קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בהמשך לאשכול הזה,

אני בהלם.
לא כי הספרים לא טובים. הם באמת זכאים לנצח בהמון תחרויות.
אבל גם אם אתה אלוף דרום בשחמט, עוד לא ניצחת ת אלוף העולם בשחמט והעוד המון תחומים שנושקים אליו.
ולכן כשכל זה בתחרות אחת עם זריצקי, והוא לא זכה אפילו לא במקום החמישי!! אין לי אלא לשער כי הייתה פה הונאת בחירות קשה עם חשד לשוחד.
או לחילופין ש..
מה שכתבתי באשכול הקודם.. זה העניין
אחרי שקמל השטר האחרון על עץ האבטלה, הסתיימה לה חופשת הקורונה - פלוס מינוס - ויצאתי לחפש עבודה.

אחרי ראיונות לרוב, והרבה חייכנים ש'יחזרו-אליי-ברגע-שיתחדש-משהו', החלטתי על הסבה מקצועית.

צלצלתי ליוסף מלשכת התעסוקה ואמרתי לו שאני פתוח לשינויים. "חוץ מפוליטיקה", אמרתי לו, "לא סובל מזגן".

כך הגעתי לראיון במרכז להשמת מצילים בחוף הנפרד בתל אביב, דרישות התפקיד: גבר, מזרחי, דובר עברית. שעיר – יתרון.

"אז מה הרקע שלך?" שאל אותי מראיין שזוף, "סבא שלך היה רב?"

"לא", עניתי, "סבא שלי גידל אווזים מפוטמים למלך מרוקו. זה טוב?"

"ממש לא", ענה השזוף הזעוף, "בתור מציל אתה חייב שיהיה לך איזה קלף מנצח בוויכוחים מוסריים. אולי תרמת פעם ספר תורה?"

"גם לא", זעתי באי נוחות.

"טוב, נעבור לשלב הבא", שלף המראיין מניפת צבעים ענקית, "אני מצביע על צבע ואתה נוקב בשמו".

"סלח לי?!", השתוממתי, "פה זה חוף ים או סניף של טמבור?"

"זה השלב הכי קריטי. שים לב, אתה יושב בסוכת המציל וילד עם גלגל ים בצבע כזה רץ לכיוון המזח, יש לך 4 שניות לעורר את תשומת לב האב, מה אתה צועק אליו?"

"האבא של הילד עם הגלגל הכחול, הבן שלך רץ לכיוון המזח".

"לא לא לא לא, לא טוב".

"מה יש?"

"זה לא כחול, זה כחול רויאל. ואם יש שניים כאלו, תצטרך לפרט גם איזה צבע הבגד ים שלו".

"תן לי עוד נסיון", ביקשתי.

השזוף שלף בגד ים קטנטן ונפנף בו, "ילדה שובבה עם בגד ים כזה אוספת את כל הקרוקסים מהחוף וזורקת למים, מה תצעק לאמא שלה?"

"אמא של הילדה עם הבגד ים הירוק עם הבובה, תשמרי על הקטנה".

"עם הבובה? אתה רציני? לאיזו ילדה אין בובה? ואיך טורקיז נהיה ירוק?"

"נו מה רצית שאצעק לה?", שאלתי מתוך סקרנות לפני שיצאתי לחפש עבודה אחרת.

"מה הבעיה?" שלף השחום מגפון קטן, "אמא של הילדה עם הבגד ים 'הלו-קיטי' טורקיז עם הפרחים בצבע ורוד עתיק, הילדה שלך מחפשת צרות ליד החסקה".

הלכתי לראיון בבית דפוס מחתרתי לפאשקווילים. אין לי ניסיון בזה, אבל זה רק שחור לבן.
ב"ה.

כשוך ההלם הקל שלקיתי בו כשגיליתי את זכייתי באתגר של
@הדוויג, ישבתי לנסח את האתגר הבא (שכמובן היה מוכן בראשי פרקים זה מכבר, ע"פ כללי האתגרים הידועים לכל).

ובכן, אחרי התלבטות קשה בין שלושה רעיונות, בחרתי את זה שלהלן. מקווה שתאהבו.

---

אחת השאיפות של כל סופר היא לפתח לעצמו סגנון כתיבה אישי וייחודי לו. סגנון מיוחד שמזוהה איתו.

לכן, אחת המחמאות הגדולות שתוכלו לפרגן לסופר היא שקראתם קטע שהוא כתב וישר ידעתם להגיד: "היי, זה הסופר כך וכך! זיהיתי מייד!"

אבל… המשימה שלכם היא לא ללכת לסופר ולהגיד לו את זה. בעצם, אם תרצו, אתם מוזמנים בכיף. וגם לחלוק איתנו חוויות בנספח.

מה שכן, האתגר הוא כזה:

עליכם לבחור סופר כלשהו שספריו מפארים את המדפים בחנויות הספרים המובחרות ו/או בביתכם, או כותב בקהילה שכבר גיבש לעצמו סגנון כתיבה ייחודי שמזוהה איתו.

השלב הבא הוא לנתח את הכתיבה שלו לעצמכם (אפשר במקלדת, אפשר בדף ועט, ואפשר בעל פה), ולהגדיר מספר מאפיינים שלה. למשל: תוכן ייחודי, מילה שחוזרת על עצמה לעיתים קרובות, סגנון ניסוח, ועוד ככל העולה בדעתכם. אין צורך לשתף את הניתוח.

ומה תכלס? השלב האחרון והמשמעותי הוא לכתוב קטע המחקה את סגנון הכתיבה שבחרתם, על פי המאפיינים שהוגדרו על ידכם.

זהו.


הגבלת מילים - עד 1,000 מילה.

האתגר יינעל בעז"ה בעוד שבועיים, בדיוק ולא בערך, בתאריך - י"ג בתמוז (יום רביעי בשבת), בשעה - 22:00 בערך ולא בדיוק.

הנספח - כאן.


הבהרה:

למילה חיקוי יכולה להיות קונוטציה שלילית. עם זאת, אין לפגוע, לזלזל או להוזיל את הסופר אותו אתם מחקים.

אם יש לכם חשש שהסופר ייקח את היצירה שלכם כפגיעה אישית, כדאי לבדוק איתו, אם הדבר מתאפשר לכם.

הסיבה שהרשיתי לעצמי להעלות את האתגר הזה למרות ההסתייגות הנ"ל היא:

השיתוף הזה של @הנף מקלדת, שהוכיח שאפשר לחקות סגנון כתיבה של סופר מוכר ומוערך בצורה חיובית ומוצלחת, כך שאפילו הסופר בעצמו ייהנה.


@מ. י. פרצמן - התקבלה הזמנה לנעץ וירטואלי עבור אשכולנו הנכבד. רוב תודות.


בהצלחה באתגר!
עם סיומו של שבוע הספר,
אנחנו מתכבדים בזאת להכריז, בתופים ובמחולות, בקול רעש גדול, בקול דרמה דקה, על המנצחים הגדולים במצעד ספר הספרים של כל הזמנים בספרות הקריאה החרדית.

אלפי ספרים שעלו למצעד (לא באמת. זה רק בשביל הדרמה. היו רק 29)
מאות אלפי שוחרי עולם הספר שהצביעו במצעד (טוב, 407)
וספר אחד מנצח.
קבלו אותו:

רגע. מתחילים מהסוף.

במקום החמישי:
צוואה - ספרו הראשון של הסופר חיים גרינבוים. מותחן פורץ דרך במובנים רבים.

במקום הרביעי:
קורמו - ספרו (היחיד ככל הידוע) של זכריה הופמן. ספר ייחודי המתאר בצורה אותנטית את גלות מצרים והגאולה ממנה.

במקום השלישי:
אנוכי מבקש - הספר הראשון למבוגרים מאת רותי קפלר. ספר אמיץ, מערער ומהרהר. ספר ששם על השולחן את מה שכולם דוחפים מתחת לשטיח.

במקום השני
קבלו את איסתרק - של מיה קינן. הספר הראשון בסדרת ממלכה במבחן. ספר שהביא לציבור החרדי ז'אנר חדש ורמה חדשה של ספרות.


ובמקום הראשון, בפער עצום מכל השאר:
מ-ה-ל-ל-א-ל - הספר השני בסדרת ממלכה במבחן. ככל הנראה הספר הארוך ביותר בתולדות ספרות הקריאה החרדית. והחל מרגע זה - גם הספר המוצלח ביותר. ברכות.
לוּ הָיִיתִי פְּרִימְיוּם –
דַיְדְל-דִידְל, דַיְדְל-דִידְל, דִיגִי-דִיגִי
דַיְדְל-דִידְל-דָאם –
כָּל הַיּוֹם אָז בִּידִי-בִּידִי-בָּאם,
לוּ היה לי תשע-עשרה-תשעים!
אָז הָיִיתִי נחשב קְצָת
דַיְדְל-דִידְל, דַיְדְל-דִידְל, דִיגִי-דִיגִי
דַיְדְל-דִידְל-דָאם,
כל היום בִּידִי-בִּידִי-בָּאם
דִיגִי-דִיגִי-דִידְל פרימיום גביר!


הָיִיתִי אָז שולח הודעות:

לכל סלב,
מעומק לב,
בבקשות ממלא את התיבה.
מהסופרים תחילה,
ללמוד אמנות המילה,
פרנסת חירום חלופית במקום כתיבה.

לניהול האתר
בקשות עד מחר,
מיד אחר רשימת תודות גדולה:
אנא לנו תֵּן,
כל הודעה לתקן,
שלושה ימים ועוד שעה עגולה!

ובפורום יעזורו אשאל,
מהמנהלת בטובה תמחל,
להחזיר מהמתים את הודעות החלומות.
בלי לייקים שמודים,
רק לשמח יהודים,
ללא חשש קַטְנוּנִיּוּת, שרויה ופרסומות.

לוּ הָיִיתִי פְּרִימְיוּם…

בחתימה אשקיע,
לוגו עיצוב רקיע,
קישור לאתר הבית יעביר.
מה נותר,
רק להקים אתר,
כסף קטן לפרימיום גביר.

בתיקיות העבודה,
אאחסן מלוא כבודה,
צילומי אפרוחים ברווזים ואווזים.
ניו בורן לקטן,
סמאש קייק לפטפטן,
מושלםםם מעלףףף בלי להגזים.

ומה שם עוד נשאר,
אם בפרימיום אבחר,
בקרוב! אוטוטו! הרצאות ומפגשין.
בואו בשמחה,
לא לשכוח מסכה,
קורונה אאוט - אנונימיים אין.


לוּ הָיִיתִי פְּרִימְיוּם


הוֹ, ארנקי, הנקוב והדל,
הקוצץ בטיטולים ומטרנתם –
מה יהיה, מתי אגדל,
עד מתי אשאר משתמש-סתם?!...
הוא תמיד היה הילד המיוחד במשפחה. לאו דווקא במובן של ילד לא רגיל מנטלית. יותר בגלל שהוא היה שם ולא היה שם.
כולם ידעו שהוא קיים מצד אחד, ומצד שני נורא חששו מהיום שהוא יילך.
הפחדים, מהסוף שעלול לבוא, לא באו סתם. כבר היה לזה תקדים. נכון, זה לא היה מרצונו, ואם הייתם שואלים אותו, הוא היה עושה הכל, ממש הכל, כדי להשאר. אבל העולם מסתובב, וגם הדברים שנראים שלעולם לא ישתנו, משתנים. וזה עלול לכאוב.
אחים שלו, גם הם, כמוהו, תמיד היו מעוררים עניין.
היה את יאיר. לא היה אפשר להשאר אדיש לידו. הוא תמיד לחם למען כבוד המשפחה, לפעמים עד כדי השגת המטרה ההפוכה בדיוק. עד שגם הדוברים המנוסים ביותר התייאשו מלהסביר אותו, ופשוט התנערו.
היה את אבנר, הקטן. הלא מזוהה כביכול. הנחמד והרגוע, אחד שלא הזיק לאיש. גם הוא עורר עניין, אבל דווקא בגלל שלא היה לו עניין.
והיה אותו. הוא היה חלק אינטגרלי מאביו. בעצם, בגללו אביו היה מי שהוא. לא רק אביו, גם יאיר ואבנר היו תלויים בו. אילולא הוא, גם הם לא היו. כלומר הם היו פיזית, אבל מי היה יודע.
היה לו שם, קראו לו 'עידן'
עידן נתניהו.
- סוף -
גֵּווֹ כְּבָר שָׁחוּחַ מִמַּשָּׂא הַיָּמִים
פָּנָיו פְּנֵי נְחֹשֶׁת חֲרוּצוֹת בִּתְלָמִים
עֵינָיו יָם שֶׁל תְּכֵלֶת
כִּבְאֵרוֹת הַיָּגוֹן
וּפְסִיעוֹת
מְדוּדוֹת מְדוּדוֹת

נְתִיב חַיָּיו מִתְפַּתֵּל בֵּין קוֹצִים וְסִירִים
דָּמוֹ מְסַמֵּן אֶת הַשְּׁבִיל בֶּהָרִים
בְּשָׂרוֹ מְנֻמָּר
אֵין בּוֹ מְתֹם
חֲבוּרוֹת
מְעִידוֹתָיו מְעִידוֹת

אֶרֶץ צִיָּה חַמָּה וְנֶחֱרֶבֶת
בְּאֵין צֵל-עָנָן אוֹ רוּחַ נוֹשֶׁבֶת
פּוֹעֶרֶת פִּיהָ אֲדָמָה
נִכְזָבָה מִלִּלְגֹם
עֵין מַיִם יָבַשׁ
בְּסוּפוֹת נוֹדְדוֹת

זִכְרוֹנוֹת הֶעָבָר מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנִים
נִשְׁכְּחוּ כִּי הָיוּ אֵי אָז לְפָנִים
לְלֹא עָתִיד וְעָבַר
רַק לִשְׂרֹד
בִּתְהוֹם נְשִׁיָּה
קוֹרוֹתָיו אֲבוּדוֹת

בְּאַחַת תַּם הַדֶּרֶךְ

וְהוּא בְּתוֹךְ גַּנּוֹת פְּאֵר וָפֶלֶא
קוֹל קוֹרֵא בָּרוּךְ שׁוּבוֹ שֶׁל בֶּן הַמֶּלֶךְ
נִזְכַּר אֶת יוֹם צֵאתוֹ אֶל הַמַּסָּע
אֶת הַשְּׁבוּעוֹת
וֶאֱמֶת זַכָּה
בְּלֹא כַּחַל וְסוֹדוֹת

אֵיכָה הָלַךְ אַחַר מַצַּג קִסְמֵי הַשָּׁוְא
כְּמוֹ אַךְ יָצָא הִנֵּה כְּבָר שָׁב
כִּיסָיו רֵיקִים
פָּנָיו כְּבוּשׁוֹת
הַלֹּא אָבִיו
דִּבֵּר בּוֹ נִכְבָּדוֹת
לפניכם מבדק קצר מסוג 'בחן את עצמך':
האם אתה מוצא את עצמך לעיתים קרובות:​
  1. בורר מילים ומתנסח בקפידה גם בכתיבת מייל סתמי לנמען לא חשוב במיוחד.
  2. מבטל שליחת מייל רגע אחרי שהוא נשלח, כדי לערוך אותו שוב, להחליף מילה מסוימת או לשנות את הפיסוק.
  3. שומר כמעט כל מילה שכתבת אי פעם. כולל מכתבים עתיקים, מיילים ישנים, שרבוטים, טיוטות, סקיצות וחצאי שירים לא גמורים.
  4. קורא שוב ושוב טקסטים שכתבת.
  5. חושב שהיום היית כותב אותם טוב יותר.
  6. שומר מכתבים ופתקים שקיבלת מאחרים.
  7. חש פגיעה / עלבון / כאב במקרה של מחיקה או עריכה של דברים שכתבת.

אם ענית בחיוב על חלק ניכר מהשאלות - אובחנת בזאת כחבר במועדון מייקרי המילים.
מייקרי המילים הם אנשים בעלי רגישות גבוהה למילה הכתובה. לרגישות זו ישנן מעלות וחסרונות.
על פי רוב מדובר באנשים בעלי יכולת התנסחות וכשרון ספרותי גבוה מהממוצע. הם מייחסים חשיבות למילים שלהם, ולכן הם יודעים ומצליחים להעביר רעיונות בבהירות ובצורה מעניינת.
מצד שני, הרגישות הגבוהה הזו מונעת מהם ומקשה עליהם לקבל ביקורת על המילים שהם כתבו.

כעורך לשוני וספרותי העבודה הכי קשה שלי היא מול לקוחות מזן מייקרי המילים.
למרות שהתוצר הגולמי שלהם, גם לפני העריכה, מגיע כמעט תמיד ברמה יותר גבוהה מאשר התוצרים של אלו שאינם נמנים על קבוצה זו, אך מצד שני הרבה יותר קשה לערוך אותם. קשה למחוק להם מילים, לא כל שכן משפטים או פסקאות שלמות. הם מתקשים יותר לקבל הצעות לעריכה או לשיפור, מפני שהם מחוברים למילים שאותן הם כתבו.

לכן אני פונה אליכם אם ככותבים ואם כעורכים.
אם ככותבים - אם אתם נמנים על קבוצת מייקרי המלים - ואני מניח שרבים מחברי הקהילה כאן הם כאלה - כדאי לנסות לשחרר ולסגל לעצמכם את היכולת להיערך. זה קשה, אבל אם חשובה לכם האיכות של הטקסט זה כלי משמעותי וחשוב מאד. אחרת אי אפשר להתקדם.
ואם כעורכים - עליכם להכיר ברגישות הזו ולהתנהל בזהירות רבה ובריסון לפני שאתם נוגעים למישהו במילים שלו. כי לפעמים זה ממש כואב.
שערי צדק
'אין מה לעשות כולם צריכים לשאת בעול'
התור שלי הגיע.
ידעתי שבסוף גם אני אצטרך לעשות משמרת 'לילה'
לא עזרו כל הניסיונות שלי לשהות לצידו כמה שיותר ביום, יותר אפילו מהמגזימים, העיקר שאפטר ממשמרת הלילה, כי אני אוהב את הלילה והלילה אוהב אותי, אני אוהב לישון...
אבל זה לא עזר, כבר ביום שלישי קיבלתי הודעה 'ליל שישי' שלך, יצאת בגורל!
בשונה מתמיד, הפעם נהייתי מעשי, קיבלתי החלטה שאת הלילה הזה אני שורד .
נכון זה לא הבחירה הראשונה שהייתי בוחר וגם לא השנייה אבל נפלה כבר ההחלטה, אז נתמודד.
מתחיל לארוז : תהילים, דף היומי בכריכה רכה, כמה מיני מתיקה ו...משהו חסר, חומר קריאה שישאיר אותי ער .
מה אקח ? צריך משהו טוב, עם מינון מוגבר. במה אבחר...
פתחתי אשכול :
' דרוש ספר טוב '
עם הרבה פלפל אבל לא שחור, משהו שיכול להעיר דוב .
המלצות לפה דיס לשם ויש לי כיון ...
'תן לישון, געציל !' זה המתכון .
לחנות רצתי, ממיטב כספי שילמתי ו...הופ הספר בשקית .
מצוייד, נכנסתי לשערי צדק, קומה 10, טיפול נמרץ לב,
להכנס אי אפשר, אבל צריך שיראו את המשפחה מעבר לדלת, כך אמר העסקן .
בטוח בעצמי ובציוד שעמי, התיישבתי על הספסל בחדר המשפחות,
מלבדי היה עוד איש אחד, חסידי, נחמד .
' רוצה לשבת אולי על הספה ?' שאל אותי באדיבות ?
ספה ?? ח''ו זה המרדים מס' 1 היום !
ויתרתי לו.
בחרתי לי כסא ברזל חשוף ללא ריפוד,
אני סיכונים לא לוקח, כבר היו מקרים .
השעה 1:22
גמרתי 'יום ראשון' עברתי לדף היומי, נשאר לי חצי דף מאתמול, הרהרתי בקול ...
לפתע קול בחדר, מכיוון הספה קולות של שינה עמוקה, מתוקה...
ידעתי, ידעתי ממה להזהר יש דברים שאסור לוותר .
זה נראה תמים, אבל זה מרדים, אוהו מרדים .
העייפות ... ההפרעה הכי נפוצה בדורנו אחרי העירנות מתקרבת אליי
בצעדים מפחידים, שקטים, משתלטים .
אבל אני חסין, יש לי את תרופת הפלא ,
תן לישון, געציל ! נשלף מהשקית, חדש, חלק, מזמין .
מרגע לרגע אני קולט את הטעות, טעות נוראית, איך לא תישן אם שם הנושא הוא ''לישון'' ?
המילה 'לישון' לא מרפה, לא משחררת, חודרת עמוק עמוק, וכאילו ללא שליטה אני מתחיל לפזול לכיוון המיטה, נכון לעכשיו, הספה .
אני מנסה להסביר לעצמי, שגם אם ח''ו ושלום אשקע בחלום,
מייד אתעורר , כי הרי ביטחתי את עצמי, ואני על כיסא ברזל ,
לאט לאט אני מוצא את עצמי משמיע קולות , תחילה שקטים ואז פחות ..
אולי יתעורר הלז, מעצמו כמובן .
אך לא, החסיד ישן ... ישן... חיוך גדול מרוח על פיו, טוב לו .
מנסה עוד עמוד בגעציל אך לא, שוב, תן לישון ! הוא השולט .
אין ברירה, פיקו''נ דוחה שבת, ושינה בשבת תענוג, מתערבבים לי בראש כל מיני סברות, והוראות היתר, למה הדבר הנכון שעליי לעשות הוא לישון .
מרגע זה הכל קרה במהירות, רצתי לכיוון הספה, תפסתי את החסיד המסכן בשתי ידיי, וצרחתי כל עוד רוחי בי ''תן לישון , געציל!!!...



----

זהו הסיפור הראשון שאני כותב בחיי
והוא נכתב במחלקת טיפול נמרץ לב בשערי צדק בין השעה 3:00 ל 4:00
במשמרת לילה...
אשמח לביקורת

Image-20210611034942.png
רודי ג'וליאני, זכור לטוב כראש העיר המיתולוגי של ניו יורק. הוא זכה לתהילה הודות להתנהלותו המופתית בעת אסון התאומים, אך כוכבו דרך לא רק בשל כך. בשנות התשעים ניהל מלחמה עיקשת בפשע ואלימות של העיר, והצליח להוריד אותם באחוזים ניכרים. הוא הרבה להשתמש בטקטיקת לחימה בפשיעה, שבאה כקונטרה לשיטות המסורתיות התומכות במלחמה חזיתית מול הפשע אך הניסיון הראה שהם רק מלבים את הרוחות ונותנות אדרנלין לפושעים, והיא מכונה – תיאוריית 'החלונות השבורים'. התיאוריה גורסת שאם ניקח שני בנייני מגורים השוכנים זה לצד זה, באחד מהם יהיה חלון שבור ואילו אצל הבניין השכן כל החלונות יהיו שלמים, החלון הבא שינופץ יהיה בסבירות גבוהה בבניין שבו היה כבר חלון שבור מלכתחילה. הוגי התיאוריה מסבירים אותה בכך שלרוב האנשים אכפת מנראות הבניין שלהם ולכן לא יחבלו בו, אך בבניין שבו יש כבר חלון שבור, כשיעבור בו ילד חמוד עם כדור, או נער הייסקול עם אלת בייסבול הוא לא ייזהר שלא לשבור חלונות, כי בבניין הזה יש כבר חלון שבור ונראה שלאף אחד אין תלונות.

ג'וליאני לקח בתור התחלה את ה Subway – הרכבת התחתית של העיר ניו יורק שבאותם ימים הייתה ממש ידועה לשמצה, כל הקרונות היו מקושקשים ומטונפים מלאי גרפיטי מכוערים, שררה בה אלימות נוראה, שיכורים התגוללו בכל פינה, צעירים מובטלים כייסו ארנקים, אנשים פחדו לנסוע לבד ברכבת פן יישדדו ובלילה בכלל פחדו שמא אפילו יירצחו, כנופיות פשע ביצעו בה במהלך נסיעה תמימה חיסולי חשבונות באין מפריע, הכל היה מלוכלך ומוזנח. אבל קברניטי העיר בראשות ה Mayor השקיעו מאמצים רבים דווקא ב'חלונות השבורים' ולא במקרי השוד הרבים, בתחנה הסופית בפאתי שכונת הארלם האימתנית עמלו פועלים כל הלילה לצבוע מחדש את הקרונות בצבעים נקיים, למחות כל זכר למיצגי מחאה שנוצרו מהתזת גלוני צבעים עזים, הם מחקו מתחת לשכבות צבע טריים את כל הגרפיטי וכיתובי השנאה הגסים. וכך במשך תקופה ארוכה, ביום היו הפוחזים ונערי הגנג בנגס מרססים כתובות גרפיטי, עמלים עליה שעה ארוכה אך למחרת לא נותר זכר למחאתם, שום שריד לפורקן תסכולם, את הכל כיסה הלבן.

לאחר תקופה ובצירוף עוד כמה מרחבי פעולה, החלה הפשיעה לספוג בלימה וירידה. תומכי התיאוריה הסבירו שמדובר בתזה מאוד פשוטה – כאשר מתעקשים שכל אחד ישלם על כרטיס נסיעה, מרגישים האנשים שהנורמה השתנתה והפכה להיות קצת יותר קשוחה ויחשבו פעמיים לפני ששוב יתפרעו או יפגעו ברכוש הציבורי, ואם יהיה אחד או שניים שלא יוכלו לשלוט על נטיות קרימינליות זה יסתכם מקסימום בהתחמקות מתשלום על הנסיעה, כי כשכולם משלמים, אי תשלום כבר נחשב לפשע שובר שגרה. כאשר נלחמים בעקשנות בכל טיפת צבע או לכלוך, רוב האנשים מפסיקים ללכלך ולטנף, ואילו הפושעים יתעסקו כל היום באיך לעבוד על המערכת ולהצליח לרסס גרפיטי על הרכבת, כך לא יישאר להם פנאי וכוח לפשעים חמורים.

לפני פחות מחודשיים בליל ל"ג בעומר עבר כלל ישראל טרגדיה איומה, זה בהחלט שינה לכולנו את ההסתכלות וכללי ההתנהגות בעת התאספות אנשים רבים, חידדנו כללי זהירות כפי הוראות הבטיחות, והתחלנו להקפיד שמירה יתירה על הנחיות גורמי המקצוע. בשבועות האחרונים התקיימו חתונות המוניות בכמה מחצרות החסידים הגדולות, הן התקיימו בתנאים חדשים שעוד לא נראו בקרב חתונות בני האדמורי"ם, חגיגה באצטדיון בחתונת נכד האדמו"ר מבעלזא, שמחה וריקודים ללא טריבונות (פארענטשעס) בחתונת נכד האדמו"ר מגור ושינויים כאלו ואחרים אך משמעותיים גם בשאר החסידויות.

אך זה רחוק מלהספיק, נכון שעכשיו כשדמי ההרוגים עדיין גועשים כולנו נסערים ומוכנים לוותר על הרגלים מושרשים, לא נדחפים בטישים, לא נדחסים לקבל ברכת צדיקים, כי תוצאותיו הרות הגורל של אי ההקפדה על הכללים עדיין מתדפקים על דלתותינו, קופות הצדקה עודם אוספים כספים למשפחות הנספים, השיר 'כרחם אב' של שרגי גשטטנר ז"ל לא מפסיק להרטיט את נפשותינו, שר השכחה עוד לא הצליח בשליחותו. אבל זה רק עניין של זמן בקרוב תחזור השגרה לימינו ושר השכחה כן יצליח למלא את שליחותו.

מה ישמור עלינו אז, כשהעיריות כבר לא יתגייסו אוטומטית לכל חתונה, יסגרו מסביב לביהמ"ד את כל הכבישים ויפסיקו להציע אצטדיונים חינם לכל אירוע וטיש, איך ייראה מירון של שנה הבאה? קשה מאוד להילחם בהרגלים רעים שהשתרשו במשך שנים ולהיצמד לכללי בטיחות שהוזנחו מזה עידנים. אנחנו צריכים לעשות לחיי הדת והחברה שלנו מה שרודי ג'וליאני עשה בניו יורק, לטפל בחלונות השבורים. לשמור על כללי מנהל תקין, ניקיון, טופס ארבע, מעברים פתוחים, מטפי אש זמינים, למנוע צפיפות עוד לפני שזה הופך לדחס עצום, כשמאות ממתינים להתברך מהראש ישיבה להקפיד מאוד שלא יעקפו את התורים. וכך בטיפול והתעקשות על הדברים הקטנים נעקור מעצמנו את ההרגלים המגונים של הזנחת תשתיות בטיחות חיוניים וצפיפות מסוכנת באירועים תורניים.
לרגל שבוע הספר ובהמשך לאשכול מצעד הספרים הגדול שבו חברי הפורום העלו הצעות לספרים שישתתפו במצעד, עתה אנו עוברים לשלב השני והמכריע - שלב ההצבעות.
כמעט 30 ספרים הגיעו לישורת האחרונה.
כעת זה הזמן שלכם, חברי פורום כתיבה מקצועית ושאינם חברים בפורום. עברו על הרשימה, קראו את הנימוקים, והצביעו לספר אחד (או שניים, או שלושה אם אתם ממש מתקשים להכריע).
איזהו ספר הקריאה החרדי הטוב בכל הזמנים?

בעוד שבוע בדיוק יוכרז הספר המנצח בקול רעש גדול.

ההצבעה כאן:

הצביעו והשפיעו. כל קול קובע.
היי, בנט. אני יודע שאתה עסוק עכשיו אז נעשה את זה קצר.

תראה, בוא נודה על האמת, בבחירות הבאות אף אחד לא יצביע לך. הימניים לא ימחלו לך על הבגידה בגוש, ולשמאלנים יש אופציות הרבה יותר טובות.

אבל המצב הזה מעמיד אותך בנקודה מצוינת שאיש מעולם לא עמד בה. אתה ראש ממשלה שלא חייב שום דבר לאף אחד. אין לך מה להפסיד. אתה לא מפחד מאף קבוצת לחץ ואיש לא יכול לאיים שהוא יפסיק להצביע לך.
אז בוא תנצל את המצב הזה ותעשה איתו כמה דברים טובים לתפארת מדינת ישראל.

הנה הרעיונות שלי:
א. קצץ באכזריות מתקציב משרד הביטחון.
כל מי שהיה אי פעם בצבא (שזה לא כולל אותי) יודע שהתקציבים שם נשפכים כמו פיצוץ בצינור הראשי של הבניין. יש שם שומנים תקציביים מטורפים וכולם מפחדים להתעסק עם התקציב הזה כי יש למדינה הקטנה שלנו צרכי ביטחון קריטיים.
אבל ברור שאם התקציב יקוצץ וינוהל נכון זה לא יפגע בביטחון המדינה אלא יקדם התייעלות. לא יפסיקו לקנות מטוסים, אבל אולי יורידו מהפנסיות התקציביות שמשרתי הקבע יוצאים אליהם בגיל 45. לא ירכשו פחות רובים, אבל אולי יבדקו עוד ספקים לפני שסוגרים חוזים. לא יפסיקו לאמן מילואימניקים, אבל ימכרו את גלי צה"ל.
כפי שהזכרתי, אני לא הייתי בצבא, אבל הייתי בבקו"ם בתל השומר כמה פעמים. כמות המשועממים שמסתובבים שם חסרי מעש היא מוגזמת לחלוטין (ואני מתכוון לחיילים, לא לבחורי הישיבות, כן?) וכל חייל עולה כסף. אז אני לא אומר להפריט את הצבא, אבל בהחלט לקחת כלים ורעיונות מהעולם העסקי כדי לייעל את הגוף המסורבל והבזבזני הזה.

ב. פרק את ההסתדרות, ארגוני המורים, ועדי העובדים ושאר ההתאגדויות הבריוניות.
אתה לא חייב להם שום דבר. תכסח אותם. נמאס מהשביתות שלהם כל שני וחמישי כדי "לדאוג" לעובדים ולהראות את הכוח של היו"רים שלהם.
אם למורים או לנהגי המוניות או למתאגדים השונים יש טענות, הם מוזמנים להקים מפלגה ולרוץ לכנסת כמו כל מי שרוצה לקדם משהו.

ג. תפריט את הנמלים (הנמֵלים, לא הנמָלים).
כולם יודעים שהשכר של עובדי הנמלים הוא שערורייתי, אבל מפחדים להתעסק איתם. לך אין ממה לפחד, אז יאללה - תעביר אותם מהמגזר הציבורי למגזר הפרטי, בד בבד עם חוקים שיחייבו אותם בשקיפות ויאסרו עליהם לנצל את הכוח שלהם ולהשבית את הנמלים.

טוב, נפתלי, חפרתי. ולך יש עוד נסיעה ארוכה לרעננה אז זה לבינתיים.
כשתסיים לעשות את זה נדבר, אולי יהיו לי עוד רעיונות.
הבעיה היא שאם תעשה את זה יכול להיות שכבר יהיו אנשים שאשכרה יצביעו לך, ואז אתה תחזור להיות פוליטיקאי רגיל שמחויב לקבוצות כוח כדי לא לאבד מצביעים.
נו, מקסימום תבטיח להם משהו ותחתום על זה בשידור. הם בטח יאמינו.
ערבי טוב זה ערבי אין כזה דבר

"הלילה באחד בפשוטעים. יש סיר מיוחד בשבילנו", עברה ההודעה בקבוצת הואטסאפ 'ברכפלדוס'.

לאט לאט התמלאה החניה המאולתרת בשני אמבולנסים, שלושה אופנועים וכמה רכבים.

"אהרון, פינקת", חייך מיילך לעבר מוזג הטשולנט. שים פה עוד טיפה קישקע, יופי, ככה".

טוב תקשיבו, פתח שליימה את האספה המאולתרת. אם אנחנו לא נעשה משהו, אין מי שיעשה.
כולם הנהנו בהסכמה. חייבים לעשות משהו. השבת האחרונה עברה עליהם בחשש ואי נעימות. דירות נפרצות בזו אחר זו כאילו כאן זה רמלה לוד. הם לא אברכי כולל ויש מה לגנוב אצלם, ברוך השם.

אין בעיה עם שבת, המשיך שליימה. מותר טלפונים כרגיל, נשק, מה שצריך. זה חשש פיקוח נפש. אבל אם תופסים גנב, אסור לקרוא למשטרה אלא נשמור עליו לבד עד מוצאי שבת.

אבל למה הם נטפלים דווקא לאזור שלנו? הקשה יוני.
מה אתה לא מבין, ענה שמחה, תראה מיד אחרי הקראוון הזה איזה חושך. הם מתחבאים שם והופ, שתי שניות והם אצלך בבניין.
בקיצור, זו התוכנית, אמר שליימה. נתחלק לזוגות. כל זוג יהיה על גג של בניין אחר, נהיה בינינו בקשר בואטסאפ, אם מישהו רואה משהו חשוד, איזה מישהו נכנס לבניין בשעה מוזרה, נראה לא כמו כולם, מודיע לזוג בבניין ממול והולכים ביחד לתפוס אותו. למי שיש אקדח, גז מדמיע, הכל טוב. לא לפחד, יהיה פסדר.

ליל שבת. שליימה ושמחה עמדו על הגג של רשב"י 46 וצפו אל החושך. השעה היתה שתיים בלילה. אי שם הלך לו איזה אברך מאחר שבת. איפה הקשיו? נגמר? יא קמצן.

זזזזזזום. רטט הטלפון של שליימה. "מישהו יצא עכשיו מאחורי בית ישראל, יורד לכיוון הכיכר". הם נדרכו.
גבר לבוש חולצה לבנה, מכנסיים כחולות ונעלי אדידס לבנות נראה הולך במהירות כשהוא זורק מבטים לכל עבר. על גבו תיק.

הוא התקרב לעבר הבנין "שלהם" ונכנס פנימה.
הם ירדו קומה אחת והקשיבו בדממה. הוא נשמע עולה.
"בואו" כתב שליימה לחבר'ה בבניין ממול והחל לרדת. שמחה ירד אחריו כשידו ממששת את הגז מדמיע.

"בטח הוא יכנס לוינטרוב, הם לא בבית" לחשש שמחה, וצדק. מחלון חדר המדרגות הספיק לראות את מיילך ויוני נכנסים לבניין.
הגנב, כאילו ידע או שבאמת ידע, ניגש אל הדירה של וינטרוב, התעסק עם המנעול חצי דקה בשיטות הידועות רק לערבים, והנה הוא בפנים.
בשלוש אנחנו עליו, פקד שליימה. אחת שתיים ו...ש...לוש.
בום - טראח - טססססס- זבנג. על הרצפה שכב צעיר ערבי, כשדם נוזל מאפו, והביט בהם בפחד. הם הביטו על עצמם וגיחכו. שליימה עם משקיים עקומות, שמחה עם חולצה קרועה, מיילך לופת את ידו הפצועה, ויוני עם סכין שחיטה ביד. אתה נורמלי? זעם מיילך. כמעט חתכת אותי!

הערבי התיישב.
שכב! יא כלב! בעט בו יוני. הערבי התקפל בפינה.
מה נעשה איתו עכשיו? צריך לשמור עליו.
קודם נקשור אותו, הציע שליימה והביא מאנשהו חבל קפיצה. מותר לקשור בשבת, כי זה קשר רשעים ואינו מן המניין, התבדח שמחה. לא כולם הבינו.
הערבי נקשר והושלך לפינה.

כעת ישבו על הספות הנוחות של וינטרוב ונפנו לסקור את הסלון.
בוא'נה, שיפץ יפה, אה? אתה זוכר אותו הגיע לפה אברך דלפון, היה רץ למשנת יוסף עם עגלה, אבל מאז שפתח את החנות מחשבים, נהיה טחון.
אחחח, אתה יודע כמה חובות יש לו? מה אתה מדבר. רק שכירות על החנות הפיצית הזאת הוא משלם 5000. ומי בכלל קונה ממנו מזמינים מהאינטרנט. אוזניות וזה, הכל אלי אקספרס.
צ'מע, קונים או לא, יש לו בית יפה. היית חולם שהבית שך יראה ככה.

יואו איך אני עייף, בא לי קפה, מלמל יוני.
נו, מה הבעיה? ישך פה גוי של שבת. שיכין לך.
וואלה, הפצצת. נקשור לו את הרגליים, נשחרר לו את הידיים.

הי, שו אסמק? פנה שליימה לערבי.
פאיז.
וואלה פאיז, בוא למטבח. אנחנו צמאים.
הפאיז הלך והם הסבירו לו בתנועות ידיים של שפיכה וערבוב. לאחר כמה דקות, ישבו כולם ושתו קפה במרפסת. אני לא בטוח שזה מותר אמר מיילך.

עזוב, לצורך עונג שבת. וחוץ מזה אמרנו לו ברמז.
מותר, מותר, הסכימו כולם.

התפתחה שיחה על יהודים וערבים, היסטוריה של הפלסטינים, ביבי בנט וביידן, אבו מאזן כיפת ברזל, עזה והשטחים, דמוגרפיה, ילדים, ופרנסה. פאיז עשה רושם של אינטליגנט. סיפר שלמד רוקחות בבודפשט, אבל עובד במוסך של אבא.

הנה תראו תמונה של הבן שילי, שלף פאיז טלפון: איזה נסיך! שטן קטן חד גבתי הציץ אליהם.
אייי איזה מותק, התמוגגו כולם.
אז תגיד פאיז, אתה מטפל גם בלקסוס?
בטח, אצלי טיבול עשרת אלפים מאתיים שקל. עם החלקים.
חבל לא באתם עד היום. בכלל אני חושב, למה ערבים ויהודים צריכים לריב, אנחנו שם אתם פה, יש מספיק לכולם, זה רק הממשלות שיריבו. אנחנו רוצים רק עבודה ושקט, אינשאללה.

הבוקר האיר. נתפלל כאן. זה פיקוח נפש, לא? ערבי ככה יכול להסתובב חופשי בשכונה. מסוכן.
שמחה קפץ הביתה והביא לכולם סיר טשולנט ולחמניות. היתה אוירה טובה. פאיז עשה לכולם קפה שחור.

"בואו לתפילה. בואו לגאולה. אללה הוא הגדול מכולם" קרא המואזין עם דמדומי חמה. הערבי השתטח על השטיח והתפלל.
יאללה פאיז עוד מעט יוצא שבת ואנחנו מוסרים אותך למשטרה, אמר שליימה.
מה, למה משטרה? שאל פאיז. למה אתה עושה ככה חשבתי אנחנו כמו אחים. ואני עושה לך הטיבול חינם. עלי.

הם נאספו להתייעצות. סך הכל, אולי מדובר באמת בערבי בן טובים שמעד, ככה ידפקו לו את העתיד?
הם החליטו חד פעמי לשחרר אותו.

שבת יצאה והם ליוו אותו אל מאחורי שורת הקרוואנים.
אולי נעשה איזה תמונה מזכרת מהשבת? הציע שליימה.
לא, לא צריך תמונה, הגיב פאיז והתחיל להתרחק דרך הפירצה.

אבל רגע, איפה הטלפון שלי בכלל, שאל שליימה?
ושלי?
ושלי?
היי יא פאיז!
שורות שכתבתי לפני שבועות ספורים, כאשר החלה לחלחל בי ההבנה שממשלת השינוי הופכת לעובדה מוגמרת.
מאז, התגבר בי הכעס על נפתלי בנט ובגידתו, והחששות על החוקים ה'אנטי דתיים' שעלולים להיחקק בממשלה זו, גברו על יצר ההרפתקנות.


הלוואי שכבר תקום כאן ממשלה.

לא אכפת לי מי ומה יהיו המרכיבים שלה, העיקר שתקום.

כי דיי, נמאס לי מהפקק.

וכי אני אדם שאוהב לקחת סיכונים, מתוך אמונה שסיכונים בסופו של דבר מביאים הזדמנויות.

כשדברים יתחילו לזוז, אנשים שיודעים לזהות הזדמנויות - כמו הפוליטקאים החרדים, למשל – כבר ימצאו את הדרך לעשות מהלימון לימונדה.

כללי המשחק ישתנו ואיתם המוח שלנו יצטרך להתחיל לחשוב קצת אחרת, למצוא פתרונות יצירתיים מחוץ לקופסה, לשבור את המיתוסים ולמצוא את השביל בין הטיפות.

בסופו של יום, במדינה הזאת יש רוב לימין. עלייה של השמאל לשלטון תהיה, על פי ההיגיון ורוב סיכויי ההסתברות, זמנית וקצרת-טווח.

בסוף, בהסתכלות ארוכת טווח, האג'נדה של הימין תוביל את המדינה בעשרות השנים הבאות. הימין יבוא חשבון עם בית המשפט. הימין יתאחד - כשהלהבות ידעכו.

אני אופטימי, מטבעי ומאמונתי. חוקים שיעברו עכשיו, יבוטלו בהינף יד בעוד חודשים אחדים. התהליכים יקרו מהר ויובילו כאן את המדינה למקום חדש. מקום טוב יותר. מקום בו אי אפשר להאשים מועמד כזה או אחר, אלא רק את עצמינו ואת קול הבוחר.

לא אכחיש את יצר ההרפתקנות המדבר מגרוני. יש כיף וריגוש מסויים בלקיחת סיכונים והליכה על הקצה. יש כיף מסויים בלשבור מוסכמות ולהיפתח לשינויים. אנחנו נמצאים בעולם ישראלי מתפתח ומשתנה בקצב דינאמי, וזה מאוד אופייני לישראליות שלנו - לנסות טעמים חדשים, מתכונים בלתי מוכרים. אבל, כמו ישראלים טובים, בסוף להתכנס כולנו בחזרה ולדבוק במי שאנחנו.

היכולת להיפתח לשינויים מתוך ביטחון עצמי ישראלי שכזה, נובעת בשורש מסוג של רוגע אמונתי בכוח עליון שרוצה עבורנו רק טוב. כן, זה אנחנו וזה שם המשחק: ישראליות מתפרצת שלא מפחדת לקחת סיכונים.

נכון שבליל הבחירות כססתי ציפורניים וחלמתי על 61 לביבי. אבל בראייה יזמית, העולם מזמין שינויים ללא הרף. זה העולם בו אנחנו חיים. אין מצב סטטי. אין לדבוק במוכר והאהוב. אם אתה חי ב-2021, השינוי אורב לך בכל פינה ואתה צריך לרכוש לעצמך את קנין הגמישות, מתוך ראייה אופטימית וחזון חיובי.

בסופו של דבר כל הנחלים, ולא משנה כמה פיתולים יהיו בדרכם, מוליכים אל הים. אל אותה מטרה. והמטרה הזו תוביל אותנו למציאות טובה יותר. כך אני בכל אופן מאמין ומקווה.

מה שבטוח, שלקונן על המצב ולהפריח סמיילים בוכיים ועצובים - זו לא אופציה. להיפך, בכל סיטואציה אתה צריך לחפש ולמצוא - ביצירתיות יזומה - את הדרך שבה המצב החדש ישרת את האינטרסים שלך.

בעיניי, זוהי החשיבה הנכונה. והצורה בה אנו חושבים, היא זו שיוצרת את המציאות, הרבה יותר מהסיטואציות המשתנות בדרך.

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה