קהילת כתיבה מקצועית

בעקבות דיונים סוערים, הייתי שמחה לשמוע מה דעת הקהל דקהילת הכותבים בפרוג בעניין...
לא הצלחתי לערוך סקר למרות ההדרכה, אז בלעדיו:
סיום עגול ויפה, או קצוות פתוחים?
וביתר פירוט: האם אתם מאלה שמעצבן אותם שמשאירים אותם לנחש לבד מה קרה בסוף,
או שאתם דווקא מאלה שמעצבן אותם שסוגרים אתכם עם סיום אחיד וכובל, בלי לתת קצת לדמיון ולמוח לעבוד?

לא רק לאחרונה, אבל בעיקר בה צפה ועלתה גם על גבי הפורום וגם בתיבה האישית שלי הבקשה:
בבקשה, תנו ביקורת.
אנחנו אוהבים ביקורת, טָעַנּוּ. אנחנו רוצים אותה.
אנחנו מעלים שיתוף כדי ללמוד, כדי להשתפר. כדי להיות כותבים טובים יותר. מחמאות זה כיף, ביקורת זה מחשל.
למה אין בפורום ביקורת? טענו ניקים מאוכזבים באישי.
הם צדקו, הם לא צדקו. יש ביקורת. לא מספיק.

קשה לתת ביקורת. אני יודעת, מי כמוני יודעת. צריך להשקיע בה, לחשוב בה, להתאמץ לתת אותה. זה לא נשלף מהשרוול, זאת עבודה אמיתית של טוויה ואריגה נכונות כדי לבנות. כדי לא להרוס.
כמה קל יותר פשוט לתת 'וואו', 'מדהים', 'מיוחד ביותר'. גם לצאת בזול וגם לצאת נדיבה, מה רע?
אבל אין מה לעשות, העם קובע ברגליים: אנחנו רוצים ביקורת.

רוצה לגלות כאן סוד: מי שאמור לתת ביקורת זה אתם.
אנחנו.
אל תחכו למישהו אחר לעשות את זה בשבילכם. קראתם משהו, יש לכם הערה? נסחו אותה ופרסמו. אין חלוקת תפקידים, זה צריך לבוא ממנו.
ביקורת לא חייבת לבוא ממקצוענים מורמים מעם עם 80 שנות ניסיון, לשון קסמים עשירה, חוכמה כבירה, מילות זהב פיוטיות ומבט אפוף מסתורין בעיניים.
ביקורת חייבת לבוא מחברי הפורום.
גם בלי 80 שנות ניסיון. גם בלי לשון קסמים.
פשוט מעצם העובדה שאנחנו עונים להגדרת 'כותבים'.
אפילו אם אין לנו די ניסיון או די חוכמה. לעולם לא יהיה לנו די ניסיון או די חוכמה. יש לנו עכשיו. לכל אחד ואחת מאיתנו, מעצם היותו בפורום הזה - כותבים, יש מה להגיד, מה לחשוב, מה להעיר. משהו שהיינו עושים אחרת. תמיהה על מילה. מחשבה על משפט. רעיון על קטע. אם לא היה לנו, לא היינו כותבים. אנחנו כן בעלי ניסיון, אנחנו כן חכמים, אנחנו כן מבינים.

הפורום הזה מלא באנשים מדהימים. כשרונות אמיתיים, מוחות אדירים. יש כאן רוח של יצירה ואווירת כתיבה אמיתית. ולכל אחד מאיתנו, מתחיל או מתקדם, מוכר או מגשש, יש יכולת לטוות עולמות במילה, בהנף מקלדת.
כל שעלינו לעשות הוא פשוט לתת את המחשבות שלנו. את הרעיונות, את העזרה. לזרוק רעיון. להוסיף הערה. לפעמים לקחת, לפעמים להעניק.
ככה עובדת הדדיות. זה הכוח של קהילה.

ב''ה

הָאִישׁ שֶׁדָּרַךְ עַל עֲרֵמַת סְפָרִים
כְּדֵי לַעֲמֹד קָרוֹב יוֹתֵר לְסֵפֶר הַתּוֹרָה הַנָּדִיר.
שֶׁהִפִּיל אֶת הַכּוֹבַע לַחֲבֵרוֹ
לַחֲזוֹת בָּרוּר יוֹתֵר בַּמַּעֲמָד הַמֻּפְלָא.
שֶׁהִכְאִיב לְזוּלָתוֹ תּוֹךְ כְּדֵי טִפּוּס
לְיַצֵּר לְעַצְמוֹ מָקוֹם טוֹב יוֹתֵר, קָרוֹב יוֹתֵר, מַשְׁמָעוּתִי יוֹתֵר.
לֹא יָדַע שֶׁכְּבָר אַלְפַּיִם שָׁנָה נָסְעָה הַתּוֹרָה מִן הָעֶלְיוֹנִים.
נָסְעָה מִגַּבְהוּת הַלֵּב. מִן הַמַּעֲלָה.
אֵינֶנָּה בְּמָקוֹם שֶׁמְּחַפְּשִׂים אַחֲרֶיהָ.
אֵינֶנָּה בְּהַבְרָקַת הַסְּבָרָא,
בְּלַהֲטוּטֵי הַפִּלְפּוּל,
בְּגוֹבְהֵי תִּקְרַת בֵּית הַכְּנֶסֶת.
הִיא תָּרָה אַחֲרֵי שְׁפַל הָרוּחַ
מְחַפֶּשֶׂת אַחֲרֵי הַתֹּם,
מְחַפֶּשֶׂת מָקוֹם בּוֹ קוֹל הָאָדָם נָדַם.
בּוֹ יִשְׁמַע קוֹלָהּ.

חברה מפרוג שכותבת מהמם ועדיין לא נמצאת בפורום כתיבה, תשמח לקבל ביקורת בונה כדי לדעת מה לתקן ואיך להשתפשף...
זו הפעם הראשונה שלה שהיא כותבת בכלל, אז אנא שהביקורות יהיו ברחמים.. אל תקטלו אותה יותר מידי שלא תוציאו לה את החשק
ואיפה לדעתכם כדאי לסיים את הפרק ?


ביכורים
פרק א'

מצאתי את הרימון הראשון!! מצאתי!! התרועה הזו התאימה לרגליים המפזזות של אלי.
טלי מלכסנת מבט לחצר של השכנים, עוקבת במבטה אחרי רגליים הגולשות על גזע חום מפותל וגוף שנשלף מהעץ.
המראה הזה נותן לה השראה טובה יותר מאשר הירקות הספורים שנמצאים על השיש, מעדיפה לא לראות מה היא חותכת ולא להיזכר בתקופת השפע.
אחרי שהדלת של השכנים נטרקת ואלי נבלע פנימה, היא חוזרת להתרכז בסלט. קולטת שתיכף תיכף מיכאל חוזר והיא כ"כ רוצה שהאוכל יהיה על השולחן, מגרה.
להמעיט את החסר כמה שיותר.
כמה דקות אחר כך עיניה נודדות שוב לעץ, הפעם היא לא לבד, מנשה, ארי, אבינועם ויוני האחים שלו רצו אחריו, הילדים שלה, שמשון, איתמר ותהילה, איכשהו מצטרפים אליהם מהעבר השני של הגדר. אולי הקינאה הריצה אותם, אולי הסקרנות, אבל כשאלי מטפס בזריזות עם חוט אדום יש לו קהל מריע ומעריץ. כשהוא קושר את החוט מסביב לרימון היא שומעת מקהלה מצרצרצת במגוון קולות- זה לביכורים. זה לביכורים.

'ש—לום'. הקול העמוק מנער אותה.
בתנועות זריזות היא מערבבת את הירקות לסלט מושלם, כמעט בדיוק כמו שמיכאל אוהב.
מה שהיא יכולה לתת בנתונים שיש לה.
פותחת את ארון הכלים.
הצלחות שהיא עשתה בסדנת קרמיקה קורצות לה.
בא לה לערוך חגיגי.
מוציאה אותם, שמה על השולחן מתלבטת אם עריכה אלגנטית תדגיש את מה שאין או תייפה את מה שיש.

'מה נשמע? איך עבר עלייך היום?' המגירה של הסכום נפתחת ומיכאל מצטרף אליה לעריכה.
'אלי גודלמן מצא את הרימון הראשון על העץ שלהם, היית צריך לראות ולשמוע את ההתרגשות'
'אולי גם לנו יש פרי ראשון? צריך להיות זהירים ולסמן. אחרי הארוחה אצא לבדוק את העצים.'

שמה מפיות בחבקים, מניחה ליד כל צלחת, מרוצה מהתוצאה ושומעת את מיכאל אוסף את היבול האנושי שלהם מהחצר.

סלט, קוביות מושט בסויה, ופירה.
עם השולחן החגיגי הכל נראה מיוחד יותר.
מזכיר קצת את השנים הראשונות כשעוד היה להם הכל ובשפע.

'נכון השולחן חגיגי כי גמרתי את כל האותיות והניקודים?' כיפה טריה, עדיין עם א' נוצצת רקומה, רוקדת על הראש יחד עם השאלה שיוצאת מהפה המתוק הזה.
'כל האותיות והניקודים גמרתם? זה באמת סיבה לחגיגה!' שומרת לה בלב שלא נורא בכלל שהיא סתם חשקה במעט חגיגיות. מותר גם בסתם יום של חול. בטח בערב של יום מעייף נפשית.

כשהחבריה מסיימת לנקר מזון מהצלחות, ואיכשהו נושרת לתופסת בצהלות קרב של סוף יום, רגע לפני שהוא יוצא לדף היומי, והיא פונה להעביר את הילדים למצב שינה,
זה הזמן שלהם יחד. שלה ושל מיכאל.
מסיימים את הארוחה יחד, לוגמים את הלגימות האחרונות של התה, ומכרסמים עוגיה מהמקפיא.
ומדברים. ושותקים.
זה מה שמטעין אותה בכח למשמרת ג' של היום.

המודעה הזו תפסה לי את העין היום כשרפרפתי על העיתון, מיד חשבתי עלייך.
הוא פורס את המודעה הגזורה וממשיך, אולי כדאי לך להצטרף לקבוצת הנטוורקינג הזו? אולי תוכלי לבסס קצת יותר את העיסוק של השזירת פרחים?

היא חשבה על זה. זה רעיון טוב. היא תתקשר למספר שרשום שם, אולי באמת היא תאפשר לעצמה לעבוד במשהו שעושה לה טוב על הנשמה?

שתיהם שומרים בלב את המחשבה שאולי זה גם ייתן להם הכנסה רצינית יותר מאשר נסיונות הטלפנות שלה ב'קיסטר איסוף כספים למוסדות'

היא יודעת מה זה הקבוצות האלו.
שומעת בעיני רוחה את נחמי נואמת על הספסל בגינה, כמה הקבוצה הזו דוחפת אותה לעשיה, ולהמציא את עצמה, ולא להתייאש, ושירה עם השקט שלה רק אומרת, זה הבונוס של העצמאים. יש להם קולגות מכל התחומים, לא תקועים רק על קולגות מנהלות חשבונות או קולגות הנדסאיות.

האמת? זה מגרה אותה.

כיף שמיכאל ראה את המודעה וחשב עליה.

היא נושמת את זה ללב שלה. ממלאת את המאגר בעוד סוכרית כח של הדאגה הפשוטה של מיכאל שיהיה לה טוב.

בורא נפשות, מבקשת ממיכאל שיזכיר לצאן מה הם אמורים לעשות עכשיו

שומעת אותו מזרז את שמשון למקלחת, ואת תהילה לסדר את הבובות.
מלווה אותו לדלת. ההערכה שלה אליו, מלווה אותו גם כן.

נוחתת למשמרת ג'.

אבל עכשיו היא כבר מוטענת באנרגיה.

מקלחות. פיג'מות. גם שמשון וגם תהילה חייבים פיג'מה חדשה.
מוסיפה את זה לרשימה דמיונית אחרי הבגדים שהחליטה לדחות את הקניה שלהם, ואחרי המיטה שצריך לקנות לאיתמר, בנתיים הוא בלול, רינה עוד יכולה לישון איתם במיטה. זה נמצא גם אחרי הטיפול שיניים שב'הולד' עכשיו כל עוד משככי הכאבים עושים את העבודה. וכל זה יבוא אחרי שהם ישלמו את המשכנתא והחשמל והמים והאוכל. כשיישאר להם משהו אחרי זה...

מנערת את הראש, כאילו זה ימחק לה את הרשימה, רואה שהילדים איכשהו הגיעו למיטות.
מחייכת אליהם חיוך אוהב, ומפזמת שמע ישראל, מתענגת על הצלילים הדקים שמצטרפים אליה.
'עכשיו את כבר לא עצובה, נכון?'
'כי עשינו לך הפתעה ונכנסנו למיטה צ'יק צ'ק'
שיח של גדולים. אפילו שהוא בן 6 והיא בת 4 הם קולטים חזק מידי מה היא מרגישה ומשליכים את זה עליהם. זה לא פייר. לא מגיע להם. היא צריכה לשמור על עצמה.
מתאמצת להפסיק את המחשבות ונושקת להם על הדובדבנים שליד הפה, 'חשבתי על משהו שהעציב אותי, אבל נסיכים שלי, בכם אני תמיד שמחה.'


עוברת מהחדר, לסלון, לשקם הריסות.
מתיישבת על הספה.
ממשיכה לחשוב על מה שהיה ועל מה שאין.

בהתחלה היה קשה לה לקבל את הקריסה הכלכלית של אבא. בהמשך התווסף הקושי של החסר. עכשיו גם הקושי בעבודה שמצאה מכביד על נפשה.

גוערת בעצמה שיש אנשים שהמצב שלהם הרבה יותר גרוע, ומה את בוכה. ומה את מתלוננת.

ואם את כבר מרחמת על מישהו, אבא ואמא קודמים.

אבל קשה לה.

מיכאל חושב לצאת לעבודה. היא מתחילה לחשוב גם כן על זה.

וזה קשה לה.

הוא אוהב ללמוד. היא אוהבת שהוא לומד.

אבל היא גם צריכה שפע. התרגלה לזה.

אל המקדמים 'שיתוף תהליך', 'מידע שימושי' ו'אתגר' שנוספו לנו לאחרונה, מצטרף כעת המקדם החדש: 'סקירת ספר'.

מהי סקירת ספר?
סקירת ספר כשמה כן היא, סקירה של ספר. בשונה מביקורת הספרות, הממוקדת בביקורת ואגב יכולה לתת סקירה של היצירה, סקירת הספר ממוקדת על הסקירה, ואגב יכולה לתת ביקורת.
מטרת הסקירה היא לתת ידע על הספר לקוראים שטרם קראו אותו, ולתת להם אפשרות להחליט האם הספר שווה קריאה או לא. מטרת כתיבת הסקירה היא להעניק לנו את האפשרות לסקור ולתמצת את הספר מכל ההיבטים שלו, אפילו אם לא ניתן ביקורת מקצועית ממצה.
ניתן להעלות סקירה על כל עצם העונה להגדרה 'ספר קריאה חרדי'.
ספרי קריאה לא חרדיים, או ספרים שאינם ספרי קריאה, כבודם במקומם מונח (רמז: לא פה).

איך כותבים סקירת ספר?
סקירת ספר מקצועית היא לא קריאה נרגשת של "יאאא איזה ספר מושלם אהבתי שלמוווות", אפילו לא "האח ספר נהדר נהניתי בקריאתו אכן יצירת פאר".
בכתיבת סקירת ספר חובה להקפיד על שלבי הסקירה הנכונים, המפורטים להלן.
יש לציין: השלבים הללו אינם כללים מחייבים בכל כתיבת סקירת ספר, אלא כללי העלאת מאמרי סקירה כאן, קהילתנו המעטירה דפרוג.

1. תעודת זהות:
שם הספר
שם הסופר (ביננו שזה הדבר הכי חשוב)
ז'אנר / קהל יעד
אם ידועים לכם גם שם ההוצאה ושנת ההוצאה, ניתן לציינם.
בנוסף ניתן לציין את אורך הספר, שמות העורכים, שמות המעצבים (אם מדובר בעיצוב ששווה ציון) ופרטים רלוונטיים נוספים.

2. היכרות:
ספרו לנו בקצרה מהו הספר. על מה הוא מדבר? למי הוא מיועד? מה הוא בא להגיד?

3. תקציר
רקע (מקום, זמן), גיבורים, התרחשות, בעיה ופתרון, הכל על 'מה קורה בספר'. כ2-4 פסקאות (לפי הצורך) המספרות מה כתוב במאות העמודים שלו.

4. דעתכם על הספר
כאן מגיע החלק הכי כיף: הגידו את דעתכם האישית, זו שגרמה לכם לכם לכתוב בוק ריפורט על הספר הזה. אהבתם? לא אהבתם? מה לדעתכם טוב בספר? מה לדעתכם יכול היה להיות טוב יותר? האם תמליצו על הספר? אם כן, למה ולמי?

אורך הסקירה:
לא פחות מ300 מילה, לא יותר מ2000 מילה.
אורך מומלץ: כ500.

בהצלחה!

תפוח גדול, עסיסי. אדום לחיים. העלה הירקרק המסורתי מתנוסס בראשו בזווית מדויקת, העתק ציורי מושלם.
וכל המשפחה סביב, מתמוגגת מריחו הענוג, המשכר. מלטפת אותו בשקיקה. מתפעלת משלמותו.
גם לו היו תפוחי-ראש-השנה מושלמים מדברים, לא היו שומעים דבר. למה מגיע למשפחה הספציפית הזו, להרכב האנושי שבה, שתפוח יפטפט איתם? האם עשו אי-פעם משהו, משהו קטן, למען תפוחים? למען הצומח? הם לא שווים את ניגוד הטבע הזה. וחוץ מזה, לו כן היו נפלטות מילה-שתיים, לא היו שומעים תפוח מדבר. היו נחרשים מתפוח זועק, צורח.

עוד כשישבו הפירות כולם בסלסילה הסגורה, האטומה, ותפוח בודד, מצפה עד בוש לשמש שתשזוף, מונח ביניהם, נהגו בליבת הפרי משפטים צולפים לנאום גדוש פאתוס. כמובן, רק למקרה בו נכבש מחסום הבושה, המיאוס, הפחד והשפה.
א', כך הלך הנאום, אני בכלל לא תפוח! אני תפוחה...
הם וודאי היו פוערים עיניים הלומות, עד כדי קריעה.
תפוח מדבר? סליחה, תפוחה מדברת?! אין מצב.
דמיונה הפורה, היצירתי, נהנה בהיגיון סדיסטי לשלב ברגע זה בן משפחה חמום מוח, מתקרב עם סכין כסף בוהקת, משוננת. לשם ייחוד מצווה, הוא ימלמל.
היא תגחך בנימוס ציני, תבקש להרחיק פעמי מלחמה. פניי לשלום, כך תציין בטון סרקסטי, טווה לעצמה תרחישים היפותטיים בשרניים.
הוא יסמיק, אך לא יאבד יותר מדי מתקיפותו הקנאית. כמה גרמים. אולי.
כמה ילדים סקרנים אימה מהתפוחה הססגונית, הנדירה, הין מרחיקים אותו תוך שימוש בכוח פיזי מתון. למה לא ליהנות מהאקשן? כך יטענו, יניאו אותו מכוונתו הזדונית בעל כורחו.
נשמה טובה אחת תאמר: שה! תנו לה לדבר!
וכולם ידממו שוב.
אוקי, תאמר התפוחה. תניד עלעל, תקרא להקשבה מושלמת.
ואז. אההה, ואז...
כאן היא תמיד מסתבכת. איך תמשיך?!
ליבת מוחה פועלת על טורבו, מסתובבת מאומצות. לאט, היא נרדמת.
תפוחה אומללה.

"ועכשיו", היא שומעת קול חגיגי, נשי. מתקתק עד בחילה. "עכשיו סבא שלנו ימרח דבש על התפוח, וכולנו...".
הסבתא המשיכה לפטפט את עצמה, לא מעיפה מבט על התפוחה המחווירה, מאבדת פעימות.
איך נרדמה? איך?!
ישנה לה ברוגע, בשלווה מושלמת, כשגורל נורא מרחף מעליה.
גיחוך עצי, קשה, מגרד בתוכה. תפוחה טיפשה.
אלו בטח הגרעינים, עוד לא בשלו מספיק. מגיע שלב בו לומדים כמה שקר יש בדברור אמיתות.
בלי תכנון, ללא התראה, צומחות מתוכה מילים. היא נלחמת על חייה.
"לאאאא!!! בבקשה-בבקשה-בב-ק-שה, אל תחתכו ככה. אתם טועים!".
אפילו היא לא ידעה שהיא מסוגלת לדבר. שהיא בכלל יכולה.
הנוכחים משותקים. יותר ממה שחזתה בהזיותיה המרחיקות ביותר, מופרעות לאין גבול. כמה ילדים בוכים, מבועתים.
סב קשיש, סנילי למחצה, נוקש על קדקודה בביטול. " ני... נארישקייטן", הוא חורק בקול עתיק. "בדור שלי היו מתעלמים. מקסימום, מסיימים את המעיישה עם פאצ' קטן". אומר ועושה.
התפוחה מתכווצת בפינת הקערה, מתגלגלת בדומייה. זהו. היא גמורה.
ברגע הזה קם אחד הנוכחים, דיבורו איטי, קולו חם.
"בבקשה, זיידע. בוא ניתן להם לדבר. אולי יש להם משהו חשוב לומר, שליחות".
להם?!
אה, הוא בטח חסידי. לא, לא ככה אומרים את זה. הוא בטח חוסיד.

אני משנסת כוחות, נכונה למשימת חיי, זו שתחרוץ את גורלי.
מכחכחת קלות, פוזלת לצדדים באימה. חרדת קהל קלה. מזרזת את עצמי, זה לא זמן טוב לפחד, למות מלחיץ יותר.
"אההמ, מה אתם מתכננים לעשות איתי?!". לא המשפט המושלם, אבל זה מה שאפשר לסחוט ממני כרגע.
מקהלת ילדים מאומנת קשות עונה לי במקהלה מתוזמנת: "הגננת/מורה/רב'ה אמר/ה שנשים דבש, נחתוך ונאכל. ואזזזזז (כאן באה הטעמה מרשימה, מודגשת זי"ן) תהיה לנו שנה טובה ו-מ-תו-קה (שוב, הנגנה מתארכת)".
המבוגרים שותקים, המומים.
"אז... זהו, שלא. אתם טועים. לא בזכותי תהיה לכם שנה טובה, שנה מתוקה. להיפך. אני תפוחה רקובה!".
כמה חכמולוגים מאתרים מהר מדי את לשונם, נחפזים להשתמש בה. "חחח! תמצאי מישהו אחר לעבוד עליו, לא עלינו. גם מדברת, גם רקובה. את אדומה לגמרי!".
"בטח שאני אדומה. כי אני מסמיקה!". מתרגזת. תכננתי שהעניינים יתקדמו אחרת. לגמרי אחרת.
אפס רגישות, אפס אמפתיה.
גורל עגום.
"טוב, עזבו אותה", מצפצפת אחת הנשים, שני פעוטות אוחזים בכוח בידיה הדקות, כמעט ותולשים ממנה טבעות מזהב ומכסף. אני מבינה בקטעים האלו. לא נמכרתי באיזו חנות ירקות עלובה, אני מ'אושר-עד'. "הילדים רעבים, כבר מאוחר, בואו נדפדף את העניין הזה ונתקדם הלאה". ידה הימנית
נמשכת בתנופה בידי התינוק בחליפת ארמני, והיא מסתובבת בעקבותיו. אופס, שכחה לגזור את הטיקט מהשמלה, חבל. האישה בטח לא שווה ₪1,390.
גבר בזקנקן מטופח, בעלה כפי הנראה, ממהר לאחוז בדעתה בהתלהבות דווקנית.
אוזניי המחודדות מהקשבה תמידית מאולצת קולטות את אחד הנערים לוחש לזה שלידו בטון מחוספס, מתחלף עדיין: "סיפור הזוי. בטוח שאני לא חולם עכשיו? רק לי נדמה שנרדמתי איפשהו בין התפילות?". פרץ צחוק קולני מדי. הלחשן מקבל צביטה עזה מאחיו, לבדיקת ערותו, ערנותו. כמעט מכות, נס שראש השנה היום. אהההמ, נס?!
מבט נוזף ננעץ. לא מצידי, מצד הקהל הצעיר יותר. הם גם משתיקים את כולם שוב ושוב, מסוקרנים.
"די, תקשיבו. אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל בבקשה. אני מתחננת. אני לא אמורה להיאכל בראש השנה הזה. מבפנים, אני רקובה כולי, זה רק האיכר שמרח עליי לכה שקופה, מבריקה. תולעים כוססות בי! שמנות, מתעגלות, שבעות. כולי חורים". זבובים בכנפיים ירקרקות-מתכתיות משהו מרחפים סביבי, מאשרים את דבריי. והציבור לא רואה, לא מסתכל.
נושמת. נושפת.
חם לי נורא, משיבה עליי רוח עם העלה שלי, הדבר היחיד בי שעדיין שווה משהו.
"הנה. תראו", אני מוכנה אפילו להשיל מקליפותיי בשביל לשכנע, להוכיח. "למה אתם לא מאמינים?!".
גניחות צחוק, צניפות בוז.
הם לא רואים. הם לא רואים.
נדמה לי שאין טעם לפנות לראש שלהם. אין להם אחד כזה.
אנסה דרך הלב.
"תראו אותי", דמעות זולגות ממני, נוצצות, יהלומיות. "תסתכלו על מי שאני, כי אני לא פרי ההילולים שדימיתם לעצמכם. כתפוחה, לא כסעודת החג שלכם. לא כמפתח לשנה טובה. לא כבסיס לדבש. על הפרי שבי. עליי. אל תתקעו בי סכינים. בבקשה". מילותי נשברות בתחינה, מתרסקות להברות. מתפוררות. בוכות את עצמן.
מעולם לא הבנתי את הביטוי: לדבר אל הקירות, כנראה שהייתי מעדיפה להישאר בבורותי.
"ונגיד שאת תפוחה, ונגיד שאת רקובה, ונגיד שנרחם עלייך. נגיד. מה ייצא ממך בכלל?!", פוצה הסבתא
הדביקה, ילדותית משהו, את פיה הרחב. אוךךך, דחוף תותבות / הלבנה. "את תלכי לפח!".
עפעוף מהיר. מנחה את הגבעול להתכופף, לתת לעלה למחות את הרטיבות ממני. חייבת להיות חזקה עכשיו.
"לא, אני לא! אתם תשימו אותי באדמה, ומישהו טוב לב ישקה אותי, ואם לא יהיה כזה, אני אמצא דרך. לבד. עם הגשם, עם מי התהום. בקטע הזה אני כבר אסתדר, אל תדאגו. תמיד אני שורדת בסוף. ויום אחד ייצא ממני עלעל וגבעול ופרח. ואחרי כמה שנים, אני אהיה עץ. עץ עם המון פירות, וצל. אחד כזה שסופג זיהום, מטהר אותו. עצה טובה ורעננה שתעשה רק טוב בעולם. מבטיחה. אני רק צריכה את האדמה הנכונה. רק צריכה שישתלו אותי".

הסבא מתנער, מזדקף בכיסאו המרופד, נדמה לי שנמנם עד עכשיו. שולח אליי יד מגוידת, ממשש. עיניו
האדומות, טרוטות, מרפרפות עליי במבט מעורפל.
"וואו איז די האניג, מוטקל'ה?" הוא תמה בקול צרדרד, עייף משנים.
צנצנת דבש מוגשת, מעיפה בי מבט מלוכסן, מתנצל. אני יודעת, אין לה ברירה. "לא! אני לא רוצה! לא מסכימה! יש עוד מספיק תפוחים על העץ. אל תיקחו דווקא אותי!!! דווקא אותי אל תיקחו, כי אני אהיה הטובה ביותר! אבל בייעוד אחר, במקום אחר, מזוית אח---".
הם לא שומעים. לא מסתכלים. לא חושבים. לא מנסים לראות מעבר, להבין עמוק. מילותיי גוועות, נובלות באין אונים, אין עונים.
ואצבעותיהם, גסות ועבות ותפוסות שרירים מחלידים, ממששות בי, מורחות עליי עוד ועוד דבש. סכריני, מתקתק, סמיך.
עוד שכבה, עוד קליפה, עוד שקר.
נחנקת ממלאכותיות, מזיוף.
ועוד דבש. הם לא פוסקים מלמרוח.
מאבדת נשימה. נאבקת על רגעי חיים.
מנסה לצעוק, הם חוסמים לי את הפה.
מבקשת לברוח, הם תולשים ממני פיסות חיים.
ועוד דבש.
עוד.
מצפים ומצפים. מורחים ומורחים.
עיניי מכוסות בהררי מתיקות מחליאה. מזווית מבחינה בסכין מונפת, סכין מורדת.

ההרים תמיד חיכו למבול.
ואלי, בעיניים גדולות, עקב אחרי העבים המתקדרים.
"אמא, זה מבול?" שאל, בכל פעם שטיפה הצליחה להסתנן ארצה.
"לא, זה טפטוף." הייתה משיבה אמא, ממהרת להגיף חלומות.

לפעמים פסק הטפטוף, לפעמים התחזק.
אך אף פעם לא הגיע המבול.
ואלי חיכה.
חיכה עם האדמה, לפריצתם של מעיינות התהום.
חיכה עם הפרפרים, למים שיכבו את השמש.
הוא חיכה, ובככל שגדל - גדלה גם הציפיה.

"מה לך ולמבול?" תהה שימי, כששמע ממנו על חלומו.
"אלי, חשבתי שהתבגרת." העיר לו אבא, כשחתימת זקן כבר עיטרה את פניו.
אבל אלי לא התבגר, ומעולם לא הצליח להסביר את אהבתו למבול.
"אני רוצה עולם חדש." היה משיב סתומות. "תמיד יכול להיות יותר."
אבל אולי כי כולם פחדו להישטף, אלי היה היחיד שחיכה למבול.
כל טפטוף היה מצית את עיניו, וגם השמש לא הצליחה להרגיע אותו.

בבחינות לקראת סמיכה לרבנות, הזהירו אותו כולם שעליו להיות רציני. העובדה שהתאריך היה בשלהי טבת, עמדה לו לרועץ, והוא חשש שלא יצליח להישאר מרוכז אם ירד גשם.
"לא כדאי, הרב קלפהולץ הוא יהודי רציני." הזהירו אותו. "אצלו אפשר לאהוב רק את הקדוש ברוך הוא."
ואלי ניסה להתרכז בחומר, להתעמק בדיני חציצה ושבת, ולקוות לטוב.

הבחינה החלה ביום קר אך יבש. אף טיפה לא פגשה את אלי בדרכו אל הרב, וגם לא כשהמתין לבחינה.
גם כשהתיישב מול הרב, והשיב בבקיאות על כל שאלה שנשאל - השמיים שקטו.
ואלי רק הצטער שהיום כבר לא יבוא המבול.
אבל אז, בשאלה האחרונה, כשהרב כבר החל מפשפש אחר עט, נשמע רעם מתגלגל.
"שכוחו וגבורתו מלא עולם!" פרצופו של אלי נדבק לחלון, עיניו בורקות.
עוד ברק הבזיק. "עושה מעשה בראשית!" מכריז אלי, אושר קורן ממנו.
הרב מביט אחריו. מברך בכובד ראש. הוא הניח בצד את הדף עליו תכנן לחתום, ושלף דף נקי מתארים.
בא לפני האברך הרב החשוב אליהו הי"ו נחמן, המדקדק במצוות ואוהב ה' ונבחן בפניי על יורה דעה.
אלי, שמציץ על ידיו של הרב, מסמיק. "הרב, אני..." איך יאמר זאת? אני לא אוהב את ה'? אני לא מדקדק?
הרב מרים אליו עינים. "כן?"
"התארים..." הוא מחפש מילים, זוית עינו עוד מציצה אל הגשם. מתחזק, נחלש ושוב מתחזק. "הרב, אני פשוט אוהב גשם. אני שמח כשהוא מגיע. לא בכל המצוות אני ככה, מתרגש."
הרב חופן את זקנו, מהרהר. "למה אתה רוצה גשם?" הוא שואל במתינות.
"כי..." בחדר הקטן, עמוס הספרים, היה פתאום העולם ברור יותר. "כי אני רוצה מבול. רוצה למחות את כל הרע שקיים, ולקום לעולם חדש. אני רוצה לטבול את העולם כולו במים, להתעורר."
והרב מקשיב, רואה את העיניים המאירות ממילה למילה. רואה את הזעקה שעולה בין השתיקות הקצרות, את החלום שנרקם בין רעמים ושטפונות.
"גם ההרים רוצים מבול." הוא אומר לבסוף, ואלי ממצמץ, מופתע. "ההרים, העצים, ואפילו העננים."
אלי אינו יכול לראות את עיניו שלו, איך הוא חש את גופו המתקשח, גבו הנרכן והדגדוג בקצה האצבעות. "ומתי יבוא המבול?" הוא שואל.
הרב מחייך. "כשתביא אותו." וכשהוא רואה שאלי איננו מבין, הוא פורס את דבריו: "קח את כל מה שאתה מסוגל לעשות, את כל האומץ שהקדוש ברוך הוא שם בך, וכל הקדושה שאתה יכול ליצור בעולם. לך, צור את המבול."

אלי עוצם לרגע את עיניו, מנסה לתפוס את הרגע. עמוק, חזק, נוקב.
וכשליבו מתפוצץ על גדותיו ברצון לקום ולעשות משהו, הוא יודע שבתוכו הוא כבר יצר מבול.

המשרד התרוקן לאיטו. השעה הייתה מאוחרת. ממש מאוחרת. גדי תקתק במחשב, מנסה למצוא כמה דברים נוספים לעשות.

הוא חייב להישאר. אין ברירה.

חזי טפח על כתפו. "שעות נוספות?" שאל בהזדהות.

"עוד מעט אוגוסט. חייבים להרוויח עוד כמה שקלים". אמר גידי בהתנצלות. חזי מלמל עוד כמה מילים מיותרות ויצא.

"אתה לא חייב להתנצל". אמרה האוזנייה.

"ואתה חייב להפסיק להבהיל אותי ככה". גדי הניח יד על ליבו. "אם היו עדיין אנשים במשרד?"

"אני יודע שאין אף אחד. שכחת?" סרקזם קל.

"כן כן, אני זוכר." הוא הצמיד יד לחה למצחו. "המצלמות משבוע שעבר. אשתי עוד לא נרגעה מהאיחור ההוא".

"תתחיל להרגיל אותה, זה ייקח עוד זמן". הוא גיחך לעצמו בשקט. אישתו... גם כן המפונק הזה.

"טוב, אולי נתקדם? מה עושים היום?"

"היום אתה נכנס למשרד של המנהל בכבודו ובעצמו. הוא השאיר בכספת כמה מסמכים מעניינים. אתה צריך לצלם אותם".

"אתה נורמלי? המשרד נעול, ואין לי מושג איפה הכספת נמצאת".

"מזל שאנחנו יודעים". אמר צחי בלעג. הוא ישב בחדר המבצעים. מסכי המחשב כיסו את כל הקירות ושידרו בזמן אמת מהמצלמות במשרד. הן היו כל כך איכותיות כך שהוא היה יכול לראות את אגלי הזעה על מצחו של גדי.

"המגירות בארונית שלך, מכיר? תפתח את השנייה. מחכה שם מעטפה בשבילך".

גדי אחז בה בסלידה. ממבט ראשון היא הייתה ריקה, אבל הוא זכר מה צריך לעשות. העט שבכיסו חורר בעדינות את פנים המעטפה לרוחבה עד הסוף. קול נקישה עדין נשמע, וצרור מפתחות קטן נפל על השולחן, יחד עם תרשים לא ברור.

"תפתח את דלת המשרד".

ידיו של גדי רעדו. הוא פספס את המנעול פעמיים. צחי שתק. למד כבר שלא כדאי להלחיץ את הפקיד האפרורי ברגעים כמו אלו. המצב רק יחמיר יותר.

קול חריקה נשמע. "תיכנס בשקט, ותיצמד לקיר. הצוות שלי משתלט על המצלמות תוך כמה שניות, כך שהן ישדרו את החדר הריק כל הזמן".

גדי נעמד. הטכנולוגיה היום כל כך משוכללת. כמעט הכל עושים מרחוק. למה דווקא אני חייב להיות בשטח?! ידע שהתמרמרות לא תעזור לו. כבר בפגישה המקדימה איתם הובהרה לו היטב הסיבה. ולמרות זאת....

"אתה יכול להיכנס". גדי עיין בתרשים. זה לא היה מסובך מדי.

מאחורי הידית הימנית בארון המסמכים ישנו כפתור קטן. הוא לחץ עליו. צחי בחר את אחד הריבועים במסך והגדיל, נהנה לראות את הבעתו הנדהמת של גדי. דופן הארון החליקה בדממה, ומאחוריה עמדה כספת משוריינת.

"מה הקוד? אני אמור לנחש?"

לא דווקא כאן בפורום, בכל מקום בו אתם מפרסמים חומרים.
יש לכם יותר מתשובה אחת? בחרו את זו המרכזית והמשמעותית מכולם.

אם יש לכם מה לפרט תוכלו לספר על זה בהמשך האשכול.

בסוף התעוררתי לאחר עשרים שנים של שינה אַמְבִּיוָלֶנְטִית. מצאתי את עצמי מוטל על מזרן דקיק, מסובך בתוך גוש שמיכתי צִפָּתִי, גרב ימין חצי גרובה עלי כף רגל, שמאל בכלל נעלמה לה אל עצמה ואל עסקיה הבלתי חוקיים, נעליי כנראה צעדו להם חסרי משמעת אל עבר הלא נודע, והכי מוזר, מוטל הייתי במרכזו של בית המדרש הישיבתי בו נרדמתי לי איי אז עֲשׂוֹרַיִּים קודם לכן.

במבוכת מה התרוממתי, העברתי יד עצלה בנבכי שערי הפריך, קיפלתי המזרן וכליו בחיקי ופניתי לצאת. כובש את מבטי במפגשי המרצפות עם חברותיהן המזוותות והמפולסות.

כבר לא זיהיתי את רוביי נוכחי ההיכל. הם גם לא ייחסו חשיבות כל שהיא לקיומי. אותה אבירות לב יפת נפש של התחשבות בזולת שגרמה להם לאפשר לי לישון עשוריים שנים לימין הבימה, היא היא אפשרה להם להמשיך ולהתעסק בענייניהם, ולי לצאת מבית המדרש כמו אך לפני דקותיים הנחתי ראשי על זרועי ברגע של ייאוש מפיצוח סוגיא ליבתית.

בשנייה עמומה של דמיון קצרצר שצפה בתת הכרתי עת עברתי את צמד דלתות העץ הַמְּחֻלָּנוֹת וּמְזֻכָּכוֹת בחלוני זכוכית שטביעות אצבע שמנוניות קמעה ניכרות עליהם תדיר. כמו פלאשים עברו במוחי דמיון עשוריים של ימים ושבתות, חגים ומועדים, חזנים נושאי ספרי תורה מבצעים עיקוף זהיר סביב מזרני המנמנם, נשים רחמניות שהיטיבו קָלוֹעַ מיני מתוקים וחטיפי טוֹפִי בשמחות תורה, כיוונו וצלפו לארבע רוחותיי, אך בי לא פגעו. פסיעותיהם הממהרות, כמעט קופצניות היי לכאן ואיי לאנה, של מתמידים ובני עליה, אברכים ועילויים אצים לחתור עלי ספר וחידוש שימציאו מזור לקושייתם, ממלמלים תוך כדי חלקיקי משפטים, שביבי רעיונות, ניסיונות עקר ליישוב תמיהות, לצד כיווני מחשבה נועזים השומטים רגלי עצמותה של קושייה ומיישבים סוגיא אל מדוכתה כבתחילה. כיצד המה שמו לבם וזכרו ברגעים, דקות, ימים ושנתות אלו, אודות הגולם הקבור בהרהרי נמנומיו, קרוץ כחומר בגוש שמיכותיו.

ובכל אותן שנים לא דרכה רגל, לא נתקל סטנדר, לא נדחקו זאטוטי אָמֵן פושטי יד ומייחלים לממתק. ושמא אין זו אבירות לב חסרת תקדים, כי אם הררי תירוצים וצידוקים התלויים כחוט השערה, נמתחים ונמשכים מתוך קרביה של מידה. רעה. אחת. קטנה.

עוד גרבי נשרכת לפני, מחפש מפלט לסערת תחושותיי פונה שמאלה אל חדר הקפה שבזיכרוני הרי הוא חדרון מלבני קטן המאכלס בתוכו אך שכבה דביקית של סוכר לבן שהתגייש והתגבש בנוזל לכדי צורת שולחן, מעוטר בכתמי חום שחור של נס וגרגרי, שלש כוסות זכוכית עמומה, אחת שלמה, שנייה סדוקה והאחרת נטולת ידית, הרובצות בכיור נירוסטה הנושק למקרר בו שוכנות לבטח כמה שקיות חלב ריקות, קנקן אחד בעל סכין פטנטית בפיו, ידיתו שבורה כזקן ורגיל. על דלת המקרר שני מגנטים מפרסמי זוג פורצי מנעולים המתחרים ביניהם על ליבות ודלתות אברכי עמך בית ישראל.

לא. היום חדר הקפה כבר לא נראה ככה. הוא הורחב פי כמה ובר עשיר סובב קירות מציע עושר בלתי יסולא של צבעוניות חוגגת. אברך נמרץ מעיף בי מבט אך לרגע ותכף שב להתרכז בסכין הרוטטת בידו וחורצת בחדווה פַּסֵּי דבר מה שאיני מזההו בשם.

שמא בקומה למעלה אמצא מפלט. בזמנו, חדר האוכל היה מצטנע בריקנותו בשעות סדר כמו זו. אומלל ממצבי, בוש ונכלם ממראי, משרך רגלי במעלה המדרגות. מולי מופיעים ראש הישיבה שליט"א אוחז בזרועו של הטבח הגי'נג'י שיחי', והם משוחחים על דבר מה עלום.

ראש הישיבה תמיד היה מבין לנפשי. הוא אולי היחיד שאיני בוש מִגֶּשֶׁת אליו, ככה, כמו שאני נראה, ולתנות בפניו את צרתי. "ההם, הרב אני..."

כעת הם כבר מאחורי ואני מנסה להבין מה התרחש כאן. הוא שם לב לנוכחותי. זה ברור. הרי הוא הפנה אלי את מבטו והגניב לעברי חיוך קטן. אפילו ידו נעה מעט בתנועה האומרת: "שלום לך תלמיד אהוב מהעבר הרחוק", אבל הוא פשוט התעלם בגסות מפנייתי אליו והמשיך להתדרגרג במורד המדרגות, כמו כל הוויתי לפניו אך כבחור וועד א' החוזר אל חדר האוכל בכדי לאסוף את עט הפיילוט אפס נקודה חמש שלו, שנשכח בין מזלג לצלחת עם סיום הארוחה.

במחשבה שנייה זו שוב אותה אבירות הלב שאינה אלא דרך חיים הנמשכת ממקור רע ואפל. השלכתי את צרור 'המזרן וכליו' על יד כיורי המתכת וסבתי לאחור. עודני יחף למחצה, לשליש ולרביע ואז באחת הבנתי הכל.

הוא מבולבל! שערות פאותיו שידרו זאת. לא, הם לא שידרו, הם זעקו וכרזו זאת למרחקים. חוסר הסדר בציצת ראשו של האיש שהיה מקפיד להדקם תדיר אחורי אוזן סיפרו לי את כל הסיפור בשתי מילים. העולם מבולבל.

גם האברך בחדר הקפה פשוט היה מבולבל מהעושר שסביבו ואפילו זקנו של הטבח שהיה ידוע בצבעו העז המחזיר אור למרחקים עצומים, היה דהוי וכמעט חסר צבע. גם שוכני היכל בית המדרש בעת קומי היו מבולבלים. כעת כשאני חושב על כך, הם כלל לא היו באמצע ללמוד. לא היה שם אפילו אחד שהיה 'באמצע' לעשות 'משהו'. הם פשוט ישבו, עמדו, רכנו שם, על הכיסאות, על יד השולחנות, בין הטורים, לאורך הארונות, ספרים פתוחים פה ושם בתפזורת והם כולם שם פשוט מבולבלים. לא לומדים, אינם מפטפטים הם פשוט שם. וזהו.

כל אחד בעצמיותו, בתנוחתו, נע ונח לסירוגין, מקרב כוס קפה פושרת לשפתיו ואפילו אינו מַטֶּהָ בזווית בה ייזל הנוזל אל פיו, נותר קפוא שניות בלתי ספורות ומחזיר קפה אל שולחנו. מושיט אצבע אל גמרא הפוכה אך עיניו משוטטות בכל, מזוגגות, חסרות חיים, מעורפלות מבט.

העיניים. חלונות הנשמה. של כולם. היו פקוחות במציאות מטאפיזית בשר ודמית, אך אטומות, אלומות, כנבל צמחי המתפורר ואינו, מן הבחינה הרעיונית, הרוחנית והיצירתית.

ואני? עוד הייתי מאשרר בנקל בלבלת מצויה גם אצלי, לולי מודעותי לאומללותי ולעומק הַבְּרוֹךְ בו נתון מצבי. תחושות נסערות עד כאב גוף והרגשת אובדן עד דכדוכה של נפש. מה לי לעסק בעולם זה של חסרי מעש אפרוריים המתהלכים להם בעולמם חסר המשמעות כמתים רעיוניים?!

נו, ובקומה ג' של ישיבת נעוריי מה לי לעשייה? התחלתי יורד. ארבע מדרגות למטה ואני חושב. ושמא ישנם עוד אי אלו כאלו כמוני אשר עדיין חשים תחושות וחווים חוויות, ועדיין הם להם לעצמם לבדם בעולמם, מתנזרים מסביבתם, כואבים את מצבם אך בכל זאת שואפים לתיקונם?! אף אני אהיה כזה!

חוזר פנימה אל בית המדרש. כמו שאני. מה אכפת לי מחצי גרבי המשתרכת אחריי ככרוכיה. נכנס פנימה. כולם לבושים בקיטליהם, חלקם עטופים טליתותיהם. ראש השנה. עמוד החזן עומד ריקני, מלמולים חסרי פשר נישאים בחלל האוויר ודועכים אל עולמם. כמה מחזורים פתוחים במקומות שונים, חלקם בכלל של יום הכיפורים. אני אפילו מזהה חוברת הושענות אחת מתנודדת בידי מי שהוא.

אחר פותח ארון, מוציא ספר תורה, עושה סיבוב בקהל, יוצא לכמה רגעים לפינת הקפה, מהדס קמעה במבואה ותכף מחזירו לארון הקודש. בצד ימין שלשה מתנודדים כבתפילת לחש. האמצעי פוקח עיניו, צועד ג' פסיעות קדימה, לוחש "גוט שאבעס" לילדון נבוך ויוצא לעבר ביתו, כנראה לסעוד את סעודת היום. מצד שמאל אני שומע צלילי כלי נגינה. יהודי קשיש אוחז בגיטרה חשמלית שאינה מחוברת לחשמל ופורט על מיתרים אקראיים. מפיק צלילים גבוהים ונמוכים, קצרים ומתמשכים, נוגים וקופצניים כאחד. לוח השנה שעל הקיר דווקא מצביע על התאריך: כז' במר חשוון, אך הקהל כולו עודנו מבחינתו בעיצומו של יום הדין.

אני מחליט לתפוס יוזמה וניגש לעמוד החזן. אין שם מחזור. מחפש בין המתפללים. יש שם הרבה מחזורים אך אף אחד מהם אינו מוכר לי. "מחזור רם". פותח ומדפדף. קטעי תפילות בלתי מוכרות, חלקיקי פסוקי ושברי ברכות נטולי כל הקשר לחג, לתפילה, או למציאות.

הנה אחד מרוט דפים. זה נראה מספיק יָשָׁן בשביל לחיות כעשוריים שנים ולהכיל בתוכו את התפילות היפות של פעם. "מחזור זופניץ' " כתוב עליו והוא מונח לפני ר' שליימה, החזן מהעבר. אני נוטל את המחזור ור' שליימה מחייך אלי "תיגש תיגש". מבט חטוף על פניו גורם לי להבין שאין בו ולו טיפה אחת של רצון טוב לגשת לפני התיבה ולהרעיד לבבות נשברים כאן בישיבה.

תולש טלית מהוהה מכתפי פלוני בלתי מוכר. אין התנגדות מצדו. מתעטף וניגש לפני התיבה, פותח את הזופניץ'. לא. אמנם יש כאן תקיעות, ואפילו שיר של יום, אבל בשאר הדפים...

ציטוטים נבחרים מספרי קדמונים, מימרא אחת בלתי נודעת בארמית מדוברת ומתורגמת, תחבירים שאני זוכר מקומיקסבא, ואפילו, אוי ואבוי, חלקי פרוטוקולים מישיבות וועדות כספים משמימות במיוחד ועוד כמה פסקי דין בנוגע לעתירתו של מר י.מ.פרץ כנגד המדינה בנושא ביטול קו המים לצינור הגינה ברחוב לוחמי הגטאות שבעים וארבע בעיר בית שאן. וכמובן שמצורפת גם תשובת המדינה לעותר. הכלל. לא מהזופניץ' תבוא ישועתי.

בלית ברירה אני מסבב עצמי כלפי הקהל ונושא עיני לחלל, וסוקר ובודק, וחוקר וחותר. דבוקת אנשים ממלאת את בית המדרש. אנשים שבפנים בפנים אולי מסתתר לו איזה צל צלו של ניצוץ המהווה תחילתו של גרעין של רצון קטן להיות יהודים טובים. אך עולם שלם של טרדות ושקרים, ניסיונות ובלבולים, עומד מולם ונלחם בהם, ומושך אותם, וכובש אותם, עד שלא נותרת כבר כל התנגדות רצונית. הם שטופים.

לפתע אני מבחין באזור ריקני במרכז בית המדרש. מימין לבימה נטועות כמה מרצפות מהזן הישן, זה החלק בלי הציורים התלת ממדיים, כמו נקטפו מעולם אחר שהיה ואינו עוד. והם קורצות לי. כמו מספרות על חיבור נפשי עמוק ביני לבינם.

כאחוז אמוק אני רץ החוצה. מזנק את גרם המדרגות שש שש, לופת בשתי ידיים את גוש המזרן שלי, מדרדר חזרה אל בית המדרש, פושט ידיו ורגליו במרכז דבוקת המרצפות הקורצות, תוחב עצמי בין כפלי השמיכה, שומט ראשי על הכר ושנייה לפני ששמורות עיני נעצמות בחזרה, אני רואה מעלי את פרצופו של ראש הישיבה מחייך, עדיין מבולבל, אך ניצוץ קטן חבוי, כמעט בלתי נראה, נדלק באחורי עיניו, והוא אומר לי: "עזוב צדיק, העולם הזה גדול עליך, שוב לשינתך, אולי מחר תקום לעולם טוב יותר".

כשאתה עומד בתור לרופא וקבעת תור מראש - אתה תסע לשם באוטובוס, תירטב בגשם, תהיה לחוץ פחד פחדים ממש מראש הכולל שינער אותך על האיחור, ואז תגלה שהמרפאה חנוקה, אין אוויר, ויש לפניך 10 איש שלאף אחד מהם אין תור, אבל הם כבר לפניך ומסתכלים עליך במבטים מזרי אימה. כלומר - אתה תכנס לרופא, אם וכאשר - רק אחריהם.

לעומת זאת, כשאתה מעוניין להכנס לרופא בלי תור, והמזכירה אמרה לך להכנס בין התורים, אתה תגיע לחדר המתנה ריק, תשמח שתיכף-תכף תורך מגיע, ואז במשך שעתיים יבואו כל עשר דקות פציינטים, וכולם יעקפו אותך בהתנשאות. "מצטערת, אדוני, יש לי תור לעכשיו".
החיים לא פיירים!!!!

מעלה נושא לדיון, אשמח לתגובותיכם,
אם אני כותבת כרגע סיפור בהמשכים ארוך, מתחיל להתפרסם בקרוב,
רובו בהווה, עם פלאשבקים מהעבר.
אני חייבת להכניס את הקורונה?
מצד אחד אני לא רוצה, כי נמאס כבר לשמוע על הקורונה,
וגם זה מחייב אותי להיות צמודה ללו"ז הסגרים והתווים....
מצד שני,
האם זה אותנטי?!
הרי הקורונה היא חלק מאיתנו, האם אני יכולה להתעלם ממנה לחלוטין?

(ואני לא יכולה לעשות שהסיפור יתרחש לפני שנתיים, מסיבות שונות... זה לא מסתדר עם ההיסטוריה.)

אשמח לשמוע את דעתכם

עיניו שוטטו ברחבי האולם. שלט מאיר עיניים היה תלוי מאחוריו: זהר. מאירים, לא מעירים.
מבריק הקופי. זה בדיוק המסר שלהם. הכל באהבה. בנועם. בואו, אנשים לא ישחילו לנו סתם ככה חזיר בגלידה כי משעמם להם נכון? אז זה כשר. הבדצים הם סתם אנשים עצבניים.

'הרב גיא מרוז, יו"ר הועדה ליהדות במאה העשרים ושתיים, בבקשה'.
הוא ננער מחלומותיו וניגש אל הפודיום.

'גבירותיי ורבותיי-' הדהד קולו הדק. איש בשורה אני היום. כידוע בתחילת השבוע אושרה סופית הרחבת הסמכות למתן כשרות לכל מי שיאושר לכך ע"י הועדה, ללא הבדל גיל מין גזע ודת. כבר אתמול אישרנו כחמש מאות איש בכל רחבי הארץ, לאחר שעברו בהצלחה את הקורס האינטנסיבי המזורז שלנו. מתוכם ישנם חמישה עשר מצטיינים שמועמדים לקורס המתקדם של שלושת עיקרי האמונה, כפי שהתווה לנו מורה דרכנו הרב יניב ארזי. בסיום הקורס תינתן להם תעודה המסמיכה אותם לגייר כראות עיניהם ולהוסיף נשמות קדושות לעם ישראל!

- מחיאות כפיים -

תודה, תודה לכם. הכל מכח האמון שאתם רוחשים לנו. יש לי בקשה מכם. כידוע, יש פתגם בספר התלמוד בבלי במסכת אה... שאומר... רגע אחד בבקשה.
(לחישה זועמת: 'דור מה היה הפתגם עם החסה ותמצא לי כבר ת'דף מסרים בחיאת'. לחישה חוזרת: התורה חסה על ממונם של ישראל. לא זוכר איפה').
כן, סליחה. התורה חסה על ממונם של ישראל. במה דברים אמורים? יש, לצערנו הרב, מסעדות שלא קיבלו עדיין את הכשרות שלנו. אני לא מדבר על אלה שבהכשר הבד"ץ. הם תינוקות שנשבו. אני מדבר על אלה עם הרבנות. מתעקשים סתם לזרוק אוכל לפח על כל מיני בעיות, חששות רחוקים, בשביל מה. כל כך חבל. בפעם הבאה שאתם נכנסים למסעדה כזו, תציעו לבעלים לעבור לזהר. כמובן, עם חיוך גדול. תדגישו לו שאצלנו נותנים אמון מלא בכולם. הרי עד אחד נאמן באיסורים, לא?

מזוית עינו ראה את המלצר מחלק מנה אחרונה. נראה טוב.

אוקיי, תודה לכם שהשתתפתם בכנס החשוב. תודה רבה.

הוא חזר למקומו בשורת המזרח. קיצונית בשורה ישבה חברת הועדה טל רוזיליו-סלוניקי. בחירה מצוינת של הרב יניב. היא תנגיש את ההלכה לקהל הנשי.

הוא השתחל לכסאו בין חבריו. נו, איך דיברתי?
'משהו משהו' אמר האחד.
'באמת משהו מיוחד. פעם ראשונה שאני טועם כזה דבר. מעניין ממה זה עשוי' הגיב השני.
הוא השתתק ותחב את הכפית בסופלה.
וואו - טעים!

המלצר הראשי התקרב אליהם. טעים נכון? זה סופלה שבלול. מתכון מיוחד של אמא, מהמטבח הטנזני.

הכפית עצרה.
רגע, אתה רוצה לומר לי שאני אוכל שבלול?
כן, לא סתם שבלול אלא נסיך הביצה, המילק סנייל. אנחנו אופים אותו בחום נמוך בתוך הקונכייה וככה הוא יוצא קריספי.
- תראה אני לא רוצה לפגוע בך, אבל אני חושב, אולי, שלפי דעות מסוימות ביהדות זה לא כשר.
למה לא כשר? הנה אני בנג'י אומר לך שזה כשר. למי אתה מאמין לי או לשבלול?
- ואתה יהודי? תמה הגיא.
בטח יהודי! אתמול האחמ"ש גייר את כולנו בהפסקה.

הרב גיא פסע למטבח.
מוזיקה אתנית-אפריקנית קידמה את פניו. שלושה כהי עור ישבו וקילפו תפוחי אדמה והביטו בו באדישות.
הרביעי ישב ודפדף בטלפון.
מי זה האחמ"ש? שאל גיא.
זה אני. המדפדף פסק והביט בו בשאלה. אפו רחב כאגס, שפתיו דומים לצמיג.

מה שמך?
טנגו ג'ננו.
וזה מטבח כשר פה, אני מבין.
בטח, בטח כשר.
איפה המשגיח כשרות?
הנה תראה. הוא קירב אליו את מסך הטלפון והראה לו מסמך כתוב אמהרית.
מה זה? אני לא קורא את זה.
אה, זה תעודת יהודי שלי. אם אני יהודי מה צריך משגיח?
הגיוני, הסכים הרב גיא.
ומי גייר אותך?
חבר שלי, דרך הזום.
אתה יכול להראות לי תעודה?
לא, חבל. הוא אמר שהוא שלח לפקס אבל לא היה לנו נייר.
חבל, הסכים הרב גיא.
אפשר לדבר איתו, עם החבר הזה?
אה... ננסה, נראה אם הוא לא במשמרת עכשיו.

טנגו חייג.
הלו, טנדמין נך? ענה הדובר.
הם שקעו בשיחה מלאת הברות משונות. לבסוף העביר טנגו את הטלפון לגיא.
הלו? על המסך נראה פרצוף שחום, מקושט בנזם ועגיל.
אז הבנתי שאתה גיירת את טנגו.
כן. רוצה גם? 250₪.
לא, אני לא צריך, ברוך השם. ומי גייר אותך? אתה יכול להראות לי תעודה?

הפרצוף האדים, עד כמה שיכל.
אני לא צריך שום תעודה! אני כהן בכלל! אתה שמעת על שבט נגסת בגמבה? זה אנחנו. אנחנו צאצאים של עם ישראל עוד מלפני אברהם אבינו. איך אתה מעיז לשאול מי גייר אותי!

סליחה, סליחה, מלמל הרב גיא והניח בעדינות את הטלפון הזועם.
יופי. כל הכבוד! תמשיכו בעבודת הקודש.
איש לא הגיב.

כשחזר לשולחן שמע את טל רוזיליו מכריזה בפאתוס: קבלו את אנסטסיה פוזמקין השוחטת הראשונה שלנו!
ובקרוב גם סופרת סת"ם מוסמכת! ברכותינו אנסטסיה.
דמות גוצה עם פנים שמנמנות עמדה שם עם התעודה ביד וחייכה בפה מלא חסר שן קדמית. המקצוע הלם אותה להפליא.

מחיאות כפיים החרישו את אוזניו, וחיוך של קורת רוח התפשט על פניו.
מי כעמך ישראל גוי.

ינואר 2015, פינלנד



חצי שעה חלפה מתחילת האסיפה. כמו שזה היה נראה עד כה, הייתה זו אסיפה כבכל שבוע, רעיונות עלו ורעיונות ירדו ודומה היה שיותר ירדו משעלו.

טפשות קשה לנצח, ודאי כאשר האמת שקטה ובשקר ישנן סערות. זה היה המשפט, כמעט בכל סיום האסיפה, לאחר ששוב לא העלו בידיהם דבר.

אך עולם כמנהגו לועג ואין להם הרבה זמן, הם חייבים למצוא פיתרון לבעיה. נוצר מצב שרק מהלך דרסטי יציל את העולם.

באסיפה ישבו כל חברי 'הוועד העולמי לעולם ללא קונספירציות'. הם היו קבוצת אנשים שהתגבשה במשך כמה שנים ופעלה במטרה להציל את האנשים מיד עצמם.

''יש לי רעיון והוא יישמע לכם מופרך, אבל תקשיבו'' קולו היה מחוספס והוא דיבר בלחש, מה שגרם לכולם להשתתק ולהטות אוזן.

תלתליו האדומים כמו הזדקפו כדי להוסיף לו מעט סנטימטרים נוספים והצלקת שלאורך אפו, הוסיפה למראהו היחודי.

''מה שאני מציע דורש המון משאבים וזמן. כמובן גם כסף, אבל עם זה נסתדר. יהיו הרבה אנשים שיאבדו את חייהם אבל רק כך ייפסק מסע הכילוי העצמי שגורמים אותם אנשים לכלל הציבור''.

על פניהם של חברי הוועד נמרחה סקרנות, לא נראה שדבריו זעזעו אותם, להיפך, גם הם סברו שכל הדרכים כשרות לכך.

''אנחנו נפתח נגיף חזק ומסוכן בעל עוצמת הדבקה גבוהה ובכך נגיע לכל קצוות העולם ובמקביל נפתח נוגדנים לנגיף שיופצו בחיסונים לכל רחבי העולם''. המהומי חוסר הבנה נשמעו בחדר ומרבית הנוכחים לא הצליחו להבין לאן זה הולך.
''מה שיקרה הוא, שאנשים יתחסנו ויהיו מוגנים מהנגיף ואנשי הקונספירציה לא יעזו להתקרב לחיסון ויברחו ממנו והעולם ינצל...


אשמח לקבל ביקורת

"חבר'ה, אפשר קצת שקט? לא הזמנתי אתכם לכאן באמצע יום עבודה בשביל לאכול בורקסים". דפק הבוס על השולחן.
"אתם יודעים שהמפעל בקשיים. מחיר חומרי הגלם עלה, אין מספיק מכירות. אם אתם לא רוצים למצוא את עצמכם ברחוב, אני מבקש מכל אחד להביא לי עכשיו רעיון איך אפשר להגדיל את המכירות ולהגביר ביקוש בתחום שלנו. איך אפשר לגרום לאנשים לקנות יותר נרות".

מוישה שלייקס קפץ ראשון. "תראה, הרי הרבה נשים מדליקות נרות לפי מספר הילדים. אם נעלה קמפיין גדול לעידוד הילודה, זה ישתלם לנו מאד בטווח הארוך".
דודו הג'ינג'י חשב כמה רגעים ואז אמר "אפשר לעשות ההיפך, להעלות קמפיין לא לטפל בזקנים וחולים. ואז הצאצאים ידליקו נרות לעילוי נשמת כל הזקנים שימותו".
חזקי משקפי-מגדלת אמר "אפשר לעשות קמפיין על חיסכון בחשמל. שאנשים ידליקו נרות במקום חשמל".

אחרי שנפסלו כל הרעיונות הגאוניים, צצה ההברקה לבנצי המפוזר. "נמציא סגולה חדשה! סגולה שכוללת להדליק הרבה נרות. שבע נרות. לא, עשר. אפילו שלוש עשרה. יודעים מה? שמונה עשרה".
"בוא. אל תעוף. שמונה עשרה זה יותר מדי".
"שום דבר. תביאו שם של איזה צדיק. רבי מאיר בעל הנס"
"יש כבר סגולה על שמו".
"רבי חיים פלאג'י".
"שחוק".
"טוב נמצא מישהו חדש. הסבא מקלם, הסבא משפולי, הצדיק מיבניאל, הצדיק מכפר אזר".
"זה לא הצדיק, זה המפוזר".
"וזה שהוא מפוזר זה אומר שהוא לא צדיק?! טוב נו. יוסלה קמצן קדוש, יצחק אלחנן שמאלה, ננס הקצב, רבי יוחנן הסנדלר, רבי מתיא בן חרש, לא חסרים צדיקים. יאללה הלכנו על זה. תתחילו להפיץ ברשת".
"אבל אנשים לא יאמינו לסתם סגולה שמסתובבת ברשת בלי שום מקור. הם לא יאכלו את זה"
"יזללו את זה".
"ומה עם תקציב פרסום?"
סיבוב וחצי בגלגל השיניים במוחו של בנצי הנפיק את הפיתרון. "לא צריך שקל. רק תוסיפו לסגולה את אלמנט ה'הבטחתי לפרסם'".

תָּא אָדָם\ אמז.

קַלְגַּסִּים הֲרָגוּנִי.
זֵדִים הֱלִיצוּנִי.
זִ'יד הֵם קָרְאוּ לִי.
זִ'יד.

וַאֲנִי אָדָם.

1.

הוא לא יכול יותר.
החדר כולו מסבב אותו בהקפות, העניבה לופתת בעוז את גרונו משל חנוכה היום ולא שלהי תמוז, שלושת הטלפונים המודאגים מתעקשים להזכיר על קיומם ברצף, והוא – לא יכול יותר.

זהו.

קם כמו סחבה מקומטת , כושל לעבר הדלת ונועל אותה פעמיים, ושלש. העניבה מתעופפת אל על ונתלית על המזגן שמביט בו בדמע, אבל הוא, כאילו ברשעות, מוריד עוד את המעלות, ועוד, ועוד קצת, הבכי של המכשיר הרועש הופך למבול, אבל לא נורא, שום בריכה לא יכולה להזיק פה היום.
עוצם רגע עיניים ומדמיין את עצמו בעונג קופץ לתוך בריכה קרה וצלולת מבט.. אחר נמלך בדעתו, לא, אם תצמח לי פה בריכה מוטב יהיה להטביע בה עמוק עמוק את אברמובסקי, שטרנברג, אייזנבאך וחצ'קל הליץ הגוילם..
בעצם, חשק פראי עולה בו להטביע הכל – את העסקנים, ההורים, הבנות, הסמינר, את צוות המורות הכבודות שלו, ולהפוך להיות סתם ר' שולם ליכטנשטיין. או למה סתם? אולי ינהל איזה כוילל, או יהיה מגיד שיעור באחת הישיבות הקדושות.

רק לא לחוות שוב את התקופה המתישה הזאת.

הוא אוהב את התפקיד הזה, באמת שהוא אוהב אותו, מתאים לו כמו כפפה ליד, כמו מכסה לסיר.. כמו..
מתיישב על הכיסא המשרדי ומטה אותו עד הסוף אחורה, מוציא את החשמל של הטלפונים מהשקע, מכבה את הנייד, וכך, בעודו בתנוחה שמבטיחה עקמת לשבוע לפחות, הוא מנסה למצוא דימויים מתאימים יותר להגדרתו בתקופה הנוכחית.
כמו מכסה של קופסת טבק לפח עירוני, כמו חלב שפוך לקפה הפוך, כמו המורה קורצוויל לכיתה י'2..
"אהההה" צחוק חנוק נפלט מגרונו שעה שעולה בזכרונו סדרת החינוך שהעבירה הכיתה הנמרצת את המורה קורצוויל הכבודה שגם עליו נמאסה מזמן.
יקולל הוותק.
הוא לא יכול שלא לגחך שוב כשנזכר ביום בו הופיעה במשרדו הגברת הקשישה רוטטת מזעם כשפאתה כולה אדומה כדם... עכשיו הוא צוחק, אבל אז ההנהלה התייחסה לזה במלוא החומרה, ו-2 הבנות שארגנו את המסיבה נשלחו אחר כבוד לביתן לשבועיים של חשבון נפש.
אחת מהן הייתה זאת שהוא קיבל לפני שנתיים בדיוק, אחרי ששטרנברג וחבר מרעיו כמעט הוציאו לו את הנשמה דרך האוזניים.
הוא ידע שהוא לא צריך לקבל אותה, מהרגע הראשון ששמע את השם זה כבר היה ברור, אבל הוא - מנהל הגון. בודק, חוקר, שואל, מברר, ורק בסוף מגיע למסקנה הסופית. בדרך כלל היא תואמת את טביעת העיין(האוזן) הראשונה.. ניסיון של מומחים.
אחחח... בחיים לא יקשיבו לו כל החברה החוכמולוגים האלו.

משהו מפריע לו בעיין. הוא מנסה להתנער ממחשבותיו הנוגות וקולט באחת.

"העניבה!!!!!" בזינוק מרהיב הוא קופץ לעברה ותולש את העניבה הספוגה מן המזגן שבוכה מצחוק. הוא אוחז בה כמו במגבת המקווה וסוחט אותה נמרצות כשברקע נשמעות פתאום דפיקותיו של המזכיר הנאמן "ר' שולם!! למה אתה לא עונה בשלוחה שלך?? ראש ישיבת זנגוויל מחכה על הקו כבר רבע שעה.."

"זנגוויל?? לא מכיר"

"גם אני לא"

"מה רוצה"

"המזכיר שלו טוען שזה בענייני פיקוח נפש"

"טוב טוב אני פותח את הקו" אנחה עמוקה נפלטת מחזהו, בטח עוד אחד שפתח ישיבה אתמול ומתקשר להמליץ על הבת-של השכן-של הדוד-של החבר-של הסבא שלו.

אולי גם הוא יעשה את זה, יפתח איזה בית מטבחיים ויתקשר משם השכם והערב לכל מנהלי הסמינרים בדרישה לקבל את כל עופותיו למעונותיהם. בהדגשה על כל, כולל אלו חסרות הכרבולת או הזנב, מה הן אשימות שהן חסרות מזל? הרי...

"ר' שולם!!!!"

הוא מחבר את החשמל וכל הטלפונים פוצחים במקהלה פילהרמונית.

"צהריים טובים, מדבר שולם ליכנשטיין מנהל הסמינר המרכזי.
במה אוכל לעזור לך?"

בְּרֵאשִׁית
בָּרָא בִּי אֱלוֹקִים
אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ.
וְהָיָה בִּי תֹּהוּ וָבֹהוּ
וְהַחֹשֶׁךְ זָרַק אוֹתִי מִתַּחַת לִפְנֵי הַתְּהוֹם.

וּבְיוֹם הָרִאשׁוֹן
אָמַר אֱלוֹקִים
יְהִי בָּךְ אוֹר.
וְאוֹר וּמַיִם הִתְעַרְבְּבוּ בִּי,
נִקְווּ לִדְמָעוֹת זוֹהֲרוֹת.
וּמִעַטְתִּי עַצְמִי
וְהִגְדַּלְתִּי הָאוֹר
וְהִצְמַחְתִּי דְּשָׁאִים,
הִצְמַחְתִּי חַיִּים.

אֵלֶּה הֵן תּוֹלְדוֹתַי.
וַאֲנִי
בְּ רִ י אָ ה.

"...זה לא דבר פשוט, ואני מבין את זה. לגדל ילד עם בעיות, ובטח אמרו לך, יש את זה להרבה, אבל תמיד כל הורה מרגיש כאילו זה נברא רק בשבילו. אבל תשמע לי: הפרעת קשב וריכוז היא לא הדבר הכי נורא שיכלת לקבל משמיים. לי לדוגמה..."
"רגע רגע", מרים אלישע את היד כדי לעצור את החברותא הממהר, "על מה אתה מדבר?"
"על הבן הגדול שלך - ראובן. שמע, אני ואשתי דיברנו על הצרה שלך, על מה שאמרת לאשתך שהוא גורם לעצמו נזק שכל שני וחמישי מעיפים אותו מהישיבה..."
"כן, אני יודע מה קורה עם הבן שלי. השאלה היא מאיפה אתה יודע?"
"מה זאת אומרת? דיברנו על זה שאתה לא מצליח להתמודד אתו, שלפעמים אתה חושב על לשלוח אותו לאומנה. שהוא הורס לך את החינוך בבית".
"לא סיפרתי לך כזה דבר אף פעם. שהבן שלי הוא עם בעיות. אני לא יודע מאיפה אתה לוקח את השטויות האלה. הבן שלי הוא בחור חמד, הר"מים מהללים אותו. נכון הוא עף פעם פעמיים, אבל אתה לוקח דברים בלי שום פרופורציה. מתי בפעם האחרונה דיברתי איתך על הבן שלי? ודאי לא לשלוח אותו לפנימייה. זה מגוחך".
"תקשיב, אני זוכר שדיברנו. עובדה שאני יודע את זה. זה לא שאמרתי פה משהו לא נכון".
"זה בדיוק הבעיה! אתה מדבר על דברים שאתה לא אמור לדעת עליהם".
מישאל נרתע, "טוב, אם אתה רוצה שלא לדבר על זה אני מבין. היית צריך לפרוק את עצמך ואתה לא רוצה שאני יזכיר לך את הצרות שלך. רק שתדע שאם בכל זאת תרצה - אני יכול לעזור לך".
"תעזור למישהו אחר. תבחר מישהו, תמציא עליו עובדות, ותתחיל לשגע לו את השכל. באמת אני חושב שהגיע הזמן לחזור וללמוד".
"אבל מאיפה אני יודע את כל זה?"

כן, זוהי השאלה. מאיפה הוא יודע? הפרטים היו מדויקים. ראובן באמת היה צרה צרורה. לפעמים אפילו הוא חשב לשלוח אותו לפנימייה. אבל זה לא היה ברצינות, ברור שהמחשבות לא יותר מהשתעשעות. אף אדם שפוי לא יספר לחבר שלו כזה דבר שיכול להזעיק מיד את שירותי הרווחה. והאיש מדבר על זה כאילו בא אליו מלאך משמים ואמר לו: לאלישע יש בן שמתקשה, גש אליו, תשגע לו את השכל.
וזה לא פתאום שהוא בא אליו והתחיל לדבר על דברים סודיים. כבר בבוקר ניגש אליו הגבאי והזכיר לו שיש לו גמ"ח "ואתה יודע שאם אתה רוצה אפשר לסדר לך פריסת תשלומים נוחה במיוחד".
ואותה שאלה הגיעה כבר אז: "על מה אתה מדבר?"
"זה לא סוד שפיטרו את רעייתך, והמצב הכלכלי שלך ממש דחוק. שמעתי גם שאבא שלך גם נמצא בחובות עם הערבות שחתם עליה. נורא ואיום. אבל אתה יודע - אתה לא צריך להגיע למצב של קרן. זה יהיה מוגזם, שלא לדבר על זה שקופת העיר לא מאשרת כזה דבר במהירות. אבל אנחנו, החברים שלך, מוכנים לעזור לך לעמוד חזרה על הרגליים".
"מאיפה שמעת על זה?"
"לא הייתי אמור לדעת. רק שאתה יודע, אשתי היא מנהלת של בית ספר, ומישהי כנראה סיפרה לה. אבל היא לא תספר לי. מה שכן, שמעתי אותה מדברת בטלפון עם חברה אחרת. כמובן דיברתי איתה על זה שאסור לומר לשון הרע על אחרים. אבל ככה אני יודע".
אשתו של הגבאי הייתה מנהלת חשובה - לא באותו בית ספר בה עבדה אשתו של אלישע. האם כל פיטורים מתפרסמים אצל כל המנהלות? הופכים לשיחת היום?
מהגבאי הוא עוד התחמק באמירת תודה. אבל מה קרה פה עכשיו? פרטים שאף אחד לא יודע עליהם מתפרסמים בריש גלי. ויקליקס מיוחד בעבור אלישע ארנפלד. בליל שישי מודיעים להם ש"לצערינו לא יהיה ניתן יותר להעסיק אותך בבית ספרינו. אם תתפנה משרה נפנה אליך ראשונה". גם כן נחמה. מצאו את הזמן להעביר את הבשורה, שבת שחורה עברה עליהם. בגלל זה הוא עדיין לא דן איתה על האבחון של הילד.
וביום ראשון הראש כולל מדבר אתו על כסף. מישאל חופר לו על ראובן. החברים מסתכלים עליו במבט מוזר כזה של "אני מסתכל עליך כי אני מדבר עליך, אבל אני לא רוצה שתראה שאני מסתכל עליך כדי שלא תבין שאני מדבר עליך".
לגשת לשאול במה העניין הוא התבייש, סוף כל סוף הוא אברך מכובד. רק כנראה עם בעיית פיצול אישיות סטנדרטית שגורמת לו להרים בלילה טלפון לכל החברים, לספר להם את כל הפרטים המביכים של חייו. ובבוקר לשכוח מהכל.
או שמישהו אחר מספר?
ומי יכול לדעת עליו דברים שכאלה?

הכי נועז היה בן השכנים ששיבח אותו על מה שכתב, במילים ובמנגינה: "אתה כותב טוווווב!".
נהדר, תמיד נעים לשמוע שבחים. אבל מאיפה לבחורצ'יק בן השתיים עשרה הבנה בסוגית "צרות" – הנושא עליו כתב את הספר שיצא לפני שנה? וגם איך בדיוק הילדון יודע איפה הסתירו הגבאים את הספר שלו - אותו היו מוכרחים להכניס ל"אוצר" רק בגלל שהוא מתפלל בבית הכנסת.
"נהנית?" גישש.
"כן! אחותי חושבת שאתה גאון! היא אמרה שהיא בחיים לא ידעה שהסיפור חיים שלכם כזה מרתק. היא התפלאה למה לא שמת שמות אחרים ואז היא אמרה שבטח בגלל שחשבת שאנחנו נזהה אותך ולכן שמת שמות אחרים ואז זה לא אתה, כי מי שם את השם שלו?..."
"על מה אתה מדבר?"
"...אבל אנחנו עלינו על ההפוך על ההפוך שלך. קלטנו מה עשית וככה הבנו שזה אתה".
"על מה אתה..."
"על הסיפור שכתבת בעיתון 'במגזר'".
"אני - כתבתי - סיפור - בעיתון - 'במגזר'".
"אתה לא רוצה לדבר על זה?! בסדר. אבל כולם יודעים שלאשתך קוראים מהבית סילבר, שבעברית קוראים את זה כספי. אז אבא אמר שהוא לא יודע למה אברך כמוך צריך להתבזות בכתיבת סיפורים. אבל אם אין לכם כסף הוא מבין אותך יותר. הוא גם אמר משהו על פשוט בשוק או משהו בסגנון".
זה השני שמדבר אתו היום על המצב הכספי שלו. "רגע אחד. בוא נתחיל מהתחלה. יש איזה סיפור בעיתון שאני כתבתי על עצמי?"
"כן?" על הברנש יש מבט תמיהה מסוים. "בעיתון 'במגזר'. למרות שאני חשבתי שאתה לא מכניס את זה הביתה".
"באמת אני לא. אתה יודע מה – תביא לי את העיתון. אני רוצה לראות על מה אתה מדבר".
ובכן, בסוף העיתון, יש סיפור בהמשכים חדש. ''קולו של ההר' הוא נקרא, מאת א. כספי. ובו מפורט שמו של הגיבור החדש: אלישע ארנפלד. על המצוקה שיש לו בימים האלה בגלל שאבא שלו בחובות ואשתו בדיוק פוטרה ועוד כמה פרטים חסויים עליו, לתפארת המשפחה כולה.
להמשיך ולעמוד במדרגות כשהוא קורא בעיתון כזה לא היה אפשרי, "אני יכול לקחת את העיתון?" שאל.
"בטח", משך הילד בכתפיו, "אבל תחזיר לנו אחרי זה, אנחנו רוצים לשמור את העמודים של הסיפור כדי שלא נצטרך לקנות בסוף את הספר".
"אם אני הסופר", קרא אלישע כשהוא פותח את דלת הבית, "לא תהיה לכם בעיה שכזו".






אל תהיה מופתע ממה שאינך יודע;

תהיה מופתע ממה שאתה יודע.

הפילוסוף המפורסם moshe moshe



לא היה מקום להתפלא כשראה את אשתו באמצע שיחת טלפון עם הרבה אמוציות, התנצלויות הסברים והכחשות.

"לא אמא, לא. זה לא הייתי אני שכתבתי את הסיפור. כן, אני מבינה שכל השכנים כבר הספיקו לדבר איתכם על זה. לא אמא, זה גם לא אלישע". היא כיסתה את הפומית בידה ולחשה: "זה אמא שלי".

"כן", הפטיר, "איך שהוא ניחשתי את זה".

היא חזרה לטלפון: "אלישע לא ישלח את ראובן מהבית. אמא, אין לך מה לדאוג. לא מכל דבר צריך לעשות סיפור", שתיקה של דקה לטעינת צעקות, "אני מבינה שאת כועסת כי לא סיפרתי לך. אבל אני ילדה גדולה ואני חושבת שאני יכולה להסתדר לבד. שמתי לב שאמרתי הרבה: אני. אבל זה לא היה קורה אם לא היית מתעקשת להפוך את ה'אני' שלי לשלך". ובלחישה לראובן: "תוכל להכין לילדים אוכל? כל הבוקר אני פה בטלפונים מכל העולם ואשתו".

"בעיקר אשתו. אבל אל תדאגי, אני אדאג לאוכל".

ביד אחת שעדיין מסתירה את הטלפון, בעיקר את האפרכסת, "הא... ותסתיר את העיתון. הילדים לא צריכים לדעת שאנחנו מכניסים אותו הביתה, גם אם מדובר במקרה מוזר שכזה, במיוחד אם מדובר בכזה מקרה".

"אין בעיה", פנה לחדר השינה, מחביא את העיתון מתחת לכרית. לא מחבוא מוצלח אבל דיו לבינתיים. כשהסתובב לכיוון הדלת מצא את ראובן שלו נשען על המשקוף.

"אז אתה יודע".

"כל העולם יודע. המשגיח ניגש אלי הבוקר והציע לי לצאת מוקדם אם אני רוצה להתחמק מכל החברים".

"ומה עשית?"

"נשארתי, למדתי כל הבוקר בהתמדה כדי שאף אחד לא יעז להפריע לי".

זה היתרון של ישיבה קטנה, עדיין יש כבוד למי שלומד, לפחות ברמה הדרושה כדי לא להפריע לו. "אני גאה בך, אבל באמת יכולת לצאת".

"לא תודה, אם הייתי בורח השאלות היו מחכות לי למחר ולמחרתיים. לא יכולתי לברוח לחודש".

"זה הבן שלי".

"אבא..."

"באמת התכוונת..."

"מה פתאום? התכוונתי למכור אותך לניסויים רפואיים. ככה לפחות הייתי מחזיר כסף על ההשקעה שלי".

"תודה אבא, זה מרגיע אותי".

"אבל מה דעתך באמת לעבור לישיבה עם פנימייה..."

"אבא!"

"צוחק, צוחק. עכשיו בוא תעזור לי לערוך את השולחן".



במטבח עדיין הייתה דינה בשיחות ארוכות, "לא כתבתי את הסיפור הזה, לא אף אחד מהמשפחה שלי. לא קראתי לך המרשעת של הדור. לא, גם לא אכזרית. גם אנחנו מתפלאים מי יכול לכתוב כאלה דברים. אני מבינה שעכשיו לא תוכלי להחזיר אותי לעבודה ושזה לא בגלל מה שכתבתי או לא כתבתי". "המנהלת", הבהירה.

"גם זה ברור" מלמל אלישע.

"אבא", ריקי, הבת הקטנה. "מי כתב עלינו בעיתון?"

"חמודה, אבא ואמא מנסים לברר את זה. אתה יודע", פנה לראובן שהיה עסוק בלגלות מאיפה פותחים את הניילון - הצד השני כמובן, "כשהייתי ילד תמיד היה לי חלום להיות בעיתון, הפרסום, איך שכל מי שרואה את התמונה שלי מזהה מיד: זה אלישע ארנפלד. המאמרים על ההצלחה, ההתחלה מהבראשית הצנועה עד למעמד שיש לי היום. זה היה חלום רציני".

"ומה קרה?"

"אני עדיין בבראשית הצנועה. אפשר לומר שהתבגרתי. ואפשר לומר שניתבתי את החלומות האלה למשהו יותר פרקטי. לדוגמה, שיגידו על מהלך בגמרא: ה'מהלך' של 'ר' אלישע'. תאמין לי, מעולם לא חשבתי על פרסום כזה".

"מה אנחנו מתכוונים לעשות?"

"אתם? כלום! תנו לי ולאמא למצוא את הדרך לטפל בזה".



רק שלא הייתה כזו. הם ישבו בשתיקה אחד מול השני. מנסים למצוא את הדרך המתאימה.

"זה צריך להיות מישהו שמכיר אותנו".

"תראי מה כתוב פה, זה לא סתם מישהו שמכיר אותנו, זה מישהו שחי איתנו בבית ברמה האישית", הושיט לה את העיתון הפתוח:

קולו של ההר - פרק 1

לאלישע ארנפלד לא היו אויבים בחיים, אולי למעט בעל המכולת שהחוב אליו הסתכם בכמה אלפים. היו לו: אשה, שזה עתה פוטרה מעבודתה. דירת שלושה חדרים נחמדה באזור הצפוני-מערבי של העיר. ששה ילדים, וכובע ששימש לשבת וליום חול גם יחד.

יש ואדם לא מכיר את אויביו וצרותיו כלל. הם יכולים להגיע בדיוק ברגע הנזק הפוטנציאלי המרבי, או כפי שאלישע עצמו אמר פעם: "למה עכשיו, למה?"

השאלה האמיתית היא: מהי הצרה. אפשר לקרוא לבן הסורר שלו כצרה. אולי כך אפשר להבין למה הוא שוקל ברצינות לשלוח אותו לישיבה עם פנימייה. מישהו אחר יתמודד עם הטראבל מייקר (עושה צרות) הזה.

אבל ילדים הם צרה ישנה. אי אפשר לקרוא להם כמי שמחכים לשעה המתאימה להכות. הם עסוקים במלחמת התשה תמידית ונוראה. אלי הם ינצחו - לא מכוח ההפתעה.

גם אם אלישע לא יודע על הבליטה המרובעת בכיס של בנו ראובן. ומדובר בסיגריות - לא בפלאפון. וגם אם יום אחד ידע - עדיין הצרה הכללית היא צרה תמידית. אם כן עדיין נשאר לו להבין מהי הצרה שלו.

אבא שלו חתם על ערבות ולכן הוא מסובך בחובות. מצבו הכספי נוראי ואין לו מושג איך הוא ישלם את המשכנתא בחודשים הקרובים. נשארו לו עוד מספר שנים להשלמת החוב ואין טעם לסגת דווקא כשהוא קרוב לסוף.

אך צרת הכסף, כמו צרת הילדים, שניהם מגיעים מגזירה עתיקה שימיה כמעט כימות עולם. ועדיין נותרה התמיהה: מהי הצרה?

אולי עדיף לשאול: מהו קולו של ההר?



"הוא ממש מדייק, אבל אני חושב שיש לי דרך לגלות מי הכותב של הסיפור הזה".

- בוא לכאן מהר, הנה פה, צד ימין שורה שניה, יש פה אחד נראה ממש רע, נראה שלא אכל כבר שנים.

- אני לא יכול יש לי עוד את כל השורה הדרומית, אתה יודע באיזה מצב הם היו, זוועה, בחיים לא ראיתי כזה דבר.

איזו הזנחה. רק לחשוב כמה זמן הם לא נגעו באוכל. מסכנים, הם נראים ממש מתים.

- טוב, הוא חיכה כל כך הרבה זמן בטח כבר התרגל. מקווה רק שזה לא סבא שלי או משהו כזה, למה הוא יהרוג אותי.

- דוד, נראה לי אנחנו סתם ממהרים, אף אחד עדיין לא נגע באוכל.

- וואלה? שמעון, אתה יודע, כשאני חושב על זה, נראה לי סיבנו אותנו.

- איזה סיבנו, מי יסבן אותנו?

- במשרד.

- מי, איילת?

- כן, נראה לי היא איבדה את זה.

- וואלה!

- כן. שמע, אני מבין שהיא לחוצה ועצבנית, מגיפה משתוללת בחוץ. אבל בואי, תחשבי על רעיונות הגיוניים.

- צודק. בחיי לא חשבתי שצריך להאכיל מתים.

אוֹי
שׂוֹרֵף הַלֵּב
אֵיךְ הָלַכְתָּ מֵאִתָּנוּ?
הָיִיתָ לָנוּ לְמִשְׁעָן
הִגְשַׁמְתָּ לָנוּ חֲלוֹמוֹת
פָּתַחְתָּ לָנוּ דְּלָתוֹת
וְעַכְשָׁו?
הוֹתַרְתָּ אוֹתָנוּ לְבַד
אוֹי תָּו יָרֹק שֶׁלִּי