קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
הִתְכַּלְּלוּת


אֶת הַיָּמִים סָפַרְנוּ דַּוְקָא בַּלֵּילוֹת
אֶחָד, וְעוֹד אֶחָד, וְעוֹד, לָעֹמֶר
צֵרַפְנוּ לְשַׁרְשֶׁרֶת שֶׁל חֻלְיוֹת.
וּבַיָּמִים, שָׁרְתָה עָלֵינוּ רוּחַ אֲבֵלוּת;
בְּכָל זֹאת, מֵרַקְנוּ בְּכָל יָד
צָרַפְנוּ בְּכָל מֶרֶץ
כְּלִי שֶׁל חֹמֶר
הִגְבַּרְנוּ הַצּוּרָה עַל יְצָרִים
עַד בְּמֵם-טֵית הַשְּׁעָרִים
נִכְנֶסֶת שַׁיָּרָה, עוֹבֶרֶת
........חֶסֶד, גְּבוּרָה, תִּפְאֶרֶת.


בֵּין גַּלִּים
בֶּחָרָבָה עָבַרְנוּ, בְּשִׁירָה
שָׁמַיִם
מֵעָלֵינוּ נִקְרְעוּ בְּאוֹר גָּדוֹל.
אַחַר, בְּמַעְגָּלִים
יוֹם וְעוֹד יוֹם, קֻדַּשְׁנוּ מִכָּל סִיג וּפְגַם
טֹהַרְנוּ, הֶעְפַּלְנוּ לְהַשִּׂיג פִּסְגָּה.
תִּשְׁעָה וְאַרְבָּעִים
סָפַרְנוּ וְהִפְנַמְנוּ כָּל סְפִירָה
כִּבַּסְנוּ מַטְלִיּוֹת שֶׁל חוֹל
כָּל גַּרְגְּרֵי אֶתְמוֹל עָלוּ מִזִּקּוּקָם, וּכְבָר
בַּפֶּתַח נִכְנָסוֹת
........נֵצַח, הוֹד יְסוֹד.


עַתָּה, הִנֵּה בָּא לָּנוּ הַשָּׁבוּעַ שֶׁל מַלְכוּת
יָמִים שֶׁל הַגְבָּלָה, חֲנוֹת
בְּלֵב אֶחָד, כְּאִישׁ אֶל מוּל הָרִים.
שְׁבוּעַת הַשֵּׁם בֵּינֵינוּ, וַנִּגְמַע
מִשֶּׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים
הֻשְׁפַּע כְּדֵי שְׂבִיעַת כּוֹחוֹת, הִזְדַּכְּכוּת.
שָׁם, לְרָאשֵׁינוּ שְׁנֵי כְּתָרִים
אָמַרְנוּ וְעָשִׂינוּ וַנִּשְׁמַע
וַנִטַּהֵר, מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים
בִּקְדֻשָּׁתוֹ הָעֶלְיוֹנָה -

וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה.


  • 523
  • הספירה "מלכות שבמלכות" מציינת את יכולת הקבלה הכפולה, את יכולת האחריות על המלכות של כל אדם בעצמו. המלכות עניינה קבלה מהאחר - "המלכות לית לה מגרמה כלום", והמלכות שבמלכות מתייחסת לקבלת הדבר הגדול ביותר של חיינו: התורה.

    "נמאס! נמאס וזהו! פשוט אין משילות, אין משילות!" הוא נאם ברחבה שליד בית-הכנסת, וידיו התנופפו בלהט.

    "ומה אנחנו כבר יכולים לעשות?" נענה שוורצבוך לעומתו. "מה אנחנו, כאזרחים קטנים, יכולים לעשות כדי להחזיר את המשילות לעם שלנו, למולכים בראש המדינה שלנו?"

    "חייבים לעשות משהו! פשוט חייבים!" החום מילא את פניו, כאילו שוב דלקה האש שהציתה את בית-הכנסת עצמו. בית-הכנסת שהוא אפילו לא היה מסוגל להסתכל בחורבנו. חורבן הבית ממש.

    "שנפגין? שנהפוך את המדינה?" הציע רחמני.

    "הפגנות לא יעזרו," ביטל בן-דור בהינף יד.

    "אני אומר לכם, אנחנו צריכים פשוט לבנות! בלי להתייאש! לחזור מיד אל תוך בית-הכנסת ולהתחיל לנקות ולשפץ אותו מחדש!" אמר יומטוביאן בקול שקט.

    הוא הסכים אותו, אבל הרגיש שהוא לא מסוגל. פשוט לא מסוגל להמשיך כך, להתקדם הלאה – בלי שהעשבים השוטים והדליקים נוכשו קודם. ועשבים שוטים זה כינוי עדין בשבילם.

    האזעקה קטעה את השיחה שלהם. הם מיהרו, מתורגלים כמעט, אל חדר המדרגות של הבניין הסמוך, מתפללים שאף שכן ערבי לא ירד בדיוק גם הוא, ובידו סכין או בקבוק תבערה או גרוע מאלה.

    השהייה בחדר המדרגות החשוך לא הייתה נעימה, והוא ניסה למצוא לעצמו קיר כדי להישען עליו. והוא מצא לעצמו, בפתאומיות גדולה מדי, ובמקום שגבו יישען עליו – מצחו נחבט בו.

    והכול הסתחרר סביבו.

    והוא ראה כוכבים וברקים ושמע קולות רועמים. הזיקוקים של הערבים?

    האור הפתיע את עיניו פתאום. אש בערה מרחוק מול עיניו, אך בניגוד לאש ששרפה את בית-הכנסת האהוב שלהם – היה טוהר באש הבוהקת הזו, והיא הביאה שלווה ללבו.

    ואז הוא שמע את הקול.

    "אנוכי ה' אלוקיך!"

    והוא רטט כולו, מכף רגל ועד ראש, ואף שהכול היה הזוי כל-כך, הוא מיד הבין שבמעמד הר סיני הוא נמצא כעת. וכשהקול המשיך להכריז בעוצמה את כל עשרת הדברות, הוא חש בהתרגשות הפושטת בו: הוא זוכה להשתתף בקבלת התורה! ובאמת! לא רק נשמתו, כמו לפני אלפי דורות.

    שוב חש זעזוע קל במצחו, ואז פקח את עיניו אל החשכה.

    "טווח הזמן שאחרי האזעקה נגמר," טפח יומטוביאן על זרועו. "אפשר לצאת. אתה בסדר?"

    לרגע הוא לא היה בטוח. ואז הוא ידע שכן.

    כי כן, משהו הסתדר פתאום במוחו ובנשמתו.

    נכון, סוגיית התגובה הנכונה עוד לא הוכרעה, אבל כעת הוא ידע, כעת הוא נזכר, בעיקר, בעיקר שמקיף את כל ההחלטות ואת כל התגובות ואת כל הקורות אותם כקהילה, כעם, ואותו כפרט, כיהודי שומר תורה.

    בעודו צועד בחזרה לביתו, מלמלו שפתיו קטעי משניות וגמרות ותורה שזכר בעל-פה, והוא ניסה לסדר לעצמו במה יפתח כשישוב הביתה. כי אולי הממשלה לא מפגינה מספיק אחריות כלפיו וכלפי כל תושבי עם-ישראל, אבל הוא הרי לא אחראי עליה. הוא אחראי רק על עצמו, ועל מלכות נשמתו בתוך-תוכו ועל כולו.

    והוא מוכן ליטול על עצמו את האחריות הזו.

    והוא מוכן להכריז בקול, קול שיצלצל בכל חדרי לבו, את המילים האלמותיות: "נעשה ונשמע."



    הסיפור הזה אולי יכול להתאים גם לאתגר "תנו כבוד", ובכל-זאת העדפתי לתת לו את המקום שלו כחלק מהסדרה.
    'תסגור את החלון'! איזה רעש!
    'אבא, לא ראית שאין חלון? הם ניפצו אותו!'

    'מחר על הבוקר אני לוקח אתכם לצפון, סכמתי עם יניב שיתן לנו את המפלס התחתון של הוילה'.
    'ממש כיף, אבל איך בדיוק נסע כשהרכב עולה בלהבות?'.

    ---
    וככה נראה המחר:
    קמים בבוקר, לא אחרי שישנו בלילה.
    תפילת ראש חודש בבית כנסת - אין בית כנסת.
    יאלה, ארוחת בוקר טעימה לפיצוי על הלילה הזוועתי - אין מכולת. יש פחם.
    טוב, נוותר על ארוחה, נוסעים להירגע על החוף - אין רכב. יש שברי זכוכית.
    אז לעבודה, נמשיך בשגרה - אין עבודה. החנות נשרפה כליל.
    לפחות ננוח קצת על הספה בסלון - איזה ננוח. הילדים בהיסטריה של החיים.

    ----
    למען האמת, עכשיו אני כבר רגוע.
    אני יודע שהלילה הבא לא יהיה כמו הלילה הקודם.
    סגרנו על משילות, חברים. יש משילות בלוד!
    זו המילה. משילות.
    כשנכריז על המשילות, אני רוצה לראות ערבי אחד שמעז לעבור ברמזור אדום! אחי, סכמנו משילות!
    כמה טוב שמצאנו את הפתרון המהיר לבעיה הזו, הכל פשוט ענין של משילות.
    "הלו, אתה שם עם האבן ביד, עזוב אותה! רק אתמול סגרנו פה את הפינה של המשילות!".
    "דייי... עזוב את הרכב! זה לא משילות ככה!".

    ---
    "הלו, יניב, באמת תודה על ההצעה, אבל אין צורך. אנחנו נשארים בלוד".
    "אתה נורמלי?"
    "כן כן, אתמול היתה כאן הצהרה של ביבי, ספרתי, הוא אמר 34 פעמים שמחזירים לפה את המשילות. זהו, לוד כבר מקום בטוח, תודה".
  • 447
  • אכתוב עלי דף,
    את הרגשתי כעלה נידף,
    בתקופת מבצע שומר חומות,
    על רצועה אי שם ליד החממות.

    האזעקה הראשונה בתשע בערב,
    כולם אצים לחדר מדרגות אפי' בלי גרב,
    הדי הפיצוצים מרעידים את המעקה,
    וילדה בוכה לאמה ואני את הדמעה מנקה.

    להתרחץ אני חושש שמא תתחיל אזעקה,
    ובמהירות אני כבר אחרי ופתאום בוקה ומבולקה,
    האמנם כן זה שוב אזעקה הירי שוטף?,
    לא זה מהרדיו זה ירי לעוטף.

    הלכנו לישון אך בפתע פתאום,
    בשעה שלוש יללות האזעקות כמרעום,
    כולם בפיג'מות אצים רצים,
    עם פרצוף כרית ממש לא מרוצים.

    אחרי הסיוט חזרתי לציפה ולכר,
    כבר תפסתי תנוחה כמו דחליל האיכר,
    עיני כבר נעצמו נשאבתי לתרדמת,
    אך לפתע אוזני שומעת אזעקה מעומעמת.

    טוב זה מרחוק אני לא מתחשב,
    ובעודי חושב קופץ לי הלב,
    כי התחילה אזעקה הפעם זה כאן,
    ולהישאר במטה זה ממש מסוכן.

    שוב נועל את הקרוקס שהפעם החליט,
    שאת הגומי האחורי באמצע הוא מנחית,
    ופתאום הוא נתקע בין הזרת לקמיצה,
    והאזעקה ממשיכה נפשי כבר קצה.

    נו אולי הפעם תהיה האחרונה,
    ונחזור להרגיש את מתיקות השינה,
    אך לא כי בעזה החמרים' מחליטים,
    שכל חצי שעה הם טילים משגרים.

    וכך הייתי ער עד צאתי לתפילה,
    עם מעט תנומות רסיסי לילה,
    ובבוקר תפסתי חבר ויחד קיללנו,
    את החמאס זבל נאלח אש תאכלנו.
  • 595
  • "איך הגעתי לכאן?" זו הייתה המחשבה הראשונה שהלמה בו כשהתעורר. גישש את דרכו באפלה אל המתג. שלח את ידו, מחכה לאור שיציף את החדר. בזזזזזזז. הבזק קטן כתמתם. צרור ניצוצות וזרם חשמלי קצר אך מדויק ששלח אותו חזרה אל המיטה. ברזליה המסורגים חבטו בו. מזרן לא היה מלכתחילה, הבחין כעת. מבאר למפרע את כאבי הפסים-פסים שחש בכל גופו.

    ניסה להניף יד, כאב חד מפלח את הגב, תופס, מצמית. יד שנייה – הצוואר. כדרר את עצמו לפינת החדר. יניח לגוף להסתגל, אולי תבוא אחריו גם נשמה.

    יומיים עד שהסכין לצאת אל הרחוב, מבולבל תוהה. הכביש כולו מהמורות. האם הוא מוביל בכלל? מוליך? אם כן – לאן?

    זיהה פתאום את הרכב "שלו". ניצוץ קטן של געגוע היכה בו פתאום, מרטש בעליבותו. דמעות צצו בעיניו. תחושת שייכות, כאן? כנראה רק צל של חלום רחוק.

    הקורולה לא התניעה, מאשרת את תחושותיו. ניסה שוב בשאריות אכפתיות. המנוע השתעל, נבח רגע באזהרה לפני שהזניק את הרכב ישירות על אלמנט מדרכה עגול עשוי חצץ דחוס. השאסי השמיע צליל קריעה צורמני. מנגינת זוועה לאוזן אדם. ערבה לאוזן פחח.

    יצא מהרכב. זה הצמח לא יוציא קמח. התחיל לצעוד בין הדמויות. צללי האדם שנעו ברחוב, מתעלמים זה מזה. אפס קשר. פתאום הבין לאן נעלמה ו' החיבור מאז שהגיע. ניסה לשבור את הקללה. הגמגום השבור שיצא במקום קולו הצלול, הבהיר מכבר - שכנע אותו לסגת.

    השמש קפחה על הראש, שואבת שאריות חיות. רגלו ניגפה בשקית אשפה מצחינה שעמדה במרכז הכביש. הביט בה בעיניים קמות. החזירה לו מבט בשלווה. לא היה דבר מוזר בה. זה היה מקומה הכי ראוי. כאן.

    קרס לפינה. החליט להתבונן לפני שממשיך. להבין עד הסוף. זו הייתה דרכו גם "שם", אמרו שזה עוזר. אז אמרו. הנה, בכל זאת הגיע ל"כאן". קיבל להתבונן בכל זאת, יבין מי נגד מי מה נגד מה. אולי ימצא גם משהו בעד, אשרי המאמין.

    בסוף זיהה את הוותיקים. לפי צורת ההליכה שלהם. אקראית, מזדמנת. באמונה תפלה, כך נוח לה להליכה לחמוק מיד הגורל להט המתהפכת. לבושיהם אוסף, תחבורתם גבבא. מי יכול לפגוע בהם כך. כאשר יפגע, כמה יזיק. כאשר יזיק, גרוע יותר כבר לא יהיה. אולי.

    הם מביטים ברחמים בחדשים הנקלעים. קוראים את ההלם על הפנים; מזהים את הבושה הטרייה שבעליה עדיין מנסים להסתיר בלי להבין שכאן זה כבר לא רלוונטי לאף אחד; יודעים שהם עוד יבינו את זה. ככל שמוקדם טוב יותר. או – שהם ייצאו משם.

    כי לקשיים יש כניסות רבות מספור. יציאה - רק אחת.
    (הפרקים הקודמים)

    פרק י"ב

    לאאאא!
    יכול להיות שהוא צודק?
    ההצדעה הזאת באמת מפריעה לך? אבל לך!
    מנסה לגייס את כל הכנות שבי.
    חושבת שלא. מזהה את התשובה החלושה.
    זו סתם דרך אחרת לומר שלום. לא משהו שמכוונים בו או אמורים לחשוב עליו יותר מידי.
    איפה העיניים שלי היו עד היום?
    עוד דינג.

    מסתובבים בגאולה. איציק שורק איזו מנגינה. אולי תשמור את זה לבית ולא ככה בחוץ?
    אבא לא היה מעז לשרוק ככה ברחוב. או בכלל.

    איציק שוכב על הספה של אבא ואמא עם הרגליים למעלה. היי, תוריד אותן.
    נס שאבא עוד לא חזר מהתפילה.

    איציק צוחק בקול חזק מידי. הלו, תנמיך.
    אבא מסתכל.


    נזכרת בכל הפעמים האלו שפעולות מסוימות הוציאו אותי משלוותי.
    מנסה להלביש דמות אחרת לאירועים. נגיד מוישי. אני עוקבת בכאב אחרי התשובה. לא היה לי אכפת.

    כולם מקבלים אותו כמו שהוא. ואפילו יותר מזה, אז למה רק לי מפריע? למה אני מודדת אותו על פי אבא?
    הוא אדם טוב, מתחשב, שמח. אף פעם לא משעמם לידו. אז למה???
    הוא תמיד מוזג לי שתיה כשלוקח לעצמו. מתעניין באמת בשלומי. כמעט לכל שאלה יש לו תשובה...

    הרגליים שלי עוד רגע מתקפלות. חייבת לשבת. עכשיו.
    "איציק, בוא נשב רגע".
    "מה יש, מה קרה?" הוא שואל בעיניים מופתעות.
    "הנה, יש שם ספסל".
    אני מתיישבת. הוא עומד לידי, לא מבין מה קרה לי.
    "רבקי, הכל בסדר?"
    "מה יהיה איתנו?" אני פולטת בלי קשר. בעצם עם. ורציתי בכלל לומר משהו אחר.
    הסכר שלי נפרץ, לא מתחשב בכך שאנחנו באמצע הרחוב.
    איציק מתיישב. "יהיה טוב", הוא מחייך אבל אני מזהה עצב בין העיניים.
    "סליחה".
    הוא מהנהן, סוף סוף אנחנו מבינים אחד את השני בלי מילים.
    יושבים שם עוד כמה דקות. לא יודעת כמה בדיוק. השעון הפנימי שלי עצר.

    עוד מעט נקום, נמשיך לצעוד לכיוון התחנה. נראה כמו עוד זוג צעיר. עם מזוודה. נוסעים לשבת.
    אבל אני יודעת שמסע לא ברור לפני. לא תמיד יצלצלו לי דינגים. לא תמיד אבחין מי אני ומי אבא בין הקולות.
    אבל אני רוצה לצאת לדרך הזאת. להילחם. לגעת בערפל. ואולי יום אחד הוא יתפזר...



    - סוף -​
    עבדתי בימים האחרונים על קמפיין התרמה לאנשים יקרים שעוסקים בהצלת נפשות, ומטבע הדברים זקוקים כעת, לאחר הטרגדיה, למזון כלכלי כדי שיוכלו להמשיך הלאה.
    כתוצאה מכך עסקתי עם חומרים כאובים שבחלומותיי הגרועים ביותר לא חלמתי שאצטרך לראות,
    אבל מה ששבר אותי, בסופו של דבר, לא היה ההתעסקות בתמונות,
    אלא האנליטיות והמעשיות שבהן ניתחתי את טיב הקופי.

    והרגע ההוא, שבו מצאתי את עצמי מחשבת את אפקטיביות המילה "המומים" לעומת "שבורי לב",
    היה הרגע שבו גאתה בי הבחילה והרגשתי שאני לא יכולה לשאת את ההתעסקות הזו יותר.
    איך, בעולם, את מעזה לקחת דם בידיים ולהפוך אותו ליצירה???

    יממה עברה מאז. ובמבט לאחור, כשאני רואה את מספרי התרומות עולים ולמול רוחי האור בעיניים של אלו שהכסף יועיל להם למנוע כאב,
    אני מרשה לעצמי, בעדינות זהירה,
    להעז לחשוב:
    איפה עובר הגבול בין דריכה אכזרית על יבלות, לבין עשייה חיובית ונכונה?
    היכן ההבדל בין אטימות סדיסטית לבין רצון כן ואמיתי להועיל לאלו שזקוקים לכך?
    ולמה, הו, למה הייתה תחושת הבחילה איומה כל כך, במקום שבו לכאורה הייתי צריכה לשמוח ולהתעודד מכך שמקומי בין המועילים?
    האם לא נכון להשתמש בכאב שכבר קיים, על מנת למנוע ממנו להישנות?

    השאלה שלי חזקה ובוערת ועדיין לא הגעתי לתשובה. אשמח אם תעזרו לי לחשוב עליה.
    היכן המקום שלי,
    שלנו,
    ככתבי תוכן,
    ושמא נציין ככתבי שיווק,
    שבהנף מקלדת עשויים ליצור עולמות ולחלל אותם.
    מה תפקידנו כמנגישי הטרגדיה, לעיתים, והיכן עובר הגבול שלנו בין שימוש נכון לשימוש נפשע.
    כילד, אני זוכר את אבי מכה את אימי, צועק עליה שהיא לא מספיק מקשיבה לג'וסף סטילמן, הכומר הנערץ עליו. הוא גם היכה אותנו קצת, בדרך כלל עם תנ"ך כבד וישן שירש מאמו, סבתי טניה בל. הוא התרה בנו תכופות שאם לא נברח מהשטן ומפיתוייו, בסוף אולי נמצא את עצמנו כמו היהודים, נקלים וחוטאים וסובלים.

    בגלל האופי שלו והמרירות הקבועה, ואולי מעוד סיבות, לימודי הדת לא נתפסו אצלי אף פעם כמשהו נעים, או דבר שארצה להשקיע בו את כל כוחותיי כשאגדל.

    עם זאת, הוריי בחרו עבורי את מסלול חיים, וכך מצאתי את עצמי בגיל חמישה עשר יושב בתוך מבנה אפל, חשוך ועתיק, ביחד עם עוד עשרות ילדים כמוני. מאזינים למגוון ענק של הרצאות ותכנים בנושאי המושיע, אדוננו, האגרת לבני טריוונקה, ועוד ועוד מושגי יסוד. הנזירים במקום לימדו אותנו להכין אוכל בסיסי, וחיינו בצורה ספרטנית על גבי מזרוני קש.

    בימי ראשון התייצבנו כולנו, פרחי הכהונה של מרכז לימודי האל בעיירה רוטרדם, וסייענו בעבודות המזבח השונות בכנסיית מרי הקדושה. יוצקים יין, פורסים את לחם הקודש, ואפילו פה ושם גם מבצעים עבודות תחזוקה קטנות במבנה. פעם צבעתי את הדוכן לבדי, ערב המיסה הגדולה בניהולו של הנרי טיינפ, הבישוף הראשי של האזור.

    לא ממש הייתה לי ברירה, זהו המסלול שהוריי בחרו עבורי, ובסך הכל למדתי ליהנות מהדרך הזו. אחרי שנתיים במרכז לימודי האל כבר התחברתי מאוד לכל מושגי היסוד, וחשתי אהבה גדולה לאדוננו המושיע.

    אבל בגיל שבע עשרה נסענו כולנו לטיול בצרפת, למכון להפצת דת האהבה והרחמים בפרובינציה קולון. שם היינו צריכים להתפעם מהמראה הנשגב של מאות ואלפי צעירים מוכשרים מכל אירופה השוקדים על הכנותיהם האחרונות טרם מבחני ההסמכה לכמורה.
    מה שקרה זה שכמה ימים קודם הביקור, נפל סכסוך בין התלמידים במקום, עניין נקודתי על חלוקת חדרי המגורים וסידורי הישיבה באולם המרכזי, ואולי קצת ויכוחים זניחים על סמכותם וחשיבותם של שני נשיאי המכון.

    בדיוק כשנכנסנו להיכל הקודש, מייחלים להתרגש, ראינו מחזה בל-ישכח:
    מאות צעירים לבושים בתלבושת אחידה מכים זה את זה, שואגים, בועטים, משליכים אחד על השני כסאות עץ עתיקים ומלאים זלזול וכעס אחד על השני.

    עמדנו מזועזעים, כולנו, ואני אישית הלכתי לפינה צדדית, ושם ראיתי כומר קשיש נס מהפורעים ונאחז בשארית כוחותיו בעמוד מתכת. אחד הצעירים משך בזקנו, והשני קפץ עליו והסיג אותו אחורה.

    מזועזע לחלוטין, יצאתי משם לבדי, רועד, ומייד החלטתי שכל מה שאבא שלי הטיף לנו עליו פשוט לא נכון. ראיתי במו עיניי! אני עם המושיע גמרתי. אז התקשרתי לסטיבן פופאו חברי מילדות, סוכן כרטיסי תעופה, והוא מכר לי מייד כרטיס לארץ ישראל. שם, החלטתי באותו רגע, אלך ללמוד בישיבה יהודית. הכי טובה וחשובה שיש. אולי הם יודעים איך לכבד אחד את השני ואת אנשי הדת שלהם.
    מקום להעיר ובעיקר להאיר, לפרגן ולהתדיין

    ובחזרה לאתגר:
    חשבתם פעם מדוע פוליטיקאים לא מופיעים בציבור רעולי פנים ועטורי שאל?
    התשובה פשוטה מאד – משלמים להם.
    משלמים להם כדי שיראו את פרצופם המאופר בראש המהדורות, משלמים להם כדי שיניעו את ידיהם בתיאטרליות תוך כדי נאום, משלמים להם כדי שיעמדו בנחישות על רגליהם.
    למה? מי הם האנשים בעלי הכוח וההון שמשחדים את חברי הכנסת שלנו בסכומי כסף גבוהים רק לשם המטרה המוזרה – הופעה בציבור באיברים גלויים?
    התשובה היא:
    סוחרי איברים.
    כן כן. סוחרי האיברים מזרימים סכומי כסף אדירים לכיסיהם של האנשים החזקים במדינה. מבלי שנשים לב הם ממלאים את חיינו בתוכן ממומן. לכל הצהרה פוליטית מסקרנת שמעלה ח"כ אלמוני מתלוות גם תנועות גוף שונות. הנעות ידיים שריריות, גירודי אף מכוונים, עפעופי עיניים מדי מספר שניות ואפילו ישיבה בתנוחה המבליטה את הכרס.
    כך משחילים סוחרי האיברים את מוצריהם לפרלמנט שלנו, ומשם למוח שלנו וללב שלנו.
    וזה לא הכל.
    סוחרי האיברים משלמים למיליארדי בני אדם:
    לרופאי השיניים שלנו, לקופאים בסופרמרקטים שלנו, לשחקנים בסרטים שלנו, ובעצם לכל אדם שאנחנו פוגשים.
    יתכן שאפילו אתכם הם משחדים – מבלי ידיעתכם!
    שתפו והפיצו.
    כ"ח אב ג'תתצ"ב 62 שנים לחורבן הבית​

    היום הייתי שם, בישיבת החירום של הסנהדרין, ושמעתי, כמו כל השאר, את הכרזתו של ר' עקיבא:"'דרך כוכב מיעקב'- אל תקרי כוכב, אלא כוזב. בר כוכבא זהו מלך המשיח"
    [1]. כן, כך הכריז רבי עקיבא על שמעון בר כוסיבא, צאצא בית דוד מצד אביו ומשתייך למשפחת כוהנים הקרובה לבית החשמונאים מצד אימו.

    כולם, כל חכמי הסנהדרין, הסכימו עם קביעתו של רבי עקיבא, מלבד אבא.
    אבא הוא מתלמידיו של רבי יהושע בן חנניה ונקרא בפי כל- רבי יוחנן בן תורתה. הוא, רק הוא יצא חוצץ מול קביעת רבי עקיבא ואמר:"עקיבא! יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא!"[2]
    אבל רבי עקיבא נשא נאום חריף וחוצב להבות אש בעד מלך המשיח ור' טרפון, ראש הסנהדרין, קרא אליו:"עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מן החיים!".
    כל החכמים סמכו ידיהם על דבריו של רבי עקיבא. כל הצעירים משתוקקים להשתייך לצבאו של בר כוכבא. רבי עקיבא עצמו משמש נושא כליו של בן כוזיבא המלך[3],

    ורק אני מנוע מלהצטרף למרד הגדול.


    אבא לא מסכים שאצטרף. הוא אומר ששמע במו אוזניו את בר כוכבא מכריז בשעת יציאתו לקרב:"ריבונו של עולם, 'לא תסעוד ולא תכסוף'[4]. הלוא אתה אלוקים זנחתנו (ביד הרומיים) ולא תצא בצבאותינו. אף אם לא תסייע אותנו, גם אז אל תבייש אותנו, להחלישנו מפני עוונותינו, ותעזוב הכל אל דרכי הטבע"[5]. "אדם המסוגל לומר זאת- אינו מלך המשיח" משנן אבא באוזני שוב ושוב.

    אבל קשה לי.
    קשה לי לשמוע את ניצחונותיו של הצבא בן החמש מאות ושמונים אלף, אשר בסופה וברעש מדלגים ברחבי הארץ וידם בעורף הרומיים הנסים מנוסת חרב- ולא להניף עימהם את דגל המרד.
    קשה לי לשמוע את גבורותיו של בר כוכבא שמספרים עליו כי הוא מקבל אבני בליסטרא באחת מארכובותיו וזורקן והורג מהן כמה נפשות[6] ולא ללכת אחריו בעיניים עצומות.
    קשה לי להיפרד מחברי כאחי שרכב מכאן בעקבות בר כוכבא.
    קשה לי
    ובכל זאת שומע אני בקולו של אבא, אך ליבי בל עימי.


    [1] איכה רבה ב, ד.
    ירושלמי תענית ד,ה.
    [2] ירושלמי תענית ד,ה.
    [3] רמב"ם הלכות מלכים יא,ג.
    [4] תהילים ס,יב.
    [5] איכה ב,ד.
    [6] איכה רבה ב,ד.
  • 586
  • בס"ד

    "אוי איזה זכות זה לקדש שם שמיים" כך חשבתי לעצמי, לאחר שעזרתי לנהג הערבי לדחוף את רכבו דמום המנוע במעלה הגבעה עד למורד. הייתי מולהב ממחשבות על עתיד משותף, ממנסור עבאס, נזכרתי שגם הערבים התנדבו לעזור לנו במירון בליל האסון, ובכללי מבסוט שיש עוד תקווה לאנושות.
    ואז שרוליק הופיע ממולי. עיניו בורקות ופיו ממלל שירות ותשבחות, "אין לך מושג איזה נס קרה לי עכשיו" הוא היה מאוד נרגש, "נו, ספר מה" הסתקרנתי, "כפי שאתה יודע הייתי מאוד לחוץ בכסף בשבועיים האחרונים, לא היה לי שקל לא בבנק ולא בארנק, לא יכולתי לשלם למטפלת ולא לקנות במכולת, הייתי מדוכדך ומלא ביבושת. אתמול חזרתי מהכולל לכיוון ביתי כשלפתע הבחנתי בארנק המוטל באמצע הרחוב, הרמתי אותו לבדוק אם יש עליו פרטים מזהים כדי שאוכל להחזיר לבעלים, אבל הכיתוב המסתלסל בסגנון מזרחי לא הותירו ספק באשר לזהות בעליו הישמעאלי", רציתי לענות לעומתו בחדווה וגיל "וודאי עשית כרבי שמעון בן שטח והחזרת לנכרי את האבידה בכדי שיאמר בריך אלההון דישראל" ורציתי לקנח ב "אוי איזה זכות זה לקדש שם שמיים" ואז שרוליק הוסיף "התקשרתי לרב שהסביר שאבידת הגוי לאחר יאוש מעיקר הדין ודאי מותרת, אוי כמה שהייתי צריך את הכסף, איזה חסד גלוי זה היה".

    ואני רק חייכתי, מתפעם מהנס.
    כי יש, עת לשתוק.




    עברו שלושת ימי הבכי, התחלתי לאסוף את עצמי, יכולתי כבר להתרכז קצת בלימוד, הסברתי לחברותא שצריך להתנתק מהנייעס והתמונות המרצדות. כי בשלושה ימים האחרונים, הייתי ממש כאוב והלום, לא יכולתי להפסיק מלחשוב על הנספים ורגעיהם האחרונים, על הניצולים והניסים, כי בשונה מכל האסונות שקרו בשנים האחרונות, הפעם הרגיש כל אחד שמדובר בטרגדיה אישית, שחלילה זה היה יכול להיות כל אחד מאיתנו, משהו שלא ניתן להרחיק כלא שייך לי, ולכן היגון עטף את כל כולי. חזרתי לתלם מארגן את סדר היום שבו עת לספוד ועת ללמוד, עת להתפלל ועת להתאבל, עת לפחד ועת לשקוד. אבל החברותא רק הביט בי בעיניים מזוגגות, "איך הורים יכולים לשכל שני בנים באחת" הוא זעק, "אתה יודע שעברתי באותו מקום, ממש בזירת האסון שעה קלה לפני שהכל קרה" בעיניו ראו את הבעתה.

    ואני רק חיבקתי, משתתף בכאב.
    כי יש, עת לשתוק.
    את יוסי צייטלין איש הרוח, העט והאמוציות, אין צורך להציג. עיתונאי ותיק, חושף השחיתויות ב"צנובר שלי", מי שככל הנראה גרם להפלת ממשלת האחדות של נתניהו ואהוד ברק בתשע"ט, וגם, איך לא; הסופר המקורי שכתב את "קוגל אוכלים עם המשפחה, או שלא אוכלים בכלל"
    וגם כמו שאני מניח שאתם יודעים, יוסי הוא תלמיד חכם עצום. למדן, ירא שמיים. איש עניו וצנוע. יהודי שאיכשהו, בצורה מרגשת, לעולם לא יכתוב לשון הרע, ברמז או בעקיפין. לא אבק, לא כלום. איש של ניחוח יהודי רוחני עמוק - שגם יודע לתפוס את כולנו, שובה אותנו בקסמי מקלדתו המזהירה.

    את הספר החדש שלו, "אחמד, תתקן ת'מדרגה", קניתי עם המון ציפיות. מעיתונאי מייסד ז'אנר ומשקיען על, ציפיתי לקבל ספר שיהמם אותי לחלוטין.

    וקבלו ספויילר?
    זה בדיוק מה שקרה...

    ולחדשות בהרחבה.
    יוסי מספר שבמשך כל שנות פעילותו בעיתונות החרדית, הוא חלם על הספר הזה. "רציתי לכתוב ספר בלשי, קצר ומהודק, שמציף בעמודים הראשים מסתורין, ואחר כך רצים לכל אורכו לא פחות משישה פתרונות אפשריים לתעלומה".
    אם יצא לכם לקרוא ספרות בלשית "אמיתית" ובואו נקווה שלא, כי עד היום ספרות כזו הייתה גויית בלבד, הרי שיש להם תבנית קבועה:
    ראשית מציגים בפני הקורא את הדמויות הפועלות, הזירה, האווירה וכדומה, ואז מתרחשת טרגדיה. רצח, גניבה, שוד, היעלמות, משהו בסגנון.

    בהמשך יוצא הגיבור לחקור את הארוע, או שהאירוע "נחקר מעצמו" על ידי דמויות שונות בספר, והמתח והחידה מחזיקים את הקוראים, בגדול, בגרון. מי הפיל את הרכבת לים? למה? ומי זה יכול להיות? אם זהו קלפהולץ מגבעת סוניה, מדוע הוא עשה זאת? ואם זהו גדי קלופפר, שהאינטרס שלו ברכבת מבוטחת טבועה ברור לחלוטין, איך למען השם הוא הצליח בכך? רכב משא, מאובטחת עם רחפנים, צבא פרטי קטן, מתוחזקת, איך?...

    ואמת שהכי סביר שמוישי התמים העלים אותה, אבל... למה? ובאיזה אופן?

    הבנתם את הרעיון. סבך של חוטים, קשורים בצורה אומנותית, והסופר מוליך את הקורא שלב אחר שלב עד לפתרון מושלם ומתוקתק של כל העסק.

    ועד לפה ספרות, ועכשיו תכל'ס.
    כיום, נכון לשנת תשפ"א, אין בשוק הספרים הרחדיים והנקיים שום דבר שדומה לתבנית הזו. (והספרים של יונה ספיר וחיים גרינבויים מעולים, אבל הם לא בדיוק בנישה הזו) כלום. אפס.

    ולא שאין יומרות כאלו. זוכרים את "הגמדים הקדושים" של אריה שטאריק? או את "השעיר הצעיר" של מאיר ויינשטוק? ספרים מוצלחים מאוד עם ניחוח בלשי, ועדיין... עדיין... זה לא זה. נקודה. אין מספיק אפשרויות לפתרון. כקורא, לא מצאתי את עצמי נע לאורך כל הקריאה בין האנשים בספר ותוהה מי באמת עשה את זה. אין פשוט מספיק עומק בלשי.

    אבל... סוף סוף יש לנו מנצח. בגדול. יוסי צייטלין, אם אתה קורא את המילים האלו, בבקשה תפסיק עם שאר עיסוקיך החשובים (הכתיבה בעיתונים מועדון ושעה ענוגה) והנכבדים, ו... תמשיך להביא לנו עוד יצירות פאר מפליאות שכאלה. בבקשהההה!!

    ומה יש בספר שלנו?
    בקיצור, הכל. ראשית, כמובן - תעלומה אמיתית:
    מדוע וועדת הצדיקים לענייני נעליים התפרקה ביום בהיר, וכל עשרת מזכיריה יצאו לחתום אבטלה?
    ויש את הכתיבה המהממת והמעלפת. יוסי צייטלין, כמובן;
    ועיקר העיקרים...
    הבלשות! חידוד המוח! כי בספר המתוחכם והקצר הזה יש שבעה (!) פתרונות אפשריים, שהסופר היטיב ללהטט ביניהם: לרגעים אתה משוכנע שהבנת מיהו הנבל בתמונה, ומי הטעה בזדון את כל הרבנים המרכיבים את הוועד, ומה הרווח שהוא קצר מפועלו, ואחרי כמה עמודים הפתרון הגאוני שגילית.... פשוט מתפורר לחתיכות. ושוב ושוב. לאורך כל הספר! איזה יופי של עבודה! וואו!

    ואגב, גם הסיום מהדהד. רק בשלושת העמודים האחרונים, בדיוק כמו שצריך, התעלומה מתבהרת. רמז; ממש לא מה שחשבתם, אבל יכולתם לנחש. יוסי השאיר מספיק רמזים שווים במהלך הספר...

    מה נאמר ומה נדבר? תענוג. צרוף. ייחודי.
    אפילו אחמד, הפועל קשה היום שמתקין למחייתו מדרגות חירום מתכתיות, רעועות ומסוכנות במיוחד - אוי האירוניה - לא יוכל שלא ליהנות מספר הזה. או לפחות, מהעטיפה המיוחדת בעיצובו של
    @יונתן ליפשיץ שלנו.

    ואגב אחמד. סתם משהו שכדאי שתדעו:
    למרות השם הקומי משהו של הספר, כמעט ואין אזכור לדמותו של האחמד ולמדרגות המשונות שהוא מרכיב במוסדות ממשלתיים ועמותות. בטח ובטח שאין סיבה הגיונית ששמו יככב - בתור דמות שולית מאוד בסיפור - על גבי העטיפה. אז יוסי, למה? אנחנו לא יודעים! ספר לנו!

    ציון סופי:
    9.8 (הורדנו 0.2 בגלל השם המוזר)

    ובמילים נורא סוביקטיביות?
    הספר שווה כל שקל, אגורה, סנט ורובל שתניחו עליו. קצת קשה להשיג אותו בחנויות המובחרות, מסכים איתכם, בעיקר משום שהוא ומחברו לא קיימים במציאות, ובכל זאת. שווה לכם להתאמץ ולהשיג אותו. מתנה מושלמת לעצמכם לאשה, לחתן, לבר מצווה בוחער שלכם.

    קריאה נעימה!
    אזהרת משא: עלול לשאת ספוילרים.

    אף פעם לא פתחתי קודם ספר של ליבי קליין, הסטיגמות שהצטברו אצלי סברו שזו ספרות לנשים עם הרבה רגשנות, יזע ודמעות ועלילות סביב מטבח-סמינר-ספסל גינה. נאלצתי לנפץ אותן אחת לאחת בקפיצת-ראש.
    למעשה הקריאה הייתה חוויה מטלטלת שנמשכה עד שלוש וחצי בלילה. בפרסומות נוהגים להגדיר את זה: לא תניחו אותו מידכם.

    ניסיתי להבין מה הסית אותי להקריב את שנת הליל שכה יקרה לליבי, לחשב שכר קריאה כנגד הפסדה והפסד שינה כנגד שכרה. באתי לביקורת ביקורתי מתמיד, את הכפפות השארתי בתא הכפפות, בלתי-אפשרי איתם בחום הזה, וכשעל השולחן ספרות פופולרית לא ראיתי טעם בנימוסי שולחן.
    הניתוח לפניכם.

    מעטפת
    שם:
    כדרכה של הסופרת, גם הפעם בחרה בשם תנכ"י-שמרני, לטעמי: קטגוריה לא נכונה עבור עלילה ריאלית, שמות תנכיי"ם מתאימים לביוגרפיות או לעלילות היסטוריות, ככל שעוסקים בעלילה עכשווית ראוי לזרום עם הלך-הרוח של שוק הספרות בת ימינו שמרכיב שמות יצירתיים והשראתיים יותר.
    מה גם שהשם 'כי אבי ואמי' משדר עיסוק ביתמות עגולה, מה שלא קורה בספר. ככלל: יש יתומים בספר אבל הקשיים שלהם אינם מרכיב מרכזי בעלילה. (ולמה צריך את החיריק ב'אִמי'? למה).
    אולי זה עניין של גישה הסוברת: אם הספר מוצלח כל-כך - הוא ייחטף בכל מקרה, בשביל מה לחשוב יותר מדקה על שם הולם. אולי.

    כריכה: זה לא התחום שלי אבל כאזרח פשוט, פשוט לא התלהבתי - עיצוב וצבעים בסגנון ישן, לב פרחוני, יצירת אומנות יפה, אבל כמו שם הספר גם היא אילוסטרציונית לחלוטין. תתרשמו בעצמכם.

    אגב, גב הכריכה גם-כן לא משהו.
    על העימוד אין לי מילה רעה לומר, הוא לא הפריע - קראתי בלגימה. הגהה טובה: לא נתקלתי בשגיאות כתיב.


    דמויות
    אין גיבור או שניים שאפשר להגדיר אותם כגיבורי הסיפור. יש הרבה דמויות בתפקידים מרכזיים, קצת מבלבל אבל כולם מאופיינות אפיון מקיף ועקבי, בדרך כלל זה עושה סדר, אבל עדיין יש צורך מדי פעם בעץ משפחתי שיזכיר את המבנה המשפחתי המסועף. זיהיתי עודף של שימוש בשמות פרטיים, אולי נכון היה לצרף יותר שימושים בשמות משפחה, זה אמור לעזור. כמו-כן יש שני סבים וסבתות שמוגדרים בדרך כלל בשם התואר סבא או סבתא, מוטב היה להוסיף הגדרה מבדלת.

    משום מה חסרים תיאורי מראה של גיבורי הסיפור, יש לנו הרבה מידע על סגנון הדיבור שלהם, על החולשות והחוזקות שלהם, אבל אין מידע על מבנה גוף ותווי פנים.

    הנטייה לשמור על עמימות מגזרית בולטת בהרבה ספרים, המטרה ברורה: להנגיש את התחושות ולייצר הזדהות בקהלי יעד רחבים יותר. מה שכמובן לא מונע מהקורא לחפש רמזים ופליטות מגזריים.
    ההנחה שלי שהדמויות כולן שייכות למגזר חסידי. שילוב של קצת אידיש, שמות טיפה חסידיים, שטריימל לחתן. מצד שני אין נוכחות של אדמורי"ם בסיפור, וזה מוביל אל הקהל הכלל-חסידי (או לחסידות של הסופרת עצמה, אבל כאמור - שטריימל).

    אין רעים בסיפור הזה. יש את המושלמים ויש את אלה שלא.
    אבל יש מחיר לשלמות - מי שמושלם חוטף את הסטירות הצולפות יותר, וליבי קליין יודעת להצליף ולצלוף.

    המושלמים:
    ליבי - האלמנה הנכה אחרי חודשיים של נישואין, ספוגה באמונה עד צוואר ומשכך מצטיינת בכוחות נפש אדירים. משום מה היא מתוייגת בראשית הספר כמדוכאת רק בגלל שהיא חושפת את רגשותיה בפתיחות.
    עקיבא - רווק בן 27 אולי הוא המושלם ביותר מבין המושלמים, מה שלא מפריע לו להסכים לשידוך המשונה שפרח בראשה של אמו.
    דוד ושייני - חד-משמעי משוריינים ברשימת המושלמים, זה שלשייני לא מפריע שהילדים מלכלכים והיא לא משקיעה כסף שאין לה בביגוד מנקר עיניים עבורם, לא מוציא אותה מהרשימה.
    הרשל ולאה - שומרים על מושלמות לאורך כל הספר, לקראת הסוף הם קצת חורקים ומתחילים להיות הורים הליקופטר.

    הלא מושלמים:
    מוישי
    - הוכתר כרחפן בתחילת הספר אבל זה לא בא לידי ביטוי בפועל בכלום. בנוסף מודגש כל הזמן שהוא עם כישרון חלש עד כדי שהחברותות שלו ממומנות ע"י אבא שלו (שנפטר לפני כמה שנים, שילם מראש לכל החיים?). גם האיפיון הזה לא מתבטא בעלילה. הוא מתנהל בהיגיון ומדבר לעניין כל הזמן. אולי זה היה חשוב רק כדי לגרום לו לא ליסוע לחתונה של גיסתו באמריקה מחשש מהמפגש עם גיסיו הלמדנים?
    בתיה - הכי לא מושלמת, אשה נורמטיבית שהילדים שלה מופתעים כשהיא אומרת להם שהיא אוהבת אותם, מצד שני היא מטפלת בחמותה אצלה בבית שזה ממש מושלם.
    חותמת את הרשימה שרה ג'יין שעל פניו הייתה נשלחת לרשימת הרעים אבל הבעיה שהיא לא רעה , היא מטפלת בילד/ה 'שלה' במסירות ולא רואה את הרע שבסיפור.
    יש עוד שורת דמויות ארוכה שמפוזרת לאורך הספר ומבצעת תפקידים מקומיים בלבד, לרוב גם הם מקבלים אופי וסגנון מותאם אישית, גם הם מאוד אדיבים וטובים, אפילו חבר גוי מהעבר של ג'ושוע מלא טוב-לב ומסכים להקדיש לילה שלם בשבילו בלי חשבונות, ממש חסד-של-אמת.

    עלילה
    במבט לאחור זו עלילה משוגעת. לקחת אוסף של צרות שכל אחת לבדה היא קורעת-לב ולרכז את כולן בספר אחד בקרב משפחה מורחבת אחת, לכאורה זה בגבול הסאדיזם. אבל זה ממש לא מכניס את הספר למה שהוגדר כאן בעבר 'ספרות יגון ואנחה', האווירה בספר נסחפת אחרי הדמויות החיוביות וספוגות האמונה, ה'צרות של העניים' - אלו הקשות באמת, נכתבו כדי לפתור את הצרות של העשירים. הפורענויות מטרידות וקשות אבל במקביל התגייסו כדי לעזור לאישה אחת להתייחס יותר יפה לילדים שלה ולגיסתה להשקיע יותר בניקיון ואסתטיקה.

    לא יאומן איך אפשר עוד לקדוח קטסטרופות יצירתיות כל-כך, חשבתי שהמלאי מוצה. לאלמן כלה מאושרת חודשיים אחרי חתונתה ולהשאיר אותה פצועה ונכה, ועבור מה? לפחות אם זה היה פיגוע, הייתה מוצאת נחמה במוות על קידוש ד', אבל עבור כסף אפילו את זה אין. לחטוף ילד בארץ זרה בערב חתונה כשהחתן עצמו אמור לשמור עליו. צרות צרורות בצרורות.

    תחומים רפואיים הם מבלבלים וקשים לקריאה למי שלא מתמצא בהם, מניסיון העבר וזו הטקטיקה גם בספר הזה - הדרך הנכונה היא לטפטף פרטים והסברים במינון נמוך. זה עבד. התהליך סביב הפגיעה המוחית של נפתלי היה קל להבנה ולא שיבש את זרם הקריאה. דווקא מה שקרה להרשל היה לא ברור, למה שבר ברגל הופך טיסה לסכנת חיים? ואם זה בעיה צדדית - איך התגלתה פתאום? ואיך באורח פלא למרות הסיכון פתאום נמצאה הדרך לטוס?

    מעבר לכל דמיון - בכמה קטעים נחצה סף הדמיון. המרכזי שבהם: שידוך של אחיינית אלמנה נכה עם דוד שלה בן 27 כשהרקע שלה לא תופס אצלו צד, זה כבר הזייה. גם חגיגית רכש הדירות מכל הכיוונים וחלוקת הירושה הנדיבה לקראת הסוף מוגזמת. גם חברותא שמזייף שיק זה מופרע לגמרי, מקובל לגנוב יותר באלגנטיות.

    הבנתי שכך זה בעוד ספרים של ליבי קליין, לקראת הסוף מופעל נוהל "ואז כולם חזרו בתשובה...", רוח מופלאה של מזור ותקומה חולפת כמעט בכל הזירות של הספר , פותרת מחלוקות, מצמיחה ישועות, מתקנת את המידות, ובשאר היא שולחת פינוקים ומלמדת להתמודד עם הקשיים. עם חבורת המושלמים שמאיישת את הספר לא צריך יותר ממשב רוח כזה כדי לתקן את העולם. זה נפלא לטעמי, זו משאלת הלב של הקוראים לאורך הספר, ובסוף הסופרת עובדת אצלנו. למה לטרוק ספר באווירת נכאים אם אפשר ללכת לישון עם חיוך?

    חלקי הפאזל משתלבים בסוף לתצוגה אחת, אבל חלק אחד עכור נשאר תלוש ומיותר - הפרשיה של יוסי החברותא, סמיר הקבלן הערבי ואביאל הקבלן היהודי. מהומה שנעלמת כלעומת שבאה ולא מקדמת את שאר העלילה לשום מקום, וכאמור היא כוללת ניסיון גניבה מכוער ומוגזם.

    כתיבה
    פשטות ויעילות, זו ההגדרה של סגנון הכתיבה הזה שממגנט את הקורא אל הספר. לא המחזות פרועות ולא הגיגי מחץ, בלי הומור בכלל ובלי שפה מלוטשת. פשוט לדעת לספר סיפור - לסנן רק את הפרטים הרלוונטיים עבור הקוראים, לחלק אותם בקצב ששומר על ערנות, לשמור על גרף יציב של רגעי שיא ושפל, לנהל דו-שיח טבעי בין הדמויות ולהשתמש הרבה בכלי הזה, וכנראה עוד כמה סודות שאנחנו לא יודעים.

    לדעת המקצועיות הטהורה שהתרגלתי אליה - מחשבות לא מנסחים במפורש, מאפשרים להבעות ולהתנהגויות לחשוף אותן, הניסוח המדויק משוריין ליד הדמיון של הקוראים.
    קבלו כאן את 180 המעלות ההפוכות - בלי לדפוק חשבון מצורפים החלקים של ה'אחד בלב':

    "על דוד ושייני?"
    "גם, ועלינו" ועל יוסי החברותא שנעלם לי.
    "עלינו?"
    "עלינו. על הילדים שלנו. על כל מיני דברים" נעימים יותר ונעימים פחות.

    מסרים
    אכלתי הרבה כפיות אבל בתיאבון רב. כמו בקורנפלקס - תמורת מוצר ערב לחיך אני משלים עם כמות כפיות הסוכר שבו, גם כאן כמות המסרים שווה את התוצר. הספר גדוש באמונה תמימה ובביטחון אמיתי ואלה לא פוגעים ברצף ובזרימת הקריאה, ולמי איכפת להתחזק באמונה בלי לשים לב אגב קריאת ספר?
  • 852
  • 'כפר ג'רש'. הורה שלט הכניסה.
    הג'יפ החבוט מודל 1985 נכנס לכפר.
    בין רגע הוקף הרכב בעשרות זוגות עיניים מביטות. כל ילדי הכפר יצאו למעקב אחרי הג'יפ.
    "הג'יפ הזה משמיע רעש כמו 150 מתופפים משבט הזולו כשהם יוצאים לקרב על חייהם", חשב לעצמו דודו, "לא פלא שכ"כ מהר כל הכפר הגיע לראות מי האורח".
    הג'יפ עצר בחריקה במרכז הכפר. דודו פתח את הדלת ויצא החוצה.
    "היכן ראש הכפר?" הוא שאל את המתגודדים.
    "שם", הצביעו מספר ילדים על בקתה ישנה ומפוחמת.
    דודו ניגש אל הבקתה ונקש קלות על הדלת.
    הדלת נפתחה בתנופה אדירה שיזעזעה את כל קירות הבית. בפתח עמד ילד כבן 5 שהזמין את דודו להיכנס.
    בתוך הבקתה ישב איש זקן עם כאפיה על מחצלת קטנה והסתכל על דודו בעיני עגל.
    "אהלן וסהלן", הוא אמר והושיט את ידו ללחיצה לראש הכפר.
    "קוראים לי דודו, דודו החוקר. באתי לחקור קצת על הכפר הנחמד שלכם.
    הייתי שמח לדבר איתך קצת."
    "שב". אמר ראש הכפר והצביע על מחצלת קטנה שנחה לה בפינה.
    דודו התיישב ושאל, "הייתי שמח לדעת איך מתנהלים החיים בכפר. לדוגמה, איך מתחיל הבוקר בכפר?"
    "אה", אמר ראש הכפר. "לא משהו מיוחד. אני לוקח פיתה, מנגב בחומות, מרביץ זעתר".
    "ומה איתך?" פנה דודו לאשתו של ראש הכפר שעמדה בפינת החדר.
    "וואלה אותו הדבר" היא אמרה, "לוקחת פיתה, מנגבת בחומוס, מרביצה זעתר".
    "ואתה?" שאל דודו את בנו הגדול של ראש הכפר.
    "גם אני" הוא אמר, "לוקח פיתה, מנגב בחומוס, מרביץ זעתר".
    "ומה איתך, חמודי?" שאל דודו את ילדו הקטן של ראש הכפר. "איך מתחיל אצלך הבוקר?"
    "אני לוקח פיתה ומנגב בחומוס".
    "ואתה לא מרביץ זעתר?"
    "אני זעתר.."

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה