הנושאים החמים
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן
עריכה תורנית
הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
- נושאים
- 793
- הודעות
- 7.6K
קהילת סופרות מקצועיות
פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
@משולש ברמודה
ספוילרים בין המילים או מילים בין הספוילרים, הקריאה על אחריותכם בלבד.
"בוא אסביר לך בבית" את ארבעת המילים האלו זכרו כל קוראי סדרת מרגל להשכרה שנשארו שנה שלימה בצפייה חסרת סבלנות לאלי שיבוא ויסביר סוף סוף את הדרמה בה הסתיים הספר האחרון בסדרה.
אז סוף סוף הגיע טווח אפס ואיתו הצפייה לתשובות, אבל מה חשבתם? סוכני מוסד ככה מגלים הכול בקלות? מה פתאום!, תאלצו להמשיך להמתין בסבלנות...
אז מה היה לנו הפעם?
הספר דווקא מתחיל רגוע, ללא פיצוצים וקליעים מתעופפים. אייל בחייק משפחתו השלווה, אפילו יש לו זמן לקחת את אליצפן לגן. אבל אי אפשר הרי להניח את אייל בשקט, לא אחרי שחצי עולם כבר מודע לקיומו האגדי, אז כמובן שהפרשיות מתחילות להסתבך. הבעיות כרגיל מתחילות במשפחה הקרובה, הגיסים של אייל יוצרים בעיות. הפעם זה עמיאל פעיל ימין נלהב שמסתבך עם השב"כ, אייל חייב לעזור, לא? או כך לפחות בטוחה אשתו הנאמנה, אז בעצתה ובעידודה הנמרץ הוא מקבל על עצמו משימה מורכבת בניהול השב"כ לחדור לכלא תבור כאסיר פלסטיני מסוכן לרחרח מקרוב מה קורה בפנים. במקביל ובתיאום נפלא, גם גיסו המרדני (ממי הוא למד להיות ככה?) נכלא באגף המקביל באותו הכלא, משם השמים הם הגבול.
עמיאל תאמינו או לא פותח במרד ומשתלט על הכלא, האסירים הפלסטיניים נכבלים, אייל בראשם. עמיאל פוחד ממנו ,אלא מה?.
כאן מגיעה הדרמה, היכולות של אייל כרגיל אותן יכולות, גם ההרואיות והערצה משירותי הבטחון, אבל הפעם האויבים קרובים מאד והמאבק הרגשי חזק מתמיד, המצפון והארץ שהוא אוהב מול נאמנות למשפחה. המעשה הנכון לעשות מול אדם שהוא מעריך ומחבב. הימין הקיצוני מול אלו שיהיו מוכנים למות למען הארץ. שמאל מתון למול ימין לוהט, כיבוש למול הישרדות.
נושא רגיש, עמוק וכואב, שהסופר באומץ ראוי לציון בוחר להתייחס אליו בספר הזה, ולהניח את גיבורו עמוק ומסובך בין הדעות השונות.
אז אייל בוחר. משחרר את הכלא בגבורה ראויה לציון וחוזר הביתה, סליחה, למתקני השב"כ -למסור תשובות לכל רבי המדינה שכמהים לשמוע אותו (איך זה תמיד ככה?) תשובות לשאלות של אשתו ומענה למשפחת גיסו הוא מתקשה במקצת לספק.
עכשיו תורו של הרגש ובמנות גדושות ויפות, ייסורי מצפון, התמודדות מול המשפחה הזועמת וזיכרונות מן העבר אינם משהו שהתרגלנו לראות אצל אייל, והן בהחלט מייפות ומוסיפות לאמינות הגיבור הנוסטלגי. דא עקא שלצד העלייה ברמת הרגש קיימת ירידה חדה ברמת המתח, בייחוד בהשוואה לעומת הספרים הקודמים. שלא תבינו לא נכון, עדיין לא יכולתי לעזוב את הספר עד לעמוד האחרון תוך כדי קריאות " לא, לא" נרגשות (תנסו ,זה כייף!), ויש כמובן את דרמת הכלא ועוד כמה עלילות מתפתחות לצד העלילה הראשית, אבל אין שום השוואה לרמת האקשן בספר 'התנקשות' לדוג'.
בנוסף, סיפור אלי והמושבעים לא ברור עדיין ,בספר האחרון 'שתול', אלי מתקשר לאייל ומספר שהוא ב'צרות'. שם קוד לבעיות אמיתיות (ואני מצטטת!) בעמוד האחרון בנונשלנטיות יפה, המאפיינת כל כך את גיבוריו מטיל הסופר 'פצצה' ומעדכן את הקוראים בתשובה לשאלה שמלווה את הספר: מי הרג את המושבעים. המשפט האחרון מבטיח הסבר ,כזה שבהחלט השאיר במתח את קוראי סדרת מרגל להשכרה, רק שלצערנו נראה שהמתח לא השתלם. סביר להניח שהסופר שינה את דעתו לאחר שכתב את הידיעה המרעישה. כי אם לא, אין שום הסבר למה התשובה לשאלה מופיעה כמעט בהבלעה באחת השיחות: כן, אלי הרג את המשובעים בהוראה ישירה של רוה"מ, וזהו, מצטערים קוראים יקרים זה חסוי גם בשבילכם, על אף שחיכיתם כמעט שנה שלימה.
נקודה נוספת, נדמה שנחוץ שינוי משמעותי במערכת היחסים בין אייל לאפרת, האחרונה ממשיכה עדיין, לדאוג, לפחד, לכעוס ולהיבהל (ובצדק, אחרי הכול...) בעוד אייל ממשיך להתחרט והתנצל ולהבטיח לעצמו ולה, לא לסכן את עצמו יותר. רק שמה לעשות שהוא כנראה הבטיח ,רק לא הבטיח לקיים. הרי יונה ספיר לא מתכוון להשאיר את אייל בבית ולתת לו לעדור את הצמחים בגינה, ואם כך הוא המצב הרי שאולי כדאי להשלים איתו ולו רק כדי לייצב קצת את המערכת הזאת.
משהו נוסף שחוזר על עצמו הוא ה"סופרמניות" המוגזמת לכל אורך הספר בפרט והסדרה בכלל.
בעולם קיים רפרטואר עשיר של סרטים וספרים, המתמקד בגיבורי על ומעריץ אותם ללא נשימה. בהתחשב בנתונים הנלמדים מן הסוג הנ"ל אייל הוא סופרמן. נקודה.
רק שאין חיה כזאת, סוכן אמיתי שמגלם את דמותו של אייל, מתנקש, מפוצץ, נלחם, נפצע ,מעונה, נתפס ולבסוף בורח, סוכני על עומדים בתור כדי לדבר איתו, קהילת המודיעין העולמית כולה מכירה אותו ונפעמת מיכולותיו הכמעט לא אנושיות, והוא עצמו ביהירות מנצחים מדאיגה מעמיד אותם בטור כדי לחכות שיתפנה לשיחה. נכון שאייל מודה במגבלות יכולותיו, (תבוסתני קצת, כמאמר אלי.) אבל הרוח הנושבת מן המילים של אייל לסובבים אותו, עדיין משדרת הילה של הרואיות ובטחון עצמי מופרז.
זה לא נורא כל כך, כי אנחנו אוהבים סופרמנים, מאד אוהבים, מרגישים שאולי כך אנחנו נוגעים באבק הכוכבים שהם קוטפים ללא מאמץ, רק שהסדרה הזאת בהחלט מתיימרת להיות מציאותית, ובתור אחת כזו אולי כדאי להוריד מעט את היהירות המאפיינת את אייל ולקרב אותו אל האנשים הפשוטים אשר על פני האדמה.
הכתיבה עצמה: הדיאלוגים כרגיל הם עונג אינטלקטואלי ושנון, כמעט כל המשוחחים בספריו של יונה ספיר ניחנו בלשון חדה, הומור שחור וציניות חסרת גבולות. בעזרתם הופך כל דו שיח פשוט למשחק מילים מתוחכם. וכל משפט לאחד בעל כוונות נסתרות. על אף הירידה במפלס המתח, יונה ספיר מצליח כרגיל להחזיק את הקורא מן העמוד הראשון ועד לאחרון, כך שהוא מתקשה לעזוב את הספר עד לסיומה הטוב של העלילה, בהשוואה לספרי מתח מקבילים, השמירה על המתח לאורך כל הספר מדהימה.
אז זהו, זה כבר הפך למסורת. בין פיצוץ לתימרות עשן, מרדף אופנועים או אקדח שנדרך, מופיעות כמה שורת בודדות עלומות. בדרך כלל זהו דו שיח יהיר בין בוס עלום למשרתיו הכנועים או כמה משפטים מלאים בסופרלטיבים מאיימים, אז אמנם זה מוסיף למתח ומעורר חשיבה, למרות שברוב המקרים קשה להבין גם בקריאה שנייה ושלישית אל מי או אל מה התכוון המשורר.
סיום הספר מדהים ובהחלט מצדיק את הציפיות, גילויים נרעשים, מוות של גיבורים, (ולמה, תגידו, פול היה צריך למות?, עד שיש אחד שמעמיד את אייל במקום...) בוגדים אמיתיים או מדומים שמתגלים, שאלות שליוו כמה ספרים ונפתרות בדרמטיות. נראה כי הסופר התאמץ לסגור פינות שכוחות, לנגב אבק מן האויבים הישנים ולהביא את גיבוריו אל המנוחה ואל הנחלה.
סימן לסיום הסדרה המונומנטלית או לא?, אתם תחליטו.
ספוילרים בין המילים או מילים בין הספוילרים, הקריאה על אחריותכם בלבד.
"בוא אסביר לך בבית" את ארבעת המילים האלו זכרו כל קוראי סדרת מרגל להשכרה שנשארו שנה שלימה בצפייה חסרת סבלנות לאלי שיבוא ויסביר סוף סוף את הדרמה בה הסתיים הספר האחרון בסדרה.
אז סוף סוף הגיע טווח אפס ואיתו הצפייה לתשובות, אבל מה חשבתם? סוכני מוסד ככה מגלים הכול בקלות? מה פתאום!, תאלצו להמשיך להמתין בסבלנות...
אז מה היה לנו הפעם?
הספר דווקא מתחיל רגוע, ללא פיצוצים וקליעים מתעופפים. אייל בחייק משפחתו השלווה, אפילו יש לו זמן לקחת את אליצפן לגן. אבל אי אפשר הרי להניח את אייל בשקט, לא אחרי שחצי עולם כבר מודע לקיומו האגדי, אז כמובן שהפרשיות מתחילות להסתבך. הבעיות כרגיל מתחילות במשפחה הקרובה, הגיסים של אייל יוצרים בעיות. הפעם זה עמיאל פעיל ימין נלהב שמסתבך עם השב"כ, אייל חייב לעזור, לא? או כך לפחות בטוחה אשתו הנאמנה, אז בעצתה ובעידודה הנמרץ הוא מקבל על עצמו משימה מורכבת בניהול השב"כ לחדור לכלא תבור כאסיר פלסטיני מסוכן לרחרח מקרוב מה קורה בפנים. במקביל ובתיאום נפלא, גם גיסו המרדני (ממי הוא למד להיות ככה?) נכלא באגף המקביל באותו הכלא, משם השמים הם הגבול.
עמיאל תאמינו או לא פותח במרד ומשתלט על הכלא, האסירים הפלסטיניים נכבלים, אייל בראשם. עמיאל פוחד ממנו ,אלא מה?.
כאן מגיעה הדרמה, היכולות של אייל כרגיל אותן יכולות, גם ההרואיות והערצה משירותי הבטחון, אבל הפעם האויבים קרובים מאד והמאבק הרגשי חזק מתמיד, המצפון והארץ שהוא אוהב מול נאמנות למשפחה. המעשה הנכון לעשות מול אדם שהוא מעריך ומחבב. הימין הקיצוני מול אלו שיהיו מוכנים למות למען הארץ. שמאל מתון למול ימין לוהט, כיבוש למול הישרדות.
נושא רגיש, עמוק וכואב, שהסופר באומץ ראוי לציון בוחר להתייחס אליו בספר הזה, ולהניח את גיבורו עמוק ומסובך בין הדעות השונות.
אז אייל בוחר. משחרר את הכלא בגבורה ראויה לציון וחוזר הביתה, סליחה, למתקני השב"כ -למסור תשובות לכל רבי המדינה שכמהים לשמוע אותו (איך זה תמיד ככה?) תשובות לשאלות של אשתו ומענה למשפחת גיסו הוא מתקשה במקצת לספק.
עכשיו תורו של הרגש ובמנות גדושות ויפות, ייסורי מצפון, התמודדות מול המשפחה הזועמת וזיכרונות מן העבר אינם משהו שהתרגלנו לראות אצל אייל, והן בהחלט מייפות ומוסיפות לאמינות הגיבור הנוסטלגי. דא עקא שלצד העלייה ברמת הרגש קיימת ירידה חדה ברמת המתח, בייחוד בהשוואה לעומת הספרים הקודמים. שלא תבינו לא נכון, עדיין לא יכולתי לעזוב את הספר עד לעמוד האחרון תוך כדי קריאות " לא, לא" נרגשות (תנסו ,זה כייף!), ויש כמובן את דרמת הכלא ועוד כמה עלילות מתפתחות לצד העלילה הראשית, אבל אין שום השוואה לרמת האקשן בספר 'התנקשות' לדוג'.
בנוסף, סיפור אלי והמושבעים לא ברור עדיין ,בספר האחרון 'שתול', אלי מתקשר לאייל ומספר שהוא ב'צרות'. שם קוד לבעיות אמיתיות (ואני מצטטת!) בעמוד האחרון בנונשלנטיות יפה, המאפיינת כל כך את גיבוריו מטיל הסופר 'פצצה' ומעדכן את הקוראים בתשובה לשאלה שמלווה את הספר: מי הרג את המושבעים. המשפט האחרון מבטיח הסבר ,כזה שבהחלט השאיר במתח את קוראי סדרת מרגל להשכרה, רק שלצערנו נראה שהמתח לא השתלם. סביר להניח שהסופר שינה את דעתו לאחר שכתב את הידיעה המרעישה. כי אם לא, אין שום הסבר למה התשובה לשאלה מופיעה כמעט בהבלעה באחת השיחות: כן, אלי הרג את המשובעים בהוראה ישירה של רוה"מ, וזהו, מצטערים קוראים יקרים זה חסוי גם בשבילכם, על אף שחיכיתם כמעט שנה שלימה.
נקודה נוספת, נדמה שנחוץ שינוי משמעותי במערכת היחסים בין אייל לאפרת, האחרונה ממשיכה עדיין, לדאוג, לפחד, לכעוס ולהיבהל (ובצדק, אחרי הכול...) בעוד אייל ממשיך להתחרט והתנצל ולהבטיח לעצמו ולה, לא לסכן את עצמו יותר. רק שמה לעשות שהוא כנראה הבטיח ,רק לא הבטיח לקיים. הרי יונה ספיר לא מתכוון להשאיר את אייל בבית ולתת לו לעדור את הצמחים בגינה, ואם כך הוא המצב הרי שאולי כדאי להשלים איתו ולו רק כדי לייצב קצת את המערכת הזאת.
משהו נוסף שחוזר על עצמו הוא ה"סופרמניות" המוגזמת לכל אורך הספר בפרט והסדרה בכלל.
בעולם קיים רפרטואר עשיר של סרטים וספרים, המתמקד בגיבורי על ומעריץ אותם ללא נשימה. בהתחשב בנתונים הנלמדים מן הסוג הנ"ל אייל הוא סופרמן. נקודה.
רק שאין חיה כזאת, סוכן אמיתי שמגלם את דמותו של אייל, מתנקש, מפוצץ, נלחם, נפצע ,מעונה, נתפס ולבסוף בורח, סוכני על עומדים בתור כדי לדבר איתו, קהילת המודיעין העולמית כולה מכירה אותו ונפעמת מיכולותיו הכמעט לא אנושיות, והוא עצמו ביהירות מנצחים מדאיגה מעמיד אותם בטור כדי לחכות שיתפנה לשיחה. נכון שאייל מודה במגבלות יכולותיו, (תבוסתני קצת, כמאמר אלי.) אבל הרוח הנושבת מן המילים של אייל לסובבים אותו, עדיין משדרת הילה של הרואיות ובטחון עצמי מופרז.
זה לא נורא כל כך, כי אנחנו אוהבים סופרמנים, מאד אוהבים, מרגישים שאולי כך אנחנו נוגעים באבק הכוכבים שהם קוטפים ללא מאמץ, רק שהסדרה הזאת בהחלט מתיימרת להיות מציאותית, ובתור אחת כזו אולי כדאי להוריד מעט את היהירות המאפיינת את אייל ולקרב אותו אל האנשים הפשוטים אשר על פני האדמה.
הכתיבה עצמה: הדיאלוגים כרגיל הם עונג אינטלקטואלי ושנון, כמעט כל המשוחחים בספריו של יונה ספיר ניחנו בלשון חדה, הומור שחור וציניות חסרת גבולות. בעזרתם הופך כל דו שיח פשוט למשחק מילים מתוחכם. וכל משפט לאחד בעל כוונות נסתרות. על אף הירידה במפלס המתח, יונה ספיר מצליח כרגיל להחזיק את הקורא מן העמוד הראשון ועד לאחרון, כך שהוא מתקשה לעזוב את הספר עד לסיומה הטוב של העלילה, בהשוואה לספרי מתח מקבילים, השמירה על המתח לאורך כל הספר מדהימה.
אז זהו, זה כבר הפך למסורת. בין פיצוץ לתימרות עשן, מרדף אופנועים או אקדח שנדרך, מופיעות כמה שורת בודדות עלומות. בדרך כלל זהו דו שיח יהיר בין בוס עלום למשרתיו הכנועים או כמה משפטים מלאים בסופרלטיבים מאיימים, אז אמנם זה מוסיף למתח ומעורר חשיבה, למרות שברוב המקרים קשה להבין גם בקריאה שנייה ושלישית אל מי או אל מה התכוון המשורר.
סיום הספר מדהים ובהחלט מצדיק את הציפיות, גילויים נרעשים, מוות של גיבורים, (ולמה, תגידו, פול היה צריך למות?, עד שיש אחד שמעמיד את אייל במקום...) בוגדים אמיתיים או מדומים שמתגלים, שאלות שליוו כמה ספרים ונפתרות בדרמטיות. נראה כי הסופר התאמץ לסגור פינות שכוחות, לנגב אבק מן האויבים הישנים ולהביא את גיבוריו אל המנוחה ואל הנחלה.
סימן לסיום הסדרה המונומנטלית או לא?, אתם תחליטו.
7 תגובות
0 תגובות
2 תגובות
12 תגובות
הכותרת "מאמר" קצת יומרנית מידי, אבל אין כאן אפשרות של "הגיג"...
אבל תתייחסו לזה כאל הגיג.
אשמח מאוד לשמוע ביקורת וחוות דעת (אם תהיה לכם סבלנות לקרוא עד הסוף...).
עלו לי כמה מחשבות על גאולה.
זה בעקבות הפסח הזה שהיה לי, שהיה מלא בגטו ורשה. כולו גטו ורשה. מלא ביומן המופלא הזה של הלל זיידמן, שמילא את לילות חול המועד שלי, ועדיין לא הסתיים. אף פעם לא קראתי מהר.
ועכשיו המחשבות שלי מלאות בהן, במילים של זיידמן מהיומן. בתמונות מהגטו שעולות לי פתאום מהמסע לפולין שהשתתפתי בו, לפני קרוב לשלושה חודשים. ומלאות גם במילים על גאולה: מילותיו של בעל ההגדה, מליל הסדר. וגם מילותיו של הרב לויכטר צועקות, חזקות כל כך, אומרות כל כך – "בא הקדוש-ברוך-הוא ולקח את הכלל-ישראל. וכלל-ישראל רצו אחריו!".
צהרי-יום רגוע של חול-המועד. שמש נפלאה של חג-האביב בחצר, ואני יושבת על הכורסה בסלון וקרני השמש נכנסות פנימה ומסנוורות אותי. על היד שלי מרצדים אור וצל במשחק אמנותי; אני קוראת. שעה רגועה כזאת, של שלוה ושל פסח, ואני מוצאת את עצמי מתבוננת בעניין, בהשתאות כמעט, במשחק הזה של קרני האור. באופן כללי ביד שלי, שנראית לי פתאום כל כך מושלמת. עולה במוחי פסקה שקראתי פעם, בגיל שש-עשרה ההוא שעסקתי בו בצבירת תהיות, בספר "שיחות נפש". אינני זוכרת אותה במדויק אבל היא דיברה על אלוקים שנמצא בכל מקום, ובכל דבר בעולם ניכרת טביעת ידו; כתוב היה שם, אם זכרוני אינו מטעני, שכל דבר בעולם הוא פיסת אלוקות; כל דבר ממש.
והנה היד הזו שלי, הבריאה לגמרי והשלמה, שקרני השמש מתרוצצות עליה כמו ילדים בני שמונה במשחק שתיים-סיבוב, היא פיסת אלוקות. מוכיחה את קיומו של הבורא בעולם. התגלות אלוקית, מול עיני; גם אם לא היתה ידי שלימה ובריאה היתה זו התגלות אלוקית. לא רק בדברים יפים אתה מוצא את הקב"ה.
ובו זמנית רודפות את מחשבתי התמונות מגטו ורשה. אני רואה את האומשלגפלאץ במחשבתי, על הלבנים האדומות שבנויה החומה סביבו; אני רואה את בנין בית החולים לילדים, את בנין המשטרה, את האנדרטה לזכר קרבנות המרד ואת האבן שמונצח עליה יאנוש קורצ'אק; אני רואה את הגטו כפי שהוא כיום, על בנייני המגורים החדשים שבו, על האנדרטאות הפזורות שבו שמתחזקות את התיירות היהודית בפולין, ובו זמנית את הגטו ההוא של לפני שבעים ושבע שנים, הגטו בו צועד זיידמן וסוקר במבט של עיתונאי את הנעשה סביבו. לצידו צועד הסופר העברי טשודנר, שכל משפחתו נלקחה ממנו והוא רעב, ואומר - [1]"אינני רוצה להיות אחד ממליוני היהודים, שהיאהודים האמריקאים והאנגלים יערכו להם אזכרות בבתי כנסיותיהם והחזן הראשי יסלסל בגרונו לזכרו "בעבור שנעקד על קידוש השם", והיאהודים ינענעו בצילינדרים שלהם..."
- - -
הוא לא רצה למות, טשודנר. הוא רצה לראות בעיניו שלו את מפלתו של היטלר.
אבל לקב"ה היתה תכנית אחרת בקשר אליו; 1943 לקחה גם אותו איתה. שנה אכזרית.
אבל אני כאן, בפסח חמשת אלפים שבע מאות שמונים, ואני כן חיה. אני לגמרי פה, ובמוחי מחשבות על גטו ורשה, ועל הגלות.
ועל הפסח הזה. ועל היד שלי שהיא פיסת אלוקות. ועל הגאולה.
וכלל-ישראל שתפס בהם הקדוש-ברוך-הוא והוציאם ממצרים, והם רצו אחריו. רצו, ובצקם לא הספיק לתפוח. נתנו את עצמם לגאולה הזו; ליד ה' שתופסת בהם ולוקחת.
מהי, גאולה, בעצם?
אינני יודעת. לא הרבה שמעתי או קראתי על הגאולה. וגם אם הייתי מחפשת הסברים, חומרים, ביאורים בנושא – היתה תשובתי לשאלה הזו נותרת זהה.
אינני יודעת.
אין לי שום הבנה מהי גאולה; אין לי שום ידע, או זיכרון, או תחושה פנימית בנוגע לזה. כלום. רק אמונה שהיא תִּהִיֶּה, אמונה שזקוקה לעוד הרבה עבודה וטיפוח כדי להיות מוחשית יותר. מורגשת. ממשית. רק אמונה, וניסיון להקיש מיציאת מצרים, שכבר חווינו, לגאולה העתידית.
ביציאת מצרים הגיע הקב"ה ולקח אותנו. בחר בנו, בכלל-ישראל, וגאל אותנו מידי פרעה, קנה אותנו ממנו, ונעשינו עבדיו של הקב"ה. זה היה בחצי הלילה, ומצרים היתה מוכת מורא גדול: היה בה כזה גילוי שכינה, וכזה פחד וכל כך הרבה מתים, ופרעה קם והכריז – הרי אתם ברשותכם. הרי אתם עבדיו של הקב"ה. הללו לו, עבדי ה'![2].
אז זוהי גאולה? התגלות ה', במורא גדול ובאותות? זוהי גאולה, שלוקח אותי הקב"ה ואני רצה אחריו, ואינני מספיקה להתפיח את הבצק, ואני זונחת את המושכות ומותירה לו, למלך העולם, לגאול אותי?
ואני הולכת אחריו לארץ לא זרועה - - -
והוא לוקח אותי. בעמוד אש ובעמוד ענן. בגילוי שכינה עצום שאין בו שום אשליה או כישוף; רק הכרה מבוארת, ברורה, צלולה, שמכוחה נאמין כולנו עד סוף כל הדורות במי שאמר והיה העולם, ובנבואת משה עבדו.
זוהי הגאולה אולי, ההרפיה הזו. העבד ה' שנעשינו מכוח הגאולה. כי קנה אותנו הקב"ה, אדונינו החדש, מידי האדון הקודם שלנו, פרעה, וכעת אנחנו לגמרי עבדיו. ואנחנו מורידים ראש, מרפים; מותירים את הבצק. מכניעים את ליבנו. מקבלים על עצמנו את העבדות הזו עד תומה. נותנים למלכות שמים למלא אותנו, מכף רגל ועד ראש, בלי שום רצון לנהל. להוביל. להחליט. להבין. בלי שום צורך לקחת חלק במשיכת החוטים של העולם הזה.
ואני יושבת על הכורסה בסלון, והאור והצל משחקים על אצבעותיי שהן פיסת אלוקות, והתיאור הנורא של זיידמן על הגטו מטריד אותי. המילים הכואבות של מאיר טשודנר, שלא רצה למות; התמונה שעוד חיה במוחי, מהאנשים הרגילים שראיתי שם, הפולנים שמסתובבים שם ברחובות בפשטות, שחיים היום במקום בו חיו לפני כל כך מעט זמן מאות אלפים אחרים, יהודים נרדפים, שאחר כך נשלחו לטרבלינקה - - -
ואז ממלאת אותי ההרפיה הזו. העבדות הזו, עם כל מה שהיא אומרת, ואני זונחת את המושכות. לרגע זה נראה שהבצק אינו מספיק להחמיץ; אך למעשה יש כאן משהו עמוק הרבה יותר, עצום הרבה יותר, שאינני מסוגלת להבין.
אני מותירה למלך העולם את החוטים. מביטה בהשתאות על היד שלי, ועל גילוי השכינה שבה.
חושבת על גטו ורשה, ומרפה. מקבלת על עצמי עול מלכות שמים, בכל הגוף. מכניעה את המחשבה ואת הלב. את הרצון להבין, את הצורך להכיל.
קמה, ומהללת לקב"ה על שאנו עבדיו, כמו שאמר פרעה בחצי הלילה ההוא.
ומרגישה, כמו שלא הרגשתי באף פסח אחר, גאולה.
- - -
[1] ציטוט מדויק מיומן גיטו ווארשה, הלל זיידמן, הוצאת השבועון "די אידישע וואך" ניו יורק תשי"ז, עמ' 134
[2] ילקוט שמעוני על התורה ר"ח ח'
אבל תתייחסו לזה כאל הגיג.
אשמח מאוד לשמוע ביקורת וחוות דעת (אם תהיה לכם סבלנות לקרוא עד הסוף...).
עלו לי כמה מחשבות על גאולה.
זה בעקבות הפסח הזה שהיה לי, שהיה מלא בגטו ורשה. כולו גטו ורשה. מלא ביומן המופלא הזה של הלל זיידמן, שמילא את לילות חול המועד שלי, ועדיין לא הסתיים. אף פעם לא קראתי מהר.
ועכשיו המחשבות שלי מלאות בהן, במילים של זיידמן מהיומן. בתמונות מהגטו שעולות לי פתאום מהמסע לפולין שהשתתפתי בו, לפני קרוב לשלושה חודשים. ומלאות גם במילים על גאולה: מילותיו של בעל ההגדה, מליל הסדר. וגם מילותיו של הרב לויכטר צועקות, חזקות כל כך, אומרות כל כך – "בא הקדוש-ברוך-הוא ולקח את הכלל-ישראל. וכלל-ישראל רצו אחריו!".
צהרי-יום רגוע של חול-המועד. שמש נפלאה של חג-האביב בחצר, ואני יושבת על הכורסה בסלון וקרני השמש נכנסות פנימה ומסנוורות אותי. על היד שלי מרצדים אור וצל במשחק אמנותי; אני קוראת. שעה רגועה כזאת, של שלוה ושל פסח, ואני מוצאת את עצמי מתבוננת בעניין, בהשתאות כמעט, במשחק הזה של קרני האור. באופן כללי ביד שלי, שנראית לי פתאום כל כך מושלמת. עולה במוחי פסקה שקראתי פעם, בגיל שש-עשרה ההוא שעסקתי בו בצבירת תהיות, בספר "שיחות נפש". אינני זוכרת אותה במדויק אבל היא דיברה על אלוקים שנמצא בכל מקום, ובכל דבר בעולם ניכרת טביעת ידו; כתוב היה שם, אם זכרוני אינו מטעני, שכל דבר בעולם הוא פיסת אלוקות; כל דבר ממש.
והנה היד הזו שלי, הבריאה לגמרי והשלמה, שקרני השמש מתרוצצות עליה כמו ילדים בני שמונה במשחק שתיים-סיבוב, היא פיסת אלוקות. מוכיחה את קיומו של הבורא בעולם. התגלות אלוקית, מול עיני; גם אם לא היתה ידי שלימה ובריאה היתה זו התגלות אלוקית. לא רק בדברים יפים אתה מוצא את הקב"ה.
ובו זמנית רודפות את מחשבתי התמונות מגטו ורשה. אני רואה את האומשלגפלאץ במחשבתי, על הלבנים האדומות שבנויה החומה סביבו; אני רואה את בנין בית החולים לילדים, את בנין המשטרה, את האנדרטה לזכר קרבנות המרד ואת האבן שמונצח עליה יאנוש קורצ'אק; אני רואה את הגטו כפי שהוא כיום, על בנייני המגורים החדשים שבו, על האנדרטאות הפזורות שבו שמתחזקות את התיירות היהודית בפולין, ובו זמנית את הגטו ההוא של לפני שבעים ושבע שנים, הגטו בו צועד זיידמן וסוקר במבט של עיתונאי את הנעשה סביבו. לצידו צועד הסופר העברי טשודנר, שכל משפחתו נלקחה ממנו והוא רעב, ואומר - [1]"אינני רוצה להיות אחד ממליוני היהודים, שהיאהודים האמריקאים והאנגלים יערכו להם אזכרות בבתי כנסיותיהם והחזן הראשי יסלסל בגרונו לזכרו "בעבור שנעקד על קידוש השם", והיאהודים ינענעו בצילינדרים שלהם..."
- - -
הוא לא רצה למות, טשודנר. הוא רצה לראות בעיניו שלו את מפלתו של היטלר.
אבל לקב"ה היתה תכנית אחרת בקשר אליו; 1943 לקחה גם אותו איתה. שנה אכזרית.
אבל אני כאן, בפסח חמשת אלפים שבע מאות שמונים, ואני כן חיה. אני לגמרי פה, ובמוחי מחשבות על גטו ורשה, ועל הגלות.
ועל הפסח הזה. ועל היד שלי שהיא פיסת אלוקות. ועל הגאולה.
וכלל-ישראל שתפס בהם הקדוש-ברוך-הוא והוציאם ממצרים, והם רצו אחריו. רצו, ובצקם לא הספיק לתפוח. נתנו את עצמם לגאולה הזו; ליד ה' שתופסת בהם ולוקחת.
מהי, גאולה, בעצם?
אינני יודעת. לא הרבה שמעתי או קראתי על הגאולה. וגם אם הייתי מחפשת הסברים, חומרים, ביאורים בנושא – היתה תשובתי לשאלה הזו נותרת זהה.
אינני יודעת.
אין לי שום הבנה מהי גאולה; אין לי שום ידע, או זיכרון, או תחושה פנימית בנוגע לזה. כלום. רק אמונה שהיא תִּהִיֶּה, אמונה שזקוקה לעוד הרבה עבודה וטיפוח כדי להיות מוחשית יותר. מורגשת. ממשית. רק אמונה, וניסיון להקיש מיציאת מצרים, שכבר חווינו, לגאולה העתידית.
ביציאת מצרים הגיע הקב"ה ולקח אותנו. בחר בנו, בכלל-ישראל, וגאל אותנו מידי פרעה, קנה אותנו ממנו, ונעשינו עבדיו של הקב"ה. זה היה בחצי הלילה, ומצרים היתה מוכת מורא גדול: היה בה כזה גילוי שכינה, וכזה פחד וכל כך הרבה מתים, ופרעה קם והכריז – הרי אתם ברשותכם. הרי אתם עבדיו של הקב"ה. הללו לו, עבדי ה'![2].
אז זוהי גאולה? התגלות ה', במורא גדול ובאותות? זוהי גאולה, שלוקח אותי הקב"ה ואני רצה אחריו, ואינני מספיקה להתפיח את הבצק, ואני זונחת את המושכות ומותירה לו, למלך העולם, לגאול אותי?
ואני הולכת אחריו לארץ לא זרועה - - -
והוא לוקח אותי. בעמוד אש ובעמוד ענן. בגילוי שכינה עצום שאין בו שום אשליה או כישוף; רק הכרה מבוארת, ברורה, צלולה, שמכוחה נאמין כולנו עד סוף כל הדורות במי שאמר והיה העולם, ובנבואת משה עבדו.
זוהי הגאולה אולי, ההרפיה הזו. העבד ה' שנעשינו מכוח הגאולה. כי קנה אותנו הקב"ה, אדונינו החדש, מידי האדון הקודם שלנו, פרעה, וכעת אנחנו לגמרי עבדיו. ואנחנו מורידים ראש, מרפים; מותירים את הבצק. מכניעים את ליבנו. מקבלים על עצמנו את העבדות הזו עד תומה. נותנים למלכות שמים למלא אותנו, מכף רגל ועד ראש, בלי שום רצון לנהל. להוביל. להחליט. להבין. בלי שום צורך לקחת חלק במשיכת החוטים של העולם הזה.
ואני יושבת על הכורסה בסלון, והאור והצל משחקים על אצבעותיי שהן פיסת אלוקות, והתיאור הנורא של זיידמן על הגטו מטריד אותי. המילים הכואבות של מאיר טשודנר, שלא רצה למות; התמונה שעוד חיה במוחי, מהאנשים הרגילים שראיתי שם, הפולנים שמסתובבים שם ברחובות בפשטות, שחיים היום במקום בו חיו לפני כל כך מעט זמן מאות אלפים אחרים, יהודים נרדפים, שאחר כך נשלחו לטרבלינקה - - -
ואז ממלאת אותי ההרפיה הזו. העבדות הזו, עם כל מה שהיא אומרת, ואני זונחת את המושכות. לרגע זה נראה שהבצק אינו מספיק להחמיץ; אך למעשה יש כאן משהו עמוק הרבה יותר, עצום הרבה יותר, שאינני מסוגלת להבין.
אני מותירה למלך העולם את החוטים. מביטה בהשתאות על היד שלי, ועל גילוי השכינה שבה.
חושבת על גטו ורשה, ומרפה. מקבלת על עצמי עול מלכות שמים, בכל הגוף. מכניעה את המחשבה ואת הלב. את הרצון להבין, את הצורך להכיל.
קמה, ומהללת לקב"ה על שאנו עבדיו, כמו שאמר פרעה בחצי הלילה ההוא.
ומרגישה, כמו שלא הרגשתי באף פסח אחר, גאולה.
- - -
[1] ציטוט מדויק מיומן גיטו ווארשה, הלל זיידמן, הוצאת השבועון "די אידישע וואך" ניו יורק תשי"ז, עמ' 134
[2] ילקוט שמעוני על התורה ר"ח ח'
16 תגובות
היגיון של אחר-צהריים גשום אחד
יש כלל, אמר פעם דני לסטודנטים באיזה כנס של חלוקת תארים. והכלל הוא, שלאן שלא תגיע בחיים – אם תמצא שם איזה עיתונאי, אז או שאתה ממש טוב, או שאתה גרוע.
עכשיו הוא יושב בבית הקפה, ברחוב צדדי של דרום עמק הסיליקון, ומולו יושב עיתונאי. עם המאק ואצבעות דבוקות למקלדת וכל התפאורה. חמוד כזה, שנאוצר מכשכש. מרחרח את האזור.
"אז זה בית הקפה שאתה יושב בו עם משקיעים?"
לדני ווילסון יש עיניים בהירות ורעמת שיער שמתחיל להלבין, שני כפתורים פתוחים בחולצה, שרוולים מקופלים, ללא חליפה ("רק ללוויות, ועניבה גם לשם לא"), ובאופן כללי רושם של ניצול הפריווילגיות מהמקום שהשיג בחיים.
על השולחן לפניו יש לכלוך שנדבק, הוא מגרד אותו. השנאוצר עוקב אחר אצבעותיו.
"בזמנים נורמליים, אז כן. זה המקום". עונה דני.
"ולמה דווקא כאן?"
דני מגרד בסנטרו וכובש דחף להציץ שמאלה, לחלון. "אני אוהב את הבית קפה הזה", הוא אומר. "וחוץ מזה, ככה אני לא צריך לכתוב מקום ביומן הפגישות. רק שעה".
אור נעים של אחר-צהריים נשפך מהחלונות על שולחנות העץ. בית הקפה שקט וריק, רק שניהם ומלצר משועמם עם מסיכה, מדפדף בפלאפון, עקביו נוקשים על הפרקט.
דני מגניב מבט לעננים ששטים באפרוריות הנינוחה של השמיים.
"איך אתה מעריך את המשבר הנוכחי, ווילסון?"
"מעריך?"
הוא לא מעריך משברים, איך בכלל אפשר להעריך דברים שלא ניתנים לשערוך. הוא בשורט*, אם מישהו מתעניין. על מי? על הכל. שורט בין-יקומי. כזה שאומר, אני לא מאמין בשום חתיכה דפוקה של השוק הזה בתקופה הקרובה. באופן כללי הוא מקפיא עכשיו השקעות עד שעניינים יתבהרו קצת. הטיפ היחיד שלו לחברות זה לחתוך בשלושים אחוז.
"שלושים אחוז?"
"מינימום. ארבעים, אם אפשר".
העיתונאי מלכסן מבט. "אתה יודע, אתה פרנואיד יחסית למשקיע מהמקום הזה".
לא, הוא לא יודע.
הוא גם לא יודע מתי זה ייגמר ומה בדיוק יקרה, וגם לא אם המשבר הזה ידמה ל-2008 או לבועת האינטרנט ב-2000. באופן כללי ידע זה דבר חמקמק. הוא כן יודע שיותר משקיעים מפסידים כסף מאשר מרוויחים, וגם שאין הרבה שנפלו בגלל סקפטיות-יתר. הוא יודע מי היו המנצחים ומי המפסידים במשבר הקודם אבל לא ממש יודע למה, אם כי יכול לנחש.
אנשים צוברים ידע בראש ואז מעריכים אותו מהבטן. ובאמת מה שצריך לדעת הוא לסנן את הוודאי מחוסר הוודאות, ולהעריך את המשקל הנכון של כל אחד.
"תופתע לשמוע לכמה מעט אנשים יש את היכולת הזאת".
העיתונאי מגרד את אפו בקצה עט חסר-שימוש.
"ווילסון, אתה קולט שאם אתה וכל החברֶה שלך הייתם קצת יותר אופטימיים היה לנו סיכוי לצאת מהסיפור הזה בלי מיתון. משבר זה בסך הכל כדור שלג".
"אם כולנו היינו רובוטים עם כפתור הפעלה של 'שלוש ארבע ו-', הרבה דברים היו נחמדים יותר. או פחות".
אם הייתה לנו היכולת הזאת, אולי כל הסיפור היה נגמר תוך חודש, כי כולם היו נכנסים לבתים ולא יוצאים וזהו. כי מי היה מחפש כתף להישען עליה או שיחה בבית קפה. כי מי היה מתגעגע.
עד לא מזמן פחדנו שאנחנו הופכים למחשבים; הנה באה הקורונה ואנחנו עושים את כל הטעויות האלה, אנושיות כל כך. פעם חשבו שהאדם רציונלי, יודע? אחרי זה הוחלט שהוא לא. איזה מן יצור דפוק זה, שבוחן את עצמו במראה עם פרצוף רציני ואומר, רציונלי או לא רציונלי, זאת השאלה. שכל כולו חשיבות עצמית מלאת אופטימיות מתסכלת, שבעצם הכל פתיר וזה רק אנחנו שמפספסים הזדמנויות. שאפשר למנוע את הכאוס של היקום, אבל באמת אנחנו לא יכולים אפילו למנוע את הכאוס של עצמנו.
"אני סוחר", דני אומר. "ולסחור טוב זה למכור כשהשוק מתמחר ביתר, ולקנות כשהוא מתמחר בחסר".
"אבל בתקופה הזאת. במה אתה סוחר?"
"בחוסר וודאות". הוא עונה. "איכשהו, השווקים תמיד מתמחרים אותו בחסר".
לך תבין, אנשים שואלים אותי מה אני מעריך ומתי זה ייגמר, ואני אומר שאין לי מושג, כי איך יהיה. והם אומרים, אוקיי, יש מצב שגם ביוני עוד נהיה קצת בתוך זה, אבל עד ספטמבר הכל בטוח יסתדר. ואני אומר, מאיפה לכם. והם פותחים עלי עיניים, כאילו, לא הגיוני שזה יימשך אחרי ספטמבר.
"ואני שואל, לכל הרוחות, מה זה אומר בדיוק, 'לא הגיוני'. איזה מן היגיון יש לכם, באיזה אוניברסיטה למדתם אותו. אם היינו טיפונת הגיוניים אולי היינו מסתגרים עכשיו בבתים ומגדלים עגבניות בחצר. אנשים ממציאים סיבתיות לחוסר וודאות והופכים אותה לנבואה הגיונית. קח טיפ ממני, ברגע שזיהית סיסטם של טיפשות אנושית קל להעמיד את מצב ההימור לטובתך".
העיתונאי ממצמץ. "עגבניות בחצר?"
דני נאנח.
הוא קם, מבקש סליחה לרגע ופונה לשירותים. בחדרון יש דלת חירום. פותח ויוצא לאוויר הקריר של בין הערביים הקליפורני.
אנשים צועדים, מחופרים במעיל גשם. הרחובות שקטים, דני חש בהם איכות של כפר נטוש לאחר שנכבש; חריקת חלון מתנדנד וספה מעט חמימה, גחלים בקמין עוד רוחשים.
עדיין ישנה האופטימיות הרגילה באוויר, מלווה בסימן שאלה. כמו משקיע-ערך מתבגר, עדיין מחזיק בציפורניים תמונה מתאדה לאיטה של בן-העשרים שהיה, חריף ולוחמן ותמים, מושיט ידיים לאחוז בהן את העולם כולו.
דני חצה את הכביש, צועד על יד בניין זכוכית. גשם החל לטפטף.
ירח זרח מעליו; הרים את עיניו ונשם עמוק את ריח האדמה, ממצמץ לטיפות. לרגע לא זז, כאילו שוקל להינטע תחת אותה יציבות בודדה. דברים עוד עמדו במקומם, אך באוויר כבר עמד געגוע.
תקע ידיו בכיסים ופנה לביתו.
"עושה מה?"
הוא הצביע על המסך. "הקרן שלו רכשה הרגע מניות, הן צונחות תוך כדי. מה הסיפור של האיש. בצהריים, שניה לפני שנעלם, הוא עוד הצהיר על פוזיציית שורט".
העורך הציץ מעל כתפו. "אנשים הם לא רציונליים, מה שבטוח".
העיתונאי רענן את הדף. על המסך עוד עמד ניסיונו הנואש של דני, קריאה אחרונה לדברים שהיו ואינם.
העורך קם ומתח את ידיו בעייפות. "אל תנסה אף פעם", הוא נופף בניירת מול אפו של העיתונאי, "להבין אנשים עשירים".
שניהם הנהנו לעצמם והלכו להכין קפה.
*מכירה בשורט: מכירה בחסר. הימור נגד נכס פיננסי בשוק שמשמעותו אמונה בסיכוי שהנכס ייפול.
תודה שקראתם,
אשמח מאד לביקורת.
(ואם ביקורת זאת מילה גדולה מידי, אז גם מילה אחת-שתיים כמו: ארוך מידי, קיטשי, לא מובן, מסורבל, כתיבה לא נוחה, קו עלילה בעייתי וכו' - יעזרו מאד. ותודה רבה מראש).
יש כלל, אמר פעם דני לסטודנטים באיזה כנס של חלוקת תארים. והכלל הוא, שלאן שלא תגיע בחיים – אם תמצא שם איזה עיתונאי, אז או שאתה ממש טוב, או שאתה גרוע.
עכשיו הוא יושב בבית הקפה, ברחוב צדדי של דרום עמק הסיליקון, ומולו יושב עיתונאי. עם המאק ואצבעות דבוקות למקלדת וכל התפאורה. חמוד כזה, שנאוצר מכשכש. מרחרח את האזור.
"אז זה בית הקפה שאתה יושב בו עם משקיעים?"
לדני ווילסון יש עיניים בהירות ורעמת שיער שמתחיל להלבין, שני כפתורים פתוחים בחולצה, שרוולים מקופלים, ללא חליפה ("רק ללוויות, ועניבה גם לשם לא"), ובאופן כללי רושם של ניצול הפריווילגיות מהמקום שהשיג בחיים.
על השולחן לפניו יש לכלוך שנדבק, הוא מגרד אותו. השנאוצר עוקב אחר אצבעותיו.
"בזמנים נורמליים, אז כן. זה המקום". עונה דני.
"ולמה דווקא כאן?"
דני מגרד בסנטרו וכובש דחף להציץ שמאלה, לחלון. "אני אוהב את הבית קפה הזה", הוא אומר. "וחוץ מזה, ככה אני לא צריך לכתוב מקום ביומן הפגישות. רק שעה".
אור נעים של אחר-צהריים נשפך מהחלונות על שולחנות העץ. בית הקפה שקט וריק, רק שניהם ומלצר משועמם עם מסיכה, מדפדף בפלאפון, עקביו נוקשים על הפרקט.
דני מגניב מבט לעננים ששטים באפרוריות הנינוחה של השמיים.
"איך אתה מעריך את המשבר הנוכחי, ווילסון?"
"מעריך?"
הוא לא מעריך משברים, איך בכלל אפשר להעריך דברים שלא ניתנים לשערוך. הוא בשורט*, אם מישהו מתעניין. על מי? על הכל. שורט בין-יקומי. כזה שאומר, אני לא מאמין בשום חתיכה דפוקה של השוק הזה בתקופה הקרובה. באופן כללי הוא מקפיא עכשיו השקעות עד שעניינים יתבהרו קצת. הטיפ היחיד שלו לחברות זה לחתוך בשלושים אחוז.
"שלושים אחוז?"
"מינימום. ארבעים, אם אפשר".
העיתונאי מלכסן מבט. "אתה יודע, אתה פרנואיד יחסית למשקיע מהמקום הזה".
לא, הוא לא יודע.
הוא גם לא יודע מתי זה ייגמר ומה בדיוק יקרה, וגם לא אם המשבר הזה ידמה ל-2008 או לבועת האינטרנט ב-2000. באופן כללי ידע זה דבר חמקמק. הוא כן יודע שיותר משקיעים מפסידים כסף מאשר מרוויחים, וגם שאין הרבה שנפלו בגלל סקפטיות-יתר. הוא יודע מי היו המנצחים ומי המפסידים במשבר הקודם אבל לא ממש יודע למה, אם כי יכול לנחש.
אנשים צוברים ידע בראש ואז מעריכים אותו מהבטן. ובאמת מה שצריך לדעת הוא לסנן את הוודאי מחוסר הוודאות, ולהעריך את המשקל הנכון של כל אחד.
"תופתע לשמוע לכמה מעט אנשים יש את היכולת הזאת".
העיתונאי מגרד את אפו בקצה עט חסר-שימוש.
"ווילסון, אתה קולט שאם אתה וכל החברֶה שלך הייתם קצת יותר אופטימיים היה לנו סיכוי לצאת מהסיפור הזה בלי מיתון. משבר זה בסך הכל כדור שלג".
"אם כולנו היינו רובוטים עם כפתור הפעלה של 'שלוש ארבע ו-', הרבה דברים היו נחמדים יותר. או פחות".
אם הייתה לנו היכולת הזאת, אולי כל הסיפור היה נגמר תוך חודש, כי כולם היו נכנסים לבתים ולא יוצאים וזהו. כי מי היה מחפש כתף להישען עליה או שיחה בבית קפה. כי מי היה מתגעגע.
עד לא מזמן פחדנו שאנחנו הופכים למחשבים; הנה באה הקורונה ואנחנו עושים את כל הטעויות האלה, אנושיות כל כך. פעם חשבו שהאדם רציונלי, יודע? אחרי זה הוחלט שהוא לא. איזה מן יצור דפוק זה, שבוחן את עצמו במראה עם פרצוף רציני ואומר, רציונלי או לא רציונלי, זאת השאלה. שכל כולו חשיבות עצמית מלאת אופטימיות מתסכלת, שבעצם הכל פתיר וזה רק אנחנו שמפספסים הזדמנויות. שאפשר למנוע את הכאוס של היקום, אבל באמת אנחנו לא יכולים אפילו למנוע את הכאוס של עצמנו.
"אני סוחר", דני אומר. "ולסחור טוב זה למכור כשהשוק מתמחר ביתר, ולקנות כשהוא מתמחר בחסר".
"אבל בתקופה הזאת. במה אתה סוחר?"
"בחוסר וודאות". הוא עונה. "איכשהו, השווקים תמיד מתמחרים אותו בחסר".
לך תבין, אנשים שואלים אותי מה אני מעריך ומתי זה ייגמר, ואני אומר שאין לי מושג, כי איך יהיה. והם אומרים, אוקיי, יש מצב שגם ביוני עוד נהיה קצת בתוך זה, אבל עד ספטמבר הכל בטוח יסתדר. ואני אומר, מאיפה לכם. והם פותחים עלי עיניים, כאילו, לא הגיוני שזה יימשך אחרי ספטמבר.
"ואני שואל, לכל הרוחות, מה זה אומר בדיוק, 'לא הגיוני'. איזה מן היגיון יש לכם, באיזה אוניברסיטה למדתם אותו. אם היינו טיפונת הגיוניים אולי היינו מסתגרים עכשיו בבתים ומגדלים עגבניות בחצר. אנשים ממציאים סיבתיות לחוסר וודאות והופכים אותה לנבואה הגיונית. קח טיפ ממני, ברגע שזיהית סיסטם של טיפשות אנושית קל להעמיד את מצב ההימור לטובתך".
העיתונאי ממצמץ. "עגבניות בחצר?"
דני נאנח.
הוא קם, מבקש סליחה לרגע ופונה לשירותים. בחדרון יש דלת חירום. פותח ויוצא לאוויר הקריר של בין הערביים הקליפורני.
אנשים צועדים, מחופרים במעיל גשם. הרחובות שקטים, דני חש בהם איכות של כפר נטוש לאחר שנכבש; חריקת חלון מתנדנד וספה מעט חמימה, גחלים בקמין עוד רוחשים.
עדיין ישנה האופטימיות הרגילה באוויר, מלווה בסימן שאלה. כמו משקיע-ערך מתבגר, עדיין מחזיק בציפורניים תמונה מתאדה לאיטה של בן-העשרים שהיה, חריף ולוחמן ותמים, מושיט ידיים לאחוז בהן את העולם כולו.
דני חצה את הכביש, צועד על יד בניין זכוכית. גשם החל לטפטף.
ירח זרח מעליו; הרים את עיניו ונשם עמוק את ריח האדמה, ממצמץ לטיפות. לרגע לא זז, כאילו שוקל להינטע תחת אותה יציבות בודדה. דברים עוד עמדו במקומם, אך באוויר כבר עמד געגוע.
תקע ידיו בכיסים ופנה לביתו.
***
העיתונאי הביט במסך, מוטרד. "למה הוא עושה את זה?""עושה מה?"
הוא הצביע על המסך. "הקרן שלו רכשה הרגע מניות, הן צונחות תוך כדי. מה הסיפור של האיש. בצהריים, שניה לפני שנעלם, הוא עוד הצהיר על פוזיציית שורט".
העורך הציץ מעל כתפו. "אנשים הם לא רציונליים, מה שבטוח".
העיתונאי רענן את הדף. על המסך עוד עמד ניסיונו הנואש של דני, קריאה אחרונה לדברים שהיו ואינם.
העורך קם ומתח את ידיו בעייפות. "אל תנסה אף פעם", הוא נופף בניירת מול אפו של העיתונאי, "להבין אנשים עשירים".
שניהם הנהנו לעצמם והלכו להכין קפה.
*מכירה בשורט: מכירה בחסר. הימור נגד נכס פיננסי בשוק שמשמעותו אמונה בסיכוי שהנכס ייפול.
אז הדמות של דני היא שילוב של שתי דמויות משקיעים שהיו לי בראש.
הראשון הוא משקיע אמריקאי שתואר בספר על משבר משכנתאות הסאבפריים ב-2008. כשהגיע לפגישה או אירוע שלא מצאו חן בעיניו הוא פשוט היה יוצא לרגע, ולא חוזר.
השני והעיקרי הוא אורן זאב, משקיע ישראלי מעמק הסיליקון. שמעתי וובינר שהעביר (דרך קמא-טק, למי שמעוניין) והתרשמתי, בעיקר, מהזהירות שלו. איכשהו, כשאומרים לך משקיע מעמק הסיליקון, זהירות היא לא הדבר הראשון שתחשוב עליו. כמובן שאין בנכתב להביע את דעותיו על המצב או בכלל, שאלתי ממנו רק את רוח הדברים.
אה, וגם את בית הקפה. כן, גם הוא נוהג לערוך את כל הפגישות העסקיות שלו באותו בית קפה קבוע (בזמנים רגילים, כמובן. עכשיו זה בעיקר פגישות זום). לטענתו, הסיבה לכך היא הנוחות בכך שהוא לא צריך לרשום מיקום פגישה ביומן הפגישות שלו.
טכניקת הכתיבה, אם אפשר לקרוא לזה טכניקה, היא של כתיבה תיאורית בשיבוץ דיבור ישיר. בדרך כלל היא נוחה כשלא רוצים למלא סיפור בחמישים אחוז ציטוט, וגם כשרוצים לתאר דברים בלשון כתיבה בשילוב תחושה של דיבור ישיר (שבדרך כלל מונע מלכתוב בצורה חדה או תמציתית).
מצאתי את הסגנון בעיקר בסיפורים שדורשים ציטוטים של הסברים - כדוגמת סיפורי מטופלים, שם הרופא צריך להסביר לחולה על המחלה, או ספרות עיתונאית - אבל נדמה לי שגם נעמי צוובנר משתמשת בה לפעמים, ואולי סופרים נוספים.
מקווה שתאהבו.
הראשון הוא משקיע אמריקאי שתואר בספר על משבר משכנתאות הסאבפריים ב-2008. כשהגיע לפגישה או אירוע שלא מצאו חן בעיניו הוא פשוט היה יוצא לרגע, ולא חוזר.
השני והעיקרי הוא אורן זאב, משקיע ישראלי מעמק הסיליקון. שמעתי וובינר שהעביר (דרך קמא-טק, למי שמעוניין) והתרשמתי, בעיקר, מהזהירות שלו. איכשהו, כשאומרים לך משקיע מעמק הסיליקון, זהירות היא לא הדבר הראשון שתחשוב עליו. כמובן שאין בנכתב להביע את דעותיו על המצב או בכלל, שאלתי ממנו רק את רוח הדברים.
אה, וגם את בית הקפה. כן, גם הוא נוהג לערוך את כל הפגישות העסקיות שלו באותו בית קפה קבוע (בזמנים רגילים, כמובן. עכשיו זה בעיקר פגישות זום). לטענתו, הסיבה לכך היא הנוחות בכך שהוא לא צריך לרשום מיקום פגישה ביומן הפגישות שלו.
טכניקת הכתיבה, אם אפשר לקרוא לזה טכניקה, היא של כתיבה תיאורית בשיבוץ דיבור ישיר. בדרך כלל היא נוחה כשלא רוצים למלא סיפור בחמישים אחוז ציטוט, וגם כשרוצים לתאר דברים בלשון כתיבה בשילוב תחושה של דיבור ישיר (שבדרך כלל מונע מלכתוב בצורה חדה או תמציתית).
מצאתי את הסגנון בעיקר בסיפורים שדורשים ציטוטים של הסברים - כדוגמת סיפורי מטופלים, שם הרופא צריך להסביר לחולה על המחלה, או ספרות עיתונאית - אבל נדמה לי שגם נעמי צוובנר משתמשת בה לפעמים, ואולי סופרים נוספים.
מקווה שתאהבו.
תודה שקראתם,
אשמח מאד לביקורת.
(ואם ביקורת זאת מילה גדולה מידי, אז גם מילה אחת-שתיים כמו: ארוך מידי, קיטשי, לא מובן, מסורבל, כתיבה לא נוחה, קו עלילה בעייתי וכו' - יעזרו מאד. ותודה רבה מראש).
13 תגובות
(- - - גאה לחנוך את המקדם החדש - - -)
במאמר זה ארצה לסקור סוגים שונים של טורים סאטיריים.
הקדמה א.
אמת כי מן הראוי, שהדבר הראשון שאעשה כמנהג בבח"פ, הוא ללכת לויקיפדיה ולהעתיק משם את הערך 'סאטירה' (כולל ציטוט מילים שלא שמתי לב שהם קישורים...). אבל אני בדווקא לא אעשה זאת כי אני רוצה לכתוב את מה שאני חושב ולא את מה שאחרים כבר חשבו לפניי. לכן לא אוכל לספר לכם מה מקורה של המילה סאטירה (בטח משהו בלטינית), או מי היה כותב הסאטירה הראשון (מן הסתם איזה יווני).
הקדמה ב.
בדרך כלל מאמרים על הומור וסאטירה הם בלתי מצחיקים עד יבשים וממושקפים, לקיים מה שנאמר 'המהנדס לא צריך להיות משולש'. מה לעשות, אלו הם החיים.
ועכשיו למנה העיקרית.
אז מהי סאטירה?
הסאטירה, כהגדרתה המילונית היא 'יצירה כתובה או מומחזת, שמאירה זוויות של המציאות באופן מוגזם או משעשע' (ההגדרה שלי. אל תחשבו שנשברתי והצצתי בויקיפדיה).
סאטירה היא לא הומור. היא סניף בתוך סוגת ההומור. סאטירה היא מאמר עם מסר, עם אג'נדה, עם מטרה. אלא שהמסר מוגש כשהוא עטוף במרכיבים שמחליקים היטב בגרון.
כותבים סאטיריים ידועים: אפרים קישון, יאיר לפיד, פ. חובב.
הסאטירה כוללת מוטיבים שונים ואלו הם:
- הגזמה
לקחת זכוכית מגדלת (מטאפורית) ולתאר דבר קטן כדבר גדול. או תופעה זניחה כתופעה חובקת עולם. כמדומני שהגזמה היא המוטיב הנפוץ ביותר והמאפיין ביותר של הסאטירה.
דוגמא לטור שבנוי כולו על הגזמה - הניודניקים
- המעטה
המוטיב ההפוך מהגזמה (יש מקום לומר שהמעטה היא בעצם גם הגזמה. הגזמה ביחס פחוּת). לתאר דבר משמעותי וגדול כדבר זניח ושולי. טורים שבנויים על מוטיב זה, הם די נדירים. אם כי משפטים 'ממעיטים' - ניתן למצוא לא מעט.
דוגמא לטור כעין זה - הראיון שלא תקראו
- אירוניה
אירוניה היא הצבת מראה, הצגת סתירה פנימית.
דוגמא לטור שבנוי על אירוניה - הבנות של היום
(היה פה פעם אשכול שלם שעסק במשפטים אירוניים).
- האנשה
ייחוס תכונות או יכולת דיבור לחפצים / בעלי חיים / תופעות. תיאורם כבעלי יכולות או נטיות אנושיות. (הניק @שיילה מומחה בכגון דא)
דוגמא: מזל טוב או אני מגיע בלילות (ובמובן מסוים גם מרכז לעינוי קולי)
- הקבלה
העמדת שני נושאים שאינם קשורים לכאורה, זה לצד זה, תוך הקבלה בין דברים שדומים בין שניהם.
דוגמא: הדיבוק מבני ברק
- הטעיה
מוטיב זה הוא גם נפוץ מאד בסוגת הסאטירה. כגון דו שיח שהקורא (או אחד משני המשוחחים) בטוח שמדברים על נושא אחד ובסוף מתגלה שמדובר על נושא אחר
דוגמא לטור שבנוי על הטעיה - התקופה הרעה שלי
- ניבוי
תיאור עתידי של המציאות. על פי רוב תוך הגזמה (ע"ע) של תופעות קיימות.
דוגמא: אבוי לפתרון שכזה (סבא נחום)
- הבחנה
הבחנה והנחת אצבע על תופעות נסתרות שהרבה חווים אך לא שמים לב אליהם. (כעין הסוגה המכונה 'סטנדאפ').
דוגמא: תורת האבולוציה
פעמים רבות טורים סאטיריים הם גם טורים הומוריסטיים ולכן מכילים מוטיבים הומוריסטיים נוספים כגון משחקי מילים, פראפרזה ועוד
במאמר זה ארצה לסקור סוגים שונים של טורים סאטיריים.
הקדמה א.
אמת כי מן הראוי, שהדבר הראשון שאעשה כמנהג בבח"פ, הוא ללכת לויקיפדיה ולהעתיק משם את הערך 'סאטירה' (כולל ציטוט מילים שלא שמתי לב שהם קישורים...). אבל אני בדווקא לא אעשה זאת כי אני רוצה לכתוב את מה שאני חושב ולא את מה שאחרים כבר חשבו לפניי. לכן לא אוכל לספר לכם מה מקורה של המילה סאטירה (בטח משהו בלטינית), או מי היה כותב הסאטירה הראשון (מן הסתם איזה יווני).
הקדמה ב.
בדרך כלל מאמרים על הומור וסאטירה הם בלתי מצחיקים עד יבשים וממושקפים, לקיים מה שנאמר 'המהנדס לא צריך להיות משולש'. מה לעשות, אלו הם החיים.
ועכשיו למנה העיקרית.
אז מהי סאטירה?
הסאטירה, כהגדרתה המילונית היא 'יצירה כתובה או מומחזת, שמאירה זוויות של המציאות באופן מוגזם או משעשע' (ההגדרה שלי. אל תחשבו שנשברתי והצצתי בויקיפדיה).
סאטירה היא לא הומור. היא סניף בתוך סוגת ההומור. סאטירה היא מאמר עם מסר, עם אג'נדה, עם מטרה. אלא שהמסר מוגש כשהוא עטוף במרכיבים שמחליקים היטב בגרון.
כותבים סאטיריים ידועים: אפרים קישון, יאיר לפיד, פ. חובב.
הסאטירה כוללת מוטיבים שונים ואלו הם:
- הגזמה
לקחת זכוכית מגדלת (מטאפורית) ולתאר דבר קטן כדבר גדול. או תופעה זניחה כתופעה חובקת עולם. כמדומני שהגזמה היא המוטיב הנפוץ ביותר והמאפיין ביותר של הסאטירה.
דוגמא לטור שבנוי כולו על הגזמה - הניודניקים
- המעטה
המוטיב ההפוך מהגזמה (יש מקום לומר שהמעטה היא בעצם גם הגזמה. הגזמה ביחס פחוּת). לתאר דבר משמעותי וגדול כדבר זניח ושולי. טורים שבנויים על מוטיב זה, הם די נדירים. אם כי משפטים 'ממעיטים' - ניתן למצוא לא מעט.
דוגמא לטור כעין זה - הראיון שלא תקראו
- אירוניה
אירוניה היא הצבת מראה, הצגת סתירה פנימית.
דוגמא לטור שבנוי על אירוניה - הבנות של היום
(היה פה פעם אשכול שלם שעסק במשפטים אירוניים).
- האנשה
ייחוס תכונות או יכולת דיבור לחפצים / בעלי חיים / תופעות. תיאורם כבעלי יכולות או נטיות אנושיות. (הניק @שיילה מומחה בכגון דא)
דוגמא: מזל טוב או אני מגיע בלילות (ובמובן מסוים גם מרכז לעינוי קולי)
- הקבלה
העמדת שני נושאים שאינם קשורים לכאורה, זה לצד זה, תוך הקבלה בין דברים שדומים בין שניהם.
דוגמא: הדיבוק מבני ברק
- הטעיה
מוטיב זה הוא גם נפוץ מאד בסוגת הסאטירה. כגון דו שיח שהקורא (או אחד משני המשוחחים) בטוח שמדברים על נושא אחד ובסוף מתגלה שמדובר על נושא אחר
דוגמא לטור שבנוי על הטעיה - התקופה הרעה שלי
- ניבוי
תיאור עתידי של המציאות. על פי רוב תוך הגזמה (ע"ע) של תופעות קיימות.
דוגמא: אבוי לפתרון שכזה (סבא נחום)
- הבחנה
הבחנה והנחת אצבע על תופעות נסתרות שהרבה חווים אך לא שמים לב אליהם. (כעין הסוגה המכונה 'סטנדאפ').
דוגמא: תורת האבולוציה
פעמים רבות טורים סאטיריים הם גם טורים הומוריסטיים ולכן מכילים מוטיבים הומוריסטיים נוספים כגון משחקי מילים, פראפרזה ועוד
12 תגובות
7 תגובות
29 תגובות
12 תגובות
3 תגובות
אני באופן אישי חובבת כתיבת אלגוריות (וגם קריאת
)
מעניין לשמוע אם יש עוד כמוני
ולקרוא אלגוריות שלכם...
אלגוריה היא יצירה שיש לה משמעות מעבר לתוכנה המפורש והגלוי של היצירה עצמה. היא נועדה להעביר מסר או מוסר השכל באמצעות סיפור, לרוב תוך שימוש באנלוגיה לחיים ולמציאות.
אלגוריה היא לרוב יצירה ספרותית, המועברת גם באמצעות אמנות חזותית כגון: ציור, פיסול, צילום, קולנוע, תיאטרון או כל סוג אחר של יצירה אמנותית.
)מעניין לשמוע אם יש עוד כמוני
ולקרוא אלגוריות שלכם...
אלגוריה היא יצירה שיש לה משמעות מעבר לתוכנה המפורש והגלוי של היצירה עצמה. היא נועדה להעביר מסר או מוסר השכל באמצעות סיפור, לרוב תוך שימוש באנלוגיה לחיים ולמציאות.
אלגוריה היא לרוב יצירה ספרותית, המועברת גם באמצעות אמנות חזותית כגון: ציור, פיסול, צילום, קולנוע, תיאטרון או כל סוג אחר של יצירה אמנותית.
47 תגובות
5 תגובות
25 תגובות
0 תגובות
18 תגובות
6 תגובות
כהמשך לאשכול הזה
להלן מאמר שהתפרסם בטור הביקורת שלי בעיתון 'יחידה'
(קצת מתלבטת אם להעלות עם מקדם 'ביקורת ספרות' או 'שיתוף'. יש אולי אפשרות להוסיף את המקדם 'מאמר'? @מ"ם ?)
להלן מכתבה של הסופרת אורית הראל, כתגובה למאמרנו הקודם:
ביחס לשיר שעמד לביקורת:
"אומנם איני מבינה ולא כלום בשירה, חריזה וכו', ומה שאומר – זו הערת הדיוט לעניין זה, ממש מהאינטואיציה בלבד.
אולם, קשה לי להסכים עם דבריה של הכותבת המלומדת שאין כל משמעות תוכנית לשורות:
באפלה נבקע פתאום השער,
מציץ מתוכו בפליאה, הסהר:
על מה כל הסער?
שהן לצורך התפאורה בלבד.
ביחס לעולם שנתון בסערה שכולו בין שמיים לארץ (הגשם, העננים והרוח) מצוי הירח מעל, ומשם, מנקודת תצפית (מטאפורית) גבוהה הוא יכול, וטבעי שישאל ויתמה – על מה הסער.
בעיניי, הירח מייצג את המרכיבים התלויים ועומדים, הברורים, הלא משתנים, האמיתיות המוחלטות שהספק לא צועד איתן.
לעומתו הגשם והרוח, מושפעים ומשתנים, אין בהם ממד קבוע ויציב. ואם יש ספקות ושאלות הם מטפטים ונושבים בתוכם. אלמנט השקט מול הסער גם הוא מתאים כי כדרכו, הופעת הירח אינה מלווה ברעשים וסערות.
בקיצור, הירח אינו לשם תפאורה כלל. הוא מהותי, אם נרצה. וכמובן זה בעיני המתבונן.
ועוד מחשבה שעלתה אגב כך בראשי – כל הסצנה הכל כך ויזואלית הזו – הסער מלמטה ומלמעלה הירח (בטוח ירח מלא...) מציץ ושואל – כמו המבוגר האחראי, מעל השבלולים והפרחים חסרי הישע, רכוני הראש – יכולה להיות מצוינת בשיר לילדים.
(ואדגיש – אינני טוענת בכף שהשיר בגרסה הראשונה התאים לילדים. כלל לא.) פשוט מחשבה."
אורית הראל
על כוונות ונסתרות
קודם כל, תודה על ההתייחסות הארוכה והעיונית למאמר הקודם ולשיר המקסים שהופיע בו. הסברת את דברייך בטוב טעם ובצורה משכנעת מאוד.
לפי דברייך, שלושת השורות המדוברות לא היו ריקות מתוכן, כפי שנטען במאמר, אלא דווקא מלאות בתוכן.
וזה מציב אותנו בפני תגלית יפהפייה בשירה: איך זה ששני ניתוחים שונים לאותו שיר – יוצרים מסקנה שונה בתכלית?
בעוד שקורא אחד הבין כוונה מסוימת (או אי-כוונה, במקרה שלנו), הבין הקורא האחר כוונה שונה לחלוטין.
המקרה הזה מגלה לנו את יסוד המושג הנקרא "כוונת המשורר".
מהי כוונת המשורר?
כשאדם כותב, הוא בעצם נמצא כל העת בפעולה מוגדרת של בחירת מילים. העט, או המקלדת, מבצעות פעולה טכנית לגמרי של הוצאת המילים ותיעודן, בעוד שהכותב עצמו עושה את כל העבודה מאחורי הקלעים: מה לכתוב?
השאלה מה גרם לכותב לבחור במילה זו – היא שאלת מיליון הדולר: "מהי כוונת המשורר".
הכותב יושב עם פינצטה ובוחר את המילים: האם אני רוצה לכתוב על ירוק או על צהוב? 'כאב' או 'כמיהה'? הולך, צועד או שמא פוסע? לכל משפט ולכל כוונה הידיעה שלו בוחרת את המילה ש"מתאימה" לו.
אלא מה? לא תמיד הוא יודע מה מתאים לו.
אבל הוא מרגיש.
כוונת המשורר מתחלקת בעצם לשניים: מה שהכותב יודע שהוא מתכוון אליו, ומה שהכותב מרגיש שהוא מתכוון אליו. שיר אומנם לא נכתב רק מרגש אלא גם משכל, רק הרגש כמעט תמיד הרגש משחק בו תפקיד דומיננטי.
זהו היופי המדהים של השירה. זה מה שמחבר בין אנשים וממכר לעונג וללחן שבכל שיר: כל אדם יכול להתחבר למה שליבו רוצה. וכמה. ונמשך.
שיר אינו חוזה, הוא אינו מאמר. שיר אינו מסמך שכלי, הוא נכתב מרגש.
קוראים וכוונות:
ברגע שיש לנו את הכוונה הרגשית, מלבד השכלית, הרי שכל אדם שקורא שיר גם אם אינו מבין את הכוונה השכלית שלו, כלומר את פירוש המילים, למה בדיוק הכותב התכוון במילה הזו, הרי שהוא מסוגל להבין את מה שמסתתר מאחורי המילים. הוא מחבר את הכוונה הרגשית לרגש שלו עצמו. זאת הסיבה שקורא יכוון מילים מסוימות לרגש או לסיטואציה שמתחוללים בו כעת, בעוד שכוונת המשורר כלל לא כיוונה לכך, אלא למשהו אחר בתכלית. זאת לא כוונה עובדתית, זאת כוונה רגשית והיא יכולה להיות מורחבת לאינסוף כיוונים.
במקרה הספציפי שלנו, גם אם הכותבת אפילו לא חשבה על גורמי השמיים, הרי שלסופרת אורית הראל זה היה ברור מאליו. זוהי כוונה רגשית שאינה חייבת להיות מועברת דרך השיר, הוא מועברת דרך הרגש.
בהצלחה!
להלן מאמר שהתפרסם בטור הביקורת שלי בעיתון 'יחידה'
(קצת מתלבטת אם להעלות עם מקדם 'ביקורת ספרות' או 'שיתוף'. יש אולי אפשרות להוסיף את המקדם 'מאמר'? @מ"ם ?)
כוונת המשורר / מ. י. פרצמן
להלן מכתבה של הסופרת אורית הראל, כתגובה למאמרנו הקודם:
ביחס לשיר שעמד לביקורת:
"אומנם איני מבינה ולא כלום בשירה, חריזה וכו', ומה שאומר – זו הערת הדיוט לעניין זה, ממש מהאינטואיציה בלבד.
אולם, קשה לי להסכים עם דבריה של הכותבת המלומדת שאין כל משמעות תוכנית לשורות:
באפלה נבקע פתאום השער,
מציץ מתוכו בפליאה, הסהר:
על מה כל הסער?
שהן לצורך התפאורה בלבד.
ביחס לעולם שנתון בסערה שכולו בין שמיים לארץ (הגשם, העננים והרוח) מצוי הירח מעל, ומשם, מנקודת תצפית (מטאפורית) גבוהה הוא יכול, וטבעי שישאל ויתמה – על מה הסער.
בעיניי, הירח מייצג את המרכיבים התלויים ועומדים, הברורים, הלא משתנים, האמיתיות המוחלטות שהספק לא צועד איתן.
לעומתו הגשם והרוח, מושפעים ומשתנים, אין בהם ממד קבוע ויציב. ואם יש ספקות ושאלות הם מטפטים ונושבים בתוכם. אלמנט השקט מול הסער גם הוא מתאים כי כדרכו, הופעת הירח אינה מלווה ברעשים וסערות.
בקיצור, הירח אינו לשם תפאורה כלל. הוא מהותי, אם נרצה. וכמובן זה בעיני המתבונן.
ועוד מחשבה שעלתה אגב כך בראשי – כל הסצנה הכל כך ויזואלית הזו – הסער מלמטה ומלמעלה הירח (בטוח ירח מלא...) מציץ ושואל – כמו המבוגר האחראי, מעל השבלולים והפרחים חסרי הישע, רכוני הראש – יכולה להיות מצוינת בשיר לילדים.
(ואדגיש – אינני טוענת בכף שהשיר בגרסה הראשונה התאים לילדים. כלל לא.) פשוט מחשבה."
אורית הראל
***
על כוונות ונסתרות
קודם כל, תודה על ההתייחסות הארוכה והעיונית למאמר הקודם ולשיר המקסים שהופיע בו. הסברת את דברייך בטוב טעם ובצורה משכנעת מאוד.
לפי דברייך, שלושת השורות המדוברות לא היו ריקות מתוכן, כפי שנטען במאמר, אלא דווקא מלאות בתוכן.
וזה מציב אותנו בפני תגלית יפהפייה בשירה: איך זה ששני ניתוחים שונים לאותו שיר – יוצרים מסקנה שונה בתכלית?
בעוד שקורא אחד הבין כוונה מסוימת (או אי-כוונה, במקרה שלנו), הבין הקורא האחר כוונה שונה לחלוטין.
המקרה הזה מגלה לנו את יסוד המושג הנקרא "כוונת המשורר".
מהי כוונת המשורר?
כשאדם כותב, הוא בעצם נמצא כל העת בפעולה מוגדרת של בחירת מילים. העט, או המקלדת, מבצעות פעולה טכנית לגמרי של הוצאת המילים ותיעודן, בעוד שהכותב עצמו עושה את כל העבודה מאחורי הקלעים: מה לכתוב?
השאלה מה גרם לכותב לבחור במילה זו – היא שאלת מיליון הדולר: "מהי כוונת המשורר".
הכותב יושב עם פינצטה ובוחר את המילים: האם אני רוצה לכתוב על ירוק או על צהוב? 'כאב' או 'כמיהה'? הולך, צועד או שמא פוסע? לכל משפט ולכל כוונה הידיעה שלו בוחרת את המילה ש"מתאימה" לו.
אלא מה? לא תמיד הוא יודע מה מתאים לו.
אבל הוא מרגיש.
כוונת המשורר מתחלקת בעצם לשניים: מה שהכותב יודע שהוא מתכוון אליו, ומה שהכותב מרגיש שהוא מתכוון אליו. שיר אומנם לא נכתב רק מרגש אלא גם משכל, רק הרגש כמעט תמיד הרגש משחק בו תפקיד דומיננטי.
זהו היופי המדהים של השירה. זה מה שמחבר בין אנשים וממכר לעונג וללחן שבכל שיר: כל אדם יכול להתחבר למה שליבו רוצה. וכמה. ונמשך.
שיר אינו חוזה, הוא אינו מאמר. שיר אינו מסמך שכלי, הוא נכתב מרגש.
קוראים וכוונות:
ברגע שיש לנו את הכוונה הרגשית, מלבד השכלית, הרי שכל אדם שקורא שיר גם אם אינו מבין את הכוונה השכלית שלו, כלומר את פירוש המילים, למה בדיוק הכותב התכוון במילה הזו, הרי שהוא מסוגל להבין את מה שמסתתר מאחורי המילים. הוא מחבר את הכוונה הרגשית לרגש שלו עצמו. זאת הסיבה שקורא יכוון מילים מסוימות לרגש או לסיטואציה שמתחוללים בו כעת, בעוד שכוונת המשורר כלל לא כיוונה לכך, אלא למשהו אחר בתכלית. זאת לא כוונה עובדתית, זאת כוונה רגשית והיא יכולה להיות מורחבת לאינסוף כיוונים.
במקרה הספציפי שלנו, גם אם הכותבת אפילו לא חשבה על גורמי השמיים, הרי שלסופרת אורית הראל זה היה ברור מאליו. זוהי כוונה רגשית שאינה חייבת להיות מועברת דרך השיר, הוא מועברת דרך הרגש.
בהצלחה!
2 תגובות
22 תגובות
10 תגובות
6 תגובות
4 תגובות
נְשִׁיפַת חָלִיל
וּכְתֹנֶת לְבָנָה,
רֵיחַ כְּרָמִים
קְטֹרֶת וּלְבוֹנָה.
וּמִן הַגַּיְא -
שׁוֹרֵק לִבְנֵי מְרוֹן,
וְקוֹלוֹ נִשְׁמָע
עַל הָרֵי חֶבְרוֹן.
הַגֶּשֶׁם חָלַף עִם סְתָיו,
תַּמָּה הָעוֹנָה.
וּמְחוֹל הַצִּפּוֹרִים -
כְּמִדֵּי שָׁנָה.
וּבַלְבָנוֹן יֵשׁ דַּי,
וְעֵדֶר בַּשָׁרוֹן.
מָתַי יִקְרַב הַקֵּץ
אֶת יְשֵׁנֵי חֶבְרוֹן.
וְהָיָה תָּכוֹל זָהָב,
וְלֹא עוֹד עֲנָנָה.
אֱמֶת תִּצְמַח מֵאֶרֶץ,
מִכְּנָפָהּ מַנְגִּינָה.
וּבְשִׁיר עָרֵב
אִלֵּם בְּשִׁיר יָרוֹן -
הֵאִיר הַמִּזְרָח
עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן.
וּכְתֹנֶת לְבָנָה,
רֵיחַ כְּרָמִים
קְטֹרֶת וּלְבוֹנָה.
וּמִן הַגַּיְא -
שׁוֹרֵק לִבְנֵי מְרוֹן,
וְקוֹלוֹ נִשְׁמָע
עַל הָרֵי חֶבְרוֹן.
הַגֶּשֶׁם חָלַף עִם סְתָיו,
תַּמָּה הָעוֹנָה.
וּמְחוֹל הַצִּפּוֹרִים -
כְּמִדֵּי שָׁנָה.
וּבַלְבָנוֹן יֵשׁ דַּי,
וְעֵדֶר בַּשָׁרוֹן.
מָתַי יִקְרַב הַקֵּץ
אֶת יְשֵׁנֵי חֶבְרוֹן.
וְהָיָה תָּכוֹל זָהָב,
וְלֹא עוֹד עֲנָנָה.
אֱמֶת תִּצְמַח מֵאֶרֶץ,
מִכְּנָפָהּ מַנְגִּינָה.
וּבְשִׁיר עָרֵב
אִלֵּם בְּשִׁיר יָרוֹן -
הֵאִיר הַמִּזְרָח
עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן.
שיר זה נכתב תחת אותה השראה שבה נכתב השיר ומה קול הצאן.
אך מה רב השוני ביניהם. (כולם היו בני...)
הסיפור הוא על ר' מוטל סלונימר זיע"א, שהלך בי"ד ניסן לכותל ובדרך שמע פעיית כבשים.
אז שח למלויו: 'היודעים אתם מה הם פועים? - הם טוענים עלינו! שהם היו אמורים עכשיו להיות מוקרבים כקרבנות פסח, אך בגלל עוונותינו הם עדיין כאן, ביד הערבי...'
אך מה רב השוני ביניהם. (כולם היו בני...)
הסיפור הוא על ר' מוטל סלונימר זיע"א, שהלך בי"ד ניסן לכותל ובדרך שמע פעיית כבשים.
אז שח למלויו: 'היודעים אתם מה הם פועים? - הם טוענים עלינו! שהם היו אמורים עכשיו להיות מוקרבים כקרבנות פסח, אך בגלל עוונותינו הם עדיין כאן, ביד הערבי...'
10 תגובות
0 תגובות
0 תגובות
19 תגובות
1 תגובות
הצטרפות לניוזלטר
איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
לוח מודעות
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- ברוריה2266
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- wg
- נוצר:
- פורממן
- נוצר:
- יהונתן כץ
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- נופש עם נוף לכנרת
- נוצר:
- שותף בעסק
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית
🌊 Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית 🌊...
וילת ''נופש בגבעה” – חופשה ברמה אחרת באשקלון!
וילת “נופש בגבעה” אירוח ברמה אחרת...!!
פתוחה...
חופשה משפחתית יוקרתית: 5 חדרים בקו הים 🌊
נופש יוקרתי על הים: דירת 5 חדרים מרווחת (2...
יחידה לזוג באזור גן ורשא
יחידה מהממת ומטופחת נקיה לפסח עם ממ"ד!!
במרכז העיר
דירת נופש משופצת ונקיה ברמה!
דירה נקיה מאוד, אפשר לקבל במייל תמונות, צמודה...
דירת נופש בקריית שמואל עם נוף עוצר נשימה לכנרת
דירת הנופש נמצאת במרכז קרית שמואל ליד השטיבלאך...
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים לדירת 3 חדרי שינה בנתניה לפסח!!
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים בדירת 3...
דירת נופש מפנקת מושכרת לכל חג הפסח ב4000 ש"ח
דירה אירוח
דירת אירוח מפנקת ונעימה לזוג או...
צימר זוגי / משפחתי מפנק בישוב הנופש מיצד!!
צימר מפנק ומרווח, המותאם במיוחד לזוגות ומשפחות...
דירה נופש יחודית ברובע היהודי בסמיכות לכותל
ברח' שונה הלכות, בסמיכות לכותל (2 דקות הליכה)...
3 חדרי שינה. עד 12 איש. 12 דק הליכה מהכנרתת
דירת נופש בטבריה - חדשה ויוקרתית
מתחם גדול מתאים במיוחד לשבתות גיבוש ושמחות ולכל מטרה
מתחם נאה ומסודר בלב בני ברק שקט ביוחד
אירוח...
בית כפרי בבר יוחאי- מושלם למשפחות
🌻 בית כפרי עם 5 חדרי שינה, אפשרות להוספת...
דירה משפחתית מהממת לנוף!!!
דירה שמורה ומהממת ונקיה לכיוון הנוף כולל מרפסת...
דירת נופש לפסח נקיה ומטופחת
דירת נופש נקיה מרוחות ומטופחת
משכירים לכל הפסח...
סוויטה זוגית מפנקת בקו ראשון לים
✨ חופשה זוגית מושלמת בקו ראשון לים! ✨
סוויטה...
המקום המושלם לנופש גלילי קסום ומושקע.
מושלם לנופש משפחתי כולל מרפסת עם נוף מטורף...
memories /נופשים בעתיקה סוויטת פסגת הארי
בלב העיר העתיקה של צפת, ברחוב האר״י 18, מחכה...
memories / ממוריז נופשים בעתיקה
צימר מרווח ומפנק בצפת העתיקה – חופשה קסומה עם...
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון בוטיק!
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון...
דירת נופש חדשה ומרווחת בהר שמואל 5 דקות מירושלים
דירה להשכרה חדשה מרווחת ויפה !!
בהר שמואל...
דירת נופש קומת קרקע בהר שמואל
דירה נקיה ומוסדרת קומת קרקע בשכונה שקטה ונעימה...
דירה עם מרפסת נוף לכנרת ומירון
דירה משופצת ומקסימה, ריהוט חדש, מרפסת עם נוף...
נווה עמוס- וילת נופש ברמה גבוהה
וילת נופש יוקרתית וחדשה, 7 חדרי שינה מרווחים...
אהבת את הפורום? שתף>>
Reactions: בסטיאן, S.g, ללי99 ועוד 36 משתמשים39 //