קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 806
    • ר
    שיר וַיִּקַץ וְהִנֵּה חַלּוֹן
  • ראש לשועלים //
    • וַיִּקַץ וְהִנֵּה חַלּוֹן / ראש לשועלים
    __________________________________________________________

    בְּסָלוֹנִי אֲנִי יוֹשֵׁב, מַבִּיט בַּחַלּוֹן.
    מוּלִי נִשְׁקָף אֶחָד, נָפוּחַ כְּבָלוֹן;
    בְּלִבִּי אֲנִי כּוֹעֵס, מַה הוּא שָׁוֶה?
    ה' יַשְׁפִּיל גֵּאִים – אֲנִי מְקַוֶּה.

    וְזֶה הַטִּיפֵּשׁ -
    הוּא גַּם חֵרֵשׁ;
    כְּלוּם לֹא מֵבִין
    שֶׁאֵינֶנּוּ אָמִין?

    מָה הַהוּא בִּכְלָל חוֹשֵׁב אֶת עַצְמוֹ,
    מְתַדְלֵק הַטּוּרְבּוֹ הָרִגְשִׁי אֶת זַעֲמוֹ.
    סְתָם אֶפֶס שֶׁנָּפַל פֹּה רַק בְּמִקְרֶה,
    אֲוִירָה דְּפוּקָה הוּא תָּמִיד מַשְׁרֶה.

    מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ,
    הַבְּעָיָה מֻכֶּרֶת,
    שָׁנִים מְנַקֶּרֶת
    - וְהַכֹּל בִּגְלָלוֹ!

    כַּמָּה רֹעַ אֶפְשָׁר לִבְלוֹעַ?
    כַּמָּה גָּרוּעַ נִתָּן לְהָכִיל?
    לֹא אֶתֵּן לְדַעְתִּי מַרְגּוֹעַ,
    עַד שֶׁיֵּעָלֵם מֵהַנּוֹף, הָאֱוִיל.

    נִרְאֶה שֶׁאֵין סִיכּוּי לְשִׁינּוּי,
    סוֹף לֹא נִרְאֶה כְּלַל לָעִינּוּי;
    הָעִנְיָן לְגַמְרֵי חֲסַר תּוֹחֶלֶת,
    אֵשׁ הַיֵּאוּשׁ בִּגְלִימָתִי מְאַכֶּלֶת.

    בְּיַד בַּרְזֶל קָשֶׁה הִכֵּיתִי בְּכֹחַ,
    אֶגְרוֹפִי הֶחָזָק הוּטַח בַּחַלּוֹן;
    תֶּכֶף נִשְׁמַע גַּם קוֹל הַפִּצּוּחַ,
    עַל הָרִצְפָּה זְכוּכִיּוֹת כִּמְלוֹא אָרוֹן.

    מוּלִי נִשְׁקַף כֹּתֶל עָרוּם
    בִּכְלִמָּה הוּא מַבִּיט בִּי,
    עֵינָיו בֶּהָלָה, עוֹדוֹ הָמוּם.
    'הֲלֹא הִיא מַרְאַתְּךָ מֵעוֹדִי
    הַהַסְכֵּן הִסְכִּינָה כְּלוּם?!'
    • תודה
    Reactions: הנף מקלדת, אסתי5, דיונון ועוד 31 משתמשים34 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    ראש לשועלים
    אבל מה אעשה, שמעשה שהיה - כך היה.
  • 789
    • י
    סיפור שעת כושר
  • ישר והפוך //
    • "זה הפעם ילך, בטוח!"
    "ילך?" מבט אלכסוני מפקפק.
    "מה זה ילך, ידהר! עוד חודש אני נהיית חצי"

    "אהמממ" המהום.
    "אם את אומרת... מבחינתי האמת, חצי קילו פחות זה די והותר. אבל אם את כל כך רוצה, נו"
    "כל יום אני הולכת לרכב שעה, שעתיים, לא יודעת כמה. אבל האופניים הללו... לא אתחרט. זה יהיה חלום!" מבטיחה בהתלהבות.

    "הבנתי. ותרשי לי גם ככה, לפעמים? נניח לעשר דקות, או שזה יהיה בתפוסה מלאה תמיד- תמיד?"
    "מאמינה שיהיה פנוי פה ושם, בשמחה. וגם אם לא, אתה יכול להגיד לי לפנות- מיד אפנה לך. סיכמנו?"
    ההסכם נחתם בהסכמת שני הצדדים. מחרתיים אופני הכושר נוחתים אצלי בבית.


    כשנשמעות החבטות על הדלת, החבורה רצה לפתוח. כולה נרגשת לקבלת פני האורח החדש שלנו.
    אני במכובדות חותמת, משלמת, מכניסה את האורח הפלדתי, מודה באדיבות וסוגרת מעדנות את הדלת. ואז סוף סוף מרשה לעצמי להיות אני באמת.
    "יווו--- איזה יופי, איזה כיף! איזה שחרור! אני מרגישה בעננים!!! אופניים. אופניים!" מסתחררת בסחרור עליז, להוריד קצת קלוריות, החל מעוד רגע- יש כבר דרכים אחרות.
    "אני הולכת עכשיו לדהור למרחקים, חבר'ה. לא להפריע לאמא בשעתיים הקרובות. בסדר? להתראות, מתוקים! אפשר לדבר איתי רק תוך כדי נסיעה"
    מנפנפת לכל החבורה העליזה, ומתחילה לדהור באופניים.

    איזה לדהור.
    תשמעו, אחרי תקופה שלא זזתי זה פשוט לא זז. אם התלבטתי אם יש לי שרירים, אז היום אני יודעת מצויין שכן.
    מנסה שוב, יותר מהר, יותר. אח! זה טוב, זה כואב, זה טוב, זה כואב.
    איי. שעתיים זה באמת המון. נתחיל היום עם חצי שעה. מחר בטח שעתיים, בטח!


    וכך מיום ליום אני לומדת לדהור. מידי פעם יורדת ככה מהכביש, מפרגנת קצת לעוד כמה מבני בית המוכשרים להכשיר את הכושר.

    לשושי שלאחרונה באמת משתדלת, ניתן האישור לעשר דקות. הילדה מתיישבת עם שני טלפונים, ועוד אחד על רמקול בועידה. לוחצת לסירוגין על מגוון כפתורים אחורה- קדימה- השתק- הקלט- אחורה- קדימה, ומידי פעם גם זוכרת לפדל להנאתה באופניים.
    לגיטי שעוזרת למוישי למלא את כל החוברת שהגננת שלחה לו- נותנת גם עשר דקות. להציל את מספר הדפים בחוברת שנותרו לפליטה.
    ואפילו למוישי שסיים את כל הש"ס, כלומר לצייר על כל דפי ה'ממו' של מפלגת ש"ס שהיו ברשותנו משלוש מערכות הבחירות מתנתו האהובה של ביבי- לו פרגנתי רבע שעה. מה לעשות, לא נשארה לו חוברת להשלים באדיבותה של גיטי אחותו המסורה.


    וזה הזמן שלי לתרפיה אמיתית, זמן מתוק שאני יכולה ככה לנוח בלי להרגיש שאני מועלת בחברי הטוב, ועושה איתו גם משהו מועיל.
    אוהוו--- מתפרקדת על הספה, תאמינו לי, יותר נוחה מהאופניים. כך נראה לי.

    אה, ומיום ליום הפירגון מתארך והולך לו. מתארך ויפה לו.

    עובר שבוע ועוד אחד ואפילו עוד שניים, ואופני הכושר בתפוסה מלאה. עשרים וארבע שעות ביממה. הבטחתי, לא?
    יממה חלפה, ואת המושב באהבה עטפה עוד חליפה. עוד לילה עובר, והמושב שתי מגבות נוספות צובר. ומחר עם בוקר, מגלה שהאופניים עלו לי עוד קצת ביוקר: נוסף גם הכובע הישן של דודי. רק בינתיים, רק בינתיים.

    וזהו. האופניים הלכו לישון שנת חורף.
    הם בתפוסה מלאה, מכורבלים ועטופים בכובעים וחליפות וצעיפים מחממים. אוחח. כמה אני דואגת להם, שיהיה להם באמת נעים וטוב.


    "זוכרת שהבטחת פעם פעם שתרשי לי באופניים? שגם אם הם יהיו בתפוסה מלאה, תפני לכבודי?"
    "אויש" אני תופסת את הראש. הוא מתחיל להלום בצורה מאד לא הולמת.
    "אויש" אני מעיפה מבט לערימה שמכסה את מה שפעם היה אופניים. להיכן אני מפנה עכשיו ערימה בלתי מזוהה, מצליחה לזהות איכשהו שתי חליפות, שלוש מגבות, מכנסיים שצריכות תיקון והשארתי כדי שאזכור, דפי עבודה שהדפסתי לילדים, ומה מציץ שם למטה? אה, שכחתי שהנחתי שם פעם את החבילה ששושי שלחה לי. והכובע של דודי, כמובן. הוא היה פעם כובע עגול.

    "לפנות?" אני שולחת מבט קצת עצוב לערימה. אוי, חברי הטוב. מזמן שכחתי שאתה קבור שם מתחת לערימה.
    "וואו, אני שוקלת ממש להיכן להעביר את התכולה. כלומר, התכולה שבגללה אני עדיין שוקלת, לצערי. אבל האמת, הגיע זמנה של הערימה להוריד גם היא קצת משקל ונפח. יש סיכוי?"
    שקלתי, שקלת, תשקול, נשקול, משקל. עודף בבקשה.
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: שינדלה, אמונה.., L_M ועוד 28 משתמשים31 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    ישר והפוך
    או, כנפיים. תמיד טוב לקרוא את הביקורת שלך. לקחתי לתשומת לב כל שורה, תודה רבה! באמת צריכה לשים לב...
  • 604
    • RACHELIZ
    שיר גבי הגבאי
  • RACHELIZ //
    • השיר שילווה אתכם ויטשטש את המעבר מהבית לבית הכנסת:

    השעון צילצל גלין גלן
    גבי הגבאי מוכן.
    הוא יוצא לו בתנופה
    במגבעת וחליפה.

    תמיד נותן כיבוד -
    הגבאי.
    הוא מגיש ש"ץ לעמוד -
    הגבאי.
    גבי בא לעזור,
    הוא הגבאי הגדול.

    כשהמזגן הלך קפוט
    גבי לטכנאי קרא.
    מהסה הוא כל פטפוט
    בקריאת התורה.

    תמיד נותן חיוך -
    הגבאי.
    הוא מרגיע כל חיכוך -
    הגבאי.
    גבי בא לעזור,
    הוא הגבאי הגדול.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: הנף מקלדת, סמייל (:, פררו רושה ועוד 24 משתמשים27 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קופי 100
    מעולה!!
  • 889
    • @
    שיר ירושלים // תקותי נכזבה
  • @Simcha //
    • גּוּפִי נִכְנַס בֵּין חוֹמוֹת

    נַפְשִׁי מַפְסִיגָה רוֹמֵמוֹת


    לִבִּי הוֹלֵם בִּפְרָאוּת

    דַּעְתִּי עֲמוּסָה הִשְׁתָּאוּת


    בַּאֲוִיר נִיחוֹחַ קְדֻשָּׁה

    הָאָרֶץ זוֹעֶקֶת כְּבוּשָׁה


    בַּסִּמְטָאוֹת פּוֹסֵעַ עוֹרֵג

    שָׁקֵט מִפְּנֵי הוֹרֵג


    חוֹזֶה בַּקִּיר, נִרְגָּשׁ

    בַּחֲשָׁשׁ אֵלָיו נִגַּשׁ


    הַר הַבַּיִת בְּיָדֵינוּ

    הִדְהֲדָה הַזְּעָקָה בְּעַמֵּנוּ


    בַּמְּסִלָּה הַתְּלוּלָה עוֹלֶה

    לֹא עוֹד גּוֹלֶה


    צוֹעֵד עוֹד וּמִתְקָרֵב

    בֵּית הָאֱלוֹקִים חָרֵב


    מָה גְּדוֹלָה הָאַכְזָבָה

    תִּקְוָתִי הַכְּמוּסָה נִכְזְבָה


    מְהַלְּכִים בָּהּ שׁוּעָלִים

    מְרַקְּדִים עָלֶיהָ יִשְׁמָעֵאלִים


    נִקְרַע בְּתוֹכִי לִגְזָרִים

    מִשְׁתַּפֵּךְ בִּבְכִי תַּמְרוּרִים


    סְתָם הָיִיתִי נָאִיבִי

    צָרִיךְ לִהְיוֹת אַקְטִיבִי


    עָמֹק בִּתְשׁוּבָה לְהִזְדַּכֵּךְ

    קַשְׁיוּת הָעֹרֶף לְרַכֵּךְ


    נִמְלָא אֲנִי בִּשְׁאִיפָה

    אֲנַעֵר אֶת נַפְשִׁי הָעֲיֵפָה


    אֶת הָאֱלוֹקִים אֵדַע

    אֶת הָרֹעַ אֶגְדַּע


    אַקְדִּישׁ עַצְמִי לְעוֹלָה

    אוּלַי תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה


    הַאַצְלִיחַ לְהַגְשִׁים אֶת יִעוּדִי

    לְהַצְדִּיק אֶת הֱיוֹתִי יְהוּדִי


    הַאֶשְׁמַע אֶת בּוֹא יִנּוֹן

    הַאֶרְאֶה בְּשׁוּבוֹ לְצִיּוֹן    ​
    • תודה
    Reactions: הנף מקלדת, פררו רושה, שוקולד מריר ועוד 13 משתמשים16 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קופי 100
    מצטרף למחמאות וגם להערה של @דיונון על מבנה החריזה. חסרה לי קצת מלודיה וזרימה בשיר שנקטע כל כמה...
  • 706
    • י
    סיפור מרקו רונה התייר
  • יאן //
    • בהתחלה הכל היה מעורפל.
    אומרים שהוא יגיע לפה, שחו פיות נרגשים.
    הוא כבר ביקר בהרבה ארצות, המונים פגשו אותו מקרוב. מקרוב מאוד. במקור הוא סיני, אבל אומרים שפעם הוא בכלל היה עטלף.
    "לא יגיע לכאן כאן כאן" זמררו אחרים לעומתם.

    בסוף זה הפך לעובדה מוגמרת. מרקו רונה התייר המפורסם נחת בארץ, והחל לתור אותה ימה וקדמה צפונה ונגבה.
    האורח הוא חולה ניקיון, הזכירה הממשלה, אנא שמרו על הגיינה, חטאו את הידיים, חבשו מסכות, והתעטשו בהחבא. התרחקו זה מזה שני מטר, הוא אוהב ספייס.
    האורח נהנה מתשומת הלב. כתבו עליו בכל מקום, הוא פתח את מהדורת החדשות ונשאר כדי לכבות את האורות.
    הוא פשוט גנב את ההצגה. פסח קצת נעלב אך הבין את הנסיבות הקיימות והתנחם שבשנה הבאה בירושלים.
    אפילו הממשלה שלא הצליחה עד אז לקום, נעמדה לכבודו דום על שתי רגליים.

    מרקו רונה שהגיע אחוז תזזית ורץ מעיר לעיר, התעייף כעבור חודש.
    זה לא קרה סתם כך.
    אנשים החלו לזלזל בו. פתאום כבר לא דיברו רק עליו. לא תמיד שמרו על ההנחיות שנוצרו לכבודו, ובכלל הוא הרגיש שכבר משדרים לו קצת שזהו, הבנו, היה טוב וטוב שהיה.

    גל חום גדול הגיע לפתע ונשב עליו בחוזקה. "נעים להכיר, קיץ, עכשיו תורי", הודיע לו.
    הממשלה בקשה ממרקו שיוריד פרופיל. אנשים כבר קצת, איך לומר בעדינות...
    אל תקח את זה אישי, מרקו, את קיץ אנשים שונאים עוד לפני שהגיע ומחכים שרק ילך, אבל השילוב שלכם ביחד, אתה מבין.

    מרקו הבין מצוין.
    "אין שום בעיה, אני אזוז עכשיו ולהתראות בחורף!".

    הוא עזב, ואנשים הורידו את המסכה והביטו אחריו בעיניים דומעות. מזיעה.
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: מירער, שוקולד מריר, פררו רושה ועוד 29 משתמשים32 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מנוחה כהן
    מנוחה כהן
    וואו. אהבתי במיוחד את זה
  • 2 2K
    • ל
    סיפור מסכה מסוכנת לזקנה מסכנה
  • לילך אור //
    • שמיל, זה בעלי שיהיה בריא כי לאחרונה הוא התחיל להתלונן על כאבי גב, אמר לי לקחת כפפות. אז לקחתי, כמו אישה טובה. פעם החינוך היה שיש כבוד למילה של האיש בבית. כשהוא חזר לעיתון תקעתי את הכפפות בכיס החלוק. בזבוז ככה לשים כפפות, עדיף לבדוק איך האבקה שבתוכן בתור קמח לחלות של שבת.

    ירדתי למכולת. צריכה לקנות שמרים בשביל שאוכל להכין חלות, ואולי קצת קמח, אם הקמח שיש לי בכיס לא יספיק.

    אל תצעקו עלי, נכון שאני נראית זקנה, אבל אני רק חמישה לשישים, שאז זה חבורת סיכון. עוד כמה שבועות, אם הקורונה הקרציה הזו עדיין תשתולל, כבר לא אוכל כבר לרדת למכולת.

    את הפירוש של המילה קרציה אני יודעת מהשכנה שלי למטה, רוחמה קוראים לה. היא לא ידעה שעמדתי במרפסת ושמעתי כל מילה שהיא אמרה לבעלה דוד. היא אמרה עלי שאני 'קרציה', ומהר התקשרתי לנכד שלי נוחעם שהוא המייבין שלי ושאלתי אותו אם יש משמעות נוספת למילה קרציה, שזה ג'וק. כי ג'וק אני לא.

    הוא אמר לי שזה כינוי לבנאדם שמעצבן כמו ג'וק.

    אני מעצבנת? לא נעלבתי. רוחמה ג'וק בעצמה.

    פתאום באמצע הדרך נזכרתי ששכחתי לשים מסיכה, הדבר הענק הזה שמכסה את כל הפרצוף חוץ מהעיניים ואי אפשר לזהות אותך יותר. מהר בדקתי אם יש לי אחת בכיס, ומצאתי אחת מקומטת, כחולה יפה כזו. נשארה משבוע שעבר כשירדתי לראות מה קורה עם הצ'קל'קות למטה. לבשתי. מה אני אעשה, לא רוצה לפרנס את השוטרים המשועממים האלה שמסתובבים בכל פינה.

    ככה אני הולכת, ורואה מרחוק איש זקן עם שקית מהמכולת מתקרב. לרגע חשבתי שזה שמיל, אבל אז קלטתי שזה לא הגיוני. בעלי עסוק בחדשות שבעיתון, לא מעניינות אותו החדשות ברחוב או במכולת. האיש התקרב עוד, ואז ראיתי שזה דוד השכן, זה של רוחמה. בדקתי מהר את השקית, וראיתי את המעדנים האלו, המילקי שמילקי, וממש התאפקתי לא להגיד לו שזה לא בריא.

    אבל ממתי יש לו זקן לבן? לא זכור לי שהוא כזה מבוגר. ובדרך כלל הזיכרון שלי בסדר! כנראה יש להם צורעס מהבת הגדולה, זו שכבר לא גרה בבית, ולכן השיער שלו הלבין. אבל אז הסתכלתי עוד פעם, וקלטתי שזה בכלל מסכה שמכסה לו את הזקן במקום את הפה והאף. והתחלתי לצחוק.

    ככה נכנסתי למכולת, צוחקת לעצמי. מצאתי עגלה ושמתי על הידית שלה שקית שהיתה על הרצפה.

    נחמה, שכנה נחמדה מהקומה הראשונה, באה מולי עם עגלה עמוסה. יש להם כסף, לנחמה. "שלום".

    "וברכה", עניתי. "איזה יופי לראות אותך. מה נשמע?"

    "ברוך ה'". העיניים שלה הירוקות, זה הדבר היחיד שנשאר לראות מהפרצוף שלה, חייכו.

    "מסכה יפה", החמאתי. אולי אצטרך בהמשך עזרה עם השקיות.

    היא נגעה במסיכה שלה, שהיתה כחולה כמו שלי. "תודה".

    "תגידי", הייתי חייבת לשמוע את דעתה, "מה את אומרת על השכנים החדשים מלמעלה? הם סנובים קצת, לא?" נוחעם פעם הסביר לי שסנובים זה אלו עם האף למעלה והפה הקפוץ. "אפיתי להם את העוגה שלי של התותים, את בטח זוכרת שהבאתי לכם למשלוח מנות אחד כזה, והם בקושי אמרו תודה! וגם הבן שלהם הקטן, זה שקופץ בשלוליות, ממש לא מחונך. הוא נתקע בי באמצע שעליתי במדרגות ולא ביקש סליחה".

    היא רק הסתכלה עלי, ולא ענתה.

    "נו מה", התעצבנתי, "המסכה חוסמת לך את הפה? אין לך מה לענות?"

    במקום לדבר היא הורידה את המסכה. ברחתי משם. זו לא היתה נחמה.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מבט נוסף, ציפס קידס, מנוחה כהן ועוד 70 משתמשים73 //
    29 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דמבלדור
    אפשר גם מסכה מזוקנת לזקן מסכן, אם כבר...
  • 1K
    • כ
    סיפור לא רוצה להיות פה- חלק שני-סיום.
  • כנפיים //
    • כשאנחנו יוצאות מהבניין בתנופה, משהו מגרד לי מתחת לשמחה, ואני מעיפה מבט לתוכי.

    "אין לי כוח." הילדה הקטנה שבי, עומדת שם ומושכת בכתפיה.
    "אין לי כוח לבוא כל כך הרבה לקראת. אין לי כוח לדובב אותה, ולחכות שתתרצה לדבר על מה שהיה"

    הי! ואולי לי אין כוח אליה בעצמה? שתתבגר כבר.

    לרגע מתחשק לי להתעלם ממנה ולמשוך את האידיליה עוד קצת, אבל אני בכל זאת מציצה בה.
    הרי לא באמת חשבתי שכל המחסומים שלי יישארו על הספה בסלון.
    יש לי נסיון. הם לא הולכים לשום מקום בלעדיי.


    "וגם אין לי כוח להציג שהכל בסדר." היא ממשיכה, "זה היה קשה ומתיש, ואני כן הייתי במתח שהיא פשוט תברח מהבית. המחשבות שלי כבר רצו קדימה מאד ודמיינתי דברים ממש רעים, ועכשיו אין לי כוח."

    טוב, אז מה היא רוצה שאעשה? אני כבר קצת עצבנית.
    באמת! איך אפשר ככה?

    הילדה שאני נרתעת לאחוריה בשתי פסיעות גדולות, אבל מישירה אליי עיניים. היום היא כבר מעזה מולי.
    "פשוט תגידי לה את האמת".

    פשוט.

    היד של יעלי בתוך ידי, מזיעה קצת. אנחנו צועדות בנחת עד שיש לי אומץ.

    "תקשיבי רגע, יעלוש," אני עוצרת ומסובבת אותה אלי, רוצה לראות את העיניים שלה.
    היא מסתכלת בי בסקרנות.

    "אני אומרת לך את האמת. אין לי כלכך כוח.
    אני עייפה, ואין לי כוח לשכנע אותך לדבר על מה שמפריע לך ולהיות הכי נחמדה, ולנסות לדבר כל הזמן, שלא נשתוק. אז פשוט תדעי, שאם את רוצה לדבר על משהו, את יכולה. לי זה טוב גם אם אנחנו מטיילות לנו בלי לדבר על כלום."

    זהו. אמרתי את זה.
    הילדונת שבפנים עומדת על קצות אצבעותיה, מציצה מאחוריי במתח לראות איך יעלי מגיבה.

    "טוב" היא אומרת בפשטות, ונימה קלה של תמיהה מתלווה אל המילים.
    "אני יודעת שאני יכולה לדבר, וברור שלשתוק".

    האוויר הקריר מלווה אותנו בנחת, ואני מרשה לעצמי להרגיע.
    לאורך הרחוב יש שקט נעים, וכיף לי ללכת עם הילדה הזו, שמלהגת לצידי.
    "כיף לי איתך" אני אומרת לה.
    "גם לי כיף," היא מחייכת, אבל רק לרגע.
    "תמיד כשאני איתך או עם אבא לבד, כיף לי. אבל בבית לא כיף לי"
    "אף פעם?"
    "כמעט אף פעם"
    "למה?" אני מופתעת באמת.
    קצות העצבים המרוטים שלי מתחילים לעקצץ. אני ממש עייפה.
    "את כלכך אוהבת לשחק שחמט עם יונתן, ולקשט מחברות עם שבי, ולפטפט עם יוסי ודידוש, זה משהו שאת ממש אוהבת לעשות!"

    "אבל אני לא יכולה שכל היום אומרים לי מה לעשות!"

    את לא יכולה שכל היום אומרים לך מה לעשות!!
    משהו מתפלץ לו אצלי בפנים, הילדה שבי שוב כאן, עם שתי ידיים על המותניים, והיא פשוט צורחת.
    כל היום!!! כל היום!!!
    היא מחקה את קולה של יעלי בציניות דוקרת, ואני מהבהבת לה עם העיניים.

    זה לא עוזר לי.

    כל היום! כל היום!
    ומה עם עשרות הפעמים שעצרתי בעצמי מלהעיר ולבקר?
    שום דבר לא שווה!! כל היום אומרים לה! כל היום!
    היא פשוט איבדה שליטה, וזה לוקח ממני כלכך הרבה כוח, שאני תופסת בה בחיבוק גדול, שתירגע, ומושכת את יעלי איתי לספסל הקרוב.

    השם, תן לי כוח לכל זה. אני רוצה להיות איתה. איתה ואיתי. באמת להיות. רק להיות. אחר כך נראה מה הלאה.

    עכשיו כשאנחנו יושבות, וגם ההיא מתחילה לנשום, אני מסתכלת ליעלי בעיניים.
    "כל היום?"
    השאלה שלי שקטה, מנסה להרגיע את כולנו.

    "כן!" גם אצל יעלי הסערה בעיצומה, "אני חייבת ללכת לבית-ספר, ושם כל הזמן אומרים מה לעשות! ואני חייבת להכין שיעורים, ואני חייבת לסדר את המשחקים אפילו שאני לא שיחקתי, ואני חייבת לעזור כשמבקשים, ואני חייבת להרים לכלוכים שלא אני זרקתי!"

    בומפס.
    המחסום ההוא, עם משקפי מצבט מוזהבים, מגחך אל יעלי בהבעה יודעת כל ובלי להקשיב.
    חיים רגילים של כל ילדה, לא? את עוד תתגעגעי לימים האלו, בהם כל הדאגות שלך בחיים היו שאלות בתורה ולגו לאסוף...

    מוזר, אבל דווקא בגללו, אני מצליחה לשאול עכשיו-
    "ומה היית רוצה שיהיה?"

    הוא משלב ידיים במורת רוח, ואני עוקבת אחריו בעיניי כשהוא פונה לשתות קפה בחדר המורים.

    "שאני יחליט על עצמי לבד. אני רוצה להחליט מתי אני ישנה ומתי אני אוכלת ומתי אני מכינה שיעורים ומערכת, ואני לא רוצה לסדר מה שלא שייך אלי! וגם לא ללמוד מקצועות שלא מעניינים אותי! וגם לא ללכת כל יום כל יום לבית ספר! למה שלא נעשה חינוך ביתי, אמא?"

    נו, באמת! דלת חדר המורים נפתחת כדי חריץ, אבל נסגרת מיד.

    אני שותקת.
    יעלי ילדה כלכך בוגרת. חכמה ואחראית. והרצון הזה שלה, אם להודות על האמת, לגיטימי כלכך. בבית הספר היא מתפקדת נהדר, ובכל חמשת שנותיה שם, לא קיבלתי עליה תלונה אחת, אבל הלימודים שם לא באמת מאתגרים אותה. יש אלף תחומי עניין אחרים, שיכולים למלא את יומה.

    קשה להיות חכם, שקול ורציני, להבין את העולם היטב, להרגיש אותו חזק, ולהיות כפוף להכתבות על כל צעד ושעל.
    אני יודעת שזה קשה לה. לא מהיום.

    "היית רוצה לנהל את החיים שלך כמו שהמבוגרים עושים, בעצם?"
    "כן!"
    "אבל יעלוש, אין לזה סיכוי! את יודעת את זה! אי אפשר לעשות בחיים רק מה שרוצים!"

    הו. סוף סוף!
    ההוא חדר המורים מרים אגודל לאישור.

    "אני יודעת" מובס. "אבל אני בכל זאת רוצה."

    נו, אז את רוצה. ואי אפשר. הבנת?
    הילדונת שבי מוציאה לה לשון, ואני מסמיקה במקומה.
    החיים מכתיבים אחרת. אי אפשר! שמעת פעם את המושג הזה?
    תפסיקי לדמיין!
    באמת! את כזו ילדה קטנה?

    אני עצמי עדיין שותקת. אין לי שום אפשרות לתת לה את מה שהיא רוצה כלכך.
    משפטים רצים לי במוח, ונמחקים כל אחד בידי קול אחר.
    מה כבר אפשר לומר לה?

    כל הידע החינוכי שלי סוגר עלי כמו סורג, ואני נתקלת ונתקלת בו.
    גבולות!
    באנג!
    ילד צריך לדעת את מקומו!
    אחח...
    לא תוכלי לשנות את המציאות!
    אאוץ!
    את רק מפתחת בה אשליות!
    דייי!!
    צודקים אתם כולכם. חכמים ונבונים, אבל שוב להעמיד את מראת העובדות מול עיניה, נשמע לי כמו קלישאה.
    אני לא אוהבת לדבר קלישאות.

    אני מרימה עיניים לשחור שפרוש מעלינו.

    השם, אתה בראת את הילדה הנהדרת הזו. עם כל מה שהיא. אתה ידעת שלא יהיה לה קל.
    ואתה מכיר אותי. עם כל מה שאני, והקולות והמחסומים שאיתי.
    מה אתה מצפה מהאמא שאני?
    מה כבר יש לי לתת לה עכשיו?

    מסתכלת ביעלי שלי. עיניה הגדולות נעוצות בנקודה נעלמת, והיא חולמת לה.

    ופתאום אני יודעת.

    פתאום אני נזכרת בדבר האמיתי, לוקחת נשימה עמוקה, ו...צוללת.

    "אם היית מחליטה על היום שלך," אני אומרת ליעלי, "היו לך המון דברים מרתקים לנסות, לא?"

    "בטח!" היא מתעוררת, "הייתי בבוקר קמה, מתפללת ואוכלת, ומיד אחר כך הייתי כותבת את ההצגה שהתחלתי לכתוב בחופש. בעשר הייתי עושה הפסקה, ואז הייתי מנסה את ה"אוריגמי דמויות". מאז שקיבלנו אותו מסבתא, עוד לא פתחתי אותו.
    אח"כ הייתי עושה שיעור ביאורי תפילה. את זוכרת שהתחלנו אותו לפני שנה וחצי?"

    בטח אני זוכרת.
    אחרי תקופה של תפילת שמונה עשרה בכיתה, סיפרה לי יעלי ברצינות ודאגה, שהיא לא מתפללת. לא מתפללת? נבהלתי אז מאד. 'מתפללת בפה כן,' היא אמרה לי אז, 'אבל לא בלב.'
    אחרי שיחה ארוכה קבענו חברותא לשיעור ביאורי תפילה של בית, 'כי בשל בית הספר מלמדים פירושים ורעיונות לכל מילה, אבל לא מסבירים טוב את העניין או מה הבקשה' כך יעלי של כתה ד', ומאז שהיא מבינה באמת את רוב רובן של המילים שהיא אומרת, הסידור נהיה חבר טוב שלה.

    אז עכשיו היא רוצה להמשיך בלימוד עצמאי.

    "כן. הוסיפו לנו קטעים אחרי התפילה מאז, והרבה אני לא מבינה."

    יעלי ממשיכה לטוות את חלומותיה הורודים.

    "אחרי ביאורי תפילה אני מאד רוצה ללמוד לעשות תיקוני תפירה, וגם לבנות ערכה של מערכת השמש בקטן, שכל ילדה תוכל להשתמש בה ולהבין טוב בשיעורי טבע איך הכל עובד."


    "תכיני ערכות לכל הכיתה?" אני תמהה, אבל היא לא מתבלבלת.

    "אני רק אכין ערכת חומרים, והוראות הכנה, וכל אחת תכין לעצמה את הערכה. זה גם יותר כיף. יותר נעים לצבוע את כוכבי הלכת כמו שאת מחליטה, לא?"

    "בטח שכן!" אני מאשרת בהתלהבות.
    הילדה עשירה ברעיונות, ואני משתתפת איתה בכל לב. נושא העצמאות בסדר היום נדחק על ידה לקרן זווית.
    עולה גם רעיון ההצגה שהיא מתכננת ליום הולדת שישים של סבתא, וגם ריענון מדורי הקו המשפחתי שפתחנו, לה ולאחיותיה.

    אנחנו מפטפטות במרץ את פרטי חלומותיה, עד שאני שמה לב לשעה שמתאחרת.

    "אז מה עושים יעלי?" השאלה מחזירה אותה אל המציאות, שמחה בהרבה.

    "איך נדאג שלא תרגישי ככה גרוע, למרות שרוב היום שלך, לא הולך כמו שהיית בוחרת, והחלומות שלך יצטרכו להתגשם לאט אחר הצהרים, כי חוק חינוך חובה לא הולך כרגע לשום מקום?"

    "חינוך ביתי הוא לא נגד חוק חינוך חובה" היא לא פראיירית, אבל קורצת לי מיד כשהיא שומעת את האנחה שלי.
    "אני יודעת שאי אפשר אמא. אבל נגיד פעם בחודש לקחת יום חופשי, את מרשה?"

    אני מסובבת את הראש מכל מנחות ההורים, כשאני מאשרת את הבקשה.

    "ומה עם האוכל? מה לא טוב לך עם מה שאת אוכלת שאת רוצה להחליט לבד?"

    " אהם... האוכל לא באמת אכפת לי."

    "ובקשר לסדר?"

    "למה אני צריכה לסדר מה שלא שייך לי? שכל אחד יהיה אחראי על הדברים שלו, ועל מה שהוא בילגן!"

    לוקח לי רק שנייה כדי להבין שאין על מה לדבר.

    "לא מותק." אני אומרת "בבית שלנו כולם אחראים להכל.
    ככה אבא ואני החלטנו, וכרגע זה ככה. אני אשמח מאד שתקחי אחריות על הבלאגן שלך, אבל זה לא יפטור אותך מלעזור עם בלאגן של אחרים. ובאופן כללי, יעלי, עזרה שאבא ואמא מבקשים, צריכים לתת. אם מבינים את זה, ואם לא."

    היא שקטה ומקשיבה.

    "ועוד משהו. את תמיד יכולה לדבר על מה שקשה לך. אבל אחרי שעשית מה שביקשו ממך, לא לפני."

    יעלי מסתכלת בי ברצינות.

    "את חושבת שאני צריכה לבקש מאבא סליחה?" רצינות אחראית בקולה, ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה לענות לה.

    "מה שאת מבינה, בובה." אני מחייכת אליה, וכל האהבה שבעולם, גואה בי. "אני בטוחה שזו החלטה שאת יכולה לקבל לגמרי לבד."

    חיוך משוחרר מאיר את פניה. היא שמחה כל כך, ונראה כאילו גבהה הרגע באיזה סנטימטר או שניים.

    אני נושמת עמוק, ומגלה את הילדה שבתוכי מיישרת גם היא כתפיים, מחבקת את המילים שלי חזק, ומזדקפת.
    • תודה
    Reactions: המושלמת$$, RACHEL PSHITIK, אמא ועוד.. ועוד 58 משתמשים61 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דיונון
    מיוחד! נישת ספרות די נדירה, שבקלות אפשר לחשוב שהיא מבולבלת, מסובכת, מתוסבכת, מעצבנת, מתישה ולא...
  • 2 2K
    • A
    סיפור הבית של החרדים
  • anotherית //
    • מוישה, ירושלמי מבוגר ולבבי, איש טוב היה,
    אממה, התמזל מזלו לגור במרכז העיר.

    ומוישה, שבנוסף להיותו טוב לב, היה גם איש עסקים ממולח. החליט למקסם רווחים מכל הכיוונים.

    'עצמון, צ'מע'. הוא דיברר לליבו, 'אם אני גר במרכז העיר, בוא נפתח את דלת ביתי לרווחה ומי שעובר באזור, יוכל להיכנס, לשתות משהו, לנוח, לפגוש חברים'.
    'נעבוד קשה, אבל גם נרוויח מזה. נעשה עסקים עם מי שנכנס, נכיר אנשים חדשים, נחפש הזדמנויות'.
    נטוורקינג חוטי.

    וכך הווה.
    אורחים באו ונכנסו. מכרים עברו בסביבה וביקרו לארוחת צהריים, ארוחת ערב בביתו מנתה עשרות איש.
    ומוישה עבד קשה וכרכר סביב אורחיו ימים שלמים. הכין אוכל, הגיש בארבע עוגה ותה לכל דורש ואירח. עשרים וארבע שבע.
    אוכל שתיה לינה.
    מוישה, היה שקוע מעל ראשו בתחזוק מפעל ביתו, ושכח מזמן שפתח את ביתו לצרכי פרנסה. ביתו הפך למפעל חסד ענק.

    והעולם, שכח גם כן. השאירו לו תודות פה ושם, תלו לו על דלת ביתו שלטים עמוסי לבבות, אבל יחד עם זאת, הדרישות עלו וגברו. התלונות הגיעו בהתמדה, וחסרי בית עברו להתגורר בתוך ביתו. הכל חינם. מה רע.
    חרדים בבית.

    והוא, היה טרוד בלעזור לכולם, שמע את צרותיהם של כלל ישראל, רץ מרב לשני לשאול שאלות שעלו, מילא את בקשותיהם של אורחיו וייעץ לכל הבא. צרכי עמך מרובים. והוא נהיה שליח.

    יום אחד פונה הרבנית מוישית לבעלה שיחי' ומסבה את תשומת ליבו למצב, היא כמובן, שמחה מאוד שהוא שליח ציבור, וחסד זה דבר גדול תמיד, אבל שישים לב שהוא התחיל את כל זה לצרכי פרנסה, והמצב כרגע הפסדי ואולי שיאות לעשות משהו בעניין.
    מוישה ישב וחישב וגילה שנוות ביתו צודקת.

    יום למחרת תלה על דלת ביתו שלט שבו כתוב, שביתו נשאר פתוח לרווחה, וכל הרוצה מוזמן פנימה, ובשמחה. דבר לא השתנה ביום יום.
    אבל הרוצה לעבור להתגורר בתוך ביתו, יצטרך מהיום לשלם דמי טרחה מינימאלים של חצי זלוטי ביום.

    ויהי ערב, והעיר כולה מוצפת פאשקווילים נגד מוישה ומכתבים להנהלה.
    • תודה
    • וואו!
    • כועס
    Reactions: מנחם דרורי, devMode, HP מעצבת ועוד 50 משתמשים53 //
    22 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yonatanr
    אכן. עכשיו זה בהחלט נראה אחרת לגמרי. ועל זה נאמר - ההר הוליד עכבר. תודה לבעלי האתר על שנענו...
  • 3K
    • מ. י. פרצמן
    ביקורת ספרות עולם נכה / בתיה ענה
  • מ. י. פרצמן //
    • קישור לבלוג: ביקורת ספרים / עולם נכה / בתיה ענה



    ביקורת ספרות: עולם נכה - בתיה ענה / מאת: מ. י. פרצמן


    יש אנשים שלוקחים אותנו לחו"ל.

    יש אנשים שלוקחים את חו"ל אלינו.

    בתיה ענה, מחברת הספרים "עולם חירש" ו"עולם נכה", קרוצה מהסוג השני. בספרה "עולם חירש" היא לא ניתקה אותנו מהעולם שלנו, לא גרמה לנו להתנתק מהמציאות: היא הביאה את העולם האחר, השונה, אלינו פנימה. אל תוך המציאות היומיומית והשגרתית שלנו, גרמה לנו לפקוח עיניים ולהגיד: וואו. פתאום אני מכירה את חו"ל.

    כשקראתי את עולם חירש, ספרה הראשון של בתיה, חשתי פתאום הזדהות חדשה ועמוקה כל כך עם העולם המיוחד שסובב את חיי. מהיכרותי עם ילדי חינוך מיוחד, הרגשתי איך הספר באופן מוחשי פותח לי חלון חדש של הבנה, וגורם לי להבין אותם טוב יותר. בכתיבתה הסוחפת, הצליחה בתיה לגרום לי לשנות הרבה תפיסות.

    זו הסיבה שכשפתחתי את עולם נכה, מוכנה לעוד שעות של החו"ל המוכר והמאתגר, נכונה לי הפתעה: זה לא היה החו"ל שהכרתי.

    הספר השני, בשונה מהראשון, לא גרם לי לגלות דברים חדשים על עולמם של השונים ממני. הוא לא פקח את עיניי ולא הכניס אותי בחמלה לתוך חייהם של ילדי החינוך המיוחד.

    הוא הכניס אותי לחיי שלי.

    בתחילה לא הבנתי מה מפריע לי בספר. לכל אורך הקריאה עוד חיפשתי את החיבור לעולם של השונה, לעולם של המיוחד.

    רק בסוף הקריאה הבנתי. עולם נכה הביא לנו הצצה לעולם המיוחד שנמצא ממש כאן, החו"ל שבתוכנו.

    פתאום הספר לא דיבר על 'ילדה ששומעת בעולם עלום שבו כולם חירשים'. הוא לא דיבר על ילדי החינוך המיוחד שמקוטלגים כ'שונים, מיוחדים'. הספר דיבר על כאן ועכשיו. על המציאות שלנו, בה כל כך הרבה ילדים סובלים מבעיות קשב וריכוז, וקשה להם, פשוט קשה להם, לשבת במקום במשך שיעור שלם.

    הספר דיבר על החו"ל שלנו. הוא לקח בעיה מוכרת, עממית כמעט, שמתרחשת לכחמישה עד עשרה אחוזים מתלמידי בית הספר, והקצין אותו כדי לגרום לנו להבין את הפרדוקס.

    זה מה שגרם לו להיות שונה מעולם חירש. זה מה שגרם לי להבין לא רק את הסביבה שלי, להבין את עצמי.


    // הרקע בספר

    למרות העובדה שהספר ניסה להקצין את המציאות היומיומית שלנו, ולא לקחת אותנו לעולם חדש, עם זאת בעיניי היה מקום לסחוף אותנו עוד קצת לעבר הבלתי מוכר. הספר היה מציאותי מדי, שום דבר בו לא היה ממש שונה. נכון שכל 'הלך' הפך ל'נסע', וכל תנועה פשוטה נעשתה בסרבול, אבל זה לא היה קוסם. זה היה עממי מדי. כשאנחנו קוראים ספר על עולם אחר, אנחנו רוצים להרגיש בעולם אחר. הספר "עולם נכה" לא עשה את זה. אפשר היה להקסים אותנו עוד לעבר השונה, גם כשבעצם משאירים אותנו באותו עולם.

    // שינוי הגיבור

    מלבד הרעיון המיוחד של ההצצה לעולמם של ההיפראקטיביים, הספר מתאר התמודדות נוספת של אשתו של ההיפראקטיבי: שבי. שבי, שבתחילה מסתייגת מכל העולם המוזר והבלתי מוכר לה, לומדת לאט לאט להכיל את בעלה, לאהוב אותו כמו שהוא ולקבל את שונותו. בסוף הספר היא אפילו מתחילה ליהנות מהמצב.

    איכשהו, למרות העובדה שהשינוי נעשה לאורך כל הספר, השינוי שלה היה מהר מדי. הקטעים שבו ראינו את השינוי היו ברורים, אפשר לומר שאפילו כמעט בוטים. שבי באה וסיפרה לנו (בחינניותה הכובשת, אין להכחיש, היא סיפרה את זה טוב) שהיא עתידה לעבור שינוי. אני לא רוצה שתספרי לי את זה, שבי מתוקה. אני רוצה לראות את זה.

    במקרה הצורך, אפשר לשלב טיפין טיפין של רמזים מראש. לא קטע שלם שמספר "שלום לכם, קוראים יקרים, בפרק זה אני עוברת שינוי".

    // סגנון הכתיבה

    הכתיבה של רוב הספר נעשית על ידי שני בני הזוג, בגוף ראשון. פרקים כותבת שבי, פרקים כותב צבי. השפה עממית ופשוטה, קולחת וזורמת, אצל שבי אפילו מעט תמימה ונאיבית. אלא ששתי הכתיבות הן באותו סגנון. אין שינוי בין הכתיבה של בני הזוג השונים כל כך. ניכר כי הסופרת, בעלת כישרון כתיבה חביבה וקולחת, שכחה לחשוב על כך שהם אלו שכותבים, ולא היא...


    ספר שלישי? האם הסדרה תהפוך לדמוי-טרילוגייה? לא בטוח. מה שבטוח הוא שנותרתי עם הרבה תובנות ונקודות למחשבה. ספר מצוין ומומלץ ביותר. תודה.
    • תודה
    Reactions: ברסלבית148, ❤️אילולה❤️, אבן דרך ועוד 34 משתמשים37 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פ
    פירי
    אני כן הרגשתי קצת תחושת מיצוי. איכשהו הסגנון כבר היה צפוי. בעולם חירש כל "מדבר" הפך ל"מסמן"...
  • 4K
    • A
    ביקורת ספרות מישהו כמוני - מיה קינן.
  • anotherית //
    • מישהו כמוני - מיה קינן.

    ספר מעולה, סיפורים סיפורים, מבית היוצר של מיה קינן.
    ברובם התפרסמו במוספי סיפורים של יתד נאמן, קצת מאכזב.

    מאוד מאוד קינן, מאמינה שאם הייתי קוראת אותו בלי שם, היה לוקח רגע להבין שזה היא.
    לטוב ולמוטב.

    לטוב,
    כי היא פשוט כותבת טוב. ברמה, סיפורים טובים אחד אחד.
    בלי שגיאות, כל מילה מחושבנת, כל הגיה נרשמת.
    פוגעים בדיוק בלב ליבו שלי העניין.
    משופשפים.
    מתקתקים, ובעניין, up to date.

    חלקם מחנכים, (מכתבים מהקבר)
    וחלקם מלאי נקיפות מצפון. (נובהרדוקר מניו יורק)
    חלקם מעודדים, (שאלה קשה),
    וחלקם מחזקים. (המכולתניק מארקנסו)
    חלקם דמיוניים, (ממלכת ירושלים)
    וחלקם מציאותיים להחריד. (הקרון האחרון)
    חלקם משלבים את שתיהם. (סוד הצמצום)
    כולם כבדים.


    גיבורים מושלמים, איפיונים מושלמים, בחירות מושלמות ונקיפות מצפון מושלמות.

    תיאורי רקע מעולים.

    ולמוטב,
    כי היא פשוט כותבת טוב. ברמה, סיפורים טובים אחד אחד.
    בלי שגיאות, כל מילה מחושבנת, כל הגיה נרשמת.
    פוגעים בדיוק בלב ליבו שלי העניין.
    משופשפים.
    מתקתקים, ובעניין, up to date.

    חלקם מחנכים, (סוד הצמצום, מכתבים מהקבר)
    וחלקם מלאי נקיפות מצפון. (נובהרדוקר מניו יורק)
    חלקם מעודדים, (שאלה קשה)
    וחלקם מחזקים. (המכולתניק מארקנסו)
    חלקם דמיוניים, (ממלכת ירושלים)
    וחלקם מציאותיים להחריד. (הקרון האחרון)
    חלקם משלבים את שתיהם.
    כולם כבדים.

    גיבורים מושלמים, איפיונים מושלמים, בחירות מושלמות ונקיפות מצפון מושלמות.

    תיאורי רקע מעולים.

    אבל לפעמים זה פשוט מידי הרבה.
    האמת, שתמיד זה מידי הרבה.

    מידי הרבה אחיזת ראש, מידי הרבה שלמות.
    מידי הרבה תיאורים טובים.
    מידי הרבה חינוך.
    מידי הרבה דרישות.
    ומידי הרבה נקיפות מצפון.

    נכון שכיהודים דתיים, אנחנו שואפים למקסימום, או לפחות רוצים לשאוף למקסימום.
    אבל לפעמים זה קצת מלאה.
    ובספר הזה זה בולט מאוד. מידי בולט.
    הוא כל כולו מוסר, והסיפורים הדמיוניים בסוף בעיקר.
    כבד. מאוד מאוד כבד.

    מילא ספר שזה מטרתו, והוא מלא בהמון אקשן ורקע חוץ מזה.
    ולדעתי, בספרים הראשונים שלה, כל זה היה טבעי יותר, עכשיו הרגיש קצת מאולץ.
    לא ארחיב בעניין, כי זה הורחב באין ספור במות פה, לאחרונה.
    אבל הספר כולו היה מסר, ללא עלילה משנית.
    המסר היה העלילה.

    היה נסבל יחסית, כי הכתיבה טובה. מאוד.
    והמסרים טובים. אין אפס.


    דבר נוסף שהכביד היה התיאורים הארוכים אחרי כל ציטוט.
    נכון, זוהי צורת הכתיבה שלה, אבל הפעם זה הילאה קצת.

    ("בדיוק. מה קרה" מאשר חנני, מתלבט אם להכין לעצמו קפה שחור. שתי סוכות פרק הערב, אחת אצל חמותו ואחת אצל הוריו, ובלי כוס קפה לא יצליח לפרק גם את זו שלו. מצד שני, בהתחשב בשעה, אולי נכון יותר להשאיר את העבודה הזו למחר? - חנני - שאלה קשה.)

    תכלס,
    הסיפורים שהכי אהבתי,
    שאלה קשה - סיפור על בחור לא חכם, ובחור נוסף שלא מרגיש. האינטרקציה בין שניהם, והאינטרקציה עם אלוקים.
    כתם - סיפור על יהודי שאביו היה נאצי, וכילד קטן הוא זרק אוכל לתוך המחנות, כל חייו פחד שיגלו את זהותו של אביו.

    תודה מיה קינן. היה מלמד לקרוא.
    • תודה
    Reactions: brachy 100, מנחם דרורי, SHIRAMASH ועוד 35 משתמשים38 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לכאורה.
    לא קראתי את הספר הזה, אבל לא מזמן סיימתי לקרא (פעם שנייה) את אדמה פראית. ושם היה הרבה מן הזן הזה...
  • 803
    • ע
    סיפור מאא, טרטרת אותך, מכל הלב ‏‏
  • עכביש //
    • השעה 13:00
    אחת לפנות גיהנם.

    מהבוקר מטפסת חני-קה במעלה ריאותיי העשנות.

    אני מגרד מול האונה השלישית, משחזר במודע את מה שעבר עלי היום.
    אוי, קשה.

    תהרגו אותי, לא יודע מה ישלו למזא נגדי.
    קמתי בבוקר, כולי מואר, חף מפשע.
    קיפפתי כוס, הוצאתי סיגריה, לקחתי שאכטה.
    אני בא לנשוף, והשד יודע מי עורר אותו מרבצו, הוא הסתער עליה ודחף לי אותה חזרה בכח, עד שהבנתי שאני בעצם מוטציה של נאד מים מלוחים.

    שוין, כבר אמרו, צרות של עשֵׁנים.
    "יש צרות יותר גדולות" אמר פעם סיני זקן, ומיד מת מקורונה.
    וזה נכון. איך אני יודע? הצחקתם אותי.
    אני יש לי השן-זקונים שלי.

    התכשיט, מאז שהיא באה, היא והבינה-יתירה שלה, היא עושה רק צרות.
    ובצרורות.
    צרורות שנשלחים בשיירות-מצויות לכל תא עצבי בלסתי המסכנה.
    מה אומר ומה אדבר. כאבי שיניים לאו כלום הוא, כמ"ש שיננא חטוף, ושן בינה עולה על כולנה.
    אוי זה קשה.
    אוחחחח,
    "מי שלא חווה כאב שיניים לא חווה כאב מימ.. אייי!" אני נוהג לומר ולהיתקע.
    זה לא צחוק, לילות אני לא ישן , ברצף!.

    שינוי אחד מרגש הוא תוצאה ישירה של תקופת הכאב הזו.
    יושבי הפורום המצומצם "ספסל בַּחינה", - בית הדין האזורי בצ'חונה, החלו להסתכל עלי בעין עקומה-שטוחה מאז החלו לראות אותי חוזר מהמכולת של שלומו עם בקבוקי עארק קטנים.
    "סוף סוף הבין משהו, הקולינמל".


    כשכלו כל הקיצין התקשרתי למאוחדת, קבתיתור.

    "יש לי מאוחדת שיא, כן! אהה", הודעתי למוקדנית בהתרגשות.
    וברוך השן תודה לקל לא עלה הרבה. נשאר לי משהו עבור "מנוי פרוג".

    אבל מה אני מלאה אתכם, לקצר?
    טוב, אני מקצר.

    בשעה היעודה, אחת לפני גיהנם, יצאתי מהקונכיה, אוֹפוֹ המושטים והסלומון, בין השניצל-פרוסות למגנום.
    יצאתי כשכולי גליד קרח, היישר אל המחבת הרותחת, המכונה "עולם הזה".

    ואם אמר איזה משגיח, עולם הזה זה הבל. נו, כבר אמר קהלת הבל מהביל.

    ירדתי למדורכוב, והחילותי מהלך.
    לא הסתכלתי לכיווני, עצמתי עיניים והחילותי מערבב את העיסה הדביקית של זיעה וחול. ימין - שמאל - ימין - שמאל.
    הגעתי לתחנה הלוהטת, מלהטט בין עשרות אנשים מעוטלפי קורונה, מעולפי יזע.
    עליתי.
    לעיתים מצאתי את עצמי ממשש אחר קו התפר בין מסיכת-כינים לחתימת זקני, ופוצח בגירודים קצביים לקול צלילי הפרסומת ברדיו הזה של האוטובוס "מאאאוחדתיתך מכוללב".
    בתחנה הנוכחית התקדם לעבר מרחב שני המטר שלי גוש בשר אימתני ושחום, עירום ממסיכה או כפפות.
    טסתי משם מיד כמטחוי שיעול או אפצ'יק.
    מי יודע.
    בתחנה הבאה הסיוט עבר מוטציה, ירדתי מהאוטובוס ועברתי לרכבת הקללה.

    עליתי.
    התקשרה ממאוחדת.
    "- אדון שטרכנוביץ?",
    "כן"?
    - "היה לך תור היום בשעה 14:00"....
    "היה??", כך אני. "עכשיו אחת וחצי!!, את רוצה שעון?, מה? מי? מו?" (שוקל כאופציה מרעה בשדה קוצים).
    - "אה, הרופא, ד"ר חמדולילילה, בצום, גומר מוקדם היום".

    ווזז'...גגג...ררר... אני מתחיל למחזר ריר, נזכר שבקרת הנוזלים כבר התריעה לפנות בוקר על מיצוי כושר ההתלחלחות, אין לי די בשביל עצבים, כל המשאבים על הזיעה.

    - "מה יש, מה קרה?! אדון שטרכנוביץ', מישהו עובד אצלך??", "התור מבוטל! פסיק-נקודה-אימוג'י. ולא יעזור בית דין!"
    אני הלום קרב. מפגע בודד. נפגע חרטה.

    - "הלו, שומע?"

    #קולות לעיסה#

    - "אני לא יכולה לקבוע לך תור אחר"

    #קול מציצת לשד עצם#

    - "מצטערת, באמת!"

    #צליל בליעה#

    - "אלו הנהלים".

    בעעע.

    ---

    אבל יודעים מה? אני שמח, לפחות אני במאוחדת.

    תארו לעצמכם הייתי במשותפת.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: undo, מבט נוסף, אלפי תודות ועוד 34 משתמשים37 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יאן
    זה היה נפלא אכן אתה בחור שנון אל תיתן שיעקרו לך אף שן שלא תצא בשן ועין
  • 2 1K
    • RACHELIZ
    סיפור מי אלי יגש
  • RACHELIZ //
    • אני יורדת במדריגות בואכה הכותל. המסיכה מציקה. חמה ומהבילה.
    מידי פעם מורידה אותה לסנטר ומעלה כשרואה שאוטוטו מתקרב מישהו.
    אני פוסעת אל עבר השמירה, מעבירה יד מול מכונה מרובעת המזכירה לי את המכשיר שסופר קמ"שים בכביש.
    36.4. ב"ה. אני בריאה.
    עוברת הלאה. מתקדמת אל מקום המקדש.
    כל הרחבה מתוחמת. גם העליונה. הרגשה מוזרה מטפסת לי במעלה הגב.
    אני ממשיכה. עוברת על פני המתחמים. רוצה את הכי קרוב.
    בין המעברים עומדים שומרים לבושים בכתום. כנראה סופרים אנשים בעיניים.
    רוצה להיכנס למתחם של הקיר. גברת, הכל מלא. אי אפשר.
    אני? שאני לא אעמוד ליד הקיר?
    טוב, אם הקורונה הזאת לימדה אותי משהו אז היא לימדה ש: זה מה יש.
    נכנסת לאחד לפניו.
    דווקא מרגיש קצת יותר אינטימי לשבת ככה עם מרווחים. יותר פרטיות. יושבת מול סדין לבן. אף אחד לא מפריע לי בעין.
    מתפללת ערבית ובבקשה, אבא, תיקח את הקורונה הזאתי! נמאססס לנו!

    מצלמת תמונה למזכרת - נוסיף לאלבום הקורונה שאולי נעשה אי פעם - ויוצאת.
    מרגישה שחסר.
    חסר לי לחוש את האבנים המחוספסות הענקיות האלו, שתופסות בזרועות חסונות את התפילות והדמעות ומעלות ללמעלה.
    פתאום חושבת גם עליו, על הקיר:

    מי אלי יגש
    מי אותי ישק
    מתאווה ומשתוקק
    לשמוע את הבכי המתרפק
    המתפרק
    לחוש את היד המלטפת
    הראש המורכן -
    מוכן
    מי אלי יגש
    מי אותי ישק
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הופ!, הנף מקלדת, דמבלדור ועוד 33 משתמשים36 //
    21 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    היום למדנו שאין חינם...
  • 2K
    • הדוויג
    דיון הכתב וההקבלה
  • הדוויג //
    • שלחתי את השיר 'בכל לבבך' (שפורסם באשכול סמוך) לידיד שהוא משורר מוערך, וכה כתב לי (לאחר ששאל בעדינות אם ארצה לשמוע את דעתו בגילוי לב):
    'אני חושב שמרוב שיבוצים (שחלקם מתוחכמים) אני לא מרגיש את הסיפור או האמירה או הרגש שאתה רוצה להביע כאן.​
    כקורא, זה עובר לידי וחבל לי.​
    הייתי מעדיף יותר עברית, ישירה ובועטת (אפרופו השיר) מאשר מסך השיבוצים הזה. או לכל הפחות, אם החלטת בכל אופן ללכת על משלב מליצי תנכ"י, לאזן את זה בצירופים מקוריים משלך'. עכ"ל.​

    ואם לומר את האמת, כשכתבתי את השיר, היה זה מתוך רגש עז של התמודדות, וחשבתי שאני מעביר לקורא את הרגש הזה. אך כשאני קורא עכשיו את השיר אחרי כמה ימים, אני לא מצליח לראות רגש עז. אני רק רואה יצירת הקבלה מבריקה ומרהיבה.
    אני נזכר שהיו ביטויים נוספים ושורות שמחקתי בעריכה, כי הם לא התאימו לקונספט של ההקבלה. אבל כמו שבשירים מחורזים פעמים רבות האילוץ לחרוז מפחית מעוצמת ההבעה, כך לתחושתי גם ההקבלה.
    ומצד שני, שיר לא צריך להיות רק מבטא ומביע, הוא צריך להיות גם יפה.

    אז בואו נדון על זה עכשיו עד שיצא עשן לבן.
    חלקכם תאמרו - שיר צריך רק לבטא את הנפש.
    חלקכם תחלקו בתוקף - הפרמטר העיקרי בשיר, הוא שיהיה יפה.
    ובסוף נסכים כולנו שצריך למצוא את נקודת האיזון.
    סבבה?
    • תודה
    • חחח
    Reactions: AUVI, הוריקן, דיונון ועוד 18 משתמשים21 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ"ם
    מ"ם
    עלובה הנטיעה שנוטעה מעיד עליה... בכל מקרה, ממליץ לכל אחד לקרוא את כל הדיון שם, למרות אורכו...
  • 370
    • י
    עזרה מחפש את האשכולות שהיו פה בעבר על קומיקס, והאם הוא עוזר לקריאה או להיפך
  • יעקב1245 //
    • תודה
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yonatanr
    אולי גם זה...
  • 1K
    • Natan Galant
    סיפור כשהייתי ילד בכיתה ז' נסענו לטיול במפעל לייצור קרחונים
  • Natan Galant //
    • ובחלומי, הנה אני וזעמיל, ידידי הוותיק, ואני באמצעו של טיול אמצע השנה, מתגנבים למדשאה נטושה במרכז טבריה, מחפשים עטיפות מלוכלכות של ביסלי על מנת לצלם אותם ולהוציא את דיבתה של טבריה רעה.
    לא הספקנו לצעוד יותר ממטר וחצי, ונביחות אדירות נשמעו מפינה נסתרת בחצר. ושני כלבי ענק זינקו לעברנו כהלומי רעם. לשונותיהם שלוחות קדימה, משתלשלות, שפתותיהם קופצות במן סטרס ייחודי השמור לכלבים כעורי מראה, שיניהם חשופות לעומתנו ומאיימות לעשות בנו שפטים, רחמנא לצלן ולשיזבן. במחשבה לאחור, אני יודע מדוע לא פתחתי באמירת הווידוי: ההלם הפתאומי הקפיא את יישותי באחת, כמו מכת קור מממורכזת ומתוכננת.

    בכנות, מכת קור פתאומית הינה דבר כמעט פלאי. גם כשרואים וחווים אחת כזו בפעולה - המוח ממאן להאמין ומסרב לקבל את המכה.

    כשהייתי ילד בכיתה ז' נסענו לטיול במפעל לייצור קרחונים. קראנו להם אז 'קרטיבים', או 'ארטיקים'. טעויות של ילדים. הטיול היה מעניין, והעשיר אותנו בידע רב ומרתק. אותי 'תפס' המראה המדהים של תהליך הקפאת הקרחונים. עשר זרועות מתכת מוסעות במחזוריות מעל דיסקית מתכתית גדולה; מגש עגול בקוטר של שבעים סנטימטרים להערכתי, ובה שקעים מסודרים במעגלים. הצינוריות פולטות את המיץ המתקתק והדביק לתוך השקעים, והדיסקית מסתובבת ומסתובבת, כך שבכל רגע צצים תחת הצינוריות שקעים חדשים, תבניות חדשות, ריקות, לשם מילוין בנוזל. תוך שניות בודדות הנוזל קופא בתבנית והופך למעדן הילדוּת האולטימטיבי - קרחון.

    המראה לכד אותי בעבותות עתק. לא הייתי מסוגל להתיק את מבטי מהתבניות הקטנות הקופאות ברגע קצר ממכת הקור המדוייקת.

    הפעלתי שוב ושוב את ה'סטופר' בשעון הקסיו הלבן שלי עם הרצועה הכחולה, מדדתי באדיקות את הזמן. זכור לי במעומעם-משהו המִספר עשרים ואחת שניות. קשה לדעת, התבנית המתכתית לא הייתה שקופה, מטבע הדברים, והקשתה עליי. נאלצתי למצמץ ולכווץ את העיניים, ולהתמקד בתבנית אחת מסויימת. ניסיתי ללכת סביב הדיסקית, במהירות מתואמת עם קצב סיבובה, אבל העובדים במקום, תושביה כבויי המבט של קריית עלצון, מבוגרים ורבועים, דחקו בי למהר ולצאת. 'זה מסוכן, ילד'.
    מאז לא זכיתי לראות שוב את תהליך ההקפאה המהירה.

    לפני שנה ומספר חודשים, נסעתי עם זעמיל ידידי לטיול באיזור המפעל. תכננו את הטיול במשך חודשים קודם לכן. מה חפצתי לשוב ולהיזכר במראות ההם!

    כה נתאכזבתי למראה המפעל שפשט רגל, ושעריו הגדולים נעולים, קודרים ועצובים. קורי עכביש רבים משוחים עליהם, חורים פעורים בגג האסבזט, וגדר המתכת המקיפה את המפעל לא מאירה פנים לתייר המזדמן. הגדר הבהירה בנוקשות, אותיות אדומות על רקע צהוב חרדלי: סכנה! הכניסה אסורה! לשווא הקפתי ברגליי את המפעל, מתאווה למצוא פרצה בגדר ולהתגנב פנימה, להציץ שוב על מסועי הענק, משתוקק לשזוף בעיניי את המקום בו היו בעבר ארגזי הקרטון הגדולים, הקפואים, הטעונים קרחונים וגלידות מכל טוב הארץ סלה.

    ובזאת צלצל השעון המעורר, ושם קץ לכל הנ"ל, והציל אותי משיני הרשעים, ברוך השם וברוך שמו לעד.
    • תודה
    Reactions: Bestimedia, לילי 1, הפוך על הפוך ועוד 24 משתמשים27 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    תודה רבה על המחמאות. כתבתי בקלמי עוד קצת פרקים מעבר למה שפורסם פה, ו... נתקעתי. רוצה לתת רעיונות...
  • 271
    • 7
    סיפור סיפורי תהלים - פרק טו
  • 7שבע7 //
    • [היה לי קשה למצוא סיפר בפרק הזה - כי הוא פשוט מתאר דמות מושלמת, דמות עליונה, כזו שאין לה התלבטויות וקונפליקטים. וכשאין קונפליקטים - אין עלילה. בסוף בחרתי בדמות שרחוקה מהשלמות הזו - אבל היא עושה את דרכה לשם: הרוכל המרכל שצועד ברגליו ומרגיל את לשונו בדברי רכיל. הנה הוא:]

    לפעמים הוא חש, בחדות, איך כל זה הפך עליו להרגל.

    לא ההליכה מכפר לכפר, ולא מכירת הסחורות – אף שגם הם הפכו בהחלט לחלק ממנו – אלא מה ש"מכר" לצד מוצרי הסדקית שבדוכנו הנייד.

    בעיר פלונית האזין רוב קשב לשיחה שהתנהלה לצד דוכנו, ואוזניו החדות קלטו את רסיסי המידע על העשיר שהתרושש, ובעיר אלמונית, בשעה שבא לפניו האיש שתכנן לקנות לבנות חליפת חתן לקראת שידוכו עם בת אותו עשיר – פלט כבדרך אגב את מצבו הנוכחי של המתקרא עשיר.

    כמובן, רק לטובה התכוון. כי אותו אב חתן בפוטנציאל רצה לבנו התלמיד-חכם את הטוב ביותר, ולמה שימשיך את השידוך עם בת העשיר לשעבר, שכנראה כבר לא תוכל להביא עמה נדוניה ראויה לשמה.

    ובכל-זאת, במקום עלום בנשמה שלו, הוא חש אותה מתנועעת בחוסר-נוחות. במו-פיו הרס שידוך בישראל.

    ובעיר פלמונית, ביום למחרת, היה עד לסכסוך שכנים נרחב, ובאותו הערב, מתוך הרגל בלבד, בעיר אלמופונית, סיפר בהרחבה לקוני סחורתו על השכנים המסוכסכים בעיר השכנה, ושנא את עצמו על הברק בעיניים, שהשתקף בעיניהם המשתוקקות של מאזיניו.

    לפעמים החליט לעצמו נחושות: לא עוד. באוזניים סתומות ובפה אטום ימשיך למכור את סחורתו. וכשכשל – כמעט נדר שלא ימשיך עוד במלאכת הרוכלות. אלא שהפרנסה הדוחקת והפיות הרעבים ללחם שהותיר מאחוריו בעירו הצפונית גרמו לו לשוב ולארוז את דוכנו המתגלגל, ולצעוד אל העיר הבאה.



    העיר הבאה הייתה ירושלים. מעליה התנשא, מטושטש בשל עשן הקטורת, המקדש. אמנם לא עת עלייה לרגל עכשיו, אך הוא ידע שלצדו ימצא קונים רבים, וגלגל את דוכנו במעלה.

    איש קל-רגליים ולבן-זקן חלף לנגדו, משיג אותו בעלייה, מזמזם לעצמו שיר בעל לחן לא ברור: "ה', מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך." האיש נשוא-הפנים בהחלט נראה מאלה שדרים במשכן הקודש דרך קבע.

    ואז, רגע לפני שהתרחק מעבר לטווח שמיעתו, שמע את המשכו של השיר הבלתי-מסוגנן: "לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה".

    עצר על מקומו באחת. מתנודד ומנדנד את הדוכן עמו. לא הבחין בפריטים מסחורתו הנופלים ומתגלגלים על הארץ. נשמתו היא שעמדה כעת להיקרע ממקומה, להתגלגל הרחק מעצמת הכאב.

    איך, איך הוא יכול. איך הוא יכול לבוא אל הר הקודש, אל אוהלו של ה' – והרכילות המורגלת שלו עדיין על לשונו? הולך תמים, לכאורה, מנסה לפעול צדק, בעיקרון, אבל למעשה אין אמת בלבבו, והשוחד שקיבל מקוניו רק עיוור את עיניו.

    כרע ארצה, נשען על דוכנו, כבש את פניו בין זרועותיו.

    הוא רוצה. רוצה באמת. רוצה בָּאמת. רוצה להשתנות ולהיות דובר אמת – בלבבו. לא רוצה להמיט נקיים. לא רוצה לשאת חרפה על אחיו, בני עמו.

    לא רוצה לימוט שוב, ליפול אל בור הלשון הרעה.

    רוצה להיות רגיל בטוב.

    רוצה לזכות לעלות בהר ה'.
    • תודה
    Reactions: הוריקן, R.B, מנדי זר ועוד 3 משתמשים6 //
    0 תגובות
  • 4K
    • הדוויג
    סיפור הובלות האברכים
  • הדוויג //
    • כשעברנו דירה וחיפשתי הובלה, פשפשתי במדריך הטלפונים.
    לצד "אאאא ושות' הובלות בע"מ', "המוביל הארצי", "כוח הסבל" ו"אוטומוביל" (בעלי תו 'אות המוביל'), היו סלוגנים כמו 'סבלים עם גב', או 'האריזה עליכם - המקרר עלינו'.
    ואז גיליתי את 'הובלות האברכים - ויט שכמו לסבול'.
    משחר נעוריי נוטה אני לחבב אברכים ומשכך הרמתי טלפון למספר (הכשר, איך לא) שהופיע שם.
    "שולעם עלייכם ר' ייד",
    "שלום, רציתי לברר לגבי הובלה -"
    "לא עכשיו. אני באמצע הסיידר. תתקשר בבין הסדרים, טוב?"
    "בסדר".
    "לא. לא בסיידר, בבין הסדרים".

    סגרנו את הפרטים, קבענו תאריך ושעה להובלה (בבין הזמנים), וסיכמנו על מחיר ללא חשש ריבית ושעטנז.
    צוות האברכים הגיע כדרכם של מובילים שלוש שעות אחרי השעה שקבענו. "זה היה אוינס גמור", התנצלו.
    הם הסירו את הכובעים והחליפות, בירכו בכוונה על הבורקסים שהגשתי להם, וביקשו עוד קצת בורקסים כדי לא להיכנס לספק של ברכה אחרונה.
    "אז איזה גרינוולד אתם?" התעניינו נמרצות אגב הלעיסה, "קשורים לאיידם של פודולסקי?"
    "לא, הם גרינדולוולד במקור, פוילישערס. אנחנו מגליציה".
    בילינו איזה שעות בשיחה רווית משפחולוגיה עסיסית. כשנגמרו הבורקסים, התרומם ראש הצוות, ניער את הפירורים ממכנסיו והכריז "שוין".

    "ראיישית כל, נטפל בארגזי הספרים", הודיעו לי.
    הם פתחו את הארגזים להצצונת. שקענו בשיחה מרתקת אודות ההבדלים בין המשנה-ברורה של דרשו לזה של עוז-והדר, על מהדורות ישנות של קצות החושן טרום עידן ג'ימיטרובסקי, ועל נוסטלגיה ישיבתית.
    פטפטנו קצת בלימוד, מחליפים חוויות מהסוגיות האחרונות, תוך כדי שהם הורידו כמה ארגזים למשאית (שלא הייתה אלא סובארו סטיישן). אחר כך ביקשו לצאת להפסקת קפה קצרצרה, כולל סיגריות טיים על חשבוני. במהלך ההפסקה רקמנו כמה וכמה שידוכים. חלקם הספיקו לצאת לפועל עוד במהלך אותה הפסקת קפה.

    כשניגשו לקחת את המקרר, נדהמו צוות האברכים לגלות כי אני משתמש בהתקן שבת של הלפרין. העסקה כמעט התפוצצה. אך ברגע האחרון שכנעתי אותם שזה עניין זמני ובהזדמנות הראשונה אחליף להתקן שבת מהודר.

    סחבנו את המקרר בכוחות אדירים עד הרכב. עמדתי שם מתנשף, וניגבתי את מצחי המיוזע. המאמץ המשותף נשא את הכותרת "בעליו עמו".
    הם קשרו את המקרר באבנטיהם.
    "ואם הוא ייפול בדרך?" נחרדתי.
    "תגיד תודה שהוא לא נפל כבר במדרגות, זה מה שקורה בדרך כלל".
    הם עשו הפסקה נוספת, הלכו למנחה-מוסר-מעריב.

    אחרי שהעמיסו על הרכב יותר ממה שהעליתי בדעתי שהוא יכול לשאת, נשארו בבית עוד עשרות ארגזים וחפצים. "זהו, אין יותר מקום". פיזם ראש הכולל.
    "מה עם כל שאר הארגזים?" הזדעקתי.
    "אין לנו מקום, אולי תנסו בזמן הבא".
    "מה - -"
    לא היה עם מי לדבר, הוא כבר היה שקוע עמוק ביתד של יום שלישי. "שולביץ אירס, אני רואה".

    ניערתי אותו כהוגן. "לפחות תעמיסו גם את המיטות. איך אני אישן?"
    התשובה לא איחרה לבוא -"נו, כבר אמרו חז"ל - ועל הארץ תישן".
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: HennyS, החכמה שבנשים, hershy sh ועוד 108 משתמשים111 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אי פה אי שם
    נהדר כרגיל! לא יודע איזה אברכים אתה מכיר.. הסוג שאני מכיר - ינתקו לך את השיחה מיד אחרי "לא...
  • 836
    • מ"ם
    עזרה כשאני לעצמי מה אני
  • מ"ם //
    • לכל מאן דבעי.
    @רחל סרולוביץ ועוד.

    כרגע כולם, כולל כולם ואני, בכל האתר, יכולים רק לפתוח אשכולות חדשים ולהגיב באשכולות של עצמם.

    זמן טוב למונולוגים פוריים!

    נמשיך לעדכן ולדווח.
    כשאני לעצמי מה אני
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: וי שלוק, Natan Galant, קורונער ועוד 12 משתמשים15 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אמא ומתכנתת
    באשכול עצמו.
  • 828
    • א
    שיר תם עידן
  • אי פה אי שם //
    • F191211YS15.jpg
    • תודה
    Reactions: דיונון, פררו רושה, דוכסוסטוס ועוד 11 משתמשים14 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גוגלית
    עכשיו אני שוברת את הראש אם אני לא אמנית, או שאני על-טבעית...
  • 2 3 4 5K
    • מ"ם
    נושא החודש // אייר תש"פ // זמן
  • מ"ם //
    • בחודש בו אנו סופרים כל יום, יהיה מעניין לקרוא את הזווית שלכם על הזמן.

    גם החודש וחצי שאנחנו בבידוד, שייפסק במהרה בימינו, מעלה תובנות חדשות על המושג זמן. האם באמת הוא עובר לאט יותר כשנצורים בבית והילדים מטפסים על הקירות?

    הבמה שלכם.
    • תודה
    Reactions: קורונער, bat 7, אי פה אי שם ועוד 7 משתמשים10 //
    67 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מכונתכתיבה
    חלומות על זמן יַלְדָה קְטַנָה עִם שְתֵי גוּּּּּּּּמוׂת שֵיעָר גוׂלֵש וַחֲלוׂמוׂת וּבֵין הַיוׂם...
  • 415
    • ב
    סיפור M&B
  • בונבוניירה פיקנטית //
    • הגדרות הנמוכות צמצמו את מרווח השטח שבו להטטו מכוניות המרוץ, האווירה הייתה חמה והאוויר עומד, דריכות מוחשית עמדה בחלל, דריכות ונחישות.

    הוא נסע, בולע בעיניו מראות ונופים, מדלג על בורות מקפיצים ועוצם את עיניו מול תהום פעורה. אבל ממשיך, אץ ורץ, דבק במטרתו.

    שיחי הקיסוס המטפסים הוו מכשול לפניו, ונאות הדשא הירוקים שתקו לעיתים את שקשוק גלגליו, והוא? הוא לחש בדבקות והמשיך, מדלג על משוכות ומטפס על הרים, הוא יצליח, הוא בטוח, הוא יכול.

    בחריקת מנוע בלמים נעצר רכבו. הוא נאנח לרגע, אך בתנועה מידית קם ופנה אל מטען הדלק ומנשא המנוע 'לא אמרתי מספיק' אכזבה ניכרת אותתה על פניו משחקת בעיניו "אבל – לא!" הוא צעק פתאום מישר את כתפיו השמוטות "אני חייב!" צעק קול פנימי יחד עם לוע פיו.

    זה הספיק, ומנוע B קבל את האנרגיה שלו, הוא הניף את הדלתות ונכנס, והרכב – הרכב נסע.

    גם שעמד מול הים והנהג נאלץ להפוך את רכבו לסירה מאולתרת לחש לרוח הים והמית הגלים "אני יכול! לא אתם תקבעו את עתידי, בעזרת הקל תלוי הדבר בי, וברצון – אוכל לחצות את הים הגדול" ומנוע B סוער למולו, מתגבר על רעש הגלים ונדנודם, וצולח, למרות הכול.

    בפיגור רב מאחוריו נאנח אדם בתוך קופסת פח סגורה על גלגלים, הפיח המדברי לפת את פניו, אבל שום שרידי נחישות לא נמצאו בארסנל תקוותו.

    "זה לא אני, אם לא החומות ממזמן הייתי מגיע אל המטרה. אם לא האנשים הנרגנים שסביבי ויצר התחרות שמבעבע בהם הייתי בטוח בעל גביע הנצחון, זה הם האשמים בכל. הם. ולי אין שום תוחלת ויכולת". הוא ניגב את הזעה ממצחו ובדק את מד הדלק. 'את המנוע – לא תבדוק?' רחש קול מצווה בתוכו. קמט היסוס חלף על פניו, אך ההתלבטות נקטעה באותו קול צווחני שעלה מתוכו "אין לי אחריות על מנוע M, הוא לא בידי, רק הם, על כל הנזרה ברוחות מסביב. להם האחריות!" והוא המשיך בנסיעה מקרטעת.

    הם נפגשו בסוף המסלול, פניו של האחד – חרושות מקמטי הדרכים אך שתילי בטחון הנצו בהם בעוצמה, והשני – נרגן, כועס ומתוסכל.

    "למה?" פנה השני אל הראשון בקול שטונים רבים נגנו בו. "איך?" תחינה נשזרה בקול המקווה. "מה?" שוב חזרה הנוקשות לפיו המסומר.

    הראשון – עונה בקול שליו ורגוע "זה תלוי" לחש, מבין בלי מילים את כל השיח הפנימי הכואב של האדם שמולו.

    "תלוי???" תמיהה ברורה הבהבה על פניו של האיש המיוזע, זועקת באלף הדים את עליבותה.

    "לי מנוע B, ולך M. אתה – צודק, כמו תמיד. גם להם אחריות רבה, ואילולא הסביבה המזיקה הנוף היה ערב יותר, אבל" קולו נעצר לרגע וריגוש עטף את מילותיו "אבל שאתה זוכה שאין הדבר תלוי אלא B ויעידו השמים והארץ, האחריות יכולה להיות במושכותי, ובכוח זה תמיד, אבל תמיד, אפשר לנצח, או לפחות לנסות".

    "ועוד דבר" חייך לאחר השתיקה רווית המשמעות שנשתררה" בכביש, אל תהיה צודק – תהיה חכם..."
    • תודה
    Reactions: שוקולד מריר, Violinist, קופי 100 ועוד 13 משתמשים16 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ"ם
    מ"ם
    רעיון גאוני. גם הסיומת מעולה, כמו מסבירה למה נבחר דווקא נושא זה כמשל. הסגנון אחיד למדי, אבל...
  • 1K
    • Natan Galant
    ביקורת ספרות המלצת קריאה לקומיקס!
  • Natan Galant //
    • אחרי האשכול הזועם האחרון,
    שמח לתת המלצה לקומיקס נהדר: "המלך שלומאי".
    במבט שטחי נראה כמו עוד סדרת קומיקסים שטותית לילדים, אבל בשונה מהם...
    אפשר להתמוגג מכל משבצת ומשבצת בספרים.
    מסרים עמוקים שתפסו גם אותי, כמבוגר, חזק.
    שני ילדים שהולכים למסע עבור 'המלך שלומאי', שוכחים עבור מי הם נוסעים ולמה; ותועים בכל הבלי העולם הזה. הכל מאוד מעודן ונעים. בלי צעקות פרועות ודמויות מרושעות מידי. ובלי כמויות של צבע ודרמה ריקה מתוכן. (אם יש למישהו פה את הספר ויכול להעלות מספר צילומים מתוכו - תודה)
    אישית התחברתי הרבה יותר לציורים של הספרים הראשונים, וקצת פחות לציורים של כרך 6, אבל זה עניין של טעם אישי.

    @מ"ם יודע במקרה מי הכותב?
    • תודה
    Reactions: יהודי נוסף, סיפורים, T A M A R ועוד 8 משתמשים11 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ"ם
    מ"ם
    אכן ספרים משובחים:) את 'הגנב' אייר גולד. זמורה את שאר אלו שהזכרת, ועוד, ועוד בדרך. אפשר למצוא...
  • 2 2K
    • ע
    מאמר אהלן אהלן
  • עכביש //
    • כבוד כביר.

    שיואו!
    ואיזה כשרונות יש כאן. ברררר.

    שוין, המפתחות אצלי. אז אל תתחילו איתי.

    האמת היא שאם לאו הפעקלע של נתמן, היה עכביש מורט את קוריו.
    אבל אם     @נתן הענק ככה מרגיש, אז זו כבר צרת רבנים.

    טוב.
    לא התכוננתי / ביקשו ממני לדבר
    ואני מרגיש ממש לא נעים להיכנס לנעליים הגדולות של נשיא מדורנו, @מ"ם שליט"א
    אתם יודעים, הניחוחות.
    וחוץ מזה שבגלל הגודל אני יכול לטבוע,
    ופעם שאלתי איזה רופא אולטרא-אולטימטיבי והוא אמר שזה לא בריא, לטבוע.
    מהסיבה הזו ממש אני מפחד להתקרב לעמדתה של הסופרת המכובדת מרת @רותי רפפורט תליט"א.

    טוב, כפשוט ;ִ)
    ניהול כמו שיש פה בפורום הוא מודל לחיקוי, דוגמא ומופת וכו', לא מצוי כלל וכלל.
    באמת.
    וכולכם יודעים,
    רבות עבר הפורום הזה בדרך, אבל כיום עם הראש שיש לו שם למעלה, הוא בדרך הבטוחה להצלחה.
    אז מה תאמרו, יבא פרעה וישא את ראשנו? חס.
    אז זהו, הראש נשאר בין הכתפיים. אני רק בא ועושה קצת מסאז'.

    טוב, פטפטתי כבר יותר מדי, ויש לי חשש שעוד לא הספקתי לשנות את החוקה(סעיף ה ס"ק כלשהו),
    או לחילופין להכניס איזו פסקת התגברות, אז בינתיים זה אסור.
    כיף גדול להיות חלק מהקהילה החדה, השנונה ומלאת הרגש והאמנות, (יא, לא אומנות, אמנות) הזו.
    סחרחורת להיות מנהל בקהילה הזו. ואני נולדתי עם פחד גבהים מובנה.

    עבודות תחזוקה, וכל ענייני הניהול השוטף בפורום,
    כגון תיקון ומחיקת הודעות, פרסום הודעות של ניקים שאינם חברים בפורום וכיו"ב,
    אפשר לשלוח אליי, אה אי אפשר, אה, אפשר במייל (כך וכך וכו')
    ו/או לתייג אותי. אגב, גם אם תנענעו קצת את הקורים, מיד אפול עליכם.

    הצעות תלונות ובקשות יש להטמין עמוק באבן השלישית משמאל, לכשתשתחרר.

    מקווה להצליח עם כולכם.

    ישמחו בי ואשמח בהם.
    • תודה
    Reactions: הפצחן, m a r g a l i t, אחת משם ועוד 30 משתמשים33 //
    22 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    anotherית
    כמה עצוב שרק עכשיו הבנתי. :(:(:(:(:(:(:(:( (ולא אגלה לכם כמה פעמים קראתי את המשפט כדי להבין את...
  • 2 3K
    • כ
    סיפור לא רוצה להיות פה!
  • כנפיים //
    • קדחת של התארגנות לשינה.
    ארוחה, מקלחות, קריאת שמע ו'שירת הבקשות' היומית המסמנת את סגירת הערב, וברקע יעלי אחת צייתנית עם פה שמוט בעליבות, ופרצוף שעוד רגע בוכה, אבל מכריז- 'לא'כפת לי!'

    סוף סוף שקט מגיזרת הקטנים, ואני מתחילה להירגע, שוכחת כמעט ממצב רוחה של יעלי ושואלת בטבעיות- "זוכרת שתכננו לעשות משהו יחד הערב? אז מה את אומרת? נאפה? או שרצית לשחק משהו?"

    "לא י'דעת". רפוי. שמוט. נעלב.

    מה לא יודעת? כבר כמה ימים שאנחנו מחכות לשבת יחד, וסוף סוף היום סיכמנו שזה יקרה!

    "לא י'דעת. אין לי חשק"

    אני מסתכלת לתוך עיניה של יעלי. "מה קורה?"

    "קורה שאני לא רוצה להיות בבית הזה! "

    "יעלי??"

    "כן! אם ככה מעליבים אותי, אני לא צריכה להיות כאן! אני לא רוצה להיות כאן אם צועקים עלי כל היום!"

    הופה!
    כל העמדות במרכז הבקרה שלי נמתחות לדום.
    מה אומרים לילדה בת אחת עשרה, לא ממש גדולה, אבל בכורת הבנות, עם סייסמוגרף רגשי של בת ארבעים, שמכריזה הכרזה כזו?

    מחולל ההכרזה הדרמטית עובר מול עיניי, כמו סרט. עניין של שעה בערך לאחור. לא יותר.

    יעלי עוברת ליד מכסה הגבינה המלוכלך הזה שזרוק כאן, כאילו הוא לא קיים, או שהיא זו שלא נמצאת כאן עכשיו, ובעלי מתכעס.
    "תרימי את המכסה הזה בבקשה." הוא אומר בנימה מבקרת.

    "איכס!!! לא אני זרקתי את זה!"

    "בכל זאת תרימי את המכסה בבקשה"

    הילדה ממשיכה במסלולה בלי לחשוב פעמיים, ואני נושמת בשקט.
    מרשה לעצמה לאחרונה קצת יותר מדי.

    "הי!" עכשיו בעלי מרים את קולו ממש. נראה שגם הוא סגר ברגע זה במחשבתו את החשבון עם הגברת הצעירה. "תרימי את המכסה הזה הרגע! זה לא משנה מי זרק! רואים כזה דבר על הרצפה, מרימים! הבית לא מזבלה עירונית! נו! תרימי!"
    יעלי לא מרימה אבל גם לא זזה משם.

    "תרימי את זה יעלי!"

    "לא רוצה!"

    "יעלי!!" אם בעלי מתערער מהמחאה הגלויה, הרי שהוא מפגין יכולות משחק מרשימות. "תרימי את זה מיד!" הוא אומר בשקט.

    "איכס זה מגעיל!! מי שזרק את זה שירים!!" היא מתעקשת, ואני משתאה בתוכי מהאומץ שיש לבחורה, עד שאני רואה את המבטים שהיא מגניבה לכל הצופים. מבטים פגיעים ורגישים. חוששים על כבודה.

    "תרימי את זה מיד! הרגע! נו! עכשיו!!!" אהה. זו היתה צעקה שלא מן המניין, וגם יעלי מתקרקעת.
    היא מרימה את המכסה בהבעת גועל, ואני יודעת שהסיפור רק התחיל.

    ועכשיו, הנה זה בא.

    'מצחיק בקושי.' אני רוצה לומר לה, 'את זו שהתחצפת פה לאבא. כן? אפשר לחשוב מה ביקשו ממך! ומה כבר קרה! צעקו עלייך! ביזו את כבודה של הנסיכה!! וככה את מתייחסת לזמן שפיניתי לך ברצון טוב כלכך? יפה מאד באמת.'
    רוצה, ושותקת.

    מכירה את יעלי שלי.

    מלאת רגש ועדינה, אצילית אפילו, ותמיד כנה. לא הילדה שתצעק זאב זאב בשביל הרייטינג.

    ומכירה גם אותי.
    כדור עגול וכבד מתיישב לו יפה מעל הסרעפת שלי.
    אין לי כח, השם.
    אין לי כח להיות עכשיו טובה ומכילה, ולשמוע אותה ולהקשיב, ולהסביר בעדינות ובנחישות שקטה.

    אין לי כח לנסות, ולהיתקל בבאנגים קולניים בגבולות הפנימיים שלי,
    והנה הם כבר כאן, אומרים את דברם.

    המחסום הראשון משלב ידיים באטימות, משקפי שמש על אפו.
    אל תתייחסי. שטויות. היא לא באמת מתכוונת לזה.
    אני מסובבת אותו בעדינות לאחור, ומסתכלת ליעלי בעיניים.

    "נעלבת שאבא כעס עלייך?"

    "כן!" הכעס מנסה להסתיר את העלבון הצורב, אבל שתי דמעות שפותחות את הזרם, הורסות לו את ההצגה.
    "כולם הסתכלו עליי! למה צריך לצעוק עליי לפני כולם?"

    השני שמצטרף שורק בבוז. והציניות שבקולו כמעט ומדביקה אותי.
    כוולללםם! אפשר לחשוב שביזו אותך בכיכר העיר!
    שששה! אני מהסה אותו, מושיטה יד ליעלי.

    אבל יעלי לא רוצה. משיכת כתפיים היא כל מה שהיא מוכנה לתרום לשיחה הנלבבת הזו. ואחרי רגע גם את המשפט הבא:
    "לא בא לי להיות פה! לא רוצה להיות בבית הזה. אני הולכת!"

    תעמידי אותה במקום עכשיו! כועס הבא בתור. והעשן שיוצא לו מהאוזניים מפחיד אפילו אותי.
    תראי לה את הכיוון! מאיפה היא מביאה את הדיבורים האלו? ועוד ככה לדבר על אבא עם אמא?
    הוא מאגרף את כפות ידיו, מנסה לשלוט ברעד שתקף אותו, ולהשתלט על החרדה.
    אני נושמת איתו ביחד שלוש נשימות עמוקות, ומנחה אותו לתרגל יוגה.

    "לבד? לאן?"
    פתאום השם נותן לי מתנה, ויש שקט מכל הכיוונים. כל המחסומים שלי עומדים בפריז, ונמרחים על הקירות כמו רקע.

    "לא יודעת. החוצה. כן. לבד." נוקשה ומריר.

    "טוב, מותק. תלכי." אני אומרת לה. "אבל תשמרי על עצמך. כן? ורק פה ברחוב." אני מלהגת לי, כאילו מדובר בארבע אחר הצהריים ולא בתשע ארבעים בערב.

    מה את חושבת שאת עושה?? מרכז השליטה שלי מתעורר לחיים, ואני משכיבה אותו לישון בחזרה. משהו בי רגוע ויודע שהכל יהיה בסדר.

    "ברור" ככה יעלי, ואני רואה שהתנוחה שלה כבר טיפטיפה רפויה.
    היא מתקרבת לדלת הבית, והשם שולח לי עוד מתנה, אז אני לוקחת.

    "מתי את חוזרת, בובה?" אני שואלת באגביות נעימה, ויעלי מושכת שוב בכתפיה, כמה שהתנועה הזו אחרת עכשיו.
    "לא י'דעת".

    "רבע שעה תספיק לך?" שוב השאלה שקטה, ואני מביטה אל תוכי, משתאה מהיעדר המתח.

    "נראה לי שכן." פינג.

    "יש לך שעון?" פונג.

    "אני אקח." פינג.

    "טוב. תשמרי על עצמך." פונג. ומתנה אחרונה חביבה נוחתת היישר אל לשוני. "את בטוחה שאת רוצה לצאת לבד?"

    יעלי מתלבטת רק לשבריר של רגע.

    "אממ... לא. את יכולה לבוא איתי, אמא?"

    "תסדרי פה צ'יק צ'ק את המטבח, ואני אבדוק מה התוכניות של אבא," ככה אני, ויעלי ממהרת למטבח.

    "יש לי פה הזמנה חשובה לשיחה אישית בתוך טיול פרטי," אני קורצת לבעלי בשובבות, ויעלי נדרכת מבלי משים.
    "זה מתאים לך?"

    אבא מסתכל על יעלי, ויעלי מסתכלת על אבא.
    חוט של מתח חוצה את פניה.
    "לכו לחיים ולשלום!" הוא מכריז, והיא נושמת לרווחה.
    "ונא לרשום נקודות חשובות! אני רוצה לשמוע הכל אחר כך!" הוא מנופף למולה באצבעו, ויעלי מרשה לעצמה לצחקק, מידרדרת את המדרגות במהירות, ידה בתוך ידי, אל החושך והאויר הליילי המלטף.


    אם הגעתם עד כאן, מרגישה בנוח לבקש ביקורררתתת!!!
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: המושלמת$$, _STAM, sheen ועוד 93 משתמשים96 //
    33 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    Angular
    פשוט מקסים. אין הערות. מה תעשי. מקנאה באימהות שלך. אה, וגם בכתיבה. בקשר לפיסוק - תבחרי מה...
  • 1K
    • ש
    סיפור Zoom כתוש
  • שיילה //
    • חתרתי במרץ בין גלי החום, מנווט מהזיכרון אל המכולת השכונתית. מבטים ממוזגים ליוו אותי מאחורי הזגוגיות, משל הייתי דג מפרפר באקווריום מחומם.

    בכניסה למכולת עמד צעיר לבוש במסכה ועוד קצת, בידו השזופה מד חום למצח, יורה מטווח אפס על קודקודים לוהטים.

    "אח שלי תחזור הביתה יש לך 38.5", צעק עלי הדרדק לאחר ששפשף לי את המוח.

    "חמוד", אמרתי בנועם, "זו הטמפרטורה בחוץ, תן לי שתי דקות במקרר של הדגים ואני חוזר אליך כמו חדש".

    "לא יכול אחי", הצטדק, "תגיד לי מה אתה צריך אני אביא לך".

    נחמד מצידו, "אני צריך את ה'בזזז' של היתושים".

    "את מה?"

    "נו, המטקה הזו שמחשמלת את היתוש ב'זזזום' כזה".

    "אה, את זה אין לנו, אבל יש לנו משהו הרבה יותר יעיל".

    "מה זה זה?"

    "יש לנו מכשיר ששולח גלים על קוליים פלוס קרניים סגוליות מאד וכל יצור מכונף ממשפחת אוכלי הדם נמלט על רפשו".

    "כמה הוא עולה?"

    "80 שקלים לשם שמים. רק תחשוב כמה אתה חוסך- אל-טוש, אנטי-פליי, דפי דבק, רשתות עם חורים פרומים, פורומים עם הורים ברשתות... וזה עוד בלי ה'זזזום' שרצית לקנות עכשיו".

    "ועל מה הוא עובד?"

    "עליך רבנו, הוא עובד עליך".
    • תודה
    • חחח
    Reactions: נפש, RPO, sheen ועוד 67 משתמשים70 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קופי 100
    התו והסגולה
  • 2 3 4 4K
    • M
    דיון נספח לאתגר דו שבועי - האנשה
  • Mendel Amitay //
    • האתגר

    בהצלחה
    • תודה
    Reactions: כנפיים1 //
    61 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דוכסוסטוס
    אתה מרוצה?
  • 2K
    • הדוויג
    סיפור הפעקלע של נחמן
  • הדוויג //
    • לנחמן היו חיים טובים.
    הייתה לו וילה יפה עם בריכה בחצר, הייתה לו מכונית מבהיקה בחנייה, היו לו ילדים מעוצבים היטב, והייתה לו פרנסה ברווח ובנקל.
    אממה, שלום בית לא היה לו. אשתו הייתה טיפשה ועצלה, נודניקית ונרגנת.
    וכבר אמרו האומרים "אישה רעה בביתך - הלך עליך קאפוט". (האמרה לא מפורסמת למרות נכונותה, רק מפני שהיא לא מתחרזת היטב. המדד העיקרי לפרסומן של אמרות הוא לא המסר אלא החרוז. כמו שאומרת האמרה הבלתי נודעת: אם יש לך חרוז - אתה תמיד צודק).

    אז יום אחד נמאס לנחמננו, והוא התלונן: למה יש לי כזו אישה רעה? למרות שיש לי הכל, זה לא שווה שום דבר. אני רוצה להחליף חיים עם מישהו אחר. אולי עם שלמה, זה שיש לו אישה כל כך טובה ומסורה.
    בדיוק באותו הרגע, עברה שם פיה קסומה (היא בדיוק הייתה בהפסקת סיגריה), והחליטה למלא את מבוקשו. היא הקישה בשרביטה, קיש קיש קריא, ונחמן הפך לשלמה.

    לשלמה היו חיים טובים.
    הייתה לו אישה טובה, תומכת ומבינה. הייתה לו וילה יפה בחצר, הייתה לו מכונית מבהיקה בחנייה, פרנסה ברווח ובנקל, אבל הילדים, אוי הילדים.
    הם היו ערימה של חומר אנושי נחות, לא מחונכים, מתחצפים, וכל הזמן היו רבים האחד עם השלישי. (השלישי דווקא היה הכי בסדר מכולם. אבל הוא הכי סבל).
    והרי ידועה האמרה: אם הילדים עושים לך צרות - לך תאכל סלט פירות.
    בחלוף הזמן וברבות הימים, חש שלמה להוותו כי הוא מתחרפן על המוח.
    עמד שלמה בקרן זווית ואמר: ריבונו של עולם אם נדבר גלויות, לפעמים בא לי להיות כמו פנחס. זה שיש לו ילדים מחונכים וטובים, תמיד עוזרים לזקנות, אומרים תודה בנימוס, לומדים ב'מתמידים', ולא מכניסים איש לרעהו גבעולי חיטה במכנסיים.
    הפלא ופלא, בדיוק באותו רגע עבר שם מלאך (הוא בדיוק טס במעוף זריז, בדרך לפריז), שמע המלאך את תחינתו של שלמה והחליט להפוך אותו לפנחס.

    לפנחס היו חיים טובים. היו לו ילדים טובים ומחונכים, הייתה לו אישה טובה ומשפחה נפלאה. אבל כסף לא היה לו.
    וכמו שאומרת האמרה: 'אם אין לך כסף - לך תחפש תחברים שך'.
    הסתובב פנחס יומם וליל סביב ביתו של נחמן ואמר - אח. לו הייתי נחמן. אבידיגידיגדגידיגידגידיגדום, כל היום הייבידיגידום, לו הייתי איש עשיר. אז הייתי נח קצת וכו'.
    וכך הלך פנחס ושר לו את כל השיר עד שהגיע לקטע שהוא שכח את המילים והתחיל סתם לפזם את המנגינה בהמהומים מוזרים.
    ו-לא תאמינו, בדיוק באותו הרגע עבר שם קוסם חכם וזקן, רב-מג עם כוחות פלאיים, (הוא חזר מהמוסך, הלך לו הקרבורטור). שמע הקוסם את דבריו של פנחס, הניף את שרביט הקסמים, והפכו לנחמן.
    וחוזר חלילה.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: דוד ברנשטוק, MS2, emma ועוד 82 משתמשים85 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    ענק ועצום ונפלא ומצחיק וקולע וחד וחריף וצודק בכל מילה. צריך לשמוח במה שיש. מאוד לשמוח.. והנה...
  • 2 5K
    • M
    אתגר דו שבועי - האנשה
  • Mendel Amitay //
    • קרני הבוקר הראשונות שחדרו למי-המעמקים העירו באחת את שלמה. הוא אפילו לא היה צריך
    לפקוח את עפעפיו כי לשלמה - כמו ליתר הסלמונים הנורבגים - פשוט אין עפעפיים. הוא ציחצח את
    שיניו בזריזות באלמוג סמוך ושחה במהירות ל"פיש שול" כדי לתפוס את המנין הראשון של פרק -
    שירה.

    שלמה היה נרגש, בערב הוא כבר יחשב כבוגר ויוכל לצאת למסע פרטי משלו ולבנות את חייו.
    שבועות על שבועות הוא לומד את רזי וטכניקות "מסע-ההישרדות" אצל המאסטר-סלמון הזקן שקצה
    סנפירו גדום וקשקשיו מצולקים זכר למסעותיו. ימים על ימים הוא מתאמן בסוגי שחיה ומאמץ תובנות
    וגישות שיעזרו לו לצלוח את משימת חייו הקשה מכל - לשחות נגד הזרם. והנה זה קורה.

    זהו סיפורו של שלוֹמוֹ המלך. הסלמון שמשימת חייו היא לשחות נגד הזרם.

    כן.. האתגר הוא 'להאניש', לתת תכונות אנושיות לחפצים, לבעלי חיים, ולצומח. אילו פתחו את פיהם, מה היה להם לומר?

    זהו אחד מיעודי הגאולה, 'כִּי־אֶ֖בֶן מִקִּ֣יר תִּזְעָ֑ק וְכָפִ֖יס מֵעֵ֥ץ יַעֲנֶֽנָּה׃' מה שיקרה בעצם כשיפתחו לנו העיניים ונוכל לראות את דבר ה', את הכח האלוקי שמחיה את הנבראים בכל רגע.

    ציירו את זה. לכו עם הדמיון שלכם. שיהיה מרגש ומפתיע.

    נספח
    • תודה
    Reactions: M . A, מ.ש., ישראל פאר ועוד 49 משתמשים52 //
    25 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דוכסוסטוס
    יש שופטים במגדל העמק. תודה על האתגר הנפלא וגם על שלל התוצאות המשובחות שהוא הוביל. האתגר הבא...
  • 762
    • מ"ם
    סיפור שיווק השכמה
  • מ"ם //
    • ב"ה.



    שעת בוקר מוקדמת. החלום הנעים נקטע לפני שהספקתי לשמור. זוכר רק שהוא שילב משהו על חזרה ללימודים, לכן היה כל כך נעים. במקומו צרחות: אבאלה! אמאלה! היא רצה! אההה! ווואה!

    מזדרז ליטול ידיים ולצאת אל הסלון-מטבח. שם, מגלה את הילדים עומדים על הספות ועל השולחן, בידיהם מבחר מטאטאי ומגבי הבית, והם שואגים קריאות אינדיאניות.

    - וזאת עליכם לדעת, כי אם בכל השנה יש בבית שני מגבים ומטאטא אחד, הרי שבעונה זו שלאחר הפסח יש חמישה: שלושת אלו שלפני פסח, ועוד שניים של פסח העוברים לחמץ לאחר החג! -

    ובתווך, מבולבלת עד מאוד, לטאה תמימה שנקלעה שלא בטובתה לשדה הקרב.


    "להירגע, ילדים". מוריד אותם אט אט מהצריחים. "להניח את המטאטאים וגם את המגבים. וגם את, אוי לא. למה את מברשת השירותים? תחזיר אותה לשם".

    "יופי, עכשיו תסתכלו על הלטאה. תראו את העיניים הגדולות שלה. ממש כמו של בובות הנצנצים החדשות. תראו איך היא... מפחדת".

    "למה מפחדת?" מכווץ בן החמש את גבותיו.

    "מה הגובה שלך?"

    "אני", מתנפח הקטן בחשיבות, "מגיע כבר עד לברז של החלבי!"

    "גבוה מאוד! תחשוב שאתה יוצא לרחוב ופתאום אתה רואה ענקים שגבוהים ממך פי 100, מחזיקים מקלות שגבוהים אפילו יותר מהם וצועקים קריאות קרב בשפה שאתה לא מבין... לא היית מפחד?"

    "הייתי".

    "אז גם היא מפחדת, וקצת מבולבלת. היא נכנסה לכאן בטעות, בואו נעזור לה לצאת!"

    "עם המטאטא!" צוהלת הקטנה.

    "רגע עם המטאטא.

    "אתם יודעים מה השם של הלטאה הזו? קוראים לה לטאה זריזה. היא באמת מאוד זריזה. ראיתם איך היא רצה מהר! וגם, היא יכולה במכת זנב אחת להפוך את כיוון הריצה שלה"...

    "כמו ברדלס", מהמהם המשנה-לבכור. חנון משקפיים שכמותו, נרדם כל לילה עם האנציקלופדיה לבית ישראל.

    "נכון! ואתם, אפילו שאתם שמונה שרצים אחרי לטאה אחת, יהיה לכם קשה לתפוס אותה כך. מהר מאוד היא תציץ עליכם מתחת לתנור או מתחת למקרר... משם, יהיה לה קשה לצאת".

    "אני יודע!" צוהל בן החמש. "נתפוס אותה בזנב!"

    "באמת זנב ארוך ומזמין, אבל זה לא יעבוד".

    "למה?"

    "ה' ברא את הלטאה עם כישרון מיוחד שעוזר לה לשרוד מול הטורפים. היא יכולה להשיר את הזנב שלה. היא גורמת לו ליפול ואחר כך הוא צומח מחדש! אם תתפוס בו, תמצא את עצמך עם זנב מתפתל ביד ושובל דם מלטאה מתרחקת... לא נעים בכלל".

    "אז מה עושים?"

    "שימו לב. ניגשים אליה בשקט, בזהירות, בלי מטאטאים ובלי צעקות. ואז, כשנמצאים ממש קרוב אליה, מנענעים את האצבע של יד שמאל ליד העיניים שלה, הלוך ושוב, הלוך ושוב. תראו איך היא מרותקת לפלא..."

    הילדים גם הם מרותקים לפלא.

    "ואז, הופ! תופסים ביד ימין את הרגל הימנית הקדמית שלה. זה מקום יציב שלא מכאיב לה. ככה נוח לה על כף היד...

    "לוקחים אותה בזהירות עד לדשא הסינטטי בחוץ...

    "ומניחים אותה! ראיתם?"

    הילדים מביטים בפיות פעורים. לך תספר להם שהכפפה התכולה היא רק בגלל הקורונה ובכל הפעמים הקודמות הספיקה יד חשופה...


    "ועכשיו, אתם יכולים לבקש ממנה יפה 'סליחה' על זה שהפחדתם אותה".

    "אבל אמרת שהיא לא מבינה!" המתולתלת בת השלוש.

    הילדים האלו, שיהיו בריאים, מוצאים סתירות בטקסטים שלי יותר מהמבקרים בקהילת הכתיבה. או לפחות לא חוששים לציין אותן...

    "היא לא מבינה את המילים, אבל היא מרגישה. תראו בעצמכם!"

    "סליחה, לטאה זריזה". במקהלה.


    "אבא, נראה שהיא מחייכת".


    .
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: אני., T A M A R, יאן ועוד 41 משתמשים44 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קופי 100
    אוחחח שמונה שרצים.. אשרייך לטאה זריזה שזיקית אותנו!
  • 842
    • ו
    סיפור פרנסה או יידישקייט - הכרעת התורה
  • וי שלוק //
    • קלמן גביר עיירת פקולוביץ', היה גם ידידו הקרוב של סטורץ' הפריץ - השליט ללא עוררים של עיירת פקולוביץ'.

    הכסף בביתו נשפך כמים, על נברשות קריסטל וקנקני כסף. לא היה חסר לו דבר.

    מאידך, ליבו היה רחב כאולם (של ימינו {לפני הקורונה}). היה תומך של עניי עיירות האיזור כולו. ומחזיק ממש את כל התלמידי חכמים בעיירה על שולחנו.

    ויהי היום -

    סטורץ' הפריץ הסתכסך עם ראש הקהל דעיר הבירה. והסכסוך ביניהם הגיע להיכל בית המשפט של עיר הבירה.

    יומיים לפני הדיון, משרתי הפריץ הגיעו לטירת ר' קלמן הגביר, והזמינו אותו לאחוזת הפריץ.

    קלמן לא נבהל, רגיל הוא לצאת ולבוא בבית הפריץ. בשעה היעודה נכנס בשערי האחוזה, והתקבל ברוב כבוד ע"י בעל הבית.

    הנחית הפריץ אט אט את המהלומה בראש קלמן במילים ברורות. או שאתה בא להעיד (עדות שיקרית) נגד ראש הקהל היהודי בעיר הבירה או שאתה מנושל מכל נכסיך בכפר, מפוטר ממשרתך, ונזרק לרחובות העיירה מדירתך הנאה, בקיצור חורבן כלכלי.

    קלמן החויר, המילים לא מצאו להם דרך מוצא מפיו. אחרי דקות ספורות אמר לפריץ, "אשיב לך תשובה ביום מחר". הפריץ הינהן, ור' קלמן יצא ישירות לבית הרב.

    הרב הישיש הזיל דמעות מול המעשה המזעזע, והניד בראשו אנה ואנה, "לא ר' קלמן, אין ברירה, תצטרך להיפרד מכל הונך הרב, להיות עני ורש, נצרך לבריות, אך אסור עליך לעשות זאת."

    "אבל רבי, האלמנות, היתומים, התלמידי חכמים - מה יהיה עליהם???"

    "זה ההלכה, ר' קלמן. קבלוה באהבה". דמעה נוספת נשרה מעיני הרב.

    עני נהיה קלמן. לחם אין בביתו. נצרך לבריות. מחפשים להם מקור הכנסה היתומים והאלמנות. אבל "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה כנגד ה'".

    רמ"א או"ח תרנ"ו "לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור" (הרשב"א וראב"ד)
    • תודה
    Reactions: נחמה אברהם, דיונון, ישר והפוך ועוד 12 משתמשים15 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ"ם
    מ"ם
    הה"ד: הנחית אט אט...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה