קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
לא היה בחדר כל סימן המלמד על בעליו כי פסיכולוג הוא, אף פסיכיאטר בעל תעודות עולמיות. לא כתמי רורשאך על הקירות. לא צבעים רכים. לא תאורה חמימה המפתה את היושב בכורסא לפתוח את סגור לבבו. מה גם שכורסא עצמה לא הייתה בו. גם לא ספה. רק כיסא פלסטיק לבן מקולף מהיכל בית המדרש הסמוך.

על הכיסא הזה ישב עכשיו גדליה. ברכיו נוטות קדימה, מרפקיו שעונים על ירכיו. כולו מכווץ לעבר רגליו המצטמקות זו לתוך זו, מבקשות להיעלם.

"רק תן לי את הכדורים". פרש את ידו בתחינה לעבר הזקן הלבן.

"רק תן לי את הכדורים". שנה, פוזל לעבר המגירה. ה-מגירה. "אני משוגע אמיתי, הרב".

>>>

הרב נאנח, שלף את טבלת הכדורים. הרים אותה כטפח מעל השולחן. עיניו של גדליה עוקבות אחריה, מהופנטות.

פתאום קמץ את ידו לאגרוף, מחזיר את ידו לאחור בתנועה תיאטרלית.

"לא אתן לך כדורים". פסק.

"הרב, אני לא צריך לספר לך שוב את כל מה שאני עובר. אתה מבין גדול בנפש. כך כולם אומרים. מספרים על תעודות מהארץ, מחו"ל. אבל היצרים שלי, המחשבות שלי, היצורים האפלים שרודפים אותי - - כאלו לא ראית בחיים שלך. אני בטוח. לא כאלו צבעים, לא כאלו סוגים. לא כזה גיוון, לא כזה טירוף. אם מישהו צריך הסבר מה זה מלאכי חבלה מכונפים, שלח אותו אליי. אני יכול להיות "נושא ונותן" בתחום... חה חה". סיים בצחוק יבש, חלול בלי ששפתיו יתרחבו כמלוא נימה.



"שבועיים". נחרץ הרב. "שבועיים, אתה עושה הליכה יום-יום! שעה כל יום. זה יותר טוב מעשרה כדורים פסיכיאטריים קליניים. דבר איתי עוד שבועיים. הכדורים לא יברחו לשום מקום".

>>>

עברו שבועיים פחות שעתיים. גדליה התייצב שם שוב. אותו מבט כבוי בעיניו. אותו גו כפוף המבקש להיעלם. אולי קצת רזה יותר.

"נו?" שאל הרב, מאוכזב. מתפלא.

"גורנישט". אמר גדליה. "כן אני מרגיש קצת בריא יותר. הדם זורם, יש יותר מרץ. אבל... היצורים לא נעלמו".

הרב ליטף את זקנו, מהורהר.

"תגיד", שאל בהארה פתאומית. "ראיתי שאתה הולך עם אוזניות. מה אתה מקשיב שם?"

"הו", זיק קטן הופיע בעיניו. "השגתי את כל השיעורים של ר' אשר על יבמות. תוך שנה, שעה כל יום, אסיים לעבור על הכול! אף פעם לא חשבתי שיהיה לי זמן לזה, אבל אם הרב מכריח"...

>>>

"לא!" דפק הרב בבת אחת על השולחן. גדליה הזדעזע.

"אתה לא שומע שיעורים! בטח שלא עמוקים. אתה הולך לשמוע מוזיקה חסידית! של היום. לא ורדיגר. הסבא. או – בלי אוזניות בכלל. משוחרר אל הטבע".

"אבל... ביטול תורה!" הרב היה יכול לראות בעיניו כעת את אותם יצורים קטנים מכונפים מתקרבים. חגים. משתלטים. אפילו כאן ממש, בקודש הקודשים.

"עליי ועל צווארי". פסק הרב.

"עם כל הכבוד, כבוד הרב. אני לא רוצה להתחצף... אבל שם למעלה לא מקבלים תירוצים כאלה".

"מה אם אומר לך שמרן ראש הישיבה זצ"ל בעצמו הורה לי כך?"

"גדול הדור?" נחרד גדליה.

"בכבודו ובעצמו!" לא הניד הרב עפעף. "בחר לך: או מוזיקה חסידית עדכנית, או בלי אוזניות בכלל!"

גדליה הרכין את ראשו בהשלמה.

"עכשיו, עוד דבר, אחרון". הרב הביט על נעליו של גדליה המבקשות להסתתר מאחורי רגלי הפלסטיק הלבנות. "נעלי פאקו מישל אלגנט דמוי עור לא מתאימות להליכה. הן משברות לך את כל העצמות שגם ככה קיבלו צורה של סטנדר. לך להרצל, תגיד לו שאני שלחתי אותך, שייתן לך נעלי הליכה טובות. יקרות. אלו עם הפס הלבן"...

"פס לבן?" גדליה נראה כמי שנפל מהפח אל הפחת. "זה יזיק לי בשידוכים"...

הרב הביט ישירות לעיניו של גדליה. רגע ארוך הביטו זה בזה, העיניים התכולות רגועות הבוקעות משדה חרושת קמטים מול העיניים השחורות, הגבות האכולות, העור האדמומי סביבן...

פרצו יחד בצחוק גדול. לראשונה.



"צבע אותן במשחת נעליים". הפטיר אחריו, רגע לפני שסגר את הדלת.

<<<

שלושה חודשים חלפו, החורף הגיע.

גשם ירד בחוץ. הרב עמד תחת לסככת הבטון בכניסה, מחכה למונית.

מתוך החושך הסמיך, קטוע רק בזרזיפי מים מוארים באור פנסי רחוב, הגיחה לפתע דמות רטובה. חזר מההליכה שהפכה לרגע לריצה. שערו רטוב. עיניו נוצצות. פס לבן זרחני בולט בנעליו.

"הגשם שטף לך את הצבע מהנעליים", העיר הרב.

"לקראת הקיץ אצבע אותן שוב", חייך גדליה, מסיר את האוזניות מאוזניו.

"נו, איזה שיר שמעת שם?" הזדקרו גבותיו של הרב באזהרה.

"האמת"... נבוך באחת גדליה. "לא שמתי לב איזה שיר זה. עלה לי בדיוק תירוץ נפלא לקושיא של רעק"א שלמדנו היום... הרב רוצה לשמוע?"

הרב התיישב על מעקה הבטון הנמוך, מחייך חיוך מאיר.

"נו נו, לאונסו שאני".
עָלַי יַלְעִיג כָּל רוֹאֶה,
יַבִּיעַ בְּרַחַשׁ שְׂפָתַיִם :
" מָה תֵּתַע מָה תֵּשְׂטְ
מִלִּמּוּדְךָ בְּעֵת יַנְקוּת.
הַלֹּא שָׁמַעְתָּ דִּבְרֵי רֶנֶן
עַל מַעֲלַת זוּ הַדֶּרֶךְ,
אֲשֶׁר מִשְׁעוֹלֶיהָ מְרֻצָּפוֹת
אַבְנֵי סַפִּיר וְיַהֲלוֹם ?
עַל כֵּן, מָה תֶּהֱמֶה,
כּוֹפֵף רֹאשׁ חָדַל תְּמֹהַּ,
זְרֹם בְּנַחַל הַהֶרְגֵּלִים
בֵּין הַדָּגִים חַסְרֵי הָרוּחַ. "

אִמְרוּ לִי מַטִּיפֵי הַמּוּסָר,
הֲבָאתֶם אֵלַי לִכְבֹּל דֶּרֶךְ,
בְּלֹא שִׂימַת יָד עַל הַלֵּב,
לְלֹא בְּחִינַת הַנְּטִיָּה.
הַיְדַעְתֶּם אַתֶּם נְבוֹכוּת,
הַשְׁאַלְתֶּם דָּבָר מֵעֵבֶר לַנִּרְאֶה ?
מָה תְּעוֹרְרוּ רֹגֶז וְחִדָּלוֹן,
עַד תַּחְפְּצוּ מֵעֵבֶר,
אָנָּא הַסּוּ, אוֹתִי עִזְבוּ.
עַד שֶׁהַכֹּל דָּשִׁים בָּדַל,
כּוֹלְאִים אוֹתוֹ וּמְכַלִּים נַפְשׁוֹ,
סָבִים מִלִּרְאוֹת בְּצַעֲרוֹ הוּא,
שֶׁזּוֹעֵק לִבּוֹ בְּצַעַר הַכִּלָּיוֹן.
מִי יַפְנֶה לְעֶבְרוֹ מַבָּט,
יַטֶּה אֹזֶן לְקוֹל נַאֲקָתוֹ,
וּמִי אֶת דִּמְעָתוֹ יִמְחֶה,
אֶת דִּמְעַת הַתּוֹעֶה.
האשכולות התאדו בזה אחר זה. בדיוק כמו החלומות שלה.

ניסתה לתפוס, לאחוז בהם בזנבם. אולי תוציא בדל אחד של מידע אמיתי מרגיע מתוך כל הזעם, הייאוש, התסכול הבוער. לברור בר מתוך תבן דיס-אינפורמציה העולה באש.

כמו ילד שרודף אחר בועות סבון, האשכולות נעלמו, לועגים לה. רגע אחד הם עוד פה, ברגע הבא הם כבר בעולם אחר. טוב יותר, כנראה.

>>>

שלושה ימים לפני כן.

יום הולדת בראש חודש אב. בכל שנה הייתה מסתבכת. מסיבת יום הולדת – אסור. החגיגה עם החברות הייתה מתקיימת רק שבועיים אחרי. בזמן בו אפילו היא עצמה כבר בקושי זוכרת את תחושת הגדילה שביום החשוב הזה.

אליהו הפתיע השנה.

"שבת בבית מלון מול הכותל?" דמעה בהתרגשות. "אתה יודע שזה היה החלום שלי מאז הפעם הראשונה שהם פרסמו מודעה בעיתון! ועוד ביום הולדת שלי! ובחודש מנחם-אב! זה... מושלם!"

"אבל", נזכרה להיבהל. "זה לא יקר מדי?"

ועוד עכשיו, עם כל הגזירות החדשות של ליברמן. הם יהיו מהראשונים להיפגע, זה ברור. אליהו אברך כולל אלוף שתורתו אומנותו. היא תצטרך לעבוד יותר כדי לכסות את העלות, או לעבוד פחות כדי להיות עם הילדה בבית... טוב שלפחות יש לה את הלימודים המובטחים עם המשכורת הנפלאה. לא כולם שרדו את המסלול, חברות טובות נשרו בדרך, רק היא עדיין שם, חושקת שיניים ושורדת בדרך ליעד המובטח.

"קצת יקר אבל שווה כל פרוטה". השיב בקול מתנגן.

שיר חדש החל להתנגן גם בליבה.

לא מטאפורית. שיר. שיר חדש של ממש החל לזמר בליבה ובמוחה. כבר זמן רב שזה לא קרה. השיר הלך והתעצם בשבת ייחודית בין החומות. קרם עור וגידים מול אבני הכותל הגדולות. חילק את עצמו יפה לבתים ולפזמון ברוח מרפסת האבן הקרירה, על צלחת ענבים. "יש ענבים עם לב אדם", הרהרה בחיוך מול שערי אבן קשתיים.

ביום ראשון בערב, אחרי העבודה, תלך למיכלי להקליט את השיר. יהיו בו מילים על ירושלים. אלפי בני ישיבות ינועו בקצב לצליליו. עשרות אלפי לבבות יתחברו ויחושו את קדושת העיר דרך הלחן הנפלא. מצעדים יפתחו בו וכבוד העיר יתפאר דרכו.

>>>

בבוקר, פתחה באיחור את המחשב. טיילה קצת בפורום המקצועי עוד לפני שפתחה את המייל.

ושם, בג'ימייל, חיכה לה הסלע האימתני. מוכן לצנוח, להתרסק ולרסק.

"פיטורין". טען המכתב באותיות אדומות.

"גם את קיבלת?" קפצו לה הודעות מחברות בפינה הימנית של הג'ימייל.

ופתאום ראתה את כל החדר בשחור. הביטה בפליאה אפטית בנורת הפלורוסנט, שדלקה כרגיל דרך החושך.

ניגשה לחלון, לנשום אוויר ואור. אך גם בחוץ, נראה שהשמיים הכהים התחברו אל האדמה. לא מותירים מרווח שאינו לחוץ ומועק.

לראשונה בחייה הבינה את הביטויים "השמיים נפלו" ו"עולמה חשך". חבל, העדיפה שלא להבין אותם עד סוף ימיה.

>>>

חזרה לפורום. כבר עלו שם אשכולות על זה. הרוב גינו. פה ושם היו כאלו שהסבירו, אך עד שהחליטה האם להתנחם – נמחקו האשכולות על דבריהם. אולי עדיף כך. אך את החלומות שנמחקו, איש לא יוכל להסביר.

רק שעתיים לאחר מכן, כשהצליחה לחזור לשפיות, הבחינה והבינה שהשיר התאייד גם הוא. כבה בתוכה. קמל בלי להשאיר זכר.

ככל שניסתה להיאחז בצליל מצליליו, בתו מתוויו - כך חזר אליה שוב ושוב ההד מהקיר.

אפס.

לא יודעת איך, מצאה את עצמה צועדת ברחוב, המומה. אבלה. כי לקחה מיד ד' כפליים.

אך מה זה היה לו לרחוב שנוהג כמנהגו?

חבורת בנות עליזות בקוקו מקפץ וצחוק מתגלגל דילגו רגל-רגל בין הכביש למדרכה בדיון על מחנה קיץ מתקרב.

זוג מודרני יצא ממכולת עם שקיות מלאות וחיוכים גדולים. צפצף בשלט והכניס הכול לתא מטען של רכב עדכני.

אברך בחליפה רבנית הנהן בשביעות רצון גורפת לתוך הטלפון שלו.

מה קורה לכם? העולם השתגע?!

רצתה לצעוק. רצתה לזעוק. לא רצתה לסיים במוסד סגור.

המשיכה לצעוד בפנים חתומות.

<<<

אחרי שעה של צעדה ארוכה ללא תכלית, המם חום השמש את מוחה. נכנסה לחצר אבן ירושלמית מוצלת, קרסה על ספסל עץ חום-ירוק מקולף, נשען לקרן בית.

הרכינה ראש אל הקיר, קור נגע ברקותיה. המייל נשכח ממנה, גם האתר על אשכולותיו. רק הניגון האבוד כאב את עצמו דרכה. בכתה את הבית הראשון. ייבבה את הבית השני. התייפחה גם את הפזמון.

כשקמה, השמיים היו שחורים כבר לכל הדעות.

קולות מניין חצרות עקשן הזכירו לה:
אם לא באתרא הדין - בכל אתר ואתר.
אם יש שכר לפעולתה - הוא יהיה שכר נמוך, בינתיים.
ומזוני רוויחי, ופורקנא - מן קדם אבוהון די בשמיא.

ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה.
בָ''הּ

מִבְחַן קַבָּלָה.

הוּא יָשַׁב מְהֻסָּס עַל הַכִּסֵּא.
כִּסֵּא פָּשׁוּט,
בְּלֹא הַבָּעָה וּבְלֹא אֲמִירָה.

חֶלְקֵי הַתְּשׁוּבָה שֶׁנִּפְלְטוּ מִפִּיו הָיוּ שְׁבוּרִים
רִחֲפוּ
בָּאֲוִיר.
מְנַסִּים לַשָּׁוְא לְיַצֵּר צוּרָה סִימֶטְרִית.

הַמְּנַהֵל הִבִּיט בְּעֵינָיו שֶׁל רֹאשׁ הַיְּשִׁיבָה
שֶׁהִבִּיט בְּעֵינָיו שֶׁל הַמְּנַהֵל.

שֶׁלֹּא מָצָא בַּחֶדֶר אָדָם.

"אֵין זוֹ תְּשׁוּבָה שֶׁמַּזְכִּירָה אֶת סָבוֹ
שֶׁהָיָה הַגָּאוֹן הַיָּשִׁישׁ רַב הָעִיר"

מַבָּטָם הָיָה כָּזֶה שֶׁשָּׁאַף לִגְדוֹלוֹת
שֶׁכַּמָּה לְהִגָּיוֹן צָרוּף, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת.
כָּזֶה שֶׁגּוֹרֵם לְכֻלָּם לְהַעֲרִיךְ לְכַבֵּד לְיַקֵּר.

שְׁנֵיהֶם לֹא יָדְעוּ שֶׁהָרַב הַיָּשִׁישׁ
לֹא שָׁמַע מֵעוֹלָם עַל גְּאוֹנוּת
לֹא שָׁמַע עַל גְּדוֹלוֹת.

שֶׁהָרַב הַיָּשִׁישׁ רַק הָיָה בּוֹכֶה מְאוֹד בִּתְפִלָּה
כְּמוֹ הָרַב שֶׁלְּפָנָיו
וְשֶׁלִּפְנֵי
פָּנָיו.
זֶה הַגָּדוֹל קָטָן יִהְיֶה


תָּמִיד חָשַׁשְׁתִּי

מֵהַיְּצוּר הַנּוֹרָא

שֶׁפָּרַץ כָּל שָׁנָה אֶל בֵּיתֵנוּ

תָּמִיד בִּקַּשְׁתִּי

שֶׁיִּפְרֹשׁ מְהֵרָה

וְיַנִּיחַ אוֹתָנוּ לְשִׁגְרָתֵנוּ



תָּמִיד הוּא נִדְמֶה לִי

כְּמוֹ תְּמָנוּן עֲנָק

שֶׁשּׁוֹלֵחַ פִּיּוֹת וּזְרוֹעוֹת

מְכַלֶּה תַ'כּוֹחוֹת,

מְרוֹקֵן תַ'אַרְנׇק

עִקְבוֹתָיו בְּכָל פִּנָּה זְרוּעוֹת



תָּמִיד הִתְכּוֹנַנְתִּי

עִם שְׁלַל עִסּוּקִים

שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְשַׁעֲמֵממממם – חָלִילָה,

כִּי נוֹתְרוּ אַחֲרֵי

קַיְטָנוֹת וְחוּגִים

עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם ואַרְבָּעִים לַיְלָה



אֲבָל,

הַשָּׁנָה,

הוּא כְּבָר לֹא כֹּל יָכוֹל

הִתְדַּלְדֵּל, הִצְטַמֵּק וְנָמַךְ.

כְּבָר אֵינִי יְרֵאָה

מֵהַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל

הַיְּצוּר הִתְקַמֵּט וְנִמְעַךְ.



כִּי אַחֲרֵי אֵינְסוֹף

סְגָרִים, בִּידוּדִים

שֶׁחָפַשְׁנוּ בְּחֶבְרַת עוֹלָלֵינוּ

מֶה זֶה חֹדֶשׁ אֶחָד

לְלֹא לִמּוּדִים,

נו בֶּאֱמֶת, קָטָן עָלֵינוּ.
הבוקר הלך לעולמו אחד מחלוצי הספרות החרדית אין ילד במגזר כמדומני שלא גל על ספריו הרבים אני מתלבט אם זה הרגע לביקורת אבל יתכן שמכובדת ועניינית תהיה מכבודו.

ספרות המתח החרדית כמדומני לא היתה קיימת בכלל לפניו וגם ספרות ילדים אחרת כמעט ולא היתה בנמצא
כילד שתיתי בצמא כל מילה בספריו ותמיד חיכיתי להצלה הפלאית שתגיע לגיבור הסיפור שתלה תקוותו באלוקיו.
אני חושב שלא היה ספר שיצא בתקופת ילדותי שלא קראתי כמה וכמה פעמים וחיכיתי מתי יבואו ספרים חדשים שלו לספריה.
שתפו בתובנותיכם ואולי תדייקו מה הספר שהותיר בכם את רישומו.

בכל מקרה אני בטוח שאנו כקהילת כתיבה מקצועית חרדית חייבים להתייחס לזכרו ולמורשתו ביום בו הלך לעולמו.

יהי זכרו ברוך.

להלן רשימת ספריו:

אבא גיבור הרוח
אי המסתורין
אל גוב האריות
אל מול פני הסכנה
בדבקות ובגבורה
בודדים בלב ים
בין חומות המבצר
בלוע הארי
במשברי הים
בעקבות ראשי האינקוויזיציה
הילדה שברחה מהמנזר
הנועזים בעלטה
הנחיתה על הקרח
הצוללת הפליגה בחצות
הצניחה הגורלית
זהות עלומה
למרות הכל
מבצע חידקל
מסתורין בסהרה
נס במבצר
עולמנו (2 כרכים)
עקבות באי
תעלומה בנמל התעופה
החשיפה
המרדף
הנחיתה על הקרח
השותפים
חזרה לאירן
משימה בלתי אפשרית
צופן מסתורי
תקלה בחלל
מאבק עיקש
זהות עלומה
בלתי צפוי
אחים לעד
"מימיני מיכאל משמאלי גבריאל"
אמרתי בנשיפה עצבנית.
ככה זה.
מירי אמרה שהיא חייבת לסיים. ידעתי כמו תמיד שגם ממנה לא תבוא לי הישועה.
אז ככה קוראים לי חני.
נולדתי לקנא.
פשוט וקל.
אף פעם לא הצלחתי להגשים שום חלום. הייתי ועודני אשה אפרורית. מה שאני לא מנסה זה אף פעם לא וואו.
ובאמת שניסיתי.
צבעתי את הבית. הסיהרה הנוצצת יצאה כמו מחול שדים של כתמי צבע מכוערים.
הסדר בארונות שהבטחתי לבעלי אחרי סיור יקר באיקאה גם הוא מזלו דומה לקירות.
למדתי הרבה. יותר מידי.
קישוטי עוגות. מזכירה רפואית. טיפול רגשי וקורס קצר לאירדיולוגיה.
עברתי גם סי בי טי ועוד קורס של צמחים. אה וגם ספרות ותסרוקות.
מהכל יצא כלום ושום דבר.
הקושי העיקרי בחיי הוא בשתי האחיות הנחמדות שה' הציב לי בבניינים שלפני ומאחורי.
חיה הקטנה בבית.
רבקי הבכורה.
שתיהן מוצלחות. טובות וגם עובדות.
חיה עדיין נוסעת אחת לשבועיים להורים וחוזרת עם דשים חמים בריח ילדות ממכרת.
רבקי גם היא נוסעת פעם בשבוע. סוג של הרגל ישן שאמא עדיין הייתה מגיעה לעזור לה.
לילדים שלי כבר פנקס ארוךךך מתי כל אחת מהדודות הייתה אצל סבתא רמות.
ואין לי תשובה לתת להם מתי אני.
היינו שם לפני שנה.
זהו.
אבל זה לא רק זה.
הן קלילות. זורמות. ויוצאות המון.
אולי בגלל שסירבתי אולי מסיבות אחרות הן נפגשות המון. ככל שזה קורה אני מסתגרת עוד יותר.
היום נשברתי סופית.
הן יצאו ביחד ליומיים. כל המשפחה. וחזרו עם חוויות ותמונות שעמדו לי דמעות בעניים.
הן לא הזמינו אותי. כי חשבו שזה יקר לי.[נכון!!]
שיהיה לי קשה עם שבעה קטנים-בינונים לההיסחב [גם נכון].
מלמלתי 'איזה יופי' קריר ושילחתי את אחייניתי שהגיעה לגרות אותנו מכל הטוב הזה.
טלפון בדמעות לבעלי לא פתר את המועקה. גם לא ההצעה שלו לצאת לאן שאני רוצה.
אחרי כמה דקות מדוכדות נפלה בי החלטה נחושה וקראתי לכל דרדקי ארזתי את הבגדים הכי יפים.
התקשרתי להסעה.
"תיקח אותנו לאטרקציה הכי יפה באיזור"
"אנ'לא מכיר" הנהג מגרד בקרחת ומתחיל לשלוח הודעות קוליות לחברים.
"יודעת מה? אני אקח אותך לנחל שלקחתי אתמול משפחה כמוכם"
סולחת לו על 'הכמוכם' כי אין לי מושג אם הוא מתכוון לחרדים כמוכם או מסכנים. העיקר שיקח.
מגיעים לחורשה מקסימה. שקטה וריקה. נס ראשון.
"את רוצה לשלם לי לפי שעות ואני אקח אתכם פה באיזור?"
"כן" זה בדיוק מה שאני רוצה.
נס שני אוטו גלידה עובר ואני קונה לכולם טילונים. הכי יקרים. שיהנו.
מתחילה להרביץ תמונות.
ידיים למעלה. למטה. ממול הפוך, על הרצפה. עם נעליים ובתוך המים.
ממשיכים.
יער מקסים. מוצאת שולחן שמחכה רק לנו. פותחת חטיפים. תמונותת.
הילדים קולטים את המצב ומשתפים פעולה נעמדים בזוגות חיוכים עד לשמים.
אפילו בעלי משתף פעולה.
"אם אתם רוצים אמא שלי גרה פה במושב ליד. יש לה עגלים חדשים ותרנגולים. אני לא אקח לך כסף על הזמן הזה. אני אכנס לבקר אותה"
בטח מסכימה.
הילדים בעננים.
תרנגולים ברווזים ועגלים. תמונות כמו פוסטרים.
חוזרים.
אני יורדת לפוטו. "אני רוצה שלושה אלבומים דיגיטליים."
"לעכשיו" אני מוסיפה.
"יש לי תוכנה מוכנה את רק מכניסה את התמונות. תוך עשרים דקות זה מודפס."
הנערה החמודה עוזרת לי. נס.
חוזרת לבית בלי נשימה.
"שרייייי לאהל'הההה" הן מתייצבות לצידי.
"את רצה לרבקי. ואת לחיה"
"תראו להן."
התמונות מלטפות לי את הפצע השותת שנפער לי עם השנים.
מפזמת לי חיוך של מנצחים. מארגנת את השקיות עם שיר מחכה לאור חוזר.
חצי דקה אחרי זה הן חוזרות.
חיה לא עונה. כנראה נסעה.
אצל רבקי הלכו שון הם יוצאים בחמש בבוקר לים.


-------


מסקנה שלי, אל תאמינו בחיים לתמונות!!!!
נחלים של מי גשם מלאו את הכבישים והעניקו לצמיגים הלא ספורטיביים של המאזדה הזדמנות להוכיח כישורים בהפרחת נחשולי מים אל המדרכות. אולי לא פוליטיקלי קורקט ליהנות ממראה של משפחה נשטפת במים עכורים אבל להתחיל את הבוקר עם חיוך זה גם עניין חשוב.

בהמשך הרחוב דידה אברך עם ילדים ועגלה ללא כיסוי מתחת למטריה רחבת כנפיים. נחום האיץ את הרכב כדי לשפר את עוצמת הזרם ולא התאפק מלפזול אל המראה. המאמץ השתלם, האברך והעגלה נשטפו בצורה מושלמת, התינוק צרח, הילדים נטפו מים, האב, עמד אובד עצות, ביד אחת אחז בקושי במטריה ובשנייה חיפש טישו בתיק, חבל שאי אפשר היה לצלם את זה. להבא, שילמד לקח - לא לצעוד קרוב מדי לכביש.

נראה שהבוקר התחיל ברגל ימין כי גם צליפות הטלית הצליחו מעבר למצופה. בדרך כלל נותן נחום שלוש ארבע צליפות ציצית ומקסימום אחת מהן פוגעת, היום כבר הראשונה הוצלפה בפגיעה מדויקת על בחור ישיבה קטנה שבשעה כזו בכלל צריך לשבת ב'סדר' ולא להסתובב בשטיבלאך. הפצפוץ של הציציות על הפנים היה נשמע כל כך משובח. לביצוע מושלם הוא נתן עוד שתיים שלוש ששוב קלעו היטב.

במקום האהוב עליו מתחת למזגן ישב אחד שלא נראה מתפלל קבוע. נחום ניגש אליו בתנועת יד מנופפת שמשמעותה 'עוף מפה, זה מקום שלי', התמים תפס בבהילות מתנצלת את תיק התפילין שלו ומיהר לפנות את המקום. אולי באמת הגיעה השעה להגדיר מקומות קבועים גם בשטיבלאך.

לאחרונה נפוצה תופעה שמגיעים שנורערס ולפני 'עלינו' מכריזים על מרכולתם בניסיון לסחוט דמעות ובעיקר כסף מהמתפללים. כל אחד מנפיק סיפור מזוויע יותר מהשני, בדרך כלל נחום מתעלם מהם בהפגנתיות, בית כנסת לא אמור לשמש כמוקד איסוף כספים.

אבל מה שהיה היום זו כבר פריצת גדר. החצוף התורן, לצורך העניין – חתן יתום עם אימא חולה, פצח בנאום בכייני לפני שיר של יום "כשהייתי בן שמונה התייתמתי מאבא שלי, לפני חמש שנים אימא שלי...", כל עוד זה קרה לפני 'עלינו' זה עוד היה נסבל, מי שרוצה מקשיב, מי שלא רוצה יכול ללכת, אבל לפני שיר של יום? היום זה שיר של יום, מחר זה לפני אשרי ומחרתיים יפטרו את החזן וימנו במקומו חתנים יתומים למיניהם.

נחום הבין שאם לא הוא, לא יהיה מי שיבלום את התופעה המטרידה. "נו.. שַׁה! שַׁה! נו..., בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו" בצעדים נמרצים הוא פסע לעבר הבימה "אמצע תפילה עכשיו, נו... שַׁה!". הבחור התגמגם וירד מהבימה נכלם, "מה זה פה? שוק? כל אחד לוקח מיקרופון?! זה בית כנסת פה!" הוסיף נחום להשתלח בו וצלף בו צליפת נזיפה בציציות הטלית.

כשחזר הביתה הבחין בחתולה מכוערת רובצת בכניסה, הוא הניס אותה ברגלו אך היא התרחקה ומיד חזרה אל החלק המקורה, לקח לנחום רגע להבין שהיא מתגוננת כאן מהגשם שלא פסק כל העת.

החתולה נראתה אומללה כל כך ובלבו עלה רעיון, הוא שלף מתיק התפילין את שקית החלב שלקח מהקאווע שטיבעל, פתח אותה כדרכו עם השיניים ומזג כמות נדיבה לתוך עציץ נוי שעמד בכניסה, החתול זינק אל העציץ וגמע מן החלב.

המראה היה קוסם אך פתאום צלצל הטלפון ממספר חסוי, "מדברת אראלה ממפעל הפיס, אני שמחה לבשר לך שזכית בחמש מאות אלף שקלים".

נחום שמר על ארשת קשוחה ושאל שאלות טכניות בלבד "כמה זה יוצא לאחר ניכוי המס במקור כחוק ומתי אני רואה את זה אצלי בחשבון?" משקיבל תשובות ניתק את השיחה.

מזווית עינו ראה את החתולה מלקקת טיפות חלב אחרונות, נדמה היה לו שיש קשר בין המקרים, בין האכלת החתול לזכייה בפיס, לא שהזכייה היא שכר על זה אבל לפעמים הקב"ה שולח לבנאדם מסר שהוא מרוצה ממנו.

הגשם נגמר והוא גירש את החתולה שלא תתנחל לו בכניסה לבניין.
כִּי תִקָּרֵא קִינַת צִפּוֹר
עַל קִנָּהּ אֲשֶׁר אָבַד
עַל גּוֹזָלֶיהָ
בְּדֶמַע מִכְתָּבָהּ
לַחֲנָהּ מֵאֲנָחוֹת
מִלּוֹתֶיהָ כְּאֵבָהּ

עַל גַּג בּוֹדֵד כְּמוֹ צִפּוֹר
כְּיַעֲקֹב נוֹתַר לְבַד
כְּלֵאָה בְּאֹהָלֶיהָ
עַיִן קַר בֶּחָרָבָה
וְאֵין תָּאֵב לַמַּיִם
כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה

טְרוּפָה כְּנוּס צִפּוֹר
הַנּוֹדֶדֶת מִמְּקוֹמָהּ
וְאֵין שׁוֹאֵל עָלֶיהָ
לַקּוֹרֵא יֹאמְרוּ אָבִי
וְהוּא דָּגַר וְלֹא יָלַד
כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין

צוֹד צָדוּם כְּצוּד צִפּוֹר
חִלֵּל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה
שִׁחֲתוּ יְבוּלֶיהָ
מְרָטוּהָ נֵץ וּבַז
הִכּוּ בְּאֶבְרוֹתֶיהָ
הָיְתָה לִשְׁבִי וּבָז

הַלָּעַד תִּטְבֹּל צִפּוֹר
בְּדַם אָחוֹת הַשְּׁחוּטָה
צוֹעֲקִים קוֹלֶיהָ
צָרוֹת וְרַבּוֹת רָעוֹת
וְצָרִי אֵין לְרַפֵּא
כְּעַקְרָב וְכִצְרָעוֹת

*

יִקְרָא לִדְרוֹר כְּמוֹ צִפּוֹר
כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר
כַּלָּה תַּעַד כֵּלֶיהָ
חוֹלְלָה בִּמְחוֹלָהּ
נִשֵּׂאת צִפּוֹר שָׁמַיִם
הִנֵּה מַלְכָּהּ יָבוֹא לָהּ
  • 277
  • עַל חוֹמָתֵךְ הַפְּרוּצָה, יְרוּשָׁלַיִם
    אֶל מוּל הַר הַזָּרוּעַ גְּוִיּוֹת,
    עַל אַבְנֵךְ הַחֲלוּקָה, יְרוּשָׁלַיִם
    נוֹלַד עַם חָדָשׁ וְנֵעוֹר.

    בְּטֶרֶם חָבְרוּ עַל צִיּוֹן לְהַחֲרִיבָהּ
    גּוֹיִם גְּדוֹלִים וְרַבֵּי עָצְמָה,
    אֲזַי שָׁקְטָה וְיָשְׁבָה שְׁלֵוָה
    עִם עַם נוֹשָׁן וְנִרְדָּם בְּתוֹכָהּ.


    עַל תֻּמָּתֵךְ שֶׁחֻלְּלָה, יְרוּשָׁלַיִם
    בְּיָד פְּרִיצִים מְזָרֵי קִדְּמָה,
    עַל קַרְנֵךְ שֶׁנִּחֲתָה, יְרוּשָׁלַיִם
    בְּעֵינֵי גּוֹי עָצוּם וּמַמְלָכָה.

    בָּרָה הָיְתָה יְרוּשָׁלֶם וְיָפָה
    וּמִגְדָּלֶיהָ כַּעֲדִי לְאַרְצוֹת עוֹלָם,
    עַתָּה חֻרְבוֹתֶיהָ הֵסִירוּ חִנָּהּ
    וּתְהִי לַחֲרָפוֹת וּמַאֲכֹלֶת אוּלָם.


    עַל חוֹמָתֵךְ שֶׁנָּפְלָה, יְרוּשָׁלַיִם
    הִפְקַדְתְּ שׁוֹמְרִים עַל הַסַּף שֶׁנִּשְׁבַּר,
    עַל הַר קָדְשֵׁךְ הֶחָרוּשׁ, יְרוּשָׁלַיִם
    עַם יִשְׁמָעֵאל הֵקִים מִבְצָר.

    אָז, עָמְדָה הִיא כְּאֵם הַמַּלְכוּת
    וְגִבּוֹרִים כִּתְּרוּהָ וְנָטְרוּ,
    מִקְדָּשָׁהּ אָז נִצָּב בְּלֹא לֵאוּת
    וְהֶהָמוֹן צָהַל וַאֲנָשִׁים חָגְגוּ.


    אָגִיל בָּךְ וְאֶשְׂמַח, יְרוּשָׁלַיִם
    עַל כִּי מִגְּדָלַיִךְ לִי תַּלְפִּיּוֹת,
    אֲהַלְּלֵךְ בְּתִשְׁבָּחוֹת, יְרוּשָׁלַיִם
    וּפִי אַרְחִיב בְּרוֹמֵמוֹת.
    מעשה ידי @חמצוץ



    -------------------------------------------------------------------------------------

    אי-שם על פני הגלובוס, התאגדו להם קבוצת ידידים, אברכים חסידיים, והחליטו שלא עוד תפילה בבית הכנסת העירוני, הקריר. פותחים קהילה.



    ממחשבה למעשה, תוך הפרה גסה של חוק העזר העירוני- סגרו חצר עם פנלית- הראשונה שנמצאה ביד-2, מאוררים שכוחים הוצאו מהמחסנים, גמ"ח מפה ומשם - וקהילת "אנשי שלומנו - חלם" היתה לדבר מוגמר.



    השמועה עשתה לה כנפיים, ובית הכנסת שניצב על תילו וגילם מאחוריו קהילה חדשה משך אליו, מדי פעם, עוד מתפלל או שניים.



    מטבע הדברים, החלו אט אט העניינים להיכנס לשליטה.



    ר' גֶּעצִיל, הכריזמטי, הפך לממונה על העליות, מכירת הכיבודים וההכרזות בבית הכנסת, אם זה בהודעה הדרמטית על הרצת רשימה למנהל הקהילתי ואם זה במגבית דחופה לרכישת כוסות קרטון לפינת הקפה.



    מוֹיְשֶׁה הנמרץ מצא את עיסוקו כאחראי על ספריית בית המדרש, תפקיד רב זרועות שכלל הטרדת כל-מי-שיש-לו-רשיון (אז כנראה שגם כסף, לא?!) שינדב לעילוי נשמת דודו-חורגו הכ"מ את הליין החדש שכולל חמישה סידורים עם הביאור המשולב (זה של גולדנשטיין, המקובל), לכל עת מצוא - שחרית, מנחה מעריב ועוד אי אלו תפילות שמצא גולדנשטיין בגנזכי הרמב"ם. כריכת הספרים היתה גם היא תחת חסותו, וכשנשאר לו מרץ בערב היה גם מלקט את הספרים של אלו הפרזיטים, כן כן, צריך לקרוא לילד בשמו, סוף ציטוט.



    עם התפתחות פינת הקפה וההכרזה הדרמטית על הפיכתה לקַאוֶע שְׁטִיבְּל מן המנין, התמנה מטבע הדברים חֶצְקְל בּוּנִים לאחראי הראשי (כן, היו גם כמה אחראי משנה...), כאשר על כתפיו מונחתהאחריות להביא 35% מהתקציב ולסגור דיל טוב עם הקיוסק שממול על 3 שקיות חלב יומיות. בבין הזמנים 4, ברור.



    במלאות שנה ליסוד בית המדרש התמנה גם שְׁלוֹימֶה יִצְחָק, המַאכֶער הבלתי נלאה, לגבאי הראשי של בית המדרש, תפקיד שכלל אחריות כבדת משקל על התקציב (לא פחות משמונת אלפים ש"ח בשנה!) וגיוסו, ניהול של כל אגפי המשנה – אלה שהוזכרו כבר וגם אלה שלא, וכמובן: האחראי הבלתי מעורער על תנופת הקהילה, הן בכמות המתפללים והן במבנה, שדרש טלאי מעת לעת.



    עברו-חלפו ימים, בית המדרש והקהילה סיפחו אליהם עוד ועוד ועוד מתפללים. העיר התפתחה, בעקבותיה - הקהילה, ובעקבותיה - הצרכים. המבנה היה צר מהכיל ולאחר פעילות מאומצת של רבני הקהילה הצעירה-לשעבר, עסקניה וגבאיה, הגיעו ימי ציפיה ארוכים ומורטי עצבים ל"סיום הבניה". מעפר קמה הקהילה לשלד, ממנו ל"חצי הגמר", ולבסוף נחנך ברוב פאר והדר הבניין האדיר, במעמד "חנוכת הבית" ובהשתתפות שרים, חכ"ים, אישי ציבור, תורמים וכמובן - בני הקהילה.



    עם תום ימי החגיגות, חלוקת התעודות והבעת הוקרות, ולאחר שנסתיימה מלאכת פינוי הסרטים האדומים מהבניין, החלו העניינים להפוך לשגרה.



    אלא, שכאן נכונה הפתעה. הגבאי הראשי, שְׁלוֹימֶה יִצְחָק מיודענו, שבנתיים גם הספיק להתמודד במקום ה-22 ברשימת "כח חיובי למועצה", גילה שמשהו לא עובד. חדר הקפה ע"ש הרב בנימין, קרטע. הזבל נצבר מעת לעת וגם הריח לא היה מן המשופרים שבמבשמי האויר. גם הספריה - שהפכה בשיפוץ ל"אוֹיצַר הַסְּפָרִים תַּלְמוּד זֶעְקִיל" - החלה לחרוק. ספרים נערמו בהרריהם, ספרים חדשים כבר לא נקנו כמעט, ואלו שכן - לא נכרכו, נקרעו ונזרקו.



    גם שְׁלוֹימֶה יִצְחָק עצמו הרגיש שזה כבר לא זה. התפקיד גוזל את זמנו היקר ודורש ממנו כוחות נפש מרובים. "מה קרה?" הוא הרהר לעצמו. "עד שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה התחילו הבעיות?"...



    ממחשבה למעשה, כינס שְׁלוֹימֶה יִצְחָק כינוס עסקנים, אליו נקראו כל הממונים, כשלצרכי ייעוץ נלוו גבאי בתי הכנסת הותיקים.לאחר דין ודברים, חקירה ודרישה,- עצר ר' תנחום, גבאי ביהכנ"ס "שטיבלאך המרכזי", את הדיון והריע: הפתרון בידי! הבנתי את הבעיה. "נוּ?". גחנו כולם לכיוונו.



    ר' תנחום כחכח, נעמד והצהיר ברוב חשיבות: "אתם כבר לא שטיבל! זה הכל. תשנו גישה! אתם משהו אחר!"...



    -------------------------------------------------------------------------------------



    נכתב בעקבות האירועים האחרונים בעיה"ת בית-שמש ת"ו

    עיר שעדיין לא הפנימה שהקהילה גדלה והשטיבל נשלח להיסטוריה...
  • 412
  • בס"ד





    שלוימי יצא מן המקווה וטס במהירות במעלה המדרגות העמוסות מניחי תפילין לקומה העליונה של ביהמ"ד היכן שהכולל שוכן. הוא הסדיר את נשימתו, מנסה לעטות חיוך של הכול בסדר "לא משהו דרמטי, אבל חרגתי ממנהגי הקבוע, טבלתי אחרי התפילה במקום לפניה" הסביר לחברותא שתהה לפשר הסערה, "טוב ר' שלוימה אתה חייב קצת להרגיע עם הפרפקציוניזם שלך, אתה יודע כמה אנשים עוד מרוחים בשעה כזאת על המיטה משפשפים עיניים ב 'נעגעל וואסער' ואתה מתנצל לי על טבילה לאחר תפילה?!"

    "שלוימי יש לך את הארנק שלך" הוא הסתובב וראה את יצחק מחזיק בארנקו, "מה? מתי זה נפל לי?, "לא יודע מישהו נכנס לפה לפני כמה דקות אוחז בארנק ושאל למי זה שייך", "טוב תודה" הוא שמח על האבידה שהוחזרה עוד בטרם הספיק להרגיש בחסרונה.

    "רגע יצחק איפה הכסף?" קרא אחר דקה בבהלה, כולו נדהם ונסער, הוא חיפש בכל התאים הנסתרים שהמפעל הסיני הצליח להשחיל בארנק הקטנטן, אך לא, אין, הכסף אינו פה. הוא התנשף בכבדות, מסתכל סביב ולא יודע מה לעשות.

    "כן זה בטח גנב" חרץ הבלן בפסקנות. "זה הפך כבר לדפוס פעולה קבוע, פעם שלישית בשבועיים האחרונים. "שום ארנק לא נפל לך בטעות מהכיס, מישהו הוציא לך אותו מהמכנסיים בעת שטבלת, לקח את הכסף וזרק את הארנק".

    הוא התיישב מול החברותא שנבהל מהבעות פניו "שלוימי הכל בסדר? מה קרה?", "לא, ממש לא בסדר, אתה הרי יודע כמה אני מחושבן, זה היה הכסף שנועד לשכירות, התכוונתי לשלם היום מיד אחרי הכולל. אין לי כסף אחר בשבוע הקרוב והחשבון בנק כבר תקופה מקרטע, מה אני אעשה?" שלוימי כמעט פרץ בבכי "בחיים לא איחרתי לשלם למשכיר וכעת אין לי אפילו עם מה לאחר".

    "ווי ווי מה שאני אעשה לגנב כשאמצא אותו, מה הוא חושב לעצמו?! אלוקים בבקשה תחזיר אותו בתשובה".





    מוישי יצא מן המקווה וטס במהירות במעלה המדרגות העמוסות מניחי תפילין לקומה השלישית של ביהמ"ד היכן שיש גשר למעבר לבניין הישיבה הצמודה. הוא הסדיר את נשימתו מנסה לעטות חיוך של הכול בסדר, "העיקר שהמשגיח לא יעצור אותי עכשיו ויזהיר שלא אאחר שוב לסדר, לא היום" הוא התיישב במקומו בוחן את הכיסא שמולו שאמור לאכלס את החברותא שלו, אך זה מתחמק בתקופה האחרונה מלהופיע, הוא לא הודיע לו שהוא עוזב אותו אך בימים האחרונים ראה את צלליתו מתנועעת מאחורי מחיצות העזרת נשים. "כנראה הוא פשוט לא רוצה לפגוע ביתום, אבל לא מסוגל לשבת מול חברותא שרק בוהה בו ללא הפסקה" חשב בתסכול.

    הוא היה מודע היטב למצבו, בשבועות האחרונים הוא הפך להיות בחור מופנם, שתקן כרוני וכעת הוא מרגיש גם סהרורי. אבל הוא כבר לא היה יכול להפסיק. הוא היה חייב תמיד מזומנים, כדי לקבל מהסוחרים איתם קשר קשרים, ראשוניות על החומרים כמה ימים לפני שהם מוציאים אותם לכלל השוק. הוא התאהב בנישה שהקנה לעצמו, ספק שיכול לספק את כל המכשירים החדשים, כל המילויים בכל הטעמים, כל המינונים של הטבק וכל מה קשור לסיגריה אלקטרונית.

    הוא לא עשה את זה בשביל כסף לצרכים עכשוויים, אמא ציידה אותו תמיד בדמי כיס מספיקים, אבל הוא רצה לפני החתונה להיות כבר 'סויחר וביזנס-מן', ולא להזדקק לכספי הקרנות והרחמים, הוא רצה לחתן את עצמו בכספו שלו.

    ולכן המחשבות ייסרו אותו, הפכו אותו לדכאוני ושתקן, "זה לא הכסף שלי" כמו דקרו אותו באמצע הלילה השטרות המוסלקים בתוך המזרון הפנימייתי, "הפכתי למקצוען ממש כמו … מהספרים" הוא לא העז להעלות את המילה משורש ג.נ.ב. על דל שפתיו, "זה לא באמת אני" ניסה להתכחש, "מה אני אשם שהביקוש רק עולה, החברה רוצים מכשירים עוצמתיים וכדי להבטיח שאני נשאר 'ה' ספק הרלוונטי אני צריך לשלם הרבה לסוחרים. יש מצב שאני בכלל מפסיד פה, אני כבר לא אוחז ראש, בין הפחד להיתפס, לזהירות ממשווקים שרוצים להפיל אותי עם מוצרים פגומים, לא נשאר לי פנאי לחישובים כספיים". האמת שזה לא הפריע לו שהוא לא מרוויח, הוא רק רצה להוכיח שהוא לא הילד המסכן שתמונות דמעותיו מתגוללות בבתי כנסיות במטרה לסחוט רגשות, הוא סוחר סיגריות אלקטרוניות מבוקש.

    אבל היום זה קרה לו, הדבר ממנו הכי פחד אכן הופיע,

    אבא.

    הוא נכנס למקווה בארשת פנים צדקנית שסיגל לעצמו בשבועות האחרונים, מגבת גדולה משוכה על כתפו, והופ, בטור השלישי שריק כרגע מאנשים קורץ לו ארנק תפוח שבולט מכיס המכנסיים. שליפה מהירה והנה הוא מרגיש אותה בין אצבעותיו, ממשש את השטרות מתחת למגבת, כהרף עין העביר את תכולת המזומן לכיס חולצתו, יצא מהגלגלת, השליך את הארנק במדרגות, ונשף נשיפה ארוכה מול לוח המודעות.

    ואז הלב שלו ראה את המילים עוד לפני העיניים, הוא התחלחל והחוויר כולו, באיחור ניכר החל גם מוחו לקלוט את המילים, "אבא מסתכל מלמעלה" הוא הסתכל על המודעה ופחד מוות הציף אותו, הוא ראה את אבא שלו מביט בו בתביעה כשהוא עטור גלימה זהובה ומצנפת.
    תשפ''ב

    כבר שבועיים כולם ממהרים. אמא וסבתא מבשלות. ואמא של סבתא יושבת ומקפלת מפיות. צריך לפחות שבעים מפיות.

    אני עדיין מתבייש מסבתא, אני כמעט לא מכיר אותה. ואני גם קצת כועס, כי כל פעם שאמא מדברת איתה יורדות לה דמעות.

    אמא אמרה לי שקוראים לה סבתא רבא ושהיא הרבה זמן לא הייתה פה אז לכן היא כל כך 'מתרגשת' כשסבתא אומרת לה משהו.

    בסלון יושבות מלא סבתות שאני בכלל לא מכיר, וכל פעם שאני עובר אני מקבל כמה צביטות בלחי, והן אומרות לי 'אוי זיסלה'.

    בהתחלה הן אמרו לאמא שהן רוצות לעזור לה, ואם היא רוצה, הן יכולות לקחת את הכביסה לנהר או לעזור בבישול, אבל אמא אמרה שעד שהיא תסביר להן איך משתמשים בתנור כבר עדיף שהיא וסבתא תבשלנה...

    בחוץ היו מלא מלא אנשים. כולם דיברו אחד עם השני והיו שמחים כאילו כבר המון זמן הם לא נפגשו.

    פתאום, בא מישהו עם זקן לבן ארוך ושאל בדאגה 'מישהו ראה את סבא שלי?' ברגע הראשון חשבתי שהוא סתם אומר, אבל אז שמעתי אותו אומר לעצמו 'אני לא אסלח לעצמי אם אאבד אותו שוב'.
    נראה לי שבסוף הוא מצא אותו, כי הוא הלך עם איש אחד, ושניהם היו שמחים. זה היה מוזר, כי האיש הזה בכלל לא היה נראה סבא, הוא היה נראה יותר קטן מאבא אפילו.

    טוב, בשנה האחרונה קרו המון דברים מוזרים. אפילו ראיתי את אבא מדבר עם אבא של מוישי רוטנשטיין. שתמיד הוא לא דיבר איתו כי הוא אמר שהוא עצניק. ועכשיו הם היו נראים כמו חברים טובים.

    וגם אמא הפסיקה ללכת לעבודה. וזה דווקא כיף, כי פעם היא בכלל לא הייתה רואה אותנו, כי כבר היינו הולכים לישון עד שהיא הייתה חוזרת. רק בשבת היינו מדברים איתה.

    אמא אומרת שכבר לא צריך לעבוד. יש מספיק משרתים שיעשו את הכל בשבילנו. הם אפילו ישמחו, ככה הם אומרים.

    גם המזג אויר נהיה מוזר. כל שנה בתקופה הזו היה כל כך חם עד שאמא לא הייתה מרשה לנו לצאת החוצה בצהריים. היא הייתה אומרת שאפשר לקבל מכת שמש. מצחיק. כאילו שמש יכולה לתת מכות.

    עכשיו היה נעים. כל הזמן. לא פעם ככה פעם ככה, כל הזמן אותו דבר. אמא הפסיקה להתקשר לאורי בץ. ואבא אמר, שהוא רואה כל יום את אורי בץ בבית כנסת אחרי התפילה, אומר שלום לכולם. כנראה שנגמרה לו העבודה.

    החג השנה הוא אותו חג כמו בשנה שעברה. אבל יש דברים שונים.
    שנה שעברה, אמא לא הספיקה לכבס. היו לה ערימות של כביסה, והיא אמרה שהיא לא תצליח לכבס כלום, מרוב שזה מרגש. ושהיא לא חשבה לרגע שבאמת זה יקרה. אז בנס, היא הורידה לנו מהארון למעלה את הבגדים החדשים שהיא קנתה בסופונה (היא תמיד קונה רק שם) בשביל סוכות.

    השנה החג התחיל כבר מעכשיו. למרות שהתאריך שלו יהיה רק עוד שבוע, כבר מרגישים אותו באוויר. שלשה שבועות של הכנות עומדים להסתיים. זה באמת הרבה זמן, אבל אבא אומר שזה חג יותר חשוב מפסח. כי הניסים שהשם עשה לנו הם הרבה יותר גדולים מיציאת מצרים. אולי אפילו יבטלו את ההגדה של ליל הסדר...

    טוב, אני חייב ללכת, אבא הביא את הכבש של קרבן תודה ואמר, שנקריב את זה בערב תשעה באב לפני הסעודה של החג, וככה נגיד תודה להשם שגאל אותנו, ובינתיים אני אחראי לשמור עליו.
    הבוקר נראה כמו כל בוקר אחר בשנים האחרונות. ג'וזף פתח את התריסים מתוך הרגל ישן, הדליק את האורות ופנה להעיר את בנו.
    "בוקר טוב, רונלד. לקום, הגיע הבוקר".
    "אבא, תכבה את האור", מצמץ רונלד כשהוא מכסה את ראשו בשמיכה. "זה מסנוור".
    "בוקר. צריך לקום".

    לאחר שעה קלה כבר היו האב הבן רכובים על האופניים בדרכם לבית הספר.
    "היינו יכולים להרוויח עוד שעה כל בוקר אם היינו נוסעים במכונית או באוטובוס כמו כל האחרים", התלונן רונלד. "לא הייתי צריך לקום כל כך מוקדם".
    "אתה צודק. אבל זמן זה לא הדבר הכי חשוב בעולם. אתה יודע שאנחנו נמנים על חברי ברית"---
    "ברית השמשאים. אני יודע". נאנח רונלד. "אבל מה כבר יקרה אם נסע פעם אחת ברכב? כל החברים כבר צוחקים עליי. נמאס לי להיות שמשאי".
    "אנחנו מצילים את העולם"
    "די כבר עם הדרמטיות הזו. מצילים את העולם. אפשר לחשוב..."
    "טוב, הגענו לבית הספר. להתראות רונלד. תלמד טוב".

    בערב התיישבה קרולינה ליד בנה ולטפה את ראשו. "מה יש רונלד? למה אתה נראה עצוב?
    "אני בכלל לא עצוב".
    "אז מה?"
    "כלום. זה בכלל לא אכפת לי".
    "מה קרה שבכלל לא אכפת לך ממנו?" חייכה אמא.
    "סתם. היום רציתי לשחק עם דיוויד בגיימג'ול החדש שהוא הביא. הוא שיתף מלא ילדים ורק אותי הוא לא רצה לשתף. הוא אמר לי 'אני לא משחק עם שמשאים. לך תשחק עם האופניים שלך'".
    "אוי. זה באמת לא נעים". השתתפה אמא בצערו.
    "נמאס לי כבר. למה אנחנו שמשאים? למה צריך בכלל שמשאים?"
    "בוא חמוד, תתארגן מהר לשינה ואני אספר לך את כל הסיפור".

    אחרי ארוחת ערב ומקלחת נעימה התיישבה קרולינה ליד בנה, "הכל התחיל לפני עשרים שנה", פתחה.
    "אני לא אסבך אותך עם נתונים ומונחים מדעיים כמו התחממות גלובלית ואפקט החממה, אבל כדור הארץ הגיע אז למצב שבו הוא עמד לפני סכנה קיומית מיידית.
    אני זוכרת את השנים הללו כמו קטסטרופה אחת מתמשכת. הימים היו חמים מנשוא, הטמפרטורות בקיץ היו בלתי נסבלות. הקרחונים הלכו ונמסו, מה שגרם לעלייה של גובה פני הים וסכנה לערי החוף. מי האוקיינוסים הפכו להרבה יותר מלוחים וזה פגע באקולוגיה בכל מיני רמות, למשל, כמעט ואי אפשר היה להשיג דגים. וזה עוד הנזק הכי קטן. אגמים ונהרות התייבשו כך שהיה מחסור במים לשתיה, מה שגרם למשבר חקלאי חסר תקדים. זה הביא להתפשטות של מחלות ומגיפות ומכאן המצב הלך והחריף כל הזמן. שיטפונות, בצורות, גלי חום והוריקנים. תחושה של סוף העולם.
    ועידות האקלים הבינלאומיות הפכו לנושא הכי חם, תרתי משמע... כולם חיפשו איך אפשר לפתור את המשבר, לא היה אחד שלא הבין שאם לא תיעשה פעולה דרסטית - כדור הארץ יהפוך תוך כמה שנים לבית קברות אחד גדול.
    ואז הגיע הרעיון הגאוני של פרופסור דארקן דסאן.

    דארקן דסאן היה פיזיקאי ואקולוג מבריק שזכה בהמשך גם לפרס נובל. הוא הגה רעיון להעלות כלי טיס מיוחדים לגובה של עשרים ק"מ, לשכבה העליונה של האטמוספרה, ושם לפזר חומר מיוחד שנקרא חומצה גופריתית מהודרטת. החומר הזה ייצור שכבה שתחצוץ בפני הקרינה המסוכנת ובמילים פשוטות - תסתיר את השמש. תחשיך את כדור הארץ.
    כמובן שבהתחלה זה היה נשמע רעיון מופרע, אבל עם הזמן אנשים ומדינות הלכו והשתכנעו שזהו הפיתרון היחיד למצב. כדי שכדור הארץ ישרוד, עליו לוותר על השמש.
    ועדיין, לא כל כך מהר האנושות הסכימה לחיות בלילה תמידי. רק כשחצי מלוס אנג'לס נמחק בגלל הצפה של מי ים ואלפי אנשים נספו, העולם התעורר סופית והבין שאין ברירה אלא ליישם את הפיתרון של פרופסור דסאן לפני שכולנו טובעים.

    הפרויקט השאפתני יצא לדרך. המטוסים עלו לשמיים, פיזרו את החומצה ולילה ירד על העולם. החודש הראשון היה הכי קשה. פתאום לקום לבוקר חשוך, צהריים ללא אור, וערב ללא תקווה לזריחה שתבוא מחר. אנשים רבים נכנסו לדיכאון.
    ועידת האקלים הבטיחה שהפיתרון הוא זמני בלבד. זה יקח רק כמה חודשים, ואז נוכל להפסיק עם זה. אם רק יהיו מספיק אנשים שיקחו אחריות ויפסיקו לפלוט גזי חממה.
    בשבועות הראשונים כולם הקפידו על ההמלצות. אבל לאט לאט רוב האנשים התחילו להתרגל לזה שאין שמש. היו אפילו כמה יתרונות במצב החדש. תוך שבועות ספורים כמעט כולם חזרו למנהגיהם הישנים.

    אבל הייתה קבוצה לא מבוטלת של אנשים שעוד התגעגעו לשמש. הם הפגינו בכל מיני מקומות, ערכו כנסי הסברה וניסו לשכנע את העולם להפסיק לזהם, לסגור את המפעלים התעשייתיים, לא לנסוע ברכבים ובמטוסים כדי להפחית את פליטת גזי החממה כדי שנוכל לקבל בחזרה את השמש. 'השמשאים', כך קוראים לנו. חובבי השמש.
    לצערי הרב רוב העולם התרגל למצב הנוכחי. אף אחד לא מוכן לוותר על הנוחות שלו בשביל לקבל בחזרה אור יום. אנחנו השמשאים מהווים אחוז קטן מאוכלוסיית העולם. אבל אנחנו פה. לא מוותרים. מוסיפים לנסות ולשכנע עוד ועוד אנשים להצטרף אלינו. ממשיכים להתעקש לא לנסוע ברכבים ובמטוסים ולא לרכוש תוצרים של תעשייה מזהמת.
    "מה הבעיה?" אומרים לנו האנשים. "מה חסר לכם? אין אור? יש אור. יש פנסי רחוב. אי אפשר לייבש כביסה בחוץ? בשביל זה יש מייבשים חשמליים". לך תסביר להם שזה לא עניין טכני של אור או של ייבוש כביסה.
    יום. שמש. זה משהו אחר לגמרי. אתה לא מבין רונלד, כמה אנחנו מתגעגעים ליופי של הזריחות והשקיעות. לצבעים חיים ואמיתיים, לראות את הטבע, לאור החזק שמציף את כל העולם. ליום, פשוט יום.

    "אבל מה זה באמת?" שאל רונלד בעיניים פעורות. "מה זה יום?!"
    "אי אפשר אפילו להסביר. אני יכולה אולי להראות לך תמונות, אבל זה לא זה. שום דבר לא ישווה לעולם האמיתי שבו חיינו.
    נכון, רוב העולם לא איתנו. יש כאלה שצוחקים עלינו, שאפילו לא מבינים בשביל מה אנחנו מנסים לפעול. יותר ויותר אנשים כבר לא ממש לא זוכרים את החיים שהיו פעם. הם חיים בחושך וטוב להם עם זה. צעירים כמוך מעולם לא ראו יום אמיתי.
    אבל אנחנו בשליחות. היחידים שעוד מבינים מה זה אור אמיתי. ואנחנו נמשיך ונתמיד במעשינו עד שנחזיר את השמש".

    אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו.
    פרק א':

    מאז שזוכר נַחוּמְקֶה את עצמו הולך אל החיידר זוכר הוא את "שְלוֹיְמֶה המעביר".
    כמו תמונת ילדוּת בצבעי פסטל רואה הוא בעיני רוחו את שער החצר של החיידר ואת הכביש הסואן מלפניו. רואה הוא מכוניות מִדְגָמִים שיצאו זה מכבר מן השוק שועטות בחדווה על האַסְפַלְטְ השחור, זוג אופניים ושני קטנועים גומעים את הכביש בשריקה ומשאית אחת ישנה של תנובה מזדחלת לאיטה בעיקול.
    שער החיידר היה ממתין יום יום לתינוקות שיהדפו אותו בידיהם הקטנות, אך האספלט השחור שרובץ היה לפניו גרם לו לחרוק באימה בעת שזאטוט כלשהו היה מתפרץ, חסר דאגה, אל הכביש, לא מביט לצדדיו כלל כי אם נושא עיניו אל מעבר לשער החצר, ליבו כבר נתון להמולה הילדותית השוקקת מאחוריו.

    יום אחד הגיע שלוימה. עיניים טובות תחת גבינים עבותים, שער שיבה וזקן מאפיר.
    רחב וחזק, עם קולו הרועם, ניצב שלוימה על שפת המדרכה, חוסם בזרועותיו הגדולות את הירידה לכביש, ממתין עד כי תצטופף סביבו קבוצה רוחשת של זאטוטים, מפטיר "שלום" ו"בוקר טוב" מחויכים ומשמחליט כי הגיע העת- יורד אל הכביש ובקולו הרועם עוצר את התנועה, כשזרועו החסונה מונפת, כמו חוסמת קופסאות מתכת אלו מלהתגלגל על השחור השחור הזה...

    הזאטוטים היו מכירים אותו, את שלוימה, מאותו יום בו הכירו את בניין החיידר הישן. משיבים היו לו "שלום" בציוץ מבוייש. מוסרים "תודה רבה" מאמא או מאבא וממתינים על המדרכה ליד רגליו הגדולות- עד כי ייתן את האות ואז היו פורצים בצהלה אל הכביש , פאותיהם מתבדרות ברוח, וחיש מהר נבלעים מבעד לשער הגדול, הלח עדיין מטל הבוקר.

    היו ילדים קופצניים וזריזים שניסו לחמוק מבין זרועותיו הגדולות של שלוימה ולחצות את הכביש בריצה טרם ירד משפת- המדרכה ועצר את התנועה בקולו... אך זרועותיו החסונות של שלוימה היו מהירות וזריזות מרגליהם הקטנות ואצבעותיו היו תופסות בצווארונם או בחגורת מכנסיהם, מניפות אותם אל על כשרגליהם מתנפנפות באוויר ובאיטיות ובזהירות מפגישות את נעליהם הקטנות עם אבני המדרכה.
    גם לאחר שנרגעו מהתעופה הזעירה עדיין היו שפתיו של שלוימה מלחשות: "טאטע אין הימל, פיקוח נפש... אוי, אוי, אוי, פיקוח נפש..."

    נחומקה, גם הוא זאטוט היה, שובב, עליז ופקח, אך מאותו יום בו הניף אותו שלוימה בעת שניסה לחמוק אל הכביש, היה נחומקה מצייץ בוקר בוקר "שלום" ילדותי לעבר נעליו הגדולות ומלפף בזרועותיו אחת מרגליו של שלוימה, עד שנעה אל עבר הכביש- אז היו רגליו הקטנות של נחומקה רודפות זו אחר זו בזריזות ומעבירות אִתַּן את מטען העליזות והפקחות אל תוך בניין החיידר.

    עוברים היו הימים זה אחר זה בשרשרת ואין יום דומה לחברו, אך מדי יום ניצבה אותה תמונה לפני שער החיידר עם טל של שחרית: שלוימה וזאטוטיו.
    אוהבים היו הזאטוטים את שלוימה על כי אהבת נפש היה אוהב שלוימה אותם, וּבְחוּשִים דקים של ילדים קלטו זאת והשיבו לו אהבה.
    איך השיבו?

    אותה תמונה של בוקר הייתה מתרחשת בשעת צהרים מעברו השני של הכביש, עת היו יוצאים הילדים מן השער אל אמהותיהם הממתינות ליד ארוחת צהרים חמה.
    לאחר יום עמוס של לימודים ומשחקים הייתה בטנן הקטנה של הזאטוטים מאותתת להם וְאֵדָיו של המרק החם שעל השולחן בבית היו ממלאים את אפם הזעיר ומריצים את רגליהם.

    עד לשפת המדרכה.
    כי שם, ליד שלוימה, לא עבר זאטוטון אחד את הכביש לפני שאמר דבר חוכמה או פסוק שחידש לו המלמד באותו יום.
    והיו אומרים.

    היו תינוקות של בית רבן פוסקים לו פסוקים, משננים לו אותיות א'-ב', משמיעים לאוזניו הכרויות משניות ומשגדלו- אף מנגנים לו גמרא.
    והיה שלוימה מתאנח בהנאה, צובט בחיבה לחי רכה, בוחש בתלתלים כהים באהבה ולוחץ ידו של נער בהערכה.
    כך השיבו לו, לשלוימה,
    הזאטוטים.
    והיה שכר זה שהשיבו לו הרבה מאד..!
     תגובה אחרונה 
    2.

    טוב לשלם ארנונה. נכון? לא אמרתי בלי הנחה, סדרו לכם הנחה של שבעים עד תשעים אחוז, אבל אז – תשלמו עם כל הלב, המון דברים טובים יוצאים מארנונה. אצלנו נגיד תקעו שני ספסלים ממש על הפתח של הבנין. אחרי שגמרו לחרוק לנו במדרכה ואנחנו גמרנו לחרוק שיניים על הרעיון והמיקום והעיריה, והרבנים שמתנגדים והמפגע החינוכי מהפרחחים שיתיישבו שם ועוד ועוד ועוד תואנות. למעשה ידענו שטעינו. יש תפקיד לעדת הקרשים הממוסמרים האלו ויעוד להביא טוב לעולם.

    אז זו חלוקת העבודה. בשעות הבוקר הספסלים שייכים לקשישים ומעלה. הם מגיעים בליווי של זרים כהים ממינים שונים, עם הליכון מקל או עצמאית. הספסלים תומכים בהם בשתיקה בזמן שהם תופסים כמה קרניים שמספיגות להם סידן לעצמות הגרומות, מחכים לשום דבר, וקמים להם לאט לעזוב. בערב הספסלים שייכים לבנות מכל גיל כמעט, הן יושבות שם ומשתחנ"שות בזוגות, מתלחששות בקול גבוה, מתווכחות בלהט של חוסר ידיעה קלושה. מיללות על התבגרות ותלאות חברתיות קשות מנשוא. מזכירות לנו בהינף קוקו גולש כמה גלשנו קדימה בזמן וביקשנו לשכוח.

    אבל בארבע – הספסלים הם שלנו.

    אולי יותר לכיוון חמש, אבל מכל מקום זה הזמן שבו אנחנו מוצאים את עצמנו בשיירה בואכה הספסלים. עגלה אמיתית ועגלת בובה, חבילת טישו ומגוון אפים לקינוח, קצת ביסקוויטים, בימבות ואבני חצץ זנוחות שאין כמותן לשעשוע. ואנחנו עם תעסוקה נהדרת עד שבע.
    לפעמים קרובות למדי, מגיעות כל מיני דמויות לארח לנו לחברה על אחד הספסלים ואז יש לנו גם מפגש הווי (עם שכנה) סדנא היסטורית וחינוכית (עם באה בימים) או סתם תכנית צפיה במי שהתיישב כל כך סמוך אלינו.

    היום היה הכל ביחד. היא הגיע מתוקתקת, מטופחת, מטעה קצת, כי מי מתלבש כל כך מושקע כשהוא יוצא להליכה בשכונה? אבל מי יושב על הספסל כל כך הרבה זמן אם הוא לא רק התיישב לרגע מחכה לרכב שיאסוף אותו? לא מוכרת אבל לא מרגישה נטע זר ממש. מבלבלת. כל כך מבלבלת עד שאמדתי אותה בשני עשורים פחות מגילה. הלואי עלי. ישבה שם ושתקה בנעימות.

    שתקתי גם.

    עוד דקה ועוד דקה ועוד דקה, קצת לא נעים. גלגלי המוח תרים אחרי מילות נימוס, סיבה לפתוח את הפה, תירוץ להזיז את תכנית הצפיה הזו שלב קדימה לחיבור עם הקהל. יחי האומץ, העזתי. ניצלתי קצה חיוך שלה כלפי אחד הקטנטנים ושאלתי ברוב חן כמתבקש: את מכאן? הלך לי. מכאן ואילך הכל התקדם כמצופה. היא לא הורידה את משקפי השמש אבל מי לוקח ללב. אמרתי לה שברשותה אני אצטרף לקצה הספסל שלה כדי להיטיב לשמוע ואז פתחתי בחקירה היסטורית נמרצת. אין. אין לכם יהודים בלי היסטוריה. כמובן שההורים שלה היו בשואה. אבא שלה עוד איבד משפחה עם שלושה ילדים. אמא שלה היתה בחורה צעירה. יחד הם ניצחו את היטלר והקימו משפחה עם ילדים נהדרים כמוה. שעלתה לארץ כדי להחזיק את האמא אצלה בבית יותר מעשור שנים. יראת הכבוד שלי די מהר מטפסת כשזה מגיע להרואי אבל הפעם לא היתה לה אפשרות להיעצר.

    רק הגענו לפן החינוכי וכבר התברר שהיא גידלה יותר מעשור ילדים, יש לה שבט עצום, וסביב השולחן שלה לא נדיר שיושבים יותר מחמישה דורות בו זמנית. אהה זה כלום היא מבטלת את היראה שלי בהינף יד, הרי לבת שלה יש ילדים כמנין טוב. הנה מה טוב ומה נעים. ברור ערימות כביסות ברור ערימות עבודה, ביני ובינכן. הכל תותים.

    בשלב הזה כבר הפלגנו למפגש הווי, החלפנו שמות אישיים ומשפחה והתברר שיש לנו קרובים רחוקים פעמיים, זכיתי לכמעט חיבוק עם הכרזה ש"אנחנו משפוחה" בשורוק וסגול עמוק, נכן כיף לאנשים האלו בעלי מבטא ניחוחי שמוסיף לכל דבריהם תיבול עדין ומלא השראה?

    ברור, לא שכחנו מהקטנים סביב והם השתדלו להמיט חרפה על שמי הטוב ולסירוגין להשיב משבי נחת של הברקות מתוקות: "אמא מי זו הזקנה הזו".... "מה את מדברת איתה, אבל את לא מכירה אותה"... וכן הלאה והלאה והלאה...

    ואז היא אמרה את מה שהכי כאב לי. באותו חיוך נעים וסבלני ורואה טוב, היא סיפרה על חברה שפעם שאלה אותה: איזה שנים היו קשות יותר בשבילך, השנים בהן גידלת את הילדים או השנים בהן חיתנת אותן? מסודרת שכמוה, אצלה החיים עבדו מסודר. במשך חמש עשרה שנה הילדים נולדו בזה אחר זה, ובמשך חמש עשרה שנה הם התחתנו בזה אחר זה. הלך לה. על כל פנים כך שאלה החברה ואיזו תשובה שהיתה לה לענות: לא היה קשה לא זה ולא זה. ולמה? חכו זה משפט מכאיב לקרוא אותו אז תנשמו עמוק.

    למה? כי תמיד אהבתי את מה שעשיתי. וזהו

    האבא שלנו חזר. ולקחתי את העגלה האמיתית והמשחק. והטישויים המשומשים והשקית עם הפירורים וכל הקטנים. והלכתי משם. מהספסלים. משאירה את הביטחון העצמי שלי לזרזף שם בין הקרשים לאדמת המדרכה.

    אולי יום אחד עוד הרבה שנים, כשאהיה שייכת לספסלים של שעות הבוקר. אזדמן לכאן שוב.

    אולי אשב ליד צעירה אחת שתפתח איתי בשיחה. אולי קורות חיי יגרמו לה ליראת כבוד.

    הלואי הלואי שהייתי מאמינה שאוכל להגיד לה בחיוך נעים על החיים שלי:
    תמיד אהבתי את מה שעשיתי.


    khhc©
    אז העזתי והכנסת קטע לאתגר
    הוא עבד קשה. ארבע שעות כשהשמש קופחת מעל ראשו

    זה היה מסובך הפעם למצוא את הסיבה לתקלה, אך לאחר ארבע שעות ארוכות הוא הצליח גם לתקן אותה במומחיות שרק הוא יוד

    הם היו נחמדים והציעו לו מים לשתיה

    וגם עודדו אותו במילים יפות ושיפרו את הרגשת

    בסך הכל הוא נהנה, הוא הרגיש שהמקצועיות שלו שווה ושמעריכים את הידע של



    הוא סיים לאסוף את הכלים, וניגש בהיסוס לבעל

    מבקש בעדינות ובמבוכה את השכר עבור עבודת

    הוא לא הופתע מהתגובה אך היא שיגעה אותו בכל פעם מחד

    'מה? כל כך יקר? למה כזה מחיר

    'אתה חייב לעשות לנו הנחה, תבין, אנחנו משפחת אברך

    'אין מה לדבר על הסכום הזה

    הוא ניסה להסביר שעבודתו מקצועית ויש לו הוצאות אך לא הצליח לגרום להם לשלם את מה שביק

    והוא נשאר ביד עם חצי מהמחיר.



    לפעמים זו היתה הנחה שאפשר היה לבלוע א

    לפעמים הסכום שקיבל אפילו לא כיסה את ההוצאו

    לפעמים בקשות ההנחה היו אכזריות יותר כשבעל עמותה דרש את המעשרות למען העמותה ולא העלה בדעתו שזה בדיוק הרווח האישי של



    תמיד זה לווה תוך כדי הגשת כוס שתיה ובמילים יפות ונמלצות על תרומתו האדירה לאנושות, למוסדות התורה והחסד ולנזקקים מנזקקים שו



    ובמין רגש שלא ידע להסביר לעצמו ומתוך תסכול עמוק הוא לא הצליח להתלבט אפ

    כמעט תמיד הוא וויתר ונתן או אולץ לתת הנח



    אולי אי אפשר להגיד שזו הייתה התלבטות אבל זו הייתה ב







    בסוף הפנו אותם לקופת השכונה, קופת העיר והארץ וערכו בשבילם מגבי



    עכשיו הם הנזקקי

    מייד קלטו אותי
    וגילו שהוא אמיתי

    אני רוצה להוסיף לו עוד הרבה קטעים
    בעצם אני רוצה לכתוב סיפור מהסיפור
    כי לכתוב קטע זה נחמד
    ולכתוב סיפור ארוך בהמשכים זה כבר סיפור
    ואני לא כל כך יודעת איך להתחיל

    ובקשתי שטוחה בפני המקצוענים כאן
    איך לגשת לזה
    אנא תנו לי טיפים
    בס"ד

    נתבקשתי לכתוב טורים לעיתון שכונתי או משהו כזה (אין לי מושג בדיוק)
    בנושא כלכלה, מישהו התחיל לכתוב ועזב ואני צריך להמשיך.
    אז יש לי שתי בעיות: הראשונה - שהקודם החל לפרסם בעידן הקורונה שכיום פסה
    בטח ברמה של לכתוב תובנות פיננסיות לאורה,
    השנייה והעיקרית - שכתבתי משהו והחזירו לי מייל כדלהלן:

    אני לא מחפש פה סיפור דרמה עם תאור מציאות מדוייק של מה שמתרחש
    אני לא מחפש כתיבה ספרותית
    אני מחפש תובנה פשוטה וברורה שתהיה כתובה בצורה קלילה וכיפית לקריאה לבן אדם שמרפרף בעיתון.


    זה מה שאני כתבתי:

    בס"ד


    מוטי יצא מבית הכנסת אחרי תפילת שחרית, הולך לאחוריו ביראת כבוד מפריח נשיקה לכיוון ארון הקודש, "מה קרה" תהה בקול כשראה את ההתגודדות מול לוח המודעות שבחצר, "כולם פשוט מסתכלים על המודעה המבשרת שהערב תימסר הרצאה מרתקת על כלכלה במתנ"ס השכונתי" כך הסביר לו מוישי הבן של הגבאי שעמד לידו, "אה בנושא כלכלה… לא, זה לא בשבילי אני מסודר" הפטיר מוטי ועזב את המקום בצעדים נמרצים.

    ישנם הרבה אנשים שנרתעים מלשתף פעולה או אפילו רק לשמוע הרצאה בנושאי כלכלה, "המצב הכלכלי שלי מצויין" הם אומרים לעצמם "בסוף החודש אפילו נשאר לי כסף לחיסכון" הם ממש מרוצים ממצבם וטופחים לעצמם על השכם.

    אבל זה לא חכם ולא יעיל. כי למרות שיש אדם שמרוויח יפה אם הוא לא יתייעל בהוצאות והכוונה בייעול זה לא להוריד את רמת החיים וההנאות, רק ליהנות מאותם דברים בפחות כסף, בסוף הוא ישלם על זה בריביות. בחיים תמיד יש הפתעות והוצאות חריגות שקופצות, זה יכול להיות משהו שנשבר ודורש תיקון של כמה אלפים או צורך לקנות שוטנשטיין חדש כי הש"ס הישן בלה, ואם אין לו מזומן כי הוא לא התייעל להוציא פחות על ההוצאות השוטפות, הוא פשוט ייקח הלוואה בריביות גבוהות, לא חבל?

    אז גם אם כרגע כשאתם מדפדפים בעיתון בנחת אתם חשים נינוחים עם היתרה השוכנת אחר כבוד בחשבון הבנק שלכם, מומלץ מאוד לשבת עם עצמכם ולחשב כל הוצאה קבועה, האם אני משלם עבורה מחיר הוגן? אולי יש לנותן השירות מתחרים שנותנים אותה במחירים יותר אטרקטיביים, אולי יש מכשיר שנותן את אותה תפוקה בעלות הרבה יותר נמוכה?

    כן גם אתם בעלי בתים חשובים יכולים ללמוד איך להשתפר ואיך להפנות את הכסף שכרגע רק מתבזבז לאפיקים יותר מועילים ונחוצים.

    אנשי עסקים רבים מעידים, ישיבה קבועה ומפוקסת לבחון את ההוצאות הקבועות חוסכת המון משאבים מבוזבזים. עד כאן.


    בבקשה חברים יקרים תעזרו לי להבין מהי כתיבה לא ספרותית.
  • 825
  • מוניקה אהבה לשבת על גדות הנחל, להקשיב לזרימה, לשצוף יחד איתו, עם זרימת ליבה ומחשבותיה. זרימת הנחל לא פסקה מעולם, גם מחשבותיה העמוקות של מוניקה לא פסקו לזרום וליבה סער תמיד כנחל באמצע החורף.

    סבא טען שרוחה של מוניקה תנוח בהגיעה לגיל החכמה.

    כאשר החלה ללכת לבית החכמה, רוחה עדיין סערה. סבתא חייכה והוסיפה, נרקח לך תה רוביוס ועד הגיעך לגיל הבגרות, רוחך וודאי תנוח.

    מוניקה כבר הגיעה לגיל הבגרות, ידעה לגדל ירקות, לרקוח צמחים, להיות יד ימינה של ג'וזינה בבית הרפואה. חיוכה היה תדיר על שפתיה, אך רוחה עדיין לא ידעה מנוח. כאשר טיפלה בתינוקות רכים חשה איך באה השלווה לחייה, אך כשחזרו התינוקות לאהל משפחתם, מצאה מוניקה את עצמה שוב, אבודה על גדות הנחל.

    אמא כמו הרגישה אותה, תמיד הייתה מתיישבת לצידה, מעיפה חלוקי אבנים הרחק, מציעה גם לה.

    מוניקה רק שילבה זרועות, התבוננה הרחק, ונאנחה. "לו ידעתי מה רוחי רוצה ממני, לבטח הייתי נרגעת חלקית, אך אינני מבינה אותה, מה חסר לה?! מה מכרסם בה?! אני חייבת לדעת, כיצד אוכל להתחתן עם מנואל, כיצד אדע להחליט מה אני רוצה בחיים, כאשר אינני יודעת עדיין מה רוחי רוצה. האם יבוא יום ואדע?"

    רק אז העזה לקחת אבן קטנה ולהעיף הרחק.

    "ואולי מוניקה, צר לי לאכזב, אך אולי לא תדעי לעולם מה רוחך חסרה, אולי תמשיכי להסתובב עם רוח נושבת וסוערת, תלמדי לחיות איתה, לאהוב אותה, להתחתן יחד איתה, מנואל יכיר את רוחך גם, כולי תקווה בתי, שילמד גם לחיות עם רוחך הסוערת ולאהוב אותה. ילדייך יגיעו לעולם לאמא מקסימה עם רוח סוערת."

    "אבל זאת לא רוח סוערת, או נושבת, זאת מילה עדינה מידי עבורה. זאת רוח חסרה. זאת רוח עצובה. זאת רוח"... מוניקה לא מצאה ביטוי, האבן מצאה ביטוי במקומה, ועפה בסערה הרחק למים השוצפים. "לפעמים אני רוצה גם לעוף, לעוף כמו האבן, לתוך המים השוצפים, להיסחף בזרם העצום הזה, לשכוח מהכל, להניח לכל"

    מוניקה קמה מהחול, בנהר חלפה קאנו משפחתית, הורים וילדים צוחקים, אמא התבוננה גם "זה אפשרי מוניקה, אל תתייחסי לסערות רוחך, התבונני על כל הטוב והרוגע שמקיף אותך פה בכפר." מוניקה ניסתה לתפוס את מבט עיניה של אימה, אך אלו חמקו ממנה "התמונה הזו יפה, מבחוץ. מבפנים?! רק כל אחד בעצמו יודע מה יפה, האם יפה שם בפנים"...

    שתיהן חזרו הביתה, שלובות זרוע, לא רחוק היום בו מוניקה תמצא את עצמה באהל החדש שלה ושל מנואל, מי ייתן ותמצא שם מנוח לרוחה היגעה.



    עברו שנים, מוניקה כבר לא ילדונת, גם לא נערה, היא נשואה למנואל, אמא לאמנדה, ביאנקה, ואנדריאן.

    גינתם פורחת, רקיחות הצמחים שלה מקילות על נשות הכפר, קמטים משורטטים בדייקנות סביב עיניה, כל קו וקמט מספרים סיפור משלהם, מתי נחרטו ומדוע נצרבו בה.

    כל הקווים ביחד כמו מחזיקים את עיניה. רק עיניה של מוניקה מבטאות את רוחה הסוערת, הנושבת ללא רחמים.

    יש לה חיים טובים למוניקה, באמת. אבל, לא טוב לה.

    אל תכעסו עליה, היא רוצה שיהיה לה טוב, האם יש מישהו שלא רוצה את הטוב?!

    אך כיצד אפשר להרגיש את הטוב כאשר רוחך מכרסמת בתוכך, לא נותנת לך מנוח, סוערת ושוצפת?

    מנואל ואמא הרגישו את הקושי, כאבו עבור מוניקה, אך לא היה לאל ידם להושיע.

    חברותיה הרבות לא חשבו או התעכבו אף לא פעם אחת. מוניקה מוצלחת, מחייכת, עוזרת, האם צריך לחשוב מעבר?!

    האם מישהו שם לב לדוק העצבות ששכן קבוע בעיניה, מעבר לחיוכים המזויפים?!

    האם מישהו שם לב לליבה הפועם בכאב מחפש לעצמו מנוח?!

    לאף אחד בכפר אין זמן להתבונן בעיניים של מישהו אחר.

    מהיכן יימצא הזמן להתבונן כאשר אמורים לשאוב מים, לקטוף ירקות, לחלוט צמחים, לצוד חיות, לארוג בדים, לקלוע סלים, לצייר מסכות, החיים בכפר עמוסים, מלאים מספקים וטובים.

    מדוע לחשוב שיש מישהי שעיניה מספרות ההיפך?!

    אך מוניקה ידעה שלא תוכל להחזיק מעמד עוד הרבה ירחים.

    מוניקה אהבה להתבונן בעיני האנשים, להביט בעיניים, לא במסכה המכסה את הפנים. לזהות עצב, דאגה, תקווה ושמחה. לקלף מעליהם את המסכה ולגלות מה מציק להם.

    היא חיכתה למישהו שיבוא גם, כמוה, שיבוא ויתבונן לתוך עיניה, יתבונן ויראה את העצב והכרסום הפנימי, שיבוא ויקלף מעליה את המסכה, שיעזור לה לגלות מדוע רוחה כה סוערת ונעצבת לעתים.

    מוניקה לא התייאשה, בטוח יש מישהו, אפילו מעבר לכפר שיודע להתבונן בעיני אנשים ולהכיר כך את רוחם, ואולי אותו מישהו לא רק יודע להכיר ולקלף את המסכה כמו שמוניקה יודעת, אולי הוא ידע גם להרגיע את רוחה.



    יום אחד זה קרה.

    כן,

    יום. אחד. זה. קרה.

    מוניקה טיילה בשוק.

    בשוק, היא פגשה את דיאה. מוניקה נתקלה בה ליד דוכן של מוכר הכתבים העתיקים. למוניקה היה חלום להצליח לקרוא ולהבין את כתבי זקני שבט האיגבו. היא רצתה לדעת על מה הם חשבו, מה הניע את חייהם, ואולי, כן, אולי בכתבים העתיקים תמצא נוסחה להרגעת רוחות סוערות.

    דיאה התבוננה גם בכתבים העתיקים, מוניקה לא הכירה אותה, דיאה לא הייתה מהכפר שלה, אבל דיאה הישירה אליה מבט, מבט ישיר, מבט מקלף.

    דיאה הצליחה להתבונן מעבר למסכה של מוניקה.

    דיאה לא אמרה מילה, היא חייכה. חייכה והתבוננה עמוק יותר לתוך עיניה של מוניקה, כמו מקלפת בעזרת המבט מסכה, עוד מסכה.

    לדיאה היה מבט טוב, רגוע ורך בעיניים. היא הצליחה לעטוף את מוניקה בעזרת המבט, בטוב, רוגע ורוך. המבט העלה למוניקה דמעה, הדמעה הביאה איתה תקווה,

    הייתכן והיא מצאה את אשר היא מחפשת?!

    הייתכן ויש מישהי שתביא מרגוע לרוחה הסוערת?!

    מוניקה החלה לפגוש את דיאה בבקתה קטנה ביער, מעבר לנהר. מנואל היה מלווה אותה, משיט את הקאנו בשתיקה, שמח עבור מוניקה שמצאה. מצאה את מי שהיא מחפשת כבר כמה שנים. מנואל ומוניקה נשאו בליבם תקווה גדולה שדיאה תצליח להביא מנוח לרוחה הסוערת והכואבת. כיצד תעשה זאת?! מוניקה לא ידעה לענות על השאלה, אך הרגישה בטוחה עם דיאה. דיאה הביאה תקווה ואמונה לעתיד טוב ורגוע.

    ומוניקה כבר אמרנו, רק רצתה שיהיה לה טוב. טוב ורגוע.

    מוניקה דיברה ודיברה. דיאה רק הקשיבה בעיניים טובות ומכילות.

    דיאה נתנה למוניקה מקום. מקום בו יכלה להניח פחדים, אכזבות, ייאוש, חלומות, תקוות, נפילות, הכל ממש הכל.

    דיאה לא אמרה לה כמה היא לא טובה,

    דיאה לא שאלה "אבל למה את לא שמחה?"

    דיאה לא נתנה לה עצות והציעה מה אפשר לעשות, מה כדאי לשנות.

    דיאה רק הקשיבה. ולמוניקה זה לא היה רק.

    נתנה למוניקה מקום להקשיב למילותיה שלה עצמה, מוניקה פגשה את עצמה ללא מסכות, ללא שיפוטיות, פגשה את מוניקה הקטנה, את כל מה שהיא רוצה וגם את מה שלא. משהו נרגע בתוכה, הרוח שלה ידעה מה טוב לה ודאגה לכך. רוחה גם ידעה מה לא טוב לה והשתדלה להימנע מכך.

    מוניקה מצאה את עצמה יושבת על גדות הנהר השוצף, מנפנפת לנוסעים שחלפו עם הקאנו בחיוך רחב ומשוחרר. מתבוננת בהם חותרים בזהירות ובבטחה, 'גם אני חותרת על הקאנו הפרטית שלי בנהר הפנימי שלי, בנהר הזורם ונע ללא הפסק, כן, חותרת בזהירות ובבטחה.'

    צחוקה המתגלגל והמשוחרר נשמע לעתים קרובות בבית. משחרר את מנואל והילדים גם כן.

    מוניקה עשתה את אותם דברים שהתעסקה בהם לפני שפגשה את דיאה, אך הפעם היא עשתה את זה עם חיבור עמוק לעצמה, הפעם היא עשתה את זה מתוך בחירתה להיות כאן, בדיוק במקום הזה, מבלי לחלום על מקומות אחרים, שאולי שם יהיה לה טוב.

    למוניקה היה טוב במקום שלה בדיוק. טוב ורגוע.

    מוניקה פחדה שאולי הגיע היום ועליה לעזוב את דיאה. היא חששה מכך, האם הטוב יישאר גם ללא בקתת היער הקטנה?!

    כשישבו על הקאנו, מצאה מוניקה את עצמה מתלבטת באזני מנואל, הוא הקשיב לה, כמו שלמד להקשיב בשנה האחרונה, פתאום הוא הזכיר לה כל כך את דיאה, עם עיניים גדולות ורצון כנה ואמתי שיהיה לה טוב, רק טוב.

    כשהגיעו לכפר, מנואל ביקש ממנה להמתין, הוא צעד במהירות, שב לאחר חמש דקות עם שכמיית הערב, נרות ופירות. "הילדים אצל מדלנה, יש לנו עכשיו שקט לעצמנו עד שהירח יגיע למרכז השמיים."

    מוניקה הדליקה את הנרות, מיקמה אותם בקדמת הקאנו והם יצאו לדרך.

    מנואל זמזם לעצמו, מוניקה זיהתה את שירת השבט, היא הקשיבה למילות השיר, הפעם ליבה נקי ורגוע, לשמוע, באמת, את האמת.

    "כי גם אם לא נדע... ואנו כאן ביחד... פשטות, נקיות, טוב ואמונה... החיים שמעבר... בנקיקים, בסלעים... בשקט, בסערה... האמת הנצחית, האמת הפנימית. הנמצאת בתוכנו, בלבנו, מחכה שניתן לה יקום, שניתן לה מקום."

    מנואל השתתק.

    מוניקה החרישה.

    המילים התפרצו ממנה לפתע, כמו הצבע הנשפך בחגיגות השמש העולה.

    "אז מצאתי את האמת הפנימית שלי,

    אני רוצה לתת לה יקום ומקום.

    משתוקקת.

    וכל הזמן אסתובב סביב האמת,

    היא תסתתר, אחפש אותה, אמצא והיא שוב תסתתר מתחת למסכה חדשה?!

    ומה, לנצח אלך לדיאה לחפש את החיבור שלי אלי?!

    מנואל לא ענה, הוא הביט בה, בעיניו הייתה תשובה. אך הוא לא ענה אותה.

    מוניקה התבוננה בעיניו,

    ראתה את עצמה משתקפת,

    ראתה את התשובה שלה ושלו מתמזגים יחד.

    משתקפים.

    רק את יודעת את התשובה, מוניקה.

    ניסתה לאחוז שוב באמת הפנימית שלה,

    האמת הזו שיודעת להתחמק לעתים ולהופיע פתע.

    מנואל עצר למרגלות קרחת יער, קשר את הקאנו לגדה. הם התיישבו והתבוננו בנחל הזורם.

    בסירות הקאנו הבודדות שחלפו,

    באנשים שהובילו את הקאנו שלהם, מי יודע לאן.

    את המלחמה הפנימית המשתוללת בתוך כל אחד, אף אחד לא רואה, לא ניתן לזהות.

    מוניקה קילפה באיטיות את פרי הדוריאן. ריחו העז התפשט, הוא היה רך וטעמו מתוק, היא הושיטה למנואל בחיוך,

    "יותר קל לקלף את קליפתו הקשה, מאשר לקלף את מסכות רוחי... אנו זקוקים לשקט, שקט חיצוני, שנוכל להשקיט קולות פנימיים. להקשיב לקולות אחרים. למצוא בתוכנו את התשובות, את עצמנו."

    "את זכית למצוא בתוכך פשטות, נקיות, טוב, חיבור ואמונה..."

    הוא ניגן את המילים המוכרות, הנוגעות, האמתיות כל כך,

    פשטות,

    נקיות,

    טוב,

    חיבור

    ואמונה
    .

    כי זאת תכלית האדם."

    בשתיקה פסעו שניהם חזרה לקאנו שהמתינה על הגדה.

    הירח התבונן, האיר את דרכם המשותפת.

    כרגיל, בכל לילה,

    תמיד הוא מאיר, ליחיד, לבודד, לזוג ולקבוצות.

    ורואה את לבו של כל אחד.

    הוא כבר יודע,

    בעולם פוסעים הרבה אנשים,

    כל אחד עובר,

    מתחת למסכה מתמודד.

    אם כל אדם ישכיל להתבונן בעיני חברו,

    בשקט,

    באהבה,

    בהכלה,

    הוא ימצא שם,

    פחד ורוגע,

    שאלה ותשובה,

    תהייה ואמת.

    ומתחת להכל,

    ומעל הכל,

    נקודת חיבור פנימית.

    לעצמנו, לבוראנו.

    לו נשכיל לגלות אותה,

    ללא צבעים מרוחים,

    מסכות שונות,

    מוזיקה רועשת,

    וחיצים באוויר.

    נדע רק רוגע, נקיות, אהבה, חיבור ואמונה.

    הלוואי,

    אמן, לו יהי.
  • 661
  • 'תמיד במרפסת' היא אומרת, מסתכלת על השמיים, מציצה עלי .
    אני מחייכת חצי חיוך 'תמיד במרפסת' מאשרת, שותקת עוד מילים.
    העינייים של יעלי נחות עלי, מחכות.
    אני מתבוננת בירוק שבעיניה, אותן עיניים שהביטו בי בכאב ביום הזה, כשטרקתי עליה דלת. היא דחפה מגף שחור, מתעקשת להשאיר פתח למילים, פתח לאהבה. לא רציתי, גם לי היה מגף שחור ומילים, ולי היתה גם שבועה
    'נשבעתי שאני לא אצטרך שום אנשים לעולם, שאני לא אזדקק לאף אחד עוד, תביני אותי.' הסברתי לה אז, במרווח הקטן בין הדלת לקיר, אש יכלה לקפוא מקולי.
    רציתי שתבין, היא השפילה עיניים וכל הכאב שבעולם השתקף בפניה.
    היא הבינה, וכשהבטתי ביערות שבעיניה, וקלטתי שהייתי צריכה את ההבנה הזאת, התפרקתי.
    ואולי זו היתה הסטירה השניה שקיבלתי בחיי, הזדקקות קוראים לזה, ואני רק רציתי לזרוק את השמים מעל ראשיהם של כל האנשים בעולם ולהרגע.
    לא יכלתי. הם שלטו בי גם מתחת לקבריהם.
    שלושים ושבע ימים חייתי לבד, זרקתי אנשים יקרים לי, התמכרתי לשליטה.
    היום בבוקר קמתי ויצאתי למרפסת, כוכבים דיברו אלי, התקשרתי ליעלי, וביקשתי ממנה שתבוא, הבטחתי הסבר.
    אני מספרת לה עלי, מספרת לה את הלב שלי
    'הרגשתי שאני לא צריכה אף אחד כי אני לא מרשה לעצמי להפגע שוב, לא מסכימה לעצמי להיות קורבן שוב, וכי אני לעולם לא אסמוך שוב על אנשים.'
    התנצלות יוקדת בפני, אני רוצה שתבין.
    'אנשים כמונו חיים כל הזמן בשני קיצוניות, מצד אחד הם מאד רוצים להשען על מישהו, הם זקוקים לאהבה, הם חייבים אנשים בחיים, ומצד שני הם רועדים מלסמוך, קשה להם לתת אמון, הם מייצרים תדמית של עצמאות מוחלטת, אי הזדקקות.
    ניסיתי להיות לא צריכה, את יודעת את זה, ברחתי מהכל, ועכשיו החלטתי שאני רוצה לנסות דרך שונה, הופכית, תעזרי לי?'
    יעלי שותקת, כוכבים נוצצים בעיניה, יש כאלה שקוראים להם דמעות.
    ' אני צריכה אהבה, צריכה שתהיי, אני צריכה שתגידי לי שאת פה, בבקשה תהיי פה, אל תתרשמי מההצגות שלי, מהפרצופים, מהטריקות דלת מהמילים שלי, בבקשה תזכרי את זה, אני צריכה אותך.
    יעלי מסתכלת למעלה, טיפות נוזלות לה על הלחיים, אני מרימה ראש, צדה כוכב בעייני, מתבוננת.
    'הכוכב הזה' אני לוחשת לה 'תראי כמה צפוף לו, כמה כוכבים יש סביבו, את חושבת שהוא מסתדר יעלי? בין כל הכוכבים שם?'
    יעלי מסתכלת עלי, ושתינו מכירות את העומקים שמאחורי הכוכב.
    'אני חושבת שכן' הקול שלה חנוק, אוהב, 'תראי כמה שונה הוא מכולם, כמה מיוחד הוא, את לא חושבת?'
    וכשהצלילים האחרונים של השאלה שלה מתפוגגים אני קמה למטבח, להכין ארוחת ערב,
    כוכב בוחר לרדת מהשמיים.
    ברשות מורי ורבותי!
    לחיים!!!
    בצעדים מהוססים אני פוסע פנימה, מבקש חוות דעתכם הנכבדה, חוות דעת של מקצוענים מנוסים.

    בשורות הבאות אציגה לפניכם כתבה שיווקית שכתבתי לאחרונה, עם מספר בקשות:
    א. מה דעתכם עליה (יפה? פשוטה? מעולה? וכו וכו')
    ב. בכמה היא מתומחרת?
    ג. במידה ועניתם כמצופה, היכן ניתן להשיג עוד עובדה בתחום זה?

    ב"ה

    בית טבע - דבשיה

    ריח מעודן של תבלינים משולב בריח מתקתק משהו מקבל את פנינו בכניסה לחנות, פעמוני הרוח התלויים מעבר למשקוף הדלת מודיעים בביישנות מה על בואנו, ואנו מרגישים כמי שנשאבנו למקום אחר.

    חנות 'דבשיה' מוכרת לכלל תושבי עירנו כמקום בו ניתן לקבל ייעוץ והדרכה - מענה לשלל בעיות בריאות באמצעות נפלאות עולם הטבע, היישר מידו הרחומה של בורא עולם. גם אדמורי"ם, רבנים ושאר אישי ציבור רמי מעלה, סומכים על מוצרי החנות ורוכשים אותם במיטב כספם.

    מעברו השני של הדלפק ניצב על משמרתו הר"ר פלוני אלמוני שיחי' - הכתובת לכל פונה, הוא מקבל את פנינו בסבר פנים יפות, "חרטנו על דגלנו לתת שירות מכל הלב ובשמחה, עד היום אנו משתדלים לעמוד ביעד", יאמר לנו אחר כך. מששמע כי באנו לשמוע את שיש לו לומר על ההכשר המהודר של 'בד"ץ השכונה' כמו הוארו פניו, הוא ניאות לספר לנו קצת על מגוון מוצרי החנות ועל דרישות הכשרות, תוך שהוא מבטא התפעלות מהירידה לפרטים ומהזהירות היתירה על קוצו של יוד.

    ימי בראשית... מגמ"ח לחנות

    החנות כפי שהיא כיום מכילה מגוון מוצרים, החל בויטמינים ממינים שונים, המיועדים לטיפול בבעיות בריאות שהרפואה הקונבנציונאלית לא מצאה להם פתרון, המשך בתכשירים ומשחות טבעיות לטיפול בבעיות עור, צמחים לחליטה, תבלינים שונים, וכלה בפירות יבשים, שקדים ואגוזים, צימוקים וחמוציות, משמשים ושזיפים, כאשר בערבי שבתות נמכרים גם פיצוחים קלויים לעונג שבת.

    בנוסף לכל אלו ניתן להשיג בחנות עלים מגידול אורגני (ללא ריסוס הדברה), קטניות באריזות וואקום, מגוון משקאות ויינות ללא תוספות כל שהם, ויש גם ממתקים ללא סוכר ושאר מיני מאפים, לחמי בריאות ועוגיות ללא סוכר.

    ר' פלוני תולה את הצלחת החנות ואת הסייעתא דשמיא המיוחדת אותה הוא רואה עין בעין בכך שכל השתלשלות פתיחת החנות לא היתה אלא התפתחות שנבעה מגמילות חסדים. לא רבים יודעים, אך בתחילה, לפני שנפתחה החנות כפי שהיא במתכונתה כיום, ניהלו משפחת אלמוני גמ"ח - מכירה ביתית במחירים מוזלים, למוצרי טבע בביתם הפרטי, "היה זה לאחר שנזקקנו בעצמנו לויטמינים מסוימים, וכן - בכמה מעונות השנה - לתכשירים נוגדי אלרגיות מצויות. לאחר שנושענו ונשארה לנו כמות נכבדת מאותם מוצרים, החלטנו להעניק שירותי גמ"ח לתושבי הסביבה, כך שכל מי שנצרך למוצרים הספציפיים הללו ידע את הכתובת...

    "אט אט הגיעו בקשות להוספת מוצרים לסל, הוספנו למכירה הצנועה משחות לטיפול בכויות ועוד מגוון מוצרים שהיה בהם משום 'עזרה ראשונה', בעקבות כך שעות הגמ"ח התרחבו קצת מעבר לשעות המקובלות..."

    דלת הבית נעה על ציריה בכל שעות היממה ובני הבית החליטו שלא עוד, הם שכרו חדרון קטן בכניסה לבנין בו התגוררו. משראו בני השכונה כי טוב הצביעו ברגליהם, קונים רבים גדשו את החדרון הקטן והביעו את משאלתם לעוד מוצרים, תבלינים ופירות יבשים, המקום היה צר מהכיל את כמות הקונים ואת המוצרים המתווספים מעת לעת, ובנוסף לכך רבים מתושבי השכונה נאלצו לכתת את רגלם דרך ארוכה עד רמת הקריה, משכך חיפשו מקום לקבוע בו את החנות המתפתחת.

    החנות הקבועה כיום בפינת הרחובות ... שימשה בעבר כחנות למכירת מוצרי נקיון, "שכרנו את המבנה, גם משום שהיה זה פתרון נהדר עבורנו - מיקום מוצלח מכל הבחינות, סמוך לאזור הקניות בשכונתנו, וגם כעזרה לבעלי המקום שהתמודדו עם מחלה קשה רח"ל ולא יכלו לתפעל את המקום, כך ששכירת המקום היתה להם כנחמה פורתא, כאשר לפחות הם מרויחים את דמי השכירות".

    מה אשיב לה'

    ועדיין, המוצרים שנמכרו אי אז במחירי גמ"ח נמכרים במחירי עלות גם כיום, זאת כהודאה להשי"ת על החסדים המלווים את החנות מיום הקמתה, אותם מוצרים שאתם החלה הפריחה המשגשגת של החנות נמכרים כיום באותה רמת מחירים שנמכרו באותם ימים ראשונים, זוהי הכרת הטוב שמביעים ר' פלוני ומשפחתו. מוצרים אלו ועוד מוצרים רבים נמכרים במחירים זולים יותר מבתי המרקחת והתורה חסה על ממונם של ישראל... וגם מבחינה מקצועית, ר' פלוני עבר הכשרה להדרכת תזונה טבעית וויטמינים חשובים.

    דרישות הכשרות

    "כמו שאתם רואים" - ר' פלוני מחוה בידו על המדפים העומדים מולו - "בסלסלאות הללו נמצא מגוון פירות יבשים, כמה מיני אגוזים, שקדים ממספר מקורות גידול, כל אלו נמכרים בתפזורת, כך שהקונים אינם יכולים לדעת מה מקורם, לכן נדרשנו להכשר המהודר של 'בד"ץ השכונה'. כמו כן בהמשך החנות מונחות שקיות המכילות קטניות מובחרות, כל אלו זקוקים להשגחה כי אין בהם כל חשש טבל ושביעית".

    על החנות מופקד המשגיח ר' אברהם יצחק שיחי', אשר ככל משגיחי 'בד"ץ השכונה' הינו ירא וחרד לדבר ה' ומומחה במלאכתו, ובכל שאלה המתעוררת הוא מתייעץ עם איש קשר מיוחד העובד בהכשר העדה"ח, לאחר מכן הוא מעביר את הפרטים למפקח הרה"ג ר' לוי יהודה שליט"א, כשאת ההוראה כדת מה לעשות הם מקבלים מרבני ההכשר.

    החנות זוכה לביקורו של המשגיח מדי יום, בכדי לוודא כי השקים הגדולים המכילים את המוצרים בעת הגיעם אל החנות, נושאים על גבם חותמות כשרות מהודרות ומקובלות, כך אפשר לאחר מכן לחלק את הסחורה לשקיות קטנות יותר המתאימות למשפחה.

    ר' פלוני מספר כי בזכות בדיקתו המדוקדקת של המשגיח, נחשף זיוף חמור של חותמת הכשרות של אחד מגופי הכשרות הגדולים. הדבר אירע כאשר המשגיח שם לב כי מדבקת הכשרות המופיעה על אריזת אחד ממיני הפירות היבשים מודבקת על גבי מדבקה אחרת, הוא תמה ומיד יצר קשר עם רבני ההכשר שבקשו ממנו כי ישלח להם את תמונת האריזה, לאחר חקירה קצרה הם העלו כי אכן מוצר זה אינו בהשגחתם והחותמת המופיעה על האריזה מזויפת.



    תוספת הידור וזהירות


    כמו כן בודק המשגיח את משלוחי התבלינים והפירות היבשים מחשש תולעים, זאת באמצעות בדיקה מדגמית הנעשית על ידי נפות מיוחדות שבהם חורים גדולים יחסית, בכדי שבמידה ותימצא תולעת היא תיפול דרכם, לכל תבלין יש את מספר הנפה המותאם לגודל התבלין, ובמקביל, גם לגודל היצורים העלולים להימצא בו. המשגיח עבר הדרכה מיוחדת לזהות כל מין ומין, גודלו, צבעו וטבעו.

    ובנוסף, כלל המוצרים מונחים בשקיות אטומות, הפתוחות במהלך היום, כאשר בשעות הלילה השקיות נסגרות בכדי למנוע חדירת תולעים אל המוצרים. מדי פעם מחליף המשגיח את השקיות, בכדי שלא יתפתחו שם תולעים ושאר מרעין בישין.

    אך בדיקות אלו הם לתוספת הידור וזהירות יתירה בכשרות המזון, רבני הכשרות מבהירים כי אין כל אחריות על חשש נגיעות תולעים במזון ואי אפשר לעמוד על כך. לכן חובה על כל מי שיראת ה' נגעה בלבבו לבדוק בעצמו את התבלינים והפירות המיובשים שאין בהם חשש תולעים.

    שאר המוצרים הנמכרים בחנות באריזות סגורות אינם תחת השגחתינו, וניתן לבדוק עצמאית את חותמת הכשרות שעליהם.

    רעננות וטריות

    במקום כה מיוחד ורגיש, בו מגיעים האנשים להוסיף בריאות וכח, אין כל מקום להתפשר על טריות המוצרים. וכך זכינו לתוספת חיזוק בהקפדה על כשרות המזון, על ידי השמירה הקפדנית על הטריות.

    מספר המקררים הממלאים את החנות גדול יחסית למספר המוצרים הנמצאים בה, בכדי לאפשר למגוון - רחב ככל הניתן - של מוצרים תנאי אחסון נאותים לשמירה על טריותם. בלילות הקיץ החמים נשאר המזגן בחנות דולק, לשמירה על כלל המוצרים מתולעים ושאר נזקים, כך שלמעט הפסקה קצרה במהלך היום פועל מיזוג האויר עשרים וארבע שעות ביממה.

    לחמי הבריאות הנמכרים בחנות אינם נשארים יותר מיומיים, "סיכמתי עם החברה כי הם מביאים את הלחמים פעמיים בשבוע, ולאחר שעברו יומיים מעת הגעתם הלחמים נזרקים והיצרן נושא בהפסדים". כך ניתן להבטיח את טריות המוצרים לכלל הקונים.

    חידוש מיוחד הנהיג ר' פלוני בחנותו: התבלינים שוכנים קבע בקופסאות אטומות, גם זה במטרה לשמור על טריותם ואיכותם, בעבר בטרם הונהג חידוש זה היו מוצרים שאיבדו את טעמם וריחם בחלל הפתוח, ומאז הם נכנסו לקופסאות אין פרץ ואין יוצאת.



    הריח המשכר מוסיף להכות באפנו, ואנו מתקשים להיפרד מהמקום הפסטורלי הזה. מהורהרים אנו יוצאים החוצה אל הרחוב, מביטים אל העוברים ושבים ושמחים על כך שכל אלו זכו להשגחה מלעילא על המאכלים הנכנסים אל פיהם. זכתה עירנו וזכו התושבים לועד כשרות שאין דבר נעלם מנגד עיני משגיחיו ומפקחיו, ברוך שמסר עולמו לשומרים!

    מודה על תגובותיכם, מראש!
    אז ככה, בגדול היה הרבה יותר מתאים לכתוב 'הדמיון, בין נתניהו לכוסברה' אבל לא, הדמיון ברור.

    הכוסברה, היא מסוג הירקות שאו שאתה מחפש רק להוסיף אותה לאוכל, או שאתה מחפש מקום לברוח כשאתה רואה אותה באוכל. נדיר למצוא אדם עלי תבל, שאין לו דעה על עלי הכוסברה. היא פשוט ירק עם אופי.

    תשאל אנשים, מה יש בכוסברה, שגרם לה לצבור קבוצות אוהדים ושונאים כל כך ברורות? יאמרו לך אוהבי העלים: ת'שמע, מה אתה מדבר, זה כוסברה! יש לה טעם, יש לה נוכחות, היא משתלטת על כל המאכל ומקפיצה אותו אל על.

    ומנגד יאמרו המתנגדים כוסברה?? מה פתאום! יש לה טעם כזה, חזק, שמשתלט על כל המאכל ובררר...

    אצל ביבי זה בדיוק כך. או שאוהבים או ששונאים ושני הצדדים מאותה הסיבה בדיוק.

    ההבדל בינהם הוא בהקפאה...

    כוסברה טריה היא ירוקה, יפה, רעננה ומריחה היטב. תשים אותה במקפיא ותוציא אותה לאחר כמה ימים, היא גמורה. אתה תראה גוש לא ברור בצבע עז, לא מגרה ולא מושך.

    ביבי בדיוק הפוך. הוא היה ראש ממשלה כמה שנים ולא הפך לאגדה, לא היה לאיש הכה מוצלח בעיני מליוני אנשים. נכנס להקפאה, לתקופה צינון, וחזר פורח, חזק יותר, עמיד יותר ועוד ל-12 שנה!

    סתם מעניין, האם ביבי אוהב כוסברה.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה