קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 402
  • "הבא בתור".
    הוא ניסה רגע לקלוט על פי ארשת פניו של קודמו, את המצב שבחדר. ונבלע פנימה.

    "ראיתי ששלחתי לי קורות חיים. יותר מדויק, צפיתי בקורות חייך שהעברת לי דרך התקשורת. מה אומר, מרשים". לענייני 'ראיונות בכירים בתקשורת'? "תרצה אולי לשתות? היום הכי בריא זה מים". לענייני 'מפלסי ומאגרי הכינרת'? " טוב תראה, המצב גם ככה לא פשוט. חונקים אותי מכל הכיוונים. חושבים שיש לתת מספיק רכבים לכולם". 'הסעות ושינוע דיפלומטים'? "בכל אופן הזמנתי אותך, בשביל ליישר את ההדורים בינינו. ברוח נעימה וטובה". לענייני 'מיזוג חברות'? "אני רואה שאתה שותק. אה? מבין ת'ענין. אוקיי. אפשר להתחיל". 'שקט תעשייתי מבורך'? "תתחיל לעבור על החוברות. אני כבר חשבתי על משהו. אבל אולי תעלה איזה הברקה משלך". 'רעיונות ופתרונות לוגיסטיים'? "מה שמקושקש, בטח כבר תפוס. אל דאגה. תמיד אפשר למצוא הגדרה שונה במילון פה ליד". 'בלשנות ושפה גבוהה'?

    "האמת אדוני, שאם אתבקש, אטול על עצמי כל משימה. מה שחשוב לי בעיקר שיהיה לכך שם קליט. משהו שלא יעשה מדי פאדיחות בחו"ל. כן?"

    "אם כך. מזל טוב. בוא נרים כוסית. לחיי השר לענייני 'הטסת רחפנים וציוד מתקדם'!"
    "מציע שתצא כבר עכשיו לנתב"ג, מחכה לך שם 'ים - עבודה'. בהצלחה".

    "הבא בתור".

    דרוש בדחיפות דו"ח מבקר על הסיפור והסופר. אחד כזה לענייני 'ביקורות פתע מתוזמנים'.
    השעה עשר לפנות בוקר, רחובות העיר העתיקה בבני ברק מנומנמים, תריסי החנויות עודם מוגפים, אי שם ואי פה נראה פרח חסידים אץ רץ ואלונטית תלויה לו על שכמו.
    איש עייף מגרד שאריות שומשום מן המדרכה שסביב מאפה הצבי, קולות תפילה מהוסים עולים ובוקעים מאיצקוביץ.
    את תשומת ליבי תפס חסיד גור עליז שצעד מעדנות אוחז בידה של בתו המסורקת למשעי, אל הגן. טיש חאלעט מבריק מכסה את גופו ואבנט קשור לו בטבורו, ניחוח קפה של פארטוגס נודף סביבו, צועד בצעדים אדנותיים, משל כל הרחוב של אביו.
    לא נדרשתי להתאמץ או להטות אוזן בכדי לשמוע אותו מפזם באוזני הילדה הקטנה במקצב של מארש פולני, שיר שזרק אותי 30 שנה לאחור.
    במבטא השמור לו ולבני עדתו הוא שורר את השיר האלמותי, לא הוא יהיה זה שמנתק את השושלת ויחסוך מבתו את המורשת שעוברת מדור לדור.
    עוד לפני שנים סביב מדורת לג בעומר בחיידר הם שוררו את השיר בעוז. הרוח לא יכלה לה לאש הגדולה, וגם כי החלו לנשב רוחות זרות ונחשולי מים איימו לכבות את הלהבה, עמדו פרחי החסידות וקולם זימר עריצים. בקול חזק הם שוררו את השיר שכעת הוא טורח ומנחיל לדור הבא למען לא תשכח מפי זרעו.
    וכך, בלחן המסורתי ובמקצב המדובר, הוא הלך ברחוב וזימר לבתו ברגשה, "לא- לא- לא ניתן! לכבאי – השמן!"
    וממשיך חזור וחרוז "לא- לא- לא ניתן! לכבאי – השמן!".

    זקנים שבאותו הדור היו אומרים, שלא עמד משם עד שראה את כל הגולה בוערת כמדורת לג בעומר, והרואה אמר בני – ברקאי!
    בס"ד


    " וכי תאמרו מה נאכל בשנה .. וציוויתי את ברכתי לכם" בשם אחי החסיד המפורסם, ויש לדקדק היות שהתורה יצאתה בכאן מדרכה שהדרך לכתוב איזה יתור לשון בפסוק אפי' אות א' ועי"ז מתורץ כמה קושיות אבל הקשיא בתורה - וטוב היה שלא לומר מה נאכל - ונרא' שהשי"ת ב"ה כשברא העולם השפיע מטובו צינורות מושכים שפע לצרכי ב"א ודרך השפע שלא להפסיק כלל אלא כשהאדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא ב"ה המשגיח אמיתי הזן ומפרנס בריוח בלי הפסק כלל אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההיא אשר לא מטוהר פגם חלילה בעולמות עליונים ואז נפסק חלילה השפע וצריך השי"ת ב"ה לצוות מחדש השפע.

    שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם, שיהי' שלם בבטחונו על אלקיו ולא יאמר כלל מה יאכל, כי כאשר חלילה יפול מן הבטחון לחשוב מה יאכל הוא עושה פגם חלילה בהשפע ומטריחו כלפי שמי' לצוות מחדש.

    (נועם אלימלך פרשת בהר)



    שִׁפְעָה וְתִשְׁבָּחוֹת

    הִשְׁלַכְנוּ
    כָּל הַקֻּשְׁיוֹת
    שֶׁרָבְצוּ עַל גַּבֵּינוּ
    אֶל אֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת.
    --
    נִעַרְנוּ
    כָּל הַסְּפֵקוֹת
    שֶׁסִּמְּאוּ אֶת עֵינֵינוּ
    אֶל שְׂדוֹת חָצִיר בִּשְׁאָט.
    --
    וְהָיוּ
    רַגְלֵינוּ קְלִילוֹת
    וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת
    לֵילֵךְ
    בַּנָּתִיב הַבָּטוּחַ
    אֶל הָרוּחַ - - -
    אֶל עָנָן וַעֲרָפֶל
    אֶל יָמִים שֶׁל מָן,
    שֶׁל שִׁפְעָה וְתִשְׁבָּחוֹת.
     תגובה אחרונה 
    יעקב תמיד הלך ישר, נזהר לא לדרוך על ילדים קטנים, ופה ושם מסתכל ימינה למרפסת של שטוצריך, שמאלה לגינה של קוקילו, וקקדימה אל האופק.
    לעיתים היה הולך לכולל, לפרקים צועד לסופר, פעמים אץ רץ לבזאר המציאות של איטא בבניין מספר שבעים וארבע.
    אלא ש...
    משהו קרה.
    בהתחלה יעקב המשיך ללכת ישר, אבל הפסיק להסתכל ימינה. ששטוצריך יסתדרו לבד עם המעקה החדש והמעורר קנאה, חשב. מעקה מרהיב, נחושתי למראה, עשוי כל כולו עבודת יד של איציק המסגר. פיתוחים מיוחדים, פרי עיצוב של האדריכל מאיר חיימובסקי. חצי מהעיר הגיעו להסתכל, וראש העיר עלה לברך ולברר כמה עלה ואם מאיר חיימובסקי יודע גם לתכנן ארונות מטבח בחיפוי זהב.

    בהמשך, יעקב הפסיק להסתכל שמאלה. פה ושם הוא הסתכל על האספלט, כן? שלא לדרוך על ילדים קטנים ובימבות, אבל שמאלה הוא לא רצה להביט. בכלל. קוקילו הגזימו לגמרי עם הפרגולה היפיפיה שלהם. עץ בוק מעודן, מבריק, נקי, מצוחצח. הכי יפה במדינה. לינדה ושישה מעצבות הפנים הטובות בחיפה באו במיוחד לצלם ולתעד ולהפיק לקחים.

    אחרי תקופה נוספת הוא לא יכל להמשיך ולהסתכל על האופק. שם הזדקרה לנגד עיניו הקומה החדשה ששמערי'ל העסקן בנה לעצמו. שפתיו יבשות, עיניו לטושות, הקנאה בערה בו אש בשדה עצי זית של הכפר טורא בחורא, מתודלק בזעמם של המתיישבים מיצהר, המוחים על נסיון פיגוע נוסף שנכשל ב"ה. קומה חדשה! נוצצת! בטח עלתה מליון שקל.

    אז מה עושים, מה עושים. הוא שאל את עצמו. כולם מצליחים חוץ ממני, איפה שאני מסתכל יש במה לקנא.
    ומאז הוא הולך שפוף, וסופר נמלים, ועוקף את הבימבות החדשות שהילדים נוסעים בהם, אלו שהוא לא יכול להרשות לעצמו ולילדיו כי הן יקרות מידי.

    (אין מסר. פשוט קשה להיכנס לפורום כתיבה של ימינו, ולראות מכל עבר את הכשרונות המתפרצים. הקנאה... אוחחחח)
    מוקדש ל
    @מ"ם @הדוויג @יואל ארלנגר - קקטוס ועוד כמה שנונים וחריפים
    ב"ה.


    בילדות המאושרת שלנו, לא היו ימים יפים יותר מאלו שבין פסח לליל ל"ג בעומר.

    החכמים מאיתנו החלו לאסוף כבר לפני פסח: בניקיון האביבי מושלכים סמוך ונראה לצפרדעים מבחר רהיטים שבורים, ואין דבר דליק מעץ שבור. מה לעשות שלפעמים כל ההבדל בין חכמים מאיתנו לביננו הוא, שלהם היה מחסן עם מנעול שמור היטב מחשש גזל ושביעית, ולנו לא.

    המחסן היה היתרון שלהם. היתרון שלנו התבטא באיכות החומר האנושי. חבורה מוצלחת ומגובשת שהפליאה באיסוף עצים ומשטחים, קרטונים וצמיגים.



    לא אשכח את הילל. ילד עם נשמה טובה, שכל חבורה הייתה מתברכת בו. תמיד היה רץ ואוסף, לא נח ולא מתלונן. כשמישהו אחר התעצל – הילל עשה זאת במקומו. כשחבר נעדר - הילל לקח גם את חלקו. הוא גם היה סוחב על גבו את שק תפוחי האדמה בליל הל"ג, בלי לצייץ אפילו 140 תווים.

    אבי מהחבורה שלנו, גם הוא היה ילד, אבל כאן בערך הסתכם הדמיון בין השניים. אבי לא היה טובל אצבע קטנה במים קרים וכל שכן שלא ידיים בעץ מרובה מסמרים. הן היו מונחות תדיר עמוק בכיסים האלגנטיים, משם היה מחלק עצות והוראות לכל עבר.

    איציק, ובכן. איציק כמו איציק דווקא עשה עבודה 'בסדר'. אסף כשהיה צריך לאסוף – אבל לא שנייה אחת אחר כך. התאמץ כשכולם התאמצו – אך לא כשהפסיקו. תמיד זכר לבדוק שהוא לא עושה יותר מהאחרים, הס מלהזכיר.

    והיה את דודי.

    מבחינת עזרה ועבודה, דודי היה בערך באזור של אבי. הוא התחמק מתפקידים ביעילות שלא תבייש את מטוס החמקן של ארצות הברית, אם אכן יש כזה (- אתם רואים שאין שם כלום? – כן! – זה החמקן שלנו), מדי פעם עשה כמה דברים קטנטנים, ועל מה שלא עשה – אמר עשיתי.

    אבל כשהגיע הלילה הגדול, הוא היה מסמר הערב. פטיש המסיבה. מרגע שהחלו לבצבץ דמויות של הורים ושאר אורחים, זרחה שמשו של דודי. הוא התהלך כטווס בין תרנגולים, מספר לכל מי שרצה לשמוע וגם למי שלא כמה עבד קשה, כמה עמל והתייגע.

    את כל זה אני אספתי. הצביע בגאווה על הערימה העתידה להתלקח. וואו, איך עבדתי קשה – היה מוחה אגל זיעה דמיוני ממצחו. ותראו את הרעיון האדיר שלי איך להעמיד את ה'קלוץ'. זה משדרג את כל האירוע. ורצתי, והצעתי, וביצעתי, והתרוצצתי...

    ומה הכי מפחיד? שהוא באמת האמין לעצמו.



    עד היום, עשרות שנים אחר כך, יוצא לנו לשמור על קשר פה ושם.

    הילל שיהיה בריא, רק עשרים שנה אחרי החתונה הצליח לקנות דירה קטנה בפרויקט, עם משכנתא לעוד שלושים שנה קדימה. חודש אחרי שנכנס לדירה השכן מעליו התחיל לבנות, חסם לו את כל האור והאוויר, הקים עוד תריסר יחידות בגג וברוב טובו השאיר לו בקושי דלת כניסה לבית. "חסדי השם", נושך הילל שפתיים. העיקר שיש דירה.

    אבי, מי לא מכיר אותו. מנהל בכיר במציעא-טק. עשרות כפיפים שמעריכים את כישורי הניהול שלו, בלית ברירה. והכיסים? טפו טפו, עדיין אלגנטיים.

    איציק כמו איציק, כבר שני עשורים פקיד בביטוח לאומי. חצי יום מאשר בקשות לסיוע שמגיעות לשולחנו, ובחצי השני פוסל את הבקשות שלא עמדו בכל התנאים או החסירו מסמך אחד, ללא משוא פנים ובלי להניד עפעף. אטימות? חלילה. אם לא יהיו חוקים ברורים, לא נוכל לתת לאף אחד - הזכיר לנו על כוס מירינדה בחתונה ההמונית של דודי.



    אה, דודי? דודי הוא היום חבר כנסת.


    .
    כשהייתי ילדה, אמא שלי הסתכלה על האצבעות שלי ואמרה, אלו ידיים שמתאימות לנגינה, ושלחה אותי ללמוד אורגן.
    לקחו כמה שנים עד שהיה בי די שכל (ואני די גאה בעצמי שהיה לי אותו ככה, בגיל אחת עשרה), פשוט לעצור את הסאגה הזאת.
    "יש מספיק אנשים בעולם שמוכשרים באמת בנגינה. איזה טפשי זה שבדיוק אני אלמד את זה".
    "אבל המורה אומרת שאת ממש טובה!"
    גלגלתי עיניים. "מצחיק. אני פשוט לומדת את התווים בעל פה".
    כך למדתי בפעם הראשונה דבר שמסקרן אותי עד היום: כמה קל לחפות בעזרת כישרון אחד על חוסר-כישרון אחר.

    את הנגינה נטשתי. התחלתי, סוף סוף, ללמוד ציור. וכשסבתא שלי הבלגית (שבאמת זה פולניה עם דור-שניים בבלגיה) הייתה מגיעה אלינו לשבת, מסתכלת על האצבעות העכבישיות שלי ואומרת, "או, אלו ידיים של פסנתרנית!", הייתי מושכת בכתפיים וממשיכה להוריד מהשולחן.

    מאז עברו שנים. גיליתי שמלבד ציור, אני גם אוהבת לכתוב. כתבתי על מחברות ודפים. האצבעות עדיין לא הראו שום יכולת מיוחדת.
    ואז למדתי תכנות.
    בשלב מסוים במהלך הלימודים הבנתי את הטוב שיכולה להציע לי המקלדת. קל לכתוב וקל למחוק וקל להחזיר לאחור. קל לחסום קובץ עם סיסמא. העובדה שאף אחד לא יודע אם אני עושה שיעורי בית או כותבת סיפור הייתה כמו נס מהשמיים; בחדר עם עוד אחות או שתיים, המקלדת הביאה אשליה של פרטיות.
    מאז, אני אוהבת את התחושה של המקלדת תחת לאצבעות, את קול התקתוק המהיר, את שתי הבליטות של מקשי ה-ח' וה-כ'. ההקלדה הפכה ספונטנית עבורי כמעט כמו דיבור, ופי כמה מכתיבה ידנית. האצבעות שלי מצאו את מקשי המקלדת הרבה יותר מזמינים מאשר קלידים של אורגן.

    אבל -
    מידי פעם אני קוראת דעות ופוסטים וספרים על כתיבה. בכל אלו הנוגעים לכתיבה יוצרת, כמעט, יש המלצה אחידה: כתבו בעט ובנייר. עזבו את המקלדת.
    למה? טוב, יש להם מלא סיבות.
    זאת האיטיות היחסית ולעגל את היד עם תנועת האות (שזה נכון, אבל גם מעצבן ברמות), זה המגע הפיזי והאיחוד של המחשבה עם היד (ומי אמר שזה לא כך גם עם המקלדת?), וזה גם, לתחושתי, כי כך סופרים אמתיים תמיד כתבו (טוב, לא היו להם מלא אפשרויות).
    בקיצור, הם נשמעים לי קצת כמו אלו הקוראים לחזור לסוסים ועגלות. אל תנטשו את הטבע הפשוט והבסיסי לטובת המורכב והאלקטרוני, חברים. חזרו למקורות.

    אשמח לשמוע את דעתכם בנושא. איך אתם מעדיפים - אוטומט או ידני, מקלדת או פיילוט 0.4, והאם גם אתם רואים יתרון לכתיבה בעט ונייר.

    ותודה מראש לכל המגיבים.
    בימים האחרונים פתחתי ב"פרויקט" - בכל יום ללמוד פרק תהלים אחד, ולכתוב בעקבותיו סיפור. זה יכול להיות סיפור מ"יומנו של דוד המלך", ויכול להיות סיפור על דמות אחרת לגמרי, בדיונית - מן העבר או מן ההווה - שחווה סיטואציה שמשתלבת עם הרעיון של הפרק.
    משתפת כאן את הסיפור הראשון שכתבתי לפרויקט:



    קול הצחוק הנישא ברוח משך את לבו, ורגליו ניטעו על מקומן באמצע הדרך, על פרשת הדרכים.

    השביל השמאלי, זה שממנו התגלגלו קולות הצחוק, היה סלול ומזמין לצעידה קלילה. הוא השתוקק, בכל לבו השתוקק, להפסיע את רגליו לכיוונו, להצטרף אליהם בישיבתם על הברזילים, לגלגל צחוקו עמם. הרי חבריו מילדות הם, האין זאת? ומדוע לא ייטה אחר לבו ואחר זיכרונותיו?

    קול אחר הסתלסל והתבולל פתאום בין זיכרונות הצחוק והמשובה. הקול הרך ליטף אותו שוב, מנחם, מתחנן, מצביע, "אתה לא כמותם..."

    הוא לא?

    "נשמה גבוהה לך... אל נא תלך בעצתם. אתה יכול יותר..."

    הקול התובע הזה לא היה בין תוכניותיו הבוקר. הוא לא רצה. רצה ליהנות. לכייף – כן. קצת להיות משוחרר. ומה רע?

    "ראה מה רע צחוקם... לא צחוק של שמחה הוא – צחק של הבל. של זלזול. של רוע."

    לבדו הדקור הצמית את רגליו במקומן, וזיכרון אחר השתלט.

    הוא קטן, נמוך מכולם, וזרועותיו ארוכות מכפי מידת גופו – והן שהפילו בלי שימת לבו את המחשב הנייד של המורה. והצחוק שלהם... הלעג לאידו של המורה שהשתלב בלעג לגופו המסורבל...

    כמה רוע...

    הצחוק הנישא כעת כבר לא הצהיל את רוחו. ימינה פנה, בדרך לא סלולה, נתקל באבנים, מעד – ושוב קם.

    ליד פלג מים קטן ונסתר עצר. טבל את ידיו, שגודלן התאזן עם השנים, במים הקרירים, ואז נשען על צִלו של העץ אדיר-המידות שכרע על שולי הנחל. הסיבים הקשים דקרו את גבו, אבל לבו היה שלם, וגופו ונשמתו השתלבו בפיתולי העץ, עד שכמעט נדמה כמותו.

    וברוח הקלילה הסתחררו לעברו קליפות מוץ אבודות, מתערבבות בקול הצחוק הזר, המרוחק.
    הנוער של היום, זקוק לנו. לכל אחד ואחת מאיתנו.
    אשמח לשמוע חוות דעת על הקטע הבא, ואם אפשר לפרסם אותו הלאה.

    אליכם אחיי היקרים, בניי האבא הענק

    אני מדברת אל אלה שמחזיקים חזק בדפנות, לופתים את העוגן באומץ ככל יכולתם שלא לפול. אתם גדולים מהחיים.

    אני יודעת. יש לכם מעידות, כאלה שאתם חושבים שזהו, אין סיכוי שאלוקים חפץ בכם יותר וכל רצונכם הוא להתגלגל הלאה במורד התלול – כי ממילא אתם אבודים.

    אבל זו טעות פטאלית.

    אילו חיבת האלוקים אינה נסתרת מעיניכם הייתם חוזים בלהבות האהבה, החן והרוך שהוא משפיע עליכם מלמעלה, שורפות את הגלובוס, מכלות ומלחכות את חוטי העצב והדיכאון. הגשם הניתך ארצה בקולי קולות, בשקט אלחוטי, מסמל את שברונו של המלך, בכיו המתייפח על נסיכיו האבודים בדרך.

    אתם רוצים לחזור אליו. אתם משתוקקים ליראת השמים שתיתן ניצניה לפרוח שוב בתוככם, אך היא בוששת מלהגיע.

    למה, אבא?! למה????

    אני רוצה בך!!!!!!!!!

    מדוע אתה שולח לי ניסיונות מרים מלענה, מתוקים כדבש, עורם עליי בעבותות ברזל חשקים ותאוות השואבים כסופה רועמת???

    ואבא מרגיע אתכם בשקט-בשקט, לוחש באזנכם כמה אתם חשובים לו, מחבק אתכם חזק-חזק. אם זה לא בא ברגע של הארה שמימית, זה יתקוף בבום של פצצה מרגיעה, מטריפה.

    מסחררת.

    אינכם מבינים את הסיבה, את הפייק מיינד.

    אביכם אוהב אתכם. בדיוק לכן הוא שולח לכם מכשולים נוצצים, משכרי חושים, שורפי דם כלפיד בוער בחשכה.

    התוותרו על השכר הממתין לבוא העת?! על הנצח הזוהר, הבהיר בזכותו, תחת מעשי שטות החולפים ועוברים בקליק הרגע?!

    'כן!!!!' תשיבו לי, קולכם ירעד באי יציבות, ישווע לחום ותמיכה כובשת. 'לעולם לא יבינו את שמתחולל לי במח, מחריב תאים. כתסריט שיתוק תפקוד כללי, מנוון'.

    ואני מגיבה, קולי גדוש בביטחון ואמפתיה אין-סופיים. 'כן, אני יודעת. אמנם לעולם לא אבין בזו הרמה, אך מעט מן הקרסול אני חשה. גם לי לא קל, בכלל'.

    אך אני החלטתי לעשות עם החיים שלי משהו מועיל, ליצור עולם חי, איכותי ואמין. ליצוק יסודות בניין עדי עד בחומרי גלם העמידים ביותר.

    בבקשה! בשבילכם, עבור העתיד שלכם, תצטרפו אליי. אני כותבת מדם ליבי, אל תאתחלו את שקראתם ותמשיכו הלאה בסדר היום.

    אין לי ספק כי אתם, עמוק בתוככם, מסכימים איתי.

    אני טועה?
    בעיקרון כולם קוראים לי צח-צחי, הוא היה היחיד שקרא לי סתם 'איצי' כאילו לא אהב את הצחצוח של השם שלי ובחר בשם פולני כזה, בדיוק כמוהו.

    בסך הכול הייתי עוזר לו במשלוחים, לא משהו. לחשו לי באוזן שהוא נשאר בצפון תל אביב רק בגלל שלא רצה להשאיר את האזור חילוני לגמרי, אבל ת'אמת, למרות הזקן הארוך שלו והספר שהתנדנד עליו – הוא היה דווקא גזעי, הבין ת'שפה שלנו, זרם עם כל החברה, אבל איתי בעיקר היה לו שפה משותפת, בכל אופן הגעתי מבית מסורתי.

    אני בטוח שהוא ראה שלפעמים פילחתי כמה פירות מהמשלוח, תמיד היה טופח לי על השכם ואומר לי "אתה, בחור כארז אתה צדיק" (במלעיל כמובן). קצת הצחיק אותי הביטוי כי חוץ מכיפת בוטן שלבשתי בשביל אמא'שלי אפ'חד לא היה קורא לי צדיק עם השרירים שלי, אבל לא טרחתי לתקן את הטעות שלו, שיחשוב, דווקא טוב. לא היה כ'פת לי שגם במורים שלי בבצ'פר יחשבו ככה.

    זו הייתה סתם תקופה שהייתי נער שליחיות, ולמרות שהוא שילם טוב והחמיא לי הרבה זה נגמר, כמו שכל דבר טוב נגמר בסוף. ואני התחלתי לעבוד ב א מ ת קשה, בלילה, אבל הרווחים היו יופי טופי.

    בתחילה שחברים שלי קראו לי להצטרף לעבודה הזו צעקתי עליהם והצהרתי (מילה יפה, נכון? יש לי את זה!) בקול הבס שלי ש'אני, בעיניים של אמאש'לי לא אגנוב" אז בינגו צחק לי שחבל שאני מעוור כל כך מהר את אמא שלי ואם אני חושב שאני גיבור גדול אז אני יגדל לזקן חסר שיניים בשכונה המלוכלכת ולא אשב על ערמות של דולרים כמו שהם. לא לקח לי הרבה זמן להשתכנע. רק חודש ומשהו והמקרר הריק בבית והפרוסות של הקשה ואבאש'לי שמסתובב באנ'לא יודע איפה.

    אני לא גונב, מה פתאום! חס ושלום! השתגעתם? אני רק מזנב כמה דולרים מאנשים שיש להם מידי הרבה, מיישר את הקו שיהיה קצת שוויון בעולם, לא יותר מזה, וחוצמזה ממילא המדינה והביטוח חייבים למשפחה שלי מלאן כסף והם לא נותנים לנו, אז נעשה עסקה הוגנת – הם יתנו לנגנבים (וואו, איך שאני שונא את המילה הזו!) ואנחנו בעד ניקח קצת, כמה לירות עלובות. כלום לעומת המליונים שיקבלו מהביטוח. אז שישמחו שמישהו עושה להם ת'עבודה השחורה כל האנשי שמנת האלו!

    אני גם מקפיד על טוהר הנשק, כלומר הגניבה, מוריד את הכיפה שאני עוזר לחבר'ה שלא יהיה חס ושלום חילול השם! אגב, זה מושג שר' יענקל מפירות והירקות הכניס לי, מה שהמורים שלי לא הצליחו הוא הצליח, אין עליו.



    בינגו ושארל החליטו שהבית כנסת שם בירושלים זה עסק טוב, ואם הם החליטו – אז כולם כמובן מסכימים, מגעגעים גע גע גע כאילו הם אבא ואמא ברווזה שמובילים את העדר. רק אני העזתי לערער (תמיד הייתי חוצפן.) "בית כנסת חבר'ה? הגזמתם. אניפ'חד מארון הקודש! אמא שלי מסכנה לא הצליחה לחנך אותי, אבל על בית כנסת היא האכילה אותי בכפית עם הדייסה, לא הולכים על זה!" ניסיתי לפסוק, אבל ידעתי שתכלס' אני נמושה, אם הם יחליטו – אני אגרר אחריהם כמו כלב בחוט, כמה שאני שרירי כזה וחזק, זה רק נראה, בלב שלי אני רועד מפחד מחזקים.

    היה כזה שקט כזה אחרי הנאום הספונטני שלי ובינגו גיחך גיחוך לא נעים "בית כנסת, אה? היה שם מצ'ינג, ת'ה יודע? הכול נמצא בכספת. עלי. ואם אתה מפחד עליהם אז לך, תצטרף אליהם" כולם געו בצחוק לנוכח ההברקה ורק שארל הוסיף "אל תדאג, המדינה תפצה אותם בכל הכסף שהגיע לנו מאז ומעולם" ולנוכח הממלכתיות שלו גם הנועזים שבחברו השתיקו את הפה.

    אז החלטנו שהולכים על זה, אני פחדתי קצת, זה נראה לי כמו לשחק באש. אבל שארל הודיע לי שהוא לוקח אותי אישית כדי שאני לא יהיה שפן מבוהל שמקלקל להם ת'תכניות. אני אמיץ, אבל עד כאן. לפעול נגד החבר'ה זה קצת יותר מידי בשבילי.

    אני לא דג רקק, מי שרואה אותי היה מכנה אותי כריש אבל ליד לוויתנים אני משתדל לשמור על הזנב שלי, יודע יפה יפה את מקומי. אז אני שותק אבל בלב מתרתח, הו הו הו מתרתח, וזה קצת מסוכן, אפילו הרבה.

    אני אומר גם לכם, כי בינגו לא נתן לי לדבר, אז אולי אתם תתנו לי. אני ממש לא 'צדיק' כמו שר' יענקל כינה אותי, אמנם אני לא הולך ארבע אמות בלי נטילת ידיים (חהחהחה) אבל אני, ובכן אני יש לי ערכים מינימלים, אנ'לא מוכר את אמא'של- סליחה את הנשמה שלי. יש לי גבולות אני, לא גדלתי ברחוב, רק קצת.

    אז חשבתי עם עצמי ככה בשקט, מה אני יכול לעשות? יש עוד יומיים עד הפעולה, יומיים זה הרבה, יומיים זה קצת תלוי מה אתה עושה בהם. אם אתה בכלא זה כמו שנתיים, אם אתה במסיבה זה כמו דקה. יוואו, תמיד אני גולש לנושאים לא קשורים., איפה אחזנו? אה. מה אני עושה עם הביתכנסת הזה?

    חשבתי לעצמי כל הלילה, מה עושים? מה??? לא מצאתי פתרון, יש לי ראש חלש (חוץ ממילים יפות) מה לעשות? לא'ידע. הלכתי לישון, לפנות בוקר לחטוף קצת נמנום.

    אני מתעורר לעצמי שבתוכי צורח קול: 'ר' יענקל'. אני מבולבל מי ר' יענקל? מה ר' יענקל? איפה ר' יענקל? למה ר' יענקל? מתי ר' יענק'ל?

    המוח שלי עדיין מטושטש אבל יש לי הבזק כזה שמתוך עייפות אני מצליח לחשוב שטעו כל המורים שאמרו שיש לי ראש דפוק. אני מבריק, אחלה של בחור.

    ר' יענקל יכול לעזור לי. אני בטוח. אין לי זמן, אז אני כמעט עם פיג'מה רץ אליו, אל תראו אותי רכרוכי כזה, אני פשוט יש לי נשמה, מינימום של יהודי.

    ר' יענק'ל מקבל אותי כמו תמיד עם כוס תה רותח ומהביל (זה קשור המילה? פשוט קראתי את זה פעם בספר ואהבתי את הצליל.) אני שופך לו הכול. אני כמובן מסתיר שאני בעסק, לא יודע כמה אפשר לסמוך עליו, אבל הוא מקבל את זה ששמעתי מחברים של חברים ואחרי הבטחה שהמשטרה לא תדע מכלום הוא גם מקבל ממני תאריך ושעה. ואני, אנ'לא חכם בכלל. אבל בבני אדם אני מבין.כמו סנדלר בנעליים. ושאני שומע אותו מבטיח לי שהכול יהיה בסדר ואני לא צריך לדאוג – אני באמת נרגע.

    אני חוזר הביתה לא לפני שהוא טופח לי על השכם "בחור כארז" ומחביא לי בכיס כמה עוגיות ו100 שקל.





    היום הגיע, כלומר הלילה. אנחנו כולנו לבושי שחורים מכף רגל ועד ראש. אפילו כפפות. טוב, כמובן שנלבש כפפות, גם אם לא היינו רוצים להשתחר הרי אנחנו לא רוצים שישארו טביעות אצבעות, נכון? טומי הוא אלוף בלבטל אזעקות ומרדוך בלפרוץ מנעולים, והבית כנסת הזה...מה אני אגיד לכם? כאילו חשבו שכולם צדיקים כמותם, אפילו מצלמות אין שם.

    חשוך בבית כנסת, תמיד חשוך בלילה בבתים, אגב, אם תכננתם לעבוד כמוני – זה רק אם אתם ממש, אבל ממש לא פחדנים, כי אפילו אני המחוספס לא אוהב את החושך וכאן יש לנו משהו שאין באפ'מקום. כלומר תמיד יש אותם, ת'אנשים. ובביתכנסת אין אנשים – רק ספרים. ואפשר להדליק את האור, מי יהיה בבית כנסת בשלוש לפנות בוקר? אז אני מתנדב להעלות את המתג. – – – – – – בום ספלאש בום ספלאש, מה זה פה?

    שולחן ערוך, מחופה במפת קטיפה. בקבוקים, בורקסים, מזלגות, מפיות ו-עשרה אנשים.

    המורים שלנו היו עושים שמיניות לראות אותנו מסמיקים כמו עכשיו, תמיד ה ם היו המסמיקים.

    אנחנו נראים כמו תינוק שברח מבית ספר, כמו תינוק שנתפס בקלקלתו, כמו גנב שתפסו אותו – בעצם – למה כמו?

    כובעי הגרב שלנו אמורים לבעור כמאמר הפתגם הידוע אבל משום מה המבטים החמים שהם שהחבריה נועצת בנו דווקא מקררת את אמבטית הפחד.

    ר' יענק'ל הוא הראשון שמפר את הדממה. "מה אתם מציעים?"

    השאלה שלו ברורה. הוא לא צריך להגיד משטרה, כי העיניים שלו מהבהבות כמו כחל אדום. אבל מה הוא מציע במקום? מה, א נ ח נ ו צריכים לחשוב? זה כמעט כמו לשבת בכלא...



    "תאכלו בינתיים" מחווה אחד עם זקן לבן. מרוב הלם אנחנו אוכלים, שותים, ואפילו אני שידעתי שמשהו יהיה לא ידעתי ש כ ז ה משהו יהיה.

    אנחנו גומרים לאכול, ושוב יש שקט, מביך כזה. ובגלל שאנחנו לא רגילים להיות מובכים אז אנחנו רק רוצים שהדקות יעברו.

    "תראו" פותח זה עם הזקן הלבן. "אני מאמין שעד היום לא תפסו אתכם. אבל עם התמונות שיש לי אתכם מבטלים את האזעקה ופורצים את המנעול יכולים לפתוח לכם תיק פלילי, וזה לא איי איי איי נעים..."

    אני מהנהן, גם טומי שהבטיח לאבא שלו שהוא לא יסתבך עם פושעים. כולנו שותקים אבל רק שארל שואל דוגרי "אז מה אפשר במקום?"

    "לבוא לאכול אצלי טשולנט כל שבת" עונה ר' יענק'ל נחושות ואנ'לא'יודע למה ואיך אבל מישהו מתחיל לצחוק וכולנו מצטרפים אליו, כולל עשרת המכובדים בעלי הזקן הארוך שעד עכשיו שתקו כמו דג, ולא רקק.

    הצחוק בריא וטוב ובינגו, (שיודע מה זה טשולנט רק מפ'ם אחת שביקר בשלוימלה בבני ברק...) שואל בחגיגיות "למשך כמה שבתות?" ר' יענקל, מחייך שהוא עונה: "שנה".

    התייעצות חגיגת נערכת וכולנו מסכימים (טוב, שאני אומר כ ו ל נ ו - כולכם מבינם שהכוונה לשארל ובינגו) שזה עדיף מתיק פלילי "אבל זה לא שאנחנו חוזרים בתשובה או משו, כן?" מסכם שארל, ובטקס חגיגי ההסכם החתם.

    ומאז אנחנו אוכלים כל שבת טשולנט אצל ר' יענק'ל, עובדים בחברת שליחויות שסידר לנו בעל הזקן הלבן ושלמישהו מאיתנו עולה הג'אננה לגנוב – הוא מדבר עם אחד מהחבריה שישבו שם שבמקרה הוא גם פסיכולוג.

    והכי יפה שבינגו התחיל לשים כיפה "אנ'לא חוזר בתשובה" הוא הודיע "רק מתקרב קצת".

    גם טומי כמובן הלך בעקבותיו, אבל ר' יענק'ל לא נרגע עד שהנחנו תפילין. 'לנשמה' כמו שהוא אמר.

    ומאז, כל שבת, אנחנו לומדים שיעור אחרי הטשולנט. ומה אנ'יגיד לכם? כל הסיפור הזה, עם הטשולנט, ממש -עולם הזה - ועולם הבא!!!
    ל"ג בעומר תש"פ. הלב משתתף בצערם של מאות אלפי יהודים, שרגילים לעלות מדי שנה בשנה לקברו של התנא האלוקי ביום ההילולא, ועיניהם כלות לראות את ההר, ואליו לא יגשו. אך אין ספק שבשנה זו זהו רצונו של התנא, שכל אחד יחגוג את ההילולא מביתו, ולא יהרסו לעלות אל ההר, פן יפרוץ בם ה'.

    לכל אלו, מוקדש השיר הבא:

    אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם
    יְרֵאִים וּשְׁלֵמִים
    כֵּיצַד אֵינְכֶם פֹּה,
    הֵיכָן אַתֶּם, אֵיפֹה

    לִכְבוֹד הַתַּנָּא
    הָאֱלֹקַי
    רַבָּן שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי

    אַנְשֵׁי בְּנֵי בְּרַק
    לְבוּשֵׁי פְרַאק
    מַדּוּעַ אֵינְכֶם פֹּה
    הֵיכָן אַתֶּם, אֵפוֹא

    לִכְבוֹד הַתַּנָּא
    הָאֱלֹקִי
    רַבָּן שִׁמְעוֹן
    בַּר יוֹחַאי

    אַנְשֵׁי בֵּיתׇר
    לְבוּשֵׁי הָדָר
    הֵיאַךְ אֵינְכֶם פֹּה
    וְלֹא בָּאתֶם עַד כֹּה

    לִכְבוֹד הַתַּנָּא וְכוּ'

    אַנְשֵׁי הָעִיר צְפַת
    לְמֵרוֹן עַיִן צָפַת
    הָאָמְנָם אֵינְכֶם פֹּה
    וְלֹא הֲלַכְתֶּם לְפֹה

    לִכְבוֹד הַתַּנָּא וְכוּ'

    אַנְשֵׁי בֵּית שֶׁמֶשׁ
    מְדַקְדְּקִים בַּחוֹמֵשׁ
    מַדּוּעַ אֵינְכֶם פֹּה
    עַל זֹאת אוֹמַר אֵיכָה

    לִכְבוֹד הַתַּנָּא וְכוּ'

    אַנְשֵׁי קִרְיַת סֵפֶר
    הוֹגִים בְּאִמְרֵי שֶׁפֶר
    פָּנִיתִי כֹּה וָכֹה
    וְהִנֵּה אֵינְכֶם פֹּה

    לִכְבוֹד הַתַּנָּא וְכוּ'

    אַנְשֵׁי אֶלְעָד
    הָאֲהוּבִים לָעַד
    אֵיךְ אֵינְכֶם פֹּה
    אַף לֹא אֶחָד בְּגַפּוֹ

    לִכְבוֹד הַתַּנָּא וְכוּ'


    אַנְשֵׁי טְבֶרְיָה
    וְנוֹף פֹּרִיָּה
    עַל שֶׁלֹּא בָּאתֶם לפֹה
    אֹמַר לָכֶם שָׁאפוֹ

    לִכְבוֹד הַתַּנָּא
    הָאֱלֹקי
    רַבָּן שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי

    תיקונים יתקבלו בשמחה.
    ערב שרבי של אייר. הרחוב הבני ברקי די ריק. אנשים מתנצלים משהו על הופעתם.

    "קוראים לזה הגל השקט". כך טען אתמול פנחס כשנפגשנו באוטובוס. סוקרים זה את פרצופו של זה לאחר נתק כפוי וארוך.
    "כן", נאנחתי. "גל ראשון. גל שלישי. גלי גלות ממש". התקדמתי, מסמן בידיי לעברו תנועה חסרת אונים. כאומר, "מ א ו ד חשקה נפשי לבלות אתך יחד את הנסיעה הקצרצרה שלפנינו. אבל שנינו מבינים, הקורונה לא תאפשר את זה". ואולי טוב שכך.

    האמת, לא נעים. אבל לפחות מאחורי המסכה אני מרשה לעצמי להיות כנה. עוד חודשיים בלי פנחס, אלו לא בדיוק הסיבות שגורמים לי כרגע לחשוש מן העתיד. יש משהו אם כבר שמפחיד הרבה יותר.

    לא, לא באמת שאלתם מי. אין צורך להרבות בנימוסים וכבר אתם נמסים. הנה הוא - הקיץ בכבודו ובעצמו. עם כל סכנותיו. כבר פה כרגיל כמידי שנה. מופיע שוב כאילו לא הכרזתי בשמחת תורה האחרון שאני והוא - מהיום כבר לא. חמום מוח. מתגנב לו חרש, לא דופק חשבון אל שום ממחטה. דב אורב הוא לי בלי צל למסתורים.

    סבתא הייתה אומרת 'מחורף מתים. לא מקיץ'. כן בטח. אם כן הם הדברים, מדוע בדרשות של הרב, הגיהינום לא הגיע קפוא? הא? גלידי קרח משוננים כאלו עם ריצפת שלג חלקלקה? מה הם כל התיאורים על הבשר שנטחן ונאפה לפני אחרי ובתוך הפסח? על מספר 5 ששוכב על המחבת לצד שאר מספרי שונאי ישראל?

    אצלי ההבנה חלחלה כבר מזמן. חלחול ארוך ומיוזע, הבגדים שחקו המים. 'מה שלא מחסל אותך, כנראה רק מהתל בך ושוב בקרוב יתקוף אותך'.

    בשנים האחרונות כשקלט סופסוף כי האבטיח לא מספיק בכלל לבלגן שהוא יוצר, הוא מנסה להיות נחמד. מציע לכולם ארטיקים וגלידות. העיקר שיסתמו, ויתנו לו לחמם את העיר. אני לא קונה את זה. אני גם לא מאלה שיברחו מהארץ בגללו. פחדנים. מוגי לב. אני פה נחוש להעמיד אותו על מקומו ולתת לו להסתלק בכבוד. הוא גם לא יצליח להפריד ביני והפוך. שיחלום על זה בלילה. כי אני והפוך לא הולכים לשום מקום. וממילא גם תריס המזגן שנעצר על מקומו. לא למעלה ולא למטה אלא כמקפיא.

    בימים כאלו אני משתדל מאוד שלא לפגוש ירושלמים שחצנים. "איך אתם חיים פה? איךךךךך?". סתם, סתם בשביל לקנטר. "כבר אמרתי לכם שנה שעברה, אין לי מושג. כנראה ברחנו פעם מטבריה ונעצרנו כאן רק למנחה באיצקוביץ'. למה לא המשכנו? 402 בטח לא עצר."

    אוווף. לפחות היה אפשר להחזיר להם בחורף. אבל אי אפשר. בטח לא שנייה אחרי שנסעת שבוע קודם לראות את השלג, ולבסוף הם לא גומרים לצחוק עליך ועל כל הבני ברקים התמימים שמאמינים לחזאים השקרנים. בטח מאמין. פעם אחת אל תאמינו, תצאו לרידינג ותישרפו לשנה. נראה אתכם אח"כ לא מאמינים.



    עוד סיבוב אני עושה, בשביל ניסיון בכל זאת לראות עולם מבעד לאדי המשקף. מהר מאוד מתייאש.

    רגע לפני שאני עולה בחזרה הביתה, אני מסתובב ומביט לעברו בקור רוח, מסנן סינון ארסי ומקפיא "היה שלום קיץ. מבטיח, לא תראה אותי בחוץ יותר. ברוך הבא ידידי השפוי "זום - ער".
    היהודי הזר, הלבוש בבגדים מזרח-תיכוניים, הסתובב בפנים מוטרדות ליד הדלת.

    הוא שינן לעצמו את השאלה האקוטית שהביאה אותו הנה, לנקוש על הדלת המהודרת בקניגסברג, העיר הגרמנית.

    הימים ימי הפרעות האיומות ברוסיה. השלטונות הרוסיים ליבו את הפרעות והפוגרומים שפרצו ביהודי דרום רוסיה, והיהודים שהרגישו שהקרקע נשמטת מתחת רגליהם, אין להם עתיד בארץ אכזרית זו, פתחו בתנועת הגירה המונית, והשאלה היא---

    מחשבותיו נקטעו כשנשמעה הקריאה מתוך החדר, 'כן, יכנס!', הוא לחץ על ידית הדלת ונכנס.

    הוא הופתע לראות את דמותו של רבי ישראל מסלנט. בעוד שרוב הרבנים שפגש עד עתה היו לבושים במלבוש רבני מפואר, קפוטת משי מבריקה, וכובע קטיפה רחב, הרי שהרב היה לבוש בתלבושת צנועה, ומראהו כ'בעל הבית' פשוט.

    מאידך, פניו האירו מחכמה וקדושה, בגדיו היו מצוחצחים ונקיים, מתוחים על גופו בלי קמט קל, שערות ראשו זקנו היו מסודרות להפליא, וכל הופעתו אמרה כבוד.

    היהודי הירושלמי, רבי אריה לייב פרומקין, לא הגיע מעבר לים רק בכדי להתייעץ עם הרב, אך במקום לפרט את מטרת הגעתו, הוא פתח בשאלה שהעיקה על המוני יהודים חסרי כל ברוסיה:

    האם להגר לאמריקה, או לארץ ישראל?

    הוא היה בטוח שהרב יענה לו תיכף ומיד 'ברור שלארץ הקדושה!', וכך הוא יוכל לגשת לשוחח על מטרתו.

    לתדהמתו, פניו של הרב קדרו, והוא התעטף בארשת תוגה. ארשת הפנים המאירה שבפני הרב הועמה, ומצחו התמלא קמטים. הוא צעד בחדר הלוך ושוב, כשהוא מקיף בראשו הגדול את כל צדדי השאלה, ומהרהר כיצד יש לענות.

    לאחר שתיקה ארוכה וממושכת, ענה הרב בקול פסקני "ילכו לאמריקה!"

    האורח, שראה את מטרת בואו נמוגה מול עיניו, שאל בתדהמה; "ומה סבור רבינו, האם באמריקה ישארו היהודים שומרי תורה ומצוות?"

    "קשה להאמין בזה", ענה רבי ישראל בעצב.

    "ומה דעתו לגבי אלו שיעלו לארץ ישראל?"

    "מסתבר מאד שיישארו יהודים שומרי תורה ומצוות, הם וכל צאצאיהם", השיב הרב.

    "אם כן הדבר", שאל הירושלמי, "מדוע הכריע רבינו שעליהם ללכת לאמריקה?!"

    "ידידי היקר", השיב הרב בכאב לב, "האם עלינו להכשיל את האומללים הללו בעצה שאינה טובה?! הרי שנינו יודעים, שהעולים לארץ ישראל יסבלו מרעב ומצמא החל מהיום הראשון שיגיעו לשם. בארץ אין אפשרות להרוויח כרוכל אפילו פרוטה אחת, והערבים תושבי הארץ לא יקנו מהם כלום. באמריקה, לעומת זאת, יוכלו הם להשתכר בעבודת הרוכלות מיד עם בואם סכום כלשהו להשביע את רעבונם, למרות שאין זו פרנסה מכובדת. ואם ירצו להמשיך לשמור את התורה והמצוות, תמיד יוכלו לעשות זאת. אך הסובל מעניות מרודה, יעבור בעל כורחו על רצון בוראו, ולאחר כמה חודשים שהמסכנים הללו יסתובבו בארץ הקודש ויבזבזו את יתרת כספם, לא תישאר להם שום ברירה, והם יוכרחו להשיג כסף, גם אם יהיה זה בדרכים שאינן כשרות".

    רבי אריה לייב, המשולח הירושלמי, לא נכנע, והמשיך לשאול: "ואם העסקנים ידאגו להמוני המהגרים לארץ הקודש, על ידי שיכוונו אותם למושבות מיוחדות, שבהם ידאגו לכל מחסורם, עד שיוכלו לפרנס את עצמם, האם גם אז יורה רבינו להגר לאמריקה?"

    "חלילה וחס! אם יהיה ארגון מסודר לעולים לארץ, עם בסיס כלכלי איתן, אין ספק שמצוה לברוח מאמריקה גם ליערות ולמדבריות, כדי לשמור את תורתנו הקדושה".

    היהודי הירושלמי נרגע, וסיפר לרבי ישראל סלנטר את מטרת בואו הנה. הוא שליח של חמישים משפחות ירושלמיות שהתאגדו כדי לייסד מושבה, שבה יתפרנסו מעבודת האדמה, והוא בא לבקש מרבני גרמניה וצדיקיה, שיעוררו את לבבות הנדיבים לתרום להקמת מושבה על טהרת הקודש. הרב בירך אותו מעומק הלב, ונפרד ממנו לשלום.

    ---

    הסיפור מעובד מתוך מכתבו של הרב פרומקין, שנדפס ב'תנועת המוסר' ח"א.

    מאחורי הסיפור:

    כולנו שומעים את אלו שיודעים להתלונן 'איך יכול להיות שפתחו את כל החנויות, ולא פתחו את בתי הכנסת והכוללים?', גם בזמנים כתיקונם אנו מוצאים את אלו שמבחינתם שאלות פרנסה נפתרות אך ורק מהצד הרוחני של העניין, בלי להתייחס כלל לפן הגשמי.

    בסיפור אנו רואים את עוז רוחו של אדוננו ה'אור ישראל', שהכריע בכל תוקף על הגירה לאמריקה, למרות שידע את המצב לאשורו, שרוב היהודים איבדו את יהדותם שם, עקב המצב הכלכלי הקשה ששרר בארץ.

    נקודה למחשבה.
  • 559
  • סצנה 1

    שנת ג' אלפים ש"פ. גדות נהר פרת.

    ברכי הרגליים המשוכלות נשקו אחת לרעותה. אור המדורה האיר בגוון שמימי את זקנו של הנואם, והוסיף נופך דמיוני לדבריו.

    צעירי העם, בני המגורשים מארץ הקודש, חווי זוועות הכשדים. הצטופפו והאזינו לדבריו המעצימים -

    "אנחנו אולי נקבר פה, ע"י מוות טבעי או לא. אבל, אותנו - עם ישראל, הם לא ינצחו, יש לנו תקווה, אל תדאגו, צעירים."


    סצנה 2

    שנת ה אלפים ר'ס. מרתף ארמון בספרד.

    הלמות אדירות על דלת המרתף. חואן ודייגו מצליבים מבטים. אין להם סיכוי להעלים את המצות והקלחי חסה.

    הם אבודים…

    פרנדדו האב נראה נחוש, ידיו הרועדות לפתו את פינותיו המוזהבות של השולחן, ובתנוחת קרב המתין לפריצת הדלת.

    בעיטה אדירה קיפלה את הדלת תחתיה, והמלאכים השחורים גלוחי הראש פרצו פנימה.

    זעקתו של פרננדו נבלעו בשאגות האימה של חואן ודייגו,

    "נצח ישראל לא ישקר"

    את זעקתו זאת שב והכריז לפני דילוגו אל תוככי הלהבות.

    "לא תנצחו אותי, נצח ישראל לא ישקר", וקפץ בגאווה ושמחה אל הלהבות.


    סצנה 3

    שנת ה' אלפים תש"א. פתח משרפות אושוויץ.

    באפם הריחו את ריח העשן, חלאות האדם בלבוש אס אס פקדו עליהם להתארגן ל'מקלחת'. תמימים לא היו כבר.

    עוז רוחם ניצת בשנייה שלפני נעילת הדלת.

    "אני מאמין בביאת המשיח". ניגון שכבש את העולם עלה מפיהם.

    *

    שנת ה' אלפים תש"ס. בית בני ברקי פשוט.

    אלי מקופל במיטתו, ספר היסטורי משכיח ממנו את ארוחת הצהריים, המתח כובל אותו ללא גבול.

    הקריאות "אלי, אלי, ארוחת צהריים מתקררת". לא הגיע כלל לאוזניו.

    אלי הקטן קורא את נחמת הזקן, פרנדדו, שרופי הכבשנים, על עתיד האומה, על עתיד וורוד לעם. והוא תמה:

    'אמת, שלעם יהיה תקווה ורודה עתיד מקסים ונצח.

    אבל,

    מה זה מועיל להם???

    הם תיכף מתים?

    מה הנחמה בכך??

    *

    שנת ה' אלפים תש"פ. על גדות נהר הירקון.

    אלי יושב ומתבונן סביב, הקורונה מטריפה את העולם. איום גלובלי חסר תקדים. העובדה שהעולם הפך לכפר קטן מוחשית מתמיד.

    רעש המפל נתן לרעש מחשבותיו לנדוד בחופשיות, והוא מהרהר בגורל העם, עתידו. ועל הסוף שהחל לתת ריחו.

    לפתע, ההכרה התנפצה במוחו בעוצמה של מאות ליטרים בסלע -

    בגיל שש חודשים העולם מסתיים בלול פלסטיק לבן.
    בגיל שנה נוסף גם המטבח והמקרר.
    בגיל שלוש אני גר או בבני ברק או במירון.
    בגיל עשר ארץ ישראל וחוצלארץ.
    לבן עשרים יש כבר יבשות ומדינות.

    ולעומד בפתח כבשן אושוויץ - בשבי כשדים מול זקן קטוע אגודל - מול מדורת המוקד של חיות האינקווזיצייה, נוסף גם מימד חדש, ענק. המוח נפתח ומתעצם:

    העולם לא מתחיל ונגמר בי, אני רק פרט אחד בתוך עולם מחושבן ומנוהל היטב. בכך שתהרגו אותי העולם לא יעצר. העולם הינו מהלך אחד גדול ורחב ידיים של קורא דורות מראש...

    ומליבו התנגן ניגון, בלחן שהולחן לפני עשרות שנים ברגע של רוחב דעת ועומק ראייה.

    "אני מאמין בביאת המשיח, ואע"פ שיתמהמה עכ"ז אחכה לו, בכל יום, שיבוא."
    להיות עם חופשי...

    על גג בודד היא ישבה, בודדת ובעיניה דמעה, הנה אתמול חברתה מן הגג ירדה ומשם כבר לא חזרה, מרירות גואה בה, והלוא כל מה שרצתה הינו להתערות בחברה, להשמיע קולה, להראות את עוצמתן הבלתי ידועה, להוכיח את גאוות היונים אשר אינן מתפשרות, למען ידעו כולם כי הם אינם פנאטים, אינם עוד גלותיים.

    עדיין היא זוכרת במעומם את הסבא ר' יונה והסבתא ציפורה ע''ה כמה מצומצמים היו, תדיר היו משננים לצאצאיהם למען לא יהינו בנפשם לנסות ולהשתלב בקרב הולכי על ארבע, באשר במוקדם או במאוחר יטרפו הם אותם.

    והנה אך אתמול הלכה לעולמה אחת ויחידה יקרה שבחבורה מטובי המוחות היוניים בעלת מרקם חברתי מופלא, טרוף טורפה ע''י בני עוולה עזי פנים שבחברה, על לא עוול בכפה, בעת אשר ירדה מן הגג להגן על נחלתם, ונטרפה ונפלה במערכה, למען המדינה.

    אך אל דאגה, עוד מעט יתקיים טקס הזיכרון לכל הנופלים במערכה, אותם יונים ויונות אשר מסרו נפשם למען השמירה על חלקת האדמה הקטנה אותה הקצה הארגון המאחד את כל בעלי החיים או אז תשמע צפירה וכולם יעמדו דום ויתיחדו עם אבלם של המשפחות השכולות, ולאח''מ בצעד אבסורדי ובפרדוקס מושלם יקום ראש הממשלה מר יוני יוניתהו, וינאם בכריזמתיות, ''להיות עם חופשי בארצנו, זוהי מטרתינו ולא נכנע לאויבנו'' כך יוסיף וינאם לקול מחיאות כף וציוצים עליזים, מצד כלל היונים.

    או אז לעיני כולם, יתרוממו להן כמה מן מיטיבי התעופה בקרב הקהילה היונית העולמית ויבצעו פעלולים מדהימים, לצלילי שריקות התפעלות יוניות, וכולם יחדיו יפצחו בשירה צפצפנית, עוד לא אבדה תקוותינו... להיות עם חופשי בארצנו...

    ואנכי האדם בעל הראות הפחות מצומצמת מן אותה יונה, שקעתי במחשבות.

    באשר זכורני כי ראיתי כמין זאת ואין ביכולתי להעלות על זכרוני טיב הסיטואציה, אבל דומים הם עד מאד.

    עד, שלפתע נזכרתי... המדינה הציונית...

    מדינה יש להם לציונים, ומה חבל שאין מושבה באוגנדה, כי מה בצע להם, לנלחמים על הארץ, בקרקע זה, לולי הכרזות נישנות בגודל ה''כוחי ועוצם ידי''.

    ובאמת שכל בר דעת שאינו משוחד מיצריו, אפשר שיראה, משל היונים חי לעיניו.

    באשר כנסת ישראל נמשלה ליונה, כי מוטיבים רבים לה כיונה.

    על גג בודד תשב בדד, נטרפת היא בידי כל הולך על ארבע למיניהו, וכל חייה בסיכון מתמיד.

    אף אנו עם ה', ''הן עם לבדד ישכון'' ,, והם המה אותם המכונים ציוניים אף שאין ביניהם ובין ציונות כלום, כל מטרתם הוא לא להיות בדד, מטרתם הלאומית הינה להתערות בקהיליה הלאומית.

    ומה מגוחך הוא לערוך יום זיכרון ויום עצמאות שאין בהם תוכן, וכל מטרתם הוא לשכנעם להמשיך ולהלחם למען המדינה.

    וכל טקסי המדינה ביום עצמאות אף המה מגוחכים בתכלית באשר עצם העצמאות מגוחכת כי מי לנו יותר תלוי כגמול עלי אימו במדינה אחרת כציונים ביושבי הבית הלבן אשר בארה''ב.

    וכאשר יראו הם אותנו ויפטירו תחת שפמם ''פאנאטים'' או אז נזכור לנו, כי להם עם חופשי הוא עם נרדף ככבשה בין שבעים זאבים...

    ואנו... אנו זוכרים עדיין את טעם גאולה אמיתית ומשכך אין הפריווילגיה להשתטות ולטמון את הראש בחול, בידינו.

    ואין אנחנו יכולים לנהור אחר מצע המדינה אשר נוגדת בהחלט את הטעם הישן והאהוב אשר בקצה שפתותינו, ואשר אליה נכספה וגם כלתה נפשינו.
    מיסטר פרוגסון היה עובד זוטר בעיתון קטן וזניח, ולולא היה משחק לו מזלו וכישרונו הערטילאי היה נשאר שם עד היום, כתב עת אפלולי ובלתי ידוע שאפילו הטור שלו היה משתנה משבוע לשבוע לפי ביקוש הציבור ותככנותו.

    משום מה גם מיסטר פרוגסון היה בטוח שהעתיד שלו לא אמור להשתנות, ודאי לא לצד העולץ של פרוסת החיים, אבל למרות אפרירותו של העיתון וחוסר הדינאמיות שבו מיסטר פרוגסון התקדם אט אט במעלותיו עד שנהפך לסגן העורך, תפקיד עם משכורת שמנונית ומכובדת אבל כבוד יחסי ביותר, מפורסם כמו שמו של העיתון הדל תפוצתי.

    היום הוורדרד בחייו היה היום בו קרסה מערכת העיתון, זה היה צפוי ובלתי נמנע, הדיו והפייפרס כמעט ולא כסו את עצמם תקופה ארוכה מחוסר קוראים נאמנים, הקרן לפיתוח תרבות סגרה את העיתון בהתחייבות לשלם לעובדיו את משכרותיו הקבועות בחוק במשך עשר השנים הבאות ומיסטר פרוגסון ששקל בתחילה לגדל גזר בערוגותיו ולשכב על יד האח עם שמיכת צמר מפנקת גילה שהשעמום שנוגס בו בכל פה. אשתו העסוקה שבניגוד אליו – נשאה בתפקיד פרופסורי מכובד הוסיפה לתחושת החידלון והנחיתות, ולמרות שבמזומנים זרמו אל חשבון הבנק שלן בקצב משביע רצון - לא הרגיש מאושר או עליז.

    הוא לא ידע איך, אבל הוא מצא את עצמו יום אחד, בזכות עצמו ובליבו ידע כי גם בזכות קשריה המפורסמים של אשתו – במערכת עיתון מרכזית ונחשקת, מקבילה ל'ניו יורק טיימס" המפורסם ונפוצה בקרב ציבור האמריקאי שוחר הידע והאקשן. אמנם, שם הוא היה עוד בורג קטן במערכת משומנת אבל למרות ואולי דווקא בזכות סגנונו המריר, הסרקזם המהוקצע והבוטות המושחזת הוא לא היה 'עוד כותב' אלא בעל טורים צדדיים שמהר מאד נהפכו למרכזיים, וכשרונו שמן הסתם תמיד היה שם – הלך והשתבח עם כל יום שקודם בתפקידו, עד שהיה אחראי על כמה טורים שהיוו את לוז העיתון וסיפורי עם קשישאיים.

    העם אהב אותו, אפילו העריץ את הסופר המבריק והצעיר יחסית שכוכבו עלה, אבל ככל שגברו בקשותיהם של הצעירים כך ביחס ישיר עלה המחנק בגרונו והציף את נשמתו עד שלילותיו הסתכמו בשעתיים שעות שינה מקוטעות בחלומות ביעותים וארוחתו כללה דברים רטובים בלבד, ולא יבשים, כאלה שאינם נבלעים בגרון ניחר למחצה.

    רק אשתו הייתה שותפה לסוד הגדול, לפחד המכרסם, לאימה השוצפת – שהיא בת לוויתו של כל אומן באשר הוא, סוד היקום, החרדה הקיומית, הפחד המרטיט מאיבוד הכשרון הנערץ.

    בחלומות ביעותיו רדף אותו קולו של העורך הראשי מיסטר קלינקלון. שקולו בין רחמים לבוז 'חשבתי שאתה מוכשר מיסטר פרוגסון" בנימה רב משמעית ומהדהדת. בחלומותיו העורך אינו אלא מפלצת ושולחנו כאנייה ענקית המאיימת להטביע, אבל הקולות מוחשיים, והם רודפים אחריו בלילות ובימים כטבעת החנק המתהדקת, כסיכה בתוך לוע, כאומן שאיבד אומנותו.

    הוא לא איבד עדיין את זהרו, להפך, המרירות הבולטת הפכה לסגנונו, וסופרים צעירים ונרגשים ניסו לחקות את התוגה הנחבאת בין המילים אבל מיסטר פרוגסון, ובכן מיסטר פרוגסון – הרגיש שחייו אינם חיים.

    ושוב הייתה זו אשת החיל שלו בעלת הרעיונות הבלתי נדלים שאוששה את רוחו ברעיון עוועים שצבר תאוצה 'תשכור צוות סופרים משופשפים וחדי עיפרון שיכתוב במקומך , ואתה, אתה תוכל לשתול פלפלונים בחצר כמו שתמיד רצית'. אלולא היה זה עצוב היה מיסטר פרוגסון פוצח בצחוק פעמונים משובח וקצפתי אבל רק בגלל היותו גבר הוא לא בכה.

    באותו הלילה גם את השעתיים האומללות הוא לא ישן, בהה בצעיף הכוכבים הקטיפתי שנשקף מחלונו, אבל בבוקר, אחרי מכבש שיכנועים והסתברויות, ליבו שכבר היה חלש ממילא – נשבר, והוא הסכים.י

    הדיסקרטיות היתה חשובה לא פחות מקוד המזוודה הגרעינית של נשיא ארצות הברית, ולאחר ששולמו לצוות הסופרים המוכשר שכר שתיקה מפולפל נערכה הפגישה הראשונה בה העביר מיסטר פרוגסון חלק מסמכויותיו, וסוף סוף החלה השלווה לשוב לליבו.

    עדיין לפתה אותו החרדה המטפסת מגילוי סודו בחשאי של שכירת צוות השוכרים ולולא סוד מאיים זה היו חייו יכולים להיות רעננים וצעירים. אבל החרדה מן הגילוי גרמה לו להיות קצר רוח ועצבני ולאבד מן הזחיחות המלווה את מילותיו, וככל שגדעה זרימת כתיבתו הוא העביר סמכויות נרחבות וגדולות יותר אל צוות הסופרים המוכשר, עד שמלבד שרבוט החתימה כמעט לא נותר לו לעשות דבר.

    ויום אחד, בהיר ובלתי צפוי, קרא לו העורך, מיסטר קלינקלון לחדרו, סגר את הדלת והאפיל את החדר, לוחש לתוך השקט "אני יודע" זהרו עיניו הירוקות "אני יודע הכול".

    מיסטר פרוגסון שתק. אין באמתחתו לא הצטדקות אחת רכה או מילת הסבר מעורפלת, אבל הרוך של מיסטר קליןקלוןן הריח באפו כסכנה מוחשית ומחשידה, מדוע הוא לא מגלגל אותו מכל המדרגות? מה זה במבט החם הזה? הסבתאי אפילו?

    "אני יכול לסל אותך מכאן בבושת פנים" קולו של העורך הפך נוקשה פתאום, קורע את החשיכה ומיסטר פרוגסון התכווץ במקומו מחכה ל'אבבבל' שמתמהמה להגיע.

    מאה עשרים שניות רוויות עוברות עד שהטון המרוכך חוזר לשלוט בתווי פניו של העורך "ואני יכול להציע לך הצעה שכמובן חייבת להישאר חשאית ביותר, הסוד השמור בתבל".

    מיסטר פרוגסון הנהן, להוט, הכול יעשה כדי להסיר חרפתו מעליו, בהלה קלה מבתרת את ליבו, הדרישה תהיה רצינית וודאי, תשובת משקל רצינית לשיגיונותיו.

    שוב חזר העורך לטון השקט והמפציר שלו "תן לי את שמות הסופרים, שיכתבו גם במקומי. ברצוני להעביר להם את חוטי הצללים ולפרוש מן המתח המאכל, בלי להוריד חלילה מכבודי, הבה נעבוד בשיתוף פעולה מלא ונשמור יחד על חשאיות מנצחת" ומר פרוגסון הנהן בהתלהבות.

    ומאז, מר פרוגסון לא אוחז כלל בעט, שמו מככב בעיתון אך הוא – שותל גזר בערוגותיו ומנמנם בחום האח. אם למיסטר קלינקלון מותר – גם לו הדבר אפשרי, הלוא כך?

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה