קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
השינה הראשונה של השנה. התקיימה במוצאי ראש השנה, ליל צום גדליה.
הלילות של ראש השנה, לא באו בחשבון. מי יכול לישון רגוע כשהידיעה ש'מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה', מזמזת סביבך כיתוש טיטוסי.

"עורו ישנים משנתכם" גער ר' יעקב בעצמו.
הוא לא ילד, כבר מזמן השתחרר מההרגשים שעיצבו את ה'אלול' של בחרותו. ועדיין מצא את עצמו נע השנה בין אימה מתוחה לרגשות כבדים של אחריות.

היה גורם לשינוי של השנה, הוא ידע אותו, הבין את מחירו, אך נותר שלם עם דרכו החדשה.
הוועדים המעשיים. 'חבורת לחושבי שמו' המפורסמת של ר' זיידל לוביצקי סחפו אותו. הוא התרגש להשתייך לקבוצה של תלמידי חכמים מופלגים שכאלה. מורי הוראה, יושבי על מדין, ראשי כוללים, אפילו משגיח גדול אחד ושני משגיחים קטנים.
כולם התאספו מידי שבוע לחסות בצילו של המשפיע הנערץ, שם נפתחה להם דרך מוסרית בלתי מתפשרת, ששואבת ממקורות החסידות ומתחייבת לאווירה של פעם.

"היום מפחדים להזכיר פחד" ר' זיידל פותח פה וסוגר עיניים.
"רבותי! אם ר' ישראל מבקש פלצות, סימן שהדרך לזכות בדין זה עם פלצות. אתם לא חייבים לצעוק את זה לכולם, אבל לעצמכם תעניקו את הפחד, וגילו בו"

ר' יעקב משנן את הנקודות העולות, הן הדריכו אותו לכל חודש הרחמים והובילו אותו אל יום המשפט.

רק רוחמה, פחות מרוצה מההתעלות שלו אל תוך עצמו. בשפתיים דולקות הוא הסביר לה ותירץ לעצמו, שהמון קניינים ילכו לאיבוד אם יבזבז את הימים הנעלים ביותר על החלפת טיטולים.
"את יודעת שאיני אדיש לענייני הבית". המשיך להצטדק בדרכו המליצית, "אבל המלך בשדה ואנחנו רוצים לעלות לכרכרה".

סברה, ושתקה.

רוחמה ערכה לפניו שולחן, הכנה לצום. בעודו בורר פיסות דג מראשו עמוס העצמות של הקרפיון, עיין בדף נקודות לעבודה מעשית. מחר יום צום, הוא לא ילך לכולל. במקום זאת יתכנס עם עצמו, בבית המוסר החדש ב'גרין פארק', שם ישחיז את נפשו למערכה הסופית לקראת יום כיפור. מבלי משים ניגב חלה טבולת דבש בציר הדג והמהם ניגון מוסרי נוגה, שיעניק לכל באי הבית את הרגשה שאף על פי שאכלו משמנים עדיין קדוש היום לאדוננו.

"לזכור להיות לראש. להתנער מהשיטחיות, לשאוף לגבהים. אנשים בינוניים יש הרבה, המלך רוצה ממלכת כהנים, שנהיה ראשים....
"יש שדנים האם התפוח עיקר והדבש טפל.... מה העיקר אצלכם בראש השנה? לא צריך להגיד לכם להיזהר לא לצאת מיום הדין שהרושם היחיד שנשאר זה דבק בידיים"


מחר יבקש סליחות באשמורת, עשרת ימי תשובה. קשה יום הלא המחתרת חתורה. נרדם.


נו! יתגבר כארי.
דממת בוקר בבית.
מה השעה?

שמונה וחצי...

רוחמה!!!

דממת בוקר.

הלכו כולם. רק אתמול הרחיב בדיבור על הקבלות הטובות בכיבוד הורים. שמהן נגיע לכיבוד מלכותו יתברך.

לאיפה ילך? להיכל יצחק? היכי דמי חילול ה', שראש כולל כמוהו יתחיל אחרי זמן קריאת שמע מגן אברהם סליחות במנין של בעלי בתים חשובים.
אבל להתפלל בבית לא יתכן, לא ימאס תפילת רבים.

יורד במדרגות נצמד לקרן זוית.

אוריה שץ השכן ממינוס שתיים, מהדס למולו, מניף ציציות תכלת. מה הוא עושה פה הכוכב הזה? הוא לא נסע לאומן?
לא מספיק לשאול והכוכב קולט את הסיטואציה, "ר' יעקב אולי תשלים לנו מניין, יש פה קיבוץ של אברכים שמקורבים לרבנו, רק מה, הנשים שלהם עדיין באורות נמוכים של וולף של פוירשטיין, לכן לא באנו אצלו על ראש השנה.
תבוא. תעשה נחת רוח לנשמת גדליה בן אחיקם, תזכה אותנו".

תפס אותו מנוול זה ומשך אותו לבית מדרש מסילת יוסף קומת מרתף. מחבוא סודי, שלעולם לא היה נותן לילדיו לדרוך.
מעיף מבט בנוכחים, הם מזהים אותו, ודאי. הוא גם נוטה להכיר צורת פנים. אין דרך חזרה סודו וסודם של האברכים נשמר באינטרס שנפגש. גם לו, גם להם יש ילדים.

מניח תפילין מתעטף בטלית מקבל עול מלכות שמיים כיאות.
רוצה לפתוח ב'אשרי'.
פריטת גיטרה מפרה את שלוותו המעורערת.

"רבותי" מכריז אוריה משמיט חליל צד לצד. "אחרי שזכינו לקיבוץ הקדוש פה בקרית ספר, זכינו שהרב יובל זילברשטיין שחזר בטיסה מהירה מרבינו, יבוא לזרוק לנו קצת את השכל"

הרב יובל מתיישב. פותח פה מדליק עיניים.

"צדיקים כולכם. אני יודע שכאן זה אברכים שרגילים לדבר ברסלב ברמה גבוהה, אבל תרשו לי לשפוך קצת מהלב, לפני שכל בעלי האורות יחזר מרבינו.
אתם בטח מרגישים זנב. כולם בקיבוץ הקדוש ואנחנו פה. אז תדעו לכם שיש לכם טעות.
מה זה זנב אמיתי? זה זנב כמו של סוס, יש לו שריר ככה הוא מצליח להעיף זבובים, והוא מרגיש שהוא פועל משהו, אבל בפועל הוא נשרך מאחור נסחף עם הזרם. רץ לאיפה שהוא חושב שחושבים שהוא צריך לרוץ.

נעבעך חתיכת זנב.

אבל שאלתם את עצמכם, מצד שני למה להיות זנב לאריות זה טוב. סוף כל סוף יצאת זנב.
התשובה: כי בחרתם.
אתם יכלתם לרקוד עם השועלים, אבל הבנתם שבשביל 'המלך' כדאי להיות זנב לאריות, ללמוד מצדיק, זה זנב לאריות. לתמוך באישה זה הזנב הכי מתוק שיכול להיות. תהיו ארעיות תהיו זנבים.

רבותיי אנשים רוצים להיות לראש. קופצים גבוה. אל תשכחו לחזור בתשובה מהזנביות. להפסיק להעיף זבובים לדהור קדימה".

מנין פרצופים מהנהנים. גם ר' יעקב.
"נו אפשר להתחיל. אבל אולי נוותר על המוזיקה, יש כאלה כאן שמחמירים"? החווה בעיניים דולקות לר' יעקב ההמום.
"לא לא, אדרבה". הפתיע ר' יעקב את עצמו, לא יזיק קצת לנגן.


הוא לא יחזור לשם. גם הם יודעים. הוא גם ימשיך ב'וועדים', אבל מידי פעם יבדוק שלהיות לראש לא עולה לו לראש, ואז יתחיל מנקודת הזנב.
בסוף, הטשולנט כן נשרף.
הוא טען שלא צריך להוסיף מים, רחלי טענה שצריך, הם לא הוסיפו והוא נשרף.
ועל אף שצדקה, דווקא היא התאכזבה עמוקות.
הוא הרים את ראשו מהצלחת והביט לה בעיניים.
תחשבי על זה. שבת קודש. אלול. הלילה מתחילים סליחות. מוצאי מנוחה. בגלל טשולנט שרוף אנחנו נגיע לרגעים הנעלים הללו עם פרצוף מצוברח? עם מצב רוח שפוף? כמו מלפלפונים בחומץ?
זה לא שווה את זה!
והיא קיבלה.
אבל אז רוחי שפכה על מכנסיו את חצי הכוס המלאה בנוזל אדמדם מוגז ומתקתק חליפות.
ואין לו מכנסיים נוספים עד צאת השבת.
את 'יונה מצאה' הוא שר בעמידה במרפסת.
עד ברכת המזון זה כבר התייבש כמעט לגמרי אבל בזמן שהוא חיפש את התנוחה הנכונה לעמידה בשמש עם מכנסיים מוגזות עדין, אברימי רב עם רוחי ואז חצי הכוס המלאה שלו הכתימה את המפה אנושות.
'שניים מקרא' הוא סיים על הצד הנקי של השולחן, עיתון שוב לא היה לו השבוע לאחר שהזקן מהבניין ממול החליט שזה סתם זבל אקולוגי ורוקן את תיבות הדואר לפח האשפה, אז הוא הלך לנוח קצת.
רק 'קצת' כדי שלא ייחשב 'מכין' משבת לסליחות.
הבדלה הוא כבר עשה עם מכנסי פיג'מה בעוד ששת מכנסיו משתוללים בחדוות נעורים בתוך סחרחרת הקצף.
לו רק היו יודעים איזו 'סחיטה' הם הולכים לעבור, לא היו מאושרים כל כך, והם עברו סחיטה, אוהו, על אלף וחמש מאות סל"ד.
איך אמר סוחר המכונות הממולח? שיצאו מוכנים לאכילה!
אפילו בחבל הם קיבלו יחס מועדף וכל אחד השתרע על איזה מטר וחצי של רוח מזרחית.
בחצות הוא בא לאסוף אותם. מכנסי השבת שלו שיזכו לחוות אתו את אמירת הסליחות.
שחרר אטב ירוק, אחז בשול ימין ושלח את ידו אל אטב שמאל ואופס.
נוזל עכור התפשט על אצבעותיו.
עיניו התרוממו כלפי מעלה בזעם.
שלישיית סמרטוטי רצפה מעוטי יכולת מביטים אליו בביישנות ממרום סורגי שנדלהיים.
שלושתם, מותשים מקרצוף הרצפה מלכלוכי השבת, אחד מנגב את דמעותיו על האדן בעוד השניים האחרים ממש בוכיים ובלא בושה מזליגים את דמעות התנין שלהם על ששת מכנסיו הנזכרים לעיל בקדמת דנא.
"שנדלהיים!!!" הוא צורח בחמת זעם כלפי שמיא וחוטף בפרצופו כפיס קליקס היישר מידו של זעתותא מאושר שסוף סוף מצא חבר כלבבו.
באינסטינקט אבהי הוא שולח את ידיו במהירות ותולש את חמשת מכנסיו הנוספים בעוד אטבי הכביסה קולטים את הרמז ומיד קופצים אל מותם על קידוש השם היישר אל חצרה של גברת ווקסלבוים הידועה בחוסר סבלנותה כלפי אטבים מעופפים.
לסליחות הוא הגיע עם שני כתמים בצבע חום ועוד כמה זרזיפי נטיפים שרחלי טענה בתוקף כי כלל לא רואים אותם, באיחור ביזארי של שבע עשרה וחצי דקות רק כדי לגלות שכבר אוחזים ב"סחי ומאוס הושם כבודנו", וגם כדי לגלות ששוב 'המכשיר' של המזגנים מתעקש לבלוע עוד ועוד שקלים ושנקלים מכיסי האנושות ועדיין אינו מועיל בטובו להפעיל אפילו לא מאוורר מאובק.
הוא הידס בין המתפללים שכמה מהם עשו לו עיניים בעוד הם מנגבים את זיעתם, ושוב הוא לקח על עצמו את השליחות הציבורית וטיפס אל הגג כדי לדפוק בחוזקה על דופן המעבה, רק אז נדלקו המזגנים והפיצו תקווה חדשה לחלל האוויר.
כבר אחזו ב'צאן נידחה מאין מצד' והוא נכנס לרגע אל השירותים.
נכון, הוא פספס את המחצית הראשונה של הסליחות אבל בטוח שרווחת הציבור פועלת עבורו בשמים.
לפחות יתפוס את החצי השני, את הפזמון.
מסובב את מפתח הדלת, תפוס.
לוחץ בחזקה על הידית. הדלת מסרבת להישמע להוראותיו.
הוא נזכר בזלינגר שהתעקש על מנעולים חזקים לדלתות השירותים 'שלא יישברו מכל בעיטה של איזה שמענדריק תורן'.
ועכשיו 'המנעולים החזקים' לכדו אותו בתא כלאו ומסרבים לאפשר לו לצאת לחופשי.
הוא ניסה שוב לסובב לצד השני. הלשונית דווקא כן נענתה ונעלה אותו על סיבוב נוסף.
ימינה כלום.
תקוע.
הפלאפון נשאר בבית.
בתסריט הידוע זה הולך שכעת הוא זועק לעזרה ומישהו מביא את הכלבויניק השכונתי ששובר את המנעול בין רגע.
הוא לא יצעק.
הוא לא ייתן לכל מתפללי בית הכנסת את התענוג לשמוע את זעקותיו מתא השירותים באמצע יוד גימל מידות של רחמים.
מוחו כבר מריץ בשורות את צחקוקם של הפוחזים, הבלעת חיוכם של הרציניים יותר, או את פרצופו המדוכא של טטנבוים הגוער בהם.
הוא ימתין.
עד שישמע את ההמון יוצא ואז הוא יצעק.
יהיו כמה בודדים שיישארו עוד כמה דקות אחרי כולם והם ישמעו אותו ויבואו להושיעו.
בסוף מישהו הזמין דווקא 'ידידים' ושני צעירים הגיעו ושברו חצי דלת יחד עם המנעול הסורר.
העיקר שהוא בחוץ.
לרגע הוא נזכר בעצמו טוען מול רחלי כי לא שווה לבזבז את הרגעים הללו על סיר טשולנט שרוף.
לא. הוא לא יבזבז.
נכנס אל ההיכל. פתח את הסליחות והתחיל לומר את המילים ברגש.
"פנה נא אל המכנסיים המלוכלכות ואל הדלתות הנעולות"...
ויעבור שנדלהיים על פניו ויקרא:
"אווו, שבוע טוב ר' דניאל, בשבת קודש התארחו בביתנו אנשים מחוץ לעיר וכשחזרנו במוצ"ש ראינו שהם הניחו את הסמרטוטים הרטובים על אדן החלון, אני מתנצל עם נגרם לכם נזק, כמובן שאנחנו נכבס כל בגד שלכם שהתלכלך, אני כל כך מצטער".
דמעה סוררת בצבצה בקצה עינו והוא קפץ וחיבק בעוז את מר שנדלהיים התמה וההמום.
בדרכו הביתה דימה לשמוע קול ממרומים הקורא בשמו: סלחתי כדבריך.

שלושים שעות לאחר מכן.
אשרי יושבי ביתך בסליחות של יום שני.
המזגן עובד כדבעי, דלת השירותים תוקנה, מכנסיו מקופלים הדק היטב בארון, ארוחת הערב לא נשרפה, אפילו אברימי לא רב עם רוחי.
ומה?
לבו ערל בקרבו.
הוא הרים את עיניו לתקרת בית הכנסת ואלו נתקלו במאוורר תקרה מאובק.
ריבונו של עולם.
היום הכל הלך למישרין, אז מה יפתח לי את הלב כעת???
ויעבור שנדלהיים על פניו ויקרא:
ה' ה' ק-ל רחום וחנון.
סיפורו של הרב דוד ב.



1




- דוקטור מגנוב, אנחנו ממש מודים לך על השירות שנתת לנו שהיה מעל ומעבר. אין ספק, אתה דוקטור מיוחד, עם ראיה מיוחדת על העולם ויצירתיות יוצאת דופן.

- תודה, תודה.

- כפי שבקשת, ארגנו לך ספינה שתקח אותך ליעד הבא שלך, ולא מטוס, בגלל החששות שלך.

- כן, בהחלט. מאז שחבר טוב שלי נעלם אני מעדיף להזהר. אתה מבין

- ודאי ודאי, מה שתגיד. הנה הצוות של חמשה שומרים, יוצאי יחידות מיוחדות מובחרות, שיגנו עליך בדרך לעת הצורך. למרות ש..

- כן תודה, תודה .

- אין מה להודות, זה היה הסיכום בינינו. בהצלחה .

- תודה, תודה רבה. גם לי נעם מאוד.



כעבור זמן קצר ד"ר מגנוב כבר היה על הספינה עם השומרים בדרכו לים.

- סליחה, קפטן, צפויה לנו סערה בדרך?

- לא לא. תוך שלשה ימים נגיע ליעד. בסדר? נוח לך?

- כן כן. בהחלט. הספינה בהחלט נוחה מאוד, לא שומעים בכלל את המנוע.

- גם הספינות משתכללות בזכותכם אנשי המדע, שממציאים ומשפרים לנו את הטכנולוגיה.

- כן, בהחלט. אה, אני רואה על העיניים שלך שאתה יודע..

- כן, אני יודע.

- אכן, הייתי שותף באמת בנושא הזה.

- כמו בהרבה דברים, יד שלך בכל מכל כל...



כעבור יום וחצי

- ד"ר, אולי קצת תנוח?

- בשבילי העבודה הזו היא מנוחה.

- מנוחה ? אני רואה אותך כל הזמן כותב דברים בלי הפסקה. על איזו מנוחה אתה מדבר?

- נכון, אבל זה חומר קל מאוד, ואני אוהב עבודה. בשבילי זו ממש מנוחה, ביחד עם האויר הנהדר של הים..

- מה שתגיד. אה, אפשר לשאול אותך שאלה?

- כן בבקשה.

- אני יודע שאתה בעניינים. אתה מסכים שהעולם מתחמם ואנחנו לקראת קטסטרופה עולמית?

- אהה. תראה, אני לא למדתי את הנושא הספציפי לעומק, אבל אני סומך על עמיתי פרופ' שקול, והוא סובר שאכן זה תהליך שקורה. אמנם לא הגענו לנקודת אל חזור, אבל עלינו לפעול מיד כדי שלא נגיע לנקודת אל חזור. בכלל, עלינו לפעול יחד כאנושות. אם האנושות תמשיך כמו שהיא עכשיו אין ספק שסוף העולם די קרוב. הגיע הזמן שנעשה פסק זמן ונחשב מסלול מחדש.

- תודה רבה. אכן, קראתי קצת מאמרים שלך. כן בהחלט.



אחד המלחים מגיע נסער

- קפטן, בוא בבקשה

- אני מיד מגיע.. כן מה קרה?

- יש כאן בעיות עם המכשירים.

- מה קרה?

- כל המכשירים השתגעו. הנה, תראה

- מה עם המכ"ם?

- לא עובד. משתולל.

- תזעיק עזרה מיד. מיד.

- בסדר... רגע, גם זה לא הולך. הנה תראה. מכשיר הקשר לא עובד רק משמיע רעשים מוזרים. אין כלום. אנחנו כנראה תחת איזו התקפה טכנולוגית משוכללת.

- משהו פה לא מובן . תזעיק מיד את השומרים. כולם לעמדות

- כן קפטן .

חברה !!! כולם לעמדות!!



- דוקטור מגנוב?

- כן קפטן. מה קרה?

- יש בעיה, עלינו להכנס לחדר הבטוח. בסדר?

- מה, מה קרה?

- לא ברור, אבל קרה משהו למכשירים



צעקה:

- קפטן!

- מה עכשיו?

- מהר! הספינה מתחילה לטבוע!

- מה??

- אנחנו נמשכים כלפי מטה!

- לא.. לאאאא... למטה ?

- כן, תסתכל

- זה לא יתכן דבר כזה. זה לא יתכן. מושכים אותנו למטה

- תראה. מים מתחילים לחדור

- זה צריך להיות משהו עוצמתי ביותר אם זה מצליח למשוך את הספינה למטה. מה מראים המכשירים?

- אין. אין כלום, שום דבר לא מראה. הכל מקולקל.

מיד!!! כולם!!! ציוד צלילה!!! הספינה טובעת!!!



- קפטן, תסתכל שם. מה זה?

- מה?

- תראה שם, כתם שחור בים. מה זה? מה הדבר הזה? זה מתקרב אלינו!



- דוקטור! מהר, מהר, מיד!! תלבש את זה, אנחנו טובעים!!

- מה קורה?

- לא ברור, אבל אנחנו טובעים.

- אוי אתה צודק. המים עולים, עולים

- מהר, מהר! תלבש את זה כדי שתצוף, והנה חמצן. מהר תיקח את זה. כך תוכל לנשום מתחת למים. מים נכנסים מכל הכוונים. אתה מוכן?

- מה? רגע, מה אתך?

- אני אסתדר. אתה..... בלבלרררבלבלררר...........



הדוקטור הרגיש שהוא בתוך המים. ניסה לשחות כלפי מעלה אבל הרגיש שמשהו חזק מושך אותו כלפי מטה, לתוך עמקי הים. הוא ניסה להסתכל סביבו אבל המים היו חשוכים לגמרי. לפתע הרגיש שכבר לא יכול לנשום. הוא נחנק למרות שהיה לו חמצן. ואז הרגיש פתאום שהוא נמשך כלפי מעלה עד שהגיע מעל פני הים.



מה זה? מה זה? איפה הספינה? איפה החמצן שלי? הכל נעלם!! מה הולך פה? הספינה נעלמה לגמרי, לגמרי! מה זה המים האלו? מה זה? מים שחורים.. זה שחור לגמרי.. מה זה הדבר הזה? איפה האחרים? אני לא רואה אף אחד, אף אחד.. הלו, יש כאן מישהו?? הלו!!! אוי לא! מה זה? מה זה?? אני נמשך כלפי מעלה! אני נמשך!! מה זה? אני עף! אני עף!! אני מרחף באויר!! איזה מהירות.. מה זה? כנראה שאני מת.. אבל זה לא יתכן! אני מרגיש שיש לי בגדים. אני רטוב. .. אני ממש גבוה, אני עולה במהירות. מה זה? איזה קור כאן! איזה רוח! קשה לנשום.. אני גבוה מידי.. אין כאן חמצן.. זה לא יתכן! אני.. מה זה שם למעלה? זה ענן? לא זה לא ענן.. זה נראה כמו צינור גדול.. זה מושך אותי! מה זה, מגנט? מה זה הדבר הזה... צינור ענק.. איזה קור! אני לא יכול יותר... אוי, אני נמשך לתוך הצינור.. זהו, אני בתוך הצינור. זהו. אני עולה, עולה.. כמו בתוך.. מה זה?? לפחות כאן לא קר, יש אויר. מה זה?? אני לא יכול יותר.. מה זה? אני מתעלף.. מה זה? לאאא...
עדיין לא נצצו קרני שמש ראשונות. העיירה הקטנה מכוסה הייתה בעלטה סמיכה. החושך רבץ על גגות בתיה הצפופים מלטף את שמשות החלונות באוושה שאינה נשמעת.
אשמורת שלישית של לילה.
סמיך. עַבִיך. חשוך.

שקט. דממה.
כמו עצר העולם פעימותיו בשעה זו בה הכל נמים את שנתם.
הכל?

מתוך יריעת החושך נשמעו יפה פסיעותיו הזריזות של השמש- עובר מבית לבית, מחלון לחלון, ונוקש.
רועמות היו נקישותיו על רקע הלילה. דופקות על שמשת החלון ובד בבד דופקות יפה יפה על הלב-
מעירות ומעוררות.
"קומו, יהודים. קומו לעבודת הבורא!
ס- ל- י- ח- ו- ת..!"
כך הדהד קולו של השמש מקצה העיירה ועד קָצָה.

חכם היה השמש ומכיר היטב את בני העיירה. עם רבים מהם עוד למד בחיידר, אצל ר' אלחנן המלמד הוותיק.
אם הייתם הולכים בשעה זו שהיא לא יום ולא לילה אחר ר' נחום השמש האהוב וודאי תמהים הייתם שכן לא היה דופק ר' נחום על הבתים בזה אחר זה, בדרך הישירה והקצרה בה יכסה את בתי כל בני העיירה במהירות בדפיקותיו ובקריאותיו, כי אם היה הולך מבית זה לאחר, מדלג על כמה בתים שביניהם ואחר כך חוזר אחורנית ודופק גם על שמשותיהם.
וצורה זו, ונוֹהַג זה של סדר דפיקותיו מתמיהים הם.
אם הייתם מרהיבים עוז בנפשכם ושואלים אותו למשמעות התנהגותו- היה עונה לכם בסבר פנים יפות, לא לפני שהיה מתעניין בשלומכם ובהרגשתכם והאם אתם אורחים אצל מישהו ואולי צריכים אתם למקום לינה ולארוחה חמה...

סיבה טובה הייתה לו, לשמש ר' נחום, למעשיו, שכן מתוך היכרותו הותיקה עם חבריו משכבר ועם שכניו לעיירה יודע היה מי מהם מתקשה להתעורר משנתו ולמי קלה המלאכה. על כן, היה דופק אצל המתקשים להתעורר- לראשונה ואח"כ אצל שאר בני העיירה למען יספיקו הראשונים להתארגן ולבוא לבית הכנסת בשעת תחילת אמירת הסליחות.
הוא אשר אמרנו- סיבה טובה למעשהו הייתה לו, לרב נחום.
וודאי מתעניינים אתם לדעת את מי היה מעיר ר' נחום האחרון, מי היה הזריז ביותר מכל בני העיירה?
ובכן שאלה זו לא תצטרכו לשטוח בפני השמש החביב- רק פִסְעוּ אחריו באשמורת שלישית זו של לילה וּרְאוּ בעצמיכם...
ביתו של ר' צבי היה תמיד האחרון בסיבובו של ר' נחום.
זריז הוא ר' צבי. עם הדפיקה הראשונה נפקחות לו העיניים וממלמלות שפתיו "מודה אני". ברגע אחד כבר מסיים הוא ליטול את ידיו ותוך דקות מעטות סוגר חרישית את דלת הבית מאחוריו, למען לא יעיר את רעייתו הישנה, פוסע בזריזות אל בית הכנסת.

זריז הוא ר' צבי וכדרך הזריזים מקדים תדיר לסליחות והינו נמנה על עשרה ראשונים המגיעים לבית הכנסת ובהתחשב בעובדה שהשמש דפק אצלו האחרון- זריז שבזריזים הוא.

אותו היום- שלישי של סליחות היה ודפיקות של שמש נקשו על שמשת חלונו של ר' צבי. מיד משנקש עזב ר' נחום את החלון כי ידע שוודאי כמו ימים ימימה ישמע בסמטא הבאה את קול פסיעותיו של ר' צבי נחפזות אחורי גבו.

רק משסיים החזן את הקדיש האחרון של הסליחות הבחין ר' נחום כי ר' צבי כלל לא הגיע הבוקר לבית הכנסת...
***
  • 610
  • בָּאָה עֵת קְצִיר פֵּרוֹת הֶעָמָל,
    שֶׁעֲלֵיהֶם נִשְׁפָּךְ דָּם הָאָדָם.
    הָאָדָם אֲשֶׁר בְּכָל מְאוֹדוֹ דָּאַג
    לִנְטֹעַ אֶת הַזֶּרַע בְּאֲדָמָה רַכָּה
    שֶׁיּוּכַל לְהַכּוֹת שֹׁרֶשׁ בִּמְנוּחָה.
    בְּמַיִם מְתוּקִים לְהַשְׁקוֹתוֹ
    גַּם בְּעִתּוֹת עֲקָרוּת הָעֲנָנִים.
    וּבִזְמַן שֶׁל שָׁרָב וְחֹם בַּיָּמִים
    לְהָסֵךְ בַּעֲדוֹ מִקַּרְנֵי שֶׁמֶשׁ חַמִּים.
    הִנֵּה בָּאָה הַשָּׁעָה הַמְּיֻחָלָה
    שֶׁבָּהּ נָתַן שָׁרָשִׁים הַזֶּרַע
    וְצַמֶּרֶת הָעֵץ צָמְחָה לַגֹּבַהּ,
    פָּרְשָׂה עֲנָפִים אֲרֻכֵּי גִּזְרָה
    וְעָטְפָה עַצְמָהּ בִּכְתֹנֶת יְרֻקָּה.
    הֵנֵצוּ פִּרְחֵי הָדָר מְלַבְלְבִים,
    נָבְטוּ פְּרֵי מֶתֶק זְהוּבִים,
    וְגָדְלוּ לִכְדֵי פֵּרוֹת מַשְׂבִּיעִים.
    נֶחְלַשׁ הָאָדָם מֵעֲמָלוֹ הָרַב,
    תַּשׁ כּוֹחוֹ, כָּבְדוּ רַגְלָיו,
    וַיֵּשֶׁב תַּחַת הֶעָנָף, וַיָּנַח.
    שָׁלַח יָדוֹ, קָטַף פֵּרוֹת עָמָל
    וַיֹּאכַל מֵהֶם וַיִּשְׂבַּע מְאוֹד,
    טָפְחוּ מֵעָיו, זָרַם דָּמוֹ
    שָׁבָה רוּחוֹ וְנִתְחַזֵּק כּוֹחוֹ.

    תַּמָּה תְּקוּפַת הַזֶּרַע וְהַקָּצִיר,
    וְהִנֵּה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן
    תְּקוּפַת הַחֹרֶף וְהַכְּפוֹר,
    נָשְׁרוּ הֶעָלִים, יָצְאוּ לְמַסָּעָם,
    הָעֵץ נוֹתַר עֵירֹם וּבַדַּד,
    אֶת פֵּרוֹתָיו אָכַל הָאָדָם,
    וְאֵלּוּ שֶׁנּוֹתְרוּ לוֹ לִפְלֵטָה
    הָרִקָּבוֹן בָּהֶם נָתַן תַּחֲלוּאָה,
    קָשְׁתָה אַדְמַת הַחֹרֶשׁ
    אֶת הַשָּׁרָשִׁים צִמְּקָה בְּיֹבֶשׁ,
    וַיִנְבֹּל גַּם הָעֵץ וְיָמוּת.
    כֻּסָּה הָרָקִיעַ מֵעֵין כֹּל
    בֶּעֲנָנִים אֲפֹרִים נוֹשְׂאֵי קֹר,
    זָעֲקוּ בְּקוֹל בְּחַבְלֵי הַלֵּדָה
    וּמִתּוֹכָם יָצָא הַשֶּׁלֶג הַנִּפְלָא.
    כָּךְ עָבְרָה תְּקוּפַת הַחֹרֶף
    עַד שֶׁנִּתְעוֹרֵר מִתְּנוּמָתוֹ הַקַּיִץ,
    וּבְמָחוֹל עַלִּיז פָּצְחָה הַשֶּׁמֶשׁ
    אֶת כָּל אֲשֶׁר קָפָא בְּחֻמָּהּ הֵמֵסָּה.
    וְיֶאֱזֹר הָאָדָם גְּבוּרָה וּמַעֲדֵר,
    שׁוּב לַעֲמֹל בַּעֲמַל הַמְּיַגֵּעַ,
    לַחֲרֹשׁ בָּאֲדָמָה וְלִזְרֹעַ זֶרַע
    שֶׁיִּצְמַח וְיִגְדַּל לְשִׁבֹּלֶת זְהוּבָה,
    אוֹתוֹ יִקְצֹר וְיֶאֱגֹד בָּאֲגֻדָּה.

    שׁוּב תִּשֹּׁב בְּחָזְקָה רוּחַ
    וְאֶת הַקַּיִץ תַּשְׁכִּיב הִיא לָנוּחַ,
    וְשׁוּב יָבוֹא חֹרֶף קַר וְאָפֹר
    אֲשֶׁר בְּכוֹחַ יִטֹּל חַיִּים מִגִּבְעוֹל,
    תִּבֹּל שׁוּב כָּל הַצִּמְחִיָּה
    וְלֹא יִשָּׁאֵר מַאֲכָל לְאַף בְּרִיָּה.
    שׁוּב יֵעוֹר הַקַּיִץ וְיָשׁוּב הַחֹם
    וְתִפְרֹשׁ הַשֶּׁמֶשׁ זְרוֹעוֹת הָאוֹר.
    שׁוּב יָקוּם הָאָדָם וְיַעֲמֹל,
    וְיַחְרֹשׁ, וְיִטַּע, וְיִזְרַע, וְיֹאכַל,
    יִשְׂבַּע, וְיִתְחַזֵּק, וְיִטְפַּח, וְיָשׁוּב וְיָנוּחַ.

    פִּתְאוֹם כְּבָרָק הַמַּבְרִיק בְּחֹזֶק
    בְּלַיְלָה אָפֵל לְלֹא אוֹר רַק חֹשֶׁךְ,
    כְּעִוֵּר אֲשֶׁר אֵינוֹ רוֹאֶה דָּבָר
    שֶׁלְּפֶתַע נִתְפַּקֵּחַ וַיִּרְאֶה בְּעֵינָיו,
    וּכְשִׁכּוֹר הַלּוּטֶה בְּעִרְפּוּל הָרַעֲיוֹן
    כְּשֶׁמִּתְרוֹנֵן מִיֵּינוֹ, הַמַּר לְכָל עִיּוּן,
    כָּךְ הִכְּתָה בּוֹ בַּאֲדַם הֶעָמֵל
    אֲשֶׁר כָּל חַיָּיו עָבַד וְלֹא הִלֵּךְ בָּטֵל,
    זוֹ הַהַכָּרָה שֶׁאֵלֶיהָ לֹא שָׂם לֵב.
    וַיֵּבְךְּ הָאִישׁ בְּכִיָּה נוֹרָאָה
    בְּמַר לֵב, בְּנֶפֶשׁ דּוֹאֵבָה,
    עֵינָיו הָפְכוּ לְמַעַיְנוֹת מַיִם
    הַנּוֹבְעִים לְלֹא מְנוּחַת צָהֳרַיִם.
    כָּךְ הִלֵּךְ וּבִכָּה הִלֵּךְ וּבָכָה,
    עַל עֲמָלוֹ אֲשֶׁר עָמָל
    בִּיגִיעַ כּוֹחַ, בְּזֵעַת הַגּוּף
    כָּל יָמָיו, בְּאֹמֶץ וּגְבוּרָה.
    אַךְ כָּל זֹאת לְלֹא מוֹתָר
    לַהֶבֶל הַיְּגִיעַ, לַהֶבֶל הֶעָמָל
    כִּי לֹא נוֹתַר מֵהֶם דָּבָר.
    ערב ראש השנה תשפ"א.
    בצעדים נמרצים ומבט זועף, אני מתקדם אל עבר דלתו של הרב.
    נכון, אני יודע שזה לא שעת קבלת קהל עכשיו. אבל יש דברים שהם יותר חמורים מפיקוח נפש, והם דוחים הכל. לא מעניין אותי במה הוא עסוק עכשיו, בשביל זה הוא רב, הוא חייב לעשות כאן סדר עם החצופים האלו.
    "שלום הרב", פתחתי במילות נימוס מתבקשות, והמשכתי מיד, "יהושע ודוד מתכננים לאפשר לשבעים מתפללים להתפלל בבית מדרש המרכזי בימים נוראים, עכשיו לא שיש לי בעיה עם שבעים מתפללים, הלוואי והיה אפשר שלש מאות, אבל לפי חשבון המטרים המדוייק אין מצב שאפשר להכניס שם יותר מחמישים, חמישים ושלש מקסימום. וזה פורץ גדר במלוא מובן המילה, פורץ גדרות ומעביר נגיפים. אני לא רוצה להשתמש בביטוי הזה, אבל הם ממש רוצחים!"
    הרב שומע, מהנהן בראשו. כמו תמיד אי אפשר לדעת מה הוא חושב באמת. מחייך קלות ומפטיר: יטופל ר' שלמה, יטופל.

    ערב ראש השנה תשפ"ב.
    בצעדים נמרצים ומבט זועף, אני מתקדם אל עבר דלתו של הרב.
    רק לפני דקותיים שמעתי את התכנית של יהושע ודוד להגביל שוב את כמות המתפללים בראש השנה, ואני רותח מזעם.
    למען השם, למה? וזה שבממשלה שם אמרו שכדאי להגביל, נו באמת, הם יגידו לנו מה לעשות? החברה המפגרים שם בממשלה, הרי ביולי אוגוסט - לא הגבילו כלום. ועכשיו?! עכשיו זה הזמן להגביל?!
    לא יקום ולא יהיה.
    דפיקה קלה על החדר, ופתיחה מהירה בעקבותיה.
    "שלום הרב, לא יתכן שיגידו לנו להתפלל בבית שני! השנה כולם מתפללים בפנים, עוד פעם יהושע ודוד מגיעים עם רעיונות הזויים שרק מאה מתפ..."
    קולו הרגוע של הרב חותך את השאגות: "ר' שלמה, לאט לך, העולם אינו שחור לבן. מה שאתמול היה נראה לך שחור - היום נראה לך לבן. עדיף תמיד לדבר פחות בלהט, יותר בנחת, לצבוע את הצדדים בצבעים קצת יותר צבעוניים ופחות צעקניים. רק לפני שנה עמדת ונאמת עליהם שהם רוצחים, היום אתה עומד באותה פוזה. ומי יודע, אולי שנה הבאה תצעק הפוך".

    מבוכה.
    סיבוב.
    יציאה.
     תגובה אחרונה 
    אַל תְּדַבְּרוּ עַל לֵב

    אַדְמַת הַבּוּר, זְרוּעָה טַרְשֵׁי בַּזֶּלֶת
    גַּם הִיא עָרְגָה לְנַהַם הֶנֶף הַקַּנְקַן
    כָּמְהָה לְלַחַשׁ בֶּתֶר
    חֲרִישָׁה.
    קַרְקַע בְּתוּלָה, מֻשְׁפֶּלֶת
    נוֹתְרָה צְמֵאָה, מְבֻיָּשָׁה
    כִּי לֹא עָבַר בָּהּ נֹחַם תֶּלֶם
    לֹא לָטַף לָהּ, אַף לא חֶרֶץ נֶעֱקָם
    וְלֹא קָשַׁר לָהּ כֶּתֶר
    לְרֹאשָׁהּ.

    תְּקִיעָה, תְּרוּעָה, תְּקִיעָה וָטֶפֶשׁ.
    לֹא סוֹרַק בְּשַׂר הַלֵּב
    בְּמַסְרְקוֹת בַּרְזֶל
    יְמֵי תְּשׁוּבָה, וְלוּ סִימָנֵיהֶם עָמְקוּ
    שׁוֹפָר בְּעִיר, וְלֹא חָרְדָה בִּי נֶפֶשׁ
    טָחָה עַיִן, גַּם אָזְנַיִם נִפְקְקוּ
    נֶאְטַם הַדֶּמַע, הַכְּאֵב
    קָהָה לְקוֹל הַמְּסַלְסֵל.

    אַדְמַת הַבּוּר, בַּזֶּלֶת סֶלַע
    אֲשֶׁר חִכְּתָה, אִוְּתָה לְפֶלַח
    עוֹד מְקַוָּה לוֹ, לַחוֹרֵשׁ.
    וְכִי יָבוֹא –
    הִיא מִתְעַנֵּית וּמִתְיַסֶּרֶת בִּסְלִיחָה
    הִיא נַעֲנֵית וּמִתְמַסֶּרֶת וּשְׂמֵחָה
    לִדְרשׁ וּלְהִדָּרֵשׁ
    בְּהִמָּצְאוֹ.


    (וּמַה לִּבִּי? נָבַל, כְּפֶרַח אֶבֶן
    שֶׁנִּסְגְּרוּ עָלָיו.
    תּוֹעֶה, נוֹהֶה אַחַר הַהֶבֶל.
    אַל תְּדַבְּרוּ עָלָיו
    כִּי לֹא יָדַע לִקְרוֹא
    גַּם בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב
    .)
    חושך מפריד ביני ובין בית הכנסת הקטן, זה שבקצה העיירה, אשר ריח השדות חודר תדיר אל חלונותיו הקמורים. חושך סמיך, שבו ריקמת הזהב על נרתיק תפילי אינה בורקת.
    שקט של לילה פרוש על פני העיר כמצודה. אני מביט בצלליות הבתים, וחש בכל מאודי את ניחוח הטרף.


    אלול.


    צללית כפופה, יהודית, מתקרבת מעיקול רחוב העיירה. אני אינני מביט בפניו, בדיוק כפי שהוא אינו מביט בפני שלי.

    החושך מפריד ביני ובינו. אנו פוסעים יחד, נרתיקים מרוקמים תחת בתי שחיינו, וספר דקיק ביד.


    סליחות.


    בית הכנסת מואר, בורק מתוך החשיכה בנרות שעווה ארוכים. אני מביט בנר הסמוך אלי, ודומני כי השעווה מטיפה דמעותיה במקומי.

    בדממה אני תופס את מקומי, ליד כותל המזרח. השקט בבית הכנסת נשמר, על אף שהאולם הקטן והמואר מלא.

    יפחה שקטה נשמעת מקצה בית הכנסת. הרב, לימיני, נעמד.

    "א-לול!" הוא זועק, קולו הצרוד מרעיד את ההיכל. "יידן, א-לול!!!"

    בבת אחת הופך בית הכנסת את עורו. השורות האחוריות הופכות לערב רב של בכיות וזעקות שבר. יהודים שהגיעו ללא ספר, וספק אם היתה בו תועלת עבור מוחם הגס, פרצו בבכי תמרורים כאחרונת הנשים.

    ובשורותיו הראשונות של בית הכנסת, נעמדים הכל על רגליהם בדממה. הסידורים נפתחים בקול אוושה בלתי נשמעת, והם ממתינים לקולו של החזן.


    "אלו לא סליחות." קול גבוה, ברור וסמכותי מגיע מפתח בית הכנסת. הקול חזק מקולות הבכי, והם גוועים אט אט. החזן מכחכח בגרונו, מבקש לפתוח.

    "אלו אינן סליחות, יהודים." חוזר הקול.

    אני מביט בו.

    הוא מביט בי.

    מבטו הצלול מבקש לפלחני עד עמקי נשמתי, ואני משפיל את עיניי בבושה עמוקה, שאיני יודע את פשרה.

    "כבוד בית הכנסת!" דורש הרב בגערה.

    האורח הזר אינו עונה לדברים. בבגדי איכר גסים, במגפיים מלוכלכות ובצעדים בוטחים, הוא ניגש אל העמוד. החזן נרתע, מעדיף שלא להתחכך בו.

    "שיר השירים אשר לשלמה!" קורא ההלך, ואני מגלה כי קולו ערב ונעים לאוזן.

    "כבוד בית הכנסת!" חוזר הרב, זועם.

    היהודי מפנה את פניו אל הרב, מביט בו במבטו העמוק. "ישקני מנשיקות פיהו..." הוא ממשיך לנגן את הפסוקים.

    שניים מלמדני העיר ניגשים אליו, מבקשים לסלקו. הוא מביט אלי, מבטו צורב כליות ולב, ושוב אני חש נקלה כאחרון עמי הארץ העומדים יחד איתי.

    "עזבו אותו." אני שומע את עצמי אומר.

    בעיקר מכיוון שהגברתן מבין הלמדנים האוחזים בחזן המפוקפק הוא בני, הם מרפים את אחיזתם בו.

    "מדוע אינך אומר סליחות, ככל היהודים?" אני שואל בשקט, וקולי מנסר את הדממה העבה.

    הוא מחייך, וחיוכו גורם לזעם להאדים את פניהם של כל שאר יושבי השורות הראשונות.

    "סליחות..." הוא עונה, צליל כוסף בקולו. "יהודים!" הוא פונה אל הקהל. "אם הייתם יודעים כי סלח לכם הקדוש ברוך הוא. סלח ומחל במחילה גמורה על כל מעשיכם, הייתם בוכים?"

    השקט משיב לו. שקט קשוב. הרב מסמן לי בידו שלא אצא נקי מכך שאפשרתי להלך לומר את דברו.

    "יהודים! הקדוש ברוך הוא אמר 'סלחתי כדבריך'." הוא אומר. רגע קצר של שקט, והוא חוזר על דבריו בפולנית, ברוסית ושוב באידיש.

    "הוא מהכת." צועק אי מי, וכעשרים גברתנים ניגשים אל בימת החזן. רגע קצר חולף בצעקות רמות, עד שהיהודי נזרק אל האדמה התחוחה המקיפה את בית הכנסת.

    "תתחיל." מבקש הרב מהחזן. הלה ניגש אל העמוד, מסדר את טליתו.

    אני מעיף מבט חטוף אל פתח בית הכנסת, ונדמה לי שעיניו הרכות של ההלך מביטות בי. מבטי סוקר את בית הכנסת, את הסידור הקטן, ושוב את בית הכנסת.


    איני יודע כיצד ומדוע, אך כעבור רגע מצאתי את עצמי בחוץ, לצידו של יהודי לבוש בגדי איכר.

    הוא מביט בי במבט חם ומציע בשקט: "בא, אראה לך סליחות מהן."

    ספר הזכרונות לרבי הקודם מליובאוויטש.
    מומלץ בחום לקריאה, גם המקור האידישאי וגם התרגום ללשון הקודש.
    אשמח לביקורת.
    "אפשר להבין מה הולך כאן?"

    התדהמה על פניו הייתה גדולה. ציפה לראות מתחמי חיסונים מסודרים וסטריליים. מינימום בנייני האומה ינואר 2021. בפועל, האודיטוריום הענק היה מלא בעשרות בחורים נלהבים, קריאות מגאפונים, ארגזים מפוזרים, אל-בדים צבעוניים מתנופפים מרוח מאווררים תעשיתיים וסנדביצ'ים. סנדביצ'ים הם בכל מקום.

    אווירת סוף קעמפ.

    >>>

    "אתה מהתקשורת?" הציץ בו בחשד אחד הנלהבים. חולצת טריקו גדולה ממידותיו עם הדפס "ילדים מספרים על עצמם תשנ"ז".

    "לא, ממש לא". מיהר למחות ולסייג. "אני גר פה ברחוב ליד. משפחת ברזילי, כולם מכירים. הייתה מודעה שלכם בלוח מודעות. "גמ"ח חיסונים לכל הגילאים, החיסון הכי מוזל והכי פחות מסוכן עם כל היתרונות"? אני מצטט נכון?"

    "אתה מצטט הכי נכון!" החמיא הבחור וטפח על שכמו. "טוב שאתה לא מהתקשורת. אותם רק חזקי פאתוס הדובר שלנו יודע לסבן. אבל מי שמשלנו, גם אני יכול. בוא, בוא תשב פה רגע, אסביר לך מסודר".

    הבחור הסדרן התיישב על ארגז קרטון עם כיתוב מודפס באדום "הג"א" וכמה משולשי אזהרה. תלש מעל ראשו בתנועה אלגנטית את כובע המצחייה השחור עם הדפס מוזהב. "משנת יוסף תשע"ב".

    >>>

    "נתחיל מהרציונל".

    "עא?!"

    "ההיגיון. מה שעומד מאחורי המבצע שלנו, מאחורי הגמ"ח שכולו לשם שמים קודש התנדבות מלאה".

    "טוב".

    "נכון היום יש בישראל את המגיפה המסוכנת, דלתא?"

    "נכון".

    "גם בנט וגם החברים האחרונים שנותרו לו מקפידים להדגיש שזו מגיפה אחרת לגמרי מהקורונה. "זנדלתא". וריאנט שלא היה כמותו".

    "וואלה".

    "אבל ראה זה פלא: למרות שהחיסון של פייזר נועד במקור לקורונה, הוא נמצא יעיל באחוזים דומים גם לדלתא! אם החיסון נגד קורונה עוזר לדלתא, אז גם החיסון נגד טטנוס עוזר לה. ואם החיסון נגד טטנוס עוזר לה - אז בעצם כל חיסון יכול לעזור. העיקר להתחסן! חובת ההשתדלות. לכן אנחנו מציעים כאן מגוון חיסונים מכל הסוגים, בדגש על הכי זולים והכי פחות מזיקים, אלו המתאימים גם לילדים לתינוקות ולפגים, העיקר לקיים את ההוראה להתחסן ולקבל את התו הירוק ובעיקר את כל אפשרויות ה"משמחים" שהוא כולל".

    הבחור מחא כף אל כף בהתלהבות, והוציא סנדביץ' נוסף מהארגז. לחמנייה מזונות עם מדבקה. "מאפיית נחמה 1910".

    >>>

    "אני לא מבין".

    "אתן לך דוגמה. משל. אלגוריה. זו בעצם הדוגמה שעמדה לנו מול העיניים כשהקמנו את הגמ"ח"...

    "נשמע טוב".

    "קח את הנושא של הנחה לסטודנטים בתחבורה ציבורית. כל מי שמוגדר כסטודנט מקבל הנחה של חמישים אחוז. זה לא משנה אם אתה לומד לדוקטורט במאה אלף שקל או קורס מוכר במאתיים שקל. לא משנה מה הקורס שלך וכמה שילמת עליו - ההנחה בתח"צ היא אותה הנחה. אז מה אנחנו עושים בריכוזי אנ"ש כל שנה? מוציאים קורס ייעודי לצורך רב-קו. "גובה מי הים וההשלכות ההיסטוריות", 180 שקל כולל הנפקדת תעודת הסטודנט, ובלי לדרוך באקדמיה בכלל"...

    "ברור".

    "כך גם כאן, אותו רעיון! אתה עושה אצלנו את החיסון הכי מוזל והכי פחות מסוכן, הכי פחות פולשני חודרני ופוגעני, ומרוויח את התו השמח, הירוק, הסגול, הרמזור וכל מה שאתה צריך".

    "והווריאנטים?"

    "על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם הווריאנטים".

    <<<

    "שכנעת". הסכים ברזילי. האברך, לא בית החולים. "מה יש לך להציע משהו טוב?"

    "יש הרבה סוגים לבחירה", בקע לו הסדרן דרך בים הארגזים, שקיות של גל-פז, משכן התכלת, בזאר שטראוס. "יש את החיסון התורני - מונע התעטשויות מצאת השבת עד אחרי הבדלה. אתה יודע, לא נעים על הבשמים. 75 שקלים. יש את היוקרתי - אותו דבר אבל בכריכת עור. 150 שקלים. ויש את מה שבלטינית מכנים "שיהוי-שיהוק" הנותן לך לפני כל שיהוק 5 שניות השהייה בהן תוכל לטווח אותו לכיוון הכי פחות מזיק. ארבעים שקלים מכירת חיסון! אה.. חיסול".

    "מבחר". המהם האורח.

    "הייתי ממליץ לך על הקלאסי", הגיע הבחור אל היעד. שקית "עמנואל - עיר העתיד" תשמ"ה. "זה חיסון בחמישים שקל, טיפות שרקח הרב פינקוביץ מירושלים. שלוש טיפות לכוס תה פעמיים ביום למשך שבוע ואתה מחוסן".

    "מחוסן נגד מה?"

    "במקור החיסון הזה נועד לגרום שלא יהיה אכפת לך כמה פידבקים מקבל הפוסט שלך בפרוג".

    "וזה באמת עוזר?"

    "50-50".
    מחשבות שצפות בפניא דמעלי שבתא,
    בחורשת יער קסומה ושקטה.


    הקסם. הקסם של הטבע. אין על זה.
    לצאת מההמולה. הבלגן במח.
    ההמולה ברחוב, האתגרים בבית (הבית כבר מוכן לשבת, לא לדאוג..:))
    לברוח אל הצמחים הטרום סתוויים. אל הרוח הנעימה.
    אל השקט הרגוע..

    הרוגע עוטף אות כל כולי
    רחשים עמומים של מכוניות ממרחקים. אין כאן נפש חיה,
    איזה רוגע
    איזה שלווה.
    איך אני אוהב את הרגעים האלו...
    המחשבות נחשבות מעצמם,
    משמעות החיים..
    למה אנחנו כאן...
    כל כך הרבה קסם ביקום..
    חידה מופלאה..
    אלפי שנים של תהפוכות. צמיחה. התפתחות. יצירה.
    מה אנחנו בכלל בכל הסיפור הזה??
    עוד כמה שנים מישהו יזכור שהיינו כאן?
    בועות סבון צבעוניות. עפות ברוח כמה שניות, מתפוגגות ונעלמות לנצח...

    ואז מנצנצת בי מחשבה חזקה-
    נתינה.
    היקום מלא באנרגיות חיוביות.
    כל יצור חי נולד עם פונטציאל של רצון להעניק. לתת. להשפיע.
    עלינו לפתח את הכוחות הטובים שבנו.
    הרחמניים שבנו.
    אין משהו יותר טוב מלעשות טוב למישהו אחר.
    אין דבר יותר משמח מלדעת ששימחנו נשמה בעולם.
    אין דבר אמיתי יותר מלחשוב על השני.
    אצילי. מרומם את הנפש.
    נותן סיפוק אמיתי.

    הלוואי שאקדיש את כל חיי לתת שמחה ואור לכל מי שרק אוכל.
    אין ספור אנשים מסתובבים בעולם וצמאים לחיוך אמיתי.
    למישהו שיבין את ליבם.
    שישתתף במצוקתם...

    זוהי המטרה הכי נעלית שיכולה להיות לנו.
    לתת על מנת לתת.

    אלוקי. עזור לי שאף פעם לא אשכח את התובנות האלו.
    שתמיד הם יכו על דופני לבבי.
    זה תמצית משאלתי..

    אחת שאלתי מאת השם. אותה אבקש.

    נ.ב.
    (הכתיבה היא ישר מהטבע, ללא מגע יד אדם,
    אז אנא לקבל בהבנה טעויות קלות של כתיב או הבעה :) )
     תגובה אחרונה 
    מאת הניקית @דמות מהאגדות



    והשם יאספני

    בואכה טבריה, שנת 1954




    עזרא נושך את אגודלו. לפני זמן מועט היה מבטו משתאה.
    "בוא הנה, פרחח קטן, סוף סוף מצאתי אותך!" מתנשף הוא מתקרב לכיוון אתר עתיקות. הילד המקפץ שולח לעברו חיוך מרגיז.

    "מלאכי, צא מפה עכשיו. מסוכן להיות פה. יש כאן בורות!".

    מלאכי מגחך ממעלה גבעת אבנים.

    עזרא מקשיח את מבטו. מחשבות חולפות בראשו, אך הבעתו נותרת יציבה.
    הילד יתום טרי. הוא לא יכול להיות קשה מידי.

    הוא מגרד בעורפו. הילד יתום, נכון. אבל גם הוא עצמו יתום, ונותר שפוי למרות הכול. בקצב הזה נראה שמלאכי משתגע.
    חובה עליו להציב לו גבולות.

    "מלאכי. רד למטה ובוא לכאן עכשיו, בלי חוכמות" קולו נעשה רם ותוקפני יותר.
    הוא מעיף מבט לכיוון הגדר הסובבת את האתר, גבוהה מידי בשביל ילדון בן תשע לטעמו, ואז תוקע את מבטו בשלט אזהרה ענק.

    "אני לא מאמין עליך. אתה טיפסת על הגדר, והתעלמת מהשלט. אתה ידעת שאסור להכנ.."
    מטר אבני חצץ מושלכות לעברו מכיוון הגבעה. הילדון שמעליה מצחקק.

    אבל כשעזרא מפנה את גבו ומתרחק, מלאכי מזעיף פנים וקופץ את אגרופיו בתחושת נטישה. הוא מתיישב על אחת הגדרות ובוהה בשום מקום.



    עזרא נאנח, משעין את גופו על גזע עץ עבה. הוא לא מתכוון להותיר את אחיו הצעיר לבדו.
    תוך זמן קצר חוזר אל היעד, מקווה לא להיסקל כמו בפעם הקודמת.
    אבל כשמגיע למקום מלאכי לא נראה בשטח.

    הוא מוצא את עצמו ניצב לבדו תחת שמיים שחורים כמעט ללא כוכבים. אתר העתיקות מזכיר לו מראה בית קברות ישן בשעה זו של היממה.
    פחד אופף אותו. ליבו אומר לו לשוב הביתה.



    מלאכי שוכב על הספה, מרוכז בגירוד זרועו בעקבות האבק שנדבק על גופו המיוזע. עינו צדה תזוזה כלשהי. עזרא ניצב בפתח הבית ופולט אנחה.

    הוא נותר עומד בכניסה זמן מה, "חיפשתי אותך" אומר תוך ניסיון להסדרת נשימתו מההליכה החפוזה.
    "אבל הלכת" מלאכי ניצת.
    "נכון. לא יכולתי להישאר. מישהו זרק עלי אבנים". עזרא עוצר לרגע מדיבורו "אבל בכל אופן חזרתי ולא מצאתי אותך".
    הוא מוזג לעצמו מים בספל מקושט עיטורים זעירים, ומתיישב על הספה על יד אחיו שעסוק עדיין בגירודים חוזרים ונשנים.

    "נפצעת" אומר כשעיניו מכווצות.
    "איפה?"
    "פה" עזרא מצביע לכיוון לחיו השמאלית של מלאכי.
    מלאכי שולח את ידו לכיוון השריטה.
    "לא לגעת!" עזרא מסיט את זרועו של מלאכי מכיוון המכה ומתבונן בה מקרוב "זה נראה עמוק".
    "אני בכלל לא הרגשתי שנפצעתי" מלאכי מבוהל מעט, מביט מעלה לכיוון פניו של אחיו הגדול ממנו בשמונה שנים.
    "חכה. נראה מה אפשר לעשות. רק אל תיגע". עזרא פונה לכיוון הארון ומוציא ממנו חתיכת בד בהיר.



    הלילה נעשה עמוק יותר, מלאכי יוצא מהמקלחת רענן פחות מתמיד, ראשו יבש בשל התחבושת שעל לחיו.

    כשעזרא מבחין בו הוא פותח את פיו כדי לומר משהו אבל סוגר אותו חזרה. מלאכי חכם מספיק כדי להסיק שלא משתלם להיכנס שוב לאתרי עתיקות לסוגיהם, כך מקווה. הוא מביט אל תוך עיניו הנבונות של אחיו כמו לאשר את מסקנתו, ונרדם.





    לב העיר טבריה, שנת 1958

    אתרי העתיקות הופכים משעממים מידי, כך גם אתגרי טיפוס על עמודי חשמל. מלאכי מעביר את שנות נערותו המוקדמות בשיטוטי רחוב, דמותו הצנומה והמרושלת מוכרת בכל רחבי העיר. במקום בו דורכת כף רגלו נוהג להותיר עקבות של קטטות או נזקים, ועזרא נאלץ לעמוד מאחוריו ולספוג ביזיונות.


    "היית צריך לראות אותו. נער מגודל שיער וגלוי ראש. בעל ציפורניים ארוכות ומטונפות יותר משל חתולי רחוב".
    עזרא מניח את הסימנייה בסוף הסוגיה וסוגר את הספר.

    רפאל בוחן אותו מן הצד, ביציאה מבית המדרש מוריד מהמתלה כובע קסקט משובץ וחובש אותו לראשו.

    "אולי במקום להיאבק בו צריך למצוא נקודת מפגש כלשהי?" הוא מחבר את כריות אצבעות ידיו השונות.

    עזרא מגחך ביובש. "אתה צוחק, רבי רפאל. הוא נטש כמעט הכול. כְּבודו רוצה שאסתובב אתו בחוץ כמו הומלס?"

    מבטו של רפאל מרצין. "לא אמרתי את זה. אני מתכוון שבסופו של דבר הוא בן אנוש. שאוהב לאכול, לישון ולעשן בדיוק כמוך". הוא לוטש את עיניו לכיוון כיס חולצתו של עזרא, שמכיל בתוכו חבילת סיגריות גדושה. אחר כך מצליף בה באצבעו, מה שגורם לפניו הנאות של עזרא להאדים.

    "אז מה אתה אומר בעצם?" שואל עזרא לאחר שתיקה.

    "שתשקיע בזמן איכות. טייל אתו במקומות שהוא אוהב. תן לו לפרוק תסכולים על עצים ואבנים וליהנות יחד אתך".

    "משהו משותף" מסכם עזרא בעייפות תוך גירוד בזקנו הדליל.

    "בדיוק" מאשר רפאל בכניסה לחדר האוכל הצר, "נסה את הכינרת, נראה שזה יעשה לו טוב".

    רעש מזלגות מתנגשים בצלחות חרס מעורב בקולות צחוק מותיר את עזרא במעין בועה מבודלת של מחשבות, והמון שקט.
    אבל אין ספק שללא השיחה הקצרה בסוף זמן הלימוד עם רפאל, היה מרגיש כעת גרוע יותר.

    טפיחה על הכתף הימנית מעוררת אותו מחלומו. "למזוג לך פול?" שואל רפאל תוך כדי סלסול מנגינת פיוט עליז.

    עזרא מחייך, מתבונן בשמש הנוטה לשקוע מבעד לחלון המוקף ברזל כחלחל.





    רפאל מסובב את ראשו השקוע בתוך מזוודתו החומה, קול מוכר קורא לו בשמו.
    "קח אותי לבית של יוסף, דוד שלך" עזרא מתנשף,
    "מאיפה אתה מכיר את דוד יוסף?" רפאל מכווץ את גבותיו.
    "מבית הכנסת המרוקאי" קולו של עזרא נעשה להוט יותר, "לא חשוב, נמשיך לפטפט בדרך" הוא מושך את רפאל בזרועו.

    צמד הידידים צועד במעלה מדרגות אבן חלקלקות בשעת ערב.

    עזרא שולח שיעול מאולץ אל האוויר הלח,
    "אני צריך שתשכנע אותו לבנות חכה במחיר זול"

    "את מי?"

    "את יוסף הדייג"
    רפאל נעצר במקומו. "לא בא בחשבון. מה לבן ישיבה ולדיג?"

    עזרא דוחק בו. "אתה זוכר את ההצעה שלך, שאצא לטייל עם מלאכי?"

    "נו"

    "יצאתי אתו פעמיים. הילד נרגע קצת מאז"

    פני רפאל מתרככות.

    "הוא מאוד אוהב את החוף, ואני רוצה לעודד אותו".

    שתיקה. רפאל ממקד את מבטו בנקודה נעלמת ומיישר את כובעו.

    "אתה בעצמך אמרת שצריך להפסיק להיאבק בו!" עזרא כמעט צועק.
    שפתיו של רפאל מתעקמות לחצי חיוך.

    "וצדקת". מוסיף בקול נמוך.

    רפאל מצחקק בשעשוע. "אתה לא צריך להתחנף עד כדי כך. אני שמח מאוד על החדשות הטובות, ונראה שהרעיון מבריק בהחלט". הוא מתכופף ומסלק מסוליית הנעל שלו אבן פולשנית.

    "כמו שאני מכיר את דוד יוסף, מחרתיים תהיה לך חכה. לא תצטרך לשלם לו על כך".

    "בחינם?" גבותיו של עזרא נמתחות ועל מצחו נחרשים קמטים דקים.

    "בשביל אבא שלך אם לא בשביל מלאכי לבדו, אני בטוח שהוא לא ידרוש אפילו לירה".

    רפאל מספיק להתחרט על מילות המשפט הראשונות מחשש שהכאיב לחברותא היתום, בזמן שעזרא מכפיל את קצב צעדיו, נעמד בין כדי צמחיה במרפסתו של יוסף, ומסמן לו לבוא.











    השמש שולחת קרניים נעימות ורוח חרישית מלטפת את שערות ראשו השחורות של מלאכי, מפזרת אותן לכל עבר.
    רגליו מסוקלות על גבי סלע ומבטו בוהה במים התכולים, נקודות אור מעטרות אותם בחלקם החשוף לשמי התכלת.

    עזרא שולח מבט נוסף לעבר החכה המרשימה, וכשמבחין בגבו של אחיו הוא מדלג על הסלעים
    ושורק לעברו.

    מלאכי מתנער, מביט בעזרא ששולח אליו חיוך חשוף שיניים, ומגיש לו את החכה.

    הוא בוחן את החפץ במבט שואל שמתחלף בזיק הבנה המאיר את עיניו השחורות.
    "תוצרת יד" מציין עזרא בגאווה.
    מלאכי מקפץ בעליזות, "מאיפה השגת?"
    "סודות של אחים גדולים" עזרא מניח את אצבעו על פיו, ועוצם את עיניו בסמכותיות שציניות מעורבת בה.

    מלאכי משחק בגלגלת החכה ומסובב אותה הלוך ושוב, אחר כך מישיר מבט מבויש לעזרא.
    "תודה" הוא כמעט לוחש, החיוך שמרוח על שפתיו מדגיש את הצלקת שעל לחיו.
    עיניהם הנבונות נפגשות, כמו מחברות פיסות זמן של עבר והווה.




    בשעת אחר צהריים צועד מלאכי בבית הקברות. הוא מהלך בין מצבות צפופות, וכשמוצא את השם "חכם שאול בן ברכה" חרוט על גבי אבן, נעצר.
    המון זמן שותק, בוהה באותיות. מהרהר באביו ובאמו הקבורה בעיראק.
    מידי פעם סוקר את המצבות השכנות, מחפש מילים ולא מוצא.

    שפתיו רוטטות פתאום ובכי אצור שוטף אותו, מקלף מעליו שכבות שכבות של סערות חסרות מנוחה. העורבים שסביבו מפסיקים לקרוא וקולו העדין נשמע לאוזנו.

    מלאכי נרגע אט אט ושולף מכיסו ממחטה מלוכלכת וחסרת שימוש. מרגע זה יודע שיוצא לדרך חדשה.
    השמיים נעשים כתמתמים, וזוהר נפרש עליהם. הוא יוצא מבית הקברות, נוטל את ידיו ופונה לכיוון ביתו הישן.



    לב העיר טבריה, 14 שנה לאחר מכן


    השַׁמָּשׁ הצעיר מתדפק על דלתות מתפללי בית הכנסת של עדת הבבלים, צלליתו מוקפת הילה צהובה מאור העששית שבידו.

    "סְלִיחוֹת. סְלִיחוֹת" נשמע קולו מעבר לקירות הבתים, מקיץ ישנים משנתם.

    השַׁמָּשׁ משתהה לזמן קצר כאשר נעמד על סף דלת חלודה, ואז מתופף עליה בקצב בעזרת מקל.
    "עזרא. קום. סְלִיחוֹת!"

    עזרא מתעורר לשמע קולו של אחיו, לאחר התארגנות חפוזה הוא מכפתר את אחרון הכפתורים בחולצתו ופוסע לכיוון בית הכנסת. מלאכי כבר שם, מארגן את מקומות המתפללים ומיישר את המפה הרקומה על שולחן החזן.


    השמיים מתחילים לקבל גוון בהיר יותר כאשר שב עזרא מתפילת הבוקר ומקפל את טליתו. ריח פולי קפה קלויים מתפזר בעת מזיגת המים הרותחים אל תוך ספל ישן ומעוטר.
    הוא מתיישב על אדן החלון, מביט בציפורים שותקות על חוטי חשמל. יודע שכשהבוקר יתבהר יותר יתחילו לצייץ בעליזות.

    דמות אדם שזוף רכוב על אופניים תופסת את מבטו, נעלמת לפרקים משדה ראייתו ומגיחה שוב מאחת הסמטאות. כשמתקרב לשפת הימה מסיר האיש מעליו אפודה מסוגננת שניכר שנקנתה באחד הדוכנים בטיילת העיר.

    עזרא מצמצם את עיניו, מביט בדמותו של מלאכי משעינה את האופניים בין שני סלעים ומתיישבת על יד דייג זקן בשם יוסף.
    רוח קרירה נושבת, גורמת למלאכי להניח את ידו על כובעו כדי שלא יעוף.

    עזרא שולף סיגריה מכיסו ומפריח ענן עשן, עיניו העמוקות בורקות. הוא מחייך.




    בוקרו של יום שישי מאיר, ריח תבשילים עולה מכיוון המטבח. עזרא אוחז בידו קופסה עטופה במגבת וצועד לכיוון ביתו של רפאל, ילד קטן פותח לו את הדלת. הוא צובט אותו בלחיו, מגיש לו את קובה הסלק שהכינה מרים אשתו ויורד במדרגות הבניין. פיקת גרונו עולה ויורדת כשקולו הערב של רפאל מהדהד באוזניו מחלון הקומה הראשונה, מסלסל את מילות הפיוט "עת שערי רצון להיפתח"



    וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה
    יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ
    עוֹקֵד וְהַנֶּעֱקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.




    סוף
    ב'כולל' כבר לא משהו, חצי שנה בלי משכורות, והשטייגען - ככה ככה.
    האשה נעה בתוך גלגל של עבודה מזדמנת וחל"ת, גלגל שאין לו סוף.
    הגיע הזמן להביא פתרון אמתי לסיפור הזה.

    רעיון שעלה בשחרית, באמצע שמונה עשרה, התחיל לקרום עור וגידים, גם קצת בשר.
    זה לא סוד שיש לנו דירה בגודל סביר,
    וזה גם לא סוד שיש לנו כניסה פרטית לבנין! כן כן, פרטי לגמרי. בטאבו,
    הכניסה מתהדרת בשביל צר העובר בינות למרחבי דשא מוריקים של כחמשה עשר מטרים רבועים.
    מכאן הדרך קצרצרה,
    הלוא שנת השמיטה מתקרבת ובאה, הבה ונזכה את עם ישראל לשמור אותה כראוי.
    טלפון לפה טלפון לשם, הגמחי"ם משחררים קצת סכומים, קבוצת משקיעים מהחדר קפה בכולל מצטרפת לחגיגה,
    והופה! הידד, מכון שלם קם ונרקם מול העיניים.

    מכון "ושמטה הארץ"! מבשרות המודעות בראש כל חוצות,
    זו ההזדמנות שלך לקיים את המצוה הנדירה!
    רק מאתיים ועשרה שקלים לחודש, ואתה בפנים.

    עבר שבוע, ישיבת חירום מתכנסת בעזרת נשים,
    חייבים פתרון!
    העסק לא זז. בקושי שבעה אנשים נרשמו, לא מכסה אפילו את השמירת סדרים שיורידו לנו.
    ואז, זאבי האסטרטג הבריק את הרעיון של החיים.
    'תקשיבו', הוא אומר, 'כנראה שמצוות פחות משכנעות אנשים. צריך הבטחות ברורות, מה הם יקבלו אם הם יתרמו'.
    הדיונים עולים, הקולות מתלהמים, בסוף החלטת המועצה ברוב קולות - נכנסים לרב לקבל הבטחה.

    השידורים ברדיו עשו את שלהם,
    הבטחה ברורה מהרב: מי שמצטרף לא יחסר לו שקל! לא יחסר לו שקל!
    והנה הטלפונים מגיעים בקצב טוב, עוד פיסת אדמה ועוד אחת, והעסק זז במהירות.
    אט אט לא נשארו פיסות, הרי סך הכל מדובר על איזה חצר של 15 מ"ר,
    החלטנו לעשות קבורה בקומות, לאפשר לעוד ועוד אנשים לזכות באותה קרקע.
    וזה עובד, אוהו כמה שזה עובד.

    "אנשי עסקים ממולחים, יודעים לזהות הזדמנויות", אמר זאבי.
    "אתה קולט את הטירוף?" שאל אותי יהודה בלהט, "המלך יוצא במיוחד בשבילנו, לחודש אחד, פעם בשנה, לשדה.
    ואנחנו? אנחנו נשארים בעיר, נושמים דלק אפור שנפלט מאגזוזים רעועים, מביטים לשמים ורואים שלטי חנויות,
    הולכים בנינוחות עם המוקסינים שלנו על שבילים סלולים, מצופים אספלט ואבני דרך."
    "נו?" אני מהמהם בתגובה.
    "בוא נצא לשדה! נקביל את פניו! נריח את הטבע האלוקי וננשום מלכות לריאותינו המגושמות"
    "אוקי"
    "מה אוקי?"
    "תכל'ס, צודק."
    "זזנו לשדה?" קובע יהודה ומתחיל לזוז לשדה הנטוש הנפרש בקצה העיר.
    הגענו לשם יחד, רואים את השדה, מרגישים את המלך.
    שדה חיטים ענק. שמים כחולים חפים מצל של ענן. אלול. קיץ. שמש מעלינו בוערת בכתום.
    ישבנו והבטנו אל האופק, הרחנו את האדמה הצרובה מחום ופסיעות אנשים, מיששנו את העשבים, הקשבנו לשירתם.
    מילאתי את ראותי באוויר שדות, נתתי דרור לעיני לשוטט בין ארץ לשמים, ידי מיששו את קדושת הטבע.
    הרגשתי מלכות.
    היא בערה בתוכי כמו שמש של אלול.
    הרוותה את צמאוני כמו מים להלך מדבר.
    החייתה את נשמתי הרדומה זה אחד עשר חודש.
    יצאתי לשדה, הקבלתי את פניו של המלך. "נו" אמרתי ליהודה "זזנו?"
    יהודה פתח עלי עיניים. זוג עיניים. בוערות. "מה זזנו?"
    "יצאנו מהעיר, קיבלנו את פניו, חוזרים, לא?"
    "בוא" הוא אמר לי.
    ויחד התחלנו כובשים דרך בנעלי המוקסיני העדינות שלנו.
    הלכנו זמן מה ולפתע אני רואה לנגד עיני שלט ענק
    "המלך בשדה. בואו לקבל את פניו."
    מולנו, על השדה ההדור, היו מונחות באי סדר בקתות. קטנות, מינימליות.
    "חודש" אמר לי יהודה, ואפילו השמש לא התחרתה בבערה שבעיניו. "חודש עם המלך בשדה".
    עוד לא הספקתי לחכוך בדעתי וכבר הפציע מבין הבקתות איש מכירות מעונב.
    "בקתת אלול קלאסית או בקתת פרימיום אלול + חגי תשרי.
    מה בשבילכם?"

    אני בויאנו, ואני איש עסקים לגיטימי לחלוטין. יום יומיים ואצא מהמעצר, אל תתרגשו מכותרות העיתונים וממהדורות החדשות בעלות הקול העמוק והנתעב. אומר זאת בפה מלא: יש כיסוי חוקי מלא לכל המעשים והפעולות שלי, כפי שעורכי הדין שלי מצליחים להוכיח שוב ושוב.

    אוקיי, ייתכן. קרו מקרים שבהם עורכי הדין שלי התקשו מעט. אבל היי, גם באותם מקרים בודדים הוכח שאני איש טוב, כי הנה, באורח ניסי מאוד - נעלמו לפתע כל העדים נגדי, ועימם האפשרות להרע לי.

    אבל למרות ההצלחות הגדולות, אחרי הכל אני איש רגיל, מן המניין, וגם לי קורות אכזבות, תסכולים ודברים שלא בדיוק הולכים לפי התכנית. ובראש ובראשונה - חורחה גרסיאס. ה"זמר". אם הוא זמר אני מברשת נעליים. איזה קול נורא שיש לו!

    מה שקרה הוא כזה.
    לפני שבועיים, ביום שני הלוהט הזכור לרע, אחרי ששוב הושמעו ברדיו יותר מידי להיטים איומים של חורחה, הבנתי שאני צריך לעשות משהו בנידון. אחרת האזרחים ימשיכו להתענות עוד ועוד מקולו המייסר, הצורמני, המגעגע, המבעית, המחליא, המעיק, המגרגר, האיטי, הקופצני, הלא עקבי וחסר הטעם. ואני איש עסקים לגיטימי, ומובן שבחרתי לפתור את הבעיה בצורה הכי נעימה שאני מכיר.

    אבל הפתרון שלי התמוסס.
    רגע לפני שנכנסתי למַטֶה שלנו, בזמן שהחניתי את הפורשה הצנועה שלי שרכשתי בדי עמל, רגע לפני שאני כמבה את הרדיו, שמעתי את חורחה מתראיין בשידור חי.
    שידור חי! עכשיו!
    איך זה יכול להיות?

    הבטן שלי אותתה לי שמשהו קרה, גדול. אבל אני איש רציונלי, ולכן נכנסתי למטֶה שלנו רגוע ושליו. בניגוד, משום מה, לחואנדו "חוץ מזה". סגני הנאמן. פה כבר קפץ לי הבויאנו, כמו שאמרו קודמיו ז"ל בתפקידו, ושאלתי את סגני: חואנדו! קיבלת לשמור עליו כמו שצריך, שמור באחד החדרים למטה, כשעליו משגיח הֶקְשֶׁרוֹ. איך שוב הוא מתרוצץ בחוץ ממיקרופון למיקרופון?

    חואנדו לא שתק, כמובן. לכן אני אוהב אותו. לפניו היו לי איזה שלושים סגנים שנעלמו מהר. חומרים לא איכותיים פשוט. חואנדו "חוץ מזה" עובד אחרת. הוא לא מפחד להתעמת איתי, לצעוק כשצריך - וכמובן גם לחטוף ממני כהוגן. אולי בגללו העסקים כל כך שגשגו בחודשיים האחרונים.

    ...וחואנדו שלי לגמרי נתן לי בראש: בויאנו, אני לא אשם שהחלטת להכריז מלחמה על הזמר חורחה גרסיאס רק בגלל שיש לו קול שאתה לא אוהב. תן לבנאדם לשיר, מה אכפת לך. כבר אמרתי לך שאתה עושה טעות. וחוץ מזה, הראיון ששמעת כנראה בוצע מזמן ועכשיו מחומם ומוגש שוב למאזינים. וחוץ מזה, האיש עצמו נמצא אצלנו במרתף, יושב בדיוק מתחת השק עם הגוגל-מוגל שהשארת לו שם, המפקד, והֶקְשֶׁרוֹ מחליף לו שק כל פעם שהקודם גומר לטפטף לו לתוך הגרון. תוך יום יומיים ייהרס לו הקול לגמרי ואתה תוכל לשוב ולשמוע את תחנות הרדיו האהובות עליך, בוס. וחוץ מזה, החבר הֶקְשֶׁרוֹ מטפל בו מצויין.

    לא ויתרתי. התקרבתי לחואנדו שלי, הזעם מציף אותי לגמרי. שיחררתי לעברו צרור מכובד של איחולים, מהסוג שהפכו אותי לבויאנו הגדול, וניערתי אותו. תביא עכשיו את את הבחור. אני רוצה לראות שהוא באמת אצלנו ולא רץ להוציא קליפ חדש. אין לי עוד כוח לשמוע את הקול הנוראי שלו, צרוד, גס, זייפן איום שכמוהו. נמאס לי.

    וכאן חואנדו שלי עשה משהו שבגללו אני איפה שאני. האיש הוציא מכיסו טייזר זעיר - וירה בי. בחברו הטוב, באיש שהאמין בו יותר מכל.
    כולי רועד, פי נוזל וידיי קופצות בחוסר שליטה - גרר אותי חואנדו לקומה למטה, משך אותי לחדר הראשון בפרוזדור, נשק לי ואמר: בויאנו, סליחה. וחוץ מזה, אני פשוט אוהב את חורחה גרסיאס, ולא יכול שתקלקל גם אותו. וחוץ מזה מפה אני בורח לחו"ל. היה בריא וחזק. אל תדאג, לא תמות לי פה, חבר, בוס.

    אמר - וכפת אותי לכיסא, משליך עליי ערימת שקים משומשים של גוגל-מוגל בריח של ביצים מקולקלות, נמלט ומשאיר את הדלת פתוחה.
    ואז הוא חזר, ואמר לי בקול עצוב ובנימה שונה לגמרי. טוב, בוס. כמובן שזו לא האמת. אני פשוט חייב לברוח. פשוט... אין לי ברירה. וחוץ מזה אני תמיד אזכור אותך באהבה.
    והפעם הוא באמת ברח. מאז לא ראיתי אותו יותר. אותו ואת השמש.

    ובחזרה אליי, כמובן. אז לקח לי בערך עשרים דקות לצאת מהאריזה הריחנית שלי, מושפל. והחלטתי לכלות את זעמי על חורחה ועל הֶקְשֶׁרוֹ ביחד. לכן נכנסתי לחדר האחרון בפרוזדור, אבל כמו שהבטן שלי ניסתה לאותת לי מתחילת הערב, הוא היה ריק. מתברר שחורחה שלי לא היה פרייאר, והצליח איכשהו לצאת מהקשרו.

    אז כמו שהבטן שלי אותתה, הערב ההוא היה נורא. איבדתי את חואנדו ואת הקשרו באחת, קיבלתי טייזר, מושמעים עליי שטויות והבלים בכלי התקשורת ואני קצת מתקשה לראות לאחרונה את אור השמש. אבל, אתם יודעים מה הכי גרוע? ובכן: אני לא יכול לשמוע רדיו, לעולם. בכל הערוצים משמיעים עכשיו רק את חורחה. סיוט!!!!!
    סליחה על האיחור הדרמטי.

    שירה איכותית היא שירה במשלב גבוה, עשירה במניירות, בשפה שנמתחת לאורך ולרוחב, בקישוטים וסלסולים כמו טקסטורה של סורג ערבי-פרסי.
    אמנם בשירה המודרנית הכלל הזה נשבר, אבל בכל זאת... הקלאסיקות תמיד מנצחות.

    אז האתגר כאן הוא מאד פשוט -
    א. משלב גבוה - קרי שפה גבוהה, מילים מיוחדות וכו'.
    ואצטט:
    שמעתי פעם משפט נחמד: ההבדל בין שיר לסיפור הוא שבסיפור כותבים הולכת על המדרכה, ובשיר כותבים הוֹלְכָה על המדרֶכֶת. :)
    (פוסט לגזור ולשמור)
    ב. ציטוטים.
    שילוב פסוקים ואמרות מפורסמות דיין כדי להוות מקור בפני עצמן.
    אולי זה יוכל להועיל בעניין.

    כדי לדרבן ולעורר את אתגרי השירה המנומנמים קמעא החלטתי על הענקת פרס ביניים למנצח אתגר זה.
    כסף או שווה כסף לא בא בחשבון :confused:.

    בכל אופן, זה מה שיש לי להציע -
    באם ירצה מנצח האתגר הזה - נעבוד על שיר משותף :cool: אחד על אחד

    שאלות, לבטים, בירורי מילים, חידודי עפרונות, רעיונות, סקיצות, הבהרות, וכל מה שהוא לא השיר הסופי בעצמו -
    מוזמנים בחום להיכתב בנספח.

    הזמן קצר.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה