קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 827
  • לא פעם וודאי שאלתם את עצמכם מה זהבה חיפשה ביער לבד באמצע החיים?
    פטריות?! - בובע מעייש'ס, בתירוץ הזה כבר כיפה אדומה השתמשה!
    הלאה -
    הדובים יצאו אחרי שמזגו את המרק לצלחות לפרק זמן ארוך כל כך שזהבה הספיקה לטעום מכל הצלחות - לאכול - לנוח על כל הכסאות - ולישון בכל המיטות.
    חתיכת זמן!!
    איך קניתם את זה?! - מי יוצא לכל כך הרבה זמן אחרי שהמרק כבר בצלחת?!
    אל תרימו גבה!
    אם תמשיכו לקרוא - הסוד ירבץ על כתפיכם השחות ויתן לכם מראה של אנשים זקנים.
    אך אם תעדיפו לטמון ראש בחול ולהתעלם... טוב, אני לא אגלה הכל...

    אז תשכחו כל מה שידעתם על זהבה ושלשת הדובים!
    זה היה שונה.
    שונה מאאאאאאאאד מהמוכר!

    כדי להבין את הסיפור המלא צריך להכיר את הרקע.
    סיפורנו מתרחש בארץ נחמדה ויפה, ובכפר קצת פחות - פחות נחמד, ופחות יפה.
    כי באותה ארץ - יופי הבריות, הבתים, העצים והנוף היה משתנה בהתאם לתכונות התושבים.
    הכל היה גלוי, אי אפשר היה להסתיר כלום. הרעים היו מכוערים, והטובים - יפהפיים.
    בית יפה - איש טוב גר בו, בקתה מטה ליפול - רע מעללים.
    ועכשיו נחזור לזהבה.
    הבה (לא זהבה!) - היתה ילדה בגן חובה.
    ולא בגלל שהיא נולדה שנים בודדות לפני התרחשות הסיפור, ממש לא. היו לה כמה שנים טובות מאחוריה.
    הסיבה ל'צעירותה' החיצונית נעוצה בכך שבאותה ארץ מופלאה, קצב הגדילה והצמיחה הפיזי היה תלוי במנת המשכל של האדם ובהתפתחותו הקוגניטיבית.
    בגן חובה היו עוד כמה 'ילדים וילדות', ביניהם ילד רע ומכוער (כמובן) ששמו היה למרבה הפלא - 'ילד-רע'.
    יום אחד ילד-רע סיפר לזהבה סוד.
    סוד נורא ואיום.
    מסוג הסודות שהופכים עולמות ומשנים את סדרי החיים.
    הבה - פנה אליה בהבעה מבודחת - תראי איזו קטנה את! ממש פצפונת! תינוקת! חה חה! - צחקק ברשעות. ואז הוסיף במתק שפתיים - א-ב-ל, אני יכול לעזור לך! כך שתהפכי להיות גדולה! בוגרת! ואפ'חד לא ידע כמה מעט שכל יש לך!
    מה, באמת?
    -תמהה הבה התמימה. ולבה - הלב שלא ידע להרע, כבר לא היה שלה עוד...
    אז ככה - נאם ילד-רע - מחוץ לכפר, בקרחת היער, מאחורי האורנים, יש בית קטן.
    - בית?
    כן. שבו גרה משפחה.
    - משפחה?
    כן, כמו שאמרתי, משפחה. והם, הם מחזיקים את המפתח לחירות שלך! את הסוף ללעג ולבוז!
    כל מה שאת צריכה זה לבקש מהם יפה את המפתח!
    - מפתח??
    כן! כן! מפתח! אל תהיי נודניקית!

    לא אלאה אתכם בפרטים, כי שיחה עם הבה אכן היתה ענין מלאה...
    בסופו של דבר התגנבה הבה מתחת עיניה העצומות של אמה (למה עצומות? - כי הן באמת היו ע-צ-ו-מ-ו-ת בגודלן, בלי שום פרופורציה. אבל באותו זמן הן גם היו עצומות, בעפעפיים מוגפים) וצעדה בחשש לעבר היער.

    לא סיפרתי לכם על המשפחה.
    המשפחה המדוברת כמובן היתה משפחת הדובים המפורסמת.
    ילד-רע לא טרח לספר זאת להבה, כדי שלא תפחד מהם ותחזור בה, וכך תהרס תכניתו הזדונית.
    למשפחת הדובים היה תפקיד חשוב מאד!
    הם שמרו על הכדור הצבעוני והמסתורי.
    זה היה סוד. סוד שרק הם ידעו, ושמרו עליו מכל משמר. גם על הכדור וגם על עצם קיומו.
    דובון הקטן אהב להביט בכדור הקסום ולנסות להבין מה כל כך מיוחד בו.
    הוא אפילו נתן לו שם - עולם! על שם הנעלם הגדול שהוא אוצר בתוכו.
    אבל, גם ילד-רע ידע את הסוד. איך?! - לא יודע. איכשהו זה נודע לו.
    ולהגיע אל הכדור הוא חתר.
    בזמן שהבה התקרבה לבית הדובים מצד הכניסה, ילד-רע כבר חיכה בצד האחורי של הבית.
    ממתין לשעת כושר של הסחת דעת. רגע של פיזור נפש. רגע שערנותם של הדובים תתעמם בגלל פניה התמימות של הבה וכל דריכותם תרד.
    הוא, הרי אף פעם לא הצליח להתקרב יותר מידי אל הבית.
    ממרחקים הם כבר היו רואים אותו. על כיעורו המסגיר את כוונותיו הרעות.
    בפועל, כנראה שהוא לא היה מספיק שקט, כי הדובים שמעו משהו בחצר האחורית ויצאו לבדוק, באמצא ארוחת צהריים, ממש לפני שהתחילו לאכול את המרק. יצאו החוצה ו - - - חפשו וחפשו וחפשו. רק על הגג הם לא חפשו. ולכן גם לא מצאו כלום.
    לבינתיים, קרה מה שקרה בתוך הבית, כפי שידוע לכל.
    כשהדובים חזרו פנימה והתעמתו/התלבטו-מה-לעשות עם הבה, מיהר ילד-רע אל הכדור הקסום ו - - -
    הפך אותו לצד השני!
    עליונים למטה ותחתונים למעלה.
    זהו.
    ברגע שה'עולם' התהפך, כל קסמה של הארץ המיוחדת התפוגג.
    אנשים החלו לשנות צורה, גופם הותאם לסך שנותיהם בעולם, תווי פניהם התעצבו על פי הגנטיקה המשפחתית.
    וכמו שילד-רע הבטיח להבה - היא השתנתה ונראתה בוגרת, לא עוד ילדה קטנה.
    גם ילד-רע החליף צורה, הוא נראה עתה כמו איש מכובד ונאה.
    מוצלח כזה, כמו איש טוב וישר, ילד-טוב-ירושלים.
    לא ייאמן! פלאי פלאים!

    הדובים כעסו מאד על הבה, המבוהלת מחד, ומאידך, מוקסמת ממראה החדש.
    אבא דב צרח - מ-י ע-ש-ה א-ת ז-ה???
    דובון-קטן נבהל מאד, מעולם לא ראה את אבא-דב כועס כל כך. בעינים מפוחדות הרים את אצבעו השעירה והחווה בטופר שבכפתו על הבה.
    זה הבה - ייבב - היא עשתה את זה!

    וזה היה השקר הראשון שהעולם שמע,
    וקיבל.

    ז-ה-ב-ה?! - נהם אבא דב.
    וכך נקבע שמה. בטעות.
    אבל לא נורא, ההמשך היה הרבה יותר גרוע.

    אבא דב הסתובב לאחור וראה איש נאה ומרשים עומד מולו.
    הוא פנה אליו בנעימות עד כמה שיכול - ומי אתה, אדוני?
    - אני?!
    - תמה ילד-רע בחביבות מעושה,
    אני באתי לעזור לכם לפתור את המשבר... מהיום תעשו בדיוק מה שאני אומר!
    ואם תמצאו - ספר המשך ללא חיפשתם אותי

    לא יודעת מה איתכם, אני קצת הרגשתי, שזה ספר אחד פלוס אחד,
    אם הוצאתי ספר, והוא הצליח, והציבור אהב, והוא לא לגמרי נגמר, בוא נגמור אותו בספר שלם ארוך.
    כי מי שקרה את הראשון בטוח ימשיך לשני, ואם אין שלישי, הוא גם לא חייב מידי להצליח.

    כתיבה:
    ציון 8

    נכון שזה המשך לספר מעולה מעולה, ולא ממש מצליח להתחרות איתו,
    אבל הכתיבה בו לא נופלת מהראשונה בכלל.
    כתיבה נוגעת, מחברת לדמויות. חלקה וזורמת.

    איפיון:
    ציון 9

    איפיון הדמויות, שוב פעם, מדויק ומספר לנו, הקוראים המון.
    כקוראת, אפשר ממש לצפות מה הצעד הבא של הדמויות.

    עלילה:
    ציון 4

    העלילה קיטשית ודביקה מאוד.
    מלא ועמוס בהפיאנדים.
    ויותר מכל
    פינטוז סיפור שלא היה ולא נברא (גם לא בספר כמובן :) ) רק כדי לנסות להסיט את הקורא מהספוילר
    קצת מרוח,
    אפשר גם לרפרף בספר ולא להפסיד הרבה.
    והרבה טעויות הקלדה.
    חבל.

    מסר:
    ציון 3

    הספר בא להוסיף משהו לקורא? להביע משהו? או רק לגמור את לא חיפשתם אותי?
    ספר זה אמירה ועלילה.
    הספר הזה עונה על הכללים של פרוזה, תכלס.
    אבל לא מביא דבר חדש.


    ביקורת ללא חיפשתם אותי
    אני ואליקו היינו הכי מצחיקים בשכונה, אפילו מושיק פרימוס לעס את התותבות כשישבנו יחד וצחק כאילו אין מחר.

    כשהפציצו אותנו הסורים רקדנו בבסיס את הריקוד המיוחד שלנו ושפכנו מצחוק את כל הפלוגה, אף אחד לא יכל עלינו.

    בחתונות של הילדים ישבנו ועשינו את רפול ואת שמעון פרס ואת יצחק שמיר, אפילו ביבי נדחף ללשונו של אליקו.

    כולם אדומים מרוב צחוק וחלקם יאמרו "אתם משתבחים עם השנים", אליקו לא אוהב את זה כי השנים שלו לא השתבחו.

    אליקו חי לבד, הילדים שלו גרים בחו"ל ואשתו ז'ולי כבר לא איתנו או כמו שאליקו אומר "אשתי ז"לי".

    גם כאן בבית אבות אנחנו שערוריה, הפרידו אותנו לשתי קומות כי ישבנו לילות נדודים וצחקנו את זקנותינו עד קוצר נשימה.

    "שמעת על הקורונה?", שאל אותי אליקו במבטא מרוקאי מעושה, "משוגעים אלה, מצד אחד אמרו לא ללחוץ ידיים בכלל ומצד שני ללחוץ ידיים עשרים שניות רצוף, מה נסגר?".

    "אמרו להשתעל למרפק", השבתי לו, "מה יעשה ששון מחדר 2 שאין לו מרפק?".

    "מה הבעיה?", אליקו עם הפתרונות שלו, "שישתעל לפרוטזה של קורקוס, לא קברו אותו איתה".

    "תראה את הנכד של שמחוביץ' איך מטפל יפה בסבא שלו למרות שהפוליטיקאים אמרו שזה מסוכן", אליקו נשמע מדוכדך, "הלוואי עלי כזה נכד" .

    "צדיק", קרא אליקו לאברך העבדקן, "תדע לך שזה מצווה גדולה מה שאתה עושה". "מה אתה פוחד ממנו?", פנה אלי בקול, "השפם שלו זה כמו מסיכה".

    כשלקחו מד"א את שמחוביץ' אליקו אמר לו "אל תשכח לקנות אנשור וטיטולים בקפיטריה מי יודע מה ביבי יסגור מחר", גם כשראינו את הלוויה בשידור חי שאל אותי בשקט, "למה הקברן עם מסכה? שימחו כבר מת, לא?".

    תמיד מצחיק עם אליקו, גם עכשיו כשאני קורא את המשפט שכתב לי על ממו כתום לפני שהרדימו אותו, "תגיד להם שעד שביבי לא מפנה את הכסא לא רוצה לקום".

    לא תקום אליקו. לא תקום.
    אם לכותבים מותר לכתוב על קוראים, אז לקוראים מותר לכתוב על כותבים, לא?

    כמו שהוזכר
    כאן, לכל סופר יש תבנית, כתיבה, עלילה או מסר.
    והתבנית מורכבת מהפנים שלהם, עקרונות ואידיאלים, חינוך וסביבת גידול, משפחה וסגנון.
    והאלמנטים בסיפור חוזרים על עצמם, לכל סופר האלמנטים שלו.

    המגזימים בע"מ
    אלו שמדגישים ומקצינים אלמנט חשוב בסיפור באמצעות תיאורים מוגזמים ומופרזים, בדרך כלל כדי להעצים את הרגש כלפי המתרחש לדמויות או כדי להעצים את המסר שמובא בסיפור.
    (ולדר, מלך ההקצנות. וכמה שמוזר להזכיר את השניים באותו המשפט, אבל גם דבורי רנד משתמשת בטכניקה הזו בשומרת השערים)


    מלכות הלב
    מלכות ולא מלכי, כי אני מכירה רק סופרות שהן כאלו.
    האלה שהלב שלי ברשותם מתחילת הספר ועד סופו, וזה מסוכן לפעמים.
    ז'אנר נשי בעיקר.
    (ליבי קליין, רותי טננולד, רותי רפפורט, דבורי רנד. שאפו!)


    הגיבורים המושלמים
    היא היא השואפת למקסימום, ומאמינה במקסימום.
    והגיבורים שלה מושלמים ושואפים למושלמות, ואפילו הנסיונות שלהם מושלמים, והמראה החיצוני מושלם.
    וההחלטות שלהם מושלמות, והבחירות. אפילו הטעיות מושלמות מידי. והתקפי נקיפות המצפון המושלמים, בכלל.
    (קינן כמובן, וגם יונה ספיר, להבדיל בסוג המושלמות)


    סיפורי הדיאלוגים
    עלילות שלמות שנכתבו אך ורק באמצעות דיאלוג. כמעט ללא תיאורי רקע. אפס.
    העלילה כולה מתנהל בו שיח אחר דו שיח, ומשם מגיע כל הידע של הקורא על הדמויות, העלילה והרקע. בלי התמרחות על תיאורים לא רלוונטים. אומנות.
    (קפלר)


    מבט הפוך
    מי שרואה סצנה אחת בעוד העולם רואה אחרת.
    מי שמספרת סיפור הפוך, או סיפור ישר ועולם הפוך.
    (יהודית פריינד)


    כתיבה יומנית
    כתיבת סיפור בגוף ראשון, מפי דמות בספר.
    בדרך כלל, אם זה לא אוטוביוגרפיה, או יומן, אז רק חלק מהסיפור יוגש בצורה כזו. כדי לגוון ולהגיש בצורה מחברת יותר.
    (קפלר בלחיות וחצי, לוברבום בכל הנחלים ורנד)


    הנוסטלגיה והעתיד
    אלה המתמקדות בפעם המושלם, או בעתיד המדומיין.
    סיפורי נובהרדוק, ארץ ישראל, אצ"ל, לח"י וקנטוניסטים. רובוטים ומחשבות שולטות.
    בטח, כמה קל להתמודד עם בעיות העבר, לפנטז את בעיות העתיד ולשכוח מבעיות ההווה. והציבור אוהב נוסטלגיות, ופנטזיות. אז בואו ננצל.
    (קינן, אורית הראל, טננולד, פ. שטרן)


    החיים את הרגע
    המביטות לחיים בעיניים. בכנות. מי שלא מפחדת מהיום, ומעכשיו, מתמודדת עם הבעיות, נסיונות ההוה והציבור כמו שהן. בלי להתחמק למחוזות רחוקים.
    (קפלר)


    הכרת הדמויות
    איפיוני דמות בצורה מדויקת ביותר, חיצונית, פנימית ומשפחתית. מכל צידי הדמות.
    הכרות רוחב, שטח ועומק. ניתוח לב פתוח, כשהקורא הוא הסטאז'ר שצופה מהצד.
    (קינן, מוישה גוטמן, תמר מור)


    כתיבה ככתיבה
    ספרים שאפשר לפתוח באמצע, לקרוא עמוד בלבד, ולהינות.
    מהכתיבה בלבד. בלי להבין את העלילה, בלי להכיר את הדמויות. לא צריך שום דבר, רק להנות.
    (יעל רועי, רותי רפפורט בספרי הילדים, וכשתופסים אותי יושבת וקוראת 21 וצוחקת, זה קצת לא נעים)


    החוקרות
    אלה שלא טועות. עובדות קשה ועושות מחקרים כדי להגיש מידע מדויק.
    מידע היסטוריוני, טכני או רפואי. נדירות,
    כי מה הבעיה להמציא שהמלך הראשון בכוזר היה המלך יוסף, מי ידע שזה לא נכון.
    (פ. שטרן, דבורי רנד, ליבי קליין, אסתר קווין)


    ויש עוד כמובן, שלא אזכיר את שמן בהקשר הזה מטעמים מובנים.
    המשפחתיות - שעטן מלא בחמיות וכלות, צוואות וירושות, אחים וגיסות.
    הכותבות בין השורות - שדואגות לדחוס את המסר בין שורות הסיפור, והגדילו לעשות בסוגריים או בכתב נטוי.
    הממסדיות - חולות הממסד והחברה. הכל טוב והכל מצוין, יכולות להצליח מאוד כמחפות קירות.
    האנטי ממסדיות - חולות מהממסד. אלו עם הזכוכית מגדלת בעין. והרמקול באצבעות.
    העמוסות הרצאות - אלו שכותבות ספר במקום ללכת להרצות. חבל, מהרצאות מרוויחים הרבה יותר.
    הדקיקות - השטוחות כמו שטיח בארמונו של גביר, ודקות כמו שניצל אחרי דפיקת ענק.
    המקצועיות - שבטוחות שאם הן למשל עובדות כמאכילות פילים בגן החיות, מוכרח שהדמויות כולן, תהינה מאכילות פילים גם כן או מקסימום מגדלות פילים, ועל כל הקוראים להכיר את כל מיני הפילים הקיימים בעולם, ולדעת את שעות האכילה של כל מין.
    הקצרות רואי - מי שעולמה מתחיל בתחילת הרחוב ונגמר עוד לפני סופו, היי, איפה אתן עושות הליכות?


    כבדרך אגב אגיד,
    שעולם הספרות החרדית הוא עולם חסר, דור שמזין דור, ובהצלחה מועטת.
    ככל שמדף הספרות החרדית מתעבה, כך רמתו יורדת.
    כמו שאפשר לראות לפעמים, סופרת, עם רוזמה מכובד של עשרות ספרים, שכותבת בשלוש מגזינים מכובדים בו זמנית, ולמרות זאת הכתיבה שלה מעולם לא יצאה משטעטל - תש"פ.

    ועם כל דור כותבות, מאכיל את דור הכותבות הבא, אז אין תקוה.

    ואני לא מחפשת ורוצה ספרות חילונית, מצונזרת או שלא.
    אני מחפשת ספרות חרדית. חרדית ואיכותית.
    איה זריצקי של הדור שלנו.

    או שמא, דור דור ודורשיו.

    אבל תודה לקל שכן ניחנו בכמה אריות, שחלקם הוזכרו למעלה.

    ואני מתנצלת על החזרתיות בשמות הסופרים, או סופרות. זה השוק שלי.
    אם יש למישהי יש משהו להוסיף, על השווקים שלה, המקלדת בידכן, והרשות נתונה :)


    נ.ב.
    נכתב ברובו בלשון נקבה, מטעמי נוחות, אבל מדבר על ואל נשים וגברים כאחד.
    סוף יום עמוס ומעצבן.
    הימים האלה שאתה רק מחכה לסוף שלהם, כדי להיכנס למיטה אחרי מקלחת טובה, ללבוש פיג'מה, ולישוןןןןן.
    המקלחת לא הייתה מספיק טובה כמו שציפיתי ממנה להיות. אני נכנס למיטה מוקדם ומקווה לפחות להירדם מהר. 'מחר יום חדש', אני לוחש לעצמי.
    מתהפך במיטה כמה פעמים מצד לצד ואז רואה הבזק אור קצר, פתאום אני מוצא את עצמי במקום אחר.

    אני ממצמץ כמה פעמים.
    זה נראה כמו חדר המתנה סטנדרטי, כמה מגזינים פזורים וכיסאות המתנה לא נוחים. נראה שאני כמעט היחיד פה.
    אני שם לב שהפיג'מה עדיין עליי. איפה אני? איך הגעתי לכאן?
    לפתע מופיע שם עוד אדם. גם הוא בפיג'מה.
    "אדוני?" הוא פונה אליי, "סליחה על השאלה המוזרה, אבל... איפה אני? מה זה המקום הזה?"
    "אין לי מושג" אני מושך בכתפיי, "גם אני שואל את עצמי את אותה שאלה. לפני רגע הייתי בבית שלי, במיטה, ופתאום אני פה".
    "וואלה. גם אני, בדיוק ככה. בוא נברח מפה".
    אנחנו מביטים סביב, אין שום חלונות או דלתות.
    בסוף המסדרון אנחנו מגלים כמה דלתות זו לצד אבל כולן נעולות. מנסים לדפוק עליהן בכל הכוח. "הלו, יש שם מישהו? תפתחו".

    אחת הדלתות נפתחת. ראש מציץ משם ואומר "מה הלחץ? תיכף יקראו לכם".
    אני כל כך המום שאני לא מספיק להגיב עד שהדלת נטרקת בחזרה.
    לאט לאט מופיעים עוד ועוד אנשים. רובם בפיג'מות, חלקם בחולצות מקומטות. כולם עם אותו מבט תמה ומשתומם.

    הדלת נפתחת שוב, בפתח מופיע מזכיר אפור למראה. "מי הגיע ראשון היום?" הוא שואל בטון משועמם ומצביע עליי, "אתה. אפשר להיכנס" מזמין אותי במחוות יד.
    אני נכנס למשרד בצעד איטי. פקיד אחד יושב שם, נראה מעט עייף. סביב הקירות יש ארונות עמוסים בקלסרים מהסוג הישן.

    "כנס, שב." הוא מורה.
    "הלכת לישון היום בשעה..." הוא מציץ בטופס שנח על שולחנו, "עשר וחצי. מתי תרצה לקום?"
    "איפה אני? מה קורה פה?" אני שואל, "מה זה המקום הזה?".
    "פה זה המשרד שלי." הוא עונה בפשטות, "אז מתי תרצה לקום?"
    "כרגיל. בשבע" אני עונה. קצת המום. על הדש שלו אני מזהה את המילים "מחלקת תזמון יקיצה".
    "שמונה וחצי שעות שינה. יפה". הוא מחתים את הטופס ושולח אותי לחדר הבא המחובר בדלת פנימית.
    המראה של החדר הבא שונה מאוד מן החדר הראשון. נראה כאילו מישהו ניסה להשקיע בעיצוב עם תקציב גדול וטעם נוראי. שלט יומרני אומר 'מחלקת חלומות'.
    איש מתולתל וחייכן למראה שואל אותי בקול עדין. "איזה חלום תזמין הלילה? אחד הקבועים שלך? אולי תנסה משהו חדש?".
    "תן לי את אחד הרגילים".
    "זה שאתה עף כמו ציפור?"
    "שיהיה. כן. אבל בלי הקטע שאני נופל ומתעורר, טוב?"
    "אני אשתדל. זה לא תמיד הולך, אתה יודע".
    גם הוא מחתים את הטופס שלי בפינה אחרת, ומורה לי להיכנס לחדר הטשטוש, תא דיווח מספר 034.
    "חדר ה- מה?"
    "הכניסה מכאן", שוב מעבר דלת פנימית.

    החדר הבא רחב ידיים הרבה יותר. מעוצב בקו מודרני ומינימליסטי. לכל אורכו של החדר אני רואה תאים ממוספרים, כמו חללי עבודה של משרדים בשנות התשעים. אני מוצא את תא 034 ונכנס.
    אדם עם עיניים חודרות ומבט פיקח יושב מולי על כיסא גבוה.
    "אז מה עשית היום? ספר לי". הטון שלו הוא משהו בין מורה סמכותי לחוקר שב"כ, אבל קולו נעים, לא מאיים.
    "מה הולך פה? אתה מוכן להסביר לי?"
    "אני צריך פשוט שתתאר לי את כל מה שעשית היום" הוא אומר. ניכר שזו לא הפעם הראשונה ולא השניה שהוא אומר את המשפט הזה.
    "אבל למה?"
    "כולם אותו דבר", הוא מצחקק לעצמו. ואז הוא אומר בקול רגוע "אין לך מה לחשוש. נכון שאתה לא רוצה לזכור את החוויות שעברת היום באותה עוצמה לכל החיים?"
    חשבתי רגע. "את הרוב - לא".
    "אז לכן אנחנו פה. לוקחים את החוויות שלך ומטשטשים אותן. אחרת איך תוכל להמשיך לחיות. איך יהיה לך כוח ליום חדש?"
    "יהיה לי כוח כי אני ישן ואוגר כוח".
    "בדיוק ככה. אתה צריך להשאיר פה את מה שעבר עליך היום, וככה יהיה לך כוח למחר" הוא מסביר לי כמו לילד קטן. "אתה לא יכול להמשיך לשאת את כל החרטות של היום, את כל האכזבות, את העצבים והכעסים, וגם לא את רגעי האושר. אתה תתפוצץ מזה תוך כמה ימים. אנחנו חייבים לטשטש אותך".
    נו, טוב. זה נשמע איכשהו הגיוני, למרות שהקול המתמרד בתוכי אומר לי שאני אסתדר מצוין בלי ה'טשטוש' הדבילי הזה. בדיוק כמו שהסתדרתי עד היום.
    אני מוצא את עצמי יושב ומספר לו את כל קורות היום שעבר בפרוטרוט, זה לוקח כמה שעות טובות. הוא לא מפריע ולא עוצר אותי. רק רושם לעצמו כל מיני דברים ומהמהם מדי פעם.
    כשאני מסיים הוא מציץ בשעון. "שתי דקות לשבע. עוד רגע אתה צריך להתעורר".
    "ואז מה יקרה?"
    "טשטשתי לך את כל חוויות האתמול. אפשר להתחיל יום חדש".
    "ואת כל מה שהיה פה עכשיו - "
    "אתה לא תזכור שום דבר".
    "אין מצב", אני אומר, "אני לא אשכח לעולם את מה שראיתי פה".
    הוא מצחקק שוב. "כל לילה אותו דבר איתך" - - -
    כללי האתגרים, תעלומה הם.
    בחוקת הפורום - אין רמז. פזורים הם קמעא קמעא לאורך אשכולות אתגרים שבמשך הדורות, ממנהלים שכבר אינם עמנו, דרך מנהלי קהילות סמוכות ועד למנהלי ימינו.
    זו גם הסיבה שחלקם לא נאכפו לגמרי עד היום, מטעמי "אי ידיעת החוק - פוטרת".

    בשורות הבאות ננסה לאגור אותם לראשונה לכלל מסמך מסודר אחד ומחודד שגם יכובד.

    ובכן:
    א. האתגר, כשמו כן הוא. לשבועיים בלבד. 336 שעות, ומקסימום עד לסיום אותו יום, 23:59.
    כל הארכה נוספת דורשת אישור של אחד המנהלים, שיינתן לאחר בקשה הכוללת סיבה הגיונית ומוצדקת.
    מזכיר לי. בחול המועד פסח האחרון באחד מפארקי הילדים החרדיים בארץ, היה תור ארוך מאוד במתקן של האופניים החשמליים והאחראי יצא כנראה לפנסיה מוקדמת.
    אז היו אלו שכשהגיע תורם התחשבו בממתינים הרבים, עשו סיבוב אחד ויצאו.
    אבל היו אלו שכל הזמן רטנו על ההמתנה, וברגע שהגיע תורם?! אוהו. מי יאמר לך מה תעשה. הכידון בידיים שלי! תפסו את האופניים ל9-10 סיבובים.


    ב. אין להגיב באשכול האתגר עצמו, מלבד העלאת יצירה לאתגר.
    לצורך תגובה מכל סוג שהוא, נועד אשכול הנספח.
    לאחר הסגירה, תתקבל באשכול זה בברכה גם הודעת השיפוט, ותגובות הזוכים בלבד.
    *****תגובות בנספח בלבד!!!!***
    וואו, תודה רבה. כבוד גדול.
    אני מבין את ההתלבטויות, אכן היו קטעים מעולים ומובחרים, ושניים מהם לדעתי היו טובים משלי (אחד, בעקבות הפרשנות שנתתי לו וכפי שנכתב לעיל, והשני... טוב, תנחשו לבד)
    כנראה אתגר טוב מניב תוצר משובח.
    בעז"ה בקרוב אעבור מספסלי המתמודדים אל כס השופט והמאתגר, ואעלה אתגר חדש ונוצץ.


    ג. אם ברצונכם להעלות יצירה לאתגר, עליכם להכין מראש את האתגר אותו תעלו במקרה שתזכו. זה לא חייב להיות על גבי מסמך ומילה במילה, אך לפחות בראש בקווים כלליים.
    אם אין לכם רעיון כזה, הנכם פטורים מהעלאת יצירה לאתגר.
    אחרי כל קטע שהעליתי לאתגרים השונים, אמרתי לעצמי 'וואלה ואם אזכה? אני חייבת שיהיה לי רעיון לאתגר' והמעצבן הזה, שתמיד סוגר את הדלת של הלב, אמר: כשנגיע לנהר, נבנה את הגשר.
    אז הפעם הלב הזה אמר לי שאני הולכת לזכות ובחרתי להקשיב לו.
    התחלתי לחשוב על רעיון. אז, הגרעין הוטמן.
    אחרי שזכיתי, חשבתי איך לפתח את הרעיון או לנסות לחשוב על עוד כיוונים. אבל משהו בכיס כבר היה.
    כי תכל'ס, מפחיד קצת לזכות.
    להביא רעיון טוב (מקווה, כן?)
    אח"כ לשפוט כמו שצריך...


    ד. שיפוט והעלאת אתגר חדש.
    השיפוט - לא יותר מיממה.
    נכון, שיפוט איכותי דורש כובד ראש. אבל מי מפריע לכם לדרג כל יצירה אצלכם מיד לאחר קריאתה ולבסוף לשקלל הכל ולהכריע?
    כמו כן, השיפוט יכלול אך ורק את המקומות הראשון השני והשלישי, כל אחד מהם ליצירה אחת בלבד. את שאר חוות הדעת על היצירות אפשר לשלוח ליוצרים בפרטי, אם תרצו אתם וירצו גם הם.
    גם העלאת האתגר החדש - לא יותר מיממה. כאמור, הרעיון אמור להיות מוכן כבר מראש.
    שיפוט באתגרים צריך לקחת לכל היותר יום אחד, במקרה הכי גרוע.
    וגם במקרה זה, האתגר הבא לא ירוויח יום נוסף, אז נא להתחשב.


    עד כאן כרגע, וגם זה היה יותר מדי.
  • 530
  • אשמח לקבל הערות והארות
    מי שמאוד מאוד רוצה את הפרקים הקודמים, אין בעיה, רק תבקשי...



    "אימא מהספרים"
    8.



    הספה הלבנה בסלון ביתה של חמותי, קולטת אותי בהכלה אינסוף. בלי שיפוטיות וללא אפליות. אצלה כולם שווים לטובה.

    אני מתפרקדת בתוכה בנינוחות. אח, אין כמו ליל שבת קודש! איזה רוגע! איזו שלווה!

    הילדים ירדו למטה לגינה, מזג האוויר האביבי והנעים קרץ להם בהזמנה חמימה ובקריאה של חיבה. ולנו ה'גדולות' התפנה קצת זמן שקט לעצמנו.

    אני עייפהההה...כובשת פיהוק. לא נעים לפהק ליד השוויגער והגיסות. איזה שבוע מעייף עבר עלי! ההכנות לחתונה התחילו במלוא הקיטור, ממלאים את כל המרחב, סותמים כל חור של פנאי בסדר היום הגדוש ממילא, כך שההזמנה לשבת שהגיעה מכיוון חמותי הייתה ממש ממש במקום. אין כמו שבת משפחתית לאתנחתא וצבירת כוחות להמשך המרוץ הבלתי נגמר, המורכב מאינסוף פרטים ופרטי פרטים.

    גיסתי שיינדי, על אף שאיננה הגדולה באחיות, לקחה על עצמה את תפקיד הלבשת גדוד הבנות. תפקיד משמעותי ורב אחריות בהחלט, כך לפחות בעיני חמותי וגיסותי, שלקחו את העניין ברצינות תהומית עמוקה ורחבה מיני ים. מוגזמת לגמרי לטעמי, אך מי אני שאביע דעה בעניינים כה רמים ונשגבים, העומדים ברומו של עולם ואולם...

    שעות רבות של דיונים מאחורינו. שיחות ועידה שפרנסו את בזק בשפע רב. קודם כל צריך היה להחליט, האם ללכת על השכרה או קנייה, או לחילופין – תפירה. וזה כבר היה נושא מורכב לכשעצמו. אחר כך ההחלטה הגורלית, מי תהיה התופרת המושלמת לתפקיד הכבד והנכבד. ובסוף בסוף נשאר רק להכריע איזה צבע ודוגמא ירכיבו את שמלת החלומות.

    גרש'לע שלי מתחיל להראות סימני רעב מובהקים, מחממת לו כוס ירקות מרוסקים, וההצגה מתחילה. נראה שהפתח של הפה שלו נועד להמלצה בלבד, וכל ה'מסביב' סופג את התוצאות הכתמתמות. איפה הסינר שלו? מנסה להפוך את תכולת התיק ההפוכה ממילא, אך אין זכר לאבידה.

    "תגידי, דיני" שיינדי פונה אלי בקולה החיוני "שבוע שעבר היית בחתונה של גולדמן, דודה שלך. איזה צבע לבשו הנכדות שלה?" היא מסדרת את גרשי שלה בכיסא האוכל. שולפת מתיק העגלה, סינר מקופל ומגוהץ.

    אני מנסה להיזכר, מאמצת את מוחי בניסיון להעלות בדמיוני את שמלות הפאר של משפחת גולדמן האריסטוקרטית. משהו מונח לי בראש, תמונה מעורפלת של כל יורשות העצר נעמדות מאחורי עציץ ענק שפרח על אחד השולחנות, משתלב יופי עם השמלות המדהימות.

    מה הצבע של עציץ? תשאלו כל ילדת גן ותקבלו את אותה תשובה חדגונית,

    "נדמה לי... נדמה לי שזה היה בצבע ירוק" אני נתקלת במבטה השואל והלא מבין של שיינדי, שיש לה משמעות אחת ויחידה: איך יתכן שאת לא בטוחה בנתון כל כך פשוט ויסודי??? האפשר שלא לשים לב?

    לא נעים כך להיתפס 'על חם' בחלמאיות מבישה שכזאת, "כן, כן, אני ממש זוכרת ששמתי לב שהשמלות הם באותו הצבע של העציץ הירוק. כן, עכשיו אני בטוחה. הן היו מדהימות, השמלות. ממש הרשימו אותי" מנסה לתקן את רושם המשפט הקודם והמגמגם. להיראות מבינה ומעודכנת.

    הופס, גרש'לע החליט כנראה, שהוא באמצע מופע בידור, כשהאמצעי היחיד להצחיקנו, הינו התזת תכולת פיו הכתומה והמכתימה. תוך כדי צחוק מתגלגל.

    שיינדי יורה בדייקנות את הכפית עם הגרבר, היישר אל תוך לועו הפעור של הינוקא המחונך שלה. עומדת הכן עם חבילת טישיו, לקליטת החריגות, שאינן קורות במציאות כמובן. "דיני, כבר לא נשאר לנו כל כך הרבה זמן. אוטוטוטו כבר החתונה. חייבים כבר איזשהוא כיוון, שנדע לאיזה כיוון אנחנו רוצות לפנות" בינתיים נראה שלגרבר שלה יש כיוון אחד ויחיד, מה שלא מתאים לומר על הרסק הכתום שלי, שפונה ומתפשט ומתפזר לכל עבר וכיוון.

    שיינדי, פרקטית ומעשית כדרכה, כבר הולכת – רצה – טסה עם זה הלאה. "איזה סוג ירוק? את יודעת... יש כל מיני סוגים של ירוק. ירוק מנטה. ירוק חייל. ירוק שנוטה לטורכיז. ירוק תפוח. ההבדל ביניהם מאוד מאוד משמעותי" הכובד ראש בו היא שואלת את השאלה, מצליחה להצחיק אותי. מה שגורם לגרש'לע להגביר את עוצמת ותדירות ההצחקות והבידורים שהוא מנפיק. מצליח לירות ולהתיז לטווח רחוק, בין השאר גם על הספה הצחורה הזכורה לטוב.

    וחמותי, כמה יפה ואצילי מצידה, נושכת שפתיים ובולמת פיה בגבורה מעוררת הערצה.

    שיפי, נשמה טובה שכמותה, מסובבת את עגלתו לכיוון השני. "בוא מתוק" היא לוקחת בטבעיות את כוס הירקות מידי. מטיסה בעדינות את הכפית המלאה לכל הכיוונים. "מטוס טס טס טס ט - - ס ע - - - - -ד שהגיע לאמריקה" וגרש'לע פוער את אמריקה בכל הכוח, מוכן ומזומן לבלוע את המטוס אל קרבו.

    אין כמו שיפי. למרות שאין ספק שמסתתרים גם עוד מניעים במעשה הנאצל. הרי מי אמור לנקות במוצאי שבת את כל מה שהותירו ה'נחת בלע"ה', אם לא היא ורוחי?

    שיינדי ממשיכה לחתור למטרה בעקשנות, "את לא זוכרת איזה סוג ירוק זה היה? זה ממש חשוב, את מבינה? זה יכול לשנות את כל ההופעה של השמלה"

    אם זה היה סיפור, היה מתאים לכתוב עכשיו שניסיתי לטפוח על מצחי בניסיון נואש להיזכר בגוון המדויק. אך מכיוון שמדובר במציאות הכי מציאותית שיש, אני מסתפקת בכיווץ המצח והגבות, מנסה לאלתר תשובה לא מחייבת, שתצליח לתמרן בין הטיפות, "אני חושבת שזה היה משהו מאוד קלאסי, לא מוגדר כזה. את יודעת... לא ירוק זוהר, אבל גם לא כהה מידי. לא ירוק חי, ולא עמום. בקיצור, משהו רגיל וקלאסי"

    איזו תשובה קלאסית...

    שיינדי מנסה מכיוון אחר, "את יכולה לתאר לי קצת את הדוגמא? לא בטוח שנחקה אותם במדויק, אבל, סתם, שיהיה לנו כיוון של סגנון, משהו לבנות עליו"

    שיפי העסוקה עם גרש'לע, מתערבת, "שיינדי, אני לא בטוחה שמותר לדבר על זה בשבת, נמשיך עם זה אחרי שבת?" איזה מותק של בחורה. אהבתי.

    ניתנה לי כעת אורכה עד מוצאי שבת.

    וכאן אני שואלת, למה כולן, כל הנשים הרגילות והנורמליות, שהן אפילו לא מוכשרות במיוחד, יכולות לזכור, איזה צבע ואיזו דוגמא, היו לשמלות שראו במו עיניהן. ואילו אני, שמחשיבה את עצמי לאישה חכמה ואינטליגנטית, עם מוח שעובד על טורבו, וזיכרון מצוין במיוחד, פשוט לא זוכרת! לא זוכרת!!!

    מה זה? ראייה סלקטיבית? או אולי סתם חולמנות יתר?

    ומשום מה, אולי בכלל בלי קשר, צפה במוחי אנדוקטה ישנה: מספר חודשים אחרי נישואי, התקשרתי לאמי ושאלה בפי, "אימא, אני באמצע להפריד עוף. אני מוצאת שני שוקיים, שני ירכיים, שני כנפיים, אבל גרונות אני מוצאת רק אחד, איפה השני?" עד היום הזה לא מצאתי אותו...

    איפה הגרון השני? מישהו יכול לעזור לי למצוא אותו?
    זה לא הולך להיות ארוך.

    א' ---

    הוא היה חי.

    אין דרך אחרת, או שביל מכוסה רסיסי רגשות אשר יוביל אותנו להגדרת ההוויה שלו. הוא היה חי.

    איך שאהב, איך שחשב, איך היה מתמוגג לנוכח צליל צחוקה של ילדתו הקטנה, היה מניף אותה אל על ומנענע אותה כלולב, משתגע מעיניה הנוצצות באושר, והיו שניהם יחד מתנוענעים ומנפים בכברה כל דאגה.

    איך היה מספר על היום שעבר, בלי להחסיר אף פרט, חי מחדש כל רגע. את כל חייו חי פעמיים. פעם בעת התרחשות המתרחש, ונוספת בעת ששיתף את רעייתו במה שעבר. ובמה שחושב שיעבור.

    כל ערב היתה רק ממתינה לשובו, כוססת ציפרניה, מציצה בשעונה, מאיצה בשעותיה שיזוזו כבר, והנה בוא יבוא האיש שלה, ויהיו הם ביחד, רק הם.

    נקל לשער את גודל הגעגוע, ועוצמת הדאגה, אשר היו מנת חלקן של האם וביתה, בעת הזו. שהוא איננו איתן.

    הוא יצא בעקבות הדואר שהגיע. כך חונך, וכך יחנך את ילדיו. פקודה היא פקודה. יש מסגרת לחיים, ואנו שותפים כולנו יחד, נושאים בעול. הוא גם שמע בישיבה שזו מן המצוות הגדולות, מלחמת מצווה. והוא לא, אינו ירא, אינו רך לבב. בית חדש לא קנה - ועם הפקידים הקשוחים הסוגרים על האוצר - כנראה גם לא יקנה. ארס אישה ולקחה, וכעת דאגתו על עמו.

    צו 8.


    678 רקטות בלילה ויום בהיר, ואפילו החלמאים הגדולים הבינו שאין מצב.

    --
    על שפת הכינרת במקום שבו רואים מקרוב שהשמיים והמים מתחברים והופכים לגוש אחד מטושטש בצבעי שקיעה, פגשתי אותה, ילדה ושיער מתנפנף ברוח, מסתיר עיניים זוהרות בצבע דבש.
    היא לבשה שמלה בצבע שהתמוסס למול תלתלי הזהב שלה, ובהתה בים שנעלם אט אט והופך לשלולית שחורה ענקית, וחיוך קטן העיר את עיניה שהפכו לפנסים בחשיכה המשתררת.

    רציתי לגשת אליה, להחזיק לרגע בידה, ולשאול אותה לפשר החיוך צופן הסוד המסתתר בעיניה, אבל ידעתי שהיא תיבהל, וגרוע מזה לא ידעתי כיצד יגיבו ההורים, הם וודאי לא רגילים להיפגש באדם המחפש חיוכים.

    על אף שכולנו מחפשים חיוך, מחפשים שיחייכו אלינו, מחפשים מישהו או אפילו משהו שיגרום לנו לחייך, מוכנים לספוג הרבה כאב כדי שבסוף נייצר חיוך אחד אמיתי, גדול, כזה שחושף את כל הסתימות בשיניים וגורם לכל הדמעות בעיניים להתייבש, גם אם זה לרגע קל ואולי דווקא כי זה לרגע קל.

    אנחנו רודפים אחרי חיוך אבל מפחדים להאמין בו, בחיוך.
    להאמין שמשהו באמת גורם לנו לשכוח את הצרות, וזו הבנה מבהילה שאפשר גם בלעדייהן, אנחנו בנויים מכאב, מאובדנים, כל עצב גורם לנו ליפול ארצה כדי שנוכל לאסוף עוד קצת חול ולעלות ולבנות ממנו עוד לבנה לחומה שאנו קוראים לה עצמנו, וההבנה הזאת שאנו מחייכים ולא חושבים על הצרות, זה הופך אותנו לאדם בלי חומות, חומות שעבדנו קשה מדיי כדי לבנות.

    משב רוח קריר. מספר טיפות מלוחות שניתזו עליי גרמו לי למצמץ ולפלוט שיט עצבני כשראיתי את הכתם שנוצר על החולצה, הילדה רק צחקה בקול פעמונים ונתנה לרוח לפרוע את שיערה ולמים למלאות כל חלק בשמלה שהפכה לצללית חסרת צבע.

    האם חיוכים רחבים כל כך ובתדירות גבוהה הם רק נחלת הילדות?! , הסתננה מחשבה למוחי...
    ואם אכן כך למה אנו שואפים לעיתים לעבור את הגיל התמים, הנאיבי, היפה כל כך,
    אומנם בגיל חמש איש אינו רוצה להתבגר בעיקר כי אף ילד לא מרגיש עצמו איש, אך כשגדלים מעט והעולם מתחלק בדמיוננו לאנשים, אנו כולנו שואפים להיות כאלו, ילדים וראש בעננים, ראש ברישיון שנקבל בגיל שש עשרה, בעצמאות שיקבל בגיל שמונה עשרה וביום שנוכל לעזוב את הבית ולהיות הורים בעצמנו, ואז חולפת מחשבה כזאת בראש כל נער מתבגר או ילד ששואף להתבגר, אז ניתן לילדים שלנו כל מה שלא נתנו לנו...
    בגיל הזה איש אינו חושב על כל אותם אנשים שרק שואפים לחזור להיות ילדים, הם לא חושבים, בעיקר כי הם אינם אנשים.

    איש ולב של ילד, בחול אין ארמונות.
    בית, כסף, עיר- לנשום בלי לחיות.

    עומד מול המים, הילדה מתרחקת...
    שוב רק אני, האבנים והכינרת...

    היא לוחשת, בוא הביתה ילד, אני יודעת שיש בך געגועים אליי, לילד שהיית, למבוגר שחלמת להיות, כל כוכב כאן למעלה שמע ליד המדורה איך בנית חלומות. ביום ההוא שהשכרות מילאה לך כל חלל ריק במוח, והיית ילדון, ילדון שרצה לכבוש הכל גם אם אסור, בעיקר אם אסור.
    ישבת כאן ופנטזת על העתיד מול הכוכבים השותקים, הם בלעו כל הברה, זכרו כל הבטחה.

    ושוב עתה כאן, לילה ושקט ועיניים עצובות ועדיין מנסה לדמיין חלומות, כי לא הכל הוגשם, ולפי העצב בזויות אפילו הרוב לא. אבל אתה כבר לא ילד ומזמן הוכתרת למבוגר בלי לרצות, והחיוכים כבר לא שייכים לדור ששוכח בבר את הצרות, הם שכחו לחייך, השרירים פחות גמישים, רק בלילה בין אדי האלכוהול הם צוחקים כמו ילדים, בלי לדעת, בלי לזכור, בין צבעים מרצדים אך הרחק מחום ואור.

    "בוא ילד" אני שומע את לחישת המים, מתקרב קצת, מתיישב ברגליים מקופלות ומשעין ראש.
    "חייך אליי, בבקשה, חייך לעצמך" אני פותח עיניים מנסה קצת למתוח את שפתיי, ופתאום כמו אז, חושב על העתיד, כל כמה אני עוד אוכל להספיק.
    ופתאום הוא מחייך ויש קצת תקווה ולא רק את אכזבות ההווה ודירה מחלידה.

    אני קם מתנער, בכינרת אין חול, רק אבק לבן נופל לי מהבגדים, מנקה כמה מחשבות בדרך.
    מסתובב מעורער עדיין ולרגע שוכח להיפרד.
    כמה צעדים, מסתובב לאחור ומשאיר תצלום בדמות חיוך לחשיכה שמולי.

    היי שלום כינרת, תמיד אשאר בך ילד אבוד.
    ילד מחפש חיוך.
    פרק 1/ גברת צימרמן


    אף פעם היא לא חשבה שיקראו לה גברת צימרמן. היא נפלה לשם בטעות.

    בסך הכל מה שחשקה נפשה זה לתת לעצמה את השחרור והרוגע להם היא מייחלת כל כך, כל מה שהיא רצתה זה לגדל את הילדים במרחבים המשכרים. באויר הפתוח והמקבל את כולם, בריח המדגדג של השדות המוריקים מסביב עם הציפורים והשירים. להיות קצת היא בעצמה.

    אבל היא הפכה לגברת צימרמן. בטעות.

    ביום שהיא עברה דירה אמרו לה כולם: "ציפי, את בורחת!"
    כן. אז היא עוד היתה ציפי, אז היא עדיין לא הכירה את גברת צימרמן.
    "כן ציפי, מי שלא יודע להגיד 'לא', מי שתמיד נותן לכולם, מי שאף פעם לא נותן לעצמו, מי שתמיד מארח... פשוט לא יעזור לו כלום- עד שלא ידאג לעצמו."

    אבל היה לה קל יותר לברוח.

    והמושב פתח ידיו לרווחה ואסף אותה בחיוך מחבק.
    וכן, בלילה כשנרדמה עם שריקת הינשוף ונשיפת התנשמת וצרצור הצרצרים מסביב וחיוך מאושר על שפתיה, היא עדין לא ידעה שהחלומות שלה הולכים להיראות קצת אחרת. בחלומות.

    היא עדיין לא ידעה שיחד עם האפשרות שהיתה נראית כמעט בלתי עבירה, עם שינוי האוויר והאווירה- הגיע גם שינוי השם.
    כי מהיום שעברה, מסתם ציפי אחת, או יותר נכון מסתם ציפי בוקשטיין- הפכה לגברת צימרמן.


    בכל שבוע התקבלו דיירים חדשים ל'צימר' שלה, אה... שכן, במקרה גם שימש אותה במשך השבוע כביתה הפרטי.
    אבל בשבת? הצימר פתח ידיו לרווחה ואסף את כל אורחיו בחיוך מחבק, בדיוק כמו שקיבל אותה המושב ביום שעברה אליו וחשבה שתתחיל לחיות.

    אבל אחת נשארה חזק חזק מחוץ לחיבוק הזה.
    לכולם היא דאגה לאוכל, לנשנושים, לפינוקים, למצעים, לטיולים, לחיוכים--- ורק אותה עצמה היא שכחה. את גברת צימרמן, ציפי בוקשטיין לשעבר.

    "אז מי יבוא אלינו השבת?" שאלו אותה הילדים בסקרנות. והיא ענתה. ותמיד גיוונה בתשובה.
    פעם זו היתה שולמית גיסתה שהגיעה עם ששת ילדיה ופעם זה היה חיים אחיה שהגיע עם שלושת השובבים שלו. פעם זו היתה יהודית שהסבירה לה בטוב טעם ש: "אם נחסוך לנופש- זה רק כדי ליהנות בצפת. מושב?! אתם כאן, ובחינם." (ובלי להביא כלום, יהודית. שכחת לומר! בלי לדאוג לאוכל... גם זה אין לך בצפת)

    ופעם... כן, פעם היא הרשתה לעצמה קצת שקט. לאחר התנצלויות חוזרות.
    ולא היה לה בכלל שקט. אכולת נקיפות מצפון.

    היא- סירבה- לשושי- אחותה- להגיע- השבת. כלומר, מה פתאום? היא הזמינה אותה מיד בשבת הבאה ואפילו הציעה לה פיצוי בתמורה. אבל השבת, כן השבת היא הרגישה כבר שזה גדול עליה.


    המושב כל כך רחב וכל כך פורש ידיים לכולם תמיד.
    כן, גם לאורחים.
    בלילה הרגישה שזהו הגיע הזמן,
    אמנם צעירה, רק בת 35, אבל צוואה היא גם סגולה לאריכות ימים.
    לא?
    תחילה כתבה תאריך.
    הוסיפה לבני ובנותיי היקרים.
    והרגישה שהיא נתקעת.
    מה תצווה להם?
    התנהגו ביושר. אל תריבו אף פעם!
    הרי שידוע שממריבות רק מפסידים.
    השתדלו לחיות בשלום ולעזור אחד לשני.
    זכרו כמה פעמים ויתרתי לדודה חיה ולדוד שמואל המעצבן.
    הקפידו על שמירת הלשון. אל תדברו על אף יהודי.
    על אף שאני מכה על חטא כי אני מדברת על כל מה ומי שזז, אנא אתם השתדלו לשמח אותי.
    אנא נשאר לי חוב בוועד בית מהדירה שגרנו ברחוב הדקל מאתיים שקל.
    וכן בקשו מחילה משרהלה אחותי. ותוותרו לה על הפמוט של סבתא.
    יכול להיות שבאמת סבתא שלי הבטיחה לה אותו והוא שייך לה.
    כמו כן השתדלו להרבות בחסד ובמעשים טובים.
    התמתחה מעט---
    חשבה על עוד תוספת ומשלא עלתה, חתמה.

    באהבה רבה אמא!
    והלכה לשון.


    ובגלל הקורונה. ובגלל המצב, קרה משהו שאיש לא היה צופה.

    בבוקר, פתחה את המחשב שלה, האישי.
    כבכל יום ויום חשכו עיניה.
    בעלה היקיר לה למד לקשקש מעט במחשב לאור החופשה הגדולה וכך זה היה נראה
    לבני ובנותיי היקרים.
    התנהגו ביושר. אל תריבו אף פעם! הרי שידוע שממריבות רק מפסידים. אם כל כך קשה לך המריבות שלהם בלי נדר מחר אדבר איתם!
    השתדלו לחיות בשלום ולעזור אחד לשני. מבצע. אני אומר לך שמבצע יפתור את הבלאגן בחדרים שלהם!
    זכרו כמה פעמים ויתרתי לדודה חיה ולדוד שמואל המעצבן. אמרנו שלא נשתף את הילדים אז לשיקולך.
    הקפידו על שמירת הלשון. אל תדברו על אף יהודי. רוצה לחזור ללמוד כמו אחרי החתונה? חפץ חיים נראה לי.
    על אף שאני מכה על חטא כי אני מדברת על כל מה ומי שזז, אנא אתם השתדלו לשמח אותי. דווקא את בסדר..
    אנא נשאר לי חוב בוועד בית מהדירה שגרנו ברחוב הדקל מאתיים שקל. שילמתי. שכחת? בחתונה של וקסלמן נתתי לרבינוף.
    וכן בקשו מחילה משרהלה אחותי. ותוותרו לה על הפמוט של סבתא. רוצה שמחר נחזיר לה?
    יכול להיות שבאמת סבתא שלי הבטיחה לה אותו והוא שייך לה. ככה גם אמא שלך טוענת.
    כמו כן השתדלו להרבות בחסד ובמעשים טובים. אמן! מקבל על עצמי!
    באהבה רבה אמא!
    באחד הימים האחרונים השתתפתי במפגש זום מרתק במיוחד של חברי קבוצת 'מקום של אש' - פורום חרדי לשירה. יצאתי משם עמוס תובנות למכביר.
    בין הדברים הוקרא שם שירה הנהדר של זלדה 'שני יסודות'
    הרי הוא לפניכם:

    שני יסודות / זלדה

    הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹש
    כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
    כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
    כַּמָּה עוֹטֶה גָאוֹן
    מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
    אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
    הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
    בְּלִי שֶמֶץ שֶל טֵרוּף
    בְּלִי שֶמֶץ שֶל רוּחָנִיּוּת
    בְּלִי שֶמֶץ שֶל דִּמְיוֹן
    בְּלִי שֶמֶץ שֶל חֵרוּת
    בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
    לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
    אֶת הַמִּמְסָד
    שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
    וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
    בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.

    הַבְּרוֹש שוֹתֵק,
    הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
    שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
    שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִמְיוֹן
    שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
    אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָבִין
    הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַאֲמִין.


    תודו שזה יפהפה - - -

    בעקבות השיר, נערך תרגיל כתיבה, ובו נתבקשנו לכתוב שיר שהוא דיאלוג.
    האמת היא שאני לא רואה את עצמי כמשורר. כי משורר בעיניי זה לא רק כישרון כתיבה, אלא גם ובעיקר סוג של נפש, שחווה את העולם באופן מסויים. מה שאני לא.
    אך בכל זאת כתבתי שיר קצר. הנה הוא לפניכם:
    האזור שבין כיכר השבת לרח' עזר ליולדת היה ריק, יחסית, ריח שריפה היה באוויר ומתח מרגש. צעדתי לכיוון שרי ישרי ישראל מאחורי כיכר השבת ומשמאלי במרחק כמה מטרים רחוב עזר ליולדת ובית האופה מה שלפני כן היה בנק המזרחי המאוחד.

    הם כנראה עשו את זה בכוונה, אבל השקט הופר באחת, רעש של מגפי צבא שועטים וצרחות קרב הביאו לקבל החלטה, לרוץ מן הסתם אתה רץ פחות טוב מהם, ילד בן חמש עשרה סך הכל, אין ברירה, שחק אותה גבר ולא קשור.

    אני ממשיך לצעוד בגבורה, מכריח את הלב שלי לפעום בשקט יחסי שלא יבינו שאני לחוץ, ואני צועד קדימה, לא רואה.

    בלבוש מרדכי עמד מֵאיֶיר, חבר שראה אותי וניסה גם כן לתפוס אומץ. בבוקר קנינו יחד מצית ועשינו סיבוב על כמה פחים לבדוק איך זה מתפתח. אחר כך חזרנו לישיבה בתשע נגמר הסדר יצאנו שוב. אז השכונה היתה כבר סגורה והפלסטיק התיך את הזפת.

    מֵאיֶיר ראה אותי צועד, והחליט לנקוט באסטרטגיה זהה. רגע אחר כך הוא כבר חטף את הרגליים הקרות ורץ, ברח לכיוון רחוב חגי, השוטר שראה אותו בורח אולי גם ראה אותו מתלבט קום הבין שהוא יכול להיות קרבן קל, ודלק אחריו.

    מאייר ידע לרוץ וגם היה לו קצת אומץ ובסיבוב שמרחוב חגי ליחזקאל מול מרכז הספר בפינה עם אנג'ל השוטר כבר היה עייף, אבל הצליח לשים עליו יד, ומאייר משך אתה והידק לגופו, ידו של המגבניק נשמטה, מה שהביא לו כנראה אנרגיות מחודשות. הוא המשיך אחריו עד לבנק דיסקונט שם איפה שנעלי גלית ותפס אותו.

    החיילים כבר עלו לשטראוס למעלה אנחנו חזרנו לכיכר וחזקי פוגש אותי, מאייר נעצר, שמעת, וואי אבא שלו יהרוג אותו אמרתי רגע אחר כך מנחם מגיע שמוליק גם הוכנס לניידת.

    לא עברו חמש דקות והראששיבה בפיאסטה החבוטה עובר אותנו ובמושב לידו כמובן אבא של מאייר, ברחנו כל עוד רוחנו הביתה. לא סיפרנו כלום, כמובן מה חסר לנו בחיים.

    בבוקר חטפנו, לא זה מה שמנע מאתנו למחרת לחסום שוב את הכביש ולהאמין בהן צדקנו שביבי (הוא עוד לא היה אז?) מסתכל עלינו מלמעלה אנחנו דופקים אותו ישירות, ובטוח הוא לא יחפור יותר קברים בגבעה הצרפתית או בממילא.

    ולמה אני מספר לכם את זה היום

    בימי בר אילן העליזים היו מפקדי מחוז שונים ומשונים, היו גם ילדי שאבאב חרדים יותר וחרדים פחות, טיטולים זרנוקי מים בצבעים שונים והרבה גז מדמיע.

    היחיד שהצליח לעצור את הברדק היה ניצב יצחקי, כשהשר מעיו היה אביגדור קהלני. הם ישבו לשיחות אם האנשים הכי חזקים במקומות הכי קיצוניים. והגיעו להבנות. ובהפגנות מול הילדים, בהפגנות עצמם הם נכנסו בלי נשק, בלי מגאייקעס' ועם מינימום חיכוך, השיח לפתע השתנה, וההפגנות שככו.

    יש לי הרגשה שכאן זה לא נעשה.
    אפתח בעיתונים אותם קראתי – משפחה ובקהילה. קוראי יתר העיתונים מוזמנים לכתוב כאן את ביקורתם על העיתון אותו קראו.

    נדמה שהחג הזה הביקורת צריכה להיות זהירה יותר, ולו רק מהסיבה שכל מי שמצוי באתר זה, יכול גם לקרוא את העיתונים הנ"ל בצורה חינמית, לאחר שהעיתונים ברוב אדיבותם נתנו אפשרות קריאה או הורדה מקוונת, עקב משבר הקורונה.

    נראה שאין חולק על כך שהאיכות והכמות של העיתונים בחג זה נופלת מהסטנדרט של עיתון חג, לכאורה יש לתלות זאת במגיפת הקורונה, אך לרוב עיתון חג נסגר הרבה לפני אמצע אדר, הזמן שבו שיבש הנגיף את חיינו.

    קראתי בענין את ביקורתה המצויינת של
    @anotherית, אך נדמה שהיא התמקדה בעיקר בעיתוני הנשים והסיפורים, ורציתי להתמקד יותר בחלקי המגזין, וגם לפרט ולבקר יותר.

    נפתח בעיתון אותו אני קונה באופן קבוע – משפחה.

    בדרך כלל חלקי המגזין ועיתון החג מגיעים באריזה סגורה, כשמצורף אליה עיתון חדשות. הפעם לא היה עיתון חדשות. כנראה בגלל שהוציאו עיתון גם בשבת הגדול, ואין הרבה מה לחדש ביומיים שעברו...

    כמו תמיד, אחרי שדפדפנו ארבעים עמודי פרסומות, הגענו למילים שאפשר לקרוא – אך חלילה לא לכתבות ראויות לשמן, אלא לטורי העורכים. ברכות ל @אריה ארליך לרגל מינויו בשבועות האחרונים לעורך המגזין, ונראה שגם יוסי אליטוב לא יצא מקופח, עם טור כפול-עמודים.

    דפדפנו עוד 14 עמודי טורים מלאי השקפה, והגענו אל מה שנראה כמו כתבה, אלא שגם זו לא ממש כתבה שאמורה לרתק. האדמו"ר המהר"א ט"ב מסאטמר לרפו"ש חלה, וזו אכן חדשה שראויה למסגרת במדורי החדשות, אבל לא לכתבה שלימה, עם פירוט מדויק של ההנהגה בכל יום, ומה בדיוק עשו, ולמה זה גרם, וכל המסתעף. בא נאמר שבתור כתבה ב'דער איד' או בעלון פנימי של סאטמר, זה בהחלט היה מצוין, אך לא נראה לי שחסידי סאטמר מנויים על 'משפחה'...

    דפדפנו עוד 16 עמודים, וגם עכשיו אוחזים עדיין ביח"צ. 'פרויקט מיוחד' יעני, של 'התייחסותם המרוממת והנדירה של גדולי ישראל אל [!] המצב'. סורי, ב'קולמוס' זה בהחלט היה עשוי לעניין את אלו שקוראים אותו, אך לא במגזין חג שאמור להביא בתחילתו את הכתבות המעניינות, ולא את המשמימות ביותר. טוב, זה הגיע באריזה סגורה, וקהל הקוראים הוא קהל שבוי...

    דילגנו עוד 20 עמודים. אולי עכשיו סוף סוף נקבל כתבה מרתקת?

    בחלומות...

    וכאן נעבור לפוסט הבא - הינוקא
    אבא של מוישלה צוקרבכר לא הרשה לשמוע רדיו. לאף אחד, אף פעם. "רק שטויות אומרים שם. שטויות, ליצנות וכפירה".
    לא רדיו חרדי, וקל וחומר שלא רדיו אחר.
    תשאלו, אז מאיפה ידעו בני משפחת צוקרבכר את החדשות?
    בשביל זה יש שטיבל, יש מקווה, ובכלל מי צריך לשמוע חדשות. מה זה משנה מה אמר איזה פוליטיקאי משועמם, ומה חשב איזה חבר כנסת טיפש.

    בהרבה דברים הוא היה מחמיר, אבא של מוישלה צוקרבכר, אבל הכי הוא הקפיד שילדיו לא ישמעו רדיו. הוא דאג שאף פעם לא יסעו באוטובוסים, מקום מועד לפורענות, וקנה להם רק נגנים מעוקרים ומפוסטרים למהדרין.

    ויהי היום, מוישלה היה נער בתחילת גילאי הטיפשון-עשרה. בין-הזמנים-פסח המתארך והשיעמום ההרסני הדליקו בו ניצוץ של מרדנות והוא החליט להתגנב ו--- לשמוע רדיו.

    נדלג על הפרטים המדויקים כיצד הוא השיג נגן ואוזניות משכנו המודרני, שנתן לו הדרכה מדויקת ואף צייד אותו בפתק קטן שרשומים בו מספרי התדרים המעניינים.
    ונגיע ישר לשלב שבו מוישלה יושב במקום נסתר, עיניו נוצצות במרד נעורים, ובידיים רועדות הוא מחדיר את האוזניות הקלוקלות ומצפה לשמוע את כל השטויות, הליצנות והכפירה.

    לתדהמתו ואכזבתו של מוישלה צוקרבכר, ברדיו דיברו רק על נושא אחד: שואה.
    הוא עבר בין כל הערוצים אך לא היה שינוי. כולם דיברו רק על השואה. לא כפירה, לא שטויות ולא ליצנות. רק שואה. שואה, שואה, שואה. שעמום אחד גדול.
    הוא הרגיש מטופש וריקני. גם מרד בצו של אביו, וגם לא שמע שום דבר מעניין.

    "איך עבר עליך היום?" שאלה אותו אמו כשחזר הביתה,
    הוא ענה במילה אחת. "שואה".
    אני מביט לחדר, הוא יושב שם, שעון מעט על אדן החלון ומצייר באצבעו על אדי החלון, אני מתקרב טיפה, מנסה לעשות את זה מבלי שהוא ישים לב אלי, הוא לא.
    אני מתבונן בציור המטפטף מעט ומרגיש את הדמעות שממלאות לי את הגרון, רק אותו, מהעיניים הן לא זורמות, לא לידו.
    אני נושם קלות, מסתובב ויוצא מהחדר בצעדים שקטים, רואה עדיין בדמיוני את הציור שלו, את כף היד של ילד האדים האחוזה היטב בכף יד אימהית, חומלת.
    אני נוחת על הספה, מחזיק את עצמי בכוח לא להתפרק, אבל גם כוח לפעמים נשבר למול אשד דמעות מתפרץ,
    אני מנסה עדיין להחניק את הדמעות וכשאני מתייאש מהניסיון הכושל אני מנסה לפחות להחניק יבבות, בוכה כמו ילד, על אף שהטיפות היחידות שהילד שלי רואה הן טיפות האדים על החלון.
    רע לי, רע יותר משיכולתי לדמיין אי פעם,
    אני זוכר את עצמי מבטיח בעיקר לעצמי שתהיה לי משפחה שלמה, שאני אהיה שלם, ודווקא אחרי שהבטחתי לעצמי הופצה לאוזן נוספת, לפנים מלאכיות ולבכי מלאכי, כשהבטחתי לו שיהיה לו הכל, דווקא אז לא עמדתי בהבטחתי, ולא משנה הסיבה, אשמים תמיד אפשר למצוא, אבל הבטחה שהופרה לא תימצא שוב לעולם.

    משפחה,מילה גדולה, עולם קטן, זה רק אני והוא, הוא ילד שצריך לגדול חבוק, אני ספק מבוגר, הרבה ילד שביום אחד נגמל מהחיבוק שאהב, נשאר לבד, נשאר אב.

    הוא כל עולמי, אני מנסה למלא את עולמו, אחרי שהיא עזבה למקום שכולו טוב, אני נשארתי כאן בעולם שלרגע היה נדמה בעיניי שכולו רע, והתפכחתי כשראיתי שהרגע מתארך קצת יותר מדיי והיה לי ילד שהבטחתי לו עולם טוב.
    היה לי ילד, ילד שעצם קיומו הבטיח עולם טוב.

    אני מרגיש הרבה שעיניו משקפות את עיניי ולא, זה לא האישון בצבע דבש שתואם דווקא לזה שלה, זה הכאב הזה בזויות העיניים, כאב האהבה המיותמת, כאב חסר, כאב מלא.

    הוא ילד קטן, הוא עולם גדול, מלא, וכשהעולם גדול ומלא כל כך החלק החסר כואב יותר, עמוק יותר, בוער.
    זכוכית מגדלת של הפסד.

    הוא מכיר אותה מהתמונה הבודדת על דלת המקרר, היא מחזיקה אותו שם, פעוט קטן, פרצוף חמוץ, תינוק שרוצה להמשיך לרוץ. הוא אחוז בין ידיה, נושם את נשימותיה, לא יודע שאלו נשימותיה האחרונות, כל נשימה בשנים איתה זכורה לי כשנשימה אחרונה, אולי כי כשתם דבר מה אנו מתחילים לספור אותו בבודדים, היא מחייכת בתמונה, מחפה על חוסר החיוך שלו, על ההתמרדות הקטנה, היא תמיד חיפתה על הכל, הייתה אלופה בלטייח, לשמוח.

    הדמעות זורמות ואיתן המחשבות, כרית הספה הלבנה רטובה מדמעותיי, זו הכרית שהיא בחרה, התעקשה על לבן, אמרה שזה לא יתכלכך ואם כן היא תנקה, איפה היא שתנקה, שתנגב לי את הדמעות אני חושב במרירות, נזכר בה, נזכר בו, קם, מתנער, מסתדר, חוזר לחדר, הוא ישן שם בשלווה.
    אפו צמוד לדובי גדול מימדים, והוא חובק אותו בחוזקה, משל לוחש לו לא לעזוב.

    בחודש הבא הוא חוגג ארבע, שנתיים שאני מגיע לגן לבדי ליום ההולדת שלו, שנה שלישית שאני אערוך נסיון כושל בהכנת עוגה מקושטת ובסוף אזמין ממאפיה סמוכה, שנה נוספת שאתלבט איתו מול המדפים עם לרכוש וופל מצופה או חטיף שוקולד, הוא יבחר את שניהם, אני אתנגד בטענה מנומקת שהוא לא ממש יבין, הוא יבהה בי בזוג עיניים תמימות יעשה פרצוף מתחנן ואני ייעתר לו, כמו תמיד, כמו השנתיים האחרונות.

    אני נהנה לחושב על יום ההולדת, זה נותן לי חמצן, אני לוקח נשימה עמוקה, נותן לעצמי לרגע להיות שוב ילד ולהאמין שנשימה של חמצן מהעתיד תעזור לי גם ברגע הזה, תעזור לי לחשוב על השבוע הבא, על יום הזיכרון שלה. אני לא צריך יום כדי לזכור, אני זוכר אותה בכל נשימה, מנסה ספק לגרום לו לזכור, ספק לשכוח, עדיין מתלבט אם לקחת אותו, איתי.

    עד היום לא לקחתי, רציתי שיזכור ממנה חיוך, חיבוק, נשיקה מרפרפת וכזאת חזקה ולא מצבת אבן ופיסות מילים, לא רציתי שיראה אנשים גדולים, משפחות שלמות מניחות שברי אבנים קטנות.
    לא רציתי, אולי כי שמרתי עליו, אולי כי שמרתי את הרגע לעצמי, אולי כי בכלל רציתי שהכל ישמר, יגמר, שהכל יהפוך ליום זיכרון, זיכרון ותו לא. ושהחיים יחזרו לסדרן, כי הסדר הופסק אצלי מזמן.

    שבוע מבולבל, סוער, והחלטה אחת ברורה.
    שבוע עבר אנו עומדים צמודים מול קיר בדירה.
    תמונה מפותחת, גדולה מכסה קיר בחדר.
    ליד חלון עם אדים, בין בלאגן וסדר.
    הוא עומד צמוד, משעין ראש
    ממלמל אמא, מילה שכבר שכח ללחוש.

    יום עובר, נסיעה לא קצרה, הוא עייף, מותש, רוצה הביתה, אני מנסה למלמל, יוצאות רק הברות, בולע דמעות.
    מנסה להסביר איפה אמא ומה הוא הולך לראות. הוא מרים מבט, עיניים מטושטשות, ילד בן ארבע וכמה דמעות.
    מצבה לבנה, הוא מחזיק לי את היד, יש קדיש, משפחה, הוא נשאר מרוכז.

    כשהשמיים נצבעים בכתום, והלילה יורד, אני נכנס לחדר, שומע רק הד,
    מתקרב שוב בפסיעות חרישיות, רואה אותו מלטף תמונה בלי דמעות
    .הוא מסביר לתמונה, לי, לעצמו, שאמא שלו גם שם רחוק, גם פה קרוב.
    שהיא איתו תמיד שם כשרע, פה כשטוב.
    הוא נשכב מיטה מתבונן בה, רואה מלאך
    לוחש את שלמד היום "ד' נתן, ד' לקח יהי שם ד' מבורך"
    התיישבנו נרגשים, מוכנים למנת ה'נחת' החצי שנתית שלנו.
    תמיד רציתי להשתתף באסיפת הורים בחיידר של הילדים.
    אין כמו לב של אמא לרכך לבו של מלמד קשוח, ואין כמו היכרות של אמא שאוכלת ישנה ונושמת את הילדים שלה, לחיפוש עצה וסיעור מוחות פורה עם מחנכי בניה.
    ובכל זאת, אף פעם לא עשיתי את זה.
    חזקי, היה הולך, שומע, ומעביר לי את הדברים מ'כלי שני' שהוא. אז, במקרה שהייתי רואה צורך, או מרגישה אחד כזה, הייתי כותבת או מתקשרת ומוסיפה את נקודת מבטי.

    טוב, לבשל בכלי שלישי זה תמיד קשה, והייתי מהרהרת הרבה אם מלמד שהצטנן לגמרי יש בו בכלל בישול אחר בישולו הראשון.
    זהו.
    עכשיו, סוף סוף, גם אני יכולה להיות חלק.
    עכשיו אני פשוט אומר כל מה שאני חושבת. אני פשוט אעצור אותו, ואשאל בקול שלא מפחד מכלום-
    "מה הכוונה "מתחכם"?"
    או
    "זלזול זו כותרת! תגידו פרטים שיהיה אפשר לטפל!"
    וגם
    "ואתם לא הייתם חסרי מנוחה אם הייתם ג'ינג'ים מנומשים בתוך חדר עם 35 כמוכם למשך שעות?"
    בקיצור, יהיה פה בישול.

    באתי מוכנה, והפעם יותר מתמיד אני בעניינים. לא יוכלו להפתיע אותי. השיעורים נבדקו, המבחנים עברו תחת אפי המרחרח, ובכלל, העניינים בפיקוח.

    חבשתי את פאת השבת, וצחצחתי את הכובע של חזקי, וואו! איזו התרגשות.

    'נו, מתי תורנו? עוד רגע והקפיץ שלי משתחרר מרוב מתח!'
    'עוד לא' ליכסן אלי חזקי מבט, 'שטרנזוק עדיין לא סיימו. אנחנו רק עוד שתי דקות!'
    שני סיבובי מחוג נוספים, ועוד אחד ליתר ביטחון, ואיבדתי את הסבלנות.
    'תדפוק להם! אנחנו לא יכולים להתייבש כאן לבד במסדרון! ועוד עם כל הקישוטים המשעממים האלו! ומתי נחזור, אם כל אחד יישאר בפנים שעה??'
    'טוב, תירגעי קצת. באמת.' חזקי גילגל עיניים. 'תתרווחי לך, ואת יכולה לעבור לספה. לא נעים לי לנדנד בממתינה.'
    הוא החזיר את מבטו אל השולחן. השחמט נשאר פתוח באיום על הצריח, וחזקי לא לוזר.
    'אה', הסתכל אלי שוב, 'ואל תקראי לתמונת נוף שאשתי ציירה 'קישוטים'!'.

    "טינינייי ניי ניי ניי ניי" הטלפון שעל השולחן התעורר לחיים.
    'הנה הוא! תשים על רמקול! תשים על רמקול! תשים את זה על השולחן! לא, באמצע! בשביל מה באתי?'
    חזקי שלח אלי מבט מיואש, וסידר את המכשיר בדיוק לפי הדרישות.
    ' שולם הרב מורינגן' התנגן קולו של המלמד, ' ברוכים הבאים.'
    'אוהום' רימזתי.
    'אז מה, הרב מורינגן, מה מחדשים?'
    התעלמות. פשוט התעלמות.
    אוהום! רימזתי שוב.
    'בורוך השם!' פער אלי חזקי שתי עיניים מזהירות, 'בורוך השם, הרב כהן. הכל בסיידר.'
    'מתפללים מרפסות או חוצייר?'

    אוהום!! אוהום ואוהום!!
    מה זה אמור להביע?

    'סליחה!' לא יכולתי להתאפק יותר. ' הרב כהן, זו לא שיחת שכנים במחילה. אנחנו חיכינו בתור הרבה זמן, וגם ככה חבילת הדקות שלנו על הקשקש!' חזקי דרך לי על הרגל, אבל לא היה לי אכפת.

    'עכשיו סוף סוף הזמן לדבר על שמוליק שלנו. ויש לנו עוד להיות באסיפת הורים של מנחמק'ה וקובוש. אי אפשר פשוט לפטפט פה על חשבון זמני ציבור!' הפה הפתוח של חזקי נשאר ככה.
    '
    אהה. נכון. אני מתנצל, גברת מורינגן. ובכן, מה תרצו לשמוע?'

    'הכל! הרב כהן. הכל! איך הלימודים, ומה ממוצע הציונים, ואיך התקדם שמוליק בהבנת החומר. מה עם שיעורי הבית, וההפרעות? ומה לגבי הדרך ארץ, וגם ההספק.'

    'אהם.. תראי גברת מורינגן. הלימודים, כמו שמצויין לי כאן, מתנהלים היטב. שמוליק לומד ומתקדם יפה. ממוצע הציונים שלו 97 ברובם של המקצועות, ו--'
    ' זה בגלל שיטת החישוב שלנו.' קטעתי אותו, הייתי חייבת להסביר לו, אולי יקנה את הרעיון. 'אנחנו מחשבים רק את התשובות שנענו. שאלות שנותרו ללא תשובה, אינן נכללות בחישוב הציון.' עשיתי קול של מפקחת, כדי שיתרשם.
    אחרי שלושת המבחנים הראשונים הבנתי שזו הדרך, וזה עובד נפלא!

    'אהה. אני שומע' קול השתנקות וכיחכוח עלה מהמכשיר שעל השולחן. 'אהה. ובכן,' עוד שיעול, 'לגבי שיעורי הבית אני רואה גם כן שהכל בסיידר.'

    'וההפרעות?' שאלתי במתח. זה היה תמיד הנמש הגדול מדי בפניו של הג'ינג'י שלנו. 'ודרך ארץ?'

    'בורוך השם!' שמח הרב כהן בשמחתי, 'ההפרעות קרובות לאפס. מלבד פעמיים ששמוליק שכח ללחוץ על השתק, הוא ממש לא הפריע! יפה מאד! תוכלו למסור לו בשמי יישר כח. ואני בטוח שימשיך לעלות מעלה מעלה!'
    זה היה נשמע כמו משפט סיום, ואני בשום אופן לא הסכמתי.
    היה שם עוד סעיף. אני זוכרת בבירור.
    מה זה היה?
    אה!
    'מה המצב החברתי?? על המצב החברתי לא דיברנו!' תפסתי אותו מהר, לפני שינתק.

    'אה, המצב החברתי... המצב החברתי...תנו לי רק שנייה, גברת מורינגן, אני לא מוצא את זה... תוכלו להזכיר לי איפה בדיוק כתבתם את המצב החברתי?'

    לא אהבתי את זה.
    'למטה בצד שמאל. בתוך ה'הערות/שונות/ומה שרציתי לומר' הדרכתי אותו.

    'אהה. הנה. כן. אני רואה. כללית המצב החברתי לא בשופי בגלל מיעוט הזדמנויות שיח. עם זאת קיימת בהתאמה ירידה במקרי ההעלבות ושימוש באלימות בשטח החיידר.'

    'או, יופי.' חיככתי ידיים. 'אני שמחה לשמוע, הרב כהן. אני חושבת שאחרי הכל שווה מיעוט הזדמנויות שיח אם ישנה בתמורה ירידה בשימוש באלימות, לא ככה?'

    'ככה ממש'. הסכים עמי הרב כהן.

    'בשורות טובות בקרוב ממש, ההורים מורינגן' בירך בחום.

    'אמן ואמן!' השבתי לברכתו, והעפתי מבט אל חזקי.
    הוא עוד עמד שם בוהה, ופיו פעור.
    איזה נס שבאתי איתו!
  • 220
  • עַל כַּנְפֵי צִפּוֹר מְרֻשֶּׁתֶת
    רִחֲפָה נִשְׁמָתִי
    אֶל רַחֲבַת הַכֹּתֶל, נוֹחֶתֶת
    צוֹפָה בָּהּ בְּקָטָן, מִגֹּדֶל קוֹמָתִי.

    וְרַחֲבַת הַכֹּתֶל רֵיקָה.

    הַאִם מְתַעְתַּעַת הַמַּצְלֵמָה?
    מַדּוּעַ קָפוּא הַכֹּל?
    וַהֲרֵי מֵעוֹלָם לֹא שָׁבְתָה מִשָּׁם נְשָׁמָה,
    מֵעוֹלָם לֹא פָּסַק שָׁם הַקּוֹל.

    וּמַצְלֵמַת הַכֹּתֶל עֲדַיִן דּוֹמֶמֶת, רֵיקָה.

    כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי הַפִיזִיּוֹת מְרַפְרְפוֹת
    מְמַלְּאוֹת אֶת גּוּפִי בִּתְשׁוּקָה
    לִפְרֹשׁ כַּפַּיִם שְׁפוּפוֹת
    לִנְחוֹת, עַצְמִי וַאֲנִי, בָּרְחָבָה הָרֵיקָה.

    כִּי בִּלְעָדֶיךָ, כֹּתֶל, אֲנִי כֹּה רֵיקָה.

    וְהַשְּׁכִינָה מֵעָלַי, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא זָזָה מִשָּׁם
    לוֹחֶשֶׁת לִי בְּאֹזֶן שִׁיר נֶחָמָה:
    עוֹד תָּשׁוּבִי, עוֹד תָּשׁוּבוּ, עוֹד יַנִּיחוּ רֹאשָׁם
    עַל אַבְנֵי הַכֹּתֶל שֶׁלֵּב לָהֶם, וּנְשָׁמָה.

    וְלֹא תִּהְיוּ עוֹד רֵיקָם, וְלֹא תִּהְיֶה הַרְחָבָה רֵיקָה.

    וְתִהְיֶה הָרְחָבָה.
    וְתִהְיֶה גְּאֻלָּה.
    השכנה של בית הכנסת


    זה התחיל בדפיקה על הדלת. כי לא לכל אחד יש את כל מספרי הפלאפון של השכנים שלו, וכך נוסד לו מניין המרפסות בבניין שלנו.
    מוזמנים להתלוות לסדר יומי איך זה נשמע מהצד שלי.

    בוקר, מתעוררת לקול חזני צעקני עמוק. (שילוב שרק העת הזו מספקת.) "אמן יהא שמיה רבא" המוני בטונים מטונים שונים - מעורר אותי סופית.
    נס שיש לי אטמי אוזניים בבית. מונח לי כבר בדרך קבע מתחת לכרית. אני תוחבת לאוזן. טיפ שלי: מספיק אחד. לא נח לשכב על אטם ובמילא האוזן נסתמת מהכרית. יאללה, ממשיכים בסבב שינה נוסף. למה, אין סיבה לקום כל כך מוקדם אם הילדים עוד ישנים כי חגגו אתמול עד מאוחר והם גם לא ממהרים ללכת לשום מקום. קורונה טיים. סוג חול המועד כזה. רק בלי החול, למזלי הוא נשאר בארגז של הגן, ובקשר למועד - ובכן, כן, כל היום אני במטבח.

    בשבת בבוקר, בכלל זה היה כיף. לא הייתי צריכה לקום כדי לשים את הדגים על הפלטה. קמתי רק כדי לוודא שהם אכן שם.

    מנחה וערבית זה קצת אחרת. זה אמצע היום. כן, גם ערבית היא באמצע.
    מידי פעם אני מצטרפת לעניית אמן וכאלה.
    הבעיה היא שהילדות נזכרות שיש לנו מרפסת כשאבא יוצא אליה. וכמובן רבות בקולי קולות מי תשב איפה על הנדנדה. אז אני מוצאת את עצמי משתיקה אותן בשקט. כי אי אפשר לצעוק בקול, כולם בחוץ עכשיו.

    טוב, הפעם הן דווקא נשארו בבית וסתם יוצא לי לעבור ליד המרפסת.
    וואלה. מבריק לי רעיון. אולי נציץ קצת לראות איך הוא מתפלל? המזרח מכוון בדיוק לפתח המרפסת. זה לא משהו שיצא לי לראות. תחשבו על זה; ראיתי אותו אוכל, ישן, מתחרפן מהקורונה, ורק זה לא. פששש דווקא מתפלל בדביקות. אשריי.
    אופססס. לא סתם אומרים שאדם מרגיש שמסתכלים עליו. פתאום הוא קולט אותי מסתכלת עליו ואנחנו מתחילים לצחוק.
    מסכן. לא יפה מה שעשיתי לו. מיד אני בורחת להמשיך את הצחוק מחוץ לטווח הראיה. צחוק אי אפשר להפסיק באמצע. אבל אני מציצה בחצי עין לראות אם הוא כן הצליח. הצליח. טוב, אז אני לא פושעת כזו גדולה.
    ב"ה

    /יצחק הרומני

    יצחק הרומני אהב ילדים.

    אחרת, הוא לא היה נותן לנו מסטיק עגול צבעוני ומבריק בסוף כל יום. או בתחילתו,
    תלוי אם החלטנו 'ללכת ברגל' בהלוך או בחזור מבית הספר.
    בד"כ העדפנו בחזור, כי בהלוך הסיכויים היו שמֶרוֹ השמן יחטוף לנו את המסטיק.

    אשתו של יצחק הרומני, שאף אחד לא ידע איך קוראים לה, פחות אהבה את הביקורים שלנו.
    כשיצחק היה ממתין לנו מאחורי גדר ביתם היא היתה מסתכלת עלינו מהחלון.
    התריסים בחלונות ביתם החד קומתי היו מוגפים תמיד. רק כשיצחק היה מחכה לנו, שלבי התריס היו מתפשקים מעט.
    אז נחשפנו לפניה הקמוטות והזעופות משהו של אשתו, ולחושך הגדול שהיה בביתם.

    -"יצחק...נו...תיכנס."
    -"תיכף..."

    באותן פעמים שהיא השגיחה עליו מהחלון לא היה לנו זמן לבחור את הצבע של המסטיק.
    "היום אני נותן ודי." הוא היה אומר ותוחב את אצבעותיו הרועדות לקופסאת המסטיקים הצבעוניים.
    עקבנו במתח אחרי מספר המסטיקים שהוציא, וצבעם, ולא התעכבנו לרגע על המספר הכחול שבזרועו.

    -"יצחק..."
    -"אני בא."

    הוא הביט חולמני משהו בעינינו הנוצצות כשקיבלנו ממנו את המסטיקים.
    "תבואו גם מחר." היה אומר וחוזר לחושך שבבית.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה