קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
נִפְּלָה נָּא


צְעִיף צִנָּה שֶׁל טֶרֶם בֹּקֶר מְאַיֵּם בְּרִשּׁוּל
עַל כְּתֵפָיו הַחֲסוֹנוֹת שֶׁל הָהָר הָאֶחָד; זֶה הָהָר
שֶׁהָיִיתִי נִשְׁמָר עֲלוֹת בּוֹ וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ
וְהַיּוֹם אֲנִי פּוֹסֵעַ עַל קְצָווֹת מְחֻדָּדִים שֶׁלּוֹ
בֵּין וִילוֹנֵי עָנָן מִתְפּוֹגְגוֹת, בֵּין אֲרֻבּוֹת תְּכֵלֶת
וּבֵין קַוִּים אֲפֹרִים וְדַלִּים שֶׁל פְּסָגוֹת.

עֲדַיִן אֵינֶנִּי מַכִּיר בֵּין זְאֵב לְכֶלֶב
וּכְבָר נִכְנְסָה בִּי הָרוּחַ וַאֲנִי רוֹאֶה אֶת הַנִּשְׁמָע
מַאֲזִין לְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה.

אֶתְמוֹל עָבְרָה שָׁם דֶּרֶךְ מְהַדְּרִין מְתֻחֶמֶת
גַּלֵּי פַּח וָפַחַת, פֶּן יֶהֶרְסוּ הָעָם.
קְשִׁישׁוֹת סַסְגּוֹנִיּוֹת, מְצֹעָפוֹת בְּשַׁלְוַת חֲלוֹם
בְּלַהַט נְעוּרִים הִפְרִיחוּ כְּנָפַיִם מְלֵאוֹת מִשְׁחַת קֹדֶשׁ

[נִמְשַׁחְתָּ, אַשְׁרֶיךָ].

בְּלַיְלָה אֶחָד
נִבְקְעוּ מַעְיְנוֹת רַבָּה, תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא

[חַי רָאטְל! חַי רָאטְל!].
הַמְּבַקְּשִׁים, הַשּׁוֹאֲלִים לֹא הִלְּכוּ בוֹ
רַק נִשְׁעֲנוּ עַל הַכֹּתֶל
בְּיָד פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל מֵעוֹבְרִים וְשָׁבִים.
קָלֵידוֹסְקוֹפּ שֶׁל דְּמֻיּוֹת וּצְבָעִים וְרֵיחוֹת וּמָחוֹל
מַרְאוֹת מִן הַקֹּדֶשׁ. בַּקְבּוּקִים שֶׁל חוֹל
מְנַצְנְצֵי גַּחְלִילִיּוֹת בַּחֹשֶׁךְ, אוֹר יָרֹק, אוֹר כָּחֹל
כּוֹתְבֵי אִגְּרוֹת, קְמֵעוֹת, כּוֹתְבֵי שֵׁמוֹת בָּאֹרֶז
מְחַלְּקֵי
236 טְרָגֶדְיוֹת בְּמַעַטְפוֹת תְּגוּבַיְנָא-אֵין-צֹרֶךְ
אַלּוּפִים מְסֻבָּלִים, בֵּין יוֹשְׁבֵי אֹהָלִים וּבֵין מְסֻבִּין
מֵעַל לְרָאשֵׁיהֶם טַסִּים מְמֹרָטִים בַּאֲוִירָא דְּמַחְכִּים - - -

עַם שָׁלֵם הוֹרֵס אֶל הָהָר, אֶל הָהָר
שָׁם הָיוּ אוֹמְרִים: "אֵין פֶּרֶץ, אֵין צְוָחָה"
עַתָּה, אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים. וְצַר לָנוּ. בָּרוּךְ הַמָּקוֹם.

הַשֶּׁקֶט שֶׁאַחֲרֵי.
מְצַמְרֵר. מְהַדְהֵד
[לְמִי שֶׁנּוֹתְרָה בּוֹ אֹזֶן].
אֶתְמוֹל, יְקוּם נִגְרַף בִּידֵי הֲמוֹן אָדָם. עַתָּה, מֵכִין עַצְמוֹ לַבָּאוֹת
בִּשְׁתִיקָה. בִּשְׁקִיקָה.

לְמַטָּה
סְפוּגִין-סְפוּגִין שֶׁל צַמָּרוֹת
שׁוֹלְחִים תְּרָנִים אַמִּיצִים אֶל הִסּוּס שֶׁל רָקִיעַ
כְּמַסְרֵקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל.
בֶּהָרִים שֶׁמִּמּוּל
פָּרָה לֹא גָּעֲתָה, צָבוֹעַ לֹא צָחַק
אָדָם לֹא קִלְקֵל בִּדְבָרִים, לֹא הָרַס מַחְשָׁבוֹת
רַק שְׁתִיקָה בְּרֵאשִׁיתִית, אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בַּאֲוִיר
נֶגֶד הָהָר, כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב הַמַּאְפֵּלְיָה
נַעֲשִׂים מֵאָז וְעַד עָתָּה. נִשְׁמָעִים כְּמֵאָז כֵּן עָתָּה.

* * *

[הַיּוֹם שָׁבִים לְדַבֵּר עַל קוֹאָלִיצְיָה וְעַל מְחִיר הַדֶּלֶק.
קְדֻשַּׁת חַיִּים נִטְחֶנֶת לַאֲבַק לְשׁוֹנוֹת כָּזֶה, וְכָזֶה –
]

* * *

בָּאֹפֶק
כְּבָר תִּמֵּר עַמּוּד עָשָׁן שָׁחֹר.
סִימָן לְבֹקֶר.
אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְנַפְשִׁי עָלַי אֶשְׁפְּכָה,
חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים זֵכֶר צַדִּיקִים לִבְרָכָה.
עֵת מִדַּת הַדִּין עָלֵינוּ נִמְתְּחָה
נֶהֱפַךְ לְאֵבֶל יוֹם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה
יוֹם פָּסְקוּ מִלָּמוּת - לְיָגוֹן וַאֲנָחָה.

עָבְרוּ כִּבְנֵי מֵרוֹן, כְּשֶׁעָלְתָה הָאֲבוּקָה,
כִּי בְּזֹאת נִלְכְּדוּ, חֲבוּקָה וּדְבוּקָה.
לְיִסּוּרֵיהֶם לֹא שָׁעוּ, לֹא נִשְׁמְעָה הַצְּעָקָה
יָצְאָה נִשְׁמָתָם בְּאֶחָד בִּזְעָקָה
מִי בַּחֲנִיקָה וּמִי בִּדְחִיקָה.

בְּעוֹדָהּ בְּאִבָּהּ, הַחֲגִיגָה נִגְדְּמָה,
פָּסְקוּ מְחוֹלוֹת בְּאַחַת בִּדְמָמָה.
פְּנֵי מְשׁוֹרְרִים חָפוּ בְּעָגְמָה
רֹאשָׁם מֻרְכָּן בְּיָגוֹן וְתַדְהֵמָה
מְדוּרַת הַהִלּוּלָא הָפְכָה לְנֵר נְשָׁמָה.

לֹא הִבְחִין הַמַּשְׁחִית, יָצְאָה חַרְבּוֹ מִתַּעֲרָהּ,
אַבְרֵכִים וּבַחוּרִים עֲמֵלֵי תּוֹרָה
חֲסִידִים שְׁקוּדֵי יִרְאָה וְטָהֳרָה
יְלָדִים שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם עֲבֵרָה
עָלְתָה נַפְשָׁם יַחְדָּו בִּסְעָרָה.

גְּזֵרָה שֶׁכָּזוֹ, מִיתָה מְשֻׁנָּה,
בְּשֵׂכֶל אֱנוֹשׁ לֹא נִתָּן לַהֲבִינָהּ.
שַׂרְפֵי מַעְלָה צוֹעֲקִים בְּקִינָה
אֵיכָכָה לָקְתָה הַיַּהֲדוּת הַנֶּאֱמָנָה
בְּהֶסְתֵּר פָּנִים וְסִלּוּק שְׁכִינָה.


"חַנּוּן הַבִּיטָה מִמְּרוֹמִים
תִּשְׁפֹּכֶת דַּם הַצַּדִּיקִים וְתַמְצִית דָּמִים
תִּרְאֶה בְּפַרְגּוֹדָךְ וְהַעֲבֵר כְּתָמִים
אֵ-ל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים"
הוא עלה בהר.

לבדו עלה, צפוף-צפוף עם רבים מאחיו, שהציפו בגווניהם את המעברים הצרים, לבדו מכל משפחתו, ביחד עמה בלבו.

סע, היא אמרה לו, ועיניה אורות. סע, ותאמר תודה גם בשמי.

חלשה הייתה עדיין לאחר הלידה, לא היה שייך שתגיע גם היא, לא היה שייך שהקטנטן יעלה עמם, חשוף לכל נזקי החיידקים של המוני האנשים. אמנם ההודיה הייתה גם שלהם, בעיקר שלהם, ובכל-זאת הוא נבחר לנציג משפחתו הקטנה.

טיפס, לא חש בצפיפות, לא חש בקוצר הנשימה, הנשימה שהתקצרה פעמים כה רבות בשנים הקודמות שבהן עלו יחד אל ההר, ולא מן הטיפוס אלא מן הבכי. ועכשיו התרחבה הנשימה, התרחבה הנשמה, התרחבה המשפחה. ובפעם הראשונה מזה שנים – הוא לא בא לבקש, אלא להודות.

להודות על החסד העצום, החסד שכבר לא חשבו שיזכו לו, שנים שהם חשבו שיישארו בדד, כי כך גורלם, כי כך ייעודם. כבר השלימו, אפילו. התמקדי את בחינוך בנות ישראל ואילו אני אמשיך לעסוק בגיוס הכספים לבני התורה, כך אמר לה פעם, בקול שאין בו מן הטרוניה. היא נשאה אליו עיניים אדומות, ולרגע הוא חשב שתנהג כרחל בשעתה, או כששרה אשת יוחאי בשעתה היא, אבל אז היא השפילה אותן, והיה בהנהונה גם השלמה וגם ייאוש אדיש.

את לחלוח הדמעות הם שמרו למקום אחד: לרבי שמעון. לא רק ביום ההילולה הגיעו אליו, אלא בעוד פעמים שהזדמנו אליהם כשעלו צפונה – היא עם תלמידותיה בטיול שנתי, הוא במסע גיוס ברחבי הארץ – ותמיד האחד הצטרף לאחר, עזב את עיסוקיו ועלה גם הוא.

ושם תמיד נפתח הסכר השקט, שם תמיד זרמו הדמעות על הקטיפה שראתה דמעות רבות מאלה.

ועכשיו דמעותיו מתייבשות מאליהן בתוך הצפיפות חסרת-האוויר. ועכשיו דמעותיו דמעות שמחה. והוא חושב עליה, אוחזת בתפילותיה שנענו. והוא חושב עליו, על הוד שמעון הקטנטן, שעוד ישמע רבות על ההר שהביא אותו על כנפי השמחה להוריו. והוא חושב עליו, על הצדיק המאחד הזה, וחושב פתאום על כל האנשים שמקיפים אותו, שהתאחדו ביחד איתו לשמחתו–שמחת הצדיק. הוא חש פתאום שהוא מרגיש אותם, את כולם, כל אחד בצערו ובכאבו ובאושרו ובהודייתו. והוא חשב גם עליו, משגיח על כולם, שמח בכולם, אוהב את כולם, רוצה בכולם, שומר על כולם, מעלה את כולם אליו.

מכל עבר נזרקו אליו אורות המדורות וקולות הניגונים מחרישי האוזניים ומרוממי הלב. שלח מבט חטוף בשעון. חצות הלילה עוד רגע, זמן גדול. הבטיח שישוב מהר ככל שיוכל, לא רצה להשאיר את היולדת ואת התינוק לבדם זמן רב מדי.

הרים את עיניו מעל ההמון הרוגש ושמח, מעל המדורות המכלות את עשנן כלפי מעלה, נעץ את עיניו בחופת השמים הכהה, וההודיה העצומה שבלבו הפכה לבקשה.

שהאור והאושר יימשכו לעד, גם בקושי ובצער ובאבל.

שיהיה עוד ועוד הוד שבהוד.


אין קשר בין דמות הגיבור לבין דמויות במציאות.
  • 956
  • אני לא יודעת למה התחלתי בחזרה למצוץ את האצבע, אמא כבר הסבירה לי שאני ילדה גדולה וזה לא יפה לילדות גדולות להכניס אצבע בפה, אבל עכשיו אין לי כוח לאכול את הבשר כי אמא התחילה להוריד לי חתיכות בלי עור ואז היא הפסיקה ודיברה עם אבא בשקט ולפני זה בקושי היה לי מהדג הוורוד כי אמא אמרה שהיא לא הספיקה לבשל, ואבא בכלל שכח לקנות קולה, אז אני שוכבת על הספה ומוצצת את האגודל חזק.

    אני לא יודעת מה קורה, בבוקר חזקי בכה וחני כל הזמן אומרת תהילים. הגננת בכלל סיפרה שבל"ג בעומר מאוד שמחים ואתמול הלכתי עם אמא לראות במחשב גדול ברחוב ליד המכולת את האש של מירון. היום אבא ואמא לא היו שמחים ואבא אמר שהיום אני צריכה להיות ילדה מאוד טובה, ואמא חיבקה אותי חזק ולא אמרה כלום.



    וגם אני לא מצאתי מילים, וכי מה אגיד לילדים.
    בבוקר חזרתי ממירון, בכיתי, כי לא קרה להם אסון. חיבקתי אותם חזק, לבדוק שוב שאף אחד לא נחנק. אשתי תיבלה את המרק בדמעות, ובזקה בטשולנט אנחות. בשטיבל לפני כגוונא שרו בר יוחאי כנהוג אבל הגרונות נשנקו ומלבד הגבאי שאזר עצמו בגבורה, נענו כולם בקול ענות חלושה. בסעודה שכבו הקטנים על הספה, מבינים בלי מילים.

    ויהי ממחרת, בקריאת התורה עלה הבחור החשוב... ובירך הגומל בשם ומלכות בגעייה עצומה, לאחר התפילה נתקהלנו מסביבו ופשוט נחרדנו בספרו איך קרא שמע ישראל כשהרגיש שכמעט יוצאת נפשו בטהרה...
  • 704
  • שייך לשרשור ישן שלי שנקרא רגעים קטנים של אשר
    כנראה הקפצה אחרי כל כך הרבה זמן בניגוד לכללים
    הקפיצה את האמונים על כך
    וגרמה למחיקת הקטע הזה, ועל כך התנצלותי.

    בכל מקרה אשמח אם תהנו ממנו​



    פעם כשהייתי ילד הייתי כמעט כל בוקר הולך לירון מהמכולת לקנות לחם עם גבינה ושתי קופסאות טַיים לאבא.
    ירון מהמכולת היה שואל אם לרשום או לשלם ואני הייתי אומר שלרשום, בטח.

    הוא ידע גם שאם אני מבקש ממנו שיוציא את בלוק הגבינה הצהובה האדום מהמקרר שהיה תחת הדלפק ויפרוס כמה פרוסות או אם אני קונה חצי לחם שחור וזיתים במשקל זה בשביל סבתא ובשבילה מוציאים כרטיס אחר מכרטסת ה'תרשום לי' האשראי של אותם ימים.

    לפעמים הייתי קונה גם חבילת שוקולד או מסטיק עגול גדול, אז הוא היה שואל אם אבא מרשה, והייתי אומר שבטח, הוא היה מסתכל לי עמוק בעיניים לא תמיד הוא היה בטוח שכדאי להאמין לי אבל הוא לא אמר את זה.

    ירון היה שואל מה שלום אמא ומה עם סבתא ואני הייתי צוחק במבוכה ואומר לו שהוא ראה את אמא כבר מוקדם כשהיא יצאה לעבודה.
    גם רחמים מהדגים ועמוס מהירקות ושמואל הנהג של האוטובוס ידעו בן של מי אני, איפה אני עולה ואיזה קישואים סבתא אוהבת,

    היום רק שואלים אם אני יודע את הקוד של כרטיס האשראי ובמקרה ושכחתי הם בקושי מסכימים לחכות עד שאחפש בתזכורות שבטלפון את הקוד. רק שלא אשכח להחזיר את חמשת השקלים שלקחתי בשביל העגלה.
    זה התחיל בקטן.
    פינה שולית בעיתון השכונתי, אפילו 'טור פובליציסטי' אי אפשר היה לקרוא לזה. סתם, כמה הגיגים שפורסמו מדי שבוע. על הטורים היה חתום השם הסתמי 'המהגג'. ההגיגים לא היו קשורים למשהו - ובטח לא למישהו - מסוים.
    העיתון לא דרש ממנו תשלום על הפינה, הוא חיפש קצת תוכן אמיתי שימלא את הדפים מלבד שלל הפרסומות. הוא מצידו לא דרש תשלום על הפרסום. התנאי היחיד שלו היה שיהיה מותר לו לכתוב מה שהוא רוצה בלי שום צנזורה.

    לאט לאט הוא תפס אומץ והתחיל לכתוב על נושאים אמיתיים. על מצוקת התחבורה בשכונה, על הנערים המרעישים בלילות, על תופעת ההרחבות הבלתי חוקיות.
    השם של הטור השתנה מ'הגיגי ערב' ל-'הצעת ייעול'. במקום 'המהגג' הוא החליף את החתימה ל'המייעל'.
    בשלב זה הטור הפך לפופולרי במיוחד. הייתה לו עט חדה. הוא ידע להניח את האצבע על נקודות כואבות, והיה לו את הכישרון החמקמק לשכנע את הקוראים ולהעביר אותם אל הצד שלו.

    אחרי כמה כתבות שהביאו תועלת אמיתית לתושבי השכונה, הוא צבר אהדה ותמיכה רבה מהציבור. אנשים אהבו את הרעיונות שלו, את החשיבה שלו, וגם את האומץ לטפל בבעיות כואבות.

    ההתנגשות הראשונה אירעה כשהוא כתב נגד מנהל המתנ"ס שלום בן שלמה. הוא לא כתב את שמו במפורש, אבל כל ילד שמעט בינה בקדקודו הבין למי הכוונה 'העסקן שאפילו אינו מתגורר בשכונה'.
    שלום בן שלמה גם ככה לא היה אהוד במיוחד. המייעל רק הציף טענות שנשמעו גם כך מתחת לפני השטח. אחרי כמה שבועות של מאמרים נשכניים נגד בן שלמה, פנה מנהל המתנ"ס למערכת העיתון השכונתי וביקש מהם לפטר את הכתב. אחרת, כך איים, הוא יפסיק לפרסם אצלם.
    המייעל כתב טור בלתי נשכח בשם 'זה אני או הוא'. הוא פרש בלי שום כפפות את כל המעללים של בן שלמה. רמז למהלכים פליליים של מנהל המתנ"ס, וסיים בחשיפת האיום שלו, 'בן שלמה החליט שזה או אני או הוא. אני - שדואג לציבור, או הוא - שדואג לעצמו'.

    הציבור זעם. תושבי השכונה שלחו פניות למערכת העיתון, למתנ"ס, לעיריה ולמי לא. בסוף בן שלמה התקפל. הוא נאלץ להתפטר ועזב את ניהול המתנ"ס בבושת פנים.

    המייעל קיבל חיזוק למעמדו. הוא פתח משרד לקבלת קהל וביקש לשמוע את תלונות הציבור. מדי פעם היה מוציא 'הצעת ייעול' חדשה.
    כשהייתה יוצאת הצעת ייעול כולם היו מתיישרים לפיה. אנשים פחדו להתעסק איתו.
    דוד, בעל חנות האופניים, היה יוצא דופן. כשהמייעל פנה אליו בהצעת ייעול להוריד את מחירי האופניים ולהשוות אותם למחירים ברשתות הגדולות מחוץ לשכונה - דוד סירב. 'אני לא רשת גדולה, מחזור המכירות שלי הוא יותר קטן, וממילא גם מתח הרווחים. תודה על הצעת הייעול, אבל אני לא מעוניין להתייעל'.
    המייעל פתח במתקפה חזיתית נגד חנות האופניים של דוד. הוא הוציא הצעת ייעול לחנות הצעצועים להתחיל למכור אופניים גם הם. חנות הצעצועים נעתרה להצעה. ומחזור המכירות של דוד הפך מקטן לזעיר, ומזעיר לבלתי קיים.
    דוד היה האחרון שהעז לסרב להצעת ייעול של המייעל.

    המייעל שינה את שמות ההצעות ל'הצעה מחייבת'.
    הוא הוציא 'הצעה מחייבת' לסניף הבנק להרחיב את שעות הפעילות, הבנק התקפל במקום. בית הכנסת 'חסדי משולם' קיבל הצעה מחייבת להסכים לבניית קומה נוספת על הגג לשם הקמת בית כנסת לקהילת האורפלים. עוד הצעה מחייבת הורתה לבית הספר השכונתי לשנות את התפריט בצהרונים. אף אחד לא העז להתנגד. כולם נעתרו להצעות הייעול.

    התושבים התרגלו לכך שאין שום אפשרות להתנגד להצעות של המייעל. בפרט לאחר שיצאה 'הצעה מחייבת' מס' 332 שהורתה לכל תושבי השכונה כי חובה עליהם לציית לכל הצעה של המייעל.
    הוא כבר לא היה צריך לאיים ולא לצעוק. הוא פשוט היה מוציא 'מחייבת' וכולם התרגלו לציית ללא אומר ודברים. המייעל הפך לשליט העל של השכונה.

    ויום אחד, אחרי הרבה שנים, בא לשכונה תושב חדש. הוא קיבל מהמייעל 'מחייבת' להפסיק לחנות בחנייה שעל יד ביתו. לתדהמת כולם סירב לציית.
    המייעל הוציא 'מחייבת' חדשה שהורתה לו לקיים במיידי את ה'מחייבת' הקודמת. אך הוא התעלם גם ממנה.
    התושבים לא ידעו את נפשם. "חצוף שכמוך, איך אתה מעז להמרות 'מחייבת' מפורשת?" שאלו אותו.
    "למה היא מחייבת אותי?" תמה.
    "ככה זה. זה הרעיון של מחייבת. היא מחייבת אותך".
    "אבל למה?"
    "בגלל מחייבת מס' 332".
    "ומה מחייב אותי לציית למחייבת מס' 332?"
    "מ... מה? מה זאת אומרת?! ככה זה פה בשכונה. כל התושבים מצייתים למחייבות. מה שאתה עושה זה פשוט הרס הדמוקרטיה".
    "מה דמוקרטיה בזה שמישהו החליט שהוא מחליט בשביל כולם?"
    "זה לא שהוא החליט. הוא מסתמך על מחייבת 332".
    "אבל גם אותה בעצמה הוא קבע".
    "אל תתחכם. ככה זה וזהו".
    לאחר שגיסי הצעיר סיפר לי בהתלהבות על המוצר החדש והלהיט בשוק, נמלאתי קנאה עזה, וכמובן: צורך בהול לקנות גם.
    אז קראתי דקה ברשת, לאחריה עשיתי מחקר מעמיק של שתי דקות בגוגל, והבנתי:
    כן! בהחלט! אני צריך צמיד כושר!

    הרעיון מצא חן בעיניי:
    סוג של שעון בסיסי עם מסך צבעוני קטן, הסופר בכל עת ובכל עונה את לחץ הדם שלי, את הקלוריות, וגולת הכותרת: את מספר הצעדים (הנמוך למדיי, אומרת האשה) שאני צועד בכל יום.

    ולפיכך, בלב צוהל ועליז, בבטן מלאה העומדת להרזות תיכף-תיכף, מיהרתי קניתי לעצמי צמיד כושר חדש.
    יפהפה, שחור, סולידי ומאופק.
    רכשתי את המוצר המומלץ: תוצרת חברה סינית עלומת פנים במחיר מאיר פנים,
    והמתנתי לדואר ישראל.

    סיפרתי כבר לאשתי המקווה, לגיסי המרייר ולשווער המפקפק: אני עומד לרדת במשקל! רכשתי צמיד כושר! חסל סדר בטטאות כורסתית!
    כולם היללו את הצעד, תרתי משמע.

    וכעבור תקופה ממש קצרה של חודשיים וחצי וכמה טלפונים תמהים לשירות הלקוחות של דואר ישראל, השעון הגיע.
    אספתי אותו בלב פועם ובצעדי צב עייף ושמנוני, והלכתי לביתי. מצטער שהשעון הגיע עם סוללה ריקה וכך הוא לא יכול לרשום את הצעדים הרבים שעשיתי מהדואר עד לביתי.

    כך או כך, תיכף בבואי לביתי קרסתי על הספה, מותש, ולגמתי שני ליטר מים.
    שילחתי את המשפחה לשכנים כדי שיהיה לי יישוב הדעת ללמוד את סודות הפעלת המכשיר, ונהניתי מהעתיד הרזה והבריא הצפוי לי.

    אחר נמנום קצרצר ומועיל בן שעתיים קמתי, רענן, ופתחתי את אריזת השעון.
    יפה, חביב, עושה את העבודה בהחלט. והיי! תענוג, הממשק בעברית!
    התיישבתי על הספה כדי ללמוד אותו,
    והצלחתי די מהר.

    אז התקנתי את האפליקציה על הטלפון החכם והטרף להבהיל שהשכן המקולקל השאיל לי לדקה בפנים חמוצות,
    הגדרתי הכל נכון והשבתי את הטריפה לבעליה. הרי בלי מכשיר סמארטפון השעון כלל לא מוכן להיפתח בפעם הראשונה. שויין.

    ואז
    הגיע
    העת!

    הטענתי את חברי החדש
    התאמתי את הרצועה ליד שלי
    טפחתי על מסך המגע היפהפה שלו,
    ושמחתי מאוד.

    אחרי שבועיים, כשקפצתי לבקר במרפאה הסמוכה לביתי על מנת להתכבד בכוס קפה חינם ולבדוק אם נותרו שוברים לצ'ולנט בליל שישי למחוסני קורונה, שמתי לב שיש שם משקל. תקין. לשירות הציבור. בלב עליז ובנפש מלאת חלומות עליתי על המשקל, מסיט כה וכה את משקולות המתכת הקטנות התלויות עליו, ושם גיליתי שלא הורדתי כלום במשקל. אולי איזה עשרים גרם. בשביל זה קניתי צמיד כושר? אתמהה!

    שבתי הביתה, עצב מעט, ושאלתי את אשתי אם יש לה מושג מה השתבש.
    היא, שתחיה, לא התבלבלה, וידעה מייד לענות עוד לפני שסיימתי לשאול, כתמיד:
    בעלי היקר, כך הגברת, השעון תקין. פשוט כדי להרזות לא מספיק לענוד אותו על היד. צריך גם לזוז.



    וכמו תמיד, אשתי צדקה גם בזה.
    אז לא נותרה לי ברירה, ושלחתי את השעון חזרה לאלי-אקספרס.
    לסבתא שלי היה חלום שיום אחד אפתח בית ספר. היה לה גם שם לאותו בית ספר חלומי, "בנות צלופחד" (מבטיחה לכם שזה היה השם! עד היום אין לי מושג על שום מה), והיא אפילו טרחה ללהק בשבילי מזכירה, שתי מורות ומנקה.
    וכל כך למה? לא כדי שאחזור לבית הספר, ולא כדי שאברח ממנו, אלא כי היא תמיד חלמה לראות אותי מנהלת.

    היום התגשם חלומה.

    מה אתם מסתכלים עליי ככה? אני נראית לכם מנהלת?!
    פשוט היום פתחתי בית ספר.



    ועכשיו ברצינות:
    לאחרונה נוספה לי חגורה לבנבנה, כדי שאוכל לעזור לרב מ"ם הנכבד עם ניהול בית הספרים הזה שהולך וגדל משנה לשנה ואחד לשנה הבאה. אני לא מנהלת רשמית, עדיין לא לפחות, אלא נמצאת כאן לעת עתה בשביל תגבור ועזרה.
    אם וכאשר אהיה – בלי נדר תקבלו על כך הודעה השניים בתור.

    הראשונה תקבל סבתא שלי.


    בינתיים, להלן שני עדכונונים:

    1. עדכון בעניין קבלת משתמשים:

    כמו שהובטח לכולנו לפני זמן לא רב על ידי הרב מ"ם, זהות המשתמשים שנשלחה לכתובת המייל הזכורה לטוב נשארת בלעדית בידי מ"ם ורפפורט. עד שאצליח לפרוץ את הסיסמה לג'ימייל ההוא – אני לא אדע שאתם השכנה ממול / המורה הנוראית / המשגיח השובב – אפילו אם תרצו בכך מאוד.
    אבל,
    (תמיד הם המנהלים האלו ככה. ידעתי. קודם שמים מלא הבטחות באוויר ואחר כך אומרים אבל. אין אמונה בגויים, מה אני אגיד לכם),
    תמו הימים הטובים.
    מהיום התהליך משתנה.

    בין שאר השדרוגים הטכניים שמתחדשים באתר, בתקופה האחרונה נוספה האפשרות לשלוח בקשות הצטרפות מלאות גם דרך האתר עצמו, ללא צורך במעבר בג'ימייל הנשגב, דרך כפתור הפלאים הזה:
    1619521035441.png
    האפשרות הנ"ל מקצרת את הסרבול של שליחת מייל פלוס שליחת בקשת הצטרפות דרך האתר, ומבצעת את כל אופן הבקשה דרך טופס אחד קצר. קליק וגמרנו.
    אי לכך ובהתאם לזאת:
    מהיום יש לשלוח בקשות הצטרפות דרך הכפתור המדובר בלבד.
    יש לקחת בחשבון שהזהות שלכם, מצטרפים חדשים, תהיה גלויה באתר עצמו לעיני מנהלי פורום הכתיבה, מנהלי האתר וטכנאיו – במשך מאה ועשרים השנים הקרובות, וסיכוי קטן שאף יותר מכך.
    זהות המשתמשים הישנים עוברת בזאת נוגות לצבור אבק בג'ימייל המסתורי עד סוף כל הימים.

    הבהרנו את זה? הבהרנו.
    רגע, לאן אתם רצים? השיעור עדיין לא נגמר.


    2. עדכון למנהלי אתגרים:
    אתגרים זה טוב, כן? אתגרים זה יופי, כלי נהדר לפיתוח האמביציה העצמית והיצירה הספונטנית. רק מה? שבתוך האתגרים יש לנעוץ נעצים, כי אם לא הם, אבוי, האתגרים לא יחזיקו מעמד.
    אי לכך ובהתאם להקדמה החגיגית-מעורפלת-משהו הלזו, הריני בזאת לשלוח את בקשתי הצנועה לכל מנהלי האתגרים בעם:
    אנא, תייגוני באשכולכם הנהדר, על מנת שאוכל להיחפז אליו ולנעוץ נעצי באתגר.
    תודה!


    זהו. לא היה כזה נורא, נכון?
    אפשר לצאת להפסקה.
    כתבתי את זה בהשראה משיחה עם חברה
    חייבת לשתף...

    אבא
    יש דבר אחד שלא ברור לי
    אתמול בלילה הלכתי לישון
    הפקדתי בידיך נשמה
    נשמה של נערה
    עם הרבה נסיונות
    נשמה של נערה
    שלא תמיד עושה רצונך
    נשמה של נערה
    שלפעמים הולכת קצת לאיבוד
    לפעמים מביישת ומכאיבה
    אבא,
    למרות הכל , ה-כ-ל-
    כל הנסיונות שלא עמדתי בהם
    הנפילות שגרמו לך לצער
    הימים בהם היית יושב ובוכה בגללי
    בוכה עלי, על הבת שלך
    שמתרחקת ונעלמת
    הולכת לאיבוד בתוך עולם ענק.

    אז אבא?
    איך זה שהיום נתת לי לקום בבוקר
    למרות הכאב העלבון
    הצער ההשפלה
    איך למרות הכל נפחת בי נשמה

    השאלה שלי קצת יותר מורכבת
    הרי אתה יודע ורואה שקשה לי
    אתה אומנם מאמין בי למרות שאני לא מאמינה בעצמי
    אז אבא למה?
    למה אני פה?
    מה מעשיי?
    מה מטרותיי?
    אבא האם בזכותי אתה יכול לבוא?
    או שאולי אני זאת שמרחיקה אותך כל כך? ...ובעצם אני מונעת ממך לבוא?

    אנא אל תסתר פניך ממני
    אני מחכה לך
    גם אם אני הלכתי וברחתי
    גם אם אני נמצאת במקום הכי שפל שקיים
    אתה תמיד מחכה לי ודואג לי
    אתה יודע שאחזור
    אז תודה,
    תודה אבא
    ושתדע שאני מחכה לך בכל ליבי
    ....
    בס"ד


    קלמן הוא בחור ישיבה מתמיד, ירא ושלם. בעל מוח מבריק, עם תפיסה מהירה וחשיבה חדה, ממשפחה טובה. בפנקסי השדכנים שורבב שמו למעליותא בצירוף ציונים גבוהים ורינונים טובים לרוב, שמו הוצע ונישא בהערצה אצל בעלי בתים חשובים, הכל ציפו לראות מי היא המיועדת המהוללה שתזכה בכזה בחור כהלכה. ואכן כעבור פרק זמן מאוד קצר, הגיע עת דודים - אבחונים ובדיקת הכתב על ידי גרפולוגים, בירורים בירורים שמות עולים ויורדים - עד שהגיעה הבאשערטע המיוחלת.

    הפגישות זרמו להם במישרין, מזל טוב הכריזו מכל הצדדים. קלמן היה מאושר. פניו קרנו בזוהר של סיפוק, וניכר בהם מתח בריא של ציפייה לבאות – חתונה וחיים חדשים. שטר התנאים נחתם בחגיגה שמחה של אירוסין, וחיוכים רחבים נמרחו על פני כל המשתתפים והמחותנים.

    צלילי השירה נדמו, אורות האולם עומעמו. קלמן חזר לחיק הישיבה, באותו להט של שטייגען עם החברותא, כפי שהיה בתחילה. הווי הישיבה וחדוות הלימוד, שאבו אותו עמוק לתוכם, הוא כתב סוגיות והרצה חבורות, סיים פרקים והקשה בשיעורים. בחדר אוכל התווכח עם חברים בנושאים אקטואליים, הוא המשיך להיות בחור ישיבה רגיל, עליז, נטול כל עול ממשי. חייו המשיכו לזרום במסלול חינני, כשרק בתודעה העמוקה שוכנת הידיעה אודות הטמון באופק - החתונה.

    ולא שהוא שכח מעצם היותו חתן ומיועד לנישואין, שהרי המתנות זרמו משני הכיוונים לתפארת כל המחותנים. רק שקלמן העדיף להתעסק בהווה, עניינים יומיומיים, במקום בחלומות על חיים עתידיים. רק בלילה בשקט בין השמיכה לכרית, נתן קצת דרור למחשבות.

    ♦​

    היתה זו שעת חצות של ליל שישי קצת אפלילי, כל הבחורים סיימו לעסוק בענייניהם, זה במשמר של לימוד חמש שעות רצופות, רעהו ישב בהתוועדות מרעים לליבון דברי חסידות. הפלורוסנטים בפנימייה כבו ורובם של הבחורים פרשו לשנת לילה.

    בחצר האחורית של הישיבה, טובעים בתוך העשבים הלא גזומים ובצל עצי הסרק חסרי הפרי שצומחים פרא באין יד מטפחת שתנכש אותם, ישבו להם דניאל השפיץ שתמיד מקשה בשיעור כללי, דודי החברהמן ששולט במטבח ואחראי להזמין את האוטובוסים, ומיודענו קלמן החתן.

    כל אחד מהם לחוד רוצה קצת מנוחה מטרדותיו האישיות, ושלושתם יחד איוו להפוגה קלה מהמירוץ האינטנסיבי שמאפיין את חיי הישיבה.

    הם בילו בפטפוט נעים, נגן הmp3 פיזר ופיזם בווליום חרישי צלילים, דודי הבריח להם קצת טשולנט מהסיר הרותח שבעצם אמור להיות נעול על מסגר ובריח.

    שלושתם יוצאי ישיבה קטנה אחת הינם, ומאז לא פסקה ידידותם, על אף שכיום נמצא כל אחד מהם במסלול שונה מידידיו אחרי שפנו לאפיקים התפתחותיים נפרדים ובעצם לא נותר ביניהם הרבה מן המשותף, לכן דיברו רק על דא והא - נושאים כלליים בישיבה ובפוליטיקה - אך הם נהנו מאוד להסב יחדיו לזכר אותם ימים קדומים. רק בחלוף כשעה קלטו שלמען האמת רב המאחד שבינם לעומת הנפרד, שכן גם דניאל ודודי בדומה לקלמן, כבר מאורסים. רוח רעננה של תחושת אחווה ננסכה בהתאספות הבלתי פורמלית שאט אט קיבלה צורה של שיחת מרעים שצועדים באותו הקצב, עולים בסך במעלה אותו שלב בחיים.
    זֶה לֹא הַיּוֹם שֶׁלִּי
    מַשּהוּ בְּמֶזֶג הָאֲוִיר
    חַם וְאֵין צֵל יֵשׁ חֲרָקִים בַּמִּרְפֶּסֶת
    הַחַזַּאי אָרוּר
    כְּתֹבֶת הָיְתָה לָהּ עַל הַקִּיר
    שַׁיָּרוֹת שֶׁל בָּנוֹת בּוֹרְחוֹת מִגּוּ'ק-פלֶּצֶתּ

    וְהַזּוּם זוּם הַזֶּה שֶׁחוֹרֵק לִי כַּמָּה כֵּיף
    מִתְגַּנֵּב מִתְגַּנֵּב גַּם אִם תִּ'סְגֹּר פֹּה דְּלָתוֹת
    אוֹתוֹ זְבוּב קְטַנְטַן
    כְּשֶׁכְּבָר אֵין לִי חַמְצָן
    שֶׁיּוֹשֵׁב אֶצְלֵנוּ בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת

    יֵשׁ תְּקוּפוֹת קָשׁוֹת
    מִישֶׁהוּ שָׁלַח לִי טֶכְנַאי בְּלִי הַמְלָצוֹת
    מַזְגָן שֶׁל אֵלֶקְטְרָה, אֵיךְ נוֹתֵן תַּ'עַבוֹדָהּ
    תְּקוּפוֹת קָשׁוֹת
    מִישֶׁהוּ שָׁכַח פֹּה, שֶׁאֵין לִי חֶסְכוֹנוֹת
    אֵין לִי כּוֹחַ לְשַׁלֵּם חֶשְׁבּוֹן חַשְׁמַל גַּם אֵין לִי אֵיךְ
    גַּם כָּךְ הַבַּנְק פֹּה מֶרֹשֶּׁשׁ

    כָּל עֲשִׂירִי
    מַגִּיעַ דֹּאַר וְעִתּוֹן
    הַשֶּׁמֶשׁ אֶת הֲמַצַּב רוּחַ לִי מוֹחֶקֶת
    דְּאָגוֹת מֵחוֹב
    כְּמוֹ מִזְּחָלִים עַל הַחַלּוֹן
    וְאֵיךְ הַגְּמָ"ח כְּבָר לֹא מַסְכִּים לִי גַּם קְצָת כֶּסֶף

    הַלְוָאוֹת קְטַנּוֹת
    מִישֶׁהוּ שָׁלַח לִי רַעְיוֹן לֹא טוֹב
    זֶה לֹא בְּכַוָּנָה, רָאָה כָּאן מְצוּקָה
    מַתָּנוֹת זֶה טוֹב
    מִישֶׁהוּ שָׁכַח לוֹ אֵיךְ הוֹלֵךְ הַקּוֹד
    וְאֵין כּוֹחַ לְקַלֵּל אֵין זֶה מָה יֵשׁ רַק לֶחַשֶׁשׁ
    כמָה אֶפְשָׁר עוד לְקשקֵּשׁ

    ככה שְׁטוּיוֹת
    בס"ד
    מעשה בארטיק של תפילין



    מנחם ירד מהאוטובוס הוציא בנחת את חפציו מתא המטען וסימן לנהג שהוא יכול להמשיך, לא עברה חצי דקה פתאום החל לרוץ אחר האוטובוס כמו משוגע, "התפילין שלי, נהג אל תברח" צעק לכיוון האוטובוס המתרחק, אך זעקותיו לשווא האוטובוס פנה ימינה ופשוט נעלם מעיניו.

    הוא החל מיד בבירורים אחר טלפונים של גמח"ים המתמחים בהשבת אבידה, אלה יעצו לו שיתקשר קודם לחברה. התקשר למפעילת הקו בתחבורה הציבורית, אך אלה טענו שהאוטובוס חכור מחברה פרטית, מתקשר לחברה הפרטית והם בתורם אומרים שמדובר באוטובוס של נהג עצמאי שעובד איתם רק במזדמן.

    מנחם מיודענו החל לחוש בזנבו של הייאוש המתחיל להזדחל, אך אז נזכר בעשרות המודעות שראה על תפילין שנשכחו ובעליהם התחננו לציבור אולי מישהו ראה או יודע, הוא לצערו ראה גם מודעות מאנשים שתפיליהם מעולם לא חזרו ומבקשים חליפי בתרומה או השאלה, הוא ממש לא רצה לגמור כמותם.

    הוא אזר עוד קצת כוח והשיג את הנהג במספרו הישיר, הלה אישר שאכן התפילין נמצאים אצלו והם במצב שפיר. תוך כדי שיחה מתברר שבעוד דקות ספורות האוטובוס עובר בתחנה הנמצאת ממש מתחת לבניין מגוריו. מנחם רץ למטה להמתין לנהג, בדרך עצר במכולת וקנה ארטיק לאות תודה. הנהג שמח להחזיר את האבדה והתרגש לקבל ממנחם תשורה קטנה "וואו באמת תודה אבל אני צם היום הנה אני אשים בּה בּבּריזר לאחרי השקיעה, רמדאן כרים"

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה