קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
ישנו מבנה קלאסי של סיפור, שבו הגיבור ניצב בפני קונפליקט - האם לבחור בבחירה הרעה והקלה, או בבחירה הטובה שצריכים לשלם עליה מחיר. ("ר' זלמן התחבט: האם להיכנס לשותפות עם העשיר למרות שהחברה שלו מחללת שבת, או לוותר על ההזדמנות לעושר אגדי?"). בסוף הוא בוחר בבחירה הטובה והקשה, אבל אז צץ טוויסט מפתיע והוא לא צריך בסוף לשלם את המחיר. ("העשיר הופיע בדלת ואמר: עכשיו כשאני רואה שאתה אדם של עקרונות, אני רוצה לבחור דווקא בך להיות שותף בעיסקת הענק, והחברה תפסיק לחלל שבת"...). הפי אנד מושלם.

סיפורים מהסוג הזה הם אמנם מאד מעניינים ומרגשים, אבל אני חש צורך לומר שיש לי קצת בעיה איתם. כי בניגוד לסיפורים, בחיים האמיתיים רוב אלו שבוחרים בחירות טובות אכן משלמים עליהם מחיר. בחיים האמיתיים אדם נאלץ ונדרש 'להפסיד עסקאות' למען העקרונות שלו. הסיפורים הללו אומרים את הדבר הבא: הדבר הכי נורא זה להפסיד. אבל היי, היה איזה איש שגם בחר בטוב וגם התחמק מההפסד. אז בוא גם אתה קורא חביב ותבחר בטוב, בתקווה שגם לך יקרה נס ולא תפסיד.
אבל זה רק במאמר המוסגר. ליתר דיוק, במאמר המוקטן..



אנחנו נכנסים עתה לשלושה שבועות של אבלות על החורבן, סיפור שלא הסתיים בכלל בהפי אנד. סיפור קשה, עצוב וכואב, על אנשים שבחרו בחירות לא נכונות, ושילמו על זה מחיר אישי ולאומי כבד מנשוא.

זה הזמן לספר את הסיפורים הללו. לא את סיפורי ההפי אנד שבהם הגיבור בחר בטוב. אלא דווקא את הסיפורים שבהם הוא בחר בבחירה הלא טובה.
הסיפורים שמספרים על המחיר של הבחירה הרעה.
חשוב שהסיפור יעביר את המחיר של הבחירה הרעה בעצמה. לא של איזה טוויסט פתאומי בעלילה או סוג של 'השגחה פרטית' הפוכה.

נעילה בעוד שבועיים: כט תמוז תשפ"א.
הרב מנרה הביט על לשכתו העגמומית. אין ספק שהאופוזיציה היא מקום הרבה פחות יפה מהקואליציה. גם הלילות הארוכים ללא שינה נתנו בו את אותותיהם. "איך התשנו אותם!" פיהק.

דפיקות בדלת. מי עכשיו?

שליח. בידיו סלסילת פירות ענקית מהממת בצבעיה. "זר פירות טריים לחבר כנסת טרי!" נכתב שם בגדול. בקטן יותר, הופיעה ברכה ארוכה ומסולסלת פסוקים מאת ראש המועצה, יוסי תירוש. "על תמיכתך בהקמת היישוב".

איזה שדרוג ליום אפור!

הרים את הטלפון. תחילה סתם, לתומו. אחר, להתקשר לנוות ביתו.

צליל חיוג. שני. שלישי.

"הגעתם לאשת חבר הכנסת הרב משה מנרה, במה אפשר לעזור?"

"אפרתי, זה אני".

"אה, רק אתה". אכזבה נשמעה בקולה. ציפתה למישהו חשוב יותר.

"תקשיבי!" ניסה להדביק אותה בהתלהבותו הצבעונית. "קיבלנו סלסילה!"

"ספרי הלימוד של הילדים לשנה הבאה?" פיהקה הגברת למרחוק. "קצת הקדימו הפעם".

"לא, לא!" הניף ידו במחאה, גם גירש זבוב טרדן במכה אחת. "סלסילת פירות! דובדבנים, גודגדנים, דומדמנים... כל הדברים הטובים. הכול טרי ורענן!"

"לכבוד מה?" התעוררות ניכרה סוף סוף מעבר לקו.

"נו, שהצבעתי בעד ההסדרה של היישוב שלהם. איך קוראים לו? מעלה עשן כלשהו... אהה! כמו השם של הזמר הזה שחזר בתשובה"...

"אביתר בנאי?"

"חה, לא. מה פתאום. מי קורא ליישוב בנאי".

"שולי רנד?"

"זמר, לא זמרת".

"אברהם פריד?"

"הוא חזר בתשובה?"

"לא הוא, החברותא שלו. אביב גפן".

"הו, בטח. טפו טפו. הוא עדיין בדרך. מישהו שכבר חזר ממש בתשובה. נו, מי זה היה?"

"קן ברג'ס?"

"הוא התגייר. שזה בעצם כמו לחזור בתשובה רק בלי הסטיגמות בציבור שלנו".

מעניין. הרהר לעצמו. בעל תשובה שלא מקבלים את הילדים שלו למוסד. אם ימיר את דתו ויתגייר, זה ישדרג את המעמד שלו? מיהר לדחוק את המחשבה. רק ארבעה חודשים בכנסת המינים וכבר כאלו הרהורי כפירה.

"יוסף נטיב?"

"בדיוק!"

"מעלה יוסף?"

"לא. נתיב האבות! הצבעתי בעד ההסדרה וקיבלתי מגש פירות מעולה! חסכנו קנייה. ועכשיו המחירים הכי גבוהים בעונה! שהחיינו!"

"איך שהחיינו, משה? שלושת השבועות!"

"שכחתי". הביט בעצב במגש הפירות ההולך ומתרחק. הצבעים הלכו והתעמעמו. איך שכח שאסור לברך שהחיינו בשלושת השבועות כי לא רוצים להודות על "שהגיענו לזמן הזה" של המצרים?

"הם יחזיקו מעמד בהקפאה?"

"בטח!" התעודד. הצבע חזר לסלסילה. "הם מיהודה ושומרון! מחזיקים שם מעמד יפה מאוד תחת הקפאה. כבר כמה שנים! רגילים לזה".

"יהודה ושומרון אמרת", קולה של אשת חבר שוב הונמך. "איזה הכשר זה? לא ממש סומכת. אל תשכח שמה משתמשים בהיתר מכירה"...

"איך היתר מכירה?" כמעט זעק. "שמיטה עוד לא התחילה!"

"זריזין מקדימין למצוות".

המגש נופף לשלום ולא להתראות.

>>>

העיף מבט מבוהל בשעונו. דיוני הוועדה המסדרת מתחילים! רק זה חסר לו עכשיו, שיו"ר הוועדה, שהיא ממש לא ילדה קטנה, לא תיתן לו להיכנס בגלל האיחור...

בחפזונו, נטל את הסלסילה איתו. אולי לאחד החברים לסיעה החרדית לא תהיה בעיה עם ההכשר.

"לא". הניד מישאל מישאלי בראשו. "בין המצרים. ערב שמיטה".

מדהים איך הגאון הזה מצליח לומר כל פעם בשלוש מילים את מה שלוקח לו-עצמו שלוש מאות. מצד שני, בפיליבסטרים הכישרון שלו-עצמו שווה הרבה יותר.

"אבל יודע מה?" הבריק מישאל מישאלי. "למה שלא תגיש את זה לנציגת מרצ בוועדה ח"כ מיכל קרלין? תודה לה בשם המתיישבים על עידוד ההתיישבות, מה שיביך אותם בבייס שלהם"...

"הברקת!" אורו עיניו של מנרה. "אביך אותם באבי אביך! נשאר רק לוודא שהמצלמות פועלות, בזווית הנכונה".

...וכל השאר, היסטוריה.
או בוטניקה.

<<<

ביציאה, קפצה אליו הודעה מהרבנית:

"אל תשכח לעבור במכולת להביא פירות. בדץ. מקווה שלא אפרתי".
עשיר אחד היה בירושלים.
החליט לבנות אתר.
אתר ירוק, חגיגי, יפה ומופצץ פרסומות קופצות והצעות בלתי ניתנות לסירוב להתראות נדחפות.

החליט להזמין למסיבה את כולם.
כולם באו. קטפו לעצמם אשכולות ונהנו מסעודתו של אותו עשיר.

הצלמים ישבו בשולחן אחד וצעקו זה לזה "תנו לי מחמאה". וכולם אמרו "מה זה השלמות הזאת?!?!?! איזה מוש".

ישבו איש עם רעהו והציעו זה לזה הצעות ייעול למשפחתונים, הורדת קליפים חינמיים ומתכונן לשייק גזר.

גם בעזרת נשים רבתה החוכמה. אבל אין לאף אחד מושג על מה דיברו שם.

המלמדים והמתכנתים התפלפלו איש עם קולגו.

אנשי הפרסום, בוגרי הקורס הנחשק לאלו שתמיד יש להם משהו שנון להגיד, אימצו את הכלל "השתתפת בסעודה ולא פרסמת כאילו לא אכלת".

שולחן הכתיבה היה שקט להפחיד, מידי פעם הפציץ איזה מוכשר באמירה נוקבת. וכולם אמרו "וואו".
המוכשר רק הצמיד את כפות ידיו לאות תודה.

האמת והשלום אהבו. כולם נהנו ושמחו. העשיר עלץ בקרבו על אהבת חינם שמתרבה.

המשרת, הוא הרס את הכול.
העשיר אמר לו, "תן לאנשים לדבר על הכול, אבל שלא יזכירו את בר קמצא!
זה מדליק אותם. פוגע להם ביבלת. מחמם להם את הסעיף. מעיף להם את הנתיך"

המשרת כמו משרת, אמר "סבבה אדון"

איש אחד ישב בשולחן הכתיבה ודיבר ככה בקטנה על קמצא.

"קמצא הלך. קמצא אמר. קמצא הצביע בעד. קמצא הבטיח נגד". דיבורים כאלה.

המשרת חלם התעסק כנראה בגזירת המשפחתונים. העשיר תפס אותו והתחיל לצרוח עליו:
"כמה הזהרתי אותך שלא ידברו על בר קמצא"

המשרת שלא הבין מה הפירוש של שאלה רטורית הגיב:
"בלת"ק הזהרת אותי פעם אחת"
אחר כך הוא רצה לכתוב שהם בכלל דיברו על קמצא ולא על בר קמצא, אבל עבר תוך כדי דיבור, וההודעה שלו ננעלה.

המשרת הבין את המסר ניגש לההוא שבסך הכול סיפר סיפור קצת תמים, על קמצא. והחליט למחוק אותו לגמרי, רק בגלל שחשבו שהוא דיבר על בר קמצא.

כך נחרבות להם מסיבות, ענוותנותינו מחקה אשכולינו.
1.

הגלגל הזה מצחיק, פעם קניתי ערכה של כלי משחק לחול. בגינות היום אין חול אז מי מחזיק בבית "כלי חול" בשקית ניילון פשוטה מחוררת בקצוות כזו שהחזיקה את המצרכים שקנינו פעם, כשהשקיות עוד היו בלי חשבון ולא גירדו לנו עשר אגורות זהובות מהארנק כל פעם שקטפנו מהערימה ליד הקופה. בכל אופן קניתי ערכה של כלים למשחק בחול, בגלל שבחופש המתקרב - בטח ניסע לים פעם אחת או פעמיים ויש הרגשה טובה לקחת איתנו גם כלים לחול.

בתוך הרשת הלבנה ליד דלי וכף ומגרפה קטנה היה גם מעמד עם גלגל. כן כמו של איזו טחנת קמת עתיקה על שפת נהר. הגלגל הזה האריך ימים בבית שלנו, אף פעם לא היה שימושי מדי מה שבטח תרם לאריכות ימיו. המעמד היה אדום והגלגל צהוב ואם הצלחנו לייצב אותו בזוית הגיונית לזרם המים באמבטיה הכפות שלו היו מתמלאות במים עד שהכובד הכריע אותן והן הסתובבו להן הלאה מוריקות את המים ומפנות מקום לכפות הבאות בתור. להתמלאות עד כובד ולנוע להתרוקן וחוזר חלילה וחס. הילדים התרשמו הרבה פחות ממני מביצועי הגלגל. כנראה החיים שלהם רחוקים יותר מגלגלי תחנות קמח למיניהן, כן גם אני רחוקה אני יודעת, ובכל זאת. כנראה הריחוק מספרים המדברים על הנושא, כן אני עוד קראתי ליהמן במהדורה הקודמת, והיום אני קונה להם את המהדורה החדשה שיידבקו קצת בהיסטוריה יהודית ובתחנות קמח עם גלגל מסתובב וכזה.

ולמה נזכרתי בגלגל הזה – אולי כי עמדתי מיואשת מול עריסת התינוק הבוקר, בוהה באהבה בערימות הכביסה שנמות שם בשלוה. התינוק לא היה מתחת, הוא היה בעגלה לצד העריסה, תודה לקל על החדר בן ה-9 מטר. מטר פחות והתינוק כבר היה צריך לישון במגירות השידה. אבל כעת העגלה עומדת בנחת לצד העריסה ואני עומדת מקדימה מביטה בהתעמקות במוצג ונזכרת פתאום בגלגל הצהוב. פתאום זרם המים הרטוב מתחלף לי בדמיוני בשקיות טובות וצבעוניות, חדשות ומבריקות, שלתוכן אני קוטפת בגדים מהמדפים והקולבים והגלגלים בחנויות בגדי הילדים. איכשהו אני מגלה עוד ועוד בגדים מתוקים, שמלות שוברות לב, סטים מבריקים, אפודות מהחלומות וגרביים בטוויסט לא נשלט. והנה אני אוספת את כל הטוב הזה היפה והשווה במחירי סייל או הזדמנות או סתם פירגון עצמי, והוא נשפך ונשפך אל הארונות ומגירות הבגדים. וכשהם מתמלאים, הכובד מסיע את כפות הגלגל הלאה והסיבוב לוקח את הבגדים אל סלי הכביסה שלי שמתמלאים ומתמלאים, ומשם הלאה למכונת הכביסה ומשם למייבש ומשם לעריסה הזכורה לטוב. מולה אני עומדת כעת מזוגגת מבט ושואלת את עצמי, כמה בגדים יכולים להית בעולם ועד מתי אני יקפל אותם על מנת שיפלו לסל ויצופו למכונה ויסתלסלו במייבש ויחליקו בגיהוץ וסובב סובב הגלגל והם יגיעו לכאן חזרה לעריסה.

אני אוהבת את הבגדים בגלגל שלי, אני אוהבת את הילדים שלי כשהם לובשים אותם ולרגע הם מטופחים באמת כמו בקטלוג שבחנות ובפרסומות שבעיתון, ולרגע- אני שוכחת שהם יודעים לריב מכות עד קריעת בגדים, ולעשות סצנות בכי שמנופפות במוחי כמו בד אדום בעיני שור זועם שרק בא לו לצרוח שיהיה כבר שקט. ושוכחת שהם יודעים לחורר גרביים יותר מהר מ'רדלעך' מקצועיים, ולסלול רכבות במהירות האור, הלואי על הרכבת הקלה. ולרגע,

לרגע קטן אני האמא של כל הכביסות האלו, מגלגל החיים, עם הטוב הרע והמחורר, הדהוי והמבריק, התואם והלא. אמא אמיתית עם רטיבות קלה בעיניים וכפות מלאות ברכה.

khhc©
 תגובה אחרונה 
גם אתה מוצא את עצמך עובד במשך שעות באותו מקום, בלי לצאת מהחדר? מרגיש שאתה לא עושה שום דבר בשביל עצמך, רק עובד בשביל אחרים? אחרי כמה שעות עבודה, צריך קצת אוורור? נגמר לך הכח לעבוד בשעות הכי קריטיות? חש שאתה לא עושה שום דבר משמעותי, רק עושה רוח?

חדש!
משיב הרוח - מגזין התוכן למזגן

מזגן יקר.
אנחנו במערכת משיב הרוח, יודעים עד כמה קשה אתה עובד. בזמן שהאחרים יושבים בכיף שלהם במזגן, אתה זה שצריך לעבוד קשה בשבילם.
קח אוויר. מגיע לך משהו עם שאר רוח, משהו שישיב לך את הנשימה ואת הנשמה. מוגש לך בזאת מגזין תוכן מרתק עם כל מה שמעניין אותך לקרוא.

תוכן הגליון
כתבת שער: נחת רוח. כתבנו מ. זגן יצא לברר למה למען השם האנשים לא מנקים לנו את הפילטרים ■ סקר מזגנים: כמה אתם סובלים בשעת ניקוי הפילטרים, והאם זה שווה לכם את ההרגשה הנעימה שבאה אחריה ■ וגם: ראיון ייחודי עם זוגי, המזגן המטופח. איך ההרגשה לחיות בבית שבו מנקים פילטרים כל שעתיים?​
כתבות נוספות בגיליון:
משיב הרוח ומוריד הגשם - טפטופי מזגן אחרי הספונג'ה. מה פשר תופעת המזגן המזיע? מדוע היא מתרחשת דווקא ברגעים הכי פחות נוחים? ומהם הצינורות הנכונים לטפל בבעיה.​
אנשי רוח - שיחה מרוממת רוח עם מתקיני וטכנאי מזגנים, האנשים היחידים שעובדים בקיץ בלי מזגן.​
טחנת רוח - מזגן שקט, מציאות או מיתוס. ראיון שקט במיוחד עם פרסומות למזגנים.​
לכל הרוחות - השאלה הנצחית, האם למזג רק למעלה, או לנענע את התריס מעלה מטה. פגשנו ארבעה מזגנים מובילים לשיחה על הנושא. להוציא את הרוח מהמפרשים.​
ברוח הזמן - פולמוס הטיימר, שני מזגנים מתווכחים על התועלת והנזק של הטיימר.​
שמיניות באוויר - מסמך מטלטל. מזגנים בצימרים ובמלונות קובלים על השעות הנוספות ועל המשמרות הארוכות. טורנדו מספר: "דלקתי שלושה חודשים רצוף".​
טורים:
מזגן מרכזי - דבר העורך. קריאה להצלת הזן הנכחד, מזגני חלון.​
מזגן מפוצל - שני טורים אורחים בויכוח נוקב - אלקטרה או תדיראן.​
דשים ורוחות - פינת הברכות והאיחולים. כל החדשות והעדכונים בעולם הרוח והמיזוג.​
חולה רוח - טור אישי נוגע ללב של מזגן מאותגר גז.​
כיס אוויר - איך להיות מזגן חסכוני, טיפים להתייעלות כלכלית.​
מי זוג - השפעת המזגן על שלום הבית לטוב ולמוטב.​
מדעי הרוח - פרופסור לפיזיקה אלקטרומגנטית מנסה להסביר איך משתמשים בשלט של המזגן.​
מצוברח - טור הומוריסטי. המזגן ששכחו אותו דולק כשנסעו לנופש ושרד כדי לספר.​


המגזין החדש כבר באוויר, כמו שאומרים אצלנו 'פתוח מיזוג אוויר'.
מזגן יקר, עשה עכשיו מינוי ל'משיב הרוח' ותיהנה משעות של קורת רוח.
ב''ה.



הָעֵינַיִם שֶׁנִּנְעֲצוּ בָּרִיק

טָעֲנוּ כִּי הָעוֹלָם הוּא דִּמְיוֹן.

הוּא אֵינֶנּוּ.

אֵין חַיִּים, טָעֲנוּ הָרְגָלִים שֶׁהִלְּכוּ בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ.

הַשֶּׁקֶט שֶׁל מִסְדְּרוֹן אַפְלוּלִי עִם חֲדָרִים עֲמוּסֵי חוֹלִי

צָעַק - שֶׁהַחַיִּים הֵם תַּעְתּוּעַ חוֹלֵף.

הַחַיִּים הֵם קְטַנִּים מִדַּי, פְּשׁוּטִים מִדַּי, חוֹלְפִים מִדַּי, קָשִׁים מִדַּי

הִסְכִּים אָז הַצַּדִּיק,

"החיים הָיוּ וְאֵינָם, וְאוּלַי כְּלָל לֹא הָיוּ".

וְאָז הִגִּיעוּ הַשְּׁכֵנִים

וְצִיְּרוּ חַיִּים,

וְאַחֲרֵי הַתֹּהוּ הִדְלִיקוּ אֶת הָאוֹר.

הָאֲנָשִׁים הַטּוֹבִים הַלָּלוּ הָיוּ

הַמַּיִם

וְהַצְּמִיחָה

וְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם.

צְלִיל הַחַיִּים שֶׁנִּשְׁמַע בַּיְּשִׁימוֹן טֶרֶם יִהְיֶה הָאָדָם בָּאָרֶץ,

הָיָה פַּעֲמוֹן הַדֶּלֶת.



וְהַשָּׁכֵן מִלְּמַטָּה שֶׁהֵבִיא מָרָק הָיָה בְּאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם.




*בעקבות שיחה עם יהודי שנעזר בשכנים מבני ברק של מעלה..
המעשה הראשון שעל ידו הכירו כל ישראל בחכמתו המופלגת של שלמה המלך היה בסיפור מוכר וידוע - משפט שלמה.

שתי נשים מתייצבות לפני שלמה עם תינוק, כשכל אחת מהן טוענת שהיא אימו של התינוק. שלמה המלך מבקש לקבל חרב, ופוסק שיש לחתוך את התינוק לשנים, וכל אחת מהן תקבל חצי ממנו. האם האמיתית של התינוק זועקת "תנו לה את הילד החי! אל תהרגו אותו!", והאשה השניה מכריזה בקול אכזרי "גם לי גם לך לא יהיה. גזורו!"

המלך פוסק שהילד שייך לאשה שהסכימה למסור את הילד לאשה השניה, והכל מכירים בחכמתו העצומה של שלמה, ומבינים שהקב"ה נתן בקרבו בינה מופלגת.

***

מאז ומתמיד היו הימין והשמאל במדינת ישראל חלוקים בשאלה מי יותר דואג למדינת ישראל. הימין טוען שהוא היחיד שדואג לביטחונה של המדינה, ולכן הוא מקפיד שלא לוותר על אף שעל ממנה, ולא לצאת למשא ומתן עם האויבים, והשמאלנים הם בוגדים שמוכנים למכור את המדינה לערבים.

אנשי המרכז-שמאל, מצידם, טוענים שהם הדואגים לכך שהמדינה תוכל להתקיים לאורך שנים כמדינה יהודית ודמוקרטית, כיון שאם הערבים לא יקימו מדינה משל עצמם הם יהיו רוב בשטח מדינת ישראל, ואז מדינת ישראל תהפוך למדינה עם רוב ערבי בכנסת, או למדינת אפרטהייד שאינה נותנת לרוב אזרחיה אפשרות להצביע בבחירות.

בשנים האחרונות, ובפרט בימים האחרונים, הסתמנה תשובה על השאלה הזו, תשובה שהיא בבואה של 'משפט שלמה'.

אין איש מקצוע אחד שיטען שבחירות חוזרות ונשנות הן טובות למדינה. אין כלכלן אחד שיאמר שהיעדר תקציב הוא דבר מועיל למדינה. אבל זה לא מנע מגוש הימין בהנהגת נתניהו להוביל את המדינה שוב ושוב לבחירות במעין ספורט שכזה, בתקווה דחוקה "אולי הפעם נצליח לקבל רוב".

לאחר הבחירות הקודמות, כששוב נקלעה מדינת ישראל לתיקו פוליטי, היה בני גנץ יכול להמשיך לרוץ בראש מפלגתו בת השלושים מנדטים לבחירות רביעיות, אך הוא ויתר על הנהגת גוש המרכז-שמאל למען טובת המדינה, והקים ממשלת אחדות יחד עם נתניהו, כשבכך הוא מתכחש להבטחת הבחירות המרכזית שלו - שהוא לא ישב תחתיו.

היה נראה שהתיקו הגיע לסופו, אך לא. נתניהו החליט שלא יעלה על הדעת שיהיה חוק שלפיו הוא צריך לעזוב את כס ראש הממשלה לאחר שנה וחצי, ועשה את המהלך הנכלולי ביותר מאז קום המדינה, כשהוא מתכחש להסכם הקואליציוני שעליו הוא חתם רק מספר שבועות קודם לכן והבטיח לקיימו 'בלי טריקים ובלי שטיקים', והודיע שהוא לא הולך להעביר תקציב דו-שנתי כפי שהתחייב, כדי לקחת את המדינה לבחירות רביעיות, שאז שוב 'אולי' הוא יצליח לקבל רוב.

למרבה ההפתעה, לאחר הבחירות הרביעיות גילה נתניהו שהעם לא התחלף בשנה שחלפה, ושוב הוא החליט שלא לתת לו את קולותיו. ניסיונו להקים ממשלה בקולות התנועה האיסלמית לא צלח, ושוב נפתח מצידו מסע מזורז לגלישה לבחירות החמישיות.

הלכו ראשי גוש המרכז-שמאל, ועשו את המעשה הקשה ביותר מבחינתם - נתנו את כס ראש הממשלה לאחד האנשים הימניים ביותר בכנסת. אדם שמבחינתו 'שתי מדינות לשני עמים' זה דבר שלא יעלה על הדעת.

והנה 'משפט שלמה' לפנינו במלוא עוצמתו.

גוש נתניהו לא מסכים בשום פנים ואופן להקמת ממשלה בראשות אדם שאינו נתניהו, ומבחינתו צריך ללכת שוב ושוב לבחירות, עד שהעם יבין מה עליו לעשות, או עד שהמדינה תקרוס.

ואילו גוש השמאל, שעשה ככל שביכולתו כדי להקים ממשלה מתפקדת, ובממשלה הקודמת נתן לנתניהו שנוא-נפשו להיות ראשון ברוטציה, מוותר שוב לימין, ונותן לבנט את כס ראשות הממשלה לשנתיים.

***

אבל זה לא הסוף.

בימים האחרונים אנחנו עדים לפשיטת הרגל המוחלטת של אלו שקוראים לעצמם 'גוש הימין', 'הגוש הלאומי' בנושא חוק האזרחות.

לפני כעשרים שנה התגלה, שהחוק המכריז שאזרח ישראל שהתחתן עם אזרח מדינה אחרת יכול להכניסו לארץ, גורם לסיכון בטחוני עצום, כשערבים תושבי הארץ מתחתנים עם פלסטינים מעזה, מירדן או מיתר מדינות האויב, ונכנסים עם בני זוגם ויתר משפחתם לארץ. לאותם בני זוג פלסטינים היה חלק גדול מאד מהפיגועים שאירעו בארץ. מלבד זאת, החוק מסכן את הרוב היהודי בארץ, כשערבים יכולים להכניס בחסותו עשרות אלפי פלסטינים מדי שנה.

הממשלה ניצלה פירצה דחוקה בפסיקת בג"ץ, והצליחה להעביר הוראת שעה לשנה שאומרת שהחוק אינו תקף לגבי בני זוג המתגוררים ביהודה ושומרון ובעזה, או במדינת ערב העוינות.

מדי שנה בשנה האריכה הממשלה את תחולת החוק בשנה נוספת, כשהשב"כ דוחק בה לעשות זאת, שאם לא כן, הסיכונים הביטחוניים הם גדולים.

אך כשהגיעה העת להאריך את החוק הזה, החליטו אנשי 'גוש הימין' לעשות משחקים פוליטיים על חשבון ביטחון המדינה. הם הבינו שאנשי רע"ם יתנגדו לחוק, וכדי להביך את הקואליציה, הם הודיעו שהם יצביעו נגד החוק הזה - שהם עצמם הצביעו עליו מדי שנה בשנה בעשרים השנים האחרונות.

אין מילים לתאר את גודל העזות והחוצפה. אלו שכועסים על הקמת הממשלה, בטענה שהיא תערער את ביטחון המדינה - מוכנים לערער בידיהם את ביטחון המדינה, ובלבד שהקואליציה תהיה מובכת. מבחינתם - אם הרשימה המשותפת תעלה חוק שצריך לשחרר את כל האסירים הערביים מהכלא - הם יתמכו בו, העיקר להביך את הקואליציה. כן, אנשי גוש ביבי טוענים "אם הקואליציה חושבת שהיא תוכל להגן על ביטחון ישראל בלעדינו - תעשו את זה. אנחנו לא נעזור לכם". אבל אף אחד לא ביקש מהם לעזור לקואליציה. בסך הכל ביקשו מכם לעזור למדינה, ולא להצביע נגד החוק שחשוב לביטחון המדינה.

אין גם ספק שזו היתה טענת האשה שזעקה 'גזורו': "אם את חושבת שתוכלי להגן על חיי תינוקך כשאת לא מוותרת לי עליו - עשי זאת! אני לא אעזור לך לשמור על חייו, כשאת לא מוכנה שאני אהיה זאת שאגן עליו".
האמת שכבר הרבה זמן לא קראתי ספר מתחילה ועד סוף, אולי הפרעות הקשב שלי התגברו לעת זקנה אולי ההתמכרות למחשב אולי סתם כך אין לי זמן
אבל חזקה עלי מצות בני ביתי בגילאים השונים שיתליט"ו שלא לוותר על ספר זה
האמת ששרפתי עליו ערב מכריכה לכריכה כבימי נערותי ונהנתי למאוד
התיאורים, (למשל העיניים של כל דמות.. האמזרגד של נחמי השקד של אימוש ועיני האח הבוערת של טל, התובנות, המעברים לדמויות מקבילות, הנסיכות.
הפרטים המוכמנים שמתגלים לכל האורך חוטים שזורים שמאירים בכל פעם מחדש
הדמויות מרתקות החל בריקי גיבורת הסיפור, המאבק שלה עם העבר ובעיקר עם מי שהיא, חוסר המושלמות הכל כך מושלם שלה, עלקא נחמי וכמובן מוטי שלא שופט.
כן, גם ההשתטויות יוצרות עומק ותובנות שיוצרות עומק נפלא ממש התחברתי , מיוחד ומומלץ ממש

קצת ביקורת, בכל זאת
לפעמים יש תובנות ומוסר השכל שנדחף קצת בכפית.

שאלה לקוראים
פּוּּש סוּּפֶר ואֶגוֹ מתווכים אל הנשמה ואלינו את מה שקורה מאחורי הקלעים במשחק הגדול הזה, קראתם אותם? או שדילגתם לסיפור עצמו עם מבט חטוף לתובנות שאולי קצת באו בכפית?
האמת שאני מהר מאוד נטשתי אותם לקראת המשך הספר חזרתי להציץ בהם והם הלכו ונהיו לי מעניינים. מעניין אותי איך הרגשתם איתם.

שוב, נהנתי. מומלץ בחום.
כששותים יין מקובל להקיש את הכוסות זו בזו.
ויש לכך הסבר מרתק!
שתיית היין מגרה ארבעה מתוך חמשת החושים שלנו -
צבעו העמוק של היין מספק את חוש הראייה.
כמובן, חוש הטעם.
חוש הריח מתענג גם הוא.
והיד אוחזת בכוס ומגלגלת...
מי קופח?
חוש השמיעה.
ולכן מקישים את הכוסות :D

ואיך כל זה קשור לשירה?
תכף...
ישנם שירים שעוטפים את הקורא בתחושה,
מעין הזיה נעימה.
כביכול הוא נמצא ממש שם,
נוגע במחזה המהפנט.
אקרא לזה - 'ארומה'.
שיר עם 'ארומה'.
@.Ana / אתגר איזהו השיר #7 - דימויים

תיבות גמא
של נשמות
משוטטות בנילוס
הרדום,
מצופות מבחוץ
ומבפנים
מסך אטום,
אור קורן
מסתתר
מפני כל היקום
בעיקולי הנהר.

ורק צריך
שמישהו אחד
יגבר על המרחק
באמונה פשוטה
יושיט את היד
שתתארך
עד שתגיע אל הנער
הבוכה
את כאביו
ובחמלה ימשהו
מאפלת הצער.

באתגר הנוכחי יש לכתוב 'שיר ארומטי'.
לדעתי, אחת הדרכים לכתוב שיר כזה היא ע"י שימוש בחושים -
תיאור לירי של ריחות טעמים וצלילים שמלוים את תוכן השיר.
להריח את הקפה,
לשמוע את שקשוק הרכבות,
לראות את הנהר...
לא מוכרחים להשתמש בעצה הזו, זה רק טיפ.
בית אבי / חיים חפר

מקצווי אותה שכונה דרומית
בית אבי חוזר אל חלומי
עם שעות יפות של חסד
והקיץ במרפסת
בית אבי חוזר אל חלומי

שם עומד הוא בין הדוכנים
בענן ענוג של תבלינים
בין שקים על המדרכת
שמהם הביא פת לחם
שם עומד הוא בין הדוכנים

בית אבי יושב אל השלחן
בין ימים של חול ויום של חג
בתפילות של בין ערביים
על הלחם על הבית
בית אבי יושב אל השלחן

כן הנה בית אבי יושב אל השלחן
הנה הוא בית אבי עומד עדיין שם

ואבי עומד עדיין שם
אך ללא בניו ובלי יורשיו
ואני זוכר עדיין
ריח תבלינים וקיץ
בית אבי עומד עדיין שם

אז מעכשיו יש לכם חודש לשכר את רוחנו,
לקחת אותנו למקום אחר,
נופים אחרים.
מי שיצליח - זו קודם כל אמנות אמיתית.

ארומו!
וכל המרבה הרי זה משובח.

כאן הנספח אם בכל זאת יש משהו לדברר עליו.
  • 894
  • טוב, נו מה הוא רוצה. מה אני אעשה איתו עכשיו? גם כן, קנה פראק, נהיה ראשיב'ה, אני יכול לנחש מיהו המוכר באקסוס שמכר לו אותו,

    ועכשיו הוא מגיע ללחוץ, הוא לא מבין שהחבר'ה שלו לא משהו, לא שהעפנו את הבחורים שלו משנה שעברה אבל הם לא משהו, סתם

    אפורים, אפילו בלאגן הם לא יודעים לעשות, וזז הכי גרוע, מה אני יעשה - ברוך הוא וברוך שמו - איתו עכשיו? - אמן.


    אולי אני אגיד לו שיגיע אחרי מנחה, ואז אני ינסה להתחמק אם איזה בחור בלימוד, רגע עכשיו זה אחרי מנחה, ועוד שנייה הוא מטרטר אותי.

    לא, תשמע הם בחורים טובים אבל אין מקום, אולי שילכו לישיבה אחרת יש הרבה ישיבות טובות, לא חייב ישיבה אשכנזית,

    כן גם אני רוצה ישיבה אשכנזית, נכון יש כאן רק שלוש אחוז אבל שנה הבאה זה יגיע לארבע, וחוץ מזה באמת שאין מקום,בחדר אוכל אפילו המקקים
    נרמסים בכניסה, אהה לפחות זה חוסך הדברה, אולי נשים לו מיטה במקלחות , זה יחסוך עוד קצת.

    עזוב, אני אומר לו תרד למטה, יש שם קופה, מה הוא פותח עלי עיניים של בת יענה גוססת, כן, קופה ששמים בה כסף, עשרים אלף הוא
    אומר, מה זה נראה לו בית התמחוי, לא אין מקום מה הוא לא מבין, אהה חמישים אלף טוב, תרד ללמטה ונראה אם יש מקום,

    תתקשרו אלי בערב אני אבדוק את העניין, כל טוב , כל טוב, שכוייח.


    בערבון מוגבל, כמובן.
    האם אי פעם תהיתם וחשבתם איך נראה חדר שבתוכו יושבים המוחות הכי חריפים בעולם?

    הבה נדמיין יחד.
    מן הסתם האווירה בו מלאת הדר, כבוד וממלכתיות.
    בכל רטט קל או משב רוח חשים את כמויות האינטליגנציה המתעופפות אנה ואנה, גלים גלים של הרהורים עמוקים וחריפים מאין כמוהם.

    הנוכחים אפופי מחשבות, מצחיהם קמוטים, הם יודעים: גורל העולם כולו על כתפיהם.
    הם, צוות החכמים, ניחנו במתת שמיים נדירה: חוכמה של פעם במאה-מאתיים שנה.

    סביר להניח, ברור לכולנו, שיש להם גם ראש צוות. סוג של מנהיג מקומי. אדם המצוייד בשכל מבריק, מבהיק, גאוני, כזה שיכול להעלות להבות של תבונה עד הירח. אדם נדיר מיסודו. זהב אנושי. מתנה לכדור הארץ. מכפות רגליו ועד לקצה ראשו. אותו מישהו בוודאי יישב לפני אותה חבורת יודעי העיתים, ובמאור פנים ילמד אותם את הדברים הכי מתוחכמים בתבל. והם יאזינו, מורכני ראש, חדורי מטרה, עצורי נשימה.

    חכמי האמת לא טורחים לכלות זמנם בדיבורים או בשטויות. אין להם זמן! האנשים האלו, שגילם כנראה ינוע בין שנה לתשעים, ירשמו על גליון את פנינות מחשבותיהם. ואולי, רק אולי, הם לא יחדשו מעצמם דבר, אלא רק יסכיתו ויטו אוזן ליושב הראש הפלאי, אוצר המחשבה המעמיקה הגדול בכדור הארץ.

    כעת רק תארו לכם עד כמה יהיה גבוה האיי-קיו הכללי בחדר, כאשר ייתלו על קירותיו תמונות של חכמים מדורות קודמים. אנשים שפועלם היה כה יוצא דופן, עד שתמונתם מהווה השראה לקבוצת המומחים היושבים תחת התמונות. ומבטם החודר של החכמים המתים, המצולם באומנות או מצוייר בצבעי שמן מפעימים, נעוץ באורח תמידי בנוכחים במקום, מניע אותם לטפס ולהעפיל לרקיעים חדשים על עוצמה מחשבתית והישגים לוגיים.
    אוי, מה נאדר יהיה המחזה!

    והנה מתברר, לשמחתנו, כי אין מדובר בחלום או פנטזיה. ואדרבה; בתקופה קשה זו לכלל האוכלוסיה, כאשר הווריאנט ההודי משתולל, ראש הממשלה חש זעיר בנעליים, יושבי כל עולמנו אפופי תבהלה - הנה כי הנה, יש צוות כזה! כן!

    להלן תמונה של אנשי המופת:


    rodong-jun8-kju-consultative-meeting-wpk-hq-2-935x500-1.png
    בכל שנה מיד אחרי פסח, עם צאת המחוש הראשון מפתחי הביוב, רעייתי נכנסת לפאניקה.

    למרות שהבית עובר הדברה מקצועית וילדינו אמונים על פינוי גוויות, לא מש k300 מידיה מפסח ועד חנוכה.

    השנה רשמתי אותה למרכז 'ג'וקר' בטבריה, לטיפול התמודדות עם פחד ממשפחת הפסוקאים.

    לקחנו סנדוויצ'ים ויצאנו צפונה, אם כבר יוצאים, שתהיה חוויה. אולי נקפוץ גם לכנרת.

    פקידת הקבלה רשמה אותנו במחשב והכניסה אותנו לחדר ההכנה, שם שאלו אותנו שאלות בריאותיות.

    על ידיה של אשתי הונחו אלקטרודות המנטרות את המדדים החיוניים, וכשקראו בשמה נפתחה דלת כפולה.

    מבעד לזכוכית מחוסמת ראיתי אותה עוברת את הדלת השנייה ונכנסת אל חדר עגול וריק, התיק עם הk300 נשאר אצלי.

    אישה חמורת סבר נכנסה אל החדר ושאלה אותי אם אני מעוניין להישאר לצפות בתהליך, לקחתי איתי גמרא קטנה אז נשארתי.

    הזעופה אחזה בידה שלט רחק שעמו נעלה את הדלתות הכפולות, אור אדום נדלק בחדר בו נכלאה אשתי, ופתח גדול נפער בתקרה.

    אלפי מקקים בגדלים שונים - מעופפים ושאינם – נשפכו אל החדר, המסך שבחדר הבקרה הראה על עילפון קל.

    "היא תצא מזה", אמרה המפעילה תוך שליחת זרם חשמלי דרך האלקטרודות.

    הזכוכית העבה לא אפשרה לי לשמוע מה היא צועקת, אבל מתנועות ידיה יכולתי להבין שחם לה, אין מה לעשות ככה זה טבריה.

    ואז חלצה בזעם נעל אחת ומחצה שני תיקנים אמריקאים גדולים, שמתוכם יצאו הרבה פיצפונים. המבט שלה פתאום תוהה, מרחם, והמדדים כולם תקינים.

    "כל הכבוד", לחשה הקשוחה בינה לבין עצמה, ולי אמרה: "אשה חזקה יש לך. זכית".

    בדרך חזור היא שתקה, לא היה לי אומץ להעלות את הנושא, אבל הk300 עדיין אצלי.

    עכשיו אני מחפש סדנה כזו לגברים. כבר שבוע שאשתי מסתובבת בבית כשעל כתפה הימנית מקק ענק בשם מוקי.
    עוד מעט הוא יבוא.

    היא ישבה על כיסאה המתנדנד בתנוחת המתנה, אבל לא ציפתה לבואו.

    עוד מעט הוא יבוא, אבל במקום להביט בשעון הקיר המתקתק ברעש, היא נעצה את עיניה בוורידים הבולטים בין הקמטים שעל ידיה.

    עוד מעט הוא יבוא, הנכד שלה, כמו בכל יום שלישי. לא מפסיד אף שבוע בתורנות שלו. עוד מעט הוא יבוא – ובמקום להביט אליה, עיניו יהיו במסך כל הזמן. ובמקום לדבר אליה – פיו ידובב נמרצות לפומית.

    אי אפשר להאשים אותו, את הנכד העסוק שלה. בגילו הצעיר הוא כבר חובק עסקים, והיא אמורה להיות גאה בו. אבל איכשהו היא מעדיפה את הנכדה הנחשלת שלה, שכבר שנתיים לא מוצאת עבודה – אבל לפחות מספרת לה על זה. בוכה, מתלוננת – אבל משתפת. ממלאת את תפקידה נאמנה בתורנות.

    עוד מעט הוא יבוא – וידיה שעל ידיות הכיסא רעדו פתאום. התרוממו לאִטן, כאילו רצון משלהן ננסך בהן. הן התרוממו, כאילו רוח אחזה בהן, והחלו לרפרף באוויר בעוצמה שכבר שנים לא הייתה בה. והגוף התרומם בעקבותיהן, ניתק מהכיסא אט-אט, כאילו רפה כוח הכבידה בעולם.

    עוד מעט הוא יבוא – והוא לא יראה אותה על כיסא הנדנדה כמו תמיד. אם בכלל יעיף מבט לעברו.

    נעוריה נשכחים זרמו בוורידיה הבולטים פתאום. היא ריחפה ברחבי הבית, סמוך לתקרה, מצאה את עצמה כמעט מתנגשת בחלון. פתחה אותו בתנועת יד רועדת, וחלפה בעדו. כמה טוב שאין סורגים, כמו שניסו ילדיה לשכנע אותו לעשות. מי יגנוב מאישה זקנה שאין לה כלום – מלבד ידיים שמצליחות לעופף פתאום.

    העיר נפרשה תחתיה. כמה זמן כבר לא יצאה אליה? אפילו חדוות הקניות נלקחה ממנה, חולקה בתורנות בין צאצאיה. הרוח נשבה במטפחתה המהודקת, משחררת אותה קלות. הידיים רפרפו בקלות ענוגה, כאילו היא מנצחת על מקהלת הרוח. כמה אוויר אפשר לשאוף, והיא לא ידעה זאת בכל תשעים ושלוש שנותיה.

    הורידה שוב מבטה כלפי מטה, אל העיר. ואז זיהתה אותו – את המפעל של הנכד שלה. השפילה עוף, מסוקרנת פתאום. מעולם לא ביקרה במפעל שלו. וודאי שלא ממעוף הציפור.

    ראתה את ההמון המתרוצץ בדקדקנות, ראתה את ערמות הארגזים נושאי חומרי הגלם, הציצה בעד אחד החלונות, נבהלה ממכונות הענק. ואז – אז ראתה אותו עצמו.

    עומד בפתח המשרד שלו, הטלפון צמוד לאוזנו, שני אנשים מדברים מולו בלהט. אוזניה, שכבר כמה שנים כיבו מפניה כמעט את כל רעשי העולם, התחדדו לפתע. והיא שמעה אותו אומר, בתקיפות מנהלית, "לא! אני לא יכול להתעכב אפילו רגע. סבתא שלי מחכה לי."

    האנשים מולו ניסו להתווכח בתנועות ידיים, אבל הוא נופף אותם בתנועות משלו. "אם תצטרכו – תשיגו אותי פה." והצביע על המכשיר שבין כתפו לאוזנו.

    הרוח סביבה הפכה חמה פתאום. החום זלג אל תוך לבה. היא שוב המריאה, שוב נפנפה בידיה בחוזקה, מהר, מהר, ציוותה על ידיה. לשוב הביתה. עכשיו. לפני שהוא יבוא.



    והוא בא.

    והטלפון היה אִתו.

    אבל הוא היה גם אִתה.

    והיא – לראשונה – הייתה אִתו. הוא אמנם בא בשבילה – אבל היא יכולה להיות גם בשבילו.

    וכשעיניו התרוצצו במחווה המוכרת אל המסך, היא הניחה פתאום את ידה הוורידית על ידו השרירית, והסיטה את המכשיר אל קצה מרוחק בשולחן.

    "נדבר קצת," היא פסקה. אין ספק שאת הקול התקיף הוא ירש ממנה.

    והם דיברו. קצת. והביטו. הרבה. הוא ראה אותה. והיא – ראתה אותו. מקרוב, לא במבט על, אבל עם הרושם שלו.



    והוא הלך בסוף. שב לחייו ולעסקיו ולמכשיריו.

    והיא הביטה אחריו בחיוך מלא-לב, ושוב התרוממו ידיה ממסעדי הכיסא המתנדנד, ושוב התרומם גופה אחריהן.

    והיא הלכה בסוף. מבטה רחב מאשר היה אי-פעם.

    וגופה נותר מאחור.


    גילוי נאות: הרעיון הסיפור הוא של הבת שלי (בת 13.5). היא ניסחה תקציר קצת שונה לסיפור, ואני הרשיתי לעצמי "לגנוב" לה את הרעיון ולנסח אותו במילים שלי...)
    ב''ה.

    אַחֲרֵי הָאֹפֶק,

    בְּתֹם הַכַּלְכָּלָה הָעוֹלָמִית,

    בְּסִיּוּם הסייבר, מְהִירוּת הָאוֹר וְהַיֶּדַע,

    מִילְיוֹנֵי מַחְשְׁבִים,

    וְתוֹכְנוֹת,

    הַבּוֹנוֹת עַצְמָם וּמַשְׁמִידוֹת עַצְמָם בְּזֶה אַחַר זֶה.

    כְּשֶׁיִּתֹּמּוּ הַמִּילְיַארְדִּים הָרְכוּנִים עַל מָסַכֵּי הָאוֹר.

    וְהָאָדָם, כְּמוֹ רוּחַ נוֹשֶׁבֶת, יַעֲבֹר כְּהֶרֶף עַיִן, בַּחֲלָלִיּוֹת מוּזָרוֹת וּמֻפְלָאוֹת,

    מִקְּצֵה הָעוֹלָם וְעַד קָצֵהוּ. וְחוֹזֵר חָלִילָה. וְחָלִילָה וְחָס.

    וְכָל הַיֶּדַע, לְפָנָיו יַעֲבֹר, כְּאָבָק פּוֹרֵחַ וּכְצִיץ נוֹבֵל.

    שָׁם,

    בִּקְצֵה הָעוֹלָם

    יִשְׂרֹר שֶׁקֶט מוּזָר,

    וְהָאָדָם יַעֲמֹד מוּל יַם הַשִּׁמָּמוֹן,

    וִיבַקֵּשׁ מַשְׁמָעוּת.

    לְחַיָּיו, לְמוֹתוֹ.

    לְחִיּוּכוֹ.

    לְרֹחַב לִבּוֹ.

    לְדַעְתּוֹ.

    יְחַפֵּשׂ בֵּין הַמִּלִּים הַיְּשָׁנוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ

    טֶרֶם הָיָה הַכַּפְתּוֹר

    טֶרֶם נָע הָאָדָם בָּאִי שֶׁקֶט

    וְחִפֵּשׂ אֶת סוֹף הָעוֹלָם.
    בעקבות האתגר שובו של המינגווי ושפע הרעיונות המשובחים שגדשו אותו, גיליתי מקור השראה חדש ליצירה יש מאין.

    די קל לייצר סיפור בן משפט אחד, ומשם הכול נפתח מחדש.

    תוכלו לשתף באשכול זה סיפורים בני מילים בודדות.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה