קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
מתי יגיע הזמן?
ריבונו של עולם!
מתי יתחיל כבר הזמן???

שיהיה זה זמן חורף... זמן אלול...
מצידי, שיהיה שוב פעם זמן קיץ! רק לא בין הזמנים...

באמת! זה לא משנה לי! לא חשוב איזה זמן, העיקר זמן!

זמן –

- שהיום בו מתחיל בשבע!
לא בעשר וחצי... ושיהיה בו ארוחת בוקר! בבוקר! לא בשתים עשרה וחצי...

- שנהיה עייפים בלילה, לא ביום...וגם בלילה...

- שנדע מה השעה ואיזה יום היום... ומה עושים מחר...

- שנלמד קצת יותר משתי משניות... ותפילת הדרך...

- שנראה את הילדים קצת פחות! כי הם יהיו במוסדות החינוך סוף סוף!

- שכשנעבור ליד הפארק נראה דשא!
לא רק שמיכות ולכלוכים...

- שלא ייעלמו למוישי נעלי הקרוקס כי הם יחליטו להיסחף עם המים בירדן...

- שנירדם בנסיעה לעבודה! לא בדרך חזרה מהצפון כשיש עוד לסדר מזוודה... ושקיות, וכביסות, ותיקים...

- שנישן במיטה שלנו בבית! ולא באיזה מושב עם ריח של תרנגולות [לשתי לילות זה דווקא היה סביר...]

- שנשהה במקומות ממוזגים! ולא תחת סככה כשהשמש קופחת בכלל מהצד...

- שנבשל שניצלים במחבת! ולא נתעקש לעשות על האש... להבעיר גחלים, לנפנף, להבעיר שוב, לנפנף, להפוך, ושוב לנפנף, ובסוף ייצא לנו שרוף!
ויש לי עוד כמה אבל אין לי זמן...

מתי יגיע הזמן, שנתגעגע לבין הזמנים???

לא הגיע הזמן???

שכבר יגיע הזמן!!!
  • 1K
  • (מקור: על אבא לא שואלים שאלות - מוטי וייס)

    אבא, אבא, יש לי שאלה קצת אישית.
    אתה שעברת את החופש הגדול,
    איזה שיברון איזה ניסיון,
    איך שרדת, איך החיוך לא ירד מהפנים?

    עונה האבא: ילד יקר, בשבילך הייתי
    כוחות וכספים כל החופש הוצאתי
    חוויות וטיולים, מה לא עשיתי
    מחכה שהילד המתוק יגיד מילה טובה.

    אבל הילד לא מרוצה משום דבר,
    אבל הילד לא מרוצה משום דבר.

    ים וגם בריכה, מעיינות עם ריח של ביצה,
    מחכה שהבן כבר ישמח


    אבא...
    אין לך שום רצונות, שום בקשות?
    הכל מתאים לך, הכל מובן לך?


    הרים האבא את העיניים העייפות:
    האמת, הכול נמאס לי,
    בא לי לישון ואין לי טיפת כוחות.
    אבל רבותי, אני כבר למדתי
    שהאבא לא אמור ליהנות.
    החופש זה לא זמן לבלות,
    והאבא לא אמור ליהנות.

    בעזרת ה', בעוד כמה ימים,
    סוף סוף הילדים יחזרו ללימודים,
    כל כך חיכיתי, שוב ושוב לחשתי:
    החופש זה לא זמן לבלות,
    והאבא לא אמור ליהנות.

    החופש זה לא זמן לאבות,
    רק באלול נחזור קצת לחיות.
    השמש עמדה לשקוע.

    "יותר מהר, בבקשה, אלי, יותר מהר", לחשה אמא מהמושב הימני הקדמי, שפתיה מלבינות.

    "אני עושה כל מה שאני יכול, גם הרבה יותר ממה שאני יכול". סינן אבא מההגה. גבותיו היו מכווצות בלחץ מעורב בכעס. "תגידי תהילים, זה יעזור יותר".

    "שיר המעלות ממעמקים קראתיך", החלה אמא לקרוא. ידה השמאלית קפוצה לאגרוף, רועדת קלות, לופתת את חגורת הבטיחות.

    בנצי הביט בהם מהמושב האחורי, בעיניים קרועות. אם יפסידו את השקיעה, לא יוכלו להמשיך יותר – ידע.

    יום שלישי הזה דווקא התחיל רגיל. נסעו רק בכבישים המסומנים, ביקרו את סבא בבני ברק וחזרו מוקדם. אף אחד לא תכנן את הפקק בכביש הקשתות.

    בתחילה היה נראה שמדובר בדקות ספורות, אך בודדות התארכו לעשרות וכשהפקק נפתח סוף סוף בהתערבות משטרתית, רק לאחר כשעתיים - הבינו שהם בבעיה אמיתית.

    הרכב דהר כעת על הכביש העוקף. עמודי עשן שחור עלו מסביבו.

    "עוד עשר דקות אנחנו בבית". לחשה אמא. "עשר דקות... יש לנו סיכוי".

    "החומות נסגרות אוטומטיות שלוש דקות קודם". הזכיר בנצי.

    "כן... זה".

    אבא הגביר את המהירות. עיניו הפיקו תערובת של חימה ותסכול. הוא מלמל שברי משפטים בלתי מובנים. בנצי לא היה בטוח בכלל שאלו פסוקי תהילים או שורות משניות. הם חצו כך את שער הכניסה לעיר ושברו ימינה במהירות אל הרחוב "שלהם".

    פס אחרון של חמה נראה באופק. הבית כבר היה מולם, כשחומת הפלדה החלה לגלוש, מכנית.

    "הרכב לא יספיק עשות את הסיבוב!" צעק אבא. "אני עוצר! שחררו חגורות ורוצו!"

    נצנוצי עיניים רעות בהו בהם מהשדות. פורצים מהדלתות ודוהרים לעבר השער האנושי לצד שער המכוניות המוביל לחניון התת קרקעי. אמא החזיקה ביד רועדת בידו של בנצי, רצים יחד אל מעבר למסתור ומביטים בו מבפנים, נסגר הרמטית.

    "מה עם הרכב?" דאג בנצי.

    אבא הביט בו במבט ארוך ומלא משמעות.

    "העיקר שאנחנו כאן".

    >>>

    החושך כבר ירד על הארץ מזמן. הם ישבו בסלון, נשימתם סדורה יותר. אמא הגישה כוסות תה חמים.

    "זה היה קרוב"... נאנחה.

    הם לגמו מהמשקה החם. בנצי הביט מהחלון, הרכב עדיין היה שם, מוקף בכתריסר גורי חתולים. הם תמיד מגיעים ראשונים, אחריהם מגיעים ההורים שלהם. דודים, שכנים, חברים ושאר מכרים.

    "אבא", דיבר מתוך התה. "ברגעי הלחץ, תוך כדי הנסיעה המסוכנת, היה נראה לי שאתה לא רק לחוץ, אלא גם... כועס? זה נכון?"

    אבא ואמא הביטו זה בזה. אמא הנידה בראשה בהשלמה. "הוא כבר ילד גדול".

    >>>

    "זה לא תמיד היה כך", החלה אמא לספר. "לא נולדנו למציאות הזו. כשאני הייתי נערה, המפלצות לא היו מזיקות לאף אחד. ברחוב, הן היו בורחות מפני בני האדם. להיפך, אנשים היו מגדלים אותן כחיית מחמד"...

    "חיית מחמד?!" הזדעזע בנצי. "בכל זאת, הטורפים האיומים ביותר במשפחת החתוליים. גם האריה והפנתר הקטנים יותר הם מאותה משפחה"...

    יללות החלו להישמע מהגבעות המקיפות את העיר, הולכות ומתקרבות.

    "נחמדים הם אף פעם לא היו", אישר אבא. "תמיד היו כאלו שראו בהם מעין "שטן" קפריזי. אבל בפועל, הם לא גרמו נזק. עד ש..."

    אמא המשיכה לספר:

    "במשך השנים, ככל שחוקקו עוד ועוד חוקים נגד צער בעלי חיים, נאסר להרחיק אותם מסביבות הבתים. אבל השיא היה כשבעקבות סיטואציה פוליטית מורכבת הוקמה ממשלת מיעוט התלויה בקולות מפלגת "צער בעלי חיים". לא היה מי שיעצור אותם".

    בחוץ, החלו להתקרב כמה גבוהים במיוחד אל הרכב. קולות שריטות ויללות התנגשו זה בזה באוויר. הפח עמד להיקרע תחת הלחץ.

    "אחד החוקים הראשונים היה האיסור לזרוק זבל אל המתקנים הירוקים בהם שכנו החתולים. הותר להכניס מוצרי מזון בלבד, כאשר הממשלה משלימה אספקת מוצרים נוספים לבריאותם וחיזוקם..."

    טראח! הדלת האחורית של תא המטען הייתה הראשונה לקרוס. הם הסתערו פנימה בחדווה, קורעים את ריפודי העור בתאוותנות.

    אמא הגיפה את הווילון ומשכה קלות בכתפו של בנצי. "עזוב". אמרה בעדינות. אבא המשיך מהמקום בו עצרה:

    "את הזבל, החלו לפנות לחדר הזבל הקומתי, שהממשלה הכריחה את הקבלנים להוסיף. זה שמפנים רק פעם בשבוע, עם כל הסירחון שהוא גורם, המחלות המדבקות שהוא הגביר, עם כל ה"...

    אבא האדים, הוורידים במצחו החלו לבלוט.

    "די, זה לא בריא לך". ניסתה אמא להרגיע אותו. בנצי ידע על מה הם מדברים. מושיקו בן הדוד, האחיין האהוב שלו שנפטר מקדחת הפשפש הזיהומית.

    גם מבעד לווילון המוגף ניתן היה לראות להבת אש פורצת מהרכב. כנראה שהם פגעו במיכל הדלק. קולות היללה נדמו כעת לשאגות צחוק פרועות. כמה יש שם כבר? עשרות רבות, אולי קרוב למאה.

    "הממשלה סיפקה להם אוכל מזין, טיפולים רפואיים, חיסונים נגד מחלות - שכנראה גרמו להם גם לשינויים גנטיים, כמו הפעילות המוגברת בלילה. בשלב הזה הם גם גדלו מאוד, גבהו והשמינו... התרגלנו לנזק פה ונזק שם, היתקלות מצערת והתנגשות מכוונת. כשהחלו לגרום בקביעות נזקים לדירות גן ולחנויות, הממשלה ישבה על המדוכה וחייבה את כולם להתמגן בחומות ותריסי פלדה ייחודיים. רק שלוש שנים לאחר מכן נודע ששר האוצר שהוביל את ההחלטה היה שותף סודי במפעלי הפלדה אזובסטאל, שהרוויחו מיליארדים מהמהלך, אבל היה כבר מאוחר מדי".

    קולות פצפוץ אש וזכוכיות מתנפצות נשמע עכשיו מבחוץ. לולא חומות הפלדה זה היה גם גורל הבתים.

    "ולאן נעלמו משפחת יצחקי?" העז בנצי לשאול את השאלה שמציקה לו כמה חודשים. הבת של יצחקי מקומת קרקע נספתה על ידי המפלצות לפני כשנתיים. הם עצמם שקעו מאחורי החומות מאז ולא נראו בציבור. אמא הייתה מביאה להם אוכל בסתר ומפנה את הזבל, אך לפני כמה חודשים כבה שם האור ומאז לא נדלק שוב.

    "אוסטרליה". לחשה אמא.

    "אוסט-רליה?" גלגל בנצי את המילה החדשה על לשונו. נשמע כמו גן עדן מסתורי עלי אדמות. זו הפעם הראשונה בחייו שהוא שומע את השם הזה.

    "כמו שאתה יכול להבין, ההליך הזה לא היה ייחודי לנו. הוא סחף תחילה את אירופה "הנאורה", הושלט בכוח בארה"ב על ידי הדמוקרטים, ומאוחר יותר בכל העולם על ידי האו"ם. המדינה היחידה שסגרה את עצמה לתהליך הזה, היא אוסטרליה. מדינה גדולה שהיא יבשת קטנה. שם, עדיין מטפלים במפלצות ביד קשה, ולמעשה... בכל דרך".

    "הורגים אותן". תרגם אבא את המילה האסורה. מניף ידו בביטול.

    "אז... איך זה שלא שמעתי עליה עד היום? היא לא בגלובוס ולא באטלס!"

    "הם שילמו על כך ביוקר", הסבירה אמא, "העולם החרים אותם. כל המדינות הפנו להם גב. לא סוחרים איתם, לא מלמדים עליהם, לא מוכרים להם ולא קונים מהם. הם אנוסים לאכול רק מזון מתוצרת עצמית ולהתמודד עם פגעי העולם המתחדש בטכנולוגיה עצמאית...

    "אבל שם, רק שם, ניתן למצוא שריד לצורת החיים שכולנו הכרנו. זו שלפני השינוי הנורא הזה. זו שלפני המפלצות. לשם, ניסו משפחת יצחקי לברוח, על ידי מבריחי גבול ובתשלום עתק. אני מקווה שהם הגיעו, לא שמעתי עליהם מאז".

    בנצי השתתק, המום.

    "אז אבא, כן, אבא", סיכמה אמא את התשובה לשאלה. "אבא כועס, זה נכון. אבא, שהיה איש שמח ומלא הומור, שכולם אהבו לשמוע אותו בכל מפגש משפחתי, הפך ל..." אמא נחנקה פתאום. "אני מתכוונת... הפסיק. הפסיק להיות כזה".

    שקט השתרר בסלון. גם קולות פצפוצי האש מבחוץ דעכו.

    >>>

    "נו, אלי, תגיד משהו טוב, מהסוג שהיית אומר פעם, בימים היפים", דחקה אמא, מנסה לעמעם את הרושם הקשה שהותיר אחריו המשפט האחרון שלה.

    "יש לי משהו". התנער אבא. "אתה יודע, בנצי? פעם, היו מניחים בבתים, בחנויות ובמרתפים שכוחים תמונה מודפסת של הצדיק רבי ישעיה'לה מקרעסטיר כסגולה נגד עכברים. הייתה כזו אגדה, עם מקור או בלי, שהתמונה שלו, במיוחד תמונה מפורסמת אחת בה הוא יושב כפוף ומהורהר, מועילה להבריח אותם".

    "והיום?"

    "היום כבר לא צריך".



    <<<

    חָתוּל אוֹמֵר. אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם: (פרק שירה)


    black-cat-2178983_1280.jpg
    השלט המודיע על "אלונית" בעוד 2 ק"מ הרגיע מעט את העצבים והכעסים.

    "תחנת רענון" במלוא מובן המילה. מי שהגיע עד לכאן, בדרך כלל כבר עצבני, אחר אין-ספור מריבות בתוך הרכב.

    יצאנו מירושלים [עיר בדויה. הפרטים המלאים שמורים במערכת] לטיול המובטח. יום חם במיוחד ככל הימים שחמים במיוחד. אמש, במסגרת 'עוז לתמורה' סחטנו את הילדים עד תום: החלפת מצעים, שטיפת כל הבית כולל החצר שהביטה עלינו בפרצוף מופתע של ערב פסח, ואפילו שינה בשעה מוקדמת [10 למי שמתעניין. כן זה בטיפול]. הבית נדם כליל ב-11 בערב אך לא להרבה זמן.

    בשעה 4:55 אני שומע התנשפויות בתוך אוזני, פתחתי את עיניי היישר לאור הפנס של פיני בן השש, "אבא, מאוחר, מתי סוגרים את הכינרת"? שאל בלחישה רמה. "דיברתי עם כינרת והיא תמתין עד שנבוא" עניתי נים ולא נים. הפנס התעקש: "אבא, משפחת גגונוביץ' כבר מעמיסים את הצ'ימיגג. לא יישאר לנו כלום". "תעיר אותי עוד שעה" לחשתי תיר ולא תיר.

    כעבור שעה בדיוק הוא העיר/האיר אותי שוב. התגברתי כארי עייף, תפילה, ארוחת בוקר ['מאלול אין לחם עם שוקולד' הודעתי כמידי שנה], העמסת הציוד הרב ['מי צריך ברנשילד' תמהתי בשקט, אם היא תשמע, ברנשילד לא יספיק לי], מריבה ראשונה מי יושב היכן, והופ, יצאנו.

    כנראה שבארה של מרים ממוקמת ביציאה מירושלים, אחרת אין שום הסבר לצימאון שתוקף את משפחתנו מיד ביציאה מהעיר. "אבא אני צמא", מודיע פיני לקהל שומעי לקחו. "גם אני" מצטרפת שוש לצמאים לדבר ה'. "עוד מעט נעצור ונמזוג לכולם מים" אני מודיע בטון חביב כזה של טיולים, יודע בתוככי ליבי שלפני 'אלונית' אין מים ואין שירותים!!

    בצומת שילת אני מתחיל להתחרט על ההבטחה של הטיול. אוזן ימין כבר לא שומעת כלום ואוזן שמאל רותחת מהשמש [שקרן המוסכניק הזה, לא תיקן כלום במזגן, חייבים להזהיר את כולם בפרוג]. אני מפעיל מוזיקה ונחרד לגלות שאני לא מכיר אף שם של זמר. היכן 'מרדכי' או אברמ'ל, דדי וקאליש? מי הם כל החדשים האלו ומהיכן הם הביאו את כל המלל המוזר הזה?! דוקא שומעי לקחם שברכב אינם שותפים למחשבותיי והם ממלמלים את כל מילות השירים ללא פספוס. נו, העיקר שיהיה שקט [סוג של].

    "אבא אני צריכה לשירותים" מסבירה יעל [בת 3 בתהליך גמילה] בשמחה. אני קצת פחות שמח. למה אין בכביש 6 תחנות חירום לילדים בגמילה? זה לא פחות מלחיץ מפנצ'ר בגלגל. הדימוי מצחיק אותי ואני מסיח את דעתה בפרות שבצדי הכביש.

    "אבא אני כבר לא צריכה" מסבירה שוב יעל. פחות בשמחה. ואני מתכנס אל תוך עצמי, מהרהר נוגות על היום הנפלא המצפה לי.

    כשהרעש ברכב עולה על רעש המוזיקה אני מביט במראה ורואה את מלחמת העולם החמישית. כל חמשת הילדים רבים זה עם זו על כל מה שניתן. על הבמבה, על הסתרת החלון, על בקבוק השתיה [נכנעתי, אלא מה], על משיכת השיער הנצחית, על כינוי מעליב, על זה שאף אחד לא מוכן לשבת ליד יעל כי המושב רטוב.

    השלט המודיע על "אלונית" בעוד 2 ק"מ הרגיע מעט את העצבים והכעסים.

    "תחנת רענון" במלוא מובן המילה. מי שהגיע עד לכאן בדרך כלל כבר עצבני, אחר אין-ספור מריבות בתוך הרכב. רענון הגון לא יזיק.


    הייתי עייף מאוד ['ותיקין' כבר אמרנו?] ושלחתי את הילדים לחגוג עם האשראי. "כל אחד מה שהוא רוצה, ותביאו לי קפה חזק" צעקתי אחריהם אך הם כבר לא היו באיזור.

    פתחתי את עיניי היישר לאור הפנס של פיני בן השש, "אבא, מאוחר, מתי סוגרים את אלונית"? שאל בלחישה רמה.
    אינצ'יד הלך ברחוב החם, ונאנח לעצמו. סביבו התהלכו אנשים במצבי התכה שונים, מגרים.
    הנה, אחד שקוף עבר כעת מולו, וההילה הנוצצת שהקיפה אותו הייתה כל כך - - זוהרת.
    אינצ'יד תקע את מבטו עליו בהשתוקקות, מרגיש שוב את החלום הבוער תוסס בתוך עורקיו.

    להתמתךְ.

    להתהלך בגאווה כך ברחוב, למשש את ההילה השקופה, להרגיש זוהר מאוֹשר, נסיך.
    ואם לא להיות שקוף, אז אפילו להתנזל היה מוכן. למרות שזה לא באופנה היום בכלל. הכל היה עושה, רק לא להשאר מוצק רגיל ומעצבן כזה.
    אבל -
    אינצ'יד נחת במהירות למציאות העגומה. להיכנס לכור ההיתוך עולה הרבה מאד קְרוֹלְנִיוֹת, והוריו, לא התברכו ביותר מדי מהמצרך הזה. הוא השפיל מבטו לחור הגדול בנעל המוצקה והחומה שלו, עצוב.

    **

    כל חודשיים, אחרי יום ההתכה המדיני, בא סַכְרִיב לכיתה, ומשוויץ בעצמו. לפני ארבעה חודשים, למשל, הוא התנזל.
    וואו, כמה שהוא לא הפסיק לספר על הכור הכסוף המיוחד, על התא הקטנטן הבוהק. על הקרניים האולטרה - כחוליות שריצדו על בגדיו ועל הנוזל הכתמתם שטפטף בעדינות מהתקרה.
    וכמובן - איך שכחנו. על המסך הענק שהתפרש על כל הקיר הימני של התא, שאפשר אפילו לגעת בו בעצמך - ביד!
    אינצ'יד לא שם לב שמחשבותיו יצאו להם לחלל העולם, ואת מילותיו האחרונות הוא אמר בקול, מחקה בלעג את סכריב.
    אוף. הוא נדנד רגליים על הכיסא, מרגיש שהתקווה להיות מותך אי פעם, נוזלת לה לאיטה מבין אצבעותיו.

    נכון. סבא תמיד אמר לו ש - 'הכי שווה להיות טבעי'.
    אבל - מה לעשות, הדור השתנה, האופנה נהייתה אחרת. וגם -
    אינצ'יד גיחך לעצמו במרירות. לסבא אף פעם לא היה חבר מעצבן שרק משוויץ כל היום במצבי הצבירה שלו.

    הוא הזדקף בהחלטיות על המשענת, נחוש. ההחלטה מילאה את עורקיו בדם תוסס וחם, זורם במהירות. מניע אותו לפעולה.

    הוא יאגור קרולניה לקרולניה, עד שישיג את הסכום הדרוש כדי להתמתך.
    ולא, לא משנה לו איך הוא יעשה את זה.
    ישטוף רצפות, ינקה חדרי מדרגות. ישמש נער שליחויות, ואפילו אולי - -
    הוא היסס, זוויות פיו רוטטות לכדי חיוך.
    אולי אפילו ינסה להתקבל להיות עובד, ניקיון, אמנם - אבל עובד בכור ההיתוך.
    אינצ'יד התחיל לזמזם מנגינה עליזה, מזייף באושר.
    הוא יצליח. יצליח להשיג את המטרה. גם אם כרגע היא נראית קשה מאוד, ובלתי אפשרית. כמעט.

    **
    "היי, מה אתה עושה כאן?" המילה האמצעית נהגתה בזלזול על ידי הנער הגבוה, מבטאת בחדות את כל הבוז שהוא רוחש כלפיו.
    אינצ'יד התרומם בלאות מעל הסיר הענק, מוחה זיעה ממצחו. בידו הימנית היה קפוץ בחוזקה הספוג הברזילי, שגרם לאצבעותיו להתחספס מהר מאוד.
    "ומה אתה עושה פה, אם יוּתר לי לשאול?" הוא גיחך ביובש אל סכריב, גוחן חזרה אל הסיר הגדול, המפוחם.
    "אני שאלתי קודם", חיוך ציני מרים את קצוות פיו של סכריב למעלה. הוא נוגע בהילה השקופה שלו בעדינות, מחדד את ההבדלים הזועקים גם ככה ביניהם.
    "שוטף כלים, כמו שאתה רואה". חיוכים ציניים הם דבר מדבק, מסתבר.
    סכריב מודד את אינצ'יד מקצה התלתל שעל המצח ועד החור בנעל החומה, המוצקה.
    "אה", הוא פולט הברה בודדת בזלזול, ממשש שוב את הזוהר שמקיף אותו, ומסובב גב בגאווה. פוסע בצעדים גדולים לדלת היציאה של המטבח. הדלת שמפרידה בין העולם הנוצץ, הבוהק, שבחוץ - לבין מאחורי הקלעים של המסעדה המפוארת הזו. המקום המלוכלך והמוזנח ביותר שידע היקום מעודו.

    "רגע - ", אינצ'יד צועק אחריו, זורק לתהום את שאריות הכבוד האחרונות שעוד נותרו לו.
    "לא ענית לי אתה, למה באת לכאן בכלל". הוא משפשף את רגלו הימנית בזו השמאלית, מתפתל.
    סכריב מסובב ראשו, עיניו יורקות זיקי שנאה ובוז לנער שמאחוריו.
    "דוד שלי הוא המנהל פה", הוא מעביר מבטו על ההזנחה והחלודה שמסביב, מגחך בעצבנות.
    "והוא ביקש ממני להעביר משהו לטבח הראשי. אבל אני מבין שהוא לא כאן", סכריב מעלה על פניו חיוך חמוץ, ומסתובב לאחוריו בעליונות, בטוח בעצמו.
    "אָה.." אינצ'יד ממלמל מאחורי גבו, מובס.
    הדלת נטרקת מאחורי גבו של סכריב, ואינצ'יד מזדקף, מנסה לעטות על עצמו ארשת בטוחה. מנסה, ולא מצליח. ההשפלה של הדקות האחרונות הייתה גדולה מידי, והיא מקלפת את המסכה הקשוחה במהירות, גורמת לדמעה בודדת לזלוג מעינו, לגלוש הישר לרצפה, ולהתאחד עם שלולית עכורה שטפטפה מהסיר השחור.

    **
    אינצ'יד החזיק בארנק החום, המקולף, ונאנח לעצמו באושר.
    זהו זה. הוא עשה זאת. המטרה הנכספת הושגה.
    הוא פתח את התא האמצעי, קומץ באגרופו חופן של מטבעות זהובים. הניח להם לגלוש לאט, בעדינות, לתוך הקרקעית המאובקת. תנוחו לכם שם, בשקט. הוא אמר להם בלחש, עיניו צמד כוכבים.
    עוד יומיים, ביום ההתכה המדיני, תזכו להשלים את מטרתכם בעולם. אינצ'יד גיחך לעצמו, מאושר.
    המטבעות החזירו לו מבט שותק, לא מעידות על עשרות שעות העבודה שהזיע, התייגע ועמל, כדי להרוויח אותם. כדי להגשים לעצמו את החלום.

    **

    הוא פסע לאיטו בתוך הכור הכסוף, בולע בעיניים גדולות את המראות סביב.
    "במה אפשר לעזור?" קול נעים קטע אותו מהרהוריו הזוהרים.
    אינצ'יד הרים עיניו, מבחין בנער נמוך ומנומש, שהביט בו בעיניים נוצצות.
    "אה.. אני.." הוא התגמגם, המבוכה שוטפת אותו בגלים.
    "באתי להתמתך", מלמל לבסוף, מבויש.
    "היה צפוי". ההוא חייך בעליזות, מורה לו באצבעו ימינה. "מה כבר אפשר לצפות מילד עם ארנק שנכנס לתוך הכור ב ד י ו ק ביום ההתכה המדיני?" הנער תהה לעצמו, מדלג תוך כדי דילוגים עליזים לכיוון שורת תאים קטנה.
    "תיכנס לכאן". הורה לאינצ'יד, מצביע על התא השלישי מימין. "שם כבר תראה מה אתה צריך לעשות", הוא גיחך בנחמדות. "ואל תשכח להראות לי אחר כך איך אתה נראה במצב הצבירה החדש שלך", הוא נופף לו לשלום ביד מנומשת, ופנה לו משם.

    אינצ'יד נכנס.

    הלום, הביט סביבו. לא מאמין שהגיע לרגע הזה.
    הוא חייך לעצמו, מטושטש מאושר, מסתובב לעבר המסך הענק ונוגע בעדינות בקצה זרתו במרכז הצג.

    'בחירת מצב צבירה'

    המילים הופיעו בקצה העליון של המסך, מרצדות.

    נוזל.
    גז.
    גז הילתי.

    אינצ'יד לחץ במהירות על האפשרות השלישית. האפשרות הכי נחשקת וקסומה.
    להיות סתם גז, סתם שקוף שרואה ובלתי נראה - לא שווה בכלל. רק עם הילה יש טעם לכל ההתמתכות שלו. הילה נוצצת שמקיפה את קו המתאר של גופו ומסמנת לכולם שהוא נוכח כאן, ולא סתם איזה גז שקוף חסר חשיבות בחלל.

    '??'

    ריסיו רעדו בתדהמה. המחיר שהופיע לצד הגז ההילתי המם אותו לגמרי.

    אלף שלוש מאות קרולניות!

    עווית עצבנית חלפה במהירות בלחיו השמאלית. חבל שלא ברר מחירים מדויקים קודם. עכשיו ילכו לפח כל המטבעות שחסך בעמל. כמה טיפש היה. מה חשב לעצמו? שחמש מאות קרולניות יספיקו?! אוף. עכשיו יאלץ להסתפק בגז רגיל וחסר מקוריות.
    הוא לחץ על החץ הכחול, המהבהב. חזור. נגע בעצבנות באפשרות השניה, משחיל את המטבעות לפתח שנפער בקיר הכסוף.
    אישור. הוא לחץ שוב ושוב בחוזקה על המלבן הדיגיטלי, ממתין להוראות הלאה.

    הוראות - מצב - צבירה - גז

    המילים ניתרו בעליזות מתחתית המסך, מקוריינות על ידי קול מתכתי שבקע מהתקרה.
    אינצ'יד רפרף במהירות על הרשימה שהגיעה מתחת, מתופף על הקיר בעצבנות.
    נעמד עם פנים לקיר השמאלי, ידיו מונחות לצידי גופו. דפק שלוש דפיקות עדינות על הקיר,
    והמתין.

    נוזל כתמתם טפטף לפתע באיטיות מהתקרה הכסופה, ניגר על החולצה התכולה, המשופשפת.
    משלושה מקומות שונים בחלל התא נשלחו לעברו בבת אחת קרניים כחולות בוהקות, סורקות אותו מקצה המצח ועד הנעליים החומות, עם החור, שעוד מעט כבר לא יהיו מוצקות בכלל.

    התחושה המענגת, הממכרת, שהעניקו לו הקרניים והנוזל הכתום, בתוספת הריח העדין שבישם את האוויר בחדר, גרמו לאינצ'יד לשכרון חושים מוחלט. הוא עצם עיניים בעונג, איבריו מתרפים להם לאיטם, בלתי נשלטים - -

    'התהליך נגמר'

    הקול המחוספס קריין שוב, גורם לאינצ'יד לפתוח את עיניו באכזבה, להתנער מהערפל המתקתק שאפף אותו.
    המתכתי המשיך לדבר, בטוח בעצמו:

    'כעת, קרא את האזהרות ואת הסכנות שיכולות להיגרם כתוצאה מהתמתכותך, ואז תשוחרר לדרכך. תודה שהתמתכת אצלינו'

    אינצ'יד סקר את הרשימה הארוכה שהשתרכה שם, והתייאש.
    הוא פתח באחת את דלת התא, קורא תיגר על האיש המתכתי מהתקרה.

    'המערכת ממתינה לאישור - -'

    אינצ'יד טרק את הדלת הכסופה מאחוריו, שומע מאחורי גבו את הקול ממשיך להדהד.

    **

    אִינְצִ'יד הלך ברחוב החם, ונאנח לעצמו.
    סביבו התהלכו אנשים במצבי התכה שונים, לא מגרים בכלל.
    הנה, אחד שקוף עבר כעת מולו, וההילה הנוצצת שהקיפה אותו הייתה כל כך - - קלושה. מכוערת.
    אינצ'יד תקע את מבטו עליו בחמיצות, מרגיש שוב את האכזבה הבוערת תוססת בתוך עורקיו.
    כבר מזמן פגה לה ההתרגשות הראשונית, הזוהרת. נשארה רק ההחמצה, התבוסה החונקת.
    ונשארו גם המכות.
    המכות היבשות, הכואבות, והדחיפות שקיבל מאנשים שחלפו על פניו, כאילו היה אוויר. ואולי, זה מה שבאמת היה.
    אוויר, אבל בהבדל אחד. היו לו רגשות, ולב. וגוף, שאמנם היה בלתי נראה, גז מתהלך, אבל גוף שכאב.
    כאַב כאשר נדחפו לעברו אנשים, שלא שמו לב בכלל שיש פה מישהו. ולא באשמתם. כאַב כאשר נתקל באבנים חדות בצידי הדרך, לשם דחפו אותו בני אדם אחרים, שלא התייחסו לקיומו.

    רק כעת, הבין אינצ'יד, באמת, את מה שסבא תמיד אמר.
    הסכים איתו בכל מאודו וגופו הכואב.

    'הכי שווה להיות טבעי'


    ©כל הזכויות שמורות.
    "ש-לום! מה לך אדוני? מנה, חצי מנה?"

    "וואו. מה זה? לא ציפיתי לראות רב כמוך בכזה מקום. תיזהר על הזקן הלבן הארוך, שלא יתלכלך מהעמבה... מה כבודו עושה בחנות פלאפל?"

    "מוכר, מה אני יכול לעשות כאן. טחינה? חריף? שיפקה?"

    "מהרב אני מצפה לשמוע פלפולים חריפים, לא לקבל פלפלים חריפים"...

    "מה שנכנס בפיתה. לשים לך חמוצים?"

    >>>

    "רגע, רגע. מי כל אלו בתמונות על הקיר? שמה ליד ביבי".

    "זה הבן שלי, הרצל. בעל החנות".

    "וההוא שם, עם המגן דוד חי?"

    "הבכור שלו, בן פורת יוסף".

    "יוסף?"

    "גיא".

    "והשלישי, עם הג'ל בקוצים?"

    "נוצ'י. האח הקטן שיהיה בריא. חזר עכשיו מנפאל אבל מפליא לעשות כדורים שחמחמים עגלגלים כמו סבא שלו. חאלס, מספיק עם ההיסטוריה. מה לשים לך?"

    "הומ".

    "בלעת את הלשון?"

    "נו, אתה יודע מה אומרים... אם כל הנכדים האלו שבתמונות היו מוכרים פה, ועל הקיר הייתה אה... תעודת כשרות, אז הייתי אוכל פה"...

    "#&%".

    "שכייח. כל טוב".

    <<<

    "גיא, נוצ'י, הרצל... אתם יכולים לצאת!"

    - אאוץ'
    - פווף
    - סוף סוף!
    - נתפס לי הצוואר...

    "קנה? לא קנה?"

    "לא קנה. ברור. אבל הרסתי לו את הבדיחה".
     תגובה אחרונה 
    פסעתי ברחובותיך. יש בך כמעט הכל מהכל, את צבעונית כל כך, מאירה את עיני בנוף אחר מהנוף החדגוני שאני רגיל אליו ביומיום. אבל עדיין חסר בך!

    נכון. ראיתי בך איש עטור זקן אפרפר, עשן מסתלסל מפיו, וכולו אומר רוגע כמו שרק את יכולה להביא! (או מייצר העשן מפיו, לא יודע? אחר כך הוא התנודד וכמעט נפל!) אבל זה לא מה שחיפשתי!

    נכון. מצאתי בך, יצור מגוחך מסתובב עם כוסות שתיה קרה למכירה, שאין לדעת עם לגם מהם מעט לפני. ואנשים קנו ממנו, כמו שיכול להיות רק אצלך. אבל אני חיפשתי משהו אחר!

    נכון. ישב לידי בן אדם על ספסל הנראה מאחרוני נהגי המוניות הזקנים (כן, ההוא שביבי אצלו גמר!!!) שצחוקו לא הפסיק להחריש את הסביבה. והייתה בזה איזושהי נחמה, בתוך היגון הרב השורר בעולם. אבל לא, אני כמהתי למשהו אחר!

    נכון. כל נגן רחוב מתחיל מתיישב בפינותייך, ומנסה להרשים את העוברים ושבים במעלליו. כשלעיתים נעמד לידו מבוגר בעל מכשיר שמיעה, שאת הכל הוא לא שומע גם כשצורחים לידו, חוץ מהעת הזאת, שהנגן מנגן את הניגון המוכר לו. ומתחיל לזמר בקול צרוד עד החרדה, וזה מרגש! אבל לי לא היה מזה מרגוע, אני חיפשתי משהו שונה לגמרי!

    חיפשתי וחיפשתי, ולא מצאתי בך את אשר ביקשתי, שרותים!
    כל הזכויות שמורות @RPO רחל א.

    קר לי בלב
    רועד בי מיתר
    שלא ידעתי
    שקיים

    החושך סוגר בעדי
    לקול צליל מתכת קר,
    נוקש.
    יורה.
    חודר .
    משאיר חלל

    ואני,
    משמועה לשמועה
    נאחזת
    בחוזקה
    נועצת ציפורניי

    נלחמת בה
    באדישות,
    בייאוש שמכרסם
    נוגס בנשמה

    תהום איומה
    פעורה לרגלי
    עוד משפחה
    שחסר בה איבר
    נקטף על אל
    קרבן

    וכשהלב מאיים לעמוד מלכת
    להניח מפתחות
    ללכת
    לשקוע בביצת
    חרדה ופחד

    אני פותחת עינים
    ממצמצת
    מצירת ברוחי
    את אבא
    שם,
    וכאן
    מבעד לחרכים
    מציץ בי
    ושומר
    עוד טיפה ביתי
    החזיקי
    מעמד

    יש לי המגן
    יש בי החומה
    אני נוטרה
    בשפתי שומרת
    אוצרת בפי
    אומרת
    פרק אחד
    זה הנשק שבי
    גם בלי מילים
    פרק אחד
    מתהילים.
    עברה שנה, הטראומה כמעט נעלמה, אבל עכשיו משהו עורר אותה בחזרה.

    דף התכנייה שמצאתי, מעשה ידיו של בני בגיל ההתבגרות (ישיבע קטאנע בלע"ז) ה"מארגן" של הבית.


    יום י"ט באב תשפ"א לסדר "תשמעון לעשות"


    תכנייה למחר יום חמישי טיול משפחת קולבמהרץ

    7:40- קופצים מהמיטה כדברי השולחן ערוך "יתגבר כארי" ועפים לתפילה(כולל מוישי!!).

    8:45- חוזרים הביתה (תפילה ארוכה יש קריאת התיירה) אוכלים ארוחת בוקר זריזזז (גם הבנות!!)

    9:15 נכנסים לרכב בלי מריבות!!!! (אני מקדימה!) ויוצאים לכיוון הצפון נחל קיבוצים.

    11:00 מגיעים לנחל מתחילים את המסלול (בלבוש מלא, לא לעשות פאדיחות).

    13:00 יוצאים מהמסלול מרועננים, ארוחת צהריים שמה, סנדוויצ'ים של לחם עם שוקולד (מי שלא אוהב ז'בשלו).

    13:20 נוסעים לכיוון הכנרת (מי שלא גמר או גמרה בדגש על ה'לא גמרה' לאכול שתאכל/יאכל בדרך!)

    14:20 מגיעים לכנרת ועושים אבובים כמו שאבא הבטיח פעם. (כולם עושים. מי שמפחד, תינוק!)

    15:20 יוצאים לכיוון הבית (מה לעשות יש לנו ילדים קטניייים שלא יכולים יותר).

    17:30 מגיעים הביתה. מי שמתלונן עד סוף החופש, אני מחטיף לו!


    נו מה היה בתכל'ס, אתם שואלים?

    שום דבר לא קרה ברגע האחרון, והטיול התקיים כמתוכנן.:eek:
    שלום וברכה אני מדברת עם רחלי.

    -כן (שפה רפה)

    מה שלומך רחלי. מדברת כאן סיגלית מסיגלית קוסמטיק. את בטח זוכרת אותנו עם הסלוגן "עד שהשמש מסתנוורת ממך"

    -כן נכון. אבל אני בדיוק עכשיו...

    תקשיבי רחלי אני מתקשרת אליך כי עשיו אנחנו מוכרות חבילות של מוצרי טיפוח שמשולבים עם סדרת טיפולים עמוקים ומטריפים. פשוט מבצעים של פעם בשנה.

    -אוי יפית, אהה סיגלית... תראי הייתי שמחה לשמוע ו....

    לא לא לא רחלי! אני לא סתם מתקשרת דווקא אליך. כי את לקוחה ותיקה שלנו. וכאלה מבצעים יש רק אצלנו ורק עכשיו. לכן השיחה הזאת חשובה לשנינו.

    -סיגלית אם הייתי יודעת שאת מתקשרת בשביל זה, תאמיני לי שלא הייתי עונה...

    כן הרבה אומרות לי את זה. גם הרבה גברים שאני מחייגת אליהם בטעות.

    -תראי אני בסיטאוציה לא פשוטה. ממש בימים האלו אני באמצע השבעה על הבת שלי. בטח שמעת נשרפה לפני יומיים.

    אוי אני ממש מצטערת לשמוע. שמן השמיים לא תדעו צער ותנוחמו.

    -תודה אני בטוחה שלא ידעת. זה בפירוש לא קל.

    נכון לא ידעתי. אבל אולי בכל אופן. זה פשוט דבר האבד. רחלי?! את שם?!

     תגובה אחרונה 
    השראה, מי את ומי צריך אותך?
    השראה היא מילה שמבוססת היטב בעולם התוכן של הילת היוצרים, אבל בניגוד לצליל המכובד, היא עושה עבודה מאוד שחורה כשלמעשה היא מתפקדת כשמן מנועים. שמן המנועים של היצירתיות.

    המנועים קיימים אצל כולנו ולרוב פועלים במלוא הקיטור, אבל רק לרוב, אנחנו כאן כדי לדאוג למיעוט הנרמס.
    לא על כל חריקה או תקלה פונים למוסך או לבדיקת סיטי-מוח, בדרך כלל אפשר להתגבר ולהמשיך לעבוד בעזרת מה שאנו מכנים השראה חיצונית. לפעמים דרוש שימון לחלק שהתייבש, לפעמים מספיקה דחיפה קלה כדי להניע, זה וגם זה מוגדרים בפי העם במילה מעוררת ההשראה - השראה.

    בענפים אומנותיים אחרים יש הקבלה מובהקת בין הענף למקורות ההשראה המזוהים אתו. כך לפני עיצוב לוגו ליין בוטיק, שואבים השראה מסמלילים קיימים בסקטור. אותו דבר בטיפוגרפיה ובעיצוב פנים לחדר אמבטיה. מעצבים יכולים למצוא מגוון מקורות השראה בפינטרס, פריפיק ואתרים דומים. לנו הכותבים אין את כל הטוב הזמין הזה, אנחנו כמו תמיד צריכים להזיע כדי לייצר פיסות השראה יקרות מקולגייט.
    או לפתוח את המחולל, מומלץ בכל זאת לעבוד אתו במרחב ממוזג.
    1659551117225.png
    השראה טיפוגרפית. פינטרסט

    מי נגע לי בהשראה?
    לפני שניגש למחולל ולהוראות ההפעלה המורכבות שלו, כדאי שנכיר חסמים מרכזיים שמפריעים למנועי היצירתיות שלנו לנוע בחופשיות.
    עניות לשונית
    הכתיבה לא זורמת כסדרה, המילון היפה והעשיר שלנו מסתגר בכספת, והמקלדת המרושעת מתעללת בנו עם ניסוחים ברמת מתחילים. בשלב הזה מחשבות אובדניות מציעות לנו קורסים להעשרת שפה של עולים חדשים.
    מצוקה רעיונית
    הכול משעמם, בנאלי, לעוס, מעורר פיהוקים, בתוך קופסה. איפה הניצוץ הזה שיש בנו ואין באחרים? איפה דף מסרים שמחלחל עמוק? איפה הימים של פעם שהיו אומרים לנו 'מוסף נושא סוכות - הבל הבלים' ותוך ארבע שעות הייתה גירסה ראשונית מוכנה? אוי, מה השעה?
    חסימה חיצונית
    אוי העייפות. והרעש של שיפוצי השכנים. והמכתב המאיים של העו"ד. וחסר מסמך לדרגה במעון. והקיר מולי צריך צביעה דחוף. ונגמרה האבקת כביסה. ובצ'אט המשפחתי חגיגה. וצריכה מופרעת של תן-צ'אפ עושה לא נעים בגרון. ולמה כל הריצפה נעליים. הליאות והעצלות עשו יד אחת.

    מחולל ההשראות
    זה הזמן להשיק את הפלא הטכנולוגי שאסף עבורכם את מיטב מקורות ההשראה החיצוניים לאגודה אחת. הקישו להנאתכם על מקשי ה'ספוילר' כדי להפעיל את המחוללים השונים. אין משמעות לסדר הפעלת המחוללים. לא חובה לנצל את כל המלאי, אמצו לכן שניים-שלושה מחוללים כלבבכם ועבדו איתם בשיגרה.
    2. רעש לבן
    כשמקור ההפרעה הוא רעש מטריד, עונדים אוזניות תקינות ומפעילים את הקישור הבא על פול ווליום. רעש לבן לא רק מטשטש רעשים אחרים, אלא גם יכול להיטיב עם התפקוד הקוגניטיבי. קראו בויקיפדיה על תהודה אקראית.
    או להוריד מפה.

    את המונח 'רעש לבן' אפשר לאמץ לא רק בהקשר של מפגע רעש, גם מסיחי דעת אחרים צריכים להיתקל בחומת רעש אסרטיבית, לסגור את המייל בטריקה שקטה, לומר אאוט לאאוטלוק, ובאופן כללי לנתק את המחשב מרשת האינטרנט בזמן הכתיבה.
    כמובן - מיד אחרי הניתוק תצוץ השאלה איך אומרים פיקנטי בעברית, יחד עם עוד שאלות וספקות שפתרונותיהם נחבאים בין חוטי הרשת. בהתעלמות אבירית תוכלו להעלות על הכתב את כל הטעון בירור, ולבדוק מאוחר יותר. וטוב לעולם לא ממאוחר.
    3. סיבוב ציר הזמן
    סיפור יכול להיות משעמם ושחוק באופן מוגזם כשהוא קרה אתמול, אבל מרתק להפליא כשהוא לפני 60 שנה, או 180, או 512, או 4100. או בכיוון ההפוך: במקום להיות סיפור מן המניין היום, אפשר לספר על עוד שנה, או 5 וכנ"ל וד"ל ואכמ"ל.

    באותה מידה אפשר 'לגייר' סיפורים ישנים ולהמיר את התקופה לכל תקופה אחרת. עשיתי את זה פעם, לדעתי יצא מעניין יותר מהמקור.
    4. רולטת ציר המיקום
    קשה לייצר סיפור על החופש הגדול ולחדש בו משהו שעוד לא נאמר בתולדות הספרות, אבל אחרי ה'פליק' הכואב שאני מטיח בגלובוס המונח תדיר על שולחני, האיזור והאקלים משתנים ואיתם גם הסיפורים, אוף, הוא נעצר לי באלסקה המשעממת, בלית ברירה אערב את הגורם האנושי, הנה! בסיבוב זעיר היגרתי עד לדימונה האהובה, עיר שהיא סיפור.
    5. עמוד אקראי
    כידוע ליודעים סוד הצמצום הוא שמתוכו פורץ השפע. לכן כגודל האתגר גודל המאגר.
    השיטה הבאה היא לייצר סיפור שיכלול ארבעה נושאים מדף אקראי בהיסטוריית פרוג. מומלץ להפליג לעבר הרחוק של אא"ר או לעבר הקרוב ב'פוסטים חדשים', כי עם השנים הפורומים הממוקדים פגעו במגוון שאא"ר מציע. לשם הדוגמה בחרתי את עמוד 4111.
    טיפ למתקדמים: אל תתעלמו משמות המשתמשים, שלבו אותם ביצירה.
    1659420385232.png
    השיטה נולדה בהשראת אתגר שעלה כאן בפורום לפני שנים.
    עיון ברשימת אתגרים ותיקים יוכל לספק גם לכם השראות. חפשו את המילה אתגר בשורת החיפוש, הגבילו את החיפוש לפורום זה ולכותרות בלבד. תראו ישועות בקרוב. הבא בתור בבקשה.
    6. המערבולת
    ברוכים הבאים לחדר הכושר של הדמיון.
    שימו לב: האימון עלול לגרום לסחרחורת קלה או לשיכרון אך לא לכאב (למעט דקירה קצרה). אם נתקלתם בתגובה קלינית אחרת, עצרו את התהליך ופנו לרופא המטפל שלכם.

    רשימת המצרכים שלנו תורכב מתחושות, דפוסי חשיבה, תכונות, סיטואציות והתנהגויות בעיקר קיצוניות.
    מומלץ להתאמן בעיניים עצומות כדי לתת לדמיון חופש תנועה.

    בשלב הראשון נשמח. יש משהו שאנחנו מאוד רוצים והוא קורה, החלמה מהירה לחולה מוכר, התעשרות פתאומית, שידוך קרוב מפתיע וכל בשורה שתכליתה הוא אושר צרוף. תנו לאושר להשתלט על כל פינה במוח, עד שתגיעו לכלל חיוך.
    השלב הבא במעבר חד, ל"ע זה רק בדמיון, הנורא מכל הגיע, זה לא יתכן, אבל זו המציאות הכואבת, דמעה בקצה העין? נקסט, למחוק ולקפוץ שלב.
    ישבתם פעם על הספה העמוקה בתבל? שבו, אתם מוזמנים לאכול תוך כדי את המיטב של פורום הפסקת אוכל, החלטנו לפנק, בכל זאת מגיע לכם. הפסיקו ללעוס ותעברו לעמדת חיסונים לנעיצת מחט, תרגישו כאב חד. יש איזה אנטישמי שהתנכל אליכם אישית רק בגלל שאתם יהודים והנה פקדו אותו צרה אחר צרה, חושו את טעמה המתקתק של הנקמה.
    כנסו בבקשה למגפיו המבוישים של גנב שנלכד. אימה. זחיחות. תור בסופר שישי אחה"צ. כוחנות. רפיסות. תהיו רגע שכנה רכלנית שמחכה בדלת. שנאה. חמלה. התנשפות של סוף ריצת אמוק אחרי אוטובוס בורח. יהירות. נחיתיות. תעצרו להפסקת צחוק משוגע. קמצנות. קשיש משועמם מחיפה על החוף. פזרנות. ניסיתם פעם להיות טיפשים מאוד? זה הזמן. היסטריה. הפלגה בזכרונות מתוקים. צדקות מפליגה. פה גדול. זהירות מוגזמת. עכשיו קחו טעימות ממנעד ריחות, מהדוחה עד הממכר. קנאה אוכלת. חרטה. בעלת חסד עצומה. רעב של סוף דיאטה. תלמיד מוערך. תלמיד מזולזל. מנהל אהוב. סתם מנהל. שלום קר. גוי מחשמוי. שניה לפני דפיקה על סף ריאיון עבודה. הססנות. סקרנות. איטיות. קול מעצבן. מוכרת נעליים אחרי שעת סגירה מול אם פלוס 3 שמתווכחת עם הדלת. וכך הלאה.
    תהיו שם בכל אחד מהמקומות זמן קצר אבל עם כל הלב, ועברו במהירות בין השלבים, עד לקבלת תערובת סמיכה ונוחה לעבודה. כשהמוח מתחיל לבעבע אות הוא שההשראה בפעולה.

    אפשר לומר שהמצאנו מחדש את המושג 'פיגוע השראה'?
    7. השראה ספרותית
    לנו אין אתרים ייעודיים אבל יש לנו ספרים.
    ב"ה יש מבחר ספרים המצטיינים בעושר ומגוון לשוני, הם לא צריכים להיות אהבת חייכם, הם כן צריכים להתאים לז'אנר הכתיבה המבוקש להשראה - הומור להומור; דרמה לדרמה; רגש לרגש; תחכום לתחכום, וכן הלאה.
    הכלל, ספרים כתובים בשפה עשירה הם קוד סודי נפוץ לפתיחת המנעול שיושב על המוח.
    אני אישית משתמש בספרי משה גוטמן, עקרונית 'תן לישון געציל' גם מתאים, אבל הוא כל הזמן מושאל לאחרים. ליבי קליין למשל לא מתאים (לי), לא מוצאים שם שפע מילולי הטרוגני. אבל זו חוות הדעת הענייה שלי, הבחירה היא כמובן שלכם.
    8. שיטת 10 הדקות
    למעט הצוות האישי המצומצם וכמה מקורבים איש לא שיער בבוקר ה-27 בנובמבר 2019 שביום חורפי סטנדרטי לחלוטין, יפרסם @הדוויג את הפוסט הבא בתוך אשכול שכל כולו פנתיאון.
    1000 השראות לא יחוללו תוצאה כתובה טוב יותר מהמקור המעולה.
    אז היום נדבר על אחד הנושאים האקוטיים לכל כותב: מחסום כתיבה.
    מהו אותו 'מחסום כתיבה' שעליו מדברים כל הסופרים והמשוררים? איך מתמודדים איתו? והאם אפשר להכריח את ההשראה להגיע?

    ובכן, בניגוד לסופרי סת"ם, רואי חשבון, ונהגי אוטובוס - העבודה שלנו דורשת יצירתיות. לא משנה אם אתם צריכים לכתוב סיפור, טור דעה, כתבה או טקסט שיווקי, אתם צריכים את היצירתיות שלכם בפעולה.
    יש ימים שאתם קמים בבוקר, הרעיונות שופעים, העט מלהטטת על הדף, התיאורים נשפכים והכל טוב. (כן, יש ימים כאלה. זכור לי בפירוש אחד כזה בשנת תשס"ח).

    לעומת זאת יש ימים שצריך לשבור את הראש, לצאת כל רגע להפסקת התרעננות, לנסות לגרד השראה מכל מיני מקורות שונים ומשונים, כדי להוציא איזשהו טקסט ראוי לשמו.
    לזה קוראים הסופרים בשם המכובס: מחסום כתיבה.

    אז מה עושים?
    אני הולך לגלות לכם את פטנט המאה, אל תמכרו אותו בזול...

    אבל לפני שאגלה לכם את הפטנט, אספר לכם על הסלון המבולגן שלי, והשיטה שהמצאתי כדי לסדר אותו.
    אל תדאגו, אני לא מנסה להעביר נושא בסוף אגיע גם למחסומי כתיבה.

    ובכן, לפעמים אני מגיע הביתה, ורואה שכל הבית בלגן אחד גדול. השולחן הפך למשטח אחסון רב תכליתי, הרצפה נראית כמו הירושימה ונגסקי בתקופות הפחות מוצלחות שלהן. הספה הפכה למתקן כביסה אלטרנטיבי. בקיצור - בוקה ומבולקה. תוהו ובוהו. סדום ועמורה.
    צריך לסדר. אבל... איך? מאיפה מתחילים? זה לא ייגמר לעולם.
    תשמעו שיטה. לוקחים שעון עצר. סטופר בלע"ז. מכוונים אותו על עשר דקות. נושמים עמוק עמוק, מדליקים את הסטופר ומסתערים על הסלון. טק טק טק טק טק. עברו עשר דקות. הסטופר מצפצף - די. עוצרים. מתיישבים על הספה ומתבוננים סביב - לא ייאמן. הסלון חזר למראה אנושי לחלוטין.

    מה הקונץ? פשוט. 'לסדר את הסלון' זו משימה גדולה ולא מוגדרת. היא מרתיעה אותנו. לעומת זאת 'לסדר במשך עשר דקות' זו משימה פשוטה וברורה. אנחנו לא נרתעים ממנה. אנחנו יודעים בכל רגע היכן אנחנו אוחזים. (ועוד לא מצאתי סלון מספיק מבולגן כדי שעשר דקות לא יספיקו לנרמל אותו).

    אוקיי. עד כאן 'שיטת העשר דקות' שלי. (שם מקורי, אה?)
    מה הקשר למחסומי כתיבה?
    תתפלאו, אבל זה אותו דבר בדיוק. לכתוב 'פרק שלם', או לכתוב 'טור שלם' או 'כתבה שלמה' - זו משימה מפחידה ומרתיעה. אין לי רעיונות, ואין לי כוח להתחיל ואולי אחר כך, ואחרי האוכל, ורק נבדוק אם יש משהו חדש בפורום, וכל התירוצים המוכרים.
    מה שאני עושה זה להגדיר לי מסגרת זמן מסוימת ולומר לעצמי: עכשיו במשך השעה הקרובה אני מתעסק רק בזה. סוגר את הפלאפון. מנתק את האינטרנט. שעה - אני רק יושב מול קובץ הוורד. גם אם אין לי שמץ של רעיון. גם אם אין לי מושג מה אני הולך לכתוב.
    המטרה שלי היא לא לכתוב 'סיפור' או 'כתבה'. המטרה שלי היא 'לעסוק בכתיבת הסיפור במשך שעה' (או חצי שעה, או שעתיים. תלוי במינון של הריטלין....)

    אולי זה נשמע רעיון קצת מוזר. אם כרגע אין לי רעיונות, ואין לי השראה, מה יעזור לי לשבת מול המחשב כמו גולם?
    אבל זה פשוט עובד.
    כשהמוח עסוק רק בדבר אחד, הוא נאלץ להביא רעיונות. והוא עושה את זה כמו גדול.
    תנסו ותראו - אפשר להכריח את ההשראה להגיע! אפשר לנצח את מחסום הכתיבה האימתני!
    9. השראה מסורתית
    קרה פעם שנתקלתי ביובש כתיבתי קיצוני, תחושה פנימית עמוקה סיפרה לי שנוף מושלג מעבר לחלון הוא הדבר המומלץ בעת הזאת, בחוץ חייכה השמש אבל בבלארוס השכנה התעופף הלבן הנכסף. הבעיה שסוכן הנסיעות החרוץ שלי לא איתר נסיעת לואו קוסט עד לדדליין.
    מצאתי את עצמי מתמכר לתמונות נופים מושלגים, לאדריכלות איגלואים ולאסקימוסיה, והגעתי למסקנה המטלטלת שלא נס ליחה של ההשראה המסורתית הבורגנית משהו. נופים קסומים, צלילים ענוגים, פתגמים רוחניים עמומים, שריקות התפעלות ושוקולדים ממותגים, גם להם יש סיכוי טוב להשפיע על מצב הכתיבה שלכם.
    האם אלו רק החן והיופי המרחיבים דעתו שלא אדם? לא, לטענת המיתוס: כל חוויה שנוגעת בנשמה נושאת עימה את רוח ההשראה. קצת מפחיד אותי המגע בנשמות, אבל אומרים שתמונה חריגה, זווית חדשה, איור מפתיע או זיכרון רחוק יעשו את זה בטוח (גם תיעוד של אוכל משובח טוב). עכשיו התור שלנו לשוטט בפינטרסט.



    כולם מהאתר האמור.

    בעניין זה חשוב לצטט את @סיפור8
    אני חושבת ששני דברים שנותנים השראה זה-
    א. יצירות טובות של אחרים (לא רק כתיבות- גם ציורים, שירים וכו').
    ב. כמו שכתבת, תמונות וקטעים מהחיים, אבל תמונות לא שגרתיות- חייל שעוזר לזקן שנפל, הומלס עם בגדים צבעוניים וכו'. השבירה והניגודיות יוצרת לנו עניין ויכולה לרקום לנו התחלה של סיפור.
    10. מה השאלה?
    בשעה שצוותות הפיתוח שלנו עמלו על הגדרות המחולל העלתה @תמר לבין מדריך השראה משלה, אין לי אלא לצטט.
    כל אדם מקבל השראה בדרך שונה, ולפי התאוריה המקובלת, יש שלושה סוגים של קבלת השראה.
    • סוג ראשון: ראיית פעולה עממית
    • סוג שני: הקשבה לשיחה של אחרים
    • סוג שלישי: שימת לב לתוצאה.
    נדבר קודם על הסוג הראשון. אם אתם כאלה, כשתראו אוניה שטה בים, איש הולך ברחוב או ילד שבוכה בגינה, הראש שלכם יתחיל להיפתח. נסו לדמיין את זה. סימני השאלה יצוצו למולכם באותו רגע. לאיפה שטה הספינה? מי משיט אותה ולאיזו מטרה? מה היא צפויה לעבור בדרך ומה יקרה לאנשים שבתוכה? וכן הלאה.

    נעבור לסוג השני. הקשבה לשיחות. כן, קצת מביך לדבר על זה, אבל מסתבר שהסופרים הגדולים בהיסטוריה התחילו את הקריירה שלהם מהקשבה חטטנית לאחרים בבית הקפה. אם גם אתם שייכים לסוג השני, כשתשמעו ילדה שמבקשת מאימא שלה ממתק, זוג שמדבר על תשלומי החשמל, או שתי שכנות שנאנחות על מכנסי הילדים שנקרעות כל הזמן, תקבלו השראה, וישר תשאלו את עצמכם: למה השכנות נאנחות על הקרעים? האם הילדים שלהם היפראקטיביים? האם הנשים האלו הן עקרות בית עייפות מהחיים או נשים שקשות יום שחיות על השקל? וכו'.
    הסוג השלישי הוא סוג שמקבל השראה מראיית התוצאה. אם אתם מאלה, כשתראו חתונה, ברית או בחור מחכה עם מזוודה לאוטובוס, ישר תתחילו לחשוב: מה היה לפני שהתמונה 'צולמה'. האם החתן והכלה היו רווקים לפני כן הרבה זמן? האם השמלה של הכלה נשכרה מגמ"ח או שולמה בחמישה ספרות? וכו'.

    אז אחרי שזיהיתם את סוג ההשראה שלכם, תתחילו לחפש אותה בכל מקום סביבכם. וכשהיא תבוא, כל מה שאתם צריכים לעשות זה פשוט להתמסר אליה. תענו לעצמכם על כל השאלות, ותענו אליהן בצורה הכי מופרעת שאתם יכולים. למה האוניה שטה? כי יש מלחמה איומה בעולם, והיא מובילה חיילים שבויים. לאיפה היא שטה? אולי גם אנשי הצוות באוניה לא יודעים. תמשיכו עם הדמין שלכם בלי לסנן. אולי הגיבור הוא הילד של רב החובל שחלה ונטה למות? כמובן שתעשו את זה בכל סוג השראה שיש לכם. ורק אחרי שתקבלו המון תשובות מעניינות תתחילו לסנן ולבנות סיפור.
    תגובות על חלק זה של המאמר מומלץ להגיב באשכול הייעודי שפתחה הכותבת, הוא עדיין טרי.

    אוסיף אני ואומר: מול המחשב בחדר שינה הצפוף אני לא רואה תמונה של אוניה שטה, אני רואה עטיפה ריקה של צ'יפס, סל כביסה, חלון עם נוף אורבני של אוטובוס חולף ופקעת כבלים. אבל גם מאחוריהם יש סיפור, גרפיקאי שעיצב עטיפות לעילית, חנות כלי בית קטנה שהמכירות השכונתיות מסיגות את גבולה, ישישה שלא מסתדרת עם הטכנולוגיה, ועל השכן ממול אני מעדיף לא לדבר.
    יש לכל אלה סיפורי חיים שקרו, שיכלו לקרות ושבטח יקרו יום אחד, כל חלון מתנפץ בסוף, השאלה איפה ומתי.
    תשאלו שאלות - תשמעו שקרים.
    11. השראה? השראת שכינה
    גם כאן מיותר יהיה להוסיף על הציטוט @נ. גל
    באופן מעניין, ההשראה שלי מגיעה בעיקר מ:
    1. שיעורי תורה. וכמה שיותר עמוקים יותר טוב.
    יש משהו בלימוד תורה שפותח בלומד דברים שהוא לא ידע שקיימים. רעיונות שעד אתמול בכלל לא היו הכיוון שלך, מסקנות שלא חלמת שמישהו כבר חשב עליהם. ופתאום זה מעורר דחף עמוק לכתוב את כל זה, לסדר לעצמך את הגילויים החדשים או להעביר אותם לעולם.
    עכשיו הבנתם למה הכתרתי את מחולל 11 בשם כזה?
    12. קנוניית ההשראות הגדולה
    לפני כמה שנים נחה על @אשר לב רוח, והוא פרסם במשך תקופה בחינם סדרת מאמרים שזכתה לשם ההולם 'פוסטיפים', אם עוד לא טעמתם ממנה כדאי שתעזבו את המחולל והחליל ותעברו אל הדבר האמתי.
    אחד המאמרים עסק בהשראה כשהוא ממליץ לא פחות מלעבוד בלעדיה. קראו ותחי השראתכם.
    על מגש של כבוד והוקרה, מוגשת בזאת התובנה השנייה בסדרת הטיפים 'איך עושים כסף מכתיבה'.
    התובנה נכתבת מתוך ניסיון רב בשטח.
    אשמח לכל תגובה!



    בואו ננפץ וננתץ את המיתוס:
    כתיבה לא דורשת השראה!!!
    כוסות הקפה לא הביאו בלגימותיהן את רוח היצירה המיוחלת. שנ"צ של שחרית התבררה גם היא כחסרת מעוף. אתה עומד טרוט עיניים ומודיע לכל מי שמוכן לשמוע:

    אני מוכרח לקחת פסק זמן. אולי חופש של יומיים בנירוונה. בכינר. בכינרת. בגלי צאנז. בעפולה עילית. אני מוכרח לקבל קצת השראה!

    מה זאת אומרת 'מה יום מיומיים'? לפני שש שעות, בבוקר אחרי שחרית, התקשר אלי אחד וביקש ממני שאכתוב לו פרוספקט לארגון החסד שלו. ארגון נחמד. ככה זה נשמע. אבל לא יותר מידיי ייחודי. משהו כזה אנמי. בנאלי. עממי. רגיל. נדוש. טחון. לעוס. יבש. תפל.

    הוא הסכים לשלם אלף חמש מאות שקל, לא לפני שהוא התריע בפניי כי הוא מוכרח לצאת עם הפרוספקט הזה בסופ"ש הקרוב. היום יום שלישי. מחר, ברביעי, זה חייב להיות מוכן. סגור. חתום. נעול. אחרי הגהות וליטושים של השנייה האחרונה.

    עכשיו מפרידה ביני לבין האלף חמש מאות ש"ח רק השראה אחת, רוחנית, רחוקה, עלומה, עמומה, נסתרת, בלתי מושגת. אם רק אמצאנה - הכסף בידינו.

    * * *​
    ככותבים אנחנו יודעים שלפעמים הכתיבה זורמת וקולחת והמילים בורחות מהשרוול ישר אל האצבעות הנוקשות על המקלדת. קובץ ה'וורד' הפתוח מתמלא ביצירות אמנות מרהיבות עין ומשובבות נפש. לנו נותר רק לגלגל את גלגלת העכבר לאחור ולפלוט לחלל המשרד קריאת 'וואו' מתפעלת.

    את זה כולנו מכירים.

    זוהי ה'תזה' שדוחקת בנו לחפש השראה ומעניקה לנו 'היתר' מצפוני להתבטל בימים שהיא נעלמת ואיננה כי לקח אותה האלוקים.

    זוהי התפיסה השגויה שאומרת לנו שכותב לא יכול להקדיש יותר משעות אחדות מידי יום לכתיבת תוכן מקצועי.

    זהו הגורם הראשון לדחיינות הבלתי נסבלת שעולם הכתיבה מתאפיין בה. כל מזמיני הכתיבה יודעים ומכירים את התירוצים השחוקים של הכותבים שמורחים את הזמן ולא מספקים את הסחורה, בטענה הנדושה והממוחזרת הזו ש'מה אעשה? חכה עוד יום יומיים. אין לי, פשוט אין לי השראה'.

    אם היה לי זמן הייתי מרחיב על כך. כותבים מאבדים המון פרוייקטים של כתיבה ולו בגלל חוסר הזמינות שלהם. כלומר, חוסר היכולת להנפיק חומרים טובים בקצב מתקבל על הדעת.

    אבל האמת היא שכתיבה לא בהכרח דורשת השראה. ככותבים אנו מוכרחים להתרגל להושיב את עצמינו מול הקובץ הריק ופשוט להתחיל לדלות מתוכנו את המילים.

    לכתוב בצורה לא מסודרת את הרעיונות אותם אנו אמורים לכתוב ולהתחיל לערוך אותם. לשפץ אותם. ללטש אותם. לעשות מהם תוכן מקצועי ראוי לשמו.

    אולי מרבית הכותבים אינם מודעים לעובדה כי יכולת הכתיבה מוטבעת בתוכם ויש גם יש ביכולתם לעשות בה שימוש בכל זמן ועידן.

    ההשראה היא פיקציה. אחיזת עיניים. צריך ללמוד להתעלם ממנה. לעבוד בלעדיה. לא להיבהל כשהיא איננה.

    להנפיק מתוכנו חומרים גם כאשר אנחנו יבשים. וללמוד להעביר את החומר תהליך של הרטבה, של השבחה, של הוספה ועריכה ושיפוץ וליטוש. בלי השראה.

    ואז יקרה אחד משלושת האופציות הבאות: או שההשראה תגיע, או שניקח לעצמנו פסק זמן ונקרא שוב את החומר, או שנשלח את החומר ונקבל עליו קצת הגהות ותיקונים.

    זה הכול.

    הכתיבה היא אולי למעלה משמונים אחוז יכולת נרכשת. הבנה מושכלת כיצד אמור להיראות משפט נכון. בחירה נכונה של מילים בעלי משמעות נכונה. תחביר, פיסוק, דקדוק. התמקדות ברעיון אותו אנו מבקשים להעביר ומציאת הדרך הנכונה להעברתו.

    אלו הם דברים שיש ביכולתנו לעשות אותם גם ברגעים של יבשושיות גמורה. בדיוק כמו גיטריסט המוזמן לנגן באירוע. או כמו צייר הנדרש לצייר קריקטורה.

    אז במחילה מכבודה, שההשראה תחפש את החברים שלה ותניח לנו להתפרנס בכבוד!
    13. מלחמת ששת המילים
    כעת בשלה השעה להפנות אתכם לאשכול שפרסמתי דווקא אני הדל.

    לא כל שמן מנוע מתאים לכל תקלה, אבל לכל תקלה אפשר להתאים שמן משלה. אם זה לא עובד אולי תקבעו תור לבדיקות מקיפות, כדאי לבחון אפשרות להחליף מקצוע, או... או שאתם פשוט צריכים ללכת לישון.
    בס"ד

    אביב תשפ"ב

    השמש מקדימה אותו רק במעט, מאירה בחשש את שבילי המטע, מפחדת ששכח אותם, לא יודעת שכבר ביקר אתמול בלילה, אחרי ששקעה. ובכל זאת מראה השמש הזורחת על גבי עצי האבוקדו שלו מרחיב את ליבו של ישי.

    האור מתעצם, מדגיש גם את העצים שלא פרחו, את אלה שיכול היה לטפל בהם אם לא ציוויה של התורה. הוא מלטף את הפרחים, נושם את השקט שלהם ורוגע פושט בו.

    רחש מוכר מסיט את תשומת ליבו, הוא מתחיל לרוץ בין העצים, שולף את המכשיר מכיסו, מזעיק תגבורת. הוא חוצה קבוצת עצים נוספת ומגלה בלון מעוטר בערבית קשור בחוט לחפץ בלתי מזוהה. הוא חש רטט בכיסו,

    "צביקה, מצאתי בלון נפץ במטע, לא התפוצץ", הוא מתנשף,

    "נס, אני שולח לך חבלנים,"

    "מהר, שלא ישתזף לי כאן"

    _______

    ו' אב תשפ"ב

    "מתיחות בדרום בעקבות מעצר בכיר בארגון הג'יהאד האיסלמי, נחסמו מספר צירים בעוטף עזה. התושבי..."

    הוא מנמיך את הרדיו וקם,
    "כבר אתה יוצא?"
    "צביקה ביקש להקדים את השיעור, יום הולדת לאשתו או משהו"
    "תמסור מזל טוב בשמי"

    _______

    ח' אב סעודת השבת

    בין הדגים למרק נפתחו שערי הגיהינום, ממטירים אש מהשמים ומניסים למרחב המוגן.
    הצופרים מייללים, קוראים לבומים להצטרף אליהם,

    "חמישה יירוטים" סופרים הבנים

    "ונפילה" מוסיפה הקטנה, מתורגלת.

    הם חוזרים לסעודת השבת, ומזמרים על מנוחה ושמחה, מדמיינים שקט.
    דפיקות,
    בדלת עומד צביקה.

    "ישי, נפל פצמ"ר במטע האבוקדו" הוא משפיל את עיניו
    ישי מחסיר פעימה, "והעצים?"
    "המצב גרוע, יש שם שריפה רצינית"
    הוא מחוויר
    "כוחות הכיבוי כבר שם, תרצה להצטרף לכיבוי?"
    "ושבת?"
    "אם השריפה לא תכבה האש תגיע לבתים".

    ______

    תשעה באב, עלות השחר
    היום שחרבה בו ירושלים, שהמקדש נשרף.
    וגם המטע שלו.

    הוא הולך במטע, מביט בעצים השרופים, באבני השביל המפויחות, ועיניו דומעות.
    השמיים רועמים מפיצוצים, מספרים על גלות שלא נגמרה.
    ופתאום יללה קטנה, מבוהלת, חודרת מבין העצים השרופים, הוא מתקרב ומביט בפלא, גור שועלים קטנטן עם פרווה מפויחת,

    ישי מרים את השועל,
    "איך שרדת?" לוחש לו בשאלה,
    הגור שולח בו מבט חודר, מסביר בלי מילים ושוב מיילל,
    ישי מחייך, שולח מבטי תודה לשמיים, על הרעה ובעיקר על הטובה,

    ועל הגאולה שעוד תבוא.
    בילדותי, ישבתי בכיתה ליד נחום המדומיין, ביחד היינו צובעים בצבעים עזים את ימות המשיח. איזה קטעים יהיה...

    יום אחד קרא לי אבא, עלה איתי על אוטובוס, ואמר לי שנוסעים לגאולה.
    נפלא. אני הולך לראות האם חלומותיי קלעו אל המטרה.

    ובמלכי ישראל-גאולה עסקים כרגיל, כולם נחפזים. שאלתי מישהו: "איפה המשיח?" הוא הצביע על חנות פיצוחים.
    אחר כך ששמעתי אחד צועק לרעהו בטלפון: "אני בגן עדן!" וגם הוא עמד ליד חנות פיצוחים, התחלתי לחשוב שאולי בתכלס', ככה זה יהיה...

    כאן מגיע האתגר.

    קחו אותי יחד אתכם ויחד עם המשפחה שלכם, לטיול בינהזמנים, לגאולה העתידה.
    תספרו כיצד יראו ימות המשיח, כשבית המקדש יתנוסס על מקומו וה' מולך בציון.
    תעשו את התיאורים חיים, ויותר חשוב אמינים.

    חשוב להדגיש כמו הילד שמתחיל להאמין שרחוב מלכי ישראל זוהי הגאולה השלמה, ככה אני רוצה את התיאור שלכם.
    סיפור על החיים היומיומיים. בלי שום שינוי של סדרי הטבע. ובלי תחיית המתים. תיאור של חיי היומיום שנת תשפ"ב אחרי ביאת המשיח.

    הערה חשובה מאד: לא חייבים להיצמד לגמרי למובא בספרים. אבל חייבים להיצמד לעקרונות הידועים על ימות המשיח כפי שכל אחד שמע מרבותיו. העיקרון המנחה, לחזק בקרבנו את השאיפה לראות את הימים מתגשמים, בעזרת כוח הדמיון. בבחינת לסבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע.

    ויה"ר שנזכה לקיים כראוי את חיובינו להצטער על חורבן הבית ויתקיים בנו כל המתאבל זוכה ורואה בנחמתה.

    ויה"ר שתזכו כולכם באתגר. אבל רק הטובים מכולם בתיאורים חיים ואמינים יזכו. אמן.

    נספחנו הנאמן.
    כן כן, היא תרתי דסתרי, ההגדרה של הספר. מדריך כתיבה מקצועי - וקומיקס. לאן הגענו. בזמני, היינו רוכנים על ספרים עבים ומייאשים, גדושי מלל כבד, כדי ללמוד איך לכתוב. הדור הצעיר והמפונק כבר לא יכול ללמוד מהכתב - הוא צריך קומיקסים. אללי.
    *
    את הספר 'יש לך את זה', אף אחד לא קנה לי, כולם חשבו שכבר ’יש לי את זה’. אבל בנותיי קיבלו אותו במתנה ומיהרתי לשים עליו את ידי.
    קודם כל עברתי על הקומיקסים.
    תגידו מה שתגידו על הדור הצעיר והשטחי, בתכלס - הם צודקים, הכי מעניין זה הציורים. וב’יש לך את זה’, מופיעים בכל פרק איורים עליזים סטייל משפחת שיקופיצקי, שמציגים את הסופרת העתידית, מנסה לשפוך על הקוראים את כל הידע שצברה, מתלוננת למה הניסים לא קורים אצלה, ועוד ועוד הומור עצמי בריא ועסיסי.
    *
    ומשהסתיימו הציורים חזרנו אל המילים.

    הספר מדריך, כנאמר על כריכתו, ’איך לא ליפול לבורות הפעורים בדרך’.
    ב-31 הפרקים שלו עולים עוד ועוד נושאים מחיי הכתיבה. על בנייה נכונה של עלילה, קצב, אורך, דמויות, שפיכת מידע, ואיך לא להפוך את הדמות ל’דוברת’ שלך.

    שפרה גליק היא אמנית ההסברה והפישוט. היו שם נושאים שידעתי. ככותבת לציבור המון שנים - הרעיון עצמו היה מוכר לי. אבל שפרה הצליחה ל ה ס ב י ר אותו. להגיד אותו במילים קלות ונעימות, עם דוגמאות ברורות, כך שכל אחד יכול להבין. לדוגמה, הפרק ’זה קרה באמת’. גליק מסבירה למה למציאות מותר לעלות על כל דמיון, אבל בסיפור זה לא תמיד מוצלח. ומה עושים כשרוצים לכתוב על סיפור שקרה במציאות, ועלה על כל דמיון? גם לזה יש פתרונות בספר. השפה הזורמת והנעימה שלו - ייחודית. לא מתאמצת.

    עוד רובד של הספר, הוא הניתוח הספרותי. גם אם הקורא לא מתכונן לכתוב בחייו אפילו אות, הוא יכול להנות מחידוד ודיוק יכולות הניתוח שלו. כך הפרק על ’הענשה’, שגרר אצלנו דיון ארוך ומרתק עם המתבגרות.
    מכירים את הסיפורים שמענישים את הגיבור? לא היית טוב, קבל עונש, עכשיו בטח תבין שצריך להיות טובים.
    ’יש לך את זה’ מבדיל בין שני סוגי עונשים שסופרים נוטים לתת לדמויות. עונש שהוא תוצאה טבעית של המעשה (יוסי לא שמע בקול אמא ולא לקח מגפיים, עכשיו הוא רטוב), ועונש יזום, שאינו קשור בהכרח לבחירה הגרועה. נניח: הגיבורה השקיעה בעוגת פאר למפגש המשפחתי כדי להרשים את הגיסות. היא עשתה את זה על חשבון הבית והילדים העצבניים. בדרך למפגש העוגה נפלה ונהרסה והיא נשארה עם ילדים עצבניים ובלי עוגה. מסקנה: אל תאפו עוגות פאר.
    הבעייתיות בעונש ’יזום’, מובנת. הרי הסופר הוא שהמציא אותו. והקורא הנבון שואל את עצמו: ואם העוגה לא הייתה נהרסת? אם היא הייתה מגיעה למפגש שלמה וייחודית וגורפת תשואות, אז כן צריך להשקיע בעוגות על חשבון הבית והילדים?
    אבל גם ’עונש’ לגיבור שהוא תוצאה טבעית של מעשיו, לא תמיד יהיה נכון מבחינה ספרותית ומבחינה אנושית. הפרק מסביר יפה למה. ומה אפשר לעשות במקום להעניש גיבורים (מה שהסופר עושה לפעמים בשמחה לאיד גלויה. ר.ק.)

    ואת הלקחים אפשר לקחת לכל סיפור שקוראים, ולחיים בכלל.

    *

    ספר שכיף לקרוא, לכל מי שמתעניין בכתיבה וגם בניתוח ספרותי. לקרוא ולהנות מכל כך הרבה מושגים שאנחנו, הדור הקודם של הכותבים החרדיים, למדנו בשיטת הניסוי והטעיה, והם מוגשים לדור של היום על מגש של כסף. (ועוד עם ציורי שיקופיצקי!)
    *

    יש לך את זה, שפרה גליק. 220 עמודים בכריכה רכה. הוצאת יפה נוף.
  • 401
  • המעבר מבכי לנחמה מצית את התקווה בלב המאמין
    "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם".

    וזאת ההשראה כמובן! תודה @מאה מם.

    נחמת הגאולה /י.מ.י.

    אַתְּ, יוֹם אֶחָד, תָּבוֹאִי פִּתְאוֹם.

    אַתְּ עוֹד תִּהְיִי, לֹא רַק בַּחֲלוֹם.

    אַתְּ חֲסֵרָה לִי יוֹם יוֹם

    אַתְּ הַתְּפִלָּה, אַתְּ הַשָּׁלוֹם.


    אַתְּ, מְרַפְּאָה כָּל כְּאֵב,

    אַתְּ, נֶחָמָה, הַתִּקְוָה שֶׁבַּלֵּב

    וּדְעִי, כִּי יוֹמְךָ מִתְקָרֵב,

    לָבוֹא לְחַזֵּק בֵּן אוֹהֵב.


    אַתְּ, מְחַכָּה לְסִימָן

    אַתְּ מוּכָנָה כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן –

    לָשֵׂאת עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים

    מֵאַרְבַּע כְּנָפוֹת לְקַבֵּץ נִדָּחִים.


    אָז אַתְּ תָּאִירִי הַכֹּל

    בַּיּוֹם הַנּוֹרָא, בַּיּוֹם הַגָּדוֹל,

    יָשׁוּבוּ בָּנִים לְצִיּוֹן

    וּבְבֵית מִקְדָּשׁוֹ א-ל מֶלֶךְ יִשְׁכֹּן.


    אַתְּ, תָּבוֹאִי פִּתְאוֹם

    אַתְּ תִּהְיִי, לֹא רַק בַּחֲלוֹם

    אַתְּ, הַבְטָחַת נְבִיאִים

    אַתְּ, גְּאֻלַּת עוֹלָמִים.
    היום דודו ואבי העליבו אותי.

    אחרי שעזרתי להם לבנות אולם חתונות ממגנטים ופלימוביל הם פירקו לי הכול עם בעיטה והתחילו לקפוץ על הספות. אמרתי להם שכדאי שיפסיקו כי אמא תתעצבן ולא תרשה לנו איגלו. ואפילו למנגל עם ברודמן הבנידודים הם לא ייסעו.

    הם אמרו לי שאני לא מחליט עליהם. רק השם בשמים קובע הכול. ויש לו מלאן איגלואים. וברודמן הם בני דודים משעממים הרבה יותר כיף עם אשכנזי.

    אחר כך אמא התקשרה, וצעקה עלי שלא שטפתי כלים. נורא כעסתי וניסתי להגיד לה, שאם היא רק תנסה לבקש ממני יפה, אז יש יותר סיכוי שאני אשטוף כלים. היא רק נאנחה, ואמרה, שעוד פעם רואים שאי אפשר לסמוך עלי.

    באסה. דווקא רציתי להראות בגרות ואחריות. אבל מצד שני, אולי עדיף שהיא לא תסמוך עלי יותר, ובעצמה תשמור על דודו, אבי ושבי, שכל הזמן בוכה ואין לי מושג למה.

    ילדים הם מרגיזים נורא. מי צריך אותם בכלל. אוף!

    גם בבית הכנסת שהלכתי, פתאום כולם אומרים לי שאני תינוקי מידי. אז ננעלתי בשירותים והתקשרתי לקו נייעס שאני אוהב.
    באמצע היה ממתינה, אמא על הקו.

    "איציק איפה אתה?! אני צריכה שתבוא הביתה מהר!"

    "מה קרה?" לחשתי.

    "מה אתה חושב שאני יכולה לבד?! הם הילדים גם שלך...

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה