קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 699
    • ד
    שיר אחכה
  • דיונון //
    • פִּתְאוֹם יָבוֹא,
    בַּהֲמוֹן יִמָּלְאוּ הַרְחוֹבוֹת.
    וְנִשְׁמַע קוֹל הַתּוֹר
    לְקֶצֶב הַלְמוּת הַלְּבָבוֹת.

    וַאֲנִי כְּמוֹ חוֹלֵם,
    שִׁיבַת לֵב בָּנִים וְאָבוֹת.
    וְשָׁלְמָה הַדֵּעָה,
    תָּמּוּ אֲהָבוֹת נִכְזָבוֹת.

    הַחִכִּית לִי?
    אָז תִּשְׁאַלְנָה עֵינָיו הַטּוֹבוֹת.
    וּבְבֹשֶׁת אָשִׁיב –
    מִנִּסְיוֹנִי, פָּחַדְתִּי קַוּוֹת.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אש קודש!, משולש ברמודה, כנפיים ועוד 32 משתמשים35 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קופי 100
    מקווה. ישראל. השם. שיר מיוחד במינו, גם הצורה וגם התוכן.
  • 459
    • א
    טירוף מערכות
  • אי פה אי שם //
    • אביבה בכתה כל הלילה.
    דור ניסה להרגיע ולעודד, עד שנסגרו שמורות עיניו ואתם גם יחד שפתותיו המלחששות דברי ניחומים.
    וזה לא שלדור עצמו אין דפיקות לב מואצות, אלא שדור יודע - על יד אביבה מוכרחים להראות חזקים.
    "הוא רק ילד", בכתה תמרורים. "בקושי הספיק משהו בחייו, למה, למה דווקא גל?"..

    ביום שישי ניסו להפעיל את כל הקשרים והאמצעים שהיו להם. והיו להם. דבר לא עזר.
    אוירת מלחמה באויר. וגל שלהם, הילד עם העיניים התכולות והצלולות נשלח לחזית. לעומק החזית.
    הדיווחים בכלי התקשורת היו מפחידים. דברו שם על תרחישים מסמרי שער. תיאורים מזוויעים.

    ואביבה לא יודעת נפשה. "בבקשה מתוק שלי", התייפחה. "תשלח כל שעה הודעה שאתה בסדר. שלא נפגעת".

    בבוקר שיצאה למכולת לבדוק אם הגיעו הביצים, חשה את המבטים והלחשושים שמאחורי גבה.
    "שרק תחזיק מעמד". "לא פשוט בכלל". "בעלי אומר שגל וחבריו יצאו למבצע התאבדות"..

    בבקשה ממכם אנשים טובים, אם אם אתם רואים את גל שם על גבול ז'בוטינסקי, תעדכנו את אביבה שהוא בסדר, פליז..
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: חנה אביטל, FLIGHT, אני וביתי ועוד 18 משתמשים21 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קופי 100
    ".. וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו בראשי."
  • 350
    • ד
    שיר רגע של אמת
  • דיונון //
    • שיר מלפני תקופה שמצאתי עכשיו.
    מתפרסם לרגל 'סוף-העולם' המתרחש עלינו.
    ולכבוד חג הפסח (שיר השירים).
    וכי מצאתי את זה עכשיו והוא יפה.
    חוות דעת מוזמנות...


    נֶפֶשׁ עֲגוּמָה, לְבָד בַּחֶדֶר הַיָּשָׁן, אוֹמֵד הֶפְסֵדִים מִמֶּרֶד הַנְּעוּרִים...


    אַל תִּרְאֵנִי, אַל תַּבִּיט אֵלָי, שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת.

    כַּיָּדוּעַ, אֲנִי יְשֵׁנָה. אַךְ הַאֻמְנָם לִבִּי עֵר?!

    הֵן לְרֶגַע אֲדַמֶּה שֶׁלֹּא תַּרְגִּישׁ בִּי, מִיַּד הָיִיתִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים.

    אַחֲרֵי כָּזֶה עָבָר, כִּנְשִׁיכַת פְּרֵדָה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תָּשׁוּב...

    -

    וְאָז עוֹלָה בִּי נְעִימָה, נִגּוּן יָשָׁן, בְּדָל שֶׁל זִכָּרוֹן מִיּמֵי הַנְּעוּרִים...


    אַל תִּרְאֵנִי שַׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת! זֶה רַק הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁשָּׁזַף אֶת עוֹרִי בְּקַרְנָיו.

    אֲנִי יְשֵׁנָה אָמְנָם, אַךְ לִבִּי עֵר!

    הֵן רֶגַע לֹא אַרְגִּישׁ בְּךָ, מִיָּד אֶהְיֶה רֹאשׁ לַשּׁוֹאֲלִים.

    מַה שֶׁעָבַר – עָבָר. הָיְתָה זוֹ רַק נְשִׁיקַת פְּרֵידָה. הִגִּיעַ הַזְּמַן לָשׁוּב...
    • תודה
    Reactions: anotherית, הוריקן, אוהבת אמנות ועוד 6 משתמשים9 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    סיפורים
    מדהים! מרגש ונוגע.
  • 891
    • ג
    שיר השארת הספקות
  • גוגלית //
    • ב"ה

    /השארת הספקות

    בפלטת הצבעים שלי
    לא מצאתי את הצבע.
    היו כהים מדי שצבעו את המציאות שחור,
    רק לא רציתי לשקף אותה.
    ובהירים כאלו שקצת הגזימו עם האור
    ולא רציתי לסלף אותה.
    אז רק ערבבתי שחור לבן ודי.

    בארגז הכלים שלי
    לא מצאתי כלי שיעזור.
    היו חדים מדי שפצעו אותי בלי רחמים
    ולא היה לי כח להילחם.
    היו כהים מדי שליטפו אותי כמנחמים,
    רק שלא חיפשתי להתנחם.
    אז כך נשארתי, לא מתוקנת מדי.

    בקופסאת הרעיונות שלי
    לא מצאתי רעיון.
    היו נועזים מדי שהישירו מבט, לא פחות,
    אבל לא הייתי מסוגלת.
    והיו רכרוכיים כאלה שעשו לי רק הנחות
    וגם אותם אני לא מקבלת.
    אז נשארת ככה, יותר ספק מוודאי.
    • תודה
    Reactions: א-ירושלמית, אוהבת אמנות, תהילה ברג ועוד 13 משתמשים16 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גוגלית
    צודקת! תודה : )
  • 1K
    • ת
    איש הצלה רוצח? אתמהה!
  • תלמוד //
    • זהו טור שנכתב עבור אחד העיתונים.
    התבקשתי להביא סיפור אקטואלי עם שאלה הלכתית הנוצרת ממנו.
    מאחר והמונח "אקטואלי" משתנה בתקופה שלנו מיום ליום ומרגע לרגע,
    ולא מה שהיה אקטואלי בעת כתיבת השורות, נשאר אקטואלי גם ביום רדת העיתון לדפוס,
    על כן ממש ברגע האחרון הוצרכתי להכין משהו חדש.
    בינתיים, אשמח לשתם אתכם בטור הראשון שנכתב אך לא זכה לפרסום, אחכימה מהערותיכם והכוונותיכם.


    קורונה החוצה!​

    כשקובי יצא מביתו בבוקר יום השבת, עטוף בטלית עם עטרה מבריקה ונוצצת, הוא לא דמיין את המהומה שתיווצר סביבו כשידרכו רגליו על מפתן בית הכנסת בו הוא מתפלל כבר יותר מחמש עשרה שנים ברציפות. זה היה נראה כאילו הוא עשה רע למישהו והאחרון החליט לתכנן לו את כל הבלגן הזה, אבל מסתבר, שאותו מישהו ינצח אותו בסוף.

    קובי פותח את דלתות בית הכנסת, זה עתה התחילו שם 'הודו', וכאילו בתזמון מדוייק החלו המתפללים לסמן לעברו בכעס ובנחישות, צא החוצה. הגדילו לעשות כמה מהם, והרימו קולם בתלונה "הלהרגנו אתה בא? צא החוצה!".

    טרם התאושש מהקפה של הבוקר, וכבר צריך קובי לעמוד בסיטואציה כה מביכה, מנסה להבין על מה ולמה המהומה, בואו יחד ונחייך אל העולם הקסום הזה של שבת בבוקר, למה לסלק יהודי? תמה בליבו, ואם החליטו לסלק אז למה דווקא אותי? מה פשעי ומה חטאתי.

    רגע, שכחנו לספר מי הוא אותו קובי. אתם יכולים לדמיין אותו כאיש שפל ורע מעללים, אחד שמחפש להזיק, לעשות רע לעולם. אבל זה ממש לא קובי שלנו, ולא רק שהוא לא כזה – הוא בדיוק ההיפך. מדובר ביהודי ישר ונקי כפיים, בכל בוקר משכים הוא לקום בשעות שאחרים מתחילים את החלום השני של הלילה, ומיד אחרי שחרית ושיעור דף היומי שאותו הוא לא מפספס בשום מצב, פורש הוא לעבודתו הקדושה בארגון קופת החסד השכונתית, גיוס התרומות וחלוקת מזון לעשרות משפחות נזקקות.

    עוד דבר שכחנו לספר עליו. לקובי יש מכשיר בחגורה, מכשיר שמצפצף מידי כמה דקות, ובכל פעם כאשר נשמע הצפצוף, עד שנסתובב לבדוק מהיכן בקע הקול, הוא מספיק כבר להיות רכון על אופנועו, שועט במהירות האור ומשמיע קול יבבת סירנה, וטס להושיט ידו לעזרה לעוד יהודי הזקוק לכך. זה ממש לא משנה אם הוא באמצע עבודה, או אפילו באמצע תפילת שמונה עשרה, וגם אם המנה הרותחת שלו יצאה הרגע מהסיר המהביל, הוא יעזוב הכל בלי היסוס ובדל מחשבה. לא יעברו שתי דקות מאז הצפצוף עד שנמצא את קובי רכון על גופו של החולה, מושיט ידו לעזרה ותושיה.

    אוהב קובי להתענג מידי שבת בשבתו בסעודת השבת שיושב עם ילדיו, הוא מספר להם לכמה אנשים הציל את החיים במהלך השבוע, לפעמים הוא יכול למנות אפילו יותר מעשרה כאלו! הגיעו בעצמכם, עשרה אנשים חיים היום בזכותי! עשר משפחות לא זקוקות לתמרן בין אבל כבד לעונג שבת, בזכותי! אומר הוא בסיפוק עצום ובגאווה מופגנת.

    נחזור לבית הכנסת, קובי בקושי נכנס במפתן הדלת וכולם מסתובבים לעברו בזעקות וצעקות – שוב לביתך ואל תהרוג אותנו!

    וקובי, ספק מופתע ספק כועס, פונה ושואל "אני?! להרוג?! על מה אתם מדברים? היודעים אתם כמה חיים הצלתי השבוע? ואתם מדברים איתי על להרוג?!" וכמעט החל למנות את מספר המטופלים שעברו תחת ידו בשבוע החולף.

    הוא לא שם לב, אבל משפט זה שאמר להם בגאווה פעל כנפט במדורה, "בדיוק זו טענתנו", זעק אחד הנמרצים שבחבורה, "אתה מטפל בעשרות חולים מידי שבוע, בטח אחד מהם היה חולה ב - - - קורונה, ועכשיו אתה תיכנס לבית הכנסת, ומי יודע מה יתחולל כאן באוויר, וכמה קורונות יעופו להם מקרן זווית זו לחברתה, ויעוטו היישר לתוך ריאותיו של מי מאתנו, ומי יודע..."

    הטענה - טענה, אבל קובי לא מוותר. מעודי לא הפסדתי תפילה במנין, זעק בכאב, ועכשיו דווקא בזכות מסירות נפשי להגיע לכל החולים, גם בשעה זו שמגפה משתוללת בעם, לראשונה אפסיד את מעלתה של התפילה במנין. לא יעלה ולא יבוא. לא יקום ולא יהיה.

    לא רבים הבחינו בר' ניסן, זקן המתפללים, שישב דומם במרומי ההיכל, בקרן זווית דרומית מזרחית. אלו שכן הבחינו בו, שמו לב לדמעה קטנה שנושרת מעינו וזולגת על לחייו. פתח ר' ניסן את פיו, ואמר: "קינדערלא'ך קינדערלא'ך, הסכיתו ושמעו מה שיש ליהודי עם מספר על היד לומר לכם. לפני שבעים וחמש שנה, הייתי יחד עם חבריי במחנה השמדה אכזרי באושוויץ – בירקנאו. הפחד מהמוות לא יכול להיות קרוב יותר ממה שחווינו שם, ילדינו נלקחו למוות אכזרי נגד עינינו, משל היו יתושים טורדניים, הנאצים הארורים ימח שמם וזכרם ( - טפו - ) עמדו סביבנו כמלאכי חבלה שחורים ומאיימים. מה עשינו? מצאנו בור ביוב ישן, שהיה פתחו מוסווה, הרמנו את המכסה וגילינו כמו חדר קטן שאמור היה לרכז את כל הפסולת שהגיעה מצינורות הניקוז בכל המחנה, נדחקנו שם שמונה אנשים בצפיפות נוראה, ובילינו בו כמה ימים".

    המהומה שהייתה בבית הכנסת נשכחה לרגע, לא מרבה הוא ר' ניסן לספר אודות התקופה השחורה של חייו, וכשזה קורה – אסור לפספס את זה. "לאחר כמה ימים", ממשיך בסיפורו, "אנו רואים פתאום כיצד מכסה הביוב מתרומם. אתם יכולים לנסות לדמיין מה הרגשנו באותו זמן, צמרמורת זו מילה ממש חיוורת. הסתפקנו מה כדאי לנו להספיק בשניות האחרונות של חיינו לפני שנשמע את קולו של מלאך המוות מופיע בדמות כדורי מוות, ווידוי או קבלת עול מלכות שמים. המכסה מתרומם, עוד קצת ועוד, יכולנו לחתוך את המתח בסכין חדה, כולנו עומדים דוממים ומבוהלים, מתבוננים כלפי מעלה, לראות מי הוא זה אשר עומד שם ופותח את ה'וילה' שלנו".

    "לא יאומן. מי עומד שם? ר' העשיל! הלא הוא היהודי שבשבתו על כסא ממלכתו בעיר קובנא ניהל את כל פנקסי הקהילה ביד רמה, אבוי לו למי שהעז להמרות את פיו בימים כתיקונם. אבל עכשיו? מי זוכר עכשיו כבוד מה הוא. רגזנו וכעסנו עליו, 'העשיל! אתה מסכן את כולנו. עוד רגע יעלו הנאצים על עקבותיך, וכולנו נמות בגללך'. אבל, אל תדון אדם בשעת הסכנה, נעבא'ך, הרגו לו את אשתו וילדיו, לקחו לו את כל מה שהיה לו, הוא רצה בסך הכל לחיות, וכי אפשר לבוא בטענות כנגד משאלת לב כזו?".

    ממשיך ר' ניסן ומספר, "אתנו ב'מערה' ישב מורנו ר' יעקב הי"ד, הוא היה 'תלמיד חכם' בסדר גודל, כל רז לא אניס ליה. פנינו כולנו אליו, ובקשנו להישען על הכתפיים הרחבות שלו, האם מותר לאדם לסכן אחרים בספק פיקוח נפש, בשביל להינצל ממוות בטוח? האם מותר לו להעשיל להיכנס לכאן, כשהוא מסכן אותנו בחשש אולי יעלו על עקבותינו, אבל מאידך, אם יישאר בחוץ, אחת דינו להמית, בטוח. ענה ר' יעקב ופסק את פיסקו: אסור להעשיל להיכנס! אסור לאדם לסכן את חייהם של אחרים בשביל להציל את עצמו. עם כל הקושי והכאב, נאלץ העשיל לסגור את המכסה, לשוב על עקבותיו אל עבר מלתעות המוות. אינני יודע מה אתו היום, אבל כנראה שהוא לא שרד שם, יהי זכרו ברוך".

    הבין קובי כלפי מה הדברים אמורים, נשא קל וחומר בעצמו ואמר, אם אסר ר' יעקב על העשיל להציל את עצמו ממוות, כי הוא מסכן אחרים, בודאי שאסור לי להתפלל במנין אם זה מסכן את יתר המתפללים.

    בדרכו חזרה לביתו, אבל וחפוי ראש, נכנס קובי לבית רב השכונה, ושאל אותו מה היא דעתו, עם מי הצדק?

    ענה לו הרב, מעשה כשלך כבר ארע לפני שלש מאות שנה, היה זה בשעת מגפה נוראה אשר כילתה רבים וטובים, וגם שם סבלו אנשי ההצלה מבעיה זו, כי טענו לעברם המתפללים שהם מסכנים את חיי כל מתפללי בית הכנסת, ולא נתנו להם רשות להיכנס לבית הכנסת. בצר להם, שלחו אנשי ההצלה את השאלה לרבי חיים פלאג'י זיע"א, למרות היותו אז צעיר לימים, ולאחר פלפול ארוך פסק את פיסקו וטען שהצדק עם המתפללים, ואכן אסור להם להתפלל במנין אם יש חשש ולו הקל שבקלים שבעצם הימצאותם מסכנים הם את יתר המתפללים. ושלח אותו הרב לעיין בספר 'נשמת כל חי' [חלק ב' סימן מ"ט], שם מביא ר' חיים את כל הצדדים, ומכריע כפי שהבאנו כאן.

    חזר לו קובי לביתו, ובלב נשבר שפך את לבו בתפילתו לאדון כל. בטוח היה שהיא מצטרפת לה עם תפילותיהם של חבריו מבית הכנסת, ועולות כולן יחד היישר לכיסא הכבוד.

    לאחר שנסתיימה קריאת התורה בבית הכנסת, הופיע הרב ודפק על הבימה, ואמר: חברים יקרים, צדקתם בטענתכם, וכך נאה ויאה לכל אחד ואחד להשגיח ולשמור על בריאותו, ויחד להילחם כנגד המגפה המשתוללת. אך דבר אחד עלינו לזכור, יש את האנשים הנלחמים בחזית, אלו שחוששים על בריאותם כמוכם, אך מוכנים להסתכן ולחשוף עצמם לסכנות רבות ע"י שמגיעים לבתיהם של הזקוקים לעזרה. אחד מאלו הוא קובי שלנו, איש חסד בכל מהותו, והבוקר הוא עבר טלטלה קשה. מוכרחים אנו להביע בפניו את הערכתנו למעשיו האמיצים.

    תושבי השכונה מספרים, כי מחזה כזה מעולם לא ראו ברחובותיהם. עשרות מתפללי בית הכנסת יצאו יחדיו, עמדו במרחק שני מטרים האחד מחבירו, וצעדו כאיש אחד לעבר ביתו של קובי, קראו לעברו בשירים וניגונים, "אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו". נענה אף אנחנו בקריאה אחריהם, אשריכם ידידינו היקרים והמסורים, העומדים בחוד החנית ומחרפים נפשם להושיט ידם לעזרה לכל קורא ומבקש. המשיכו במעשיכם, אל תיראו ואל תחתו, כי חיי המוני בית ישראל תלויים בכם. נקרא יחדיו בתפילה לפני שוכן מרומים, שיקרין עלינו אורו של משיח, ואת הקורונה ישליך מעלינו.

    שבת שלום ומבורכת.
    • תודה
    Reactions: פיקאסה, ניסים פנירי, שימיגם ועוד 19 משתמשים22 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    תלמוד
    גם אם אני צודק (וכך נראה לי..), עצם העובדה שיש מקום להסתפק מוכיחה שעדיף לבכר מילים אחרות. ועל...
  • 1K
    • הדוויג
    הברחה באישון ליל / סיפור מתח לערב פסח תש"פ
  • הדוויג //
    • השעה הייתה אחת אחר חצות.
    "איפה הוא? למה הוא מאחר? קבענו איתו לשתים עשרה וחצי".
    הוא לא השאיר דרכי קשר. עמדנו מתוחים והמתנו.
    קרוב לשתיים בלילה הוא הגיע, המבריח הסיציליאני.
    "אתם מוכנים? הכל מוכן?" שאל בקולו הצרוד.
    "הכל מוכן" השבנו.
    "רגע אחד," הוא נעצר, "מה זה המזוודה הזו? אתם לא לוקחים אותה".
    "מה זאת אומרת? זה החפצים שלנו"
    "אין על מה לדבר" פסק "אני מבריח רק אנשים". הצענו לו תוספת במחיר - המופקע גם ככה - אך לשווא.
    נאלצנו לפרק במהירות את המזוודה. כל אחד לבש עליו כמה מערכות בגדים אחת על השניה.

    "קדימה, קדימה" דחק בנו, "יש לנו חלון זמן מצומצם ביותר ואני לא רוצה לפספס"
    יצאנו מהבניין חרש, פוסעים בעקבות הסיציליאני.

    אחרי כמה עשרות מטרים, הוא נעצר לתדריך אחרון.
    "אנחנו עומדים כרגע לחצות את קו המאה מטרים, אני מבקש מכם לשמוע לכל הוראה שלי מיד ובלי משחקים".
    המבריח היה מקצוען, היה שווה את המחיר ההזוי שהוא לקח. סכום שהיינו צריכים למשכן בשבילו כמה חבילות טישו ותבניות ביצים.

    הוא הכיר את כל החוקים, וידע היטב את מסלולי הפטרול של המשטרה.
    "אם בכל זאת עוצר אותנו שוטר יש כמה תכניות חירום", הסביר,
    "תכנית א', אומרים לשוטר שיצאנו לצורך חיוני. תוכנית ב' - הפגנה" הוא חילק לנו שלטים מסוגים שונים. "תכנית ג' - יצאנו לטייל עם הכלב".
    "כלב?!" תמהתי, "אבל אין לנו כלב?"
    המבריח חייך מתחת לשפמו וטפח על תרמילו התפוח. "אל דאגה. יש לי כאן הכל"

    הלילה היה ארוך, רגעים רבים של מתח וחרדה חלפו עלינו.
    אך עם אור ראשון, המבצע הוכתר בהצלחה. העברנו את הסכום האגדי למבריח, ונחתנו בשלום בבית השוויגער, מוכנים לליל הסדר.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: sheen, תהילה :), שלומקה הגבאי ועוד 45 משתמשים48 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    2
    2u2
    עד שהשגתי ביצים אני מעדיף לחגוג איתם את ליל הסדר..
  • 657
    • @
    שיר טרפת התקופה / בין שפיות להזיה
  • @Simcha //
    • נושים מן העולם את אשר קלקלו
    נורים חיצים לכל עבר למען ילמדו

    נעים בחופזה בין יאוש לתקווה
    נדים במרוצה בין עצלות לעשיה

    ניבים מחודדים אל מול פנינו מחייכים
    נימים נצמתים מפחד הבאות

    נוגים האנשים המתחדשים בחלחלה
    נוחים הם החיים בהסתר מן הידיעה

    נחים מטלטלות הנפש הסוערות בעוז
    נקים אותה מרפש נרחיק מן המעוז

    ניצים הרגשות בינות למחשבות
    ניסים מקווים אך פוחדים לצפות

    נוטים אחר הלב החוזה את התמותה
    נוהים אחר האור בקצה המנהרה

    נסים בתוגה מן השפיות להזיה
    נאים הם החיים בינות למלאכים

    נירים שדותינו בלא עבודתינו
    נופים משכרים אותנו משקרים
    נשים עצמנו בפסגות חלומותינו עד ביאת גואל צדקנו!
    • תודה
    Reactions: הפצחן, כנפיים, אוהבת אמנות ועוד 3 משתמשים6 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    @
    @Simcha
    אלו ואלו דברי ... חיים נִיר המילה ניר מקורה בתנ"ך, כגון בנבואת ירמיהו: "נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל...
  • 566
    • @
    עלילת הדם - 2020
  • @Simcha //
    • "איפה סטפן? הבוקר עוד נשמע פה קולו ברמה"
    "איני יודע, באמת מוזר. אצא החוצה לחצר ואבדוק מדוע זה נשתתק בצורה מחשידה"
    "אבא," קרא איוון, "סטפן איננו! חיפשתי אותו בכל עבר ואין ממנו זכר"

    אבא נחרד אל ליבו, מי יודע מה קרה לסטפן? כולו תקווה כי אין כאן אלא מעשה משובה ולא חלילה מזימה רעה.

    יצאו כל בני המשפחה למסע חיפושים קדחתני, אבא אף נכנס אל היער הגדול והמפחיד כאשר בכל העת שמו של סטפן נישא בקול ניחר, אך ללא הועיל. אין קול ואין נוער. אין קצה חוט.
    בצר להם פנו אל כומר העיירה, בטוחים הם כי ברוב תבונה ישיא להם עיצה ויחלצם מן הצרה.

    "כומר אהוב, כומר יקר, יודע אני כי בעת הזו רק אתה בכוחך הגדול תוכל לחלצנו מן המיצר. בשעות הבוקר עוד שמענו את קולו של סטפן קורא בקול גדול מן החצר אך לפתע שמנו לב שקולו נשתתק וכל חיפושנו לא העלו אף זכר.
    אנא ממך, פענח לנו את המסתורין והושיענו. הן עתה מתחילה תקופת האביב היפה וכיצד ננצלה בלא סטפן אהובנו?"
    נענה הכומר ואמר "ידוע הדבר כי בתקופת האביב היהודים נצרכים לסטפנים ודומיו וביותר, בעיתות קורונה, על כן מסתבר שהם אלו אשר חטפו אותו ובמיוחד לאור העובדה כי שערו לבן ומרשים" המשיך הכומר והוסיף "אקרא אלי את רב היהודים למשפט ואדאג כי ישפט במלוא חומרת הדין עד אשר יודה וישיב לכם את סטפן היקר".

    הרב בעורמתו, כבר הבין כי באווירה הפושה בעולם ינסה הכומר לטפול על היהודים עלילות כזב מרושעות, ובכך להסית מעליו את הביקורת הגואה כלפיו אודות ניהולו הכושל של תקופת המשבר הגדולה בהיסטוריה המודרנית, על כן הקדים הרב רפואה למכה ודאג לבשל את העלילה אשר בעזרתה יוכל לסלק את הכומר מכסאו אחת ולתמיד.

    בעזרת הטכנולוגיה המתקדמת הצליח הרב להטמיע במכשיר הטלפון של הכומר הודעת כזב אשר מכריזה כי מריחת דמו של חמור לבן מתחת לבית השחי יכולה להציל את השוטה מהידבקות בנגיף המופרע. הכומר כמובן קנה את המסר ומיד שלח את משמשו הנאמן למצוא חמור לבן בעיירה. המשמש מיד ידע לומר כי בביתו של איוון ואביו יש את סטפן הלבן לתפארה. ישב הכומר וחשב כיצד יוכל להעלים את סטפן באופן שלא יחשדו בו.

    הרב הערמומי תכנן גם את זה, ודאג לפרסם בחוצות "הקורונה מבשרת את הגאולה, הנה משיח בא!". הכומר השוטה אך משכיל ידע מן המקורות כי משיח עתיד לבוא רכוב על חמור לבן. אמר הכומר הנה אתפוס לי שני ציפורים במכה, גם אשיג את החמור הלבן וגם אתנכל ליהודים, שנואי ליבי. וכך הכומר נפל בפחו של הרב. לקח את החמור ותכנן את עלילת הדם המרושעת.

    הרב התייצב לפני השופטים כאשר הכומר בכבודו ובעצמו משמש כקטגור. הגיע הכומר מצויד בגמרא עתיקה וכן בכרזת המשיח אשר פורסמה על ידי הרב. התחיל הכומר להקריא בקול מן הספר העתיק
    "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל"
    "אמר ליה שבור מלכא לשמואל: אמריתו, משיח על חמרא אתי, אישדר ליה סוסיא ברקא דאית לי! - אמר ליה: מי אית לך בר חיור גווני?"
    וכן ציטט את כרזתו של הרב ובכך 'הוכיח' הכומר לשופטים כי רב היהודים הוא זה שהעלים את סטפן, החומר הלבן.

    הרב אמר לשופטים "אם אוכיח לכם כי הכומר הוא הוא הגנב, והוא זה אשר ניסה להציל עצמו מן הנגיף כאשר כל תושביו נופלים כזבובים מתים, האם תדאגו לשופטו בחומרה?", השופטים אשר היו בטוחים בצדקתו של הכומר הנערץ עליהם אמרו בוודאי, אך בתנאי שאם לא גזר דינך יהיה מוות ביסורים. נענה הרב ואמר "מקובל עלי".

    כאן קרא הרב לכומר ואמר לו "אנא ממך הנח את מכשירך הסלולרי בפני השופטים", הכומר לא הבין את השלכות מעשיו ועשה את שהתבקש. לאחר מכן אמר הרב לכומר "אנא פשוט חולצתך והרם ידיך למרומים הגיעה העת שתתחיל לבקש רחמים". עכשיו הבין הכומר כיצד נפל הוא קרבן בתמימותו ואיך מזימתו המרושעת מתהפכת עליו להרגו. השופטים הבינו כי יש כאן סיפור מסריח ואכן הכומר הוא הגנב. מיד הורו לשמשי בית המשפט לאסור את הכומר ולאוסרו עד יומו האחרון.

    הרב המחוכם יצא מבית המשפט שמח וטוב לב, לאחר גאולת בני העיירה מן הכומר המרושע נותר כעת רק לגאול את כל בני ישראל המיוסרים על ידי ביאת ינון המבשר "ענוים ענוים, הגיע זמן גאולתכם!"
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אחוזה בהר, כנפיים, פיקאסה ועוד 14 משתמשים17 //
    0 תגובות
  • 483
    • @
    הכל נגמר
  • @Simcha //
    • הכל נגמר, הנגיף סיים להשיל את עורות כל בני האדם מעל נשמותיהם.

    הכל נגמר, האדם הקדמון פסק מלהיות עבד לגופו ולצרכיו.

    הכל נגמר, אין יותר קיום מצוות או עשיית עבירות.

    הכל נגמר, אין יותר עצבות, שמחה, כעס או תקווה.

    הכל נגמר, אין יותר יצר הטוב או יצר הרע.

    הכל נגמר, אין יותר.

    עכשיו עולם חדש מתחיל.


    כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור.
    • תודה
    Reactions: תהילה ברג, פררו רושה, shevi123 ועוד 3 משתמשים6 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אי פה אי שם
    הכל נגמר, נלך לפגוש את סבא וסבתא...
  • 2 3K
    • A
    סיפורי אלף יום ויום #8 / עיניים - סיפור קורונה
  • Angular //
    • עיניים / סיפור קורונה

    א.
    לך לעבודה, אמרה שוהן ברגע של שפיות או שיגעון (כבר עידן שאינו מבדיל ביניהם). הוא הלך. הלך, כלומר, הלך ממש. לא הייתה רכבת ולא אוטובוסים ותחנות הדלק היו ריקות אז גם רכב לא היה. צעד על מדרכות עיר-רפאים, מאוירת ממוחו הקודח של סופר מדע-בדיוני.
    נעליו נקשו בחלל הדחוס, מסריח מאלכוהול ומפחד. רוחות רפאים מכוסות אף ופה ריחפו לצדו בדממה, וחייזרים עטופי בגדים לבנים ואפודות צהובות השקיפו עליהם, שוחרי רע, מבעד לפלסטיק אטום.
    חייזר הסיט את מבטו. עיניו, עכורות מאחורי מסכה, נפגשו בעיניו של שִי.
    היו אלו עיניו של צֶ'ן כשצרח, מתפתל בידיו. מבועת מהדמות הלבנה חסרת הפנים הוא זעק נואשות לשי ולשוהן. שִי זעק חזרה, התחנן ובכה וצעק והפלסטיק האטום חסם את קולו. הוא השתולל, חייזרים נוספים התקרבו ואחזו בו בכח אלים. היו אלו רופאים או אולי שוטרי רחוב; ייתכן שהיכה אותם, ייתכן שניסה לקרוע את חליפת-המגן; לא ידע דבר מלבד אותו בכי של צֶ'ן שהטריף את ישותו.

    כשנעמד, מתנשף ורועד, היה מכוסה בחומר חיטוי מצחין, מסכת הפנים מונחת במעוקם על סנטרו ודם מזרזף מרקתו, היכן שחבט באקדח מודד-חום. נגרר אל המשרד ועיניו של צֶ'ן נעוצות בעורפו; צמרמורת עברה בו.
    נאחז באדם שנקרה בדרכו וזה הדף אותו במבט מוזר. בטח חושב אותו למשוגע, אבל הוא שפוי לגמרי. זה רק צֶ'ן שבוכה, כלוא בבידוד ואף אחד לא יכול לחבק אותו. וכולם עומדים רחוק ואולי הוא רעב ואולי הוא צמא ואף אחד לא שומע, והעיניים שלו משתוללות בו בפנים.

    ב.
    באותו ערב תכננו לחגוג את סיום הסטאז' של שוהן. אפילו שקלו בסתר (אמא של שוהן הייתה הורגת אותם על הבזבוז) לצאת למסעדה זולה. בסוף לא יצאו לשום מקום, מלבד ריצה חפוזה לקניית מסכות-פנים.
    ושניהם התרגזו כי עד שתכננו. ושוהן הקיפה ביומן יום שני של שבוע הבא ואמרה, את היום הזה אף וירוס לא מזיז לנו, ושִי הנהן בנאמנות.
    באותו יום התהפך העולם, הם פשוט לא ידעו על כך. בשונה מהמקובל לחשוב, צליל של עולם כאשר הוא מתהפך הינו שקט להפליא, כמו שריקת ירייה; עוברת שניה ארוכה של דממה עד שהכל קורס אל תוך עצמו.

    הגיעו שמועות ואיש לא רצה להאמין להן. שריר ישן החל להימתח, מגרד את הכאב שבהכנה לזוועה. כשהתפרץ הסארס במחוז היה שִי נער צעיר; בזיכרונו עמד ריחה החמוץ של הדאגה.
    ובבקרים היה נאבק להלביש לצֶ'ן מסכת-פנים גדולה ממידותיו וזיעה מטפטפת בעורפו. מגלה שמתחת לדאגה שהכיר ישנה עוד דאגה, עומקה מהחזה עד לחור כלשהו מתחת לסרעפת, ושהיא מותחת עד לקצה את מיתר האבהות הטרי שבלב, מכבידה על הנשימה.


    "אני לא אלך למסעדה הזאת לעולם".
    זה היה ערב של הודעות מזוויעות בשרשרת ותחושה של סוף העולם. שוהן בכתה.
    מבטיחה, היא אמרה. מבטיחה שאני לא. ואני לא אבקש שום מותרות ואני אשמח על כל דבר, רק שהסיוט הזה ייגמר כבר.
    בעיניה היו דמעות תשישות. היא אמרה, אני רק רוצה ללכת לישון ולדעת שהכל הסתיים ואין את הדבר הזה יותר ואף אחד לא יתקשר פתאום להודיע שאתה או אמא שלי או – או צֶ'ן הוא – –

    ושִי אמר לה, מה הקשר מותרות ונשים לצֶ'ן מסכה והוא יהיה בסדר. אבל בלב נשבע שבאמת, הוא לא ילך לאף מסעדה, אפילו זולה, ואולי גם יעיף מהבית את המחצלת היפה שקנו. הביט בצֶ'ן וגוש בטון מוחץ לו את דרכי הנשימה, המיתר בליבו נמתח עוד מעט.

    ג.
    נכנס לבניין. עובדים חולפים על פניו, פניהם מעוותים; בגולגולותיהם צמחו עיני התינוק של צ'ן, צמחו וצמחו עד שהתגלגלו מחוריהן והתנפלו על שי. אנשים הסיטו מבט מרחם כשתחינת העיניים חבטה בבטנו.
    על שולחנו נצברו חבילות לערימה, עדות לזמן שנעדר. בקצה השולחן היה מונח דף מקופל.

    באותו יום התיישב כרגיל על יד שולחנו (אז עוד היה מסודר) ובהתאם לנהלים כיבה את הסלולרי. שוהן ניסתה להתקשר עשרות פעמים עד שהעבירה אליו את הידיעה בדף מקופל, תמים למראה. מאז ידע; קיים סוד אפל בדפים מקופלים, במיוחד בתמימים שבהם.

    פתח את הדף המקופל (למה הוא פותח?) והזיעה בידיו הכתימה את הנייר.
    "מר לי שי", נכתב בו, "הננו להודיעך כי בתקופה האחרונה התקבלו מספר תלונות הקשורות למשלוחים תחת אחריותך. בהתאם לנהלים, לא תקבל בונוס בסוף חודש, וכן תועמד לתקופת אזהרה".
    מהודקים לדף היו עוד דפים מקופלים. פתח את הראשון.
    היה זה מכתב של אישה מהמזרח התיכון. היא כתבה, הזמנתי לפני המון חודשים. כל כך תכננתי מראש, עכשיו למרות הכל מגיע החג, ולבן שלי אין תחפושת.
    חתמה: מצפה לפיצוי הולם.
    שי הרים את עיניו.

    חבריו לעבודה עבדו סביבו, מכוסי אף ופה. כמה מהם איבדו קרובים, כמה נעדרו. כמה לעולם לא יחזרו עוד. קרביו התפתלו. ניסה לעצור בעצמו ונכשל; צחוק מלגלג, מטורף, פרץ ממנו בהיסטריה, מטיז רוק מריר.
    אנשים הביטו בבעתה. חלקם, נאמנים, ניסו להושיבו. מפוחדים מצחוקו ומהנהר שבעיר (הטיפשים) הם רצו אחריו. הוא היה זריז מהם. פרץ את דלת הבניין ויצא לאוויר הקר.
    רץ, תולש את כיסוי-הפה. צחוקו מהדהד ברחוב השומם.
    התפרץ לבית החולים. צרחות השומרים והאחיות כאילו שותקו באזניו. בן-אנוש יחידי רדוף בעדר חייזרים לבנים, הוא זינק אל החדר המבודד.

    החדר היה גדול וריק, עריסה קטנה עמדה בפינתו. בה, נושם בכבדות דרך צינורות וחוטים, שכב צֶ'ן.
    שִי התקרב. מוחו, במפתיע, מצטלל. הושיט יד בינות לחוטים והניף את בנו אל חיקו.
    צֶ'ן הסיט את ראשו קלושות, עיניו המזוגגות מחום נתקלו בעיניו של שִי. זיק מזהה ניצת בהן.
    שִי בכה, מוחץ את צֶ'ן בחיבוקו. נשם את חמיצות הזיעה ולחיו התחככה בשיער השחור הרטוב.
    תשישות של שבוע הכתה בו. האדרנלין התנדף מדמו, כמו לאחר מלחמה. הוא החליק בגבו אל הקיר, עיניו ומצחו נצמדים לריסיו הרטובים של צ'ן.

    על מיטת-שדה בקצה החדר, ערימה לבנה נעה בשינה טרופה.
    כשהוא צף בערפל עייפות נסוך-שלווה, ניסה שי לקרוא לשוהן. סוף סוף תוכל לישון ברוגע.

    לשניהם אינה צריכה לדאוג יותר.

    -----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

    "אדם קורא בבוקר בעתון על איזה אסון מחריד ר"ל וממשיך בשקט לשתות את הקפה שלו, כי הדבר אינו נוגע אליו כלל ואינו אומר לו כלום... ומה נעשה, טמטום הלב שולט עלינו ואיננו מתרגשים, ואיננו מגיבים כלל חוץ מכמה מילים של הפתעה והתפעלות מהשפה ולחוץ".
    [הרב ש. וולבה, עלי שור (ב), קצ"ה-קצ"ו]
    אז הערות על הכתיבה (פורום כתיבה וזה).
    זה היה סיפור קשה לכתיבה. קשה מאד, הייתי אומרת.
    אפשרי לכתוב על מצבים ואירועים שלא חווית, קשה עד בלתי אפשרי לכתוב על מנעד רגשות שלא חווית, והשם יעזור שלעולם לא נחווה.
    שכתבתי ושכתבתי עד שהתוצאה הייתה סבירה בעיני, קיצצתי חתיכות כדי להוריד מהאורך. עכשיו נשארתי עם החשש שאולי הסיפור כבר לא מובן מרוב שכתובים ומחיקות. תוכלו לומר לעצמכם, הנה עוד אומנות פוסטמודרנית שאף אחד לא אמור להבין, ולהמשיך הלאה. אני, כרגיל, אשמח אם תכתבו כדי שאקח לתשומת לב בפעם הבאה.

    ואי אפשר בלי לגעת קצת בתוכן -
    אז שאלה אותי מישהי אם ראיתי את הסרטון של האב הסיני שלא יכול לגשת לבנו החולה.
    ואז חשבתי לעצמי, לא. לא-לא-לא. פיספסנו כאן משהו, ובגדול.

    ואני בעד הומור במצבי-משבר, באמת. ואולי אני כל כך כבדה עד שהמשקל יתריע על מטען יתר.
    אבל עדיין, מן הראוי, בעיני, שנזכור כי מאחורי כל סרטון כזה יש תינוק, חולה, ואין לו תרופה, ואבא שלו לא יכול לחבק אותו. ומאחורי כל מם של "עוד מעט יישארו רק שני סינים עם כינור גדול", ישנו בן-אנוש, שבוכה על קרוב שאבד.

    ושלא נדע, לעולם, צער.

    תודה שקראתם,
    אשמח לביקורת.


    • תודה
    • עצוב
    • וואו!
    Reactions: anotherית, מ"ם, soomsum ועוד 43 משתמשים46 //
    21 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    Angular
    כן, נזכרתי בסיפור הזה מידי פעם בתקופה האחרונה. כמה דברים שונים כשהם קרובים. קורונה, פסח ו- כמה...
  • 464
    • @
    פסח ה'תש"ף // אבא של פסח
  • @Simcha //
    • התחתנו הם רק לפני שנים ספורות, עדיין מדקדקים הם לערוך את ליל הסדר שנה אצל הוריה ולאחרת אצל הוריו למען לא יקופחו אף אחד מן הצדדים.

    השנה היה זה תורם להיות אצל הוריה, היא כבר התרגשה וציפתה ללילה מיוחד זה בו יתאספו יחדיו כל אחיה, אחיותיה ובני משפחותיהם. אביה ההדור ישב לו בראש השולחן וילהטט בפירושי ההגדה ובתפעול צאצאיו הרבים משל היה הוא דרשן מופלא מחד וגננת מסורה מאידך. אמה, עקרת הבית המדהימה תנהל את הצד הלוגיסטי כהרגלה ותגיש את הסימנים כסדרן ואת שולחן עורך כמובן, מעדניה נודעו למרחקים ורק אני צאציה נזכה במטעמים.

    אט אט החלה ההבנה לחלחל, השנה כנראה התכניות לא יתממשו, החלומות לא יתגשמו. אבא ואמא כבר לא צעירים ואל לנו לסכן אותם בשל מאווים של בני התשחורת. אט אט תוגה השתלטה לה בביתנו הקט. ילדינו נכזבו, בעלי נתבלבל לו ואני נחרדתי אל ליבי. מה נעשה? מה יהיה? כיצד יראה לו שולחן הסדר? מאיפה מתחילים? איך מסיימים? מי ישיר? מי יחצה את האפיקומן? בעלה רך בשנים, כיצד ידע הוא לעשות את הכל? מניין לי לדעת איך להכין חרוסת? מאיפה לי כלי פסח להכין סעודות דשנות? וכך עם עוד ועוד שאלות שקעו הם במרה כמעט ללא תקומה.

    בוקר אחד, כשבוע ומחצה קודם הפסח, קם לו הבעל עם עדנה חדשה. מדוע זה ניקח את זה כעונש מייסר וכגלות ארוכה, אין זו אלא הזדמנות חדשה להכיר בכוחותנו, להעצים את יכולותנו, לאתגר את רוחנו ולגבש את משפחתנו. אט אט הצליח להפיח גם את רעייתו וילדיו בהזדמנות הפז הניצבת לפניהם. יחדיו התכנסו באנרגיות מחודשות של שמחה מתפרצת, תוך יומיים הוכשר מטבחם לפסח. פתחו הם את אריזות הסירים הסגורים להם במחסן מיום כלולותיהם, עשו קצת השלמות בחנות הכלבו הסמוכה ולאחר קניה מרוכזת ודשנה פצחו הם בתהליכי ההכנה. על כל אחד מן בני המשפחה הוטלו משימות כפי כוחם וגילם, אמא ניהלה את הכל ביד רמה משל הייתה היא אמה. אבא ישב עם ההגדה בשעות הפנאי שלו, למד לראשונה את הנושאים לעומקם, חידש בחידושים, התרענן בניגונים, למד את הסיפורים והיה לראשונה מוכן לסדר כהלכתו.

    ביערו את החמץ באמצעות שליח, ערכו את השולחן כבר בשעות הצהרים המוקדמות, הילדים נמו שנת צהרים למען יגיעו לסדר המיוחל רעננים ומתוקים. ולאחר שאבא סיים את תפילת החג עם ההלל בפינת הסלון, התכנסו כולם מסביב לשולחן הערוך בטוב טעם, אבא לבש את הקיטל הצחור והתיישב כבן חורין אמיתי המיסב לשולחן מלכים.

    הילדים היו נינוחים ושותפים מחאים לכל חוויות הסדר, הרעיה גם היא הביטה נרגשת ומעריצה בבן זוגה המנהל את הסדר בחן ובטוב טעם. לראשונה הייתה היא שותפה מלאה לכל המתרחש סביב, לא רק פטפוטי נשים בקצה השולחן. הילדים היו ערנים ושמחים, סוף סוף סדר שהותאם במלואו עבורם. לא מלא ילדים משתוללים, לא הרבה מבוגרים רציניים, רק הם עם אבא ואמא.

    לא נוכל לתאר עלי מרשתת את תחושת ההתרגשות והרוממות שחשו בני המשפחה בתומו של הערב. למדו הם להכיר בתוכם בתכונות חדשות, ביכולות טמונות. הסדר גיבש את משפחתם יותר מכל דבר אחר שעשו בעבר ולא נותר להם אלא להאמין בכל לב כי "לשנה הבאה בירושלים הבנויה!"
    • תודה
    Reactions: גוגלית, אוהבת אמנות, עט להשקיע ועוד 3 משתמשים6 //
    0 תגובות
  • 1K
    • 7
    מעשה שהיו מסובות
  • 7שבע7 //
    • הוא שם.

    מסב, כאילו הוא בן חורין. שליו, בחברת חבריו-רבותיו. דורש, כאילו אין מחר אחר מלבד ההלכה.

    היא כאן.

    מוקפת בילדיה. מוקפת בשכנותיה הבזות לה בסתר. מגניבה מצה דקה בשביל אפיקומן. שיראו הילדים. שלא יראו זרים.

    "לפני שנים רבות יצאו אבותינו ממצרים," היא לוחשת, מקרבת אליה את ילדי השכנות גם-כן, "ולראשונה מזה שנים רבות היו בני חורין."

    "בני חורין?" עיניים גדולות נפקחות מולה. "הם יכלו לעשות כל שברצונם?"

    "הכול." היא פושקת את שפתיה לחיוך.

    "אף לקיים מצוות?" שואל התלמיד-חכם הקטן שלה, זה שליווה את אביו בתחילת לימודיו.

    "בתחילה היו להם מצוות מעטות, אבל אז, במדבר, הם קיבלו את התורה. ואז – קיימו את המצוות כולן."

    "ולא היה מי שיאמר להם שאסור?" מצייצת הבת של שכנתה, קולה צורמני כמו של אמה השותקת כעת.

    "לא היה. הם היו חופשיים!"

    "אולי תניחי לנו לאכול?" שואלת שכנה אחרת. "הילדים רעבים."

    הילדים משתוקקים לשמוע עוד. היא נקרעת בין רצונם לבין רצון אימהותיהם חסרות הסבלנות לבין רצונה שלה המסוכסך בעצמו.

    רוצה שיהיה כאן, יסביר היטב, ידרוש גם להם.

    רוצה שיהיה שם, שילמד, שידע עוד. שילמד עוד. העולם זקוק לו כעת.

    וגם היא זקוקה לו, בדרכה.

    היא ממשיכה בדרכה, בדרכו, בדרכם של הילדים, בדרך אבותיהם.

    ותמשיך כך עד שיפציע האור בחלון, ותישמע הקריאה לשחר חדש.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: Bestimedia, אלפי תודות, השחר העולה ועוד 7 משתמשים10 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דיונון
    זכור לי משהו שההנהלה לא בקטע...
  • 439
    • @
    שיתוף, דיון, עזרה, שיר, ביקורת ספרות, ספר חדש
  • @Simcha //
    • אדם/ה סיים/ה לכתוב מאמר ארוך ומבוסס היטב וכעת ברצונו/ה לפרסמו לציבור הרחב למען ילמדו הצופים ויראו את כשרונם המרובה ואמרתם המחכימה.
    כעת נותר לעטוף את הטקסט באריזה ראויה כך שגולשי הפורום יחמדו את הטקסט בעת היחשפם לאשכול החדש שפורסם לו בקהילה מפוארה זו.

    כיצד לבחור את הכותרת     כבר עסקנו ומי יתן ונרחיב עוד בעניין מזוויות נוספות ומחכימות כהרגלנו.

    אך נושא נוסף שיש לתת עליו את הדעת ואשר נכפה על הכותב המאושר לעשות בו את בחירתו זהו בחירת מקדם הטקסט וכאן העלילה מסתבכת ומתפתלת עד כאב. כיצד בוחרים מקדם ומה יהיו ההשלכות לכך על מספר הצפיות הצפוי.


    שיתוף

    זהו המקדם הנפוץ ביותר כאן בקהילה, זהו מקדם גנרי אשר תקף לכלל הטקסטים אשר אדם כותב, כל דבר שאדם מעלה לאתר הרי שהוא משתף בו את הקהל רק שאינו מציין מהי מטרת השיתוף. על כן אדם לא יפסול את עצמו מקריאת הטקסט מאחר והסקרנות תביא אותו לבדוק מה מכיל הטקסט בטרם יהין הוא להמשיך הלאה אל האשכול הבא (בלי להתייחס להשפעת הכותרת אשר כוחה רב לה בקבלת ההחלטה)


    דיון

    זהו כבר מקדם ממוקד יותר, רציני יותר, מצד אחד יש בו מן קריאה אינטלקטואלית להשמעת דעה כך שהוא יכול למשוך אליו דווקא אנשי רוח, מקצוע, דעת וסתם מתיימרים. ואלו ימשכו אל המאמר גם אם אל אשכולות שיתוף שבשגרה הם פחות ימשכו ולא יחשבו להעשיר את עצמם בטקסט נוסף שכתב מאן דהו. אך מצד שני הדיון עלול גם להרחיק את אלו אשר לא מתיימרים להביע את דעתם בנושאים הדורשים דעה וגם נפשם לא צמאה להתעשר ולהחכים מדעותיהם של אחרים ועל כן ימשיכו בנונשלנטיות לאשכול הבא מתוך ידיעה והבנה שזה לא נוגע אליהם. ממילא מוטב לו לאדם השוקל לבחור במקדם דיון לחשוב על הנקודות דלהלן
    א. לבדוק האם רבים הדלים על פני הדנים או להיפך חלילה.
    ב. במידה ואכן מדובר בדיון אמיתי ולא בהעברת מסר מוסווה הרי שיעדיף את הדנים על פני הדלים אף אם מספר הצפיות יקטן וזאת בדי למקד את השיח.
    ג. במידה ואכן יצליח להעשיר את מספר הדנים והדיון יגרור הודעות חדשות אשר יתפרשו על פני זמן הרי שגם מספר הצפיות יעלה עם כל הודעה חדשה, יתכן אף יותר מבשיתוף רגיל, וגם הדלים עלולים חלילה לבדוק האם יש כאן פיקחות מיוחדת אשר עלולה לעניין אפילו אותם.


    עזרה

    זהו כבר מקדם ספציפי מאוד אשר באמת נועד לאדם חלוש ונואש אשר נזקק לעזרת הזולת ברמת הזדקקות כזו שאינו בוש בעצמו וחש בנוח לפרסם זאת ברבים בפני כל מכיריו ושאינם. על כן סביר להניח כי לא ישקול שיקולים רבים בטרם יפנה ואין טעם לנתח עבורו את השפעת המקדם. רק בקצרה אגלה לו שנפשם של היהודים נוטה במן ערבוביה של טוב לב וגאווה לנסות לעזור לאחר ולסייע ליהודי במצוקה מחד ולהגביה את עצמו טפח מעל ראשו של הנזקק מאידך ועל כן המקדם עשוי לקדם את הסיוע שלו באופן משמעותי אך גם לטרוד את אפסונו עם עזרות כזב.


    שיר

    זהו מקדם אשר מכיל מנעד רחב של טקסטים. חלקם טקסטים אמנותיים ומיוחדים. חלקם עמוקים וסבוכים וחלקם סתם גיבובי מילים אשר התערבלו במוחו של כותבם עד אשר נשפכו ממקלדתו הישר אל מסכנו. לרוב פותחי האשכולות מסוג זה יהיו מועטים, במידה והטקסט קצת עמוק גם תגובות החיבה וההעמקות בטקסט לא תהיינה רבות כך שפעמים מוטב לו לאדם לא לקטלג את השיתוף כשיר ובכך להביא למספר צופים גדול יותר אשר חלקם היה עלול למנוע מעצמו את הטוב הצפון.
    נ.ב. יתכן גם והרקע אשר המקדם נמצא בו מוסיף לחוסר הפופולריות של הטקסט..


    ביקורת ספרות

    זהו כנראה המקדם הקדוש ביותר והנחשק ביותר אשר מועטים הם הכותבים אשר מעזים לעשות בו שימוש. בשימוש בו יש הצהרה של הכותב על עצמו, הוא מוצלח דיו בכדי לנתח טקסט של אדם אחר, הוא מעמיק מספיק בשביל לקרוא ספר ולהביע עליו את דעתו, הוא בקי למדי ויודע לומר כיצד צריך טקסט להיראות וכיצד לא וכן הלאה. לצערנו אנו לא פוגשים מספיק בביקורות אלו, הגם שמהם יכולים הקוראים להפיק הכי הרבה תועלת מקצועית. וכן הכותבים יניבו את מספר הצפיות הגבוה ביותר מאחר וכולם נלהבים למראה ביקורת של אדם על רעהו, מחכים לראות את האש ניצתת והרוח מתלהטת.


    ספר חדש

    פרסומת או סתם מחמאה כללית. לרוב אינטרסנטית. לא מעניין.
    • תודה
    Reactions: מימימו, גוגלית ו-RACHELIZ3 //
    0 תגובות
  • 400
    • M
    דגיג דג
  • msmaile //
    • יושב לו גד משתוקק מתאוה, מדמיין וחולם על דגיג דג אשר ידוג לו זליג דייג העיירה,
    לא משנה היה לגד אם יהא זה דג סלומון משובח, או חתיכת דגיגון מלוח,
    יהא זה אמנון סטנדרט או שמא כסיף מבויש, העיקר תנו לו לחוש את טעמו של הדג, אח..... דג..

    יום שישי אחד, כשהשמש קרבה אל שיפולי הרקיע,
    בזמן אשר שערותיו של גד נוטפות מים זכים וטהורים ממי המקוה המטהרים,
    נגנבה שמועה לאזניו,
    לא שהיה גד נוטה להקשיב לפטפוטי אחרים,
    אך מה לעשות וישנם דברים שהאוזן קולטת בלא התייעצות מוקדמת.

    בתחילה אין הוא מאמין, נוטה הוא לחשוב שדמיין, אך מבירור קצר מתבהרת לו התמונה, אכן כן, אזניו שמעו נכון.

    ומה שמועה שמע שכה נתרגש,
    שומע הוא גד שבקצה העיירה יערך קידוש,
    כמובן שהתמיהה עולה מאליה, התרגשות זו על שום מה.

    אך זאת יש לידע כי במקום מגוריו של גד לא היה זה אירוע נפוץ,
    להיפך, היה זה מאורע נדיר, חד פעמי,
    היה ניתן לספור על אצבעותיו של אדם את מספר הפעמים שהשתתף באירוע כגון זה,
    כמובן כל זה בלא שנכנס לויכוח הסוער שכבר הפיל חללים ופירק משפחות,
    אם באצבעות אלו אנו כוללים גם את אצבעות הרגליים או שמא יש להסתפק באצבעות הידיים.

    מאורע זה נדיר היה מכמה סיבות,
    האחת היא מפני חסרונן של יולדות,
    השניה מפני שחלק מן התינוקות לא זכו לשרוד את ימיהם הראשונים,
    השלישית מפני שגם אם התינוק זכה לשרוד צריך היה שיהא זה בת בשביל לערוך לה קידוש.

    אך יודעי דבר טענו שהסיבה המרכזית הינה,
    שגם אלו שזכו וילדו,
    תינוקן שרד,
    וכמובן היתה זו בת,
    עדיין חלק מהאבות שקעו באבל עמוק על כך שלא זכו בבן זכר,
    ומשכך מיאנו להתנחם בעריכת קידוש.

    ואחרי הקדמה ארוכה זו נגלה לכם את סודה של ההתרגשות,
    הענין הוא כך,
    אוהדי הדגים שמו לב משכבר,
    שמשום מה מכל אירועי השמחות נפקד מקומם של הדגיגים המלוחים,
    לא בחתונות, לא בברית או שלום זכר,
    באירוע אחד בלבד תופסים הם מקום של כבוד, בקידושי הבנות,
    ומשכך התרגש לו גד ידידנו התרגשות עזה.

    שבת בבוקר, משכים גד עם השחר העולה, אחר שינה חטופה,
    מתפלל ומתחיל לצעוד אל מקום הקידוש,
    הרחובות ריקים שוממים,
    והוא צועד לו במהרה עד שהגיע לבית האב המאושר.

    אך מה לעשות ותינוקת זו לא שרדה את הלילה,
    וכך התאכזב לו גד והמשיך לצפות אולי אי פעם יזכה הוא לטעום ולחוש את טעמו של הדג.



    (קטע זה נכתב אחר שעות שיעמום ארוכות בבידוד, שלא נותר לי אלא לדמיין על טעמו של דג.
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: אוהבת אמנות, L_M, הפוך על הפוך ועוד 4 משתמשים7 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    M
    msmaile
    לה מתבהרת לו - לגד, התמונה
  • 1K
    • כ
    זה לא יכאב
  • כנפיים //
    • ברוכים הנמצאים!
    אשמח מאד לכל ביקורת!


    עוד יום של שגרה לא שגרה.

    אני מסתובבת בבית, מנסה למזער נזקים.

    הימים האלו מוציאים מהילדים את היצירתיות הכי יצירתית שלא הייתי מאמינה שקיימת בהם.

    כיף לראות את זה, בדרך כלל.
    לא כשהיצירתיות הזו גורמת לאזור התלייה שבארון להתרוקן כדי לשמש מחבוא מעולה מפני העומד התורן.

    אני מבליעה חיוך ואנחה מעורבבים, כמו בכל הימים האלו.

    רגעים של יופי, ונחת אינסופית, בהם אני מרגישה שחזרנו למצב הבראשיתי שלנו. להווי הטבעי- הורים, ילדים, בית. משפחה.

    ורגעים של צווחות ומריבות וויכוחים לא נגמרים ובוקה ומבולקה, בהם אני מרגישה שחזרנו אכן אחורה, אבל היישר אל המבול.

    אני ממשיכה בסיור וכמעט נתקלת בשולמית השרועה על הרצפה, ראשה שעון על כף ידה האחת, ואצבעה מושטת קדימה, מנסה לעצור את כדור הגלובוס שדוהר בסיבוב מהיר על צירו.

    איי!
    הכדור מהיר כל כך, שהאצבע נצרבת, ושולמית נושפת עליה בכח, ממשיכה להתבונן בתוצאות מעשיה.
    רגע או שניים, והכדור מאט מעט, ועוד מעט, עד שנעצר.

    הלאה, אני מתנערת.
    יש כאן מבצר מכריות ושמיכות שצריך לנער ולהחזיר כל אגף וצריח לבעליו.
    אהה, יש כאן גם מאגרי מזון לשעת חירום, שהוצבו בחצר הארמון, ומבחר ספרי קריאה, לשעת עוצר כנראה.
    שני פנסים לזמני האפלה, ושלוש שמלות ערב, של בנות המשפחה המלכותית.

    טוב, זה כבר לא בשביל עובדת יחידה שכמותי.
    אני אוספת את הגדוד ומודיעה שכולם בעקבותיי ואנחנו סוגרים שטחים של סדר.

    זה לא קל.
    מצב הרוח של צוות העבודה שלי נע בין דקות אנרגיות נמרצות ואש בעיניים, לדלקת קרום החשק במצב מתקדם וחלומות על רביצה על הספה בליווי פיהוקים ומשיכות כתפיים.

    המאבק בקו החזית הוא ממש על כל מרצפת וההתקדמות איטית ומתישה, והערב הזה, שפגש אותי עם חיוך גדול, נפרד ממני כשאני על סף דמעות.
    המבצע כולו נחל הצלחה חלקית, הארמון פורק ברובו, מחסני המזון פוזרו, אבל הסדר המקורי נותר רחוק מאיתנו עד למאוד.

    זהו, צ'יק צ'ק פיז'מות, והיום הזה יגיע גם הוא אל סופו.
    אני מכריזה על תחרות התפז'מות מהירה, ועוזרת לקטן ללבוש את שלו.

    הופ! הראש כבר בפנים, נו, למה השרוול צריך להיתקע?
    "איה!" הוא מזדעק, ואני מנסה שוב.
    "איה!" הוא צועק שוב, כשאני מנסה בהיסח הדעת פעם נוספת.
    אהה! היד הקטנה מושטת קדימה, מותחת שריר, ישרה. בטח שזה כואב!
    "אל תמתח את היד" אני מבקשת ממנו, ומוסיפה הסבר:
    "זה כואב כי אתה מיישר את היד. תשחרר את היד, הנה ככה, שהיא תתנדנד, יופי!"
    גם את המבצע הזה עברנו, היד בפנים, הילד בפנים, והקטנים כולם עם הפיג'מות נכנסים למיטות.

    סוף כל סוף!
    רציתי שזה יקרה לפני שעתיים!
    סוף סוף אני פונה לי לכמה דקות של שקט.

    עוד נשב לאכול יחד, בעלי ואני, עוד נשמע מהמתבגרים את שלל דעותיהם על המצב, אבל הזמן הזה שאחרי השכבת החטיבה הצעירה, הוא שלי, ואחרי הרבה תירגול, כולם מודעים לזה.

    כוס קפה אין בנמצא, הכורסא תפוסה, במרפסת קר, וכיסא פשוט בחדר הילדים הוא המקום היחיד שאפשר למצוא בו שקט עכשיו, לרקע נשימותיהם השקטות של הנרדמים.

    כמה נשימות שקטות עוברות גם עלי. אני בוהה בקיר מולי, שהתקלף בצורה מכוערת כלכך, היה ברור לי שלפני פסח גם הוא יטופל.
    אני מגחכת לעצמי, היה ברור.

    יש משהו ברור עכשיו?
    לא יודעת.

    התחושה שמלווה אותי לאורך התקופה הזו, היא של פאוז מוחלט. העולם בהשהיה.
    נראה מה יהיה, נראה מה יגידו מחר. נראה מה לעשות, נראה איך נמשיך.

    תחושה של אין לי מושג, ושל לא יודעת אחד גדול.

    זו אגב, גם אחת מן התשובות הכי פופולריות שלי.

    "אמא, מתי ננקה את הארון שלי לפסח?"

    "לא יודעת, נראה."

    "אחרי פסח חוזרים כבר ללימודים, אמא?"

    "אין לי מושג, נראה"

    "ומתי ישלימו לנו את הבוקר כיתה?"

    "לא יודעת מתוקה, נחיה ונראה."

    "עוד נספיק לקנות נעליים בהירות שיתאימו לשמלה שלי?"

    "לא יודעת, ילדים. לא יודעת כלום כרגע"

    באמת לא יודעת כלום.

    עולם שלם של מירוץ, דחיפות, עבודה, לימודים, לחץ וקניות, סידורים והספקים, נעצר באחת.
    חיוך עולה בי כשאני נזכרת בגלובוס הדוהר, הנעצר למגע אצבעה של שולמית.

    מה צריך כדי לעצור אותך, עולם?
    כלום.
    רק החלטה של אלוקים, ובבת אחת שינית את מסלולך.

    המילים האלו תופסות אותי.
    מה רצית אבא, שאקח לי מהסיפור הזה?

    אני יודעת שאתה שולט בכל.
    אני יודעת שאתה המלך.
    עכשיו אני יותר מרגישה את זה, זה נכון, אבל יש לי תחושה שדיבורים עמוקים מזה קיימים מתחת לפני השטח.

    קיימת התחושה הזו למשל, של שינוי כיוון.
    מרגישה כאילו הנחת יד על ראשי ובעדינות בעדינות, סובבת אותו, אל הצד השני.
    מן החוץ, אל הפנים.
    התחושה הזו מוכרת לי. חוויתי אותה בתור ילדה.
    זוכרת אותי מוטרדת, מרוכזת בחיפושים אחר ספר חשבון שאיבדתי. מחטטת בכל המגירות, והמדפים, ולא מוצאת.
    והנה בא אבא, מניח יד על ראשי, ובעדינות מסובב אותו-
    הנה הוא! על המיטה שלך! פתוח במקום בו כתבת אתמול לפני שנירדמת.

    אז למה סובבת לי את הראש, אבא שבשמים?
    מה רצית שאראה כאן?

    התשובות מהדהדות בי, עולות מעצמן.

    יש את הילד הזה, שקשה לך איתו, והשגרה נותנת לך להזיז את זה הצידה.
    לא הגיע הזמן לראות מה קורה לכם?
    והכאב שבא לך תמיד באותו מקום בזוגיות שלך, מה איתו?
    תסתכלי עליו, תסתכלי עליכם.
    שבו קצת ביחד, ילדים שלי. רק אתם עם עצמכם.
    יש הרבה דברים שאני רוצה ללמד אתכם, דווקא בפנים.

    לא קל להיות טובים, אף פעם לא, אבל בפנים, בבית, תמיד יהיה קשה יותר.
    איפה את מוותרת?
    מה את יכולה לתת?
    ומתי את מרגישה שתוכלי להיישיר מבט אל הנקודה ההיא, שמחכה לך?

    יש לך זמן עכשיו, תסתכלי פנימה.

    אני מהרהרת בתפילות המרפסת האחרונות, במניינים המרוחקים על המדרכות.
    כמה אחרים אנחנו צריכים להיות עכשיו.
    כאילו לקחת לנו את כל המובן מאליו, ושמת בקו הבחירה את הכל.

    כאילו אמרת-
    כל מה שאתם רגילים, ילדים שלי, זה טוב. זה נהדר, וזה התאים עד עכשיו, ואולי גם יום אחד יתאים שוב.
    אבל עכשיו, עכשיו אני רוצה את הלב שלכם, בלי כל אלו, מחדש.
    איך אתם עם הוראות משתנות?
    איך אתם עם צווי שעה שאני שולח לכם?
    איך אתם עם זה שמה שאהבתי ורציתי אתמול, הוא מה שאסור היום?
    נדבקים בהרגלים, או מורידים ראש, ומכריזים נעשה ונשמע?

    היה לכם מכתב שליחות ביד, והיו בו הוראות. איך אתם עם זה שהחלפתי אותן באחרות?
    מוכרות פחות, אהובות פחות?

    מסוגלים, ילדים שלי, לתת את היקר והאהוב עליכם, את המוכר, את הרצוי, את הרגיל והמקובל, לי לקורבן?

    רק משום שככה ביקשתי.

    יכולים להתאמץ יותר להיות בסדר, בדרך אחרת מתמיד?

    לשפשף את הידיים המגרדות ברצון לנקות ולקרצף את הבית לפסח, ולהיות בנחת עם הילדים?

    להשאיר את החברותא מאחור, ולהיאבק על כל רגע של לימוד מחדש?

    להניח לכל הקניות, ופאר שולחן ליל הסדר, ובגד חדש לכבוד החג, ולשמוח בכל זאת?

    תבחרו בי, תבחרו בי כל יום מחדש.
    כל רגע בצורה בה אני מבקש את זה.


    באופן מדהים מזכירים לי הימים האלו את פסח מצרים.
    הם יכלו לשאול כלכך הרבה שאלות.

    דם על המשקוף? מה זה?
    ולמה לצאת ביום? עדיף בחושך, בלילה!
    והמתמיה מכל- כבר עשינו בצק, לא נאפה אותו?
    על כמה זמן מדובר?
    עיכוב של דקות! ובשביל זה להיסחב, עם הבצק הלא אפוי...

    ודווקא התמיהות האלו, מסמלות את פסח לדורות.
    המצה הזו, של החיפזון, מסמלת את המהירות שבה היה הכל צריך לקרות מיד כשהגיע הרגע.
    והיא גם מסמלת, המצה, את ה"נעשה ונשמע" של טרום מתן תורה.
    עוד לפני הכל, זה מה שהיה טבוע בנו.

    אמון, אמונה.


    נכון, אני לא יודעת. לא יודעת כמעט דבר.
    לא מה יהיה, ולא מתי.
    אולי יהיה כמו עכשיו, ואולי עד פסח ישתנו עוד דברים.

    ולא לדעת זה מפחיד.
    כי לא לדעת, זה לא לשלוט.
    לא לדמיין שאתה שולט, בכח תוכניותיך המפורטות, ורצונותיך הממוקדים.

    אני נושמת עמוק.
    צל מציץ לחדר.
    "846 הרוגים היום באיטליה" פורש הבכור שלי את חרדותיו. מזמין אותי להישיר מבט.

    הייתי רוצה עוד כמה דקות לעצמי, אבל אני מתרוממת, מעבירה יד על ראשיהם של המתוקים הישנים שלי, ועוזבת את הדקות היקרות לי. אוחזת את כף ידו הרכה של הקטן הישן, שומעת את אבא שבשמים מדבר אלי מתוך המציאות.

    אני יודע.
    היית רוצה עוד לשבת, והיית רוצה שהבית יהיה נעים יותר עכשיו.
    ושהם יהיו ממושמעים טיפה יותר, ושלילה אחד יירדמו גם הגדולים יותר בקלות.
    היית רוצה הכל קצת אחרת.
    קצת יותר מושלם, קצת פחות מעייף.

    אבל תני לי להוביל. תסמכי עלי.
    אל תמתחי את היד.
    תשחררי, ככה.
    נכון, המציאות תתנדנד לך, אבל אל תעשי שרירים.

    אני מבטיח לך, אם רק תרפי, זה לא יכאב.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: שירי נשיא, יעקב1245, דוי ועוד 28 משתמשים31 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גוגלית
    נס שלא התייאשתי מהאורך! עוד הייתי מפסידה את האוצר הזה! כתוב מדהים, מחזק ומעורר מחשבה. חזרת בזמן : )
  • 631
    • ד
    שיר ומה קול הצאן
  • דיונון //
    • בְּצֵל הַחוֹמָה
    מֵחֲמַת הַחַמָּה
    בֶּן קֵדָר - צֹאנוֹ
    רוֹעֶה
    בּוֹאֲכָה הַשּׁוּק הַהוֹמֶה

    בְּעֵינֵי הַטְּלָאִים מַבַּט תָּם
    נָשְׂאוּ אֵלַי מַבָּטָם
    וְהוּא כְּמוֹ תָּאֵב
    בִּי בּוֹהֶה
    עוֹרֵג וְצָמֵא

    חֵלֶף צֹאן קָדָשִׁים
    זִיק מַאֲשִׁים
    תְּמוּר זָבַח
    פּוֹעֶה
    יַד עָרֵל וְטָמֵא

    הֵיכָן אֶהְיֶה זֶה הַלַּיִל
    מְחַנֵן בֶּן הָאַיִל
    וּבְשַׁעַר יָפוֹ
    מִי רוֹאֶה
    דֶּמַע אִישׁוֹנַי מְסַמֵּא
    • תודה
    Reactions: נ. גל, 2u2, המשורר!! ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 962
    • 1
    קורולה אחת.
  • 101 //
    • לא רוצה
    ליל הסדר קטן,
    ולא לחשוב על ההורים,
    בלעדי.

    לא רוצה בין הזמנים כזה,
    שכולם מידיי בבית.
    מידיי.

    קשה לי לשמוע
    על חברה שחולה.
    ודואגת על ילדון
    בבידוד.

    כועסת שאין קניות
    המולה,
    ורבי עקיבא
    גלמוד.

    מיצינו את האקשן
    שיש בך
    קורולה.
    טרולית, מאיפה הגעת.

    אפילו הבדיחות
    שניסית להפיק
    כבר לא מצחיקות
    אף אחת.

    וזה הרגע הזה,
    שנמאס לי ודי.
    ואין פה כבר
    מה למצות.

    בכניעה
    מבינה
    בת חורין
    הקטנה.

    כך רצית
    את חג המצות.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, חנה אביטל, פילפלית ועוד 49 משתמשים52 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yonatanr
    מרגש. מדי.
  • 384
    • ב
    קילומטרא דפסחא.
  • בונבוניירה פיקנטית //
    • ניסיתי כבר
    את המרשם
    של תרופה
    משקה
    השום

    כבשתי הר
    הנעלם
    חופשה
    ללא
    תשלום

    בידדתי
    את האבק
    עם זעקות
    המשטרה

    החלטתי
    שחיוני
    זה
    בריחה
    מהזירה



    בכיתי עם
    הילדים
    על בית
    מפורק

    ביקשתי עוד
    קילומטרים

    אם רק תתנו לי
    רק.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: אלפי תודות, דיונון, זרקור באפילה ועוד 5 משתמשים8 //
    0 תגובות
  • 641
    • ר
    מכת דבר תש"פ...
  • רינתיה //
    • מצרים. ב' תמ"ז

    בתחילה היו אלו רק שמועות עקשניות שחגו סביבנו. "ואם עד לכאן הן הגיעו", אמר אבא, "למחוז פדמאן המרוחק, כנראה שהתנפחו מעט בדרכן הארוכה, קיבלו צבע וגוונ---"

    אבל אבא לא סיים את דברו, כשאל הבקתה פרץ חוהאם, אחי הבכור. אדום וסוער.

    "זה אמיתי!" התנשף. "מולנפוס חזר אמש מרעמסס. אומרים שזו תהיה מכה-"

    "אומרים!" לגלג אבא. " דבר! נו באמת, איך יוכל אלוקי היהודים להמית את כל מקננו?"

    "ולא זאת בלבד," הצטרפה מואזה לבוז, "הוא גם יבדיל בין מקנה מצרים למקנה ישראל—"

    "ורק הצאן אשר ישאר בשדה-" געה חודנופ בצחוק, "ימות! שמעתם כדבר הזה?"

    "אבא!" ניסה חוהאם להגן על כבודו האבוד. "אין זו מכתו הראשונה של בן עמרם. וכל המכות האחרונות התקיימו בדיוק מדאיג!"

    "אם רצונך לשמוע בקולו- הכנס את מקנך אל הבית." לעגה מואזה.

    חוהאם נמלט החוצה, מכלה את זעמו על עוד עבד יהודי אומלל, אחד מהמאות הממלאים את חצרינו.



    אחרי שבוע של מכת דבר, כולנו דיברנו אחרת.

    אבא ניסה לרכוש בשארית כספו מבהמותיו של חוהאם. חודנופ נמלט לביתו ולא העז להוציא את חוטמו החוצה, ומואזה?

    מואזה המשיכה ללגלג. היא צחקה גם כשהגיע השחין הנורא, גם כשכדור ברד כמעט ופיצח את גולגלתה לשניים, והותיר בה צלקות לכל חייה. היא הוסיפה ללעוג גם למול הארבה שכילה את יבול השנה כולה, וגם בכלא החושך האיום-

    עד למכת בכורות.

    אז-

    לא יכלה עוד לצחוק.



    ישראל, ה'תש"פ

    "והחי- ייקח אל ליבו."
    • תודה
    Reactions: כנפיים, 963SHIRA, Aארי ועוד 14 משתמשים17 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    רינתיה
    תודה על התגובות החמות! ובקשר לשמות- המצאתי מעצמי... אם את רוצה רעיונות- תפני אליי בפרטי או...
  • 600
    • @
    שיר חמץ שבלב
  • @Simcha //
    • ימים מטלטלים עוברים על כלל האנושות

    בלבול, תסכול וחוסר הבנה מנת חלקם של בני האדם

    חוסר מוצא ולא נודע נלווים לאדם מזריחה לזריחה

    חרון וכעס ממלאים אותנו בלי הרף, על הממשלה, על הרופאים ועל אלו שלא מצייתים

    כועסים למראה מניין מאולתר, מתמלאים חרון למשמע על בית כנסת מסוגר

    רגשות גואים, לרוב סותרים, אנו עמוק עמוק טובעים

    לקראת הפסח, חג החירות, לקראת האביב תקופת הפריחה

    נעשה חסד בנפשנו ונזכך אותה קמעא, נבער את הרע ונמצא את הטוב

    נתמקד במשפחה ונלמד לאהוב
    • תודה
    Reactions: המשורר!!, גוגלית, פררו רושה ועוד 2 משתמשים5 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    רינתיה
    וואו, מדהים!!
  • 651
    • ת
    'ליל הסדר' בבדידות. אל תרחמו עליו. בעצם, תרחמו.
  • תלמוד //
    • ל"ג בעומר תש"פ

    זה כבר תיקון אמתי, מיילל יידל אל השפופרת, אני כבר לא זוכר איך נראה בית כנסת מבפנים, ועכשיו את 'ר' שמעון' הם לוקחים ממני. אוי הלב, הלב שלי כבר לא עומד בזה.

    פוכר את ידיו בייאוש, מי היה מאמין בשנה שעברה – שהשנה זה כבר לא יהיה. במוחו עוברים כסרט נע מעגלי ריקודים, זקני ירושלים המקפצים בעיניים עצומות ואגרופים קמוצים, נושאים ליבם כלפי מעלה ומרוממים כף רגליהם טפח מעל הקרקע. שנה שלימה ניזון הוא מאותם רגעים, ועכשיו – מה יהיה.

    מצידה השני של השפופרת עומדת לה אחותו הצעירה, והיא משתדלת להשתתף בכאב אחיה הגדול. אבל מה אפשר לעשות, היא ממש ממש לא שם, ולמען האמת – קשה לה לכאוב את כאבו.

    העל אלה תבכה? תמהה. אני – כבר חודש אין לי בעל, זועקת לעומתו בכאב, זוכרת אני את ימי הטובים, כאשר בכל בוקר הייתי מביטה בהערצה על הערשי מתעופף לו ממיטתו בשעת בוקר מוקדמת, חוזר מהתפילה לאחר כשעה מלא באנרגיות, מצב רוחו היה בשיא. כמעט ולא יכולת לפגוש אותו ללא חיוך.

    שומעים על קולה שהדמעות אוטוטו פורצות, אבל היא ממשיכה: התמונה של הערשי שב לביתו מתפילת מעריב בליל שבת, קורא בקול גדול לחלל הבית 'גוט שאבע'ס', מחבק את הילדים אחד לאחד, מחייך, מנשק, מברך אותם בחום בברכת הבנים. והם כולם קורנים כנגדו באושר רב. זה עבורי כבר רק תמונה לתלות על הקיר ולזכור, לנסות בכל הכוח לא לשכוח. לשאוב ממנה את הכוחות להמשיך.

    הערשי שלי, כבר ממש לא אותו הערשי. זה כבר מישהו אחר. לפעמים אני צריכה לשפשף עיניים ולבדוק בתמונות, האכן אתה הוא הערשי.

    היא לא נושמת, בכאב בלתי מוסתר ממשיכה לפרוק את ליבה אל הדמות שמאחורי השפופרת. החיוך האחרון שראיתי מהערשי היה במוצאי שביעי של פסח. זהו. מאז ועד היום פניו קפואות וכל גופו כשלד, הדיבורים על היום שאחרי החיים נעשים תכופים יותר ויותר. בכל לילה הוא מתעורר מבועת מעוד חלום נורא שחלם על סבו שמגיע אליו ופניו מאיימות. הוזה הוא בהקיץ על שיחות נפש שמקיים עמו באמצע ארוחת צהריים.

    הפך הוא מאדם 'חי' לגופה מתה מהלכת. לבוס שלו ב'עולמות' הוא כבר הודיע שלעולם לא ישוב יותר לעבודה. מי שהיה הוא לא מי שיהיה. נפרץ סכר הדמעות, ודממת מוות השתלטה על הקו.

    מנסה הוא יידל להבין, האם אכן גיסו הצעיר – שאמנם כבר אינו כל כך צעיר – לקח כל כך קשה את פטירת סביו? עם כל הכאב, ולמרות שידוע היה על קשר עז בין הערשי לסביו, הרי אנחנו ילדים גדולים, יודעים להתמודד. כזה דבר לא אמור להשבית את החיים. התפלא, אך שתק.

    מה עם הילדים? שאל בקול מהוסס.

    ומהצד השני – שקט. אין תגובה. והאמת שלא צריך תגובה. אפשר לדמיין איך זה נראה.

    רחמנות. במילה אחת. משפחה שלימה פשוט נהרסה. אבא לא מתפקד, אבא עצוב. כמה חבל.



    י' ניסן תש"פ.

    אמא, כשאני אומר אני יודע מה שאני מדבר, נשמע קולו של הערשי נחוש מתמיד, כל הבלגן הזה פסיכולוגי נטו, הכל בסדר, הקורונה הזאת לא באמת הורגת יותר משפעת, סתם הגזימו כל החבר'ה.

    לאחר מסע שכנועים, בתוספת מנה גדושה של מצפון על האכזריות הנוראה מצידם של אבא ואמא להשאיר את סבא לבד בליל הסדר, וכמובן עם ציטוטים נרחבים על סגולת הלילה - ליל שימורים - משומר מן המזיקים - הכריע הערשי את המתנצחים והגיע עם כל משפחתו לערוך את ה'סדר' במחיצת הסבא הגדול.

    סבא לא לגמרי הבין מה קורה בעולם, וכשהוא שמע שהשנה הערשי ומשפחתו מגיעים אליו עם כל האוכל, לא היה מאושר ממנו. לא שזה המצב האידיאלי, הוא היה מעדיף להתארח אצל שלומי – הבן הבכור שלו, אבל זה ודאי עדיף מלערוך את הסדר בעצמו ולעצמו.

    הערשי ערך את הסדר בדיוק כמו אבא, שערך בדיוק כמו סבא. סבא היה מרוצה מאוד, והערשי גם הוא התמלא בסיפוק רב על הזכות העצומה שהתגלגלה לפתחו לשמח את סבא בלילה קדוש זה, בתחושת שליחות עשה את זה, וחזקה על שליח שעשה שליחותו על הצד היותר טוב.

    מיד בצאת החג מיהר לטלפן לאביו, ובקול תרועת ניצחון תיאר לפרוטרוט את הסדר המרהיב שערך. ומלאך טוב עונה אמן בעל כורחו. אולי באמת צדקת, ענה אבא.

    ומשם העניינים התגלגלו יותר מידי במהירות. ביום ראשון של חול המועד החל הערשי לחוש מעט קושי בנשימה, החום עלה. טלפון אחד למד"א, בדיקה קצרה, המתנה לתוצאות ו... אכן, הקורונה הקרינה קרן אור לתוך ריאותיו.

    החשש הכבד היה כמובן לשלומו של סבא, ובפרט כעבור יומיים כאשר החל להתלונן על כאב ראש שהביא לבדיקה והתוצאה היתה... תשלימו אותי.

    אשפוז מהיר בהדסה בבידוד. תוך מספר שעות מרגע האשפוז תפס סבא את מכשיר ההנשמה האחרון שנשאר פנוי. מזל שהגיע עכשיו, פלט אחד הרופאים, עוד כמה שעות גם את זה לא היה לו.

    ובינתיים, אין לו יום ואין לו לילה להערשי הנכד המסור. אני הוא שגרמתי, אני הוא שעשיתי.

    ובכל עת חרדה, היווה ספר התהילים מפלט לדמעותיו העקשניות. והיה לו למשיב נפש בבטחנו בה' יתברך שיושיע ולא ימיט אסון על סבא.

    שלשה ימים לאחר האשפוז – מוצאי שביעי של פסח, סיים הערשי את ההבדלה והחל לארוז את גביעי הפסח. ואז זה הגיע. הטלפון הזה שכל כך פחד ממנו. סבא זצ"ל. היה. איננו. "אני אשם" – צנח הערשי על כסאו כמעט מתעלף.

    כל השאר היסטוריה. היסטריה. הערשי כבר לא אותו הערשי. המילה המפחידה כל כך – "רוצח" – אמורה בדיוק עליו. מי היה מאמין.

    לפחות התכוונת לעשות טוב, מנסה אשתו לנחם ולעודד. אבל הוא לא מקבל. הוא פתאום מבין כל כך את אבא. "חשוד על הרציחה" זעקו המודעות. והנה, הוא כבר לא רק חשוד. הוא ממש כזה.



    אחים יקרים! בנים ונכדים מסורים!
    אל תרחמו על סבא וסבתא. בעצם, כן תרחמו. תנו להם לחגוג לבד את ליל הסדר. כדי שהם יישארו אתנו. כדי ששנה הבאה הם יוכלו לארח אותנו כאן בעולם הזה.
    זה הזמן לגלות אחריות ודאגה כנה ואמתית לדור שמעלינו. להשאיר אותם אתנו, גם אם קצת כואב להם. גם אם קצת כואב לנו.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: 963SHIRA, Aארי, אלפי תודות ועוד 12 משתמשים15 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    @
    @Simcha
    מעולה! סיפור חשוב והלוואי שיחלחל! יש גם לצאת בקריאה למבוגרים שיקחו אחריות וירחיקו מעליהם את...
  • 602
    • @
    פתאום יבוא! מי?
  • @Simcha //
    • אף אחד לא האמין שבימינו אנו מצב כזה אפשרי. אך מגיפה מסתורית אשר התפרצה לה בסין התפשטה לה אט אט ברחבי העולם. חולה רעה זו גבתה עשרות אלפי נשמות וביניהן גם נשמותיהם של יהודים זכים ויקרים.

    מדינות החלו בזו אחר זו לסגור את שעריהן, להצר את צעדי תושביהן. עסקים נסגרו בזה אחר זה. אנשים איבדו את מקור פרנסתם ביום בהיר אחד ונותרו ללא משען ומשענה, איבדו את בריאותם ביום בהיר אחר ונותרו בלא תרופה ומרפא, אנשים איבדו את חייהם ביום פחות בהיר נוסף ונותרו לךא קבר וקןבר. וכך העולם איבד אט אט את צורתו הפעילה והמפותחת וחזר להיות מקום מוכה צער, יגון וחידלון. הגלובליזציה עליה התבססה הציוויליזציה לא הייתה עוד אלא זיכרון לימים שעברו ואינם. לא יותר מסיפור מתוק לילדים הנתונים במצור.

    אט אט האנושות החלה להבין כי משהו גדול מתרחש פה. אין יותר שימוש בסיסמאות כמו "הטבע" וכדומה. אין ביכולתם של בני האנוש להתמודד לבדם מול מגיפה מפחידה וחסרת גבולות זו. החלו להפנים כי ישנו כח עליון אשר מנווט את עולמנו והוא, הוא השליט בכל אשר קורה פה. יהודים מאמינים התחזקו באמונתם ובקיום המצוות, בטוחים כי בכך יצברו זכויות לקראת היממם שיגיעו. עמים אחרים החלו לגלות פרצי אלטרואיזם בילתי פוסקים, מבינים כי רק כך ישתפרו חיי כולם ולו במעט. ועדיין החידה נשארה מהדהדת ברחובות קריה ועיר, עד מתי? מה עוד מצפה לנו?

    הכל השתנה ביום אחד, כולם כבר נפולים, מי בחולי, מי באבל, מי בבדידות ומי ביאוש. אף אחד כבר לא ציפה לשינוי, אף אחד כבר לא קיווה לטוב כלשהו. ופתאום כאש בשדה קוצים החלה השמועה להתפשט בבתים. אט אט הרחובות התמלאו באנשים אשר לראשונה מזה תקופה ארוכה עמדו תחת כיפת השמים, ניתן היה לחזות בזקנים וזקנות, ילדים וילדות מהלכים ומשחקים ברחובות ושאר אנשים מרקדים במחולות. פני כולם קורנים מאושר, בחיבוקים ודמעות מבטאים את התרגשותם. יום אשר ציפו לו מזה תקופה כה ארוכה. יום אשר חלמו עליו בלילות ובהקיץ. על גגות הבתים כבר ניצבו להם תוקעי השופרות והריעו בקול גדול. בבתי החולים כבר החלו לארוז את הפקלאות לקראת הבאות. מבינים כי אין להם עוד קיום במתכונתם הנוכחית.

    לא עוד מגיפה! לא עוד חולי! נשמעו הקריאות מפיות האנשים. אף אחד לא ניסה לעצור בדמעותיו אשר זלגו כמים, אחרי תקופת יובש ארוכה ומייאשת. אפילו הפסימיים ביותר אשר כבר ארזו עצמם בתכריכים מצפים למלאך המוות, החלו להפנים כי אכן יש פה שינוי. העולם לא ימשיך עוד בשקיעתו והפריחה תשוב ותרומם את העולם מעלה מעלה.

    וכך התבשרנו כי במעבדות למיגור נגיפים אשר הוקמו במיוחד עבור וירוס קטלני זה, הצליחו לפענח את גורמי הנגיף ולפתח את החיסון המיוחל אשר יוכל למגר את הנגיף באופן טוטאלי תוך ימים ספורים. לא עוד חולים על הכבישים. לא עוד מתים פזורים בחצרות. רק שבח והודיה לבורא העולם על שנתן תבונה ביצירי כפיו.

    העולם שב לו אט אט לסדרו. אנשים סיגלו לעצמם שגרה חדשה וברוכה. שיקמו את הריסות הגוף והנפש. ממשלות האחדות התפרקו בחזרה. וליהודים הייתה אורה ושמחה.

    כעת נותר רק להמתין ולצפות לגאולה השלמה!
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: כנפיים, פררו רושה, m a r g a l i t ועוד 8 משתמשים11 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    @
    @Simcha
    טקסט משלים.. חמקמקה ומסתורית // גאולה
  • 365
    • ס
    איך מסבירים לילדים על שעון הקיץ
  • סיפורים //
    • ואו כמה זמן ששברתי על זה את הראש.
    איך אפשר להסביר לילדים איך עובד שעון הקיץ.
    גם אם הם לא יצליחו להבין לגמרי, משהו ישתנה ברמת ההבנה.
    העלתי את זה באשכול של הקורונה, ואני מעלה שוב לכאן.
    מצפה לביקורת בונה.
    תודה

    גילי שלאנגר - מה השעה.pdf

    drive.google.com drive.google.com

    מה השעה.mp3

    drive.google.com drive.google.com



    1585079091129.png


    הצטרפות לקראו - נא - <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
    ​
    • תודה
    Reactions: משפחת לוי... ו-אוהבת אמנות2 //
    0 תגובות
  • 2 2K
    • @
    דיון דרושה כותרת מתאימה!
  • @Simcha //
    • אחד הקשיים המשמעותיים הניצבים בפתחו של יוצר ספרות זהו בחירת הכותרת אשר תתאים לטקסט אותו הוא רוצה לשחרר החוצה.
    ישנם כאלו אשר מזלזלים בבחירת השם ונותנים איזה ציטוט אקראי מתוך הטקסט ובכך יוצאים ידי חובה בבחירת השם.
    אך טעות מרה הם עושים, הקורא הנאור מתחיל לקרוא את הטקסט כבר מהכותרת, אדם בונה את ציפיותיו, מקבל החלטות גורל כגון האם לפתוח את המאמר הנ"ל וכן לאחר שהתחיל בקריאתו האם להמשיך או שעל פי הכותרת והפתיח הוא כבר מבין את הפאנצ' ליין וחבל לו לכלות את זמנו בקריאה.

    על כן ברור הדבר כי בבחירת כותרת יש לתת משקל כבד כמעט כמו בכתיבת הטקסט ופעמים אף יותר. נצרך שם מגרה ומסקרן אך כזה שלא מגלה את הסוף. שם קצר וקליט אשר משקף את הרעיון המרכזי אותו הכותב מנסה להעביר אל שוב בלי לגלות.. וראוי להימנע מכותרת אשר מתחננת לקורא "אנא קרא אותי", לרוב הדבר עלול להעיד על רמת הטקסט.

    השאלה היא מה עושה הכותב האומלל אם לאחר שכתב טקסט מוצלח נורא עדיין אינו מצליח למצוא שם אשר יעשיר את מספר הצפיות באופן אקספוננציאלי. שם אשר יותיר את הקורא פעור פה עד סוף קריאת הטקסט. שם אשר מתחבר באופן אמיתי וכנה עם הטקסט?
    האם לגנוז את הטקסט כולו? האם לבחור שם מסקרן ומושך אך לא תואם את תוכן הטקסט לחלוטין? האם לבחור שם בנאלי ולהסתמך על כך שהקורא הנבון ידע להבחין כי מסתתר פה יהלום?
    אנא עצותיכם.
    • תודה
    Reactions: פררו רושה, מ. י. פרצמן, משך ועוד 8 משתמשים11 //
    30 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    @
    @Simcha
    אציג בפניך לקט מן הדברים שנכתבו לעיל ובכך תבין מדוע התחמקותך מן האמת הנוקבת ובריחה אל מחוזות...
  • 2 3K
    • מ"ם
    נושא החודש // אדר תש"פ // צחוק
  • מ"ם //
    • וכל בדיחה נוספת מיותרת.
    • תודה
    Reactions: קורונער, 503, שיר ושבחה ועוד 8 משתמשים11 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    הדוויג
    הדוויג
    אם עוד היה לנו דבר אחד בטוח בעולם המבולבל הזה - זה שמיד בראש חודש עולה 'נושא החודש' חדש. עכשיו...
  • 2K
    • הדוויג
    ביקורת ספרות - ממים
  • הדוויג //
    • @מ"ם , אם אתה רואה בכותרת 'ביקורת ספרות', וליבך מתמלא שמחה על עוד אשכול תוכן איכותי של ביקורת ספרות משובחת - אז יש לי בשבילך בשורה רעה ובשורה טובה.
    הבשורה הרעה היא שזה לא הולך להיות ביקורת ספרות, ממש לא.
    הבשורה הטובה היא שאנחנו נעסוק במ"מים.

    אז מהו המם?
    א. אות באלף בית (לא הנושא שלנו)
    ב. מנהל פורום כתיבה בפרוג (לא הנושא שלנו, לפחות הפעם)
    ג. תוכן אינטרנטי ויראלי. (או. זה הנושא שלנו. כולם לפתוח ספרים. עמוד 357)

    בוודאי נוכחתם לאחרונה במתקפת הממים שפקדה את ארצנו נוכח מגפת ה***** (התחייבתי לא לכתוב את המילה הזו).
    גם פה בפרוג קמו מספר אשכולות מפוצצים בממים למיניהם ( קצת בדיחות על ה***** , קורנים מאושר ועוד).
    אנוכי הקטן גם שלחתי ידי בסוגה ספרותית נחותה זו.

    מה שגיליתי הוא שזו כלל לא סוגה נחותה. זה סוג של אמנות.
    ידעתם שאפשר להצחיק אתכם בשלוש מילים?

    WhatsApp Image 2020-03-22 at 15.23.33.jpg

    כמו בכל דבר יש כאלה שעושים את זה טוב, ויש כאלה שפחות. אבל בדור מופרע הקשב שלנו, הדרך שבה מילים יכולים לנצח תמונות היא לזקק מסר לכדי 140 תווים, או מאמר סאטירי של 1000 מילה לשלוש שורות מחץ.

    האמנות היא להדק כמה שיותר. לכתוב את זה הכי מדוייק שיש.
    אם בספר כל פרק חשוב,
    ובמאמר כל פסקה חשובה,
    אז במם כל אות או אפילו סימן פיסוק חשובים.

    תראו למשל את המם הבא:
    215420.png

    זה נחמד, אבל אני הייתי מקצר אותו בחצי. שימו לב כמה רעש מיותר:
    מקרה מוות ראשון בישראל מנגיף הקורונה: דוברות משרד הבריאות. גבר בשנות ה-40 לחייו ששהה בבידוד עם חמותו תלה את עצמו. אנא הישמעו להוראות משרד הבריאות ואל תיכנסו לבידוד עם חבל ועם החמות. סכנה חמירא מאיסורא

    רק המילים שהדגשתי חשובות. כל השאר - מלל מיותר שמוריד מאיכות הפאנץ'.

    הנה עוד דוגמא למם ששני כותבים שונים כתבו.
    מצאו את ההבדלים.

    1584658086017.png
    626286-73265e62255bdfea67dc41912a3ba083.jpg

    אז כלל ראשון: להדק. לקצר. לתמצת.

    והנה הכלל השני: ריבונו של עולם, בלי אמוג'ים צוחקים. לא בוכים מצחוק, לא נשפכים מצחוק ולא נקרעים מצחוק. אפילו לא קורצים.
    אם זה מצחיק, זה מצחיק. לא צריך לשים לי אצבע מורה: 'כאן צריך לצחוק'. זה לא הופך את זה ליותר מצחיק.

    ובינתיים,
    תשמרו על הנחיות משרד הבריאות,
    תשמרו על מצב רוח טוב,

    ושנזכה כולנו בקרוב ל"אז יימלא שחוק פינו".
    WhatsApp Image 2020-03-22 at 15.23.33.jpg
    215420.png
    1584658086017.png
    626286-73265e62255bdfea67dc41912a3ba083.jpg
    ועוד 1 נוספים
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: המהר"ל מפרוג, ר' יעקב ישראל, שיבת ציון ועוד 80 משתמשים83 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ. י. פרצמן
    מ. י. פרצמן
    תודה! ממש נכון. אבל באמת, מצד שני, יש גם את האיזון. יש את חוויית הקריאה, יש את חיבור הקוראים אל...
  • 1K
    • @
    ויקרא שמם בישראל ... וכו' בגרסה הגנרית
  • @Simcha //
    • בקהילות ישראל נהגו לקרוא בשם כל אחד ואחת מילדי ישראל ימים ספורים לאחר לידתם. לרוב אנשים חיים עם שמם בשלווה ובנעימים עד חקיקתו עלי מצבתם, נשים לעומת זאת נוטות בעת נישואיהן להיסחף אחר בעליהן ומאמצות לעצמן את שם משפחתו.

    אך הם כמו הן לא עושים בחירה חופשית בבחירת שמם אשר יזהה אותם וילווה אותם בתקופות חייהם.

    הדבר משתנה כאשר האדם מבקש להירשם כחבר בפרוג, לראשונה נזקק הוא להגדיר עצמו ולבחור כיצד להציג ולייצג עצמו בפני עשרות אלפי המשתמשים. לפתע אין כלל אחיד אשר על פיו ינהגו בבחירת השם ואנחנו נחשפים למגוון תופעות מעניינות, משעשעות ולפעמים קצת מטרידות. ננסה לנתח את תהליך בחירת השם.


    הפשוטים

    אנשים אשר לא מתיימרים להמציא את עצמם מחדש, אנשים אשר לא נוהגים בעצמם להסתתר ולהסתיר את חיבורם, אנשים אשר כברם כך תוכנם ועל כן בלא מחשבה מייגעת הם פשוט כותבים את שמם כפי שנקראו על ידי הוריהם אי שם בימי בואם לעולם.


    העצלנים

    אנשים אשר חלילה לא שוקלים להציג עצמם בשמם האמיתי ומצד שני אין ביצירתיותם ובכוחם את היכולת לחשוב על משהו מתוחכם או משעשע ועל כן ינקטו בראשי התיבות של שמם או סתם יזרקו את המילה הראשונה אשר צצה במוחם.


    המקצוענים

    אנשים אשר מספקים שירותים מקצועיים ומחזיקים באמתחתם את שם העסק, לרוב כלול עם זה גם לוגו תואם וכך יכולים הם לפרסם את יצירתם וכשרונם תחת שם העסק שלהם ולדוג אט אט לקוחות נוספים.


    המזדהים

    אנשים אשר לא רוצים לזהות את עצמם באופן מלא אך בכל זאת רוצים להותיר את שאר המשתמשים עם איזושהי אמירה או תחושה אודותיהם ועל כן יבחרו בדמות או אמרה אשר נועדה לייצג אותם ולשקף את מהותם.


    המתוחכמים

    אנשים אשר מעוניינים להסתתר תחת שם בדוי ובכך להסיר מעצמם את המשתמשים הסקרנים אשר יטרחו בנפשם לזהות את הכותב מאחורי שם הניק ועל כן הם בוחרים בשם אשר נשמע כאמיתי, פעמים גם יצרפו לוגו תואם ובכך יטשטשו את עקבותיהם.


    המתפייטים

    אנשים אשר מגדירים את עצמם באיזה פיוט מנוסח, פתגם משמעותי או סתם משפט אשר נגע לליבם אך אין בתוכנו בכדי להעיד על אישיותם אלא רק איזו אמרה מחכימה להרוות בה את הציבור.


    המשכילים

    אנשים אשר מעניינים להציג בחוצות את השכלתם הרחבה ואת היכרותם החוצנית והם ידאגו לבחור בכינוי אשר לרוב לא יאמר דבר, פעמים ישמע כמושג בלע"ז ורק יודעי חן יחייכו לעצמם מתחת לשפמם ויתמהו בשקט "חשבתי שאני היחיד שמכיר מושגים מעין אלו".


    האמריקאים

    האנשים אשר יודעים לכתוב מילה או שתיים בשפה האנגלית, הם לרוב משתייכים במקביל גם לקבוצה אחרת מן הקבוצות המצוינות פה אלא אם כן הם מסתפקים בגיבוב אקראי של הABC.


    לצערנו לא נוכל בעת הזו להמשיך ולנתח את מאות אלפי המשתמשים הרשומים באתר המצוין בשלל שמות, כינויים, ביטוים וקיצורים אשר מאחורי כמעט כל אחד ואחד מהם מסתתר סיפור נפלא הראוי לניתוח מרתק ומעניין אודות בוחרו ואודות הבנת הנפש האנושית בכלל.

    מוזמנים אתם כולכם לנצל את כשרונכם ולהמשיך בניתוחים נוספים עד אשר נסיים את לנתח את כלל סוגי המשתמשים.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: Yiskah Goteherer, כנפיים, הפצחן ועוד 27 משתמשים30 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    J
    java
    אלו שנזכרו להרשם לפרוג מאוחר מדי... חנה_1995_2_החדשה.^
  • 580
    • @
    אלו ואלה 2
  • @Simcha //
    • לאחר שסקרנו במאמרנו המצוין את אלה ואלו אשר לא זוכים להגיע למקלדת בימים טרופים אלו, נרצה הפעם לדון באלו ואלה אשר זמנם עומד להם ביתר שאת וכתיבתם משתפכת מהם כירדן לכינרת.

    כתיבה ידועה כאחת מן התרפיות המפורסמות והנפוצות בעולמנו המודרני. דרכים רבות לה לנפש האדם להתפרק מחרדתה ולפרוק את משאה עלי דף ורשת. אנסה לפרוט אותם לקבוצות שונות בהסתמך על סוגות הכתיבה הנפוצות פה בקהילה מאז פרוץ המגפה.


    המשוררים
    "בטרם תשקע נפש, משיח גאלנו מרפש"

    אלו אשר פורקים את תוגתם ונותנים דרור לחרדותיהם באמצעות חריזה רלוונטית ונוגעת המשלבת בין יגון לתקווה, בין כליאה לשחרור. בכך משלבים הם בין נתינת מקום והכלה לפחדים וחרדות ובמקביל כבר מאירים את הגאולה ומחישים את הקץ.


    המצחיקים
    "מה ההבדל בין קורונה לפיל? קורונה יכולה להפיל"

    אלה אשר לא נותנים לדכדוך להשפילם עד עפר ובמן התרסה חצופה מישירים מבט נוקב והופכים את המצב למשעשע. מאירים אנקדוטות אשר ביומיום אין פנאי להתייחס אליהם. ובעיקר מנסים לבדר את חבריהם ומכריהם בימים מבלבלים אלו. אנשים אלו מונעים מכמה תכונות שונות. יש את השמחים והאופטימים מטבעם. יש את המנסים להפיג את חרדותיהם במילתא דבדיחותא ויש את אלו אשר סתם מנסים לזרום עם הסביבה ולמצוא חן בעיני אלוקים ואדם.


    המתעלמים
    "מעניין לגלות שב1376 עורבים היו נפוצים בעיקר ב.."

    אלו אשר ממשיכים ביצירתם כרגיל. כאשר כולם עסוקים בספירת מתים, חולים ומבודדים הם מתפנים לשבת ולכתוב מאמר ארוך ומפורט אודות מצב הפריחה לאחר חורף גשום וסוער. גם כאן ניתן לנתח את תכונות הכותבים בכמה אופנים. אלה אשר באמת שקועים ביצירתם ופחות מודעים לסובב אותם. אלו אשר כופים עצמם להתנתק כתרפיה מהרגשות השוצפים בחוצות. ואלו הרציונליים אשר יודעים להפריד בין הנפש היוצרת ללבב החרד.


    החרדתיים
    "מדינת ישראל לא הכינה מספיק בתי קברות..."

    אלה אשר כל כתיבתם בימים אלו מתכנסת אל המגפה ורעותיה. מתארים בסיפורי אימה את המצב האפוקליפטי בה אנו נמצאים. כתיבתם מחאה ביאוש וחוסר תקווה. במאמריהם סופרים את אחרית ימינו ואט אט מגלגלים אותנו אל קברינו.


    המחנכים
    "אם האדישות תימשך אזי אנו עלולים להיקלע למצב לא טוב"

    אלו אשר לוקחים על עצמם את משא הדור ובימים קשים אלו משתמשים בכל כשרונם על מנת לתאר את מחויבות הציבור להישמע להוראות. לתאר ברגש ובעצב את אשר יקרה למשפחות שלא ישמרו כראוי על פי הנהלים. ובכך להביא לעוד ועוד מודעות וציות בקרב בני התורה העצמאים מטבעם.


    המפוכחים.
    "מסופר על אחד האדמו"רים שאיבד פעם את המסכה שלו ולאחר.."

    אלה אשר קלטו את מצב העולם הנוכחי ומתאימים את כתיבתם לשינוי. לא סיפורי אימה, לא סיפורי תוכחה ולא סיפורי שעשוע, אלא כתיבה רגילה כבימי שגרה אך העלילה מתרחשת בהתאם למאורעות ועדכונים אשר עולמנו התחדש בהם.


    המשיחיים.
    "ובלא שום התרעה או סימן העולם נמלא באור גדול.."

    אלו אשר בהסתמכם על ציטוטים מובחרים וקפיצת אותיות כבר הסיקו בנפשם כי אין מוצא אחר לסיפור זה למעט ביאת משיח עליו אנו מאמינים בכל יום שיבוא. ומי זה ראוי לגלות את הקץ ולתאר את הגאולה יותר מהם? וכך בכתיבה נרגשת ותיאור אוטופי סוחפים הם את הקוראים אל מעבר לפינה, ימי הגאולה.


    כמובן שישנם עוד כמה אלו וכמה אלה אשר מתנהלים באופן שלא תואר כאן וכל אחד אשר נפשו מתפייטת עליו וברצותו להעשיר את הקוראים מוזמן להדפיס את אמרותיו כאן.
    • תודה
    Reactions: פררו רושה, מוטי ברנט, Violinist ועוד 6 משתמשים9 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    @
    @Simcha
    חלילה לי מעשות כדבר הזה. נכון להיום גם אין ביכולתי להשפיע כך על האנשים. אשכולותי מגיעים במקרה...
  • 685
    • @
    דיון קנאת סופרים
  • @Simcha //
    • העם היהודי זכה בסופרים דגולים לאורך השנים וכמה מהם בשנים האחרונות.
    כתיבתם עשירה, שפתם משובחת, ביכולתם להטביע מטבעות לשון שנונות ולהעשיר את תרבותנו הרחבה.
    (למשל ש"י עגנון, יצחק בשביס-זינגר, חיים סבתו, אפרים קישון ועוד רבים וטובים אשר ניחנו בכתיבה המייחדת אותם וביכולתם ללהטט ברזי השפה והלשון ולהקסים את קוראיהם)

    שאלתי היא האם יש מקום לנסות ולחקות את סגנונם המשובח והיחודי המאפיין אותם ובכך לנסות ולצמוח לתוך נעליהם ולצעוד בדרך אותה הם סללו או שמא הדבר אינו אפשרי ועל כל אחד ליצור מתוך נפשו וסגנונו בלא לשאוב את יחודיותו של השני?

    דעתי היא שיש מקום ללמוד, להכיר ולהבין לעומק את סגנונם ויחודם, להבין כיצד הגיעו אל גדלותם אך בהעתקת הסגנון בשלמותו יש טעם לפגם וחוסר יחודיות ויצריתיות משווע ומוטב הדברים לא יכתבו מאשר יכתבו בלא כותב מאחוריהם.

    אשמח לשמוע את דעת עמיתי המוכשרים וגדולי הרוח והעט החברים בקהילה מפוארת זו.
    • תודה
    Reactions: כנפיים ו-קופירייטה2 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ט
    טלח
    עד שקלטתי מי הייתה סבתו של עגנון... ככל שקוראים יותר, בתת המודע או במודע ישנה הישענות על סגנונות...
  • 11 12 13 42K
    • R
    חיים של אחרים
  • R DESIGN //
    • - פרק 1 -
    יום שלישי

    רננה סקרה את הבבואה הנשקפת מהמראה.
    הדמות העגלגלה (יותר מידי עגלגלה! צריך לעשות סוף לדבר הזה) שמצחה החל לעלות פצעונים - החזירה לה מבט חתום.
    "העלמה גריי", שמעה את קולו של אריאל מחצרץ ממרחק, ואת הד צעדיו המזנקים במדרגות, "הינך מוזמנת בזאת - - אוהו, העלמה שקועה כעת במראות המרתקים הניבטים אליה מהמראה-"
    "מרתקים מאד", קולה ביטא את המרירות שחשה. "מה אתה רוצה?"
    "אבא קורא לי ולך לחצר למטה. הוא רוצה לדבר איתנו".
    "אבא- קורא- לנו- כדי- לדבר- איתנו", חזרה רננה, מחדירה באופן שרק היא יודעת, משמעות אירונית למילים הפשוטות שהגה אריאל.
    הוא הנהן.
    "תמתין לי רגע", רננה פתחה את הארון, בוחנת את תכולתו בעיניים מצומצמות.
    תקף אותה חשק לעטות על גופה את הג'קט האלגנטי ולרדת למטה. אולי ללבוש את החולצה - לארועים בלבד - שקנתה לאחרונה.

    - פתאום אתה קורא לנו לחצר ומעונין "לדבר איתנו" - כוונו מחשבותיה לאביה - אחרי חודשים בהם אתה מסתובב בבית כמו רוח רפאים, ולא נראה שיש לך מילים. אפילו לא בשביל עצמך, אז ודאי שלא עבורי, פתאום -
    "נו, רננה", אריאל תופף על המשקוף באצבעותיו.
    הם ירדו.
    אריאל התיישב לצד אבא על הספסל, בעוד רננה מעדיפה לגרור כסא כתר, שניצב בסמוך לשולחן הגן ולהציב אותו מולם.
    "רננה, אריאל" אמר אבא. מבחינה פיזית ישב קרוב אליהם, אך די להציץ בפניו כדי להבין שרוחו לא כאן.

    היכן היא באמת? חשבה רננה, האם היא עדיין בבית החולים, חנוטה בחלוק מנתחים ירוק, או אולי היא מעל כל זה: נעה ונדה ביקום כולו ולא מוצאת מנוח?

    אבא ניער את ראשו וניסה למקד מבט, "אתם מבינים למה קראתי לכם, נכון?"
    • תודה
    Reactions: anotherית, יוצרת כתיבה, מצב כפית ועוד 129 משתמשים132 //
    248 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דיונון
    כמה הודעות קודם כתבתי: הטענה היתה על משחק - הלשון בעברית. אין לזה קשר לתרגום.
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה