קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כשהייתי ילד, היתה לנו סוכה קטנה במרפסת
זאת לא סתם מרפסת, זאת מרפסת עם גג משולש, מהסוג שרק צבי הקר, האדריכל המטורף שבנה את רמות פולין ונוף רמות (וגם את בה"ד 1 ועוד מבנים מוזרים ומעוררי עניין) יכל לתכנן.
המרפסת המרובעת נחצתה באלכסון על ידי הרצפה של המרפסת הסגורה של השכנים מלמעלה, כך שחצי ממנה היה מסוכך בענפי דקל טריים וקני במבוק, וחצי ממנה היה סתם דופן עקומה.
בלילה היינו גוררים את השולחן הגדול החוצה, או מצמידים אותו אל הקיר, וכל הרצפה היתה מתמלאת במזרונים צפופים בזוויות מוזרות, ראשו ורובו בסוכה, ומחציתו מתחת לתקרה.
ובליל החג הינו נשכבים, זוחלים אחורה כדי לוודא שאכן הראש סוכה בצל סככים, ולא בצל דפנות. משתרעים על הציפיות, ופותחים את מוסף הסיפורים של החג.
זאת היתה תקופה נהדרת, לפני שהמציאו את הפרוייקטים המוזרים והמאולצים שגודשים כיום את מוספי החג, ומחלצים מהסופרים בעלי השם, סיפורים שהוצאו בלחיצה מתוך שפופרת הדד ליין.
היו שם סיפורים נהדרים, עם סוף טוב, וכמובן שהנער שב לצור מחצבתו וחזר בתשובה וקיבל מחילה וניענע את האתרוג והלולב בלב הולם, כי אחרת איך נקשר את הסיפור לחג הסוכות (להזכירכם עוד לא המציאו את הפרוייקטים המיוחדים של סופר-ממשיך-סיפור-היסטורי-מהצד-השני-אסיף-קטיף-שני-צדדים-וגו')
מכיוון שאני לא משתתף באתגר, אשאיר לכם מספיק שטח כדי לכתוב את מה שיש לכם לומר.

מה שאני רוצה זה מוסף סיפורי חג כמו של פעם, בלי פרוייקטים מאולצים, רק סיפורים יפים יפים.

ולהלן הכללים:
  • מוסף חג סוכות עומד לצאת בעוד שבועיים מהיום.
  • על כל הכותבים הנכבדים מוטל לשלוח למערכת בשבועיים הקרובים את הסיפור לחג.
  • הסיפור יכיל בין 1500 ל2500 מילה. (דרישות של העורך, לא להתווכח בבקשה)
  • הסיפור יהיה קשור באופן כלשהו לחג הסוכות. (חיבור מאולץ זה מצויין, זה הז'אנר)
  • הסיפור חייב להיות מרגש, אם כי לא חייבים ללחוץ על בלוטות הדמעות בכוח.
  • עדיפות תינתן לכותבים שלא יחקו סגנון מוכר, אלא יביאו את הסגנון שלהם מהבית.
  • הסיפור חייב להיות מוגה היטב, אין לנו תקציב וזמן לעריכה והגהה, תחשבו היטב לפני שלוחצים על שלח.
  • ז'אנרים לעוסים יתקבלו בברכה, אבל שימו לב שאתם נותנים ערך מוסף לסיפור, ולא סתם רוכבים על סוס עייף.
  • צבעוניות חשובה מאוד, גם ביצירת הדמויות - אנחנו רוצים דמויות שייזכרו לאורך זמן, מקומות נפלאים, סוכות פלא, דיאלוגים מעשירים ולא צפויים.
  • תהיו יצירתיים בתוך השבלונה, ותכתבו בכיף ובשמחה.
הסיפורים הטובים ביותר ירוכזו למוסף מיוחד בפורמט PDF ויועלו לפורום הראשי.
והפעם האתגר קצת מקוצר בזמן, דד ליין אחרון למשלוח סיפורים הוא יום שני, ז' בתשרי בשעה 12 בלילה. (וסליחה ממש אבל יש יום כיפור וכו')
צאו לדרך!

תגובות למיניהן ניתן לכתוב
בנספח המצו"ב
סיפור עם נגיעות אקטואליה.

נקישה ולחישה אחריה: "זה אני קאדרי".
'תכניס אותו' פקד זכריא.
הדלת נפתחה ונסגרה מיד אחרי הנכנס. החדר היה אפוף עשן נרגילות.
'כיף חאלק?' שאל זכריא בשביל הנימוס והציע לקאדרי שאכטה.
'הו, זה טוב', מצמץ קאדרי בשפתיו.
'כן, זה משהו טוב טוב, זה מאמג'ד. הוא משיג מה שאתה רוצה'.

לאחר שלב הכאפות הצ'אפחות והחיבוקים פתח זכריא בדברים.
אני לא צריך להציג כאן אף אחד. כולכם אנשים עם יכולות מוכחות. ובעיקר יודעים לשמור סוד, הוסיף, והעביר את ידו על גרונו בתנועת איום.
החבורה הנהנה. אכן, כולם היו גברים שריריים ומצולקים.

'ובכן, זו התוכנית. בחדר החדש של מחמוד גילינו כיסוי מתכת גדול על הרצפה. שברנו את המנעול, והנה הוא מכסה על פתח ביוב גדול'.
'איכס, אתה רוצה לזחול בביוב? יא מגעיל' אמר נאיף.
'תסתום! אחרת תירקב פה לנצח' זעם זכריא, 'תקשיב לי עד הסוף'. הוא מצץ קצת מהצינור ונרגע.
קו הביוב הזה, המשיך בטון מפויס, לא בשימוש. דבר ראשון ניכנס ונבחן עד איפה הוא מגיע.
אבל איך תדע לאיזה כיוון לפנות? שאל קאדרי שהיה זקן החבורה והמנוסה מכולם.
לא תאמינו, אבל יש לי מפה של הכלא! ומאיפה? מצאתי באינטרנט. לך תבין את הראש של הישראלים האלה.

חיוכים נראו על פני החבורה. אפילו קסאם שיושב כאן כבר 19 שנה, התחיל להשתעשע ברעיון הבריחה.
'וואלה אם זה מצליח, אני מזמין את כולכם אלי לכפר, אני שוחט לכם כבש'.

בשתיים בלילה ובשקט מוחלט הרימו בני החבורה את מכסה הברזל והשתלשלו אט אט.
ראשון זחל זכריא כשהוא מאיר בטלפון הנייד שלו. אחריו נאיף עם המפה. אחרון נסחב קאדרי שהיה המבוגר שביניהם, והתנשף במלוא ריאותיו.
הופ הופ, מחא זכריא כף וגירש עכברוש שמן. מקקים טיילו ביניהם.
כמה התקדמנו כבר? נשמע קול נואש מקצה השורה.
בינתיים עשר מטר, הגיעה התשובה.
די, נחזור.
נחזור, הסכים זכריא. ריח טחוב וחנוק שרר בצינור הבטון. לאחר עשרים דקות כולם ישבו על הספה רחוצים ונקיים.
זה נראה ארוך, אולי אפילו עד נצרת... מלמל עבדאללה במבט מעורפל. אוי, אני מתגעגע לבקלוואה של אמא...
חבורת מפונקים, התרברב זכריא, כמה דקות ונחנקתם? אם לא הייתם איתי הייתי ממשיך עד ג'נין. ילדים אתם.
הוחלט שמחר יזחלו לפחות חצי שעה לכיוון צפון מערב. קאדרי התנדב מיד לשמור מבחוץ. איש לא התנגד.

לאחר כרבע שעה של זחילה הסתיים הצינור במבוי סתום. זכריא שלף את מכשיר הטלפון שלו. או ווה. אנחנו ממש קרובים לקיבוס עין חרוד. אם רק היינו יכולים עכשיו לחפור ישר למעלה היינו חופשיים.

בערב התכנסו שוב לגיבוש תוכנית. מונדאל, הצעיר שבחבורה נטל את רשות הדיבור.
'יא שבאב, ראיתם את המנהרה. אנחנו יכולים לחפור למעלה כמו שאמר זכריא, אבל אז ניפול ישר לידיים של הציונים. אנחנו חייבים להתרחק לכיוון האיזורים של אחים שלנו, איכסאל, נצרת. אבל נצטרך לחפור כמה קילומטרים טובים. אני ישיג טוריות. ג'עבר הבן דוד שלי הוא האחראי על מחסן כלי העבודה.

'אם אני בורח מכאן, זה רק לתל עפיף', אמר נאיף.
בעצם גם אני, אמר מונדאל. מה יש לי בנצרת, וואלה משעמם. תל אביב יש ים, יש עבודה, יש הרבה.
זכריא הרהר לרגע. היה חבל לו עליהם. שניהם היו הצעירים שבחבורה ובכושר מלא.
תלכו לאן שאתם רוצים, אבל לא מהמנהרה שלנו. שכחתם שהפתח בחדר של מחמוד? מאחור קרץ אליהם מחמוד בלגלוג.
השניים הסתכלו זה בזה. הרבה ברירה לא נותרה להם.

החפירות החלו בשתיים עשרה בלילה בשיטת הסרט הנע. ראשון מונדאל ממלא שק בחול ומעביר לנאיף. נאיף לזכריא. זכריא למחמוד. וכן הלאה. בחוץ ישב קאדרי וקיבל את השקים. תפקידו היה לפזר את החול באופן שלא יעורר חשד. אבל הוא לא התאמץ מידי הרבה. פשוט שפך את זה לפח הזבל הקרוב. הם עבדו במרץ. תקוות השחרור סיחררה אותם.
העבודות נמשכו כל הקיץ. מידי בוקר היו מגיחים עייפים ומרוטים מבטן האדמה. אך היה שכר לעמלם. המנהרה כבר היתה קרובה מאוד לנצרת.

ערב אחד שוחחו מונדאל ונאיף. אתה אהבל, אמר הראשון. גם אתה, ענה השני.
לא, אתה באמת אהבל, אמר מונדאל. שנינו אהבלים. למה אנחנו עוזרים להם בכלל. היינו נותנים להם לברוח לבד ואחרי שהם היו נעלמים היינו חופרים את המנהרה שלנו מהחדר של מחמוד.
ומה נראה לך? אחרי שהם היו בורחים היו מגבירים פה את השמירה פי מאה.
ומי יעזור לנו לחפור? אתה יודע שאנחנו צריכים לחפור הרבה יותר. עד תל עפיף.
שניהם שקעו במחשבות.
שמע, יא עמי, אמר מונדאל, הם צריכים אותנו. הם חבורת זקנים. אני מודיע להם שאם הם לא חופרים איתנו לתל אביב, מחר אני מספר לסוהרים על המנהרה שמחמוד חופר.

כצפוי, זכריא השתולל מזעם. הוא תיכנן לצאת כבר בסוף השבוע והנה כזו בגידה. מחמוד הגיש לו את הנרגילה. קח, קח יא אחויה. זה יעזור לך לחשוב. הוא שאף ומצץ והביט בצמד בעיניים רצחניות. לו רק יכול, היה מחסל אותם.

החפירות נפסקו בינתיים. זכריא ניסה אמנם לארגן את החבר'ה שלו לחפירה עצמאית אך ההתקדמות היתה עלובה.
הוא נאלץ להיכנע.

החפירות התחדשו, הפעם לכיוון דרום מערב. ההתקדמות היתה איטית וקשה. כולם היו עייפים מעבודה מאומצת של כמה חודשים. קראדי בכלל ביקש לפרוש מכל העסק, אך נאיף איים בהלשנה. העבודות נמשכו כמעט שנה. בתחילת ספטמבר המנהרה הגיעה לעומק גוש דן. המבוגרים כבר היו סחוטים ולא הביאו תועלת. נאיף ומונדאל החליטו לוותר להם.

הם היו חייבים לברוח באותו יום, מכיוון שהיה ברור שברגע שתתגלה בריחה כלשהי כוחות הביטחון יעמדו על הרגליים האחוריות.
הבריחה נקבעה ללילה נטול ירח, הששי לספטמבר, באחת אחר חצות. כל אחד דאג לעצמו לתיק עם בגדים להחלפה, מזון לכמה ימים, וכמה ליטר מים.

בהתרגשות רבה ירדו בפתח, וסגרו אותו מעליהם בפעם האחרונה. הם ידעו שיש להם חמש שעות עד ההשכמה, אז תתגלה הבריחה.
בהתחלה הלכו יחד. באזור עפולה התפצלו. ארבעת המבוגרים יותר הלכו לכיוון נצרת, ושני הצעירים לתל אביב.

המנהרה כזכור, הגיעה עד לפאתי איכסאל. הם נדרשו רק לחפור כלפי מעלה. לאחר כשעתיים עבודה הם היו בעיבורו של שדה. אורות הכפר האירו ממרחק לא גדול. ריח קל של בקלוואה נישא באוויר.

הצעירים המשיכו בדרכם הארוכה לתל אביב. הם הגיעו עד לסוף המנהרה שלהם ועצרו לנוח.
אתה אהבל, אמר נאיף למונדאל. גם אתה, ענה מונדאל. לא, אתה באמת אהבל. שנינו אהבלים. למה היינו צריכים לחפור עד תל אביב? מה, אי אפשר לסוע אליה באוטובוס מנצרת?
שניהם שתקו.
שמע. נמאס לי להיות חפרפרת. אני חופר עכשיו למעלה ואיפה שיוצא יוצא.
הם הפנו את הטוריות כלפי מעלה והחלו לחפור.
אתה כבר מריח את הים? שאל נאיף.
איזה ים בראש שלך. יאללה תמשיך לעבוד, זעף מונדאל.
הם המשיכו לחפור.
מה זה הרעש הזה?
השניים פסקו לרגע והקשיבו. קול חיכוך של אבנים נשמע מעליהם.
זה בטח הגלים, אנחנו קרובים. התלהב נאיף. בוא נמשיך.
הם המשיכו במשנה מרץ.
זרזיף קטן של מים החל מקלח מעל לראשם. הם נשאו עיניים וחייכו איזה חוש ניווט יש להם.
תקרת המנהרה קרסה לפתע. בין השברים הם זיהו צינורות ביוב ובלטות. הם כבר לא היו בטוחים שהגיעו לים.
עודם מחשבים לאן לפנות, ועשרות טונות של בטון קרסו על ראשם בקול רעש גדול.

וזה היה סופו של הבנין ברחוב סרילין 38, חולון.
הצלילים התעלו אליו מרחוק, כובשים לרגליו דרך שלא תכנן. שונים כל־כך מהצלילים שאליהם התרגל, שאליהם כמה, מהמוזיקה הזו, המטריפה את החושים ומווסתת את הגוף לנוע כפי רצונה. ובכל־זאת הם משכו אותו. כאילו כבלי קסם חדשים התלפפו בו, חנקו אותו עד כלות הנשימה.

וכמה כלתה הנשימה לאחרונה. וכמה פחד מכלות הנשימה. נסגרו מועדוני המוזיקה, אך גם אם היו פתוחים – לא היה בא בשעריהם. סוכרת הנעורים שלו דאגה לכך.

וכמה מתוקים היו הימים שבהם לא הייתה לו כמעט למכשול. וכמה מסוחררים היו החושים, ולא מן היין שממנו נמנע.

צעד בעקבות הקולות, מסיג ממחשבותיו את הכאב, את הגוף המעוות מחוסר תנועה. הם היו שונים, הקולות, ובכל־זאת הוא כמה כבר להגיע אליהם.



להט של חולצות לבנות, סחרור של קולות שירה משונה, אנשים שאינם נותנים ידיים ובכל־זאת הם בדבוקה אחת. וריח של זעה קלושה, מוכרת וזרה כאחת. הוא התקרב. הם רקדו במעגל, לא כפי שהיה רגיל, ואף תזמורת או להקה לא נראו בצד – השירה כולה בקעה מהגרונות. הם רקדו במעגל, סביב במה קטנה ומשונה, ומפעם לפעם התקרבו אליה אחד או שניים מהם, קראו בקול כמה מילים, נטלו חפץ מגושם עטוף בבד רקום, ושבו אל המעגל מלא־החיים.

בעיניים מבולבלות הוא עקב אחר סחרורם, באוזניים משתוקקות ניסה לעקוב אחר שיריהם המתחלפים. איך הם יודעים בכל פעם מה השיר החדש? איך הם יודעים את הרפטואר העשיר הזה בעל־פה?

כמה שונים היו השירים הללו, כמה שונים היו הריקודים. לא היה בהם טנגו או פולקה, לא היה בהם אפילו סלסה או הורה. ובכל־זאת, למרות אי התיאום, רקדו כולם יחד, והגוף שלהם נראה כל־כך משוחרר, משוחרר יותר ממה שהצליח לחוש הוא אי פעם.

תמיד צחקו עליו שאפילו בריקוד הוא עובד עם השכל. מתאם את הצעדים במדויק עם המוזיקה, כאילו מחשב אותם מתמטית, כאילו הם אחת הסוגיות המתמטיות שבהן הוא מתעמק בלימודיו. תמיד אמרו לו, תשתחרר, תחווה, תזרוק את השכל. אף־פעם לא נתנו לו משהו בתמורה לשכל האמור להיזרק.

ואת התמורה הזו הוא חש עכשיו, מול מעגל הרוקדים, מול החפצים הגדולים הנישאים ביראת אהבה. הוא חש אותה, ולא ידע זאת בתחילה, הוא חש אותה, ולא הבין לאן השכל שלו הלך לטייל. השכל הלך לטייל, וגם רגליו – ובכיוון ההפוך. הן הלכו וקירבו אותו אל הרוקדים.

דתיים! צעק לו הלב את מה שסירב עד כה לעכל. תתרחק! עכשיו! אבל גם הלב הלך בעקבותיו של השכל, ונותרו רק הרגליים, ונותר רק הדבר העמום הזה, שהכניס אותו אל המעגל שבשטח הפתוח, נוגע ולא נוגע בכתפי הרוקדים שלצדו, וחולצתו האדומה בולטת כחוט שני על פני נהר חולצות־כבשים לבנות.

שיר אחד גווע, מניח לרגע את רגליו המנענעות מתחתיו, והאיש שלצדו פצח בשיר אחר, מצרף אליו מהר מאוד את כולם. אז כך זה הולך. וגם את השיר הזה הוא לא מכיר. לא ייאמן כמה שירים הוא לא מכיר. ובתור אחד שחקר את המתמטיקה של המוזיקה מכל הכיוונים, והכיר כמויות של שירים ושל סגנונות, הוא חש את הבושה המזדחלת. כמה אתה לא מכיר. כמה השכל שלך, שנזרק סוף־סוף, חשב שהוא יודע, וכמה הוא לא. אפילו מה החפץ ההוא, שמחזיק כעת האיש שמצדו השני, הוא אינו יודע.

ומי כן יודע? לא הלב, שהתקפל גם הוא. אפילו הרגליים, שמונעות מעצמן, אינן יודעות.

הוא חש בה, מפעמת בכל גופו, ולא ידע מהי. הוא נגע לרגע בקטיפה המרוקמת, וחש איך היא מתלהטת.

"ברוך הבא," לחש לו הגבר האוחז בקטיפה בקול שהתנשא מעל השירה הרמה. "אם יש לך שאלות – אני אהיה כאן אחרי ההקפות. ובינתיים – תן לנשמה להוביל אותך."

והוא נתן. בלי להכיר, בלי לדעת, רק עם התחושה העמוקה שהיא קיימת, ושעוד מישהו שם קיים. והרגליים נעו בזכותה, והלב חזר לפעום, משתוקק שוב לגעת בקטיפה הרקומה, לפתוח את קישוריה, להציץ בנשגבות שבתוכה, לשאוף אותה אל תוכו.

והשכל נותר בינתיים בצד, ממתין לאמונה שתבוא להשתלב בתוך המכלול הזה, של גוף־לב־נשמה־ידיעה.



מוקדש לאבי היקר, שבשמחת תורה לפני שנים רבות החליט סוף־סוף שהוא זורק את השכל, ומניח לאמונה היהודית להשתלט על נשמתו.
  • 1K
  • ב״ה

    קראתי את הספר הזה ואני פשוט חייבת להמליץ עליו:

    הצילו את החתול / בלייק סניידר
    במקור הספר מיועד לתסריטאים ואנשי קולנוע, אבל גם סופרים ושאר העוסקים במלאכת הכתיבה ימצאו בו אוצר של ממש. לדעתי בכל אופן.

    הספר הוא מדריך לכתיבת תסריט משלב הגדרת נושא הסרט, ועד לסיום תכנון מפת התסריט ובקרת הביצוע.

    הסופר מחלק את הסרטים לז׳אנרים (לא, לא אלו המוכרים לנו) לפי ניתוחים שעשה לאלפי סרטים שבהם צפה (ושעבדו!). הוא מציע לכותבים לזהות מבין הז׳אנרים את הז׳אנר של הסיפור שהם הולכים לכתוב, ולהיצמד לחוקיות מסויימת שגורמת לסרט בז׳אנר כזה לעבוד.

    יתכן ש׳גיליון הביטים של סניידר׳ - זה הדובדבן שבקצפת, אבל קצת קשה לי להיות החלטית כשלמעלה קצפת והספר כולו עוגת פיניאטה אחת גדולה.

    עוד קצת:
    >>הספר הזה בשונה מהספר ׳סיפור׳ אינו עוסק באמנות כתיבת הסיפור על שלל מרכיביו. כך שמי שקרא את ׳סיפור׳ - לא יצא ידי חובה : )
    >>היות והספר מדבר על כתיבת תסריט הסופר מתייחס לצירי זמן בכתיבת העלילה במונחים של עמודי תסריט
    (סטנדרט של 110 עמודי תסריט לסרט של שעה וחצי).
    סופרים יכולים להמיר את זה כמובן על פי שיקול דעתם והגיונם.
    >>הספר כתוב בצורה מאד קלילה וזורמת (לפעמים קצת סחבקית משהו), יש פה ושם מילים פחות לעניין,
    והדוגמאות לא בדיוק מסרטי גרובייס. לתשומת לב.

    תוכן העניינים:
    image.jpg
    image.jpg
    image.jpg

    וגיליון הביטים של בלייק סניידר:
    image.jpg

    לסיכום:
    יותר מממליצה לקרוא את הספר.
    תיהנו
    פרק 1.
    שלי פשטה את בועתה ותלתה אותה במתלים המסוגננים שעל הקיר מאחורי הדלת.
    ברי, בעלה, הרים את ראשו.
    ''הרחוב מלא בועות! שקופות, מתגלגלות, רוחשות- כמו איזו אמבטיה ענקית!
    ותחשוב שעד לא מזמן כמה חדשים בס"ה אנשים היו מסתובבים כך פשוט -אפילו בלי מסכות- דוחפים, מתחבקים- הזוי"
    הבועות היוו פתרון גאוני לכל מצב הקורונה.
    הן התנפחו סביב הגוף - מטר לכל צד וכך מנעו מפגש בן פחות משתי מטר בין אדם לחבירו, ונסגרו על חגורת המותניים - כך שהידיים וכל פלג הגוף העליון היו מוגנים.
    הן כללו מערכת מתוחכמת לסינון האוויר, ובעזרת חיישנים אלקטרוניים קלטו מדדים גופניים משתנים, כך הקלו על משרד הבריאות לאתר חולים סמויים,
    הבועות איפשרו לימודים סדירים והזדמנות לשיקום הכלכלה.
    פרופסור דייויס ג'יניוס, המדען שפיתח אותם הועמד לפרס נובל, והבועות כבשו מדינה אחר מדינה בכל רחבי העולם.
    שלי סדרה שוב את בועתה על המתלים לצד הבועה של בעלה.
    החומר ממנו הייתה עשויה הבועה היה אלסטי וחזק, ואפשר עמידות לצד גמישות.
    כולם היו תמימי דעים שזהו פתרון מושלם.
    עדש... דברים משונים החלו להתרחש.
    אני מעלה את התהייה הזאת גם בכובע הכותבת שבי וגם בכובע עורכת הלשון שאני. ובעיקר - בכובע הגדול מכולם, האמא שאני.

    לצערי אין לי זמן (וגם חשק...) לקרוא כל ספר שילדיי קוראים. מסתפקת בהצצה כללית ובידיעה שהכותב הוא שומר תורה ומצוות כמו שצריך.
    לאחרונה הבנים שלי התחילו לקרוא סדרה כלשהי, סדרה של חבורה כפי האהוב על הגילאים האלה, ופעמיים הם באו אליי והצביעו על טעויות כתיב חמורות בספר. (מוטש במקום מותש, אידק במקום הידק...)
    ואני שואלת את עצמי: מי יודע אילו עוד שגיאות כתיב מופיעות בספרים האלה, שילדיי עוד לא מנוסים מספיק כדי לזהות אותן?
    ואני ממשיכה לשאול את עצמי: אם הספר לא עבר אפילו הגהה בסיסית, מי אמר שהוא עבר ביקורת תוכנית כלשהי? (מלשון תוכן) מי אמר שלא מושרשות שם עוד טעויות, לא בכתיב אלא במציאות?
    וזה עוד לפני שאני מדברת על סגנון הספרים האלה, שבהם הילדים הם חכמים כמו איינשטיין וחזקים כמו איש אגרוף וזריזים כמו נמלה - וכך "מצליחים" להתגבר בשנייה על כל האויבים שבספר...

    "אבל אמא, הספר עדיין מעניין!" טען בפניי בני.
    ואני שואלת את עצמי - זה מספיק? העיקר שהספר יעניין (ושלא יהיו בו בעיות של אלימות וחוסר צניעות...)?

    אשמח לשמוע את דעתכם, כי אני קצת מבולבלת כרגע...
    ואם גם יש לכם המלצות לספרים בסגנון, שיהיו אהובים על בנים צעירים אבל גם יהיו ברמה נאותה של דיוק לשוני ותוכני - אשמח גם לשמוע...
    קודם כל, כדי לשבר את האוזן, התהליך הבא להלן ארך כחצי שנה בסה"כ, מכתיבת המילה הראשונה ועד לפרסומה.
    במהלך התהליך הזה עבר הקטע מ"קטע אישי כדי לסדר את הראש" ל"קטע שאמור להיות מרגש בשביל האתגר". פער לא קטן, במיוחד בהתחשב בעובדה שאין לי מושג איך מרגשים קוראים.
    אז איך זה בכל זאת קרה:
    א. הרעיון
    את הקטע הזה, התחלתי לכתוב בשל שני כיווני מחשבה שונים לחלוטין.
    הראשון היה עבודה תחקירנית של כמה חודשים, בנושא "איך כותבים בנים בצורה אמינה ולא נשית?" מוזמנים להגיד האם אתם חושבים שהצלחתי...
    השני הגיע מתוך שיח עם חברה, בו עלה המשפט: "נטייה לדיכאון זה חור בחזה, שאתה חייב לשמור כל הזמן שלא ישאב את הלב שלך".
    אחרי השיחה הזו הרגשתי צורך לכתוב את זה, ואיך שהוא יצא לי לכתוב את זה בלשון זכר.

    ב. הדמות
    השורות הראשונות שנכתבו היו:
    קראתי אותן, והבנתי שהקטע הולך למקום קיצוני.
    קיצוני זה דבר נחמד, אבל כשהרצון הוא לדייק הגדרה - זה לא מה שנדרש.
    קראתי עוד כמה פעמים את השורות האלה, ואמרתי - בא נחליט שזה גבר. למה? כדי שהכתיבה תקבל מקום מאוזן בין הרגש והמציאות. דמות גברית תמיד תהיה יותר מקורקעת, ובהתחשב בזה שהבעיה העיקרית בדיכאון היא ניתוק מהמציאות - התאים לי בול.
    אפיון הדמות מתוך הבסיס הקיים:
    גבר, בעל נטייה לדיכאון, נשוי (כי מי יגרור אותו לטיול מסביב לשכונה).
    פירוט אפיון:
    גבר נשוי - טוב, החלטתי להכניס את כל מה שלמדתי על איך אמורה להתנהל זוגיות נכונה, ולהפוך אותו לבן זוג "לפי הספר". תוצאה: קשוב, רוצה לתמוך, אחראי, כנה, מודע לחסרונות שלו, לא מנסה לרצות אבל עושה כל שביכולתו למען הצד השני.
    נטייה לדיכאון - חשוב לדעת שיש כמה צורות בהן זה יכול להתבטא. הלכתי על הדגם אותו אני מכירה מהחיים. זה כלל: רצינות, חשיבה לעומק (קצת יותר מדי), נטייה להאשמה עצמית ורגישות יתר לסביבה.
    הוספתי גם קצת תיבול של יכולת דימוי גבוהה, בשביל הפיקנטריה.
    האישה לא קיבלה איפיון מלא, אלא רק: יכולת הכלה גבוהה, עדינות וכנות. לצורך העניין לקחתי דמות מסיפור אחר שכתבתי.
    ג. טיוטה ראשונה:
    מכאן הכתיבה (ב"ה) זרמה. תוך כמה שעות כבר היה לי קטע כתוב, שביטא באופן די ברור את מה שרציתי.
    מה שהיה חשוב לי, ונכנס לקטע, הייתה השורה:
    גם השינה הרגישה כמו כלום. המתיקות הזו לא ממש נגעה בך. החור השחור שבחזה לכד סופית את הלב שלך, וחלקית את הריאות. בלי כח, אתה קורא לאשתך.
    וכאן הגיע המפנה. אחרי שהצלחתי לבטא את המצב, לא יכולתי להשאיר אותם ככה. הלב שלי התכווץ יחד איתם, והחלטתי לעשות דבר שבמציאות קורה בשלב יותר מוקדם, ודורש קצת יותר כח, אבל בכתיבה הוא יכול לעבור. החלטתי לעצור את התקף הדיכאון לפני שהוא מדרדר.
    לצורך כך לקחתי טכניקות מציאותיות, שהכרתי מהצורה בה הן עובדות בשטח. כדי להתאושש ממצב כזה זקוקים להקשבה והכלה. לפני הכל, צריך פשוט להקשיב לצד ה"מדוכא", להתייחס אליו כבן אדם, ולהכיל את העובדה שקשה לו עכשיו. אלמנט נוסף וקריטי הוא לעורר אצל המתמודד את הרצון לחזור לחיים, את היכולת לשמוח מהם.
    במקרה הזה החלטתי להשתמש בטכניקה של גירויי הנאה מאלמנטים חיצוניים (תה, שיר, תינוק), בשילוב עם שיתוף מהצד המתמודד (במקרה הזה זה היה קל. כנות מזמינה פתיחות, במיוחד בזוגיות).
    וככה זה היה נראה:
    היא מחייכת חיוך אמיתי אבל זהיר, ואתה מחליט לנסות פעם אחת להיות מה שאתה יכול. אתה מחייך חזרה, חיוך קטן ועלוב.
    החיוך שלך נותן לה כוח. את זה גם עיוור כמוך יכול לראות. היא קמה, מביאה את הילד היקר ביותר עלי אדמות, ושרה לו שיר שקט, לידך.
    "לב טהור, ברא לי אלוקים..."
    אוף. אתה מחייך בלי לרצות. היא יודעת לבחור שירים שאתה לא יכול להתעלם מהם. "ורוח נכון..." אתה מתכרבל בשקט, עדיין לא ממש קשור.
    כששבת כבר יוצאת, אבל אתה יודע שללכת לבית הכנסת זה כבר יותר מדי אפילו אם אתה באמת רוצה, אתה מספר לה, בשקט בשקט, על החור. על כמה שאתה אוהב להיות בו, ועל השלווה שיש שם.
    היא מביטה בך, מקשיבה בשקט. לא שואלת למה, לא פוערת עיניים. רק מנסה להבין קצת יותר טוב מה עובר על האדם איתו בחרה להקים בית.
    לחדי עין - אכן, הקטע המקורי היה בשבת. סתם שבת כזו, באמצע החורף.

    המשך הקטע היה שיח זוגי, והסיום היה ברור מבחינתי. ציטוט כמעט מדויק ששמעתי ממישהי שמתמודדת (לא עם דיכאון):
    אולי יש לך בעיות, אולי הן באמת קשות וכמעט אין אף אישה שתסכים להתמודד איתן.
    אבל יש אישה אחת כזו. ויותר ממנה - אתה לא צריך.
    ד. שנת חורף
    הקטע היה קשה לקריאה. אפילו עבורי, ככותבת, התקשתי לקרוא אותו, בטח שלא ברצף. הוא היה כאוב ואישי מדי. לכן הוא הוטמן בקובץ כל שהוא על הדרייב, כשמדי פעם נכנסתי, קראתי כמה שורות, תיקנתי מילה וחצי, ועברתי לקטע אחר.
    בדיעבד, התברר ששנת החורף הזו היטיבה עם הקטע מאוד. הדמויות התנתקו ממני, ולאט לאט הוא הפך להיות סתם עוד קטע ששוכב בארכיון. (שימושי מאוד, אגב, לכל מקרה דומה. רגשות הם דבר שקהה עם הזמן, אבל המילים נשארות כתובות במלוא העוצמה.)
    ה. האתגר!
    ואז, בפרק שלא היה אמור להיות כתוב בתהליך הזה, נפתח בסערה אתגר סוכות. רק מקריאת הכללים התייאשתי לחלוטין. 1500 מילים? מאיפה אני אכתוב כל כך הרבה? ואיך בכלל כותבים מרגש?
    ניסיתי להתחיל כמה קטעים, ושום דבר לא הלך.
    התייאשתי, החלטתי לחכות לאתגר הבא.
    בעודי ממתינה לאתגר הבא (עובדה מעניינת היא שהמצב לא השתנה. אני עדיין ממתינה לו.) נשאלתי על ידי אחד הניקים, האם אני מתכוונת להעלות קטע לאתגר.
    החלטתי לבצע ניסיון אחרון, כדי לצאת ידי חובה, ותוך כדי שמיעת שיעור תורה, נשנוש ועריכת סדר כללי בחדר, ניסיתי להיזכר בקטע שכתבתי ועלול להתאים.
    ובכן, הריני להצהיר כי במו עיני ראיתי שלעיתים גם מטאטא מסוגל לירות ולקלוע בול. בשיעור נאמר המשפט: "כולנו יודעים שלא קל להיות בשמחה. נו, באמת, מה כבר יש לשמוח בעולם הזה?"
    אין לי מושג מה הייתה התשובה על כך, כיוון שכבר אצתי רצתי לפתוח את הקובץ, לדפדף בתחושת דחיפות, עד שהגעתי לקטע, ולקרוא אותו בנשימה אחת כדי לבדוק אם יש לו סיכוי.
    והיה לו.
    ו. עריכה לכדי קטע ראוי לפרסום
    קודם כל, טיפלתי בקטעים הזוגיים. הקטע אמור לעסוק בדיכאון, והזוגיות נאלצה להמתין לקטע אחר. לא רציתי לערב שמחה בשמחה. השיח הפך להיות קצת יותר קונקרטי סביב לעניין הדיכאון ונגזרותיו.
    השלב הבא היה להפוך את השבת לסוכות. כצפוי, לא היה מדובר רק על שינוי מילה כאן ומילה שם, אלא שינוי אווירה. לאחר העריכה תהיתי לעצמי איך חשבתי בכלל שזה קורה בשבת. יום טוב ראשון של סוכות פשוט ישב בול על הקטע. (בונוס קטן: לדיכאון יש נטייה להתפרץ כאשר השגרה מתערערת. תקופת החגים הלכה יד ביד עם הרעיון.)
    עוד קצת תיאורים שיסבירו את המצב למי שלא כתב את הקטע, וכמה שורות כדי להגיע לאורך סביר, וזהו. על החיים ועל החיים החלטתי לפרסם, מקסימום יתעלמו ממנו.
    ז. הגהה
    יש מה לפרט?! כולנו מכירים את השלב הזה, בו אדם אחר מעיר לך שהחלפת בין זכר ונקבה, ואתה תוהה איך קרה שלא ראית את זה גם בקריאה שביעית...
    ח. תפילות
    חששתי לפרסם את הקטע. הוא לא קונבנציונאלי, ונוגע בנושאים רגישים. מה גם, שהוא נכתב כדי לבדוק האם אני מצליחה לכתוב אמין, וחששתי שהקוראים יאנפפו בביטול למשמע התיאורים.
    מה שגרם לי להחליט בכל זאת לפרסם את הקטע, זו התכתבות שנפתחה באא"ר, וחלקה עסק ביחס למתמודדים נפשית בתוך המשפחה.
    ביקשתי קצת עידוד משמיים, וכשקיבלתי אותו - שלחתי את הקטע.
    התוצאה:


    כל הערה (על הקטע המקורי או על הפוסט הזה) תתקבל בברכה ובתודה.
    אשמח להשתפר.
     תגובה אחרונה 
  • 374
  • אַזְמִין אֻשְׁפִּיזִין

    מָה רַבָּה הִיא הַהֲנָאָה
    בְּחַג סֻכּוֹת לְהִסְתּוֹבֵב וּלְהַבִּיט
    בְּפִלְאֵי הַטֶּבַע וְהַבְּרִיאָה
    אֻמָּנוּת וְתַבְלִיט

    עַל סֻכָּה גְּדוֹלָה,
    עִם קוֹלוֹת שִׂמְחָה וְחֶדְוָה
    וּמִנֶּגֶד הֲמֻלָּה
    עַל מִפְגָּשׁ מִשְׁפַּחְתִּי בְּאַחְוָה

    וַאֲנִי מַבְחִין שַׁעַל סַפְסָל מְיֻשָּׁן
    יָשׁוּב לוֹ מֻפְנָם, מְכֻנָּס, קָשִׁישׁ
    הוּא נִרְאֶה בְּלִי סֻכָּה, מִשְׁפָּחָה וְחֶבְרָה
    שׁוֹתֵק עִם מַבַּע אָדִישׁ

    "אַבָּא", מוֹשֵׁךְ בִּי יַלְדֵי הַקָּט
    "אוּלַי נַזְמִין אוֹתוֹ לְסֻכָּתֵנוּ"?
    וַאֲנִי עוֹד תּוֹהֶה בַּבִּטּוּי בּוֹ נָקַט
    וְהוּא רָץ לְהַזְמִין אֶת זְקֵנֵנוּ

    וְהַזָּקֵן הִסְכִּים לְהַצָּעָה בְּחִיּוּב
    "אֵין לִי סֻכָּה אוֹ מִשְׁפָּחָה
    מוּטָב שֶׁאָבוֹא וְלֹא אֵשֵׁב עָצוּב
    אַתֶּם תִּתְּנוּ לִי שִׂמְחָה"

    וּלְאַחַר סְעוּדַת חַג נֶהְדֶּרֶת
    בָּהּ זָכִינוּ בְּאֻשְׁפִּיזִין מְיֻחָד
    בְּסֻכָּה שִׂמְחָה, מְקֻשֶּׁטֶת וּמְעֻטֶּרֶת
    הִרְגִּישׁ אֲפִלּוּ עֶזְרָא הַקָּשִׁישׁ מְאֻחָד

    חַג סֻכּוֹת שָׂמֵחַ!
    בעוד 20 דקות החיים יתחילו.
    ובעוד 5 שעות הם גם יגיעו לסיומן, עד מחר בבוקר.
    זה מה יש.
    יותר מזה המנגנון הדופמינרגי שלו לא מפרגן לו.
    הוא משך בתנועות סיבוביות את שני חלקי הקפסולה האדומה וניער את תכולתה בעדינות לתוך הכף. בידו השנייה הריק את תוכנה לגביע היוגורט וערבב קלות.
    כשהוא מתארח אצל השווער כל העסק מורכב יותר.
    אז אתמול הוא עשה את זה באמבטיה, והיום הוא גילה את הגומחה שבין הסוכה של הולצמן לגרינשטיין. מגיטי שלו ביקש שתחזיק את הרפינדט כשהוא מפורר אותו לתוך קופסת הטבק.
    ''וסומחתו... בחגכו... והוייסו אך שומייח'' נשמע הולצמן מבסוט מהסוכה שלו.
    יש אנשים שה'וסומחתו' שלהם מגיע בקלות, הוא לא מהסוג הזה, מה לעשות.
    יחפש לו מצוות אחרות. יותר מהסוג של 'כבד את סביך וסבתיך למען ירשמו לך עשביך'.
    שני כוסות יין תבור, שתי גלולות נוספות מהסוג הלבן, והתלבטות קצרה שבסופה החליט מתוך נסיון העבר לוותר על הוורודים ממשפחת האמפטימנטים.
    מערכת העיכול שלו זריזה, את זה הוא כבר יודע.
    המתנה קצרה של 10 עד 15 דקות, במהלכם יחוש דפיקות לב מואצות, טיפה לחץ במח, ובסיומן תזרח השמש, ועולם ורוד יחייך אליו מבעד למשקפיים אופטימיות.
    שעתיים שלש של שמחת חג, וזהו.
    ואז יגיע הקראש. וחלומות ורודים יתנפצו אל סלע שחור.
    אבל הוא יעבור את זה. מקסימום ייתפוס תנומה עד הערב.

    דלת הסוכה של הולצמן נפתחה בתנופה.
    'מוישה! מה אתה מתחבא שם... בא השווער שלך פה, עושים 'ריקוד'.
    ישב לו חצק'ל על השטיח של הולצמן ונפשו היתה עגומה עליו. מסביבו פזורים גביע יוגורט, שאריות אבקה לבנבנה, גיטל'ה בת ארבע ובידה רפינדט ונר דלוק, חפיסת סיגריות, כמה עלים ירוקים, חמשה גברים ושווער שנפשם חשקה בריקוד.
    וכששמרלר המשמח הגיח מסוכתו עם לולבו בידו ומגבתו על כתפו, ידוע ידע חצק'ל כי המצב עומד לצאת משליטה.
    ''תקרב אחד אל אחד והיו לאחדים בידי...'' נווו אההה?ריקוד??
    וקצת באיחור גילה חצק'ל שהוא יושב בכיוון אליו רץ שמרלר.​
    שלח שמרלר את ידיו החסונות והניף את חצק'ל אל על, בשעה שהמשיך פיו למלמל ''ובנענועי אותם תשפיע שפע רב..''
    ''רב ייד, קצת שימחה. חג היום''
    ושפע אדום דקיק עם נגיעות יוגורט תות פרץ מפיו של חצק'ל, עבר דרך כתפו של שמרלר והכתים את השטיח של רביץ.
    היום חצק'ל לא יהיה שמח, הוא ינסה מחר שוב.
    ושוב, אנחנו צריכים כעת להאמין, באמונה תמימה וכנה.
    ללכת בפשטות עם האמת הידועה לנו מזה שנים.
    להאמין ש-כן. זוככנו. ללא שום קשר בעולם למה שהיה או לא ביום הענק הזה.

    הבה נאמין בפשטות גמורה - מי שאנו אחר יום הכיפורים, שונה לחלוטין ממי שהיינו לפניו.
    אם ימות יהודי היום, חלילה - יכנס בזרועות פרוסות הישר לגן עדן. אל מדורם של הצדיקים הגמורים.

    לא כי אנחנו מדמיינים, גם לא מחמת שאנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו - אלא פשוט בגלל שאבא שלנו הבטיח שאנו נקיים וזכים.
    מצווה בידנו להאמין לו.

    וכבר ידועה השאלה: מדוע דופקים 'סלח לנו' הישר אחר תפילת נעילה - הרי כה נקיים אנו?
    והתשובה על כך - אנשים שלא מספיק מאמינים בתיקון השלם, בגודל השלמות והקרבה בה נמצאים. זה מצריך בקשת סליחה.

    רק להשתדל קצת יותר מהיום - בלי עצימות עיניים וכוונות מרחיקות לכת ומלחיצות. לא - רק להיות טובים יותר, ולו במעט. פשוט כך.
    להשתדל להיזכר בו יתברך כמה שיותר. להבין שאף הנפילה עצמה היא חלק מתהליך קרבה מובהק - ולהשתדל לקום אחריה באמונה ובשמחה.

    'כעת, בן, לך אכול בשמחה. רק שמור על השלום, על הנקיות בינינו, החדשה'.



    ****​

    התחושות של: 'לא נצלנו'; 'אני נראה בדיוק כמו לפני החג' ודומיהן - רודפות אותנו אחר כל חג, זמן גדול, ביקור בציון קדוש וכו'.
    זה היצר, שלא מפרגן לנו להרגיש את המציאות - את ההתעלות שנעשתה כאן. נרצה או לא.

    כמו אדם שחלם מקטנותו להגיע אל יבשת מסוימת, הנה הוא נחת בה. בתוך המטוס כולו מלא אכזבה ותסכול. הוא מרגיש בדיוק אותה תחושה שהרגיש בהמראה בהלוך, ביבשת הקודמת. מי אמר בכלל שהגיע?....
    ושכינה צוחקת: אחי, אתה כאן. אם תרגיש ואם לא. חבל על התסכול, תאמין בטייס הגדול שלך.

    זה קרה - בענק. התחל לרקוד ולשמוח.
    'מה כבר עשינו?'

    - פרויקט סיכום השנה -​


    וואו. איזו שנה שזו הייתה, תשפ"א.
    היה לנו בחירות, היו חילופי שלטון בישראל, בארה"ב ובאירן, הייתה קורונה ודלתא וחיסונים ועוד פעם קורונה. היה אסון מירון, אסון קרלין, אסון מיאמי, הסלמה בדרום, פרעות בערים המעורבות, מבצע שומר חומות ועוד. על כל אלו תוכלו לקרוא בהרחבה בעיתוני סוף השנה, אם יש בכם חשק עז להיזכר בכל הצרות והאסונות הללו.
    עד אז, אנחנו נשב פה ונסכם את מה שאירע בחלקתנו הקטנה - קהילת כתיבה מקצועית.
    אומרים שקושי וכאב מייצרים השראה ליצירה אמנותית. וזה נכון במיוחד אצלנו, העם היהודי, המתגלה בתעצומות נפשו בשעת צרה ומצוקה.
    ואכן, הייתה השנה תנופה גדולה לסוגת השירה. אם בפינת איזהו השיר, אם בשירים סביב אסון מירון, ולאורך השנה באופן כללי.
    עם זאת, היהודי אף פעם אינו מפסיק לשמוח, ולצחוק, ולספר, ולהתרגש. וגם מכל אלו נמצא הרבה טוב ואור בקהילת הכתיבה.
    אז הנה לפניכם סיכום שמתיימר בחוצפה לסכם את הפעילות השנתית בקהילת הכתיבה.


    > מאמרים מקצועיים
    בענייני כתיבה, ספרות והמסתעף


    > דיונים ספרותיים
    בין חברי הפורום


    > אשכולות זכורים
    ובלתי נשכחים


    > שיתופים בולטים
    שהותירו חותם

    תשרי
    חשון
    כסלו
    טבת
    שבט
    אדר
    ניסן
    אייר
    סיון
    תמוז
    אב
    אלול


    > אשכולות אסון מירון
    שירה ופרוזה סביב הטרגדיה הנוראה


    > פינת 'איזהו השיר'
    פורמט שנוסד השנה עבור חובבי השירה

    אתגרי השירה של @מ"ם
    כסלו: איזהו השיר? #1 - שירה ללא חרוזים​
    טבת: איזהו השיר #2 - הייקו​
    אתגרי השירה של @.כותבת.
    שבט: איזהו השיר #3 - שירי הנעה לפעולה​
    אדר: איזהו השיר #4 - בלדות​
    ניסן: איזהו השיר #5 - שירת ימי הביניים​
    אייר: איזהו השיר #6 - שירים על עליית האוה"ח למירון​
    אתגרי השירה של @דיונון
    סיון: איזהו השיר #7 - דימויים​
    תמוז: איזהו השיר #8 - ארומה​
    אב: איזהו השיר #9 ציטוטים ומשלב​
    אלול: איזהו השיר #10 - אנסיכה מלכי​


    > פינת החשיפה
    הסנסציונית

    זה הזמן והמקום לחשוף כי במהלך השנה נערך מעין ניסוי חברתי נועז ומחוצף, במסגרתו שני כותבים החליפו ביניהם את הטקסטים. כל אחד פרסם טקסט שכתב רעהו.​
    לעומתם כינוס לצדיקוֹת כמו גם מוקד העניין פורסמו תחת שמו של @הפצחן אך נכתבו על ידי @הדוויג


    > אתגרי כתיבה
    דו שבועִיים

    > ועד כאן לשנה זו
    שנת תשפ"א

    כאן המקום להודות למנהלי הקהילה @ניהול קהילת כתיבה ו @מ. י. פרצמן על פעילות ללא לאות, על נחישות ורגישות, על מקצועיות ומקצוענות, על השקעה במסירות, על השקייה בנדיבות, על מחשבה והתחשבות, בחן בחסד ובחינניות, וכמובן בהתנדבות.​
    ת'הא ש'נת פ'עילות ב'רוכה.​
    סופר מתחיל פונה אליכם עם סיפור / שיר / מאמר / טור ביכורים שכתב. אתם לא צריכים להיות גאונים כדי להבין שהוא מצפה לשמוע שהקטע מהמם, ושהוא עתיד להיות ה-סופר של הדור הבא לו ימשיך להתאמן ולהפיק עוד קטעים שכאלה.
    אלא שסקירה אחת של הקטע מספיקה לכם כדי לקבוע שהחומר בינוני עד גרוע, ושאם לא יקרה נס האיש יהיה סופר רק בגלגול הבא.

    האם לדעתכם עדיין יש לעודד את האיש להמשיך לכתוב, להתאמן ועוד להגיע רחוק,
    או שהצעד המוסרי והצודק במקרה כזה הוא להראות לו בעדינות את הדלת האחורית?

    לתומי חשבתי תמיד שהדרך השנייה היא הנכונה. נכון שפוגע לשמוע בגיל 18 שאני לא יודעת לשיר, אבל פוגע יותר יהיה להבין את זה לראשונה בגיל 81 - אחרי שהתנדבתי תמיד לגשת לקדמת הבמה בכל אירוע משפחתי ושאינו. אין לי עניין לקדם ספרות שלא תעבור את רף הבינוניות, ויותר מכך - אין לי שום עניין להציל אדם מגורל אכזרי של להיות לא-סופר.
    לעומת זאת, הדעה האחרת (ששמעתי אותה רבות) גורסת ההפך. אין לי זכות להחליט עבור האיש מה יהיה עתידו המקצועי, וכבר ראינו ניתוחים רבים שטעו לחלוטין, והכותב הבינוני הפך להיות המאסטר העולמי תוך שנים ספורות. לכל אחד מגיע צ'אנס, ועם עידוד והכוונה נכונה כל אחד יכול להצליח לכתוב. והכי גרוע, כך מסיימת הדעה, תני לאיש לגדול ולהבין לבד שהוא לא יודע לכתוב.

    דעתכם?

    ועוד משהו: יש כאלו שטוענים שאפשר לשקר, ולהגיד לאיש במפורש שהקטע כתוב היטב והעלילה טובה; או שגם אלו המצדדים בגישת העידוד מסכימים שאפשר להאיר רק את הנקודות החיוביות שבקטע בלבד?
    פרק 1 - ידיעה חדשותית

    חולי קורונה מאומתים חזרו מאומן עם אישורים מזוייפים – ונעצרו בנתב"ג


    מתוך עשרות אלפי החסידים שנסעו לשהות במהלך ימי ראש השנה בקיבוץ הגדול של חסידי ברסלב בעיר אומן שבאוקראינה, נתפסו 17 אנשים בודדים שניסו להיכנס חזרה לארץ באמצעות אישורים מזוייפים.


    הם נעצרו בכניסה לישראל על ידי בקרי הגבול של רשות האוכלוסין וההגירה, והועברו להמשך טיפול משטרתי. ברשות האוכלוסין וההגירה מעריכים כי ככל הנראה ייכנסו עוד במהלך הערב והלילה

    תגובה - בפרק 2.

    פרק 2 - מילים מהלב
    הסיפור הזה עם 17 חולים מאומתים שנתפסו אודות לערנותם המהוללת של פקחי נתב"ג הוא, חד וחלק, קשקוש מקושקש.
    ואני אומר אז זה גם ללא הכרת העובדות.
    ולמה?

    כי מכעיס אותי הנסיון המתנשא הזה להפוך את אנ" ש לקבוצת פושעי ומפיצי קורונה. הם לא!
    הם לא זייפו למרות שהם מאומתים. הם זייפו מחוסר ברירה אחרת, ואסביר.
    תארו לכם עשרת או עשרים אלף איש באומן נטולת התנאים, שיודעים שהם חייבים להציג בדיקה תקינה, אחרת הם ייתקעו באומן למי יודע כמה זמן, וגם יפסידו את הטיסה חזור, ככל הנראה ללא שיפוי כספי מאיש.
    מה אתם הייתם עושים במקרה כזה?
    נכון מאוד, בדיוק מה שהם עשו: עושים הכל כדי להיבדק.

    שבע עשר בישי המזל הנ"ל כלל לא ידעו שהם מאומתים. אז למה להם לזייף? אוהו... זו כבר שאלה מרתיחה...

    כי באומן, איכשהו, כצפוי מאוד, מערך הבדיקות קרס טוטאלית. התפרק לרסיסים.
    החברה האוקראינית הפתטית, כלל לא הצליחה לעמוד בביקושים, ולספק עשרות אלפי בדיקות בפרק זמן של שעות בודדות.

    מה שקרה בשטח:
    על עשרת אשנבי עמדות הבדיקה, התנפלו בין עשר לעשרים אלף איש. כולם מוכרחים לעשות את הבדיקה בפרק זמן קצר מאוד. היות ובימי ראש השנה אי אפשר, מטבע הדברים, להיבדק, נשארות לכם 2 אופציות.
    בערב ראש השנה, ובמוצאי.

    תארו לכם את הכאוס!
    אלפי איש מיואשים, אומללים, שיודעים שהם חייבים לעשות את הבדיקה המגוחכת הזו, ויהי מה.
    היש להם ברירה? יש להם אפשרות להיות נימדים, לוותר, לעמוד שעות בתור עם חיוך על הפנים?
    לצערי, לא.

    ולכן כל מה שהיה באומן ראה את המחזות הקשים של התנפלות איומה על חלונות הבדיקה, של אנשים שממתינים בתור ומקווים בשפתיים קפוצות שלא יאבדו את טיסתם חזור...

    ברור, אם כן, שאם לחלקם הייתה אפשרות, הם היו מכינים לבד את מסמך הבדיקה, רושמים עליו, כמובן, "נגטיב" (שלילי), העיקר להצליח לעלות על המטוס חזרה לארץ.

    ולי ברור, לחלוטין שאלפי חבר'ה השתמשו במסמכים כאלו, מחוסר ברירה!! לא כולם בעלי מרפקים, ולא כולם יכולים לריב בתור כדי לקבל בדיקת קורונה אוקראינית "חוקית" כדי לעלות על המטוס.

    אז הם "זייפו", המסכנים. מה לעשות.
    ובבדיקה בארץ עלה, כמה לא מפתיע, שהם חיוביים.

    אז מפה ועד החינגה של "תפיסת 17 זייפנים" - המרחק.. אממ... רב.
    זהו.

    רגע, לא זהו.
    עוד משהו.
    במקביל לחברה האוקראינית המהוללת, פתחה מדא "שלנו" עמדת בדיקה.
    והנה זה פלא. בעוד שבבדיקות האוקראיניות האמינות, במרכאות, כמעט ולא נמצאו חיוביים, הרי שבבדיקות המדאיות נמצאו אחוזי ענק של חיוביים...

    מה זה אומר? שני דברים.
    1.
    גם הבדיקות האוקראיניות הרשמיות, מטרתם הייתה רק לספק מסמך סמי רשמי, המתיר לנושאו לעלות על המטוס. ולמה לא? הרי ממילא כל חבריו לטיסה יהיו אותם האנשים בהם התחכך שבוע. מה זה משנה אם הוא חיובי או שלילי? תנו לו רק להגיע לארץ, שם, מקסימום, הוא יהיה בבידוד.

    2.
    מדא הוא גוף מנותק, שחצן ומעצבן.
    למה האוקראינים מבינים לבד, והם לא? מדוע הרוע הזה, להקפיד על בדיקות אמינות בסטנדרט גבוה, שבגינן ייאלצו חלק מהאנשים להישאר באומן, מרוטים ומעוכים? כן, נשמע אולי לא פוליטי-קורקט, אבל זוהי המציאות. התנאים הפיזיים באומן ירודים מאוד, סבל לשהות שם כל יום אחד מיותר (שלא יגידו לכם ההפך). למה להציק סתם?

    בכניסה לישראל עוברים כולם בדיקות קורונה, ממילא. בדיקות מוקפדות ומבוקרות. שם, כל החיוביים נשלחים אחר כבוד לבידוד והמשטרה אוכפת אותו כמו שצריך, בלי חוכמות. אז רק תנו להם להגיע חזרה לארץ, למען השם!

    פרק 3 - הסכמה חוקית
    מתברר שיש לא מעט בעיות נוספות בבדיקות של מדא. והכי בולטת?
    הנבדקים לא נתנו הסכמה בכתב להעביר תוצאות הבדיקה למדינת ישראל. באיזו סמכות עשתה מדא כן וגרמה לאנ"ש הטובים נזקים קשים?

    ועוד משהו יפה?
    מדא השתמשה בבדיקות נסיוניות לחלוטין, ש...יושמו לראשונה בעולם על אנ"ש המותשים והיגעים באומן. למה? מדוע?

    פרק 4 - מקרה אחד מתוך אלפים; סיפורה של גברת ח'
    אין כמו עדות אישית, במיוחד מקוממת ומטריפה. וכך מספרת הגברת ח', והנה סיפורה כמעט מילה במילה:
    "...בעלי הוא אדם מאוד חוקי וישר. התחננתי אליו שינסה לסדר משהו במקום להיבדק באומן, אני לא הייתי מוכנה לאפשרות שהוא יקבל תוצאה חיובית וייתקע לי שם כל החגים. אבל הוא התעקש לעשות הכל הכי נקי שאפשר, אז הלך להיבדק אצל מד"א. הוא יצא חיובי.

    אחר כך הוא שמע שהבדיקות שלהם לא בהכרח הכי אמינות ושינסה גם אצל הרוסים, אז הוא עשה עוד בדיקה (בתוך הלחץ המטורף שהיה שם! אנשים חיכו גם חמש שש שעות בתור בתוך לחץ נוראי וחנק, אגב, ממש עד עשר דק' לפני החג) ויצא שלילי. אמרתי לו שישתמש בשלילית ושיחזור. הוא חזר.

    בארץ התנפלו עליו המשטרה ולקחו אותו מייד למעצר, אפ' בלי המזוודה שלו - ששוכבת עד היום בנתב"ג - והסכימו לשחרר אותו רק בערבות מאוד גבוהה. מאשימים אותו ב"הפצת מחלות במזיד" והוא יכול גם להיכנס לכלא. הבנדאם הכי ישר שיש בעולם, שרק רצה לחזור הביתה. לא פושע ולא מפיץ מחלות. זה בעלי!
    גם מהמעצר לא נתנו לו לחזור הביתה אלא הכריחו אותו לחזור באמבולנס של מדא ולשלם על ה"פינוי" 800 שקל. נשמע הגיוני, נכון? אלא שיחד איתו מדא דחסו באמבולנס עוד 9 איש, וכולם שילמו 800 שקל. כל אחד לחוד... "

    תודו שזה מדהים, נכון?
    המלאכים הטובים עם התדמית הלבנה של מדא, מתבררים כסוחרים לא רעים בכלל. 8000 ש"ח רווח על נסיעה קצרצרה, באמצעות כלי רכב שהתקבל בתרומה, ומונהג על ידי מתנדבים חינמיים...

    המשך יבוא בס"ד. והרבה, לפי איך שהטירוף הזה נראה עכשיו...
    נכתב לפני שנה, אך אז טרם היה לי משתמש בפרוג...

    ערב יום כיפור.
    ערב היום הקדוש, והרחוב נראה כמו ערב תשעה באב.
    רחובות ריקים, ילדים מסתודדים בלחש. עיניים מחפשות זו את זו, כמבקשות נחמה.

    רק יהודי אחד.
    זה כל מה שאני מבקש.
    יהודי אחד, כמו מהעיירה של פעם, שילך ברחוב ויאיר לי פניו.
    י"ג מידות מרחפות בשמיים. מבקשות לירד, להאיר. להעניק תקווה לעם הזה, שישן בכל רחבי העיר.
    שקט צורם אוזניים, וגם ילדה המקפצת אל הכביש הריק לא מפרה אותו. ציפורים לוחשות לי כמו ממרחק, מספרות שמחר יהיה יפה יותר.

    מחר, עם פרוש היום הגדול את כנפיו הצחורות, אולי נוצותיו ימלאו את הרחוב. וכל נוצה תברא חיוך, וכל תנודת כנף תסחוף איתה ידיד נוסף אל הרחוב.
    ושוב לחיצות יד ירחיבו לבבות, וקיטלים צחים יבהיקו מול גרגרי עפר תועים.

    אולי השנה, בערב תשעה באב, יהלכו ברחוב הזה בני מלכים. גוום זקוף, קומתם שלימה, וחופת אור תצל על כולם.
    אולי קשת, בגוונים נהירים, תיפרש למלוא אופק, ומולה ימריאו רבבות עננים.
    אולי הדמעות שיזלגו מהם, מהעננים, ישטפו את הרחוב הזה, בנהר של נהרה.
    לאתגר

    שיר שכתבתי בעבר ואני מאד מחובר אליו, אולי בגלל שהסגנון שלו ספונטני וזורם וממקום מאד פנימי -

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה