קהילת כתיבה מקצועית

לא הפלומה השחרחרה, לא השפתיים הקטנות או האזניים המקומטות היו אלו שמשכו את תשומת ליבה של האחות הגדולה, הטרייה לתואר, כמו הדף הצהוב שהגיע עם התינוק.
היא התבוננה בדף בפליאה מתרשמת מהחלקות שבו. רק דף. ריבוע פרוס ופתוח למלוא ארבע זויותיו. . ‘’יו---‘‘ רצתה לגעת. אימה לא נתנה. ‘’למה שלי קמוט ומקופל ומצוקמק ושל התינוק החדש פתוח?‘‘ ‘‘כי שלו חדש, מתוקה‘‘.
זו הייתה ירית הפתיחה. יחד עם הגעת האח החדש הביתה התחיל עידן שאלות ה’למה?‘ של בת השלוש. האם הסתפקה לעיתים מה מעייף אותה יותר. כשכלו כוחותיה ומאגר סבלנותה הצטמצם, מצאה את עצמה פולטת מבעד לעפעפיים חצי סגורות ‘’תשאלי את אבא‘‘ ‘’אולי סבתא תדע‘‘. בתיה לקחה אותה ברצינות ושלחה את זיקי סקרנותה לכל עבר. עיניה החומות הגדולות בלעו בשקיקה כל פיסת מידע וקשר מתוק ומלא ענין וידע נרקם בינה לבין סבתה שנתרמה לאסוף אותה בכל יום מן הגן.
ביום אחד רג יל חזרה הביתה עם סבתא מהגן, אחרי דיון סוער על כיוון גדילת העצים והבדלי החום בין עונות השנה ולמה הפרה צריכה להיות אדומה דווקא ולא כחולה למשל. היא תלתה את התיק. אימה יצאה מן החדר כשאצבעה על פיה ‘’שלום חמודה‘‘ לחשה ‘’שש-- התינוק ישן עכשיו‘‘ פתאום בתיה ראתה את זה. מה? הדף הורוד של התינוק הקטן היה חצוי למלוא ארכו! הוא התקפל! היא שכחה להיות בשקט. ‘’מה זה ? מה קרה לבני היום?‘‘ ‘’שש--‘‘ אימה התיישבה על הספה ומשכה אותה על ברכיה, מהסה אותה. ‘’לקחתי אותו לטיפת חלב לקבל חיסון. הוא בכה. כאב לו. החזקתי אותו אבל היו מוכרחים לתת לו את זה‘‘. בתיה הניחה לדף ותבעה הסברים: “מה זה חיסון? למה נותנים? למה זה טוב? למה זה כואב? חבל! היה לו כזה דף יפה...“
בגיל שבע, יחד עם עוגה עגולה ובלונים, ערכת יצירה גדולה- מתנה מסבתא ועדת חברות מרוגשות, הופתעה בתיה לגלות- דף חדש. ורוד יותר, גדול יותר, חלק ומאיר. כמה טוב לגדול. היא חשבה לזרוק את הדף הקודם שלה שהיה נראה משומש היטב, מעוך אפילו, ומלא אזני חמור, אבל אימה עצרה אותה: זה לא במקום“ הסבירה, “זה בנוסף“. אז היא דחפה אותו ליד,על המדף.
הילדות הלכו הביתה, הרצפה היתה מרוחה בקרם שוקולד. “אותו אני אשמור חלק“ הבטיחה בתיה. בני בן הארבע עמד לידה, הדף שלו היה גם הוא רחוק מלהיות ריבוע תמים. סבתא, שנשארה לעזור בשיקום הבית, חייכה. “אין חלק, העיקר שיתקפל נכון“ בתיה, כבר גילתה שהחיים גוררים עוד תמיהות ושאלות משתרכות אחרי התשובות ולא רק לפניהם, משכה בכתפיה והלכה לבדוק את הסרטים הצבעוניים שהתגלגלו על הרצפה.
משגדלה בתיה יותר היא החלה לקלוט שיש קשר בין מאורעות שעברה לבין הדף שלה. היא רצתה מסיבת בת מצווה מפוארת, אולי במסעדה? ודמיינה לילות שלמים את שמלת החלומות שתלבש ואת מבטי ההערצה שינעצו בה החברות. ערב אחד קשה שם קץ לפנטזיות שלה. אבא הודיע לה חדמשמעית שאת האירוע היא תחג וג בחיק המשפחה המורחבת ובבית.. היא בקושי הצליחה לבטא את תסכולה. דמעות התפוצצו לה מבפנים והיא רצתה לצרוח! קמצה את אגרופיה. שפתה התחתונה רוטטת ומורדת, וברחה לחדר. טעם מר התפשט בין לחייה והדמעות זלגו. מבעדם היא נוכחה בדף הורוד שלה מקופל בקפל חזק ומגוהץ באמצע מזוית לזוית, שהפך את הדף שלה למשולש קטן עוד יותר. היא מחתה את לחיה בשרוולה ונגשה לבחון אותו.
כך היה גם לפני שבועיים, כשהעזה לבקש, אחרי שבועות ארוכים שקוותה ויחלה ורצתה כ”כ שירשמו אותה לחוג כינור. אורית ותהילה מהכתה שלה היו בחוג היוקרתי הזה ולפני חדשיים הן הביאו את הכינורות לכיתה וערכו מיני קונצרט כזה. איך הן היו קסומות בעיניים עצומות... ואיך המורה התפעלה והחברות התרשמו... ואז בתיה חשה איך היא אוהבת מוזיקה כ”כ, ובעצם יתכן שיש לה כשרון וכמה שהיא מוכרחה להיות בחוג הזה! היא ביקשה, התחננה, הבטיחה, התמסכנה, שידלה, שכנעה... אבל אבא ואמא אמרו שהם מצטערים אבל לא מאפשרים מכל מיני סיבות. בתיה נזכרה איך הבלון הזה שהתפוצץ בה דקר חזק כ”כ ואז הדף שלה קיבל את הצורה המשולשת הראשונה.

הקפל האמצעי נוצר לה בגלל המורה. המבחן בחשבון היה ארוך וקשה אבל בתיה למדה היטב והתמודדה עם הבעיות. בדף השני חשה לאות. התכופפה אל הילקוט להוציא את הבקבוק שלה וגלתה שאמא הפתיעה אותה עם חטיף שוקולד ופתק “בהצלחה!“ מתיקות פשטה לה בלב, אבל הקול של המורה סגל הקפיץ אותה: “בתיה, מה את עושה שם בתוך הילקוט?“ וכולן הסתובבו ונעצו בה עיניים. היא גמגמה שרק שתתה “לקח לך הרבה זמן“ טענה המורה, “לא פתחת בינתיים מחברת? ומה זה הפתק הזה? מי העבירה לך פתק באמצע המבחן?“ המורה התקרבה ובדקה לה את השולחן. משלא מצאה דבר, הסתפקה באזהרה חמורה ומבט נוקב, נוקב עמוק מידי. נס שהמבחן היה בסוף היום. בתיה סיימה מהר והלכה לה הביתה. הקפל הקטן בקצה הדף אז נפתח והפינה ממול התקפלה ממש עד אליו הצורה שלו נהיתה כזאת תלת מימדית.
המסיבת בת מצווה היתה בסוף נחמדה מאד. בלונים ורודים עגולים ולבבות מלאו את התקרה. היא ואמא בחרו כלים ומפות תואמים ויפים הכינו ביחד אוכל חלבי מיוחד וטעים. סבתא הכינה עוגה מרשימה עם שתיים עשרה גדול משוקולד והדודות ובנותיהן שרו לה ופינקו אותה במתנות חמודות. היא קיבלה גם סידור עם השם שלה, צמיד מכסף אמיתי ו-- דף חדש! לא זה בלבד, הדף הקודם עמד מורם, מוחזק על ידי הקפלים שלו עצמו, ויצר צורה גיאומטרית מעניינת. בתיה התרגשה. היא גדולה באמת עכשיו וחייבת במצוות ורוצה כ”כ להיות צדיקה וחלקה תמיד. מעכשיו- תהיה רק טובה. תמיד תלך בדרך הישר. הלוואי שגם הדף שלה יהיה חלק. אולי אז נבטה בה הכמיהה לדף ישר. רצון שהתבסס יותר הגם שלא התגשם מעצמו.
יום אחד קלטה שהיא לא היחידה, בגיל שבע עשרה זה קרה. מודעה תפסה את עיניה בעודה מרפרפת בעלון הפרסומי שבדרך כלל לא עניין אותה. “קורס מודעות- תהליך שיתן לך כלים ליישר את דפייך“ ובעמוד הבא: “מאמנת אישית מוסמכת פותרת בעיות משורשן מחליקה קפלים מימי הילדות“ “ דמיין את דפיך חלקים ומגוהצים- כמה אושר ושלווה“ “מגהץ קיטור אירופאי יעודי יעשה לך את העבודה מהר וקל“ ”שבע צעדים פשוטים והדפים פשוטים-- עכשיו במחיר מיוחד!“
בתיה בהתה בעלון בתמהון. אביה ואמה חיו בשלום עם הצורות שנוצרו בפתקיהם, הגם שלא חשפו אותם בדרך כלל. את אחיה בני ודני הנושא כלל לא עניין, ובין חברותיה הוזכר לעיתים רחוקות. הן היועסוקות במבחנים ומפגשים ותמיד היה משהו צבעוני יותר לדבר עליו. אבל אותה זה בהחלט מעניין! האמנם זה יתכן?
היא נרשמת. היא תנסה את סדנת הגיהוץ. הם הבטיחו יעילות ביחד עם מהירות. יש להם שילוב טכניקות שפשוט עובד, מקדם ומזניק ליעד הרצוי. ליטפה מעדנות את הדפים המקופלים שלה, מדמיינת אותם חלקים וחדשים כמו דף חדש. כמו הזדמנות התחלתית. ודאי תהיה מאושרת! כל קמטי העלבון, הבושה והכאב, הקושי והבדידות, הצער והאכזבה מליבה ימחקו. החויות הילדותיות שלה יהיו רק חיוביות, מושלמות, ורודות וטהורות. העינים שלה לבטח יאירו, הלב שלה יהיה רחב וקורן. טוב שבחרה במסלול הקצר, היא כבר לא יכולה לחכות.

המדריכה היתה אפורת פיאה, עם שרשרת חרוזים צבעונית שהחזיקה לה את המשקפיים. הקבוצה הורכבה משלל נשים ובחורות במגוון גילאים וסגנונות לבוש, כולן אחזו בתיק או שקית עם ערימות הדפים שלהן. הן התיישבו בכסאות תכלת שהתאימו לעיטורים שעל הקירות. החדר היה גדול ונקי מאוד ולפני כל כסא עמד קרש גיהוץ קטן מכוסה בבד פרחוני צהוב כחול. מנחת הסדנא נעמדה מלפנים וכחכחה בגרונה:“ אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. אני מחלקת לכן מגהצים מיוחדים ויעודיים בעלי תקן אירופאי מחמיר ומתקדם שעברו מחקרים ואישורים. לפני כן- מי שלא סידרה את התשלום מתבקשת לעשות זאת כעת- לתועלת הפונקציה. לכל שאלה- אני כאן. בהצלחה!“ והשתתקה בעודה מוציאה מארגז גדול מכשירים ומעבירה בין היושבות. בתיה חשבה שיבוא הסבר מעמיק יותר אך בינתים החליטה לנסות משום שלא התגבשה בה שום שאלה ספציפית. היא חיברה את המגהץ לשקע, הוא פלט עננת אדים קטנה ואחר התייבש. פרסה את דפיה על המשטח. ניסתה לפרוס. הם לא נענו לה. לקחה את המגהץ. החדירה את הקצה שלו לתוך אחד הקפלים. הדפים כמו התעוררו לחיים. התנגדו. התכרכמו. מעכה עם המגהץ והקפלים רק התהדקו שבעתיים, כאילו נדבקו. ניסתה שוב. מרגישה לחץ בחזה.
לקחה עוד דף, המגהץ חידד את הקפלים וגיהץ אותם למחודדים ודוקרים יותר. הלב שלה נהיה כדור קשה וקטן. מקרין כאב עד לקצות אצבעותיה החוויות שלה התחדדו והתעצמו. היא לא נשארת פה רגע נוסף. מה עשתה לעצמה? דמעות הציפו אותה. היא התמסרה לחלוטין לרגשות אשם ובושה. קול שפוי חלש הדהד בראשה. המקום הזה מסוכן אני חייבת לעזוב אבל ככה להשאר? עיני המורה לחשבון רדפו אותה היא מושפלת-- לא שווה-- הלב שלה מדמם --
מנחת הסדנא הסתובבה בין הנשים. היא ראתה את בתיה ונגשה אליה ‘’מה קרה? נכוית?‘‘ מבט נוסף והיא קלטה מה עובר עליה. “ראי“ פנתה אליה. מחזיקה את המגהץ ביד מיומנת ואת הדף האחרון של בתיה ביד השניה. בתנועות עדינות ואחידות עברה עליו מהפינה עד לכיוון השני. ברכות ובעוז רככה קו אחר קו סדק אחר סדק, כל קפל, מעיכה וקימוט החלו לאט להתיישר. שוב ושוב עברה המנחה על הדף כשבתיה בוהה בה ולאט יוצאת מעצמה. וואו לא ידעה עד כמה העיק עליה החברות של הדסה עם בת שבע,-- שני חברותיה שמצאו מכנה משותף בלעדיה. היא הרגישה קלילה כשהקמט הזה נמחק. והאכזבה הקשה עם הכשלון שחשה כשלא התקבלה להדריך במחנה--. השבת שארגנו חברותיה ואביה לא הסכים שתשתתף--- הכל נמחק. טכנית, היא זוכרת מה היה, אבל הרגשות הקשים- נהיו קהים יותר ויותר עד שהדף כבר היה חלק לגמרי-- בלי רמז למה שהתרחש בו קודם! בתיה בהתה מוקסמת בידי המורה, עד שהרגישה שהיא רוצה בעצמה להמשיך. המנחה החזירה לה את המגהץ וחייכה אליה.
בתיה חזרה הביתה רג ועה. בידיה היו דפיה מסודרים זה על גב זה בשלימות, עוד תעודה עם אותיות מסולסלות שעברה את ההחלקה בהצלחה. בסוף המנחה השמיעה דברי סיכום, ותוך דבריה גם אמרה שיתכן וירגישו שינויים פנימיים וזה כלול בחתימה שנתנו בכניסה. הן הודו לה ופנו לדרכן.
היא הניחה בזהירות את הדפים שלה במגירה פנימית בארון והלכה לאכול משהו, מסתכלת על העולם סביבה ועל הדרך למטבח מנותקת קצת.
היא קמה בלילה מבועתת. מזיעה. רועדת כולה. התיישבה. נסתה לנשום, לנשום, עמוק יותר, יותר לאט, זה היה חלום? היא היתה על גשר מעל אוקיינוס. מים שוצפים ומלאי תנינים. הגשר היה יציב. גדרות הקיפו אותו. היא התקרבה. משונה. הגדרות היו קפלים, דפי נייר מקופלים שהיוו- גבול. פתאום הדפים השתטחו ושום דבר לא עצר בעדה מליפול למים--- זה היה חלום! היא נסתה לשכנע את עצמה. שטפה פנים אבל המועקה בתוכה רק גברה. העולם הוא מקום מסוכן כל כך! אם היא תעשה כל מה שהיא חושבת ותקבל כל מה שהיא רוצה, מה ישמור עליה? טמנה ראשה תחת הכרית, דופקה פועם בחרדה משלשלת ידה לרצפה. מנסה לחוש את היציבות, את הקרקע המוצקה כי בתוכה הכל מתמוסס... ממששת את הרצפות מחפשת את אשר אבד לה. אבדה לה חווית הגבולות---
הבוקר היה כמו תמיד בהיר יותר מן הלילה. רק רעד עדין המשיך להצטמרר בתוכה.דני חיכה לה במטבח מושך את הזמן עם הקורנפלקס שלו. אוכל ל-א-ט “בתיה“ פנה אליה מיד כשנכנסה “מה אני עושה? רק נגעתי במצלמה והיא התפרקה לי פתאום בין הידיים. אבא הזהיר אותי שאני חייב להיות יותר זהיר. את, את מסכימה להגיד לו?“ בתיה בהתה בו. יצא לה כמה פעמים להיות זו שמביאה בשורות נוסח דני. מאירה את חוסר האונים שלו והתחושתיות הלוקה קצת בחסר שלו. אז, היא חמלה עליו הרגישה את הבושה והפחד שלו כשמקרה לא טוב ‘קרה‘ לו. כעת, לא חשה מאומה. הוא שבר- שישא בתוצאות. שיתמודד. מה אכפת לה? דני המכווץ בחן באימה את התקווה מתרחקת ממנו.
היא כנראה לא הייתה אמורה לשמוע את שיחת הטלפון הזו. אבל משקלטה שאימה מדברת עליה, התיישבה בסקרנות על המיטה אליה הוטלה מאז שחזרה מהסמינר, וזקרה את אזניה. “מאד מוכנה לחיים היא רגישה, רואה את השני, מתחברת לכאב שלו. חברות רואות בה אוזן קשבת והילדים כרוכים אחריה. היא יציבה, יש לה בטחון ושלווה, למידה, נסיון חיים. אני חושבת שהיא מוכנה“ שתיקה.
לבתיה הכל צרח. היא יציבה? ממששת קירות בדרכה? היא רגישה לילדים ולסבל של אחרים? אוזן קשבת? עיניה של מרים חברתה צצו מולה פגועות. מרים ניסתה לשתף אותה במשהו היום- היא מוכנה לחיים? מה, לשידוכים? המעלה היחידה שלה כרגע-- אלו הדפים החלקים---
היא קפצה מהמיטה, מכריזה “הלכתי!“ ויצאה מרושלת מהבית.
היא הולכת והולכת והולכת, יושבת על ספסל. מנדנדת רגליים.
מכוניות עוברות, מחליקות את פני הכביש. אף נהג אינו אוהב מהמורות בדרך. מורות לא אוהבות אוזני חמור. עור חלק הוא יפה יותר ממקומט. אולי תלוי באיזה גיל. סבתא שלה דווקא נראית טוב, עם קמטי החיוך סביב העיניים הטובות. היא תלך לסבתא. היא קמה, הולכת לאט, נושמת. הלב שלה שטוח, ריק. אין בה לא חיוך ולא כעס. הדפים שלה חלקים אבל משום מה זה לא משמח אותה. דופקת. נכנסת.הבית ריק, ככה זה נראה. סבתא לא במטבח. “סבתא?“ היא קוראת. פוסעת לאורך המסדרון. אולי היא ישנה? החדרים פתוחים. פעם, לפני יומיים, היא היתה רגישה ומנומסת, מכבדת את השני ופרטיותו. פ ,עם לימדו אותה איך מתנהגים ואיך לא והיא חוותה את זה והפנימה. היא נכנסת לחדר הפנימי. מדף צדדי מושך את מבטה. יצירות אומנות בחדר של סבתא?
היא מתקרבת, בוחנת: צורות צבעוניות משובבות עין ניצבות על המדף. קיפולי נייר כמו אוריגמי- אמנות יפנית- שבתיה ראתה פעם, באיזו סדנה לכישורי חיים. ברבורים בעלי כנפיים וצוואר משתפל בחן. אגרטלים מדוגמים, מושלמים, מלאי פרחים מקופלים בדייקנות. ציפורי שיר- צהובים, תכולים וסגולים. ברבורונים קטנים בשורה... זה היה מדהים! כמו ציור קסום, תלת מימדי, שהתעורר לחיים. כמו חתיכת פאזל של חיים, שסבתא שלה עיצבה עם הדפים שקיבלה! היה כנף אחד עקום, היו פרחים שהתקפלו מוזר, אבל התמונה הכללית הייתה בנויה, מלאת חיים, נפח, שלבים וקומות. הרמונית ומאירה כל כך.
בתיה הסתובבה בשקט וסגרה את הדלת בעדינות.
השמיים היו תכלת מגוהצת והזכירו לה את דפי התכלת שלה.
היא תלך, היא תקפל, היא תבנה, היא תקום.
היא צריכה ליצור מכל הקיפולים שלה, את היצירה שלה ביקום.


נכתב על ידי אשתי (מוגש בהסכמתה)

בָ''ה
הַאִם לֹא כְּדַאי לָנוּ לָרִיב?
מְעַט,
כְּדֵי לְיַצֵּר עִנְיָן,
נְחַפֵּשׂ חוֹמָה שֶׁאוּלַי רְעוּעָה,
מִנְהָג נִשְׁכַּח,
מִצְוָה הָעוֹמֶדֶת בְּקֶרֶן זָוִית
שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת בִּלְעָדָיו וּבִלְעָדֶיהָ.
נִטְעַן שֶׁכָּל הַיַּהֲדוּת עוֹמֶדֶת עַל בְּלִימָה.
נְיַצֵּר אֵשׁ,
נַרְבֶּה שַׁלְהֶבֶת,
יִהְיֶה אוֹיֵב מוּחָשִׁי מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ,
בַּסַּפְסָל הַסָּמוּךְ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת,
אֵצֶל הַשָּׁכֵן מִמּוּל.
יִהְיֶה מִמִּי לְהִבָּדֵל,
נִהְיֶה יוֹתֵר אֲנַחְנוּ
וְשֶׁלָּנוּ.
הַנֹּעַר יִסְעַר,
יִתְחַזֵּק,
יִתְבַּצֵּר,
יַעֲבִיר אֶת הַמֶּסֶר לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים.
וְהַשַּׁרְשֶׁרֶת תִּמָּשֵׁךְ.
שֶׁלֹּא תֹּאבֵד שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל.
אוֹ אוּלַי
נַתְחִיל לְהַאֲמִין בּוֹ
בִּדְרָכָיו
בְּאֹרְחֹתָיו
שֶׁהוֹרֵנוּ.
נַקְשִׁיב לַקּוֹל הָאוֹמֵר מִשָּׁמַיִם יוֹם יוֹם:
אֱהֹב אֶת הָאַחֵר, כָּמוֹךָ.

אללטער,
כבר חודשים שאין שום הצעה,
כאילו האחרונה שהורידה, הורידה גם את
השאלטר.





יום הדין, דוק של תפילה,
קצה הטלית נוגע בלחי נפוח,
הוא מתברך: שתכתב ותחתם לחיים טובים
לאַלְתֵּר.



זהרורי חמה פולשים אל הסוכה,
אחיין מתוק תולה עיניים גדולות,
אתה אבא?
אז למה יש לך זקן?

סבתאא, איפה הדיסק של
רבי אלתר??

תּוֹדָה תּוֹדָה! אֵין עַל מָה...
וְהָעֲבֵרָה בִּכְלָל צֻלְּמָה
אָז עַל מָה יֵשׁ לְהִתְוַכֵּחַ
וְהָאֱמֶת לְמִי בִּכְלָל יֵשׁ כֹּחַ
"לויף אוועק" אחד אָמַר לִי בְּאִידִישׁ
שׁכוייח לְגַמְרֵי, גָּאוֹן הוּא הָאִישׁ
בְּהֶחְלֵט חָסֵר לִי כָּאן מַסּוֹק בָּאֲוִיר
אוֹ לִדְפֹּק תָּ'רֹאשׁ בָּעַמּוּד אוֹ בַּקִּיר
ובדיוק היום כשכאל אטומים
והצ'ק של יזכור! אהבת קדומים...
ובאיזה יום! אדוננו
אלוקי הכספומטים עננו.


וּמָה נַגִּיד לַשּׁוֹפֵט, יֵשׁ תֵּרוּץ?
אוּלַי שֶׁהָיִיתִי בָּאֶמְצַע לָרוּץ...
אֲבָל הָעֲבֵרָה צֻלְּמָה, תַּפְנִים!
אָז עָדִיף לְשַׁלֵּם וְלִשְׁטֹף תַּ'פָּנִּים.

עוד אחד ועוד אחד, ועוד.
התור מתקצר לאט לאט ועוד רגע אני כבר בראשו.
אני מסתחרר לרגע ומשעין את ידי על הכיסא שלצידי, ערב החג השנה היה עמוס במיוחד, אין ספק.

אסתר שחזרה אתמול מאם וילד, הילדים שיהיו בריאים, חמותי שבאה לעזור...
הם בטח כולם מחכים לי עכשיו שאחזור כבר. אבל לאחר שנת קורונה בבית אין פה מישהו שמתכוון לוותר על ברכת שנה טובה מהרב.

האווירה מרגשת. מן "גילו ברעדה". גם הילדים פה בשקט. מחכים בסבלנות לתורם.

אני מדבר עם הרב מדי פעם. זו לא פגישה חד שנתית. בפרט השנה כשאבא ז"ל..
מוזר שכשאני חושב עליו היד כבר לא מתקרבת לאיזור העיניים.

זה היה מוזר לנסות להסביר ליוסי מה זה אומר בשבילי ובשביל הקהילה ה"שנה טובה" והכמה מילים מהרב בליל ראש השנה.
הפעם הראשונה מתי היא הייתה? אה כן, כשהייתי בן 3, ב"מכינה". כשאבא לקח אותי אליו..

מן משהו כזה שאי אפשר להסביר אותו, וכשמנסים זה נשמע קיצ'י ומטופש. אני יודע מה זה בשבילי וזה מספיק, לגמרי.



***

מלמולים אחרונים נשמעים בבית הכנסת.

אלו שנשארו כבר התברכו בהתחלה, מסתבר שלא נשאר אף אחד.

אמ.. בהחלט. מסתבר שכך.

אם כך הגיע הזמן לקום וללכת הביתה, לסעודת ליל ראש השנה.

הוא קם בכבדות ופוסע החוצה לאט לאט.

מעט מן האור שהשפיע על הסובבים אותו בשעה האחרונה - חדר אליו. אבל קצת יותר פנימה, ובכן, משהו שם עמום כזה, לא מאד מואר.

ליל ראש השנה! באמת! זה מה שיש לך בראש? פניו נוקשות. היום ממליכים את הקב"ה למלך, היום נכתב גזר דינם של כל באי עולם, ואחרי השנה האחרונה, כל מה שצריך להיות שם זה תפילה, תפילה עמוקה ונואשת.

אבל היא לא שם, במקום זה התנחלה שם תחושה מוכרת, מוכרת מאד. בת הלוויה הקרובה אליו ביותר מאז נפטרה אשתו לפני שלש שנים.

אבל בחג.. זה לא היה אמור להיות ככה.. רק שאיכשהו יצא שבנימין ומשפחתו נכנסו ברגע האחרון לבידוד. ואת השאר.. הוא הבין שלא נוח להם, ולא רצה להטריח. גם להם יש בלי עין הרע בנים ובני בנים לארח. נתן להם להבין שהוא מסודר. והחג נכנס.

פתאום הוא נכנס.

ברגע אחד של הדלקת נרות, שאחריו פתאום הבין מה זה להיות לבד בחג. לגמרי לבד.

הנשימה שלו כבדה פתאום, הוא מתיישב לכמה רגעים על ספסל בגינה נחמדה שמוסתרת מעט על ידי בניין נאה.

ברכותיו מהשעה האחרונה בה ישב במקומו בבית הכנסת, עולים במוחו

או,הנה חיימקה ציווליך, קצת כפןף אבל נראה טוב יותר ב"ה "חיימקה, לשנה טובה ומתוקה תיכתב ותחתם, הרבה נחת מהילדים, ושהשנה תהיה פרנסה בהרחבה בעז"ה"

"תודה כבוד הרב" לחיצת יד, סיבוב אחרונית ויציאה זריזה מבית הכנסת.

יוסף של מאיר. "לשנה טובה ומתוקה תיכתב ותחתם, תמסור גם לדוד שלך".

חיוך נבוך, סיבוב ויציאה.

"לשנה טובה ומתוקה ר' שמען, תמשיך להאיר את הקהילה שלנו"

הנהון של תודה, סיבוב ויציאה.

ככה זה המשיך.

ושם על הספסל, פתאום הוא רואה את פניה של מרים ע"ה. הוא חוזר מבית הכנסת, מוקף בילדים ונכדים, היא פותחת את הדלת והוא הראשון –"לשנה טובה ומתוקה תיכתבי ותחתמי".

והיא.. פשוט עונה לו "לשנה טובה ומתוקה תיכתב ותחתם".

וכשהיא לא פה? שוב אין הוא זכאי לקבל ממאן דהוא ברכה כזו? ושמא אין הוא ראוי להיכתב חלילה...

"סבאלה!" הוא מתנער פתאום, קול רענן השייך לבחור בלי כיפה פונה אליו בעליזות, מהספסלים לצידו קמים כמה קשישים ונכנסים לבניין הנאה.

הבחור, נטול כיפה ולבוש במדי בית האבות פונה אליו שוב , "סבאלה, שנה מתוקה שתהיה לך! תרצה שאקרא לאחת העובדות שתעזור לך להיכנס לסעודה? קדימה, יהיה נחמד!"

הוא קם, כשחיוך קל בזווית שפתיו. "אני אמשיך לכיוון הבית" הוא מביט על הבחור בחיבה "ושתיכתב ותחתם גם אתה לשנה טובה ומתוקה".

ובפסיעות רציניות וחגיגיות הוא פוסע לביתו.

אַל תִּרְאוּ כָּךְ אֶת נַפְשִׁי
שֶׁהִיא עֲצוּרָה וְעוֹמֶמֶת,
כִּי שְׁזָפוּהָ הַשּׁוֹמְרִים
סוֹהֲרֵי הַחֵרוּת, מְנֻדֵּי הַדֵּעִים,
נִקְבְּצוּ הֵם סְבִיבָהּ
עוֹד בֶּהֱיוֹתָהּ קָטֹנֶת
וְעָלֶיהָ עָטוּ כְּחַיּוֹת הַטָּרֶף.
פִּצְעֵי דָּמִים פְּצָעוּהָ
הִכּוּהָ עַד לֹא תּוּכַל נוּעַ,
שָׁקְטָה הַנֶּפֶשׁ וְנֶאֶלְמָה
נִרְפֵּית הִיא אַךְ לֹא נִסְעֲרָה.
אֶל מִי אֶזְעַק בְּזוֹב דָּמִי
וָאוֹמָר לוֹ : פִּצְעִי אָח !
וְדָמִי שׁוֹתֵת וְנִגָּר וְהוֹלֵךְ.
מִי יִשְׁעֶה לְקוֹל הַנְּאָקָה
יִרְאֶה בְּמַכָּתִי וְלִי יָחִישׁ מַרְפֵּא.

סיפור קצר בהשראת תקופת ה"סליחות"...
אשמח לביקורת מכל סוג שהוא!



אני חופן בזרועי חול תחוח, מעיף הכי רחוק שאפשר. רגלי טובלות בקו החוף, אכולות מי ים מלוחים.

כמוני. טובל בטוב, אכול מבפנים.

אני גדול. אני חזק. על הקיר אצלי בבית שורת תעודות מרשימה.

אי פעם, במקום בו הזיכרונות שלי מתחילים להיווצר, הבטחתי לעצמי להיות מאבטח. האקדח המקצועי שלי מאשר את התפקיד.

אני ממשש את החגורה. אצבעותיי עוברות על החריצים שאני מכיר מתוך שינה, מלטפות כל בליטה ושקע.

ה-M18 שלי. ידיד אהוב ונאמן.

אני שונא אנשים שמדברים הרבה. שונא אנשים שמפרים את המילה שלהם, ושונא אנשים שרואים רק את עצמם. בוא נגדיר את זה קצר יותר: אני שונא אנשים. נקודה.

אני תכליתי, ממוקד, קולע תמיד למטרה. מפקדים אוהבים לקחת אותי איתם כשהם צריכים מאבטח. אני פחות.

אוהב להיות ברשות עצמי. אבל אני לוקח הצעות עבודה, רק דואג שלא יהיו לפרק זמן ארוך מדי. בצבא, הייתי הצלף הטוב ביותר, זה ששולחים אותו למשימות חמות.

אהבתי את זה. לקחת את האקדח ליד, לחדד מבט, וללכת קדימה. תמיד קדימה. לא להסתכל לצדדים, ולא לאחור.

"רובוט אנושי." הגדיר אותי פעם מפקד היחידה. הוא התכוון להחמיא לי, אבל אני שמעתי גם את הכוונה שעמדה מאחורי המילים הללו.

רובוט, עומר, שמעת? מכונה קטלנית ומדויקת. שמעתי, ובלעתי. כמו שהתרגלתי כבר לבלוע הכל.

מתרומם, מנער את החול. גבר בן כמעט ארבעים. שקט, מופנם, קשוח. אני עוטה על פני את המבט הרגיל, סוקר בעין מיומנת את החוף השקט.

מאבטח על חוף הים. כמה מטרים שמאלה ממני שוכנת מסעדת דגים וותיקה, בתוכה מתארח כעת הלקוח הנוכחי שלי. אזרח עכו.

מימיני שוטפים הגלים את החומה העתיקה, מסרבים להיכנע. באופק כדור אש באמצע השמים.

אני מרים את הראש, מתמכר לתחושת הצריבה המוכרת. אני איש של יום. לא אוהב לאבטח אנשים בלילה. בלילה אני נכנס מתחת לשמיכה, אוטם אוזניים, ומחליט לישון.

זה לא עוזר לי, כמובן. כי את הקולות הפנימיים שלי שום דבר לא יוכל להשתיק, ואיתם אצטרך להתמודד, ככל הנראה, עד הקבר.

כמו עכשיו.

השמש חזקה, מעלה בעיניי דמעות. אני מוחה אותן ביד שזופה ושרירית. לא בוכה אף פעם. ביום הולדת השמיני שלי נקברו הדמעות יחד עם האמון בעולם, התמימות הנאיבית שהייתה בי, והיכולת להירדם כמו בן אדם.

אני חוזר אחורה. ילד שחום, חיוך צחור שיניים פחות שן אחת, ואהבת אדם.



"עומרי". זאת סבתא. עומרי מניח את הספר על הכורסא הנמוכה והולך למטבח. "בוא, נשמה. קח את החבילה הזאת איתך."

החבילה. החיוך התמידי של עומרי מצטמצם לרגע. רוצה לבקש מסבתא לחכות, לפחות עד אחרי החוג שלי. היא יודעת כמה הוא מחכה לו כל השבוע.

שותק. פעם אחת הספיקה לו. סבתא לא מקבלת אף פעם "לא" משום סוג שהוא.

"אתה ילד טוב, עומרי." היא אומרת, ונאנחת. "אבל בכל זאת, פעם לא היינו מעזים להתנגד למישהו שמבוגר מאתנו."

עומרי מושך בכתפו, ומחייך, חושף אגב כך את החור בו אמורה להיות שן חותכת. לוקח את החבילה, מושך את דלת העץ, וסוגר אותה אחריו בקפידה.

שוב לא יגיע בזמן לחוג, ואלמוג יתפוס את המלחם החדש. כבר שבוע שעבר השיג אותו אלמוג בקצב, בגלל שהגיע מאוחר. הוא חייב לצמצם פערים.

הוא בונה תיבה לסבתא. תיבת עץ שתכיל את אוסף המכתבים והבולים הענק שלה. הוא יודע. רואה את המכתבים שמגיעים באופן קבוע ונערמים אצלה במדף בחדר השינה.

תכנן לה תיבה מרובעת, מעוטרת גילופים כמו שהיא אוהבת. לחלק העליון של התיבה יצמיד מנעול, וככה סבתא תהיה רגועה שאף אחד לא קורא את המכתבים שלה.

עם המלחם הישן, כל דבר לוקח כפול זמן, וגם יוצא מדויק פחות.

נו, איפה הוא, השליח הערבי? עומרי מעביר משקל מרגל לרגל בחוסר סבלנות, החבילה מתנדנדת בין ידיו.

השמש מתחילה להעיק, ודי ברור לעומרי שהשליח מאחר הפעם יותר מהרגיל. הוא מניח את החבילה על הקרקע היבשה ומתיישב על הגדר הנמוכה שבקצה השכונה הקטנה שלהם.

מגרד את החול האדום, ומחשבה מוזרה חולפת בו פתאום. מה יקרה אם יחזיר פעם אחת את החבילה הביתה? יספר לסבתא שהשליח לא הגיע הפעם. היא הרי לא יכולה לברר אם הוא צודק.

מנער את ראשו. אם סבתא הייתה יודעת אילו רעיונות יש לו בראש, הייתה אומרת לו שאימא שלו בטח מתהפכת בקבר עכשיו.

אבל אחרי שחולפות עשר דקות נוספות והשליח לא נראה באופק, הוא מתרומם, נוטל את החבילה, ומתחיל ללכת.

הדרך למתנ"ס השכונתי קצרה, ועומרי גומא אותה בפסיעות גדולות וזריזות.

כמו שחשב. אלמוג רכון על המלחם החדש, אוחז בידו את השלט שהוא יוצר בסבלנות כבר כמה שבועות.

הוא מתקרב אליו, עוקב אחרי העבודה העדינה, ומשהו בו מתחיל לתסוס. נכון, הוא אוהב את סבתא ומכבד אותה. הוא גם יודע שכולם בשכונה מעריכים אותה ויראים ממנה.

בכל זאת, אין זה הוגן שהשלט של אלמוג מעוטר יפה כל כך, בזמן שהתיבה שלו נראית כמו גרוטאה מקושקשת.

עומרי קומץ אגרופים, ולפני שהוא מספיק לחשוב מה הוא רוצה לעשות – המלחם החדש אצלו, יוצר בדרך שריטה מכוערת על החלק הקדמי של השלט.

לרגע אחד משתרר שקט קפוא בחדר העמוס. כל הילדים בחוג היו שותפים להשקעה של אלמוג בשלט שהוא מכין.

"אתה---" אוצר המילים של אלמוג דל מדי בשביל להצליח להביע בו מה הוא חושב עכשיו על עומרי.

"חסר שליטה עצמית." עוזר לו יגאל, הילד הכי גדול בקבוצה. "אתה פשוט מקנא באלמוג, שהשלט שלו יוצא יפה כל כך."

"אני?" נוהם עומרי. "אני מקנא?"

"אלא מי?" לועג לו יגאל. "תראה את הקופסא שלך, ערימת קרשים. מה תעשה עם זה בדיוק, הא?"

עומרי מנפח את הלחיים שלו. סבתא תאהב את התיבה שלו. הוא יודע. אבל יגאל הזה...

"אולי תביא את זה לאבא שלך?" מציע יגאל במתיקות. "בטח חסר לו שם חפצים, בביצוהר שלו."

"אבא שלי?" קולו של עומרי מתרומם, וידיו נשלחות קדימה, מטלטלות את יגאל בכוח. "אתה לא יודע מה שאתה מדבר, ואתה לא תעיז לדבר עליו!"

"זה אתה שלא יודע, פרחח." מטיל אותו יגאל חזרה, נמשיו בוהקים בהתרסה. "דוד שלי עובד שם, והוא מכיר את אבא שלך."

"דוד שלך לא מבין מהחיים שלו." ציפורניו של עומרי נשלחות קדימה, יוצרות שריטה מדממת על לחיו של יגאל. "ואתה מדבר שטויות."

"אני..." יגאל נאבק בידיו של עומרי. שכן כנגד כוחו וגובהו של יגאל ניצבים כרגע כעסו ועלבונו של עומרי, והכוחות שקולים.

"אבא שלי נסע לחוצלארץ כשהייתי תינוק." נושף עומרי. "הוא בכלל לא בארץ."

"אם אני אביא לך הוכחה, תאמין לי?" יגאל משחרר בזהירות את צווארונו הלפות בין ידיו של עומרי. "כן?"

"כן." מאשר עומרי. "אבל לא תהיה לך."

"יש לי כבר עכשיו." בשתי פסיעות ניגש יגאל אל השקית שעומרי הניח בפינת החדר כשהגיע. "מה זה, הא?"

"זה של סבתא שלי!" מזנק עומרי. "אל תיגע!"

אזכורה של סבתא שלו לא משפיע הפעם על יגאל, שמרים את השקית גבוה, מעל לגובה ידיו של עומרי, וקורע את העטיפה של החבילה.

"שלום אברהם." הוא קורא בדרמטיות את המילים הכתובת על עטיפת החבילה. "אני מקווה שנצליח להעביר לך את החבילה גם הפעם, למרות ההחמרה בהגבלות שהטילו על הקבוצה שלכם. שמענו שקבוצת אסירים נענשה על ניסיון בריחה, מקווה שלא היית ביניהם. עומרי ואני מחכים לך, ואני מתפללת עליך כל יום--- מספיק?" יגאל מוריד את החבילה בארשת ביטחון.

עומרי לא יודע מה התרחש אחר כך. הוא רק יודע שמצא את עצמו בסופו של יום בבית. עם פנס גדול מעל העין, חבורה כחולה על הלחי, ושריטה עמוקה על הלחי השנייה.

מצבו של יגאל היה טוב עוד פחות.



מאז, נקבר עומרי. תחתיו נולד עומר. חזק, קשוח, גבר.

סבתא ניסתה לדבר אתו, הציעו לו לבקר את אביו. אבל הוא סירב. הניח את העבר מאחוריו והמשיך קדימה. תמיד קדימה.

עכשיו כבר גם סבתא איננה. נשאר רק הוא, איש גדול לבד בעולם.

הרוח נושאת אתה קולות מרחוק, ועומר מחדד את אוזניו. האופק ריק, השמים מוורידים לאיטם. מאחורי המסעדה נע העץ הגדול לאיטו. ימינה ושמאלה. ההיפך מכיוון הרוח.

באינסטינקט, מניח עומר את ידו על ירכו, ממש את האקדח האישי שלו. הוא מתרומם על רגליו, צועד בהחלטיות לכיוון המסעדה.

"אבו-קאסם?" ברגע בו מגיע עומר לפתח החצר, נפרצת דלת המסעדה בכוח, וקבוצת אנשים נבעטת החוצה. אבו קאסם, הלקוח שלו, איש עסקים אירופאי, ועוד אחד, חמוש.

איש העסקים צולע. עושה רושם שקיבל טיפול מהבחור החמוש. אבו קאסם נגרר מאוים אחריהם. חוץ מהם, הסביבה נקייה.

עומרי משתופף מאחורי העץ, מקלל בפעם המאה את שיער ראשו השחור כפחם. בין העלים הוא דורך את האקדח, מניח את האצבע על ההדק, ומכוון.

יד בהירה תופסת אותו מאחור. מונעת ממנו ללחוץ. הוא לא צועק. בתנועה חלקה מעיף את היד שמאחוריו, ומסתובב.

חייל, או איש צבא. פנים רחבות ושיער כתום. הוא תופס ביד שעצרה אותו, מעיף את האיש אל הרצפה.

אבל הוא מיומן ממנו, בכל זאת איש צבא. הבא להורגך השכם להורגו, הוא יודע. אבל בכל זאת, היד שמכוונת עכשיו מולו, ידו של יהודי כמוהו, מעוררת בו רגשות כבויים.

"שמע ישראל..." ממלמל עומרי, ועוצם את עיניו ביראה.

ברגע שאחר כך הוא מרגיש את הבל נשימתו של האיש על פניו. פותח עיניים. "מה..." הוא שואל, מבולבל.

"עומרי?" סנטרו של האיש נופל בהפתעה, כשהוא קולט את החור בפיו של המאבטח. "מה אתה עושה פה?"

"אני מאבטח, יגאל." עונה עומר ביובש. "ואני כרגע בתפקיד."

"מאבטח את מי?" עיניו הירוקות של יגאל פעורות כמו שני אגמים גדולים. "את אבו-קאסם?"

"בדיוק." עומרי מאשר. "ואילו לא היית מפריע לי, היה יכול להיות טוב יותר."

"תגיד לי, אתה נורמלי?" גם יגאל מאומן היטב. שכן, עוצמת הקול בה הוא משתמש עומדת בניגוד גמור למנגינה שלו. "אתה מאבטח מחבל?"

"אבו-קאסם מחבל?" לרגע אחד נמסך קצת רגש בקולו של עומרי. "לא ידעתי." הוא משתתק. "בכל אופן, זה לא באמת משנה לי. אני עובד בשביל מי שמשלם לי."

"אתה---" אומר יגאל. והמילים, והמנגינה, יוצרים אצל עומרי סדרת פיצוצים בראש.

"אני בסך הכל למדתי לעשות בלי להרגיש." הוא מוציא את המילים מפיו במאמץ. "כדי שלא לקחת את החיים קשה מדי."

"אתה השתנית." אומר יגאל לאט. "היית ילד טוב פעם, עם לב רגיש."

"כן." אומר עומר, ועוצם את עיניו. "הייתי. פעם." הוא פותח חזרה את עיניו. "גם אתה היית פעם ילד שרוצה להגן על כל העולם, ורומס את כל מי שמפריע לך בדרך. היית, ונשארת."

"אבל מה אתה משווה!" מוחה יגאל, נמשיו בוהקים בדיוק כמו פעם. "אתה מגן על מחבל, ואני מגן על יהודים."

"כן." אומר עומר בשקט. "כנראה שאתה צודק."

"חוץ מזה," קולו של יגאל מתחדד. "היינו ילדים."

עומרי משפיל את עיניו. איך יסביר ליגאל, שהילד הזה עדיין חי ובועט אצלו בפנים?

צעקה חנוקה עולה במרחק כמה מטרים מהם, ושניהם נדרכים. "החוליה ששלחנו." אומר יגאל בקצרה. "נראה שאבו-קאסם הצליח להזעיק עזרה. בכל זאת, עכו..."

עומרי מרים מהרצפה את האקדח שלו, נושך שפתיים.

"בוא." מדברן אותו יגאל. "אנחנו שניים. אם נצליח למשוך אלינו את האש, יהיה לבחורים שלנו סיכוי לברוח."

למשוך אלינו את האש?

ידיו של עומרי רועדות, מנסות לייצב בכוח את האקדח.

היינו ילדים, אמר יגאל. הוא אפילו לא ביקש סליחה.

אקדחו של יגאל מרעים לידו. אין לו זמן לחשוב.

שלושים ושתיים שנה. לבד. והוא אפילו לא ביקש סליחה.

כדור שני נורה לידו, צעקות משמאל.

בדממה, דורך עומר את האקדח, נפרד מהילד שבראשו.

יש שם בחורים. אחים שלך, יהודים. עומר, עומר---

"הוא רובוט." אמר המפקד שלו. "מכונה מדויקת."

כדור ראשון נורה החוצה, קולע. בשבילכם, יהודים כמוני, שרוצים לעשות טוב.

ערב טוב ושבוע טוב!
רגע לפני ששנת תשפ"ב תהיה רשמית, אני רוצה לנצל את שלהי השנה הנוספת שעוברת על הפורום שלנו ולנסות לאגד את הרווחים המקצועיים של הפורום ליושביו.
רוצה ליצור כאן מעין סיכום של התרומות שהפורום העניק לנו, החברים שלו. אין דומה תפיסה של ניק אחד לזה של רעהו, ומעניין אותי לדעת: במה הפורום עוזר לך? למה אנחנו נמצאים כאן בעצם היום הזה?
המטרות של האשכול הזה הן קודם כל, בראש ובראשונה, להודות לנו, החברים, על שיצרנו וממשיכים ליצור בכל פעם מחדש את המציאות הזו, של פורום מקצועי, פורה ויעיל לעשרות אנשי מקצוע.
להודות למנהל היקר חיים דיקמן ולצוות האתר, שנותנים את הבמה ושוקדים לטפח אותה על מנת שכל זה יוכל להתקיים,
ובסוף, כמובן, לתת לכל אחד כאן נקודות למחשבה ורעיונות נוספים לניצול. כל אחד מאיתנו יודע באלו אזורים הוא נתרם, אבל יכול להסתייע מהאזורים של רעהו.
אשמח לשמוע במה הפורום תורם לכם, ומה אתם משיגים בשהות שלכם כאן.

ב''ה.

עוֹדֶנִּי עוֹמֵד לִפְנֵי הַשֵּׁם בְּפַעַם הַשְּׁלוֹשִׁים אֶלֶף
חָמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁתַּיִם בִּתְפִלַּת שְׁמוֹנָה-עָשָׂר בְּרָכוֹת.
וָשׁוּב אָמְרוּ שְׂפָתַי;
רוֹפֵא חוֹלִים
וּבִרְכַּת הַשָּׁנִים
וּבוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם.
וְלֹא הִגַּעְתִּי אֲפִלּוּ עַד חֶצְיוֹ
מִמָּה שֶׁיֵּשׁ לְהַרְגִּישׁ
מִמָּה שֶׁיֵּשׁ לִכְאֹב
מִמָּה שֶׁיֵּשׁ לְבַקֵּשׁ
עַל הַחוֹלֶה שֶׁיָּבוֹא מָזוֹר לִכְאֵבָיו
עַל הַשָּׁנָה שֶׁתִּתְבָּרֵךְ.

וְעַל מָה שֶׁהָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם.
שֶׁהָיָה הָעוֹלָם זַךְ יוֹתֵר.
שֶׁאֲפִלּוּ אָדָם עוֹמֵד בָּרוּחַ שֶׁכְּנֶגְדָּהּ
כֵּיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁיֵּשׁ מקוֹם
אֱמֶת. הָיָה נוֹהֵג בַּעֲנָוָה. הָיָה נוֹהֵג בְּיֹשֶׁר.

כֵּיוָן שֶׁיָּדַע הָעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם כֹּהֵן הָרוֹאֶה נְגָעִים
וְהָאָרוֹן יוֹצֵא מִן הַמִּדָּה וְשָׁב אֵלֶיהָ.
הָיָה הָעוֹלָם זָע, הָיָה הָעוֹלָם נַעֲשָׂה עָדִין יוֹתֵר.

וְהָיוּ נוֹסְעִים אֶל מְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ וּמִמֶּנּוּ,
וְהָיְתָה הָאֱמֶת הוֹלֶכֶת וּמִתְפַּשֶּׁטֶת.

זֶה לִי הַפַּעַם הַשְּׁלוֹשִׁים אֶלֶף
חָמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁתַּיִם
עוֹדֶנִּי עוֹמֵד לִפְנֵי הַשֵּׁם,
וְחוֹכֵךְ בְּדַעְתִּי אִם פָּסַעְתִּי וְלוּ תְּפִלָּה אַחַת אֶל מָה שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל,
שֶׁצָּרִיךְ לְבַקֵּשׁ.

שָׁנָה


נִסְגֶּרֶת שָׁנָה וְדֶלֶת נִפְתַּחַת,

יוֹרֵד הַמָּסָךְ וְעַיִן נִפְקַחַת.

שׁוֹקַעַת תְּקוּפָה אַךְ שֶׁמֶשׁ זוֹרַחַת,

נִרְכַּס לוֹ תַּרְמִיל, נִתֶּרֶת אַמְתַּחַת,

וּבְחֵיקָהּ בִּרְכַּת חַג מֻנַּחַת.

דִּמְעַת הָאֶתְמוֹל נֻגְּבָה בְּמִטְפַּחַת,

יָבוֹאוּ עַתָּה רַק אֹשֶׁר וְנַחַת.

כָּמְשׁוּ נַרְקִיסִים, רַקֶּפֶת פּוֹרַחַת,

רוּחַ חַמָּה אוֹר טֹהַר שׁוֹלַחַת.

מֵאֵלֶם עִידָן, זִמְרָה שׁוּב קוֹלַחַת,

נִסְגַּר לוֹ הַסֵּפֶר וּפֶרֶק נֶחֱנַךְ אַט.

נִמְחַק לוֹ הַחֵטְא; שְׂאֵת וְסַפַּחַת,

יוֹרֶדֶת שָׁנָה חֲדָשָׁה וְסוֹלַחַת.

רָנִּי עֲקָרָה, שָׁנִים שֶׁהִיא חִכְּתָה, לָהּ לְבַדָּהּ, הָיְתָה שְׁמָמָה,

רָנִּי עֲקָרָה, גַּם בְּשִׁפְלוּת נַפְשְׁךָ גָּבְהָה, וְהַיּוֹם יָדְךָ גָּבְרָה,

רָנִּי עֲקָרָה, רְאִי הָפַכְתְּ אֵם מִשְׁפָּחָה, רָנִּי, אֶת אֶרֶץ הַבְּחִירָה,

רָנִּי עֲקָרָה, כִּי גַּם הַגֶּפֶן פָּרְחָה, וְהָאָרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ.



רָנִּי עֲקָרָה, הִנֵּה פָּרָשָׁה יוֹנָה כָּנָף, וְשָׁבוּ בָּנִים, לַמְרוֹת וְעַל אַף,

רָנִּי עָקְרָה, רְאִי עוֹמֵד הוּא בְּסַף, עוֹד רֶגַע קָט, וּכְאֵבֶךְ נֶאֱסַף,

רָנִּי עָקְרָה, גַּם בַּגָּלוּת עַמְּךָ זָכַרְתְּ, הִנֵּה בָּא הַיּוֹם, לוֹ צִפִּיתָ וְכָסַפְתְּ,

רָנִּי עָקְרָה, תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה, רָנִי, הִגִּיעַ זְמַן הַגְּאֻלָּה.



רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן, הִנֵּה שַׂמְתְּ עֶדְיֵךְ לַגָּאוֹן,

לֹא עוֹד מִלְחָמָה, לֹא עוֹד חֲרוֹן, הִנֵּה כִּי בָּא, יוֹם אַחֲרוֹן.

וּמַנְגִּינוֹת שִׁירָיִךְ בְּחַצְרוֹתַיִךְ, עַד הַסּוֹף נֵלֵךְ רַק אַחֲרַיִךְ.

וּבְשִׁיר מִזְמוֹר, לָךְ שִׁיר נִגְמֹר, וּלְצִיּוֹן אֱמֹר, אָשׁוּב אֵלַיִךְ.

עוֹד יִשְׁמַע בְּהָרֵי יְהוּדָה קוֹל שִׂמְחָה, קוֹל שָׂשׂוֹן קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה,

קוֹל מִצְהֲלוֹת הָאוֹהֲבִים, וּנְגִינוֹת הַנְּעָרִים, הַמְּחַכִּים הַמְּיַחֲלִים.

בס"ד




"אתה פשוט ילד שובב" הטיח בו הרב'ה חיים מול כל ילדי הכיתה. זה היה כבר לפני שנתיים בכיתה ג', אחרי שהוא הניח חלזונות בתוך הקלסר של הרב'ה ואלו החלו לזחול החוצה באמצע השיעור.

מאז השם 'דובי השובב' כבר הפך למותג, כשמלמדים בכיתה ב' רצו להסביר לילדים למה אסור לקום מהכיסא בלא רשות, הם פשוט אמרו "אם תקומו מהכיסא בלי רשות אחר כך אתם תדרדרו לדלג מעל הגדר הגבוהה המקיפה את חצר בית הספר ולשבור את הרגל כמו דובי השובב". כשהמנהל זעם על תלמיד שהשתלשל מהחלון לתוך חדר האוכל כי הדלת הייתה נעולה, הוא פשוט צעק עליו "אני לא מאמין שאתה עשית דבר כזה, אולי קוראים לך דובי השובב?"

דובי כפי שאתם ודאי מבינים לא היה ילד רע, למען האמת הוא אפילו לא ענה להגדרה ילד שרע לו. היה לו בית חם ואוהב והוא אף בורך בכשרונות, אבל הוא לא היה מסוגל. ADHD אבחן מומחה אחד, בעיות התנהגות ממדרגה ראשונה פסקה בנחרצות פסיכולוגית כבודה, "פשוט אין לו סבלנות" הפטיר סביו בפשטות מול חוות הדעת המלומדות מדי לטעמו. אבל דובי, הילד המנומש עם הפאות המדובללות, תמיד עשה מה שבעיני כולם נחשב לרע.

יום אחד חש הרב'ה בדיוק כפי הקלישאה, שזהו זה עכשיו דובי כבר הגדיש את הסאה.

באותו שבוע החליפו בחיידר את הדלתות הישנות וחורקות בחדרי הכיתות לחדשות, בינתיים עד לפינויים בידי מחלקת התברואה של העירייה, הונחו הדלתות בערימה גבוהה ליד שער הכניסה. כל הילדים שמחו על המציאה, טיפסו וקיפצו מעל הערימה, לקחו כל יום את הדלתות וסידרו אותם בצורה אחרת, משובה עליזה כפי שמצופה מילדים בני גילם.

אבל רק ילד אחד התעלה מעל כולם.

בהפסקה הגדולה של הצהריים, נשמע הצלצול הגואל, המוני ילדים פרצו מתוך הכיתות לעבר החצר והנה הפתעה, החצבאני בא לבקר. כל החצר הייתה מוצפת במים שממשיכים לזרום מתוך הזרנוקים והספרינקלרים שמיועדים בעצם לכיבוי אש, בתוך כל הנהר הזה שטות להם לוחות עץ מדלתות מפורקות ועל כל אחד מהם רשום גונדולה, סירה או קאנו, בתווך שובבנו מנצח על כל המלאכה ומכריז "עשר שקל לשייט של חמש דקות אפשר לשלם גם בפרקי משניות".

הרב'ה לקח דף ועט וכתב לאבא מכתב ארוך, הוא פירט בו את כל המאורעות והעוולות, כולם, הקטנות והגדולות, לא מחסיר אפילו לא זריקה אחת של מטוס נייר. דובי הלך הביתה ברגליים כושלות, חושב כל הדרך איך אבא שלו יגיב הוא היה בטוח שהפעם הוא לא יבליג. וכך משלים עם מר גורלו כמעט נכנס הביתה, לפתע נעצר, רעיון נצנץ במוחו. הוא רץ מהר למטה למחסן, כמובן שהוא הצליח לפתוח את הדלת הנעולה, ניגש לארגז אביזרי הפורים והוציא משם מסיכה מרופטת של טראמפ עם תסרוקת של קים ג'ונג און. הוא עלה הביתה ופצח בהצגה לכל המשפחה, הוא שעשע את כולם בחיקויים עלובים, מכניס אותם לאווירה העליזה כשגם ההורים מצטרפים לחגיגה. או אז השחיל את המכתב המפליל לידי אביו, "ככה הוא לא יוכל לשפוט אותי מידי בחומרא" הבליע דובי מחשבה, תוך שהוא ממהר לחזור לחגיגה.


גם אנחנו נשלחים בהגיע ראש השנה עם מכתב ארוך לבית דין של מעלה, מפורטים בו כל המאורעות והעוולות, כולם, הקטנות והגדולות. כדאי גם לנו לעטות מסיכה, על כמה שהיינו רגילים ללמוד נוסיף עוד דף גמרא, אם לא הקפדנו כל השנה, בהגיע ימי התשובה לא נאכל פת עכו"ם וכך אפילו אם יש באמתחתנו כמה וכמה חטאים, נגרום לבת שחוק אצל אבא שבשמיים. כך נשחיל את הפתק המפליל ועדיין נזכה בדין.

על זה אמר דוד המלך "אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון" שמאושר העם הזה שיודע את הנוסחה, תוקעים תרועה מזמרים ומשמחים, גורמים לאור פניך אצל ריבונו של עולם ובכך יהלכון.

מְבַקֶּשֶׁת
אֲנִי
מְבַקֶּשֶׁת

עַל אֶחָי
מִכָּל
גְּוָנַי
הַקֶּשֶׁת

עַל שָׁנָה
שֶׁעָבְרָה
וְכָלוּ
קִלְלוֹתֶיהָ

לְאֶלֶף
שָׁנִים
וְיוֹתֵר.


מִתְחַנֶּנֶת
אֲנִי
מִתְחַנֶּנֶת

עַל
אִמָּא
שַׁכּוּלָה
מְקוֹנֶנֶת

שֶׁבְּשָׁנָה זוֹ
בְּלִי דַּי
עַל בָּנֶיהָ
בָּכְתָה

וּבְצַעַר -
לֹא בָּדָד
יָשְׁבָה.

מִתְפַּלֶּלֶת
אֲנִי
מִתְפַּלֶּלֶת

עַל דֶּרֶךְ
מֵרוֹן
מִתְפַּתֶּלֶת

ומ"ה
קָרְבָּנוֹת
שֶׁהָיוּ
וְאֵינָם

רַק קוֹלוֹת
שֶׁל נְהָרוֹת
אָדָם.

מַפְצִירָה
אוֹי בִּבְכִי
מַפְצִירָה

עַל מֶמְשֶׁלֶת
זָדוֹן
וְשִׂנְאָה

וּגְזֵרוֹת
לִיבֶּרְמָן
וּמְעוֹנוֹת
שֶׁאֵינָן
וּפוֹתִים
שֶׁיּוֹשְׁבִים
עַל צַמֶּרֶת.

בְּטוּחָה
כֵּן רִבּוֹן
בְּטוּחָה

שֶׁתִּהְיֶה זֹאת
שָׁנָה
שֶׁל שִׂמְחָה

כִּי הֻגְדְּשָׁה
הַסְּאָה
וּכְבָר אֵין
עוֹד דִּמְעָה

רַק תְּקִיעָת
פַּעֲמִי
גְּאֻלָּה.

בשנה האחרונה, כמו שכולכם יודעים, פצחה משטרת ישראל (זו שאמורה, במקור, ללכוד פושעים, גנבים, רוצחים ואנשים מהסוג הזה) במסע עונשין חסר תקדים נגד כל מוקדי וריכוזי האוכלוסיה החרדית.

יש קורונה בעולם > כדי למנוע את הפצתה צריך לעטות מסיכה ולהקפיד על ריחוק חברתי > הציבור מאבד עניין > הממשלה מטילה סגר אחר סגר > הציבור פשוט לא מתרגש > תקשורתנים מוצאים את האשמים: החרדים > המשטרה יוצאת במסע אכיפה חסר רסן ביישובים חרדים > הציבור רוגז > פה ושם נערי שוליים עושים מעשי שוליים > המשטרה פוצחת בכל ריכוז חרדי במסע עונשים קולקטיבי אימתני ופרוע, בסיוע מכת"זיות ריחניות, רימוני הלם, יריות באוויר וחלוקת קנסות אובססיבית לכל עבר.

בהמשך, בתקופה הנוכחית ממש, יוצאת המשטרה במסע קודש לחלוקת דו"חות לכל דכפין. דומה כי תמו כל הפושעים במדינה, וכי אין למי לחלק דו"חות קורונה מלבד הציבור החרדי.

בכל עיר חרדית מותקפים אוטובוסים רבים על ידי שוטרים קשוחים, אשר בוחנים בכיווץ גבות את פרצופיהם של הנוסעים, ומתנפלים על כל אזרח אשר מסכתו לא מכסה את אפו. והם יצירתיים שם, החבר'ה: ממתינים במארבים למוניות שפורקות נוסעים, מסתובבים בלבוש אזרחי (!) בבתי כנסת, ועוד.

לדעתי, זו תופעת המשך ישירה של מסע "האכיפה" הקודם, שהתנהל כמסע עונשין לכל דבר. אולי אתם זוכרים, איך הסתובב סרטון מסויים ברשת, והציג לראווה מכת"זית (כלי רכב המפיץ ריח בואש היישר מהגיהנום, צחנה דביקה ואיומה שלא יורדת משום דבר למשך ימים ארוכים) נוסעת ברחוב יואל הירושלמי, ומשפריצה עננים סרוחים לכל עבר. הרחוב, כמה לא צפוי - ריק! שומם. אין איש. אך המכתזית מטנפת את העיר להנאתה, ויורה סילונים סרוחים לכל עבר, במיוחד אם באותו עבר יש את בית המדרש המפואר והנוצץ של סאטמר. ככלל, לא חסרים סיפורים על אלימות משטרתית חסרת הגיון. על התנפלות ברברית על לקוחות תמימים ביש חסד, או סתם עוברי אורח.

לפיכך, הבה נעניק לתופעה חדשה זו המתחוללת במדינת ישראל 2021 שם וכינוי ברור וחד:

הכתזה

כאשר ההכתזה מתרחשת, ציבור שלם מוכתז ומואשם על לא עוול בכפו, וסובל מהתגוללות משטרתית פרועה הכוללת השפרצות בואשיות וחלוקת דו"חות במקצב חולני ומסחרר, וזאת בגיבוי תקשורתי מלא.
ולכן, קוראים חביבים. גם אם נתקלתם במקרה בהכתזה, או שמא כותזתם על לא עוול בכפכם או במסכותיכם, או אולי חזיתם באכיפה בררנית להחריד. אנא ממכם, הרגעו. אין מה לכעוס, לא הייתם עדים לשום דבר יוצא דופן. רק נחשפתם להכתזה.

ירחמיאל לא היה ביש מזל מצוי.

הוא היה ביש המזל הגדול בכל הזמנים.

לא היה תחום שזכה בו לצד של הארת פנים. בין אם בכישרונות חלשים ומטה, בין אם בחינוך ילדים, ובין אם בבריאות רעועה.

ועיקר העיקרים בניסיונות שונים ומשונים לפרנסה כל שהיא, ולו פרנסה של צער ולא של נחת, ביזיון ולא של כבוד.

פעם נתקל בדבריו של רבי אברהם אבן עזרא בגנות מזלו הכלכלי," אם אמכור נרות – לא תשקע השמש לעולם, ואם תכריכים אמכור – לא ימותו בני האדם ". הפליט ירחמיאל במרירות, לפחות אצל האבן עזרא גם אם פרנסה אין, ייהנו בני האדם מחיי נצח ואור תמידי, אם אני לעומת זאת אמכור נרות או תכריכים, תשקע החמה וימותו בני אדם, אך ירכשו תכריכים ונרות אצל מישהו אחר. ורוע מזלו הוסיף לעמוד לו, שאפילו ברגע הנדיר הלזה, עת הפליט מפיו שנינות ראויה לשמה, לא היה בנמצא לידו מישהו להינות משנינה זו.

דבר אחד טוב היה לו לירחמיאל בעולמו, זוגתו שתחיה רוחמה, אישה שקטה וסבלנית שאף אם זיווג ראוי הייתה לו מצד כישורה ומעלתה, מכל מקום סבלנית הייתה ונשאה את מזלם בדומיה.

ביום מן הימים צעד לו ירחמיאל בדרך העולה אל העיר. חם היה, והשמש הגירה ממצחו פלגים פלגים של זיעה, ובבטנו של ירחמיאל נשתיירה אך מעט מפת קיבר שסעד בה ליבו אחר שחרית.

עודו מהרהר היכן ינסה להציע את דברי הסדקית שבצרורו הבלה, ושעטת סוסים נשמעה מאחוריו.

הגם שאינו מן האמידים, כל ילד יידע להבחין, שהמדובר במספר סוסים הרתומים למרכבה, מה שאומר שהמדובר ככל הנראה באחד הדוכסים מן האזור, או בעשיר הקהילה היהודית שבכרך הגדול. כך או כך עייף ומותש היה ירחמיאל מן הדרך והחום, ולא הצליח לגייס בקרבו את שמץ הסקרנות המתבקשת להפנות ראשו לאחור, ולהתבונן במי מדובר.

פסע ירחמיאל לצידי הדרך לבל יירמס על ידי הסוסים והמשיך בגרירת רגליו לעבר העיר. עד מהרה השיגוהו הסוסים, ומבעד לענני האבק שהקיפוהו זיהה ירחמיאל שהמרכבה נטולת דגל, או סממן גדולה אחר, מה שאומר שהמדובר בגביר הכרך בוודאות די וודאית.

הפליט ירחמיאל שיעול מתבקש, לנקות גרונו מגרגירי האבק, והביט בלאות בכרכרה המתרחקת.

מבעד לערפילי צימאונו נדמה היה לו שהבחין במשהו נשמט מצידה של המרכבה.

המשיך ירחמיאל בצעידתו.

לכשהגיע למקום, הרים עיניו והתבונן סביבו. ואכן, ארגז קטן מעץ שכב לו בסתמיות אפסית באמצע הדרך. רק כשפתח את הארגז, התנער סוף סוף מאדישותו. מימיו לא ראה מצבור גדול כל כך של מטבעות, יתירה מכך מימיו לא העלה בדעתו שקיים מצבור שכזה במקום אחד.

ירחמיאל אדם ישר הוא. בכל יום מתפלל הוא לפרנסה בהיתר ולא באיסור, אך אין זה אומר שחייב הוא להשיב את הארגז ברגע זה לבעליו, יש לשקול סוגיא זו בכובד ראש. תחילה יסחוב את הארגז אל ביתו, יתייעץ עם רוחמה רעייתו היאך ינהג, ורק אז יברר מי הוא בעל המטמון.





וכך עשה.

פלגי הזיעה שבמצחו, הפכו חיש למבול זוטא של ממש, אך הארגז לא הונח אף לא פעם אחת מכתיפו, ואף לא העיק עליו בכובדו הרב, טרוד היה ירחמיאל בהרהורים מה ניתן לעשות בממון הרב, אילו היה שלו כמובן... הקפיד לסייג את הרהוריו.

יכול הוא למשל... לתת את מנעליו לעזריאל הסנדלר, תמורת מטבע הגונה יפרום את הטלאים הרבים, ויתפרם מחדש כהוגן, אולי אפילו יוכל לרכוש נתח הגון של הערינג... רק לשבת, מיהר לנזוף בעצמו כשחש את פיו מתמלא ריר לרגל המחשבה.

עוד מוחו עסוק בחישובים שונים לכמה שנות קישקע הגונות יוכל המטמון, לו היה שלו, ללא ספק...לפאר את סיר הטשולנט, צעד דרך מפתן ביתו, והניחו על השולחן הרעוע שחישב לקרוס תחתיו ממשקל הזהב.

כשפתח ירחמיאל את הארגז, עיניה של רוחמה גדלו כצלחות של ממש, לדבר לא הצליחה, רק תלתה את עיניה הפעורות בירחמיאל, מצפה להסבר.

שח לה ירחמיאל קיצורם של דברים.

ככל שנשתהו וחככו בדעתם, מה והיאך לנהוג, גבר בליבם לחשושו של מלך זקן וכסיל.

לו, הוא שח בנימה למדנית, והרי כשלמדת אלו מציאות אצל ר' גרונם בילדותך, היה שם משהו על מעות אבודות שאינם טעונות השבה, ישנם ארגזים כאלו למכביר ואין זה סימן מובהק, וחוץ מזה אולי אין זה אבדת ישראל, אלא אבדת עכו"ם, וכי כל פריצי האזור חייבים לרכב עם דגלם מתנופף על מרכבתם? קיים ירחמיאל בעצמו דברי חכמינו, כי כל עם הארץ ישכיל לטעון טיעונים מפולפלים כשנוגע הדבר לממונו.

לה, לחשש הבעל דבר, אולי חס הקב"ה עליכם, ראה בענייכם, וזימן לירחמיאל מציאה כשרה, אין היא בקיאה בהלכות כ"כ, ומה שיפסוק אישה תסכים עימו, אך... אם רק ייטלו מטבע או שניים תוכל לראשונה בחייה לרכוש קמח מן הסוג היותר טוב, נטול פסולת ותולעים, ולא ממה שנותר באבני הריחיים, שרובו פסולת ומה שנותר אחר הניפוי בקושי מפרנס את בטנם הרעבה תמיד, אולי אפילו תוכל לרכוש שמלה מוכנה אצל שיינא, לכבוד החג...,

קשה ומר היה ניסיונם, מי שלא נתגלגל בסאת יסורם לא יבינו.

אה... מחשבות הבל... נזפה בעצמה, יהודיה כשרה היא, ולא תיטול משאינו שלה.

עוד היא פותחת את פיה לדבר על ליבו, וכבר קדמה זה והודיע בארשת נחושה שאינו מתכוון ליטול את שאינו שלו, אלא א"כ יש לה השגות משלה ואז ישקול בדבר שוב, אך היא ענתה לו מיניה וביה שאין בכוונתה להניאו מהחלטה טהורה זו.

כיוון שכבר נתנסה ירחמיאל בלחשושו של יצרו, לא נתעכב, וכרגע כמימרא העמיס את הארגז וצעד קוממיות לביתו של הגביר, לא נכחיש כי בליבו התפתחה לה תקווה כי העשיר, הגם שלא היה ידוע כנדיב במיוחד, יעניק לו שכר ראוי על מעשהו, אולי אפילו, נתהרהר ברגשה בפתע, יעניק לו משרה נוחה ומכבדת באחוזתו או בעסקיו.

הגיע ירחמיאל לפתח הטירה, נקש במקוש המעוצב כפני נשר, הבהיר את עניינו למשרת שביקש לסלקו בטענה כי כאן לא נותנים נדבות לעניים, וצעד קוממיות בפרוזדור הטירה, משתדל להימנע מפעירת פה בלתי נשלטת, נוכח שכיות החמדה שפוזרו לשם ניקור עיניים בכוונה תחילה.

סופה של צעידתו ההמומה הובילתו היישר לטרקלין האורחים, שהה שם שעה קלה והוכנס למשרדו של הגביר.

ירחמיאל כחכח בגרונו, אך טרם הספיק להוציא מילה נתנפל הגביר על אוצרו, תוך שהוא מפליט ברוגזה מדוע נשתהית זמן רב כל כך להחזיר לי את הארגז, מן הסתם ראיתיו מיד כשנפל, היה עליך לרדוף אחרי ולהשיבו אליי ולא לגרום לי לעוגמת נפש ממושכה כ"כ. אני מקווה, הוסיף הכיליי שלא נטלת ממנו מאומה.

ירחמיאל שעסוק היה בבליעת דמעות עלבונו, לא הצליח להוציא ולו מילה אחת, משראה העשיר כי משתהה הוא לצאת, נטלו בזרועו, והוליכו בגסות מה החוצה.

מרה הייתה הדרך לביתו.

עם כל כוונתו הטובה לקיים את המצווה בטהרתה, לא ציפה ירחמיאל ליחס שכזה, תחת הכרת הטוב, זכה לבזיונות מלוא חופניים, יכול הייתי להשאיר את הארגז אצלי, זעק בדומיה לעצמו.

כששב לביתו ניסתה רוחמה זוגתו לנחמו בדברים המיישבים את הלב,

וימאן להתנחם.

חלפו שנים ספורות של גלגולי עוני מרים כלענה, ו"בתר עניא אזלא עניותא", חלתה רוחמה רעייתו בדלקת ריאות חריפה. כסף לא היה לזוג האומלל בכדי לזמן את רופא המחוז, ולהיטלטל אליו היה מן הנמנע, ורוחמה דעכה עוד ועוד. בכל זאת לא חטאה רוחמה בלשונה והצדיקה עליה את הדין, עד שביום לא בהיר אחד השיבה נפשה לבוראה.

יכולים היינו לקחת את רופא המלך לו רק... זעק ירחמיאל בליבו עודו מגרר רגליו אחר מיטתה.

שקע מיודענו במרה שחורה, וככלות ימי השלושים נצטרף לזוגתו בבית הקברות המקומי למשכן של קבע עד יחונן הבורא עפרם.

עלתה נשמתו של ירחמיאל השמיימה, נידונה באשר נידונה, סאת יסוריה נשקלו בפלס, ונידונה לשכר נצחי שאין בן אנוש יכול להשיג קצה ערכה.

ביקש ירחמיאל ליידע משכן נשמת רעייתו אנה הוא, הוליכו מלאך לאשר הוליך ויראהו מתן שכרה, והנה נמצאת היא גבוה מעל גבוה ממקום מושבו הוא.

נתפלא ירחמיאל וביקש לשוב לעמוד בפני בית דין של מעלה.

וכי עיוות יש בדין, זעק במרה, חיינו יחד, נתנסינו יחד, שווה דרגתנו הרוחנית, מדוע אם כן רחוק מתן שכרנו עד כדי כך.

אף הוא נענה כערכו, מה לך כי תתפלא, הן ניסיון קשה ומר נתגלגל על רעייתך, שהיה בהשיג ידה להחלץ מעונייה המחפיר לו רק שלחה ידה באשר לא לה, ולא נטלה.

ואני? התקומם ירחמיאל, יחד נתנסינו בניסיון, יחד עמדנו בגבורה, מדוע קופח מתן שכרי.

מה לך כי תתפלא, היא עמדה בניסיון בגבורה, ולא חזרה בה עד יום מיתתה, ואתה...

חזרת בליבך ממצוותך...

תוהה על הראשונות היית...





"כל מי שניחם על המצוות שעשה... הרי זה איבד את כולן, ואין מזכירין לו שם זכות בעולם... אין זה אלא בתוהה על הראשונות".(רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ג)

בעז"ה




יש רגעים כאלו שזוכרים לנצח. כשישבתי מול הרופא, שעיניו התמקדו ברשימת התסמינים על המסך וידיו מטופפות באיטיות בתוך דממת המוות ששררה בחדר, נוצר עבורי רגע כזה.

הוא מסתכל עליי.

"יש היסטוריית מחלות במשפחה?"

אני בולע את הרוק. "דודה שלי- נפטרה מהמחלה. לפני שנתיים."

"אהאה." תקתוק במחשב. "גם היא הייתה מעשנת?"

אני מחליף תנוחה בכיסא. "כן."

הרופא נשען קדימה. "טוב," הוא אמר, ראשו נתמך על שתי ידיו. "בוא נעשה צילום חזה, נבדוק שהכל נקי."

זה טיפשי, אבל אני שוב מחליף תנוחה בכיסא. פעימות הלב שלי מצביעות על כך שאני מבין בדיוק על מה מדובר, ובכל זאת אני שואל. "למה?"

הרופא לא ממהר לפרט. "התסמינים האלו יכולים להיות מצב חולף, מלחץ או משהו דומה. אבל אנחנו נעשה בדיקה ונהיה אחר כך חכמים יותר. תעשה תור כבר היום."

כשאני יוצא מהמרפאה אני כבר מרגיש מסוחרר. לוקח סגרייה. אחר כך מרים טלפון לאסתי.

"הרופא אמר לעשות צילום חזה," אני מספר לה אחרי ההקדמות הרגילות.

היא שותקת רגע. "למה? מה זה יכול להיות?"

גם אני מדלג על השאלה, אבל אני לא מנוסה כמו הרופא בלומר דברים בצורה עקיפה. "הוא אמר שזה יכול להיות חולף," אני חוזר כמו תוכי, "ואחרי הבדיקה נהיה חכמים יותר."

עד הבית אני מרגיש כאילו אני נחנק. לא יודע ממה. לא צריך הרבה. זה יום חם, המזגן באוטו לא ממש עובד וגם הזכרונות על דודה אתי זכרונה לברכה צפים שוב. מההתחלה ועד הסוף.

הליווי לבית החולים. ההישענות שלה. ההתכווצות שלה עם כל שבוע שעובר.

איך זה התחיל לה? גם לה היה לחץ דם גבוה ושיעולים? מה זה היה?

אני לא זוכר. גם כמעט לא זוכר איך הייתה נראית בהתחלה. בעיקר זוכר את הסוף.

כשאני מגיע הביתה, אחרי שלום שלום לאסתי ולילדים וקביעת תור שיהיה רק עוד שבוע וחצי, אני עושה בדיוק את מה שלא אמורים לעשות כשמחכים לצילום חזה. אני עושה חיפוש באינטרנט.

והאינטרנט, בטובו, נותן לי את כל המידע שהוא חושב שאני צריך. כמות החולים החדשים בשנה בישראל, כמות פטירות, תסמינים, אחוזי הישרדות- - -

ואני מתחיל לחשוב שאני לא אשרוד את השבוע וחצי הזה.



הלילות זה הכי קשה. שוכב מצד לצד, לא מצליח להירדם.

מה יהיה אם חס ושלום ימצאו משהו?

השם. רק לא זה.

אני באמצע חיי. באמצע העבודה, באמצע המשפחה, ברוך השם יש לי ילדים קטנים, אני לא רוצה שפתאום יהיו דברים אחרים.

מוצא את עצמי מתפלל בשקט, בלי קול.

השם. תרחם עליי. שהכל יהיה בסדר.



אסתי קולטת טוב מאד. מנסה לעודד אותי.

"הכל יהיה בסדר, בעזרת השם. הרבה מאד אנשים עושים צילום חזה במהלך החיים והכל בסדר אצלם," היא טוענת בהגיון.

זה מצליח להרגיע את הלחץ הפנימי לחצי שעה. אבל אחר כך אני נזכר בכל שאר הדברים. באזהרות על הסגריות. בדודה שלי. במספר של מקרים חדשים בשנה. בתהילה, בהודיה ובשמעון הקטן שלי, שרק עכשיו מתחיל את התלמוד תורה.



השבוע וחצי האלו עוברים, שבוע וחצי שישנתי פחות ועישנתי יותר מאי פעם. מגיע לבדיקה. בדיקה מדכאת, שבה הטכנאי מושיב אותי על המיטה ובורח לחדר השני, ורק תיק תיק תיק נשמעים בדממה.

אבל אחרי הבדיקה הזאת מגיע החלק הגרוע ביותר. ההמתנה לתוצאות. אני, שני אנשים נוספים ומזכירה מאחורי לוח פלסטיק כולנו בחדר המתנה אחד קטן ואפור. הראש שלי מסתחרר. רוצה סגרייה, ויותר אני רוצה אוויר. מרגיש שקשה לי לנשום. אולי זה אחד מהתסמינים.

מחשבות שוב פעם מתחילות לצוף. כולן קודרות ומפחידות. מה אם אני מקבל תוצאות לא טובות, השם ישמור, איך תיראה השיחה עם אסתי אחר כך? איך אני אומר לה את זה? מי ישמור על הילדים בזמן שנהיה בבית חולים? ואיך זה יסתיים?

אני מנסה להפסיק את המחשבות, מנסה להיזכר בכל הסיבות ההגיוניות למה אין לי סיבה להילחץ. אבל זה חזק ממני. מרגיש כאילו אני עכשיו כמו לפני פסק של בית משפט, הלב פועם כמו משוגע. לוקח בערך שעתיים עד שמפענחים את הבדיקה ועד שאקבל את התוצאות, ואני מרגיש שאלו הולכות להיות השעתיים הכי ארוכות של החיים שלי.

רוצה להיות כבר אחרי זה. רוצה לחזור לחיים נורמליים. רוצה לשמוע שהכל בסדר.

פותח ספר תהילים, לא מצליח לומר אות אחת. כל רבע שעה אני קם לאחות, שואל אם כבר הגיעו התוצאות. היא כמעט לא מרימה את המבט אליי, אומרת בחוסר סבלנות שתקרא בשם שלי כשתגיע האבחנה.

כשאני מתיישב שוב פעם במושב שלי, שלא הספיק להתקרר, פתאום עולה בי מחשבה. מהמחשבות האלו שלא מזמינים אותן אבל הן מגיעות בכל זאת.

על מה אני הכי אצטער אם חס ושלום אצטרך להיפרד מאשתי והילדים, ככה באמצע הדרך?

המחשבה הייתה מפחידה, אבל התשובה פתאום קפצה בראש שלי, גם היא ללא הזמנה. תשובה מפתיעה ובלתי צפויה לחלוטין.

אני הכי אצטער שלא הייתי שמח.

מה? אני נדהם מעצמי ומהמשפט שנזרק לו ככה בראש שלי, בהיר וברור. לא מהסגריות? או מהצעקות בפעמים שלא הייתי אמור לצעוק על הילדים, או מההערות המיותרות לאסתי, או מכל החטאים שלא הספקתי לחזור עליהם בתשובה?

לא. זה מוחלט בתוכי, כאילו כל הזמן חיכה שם. לא. אני הכי אצטער מזה שהיה לי ברוך השם הכל, ולא הספקתי להיות שמח מזה.

הכי אצטער מהעובדה שחייתי יום אחרי יום, כשהקו הרגיל של הפה שלי הוא עקום. כאילו, ברוך השם הכל בסדר, אבל נו... תמיד יש משהו שמעקם את מצב הרוח. יש מה שמבאס בעבודה, יש מה שמבאס בבית, וכן, אני יודע שאני אוהב את אישתי ואת הילדים שלי, אבל מלא מלא זמן לא הרגשתי שמח מזה שיש לי אותם. מדיי פעם אנחנו יוצאים לאנשהו ביחד ואז כיף ונחמד, אבל בבין לבין, בשגרה- לא שמח, לא מחייך יותר מדיי, מתמקד במה שכל הזמן חסר לי, בשכירות הגבוהה, בממשלה הדפוקה, בעובדה ששוב הבוס מקצר לי כסף בתלוש ואני צריך לריב איתו על זה.

כל הזמן חסר לי.

ואני יודע, יודע טוב מאד, שאלוקים נתן לי מתנות. לא צריך להיות גאון כדי לדעת את זה. יש לי אישה טובה, ילדים בריאים, בית במקום טוב, עבודה. דברים שאנשים מתפללים עליהם. מדיי פעם אני נזכר בעובדה שאלו דברים לא מובנים מאליהם. אבל להיות שמח מזה? לא.

פעם לא הייתי כזה. כשהייתי צעיר יותר, הייתי יותר שמח באופן כללי. מה קרה עם השנים? עם המחויבויות? עם הזמן שעבר, כשהתחלתי להתרגל לכל הדברים הטובים שיש לי בחיים?

המוח שלי פועם בכאב, והעיניים רק תקועות בספר התהילים ולא רואות כלום.

עכשיו, כשיש סימן שאלה גדול ומפחיד באוויר, הכל נהיה חד יותר. לחזור הביתה בערבים, לדבר עם אסתי, לשמוע את הפטפוטים של תהילה והודיה, את החוכמות של שמעון, לומר איתם שמע ישראל במיטה, לתת להם חיבוק. כל הזכרונות הפשוטים האלו שאף פעם לא נותנים לי הנאה גדולה עכשיו מכאיבים לי כמעט פיזית.

אני רוצה לחזור לכל זה. בדיוק לכל זה. ששום דבר לא ישתנה, השם. בבקשה.

לא מסוגל יותר. שוב פעם קם לאחות, רוצה לשאול האם כבר הגיעו התוצאות.

אבל הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, היה שם כבר מישהו. אחד מהאנשים שחיכו איתי בחדר, בדיוק קיבל ממנה את דף התוצאות. מזווית העין אני רואה שהדף מלא במלל באנגלית, אבל העיניים שלו תקועות בתחתית הדף.

"מה זה אומר, ממצא צלליות חשודות בריאה שמאל?" האיש שואל אותה. מבוגר. שיער לבן. יד שקצת רועדת.

המזכירה בקושי מרימה את הראש אליו. "אין לי מושג," היא אומרת בקול ענייני, "אתה צריך ללכת להמשך בירור אצל הרופא שלך."

בין רגע אני רואה מול עיניי את הבנאדם מתכווץ. הופך לצל של עצמו. ואז, אחרי רגע או שניים שנראה שנגמרו לו המילים, הוא מסתובב לכיוון היציאה והולך באיטיות. הדף עדיין בידיים שלו.

העיניים שלי עוקבות אחריו, ואני מרגיש את החרדה זוחלת לי במורד הבטן.

השם ישמור. לא מאמין למה שראיתי עכשיו.

"שוב אתה?" המזכירה אפילו לא מחכה עד שאני אדבר. "אמרתי לך כבר, אני אקרא לך כשיהיו תוצאות."

אני מסתכל עליה, והפעם לי נגמרות המילים. היא לא מבינה מה קרה כאן עכשיו? בן אדם קיבל תוצאות שהשם ירחם, שאי אפשר לדעת לאיפה החיים שלו הולכים עכשיו. היא לא מבינה באיזה מקום היא נמצאת, כשהיא שולחת אנשים כל כך בקלילות ימינה לחיים או שמאלה ליעד לא ידוע?

הבטן שלי מתכווצת, מרגיש בחילה. לא מסוגל לענות לה. אני הולך ומתיישב באפיסת כוחות על הכיסא שלי, זה עם התהילים הפתוח.

מרים את הספר, הפעם העיניים שלי נתקעות בפסוקים. מגיע איכשהו לשיר המעלות.

שיר המעלות, ממעמקים קראתיך השם- - -

השם, שמעה בקולי, תהיינה אוזנייך קשובות לקול תחנוני- - -

עכשיו כבר נקרע המסך, המילים מתגלגלות מהשפתיים, והדמעות כבר שוטפות. מילה ועוד מילה מספר התהילים, כל אחת מהן בוקעת עמוק מבפנים.

השם. השם. בין מילות התהילים גם הלב שלי מלמל. השם.

אני מבטיח שלמדתי את הלקח. הבנתי את העניין. אני יודע מה יש לי. אני מבטיח שאני לא צריך שיעור ארוך יותר.

אם עוונות תשמור קה השם מי יעמוד- - -

אני מבין טוב מאד כמה מתנות אתה נותן לי כל יום. אני יודע מה היה חסר לי עד עכשיו, בתוכי. אני רוצה לחזור בתשובה, השם. רוצה לחזור אלייך. להיות שמח מכל מה שאתה נותן לי.

כי עמך הסליחה, למען תיורא- - -

פתאום אני שומע את השם שלי. מרים עיניים אדומות, ניגש אל המזכירה.

"הכל נקי," היא אומרת, מגישה לי דף, אפילו מלווה את התנועה בחיוך קל. אני מסתכל על הדף. הדף דיי ריק, למטה משפט אחד בעברית: "ללא ממצאים חריגים."

הלב שלי מדלג פעימה מנפילת המתח, ואז מייד מתרומם הכי גבוה שאפשר.

"תודה," אני אומר לה, ועל הפנים שלי עולה חיוך ענק.

תודה.

תודה לך, בורא עולם. תודה.

לוקח את התיק, יוצא מהמרפאה אל האוויר הצח. לוקח נשימה עמוקה, נושם את השגרה, את הטוב, את רחש הציפורים המצייצות ואת תנועת העלים שזזים ברוח. עוצם את העיניים לרגע. מרגיש את הקב"ה בכל מה שמסביבי.

השארתי שם במרפאה אלף טון של פחד.

ולקחתי משהו חזק כל כך איתי לדרך. מין ברית חתומה, ביני לבין הקדוש ברוך הוא. ברית שקטה וכרותה לנצח.

פוקח את העיניים, מרים את הטלפון ומחייג לאסתי.

"היי אסתי," אני אומר, והחיוך הענק מלווה את הקול שלי.






-

לבני הייתה מקרה קיצון של האדם הפוליטיקאי.
אדם שלא עשה מאומה, לא היטיב בשום צורה עם איש מבוחריו, לא שינה שום דבר, לא הזיז, לא קידם. נאדה.
חברת הכנסת ציפי לבני מעולם לא יזמה חוק מהפכני, ולא דחפה או סייעה לקדם רפורמה משמעותית.
היא לא חתומה על שום הישג, ואיש בישראל לא יכול להצביע על זרע שנבט כתוצאה מפעילותה הפרלמנטרית.

ציפי לבני הייתה מדהימה בהיבט אחד: רעש תקשורתי ונוכחות סוחפת.
האשה הזו שהתה במשך שנים ארוכות בפוליטיקה הישראלית, ועשתה המון, המון רעש וראיונות.
היא טענה, כצפוי מפוליטקאית, שהיא מקדמת את מעמד האשה בפוליטיקה או משהו. וזה נכון, כמובן: היא מקדמת את עצמה, והיא, מה לעשות - אשה.

ציפי לבני הייתה אפס אחד גדול מבחינת הישגים ותוצאות לציבור, ומאה אחוזי הצלחה השמה בעבודה של האשה צפורה לבני.

משום מה, היא נהנתה לאורך כל שנותיה האינסופיות בפוליטיקה מאמון רב שנתנו לה מצביעיה, האשכנזים הלבנים של תל אביב וגרורותיה. אמון שנותר על כנו גם כאשר הגברת עברה ממפלגה למפלגה כמו ציפור בעונת הנדידה.

וכל זה מתחבר לנפתלי בנט - האיש רב הכריזמה, הנוכחות, המילים הגבוהות והמבט החכם, הרהוט והישיר.
האיש הזה, כמה חבל, לא באמת תרם או עשה משהו אמיתי למדינה ולאזרחיה (מלבד חלוקה מקרית של המון כסף לקבוצות לחץ בולטות מבין מצביעיו).

אלא שבניגוד לציפי, נפתלי בנט לא ישאיר אחריו שום דבר. גם לא תהילה כלשהי או הערכה בחוגים כאלו או אחרים בארץ ישראל. (כולל, כמה מפתיע - בוחריו שלו!).
לנפתלי אין קהל בייס שאוהד ויצביע לו גם הלאה. כל מה שיישאר מכהונתו האומללה אלו שני דברים:
1- קומץ תמונות פוטוגניות מפגישתו עם שלל אישים אמריקאיים רבי רושם ונודפי ריח דולרי מחניק.
2- הכרת הטוב עצומה של אהוד ברק, שעם סיום כהונת בנט יחדול מלהיות האיש שהיה "ראש הממשלה הגרוע בתולדות ישראל".

הערות והארות כאן.