קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
עם המניין של החלון בסלון גמרתי כל עוד נוימן גבאי, נשארה לי רק המרפסת כביסה, שומעים משם את רמב"ם 18.

למרפסת של החדר ילדים לא התקרבתי מלכתחילה. אסור לי לשתף פעולה עם ההרחבה הפראית של 7 ולשמוע קריאת התורה מתוך אחת היחידות הלא חוקיות שלהם. לא הפסדתי הרבה – הם מתפללים יותר לאט מזיכרון דוד ושרים כל קדושה והלל.

מנייני המרפסות הקימו מרבצם אינספור גבאים וחזנים נולדים שלגודל הזוועה קיבלו קרש קפיצה נהדר למימוש חלומם החבוי. לא שאני מעריץ גדול של שיף – הגבאי הרגיל – אדרבה, לדעתי היה עליו לפרוש אחרי הסיפור של ימים נוראים, אבל מול ההתנהלות החובבנית של נוימן מ-6, שיף הוא גבאי השנה.

הטעות הראשונה שלו הייתה עם החזן. כדי ש4 ו-3 יוכלו להצטרף אתנו, הוא חיפש מישהו עם קול חזק ומצא את הלפגוט למרות שאין לו כלל קירבה משפחתית עם הטנור העולמי, להיפך – יש לו קול של מגה-פון משטרתי. למה לדחוף את 4 ו-3 למניין שלנו? שיסתדרו עם 2, זה גם לא הכי בטיחותי. הדבר החשוב הוא חזן עם קול נעים וחתוך ומי שלא התברך בזה שיחפש כישורים אחרים להתבלט בהם.

אבל זה כלום לעומת הפרשיה של השעות. פתאום 6 נהיו צדיקים ורוצים מגן אברהם שזה דבר יפה אבל לא על חשבון אשתי והילדים שצריכים להתעורר ב-8:15 מנהימות העורב של הלפגוט.

בגלל שאני טיפוס מבליג הצעתי פשרה שנתפלל בנץ. אם חומרות דוחות גזל שינה – למה שלא ניקח אותן צעד אחד קדימה ושעה-שעתיים אחורה. דיברתי עם אייזנבאך הזקן והוא דווקא נהנה מהרעיון אבל נוימן דחה על הסף כל ניסיון פשרה, גם את ההצעה להתפלל בנץ הנראה שהוא שש דקות אחרי.

המשכתי במדיניות ההבלגה שלי ושמרתי על איפוק אבל שיערתי שהאירוע הבא הוא לא שאלה של האם אלא של מתי. צדקתי.

אין חולק שמניין פלג המנחה בשעון קיץ הוא צורך אלמנטרי בסיסי; הילדים הפוכים; ההורים ממוטטים; המיטה קורצת. אלא שהדחיינות הטבעית שלנו מנחה אותנו בניגוד להיגיון הזה ושבת נכנסת ברגע האחרון המותר.
כל מה שחסר הוא רק לוח זמנים מחייב.

לו המניין שלנו עם השם הלא מקורי 'יושבי ביתך', יתקיים לפי זמני פלג המנחה, כל ששת הבניינים יקבלו שבת מוקדם שזה לכשעצמו מנהג מבורך וסגולה נגד הקורונה; ישכימו לישון או אפילו יספיקו כמה דפי גמרא אחרי הסעודה; יקומו רעננים לשחרית וכתוצאה מזה יתפללו בריכוז וכוונה משופרים; בשבת בצהריים יהיה פנאי להורים הערניים לזמן איכות עם הילדים בתוך התקופה הלא קלה הזו.

כל זה יכול היה להתממש אלא שנוימן דרש 10 חתימות במקום לתת לציבור פעם אחת לטעום את הטעם של הרעיון המצוין הזה ואחר-כך לדבר על החתמות.
כדרכי – שוב שלטתי בעצמי והתפללתי פלג המנחה ביחידות, אבל כשנוימן נעמד מול העיניים שלי וחילל שבת עם סיגריה בוערת אחרי השקיעה של פלג, זה אצלי גבול אדום – העברתי את הסטנדר למרפסת כביסה.

החיים במרפסת כביסה לא היו הכי קלים בפרט בערב פסח עם כל המערך של הכביסות אבל מתברר שגם ברמב"ם 18 תפס את המושכות גבאי קורונה שבנוסף מינה את עצמו לחזן למרות קולו הלא גבוה בגלל שהוא חיוב. קצת היה קשה לשמוע אותו אבל ידעתי שזה המניין האחרון שנשאר לי והגנתי עליו בציפורני. זכור לטוב שרעבי מרמב"ם 20 שה''אמנים' הארוכים שלו סייעו לי רבות בהתמקדות.
אני לא יכול להתערב לרמב"ם בשיקולים אבל לדעתי הגבאי והחזן צריכים להיות שני אנשים שונים כדי למנוע ניגוד אינטרסים.

המסמרים בארון הקבורה של מרפסת הכביסה היו ניגוני ההלל של 7, הם השתלטו על כל מרחב השמע וגם קולו המסתלסל של שרעבי לא יכול היה להם

כבר חששתי שאאלץ להצטרף לתפילה המשודרת של קול ברמה אבל אז הגיע המחקר האיטלקי שטרף את הקלפים וטען שהנגיף עובר גם באמצעות גלי קול. כולם חיכו בחרדה לתוצאות ההרסניות של שירת מה-נשתנה בחלונות אך לפי-שעה כל המניינים נסגרו ושקט מבורך ירד על כלל המרפסות.
תופעה רווחת כאן בפורום - פרסום שירים מנוקדים

ישנם שירים המכילים מילים להם כמה אפשרויות ניקוד ואשר המילה אליה מתכוון המשורר לא תמיד מזדקרת מאליה בקריאה ראשונית ופשטנית.
ישנם גם מקרים בהם מחדש לו המשורר איזו מילה על מנת שתתחרז לה כראוי עם המשפטים הנרצים.
במקרים נוספים המשורר משורר לו במילות עתיקות ומשובחות אשר לא נהירות ונודעות די צרכן לקורא הסביר ועל כן ניקוד נכון יכול לכוונו במעט אל עומק השירה.

תמיהתי היא על שירים סטנדרטים, מילים קלאסיות וחירוזיות בסיסית אשר משוררם בכל זאת נוקט לעטר בהם את כל המילים בניקוד מלא. מדוע זה נעשה כך? האם יש איזו עמקות מאחורי המהלך? האם שיר נראה מזמין יותר באופן זה?

חזיתי גם בכך ששירים קצרים ומנוקדים מקבלים מספר לייקים גבוה יחסית בפרק זמן קצר. כמובן שניתן וראוי לזקוף זאת למעלותיו של המשורר ולמוצלחותו של השיר, לעיתים גם לפשטותו והנגשתו לעם שבשדות ובממים.

השאלה היא אם גם בעיטורי הניקוד ניתן לתלות זאת?
בעקבות דיון באשכול סמוך, הנה עוד הצעה לייעול, מנקודת המבט שלי.
@תלמוד ציין את מעלת הבקורות בפורום:
ומכתיבה לכתיבה 'חוטפים' ביקורת והכוונה, וכך הכתיבה נעשית חדה יותר ומקצועית יותר.
זה נכון ברבים מהפוסטים - חוץ מקטעי שירה.
כיון שזה תחום שמאד מעניין אותי, על העושר שבו, רבדיו, אציליותו וכו'. אבל בפועל, הוא כמעט ולא קיים בציבור שלנו ובטח לא מקבל במה ראויה לשיר סולו.
על כן, הייתי שמח - וכמדומני שיש עוד פריק או שניים או שבעים מהתחום שהיו שמחים גם כן - אם כאן בפורום הפעיל שלנו, שירים היו עוברים ניתוחי עומק לשיפור היצירה.
בפועל, רוב מוחלט של התגובות לשירים הן מחמאות ברמות שונות.
שזה אחלה:eek:.
וכיף:D.
ומשמח:eek:.
אבל לא נוצר שום חיכוך הגורם לשיוף היכולות.
נראה לי שהסיבה העיקרית לכך היא, ש'שיר' בפורום ספרות נתפס כקינוח בין הארוחות. טעים - אוכלים ומברכים, לא טעים - אפשר לדלג הלאה.
וחבל.
ממש.
לאור הדברים, אם יורשה לי להציע הקמת מסגרת שתעסוק בשירה נטו.
וכך נזכה להעשרת הידע ופיתוח התחום.
זאת ועוד, נצא נשכרים במימד נוסף שנושאי מקדם 'שיר' מקופחים בו -
אורך חיי המדף שלהם!
מהסיבות הנפרטות לעיל, אין כמעט הקפצות לשירים, ומשכך יש להם מסלול מהיר לתחתית העמוד ומשם לעמוד 2 ולארכיון.
לא פר. לא פר. לא פר!
וכדאי תמיד לזכור:
שירים זה עם!
וגם כפתורים!;)
קודם כל, ספר מצוין. התחלתי לקרוא ולא הנחתי את הספר. עד הסוף.

עלילה:

מעולה.
בנויה טוב, יש פלאט מצוין.
קוראת בשתי מחוזות לא מקבילים בזמן, עם קשר חמוד בין שתי המחוזות.
עלילה עם פוטנציאל גדול.
איילין שחיה בדרום אפריקה, בתקופת האפרטהייד, בצל אמא שנלחמת בו,
וטובי, מהימים שלנו, שמחפשת את עצמה מחדש בחיי הקהילה.
ובלי קיטש.


בניה:

פרקים פרקים מחולקים יפיפה, בין טובי לאיילין
עם נושא לכל פרק וקשר בין שתי חלקי הפרק.


כתיבה:

אהממ, אז ככה.
יש פער בין איילין לטובי.
פער גדול מידי.
סיפורה של איילין מחבר, מלא ועמוק. נושם וחי. נוגע.

לעומת של טובי,
שמתאמץ. לחבר.
סורי טובי,
לא התחברתי אלייך, את דמות יבשה ומשעממת, רדודה קצת ופשטנית.

מסר:

שוב פעם פער.
בסיפורה של איילין אין מסר נגלה מידי. יש את האימהות, והאמונה. מוסר אלוקי, ומצפון.
וטובי, אעפס...
מסר גלוי, מאוד. צדקני במעט. מרצה מאוד את הממסד. פשטני.

כמה נקודות שהפריעו לי:
  • קשר זוגי, טובי היא אישה נשואה, אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים בו שמו של בעלה מוזכר בסיפור. שיחה רצינית איתו אין אפילו פעם אחת, התייעצות, שיתוף, כלום! רק חברות ואחיות.

  • פרטים טכנים ורקע, בת כמה את טובי? מה סביבת המגורים שלך? מה את אוהבת לעשות? מי בעלך? איך את כאמא? כחברה? כאישה? למה את מתחברת?
    רחל אפרת - מאיזה מגזר היא? איפה היא גרה? אפרת זה שם פרטי או משפחה?

  • אין כמעט תיאורי דמות, לא חיצונית ולא פנימית, בלי תיאורי דמות חיצוניים דמיון הדמות נתון בידי הקורא בלבד, מעשה לא אחראי מצד הסופר/ת

  • משחקי מילים ולשון, ספר הוא לא שיעור עברית, או לשון, ולא המקום האידיאלי למשחקי מילים.יש מקום למשפטים עם תוכן, ויש טעם להגביה קצת את הספר, אבל בצורה מובלעת,
    וכשאני קוראת ספר, זה התרפיה, ולהתחיל להכניס לי התחכמויות לשוניות זה צורם ועוצר את הרצף. זה לעצור ולהגיד, היי, הלו, אני אומרת משפט מחוכם, ומילא ההתחכמות הייתה בתוכן, אבל גם זה לא, זה רק משחק מילים.

    כמה דוגמאות:
    - כלה וחמות. כלה וחומה
    - ההיא שאולי אומצה מופיעה פתאום באזור, מאמצת אל ליבה תינוק
    - אני מתמוטטת על הכורסא כמו חרסינה בחנות אחרי ביקור של פיל

  • הקשר של טובי עם רחל-אפרת, טובי מתלוננת על קשרים אחרים, ילדותיים, בעוד שאין כמעט דוגמאות לשיחות חכמות יותר עם רחל-אפרת חוץ מרעיונות מוזרים.

  • חסר ידע בספר, משפט לדוג': "הבעיה של המשפחה הוא... יש שמועות על האח והדודה ש..." אנא סופרת יקרה, תפנטזי סיבה מה הבעיה של המשפחה ומה השמועות. שלוש נקודות במקום זה לא מקצועי.

דבר חשוב מאוד ואחרון סופרות יקרות!
אנא אל תזלזנה באינטלגנציה של הקוראים/אות!

אם את כותבת על תרופה לאפילפסיה, תגללי שניה אחת ותביאי שם אמיתי של תרופה.
לדבר כל כך הרבה על תרופה בלי להזכיר את שמה זה זלזול באינטלגנציה, שלי לפחות.


ומשפטים שאהבתי:

- ידידות הוא מוצר רגיש, קצת פחות מעלות חום והוא מצטנן.
- אפשר לשבור את החבית ולשתות את יינה, אבל אי אפשר להעביר את היין לדור הבא.
- חותכים קשר כדי למנוע נזק עתידי, לא כדי להתרפא מהעבר.


תודה לך ח. (!) לוברבוים על הספר המעולה הזה.
החמה שוקעת אט אט, שלווה קדושה המאופיינת עם שבת המלכה המתקדשת עלינו יורדת על שכונתנו. משפחה משפחה בביתה, מי בתהילים, מי במזמורים ומי כבר מוליך את דודו לקראת הכלה ההדורה המופיעה עם דמדומי החול.

לפתע, זעקות עזות נשמעות מכל עבר. איש, אשה וילד, כולם זועקים במלוא גרונם מעומק נשמתם "שאבעס!", "צאו מהשכונה!", "שאבעס!" וחוזר חלילה. הצעקות נשמעות מכל מרפסת, חלון ואשנב. אף אחד אינו יכול להיוותר אדיש. ואני, לב יהודי בקרבי ונפש סקרנית לי ניגש כמובן אל החלון להבין על מה המהומה ומדוע זה מזדעקים כולם בכאב, באימה ובחרדה. את אשר חזו עיני באותם רגעים אתאר בפניכם.

כמידי יום וכמידי תפילה, מתאספים להם כמה וכמה תושבים מן הבניינים הסמוכים. נושאים הם תפילה לבורא העולם שיושיע אותנו מן הצוקה והצרה העוטפת את עולמנו ומודים לו על כל נשימה ונשימה. וכך על פני רדיוס רחב, בשטח פתוח ובמרווחים גדולים בין מתפלל לחברו מקיימים הם מניין ראוי ובטוח מפני הידבקות חלילה. נשתברו וישתברו קולמוסיהם של רבנים, הוגים ופרשנים אודות הצורך, היכולת והצורה לקיים מניינים בימים אלו. אותיר להם להשתעשע בסברותיהם, אין זה מענייני כעת.

כמה דקות לאחר שנכנסה לה שבת המלכה פרצו להם אל תוככי המניין עשרות שוטרים וחיילים. באו ברכבים גדולים ובכוחות נרחבים משל באים הם לעצור אנשי טרור בתוככי שכונות עוינות. אין מדובר כאן באוכלוסיה מתריסה. ספק אם הייתה כאן 'התכנסות אסורה' לאור המרווחים הגדולים בין איש לרעהו. אדבר על מה שכן היה.

שוטרים וחיילים אשר נשלחו לאכוף את צו בריאות העם. לכאורה יש להעריך את מסירותם והקרבתם בדאגה עבור שלומנו אך לצערי הוכח כי לא כך הם פני הדברים. עשרות אנשים אשר להם ולערך התפילה אין ולו דבר. פורצים לשכונה חרדית כמה דקות אחר שקיעת החמה והדלקת הנרות בעת שילדים וילדות פזורים בחלונות ובמרפסות. מכניסים הם יהודים עבדקנים לתוך ניידת משטרה בעיצומה של השבת.

כל זאת כאשר עשרות החיילים והשוטרים אשר כמובן לא היה להם הרבה מה לעשות לאור העובדה שהיהודים התמימים הללו לא מעוררי מדון ולא מתריסים בכוונה נגד השילטון התפזרו בלאט איש איש אל ביתו ונותרו רק שניים ושלושה יחידים אשר הרהיבו עוז בנפשם להתחנן על שחרור העצורים כאשר משאת נפשם היחידה הייתה כי היהודים החוטאים הללו לא יחללו שבת בגינם. וכך בחוסר מעש של עשרות הקלגסים הללו ובחוסר הצלחתם לעורר את התושבים לפרובוקציות והתרסות לא נותר להם אלא לכלות את זמנם בהתגודדויות אסורות ובמגע חופשי בין חייל לרעהו ועוד ועוד.

כך שהמסקנה היחידה שניתן להסיק מרעבתנותם היא כי כל רצונם ומאווים הוא 'לחנך' את הציבור החרדי. להצליח לשלוט בו ולרמוס אותו ואת ערכיו עד עפר.

אוי לנו שכך ראו עינינו. אוי לנו שבארץ ישראל היהודית יכולים חיילים ושוטרים יהודים להתנהג באגרסיביות וברוטליות כלפי יהודים יקרים אשר כל חטאם הוא ארגון מניין לתפילות. אוי לנו שאין מי שילחם את מלחמתנו וישיב להם מנה אחת אפיים. אוי לנו שלמרמס הייתה תורתנו ולביזה הייתה תפילתנו.

נ.ב. יתכן ואכן על מנת לנצח את המערכה יש צורך בניטור המניינים ובביטולם באופנים מסוימים. אך יש צורה ויש דרך. לא כך. כך השלטון מאבד את אמון העם. ניכר בבירור כי יש כאן משהו מסריח באופן הניהול וסדרי העדיפויות של השלטון. היכר כי ישנם כאן מניעים פסולים אשר באים להחדיר רוחות זרות וחדשות ועל כן אין לנו ברירה אלא להילחם בהם בכל כוחנו.
אז בתוך העולם החדש של הספרות החרדית, הספר הזה פשוט מרענן.

לא קורא תיגר
לא פורץ גדר, או דרך
לא צדקני ומרצה
לא עמוק מידי, ומתפלסף
לא אלגוריה מורכבת
לא בעד טיפולים רגשיים
לא נגד

סתם ספר, כמו פעם.
עלילה של התחלה אמצע וסוף, בגוף שלישי.
רומנטי וחמוד.
זורם.
קצת מדומין,
מתח.
מלא ריגושים,
דרמות.
עמוס בקיטש.

אני אהבתי.

רחלי וראובן, זוג שמפלס לעצמו את הדרך. ביחד ולבד.
ראובן שאיבד את הוריו ביערות פרו, ומחפש את זהותו ושורשיו,
ורחלי שמחפשת את הבפנוכו שלה.
הקשר בינהם, הניגודים והעבודה המשותפת. יפיפה.

מאופיינים מעולה. כל אחד בנפרד ושתיהם יחד.
הסופרת ממש הכירה לנו את הדמויות שלה. בדיוק מוחלט.
אני ממש יכולה לזהות אותם ברחוב, רק לפי העמידה שלהם וצורת הדיבור.
קצת היה חסר לי איפיון חיצוני.

הכתיבה זורמת, לא מתוחכמת ומעומעמת. מלאת פרטים ועשירה.
נוגעת.

לא עמוס בהפיאנד, רק קצת :)

אני כן הייתי מעדיפה לו הספר היה נגמר בלי להראות לנו
בלי להראות לנו שההורים עדיין חיים
וככה הספר היה עומד בפני עצמו.
ובלי המשפט האחרון והמעצבן של בספר הבא תראו מה קרה לשלמה ונחמי. לא הולך היום כאלו משפטים.
תני לספר להיגמר בצורה יפה, ולא קיטשית.
חבל.

אחר כך תמיד אפשר להוציא ספר המשך של: בספר הבא תראו מה קרה לשלמה ונחמי. גם בלי המשפט הזה.


ביקורת המשך - ואם תמצאו
את אהרן ידידי ראיתי צועד בצידי הדרכים בבוקרו של חג, הימים ימי קורונה, עוצר סגר או איך שלא נקרא להם. אהרן גר בצד אחד של ביתי ואילו הוריו מקבוצת סיכון גרים בצד השני במורד הרחוב.

איפה הייתם בסדר, אני שואל. ויתרתם על הגפילטע של אמא? לא ויתרנו, הוא אומר אבל היינו לבד, ממש לבד.

מאי משמע ממש לבד?

נולדה לי בת למזל טוב ורעייתי עודנה בביקור חולים, אנחנו כאן. לבד.

אוהו, מתרגש אני בשמחתו

ומיפר אתה בשל כך את צו הבידוד? הלא נאמר בּדֵד את הוריך למען יאריכון יְמֵיהֶן

חלילה, הוא אומר לי, חלילה לי מעשות כדבר הזה, גם חמותי האלמנה ברחוב למטה חגגה את הסדר לבדה, כשדלתה פתוחה אל השכנים ממול.

הולך אני להגיד לאמא מעבר לדלת מה שמה של הרכה הנולדת. שלא תהיה במתח.

כך סיימתי את סבב תפילת המרפסות בבוקרו של יום ראשון של פסח.

אם בשבת עוד התלבטתי אם המקהלה הזו דומה לליל חג הסוכות בה כל משפחה מהסה את בניה שלא יתקלו בשירת הסוכה הצמודה, בבוקר החג כבר חשתי בדומה ל'שבועות בכותל'.

מהבית שמעתי את שכני, ליטאי דווקן שהכריח עצמו לקום לזמן קרישמע הראשון ואילו אני שעייפתי אחר הסדר שהסתיים בשעת ליל מאוחרת, התעוררתי קצת מאוחר לטעמו.

בתפילת טל חפצתי, ובקריאת התורה.

וגם לשוטט אני אוהב כידוע, ומאת המטרים שסביב ביתי בחישוב מהיר נעו לכל רוח מה שהקפיץ את מספרם בטור אקספוננציאלי.

כך בעוד שכני ניגן את 'בחג המצות' במנגינת 'אלי ציון', שמעתי את הספרדי מהבנין הסמוך מסלסל בתורה, ואת רעהו עולה לתורה מהחצר עליה אחר עליה והשכנים מלמעלה עונים אחריו כהד.

ירדתי אל אחורי הבניינים היכן שהחנייה מפגישה את המרפסות של הרחוב התחתון, שם על תוספת הבניה זאת שהרחיבה לויספיש חדר, עמד הוניקבצ'ער וסלסל בקולו הרם להמונים. שם גם הקימו בימה מפוארת עליה יונח בעוד זמן קטן ספר תורה, ההוא שאף אחד לא קורא בו בבית הכנסת החזונאישניקי שבו הוא מונח. אך בימי קורונה גם צדיקים הפוכים, צדיקים.

בעודי צועד אני שומע את רבה של קהילת תלמידי הישיבות שזקנו יורד על מידותיו ולא צעיר הוא לימים שואג מהקומה החמישית 'לשובע ולא לרזון', ואני תוהה להיכן הצטרף. והנה לידו במרפסת הסמוכה עומד הרב ברכה הצדיק, ומשה ששון שרק אתמול קם משבעה וירטואלית, ומצטרפים אליו לתפילת טל ומה יפה היה לראות את פוסט עידן עזרות הנשים. עזרת המשפחה חווינו, איש איש ומשפחתו הגרעינית בכל מרפסת, כמובן רק מי שקמה בזמן.

בעוד אני בוחן להיכן להצטרף מביט אני אל השמיים התכולים מזג אוויר אביבי נעים, העולם שקט, הציפורים נשמעים בין קולות המתפללים, ואז אני שומע את בקנשטין, החסיד מקומה חמש, פוצח בחזרת השצ של מוסף, במנגינת תפילת טל וגשם, מנגינה שבכלל ייחסתי לבני הישיבות, ומהרחוב שלמטה החרו החזיקו אחריו

איי ייאיי יייאיי יאאי אאא, איי ייאיי יייאיי יאאי אאא.

משל היה בבית מדרשו בשמחת תורה מתחנן לגשם. והציבור כולו סחף אחריו עד הגיעו לרגע בו אני הפכתי באחת מתייר סוקר לחלק, ושאגתי עם העופות שבשמים והאנשים שעמדו צמוד לנדנדה שבגינה

כ- ת – ר

יתנו לך ה' אלוקינו

מלאככיים המוני מעלה

עם עמך ישראל, קבוצי מטה.
  • 773
  • את הסיפור הזה כתבתי לפני לא מעט שנים. הוא נראה כרגע כלקוח מעולם אחר..
    הגעגועים לערבי פסח שוקקי החיים הבריחו אותי אל המגירה משם שלפתי אותו כמות שהוא.
    מקווה שתשרדו.
    *********************

    במה משמחה?



    רחובות השכונה המעטירה לא נראו מעולם ערניים כל כך בשעות ערב מאוחרות כאלו.

    אברכים עסקו בליבון חמור של סוגיות ערבי פסחים. עקרות בית נואשות תרות אחרי פירור אחרון של שאור ומחמצת שנעלם מן העין במקומות שאין יד אדם משגת. יושבי קרנות הצדקה דנו בגובה המילגה דהאי שתא של עזר ליולדת והחבריא קדישא. אנשי השקים נראו ממהרים לעוד חלוקה דרבנן, לזכות בעוד כמה קילואי גזר לסימנא טבא, שייגזרו עליהם גזירות טובות.

    בתוך כל ההמולה הקדושה הלזו מצאתי את עצמי טרוד, לא למיבלע ולא למיפלט כעצם שנתקעה לרוחבו של קנה.

    ולכשתתמהו לטירדה מה זו עושה, שמא הבית לא צוחצח כדבעי, שמא החמץ הרחוק מן העין והקרוב אל הלב לא נתבער, שמא לא זכיתי בטלית נאה בעולם הזה לכבוד החג, או שמא תמו החדרים הפנויים במלון בני החורין.

    יהוהי כל ספקותיכיון בטילין ומבוטלין כעפרא דארעה מעתה ועד עולם, ובעד כל שמא, תהיו בבחינת בריא ומתחזק והולך על רגליו.

    שהלא ידוע בכל הסביבה שאין מרצפת נוצצת מביתינו שהרעייה המסורה השם עליה תחיה ממרקת ומכוונת שיתמרקו עוונותיכם (לה אין עוונות).

    החמץ, זה שבעין כבר כלה מכל ת"ק פרסה שסביבות הבית וזה לנו שבועיים שאנו אוכלים מאכלים כשרים לפסח ועוגות פלא מסיר נירוסטה.

    וזה שבלב, נו... הלוואי והיה מטריד אותנו כשאורה שבעין.

    טלית נאה, כבר מזמן השלמתי שאזכה רק בעולם הבא. ומלונות, אלו לא שייכים לבני חורין בכיסם כמוני.

    נו טופ, אם כל אלו לא טרדוני, מה כן הפריע את מנוחתי?

    מי שטרדה את מנוחתי הלא היא הברייתא. אותה ברייתא שנעימה לאוזנן של נשותינו החסודות אך נוקבת כעגיל באוזני בעליהן.

    "במה משמחה? בבגדי צבעונין!"

    הברייתא שמכוחה מתפרנסים גמחים רבים של אברכים הפורסים את עצמם לתשלומים כדי לא להשבית את שמחת החג מביתם, הבית בו יושבת אשה כשרה שמצפה למתנת חג.

    וכי מאחר שהיא מצפה ומחכה, מי יעכב? שאור שבעיסה?

    ובכן, גם אני רוצה פעם אחת לקיים את המצווה בהידור.

    לא לצאת ידי חובה באיזו מטפחת ראש שנקנתה ממילא, ולהזכיר לגברת לכוון לצאת בזה מצוות ושמחת.

    הפעם, כך החלטתי אני אהיה ג'נטלמן אמיתי. לא עוד יציאה לקניות ברבי עקיבא מורטת עצבים. מה לי לעצבים? הפעם אני אפתיע אותה בתשורה שאני בעצמי קניתי. אבל לא שוב בושם שבדיוק היה במבצע בסופר פארם. הפעם זה יהיה תכשיט. תכשיט של ממש.

    אך כאן התחילה ההתלבטות הגדולה. ודילמא צריך לאיקוריי, דילמה גדולה.

    ובכן,

    ההתלבטות היא כדלהלן, מצד אחד יש משהו חגיגי ומתנתי בהפתעה כהפתעה, ובפרט יוצאות הצלע מחבבות זאת במיוחד. מאידך מה אם לא אקלע לטעמה המחונן של הגברת, והיא הלא בטוב ליבה לא תאמר מילה רעה, רק תודה ותפרגן. אבל שנים רבות היא תאלץ ללכת עם תכשיט שלא לטעמה. וזאת למודעי, כי הגברות כאשר תלכנה בדבר שאינן מחבבות אותו ואף לו במעט, בטוחות הינן כי כל הרחוב מביט בהן בתימהון לבב, סופק כף אל כף ומצקצק חרישית ברחמים על האומללה שנגזר עליה ללכת בדבר כה מכוער. והרי זה לפחות כבן תורה שבסוף חול המועד יגלה שכבר מערב החג הוא הולך בפראק שקנפלאותיו נשרו. וכל זה על דרך הדמיון בלבד.

    וכבעל שמכיר מעט בנבכי נשמתה של זוגתו, בטוח אני כי אחוש בכך מתי שהו ואדע אל נכון כי לא השבעתי את רצונה ולא שימחתי. אוי ווי לי.

    ההתלבטות אכן הינה קשה ומפרכת, אך כדרכן של התלבטויות, סופה שתוכרע. אי להכי ואי להתם.

    וההכרעה נפלה , גמלה בליבי ההחלטה שזו הפעם תהיה הניסיון לכל החיים.

    אני אלך ואקנה לה על פי טעמי, שלטעמי עולה הוא על טעמה עשרת מונים אך זהו רק לטעמי, וטעמה כמוס עמדה.

    והיה, אם אשביע את רצונה כראוי, קנתה את עולמה בחייה. מעתה אעטרנה בזהובים ולראשה אענוד ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור.

    אבל אם לא,

    אזי מעתה ועד עולם ולעלמי עלמיא יתברך, לא אפתיע אותה אפילו לא בקניית טישו צבעוני. ובביתנו יתלה שלט ובו אותיות מאירות עיניים ומדאיבות נפש ייכתב בו לאמור: ציפיות מקומן על כריות! (אני המצאתי) כל האמור לעיל בלא נדר ובלא חרטות.

    וכך מצאתי את עצמי באותו יום המתואר לעיל פוסע מעדנות בצעדים החלטיים לחלוטין לעבר מכירת תכשיטים נודעת.

    עליתי במעלית לעבר הדירה בה מתקיימת המכירה, אך את מה שקרה ברגעים הבאים לא תכננתי כלל וכלל.

    עולמו היפה של הקדוש ברוך הוא מרובה בדילמות והתחבטויות על כל צעד ושעל. בהן קטנות ובהם נוראיות.

    עמדתי לפני דלת הבית מספר שניות ובראשי רצו כעכברים שאלות וספקות. תהיות והרהורים.

    ברור לכל שמכירה כזו היא אזור נשי למדי, וביום מימות השנה לא תדרוך שם רגל זכר אם לא בליווי זוגי צמוד וגם זה בקושי. מה שנותר לי לקוות הוא שיהיה בשטח זוג מכנסיים נוסף מבלעדי.

    ניסיתי לתרגל במוחי משפטי פתיחה.

    "כאן זו מכירת התכשיטים"? לא, זה מטופש למדי בהתחשב בשלט שתלה על הדלת. ועוד כל מיני משפטים שנפסלו על הסף.

    טוב, כשתפתח הדלת אסתדר כבר.

    אבל מעל הכל עלתה ובאה ההתלבטות האלמותית שכל אשר עמדו רגליו בפני מול שער נעול ודלת סגורה יבין אל ליבי. ואין צדיק בארץ אשר ירחץ בניקיון כפיו ויאמר לא נסתפקתי בזה מעולם.

    לצלצל, או לדפוק?

    האם לתפוס אומנתו של מרדכי בן קיש שהקיש על דלתות? או של בן ישי שהילל בצלצלי שמע.

    כל ההגיגונים הללו חלפו במוחי שניות אחדות בלבד ונקטעו באבחה על ידי הדלת שנפתחה בתנופה והותירה אותי עומד חשוף למבטיהן של כתריסר נשים כבודות הפוערות לעומתי עיני עגל תמהות ומחכות למוצא פי שנאלם דום.

    רגע כמימרא הספיק לי לעבור בסקירה אחת ולגלות שקראתי ואין איש, אין אפילו זכר, לא זכר בצייר"ה ואף לא בסגול לייצור נוצר ממין זכר.

    הגברת בעלת הבית מיהרה לעבר הפתח בניסיון לחפות על מבוכתי, ניסיון שרק הכפיל ושילש את המבוכה. סומק עלה בלחיי ולא מפודרה. סומק שאת שייריו יכולתי לראות עוד דקות ארוכות אחר כך במראת המעלית.

    אין בכח מקלדתי להעביר את שחשתי ברגעים הללו, כאילו חדרתי לתוך פורום סגור לנשים בלבד המביטות בי במבט שמעורבים בו רחמים ותימהון לבב.

    ואני מה סך הכול ביקשתי? להיות גבר אמיתי. בעל החלומות. אביר על סוס פורח.

    ועתה אני עומד כגנב הנתפס בקלונו.

    מלמלתי משהו על כך שאני אולי אבוא בהמשך עם אשתי ועוד כמה גיבובים שלא העלו את כבודי על נס באוזני שומעיהן, ונמלטתי כל עוד רוחי בקרבי אל קרבי המעלית.

    כמים הפנים לפנים, כן בבואתי המשתקפת בעדי ממראת המעלית שצללה איתי אל תחתית הבניין, מנסה לעכל את מה שקרה ברגעים האחרונים.

    בבית הכנסת ליד הספקתי עוד לחטוף זנב "ברכו" של תפילת ערבית נעמדתי בקרן זווית,שפתי דובבו את מילות התפילה אבל הראש... הוא היה במקום אחר לגמרי.

    אז מה היה לנו?

    רציתי להיות נחמד, לקנות מתנה לחג. באתי כמו גבר ויצאתי כמו שפן המכרסם גזר גמדי בשלהי אוגוסט.

    מה הלאה?

    וכי בגלל התקרית הזו אני ארד מכל העניין? אולי בכלל אביא לה לרעייה במקום תכשיט, סיפור לחג כמתנה? סיפורים היא שבעה. לא מגיע לה פעם אחת הפתעה אמיתית? אה?

    תהיה גבר! תהיה סמרטוט! תשפיל את עצמך.......אתה עוקב אחרי?.........

    שתי חבטות קצובות על החזה העירו אותי משרעפי והזכירו לי שאני בעיצומה של תפילת לחש, ב"סלח לנו". כשנסוגותי לאחורי ב"עושה שלום" כבר היה מנוי וגמור בליבי מה אני הולך לעשות.

    "שלום, אני הייתי אצלכם מקודם ולא היה לי נעים להיכנס כשכל כך מלא. כעת פנוי יותר?"

    תמיד ידעתי שבטלפון קל לי יותר ולכן את השיחה הזו עשיתי מהנייד המוכשר שלי.

    נשאיר משהו לדמיון הנפלא של אחד מהקוראים.

    רק זאת אוכל לומר.

    היה לנו חג כשר ושמח.
    פעם - הם כעסו על הסינים, שהטילו סגר מאוחר מדי, ולא הגיבו מוקדם לוירוס,
    היום – הם לא מבינים מה רוצים מהם, הרי כולם נדבקו בפורים, לפני שהטילו סגר.

    פעם – הם לא העזו לקחת חבילות מאלי אקספרס, והתרחקו מכל מלוכסן עינים כמצורע,
    היום – הם לא מבינים למה משלוחנים לא מסכימים להכנס לבני ברק.

    פעם - הם שמחו כשהטילו בידוד על כל מי שחזר מחו"ל, וכעסו על אלו שחוזרים מסין,
    היום - הם לא מבינים למה בכלל מטילים סגר על בני ברק, ולמה זה מועיל.

    פעם – הם ידעו להסביר למה לא צריך לציית להוראות, ולמה הכל פוליטיקה,
    היום – הם יודעים להסביר איך כולם אשמים שלא הודיעו להם על ההוראות, ולא אכפו אותן.

    פעם – הם הסכימו לשלם מליונים על דירת שלושה חדרים פצפונת,
    היום – הם מאשימים את כולם בצפיפות הדיור שלהם.

    פעם – הם התגאו בכך שאצלם לא בוחרים, אלא רק מצביעים,
    היום – הם באים בטענות על צמרת העירייה שלא סופרת אותם.

    קחו כבר אחריות!

    נ.ב. הדברים מתייחסים אך ורק לאלו שמתנהגים באופן המתואר, אין בכתוב כדי להתייחס לכל אותם שהקפידו לציית להוראות. נא לא לפתח דיון סביב התוכן.
    תּוֹרָה תּוֹרָה חִגְרִי אַבְנֵט
    וְהִתְעַטְּפִי בִּגְלִימוֹתַיִךְ
    חַכִּי לָנוּ שָׂם בַּהֵיכָל הַשּׁוֹמֵם
    כִּי לִיבֵּנוּ יוֹצֵא אֵל גְּוִילַיִךְ.

    אַיֵּה הַשְּׂפָתַיִים הַלּוֹחֲשׁוֹת בְּרִיךְ שְׂמֵיהּ
    בִּנְסוֹעַ אֲרוֹנַיִךְ
    אַיֵּה מְרַנְּנִים גַּדְּלוּ לַהַשֵּׁם
    מַעֲתִירִים בִּנְשִׁיקוֹת שְׂפָתַיִךְ.

    גַּם אִם נִנְעֲלוּ דַּלְתֵי מִקְדָּשִׁים
    דַּלְתֵי מָרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ בְּפָנַיִךְ
    בַּחוּץ אֶרְאֶלִּים נִלְחָמִים בְּכֹחַ
    חוֹמְדִים נַפְשׁוֹת מְצוּקַיִךְ.

    הַעֲתִירִי בַּעֲדֵינוּ וְיָסוּר הַנֶּגַע
    וְנוּכַל כְּבָר לָשׁוּב לִרְאוֹת פָּנַיִךְ
    הִתְחַנְּנִי בְּבַקָּשָׁה פְּנֵי צוּר נַעֲרָץ
    שֶׁיִּרְפָּא לְשֶׁבֶר בָּנַיִךְ.

    (וְנַעֲלִי נָא שְׁעָרִים בִּפְנֵי נְעָרַיִךְ
    טִיפְּשַׁיִךְ וְשׁוֹטַיִךְ
    הַמְּחַשְּׁבִים לְהִתְחַסֵּד וּלְהִתְחַכֵּם
    וּמִתְנַחֲלִים בִּזְבוּלַיִךְ
    מַזִּיקִים לְמַלָּחַיִךְ תּוֹפְסֵי מְשׁוֹטַיִךְ
    הַתְּפוּסִים בַּצָּרָה בִּמְטוֹשַׁיךְ)

    עוֹד יָשׁוּבוּ יִפָּתְחוּ שְׁעָרִים
    יָבוֹאוּ בְּרִינָּה צַדִּיקַיִיךְ
    הֲשִׁיבִינוּ וְנָשׁוּבָה בְּרִינָּה
    חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כִּימֵי קַדְמוֹנַיךְ.
    בקשה לפותחים את הפוסט - מדובר בכ-1000 מילים, 3-5 דקות קריאה. אם אתם לא מתכוונים לקרוא עד הסוף, אנא אל תקראו בכלל. תודה מראש.


    שמע ישראל

    א.

    ואתה תלך לשרוף חמץ, יחיאל. תלך, למה לא תלך. אין אף אחד ביער זה המקום הכי מבודד בעולם, אתה תעשה מדורה שם בין השיחים ואני אציץ עליך מהחלון ותשרוף את כל החמץ הזה שמי צריך אותו בכלל ולמה קנינו כל כך הרבה, מי צריך לאכול בכלל תגיד לי. וביחד עם החמץ אל תשכח לקחת את כל העיתונים האלה ולשרוף אותם אחד אחד ככה, בעדינות, איך שהאש נתפסת והאותיות מתאכלות ואני אסתכל בחלון ואראה את העשן הזה עולה עם הפירורים של הנייר. ובסוף אתה תרים את העיניים אלי לחלון ותצעק זה נגמר, ואני אענה לך שבעצם, זה כבר נגמר מזמן, זה רק אנחנו שהתעקשנו לא לשים לב.

    לא, אל תסתכל עלי ככה, יחיאל, זה לא שאני בוכה או משהו או במשבר או אני לא יודעת מה, זה רק שאני קצת מעוצבנת וכשאני מעוצבנת יש לי דמעות, אתה יודע. זה מלקרוא את הכותרות-ענק של העיתונים האלה עם האדום והסופרלטיבים התנ"כיים ולחשוב כל הזמן איזה חתיכת שקר זה, איזה שקר. וזה לא שפעם הייתי תמימה והאמנתי, אתה יודע שלא. תמיד הייתי סקפטית, אולי לא כמוך, אבל הייתי. כולנו היינו. ובכל זאת המשכנו להחזיק ביחד את החתיכות והאמנו שאם אנחנו מחזיקים מספיק חזק אז יש לזה קיום. ועכשיו זה לא משנה כבר, מה משנה תגיד לי, זה אנחנו שאוכלים את הטעות שלנו.

    כן, זה שלנו. תפסיק עם המבט הזה, זה שלנו. היינו עצלנים ופחדנים ואמרנו זה עובד אז לא ניגע. שתקנו כשהיינו צריכים לצרוח. חשבנו שיש מערכת ויש אותנו וזה בסדר, ושכחנו שאחריות וציבור ופרט וכל המילים האלו זאת שפה ישנה, שכולנו השתנינו והכל התהפך ושום דבר לא דומה ורק המילים לא זזו לשום מקום; שהמושגים קיימים אבל המשמעות התעדכנה מזמן. וככה התפספסו לנו כל כך הרבה משתנים שהצטרפו למשוואה, והתעלמנו מהם כאילו עדיין אפשר להשתמש בה ככה פשוטה, כמו לפני מאה שנה. כאילו הכל בסדר כשהכל היה כזה, כל כך לא.
    אז אולי בליל הסדר הזה נשב ככה, לבד בשקט, ונשאל סוף סוף את כל השאלות הנכונות.

    אוף, לא הייתי צריכה לומר את זה. אני שונאת את עצמי שאני ככה, יחיאל, סליחה. אבל זה שם, אתה מבין, יושב ויושב ולא הולך לשום מקום.
    אתה, אתה פוחד מליל הסדר? אתה... פוחד מהשקט?

    העיניים שלך זזות, אני מכירה אותך, אתה שוכח שאנחנו כבר לא זוג כזה צעיר. תגיד את האמת, יחיאל. אתה פוחד מהשקט, גם אני פוחדת. אז בוא נעשה רגעים מתוכננים של שקט, ככה כל כמה דקות. ואז בטוח יעלה לנו כל כך הרבה דברים לומר בדקות של השקט האלה, שאחרי זה לא נוכל להפסיק לדבר.
    או, הנה אתה צוחק עכשיו, זה מה שרציתי. חיכיתי שתצחק ואז יש לך קמטים כאלו ליד העיניים והפה אפילו שאתה צעיר וזה בסדר, זה רק אומר שאתה צוחק הרבה.


    ב.
    אז זה טוב שהיא הגיעה, הקורונה, את מבינה? זאת אומרת זה גרוע כל כך ששורף לי הלב מלקרוא את כל הידיעות האלה, גם מעצב וגם מבושה, איזה בושה. מבטיח לך, לאה, אני כאילו נמס אל תוך עצמי מרוב בושה. ואת קוראת את ההודעות הייעודיות של הממשלה ומשרד הבריאות וכולם ואומרת הם מתייחסים אל הציבור שלנו כמו מטומטם, ואני אומר בצדק, כי ככה הוא מתנהג, אוף איזה חילול השם שזה. אבל זה טוב כי בסוף אולי זה יביא מן אתחול מחדש כזה, כי בעצם הקורונה חשפה כל כך הרבה רע וכל כך הרבה טוב ביחד, שאולי סוף סוף נוכל לעזוב את השחור לבן הזה שהחזקנו בו כאילו הוא התורה בעצמה ונתחיל לחיות בתוך האמת המבולגנת הזאת.

    זה מצחיק שבדיוק עכשיו אני זה שמדבר ככה, אני יודע, אבל זה מה שהקורונה גילתה לי פתאום, את מבינה. כי בסוף לא טוב לפרק הכל וגם לא לשקר כאילו הכל חזק ויציב ועומד. בסוף אנחנו צריכים להיות גם ביחד וגם לחוד וגם להיות אמתיים יותר אבל גם קצת לכסות כי ככה זה. ובעיות פנימיות היו לעמישראל בכל הדורות אבל מי אמר שיותר טובים כל החרדי-מחמד האלה שמנסים לפרק אותנו לחתיכות במהדורות לילה, שבסך הכל לוקחים דברים יפים וזורקים אותם לזבל ולמה, ומי אמר שזה עדיף.

    כי כמה שתמיד העברתי ביקורת והייתי ציני והכל, אני אוהב את הציבור הזה, והוא שלי, כן. כי בסוף, אחרי כל הטענות והשוני, יש לנו מטרה אחת ודעת תורה ורבנים ואותו סולם ערכים וזה מה שחשוב באמת. כי גם אם אולי כמערכת היה כאן סוג של פשע, כבודדים זאת הייתה מן שגיאה כזאת, אנושית. זה לא בסדר וחוסר אחריות נוראי, אבל חוסר אחריות אנושי.
    כי מה אנשים חיפשו כשהפרו הוראות והדביקו, לא בילוי על חוף ים ולא הופעה ולא קולנוע. בסך הכל רצו את המגע הרגיל הזה, של בני אדם. של לחיצת יד וטפיחה על שכם, של לשמוח עם השני בשמחות קטנות שלו ולחבק ולתת יד. והמניין ביחד והעליות לתורה ואפילו השיחה החברית של אחרי התפילה, ולבקר את הסבתא ולאכול ביחד בשבת. כי מה אנשים כבר ביקשו, קרבה פשוטה של בני אנוש.

    ואולי בזכות הסיפור הזה נעזוב את הציניות ונזכה לקצת כנות, אולי סוף סוף זה יקרה, גם כציבור אבל גם בתוך עצמנו. והנה את שאלת אותי אם אני מפחד מהשקט – לא, מה את ככה, זה בסדר גמור, להפך – כי אני התלבטתי מה לומר ואת הלכת ישר וזה טוב, לאה. כי ברור שאני מפחד, מי לא. ולמה בעצם לא לומר את זה וזהו, זה כל כך יותר קל.
    באמת, הלוואי שזה ימשיך ככה. הלוואי שהילדים שלנו – והם יבואו, בעזרת השם, הם יבואו – כבר ייוולדו לעולם כזה, כנה יותר, ציני פחות. ואז הכל שווה, אני אומר לך. הכל שווה.


    ג.
    לאה?
    אה?
    נכון אמרת שהיינו צריכים לצעוק? אז צדקת.
    אז בואי איתי למרפסת, עם היער וההרים של מבשרת ממול והכל טובע בתוך השקיעה הזאת, זה כל כך יפה אני אומר לך. ויש קולות של משפחות שמתחרפנות עם הילדים בארבעה קירות ולפעמים אני שמח כזה, שהם יכולים להסתכל עלי ולדעת שיש יותר גרוע. כן זה ממש טיפשי אני יודע, אבל זה מרגיש שאני עוזר להם, את מבינה.

    ועוד מעט יגיע הזמן לערבית וכולם יעמדו שם כאילו הם רק מחכים למשיח, גולדברג עם המבטא האמריקאי שלו וכל הילדים והרטמן שיהיה לבד בליל הסדר – חשבתי להציע שנעשה במרפסת בשבילו – וועקנין הקומה מעל וכולם שם.
    ואני אצרח, שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד.
    וכולם יצעקו איתי.

    ובכל פעם שאני עומד שם ויש שקט ברחוב כמו בשבת וציפורים והעצים וכולנו, כאילו, חזרנו לימי בראשית, יש לי מן תחושה כזאת, של סוף העולם.
    אבל את יודעת, יש בזה גם תחושה של התחלה.



    אז מה כבר יש לומר, כאילו.
    נעמי צוובנר כתבה פעם שהפח הכי גדול שכותב יכול ליפול אליו הוא לכתוב דברים שנוגעים בו, ממש, בעצב הכי מתוח בלב. הוא חושף את עצמו, וגם סוטה ממה שהתכוון לכתוב, למה שישב לו על הלב.
    לכן, היא אמרה, מומלץ לומר לעצמך מראש: אני עומד לכתוב על זה. לתכנן מה ואיך וכמה, ככה זה יעבוד טוב.

    כשבאתי לכתוב את הסיפור הזה, היה לי במעומעם שזה יהיה מונולוג של אישה לבעלה, ושאין להם ילדים. אבל עוד לא החלטתי באיזה גוף ואיפה בדיוק ואיך זה ימלא סיפור. ופשוט התחלתי לכתוב, ונכתבו לי אלף מילים מאליהן.
    ערכתי אותו, הפכתי לדו שיח. הם החליפו תפקידים, כמו שקורה להרבה מאיתנו בזמנים קשים יותר. אף דעה בו אינה דעתי, ובכל אחת מהן יש את דעתי, מעורבבת עם דעות של סובבים, דעות שאני לא מסכימה איתן ושיחות ששמעתי בתקופה האחרונה.

    אני מקווה שמובן שלקחתי את הסיפור למקום מחזק ולא למחליש. מקווה שכולנו ניקח את כל הסיפור הזה, שמתרחש סביבנו, לשם.

    התלבטתי אם לכתוב בכלל סיפור כזה, או אולי, אם אני לא מסוגלת אחרת, פשוט ללכת יותר על כיוון של גידול חסה בשטחים.
    כתבתי בכל זאת, אולי כי יש בזה כנות וכמו יחיאל, אני בהחלט חושבת שהגיע הזמן לכנות הזאת.
    אשמח אם תוכלו להתייחס לכתיבה ופחות לתוכן הדעות, יהיה חבל לי אם האשכול יימחק. אולי זה קצת לא הוגן, אבל לבקש תמיד אפשר.

    תודה שקראתם,
    שיהיה לכולכם פסח כשר, שמח, בריא וגדוש אמונה,
    יחד עם כל בית ישראל.

    אשמח מאד לביקורת ספרותית, עדיף קשוחה.

    זר לא יבין זאת!!!

    הם כותבים, מתעדים, מתראיינים, מצלמים ומצטלמים, והם נמנים על אחד התעלומות הבלתי פתורות של החרדי הממוצע...

    כן, בין אם הספקתם לנחש ובין אם לא, אני מדבר על הכתבים החרדים. אלו המשמשים כעיתונאים, כמראיינים, ובעוד שלל תפקידים ששמם משתנה על פי אחוזי הרייטינג. בין בפלטפורמות החרדיות למהדרין ובין באלו המשווים לעצמם (או שלפחות כך הם מנסים) הופעה חרדית למחצה לשליש ולרביע...

    ומדוע הם נמנים על ''אחד התעלומות הבלתי פתורות של החרדי הממוצע'' ?

    ובכן ישנה תופעה המוכרת זה מכבר בצידה הימני של המפה הישראלית, יש שיראו בה חנופה, ויש שיראו בה רפיסות, ויש שיראו בה חוסר עמוד שדרה, או חוסר בטחון עצמי...

    משום מה כתבים ימניים נוטים לחשבן לעצמם את כמות הפעמים בהם הם מתווכחים עם הליברלים, כלומר כתב ימני נוטה לפעמים להניח לנושא המדובר על אף שהוא אינו מסכים לו מכיוון שישנו נושא טעון יותר על הפרק, בו יותר חשוב לו להשמיע את הדעה הימנית...

    תופעה זו אינה חדשה וככל הנראה אינה הולכת להשתנות בקרוב...

    אולם, לאחרונה נראים יותר ויותר כתבים חרדים שהתנהגותם דומה להפליא לתופעה הזו.

    יותר ויותר עיתונאים חרדים צצים להם במרכזי החדשות, הכתובים, המשודרים, והאינטרנטיים, אך עימם מתרבה הסיקור המגזרי, יותר כתבות על חרדים, יותר סיקור פנים חרדי, ויותר קונפליקטים המיוצאים החוצה, או איך שהם אוהבים לקרוא לזה ''אור השמש יחטא את הכל''....

    אז האם באמת תפקידם של העיתונאים החרדים ''לגלות'' לציבור הכללי את מה שהוא לא יודע? האם תפקידם הוא לעזור לתקשורת החילונית ''לפתור'' את הסיבוכים הפנים חרדיים? האם אותם עיתונאים משמשים כרובוט לגישוש כך שאם יהיה פיצוץ על פרשייה שסוקרה באופן מוטעה או מוטה, לא תהיה אפשרות לטענות כי חרדיים סיקרו את זה? או שמא תפקידו של עיתונאי חרדי הוא להסביר לקהל חילוני את מה שהם אינם מבינים בצפייה אובייקטיבית?

    אבל רגע, מי אמר שחילוני באמת יכול להבין את מה שהולך בעולם החרדי? האם יש מי שיכול להסביר בהחלטיות מהו טיש, או קוויטל'ך, או סיידר, או חומרע'ס ? האם מי שאינו חרדי יכול לשוות בנפשו מהו רב עבור חרדי? אם ליטאי אינו מבין משמעותו של אדמו''ר מהו (עבור חסיד) איך יסביר זאת לחילוני?

    אבל האמת היא, זו אינה בעיה, כמה שיבינו יבינו... אני גם לא מבין את כל מה שמעניין אותי. אבל מדוע בוחרים אותם כתבים להתחיל בדברים הכי מסובכים שבאורח חיים החרדי? אין כוונתי שיעבירו שידור חי של שיעור או דברות קודש, אם כי לדעתי ישנם כמות כה גדולה של אירועים לסקר כך שהקונפליקטים הפנימיים אינם ממלאים חסרים בשל עונת מלפפונים...

    מהו אם כן הגורם להתלהבות בהוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה?

    קשה, קשה מאוד לבן אדם לעמוד מול מישהו או משהו שכביכול הוא יותר ליברל ממך, ואתה מולו?! אתה פנאטי.... אתה טועה, אתה חשוך, אתה חי בעדריות, אתה עושה מה שאתה עושה רק כי סבא שלך עשה כך, אתה לא מבין מה טוב לך, אתה מצומצם, אתה לא מחליט לבד, אתה כפוף לסיסטם כלשהו, אתה לא יכול לעשות '' מה שבא לך '', והכי גרוע... אתה מסתיר את הפנאטיות שלך...

    הבן אדם נמס מזה, הוא מתחיל להצטדק, לענות, למעט, והעיקר... להגיד בשקט בשקט, יש כאלה אבל זה לא אני... אני, אני כמעט כמוכם, הולך עם האמת שלי, מוקיע בשער בת רבים את כל מה שלא נראה לי, תוקף את הפוליטיקאים שאני בוחר בהם פעם אחר פעם, ''מבקר'' את הרבנים (כל עוד אין לי הסכם עם המקורבים), נוקט עמדה בכל ענין ציבורי כללי... וכו' וכו' עיניכם הרואות בכל אתר ואתר...

    פעם היו אומרים, שאם אתה רוצה לדעת מה היה בליל אמש, עליך לקחת את ההמודיע והיתד ולקרוא את שניהם, ומההצלבה, תפחית מפה תעלה קצת שם ותדע את האמת... (היום קצת יותר קשה בכמות העיתונים המגזריים).

    האמת, זו לא ביקורת, כי אם עידוד, עידוד לעיתונאים שהגיעו בעמל למקום בו אולי חרדי יכול להשמיע את קולו, אמרו את האמת, תייצגו את החרדים, תשנו את התפיסה בראש שלכם, אתם אינכם פנאטים או פחות ליברלים מאותם שמאלנים שכבר מזמן הפסיקו לספק תשובות על כל מה שהם עושים, הפסיקו ''לטפל'' בשערוריות הפנים חרדיות, והתחילו להשמיע את העוולות המרובות מני ספור שנעשים לציבור החרדי בכל מקום, תהדהדו בקול את הכתבים המתבטאים באנטישמיות, את הכתבות שאינם נותנים דין וחשבון לציבור החרדי בשעה שהם משמיצים אותו, את הפוליטיקאים שמסיתים בקול גדול באין פוצה פה ומצפצף...

    וכן, אם אתם לא בטוחים שאתם צודקים בעמדתכם כחרדים, פנו את מקומכם ואל תייצגו אותנו כאילו הציבור החרדי עומד מאחוריכם, כי הציבור החרדי עומד מאחורי דבר אחד והוא תורה ודעת תורה... ומי שלא מבין זאת לא יקבל את כל ההתרפסויות שלכם...

    איך אמר פעם יהודי קשיש... זר לא יבין זאת!!!
    שורות אחדות על סילוקו של עם ישראל מבתי הכנסיות ובתי המדרשות.
    אשמח מאוד לקבל ביקורת והכוונה, להשתפשף יותר בסגנון כתיבה מעין זה!
    תודה מראש למגיבים.
    ------------------------------------------------------------


    כשיענקי הקטנצ'יק שב הביתה, מלוכלך מנעל ועד צווארון בבוץ ורפש, אותם מצא עמוק בתוך שלולית סרוחה, קבלה את פניו גערה מאבא ואמא: אמרנו לך לא להתקרב לשם!
    אבא יקח את יענקי ויעניק לו סטירת לחי קטנה: זה מה שמקבל מי שלא שומע בקול אבא, יאמר.
    אמא תקח אותו היישר אל חדר האמבטיה, תכווין את זרם המים להשיל מעליו כל חתיכת רפש, לנקותו ולהשיב לו את מראהו המתוק של 'יענקי' שלה, חמוד ומצוחצח.
    בעודו מרופש למחצה לשליש ולרביע, זעק יענקי מתוך חדר האמבטיה: אבא, הסטירה עדיין כואבת! אבל אני רוצה חיבוק ממך, אבא.

    זה הסיפור שהצלחתי להוציא מעצמי בדקות האחרונות, כשאני יושב ומתבונן, מנסה להבין על מה ולמה נזלה לי דמעה סוררת הבוקר, בעיצומה של השבת.

    *

    הבוקר, 'שבת הגדול' תש"פ, השבת שתיזכר בהיסטוריה היהודית.

    אני נעמד שפוף על יד חלון סלוני, נשען על הסורג עטוף בטלית, סידור קטן בידי.
    שומע את שאגותיו של החזן מהבנין שברחוב המקביל אלי, ורואה את כל חלונות הבתים שבבניינים הקרובים והרחוקים – כולם נושאים על מעקיהם סידור תפילה קטן.
    זקנים ומבוגרים, בני תשחורת עם ילדיהם הרכים שלא טעמו טעם חטא,
    עומדים כולם תחת אותה מטרייה, נושאים כפיהם ליושב במרומים.
    התרגשתי.

    ה'בעל-תפילה' מתחיל חזרת הש"ץ.
    "נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום".
    מכל עבר נשמעים עמך בית ישראל זועקים בקול ניחר.
    דממה מוחלטת ברחוב, אין רכבים אין קניות אין המולה, יש זעקה אחת שבוקעת ממעמקי מאות לבבות כואבים – נקדש את שמך בעולם.
    תחושה אחת לה כולם שותפים. תחושה של כאב וגעגוע יחד, לב שבור ורצוץ מעוצמת הסטירה, ולב משתוקק להרגיש שוב חיבוק מאבא.

    כשהוציאו את ספר התורה לרחובה של עיר, נעמד ה'בעל-קורא' והקריא בקול רם את פרשת השבוע - פרשת הקרבנות, דמעה נוספת הרטיבה את לחיי.
    אבא!
    מהבית שלך ריחקת אותנו, את עבודת הקרבנות נטלת מאתנו, ועכשיו גם את מה שהשארת לנו – נעלת.

    כשהתכנסנו עד לפני שבועיים בבתי הכנסיות וזעקנו 'אמן יהא שמיה רבא' – נענית לעומתנו בבת-קול ונהמת כיונה "אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו. מה לו לאב שהגלה את בניו. ואוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".
    איה היא אותה בת-קול, ומה היא זועקת עכשיו?
    מה היא זעקתך כשאנו זועקים 'אמן יהא שמיה רבא' ממרפסות הבתים, ולא מבתי הכנסיות.
    עד היכן תשליכנו?
    ומתי תשוב ידך לנחמנו?
     תגובה אחרונה 
    אינני נהג הסעות ומעולם לא הייתי כזה. יש לי רכב נחמד שהבנק קנה לי ואני משלם לו על כך מעשר חודשי.

    לפרנסתי אני מקדיש משעות הערב לשבת בישיבה לצעירים, להתחבר איתם, להיות להם לאוזן קשבת, ללמוד עם המתקשים בכך ולעקוב אחר התפתחותם.

    החברותא שלי אתמול היה בחור חמד עדין, הבעיה המרכזית איתה הוא מתמודד, שכל העדינות הזו מסתתרת תחת מעטה של אגרסיביות חצופה וקפיצים שחורקים ומזעזעים את עצביהם העדינים של צוות הישיבה.

    "ת'צמע הרב אני מרגיש עמוס, אני חייב להתפרק", כך אמר עם עיניים אמיתיות.

    "אתה מתכוון לפרוק. מי שמתפרק צריך להיבנות מחדש", חשבתי שאני חכם.

    "לא, הרב לא מבין. אני חייב לצאת היום לאיזה מקום, לא בריא לי לשבת כל כך הרבה, יהיו לי פצעי לחץ", טוב זה כבר נשמע הגיוני.

    "לאן אתה חושב לנסוע ואיך?", שאלתי, מנסה בעדינות לגלות מה הוא זומם.

    "או, עכשיו הרב מדבר. יש היום ב'חמי מואב' רחצה נפרדת, זה כמו בריכות כאלו עם מינרלים וגופרית, זה בריא מאד וגם סאונות יש שם, שזה גם נראה לי בריא", העיניים שלו מתחננות ומסנוורות את חוש השיפוט הקר שלי.

    "יש לשם אוטובוסים? יש מי שיסע איתך?", לא הייתי שולח את הבן שלי לבד בלילה.

    "אה...כן, זהו שלא, אז חשבתי שאולי אתה הרב, יש לך רכב ואתה גם דמות סמכותית כדי להשגיח עלי שם, אולי הרב יבוא איתי", שתקתי, "ואני מבטיח שהרב גם יהנה שם", זה באמת שיקול, כבר שנים לא נסעתי לאיזה בריכה טובה ככה.

    "יודע מה?", אמרתי בפאתוס, "דף גמרא ויצאנו".

    כך מצאתי את עצמי ברכב עם עוד שני עמוסים הדורשים פירוק לחצים, על הכביש בואכה 'חמי מואב'.

    "מה זה שם על הברכיים שלך?", שאלתי את הדרדק מאחורי.

    "זה סיר טשולנט שהכנו בישיבה, יש גם לחמניות וקולה קר", מחייך אלי דרך המראה, "את האמת בנינו עליך מלכתחילה, אין כמוך הרב, ידענו שאתה סטלן אה... סליחה חברהמן".

    "טוב, אני מקווה שיש שם מקום נורמלי לאכול", אמרתי בחשש, מתעלם מפרצי הצחוק מאחורי.

    הגענו, החניה עמוסה אבל מצאנו נישה אלכסונית. השחלנו את הרכב ויצאנו.

    מהפתח הפסטורלי יוצאים אדים, מין מחזה שמימי של אנשים נכנסים אל תוך הערפל.

    שילמנו מחיר עתק, רציתי להתלונן למישהו אך ידידיי כבר חמקו עברו לתפוס להם שולחן וכיסאות. נכנסתי פנימה, והמחזות אשר נגלו לעיני לא ימחקו שנים.

    אבולוציה של סירים המתחילה מסיר הטשולנט הזעיר שלנו, עוברת דרך סיר החמין של קבוצה ספרדית המסלסלת מזמורים בבגד ים, עולה לסיר ענק מימדים של צמד חסידים שהחליטו שאם אנשים רעבים אפשר לעשות מזה כסף, ואז, סיר מבעבע בגודל מטורף שהצצתי לתוכו בעדינות, לפתע אדם רחב מימדים מגיח מתוכו ושואל אותי "יש לך סיגריה?", מההלם שתקפני מילותיי נעתקו מפי ועיניי ריצדו על פני הסנטרים שרטטו לאורך גופו, "לא, אני לא מעשן", הצלחתי לומר בסוף. "אחחח, חבל..." אמר וחזר אל תוך הטירוף המבעבע הזה.

    שני בחורים ישבו בצד ועישנו סיגריות, אמרתי לעצמי למה לא נעשה קצת חסד ונבקש מהם סיגריה בשביל האדם, שמן הסתם מבושל כבר כמאכל בן דרוסאי והנאתו אינה שלימה בלי סיגריה.

    "יש לכם אולי סיגריה?", שאלתי בנימוס, "לא בשבילי בשביל מישהו כאן שביקש".

    "אחי, זה סיגריה מגולגלת, אם אותו אדם נוהג, אחרי שאכטה אחת הוא כבר לא יוכל לנהוג", לא יודע מה הוא אמר, לא מבין בזה, והוא גם נראה קצת פוזל החלטתי לא להטריד.

    שמעתי שירה, אולי בכל זאת נהנה קצת, זה מגיע מתוך הסאונה, נכנס, למה לא?.

    חשוך, מאד חשוך, חום אימים תקף אותי מכל צדדיי, באור אדמדם עמום ראיתי את תלמידי הבלונדיני שחום כמו קרם ברולה עם שערות קדאיף, שר בערגה יחד עם עוד גושי בשר אדומים, ברחתי מהגהינום המשורר הזה כל עוד נפשי בי.

    לפחות מקלחת טובה נעשה כאן. נכנסתי למקלחות הרועשות, פשטתי את בגדי ופתחתי את הברז.

    אש וגופרית ותמרות עשן אפפו אותי, זעקתי את נשמתי, שכבות של ריח ביצים מעופשות דבקו בעורי העדין, אפילו השמפו ממאן להפתח בריח הזה.

    "הרב רוצה לאכול?", שמעתי קול קורא לי אל תוך חדר הנוחיות שם הקאתי את קרביי.

    רצתי לרכב וחיכיתי שיגמרו הנערים לפרוק את לחציהם אל בריכות היגון הרותחות.

    בנסיעה חזור שתקתי. לא שלא הייתה לי ביקורת על התרבות המקולקלת הזו, ודאי שהייתה לי. פשוט פחדתי להקיא שוב ולקלקל את הריפוד.
    ישיבישערים וותיקים ודאי זוכרים את הלהיט של אלי פרידמן לטעום מהאור ("יושב בבֶּיסמֶדרֶש, משקיף לרחוב, רואה אנשים מחייכים..."), כמו גם את גירסת הכיסוי 'שיר הצ'יקבר', שניתן לכנותה שיר הצ'י-קאבר.
    היום ביושבי במרפסת ובהשקיפי לרחוב, לפתע התנגן לי:

    א.
    יושב במרפסת משקיף לרחוב, רואה אנשים שהולכים,
    כן הם מהלכים, אבל בכלל לא בטוח, שהם חיוניים.

    קבוצה מהחבר'ה דנה עכשיו מה הפשט בהנחיות ובכללים,
    אנא ריבונו של עולם גם אני רוצה להיות כמו אלו החופשיים.

    ופתאום,
    מתעורר,
    כן אלה שבמרפסת, הם באמת חופשיים.

    פזמון:
    ריבונו של עולם תשמע תפילתו של ילד, שעומד לבדו, ניצב מול רחוב.
    אנא ריבונו של עולם תפתח את ליבנו, שנבין שהבית, ולא הרחוב, זה האור.

    ריבונו של עולם תשמע תפילתו של ילד, שעומד לבדו, ניצב מול עצמו.
    אנא ה' תשכין את שלומך בתוכנו, שנכוון לתוכֵנוּ - ולא כלפי חוץ - את האור.

    ב.
    ונזכר שהאדם לא נברא אלא לחיות את עצמו, וליהנות מזיו שכינתו, מזיו שכינתו.
    ושיפה שעה אחת של קורת רוח עם המשפחה, מכל חיי העולם הזה.

    ופתאום,
    מתעורר,
    כן אלה שבמרפסת הם אלה ששמחים.

    פזמון...

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה