קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 2 6K
    • ש
    מרכז לעינוי קולי
  • שיילה //
    • נורה אדומה נדלקת במרכזיית 'ביטוח לאומי'.

    "הוא מתקשר", נשמעה קריאה נרגשת, "כולם לעמדות".

    "בנות? מוכנות?", שאלה המנהלת את מקהלת הנערות, "אחת שתיים ו....ש...לוש, לשיר.

    "ביטוח לאומי לצידך ברגעים החשובים של החיים לה לה לה....", שמורות עיניהם של הנגנים מהבהבות.

    החדשה עם המשקפיים חיברה את המיקרופון והקריאה מתוך דף, "נציגינו עסוקים בפניות קודמות", מבליעה צחקוק עייף, "שיחתך חשובה לנו, אנא נסה מאוחר יותר".

    "הוא ירד מהקו", מכריזים בקונטרול, העובדים מורידים אוזניות ומתרווחים על משענתם.

    הנורה האדומה נדלקת.

    "הוא מתקשר שוב???", מבטים תמהים שואלים מיהו האיש המוזר שאינו מתייאש.

    "אוקיי", מכחכחת המנהלת, "תעשו לו את הקטע עם הקוד הסודי", הפקידות מאחורי הזכוכית מחייכות ברשעות.

    "לה לה לה ביטוח לאומי הביטחון שלי", המקהלה מסיימת, המנצחת מסמנת לקריינית וזו הרכיבה את משקפיה.

    "לקבלת מידע אנא הקש קוד סודי", צלילי חיוג נשמעים, הקריינית ממשיכה להקריא, "הקוד הסודי שגוי, לקבלת מידע אנא הקש קוד סודי".

    לאחר ניסיון נוסף עברה הממושקפת לדף השני, "הקוד הסודי שגוי, להנפקת קוד סודי חדש אנא הקש מספר תעודת זהות".

    התזמורת מנגנת קטע מעבר מרדים, "הוא עדיין על הקו????", שואלת המנהלת, "תגידי לו שזמני ההמתנה ארוכים מהרגיל".

    הנורה כבתה.

    "הצלחנו", התחבקו הפקידות וילדה אחת עם צמות פוצצה צינור קונפטי.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מחוברת לעצמי, רפב, אוראל סולטן ועוד 227 משתמשים230 //
    23 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אי פה אי שם
    ואולי על זה הולך הסלוגן: חלי"ת? נפצעת!!...
  • 348
    • @
    צוהלים במגפה
  • @Simcha //
    • בעוד רוב העם היושבים בציון מתפללים לבורא העולם כי יחשוך מהם את ההידבקות בנגיף. מתחלחלים מן המחשבה כי חלילה יחלו או יאלצו לשהות בבידוד לאחר היחשפות למאומת. יש את היוצאים מן הכלל. השונים.

    הפעם נרצה לנתח את השונים, אלו אשר בששון ובשמחה רצים אחר כל ניתוח אפידמיולוגי חדש המתפרסם, ליבם עולץ עם כל חולה חדש אשר אומת עם המציאות. כל תקוותם בימים אלו מתכנס לרצון למצוא את מקומות שוטטותם מתנוססים ברשימות ההסתובבויות של החולים החדשים. לגלות שגם הם מצטרפים לרשימת מאות אלפי המבודדים אשר כבר זכו לעונג המפוקפק. פעם בכמה שעות ירימו טלפון מתעניין למשרד הבריאות בבירור האם עובדת נסיעתם בקו המקביל לאוטובוס בו נסע המאומת החדש מחייב אותך בבידוד וכן הלאה על זו הדרך.

    ואנחנו תוהים מי הם האנשים הללו? מה מניע אותם לרצות כל כך את הבידוד? מדוע זה ששים הם למשמע על כל חולה חדש?
    וכמו בכל דבר בעם ישראל גם אנשים אלו מתחלקים למספר קבוצות, וכמו תמיד גם כאן מוזמנים הקוראים המוכשרים והידענים להרחיב מהשכלתם.


    גיבורים

    אותם אלו שלא יכולים לפספס אף אירוע בלא להיות במרכזו, חייבים להנפיק איזה סיפור עסיסי ומתובל אודות גבורתם העיקשת אשר בעזרתה זכו להביא הצלה לאנושות כולה. סיפור זה ילווה אותל לכל אירוע ומפגש בו יקחו חלק ויהפוך להיות נושא השיח המרכזי, כמובן שזה ימשך רק עד אשר גיבורינו יקלעו לאירוע משמעותי נוסף אשר ישכיח את הראשונות.


    הורים

    זכה דורנו וישנם משפחות עם ילדים בעשרות, כל ילד הינו עולם ומלואו וכל אחד זקוק ליחס, אוכל, בגדים נקיים וכלים מודחים. במשפחות אשר לא השכילו לחנך את ילדיהם לעצמאות והפרדת רשויות בטרם תעלה חמת הבורא הילדים הורגלו בכך שהוריהם אחראים לספק את צרכיהם בכל עת ובפרט כאשר שוהים הם בבית. אך ההורים מאידך הורגלו בכך שילדיהם פזורים להם ברחבי בתי הספר ושאר מוסדות הלימוד ברוב שעות היום והמצב הנוכחי לא מאפשר להם ניהול חיים תקינין ועל כן זקוקים הם לצו ממשלתי אשר יחלץ אותם אל המיצר.


    חלשים

    אנשים אשר מרגישים חולשה כללית, וחשש תמידי מכך שהם חולים. מאחר ורציונליים הם, אינם יכולים להיתלות בתחושותיהם ועל כן נאלצים להמשיך בשגרת יומם תוך פחד מצמית כי הם מתגרים בשטן ומחליאים את סובביהם ללא רחמים. כל אשר הם זקוקים בעת הזו אינה יוצר מהכרה רשמית וממוסדת בכך כי חששותיהם אכן יש להם על מה להסתמך ועל כן מוטב שלא יסכנו את בני עמם ולא יעמיסו על גופם החלוש.


    ילדים

    יש ילדים אשר הוריהם במשך ימות השנה מלאים בקיטור ומענות אודות רדידות מוסדות הלימוד וחוסר מקצועיותם של אנשי החינוך בידם הם מפקידים את פניני החמד שלהם. והנה נקרה היום בו יכולים הם סוף סוף לקחת את המושכות לידיים ולהחדיר בילדים השכלה, בינה ותוגה. אינם עצלנים כמו המורים אשר מתחילים את יום הלימודים רק בשמונה ורבע וכבר בשבע בבוקר הילדים צריכים להתייצב סביב שולחן הסלון כאשר הם לבושים וסדורים לקראת יום לימודים ארוך ואינטנסיבי הנמסר להם על ידי אביהם הדגול. אינם מבקשים לעצמם חופשה חלילה, לא לשחק בחצר רחמנא ליצלן אלא רק כמה ימי מנוחה והתאוששות לקראת המשך סדנאות החינוך המרוכזות שהוריהם מעבירים להם בשמחה וקפדנות.


    יש עוד קבוצות רבות, טובות ומשעשעות אך איני יכול לפורטם בעת הזו כי רבים הם עד מאוד, תכלה המגיפה והם לא יתמו.
    • תודה
    Reactions: פררו רושה, Violinist, -חיה- ועוד 2 משתמשים5 //
    0 תגובות
  • 718
    • U
    עיר מקלט
  • undo //
    • בס"ד

    עיר מקלט

    תמוז, ה'תשפ"ט
    ההזמנה התנדנדה קלות ברוח שפרצה מסדק החלון, ובכל אופן נשארה צמודה למקרר, מוחזקת על ידי מגנט שחור. חומי קרא שוב את התוכן. זה היה מוזר, מי חוגג בר מצווה באולם, ועוד מזמין מעבר לסבים, סבתות, אחים ואחיות והשלמה למנין? להזמין דודים?!
    זה היה ענין בלתי פתור; השמחות שנחגגו מחוץ לגבולות העיר היו נשמעות כמו פלנטה אחרת. קודם לכל - כמות המוזמנים. התזמורת. והעליצות.
    לבר המצווה של רפאל הגדול, הוא כמובן הגיע, וזו היתה הפעם הראשונה שהשתתף בארוע מסוג זה. סבא הגיע, והיה נראה שהוא הביא את סבתא ארוזה בענן אפור וכבד. רפאל נשא דרשה, וכולם האזינו בכובד ראש. בר מצווה זה ארוע רציני, הסביר אבא בקול עם גוונים רבים מדי בשביל ילד. למה צריך באזור ילדים, או תזמורת?
    זה היה מוזר, גם לפי הסיפורים של חדוי, הסיפורים הדמיוניים שהיא מספרת לפעמים במנגינה שמתנדנדת בין געגוע לעצב אינסופי. חתונה של דודה עם תסרוקת וריקוד של אחיניות ותמונות ופרחים ובר. מה זה בכלל בר?! פעם חשב שזה בן. ככה למד בחיידר. אחר כך הבין שבר זה מן שולחן מרכזי שעומד בפינה. זו גם היתה סתירה לא ברורה. חדוי גם הגניבה לו פעם לחישה שבערים אחרות השמחות הן "כמו פעם". מה זה הפעם הקסום הזה?
    * * *​
    אייר, ה'תשצ"ד
    מחר חל יום בר המצווה שלו. חומי הציץ שוב בטיוטת הדרשה, קורץ לקמט החדש בדף המוכר. דלת חדרו נפתחה.
    "חומי?"
    הוא הרים את עיניו. פניו של אבא עטו הבעה לא מוכרת. היו בה את הגעגועים של חדוי, העצב המוכר. ובושה.
    "מחר בעזרת ה' תחגוג בר מצווה ותהיה לאיש.".
    אבא שתק, נושך את שפתו התחתונה. חומי בלע את רוקו. הנה זה בא.
    "מחר בעזרת ה' תחגוג בר מצווה במעמד מנין.".
    זה לא היה חידוש, ובכל אופן חומי המשיך לשתוק את הדיאולוג.
    "זה לא היה כך פעם. וגם היום - זה לא כך בכל מקום," אבא סגר את הדלת והתיישב על כסא מזדמן מולו, משפיל את עיניו.
    "רק כאן. לפני ארבע עשרה שנים פרצה מגיפה עולמית שהחלה בסין," אבא נשא פתאום את עיניו, "בתחילה, היו כולם שאננים. זה היה מספיק רחוק כדי לעצום עינים ולשכוח. עד שזה הגיע עד אלינו. משרד הבריאות התעורר אז, וקבע הנחיות מחמירות. היו ליצנים שצחקו, כמה בדיחות הסתובבו אז על חשבון הבידוד והסגר, אני לא צחקתי. רק חשבתי שמגזימים, ובגלל וירוס אחד קטן ובלתי נראה לא משביתים את החיים. אז כשחזרתי מהנסיעה מאיטליה הייתי בבידוד. רק יצאתי לשמוע קריאת זכור. הגבאי נדבק כשהתווכח איתי בעדינות, והשכן מאשדוד כשהתעטשתי לידו. שניהם לא שרדו. לא היו מכונות הנשמה בשבילם,והם עזבו את העולם, והשאירו אותי כאן.
    "שכנים אחרים מכאן התקשו לוותר על חתונה במתכונת הרגילה, או בר מצווה כמו כולם. היו שלא היו מסוגלים שלא לבקר הורים קשישים, למרות שהוריהם ויתרו על הביקור," אבא השתעל שיעול יבש לתוך מרפקו. "כשהארץ התחילה ללקק את הפצעים, עזבנו את אשדוד. לא יכולנו לשאת את מראה בניו של השכן נשארים בבית כשיש אבות ובנים, את אלמנתו של הגבאי שעובדת היום בשתי משמרות, ואת עיניהם של נקיי המצפון ששמרו על הכללים".
    אבא קם והביט מהחלון, "התקבצנו לכאן, כל הרדופים מעצמינו גואלי הדם. ברחנו אל עיר המקלט".
    אבא הגיף את התריס באיטיות, חופן בידו השניה את הטישו הרטוב.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: כנפיים, מנוחה כהן, anotherית ועוד 30 משתמשים33 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דיונון
    בררר...
  • 700
    • M
    חלום האם בבידוד
  • msmaile //
    • ההודעה המיוחלת הגיעה סוף סוף אחר ציפיה ארוכה ומעיקה,
    כשמצב הרוח נוסק לו לגבהים ומתרסק באחת ארצה, וכך חוזר חלילה,
    כשאני חשה בסערה עמוקה בלב ים, סוף סוף התבשרתי,
    אני צריכה להיכנס לבידוד.

    ואני מבחוץ לחוצה ודאוגה, אך בתוך תוכי שמחה רבה,
    כן, עכשיו אזכה למנוחה בת שבועיים, ובעלי זה שיגדל ויטפח את הילדים,
    כן ההוא שתמיד מטיף לי גם אחר שעות של טירוף להשאר נחמדה, להתיחס יפה, להאיר פנים,
    בא נראה אותו מתמודד,
    כמובן מירב הסיכויים שהוא יאבד את שפיות דעתו,
    אך אם בכל זאת בדל דעת ישאר לו לבסוף,
    יהפך הוא למעריץ מושבע שלי כל ימיו.

    וכך עובר לו עוד יום ויומיים, ואזניי נחרשות מהשקט ומהדממה המעיקה,
    ואיני מבינה, הכיצד הם כולם רגועים,
    איך הקטן הפך את עורו, הגדול סתם את פיו, והסנדויצ'ית אטמה את מעיין דמעותיה,
    האמנם, זו אני, אני הבעייתית.....

    בתחילה אמרתי לעצמי, זהו בטח מצב זמני,
    כנראה הילדים מבולבלים לרגל המצב,
    אך לאט לאט התחלתי לחשוש שהאמת מוטחת בי בפרצופי.

    ורגע לפני השבר הגדול באה הישועה,

    בעלי התגלה גם הוא כנשא ומשכך הורחק מהילדים.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: פררו רושה, Violinist, אמא ועוד.. ועוד 14 משתמשים17 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    M
    msmaile
    האמת שבעלי גם לא הבין כ"כ את הסיומת :).. אבל המסר הוא שמכיון שהילדים הופרדו מבעלה, לא הוכח שזה...
  • 772
    • 7
    ולא יהיה בהם נגף
  • 7שבע7 //
    • הבדידות הזו תהרוג אותה.
    היא קמה בתנופה מהספה, מנערת את ראשה בכוח, וניגשה לחלון. הסיטה את הווילון ותקעה את ידה מתחת לתריס (למה לא הספיקו לתקן אותו לפני הכול, למה?). הביטה מטה אל הרחוב הריק, ריק מדי, ושוב חשה איך הריקנות משתלטת על לבה.
    המקרר פגש את מבטה ברגע שאחר-כך, כשהניחה לתריס להישמט ולחסום את קרני האור הבודדות. הזמנות היו תלויות עליו בקפידה, הזמנות שאגרה בכוחות של שפיות כשניסתה ליצוק צבע לחייה הריקים, אי אז בטרם המבול.
    הזמנה לחתונה של בת דודתה. החתונה אכן התקיימה השבוע, אך בנוכחות של מניין משפחתי שלא כלל אותה.
    הזמנה לערב נשים בשכונה - מרצה מוצלחת והצגה הומוריסטית ב"ערב בלתי נשכח", כך הובטח שם. הערב היה אמור להתקיים אתמול, אך נשכח אל תהום הנגיף הסורר.
    הזמנה לטיול צוות מגבש - היא חיכתה לו כמו אוויר לנשימה, אף שאינה מחבבת טיולים. אבל את הקשר שלה עם חברותיה לעבודה היא מחבבת - בין היחידות שיש לה על מה לדבר איתן אף שיש להן ילדים. אך הטיול בוטל כמובן עם ביטול ימי העבודה עצמה. ועכשיו החל"ת הבלתי ברורה הזו חונקת לה את הנשימה. אף שבעלה דווקא עובד, כי הוא חיוני למשק. אבל משכורתו זעומה מלכתחילה...
    והזמנה חשובה ביותר, לערב ששניהם חיכו לו מזמן, ערב שהיה מחזיר להם קצת תקווה, קצת נשימה - ועכשיו הם נותרו להיחנק לבדם עם כאבם - עד שמצאו ידידים לצרה, בערב הקודם שארגנה העמותה הצדיקה הזו. והם נותרו לבדם - לצפות ולייחל, אף שגם הציפייה נגדעה באבה כעת...
    והיא נותרה לבדה. אפילו לסופר אין לה ללכת - הוא כבר יעשה את הקניות בסיום העבודה, הרי יש לו אפילו הנחה כעובד הסופר - ושאר הדברים סגורים. סגורים...
    היא הרגישה אטומה, הרגישה נובלת... מהבית ממול שוב שמעה את מצהלות ילדי השכנים, שדקרו את לבה יותר מתמיד, והיא הפנתה שוב את מבטה, מחפשת מה לעשות.
    את ערימות הספרים שהספיקה לשאול מהספרייה כבר בלעה בלילות מנודדי-השינה שהיו לה בימים האחרונים. הרצפה נקייה, ואפילו כלים אין כמעט בכיור. לנקות לפסח? לא! לא מתחשק לה. לפתח תחביבים ישנים, כפי המלצת כולם? מעולם לא היו לה.
    שוב הקיפה אותה הריקנות, שוב הלמה בה הבדידות, מכווצת את לבה, מאיימת לחנוק את נשימתה.
    התיישבה על הספה. ארון הספרים הקטן שלהם היה בהישג ידה. בעלה אוהב לשבת ללמוד על הספה, וזה נוח לו רק להושיט את היד בלי לקום.
    היא הושיטה את ידה גם היא. נטלה בלי שימת לב ספר חום שעמד רופף.
    מסכת מידות. זה מה שהוא לומד עכשיו? על מה זה מדבר?
    לא שמה לב איך כבשה הסקרנות את מקומה של הריקנות. דפדפה בדפים המהוהים מעט, ונשבתה בקסמן של המידות השונות. תמיד הייתה חזקה בחשבון, וגם עכשיו הילכו עליה המספרים את חוזקם.
    בלעה את המילים, חישבה את החישובים, בנתה אותו בעיני רוחה. את בית המקדש.
    ובתוך לבה נבנתה אט אט מחדש הציפייה. והתקווה. והאמונה.
    בתוך לבה היא עשתה מקדש.
    • תודה
    Reactions: פררו רושה, מן טל אורה, kshir ועוד 15 משתמשים18 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    7
    7שבע7
    נכון בהחלט.
  • 1K
    • ב
    שיר החופש לבחור
  • בתיה זלצמן //
    • "החופש לבחור", גם בכלא ה'קורונה'.
    נכתב וצויר היום, אחרי שהספקתי לעשות הליכה על חוף הים, שניה לפני שגם את זה, בין היתר, כבר אין.
    אשמח לשמוע מה דעתכם
    החופש לבחור.jpg
    החופש לבחור.jpg
    • תודה
    Reactions: פררו רושה, גוגלית, סימי ב. ועוד 18 משתמשים21 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    סיפורים
    הראשון מוצלח יותר לטעמי. יש בו משהו עדין ונוגע. בכול אופן השיר מיוחד והציור מביע כל כך...
  • 571
    • ה
    אם לא נקנה-מה נזרוק?
  • הני ר. //


    • בטח גם אתן קיבלתן ספרים במקום עיתונים.

    כל עיתון יצא במהדורה כ"כ מורחבת שאני תהיתי לעצמי מי קורא את זה בכלל, אבל כשמצאתי את עצמי בדף האחרון הבנתי שבטח יש עוד כמה וכמה נשים כמוני.
    ומה היה מפורסם בהם אני לא צריכה לגלות לכן נכון?! מהעמוד הראשון ועד האחרון היו מכירות. "לא מבין למה יש כ"כ מכירות" מלמל בעלי לעצמו (למד ממני...) בשעה שחיפש איזה מודעה על שעטנז או משהו.
    "כי ערב פסח" עונה לו טובי, "אז מה?! החנויות נסגרות אחרי החג, מה יש?!" עונה בעלי לשפם של עצמו.
    הוא לא מבין דבר אחד, שאחרי כל הסדר וכל השקיות המפוצצות שזרקתי לגמ"ח ולפח, הבית מרוקן וזה הזמן לצבור מלאי של דברים!
    הוא לא קולט שהשנה זרקתי פחות או יותר את מה שקניתי בשנה שעברה?! כל מיני קופסאות אחסון למיניהם, בגדים מגבות וכו' וכו', אם השנה לא נקנה, מה נפנה בפסח הבא?! איך נגיע לליל הסדר בלי שעשינו סדר וזרקנו כמה אלפי דברים לפח?!
    כנראה שזה משהו שקשור לבינה יתירה של האשה, כי כל ערב מצאתי את עצמי משוטטת ממכירה למכירה. כבר הפסקתי להסתכל על מודעות, אני ישר הולכת לכל האולמות הקיימים ובכלל הזה נכנסים כל מיני חדרי מיגון, מקלטים, חדרי המדרגות ואפילו מכונית אחת שמכרה נעליים.
    וכך מצאתי את עצמי צועדת מעדנות לעבר אחד האולמות שאת שמו ואת מכירתו אינני יודעת, בדרך גם פגשתי חברות למסע (קניות).
    "שלום, כאן זה מכירה של בגדים לילדים?!" שאלה מישהי אחת.
    "כן" צועקת לה מוכרת שמנמנה.
    "בגדים לנשים יש לכם?!"
    "כן" ענתה לה בחורה אחת.
    "סליחה, המכירה של הסירים זה פה?!"
    "כן" עונה בחור נמרץ שמסדר ערמות ערמות.
    הבנתם את העקרון? כל מי שיש לו משהו למכור התקבץ ובא, ולזה כבר לא קוראים מכירה כי אם היריד המרכזי.
    קניתי, ועוד איך קניתי. סירים קניתי, אפילו שלא הייתי צריכה. בגדים קניתי בלי למדוד, כי התביישתי להגיד למוכרת את המידה שלי. חליפות לבנים מצאתי אחד גדול מדי ואחד קטן מדי. לטובי קניתי סרפן קטן, אבל שטויות, אני אוסיף לה סרט או משהו.
    אני בטוחה שבסוף שהוא יענה על דרישות הצניעות.
    לתינוקת שלי קניתי בגד תכלת, בעיקר בגלל הקסקט התואם. נראה, אולי נשמור את זה לילד הבא. ואפילו לבעלי קניתי חולצה, מכנסיים, נעליים וחגורה, ותאמינו לי שהכל היה עליו מונח פיקס בלי תיקונים ובלי כלום, אבל היו לו טענות ומענות יותר מכולם.
    "למה קנית לי?!"
    "אני לא צריך נעליים"
    "חגורות אני אף פעם לא חוגר"
    "אני לא אוהב את החולצות האלו, הם יקרות מדי" (יוקרתיות אני מתקנת אותו).
    אתן מבינות?! היחיד שאין לו כלום בבית הזה. ובמקום לשמוח שאני קונה לו הוא עוד מתלונן.
    כשסיפרתי לו שאין לי בגדים לילדים לפסח, הוא אומר לי בפרקטיקה מעשית : "תלבשי להם את מה שהם לבשו בשבת".

    וזה סוף החדשות לערבי פסח תשס"ט-תשע"ט.
    השנה מתוך תפילה לה' שכל החולים יבריאו. וכל הבריאים ישארו בריאים
    אני מאמצת בחום את המלצותיו הבהירות והבריאות של בעלי.
    ואולי בזכות נשים צדקניות ששומעות לבעליהן משיח יגיע בקרוב ממש.
    • תודה
    Reactions: פררו רושה, לכאורה., שינדלה ועוד 16 משתמשים19 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    סיפורים
    מהמם! כל כך אותנטי! אם כי עשיתי הזמנה ענקית של פיזמות (תכלס, זה הסטייל היום).
    • מאמר
    435
    • גבריאל פ.
    יהודי של מסירות נפש? / דודי אברהם
  • גבריאל פ. //
    • This thread is for the general discussion of the Article יהודי של מסירות נפש? / דודי אברהם. Please add to the discussion here.
    0 תגובות
  • 1K
    • G
    דיון יומנו של צבי צימרמן. כתיבה בימי קורונה.
  • gedalya vaisbord //
    • לילה טוב כבר,

    מחר אעלה פרק ראשון מתוך רעיון לסיפור שאני מבשל כבר זמן מה. אני מלביש אותו על הדמות מ'יומנו של מזכיר קלפי' שגם כך היא אב טיפוס להרבה דמויות שאני כותב ואני אשמח לביקורות, עזרה, משוב. כל מה שתציעו.

    הסיפור קורה באיזו ישיבה ליטאית אליטיסטית עם הבחורים הכי צ'יקאבערס והכי חשובים, עם גאוות יחידה שרק בהמשך נדע אם יש לה על מה להסתמך.
    הדמויות הן מתוך הישיבה אבל לא בהכרח, והתמה עוסקת בהתבגרות בישיבה ובימים שעוברים כשהשידוכים לא באים.

    הימים הם ימי קורונה, זו העת להגביר פעלים ולהתחזק ולעזור ליהודי שכותב סיפור.
    זהו כנראה שאני כבר עייף מידי.
    • תודה
    Reactions: נעמי קלמר, אוהבת אמנות, Natan Galant ועוד 6 משתמשים9 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    @
    @Simcha
    בישיבות ליטאיות אליטיסטיות (יש רק אחת כזו, כמובן) לא נהגו להחזיק באמתחתן ק"סניקים חלילה, בחורים...
  • 477
    • @
    משא על משא
  • @Simcha //
    • השמועה מתפשטת ברחובות העיר. דבר כזה עוד לא היה. על שום מה נקראות נשות ישראל אל הקודש? ובמה זכו הן שמרן ראש הישיבה אשר כל רגע אצלו מקודש לתורה מבקש בעצמו שהן יגיעו לשמוע אותו?

    היה זה ערב ראש חודש אדר כאשר אברכי הכולל ותושבי השכונה קיבלו את ההודעה כי מרן ראש הישיבה שליט"א מבקש לכנס את נשותיהן לשיעור בהלכות חג הפסח. תמהו כולם איש אל רעהו, מה ראה לנכון לקיים את השיעור הזה בכלל ומדוע דווקא לנשים, והלא הלכות ותורה הן בעיקר נחלתן של הגברים.

    אולם הוכשר למטרה, בני ישראל שבו מוקדם מעיסוקיהם, עזרו לנשותיהן להתפנות ממטלות הערב השגרתיות. כל אחת מן הנשים הצטיידה בכלי כתיבה למען תוכלנה לסכם כל מילה. חלקן אף הביאו עמן מכשיר הקלטה כך שתוכלנה להשמיע לבעליהן את אשר יאמר וכן לשוב ולשמוע במידה ותזדקקנה.

    המבואה לאולם רחשה בהתרגשות, נשות ישראל ניצבות בצפיפות, חשות בהתרוממות הרוח משל עומדות הן לקבל את התורה. כולן מצפות לשמע השיעור ומחכות כמובן לקבל הבהרה במה זכו.

    בסדר מופתי ובשלווה קדושה התיישבו להן אשה אשה במקומה. הרב נכנס, במלוא הדרו, בצעידה מדודה ובעור פנים קורן ניגש אל מקומו המוכן לו על הבמה. מתיישב בחיוך נעים ומתחיל בשיחתו.

    "נשים יקרות, בטח אתן שואלות את עצמכן מדוע זה קראתי לקיים ערב זה, אסביר לכן.

    עומדים אנו בפתחו של חודש אדר, חודש שנאמר בו "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ושמחה זו אמורה להתרבות עוד ועוד עד לראש חודש אב, בעוד חודש נעמוד בפתחו של חודש ניסן חודש אשר בו נגאלו ישראל, חודש שאנו אמורים לחוש בו את היותנו בני מלכים, חודש המסמל את יציאת בני ישראל משעבוד לגאולה.

    נשות ישראל במשך כל הדורות נהגו בהקפדה יתירה על הנקיונות לחג הפסח. קרצפו כל פינה, צבעו כל תקרה, הכשירו את האקונומיקה ועמלו על ההכנות במשך חודשים ארוכים.

    כמו בכל מצווה ובכל דבר בחיים יש נשים אשר נהגו באופן מושכל והצליחו לעשות זאת במקביל לניהול חיים תקינים ושלווים לעצמן ולאנשי ביתן. כולם הגיעו לליל הסדר בשמחה ובציפיה לאחר תקופת נקיונות חוויתית ומהנה. זהו דבר נפלא. בני חורין אמיתיים אשר דרים בבית מצוחצח כבני מלכים.

    אך מצד שני, ישנן נשים אשר הדבר הופך להיות להן לעול, החרדה מהשלימות, העול הרובץ עליהן בשילוב עם שאר מטלות החיים הנלווים ליומיום הופכים את הנקיונות וההכנות לסיוט מתמשך להן, לבעליהן ולילדיהן. וכך במקום לצאת משעבוד לגאולה, מעבדות לחירות ולהרבות בשמחה הן ממרמרות את עצמן, מעיקות על בני זוגן ומטריפות את דעת ילדיהן. לא לכך התכוון הקב"ה בצוותו עלינו את מצוות אכילת המצות. לא זוהי כוונת התורה בבל יראה ובבל ימצא.

    ובשבילכן המתקשות, אני כאן היום. רוצה אני ללמד אתכן את הלכות הפסח כהלכתן, תכרנה את הלכות הבסיס, ההידורים והחומרות ואמצעי הקיום. תדענה מה מוטל עליכן ומה אינו אלא בונוס ושיטיון אשר הצטברו במהלך אלפי שנות קיום המצווה. תוכלנה סוף סוף לנווט את הבית בשלווה ובשמחה תוך קיום המצווה כהלכתה ובהידורה.

    ....
    ....

    שתצלחנה כולכן להגיע לראשונה לחג החירות מתוך חירות הנפש, חירות הגוף. שתצלחנה כולכן להגיע לחודש האביב בתחושת שמחה ואביביות יתירה.
    חג פסח כשר! ושמח!"

    וכאן הסתיימה לה שיחתו של מרן שליט"א. נשות ישראל קיבלו לראשונה כוחות ויכולות להביט אל המצווה באופן מפוכח וענייני. לא עוד פנלים ורשתות מזגנים. לא עוד לחצים וכעסים. רק קיום מצוות בשמחה מתוך היכרות וידיעה.
    • תודה
    Reactions: כנפיים, פררו רושה, אוהבת אמנות ומשתמש 1 נוסף4 //
    0 תגובות
  • 548
    • @
    כולי האי ואולי?! הרהורים
  • @Simcha //
    • הרהורים

    שיעולי גובר, חומי עולה, האם אני אכן חולה?

    אולי אשמר ואפסוק לעצמי מחלה, בדידות ומעט תוגה.

    אולי אתגבר על התחושה ואחליט שאני בריא ותסמיני אינם אלא פרי החרדה.


    שוחחתי עם סבי בטלפון, נשמע בודד נורא. כבר שבועיים לא יצא מביתו, חושש הוא מן הרע.

    אולי אמרח באלכוג'ל, אצחצח את שיני, אכנס לבקרו ואחמק מכל מגע.

    אולי אסיק בעצמי כי אין זה אלא מהרהורי הלב המתייסר אך זו העת להתגבר ולא לבקר.


    אם אכן חולה אני וחלילה אדביק את סבי מה יהיה דיני.

    אולי אהיה רוצח בשוגג, מה שיכניס את אבי למשל לגואל הדם של סבא.

    אולי אכנס תחת הגדרת רוצח במזיד מאחר והיה עלי לנקוט צעדי זהירות מינימליים.


    במידה ואכן יותר לאבי לתבוע את דמי אביו ולשלוח אותי לעולם האמת בטרם עת.

    אולי יותר לו לגעת בי על מנת לשחטני גם אם בכך הוא מסכן עצמו בהידבקות.

    אולי יצטרך להרוג אותי רק בשמירה על מרחק שני המטר.


    במידה ואבי ידבק בעת הריגתי.

    אולי יהיה לו דין של מאבד עצמו לדעת מאחר והכניס עצמו באופן מודע לסכנה.

    אולי יוכל לטעון כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים ועל כן לא היה לו לחשוש.


    לו נניח שהרי הוא כמאבד עצמו לדעת.

    אולי יש לו היתר לעשות זאת לעצמו מדין גואל דמי שלי והלא הוא קרובי והוא גם רוצחי ועל כן יקיים בנפשו את שני הדינים יחד.

    אולי מאחר והותר לו לרוצחי הרי שאין עליו דין גואל דמי.

    וחוזר חלילה.
    • תודה
    • וואו!
    • כועס
    Reactions: פררו רושה, כנפיים, זרקור באפילה ועוד 5 משתמשים8 //
    0 תגובות
  • 2K
    • Y
    מעשה נורא בשלושה שאכלו - סיפור מרטיט בשלושה פרקים
  • yonatanr //
    • הסיפור המובא להלן מעובד מתוך סיפורו של דוד פרישמן 'שלושה שאכלו', והוא מבוסס על סיפור היסטורי.

    ***

    פרק א'

    סיפורים רבים שמורים בזיכרונותיי כמו בענן. איני רואה אותם אלא כמתוך ערפל, מחמת ריחוק הזמן שעבר מזמן ההתרחשות.

    אך ישנם סיפורים, שבדמיוני אני רואה כאילו עמוד אש יורד מן השמים להאיר על המעשים. אש זו שופעת קרני אור, שאינם חדלים מלהאיר לי מיום ההתרחשות, ועד עתה.

    סיפורי זה מסתכם בשלושה מילים בלבד, ואין צורך בהמון תיאורים סביבו – מעשה בשלושה שאכלו.

    שלושה אלו לא אכלו באחד מימות החול. הם אכלו ביום הקדוש ביותר לעם ישראל. ביום הכיפורים שחל להיות בשבת.

    אכילתם לא היתה במקום מסתור, כשאין איש רואה ויודע. הם אכלו לעיני המוני בית ישראל, היראים וחרדים לדבר השם.

    בשעת המעשה, ניסיתי להבין כיצד העזו הם לעשות דבר כזה. ואף חשבתי בדעתי הקלושה, שביכולתי לבקר אותם על מעשה זה. על אף שהתקשיתי להעמיק בהבנת האירוע, הבזיקה בי ההבנה שמעשה זה של שלושה אלו, היה כביר עד מאד. בודאי לא בקלות עשו זאת, מי יודע כמה ייסרם מצפונם על כך, ואיזו מלחמה כבדה התחוללה בליבם קודם לכן...

    מי היו שלושה אלו? כיצד התייחס אליהם הציבור?

    הסכיתו ושמעו את סיפורי.

    ***

    היו אלו ימים רעים מאד. ימים אשר לפניהם לא היו כמותם, ומי יודע אם יהיו אחריהם. אסון נורא התחולל בפתע פתאום, ושמו היה חלי-רע.

    מארץ רחוקה, מירכתי המזרח, בא המשחית וירד אל עירנו הקטנה. ברחובות טרף ואין מציל, ואף בבית הרג ולא חמל. בחושך התהלך הדֶבֶר, וגם לעיני השמש חמס נפשות, והנשארים מן המגיפה, עומדים בין החיים ובין המות.

    מי יכול למנות את מספר המתים שמתו באותם ימים? מי יוכל לקרוא את שמות החללים והקברים, שנערמו יום יום?

    ובפרט ברחוב היהודים התהלך הנגף, ולא היה בית אשר אין שם מספר מתים.

    בעליית הגג אשר מעל בית אבי, מתו ביום אחד תשע נפשות; במרתף אשר מתחתינו מתה אם וארבעת ילדיה. ובבית אשר ממולנו שמענו כל הלילה נאקות, ובדומיה שהשתררה עם בוקר הבנו, כי לא נותרה כל נשמה...

    ידי הקברנים כבר רפו מרוב עבודה, ולא נותר בהם כח להמשיך במלאכה. החללים שכבו כדומן על פני חוצות, וגוויות בני האדם לא נחשבו עוד למאומה.

    ימי הקיץ עברו להם אט אט, והנה 'הימים הנוראים' בפתח, ובסופם היום הנורא מכולם, הלוא הוא יום הכיפורים.

    ליל "כל נדרי" הגיע. לפני העמוד, ליד ארון הקודש, לא עמדו כבכל שנה החזן עם שנים מחשובי העיר, אלא הרב ושני דייניו עמו. בבית הכנסת דלקו נרות רבים, אשר השמיעו רחשים דקים בשעת הבעירה, וריצוד הלהבות מצד לצד.

    קהל המתפללים התנועע בדומיה, כשהוא לבוש לבן מכף רגל ועד ראש. על הקירות נראו צלליות נעות לכאן ולכאן, כשהמתפללים מביטים באימה על צללים אלו. האם צלליות המתים הם? אלו שמתו היום, או תמול שלשום? האם לא יכלו למצוא מנוחה בקברם, והגיעו גם הם לבית הכנסת?

    ששששש! קול מהוסה עולה מתוך הקהל. הרב פותח את תפילת "כל נדרי". אנחה חרישית עברה עברה בכל המחנה המיוסר. הנה נשמע קול הרב "על דעת המקום, ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים!"

    אימה וחשיכה נפלה עלי, כשאני מדמה שהיא נופלת אף על כל האנשים שבבית הכנסת, למקטן ועד גדול...

    עם סיומו, פסע הרב בפסיעות איטיות לכיוון הבימה. האם הולך הוא לדרוש ברבים? האם זמן מתאים הוא להטיף מוסר לציבור, בשעה שמתיו מוטלים לפניו?

    כשהרב פתח את פיו, הבנתי את כוונתו. הוא לא בא לדרוש, ואף להטיף. הוא עושה מעשה שאינו מקובל. הוא עורך אזכרה לנשמות המתים, אלו שמתו בזמן האחרון, במגיפה האיומה. הוא מקריא את שמות הנפטרים בקול כאוב, האחד אחר השני.

    הרשימה היא ארוכה, ארוכה מאד. דקה אחרי דקה חלפה לה, והרב טרם סיים להקריא את השמות. האם לעולם לא תגמר הרשימה האיומה? לעולם?

    באחד מתאי המוח חשבתי לעצמי, שהיה יותר קל לרב אילו קרא בשמות אלו שחיים עדיין. הרי הם המיעוט, ובזמן מועט היה מסיים את קריאתם, מאשר קריאת המתים, שאין גבול למספרם...

    את ערב זה לא אשכח לנצח, וגם את התפילה שבו אזכור. לא היתה זו תפילה, אלא אנחה גדולה וכואבת מאד, שעלתה ממעמקי הלב המורתח, שתרקיע עד שמי השמים, ותקרע את סגור העננים! מעולם לא התפללו אנשים יהודים בכזה לב קרוע ומורתח, ומעולם לא נראו דמעות חמות יותר בריסי בני האדם.
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: גשם יורד, משויטט, שינדלה ועוד 28 משתמשים31 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    @
    @Simcha
    עת מבחן היא זו לכל איש מישראל. האם עובד הוא את הבורא ומחויב לציוויו ורצונותיו או שמא עובד הוא את...
  • 883
    • Y
    אחים, העיירה בוערת!
  • yonatanr //
    • מרדכי גבירטיג - תרגם מאידיש מרדכי אמיתי

    אֵשׁ, אַחִים, תַּבְעֵרָה!
    עֲיָרָתֵנוּ הַדַּלָּה, הוֹי בּוֹעֵרָה!
    רוּחוֹת-זַעַף שָׁם יִרְגָזוּ,
    חִיל וָשֵׁבֶר בָּהּ אָחַזוּ,
    לֶהָבוֹת הַשְּׁמָד יַגְבִּירוּ
    אֵשׁ בְּכָל הָעִיר –

    וָאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם
    בְּלִי עֲשׂוֹת דָבָר,
    וָאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם
    עֵת הָעִיר תִּבְעַר.

    אֵשׁ, אַחִים, תַּבְעֵרָה!
    עֲיָרָתֵנוּ הַדַּלָּה, הוֹי בּוֹעֲרָה!
    כְּבָר בְּשַׁלְהָבוֹת הַלָּלוּ
    כָּל בָּתֵּי הָעִיר אֻכָּלוּ
    וְהָאֵשׁ עוֹדָה סוֹעֶרֶת
    וְחַיָּלִים תַּגְבִּיר

    וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם
    בְּלִי עֲשׂוֹת דָּבָר,
    וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם,
    עֵת הָעִיר תִּבְעַר...

    אֵשׁ, אַחִים, תַּבְעֵרָה!
    עוֹד עָלוּל לָבוֹא, חָלִילָה, רֶגַע רַע
    שֶׁהָעִיר כֻּלָּהּ אִתָּנוּ
    תַּעֲלֶה בָּאֵשׁ. יְעַשְּׁנוּ
    עַל אֶפְרָהּ, כִּלְאַחַר רָעַשׁ
    רַק קִירוֹת שְׁחֹרִים.

    וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם
    בְּלִי עֲשׂוֹת דָּבָר,
    וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם,
    עֵת הָעִיר תִּבְעַר...
    • תודה
    Reactions: פררו רושה, * מירי *, מרגלית עמירה ועוד 17 משתמשים20 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yonatanr
    מילות השיר המקוריות באידיש - עם קובץ שמע - כפי ששר אותו דודו פישר בדיסק 'מאמע לשון': ס'ברענט...
  • 497
    • @
    שיר בין חיים למוות
  • @Simcha //
    • קורנה באה לעולמנו,
    אין זה מעניינינו

    אנחנו אומה חזקה,
    אין לנו אליה שום זיקה

    בסין נדבקים לאלפים,
    מאות נופלים נטרפים

    ואנחנו מחשבים סטטיסטיקות,
    נדבקים ביחס לבדיקות

    ופתאום מגיעה הבשורה,
    גם לנו זה בסוף קרה

    מגפה פרצה בקרוז,
    התפשטה באופן חפוז

    צלייינים מוגפים ביקרו במצדה,
    שלחו עשרות לבדדה

    בפיראט האדום חולה הסתובב,
    תם העת להשתובב

    עוצר טיסות ונסיעות,
    עודף פייק ושמועות

    סגר אנושי מוחלט,
    עדיין לא הכל נשלט

    בתי כנסיות עמוסים במניינים,
    חלקם מתאספים בבניינים

    חתונות עמוסות רוקדים,
    זקנים הורים וילדים

    קשיש חולה או מעשן,
    אינם רק במגדל השן

    בכל שכונה ורחוב,
    יש כאלו לרוב

    אין כאן חלילה רצון להסתה,
    אנטישמיות ארסית ובוטה

    אלא קריאה עזה להתעוררות,
    לצאת משאננות ובורות

    המגיפה הזו הורגת אנשים,
    מדביקה גברים ונשים

    נתפסת כאש בקוץ,
    לא מפרידה בין תבן למוץ

    שייך לנשמר ולנזהר,
    סחוף עמך כל שכן וזר

    "לי זה לא יקרה" אתה בוטח,
    השמר פן תהיה רוצח

    אין זה שיר מוסר,
    לא שיעור לפושע וסר

    זו קריאה ותחינה לחיים,
    למען בליל הסדר נוכל להרים "לחיים"    ​
    • תודה
    Reactions: פררו רושה, בתיה זלצמן, הוריקן ועוד 6 משתמשים9 //
    0 תגובות
  • 570
    • @
    תיעוד היסטורי: ערבי פסחים בשנים עברו
  • @Simcha //
    • בימים עברו, טרם עם ישראל התכנס והתבודד איש איש בביתו ובחדרו, ערבי הפסחים נחוו באופן שיתופי, עמוס, מאתגר ומעניין.


    ט"ו בשבט, ה'תשע"ט

    לוח גדול עם שישים משבצות כבר נתלה על המקרר, אשת החיל המסודרת מתחילה לרכז את הזמנותיה לקראת חג הפסח, מצות, בשר וגם אורחים לרוב.


    כ' שבט, ה'תשע"ט

    בהתאם למצוין בלוח הרי שהיום זהו התור של חדר ההורים להתמרק ולהצטחצח לקראת חג הפסח הקרב ובא בצעדי ענק, אמא מנצלת את יום החופשה השבועי שלה (בימים עברו אנשים היו יוצאים מהבית מדי יום, מתאספים במקום זה או אחר, נותנים תפוקה כזו או אחרת לרווחת העולם ובתמורה מקבלים כסף (מושג היסטורי אשר היה משמש לחליפין בעת ביצוע רכישות ועסקאות בין אדם לחברו)) וכן את העובדה כי כל ילדיה נמצאים בבית הספר (בעבר, לא השתמשו באפשרויות הלימוד המקוון והילדים היו מתכנסים בקראוונים יעודיים ושם רוכשים את השכלתם) וכך עמלה האם החרוצה משעות הבוקר המוקדמות, רוקנה את הארונות, חבטה בכל הגופיות, בדקה בכל הכיסים, שפשפה בעוז את המדפים ולאחר החזרת כל חפץ למקומו, מקורצף, טהור וכשר לפסח אמא תלתה בחיוך גדול מודעה צבעונית על דלת חדרם "ילדים יקרים, חדר זה כשר לפסח! נא לנער בגדים וכיסים (בעבר, אנשים נהגו לשוטט מחוץ לד' אמותיהם ועל כן היו להם בגדים מיוחדים שעמם היו יוצאים החוצה ובצידיהם היו מתקינים מקומות אחסון בהם יכולים הם להניח את חפציהם במקום להחזיקם בידיהם כל עת אשר יצאו אל החוצות) בטרם כניסתכם."


    ראש חודש אדר, ה'תשע"ט

    על פי הלוח הגדול, ההכנות לקראת חג הפסח נכנסות להפוגה קצרה וזו העת להתכונן לחג הפורים תוך שמירה הדוקה על המקומות הנקיים לבל יוחמצו במיני ממתקים. אמא אורזת את מיטב ילדיה, יוצאת עמם לחנות התחפושות (פעם, כאשר אדם היה נצרך לחדש את המלאי אשר בביתו, היה יוצא בגופו והולך למעין בתים גדולים מאוד בהם היו מאחסנים מאות סוגי מוצרים שונים וכל אחד היה בוחר לו את אשר נצרך לו, מניחו על מסוע חשמלי ונותן לקופאית (כינוי לאשה אשר הייתה עובדת באותם בתים גדולים) את המוצרים והיא הייתה סוכמת עבורו את הסכום אשר עליו לשלם)


    ט"ז אדר, ה'תשע"ט

    עברנו כבר למעלה ממחצית ממשבצות הלוח הגדול, פסח כבר נושף בעורפנו ואין עוד זמן להתמהמה. כל משחקי הילדים כבר שרויים באמבטיית אקונומיקה ל24 שעות לכל הפחות. כאשר הילדים יחזרו מבית הספר (עיין לעיל), יוציאו את כל ספרי הילדים והקודש למרפסת ושם ידפקום בחוזקה אחד אחד. וכמובן בסיומה של כל פעולה מודבקת לה מודעה חדשה וצבעונית המעדכנת את הנוכחים על התקדמות הניקיון והגברת הסגר (בשנים אלו המשמעות של סגר הייתה פחות מקיפה ואכופה מהיום)


    כ"ז אדר, ה'תשע"ט

    נכנסים כעת ממש לישורת האחרונה לקראת חג הפסח, חדר המדרגות (המקום המסתורי אשר ניצב לו אי שם מאחורי דלת הפלדלת המגושמת שנמצאת באמצע קיר הסלון) כבר הוכן לקראת ארוחות ערב שכונתיות. השמרטפיות (בעבר כאשר אנשים נהגו לשוטט בחוצות היה נהוג להיעזר מעת לעת בבנות סמינר (מקביל לבית ספר) אשר היו שומרות על ילדיהם של משפחות אחרות) כבר תלו את מודעותיהם והציעו את מרכולתן על כל עמוד חשמל ולובי.


    י"ג ניסן, ה'תשע"ט

    הבית מצוחצח, הרחוק ממורק, הכל כבר נקי וכשר לפסח, נותר רק לבצע מכירת וביעור חמץ.
    אבא היה הולך לגוי (אנשים שאינם יהודים, בתורה הם מכונים בן נכר, פעם היו המון כאלה בעולם, היום כבר כמעט אין בנמצא) והיה מוכר לו את החמץ בתקווה שלא יממש את המכירה. לאחר מכן היו יוצאים נערי ישראל ואבותיהם לטקס ביעור חמץ, מתאספים בקרן רחוב ושם מבעירים מדורה ולשם משליכים את כל פיסות החמץ שנותרו (כנראה עוד לא פיתחו בזמנם את האלכוג'ל אשר מכלה את חמציות המאכלים)
    • תודה
    Reactions: אחוזה בהר, כנפיים, פררו רושה ועוד 16 משתמשים19 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    עט להשקיע
    עט להשקיע
    היסטורי והיסטרי... רק דבר אחד, בסוף צ"ל י"ד ולא י"ג, כנלענ"ד
  • 2 3K
    • י
    למה חשוב לחסן
  • ישר והפוך //
    • "אז מה את מספרת, אמאלה?"
    "ברוך השם, הבאתי לכאן את התינוק הכי מתוק בעולם!" אני מכריזה בביטחון.
    "טפו, טפו, טפו! איזה מאמי!" היא פולטת תוך העפת חצי עין לא ממוקדת. חצי אליו, חצי למחשב.
    מפסיקה לרגע להקליד. "אה, חמוד!" ממקדת הפעם שתי עיניים. וחוזרת מיד למחשב.

    "אז איך את מרגישה, אמא?"
    "ברוך השם, עייפה---"
    "עייפה? כלומר עייפה יותר מתמיד?" היא נדרכת, ואני משום מה עדיין תמימה, בטוחה בטוהר כוונותיה.
    "אהמממ... בטח, עייפה. עייפה יותר מתמיד. מצידי, תני לי עכשיו מיטה, אם מישהו לוקח לי אותו- אני צונחת!" אני מכריזה הכרזה שאני יודעת שאין לה כיסוי.
    בטח עייפה, כבר יומיים רצוף שאני לא ישנה.
    היא נדלקת, ומשהו במבט המתעניין הזה מצית לי את הפתיל הרדום. "אה, לא. מה פתאום? רק קצת עייפה, ככה. לא ישנתי בלילה"
    "אוהווווווו" נשיפת אכזבה.

    "ומה הוא עושה, אמאלה?"
    "כל מה שהוא צריך לעשות, נכון מולי?" אני מגרגרת אליו. זה לא 'הוא'. זה מולי שלי.
    "מתהפך? זוחל?"
    "אהממ... מתהפך לפעמים"
    "צקצקצק" היא מצקצקת. "רק מהגב לבטן, אה?" טון מאשים.
    "כן" אני אומרת בחולשה. מולי שלי גאון, גברת אחות. אוף! למה את לא מבינה?

    "זוחל על הגחון?" יש לה סבלנות. "צקצקצק" היא מקלידה בעצבנות למחשב. איזה ציון היא נותנת לו שמה?
    "מדבר?" היא מביטה בחומרה.
    "מדבר?!" אני פוערת עיניים, "לא", אומרת בפחד. מה היא רוצה ממנו?
    "משמיע ככה 'גרררר' 'אהההה' 'באהההבהה'
    "אה, בטח!!!" אני נושמת בהקלה. "צקצקצק" היא מניפה אצבע.

    "אוקי, אמא. ומה הוא אוכל? נותנת לו טעימות?"
    "כן" כן טעימות, השאלה של מה.
    "ירקות? פירות? בשר? גבינה? לבן? מרק? ביצה? קטניות? רק לא דבש!"
    "בטח" אני עונה, מתכוונת לדבש. טיק טיק טיק ממשיכה להקליד בלי להעיף מבט.

    "ויטמין די, נותנת? ברזל?"
    מהנהנת קצת בהיסוס. בשבוע שעבר שכחתי פעמיים.
    "מה!" איזה טון מאשים, אמאלה. "את לא רוצה להגיד לי שאת שוכחת!!!" היא מסתכלת בי בחומרה ואני לא יודעת איפה להחביא את עצמי מבושה.

    "טוב, אמא. בואי נמדוד לו גובה ומשקל. קדימה- למשקל, להוריד הכל חוץ מטיטול. כן?"
    אני מתחילה. המבטים שהיא שולחת אליי, אוף. המבטים. היד רועדת מרוב לחץ, והיא מציצה בדאגה אמיתית למולי שלי, היא כנראה באמת דואגת לו, נורא. הרבה יותר ממני.
    "מה קורה לך, אמאלה?! תזהרי, את מושכת אותו ככה!"

    "הנה, הוא מוכן" אני מכריזה בחולשה.
    "אמא? מה זה?!!!" היא מניפה אצבע מאשימה על שריטונת שכנראה מקודם שרט את עצמו. האמת שכדי לראות אותה צריך זכוכית מגדלת... יש לה ראיה חזקה, אין מה לומר.
    "שרט את עצמו"
    "בטוחה???" שואלת בחוסר אמון. "טוב" אומרת בהשלמה. "אז את חייבת לגזור לו ציפורניים" לא נשארת חייבת. "הן ארוכות מידי!"

    סוף סוף מונח על המשקל, האחות מעליו מודדת. 'גלינג' שומעת את המפתח שלי צונח על הרצפה.
    מתכופפת להרים.
    "לא, אמא! אף פעם אל תשאירי אותו בלי השגחה!!!" הצעקה שלה מקפיצה אותי.
    ממהרת מיד להזדקף, מנסה לדחוף את המפתח עם הרגל. "שומעת, אמא? לעולם לא לבד!"
    "אה אה... אבל את מדדת אותו, הנחת עליו יד"
    היא שולחת מבט קשה ולא טורחת להשיב.

    "טוב, תלבישי אותו" היא חוזרת למחשב, "ואל תשכחי את המפתח"


    אוף, לא רוצה יותר לחזור לשם.
    צריך להיות מחוסנים כדי לא לקחת אותה ללב... נו, שוין. בדיוק בשביל זה יש טיפת חלב.
    • תודה
    • חחח
    • עצוב
    Reactions: לילך אור, חדשה 93, הפוך על הפוך ועוד 61 משתמשים64 //
    28 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    ישר והפוך
    ברור, מה השאלה? ;) בעלי תמיד מספר לכולם בגאווה שהתינוקות שלנו ישנים לילה ברצף, החל מהיום...
  • 940
    • Natan Galant
    את הסטירה שקיבלתי אני לא אשכח בחיים
  • Natan Galant //
    • נכנסתי למרפאה בריצה קלה, בהול, מזיע, מפיץ סביבי ענן אימה סינית, קורנת.
    הגברת בפתח צרחה אליי: אדוני! אדוני! תעצור מייד! הכניסה לחולי קורונה אסורה בהחלט!
    התעלמתי ממנה. אני ממילא תיכף עוזב את הכל, מה אכפת לי להדביק את כולם ביחד איתי.

    נקשתי על דלת הרופא, אצבעותיי רועדות, ליבי מאיץ.
    לאחר שתי שניות ארוכות ללא תגובה, בהן החלטתי והסקתי כי הרופא מהיר ממני וכבר הספיק למות מחמת הקורונה - הדפתי את הדלת.
    בקצה החדר ראיתי אותו, דוקטור אברמוביץ' המסור, מבוגר, גבו דבוק לקיר הרחוק, פניו לבנות: געציל, אל תזוז מהדלת.

    יש לי כבוד לדוקטורים, במיוחד כאלו עם פנים לבנות.
    עצרתי. שתקתי. מארגן את המילים.
    מאחורה שמעתי את מאבטחי הקופה מתארגנים לגרש אותי החוצה, אל ארצות המתים.
    נעצתי נעליי בחוזקה אל רצפת המרפאה. לא ולא! אתאמץ לחיות! אני רוצה להישאר כאן! במרפאה! המקום הכי בריא בארץ. לא אצא מפה!

    ואז התרסקתי, המערכת הרגשית שלי קרסה. בכיתי כמו צב שהפסיד בתחרות לדואר ישראל:
    אדוני, דוקטור, אני משתעל, מתעטש כל דקה, חם לי, קראתי באינטרנט את הדברים שכתב הרופא האיטלקי. נכנסתי ללחץ אימים. כל הלילה רק התפללתי להשם, חזרתי בתשובה על כל חטאיי.
    ועדיין, דוקטור. רחמנות.
    אני רוצה לחיות. הצילו.

    התקדמתי צעד אחד אל החיים, אל התקווה, לעבר שולחן הרופא.

    הרופא זעם:
    געציל, אל תכנס לחדר. עצור מייד או שאני זורק עליך מבחנה מגואלת באבולה. אל תזוז! תן לי גם לחיות!

    בכיי גבר.
    אדון רופא, תבדוק אותי. תאשר אותי לחיים.

    הוא הדק את שפתיו, נו, טוב. רק תפסיק לבכות.
    בניע יד הוא סימן תנועת עצירה לחבורת השוטרים הזועפת שניצבה מאחוריי לפתע, עטויית כסויות לבנות וקסדות קורונה שקופות ומאיימות.
    החבורה הרוחשת מאחוריי דממה באחת. הפלצור שנשלח לעברי, ללכוד אותי לגרור אותי לבידוד בבית מלון אפס כוכבים בפאתי בית לחם, מוקף במכונות יריה שעליהן מנצח השר בנט - הונח על הרצפה. עדיין מוותר על נוכחותי בתוכו.

    בדמעות זולגות הודתי לרופא, והוא הורה להסתובב לעבר החבורה המלחיצה, גבי אליו.
    כך עשיתי, והוא צעד אליי, חושש, עוטה מסכה סטרילית.
    מאחוריי, הוא הניח עליי את הסטתוסקופ, האזין למה שהאזין שם, השם יודע מה בדיוק שומעים שם -
    ופסק:
    אתה בריא.

    חבורת לוכדי הקורונה שמאחוריי גנחה בצוותא חדא: אפשר לזוז, חברים. אין חשד לנשא קורונה.

    הצוות התעופף משם מייד, הרופא סגר בהחלטיות את דלת חדרו, ואני נותרתי לבדי בשטח המרפאה, מתנשם, שפתיי ממלמלות תודה להשם.
    ואז הגיע מנהל קופת החולים, אדום, מקלל, ונתן לי את הסטירה של החיים שלי.
    געציל, כך מנהל הקופה, הכנסת פה את כולנו להיסטריה. תתבייש.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: sheen, תמר לב, נפתול ועוד 36 משתמשים39 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    @
    @Simcha
    את הסתירה שקיבלתי אני לא אשכח בחיים
  • 846
    • @
    אלה ואלו
  • @Simcha //
    • בסיס להשראה יש ויש מאת היוצר המופלא, עמיתנו המוצנע, @הדוויג
    איני מתקרב לקרסוליו אך לכל הפחות מנסה להידבק בדרכיו

    בעקבות השקט השורר כאן בקהילה מאז פרוץ המגפה ולאור החשש שהגרוע מכל קרה והתקשורת סתם מכסה, יצאנו לתור אחר חברי וחברות הקהילה לראות ששלומם בטוב ונוכחותם בעולמנו עודנה בעינה וכמובן לנתח את השתיקה.

    ההיפוכונדרים
    "עם נגיף כזה לא משחקים"

    יודעים שזה חשש רחוק אך עדיין כדאי להשמר, מאחר וטרם הוכח באופן וודאי שהנגיף אינו מדבק דרך המרשתת בוחרים לא להמר על חיינו וחיי סובבנו ולשמור על ניתוק לעת עתה.

    המתחזקים
    "עזוב את השטויות האלו, לא יתרמו לך כלום בחיים"

    סימני הגאולה מתחילים להתבהר אחד לאחד, אין עוד מקום למשחקים ושוטטויות חסרות תועלת ברשת. זו העת להתחזק בתורה ויראה, לקדש את הזמן והאדם ולתפוס קשרים עם כמה שיותר מלאכים וקדושים.

    החולים
    "... "

    אני עמלה כבר ימים ארוכים על טור מוצלח לשיתוף בקהילה. אך רגע לפני הפאנץ' המוצלח אשר אמור היה לחתום את הטור לקיתי בתסמיני הנגיף המסתורי ונשכבתי חסרת אונים במיטתי. אין לכם אלא להמתין להחלמתי.

    המבודדים
    "אני משתגע כבר, לא ראיתי איש ושמש למעלה משבוע"

    הייתי בחדר השינה שלי בעת שקיבלתי את שיחת הבלהות. אחות ראשית במשרד הבריאות התקשרה להודיעני כי עלי להתבודד במשך 12 הימים הבאים לאות הזדהות עם חולת הקורונה שעמדה לפני בתור בסופר יומיים קודם. מייד סגרתי את הדלת ולא הספקתי להכניס את המחשב.

    המיואשים
    "בשביל מה, מחר גם ככה אף אחד מאיתנו כבר לא ישאר"

    רק טיפש ממשיך לטוות תכניות ולחלום עתידות. ברור לכל שהעולם רץ אך סיומו, מתנקה אט אט מהאנושות המעיקה ויתפוגג לו בחלל הגלקסיה משל לא היה אלא בדיה. למה לטרוח ולמה לעבוד קשה, נמתין בסבלנות וקיצנו יגיע.

    המשקיענים
    "הזדמנות מעולה להשלים פערים ולהיות קצת עם הילדים"

    הילדים בבית וזו הזדמנות נהדרת לנצל עמם זמן איכות, להשקיע את יכולותנו ומרצנו ביצירות מופלאות ושעשועונים נהדרים שאנו מעסיקים בהם את הילדים, אין לנו פנאי וזמן להכנס לפורום.

    הטובעים
    "ריבונו של עולם, מתי כבר הדבר הזה יעזוב, לא יכולה יותר!"

    הילדים מעירים אותנו ב6 בבוקר ומני אז אנו נכנסים לטרפת מוחלטת של ארוחות, פעילויות, הפרדת מלחמות, כביסות, הפרדת מלחמות, וחוזר חלילה ולעת ערב קורסים למיטה בלא פניות לפורום.

    חסרי ההשראה
    "לא מצליח לחשוב על כלום, כל הראש קורונה"

    החדשות האינסופיות, ההודעות הבילתי פוסקות הניוז ופייקו טורדות את הנפש והשראה זכה ליצירה כנה ואמיתית אין.

    הרציניים
    "עזוב, לא מתאים עכשיו"

    בימים אלו כאשר כל עתידנו לוט בערפל, באיטליה מתים כזבובים והעולם משנה את צורתו אין זה מתאים וראוי שנתקשקש לנו כבימים שבשגרה. עלינו להשתתף באבל הלאומי ולרסן את יצירותנו.

    המסתירים
    "מחשב? מה זה בדיוק? למה שיהיה למישהו דבר כזה בתוך הבית?"

    הארון נעול כבר למעלה משבוע, המפתח משקשק ובוער בכיס, כמעט מתפתה לפתוח את הארון ולחשוף את המחשב בפני הילדים אך ברגע האחרון לוקחת בחשבון את טוהר נפשם של הילדים ותואר מעמדם בבתי הספר.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: כנפיים, פררו רושה, undo ועוד 14 משתמשים17 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שוקולד מריר
    משחק מילים מוצלח!
  • 372
    • ב
    פיקוח נפש!!!
  • בונבוניירה פיקנטית //
    • אנ'לא הולכת
    לחדש
    לנכש
    עשבים
    רקובים

    אנ'לא מתחילה
    לטחון מים
    מליון
    או מליארד
    פעמים

    לספר על
    בידודים
    ומספר נפלו
    שדודים

    לתאר את
    התורים
    כמו מחלקים לך
    דולרים

    להסביר
    על הגזרות
    כמו אנטיוכוס
    מחתרות

    לבהות
    ברחובות
    שנראים
    בלויי סחבות

    כי אני
    חיוני
    עובד גם
    בימי קור עונה וחמה

    תנחשו
    איך
    קוראים לי?
    (מס
    הכנסה!)
    • תודה
    • חחח
    Reactions: פררו רושה, undo, קווארק ועוד 9 משתמשים12 //
    0 תגובות
  • 653
    • 7
    ימות הקורונה
  • 7שבע7 //
    • +972509753123 היה הראשון שראה אותו.
    הוא ישב מול החלון הגדול של הסלון שלו, ורק במקרה הרים רגע את הראש שלו (הוא היה שקוע במשחק כדורגל משנת 2019) - ואז ראה אותו. מסתובב לו ברחוב כאילו אין קורונה בחוץ. זקנו הארוך כאילו לא שמע על כללי ההיגיינה הבסיסיים. מעיף מבטים תוהים על הריקנות שסביבו, ונועץ קלות את סנדלו בבטנה של הבהמה המוזרה שעליה רכב.
    "ס'תכלו רגע בחלון," שלח +972509753123 הודעה בקבוצה של 'רח' אגסי ', "יש שם איש מה זה מוזר."
    "קורע, הבנאדם," הקליד/ה +972549182735, "מסתובב עם בגדים משנת תשפפ"ו. כאילו לא 2024 עכשיו."
    +972587612490 הצליח להנציח תמונה של היצור, ומיד שיתף בכל 221 הקבוצות שלו, כולל זו של הבניין. +972548851902 המאוכזב, שבדרך כלל הוא זה ששולח לבניין תמונות מעניינות מהנשקף בחלון, שיתף גם הוא את התמונה של האיש המוזר ב-127 הקבוצות שלו.
    התמונה - והבדיחות שקמו מיד בעקבותיה - רצו עד מהרה בכל הקבוצות הישראליות, ויש אומרים שגם כמה קבוצות ששמן באותיות לטיניות זכו לשזוף אותה.
    ומי שלא היה עסוק בלשלוח או בלצחוק סלש לגחך, שאל את עצמו לרגע חושב אחד: מי זה האיש? ומהי הבהמה ארוכת-האוזניים שאיתו?
    ***
    חולה מספר 502 ישב בחדרו, והביט לרגע בקירות הירוקים שהקיפו אותו.
    אומרים שהוא בין האחרונים, כך ניחם את עצמו ושב אל המכשיר שלו. אמנם לוקח לו זמן, אבל סך הכול לא נורא כל-כך. הוא שורד, פיזית לפחות. ונפשית - יש לו הקבוצה המשפחתית והקבוצה של החברים מהתיכון והקבוצה של הקהילה והקבוצה של 'הורי גן נעמי' (יעלהלי שלו כבר מזמן שולחת תמונות של הסיפורים שהיא כותבת בבית-הספר המקוון של משרד החינוך, אבל הקבוצה עדיין נותרה כזכר לימים החופשיים). יש לו חברה בסך הכול.
    והנה, הצפצוף המוכר. הוא נוגע במקשים ברעד נרגש שעדיין לא פג, ופותח את התמונה.
    יש לו זמן. הוא לא צריך לקום לתנור ולמכונת הכביסה ולאופה הלחם ולמייבש. הוא נכנס לוויקי-תמונות ומכניס את התמונה של האיש עם החיה. ויקיפדיה מזהה מיד את החיה.
    חמור.
    הוא מרים את מבטו שוב אל הקירות הירוקים, ותוהה מהיכן מוכרת לו החיה הזו. למה מצלצל לו המושג הזה.
    ואז שומע את הצליל.
    זה לא צליל של הווטסאפ ולא של ההודעות (שכבר מזמן שותקות). זה לא צליל של אף אחת מהאפליקציות שלו (כדי לגוון את הזמן הוא עשה לכל אחת צליל שונה).
    זה לא צליל מהמכשיר, בכלל.
    זהו צליל חד, ארוך, גבוה, מרטיט. ולבו רוטט מהתרגשות - כמה זמן לא היה בבית הכנסת בראש השנה? - ובשיעול אחד אחרון הוא מתרומם מכיסאו ופונה אל הדלת, הנעולה כבר זמן רב כל-כך.
    חלקיקי תמונות וצלילים מתחברים בלבו לפאזל עתיק-נושן-עתידי-מתוק. הוא יודע של מה הצליל. והוא יודע של מי החמור.
    קול השופר, אמיתי וחי, נשמע ברמה.
    משיח בא.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: איש אחד הלך, פינגווינית, פררו רושה ועוד 25 משתמשים28 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    7
    7שבע7
    בדיוק...
  • 2K
    • א
    שיר אני גאה בך, אחי.
  • אשר שרבר //
    • מִי אֲנִי שֶׁאֶהֱיֶה גֵּאֶה

    בְּךָ

    זֶה אַתָּה

    זֶה שֶׁלְּךָ

    וְאֵיךְ אֶהְיֶה גֵּאֶה

    בְּךָ

    בְּמַה שֶׁשֶּׁלְּךָ



    גֵּאֶה אֲנִי

    בְּךָ

    בְּמַה שֶׁשֶּׁלְּךָ

    מִשֶּׁלִּי

    גֵּאֶה אֲנִי בְּךָ

    שֶׁלִּי, שֶׁלְּךָ.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: גראפרופיל, הפצחן, מנוחה כהן ועוד 41 משתמשים44 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ו
    וי שלוק
    טוב מדי. טוב, למי שהבין. ולמי שזה חתך בו חזקק ועמוק.
  • 1K
    • הדוויג
    יש ויש
  • הדוויג //
    • הרגועים
    "יאללה, מה עושים עסק? אפשר לחשוב"

    אלו השאננים שמסתובבים בימים אלו מאושרים ושלווים מתמיד. חיוך גדול מרוח על פניהם. עזבו אתכם מפאניקה, הכל טוב. שטיפת ידיים? שמירת מרחק? הצחקתם אותם.
    תביא להם מספרים - יצחקו לך בפנים. תראה להם נתונים - יעשו לך אפצ'י בפנים.
    לא היה כלום כי אין כלום. הכל טוב, רבנו. הם הולכים בלי בעיה להתקהלויות צפופות, לוחצים ידיים עם סינים. מתחבקים עם מבודדים. מתנשקים עם חולים מאומתים. אוכלים עטלפים.
    הכל שטויות, תאמין לי.


    ההיסטריים
    "זהו, הלך עלינו. זה הסוף שלנו"

    אלו האנשים שעקבו אחרי הקורונה עוד לפני שזה היה באופנה. אלה שרצו עם מסכת אב"כ למלא את הבית בטישו ופסטה כבר בכסלו. אלה שמודדים חום כל שעה עגולה. שבטוחים שהעולם מגיע אל סופו. שנושמים רק אוויר שהיה בבידוד י"ד יום. שלא אוכלים פיצה כי זה מאיטליה. שחרדים מהתקפי חרדה. שמחטאים ידיים לאחר כל חיטוי. שמתעטשים לתוך בונקר. שעושים אמבטיות אלכוג'ל.


    הלוגיקנים
    "על פי הנתונים שבידי..."

    הרציונליסטים הקרים. אנשי האינפורמציות. יודעי הנתונים. אוגרי המספרים. אוכלי האחוזים. קוראי הדיאגרמות. מנתחי התרשימים. משווי התרחישים. מזימי השמועות, ופורכי פייק-ניוז מקצוענים. רק מהם תוכלו לשמוע משפטים מלחיצים כמו "ההתפלגות הבינומית המצטברת של אחוזי הסתברות התמותה על פי חישוב הטור הגיאומטרי ביחס לכמות הנדבקים פר אוכלוסייה מייצרת תרשים עולה של טווח צפוף מהמשוער".


    אלה שיודעים
    "איך אתם לא רואים את זה? זה שקוף"

    אלה ששבילי הרקיע נהירים להם כמו וויז והכל גלוי וידוע לפניהם. הם מצויידים בראשי תיבות, דילוגי אותיות וגימטראות עם הכולל, ויודעים תמיד להצביע בבירור על האשם:
    זה הכל בגלל הצניעות / בגלל האייפונים / בגלל הפאות / בגלל הגיוס / בגלל המחלוקת / בגלל השונאים / בגלל המחבלים / בגלל החילולי שבת / בגלל ברכת האורח.
    בקיצור - זה בגללכם, לא בגללי. אז נו כבר, תחזרו בתשובה אתם לא קולטים?


    אלה שלא יודעים
    "לא יודע, לא מעניין אותי פוליטיקה"

    כן, הם שמעו בבית שמדברים מזה:
    איך אמרת?! קארונה?
    שמעתי על זה האמת.
    מה זה, איזושהי מחלה שהייתה בסין, לא?
    מה עם זה באמת?


    המייבינים
    "תשמע מה אני אומר לך".

    הם יודעים לפני כולם והכי טוב מכולם. יש להם מקורות מידע עלומים ואי אפשר להתווכח איתם:
    זה הכל נשק ביולוגי סודי של סין. יש בארץ כבר אלפיים מתים ולא מגלים על זה. הטילו סגר על גבעתיים. יש מחקרים שהנגיף עובר דרך הטלפון. במקור זה מחלה של קלמנטינות. ליצמן כבר נדבק לפני שבוע. הנגיף לא פוגע בתימנים. משה בר סימן טוב הוא מרגל איראני. אכילת געפילטע פיש מחסנת מהידבקות. המשיח בשיחת ועידה עם ר' חיים וחכם שלום כהן.


    אלה שנזכרו בהצתה מאוחרת
    ושולחים עכשיו את: ביבי, זרוק סיני אחד בעזה וגמרת איתם (שלוש אימוג'ים גמורים מצחוק)
    • תודה
    • חחח
    Reactions: הנף מקלדת, איש אחד הלך, sheen ועוד 72 משתמשים75 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    זה טוב!
  • 598
    • 7
    אשר נצטערה עמי
  • 7שבע7 //
    • ממרחק השנים נראית לה השאלה ההיא, שאותה הפנתה אליו באותם ימים טהורים החפים מקשיים, כילדותית משהו. אך בכל-זאת, בעמקי לבה העייף מאניצי קש ומבכיות ילדים - היא יודעת שיש בה מן האמת.

    נדמה כאילו דבר לא השתנה מאז אותם ימים - לפחות מהצד שלו. הוא עדיין משכים כל בוקר - כדי להגיע בזמן אל צאנו. צאן משלו ממש אין לו - עדיין נאלץ לרעות צאן זרים - אך עדיין אוהב הוא את כבשותיו, אלה הרכות, התמימות, שתמיד משיבות לו אהבה וכבוד. כבוד שבבית המדרש לא זוכה לקבל.

    ומן הצד שלה - האם דומה התבן הזהוב למצעים רקומי-הזהב שבבית נעוריה? האם משתווה הגבינה החרוצה שהיא מגבנת בעמל משאריות הגבירים, שבצאנם עושה בעלה, אל מעדני המלך המשביעים שעלו על שולחן אביה?

    לא. אין זה שווה בעיניה. מצבורי התבן והמאכלים העבשים ערבים למנוחת-ראשה ולחיכה העדין עשרת מונים מזה. כי ההקרבה שבהם לא לשווא היא. קורבנה הוא קורבן הדור, קורבן האומה.

    היא יודעת שמרועה הצאן שלה עתיד לצאת גדול.

    ***

    בשנים החולפות בלא שינוי כמעט מצדו, היא צופה מרחוק על תהפוכות הדור, ומקשיבה ממרחק לכוח חסדו של אביה. הוא הדל משלושת עשירי הדור, אבל בחסדיו כמעט גובר הוא על כולם. אין עני שנכנס לביתו ויוצא משעריו כשהוא רעב. מלבד בתו. בתו שבחרה לה חתן שונה ממעמדה, ממעמדו.

    אבא, היא רוצה ללחוש לו לפעמים, וכי לא ממך למדתי זאת? לא ממך ראיתי את כוחו של החסד, את לבו של הטוב?

    ובינתיים הטוב שלה באמת מצליח לראות את הטוב הטמון בתבן הנערם באסמם, ובינתיים הטוב שלה ממשיך להבטיח לה: יום יבוא, ואביא לך ירושלים של זהב.

    וירושלים של זהב, זו האמיתית, עומדת בפני חורבנה - והיא יודעת שהטוב שהיא אוצרת אצלה עוד יפיץ מטובו ומאורו לעולמם של אנשי ירושלים.

    ***

    לעגן של השכנות דוקר את המקום העדין שבלבה, אבל היא מוכנה לקבלו - בכל תנאי שהוא - אם בסוף הקרבתה תביא אותו לתורה.

    את בכור ילדיה היא מלווה אל המלמד, משננת איתו את האותיות שמסרבות להיכנס ללב אישה הרחום - אך העיקש. את גידול כל השאר עושה לגמרי לבדה - בלי דרישה, בלי בקשה. היא מלווה אותו בעיניה כשיוצא לעוד יום מלא עמל ריקני - וממתינה בסבלנות.

    צא לך בעקבי הצאן, אישי, היא מדובבת על שפתיה, ולמד מהן את צעידת העקב בצד אגודל, זו האיטית, הסבלנית. היא תשתלם לך, בסופו-של-דבר, כשתגיע לאמת.

    כמו שתשתלם הסבלנות בעבורי.

    ***

    ויום אחד הוא חוזר, ואור חדש על פניו.

    מספר על טפטופיהם האיטיים, העקשניים, של המים, ועל לב האבן החזק שלו שנמס למראיהם.

    היא מביטה בשחיקה הרכה שנוצרה בשקעוריות פניו, ולבה שלה מתרחב בטפטופים עדינים של דמעות-אושר.

    למחרת היא מלווה את שניהם, קטן כגדול, אל בית המדרש. צופה בו איך רתיעתו המובנית מאיימת להשיבו אחור, ואיך עקשנותו החזקה מכול מצעידה אותו פנימה.

    היא מוכנה לזה. כבר שנים שהיא מתכוננת לבוא היום הזה. היא תהיה איתו בזה, כפי שהייתה עד עכשיו, בסבלנות מנצחת של אישה. היא מוכנה שפרנסתם תתמעט - את שערה תמכור למען מעות אם צריך - היא מוכנב לגידול הילדים הבלעדי. היא מוכנה גם לבדידות, אם יהיה בה צורך.

    כי היא יודעת: גדול יהיה האיש שלה בדור זה של חורבן, והיא תהיה עמו בזה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: +shira, פררו רושה, אלפי תודות ועוד 13 משתמשים16 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    7
    7שבע7
    שאלה טובה. זכור לי מלשון המדרש שכן, אבל אני לא בטוחה. צריכה לבדוק. אנסה לראות אם אפשר לשנות. תודה!
  • 577
    • כ
    שורות יומן
  • כפריה //
    • אני באמצע לכתוב ספר מתח , על תרחיש אימים במדינת ישראל היקרה,
    בתרחיש מגיפה בסגנון מיושן מתחוללת ברחובות הארץ המודרנית, והמדינה מוטלת בהסגר חירום עד לבלימת המגיפה,
    ההסגר הוא גם בין אדם למשפחתו ולעבודתו.
    אנשים לא יודעים מה ילד יום ולאיזו מציאות יקומו בעוד שבוע, ולכן מסתערים על הצרכניות ובוזזים מכל הבא ליד.
    הבעיה שהגעתי לנקודה מדי הזויה, טיפסתי על עץ גבוה ואין לי רעיון להמשך,

    מישהו יכול לעזור?


    בקיצור, אתם גם מרגישים הזוי/הזויה/הזויים/הזויות?
    אתם גם תוהים מאיפה ולאן נפלתם פתאום?

    שתפו אותנו בשורות ספורות מתוך יומנכם שנכתב בימים אלה,
    על נקודת המבט וההתסכלות במשקפיים של האזרח הקטן, הבודד ואולי המתבודד
    יומן לבן שעתיד להצטהב ולהדיף ניחוח היסטורי כשיעלעל בו נכד סקרן...
    • תודה
    • חחח
    Reactions: RACHELIZ, קווארק, @Simcha ועוד 4 משתמשים7 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    @
    @Simcha
    אדר התש"ף בית, 17:00 ילדים אהובים ומתוקים שלי, נפש הומיה ובוכיה אשר שוכנת בקרבי, אבקש את...
  • 657
    • @
    מסירות נפשות
  • @Simcha //
    • מוישה שלנו, ניחן ביכולות עילאיים, לב רחב מאוד ויראת שמים טהורה וברורה.

    מוישה שלנו מתנדב בשלל ארגוני ההצלה, החילוץ והסיוע ולעולם לא ישיב ריקם פניו של נזקק זה או אחר. תמיד עם חיוך גדול ואווירה טובה יצליח לשכנע את המסתייע כי אין זה אלא מוישה עצמו שמקבל את הסיוע.
    מוישה שלנו, לעולם לא יפספס תפילה במניין, בין תיקון פנצ'ר על אם הדרך לסידור הלוויה של מת מצווה יתפנה מוישה לארגן מניין גדול ומכובד ולשפוך את שיחו בפני קונו.

    והימים ימי קורונה, מוישה מקבל קריאה באישון ליל, השכן שרק ביום חמישי חזר מחופשת הסקי חש שלא בטוב, מוישה לא מהסס, "שלוחי מצווה אינם ניזוקים" וידוע בציבור שעל כולם להמשיך בשגרת המצוות ולא לתת לרשעים להסית אותם מדרכם הטובה בימים אלו אשר כל זכות נדרשת, נכנס מוישה לבית שכנו, מודד לו חום, לחץ דם, מקשיב לשיעול המתפרץ מפיו מדי כמה דקות ובין לבין עוזר לו לנגב את זיעתו הניגרת. לאחר כמה שעות מגיעים מתנדבי מד"א הממוגנים מכף רגל ועד ראש ומפנים את השכן להמשך טיפול ובידוד מבוקר.

    מוישה שלנו מספיק לישון כשלוש שעות באותו הלילה ולפנות בוקר מקבל הוא טלפון מסבו היקר כי הפיליפיני המסור נאלץ לסדר את דרכונו בשגרירות ארצו באותו הבוקר ועל כן מבקש הוא אם מוישה יוכל לשהות לצידו עד אשר ישוב המטפל. מוישה נענה בשמחה ולאחר כמה דקות ניצב הוא כבר בבית סבו, מסייע לו להניח את תפיליו, מכין לו ארוחת בוקר מזינה ושעתיים לאחר מכן כבר נפנה להתפלל במניין כמנהגו מדי יום.

    שעת בוקר קצת מאוחרת, אין מניינים בכל אתר ואתר, אין לו אלא לפנות לשטיבעל המרכזי, שם יש מאות מתפללים בכל רגע נתון ולבטח ימצא מניין גם עבורו. מוישה נדחס בחדרון הקטן בקומה המחודשת אשר נחפרה מתחת לאדמה ושם עמד לו במשך שעה ארוכה והתפלל במתינות וביראה לפני בוראו, מודה לו בשמחה על כך שמתאפשר לו לעשות כל כך הרבה מצוות בימים טרופים אלו.

    משם מוישה ממשיך לסיבוב הקבוע שלו בבית האבות השכונתי, יודע הוא איך לרצות כל גלמוד וכיצד לשמח אלמנה. עם כל אחד יושב הוא לפחות רבע שעה.

    השעון כבר מראה צהרים, זו העת לאסוף את אמצעי ההגברה, פניני החמד והזמר הנודע וללכת למסיבת השנה אשר אורגנה לילדים חולי סרטן, חודשים ארוכים אשר הם מתייסרים להם בטיפולים קשים ומרים וסוף סוף פעם בשנה יש להם הזדמנות לרקוד, לשמוח ולשכוח מכל היגון והעצב. מוישה כמובן רוקד עמם יד ביד וסוחף כל ילד בנפרד אל מעגל השמחה.

    קרוב לחצות ליל מוישה שב לביתו, עייף, לאה וקצת לא חש בטוב. בשעת בוקר מוקדמת נוות ביתו כבר מזעיקה את כוחות ההצלה, הקורונה מוטטה אותו במהירות, קצת אקמו, קצת החייאות ומותו הראשון במדינה של חולה קורונה נקבע.

    חקירה אפידמיולוגית קצרה מאששת כי מוישה נדבק באותו הערב בו שהה עם שכנו המאומת, כעת נותר רק למצוא את האנשים עמם שהה במשך 30 השעות עד אשר פונה בעצמו לבית החולים ולבקש מהם להיכנס לבידוד.

    כבימי חייו כך גם בימי מותו, מוישה הצליח לסחוף אחריו את כולם, דאג שיוכל להמשיך ולהיות קרוב אל כל אחד מן הקשישים אותם נהג לשעשע. איך אפשר בלי סבא אשר היווה לו השראה וגידל אותו למה שהוא. המשיך לקרב בחן ובשמחה את הילדים האומללים ביגונם וכמובן לא ויתר על מניין מכובד אשר יתלווה אליו 3 תפילות ביום בכל אשר יפנה.

    סיפור קטן על איש גדול אשר במסירות נפשות חסרת פשרות זכה לקרב יהודים לעשרות לאבינו שבשמים, קרבת עולמים.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: כנפיים, אני וביתי, מן טל אורה ועוד 8 משתמשים11 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    @
    @Simcha
    הוספתי קמעא. אך אירוניה מהדהדת בעוצמתה ומשמיעה את קולה ברמה רק במידה והיא יכולה לעמוד לכשעצמה...
  • 3K
    • Y
    אבוי לפתרון שכזה - חובת קריאה!
  • yonatanr //
    • ליל ז' ניסן תשצ"ה.

    חרש חרש חמקתי לביתה של סבתי. נר נשמה דלק על המזנון, ועיניה האדומות כמו גם ספר התהילים הרטוב, הוכיחו לי שגם חמש עשרה שנה אחרי הפטירה, היא לא התנחמה על סבי זצ"ל.

    פניה אורו כשהיא ראתה אותי. "הכנס, נחומי. שב כאן, תברך 'מזונות' על העוגיות לעילוי נשמת סבא, נחום בן ר' יוסף".

    מאז שאני זוכר את עצמי, סבתא התייחסה אליי באופן מיוחד. בכל זאת, אני הנכד הראשון שקרוי על שם בעלה.

    עד היום פחדתי לשאול את סבתא על נסיבות מותו של סבא נחום. כשפעם שאלתי את אימי, היא השיבה לי כשפניה מתקדרות "זה בגלל הקורונה, נחומי שלי", והרגשתי שהיא מתחמקת מהסבר. לא הבנתי מה זאת הקורונה הזו, חשתי שמסתירים ממני משהו, אולי בגלל רגשות אשמה, או משהו דומה.

    אך היום, כשאני מתקרב ליום ההולדת החמש עשרה, החלטתי שאני צריך לדעת בדיוק מה ארע לסבא שאני קרוי על שמו. לא אתן לסובב אותי יותר.

    לאחר שבירכתי בכוונה, וטעמתי מהעוגיות הטעימות, ניגשתי נחוש למשימה, ופתחתי בשיחה.

    "סבתא, אני חושב שכבר גדלתי, ומותר לי לדעת בדיוק איך נפטר סבא, ולמה זה כל כך סודי".

    לרגע הסתכלה עלי סבתא במבט מופתע, אך כשראתה את הזיק הנחוש בעיני, הבינה שאני לא הולך לסגת מהמטרה, והחלה לספר בטון שקט:

    "היה זה לפני חמש עשרה שנים. בסין הרחוקה החל להתפשט וירוס לא מוכר, שמיד זוהה בשם 'קורונה'. הוא התפשט במימדים אדירים, ותוך שבועות ספורים הדביק כבר למעלה ממאה אלף איש ברוב מדינות העולם".

    "במדינת ישראל שר הבריאות היה שר חרדי בשם ר' יעקב ליצמן. הוא חזה למרחוק, והורה על הכנסה לבידוד של כל מי שחזר מהמדינות הנגועות בנגיף, כדי שההדבקה בארצנו הקטנטונת תהיה מינימלית. אלא שדבר לא הועיל, והוירוס כמובן הגיע אלינו. צעדי המנע התחילו בדברים קטנים, אך מהר מאד הורו ראשי המדינה על השבתה טוטאלית של כל מוסדות החינוך, ואיסור התקהלות של יותר מעשרה אנשים".

    "אלא שבציבור החרדי האדישות שלטה ברמה. בתי הכנסת והשטיבלאך רק הפכו לעמוסים וצפופים יותר, כשכל אלו שהורגלו לקום מוקדם בשל עבודתם, הקיצו בשעות מאוחרות מחוסר עבודה. רחובות רבי עקיבא ומלכי ישראל היו עמוסים לעייפה בנשים שניצלו את החופשה הכפויה לקניות לפסח ולכל ימות השנה. בידוד? איסור התקהלות? למי אכפת?!"

    "גם מוסדות החינוך לבנים, ישיבות, כוללים, המשיכו לפעול כסדרם, כשהמנהלים מורידים מעצמם כל אחריות. אחרי הכל, הרי מי שהגיע מחוץ לארץ נמצא בבידוד, לא?! אף אחד לא חשב על אלו שכבר נדבקו בנגיף ואינם מודעים לכך, שהם הולכים ומדביקים כמויות עצומות של אנשים".

    "הכל היה נראה טוב ויפה, כולם נהנו מחופשת הפסח המוקדמת, ומצאו את הזמן לספר זה לזה בשטיבל את הבדיחות האחרונות שרצות על חשבון הקורונה".

    "ואז התחיל הבום הגדול. מאות אנשים ונשים החלו להרגיש בו זמנית תסמיני מחלה קשה. חום גבוה, השתעלויות והשתנקויות. אנשי מד"א רצו מאחד לשני כדי לאשר את האבחנה של הקורונה, ובתי החולים התמלאו במאות, ואף אלפי חולים, מפה לפה. בכל פעם שהתגלתה אבחנה של חולה קורונה, נשלחו עשרות רופאים ואחיות לבידוד, והמצב בבתי החולים היה קטסטרופלי".

    "אתה מבין?" פנתה אלי סבתא בתיה בפנים בוכיות, "כולנו מרגישים אשמים במצב. סבא נחום היה יהודי צדיק. הוא לא קרא עיתונים, וקל וחומר שלא היה חשוף למקורות אחרים. פעמים בודדות הוא היה קורא את המודעות שברחוב. אף אחד לא אמר לו שלא ללמוד ולהתפלל בבית הכנסת. הוא הבין שיש איזה בלאגן בגלל מחלה שמסתובבת, וגם חילקו את המנין לשנים, אבל אף אחד לא עקב לראות שאין יותר מעשרה אנשים בבית הכנסת, מה גם שזה ממש מגוחך, כשיש בשכונה רק בית כנסת אחד, עם מאות משפחות".

    "כשהחום שלו עלה, והוא התחיל להתקשות בנשימה, כבר לא היה עם מי לדבר. שעה שלימה התקשרתי למגן דוד אדום! עד שהגיע האמבולנס, התברר שהוא צריך מכונת הנשמה, וזו היתה תפוסה לאנשים צעירים יותר. "את צריכה להבין, גיברת", חיקתה סבתא את מבטאו הרוסי של האח במיון "יש כאן אנשים צעירים יותר, שהחיים שלהם עוד לפניהם, בעלך יצטרך לחכות". והוא חיכה, כן, הוא חיכה. עד הסוף המר". סבתא בלעה את רוקה לרגע, כשפניה שטופות דמע.

    "אפילו מניין לא היה בלווייה שלו, מניין! לסבא נחום הצדיק, שלא פספס תפילה בותיקין מימיו, היתה לווייה חטופה, שכמוה התקיימו עוד עשרות בכל יום. לא טהרה, לא תכריכים, שתי שקיות אטומות, ולקבר".

    "עכשיו אתה מבין למה אנשים מעדיפים שלא לדבר על זה?!" סיימה סבתא את המונולוג המזעזע.

    רעדתי בכל גופי. אני מקווה שאצליח להתאושש מהטראומה שעברה עליי. בכל אופן, נראה שסבתא עדיין לא התאוששה.
    • תודה
    • עצוב
    • וואו!
    Reactions: שיבת ציון, אוראל סולטן, פנסאית ועוד 76 משתמשים79 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    stars
    מגפת הקורונה איך זה שבהונג קונג יש כל כך מעט חולים? שליח חב"ד מסביר 140 חולים בלבד במדינה של...
  • 961
    • א
    בוקר של פורים במטבח בית הכנסת
  • אשר שרבר //
    • אני, קשה לי קצת עם מחסור גובר בחמצן במקומות סגורים, עוד קודם לתבהלת הקורונה. כנראה שהפרעת הקשב לא מוסיפה הרבה ומשמשת תירוץ סביר ליציאה בין שמונה עשרה מתארך לחזרת הש"ץ.

    בחוץ במטבח של בית הכנסת יושב לו הרב דמתא על ספסל העץ ולוגם בנחת את מלוגמא חמין של בוקר.

    הוא השכים לעבוד את בוראו, שלא כמוני אולי אבל השעון עובד אצלו ולא להיפך, יש לו זמן עדיין לתחילת המניין שלו.

    הקפה והמצב רוח שלו משמשים השראה לסמולטוק מבדח של בוקר פורים, וכשהוא מתעניין למעשי בשעת בוקר מוקדמת שכזו, הוא פוצח בסיפור על יהודי מעיירה אי שם בערבות איזה יער עבות, בית כנסת עטוי קורות עץ ותנור של עצי זית המחמם את באי שעריו להתפלל בשעת בוקר מוקדמת.

    בין הבאים היה שמר'ל, כך קרא לו הרב, למרות שבטח חצק'ל או געציל גם היו נלקחים בחשבון באותה נשימה.

    החורף היה קר, והדרכים מלאות בוץ. שמר'ל דידן לא ויתר על האפשרות לבוא לקריאת מגילה

    וכי קלה היא בעיניכם, בזמן חז"ל אולי היה הוא או חבריו מקדימים ליום הכניסה אך זכו ועשרה בטלנים להם בעיר ורב המשמש ככלי קודש ושוחט ומוהל ובודק, ומלמד דרדקי. ואיך לא יבוא ויתן לבוץ לשבש מהלכיו.

    החידוש בבואו של שמר'ל דנן לבית הכנסת אומר הרב בערגה. החידוש הוא, הזמן שבוא הגיע שמר'ל לבית הכנסת, לא הגיע בשעה הרגילה להתאספות, הקדים בשעה.

    וכל כך למה?

    ידוע ידע שבשעה זו מגיע ר' נפתלי הגביר, והוא יושב שם ומזכה את ישראל בתורה ומצוות. וכל האומר לפניו דבר חידוש מהמגילה זוכה לפונדיון של זהב. אמת פונדיון לא מתאים לתקופה אבל אתם יכולים להמיר אותו לרובל או לזלוטי, כך נפלט מפי הרב ואין אני מהרהר אחריו.

    שמר'ל מיודענו שיודע שאת הסעודה הכינה רעייתו מהשמאלץ שהותירה הגבירה שבביתה היא עובדת ומזנבות הדגים שהותיר הסוחר שעל יד הנהר, סומך על רעייתו שידיה אמונות על הכנת סעודות מפרוטות עלובות.

    ובכל זאת שמר'ל השכים להיפגש עם הגביר, וכל כך למה? שאל הרב במתק, יודע אתה?

    נו, כבודו , אני אומר, ירחיב מר.

    מאותה סיבה שאתה כאן.

    משכנתא היתה לו? שאלתי

    איך היתה לו, ומה משכן המסכן. וכי קרעצ'מע היתה לו? וביתו אוסף של קורות בבעלותו של הפריץ.

    ולמה השכים בשעה מקדמת כל כך? הסתקרנתי, כשהחזן כבר מתחיל לחזור על תפילתי ועוד רגע יגיע לקדושה.

    נו, אומר הרב. נו. למה אני מספר לך את זה עכשיו?

    רצה שמר'ל שלנו לקיים מצוות מתנות לאביונים, בהידור. נראה לך שלעצמו היה קם כל כך מוקדם? אם היה קם תמיד בזמן מן הסתם היו לו כבר כמה זלאטעס' משל עצמו.

    החזן שכבר מתחיל את ברכת מחייה המתים מריץ אותי חזרה אל בית המדרש לקדושה בעודי מהרהר על כולל פורים של לילה מקודם חצות ושל אחריו, ובר' נפתלי הגביר שסגי לו בווארט בשביל לרצות את שמר'ל בפונדיון אחד של זהב למתנות לאביונים.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: דיונון, Natan Galant, וי שלוק ועוד 11 משתמשים14 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אשר שרבר
    אני אוהב את המחמאות שלך, תודה.
  • 1K
    • 7
    חמורו של משיח
  • 7שבע7 //
    • מוכרחה להיות דרך.

    כל היום התרוצצה בין המתבן לחצר, תולה כבסים, מטאטאה את הקש, מלקטת ירקות, מציעה את מרבצי השינה, וחושבת: מוכרחה להיות דרך, מוכרח להימצא פתרון.

    אתמול חישבה נפשה להישבר. היא, שמעולם לא נפלה רוחה. "מתבייש אני," הוא אמר, ולבה חמל ושכלה הבין. הרי בבנו מדובר – בנו הקטן שרמתם הלימודית זהה. ואיך יעמוד מולו, ואיך ישב לידו עם עשרות קטנים כמותו, ויודה בבורותו. ומה יאמרו הבריות.

    אבל נפשה, הנשמה המאמינה שטמונה בה, זו שתמיד האמינה בנשמתו הצנועה והמעולה, לא רצתה לומר נואש.

    שוב יצאה לחצר, חופן גרגירי חיטה נדירים בין כפות ידיה. אתמול קיבלה אותה משליחו של אחד משלושת הנדיבים שבעיר. לא אביה, כמובן. אביה עוד מייחל כנראה שתשוב לשולחנו עם בעל תלמיד חכם, כמו שראוי לו, כמו שראוי לה.

    היא יודעת שראוי לה תלמיד חכם. והיא יודעת שהוא יהיה כזה. כך מתעקשות ומתקשות מחשבותיה בזמן שהיא מפזרת בדייקנות את גרגירי החיטה על אדמת החצר. רגע אחר-כך היא מתחרטת, ואוספת אותם. יש לשמור אותם לימים קשים יותר. וכרגע יש למצוא פתרון, שיביא את אישהּ לתחילת הדרך הסלולה לתלמיד החכם.

    מן החצר השכנה נשמע קול נעירה זקנה. השכנה הוציאה את החמור ממכלאתו, שילקט קצת מעשבי השדה.

    "מה אני עושה איתו," היא נאנחה בשיתוף לעברה. "כבר זקן הוא מדי לעבודה, אך בינתיים דורש טיפול והאכלה."

    היא שתקה. להם מעולם לא היה חמור שיגזול את זמנם וממונם.

    כשגרגירי החיטה מתגלגלים בין אצבעותיה, פנתה לשוב הביתה, אל המתבן. שלחה מבט אחרון על ראשו המכופף של החמור ועל גבו המקורח, ולפתע נצנצה השמש על גבו, ובמוחה נצנץ הרעיון.

    "בכמה תמכרי לי את החמור שלך?"

    השכנה הרימה אליה מבט באחת מערוגת הירקות שלה. רגע אחר-כך מצמצמה את עיניה.

    "לשם מה לך חמור שלעבודה לא יצלח? מדוע לך לבזבז את מעותייך?"

    "יש דברים שווים יותר ממעות." ענתה בקצרה.



    כשחבלו של החמור משוך בידיה, היא הותירה לבסוף את השכנה המנענעת בראשה ונכנסה לחצרה, פונה לפינה נסתרת מאחורי המתבן.

    בידיים רטובות גיבלה את האדמה מן הקרקע, מוסיפה עוד מים יקרים לעיסה, וטפחה אותה בעוד שכבה זהירה על גבו של החמור הסבלן מרוב שנים.

    עוד אדמה, ועוד קצת, ואז מגיע תורם של הגרגירים היקרים. הטביעה אותם בעדינות בתוך האדמה המוגבהת, ואחר ניגבה את ידיה וקשרה את החמור.



    בעוד כמה ימים יצמיחו הגרגירים עלעלים ירוקים, והעלעלים יפרחו לחיטה זהובה, שמי יודע אם תצלח למאכל לאחר הניסוי.

    הם ילכו אל השוק, שלושתם, היא, הוא והחמור, ויעמידו אותו בכיכר.

    אנשים יחלפו על פניהם, יעגלו עיניים, יפערו שפתיים, יושיטו ידיים, ילעגו לחמור שמאומה, אף לא הזבוב שיושב על חוטמו כעת, מפריע לו.

    ביום למחרת, כשיגיעו שוב לשוק, האנשים כבר יצפו לאטרקציה.

    ביום השלישי הם כבר יתרגלו, יביטו רגע חולף אחד על החמור המקורי, וימהרו לענייניהם.

    ביום הרביעי גם מבט לא יטרחו להרים. ככה זה, לכל דבר מתרגלים האנשים.

    ורק היא, שמסרבת להתרגל לבורותו של בעלה הצנוע, תוכל להנהן לעצמה באושר, כשהבושה שלו תתגמד – והוא ילך אל התלמוד-תורה, ובלי לשים לב למבטי האנשים, ילמד עם הקטנים, עד שיהפוך לגדול.
    • תודה
    Reactions: BRO, nechama ro, undo ועוד 18 משתמשים21 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    U
    undo
    נהנתי לקרוא.
  • 2 3 4 26K
    • מ
    לא עצרתי לראות כמה זה עולה לי
  • מירה דביר //
    • רק אימא הייתה קוראת לי חלוש.
    אבא לפעמים היה קורא רחלוש.
    האחיות שלי הסתפקו ברחלי. פשוט.
    גם בסמינר קראו לי ככה.
    חוץ מהמורות שהקפידו על רחל. רשמי. מכובד.
    הרבה מחברות "הביית היהודי", מילאתי בכיתות י"ג י"ד בכתב קטן וצפוף.
    תמיד ישבתי בשורה הראשנה. תמיד קרוב. לא לפספס אף מילה. אף לא אות אחת.
    לכן אני זוכרת. אי אפשר לשכוח.
    דיברו איתנו הרבה על בית של תורה, ועל הזכות העצומה להחזיק אברך שמקדיש את עיתותיו ללימוד.
    רציתי את זה חזק. מאד. זה היה החלום הכי נוכח שלי. הדבר שהכי נכספתי אליו.
    גם שיעורי בית לא שכחתי לעשות. השקעתי בלימודי תכנות יקרים מאד. הקדשתי את מוחי למדע. לא זכרתי מה זה לצאת להשתחרר, לבלות קצת עם חברות.
    האושר האמיתי שלי היה, כשמצאתי עבודה במקום חרדי. גלאט.
    לא יכול להיות טוב מזה, חשבתי.
    כל האזהרות שהלחיצו אותנו על מקומות עבודה חילוניים, לא רלוונטים אליי.
    כמה טוב ה'.
    אז אפשר גם וגם. לפרנס בית של תורה. בקדושה.
    כשביום השלישי, הערבליך, הבוס, נכנס למשרד בסערה וצעק
    "חלוש, מה שלומך?"
    זה טיפל'ה היה לי מוזר.
    חלוש, זה רק של אימהות, לא?
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: ראובן שפירא, ליאורהA, הנף מקלדת ועוד 236 משתמשים239 //
    79 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    בונבוניירה פיקנטית
    הסיפור הזה הוא כמו משל. בנאלי, לעוס, חוזר על עצמו ואינו מחדש מאומה, אבל קיים. לא משנה איזה תוכן...
  • 700
    • @
    נקמת הקפה
  • @Simcha //
    • פורים, פרזים, ה'תשע"ט.

    עצב ושמחה, תענית ומשתה, משלוח, מתנות ומקרא, נדחסו להם יחדיו וסחפו אותנו בשיטיון ופיכחות אל מציאות מורכבה.


    רשמים.

    לקראת סיומו של צום. בַּיּוֹם, אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם.

    הקפאין, קפאין אהוב שלי, כבר הולם ברקותי ותוהה בזעקות "למה עזבתני?". אני עונה לו בשלווה כי כבר, כבר אתפנה אליו, עשרה פרקי מגילה ומייד בתומם נתאחד יחדיו בריכוז ובעונג עד אשר נהיה לבשר אחד.

    בצעדים מדודים וחלושים פוסע לבית הכנסת. לא יודע כי בפנים כבר נרקמה לה מזימה. בערי דעת ורכי שנים, כרסם עמוסה להתפקע, מילאו פיהם משרוקיות וידיהם רעשנים, נרעשים ונרגשים לקראת עשרות 'המן'ים, 'ממוכן'ים ועוד. אוזני נחרשות, ראשי דואב, פי צחיח וליבי נכלם. השעון מזדחל במחוגים מאופקים, האיגרת מדופדפת בשלוות עולמים.

    סליחה, קפאין אהוב שלי.


    תובנות.

    לקראת סיומו של פורים. וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם.

    לא עוד. קפאין אהוב שלי, אתבע את עלבונך ואלחם על כבודך.

    לשנה הבאה אסיר חרפה זו מעלינו. אטכס עצה ותבונה ואמנע את יצור ושיווק כלי המרעיש הללו בקרב צאן קדושים ושוטים. לאחר חג החנוכה, ארחיק נדוד לסין הרשעה, אמצא את מפעלי הרעה, ואפסיק את תפוצתם הרחבה באמצעות מיני מחלה. הפועלים יבודדו, המוצרים יצתרעו, המפעלים ישותקו, המשלוחים יקורקעו ואני, אני אסיים את הצום בקריאה נעימה, רצופה ותכליתית.


    קפאין אהוב שלי, שמור לי אמונים ובחנני נא בזאת. מה שהיה לא עוד.


    נ.ב. הדברים נכתבו לשם היצירה והחדווה ואין בהם משום הודאה או לקיחת אחריות על תפוצת מחלות כאלו ואחרות אשר מסתובבות בעולם ועושות שמות בבני האדם.
    • תודה
    Reactions: כנפיים, הפצחן, הישבישער ועוד 6 משתמשים9 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יאן
    עוד סיבה לגור בירושלים
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה