קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
לֹא אָבְדָה הַתִּקְוָה


אֲבוֹתַי, שֶׁהָיוּ כָּאן מֵאָז
לֹא נָשְׂאוּ לְצִיּוֹן נֵס וָדֶגֶל;
כִּי טַלִּית וּתְפִלִּין.
רַק זְקָנָם הִתְבַּדֵּר בְּרוּחוֹת הַשָּׁעָה.
אֲבוֹתַי, כָּאן הָיוּ עוֹד בִּימֵי נְפִילִים
כְּבוֹדָם טֶרֶם נִרְמַס
לֹא הִנְמִיכוּ בִּרְכָּם מוּל הָעֵגֶל
רַק שַׁחוּ קוֹמָה לֶעָפָר, וְנָשְׁקוּ
בְּעֶרְגָּה שֶׁל קְדֻשָּׁה.

אֲבוֹתַי שֶׁהָיוּ, וְשֶׁבָּאוּ,
עָלוּ לְצִיּוֹן בְּרִנָּה, בְּתִקְוָה
וְשָׂמְחוּ בַּעֲמוֹד רַגְלֵיהֶם בַּשְּׁעָרִים.
חֲדוּרֵי נִפְעָמוּת שֶׁל יְמֵי אַחֲרִית
הֵם קָרְאוּ בְּעַרְבִית, בְּשַׁחֲרִית
בְּלֹא הִכִּירוּ בִּתְכֵלֶת-לָבָן
וְתִקְוַת הַשָּׁנִי לֹא עָלְתָה בָּם.

אֲבוֹתַי שֶׁהָיוּ, וְעוֹדָם,
לֹא נַפְשָׁם הוֹמִיָּה, לֹא עֵינָם צוֹפִיָּה
אֶל חָפְשִׁי מְעֻשֶּׂה וְאַכְזָב;
כִּי טְרוּפֵי נְשִׁימָה הֵם הָיוּ בְּעָמְדָם,
בְּדָרְכָם עַל הַסַּף,
מוּל תֵּבוֹת שֶׁל שְׁכִינָה, אֲצוּרוֹת
בְּכָל קַעַר וָקֶמֶר, כָּל אֶבֶן גָּזִית.
אֵיךְ לִבָּם בֵּין חוֹמוֹת בְּצוּרוֹת
הִתְרַחֵב וְרָטַט וְהָלַם בִּתְזָזִית
בֵּין שִׁבְרֵי סִמְטָאוֹת לְמוּדֵי אַגָּדָה
שֶׁל יִרְאָה מְחֻבֶּרֶת, נִמְסֶכֶת,
שְׁלֵמָה וּבְנוּיָה כְּחֻבְּרָה-לָהּ-יַחְדָּיו
(עוֹד לִפְנֵי 'אוּחֲדָה-לָה'..)
- שָׁם הִלְּכוּ אֲבוֹתַי, וְאָרְגוּ וְטָווּ כְּמַסֶּכֶת
חַיִּים בִּדְבֵקוּת, טָהֳרָה, עִיר שֶׁל מַעְלָה.

* * *


[עֵת גֹּרַשׁ סָב-סָבִי מִסְּפָרַד
בִּפְקוּדַת פֶרְדִּינַנְד וְאִיזְבֶּלָה -
לֹא לְאֶרֶץ עַמִּים שׁוּב יָרַד
וְלֹא שָׂם פְּעָמָיו בָּבֶלָה;
לָשׁוּב לְצִיּוֹן תֶּחֱזֶינָה עֵינָיו הַחוֹלְמוֹת
וּלְצִיּוֹן הוּא עָלָה בְּפַשְׁטוּת, בְּרִנָּה.
לֹא חָשַׁב אָז עַל שְׁטוּת 'מְדִינָה';
כִּי אָהַב-וְיָרֵא-וְהִרְבָּה בִּתְפִלּוֹת.
לֹא חָמַד לוֹ פִּנְּכַת מְלָכִים וְשָׂרִים;
רַק אָכַל מִיְּגִיעַ כַּפָּיו הָעֲמֵלוֹת
וְהֵקִים כָּאן דּוֹרוֹת יְשָׁרִים.]


* * *

וְסָבִי כָּאן-נִמְצָא כָּאן-הָיָה
בְּעֵת בּוֹא חֲדָשִׁים מִקָּרוֹב, עֲקוּרִים
מִגִּזְעָם, בְּלֹא שֹׁרֶשׁ.
הוּא עָמַד וְאָמַר אָז, דָּמְעוּ שְׁתֵּי עֵינָיו לְמוּלָם:
עוֹד לֹא אָבְ-דָה תִּקְוַת אֲבוֹתֵינוּ, הוֹרִים
שֶׁל כָּל-הֵם, עַם בְּנֵי קֹדֶשׁ.
הֻבְטַחְנוּ: יָשׁוּבוּ בָנִים
.......................שׁוֹבָבִים
............................לִגְבוּלָם.
פגשתי אותה יום לפני מותה.

בסך-הכול הייתי מתנדבת צעירה, שבאה לחלק תשורות לכבוד החג המתקרב, ולפני שהגעתי לבית שלה וגם לאחריו כבר הייתי בכמה ובכמה בתי קשישים.

הייתי לבד באותו יום. מלי, בת הזוג הקבועה שלי במבצעי חסד שכאלה, לא הרגישה טוב, ולכן נאלצתי ללכת לבד.

ואולי היה זה טוב. מלי לא הייתה עומדת באור הזה.

וגם בשחור שבא לפניו.

לפני שהגעתי לבית שלה הגעתי לבית של זוג קשישים. הם בקושי פתחו לי את הדלת, וכבר כמעט עמדתי להניח את השקית עם המתנה הקטנה של המתנ"ס על הידית, אבל אז הם פתחו, שניהם ביחד, ופניהם היו מקומטות בתביעה.

"שלום," גמגמתי. "אני מהמתנ"ס. באתי לתת לכם מתנה לכבוד חג החנוכה."

"מתנה?? עכשיו??" צווחה האישה. רוב הקשישים לפניה היו צריכים שאחזור שוב על המילים הראשונות שאמרתי. היא – שמעה מיד. "עכשיו אתם נזכרים?? כל השנה אנחנו נרקבים כאן בבית, אף-אחד לא מתעניין בשלומנו, אנחנו יכולים למות ולא ישימו לב – ופתאום מגיע חג ואתם מחליטים רק לקפוץ ולתת מתנה כדי לצאת ידי חובה??"

"לא צריכים את המתנה שלכם," אמר גם האיש, בקול קצת נמוך יותר. "לא צריכים אתכם בכלל! תנו לנו לחיות בשקט."

אילו הייתי אחת מהמתנדבות המבוגרות יותר, ולא בת ארבע-עשרה בסך-הכול, אולי הייתי מסוגלת לדבר על לבם, לפייס אותם. אילו הייתי מבוגרת יותר וגם פחות מבוהלת, הייתי שמה לב לסתירה שבין דבריהם של הזוג.

אבל הייתי צעירה, והייתי מבוהלת, ונסתי משם מיד אפילו בלי למלמל סליחה, והייתי צריכה להסדיר את נשימתי בתחתית הבניין במשך רגעים ארוכים לפני שפניתי להסתכל על השם הבא ברשימה.

למען האמת, חשבתי בכלל לוותר על המשך המבצע. שקית המתנה שהייתה מיועדת לזוג שלמעלה בערה בידיי, והזכירה לי כל העת את הכישלון שלי. אבל לשוב למתנ"ס בידיים מלאות למחצה – זו כבר הכרזת כישלון בוטה. לא הסכנתי לזאת.

אז המשכתי בראש שפוף לכתובת הבאה ברשימה.

דפקתי בשפלות, ואז קצת יותר בעוז – אפילו אנשים צעירים לא היו שומעים את הדפיקה הראשונה שלי.

"רגע..." שמעתי קול מתנגן מתוך הבית, וקפצתי את לבי בחרדה.

הדלת נפתחה לאחר כמה רגעים, ולנגד עיניי התגלתה האישה היפה ביותר שראיתי אי-פעם.

היא הייתה קמוטה מאוד, ושערות לבנות בצבצו מתחת למטפחתה האפורה. בגדיה נדו גם הם בין הצבעים אפור וחום – מסוג הבגדים שלעולם לא הייתי מעיזה ללבוש, פן אהפוך ללעג ולקלס אצל חברותיי.

בין הקמטים הציץ פה צר ואף עקום, ואפילו באוזניים שלה היו קמטים. אבל היו אלה העיניים שעשו אותה יפה.

הן היו כחולות ובוהקות וגדולות, ומאירות, מאירות כל-כך. האור שהן הפיצו נגה על כל פניה, והציף אותן ברכות נעימה שכזו, בחיות בלתי-הגיונית לאישה קשישה שכמותה.

"שלום..." הקמטים שלה נפשקו לצדדים, וחשפו חיוך רחב שכמעט היה בלתי-אפשרי בפה צר כמו שלה. "ברוכה הבאה אליי..." והיד שלה, העטויה בשרוול אפרפר, פשטה הצידה כדי להזמינני פנימה.

התבלבלתי. הנאום הקבוע שלי התקרב לדל-שפתיי וחמק משם. זה היה נראה כאילו היא חיכתה לי.

נכנסתי פנימה. בירכתי הראש נזכרתי בהוראות של המפעילה במתנ"ס, שלא להיכנס לבתים של הקשישים. במקום כלשהו מעל הירכתיים ידעתי שלא יקרה לי שום-דבר כאן.

הבית הלם את בגדיה של האישה. אבל פה ושם נזרקו כתמי צבע – אגרטל עמוס פרחים, תמונה מלאת-חיים, וילונות ורדרדים – שהמחישו את החיוך ואת האור שקרנו מפניה.

"מה שלומך?" שאלה אותי הקשישה, לאחר שהורתה לי לשבת על ספה עמוסת כריות בצבעי חום וצהוב. "את נראית עייפה... אולי תרצי לשתות?"

לא רציתי שהיא תטרח – בכל-זאת, קשישה – אבל באמת הייתי צמאה. לא הייתי היום עם מלי, שתמיד זוכרת לקחת בקבוק למשימות שלנו. הנהנתי.

הקשישה הלכה באיטיות למטבח, ושמעתי משם קולות קשקוש עדינים. בינתיים הצלחתי להסדיר במוחי את המילים המתכוננות מראש, וברגע שהיא שבה לשם, מגש עם כוס מיץ שבתוכו צפו קוביות קרח בידיה, מיהרתי לומר אותן.

היא חייכה, הניחה את המגש על השולחנון לידי, והתעלמה מהשקית שהגשתי לה.

"אז מה את מספרת לי? אולי את רוצה לשתף אותי במשהו, יקרה?"

נאלמתי. מחשבות התגעשו בתוכי. מלי – שכבר חולה כמה ימים, ואני לבדי בכיתה, מול קבוצת בנות שתמיד מוכנה ללכוד את הטעויות הקטנות שאעשה, וללעוג להן. אמא – שלא כל-כך מרוצה שאני יוצאת להתנדבות, אף שהאחראית במתנ"ס התקשרה במיוחד כדי להרגיע אותה. האחראית מהמתנ"ס עצמה – שמצפה מאתנו לשלמות, ולא מוכנה לקבל כישלונות.

כל הדברים הקטנים שהדחקתי, שלא העזתי להודות בהם אפילו בפני עצמי. הכול נשפך פתאום, כאילו סכר נפרץ בלבי, באוזני הקשישה שלפניי.

על זוג הקשישים שביקרתי לפניה לא העזתי לספר.

אחר-כך, כשכבר הרגשתי את הדמעות הקטנות מבהיקות את עיניי, חשתי את מגע ידע העדין על זרועי.

"הקושי הוא קשה," היא אמרה לי בקול סדוק, ששנים רבות התקפלו בו, "והדמעות מנקות מעט את הלב. ואת – את עוד תראי שהיופי הוא נצחי. ורושמו הוא זה שנשאר לתמיד."

לא כל-כך הבנתי את מילותיה, אבל הרגשתי הרבה יותר טוב.

קמתי ממקומי, מבוהלת מהשעה שניבטה אליי משעון הקיר הישן שמולי.

"תודה," לחשתי, והנחתי את שקית המתנה מהמתנ"ס על השולחנון לצד מגש המיץ הגמור למחצה. "תודה שעזרת לי... שיהיה לך חנוכה שמח..."

היא הנהנה, ושוב פרש החיוך את פניה, ואז ליוותה אותי אל הדלת.

ברגעים הבודדים שחלפו מרגע זה ועד הרגע שבו נפרדנו סופית, תהיתי לעצמי מה הקושי שלה, ומה בעצם עבר עליה בחייה.

לא תהיתי לעצמי אם אראה אותה שוב. הייתי כמעט בטוחה שאבוא לבקר אותה שנית. לפחות בפעם הבאה שארגיש את המועקה המצטברת בלב.



פגשתי אותה יום לפני מותה.

ביום למחרת, היום האחרון לפני חופשת החנוכה, מלי כבר הבריאה, והצטרפה אליי בדרך הקבועה לבית-הספר. פטפטנו בעליצות, משלימות ימים ארוכים של פרדה, ואז נעצרנו לרגע לפי הוראתה של מלי, ושתינו שתינו מהבקבוקים שלנו.

המבט שלי שוטט על הקיר שעליו נשענו במנוחתנו, כשסיימתי לשתות ומלי עדיין המשיכה בדבקות. ואז ראיתי אותה.

את מודעת האבל.

ידעתי שזו היא, אף שאת שמה הפרטי לא ידעתי.

רק שם המשפחה המסובך, שהיה כתוב באותיות מקולפות מעט על דלת הבית שלה, קפץ למול עיניי, שחור מרובע על גבי לבן בוהק.

בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתה בשיבה טובה של אשת החסד והאמונה, מרת רחל גרשטנקוביץ. המתאבלים מרה, ילדיה, נכדיה וניניה.

השמים החשיכו לרגע. הלב שלי החסיר כמה פעימות. הסתובבתי למלי, שסיימה לשתות והשיבה בקפדנות את הבקבוק למקומו, ולחשתי, "היא נפטרה..."

"מי?" היא שאלה בבלבול, עיניה צועדות במסלול המבט הקפוא שלי. "את מכירה את האישה במודעת האבל הזו?"

נזכרתי שלא השלמתי לה את קורותיי אתמול בתוך הדיווחים הרבים. לא ידעתי אם אני מסוגלת לעשות זאת כעת.

"קצת..." מלמלתי, והסתכלתי על השמים. הענן שכיסה את השמש החיוורת נסוג לאחור. "בואי – נמשיך ללכת."

המשכנו ללכת, ואפילו המשכנו לפטפט. אבל כל אותה העת היו פניה של האישה, רחל גרשטנקוביץ, מול עיני רוחי. ועיניה הכחולות, והזוהר שבפניה, והרכות שהיא שידרה.

והמשפט שאמרה לי,

"את עוד תראי שהיופי הוא נצחי. ורושמו הוא זה שנשאר לתמיד."

שוב הגנבתי מבט לשמים.

וידעתי שהיופי שלה, היופי האחרון שלה, יישאר אִתי לתמיד. תפארת שכזו, נצחית.
פעם קראתי ספר של סופרת שמלמד איך לכתוב, והיא ציינה שם שהשלב האהוב עליה ביותר בכתיבת ספר - הוא העריכה שלו. אחרי שמסתיימת כל מסת הכתיבה הרצופה, וכעת הגיע הזמן לקרוא את כולו מחדש - לבדוק חורים בעלילה, לתקן מילים ומשפטים ופסקאות, לראות אם הדמויות התפתחו כמו שצריך וכו'...
קראתי את זאת - והתפלאתי כל-כך. כי אני הרי בדיוק הפוך. להט הכתיבה הרציפה מזרים אדרנלין והתרגשות בעורקיי ובנפשי, מתדלק אותי להמשיך, להוסיף עוד פסקה ועוד, מסקרן אותי לדעת איך העלילה תתפתח, אני כבר רוצה להגיע לקטעי השיא בעלילה... ואז, כשמגיע הזמן לערוך את הספר, אני פשוט לא מסוגלת! הרי כבר חוויתי את כל זה! הייתי שם, כל-כולי! איך אפשר לחזור שוב על הכול? ובעיקר - איך אפשר לחתוך בבשר החי של הסיפור המוקלד שלי, ולשנות ולתקן ולהוריד ולהוסיף דברים?

אז קודם כול - אשמח שתסמנו מה אתם מרגישים בעניין בסקר המצורף. האם אתם מאלה שנהנים מעריכת הספר הכמעט מוגמר או מאלה שלא סובלים את החזרה והניתוח?

ושנית - וכאן מגיעה בקשת העזרה שלי - אני מחפשת תמיכה בעניין.
ב"ה הצטברו אצלי כמה כתבים וספרים שסיימתי, ודורשים כעת עריכה (וגם עיצוב). ואני מגלה שאני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לזה!
ולכן אני מחפשת מישהי במצבי, שרוצה להקים ביחד איתי מעין קבוצת תמיכה וירטואלית. נראה זו לזו את החומרים שלנו (לא חובה להתעמק בהם לגמרי, רק שנהיה "בעניינים"), ונעודד זו את זו להגיע לידי גמר שלהם. כל אחת תציב יעדים לעצמה, ותדווח לשנייה במה היא עמדה.
מטבע הדברים אני מחפשת אישה דווקא. ואם זו תהיה מישהי עם מינוי פרימיום, שתוכל לפנות אליי בהודעה אישית ושם נחליף כתובות דוא"ל, מה טוב...
בעז"ה



אנחנו פסיעה אחרי חג החירות, ואין ספק שהעבודה הארוכה והמאומצת שהשקענו בחג הזה לא הייתה רק עבור שבוע אחד בלבד. את החירות שלקחנו מפסח- נמשיך בעזרת ה' למשך כל השנה.


אז מה אומר בשבילך חירות?


חופש. שחרור. יציאה מהמיצר למרחב.


לכולנו יש רגעים של חירות בחיים- קטנים או גדולים. זה יכול להיות רגע של נשימה עמוקה בחוף ים שקט, אחרי יום עבודה מעיק במיוחד; זה יכול להיות הרגע של השחרור המיוחל מהחוב עם הריביות המעיקות. זה יכול להיות גם הרגע שבו סוף סוף מתקבל האסמס מהשדכנית, שמבשרת שהם מעוניינים להתקדם, וזה יכול להיות היציאה האחרונה מהאוויר הממוזג של בית החולים אל האוויר של החופש, לאחר הטיפול הכימותרפי האחרון. ואפילו, זה יכול להיות הרגע הקטנטון והבלתי נראה ההוא לפני היציאה לטיול עם כל הילדים, כשאת מחליטה בינך לבין עצמך שהפעם, יהיה מה שיהיה, את לא מוכנה להלחץ או למהר או לארגן- אלא רק להיות איתם.


כל יציאה מהמיצר אל המרחב משמעותו חירות.


אז תנשמו עמוק, תחשבו על סיפור של מיצר וחירות. תכניסו אותנו לשם.


הנה
הנספח, ובהצלחה רבה!


נ.ב.: לא כל סיפור חייב להסתיים בהפי אנד, כל עוד אנחנו עדיין בגלות. אפשר להכניס אותנו למיצר ולהשאיר אותנו עם תקווה או כמיהה של חירות עבור הדמויות. בנוסף- הסיפורים לא חייבים להיות דרמטיים- הסגנון פתוח לבחירתכם.
כמה מחשבות יכולות להתרוצץ בראש בשברירי רגעים, בתוך חמש דקות בלבד?

בתחילה היו אלה מחשבות הכעס. איך היא מעיזה, איך היא מרגישה עד כדי כך בנוח – פשוט להתקשר ולהודיע שהיא כאן. עוד חמש דקות היא עולה לביקור. וזה לא שהיא גרה קרוב, שלא היה לה זמן לתכנן מראש את הביקור. וזה לא שהיא קרובת משפחה (לא שלחמותה הייתה מרשה לבוא לבקר בהתראה כזו קצרה) – בסך-הכול ידידת משפחה של אִמה, מהשנים עברו.

אחר-כך הגיעו מחשבות הייאוש. הביטה סביבה, על שלושת הילדים הנתונים בתוך ים של ניירות וצבעים, על הספה העמוסה בבגדים שהיו פעם מכובסים וכעת נטו בצורה מסוכנת לערמת הניירות והילדים, על ההר שהתגבה בכיור במטבח, ועל השירותים הפתוחים לרווחה, שהציגו את הפספוס האחרון של בן השלוש. בחדר הילדים צרח בן השנה בלול שלו – הוא התעורר משינה, רעב מאוד, מן הסתם – והיא אפילו לא עשתה צעד אחד לעברו, כדי להוציאו ולטפל בו.

דודה יוכבד – הם קראו לה דודה כילדים, אף שלא היו לה שום אחיינים – מעולם לא גידלה ילדים. מעולם לא ניהלה בית של יותר מאדם אחד. כשהייתה מגיעה לבקר אותם, בבית הוריה, הייתה מטביעה אותם במתנות ובגערות: בובה מדברת ביחד עם "למה החולצה שלך לא מסודרת?", מכונית על שלט ביחד עם "לאן אתה בורח ונמלט?", משחק הרכבה משוכלל ביחד עם "אתם מסדרים את הבית לפעמים בכלל?"

איך מחשבותיה יצרו את החרוזים הללו עכשיו – נשגב מבינתה המתוסכלת.

היא לא רצתה שדודה יוכבד תבוא לבקר, בשום פנים ואופן לא. לא רצתה שילדיה יספגו את הגערות שלמדה היא עצמה לשנוא כילדה. אפילו במתנות שאולי יגיעו לא רצתה – כאילו שחסר פה בלגן. כי מתחת לערמות של הדפים והצבעים היא ידעה שיש לא מעט חלקי משחק שבורים ובובות ומכוניות חסרות יד או גלגל. שום-דבר אצלם לא נשאר שלם.

מחשבות הייאוש התחלפו בדחיפות. אולי כן כדאי לנסות לסדר פה משהו. לסגור את דלת השירותים, להעביר את כבודת הספה למיטה שבחדר. לגרוף את הערמה המגוונת שמציפה את הסלון למקומות נסתרים. לקבל את פניה של דודה יוכבד. להשתדל לעוות את הפנים בחיוך.

אוף, היא לא מסוגלת.

פנתה להוציא את התינוק. לפחות שצרחותיו לא יחרישו את מחשבותיה המבולבלות, את פטפוטיה של הדודה יוכבד.

שלפה אותו מהמיטה, רטוב כולו מהבקבוק של לפני השינה פלוס החיתול, והוא הרים אליה את עיניו הגדולות – וחייך.

החיוך המיס את כל ההגנות שבנו מחשבותיה ברגעים האחרונים. היא נשקה לו בלהט, מתעלמת מהרטיבות, וחשה איך האושר מתגנב למחשבותיה.

לדודה יוכבד מעולם לא היה את האושר הזה...

נעצרה באחת, בחנה את מחשבתה החדשה.

לדודה יוכבד מעולם לא היה את האושר הזה. תמיד נאלצה להסתמך על אושרם של אחרים, ליפול לתוך עולמם המאושר של זרים לה. להצליח להיקרא דודה בפיהם.

היא פה באזור, מאיזושהי סיבה. אף-פעם לא הגיעה לביתם שבעיר הקטנה והשכוחה לפני-כן. סוף-סוף יש לה את ההזדמנות. סוף-סוף היא תוכל לראות את הפירות שגידלה הילדה ששיחקה בבובה המדברת שהביאה לה אי-אז, כשהייתה צעירה יותר וכוחה להסתובב ברחבי הארץ בבתי חברים עדיין היה במותניה.

ולה – דווקא לה – יש את היכולת להעניק את ההזדמנות הזו ליוכבד הקשישה. להעניק את פיסות האושר הקלושות הללו, האושר שלעולם לא יהיה שלם בחייה של דודה יוכבד. ולה – דווקא לה – יש את ההזדמנות לחוש כמה טוב לה עצמה הביקור המפתיע הזה. אולי – אולי דווקא טוב שתנחת הדודה פתאום, ותיתן לה תירוץ לסדר את הבלגן? אולי – אולי אפילו תבקש מהדודה יוכבד עזרה בקיפול הבגדים – אצל אמה בבית לפעמים היא הייתה מגהצת חולצות. כן, אולי תוכל אפילו להראות לדודה יוכבד שהיא נעזרת בה, באמת...

מחשבותיה המהורהרות פסעו עמה ועם התינוק אל הסלון. סגרה בדרך את דלת השירותים, פצחה בקול מתלהב לעבר הילדים: "מי רוצה לסדר כאן? עוד מעט תבוא אלינו אורחת חשובה!" הניחה את התינוק בכיסא האוכל עם קרקר רך, נטלה שתי שקיות זבל ענקיות – אחת בשביל הניירות, אחת בשביל אכסון זמני לבגדים – ורגעים אחדים אחר-כך אצה לפתוח את הדלת.

והמחשבות המאושרות שלה, המחשבות מלאות התפארת שהתהפכו לה פתאום, פשקו את שפתיה בחיוך רחב, חיוך של הודיה, חיוך של חסד אמתי – של אחת שעושים עמה חסד.
ארמונות מפוארים המעוטרים בכסף, זהב וארגמן, מסדרונות עוטי הוד, אנשים רבי המעלה מסתובבים בערים עטויים בגלימות מקושטות ביהלומים ובכובעים הדורים, בתי הכנסת נישאים לשמיים ונראים בהחלט כמקום הולם לשמירתם של אוצרות ה', יהודים עטורי זקנים ובעלי כיפה צועדים בגאווה יהודית אל בתי המדרש או אל עבודתם, כשספר קודש תחת שחיים, יונים צחורות משקשקת ממעל, ומגלות לנו להיכן נחתנו הפעם - תקופת תור הזהב של יהדות ספרד.

האמת שאין צורך להכביר במילים, השירים המיוחדים שנותרו מהתקופה הזו מספרים ללא אומר את סיפורו של הזמן הנדיר הזה בהיסטוריה.

שירת ימי הביניים המוכרת לנו, ששורשיה הצורניים לקוחים מן השירה הערבית של אותה התקופה, מיוחסת לגדולי ישראל מספרד המוסלמית. רבים מן השירים שנכתבו אז משובצים כקטעי תפילה, בעיקר במחזורים.

בשונה משכנתה מהחודש הקודם - הבלדה, אני מאמינה שאותה אפשר להציג פחות, שכן היא בוודאי מוכרת יותר לקהלינו.

אז האתגר הנוכחי לא יהיה כקודמו - בעל כמה שיותר פרטים המאפיינים בלדה, אלא יגדיר מה עליכם לשלב בשיר שלכם מתוך מאפייני שירת ימי הביניים.

אז ככה:

1 - החליטו היכן אתם רוצים לשלב את השיר, באמצע איזו תפילה ובין אלו קטעים, וספרו לנו על כך בכותרת של השיר. כמובן שצריך להיות קשר. דוגמאות לצורת הקשר - חפשו במחזור. (בהתאם לסעיף זה - המשלב הלשוני יהיה גבוה ובסגנון של קודש)

2- החריזה תהיה (ברוב המוחלט של השיר) לפחות ראויה. (לפחות שני אותיות זהות עם ניקוד דומה ביניהן, כמו - בלון-חלון, שיר-כשיר, אתגר-מאגר. חרוז עובר (שאסור באתגר זה) הוא אות אחת וניקוד אחד. לדוגמא- בלון-שעון, שירה-הפתעה, אתגר-נגמר וכו') כמובן ששיבוץ חרוזים משובחים יתקבל בברכה.

3- תבנית השיר תהיה אחת מאלו -

א: התבנית הקלאסית - השורות רצופות והחרוז אחיד לכל אורך השיר

ב: שיר אזור - השיר מחולק לבתים בעלי ארבע שורות, כאשר שלושת השורות הראשונות של כל בית מתחרזות אחת עם השנייה, והשורה האחרונה מתחרזת עם השורות האחרונות בכל הבתים.

4- אקרוסטיכון - האותיות הראשונות של כל הבתים יצרו מילה כלשהי (או יהיו ע"פ סדר ה- א"ב)

5- שיבוץ - שבצו פסוק/ים מתאימים.



נשמע המון, נכון? אבל זה עדיין מעט מן המעט שנדרש כדי להגיע לרמתם האמיתית של שירי ספרד.

מי שרוצה להיווכח בצדקתי, או מי שחפץ להפוך את שירו לדומה עוד יותר לשירים המקוריים (לא תינתן על כך הוספה בניקוד - כדי לשמור על הוגנות),
יכול לפתוח פה.

בהצלחה רבה!

מחכה לכם בנספח בשביל לשמוע, לענות, לייעץ ולהדיין.

.
  • 592
  • בְּמִדָּה טוֹבָה

    כְּאָדָם הַמּוֹדֵד אֶת צִלּוֹ לְעֵת עֶרֶב
    יָדַעְתִּי: תּוֹרִי הוּא עַכְשָׁו
    לְהָגִיף הַדְּלָתוֹת, לֶאֱטֹם
    וְאַךְ לְהוֹתִיר בְּחָכְמָה, לְעֵת הֶרֶף
    חַלּוֹן, סֶדֶק צַר, לְמַשָּׁב.

    כֵּן, הַפַּעַם הָיָה לִי הַתּוֹר
    עֵת הָלַכְתִּי וְשַׁבְתִּי אֶל בֵּין הַצְּלָלִים
    לְהוֹתִיר אֶת חַלּוֹן הַבַּהֶלֶת
    פָּתוּחַ קִמְעָה, כְּדֵי צֵאת כָּל קִיטוֹר
    לְבִלְתִּי יַעֲלֶה וְיָבוֹא הַמַּשְׁחִית
    מִן הַדֶּלֶת.

    חֲרַךְ הֲצָצָה שֶׁבֵּין נֶפֶשׁ וְגוּף
    מִתּוֹכוֹ מִתַּמֵּר צְלִיל עָשָׁן, כְּסִימַן-יְעָרוֹת
    וְגוֹנוֹ כְּעֵין בְּדֹלַח פְּנִינָה.
    נִשֵּׂאת הַתְּפִלָּה בְּלִבִּי הַכָּאוּב:
    רַק שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בַּדְּלָתוֹת, בַּקִּירוֹת
    וְיִשְׂרֹף אֶת הַבַּיִת, מָגֵן וְצִנָּה.

    בְּרִקּוּד הִתְחַבְּרוּת גּוּף אֶל נֶפֶשׁ
    פָּתוּחַ חַלּוֹן.
    כֵּן, אוֹתוֹ הַחַלּוֹן הַמְיֻשָּׁן
    שֶׁמִּמֶּנּוּ עָלָה, מְנֻדֶּה וְעָכוּר מִן הָרֶפֶשׁ
    סִילוֹן, כְּמוֹ עֶשֶׁן כִּבְשָׁן.

    זֹאת הַפַּעַם - יָדַעְתִּי. שָׁתִיתִי
    קֻבַּעַת הַשְּׂחוֹק עַד תֻּמָּהּ
    וּבְרֶחֶם הָעָם, עֲמוּסִים, לֹא שָׁמַעְתִּי
    גָּעוֹר וְחָנוֹן לִפְלֵטָה, לִמְנוּחָה.
    בָּא אָשָׁם בִּי כְּסֶרַח, קְלוֹנִי. וְעַתָּה -
    יַעֲלֶה הֶעָשָׁן מִתְּרֵיסַר חַלּוֹנִים
    וּמִדֶּלֶת קְרוּעָה לִרְוָחָה.

    וְכָל זֹאת הֵן בָּאָתְנִי עַתָּה, בְּעֶטְיָהּ
    שֶׁל חֵרוּת עֲלוּמִים
    וּבְעֵת אֵין-עוֹנוּת שֶׁל הָרוּחַ, סְתָוִית

    (אִם-כִּי רֵיחַ חֵרוּת עוֹד מַכֶּה בִּלְבָבִי
    לִפְעָמִים
    ).

    אֶזְכֹּר, אֵדַע כִּי הָיְתָה לִי הָרוּחַ הַזֹּאת
    רַק לְמַעַן הָרֶגַע, פְּתִיחַת חַלּוֹנִים
    לְהוֹשִׁיט יָד אָחוֹת, לְחַלֵּץ וּלְהָשִׁיב לְבָבוֹת
    אֲבוּדִים, עֲשֵׁנִים.
    וְכָל תְּהִיּוֹת שֶׁחָצְבוּ בְּלִבִּי וּבָרוּחַ
    פִּתְרוֹן בְּצִדָּן לִי הוּבָא
    עִם מַשָּׁב רַעֲנָן
    שֶׁלִּוָה לֶעָנָן
    מֵחַלּוֹן הַפָּתוּחַ.
    אֵין יוֹתֵר יְלָדִים בְּלוֹדְז'

    נאום ה'שְׁפַּארֶה' (סֶגֶר בגרמנית) של רומקובסקי, הוא אחד הטקסטים הידועים
    והנלמדים ביותר מתקופת השואה. ה'נשיא' תובע למסור לגרמנים את הילדים
    שמתחת לגיל עשר, בהביעו 'תקווה' שקרבן זה יציל את שאר תושבי הגיטו.
    עד היום חלוקות הדעות אודות מהותו של האיש ושל מעשיו.



    לִבּוֹת אֲטוּמִים לֹא בָּכוּ;
    פָּשׁוּט שָׁכְחוּ
    לִדְמֹעַ עַל צַעַר יְלָלוֹת
    שֶׁל הוֹרִים, שֶׁמָּסְרוּ יַלְדָם
    בְּמוֹ-יָדָם
    לְרוּמְקוֹבְסְקִי, מֶלֶךְ גֶּטוֹ לוֹדְז'.

    אֲבָל הַבַּיִת הַהוּא לֹא שָׁכַח.

    הַבַּיִת בְּכִכַּר מְכַבֵּי הָאֵשׁ
    שֶׁעַל אַרְבַּע הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁלּוֹ
    עָמַד רוּמְקוֹבְסְקִי הַמֶּלֶךְ, מְכֻפְתָּר, מְעֻנָּב
    וְדִבֵּר אֶל נְתִינָיו
    בִּנְאוּם הַ'שְׁפַּארֶע', שֶׁחָצַב כִּבְשַׁן לֶהָבוֹת
    אֶל תּוֹךְ הַלְּבָבוֹת
    הַדְּווּיִים, הַקְּמוּטִים, שֶׁל הוֹרִים נִשְׁבָּרִים
    בְּמָסְרָם יֶלֶד תָּמֵהַּ, עֲגוֹל-מַבָּט
    בְּלֵב נִצְבָּט
    לִידֵי צוֹרְרִים אֲרוּרִים.

    "כְּגַזְלָן בָּאתִי אֲלֵיכֶם
    ...
    וּבְאֵין בְּרֵירָה אֲנִי לוֹקֵחַ מִכֶּם
    אֶת הַיָּקָר לָכֶם מִכֹּל; לֹא בְּעֵרֶךְ נָקוּב
    :
    תְּנוּ לִי כָּל יֶלֶד מִתַּחַת לְגִיל עֶשֶׂר.
    הָבִינוּ, אָבוֹת, אִמָּהוֹת
    !
    אֲנִי חַיָּב לִקְטֹעַ אֵבָר
    כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת כָּל הַגּוּף"
    - - -

    הָרְבִיעִי בְּסֶפְּטֶמְבֶּר
    אֶלֶף-תְּשַׁע-מֵאוֹת-אַרְבָּעִים-וּשְׁתַּיִם
    יוֹם שִׁישִׁי, אַרְבַּע אַחַר-הַצָּהֳרַיִם.

    וּבַשַּׁבָּת הַהִיא, בִּרְחוֹבוֹת גֶּטוֹ לוֹדְז'
    כְּבָר לֹא שִׂחֲקוּ יְלָדִים בִּשְׁעַת בֵּין עַרְבָּיִם
    ;
    כִּי נִדְחֲסוּ בִּקְרוֹנוֹת
    אַלְפֵי זַעֲקוֹת-שֶׁבֶר שֶׁל גְּרוֹנוֹת.
    רִבְבוֹת סִימָנֵי שְׁאֵלָה שֶׁל עֵינַיִם.

    הוֹ, מֶלֶךְ הַגֵּטוֹ, רָם וְנִשָּׂא וְגָדוֹל וְאַכְזָרִי
    !

    וְאָנוּ כָּאן, שְׁמוֹנִים-חָסֵר-אַחַת אַחֲרֵי
    רוֹאִים אֶת הַמַּרְאוֹת, כֵּן
    ! שׁוֹמְעִים אֶת הַקּוֹלוֹת
    וְלֹא בְּכֹחַ טִבְעִי, שׁוּב מְגַדְּלִים יְלָדִים
    וְלֹא מְפַחֲדִים
    מִמֹּשֶׁה-חַיִּים רוּמְקוֹבְסְקִי, מֶלֶךְ גֶּטוֹ לוֹדְז'
    הוא ישב שם ואכל.
    בעל רשת משקפיים מצליחה שמגיע לבית התבשיל בליל שבת לעשות קידוש.
    משהו פה אפעס.... לא מריח.
    בסוף לא התאפקתי ושאלתי אותו.
    "תביא קצת גרעינים ונדבר". הוא אמר.

    "מדי ערב שבת אני סוגר את החנות, ופונה הביתה לסדורים אחרונים. עייף כמו שרק דב יודע להיות עייף, ורעב כמו שרק כלב יודע להיות רעב" הוא סיפר.

    - מכיר את השיר רגוע כמו פצצה?
    - לא.
    - לא חשוב. אבל מי שכתב אותו כנראה אכל אצלי שבת.

    • • •

    "אשת חיל מי ימצא...."
    מוישי תקרא לאמא הרגע! איפה אמא?
    "ממרחק תביא לחמה..."
    שרי, את החלות!
    "ותקם בעוד לילה..."
    מירי לכי תעירי את אמא. הרגע.
    "לא יכבה בלילה נרה..."
    מוישי, עוד פעם אחת שאתה עושה פו על הנרות אתה חוטף עם השלייקעס.
    יענקי! אתה הופך את הגביע.
    "כי כל ביתה לבוש שנים..."
    הפכת את הגביע, תודה! עוף הרגע מהסלון!
    אמרתי עוף!
    עוווווווווווווף!
    בום. טראח. תבום. טשאח. פליק. פלאק. טונג. טונג. טונג.

    ביקור בטר"ם. חבישה. תחקיר קצר לאבא וחוזרים.

    • • •

    "ואז אני גומר את התפילה, יוצא מבית הכנסת ועובר כאן.
    ערב רב של חסרי בית ומקבצי נדבות, יושבים וסועדים את ליבם. והם רגועים. אוהו רגועים. כמו אדם הראשון בגן עדן.

    ואז אני אומר לעצמי, מה רע שגם אני אהיה קצת רגוע?
    "ומאז אני כאן כל שבוע" הוא סיים.
    "עושה קידוש, מנה ראשונה, והביתה."
    "רגוע פצצה".
     תגובה אחרונה 
    המורה בקשה להוציא עטים מדגישים. אני מתכופפת לחפש אותם ולא מוצאת, הילקוט כזה גדול וזה יכול להיות בכל מקום. אני בודקת בתא בקטן של האוכל, יש שם המון דפים גזורים, אני מנסה לחפש בינהם ומסובבת את הילקוט שלי אלי כדי שאף אחת בכיתה לא תראה מה יש בפנים, אין שם עטים. אני מורידה את היד שלי עד הלמטה של הילקוט לבדוק אם הם התפזרו שם, ואז בתא בגדול. אבל בתא הגדול גם אין. אני מחפשת בתוך מחברת אחת בלי עטיפה שנראית לי קצת שמנה ויכולה להחביא בטעות את העטים שלי בפנים, לא מוצאת.

    אוף. עכשיו המורה תשאל אותי למה אין לי עטים. אני מניחה את הילקוט ליד הכסא שלי ומנסה להיות קטנה יותר, אולי ככה המורה לא תראה אותי ולא תצעק עלי. אני מכופפת את הראש ומקטינה את הגב קצת, טוב שאני יושבת מאחורה וטוב שאני כמעט הכי נמוכה בכיתה.

    המורה בקשה מחברות חשבון לבדיקה לפני התפילה ואני לא יודעת מה לעשות. אין לי כזותי מחברת בכלל, שכחתי להתחיל אותה. אני מסתכלת חזק חזק בסידור שלי ומחכה שיתחילו לשיר ״ואני תפילתי״. כל הבנות לידי מוציאות מחברות מהילקוט שלהם ומביאות למורה, אולי המורה תתבלבל ולא תשים לב שלא הבאתי לה את המחברת, השם, בבקשה בבקשה תעשה שהמורה לא תראה שאני לא מביאה לה את המחברת, בבקשה.

    העיניים שלי רועדות ואני פותחת אותם גדול גדול ומסתכלת חזק חזק בסידור. אני רואה את החצאית השחורה של המורה הולכת לשולחן מאחורה של גיטי וחני. השם תודה רבה, השם, אולי תעשה אז שיהיה לנו בכיתה הזותי מורה אחרת ולא את המורה מירי, אולי תביא לנו את המורה אסתי משנה שעברה שאף-פם לא בודקת מחברות בכלל וגם לא ילקוטים. רק הייתה אומרת: את כלכך ונמוכה וכזה ילקוט גדול, את מאוד חכמה שירי.

    כל שבוע המורה בוחרת את התלמידה הכי חרוצה לשבת לידה בשיעורים של חשבון ולעזור לה עם הדיסקיות והיא גם עוזרת לה להשלים בספר. אני בכלל לא צריכה עזרה להשלים בספר, אני יודעת חשבון יותר טוב מכל הכיתה. אבל המורה הרעה הזותי אף פעם לא בוחרת אותי אפילו שאני יודעת חשבון יותר טוב מכולם. אני מנסה לצעוק את התשובות יותר בקול והמורה לא בוחרת אותי. אולי כי לא הבאתי לה את המחברת של חשבון אתמול בבוקר, או אולי בגלל ששבוע שעבר לא הבאתי לה מחברת תורה. אין לי בכלל שום מחברות, אבל לא אכפת לי ואז מה, אני זוכרת הכל בעל פה.

    המורה אף פעם לא בוחרת אותי! יצא לי פתאום בקול מהפה והעיניים של המורה הסתכלו לי על הפנים ונהיו גדולות גדולות. וגם כל הילדות בכיתה הסתובבו אלי. את רוצה לשבת פה שירי? בטח, כמעט קפצתי. אבל שירי, כשיושבים כאן לידי, חייבים להקשיב כל השיעור ואי אפשר לצאת כל כמה דקות לשרותים ואחר כך לשתות, ואי אפשר לצעוק תשובות ולהפריע לכל הכיתה, את תהיי חייבת להיות ילדה טובה, בסדר? עשיתי לה כן עם הראש, אבל כבר לא רציתי לשבת שמה ליד המורה הזותי, אבל המורה עמדה והסתכלה וחיכתה שאני אקום ואביא את הילקוט והכסא שלי לידה.

    אז ניסיתי לגרור את הכסא וזה עשה המון רעש אז המורה אמרה, שירי, להרים את הכסא, ולא לגרור, בקול הכי מעצבן שלה אז ניסיתי להרים אבל הייתי צריכה גם לקחת את הילקוט ולא יכלתי לקחת את שתיהם ביחד, אז הרמתי את הכסא וגררתי את הילקוט, ונתקעתי כל שניה בילקוטים של ילדות אחרות וכמעט נפלתי, והמורה עמדה והסתכלה עלי עם עיניים כאלו מפחידות ורציתי ללכת הביתה.

    כשישבתי ליד המורה היא כל שניה הציצה לתוך הילקוט שלי, אמרתי לה שאני לא מרשה והיא אמרה לי לא להתחצף ובכלל לא התחצפתי, רק אמרתי לה שאני לא מרשה להסתכל בילקוט, והילקוט הזה הוא שלי ובכלל לא שלה! אבל בסוף בהפסקה המורה אמרה לי להישאר בכיתה והיא רוצה לבדוק לי את הילקוט, ואני לא ידעתי מה לעשות והשפתיים שלי רעדו אז אפילו לא יכלתי להתפלל להשם, המורה אמרה לי להביא לה הילקוט והאצבעות שלי זזו כשניסיתי להביא לה אז היא לקחה לבד והושיבה אותי לידה ופתחה את כל התאים. מאוד מאוד פחדתי, וכל שניה בדקתי שאין עוד ילדה בכיתה שרואה את כל מה שהמורה הוציאה לי מהילקוט, רציתי לחטוף לה את הילקוט מהיד ולברוח מהכיתה ולהתחבא בחצר מאחורי השיח אבל היא החזיקה את הילקוט מאוד חזק.

    כל דבר שהמורה הוציאה מהילקוט היא אמרה בקול, תפוח ישן, שאריות של לחם, מחברת בלתי מזוהה, גזירי דף, את הקורנפלקס אני לא יכולה להוציא אחד אחד מהתחתית של הילקוט שירי, ומה נעשה? הילקוט שלך מלא בכל טוב, אבל אין בו כלום חוץ ממחברת אחת מקושקשת, מה את עושה בזמן שאני כותבת על הלוח. ואחר כך היא מוציאה את השכפול של שיעור פסח. הוא מקומט ומצויר מאחורה ציור. ציור מהמם שקשור לפסח שציירתי. המורה מסתכלת עליו חזק ואז עלי חזק ואני מנסה מאוד שלא לבכות, אסור לי לבכות ליד המורה הזותי הנוראית והמעצבנת ובכלל לא אכפת לי כלום שהיא אומרת, אני שונאת אותה.

    אוף, חבל שזה לא שיעור, אם זה היה שיעור הייתי משתוללת ואומרת לכל הילדות שתמיד מקשיבות לי לעזור לי להשתולל אבל זה היה הפסקה ועכשיו כולם משחקות בחוץ בחבל ורק אני פה בכיתה מפסידה את ההפסקה. את לא מקשיב לי שירי, אני עושה לך מבצע שכל יום תצטרכי לסדר את הילקוט שלך בבית ולסמן וי ולבקש מאמא לחתום לך ובכיתה אני אבדוק שוב פעם את הילקוט שלך. בבוקר המורה ביקשה ממני את הילקוט ואת החתימה של אמא, איזה מורה טיפשה, היא לא מבינה ששכחתי להגיד את זה לאמא?
    מבוסס על סיפור אמיתי.


    שלום כתה גן.
    נזלת זה לא משהו שמנגבים. גם את הציפרניים אמא לא גוזרת לי כל חמש דקות. וזה קצת מעליב שאבריימי מצייר אותי ואת כל המשפחה שלי עם נזלת. חבל שאני לא יודע איך אומרים את זה לרב'ה באידיש.
    זה בטח היה מאוד עבירה, להגיד לאבריימי שהוא טמבל. אחרת למה הרב'ה קשר אותי לכסא עם סלוטייפ. אבל גם יענקל'ה העויזר אומר את זה לפעמים, כנראה שלגדולים זה כן מותר. הלוואי שאני יהיה כבר גדול.
    כואבת לי הבטן.
    חבל שלא ממציאים סלוטייפ כזה מיוחד, שלא מפריע לדבר גם כשהוא על פה שלך.
    חום מתפשט, אמא בטח נורא תכעס. זה המכנסיים החדשות שקיבלנו בירושה מהדודה מלכי.

    שלום כתה א.
    הרב'ה מספר על עשיו שרצה לנשוך את יעקב בגרון, והוא רוצה להדגים לנו.
    הוא קורא לי, ואני פוחד.
    אני מגיע, והוא עושה כאילו הוא נושך אותי ואז השיניים שלו נופלות.
    אמא אמרה לי שלרב'ה יש שיניים 'לטוטפות'. שאפשר להוציא אותם מהפה.
    למה הרב'ה צוחק ממה שאמרתי. אותי זה מפחיד.

    שלום כתה ב.
    המלמד מספר שיעקב אחז בעקב עשיו, והוא מדגים על הנעל שלו איפה זה העקב. כל הילדים מצביעים על העקב של הנעל שלהם.
    הם כולם עם נעליים, ואני עם סנדלים. וגרב שזוחלת מהחור של האגודל.
    אלימלך מסתכל על הסנדל שלי ואומר "לך אין עקב בכלל".
    כל הילדים מסתכלים וצוחקים עלי שאין לי עקבים.
    אבל נראה לי שעקב זה בכלל לא בנעל, בטח לעשיו לא היה נעליים מתי שהוא היה תינוק.
    וחוץ מזה מה אני אשם שאין לי עקב. וזה לא יפה להעליב.

    שלום כתה ג.
    "אלו הידיים שלי. כל אחת פטיש 10 קילו. לא כדאי לנסות."
    רב'ה חצק'ל הענק הזה מחייך, בטח אשתו הכינה לו ארוחת בוקר.
    שיאכל את הסנדוויץ-טונה המסכן שלי ואז נראה אותו מבסוט.
    בכתה יש כללים, זה לא ג'ונגל. והרב'ה אמר שאסור להתפלל שמונה עשרה מהר מידי. אבל כואבת לי הבטן, ואיך אני יכול לדעת אם חיכיתי מספיק זמן לפני 'עוישה שלוים'.
    אם שימע'ן פוסע אחורה כנראה שחיכיתי מספיק זמן. אתמול הוא קיבל מדבקה של 'מצטיין'.
    אופס, הוא בכלל פסע בשביל להתחיל שמונה עשר'ה.
    הרב'ה חצק'ל מתקרב, יש לו ביד שלט של 'ותן טל ומטר', אולי הוא רוצה לתלות אותו.
    צמרמורת בחוט השדרה, הוא עובר מאחורי.
    פליק. פלאק. טראח. בום. שווינק.
    אזהרת ה'פטישים - 10 קילו' מתבררת כאמיתית.
    בטח הוא חושב שזה נטילת ידיים, שצריך שמונה לסירוגין, הצוואר שלי אדום.
    חבל שאסור להסביר לרב'ה באמצע התפילה.

    שלום כתה ד.
    ביום הראשון לא כדאי לאחר, ולכן אבא לוקח אותי על האפניים לחיידר.
    ה' בבקשה תעשה שיותר לא יהיה מבצע של קרלו שמקבלים אפניים. ושאפ'חד לא יראה אותנו עכשיו.
    אנחנו מגיעים לחיידר בדיוק כשחיימקה מלך הכתה מגיע באוטו היקר של אבא שלו. עכשיו הוא בטח יספר לכל הכתה.
    חבל שנולדתי.

    שלום כתה ה.
    האמת שגמרא זה מאוד מענין, אבל למה הרב'ה תקוע על אותה שורה כבר שבוע שלם.
    הרב'ה אמר שאסור להציץ בשורות הבאות לפני שכולם אוחזים שם. השם תעשה שהוא לא ישים לב שאני כבר בדף הבא.
    "מאיר, תראה לי איפה אנחנו אוחזים. אה, אתה בכלל לא בדף הנכון. אתה בטוח שאתה מחזיק את הגמרא ישר? אולי אם תעמוד עד סוף השיעור תזכר איפה אוחזים."
    הילדים צוחקים, אני פחות.


    שלום כתה ו.
    מי שמתנהג לא יפה הרב'ה מסמן לו X ביומן, ומי שיש לו איקסים לא יוכל לשיר ברמקול.
    הרב'ה צריך לדעת את השמות של כל הילדים, בשביל להתחיל לסמן איקסים. הוא מקריא שמות וכל ילד נעמד בתורו.
    "יצחק הורביץ?" איציק נעמד. הוא כבר אוחז באות ה"א.
    השם בבקשה תעשה שביומן יהיה כתוב רק מאיר. אני לא אשם שלאבא של אמא קראו זלמן.
    "מאיר וינברגר?" אני נעמד.
    השם תודה.
    אח"כ דודי מכין מטוס מנייר, ואני חושב שלא יפה לעשות את זה באמצע השיעור.
    אני חוטף לו את זה ומעיף רחוק, רק חבל שזה צולף על האף של הרב'ה.
    הרב'ה עושה לי איקס פלוס שזה לכל החודש.
    בסוף היום אני חוזר עם דודי הביתה.
    אמא שלי בדיוק תולה כביסה בחלון, "זלמנל'ה מותק! אתה יכול להרים את הגרב של אבא? פה למטה, בדיוק."

    שלום כתה ז.
    הרב'ה קורא לי לשיחה אישית. מול כל הכתה.
    הוא שואל אותי למה אני תמיד שוהה 'שם' מדי הרבה זמן.
    "סתם" אני עונה לו.
    אני ילד שאוהב לחלום וה'שם' הזה שהוא מדבר עליו הוא האידיאלי לחלומות מהסוג הזה.
    הוא מוריד את המשקפיים שלי, ומסתכל לי בעיניים חזק. ואני פוחד שעוד רגע הוא מכניס לי סטירה.
    "תסתכל לי בעיניים! חזק! נכון שאם היו יודעים מה אתה עושה שם היית קובר את עצמך באדמה? תענה לי מיד!" - הטון שלו עולה אוקטבה, הוא רוצה לבלוע אותי.
    מענין מה אפשר לעשות במקום ההוא שהוא מדבר עליו. כשאני בבית אני לפעמים קורא שם ספרים של מנוחה פוקס, אולי זה עבירה והוא מתכוון לזה.
    יותר אני לא אקרא ספרים שם, מבטיח.
    אני מתחיל לבכות, וכל הילדים עוצרים את ה'חזרה' ומסתכלים עלי. אף פעם לא בכיתי.
    "תפסיק לעשות הצגות עם העיניים!" הוא ממשיך להלום בי. "אני יודע בדיוק מה אתה עושה שם! לא יעזור לבכות עכשיו, אני רוצה שתגיד לי הרגע מה אתה עושה שם".
    אם הוא יודע, למה הוא שואל אותי.
    כל הילדים מתלחששים. איזה בושות.
    אני לא רוצה לחזור יותר לחיידר הזה, אבל אני מתבייש להגיד לאמא, כי בטח אני מאוד רשע כמו שהרב'ה אמר.
    ביקורת ספרות: זוזוז - יעל רועי
    מאת מ. י. פרצמן /
    קישור לבלוג

    אזהרת ספוילרים: מכיל ספוילרים על הספר זוזוז

    את הסקירה לספר אפשר למצוא כאן, כתובה ושנונה טוב בהרבה משאני אצליח להפיק גם לו אשחיק מקלדתי לשווא, ולכן אקפוץ ישר לחוויית המשתמש האישית שלי אחרי הקריאה בפסח האחרון. המסקנות לא ארוכות – כי, כאמור, @3333ציפי ניסחה אותן טוב יותר, ובכל זאת אציין כאן כמה נקודות קטנות, שלדעתי מגיעות לספר המצוין הזה:



    // נקודה ראשונה


    לא מתייחסת כרגע לכתיבה, גם לא לעלילה, לגיבורים, לרעיונות – שעל כל אחד מהם אפשר לכתוב סקירה בת למעלה מאלף מילה והיא עדיין לא תמצה. מתייחסת רק להומור.

    אודה ולא אבוש מן המלעיגים: קראתי את הספר ומצאתי את עצמי באחת מאותן פוזות סוריאליסטיות שמרכיבות את הסצנות שאני זוכרת לחיים: יושבת על הספה, אוחזת את הספר וצוחקת – בפה מלא – צחוק גדול ורם. לא בכאילו, לא בדמיון, לא בכוח. צחוק מתגלגל, אמיתי ונישא, יודעים מה זה? 'חה, חה, חה' כזה, עם פסיקים או בלי, עם קול שיוצא מהגרון ופה פתוח לרווחה במעין דביליות כלשהי כאילו החיים תותים ואין צרות בעולם.

    מכיוון שספר טוב הוא – לדעתי, כמובן – ספר שגורם הנאה לקוראיו, הריני להמליץ עליו כספר טוב בכל קנה מידה. נהניתי לקרוא אותו, פשוט כי היה כיף לצחוק.

    הייתי מצטטת כאן כמה פנינים נבחרות, אבל הספר נחטף מביתי באשמת ההמלצות החמות עליו. (כאן, בעצם, אפשר לסיים את הביקורת, שהרי ההמלצה הומלצה. אבל רגע, יש לי עוד כמה דברים לומר).



    // נקודה שנייה


    הפריעה לי, יש לומר מאוד – למרות שזאת נקודה שולית למדי, קפיצת הטרמפ של אורי על הספר. הוא לא באמת היה אמור להיות שם מלכתחילה, והעובדה שבסוף היה הרגישה לי דבוקה בכוח.

    זה שיש סיכוי שהוא היה רשום בעלילה מיום היוולדה? בהחלט יכול להיות. זה לא משנה. התחושה שלי, כקוראת, היא שהוא הגיע לשם בטעות, בתור עוד אחת מדמויות הרקע החינניות שהספר משופע בהן – ואז החליטה הסופרת שהוא בעצם משרת גם את הפרק הבא, וכן את הפרק אחריו – ואיכשהו התגלגל אורי להיות אחת הדמויות הראשיות. לא מוצא חן בעיניי. כשאני נדרשת להתחבר לגיבור, אני רוצה לקבל הבנה שהוא דמות שעליי להתייחס אליה. לא לקבל אותה לפרצוף בתור עוד דמות שולית, להפריד אותה כחלק מחוויית ההתחברות שלי לגיבורים ואז לקלוט שבעצם כן צריך להתייחס אליה.

    פוסל בלי פתור אינו פטור (זה משפט שהמצאתי עכשיו, אבל אהבתי. תתעמקו, זה יפה) – אז לכן יש לי גם פתרון: די פשוט, אומנם, אבל פותר את הבעיה: היה אפשר להתחיל את אותו פרק שבו אנחנו מתוודעים לאורי – עם היכרות על הגיבור עצמו. במקום להתחיל אותו עם הסיפור על ליאה שמגיעה לארץ והנהג אומר "שלום, אני אורי", לספר על אורי שמגיע לשדה התעופה וליאה אומרת – שלום, אני ליאה. שלוש-ארבע פסקות, והיינו קולטים שיש כאן גיבור נוסף ולא איזה טרמפיסט שהוא במקרה גם נהג.



    // נקודה שלישית


    לא לטוב, לא לרע, ולא נוקטת צעד לשום צד: בספר מתוארים יחסים פתוחים למדי בין הגיבורים לגיבורות, שפחות מוכרים בעולם החרדי הישראלי ובטח שלא בספרות החרדית הישראלית. ריח חו"ל נושב כמעט מכל מילה שלו. כאמור – לא מתייחסת לעצם העובדה, כמו לתוצאה שהספר שונה, מאוד, מכל המוכר במדף הספרים החרדי. מלבד סגנון הכתיבה של יעל רועי – שעליו לבדו יש אפיון מובהק מספיק כדי להנפיק עליו חיקויים – לספר הזה יש 'הפך-המיינסטרים' מודגש אפילו יותר.



    // נקודה רביעית

    פרק הסיום:

    היה כאן משהו גדול. משהו שאני אישית עוד לא ראיתי בשום ספר אחר.

    לאלו שעוד לא קראו, תקציר קצר: אחת הדמויות בספר היא ליאה, דמות חייכנית ואהובה על הקוראים. בפרק האחרון, בום טראח, היא נפטרת. עצוב, טראגי. בשיבה טובה, נכון, אבל היה לי מן הלם כקוראת להיפרד ממנה ככה, אחרי כל השעות שהשקעתי בה.

    טוב. קורה. סיימתי את הפרק האחרון, ואז, למול עיניי המסרבות להאמין, כותבת הסופרת (כאן היה צריך להוסיף "בכתב ידה המסוגנן", אבל לא נוסיף): נכון שהיה לא יפה שהרגתי את ליאה? אז זהו, לכל אלו שהתקשו לקרוא את הפרק האחרון, הנה פרק אחרון אחר. היא חיה, חיה, חיה. הכל בסדר. להלן הפרק שהיה אמור להגיע אחרי פרק 68.

    ברגע הראשון רציתי לחבוט בספר. בשני, חשבתי לעצמי שבעצם מה אני רוצה מהחיים שלה. היא נתנה לך בדיוק מה שרצית. קודם נפטרה ליאה, די בליגיטימיות, אחר כך סופק לך תחליף למקרה שלא מצא חן בעינייך. מה לא מוצא חן בעינייך עכשיו?

    קראתי את הפרק האחרון האחרון. היה יפה. אבל איכשהו, מצאתי את עצמי מנסה נואשות להתחבר אל דמות שבעצם כבר נפטרה. אפעס, לא עבד לי. רציתי לנסח כתב אישום לסופרת, אבל גם לא עבד לי. אין לי עם מה לבוא בטענות. מסובך.

    לא יודעת אם זה היה יפה או לא. מה שבטוח שזה היה ג'סטה מקורית ומהנה, שבהחלט לוקחת חלק בהטיית כל הספר לאאוטסיידריות מוחלטת,

    וזה, לנקודת סיכום, מה שאני כל כך אוהבת בזוזוז. האאוטסיידריות, המוזרות-משהו שלו, הזריחה הרעננה שלו בספרות שלנו.

    תודה, יעל.
    תודה ל @shevi123 שבמכתב המרטיט שלה הזכירה לי את השיר הנושן הזה.

    אָח יָקָר,
    אֵיךְ טָרַקְתָּ דֶּלֶת זִעְזַעְתָּ סַף
    אֵיךְ אָטַמְתָּ אֹזֶן מִקְּרִיאָתִי.
    אֵיךְ עָרַלְתָּ לֵב שֶׁנִּכְסֹף נִכְסָף
    אֶת בֵּיתְךָ נָטַשְׁתָּ, אֶת בֵּיתִי.

    וּבַבָּיִת,
    דּוּמִיָּה זוֹעֶקֶת מִן הַכְּתָלִים
    עֲנָפִים סְחוּפִים אַחַר שַׁלֶּכֶת
    מַנְגִּינָה זוֹעֶפֶת כְּבִשְׂדֵה קְטָלִים
    אֵיךְ הֵעַזְתָּ כָּךְ פִּתְאוֹם לָלֶכֶת.

    וְאַבָּא,
    הוּא כָּעַס, נָכוֹן, אַךְ לִבּוֹ שׁוֹתֵת
    יְגוֹנוֹ טוֹבֵעַ בִּסְפָרִים בָּלִים
    הַמִּבְצָר שֶׁעָמָל תִּכֵּן וְשִׂרְטֵט
    נִדָּף בָּרוּחַ עִם הֶעָלִים.

    וְאִמָּא,
    לִבָּהּ שׁוֹקֵעַ עִם חַמָּה מוּל נֵרוֹת
    דִּמְעוֹתֶיהָ לֹא פָּסְקוּ לְהִתְחַנֵּן
    מְיַסֶּרֶת אֶת לִבָּהּ בְּמַסְמְרוֹת
    לֵב שֶׁל אִמָּא לֹא פּוֹעֵם בְּלֹא בֵּן.

    וַאֲנִי,
    אוֹתִיר לָעַד חֲרַךְ פָּתוּחַ עֲבוּרְךָ
    וּכְשֶׁיִּנְעֲלוּ, אֲנִי אוֹצִיא אֶת הַמַּפְתֵּחַ.
    לָנֶצַח אֶת כַּפִּי אוֹשִׁיט, פְּתוּחָה
    וְאֶאֱחֹז בְּךָ אָחִי, אֲנִי מַבְטִיחַ.
    האמת שאפשר להבין את הכעס שלך על נתניהו. היית פוליטיקאי אהוד ומוצלח שעתידו לפניו, נבחרת להיות בצמרת הליכוד. הסיבה היחידה שלא קיבלת תפקידים ראויים למידותיך היא שלא היית מספיק נאמן לנתניהו, ואולי גם איימת על המקום שלו. אפשר להבין את התסכול והאיבה שחשת כלפיו.
    אז הלכת והקמת מפלגה שכל כולה נקמנות אישית. סיימת עם 6 מנדטים, ועכשיו אתה הולך לחבור להפלתו של נתניהו.
    הנקמה היא מתוקה, אין ספק.

    אבל רק תיזכר בחבר שלך, בוגי.
    משה בוגי יעלון היה שר הביטחון בממשלת נתניהו. הוא אמנם לא היה כריזמטי או מבריק במיוחד, אבל הייתה כלפיו הערכה כרמטכ"ל לשעבר.
    לפני ארבע שנים הוא חטף מכה לאגו. נתניהו הכניס לממשלה כשר הביטחון את ליברמן (מי היה מאמין...) ובוגי נעלב שלקחו לו את התפקיד.
    אם הוא היה בולע את העלבון, הוא היה יכול לקבל בקלות את התפקיד הנחשק של שר החוץ. תפקיד שכל צמרת הליכוד לטשה אליו עיניים ואף אחד לא קיבל.
    אחרי שהיה ממלא את תפקיד שר החוץ, הוא היה עתיד לרשת את תפקיד יו"ר הליכוד. אמנם לא היה כריזמטי ונוצץ כמו קודמו, אבל אחד שהיה מצטייר כמישהו רציני שאפשר לסמוך עליו. מין מנהיג דמוי יצחק שמיר.
    אבל בוגי לא ידע לבלוע את העלבון האישי. הוא פרש מהממשלה והתחיל לחפש את עצמו בחוץ. הקים את מפלגת תל"ם, חבר לכחול לבן, נהיה אובססיבי לנושא הצוללות, סירב להתמזג עם יש עתיד, והיום הוא עדיין יושב בחוץ. אפילו כמרואיין הוא לא מבוקש במיוחד.

    אגב, גדעון, יש גם דוגמאות לדמויות מהמגזר החרדי שהפסידו הכל בגלל אגו, אבל אני לא יכול לפרט בבמה הזו. אם אתה מעוניין לשמוע, צור קשר בפרטי. (או תייג אותי כאן אם אתה לא מנוי פרימיום...)

    אם תחבור ל'גוש השינוי', הנקמה הרגעית תהיה מתוקה, אבל אין סיכוי שתצליח להתקדם פוליטית בהמשך הדרך. מיליון תומכי נתניהו לא יסלחו לך לעולם, ולמצביעי השמאל יהיו מועמדים יותר אטרקטיביים להצביע עבורם.
    אבל אם תשכח את המשקעים והעלבונות האישיים ותחזור היום לחיק הליכוד - אתה תהיה מלך. תוכל לקבל איזה תפקיד שתרצה, ואף אחד שם לא יכעס עליך על 'עוון' הפרת הבטחת הבחירות, עוון שאין כמעט פוליטיקאי אחד מקום המדינה שלא חטא בו.
    נתניהו כבר מתקרב לגיל 72. נכון שהוא עדיין פעיל ונמרץ, אבל עוד כמה שנים הוא יסיים את הקריירה. זה הזמן שלך להתברג מחדש כמושיע של גוש נתניהו ולקבל אהדה ציבורית ימנית חסרת תקדים.
    רק לוותר על האגו. זה הכל.
    אל תהיה בוגי.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה