קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
הנה, פה.

אני, ברוך השם, מסודר.
כבר כשיצאתי לשידוכים ההורים שלי הודיעו לשדכנים: ברוך רוצה פרה. לא סתם רוצה, דורש. אבל דורש זו לא מילה כל כך יפה, אז הם אמרו ברוך שווה פרה.
והשדכנים הבינו. הגיעו הצעות עם פרות אחת אחת. בסוף הלכתי על משהו שהיה תורה וגדולה במקום אחד. קיבלתי בחורה ממשפחה טובה, שווער מוקיר ורחים רבנן וגם פרה רצינית, משהו בסדר גודל של 450,000 גרם, קומה ממוצעת, באזור יסודות. גם היא ממשפחה טובה. ברוך השם.
הפסוק אומר, "השם לא ימנע טוב להולכים בתמים". אני הלכתי בתמימות, מיד כשנכנסתי לישיבת אלפי זהב וכסף, השקעתי עצמי בלימוד רציני, עד שכולם ידעו שברוך הוא השפיץ של השיעור. השתדלתי לשמור על השם הטוב שילווה אותי עד תחילת הקיבוץ, והזדרזתי להתארס בדיוק כשהיה אפשר. ככה הלכתי בתמימות והשם לא מנע טוב ממני.
מה בחור טוב כמוני רוצה, רק לשבת וללמוד. ואני שואל אתכם, בחור שצריך כל יומיים ללכת למכולת על כל כוס חלב שהוא רוצה, ככה אפשר לעשות שטייגן? מה עם כל הביטול תורה, מה עם שמירת העיניים, ואולי יום אחד המכולת תיסגר, אין לזה צורה.
לכן, כדי שהשטייגן לא יפסק, התעקשתי שתהיה לי פרה משלי. עכשיו אני רגוע. השווער שלי שילם שני שליש, וההורים שלי שליש. בעיקרון רציתי להוציא מהשווער הכל, אבל השדכן אמר שפרה כזו לא מוצאים כל יום וחבל להפסיד. אה, התכוונתי לומר בחורה. סליחה.
תחשבו רגע, אדם ממוצע שותה כ-170 ליטר חלב בשנה. תכפילו את זה בחמישים שנה, לא יודע כמה זה יוצא, אבל הרבה. לא עדיף במקום זה לקנות פרה משלך? ושיהיה לך גם משהו להוריש לילדים. לקנות בסופר זה סתם כסף לפח.
כדי שיהיה לי לגמרי יישוב הדעת, הבאתי אישור בריאות מהוטרינר, הלכתי לבנק, והוצאתי משכנתא על 50% מהפרה. ריביות מצוינות יש עכשיו. בכסף קניתי ארבע תרנגולות, להשקעה.
אח שלי, מסכן, הוא לא שפיץ כמוני, קיבל פרה על הנייר. מקווים שהוטרינר פיענח טוב את האולטרה-סאונד אחרת זה יהיה ברוך רציני.

עכשיו אני יושב פה בכולל, הריתחא דאורייתא מתערבב עם הגעיות והקרקורים, ומשרה עלי שקט נפשי. ככה אני יכול שקוע בלימוד.
בס"ד



"ראית את רונדו?"

הוא נע קלות, התהפך על צדו, והמשיך לנחור.

"שלומק'ה! ראית את רונדו?"

הקול התובע שלה לא הניח לו להמשיך לישון. התהפך לצד השני, בחן בטשטוש את דמותה העומדת בידיים מונחות על המותניים, ומלמל, "ראיתי את מי?"

"את רונדו!" לא מצא חן בעיניה, כנראה, המלמול הלא-אכפתי שלו.

"רונדו?" לא בשבילו חידות כאלה בשעת לילה. וכן, זה לילה. אז מה אם היא מתקשה להירדם, כהרגלה.

"רונדו, הארנב שלי!"

"אהמ... אה. הארנב שלך." שף את זקנו ביד עייפה. שתי שערות לבנות נתלשו ונשרו על חזהו. "לא. לא ראיתי אותו. סליחה. אני יכול לחזור לישון?"

"איך אתה יכול לחזור לישון כשאני לא מוצאת את רונדו שלי?" הדמעות עמדו בין ריסיה הלבנים. חבריו לכולל-בוקר מספרים שנשותיהם איבדו את רגשנותן עם השנים. אצלו, מסתבר, זה לא קרה.

התהפך שוב לצד השני, הביט במיטתה הגדושה.

"יש לך מספיק בובות פרווה במיטה, לא?" שאל בהיסוס.

"אז מה. רונדו אני הכי אוהבת אותו." רק חסרה רקיעת רגל כדי להשלים לתמונת הילדה הקטנה. לא מתבגרים מזה מתישהו?

"מה עם הדובון הזה?" הרים דב פרווה לבן. "או אולי הציפור הזאת?" בובת פרווה צהובה.

"זה ברווז," רטנה. "וקוראים לו מנטי. והוא חמוד, וגם בלידון חמוד, אבל הם לא רונדו. את רונדו אני הכי אוהבת. אני לא מסוגלת לישון בלעדיו."

"טוב. אעזור לך לחפש אותו." נאנח, הסווה את האנחה בשיעול עמוק, התרומם לישיבה, נעץ רגליו בנעלי הבית המשובצות, התעטף בחלוק התואם, ושבר את גבו בהתכופפות מתחת למיטה, ואז בהזזתה.



מחצית השעה הספיקה להם כדי להקיף את הבית הקטן, שליווה אותם מאז נישואיהם. פעם התלונן בפניה על גודלו המיניאטורי. "גם לנו מגיע מרחבים, גם בלי ילדים."

היא שתקה מולו בתמורה, ורק עיניה נמלאו, כמו תמיד, בדמעות.

עכשיו דווקא בירך על מעבר הדירה שתמיד נדחה. הבית הזה כבר היה לבוש עליהם בחמימות תואמת, ממש כמו החלוק הישן שלו. וטוב, כבר לא לגילו להחליף בתים והרגלים.

אפילו לא את ההרגל להיכנע לגחמותיה הליליות.



הדמעות השקטות ליוו את חלומותיו באותו הלילה. ורונדו, הארנב שבקושי זכר את צורתו, רדף אחריו בדרך אל הכולל, וכמעט הדביק את צעדיו המשולשים והפיל את מקלו.

בבוקר נמצא רונדו תקוע מאחורי שידת האיפור. היא הבטיחה שאינה יודעת איך הגיע לשם – הרי לא היה שום אירוע בימים האחרונים שיצדיק איפור. הוא ידע שכבר שנים הם לא היו באירוע – אחיינים לא מזמינים דודים לבריתות של ילדיהם – וידע שדווקא יש סיכוי שהיא טיילה עם ארנב הפרווה שלה לשם. עצוב שהיא מתחילה כבר לשכוח דברים, אבל זו המציאות.



בצהריים הם ישבו לאכול ביחד. הוא ניסה לספר לה על סוגיות חדשות שהמריצו את דמו הבוקר, והיא שתקה ולעסה בדממה. על הכיסא השלישי במטבח ישב בדממה דומה גונדי, הכלבלב הענק. הוא היחיד שיצא מתחום המיטה שלה, וליווה את סדר יומם. טוב לפחות שהוא לא לועס, כמנהג בני מינו החיים.

"למה כל-כך קשה לך עם הבובות שלי?"

היא הפסיקה ללעוס פתאום. פיה היה ריק, והביט בו בשאלה פעורה, מחכה לתשובה.

המזלג שלו נעצר בדרך לפה. הוא לא תכנן את השאלה הזו, כמו שלא תכנן את כל מהלך חייהם המשותפים. בובות הפרווה היו שם עוד לפני שהחלו לחכות לילדים, וכָּמותן רק גברה כשהחלו להתייאש. והוא – ששאלות רבות היו לו, גם כלפיה, גם כלפי העולם, גם כלפי הקדוש-ברוך-הוא – מעולם לא שאל. צריך לקבל באמונה תמימה הכול. לא?

"אני – לא קשה לי – " הכחיש, אבל נעצר תחת מבטה המוכיח. "אני – זה פשוט מוזר לי... אישה מבוגרת – עם בובות?"

"אני כבר מבוגרת בעיניך?" רטנה בטינה השמורה לנשים באשר הן.

"התכוונתי – גם אישה בת עשרים, כמו שהיית כשהתחתנו – זה לא מתאים שיהיו לה בובות... לא?"

עיניה נקבו אותו. גונדי, מכיסאו, נקב אותו במבט דומה, והוא התחלחל.

"הבובות שלי – הן חיות, שלומק'ה. יש בהן חיים. ואני זאת שהענקתי להם את החיים הללו. אתה באמת חושב שאני יכולה לוותר עליהן בכזו קלות?"

השפיל את מבטו, מייחל לסיים את מה שבצלחת, מייחל לחמוק מנקיבתה, מייחל לחמוק מן ההבנה שחלחלה פתאום בלבו העייף משנים ומציפייה.

"לא..." הוא לחש בסוף. "אני לא חושב..."



בערב הוא יצא לקניות בסופר הקרוב, סוחב אחריו את העגלה החורקת. השכנים הציעו להם לפני זמן מה את עגלת-התינוק הישנה שלהם – "הרצועות בה נקרעו, אבל היא עדיין יציבה ותוכל להתאים מצוין לקניות!" – אבל היא לא הסכימה. אז בינתיים, עד שיתאפשר, הוא סוחב את עגלת הקניות הזו.

פסע בין המדפים, עוקב אחרי כתב ידה הקטנטן, הרועד מעט, שברשימה שבידו.

ואז, בין אזור הלחמים לבין אזור החטיפים, הוא ראה אותם.

שלושה מדפים, קצת נחבאים, אבל מלאים בצעצועים. ובבובות. ובבובות פרווה.

קרב אליהם באיטיות מהוססת, בחן אותם בהיחבא, שלח מבטים זהירים לצדדים. שרק לא יראו שאדון קלמן קונה צעצועים לנכדים שאין לו.

בין הבובות בעלות העיניים הנפתחות והנסגרות (עדיין זוכר הוא את הפלא הזה מאחיותיו הקטנות) לבין המכוניות הממונעות (מי היה מאמין שיהיה דבר כזה לילדים!) – נחו בשלווה מספר ארנבונים מגובבים.

רעד קל אחז את ידו הנשלחת. הוא שלה ארנב תכלכל – דומה קצת לרונדו? – והכניס אותו במהירות לעגלה הקרועה במקצת.



"הבאתי לך מתנה," הוא לחש, לאחר שגמר לרוקן את העגלה לארונות ולמקרר.

עיניה הזדקפו בציפייה.

"רוב הגברים מביאים תכשיטים לנשותיהם," ניסה להצטחק, "אבל לדעתי את תשמחי בזה."

תחב ידו לעגלה, ושלף מתוכה מעשה קוסם את הארנב.

"לא עטפתי אותו," התנצל, "אבל בכל-זאת. חשבתי שהוא יכול להיות אח קטן לרונדו שלך. לרונדו שלנו."

ידה נשלחה ברעד מהוסס לעברו. נטלה אותו בעדינות, ליטפה את פרוותו הרכה בידה השנייה. אימצה אותו אל לבה.

ולא ילדה קטנה נגלתה לפניו פתע, כי אם אישה צעירה. אישה צעירה האוחזת בתינוקה הטרי.




[התכוונתי לכתוב סיפור קצר יותר, אבל זה אורכו בסוף. עמכם הסליחה. ואשמח להצעות לשם אחר לסיפור, שיהלום אותו יותר. וכמובן, אשמח להארות...]

[
בפעם הראשונה שהם הלכו לסופר השכונתי לעשות קניה הם התרגשו. הרגישו משפחה ממש. הארונות המפוצצים מאמא ומהשוויגער התרוקנו. ונשאר קצת כסף מהמתנות של התונה והם הלכו למכולת.
הלכו? ריחפו למכולת.
הם היו כבר בסוף התקופה של המוניות התחילו לנסוע באוטובוסים והתחילו להבין שהאנשים ברחוב המשיכו לחיות בזמן שהם נישאו בקול ששון שמחה והמון חוגג.
הוא הביט בה היא בו, הם קנו קצת ירקות, אבקת מרק, שמן, קמח וביצים.
היא השוותה מחירים הוציאה פסטה החזירה לקחת מותג אחר, ושוב עם השמן. בדקה טריות והוא הביט על השורות הארוכות של הסופר ומידי פעם הנהן לה בראש.
מה עוד צריך זוג צעיר הם חשבו. קצת חלבי הוא הגניב קליק לפינוק. היא חייכה, הוא חייך. היא זרמה, סך הכל מגיע להם פינוק. הוא כבר שבוע הולך לכולל ובראש חודש תיכנס סוף סוף מלגה ראשונה. והיא, כבר קראו לה פעמיים למילוי מקום ויש לה עדיין חופשי שנתי מהלימודים על חשבון ההורים כך שהכסף שיכנס יהיה נטו. ולהשקטת המצפון היא נזכרה שאמא דחפה לה במוצאי שבת שקית עם קציצות ושניצלים מוכנים.
קולה, היא שאלה? בטח. את אוהבת. הוא לארג', מפנק, חופשי.
היא הביאה קריסטל, הוא לקח והחליף לקוקה קולה בהתנשאות.
בקופה הם הגיעו לחשבון שאצל ההורים שלה היו קונים רק לשבת ובשבילם זה קצת הרבה. היא הביטה בו הוא עליה, היא גימגמה הוא חתך. שתי שקיות, אמר לקופאית באבירות של גבירים עם סייאנה. שקיות על חשבונו. את החשבונית היא הצילה ברגע באחרון משמד נראה בבית על מה שילמנו. הוא אינפף משהו מתחת לשפם שמתחיל לגדול, היא שאלה מה, הוא שתק. חזרו הביתה.
כשהם מנשנים את הקליק על הספה בבית שלהם. היא אמרה לו שאבקת המרק נראית לה יקרה מידי, זו גם אריזה גדולה בשבילם. וחוץ מזה בשביל מה אנחנו צריכים אבקת מרק, זה לא בריא ומחר בדרך לכולל שיחליף אותה.
מה?!
כן, מה הבעיה תיגש לקופאית. תגיד לה שאתה רוצה לבטל את הקניה היא תתן לך זיכוי.
הוא לא היה מסוגל.
לה זה היה פשוט.
כבר אתמול כשהשווית מחירים הרגשתי רע.
הוא לא אמר, אבל כמעט הבטיח לעצמו לא לבוא איתה למכולת. זו לא פעם ראשונה שיהא ככה מבזה אותו. כשהם החליפו במרכז החשמל את שלושת הקומקומים בעד מיקרוגל היא ניהלה משא ומתן על המחיר שלו. הנחה היא ביקשה והוא התחרפן, זה המחיר משלמים, וזהו. הוא יצא, עבר את הכביש והסתכל בחנות ראווה כאילו הוא לא קשור. עד שהנייד שלו צלצל והוא הבין שהוא בא לסחוב.
יודעת לעמוד על שלה זאתי, אה? טפח לו המוכר על השכם, היא הסמיקה, גם הוא.
עכשיו הוא שוב נתקל בזה.
היא רוצה שהוא יחזיר את אבקת המרק?
הוא, יענקל הוניקווצער ייגש אל הקופאית, יחזיר את אבקת המרק ויבקש זיכוי?!
בס"ד

יש דרך אחרת. (הערות והארות יתקבלו בברכה!! מ.כ. :) )

ביום חמישי נתי מסתפר. זהו היא לא תוכל לעגל לשנתיים וחצי.

הכיפה תוכיח לכולם שאימא של נתי שכחה מלימודי החשבון. וקצת התבלבלה.

העגלה הריקה במחסן מבלבלת. היא נקייה, נקייה גם מריח המרכך ששפכה עליה לפני שנתיים.

עגלת אמבטיה חזקה ויפה הם בחרו, שתחזיק מעמד לילדים רבים, יש גם גגון שאפשר להחליף.

זוכרת איך היא צחקה באושר ואמרה למוישי, כל לידה נחליף גגון, זה יהיה הגיוון שלנו.

והוא הסכים איתה בהנהון של ראש שושלת טרי. כל אשר תאמר היולדת ייעשה.

****

היא פותחת את המחשב לבחור תמונות מיום צילומים שערכו לפני החלאקה, הידיים שלה רצות מאליהן לתיקיה של בית החולים.
פותחת תמונה, היא מחייכת שם חיוך ענק. חיוורת. מאושרת.
מחזיקה בידיה עטויות הצמיד חבילה קטנה עם אף סולד ושיער שחרחר. פנים עובריות מה, קטנות ומתוקות.

החוויה הבוסרית, העוברית קוראת לה באלפי גוונים מושכת אותה לחלומות על שמיכות רכות ובקבוקים מעוקרים. הלב שלה שורף בפנים בפעימות דקות. הניסיון הזה לא קל לה.
היא יודעת, היא קיבלה מתנה ענקית, את נתי המתוק והחכם, ואסור לה להתלונן. באמת שאסור. כי טוב לה. אבל גם ריק לה.

נתי גדול, מעסיק את עצמו יופי, ולה- לא נעים, אבל משעמם.

נתי אוהב ללכת לשכנים. מה הפלא? תוסס שם. עם ארבעה בנים נמרצים לרעיונות אין גבול.

ושוב איתמר מוצא אותה בוהה בחלל עטוית דמעות.
****

'ת-מ-י, שנים לא פגשתי אותך, בטח כבר יש לך איזה שלושה ילדים' אומרת חנהל'ה תוך כדי חיבוק קליל, מעבר לעגלת התאומים.

היא אוספת עשתונות לתוך גרונה החנוק. הפעם האחרונה שנפגשו הייתה בבית החולים.

הן ילדו יחד. לחנהלה יש כבר 4 בלי עין הרע. היא לא רוצה לערוך השוואות. למה מכריחים אותה?

'לא', היא עונה בקלילות אגבית 'יש לי אחד'

חנהלה כנראה שכחה את הטקט בין כיסוי הראש לתיק המרתי המרובע ופערה את פיה בהפתעה,

'אבל את כבר נשואה חמש שנים ויש לך ילד כזה מתוק, אז למה למנוע?'

'לפעמים המניעות קשורות לאלוקים' היא לוחשת בלי קול, שמחה לראות את קו 21 עוצר באנחת אגזוז סמוך לתחנה.

*****

ושוב היא חוזרת מהרופא, לאחר שביצעה בדיקות מקיפות והגיעה אלי עם תוצאות. אין כל חדש תחת השמש.

'הכל בסדר אתך גב' דיסקין, רק קצת סבלנות' הוא אמר וחייך .

אין לה סבלנות. מאז שהייתה קטנה היו סדורות בפיה רשימות של שמות

שבהם ייקראו ילדיה. תמיד חלמה על בית ענק, מבולגן ומלא חיים.

חלמה למי יהיה דומה כל אחד. חלמה על המון לחיים תפוחות לצבוט בהן ועל לילות טרוטים.

'אמא', נתי שרץ לקראתה בגעגוע המס את כל המחשבות והכניס אותה למצב –אמא-

על כל המשתמע ממנו. הקשבה, ארוחה, צחוק, מקלחת סיפור ולישון.

שרק לא יבואו המחשבות.

****

היא ישבה באוטובוס, שהיה ריק ושקט באופן מפתיע לשעה שלוש בצהרים.

ברביעיה שלפניה ישבו שתי בחורות חמודות שנראו בערך בנות גילה.

אחת הייתה בלונדינית גבוהה והשנייה בעלת תלתלים שחורים קפיציים.

היה אסור לה לצותת, אבל שיחות במרחב הציבורי בטון גבוה אינן נחשבות לרשות הפרט.

'אז מה את עושה היום'? שאלה הבלונדינית את השחרחרה אגב לעיסת מקלות גזר.

'וואו' שחררה השחרחרה צחקוק חמוד , 'אם אני אתחיל נראה לי לא אגמור...'

'בגדול אני לקראת סיום תואר בעבודה סוציאלית, אני מתנדבת פעמיים בשבוע ביד שרה זה סיפוק אדיר!
למדתי גם תדמיתנות, זוכרת שאהבתי לתפור?' היא לא חיכתה לתשובה והמשיכה למנות את פעליה

'ראיתי רעיון חמוד, לרשום לעצמך רשימה של מטרות שאת רוצה להגשים חלקן מהותיות וחשובות וחלקן שטותיות כמו למשל צניחה חופשית שחלמתי לעשות, עשיתי קיץ שעבר'

השחרחרה צחקקה בעונג משחזרת את החוויה במוחה, ואיפשרה לבלונדינית לדרדר אנחה כאובה לחלל האוויר העליז מדי, לטעמה.

השחרחרה התנערה מצחקוקה בפתאומיות נבוכה 'ומה איתך? תמיד היית המוצלחת שבחבורה' היא הבזיקה חיוך.

'מחכה למשאלה האמתית' ענתה הבלונדינית בטון שהזכיר לתמי את מורתה מכיתה י"ב.

'ומה חוץ מזה?' ניסתה השחרחרה לעבור לפסים מעשיים יותר.

' אני עדיין עובדת כסייעת לחנ"מ, יוצאת לדייטים יומם וליל ומחכה לו, שיבוא כבר, רק שיבוא. אני מוכנה'
'אה' ענתה השחרחרה בטון של צמיג שיצא לו כל האוויר 'יפה לך, מחכה'.

תמי ירדה מהאוטובוס.

הלכה בזריזות לכיוון הבית, מעבדת את המחשבות הדוהרות.

לא רוצה להיות כמו הבלונדינית! המחשבה הזו קפצה בתוכה באלפי קולות ברורה וחדה.

כן, היא תתפלל שיגיע הרגע ותאמין ותקווה. אבל היא לא רוצה להיראות ככה.

לא רוצה לחכות לרגע הזה בישיבה מול החלון. מול החלום.

חלומות אחרים, שכוחים ודרוסים התחילו לקפץ במוחה.

היא ניערה אותם מאבק הדרכים ומהגלגולים שהם עברו.

חפרה עוד קצת במחשבתה ומצאה מחילות של חלומות קטנים ומתוקים.

ניסתה ללחוש להם בלי קול - בהצלחה לנו. אני רוצה שגם אתם תקרו.

המחשבות הקבועות לא ויתרו- אבל את ריקה כל כך, מחכה למשהו חשוב יותר! אל תתכחשי לעצמך...
היא דחפה אותן במאמץ לאזור האחורי והנידח ביותר שמצאה. לא רוצה לשמוע אתכן. חשבה.

החלומות הישנים- חדשים יצאו במחול עליז, בתוכה ריקדה המחשבה על מחברת חלומות.

עליצות החלה להתרקם בה.

היא פתחה את דלת הבית בשקט וקיוותה לצאת לדרך חדשה.



אם קראתם עד כאן :) אשמח לביקורת (בין אם חיובית ובין אם שלילית )
פחות בקטע הדקדוקי (לא ממש עברתי על הקטע פשוט שפכתי על הדף... יתכן ותמצאו שגיאות)
יותר בקטע של הסיפור עצמו, צורת הכתיבה, תיאור הדמות וכדו'.
בס"ד

שלוחי מצווה אינם ניזוקים
גם אדם המקיים מצות בוראו שנשתלח בעוה"ז כדי לעשות רצונו ית' נקרא שליחי מצוה בודאי
.
והיו צריכים למסור ולבטל רצונם, לעשות רק כדי לעשות רצון השי"ת וממילא היו ניצולים,
כך כל חיי העוה"ז שנשתלח האדם במקום סכנה שהכל הבל ורעות רוח.
וע"י קיום המצוות כשליחות יוכל להנצל ולהצליח שכל מעשיו יהיו נמשכין אחר התורה".
(שפת אמת פרשת שלח)



כְּשֶׁהַשְּׁלִיחוּת יוֹצֵאת לָתוּר הָאָרֶץ,

לָתֵת אֶת נִשְׁמָתָהּ, לְמִי שֶׁתִּדָּרֵשׁ.

וְחָשָׁה הִיא כְּבֶן אָדָם שֶׁהִתְפָּרֵץ,

לְבַיִת זָר, מִבְּלִי שֶׁהִתְבַּקֵּשׁ.

--

כְּשֶׁבֶּן אָדָם מַרְגִּישׁ שִׁחְרוּר,

וְלִרְצוֹנוֹ כּוֹבֵל כָּל מַעַשׂ.

כְּשֶׁרְגָשׁוֹת הֵן הַתַּמְרוּר,

וּתְוַאי בָּרוּר נוֹתַר בְּלִי - יַחַס.

--

כְּשֶׁנִּימִים דַּקִּים, בִּמְתִינוּת,

חוֹבְרִים לְחֵבֶל עַב וּמְחַזֵּק.

כְּשֶׁקּוֹל לִגְלוּג נוֹהֵג בְּבוֹגְדָנוּת,

וּמְנַתֵּק הפְּתִיל, שֶׁכָּאן חִזֵּק.

--

כְּשֶׁבֶּן אָדָם שָׁרוּי בַּעֲלָטָה,

וּלְבָבוֹ נִלְפָּת בְּעֹמֶק עֲרָפֶל.

כְּשֶׁאֶת רֹאשׁוֹ מַרְכִּין הוּא מַטָּה,

נִבְעַת מִמַּחֲזֶה שֶׁמִּתְחוֹלֵל---

--

כְּשֶׁבֶּן אָדָם, צוֹעֵד בִּשְׁבִיל הַלָּמָּה,

כְּשֶׁחַצְצֵי סְפֵקוֹת, חוֹסְמוֹת הַדֶּרֶךְ לַתַּכְלִית.

כְּשֶׁשְּׁאֵלוֹת, בּוֹנוֹת סְבִיב לְבָבוֹ חוֹמָה,

כְּשֶׁלֹּא נוֹתַר חֲרַךְ לְזֹהַר בְּרֵאשִׁית.

--

כְּשֶׁהוּא מַבְחִין שֶׁמַּנְעוּלוֹ בְּיָד - חַמָּה,

וְהִיא שֶׁלּוֹ, וְלֹא יָד מִסְתּוֹרִית.

כְּשֶׁהוּא מֵבִין – שֶׁדִּמְיוֹנוֹ יָצַר הַדְּרָמָה,

רָץ לְהַטְמִין רֹאשׁוֹ בְּתוֹךְ כָּרִית ---
הֵן אֲנִי וּסְכִיזוֹפְרֶנְיָה
מֻשְׁלָמִים. לֹא כְּכָל הָאֵלּוּ...
תֹּאמְרוּ, אֲנִי בְּמַאנְיָה -
עָף עַל עַצְמִי לְהוֹנְלוּלוּ

נֶע נֶע נֶע, רְאוּ אוֹתָם!
מַעֲשִׂים טוֹבִים, וּמְגֻנִּים
רַק שְׁחֹרָה הִיא מַהוּתָם,
בְּלִי הַרְבֵּה גְּוָנִים.

מַה הַיִּחוּס? אוֹי, הַיִּחוּס...
בְּלִי קַבָּלוֹת לְהָבִיא.
אֵין יְכוֹלִים לָשִׁיר - הַיִּחוּד
אוֹ "כָּךְ נָהַג מוֹר אָבִי".

רָר רוּקָם, מִזְגָּם רוֹתֵחַ
לֹא יִפְגְּעוּ בִּכְבוֹדָם!
"מֵהֵיכָן בָּא הָרוֹצֵחַ?"
רוֹמֵז גֹּעֵל אָדָם.

צוֹעֲקִים, לֹא מְדַבְּרִים
אוּף! כָּל כָּךְ צוֹרֵם.
עַל מִדּוֹתַי מַעֲבִירִים
מִי חִנֵּךְ אוֹתָם?? צוֹרֵר.

תּוֹעֵבָה הִיא, מִצְרַיִם
גַּסּוּת הָרוּחַ וְהַדַּעַת.
עִם קַרְסֻלַּי לֹא מִתְרָאִים
אַף עֵדָה אוֹ כַּת.

וְאָנוּ -
מָה,
נְדַבֵּר?
מָה,
נִצְטַדָּק??

טְהוֹרִים מֵרֶחֶם!
זַכִּים מֵעִבּוּר!
צַדִּיקִים. קְדוֹשִׁים!
בְּהֶחְלֵט -
קוֹפְלֵמֶנְטִים נְכוֹנִים.

וּמִי אֵלֵינוּ יִקְרַב,
מִי אֵלֵינוּ יַחֲבֹר -
הַכֹּל לְפִי בֵּית אָב.
מַמָּשׁ לֹא כָּל שִׁכּוֹר.

---


מקור ההשראה המאלף
בין הסדרים, כוס קפה
בשורותיו של עמוד אל"ף
של שבת, דף קו"ף ה"א.


1591815039747.png
בפעם הראשונה שהם הלכו לסופר השכונתי לעשות קניה הם התרגשו. הרגישו משפחה ממש. הארונות המפוצצים מאמא ומהשוויגער התרוקנו. ונשאר קצת כסף מהמתנות של התונה והם הלכו למכולת.
הלכו? ריחפו למכולת.
הם היו כבר בסוף התקופה של המוניות התחילו לנסוע באוטובוסים והתחילו להבין שהאנשים ברחוב המשיכו לחיות בזמן שהם נישאו בקול ששון שמחה והמון חוגג.
הוא הביט בה היא בו, הם קנו קצת ירקות, אבקת מרק, שמן, קמח וביצים.
היא השוותה מחירים הוציאה פסטה החזירה לקחת מותג אחר, ושוב עם השמן. בדקה טריות והוא הביט על השורות הארוכות של הסופר ומידי פעם הנהן לה בראש.
מה עוד צריך זוג צעיר הם חשבו. קצת חלבי הוא הגניב קליק לפינוק. היא חייכה, הוא חייך. היא זרמה, סך הכל מגיע להם פינוק. הוא כבר שבוע הולך לכולל ובראש חודש תיכנס סוף סוף מלגה ראשונה. והיא, כבר קראו לה פעמיים למילוי מקום ויש לה עדיין חופשי שנתי מהלימודים על חשבון ההורים כך שהכסף שיכנס יהיה נטו. ולהשקטת המצפון היא נזכרה שאמא דחפה לה במוצאי שבת שקית עם קציצות ושניצלים מוכנים.
קולה, היא שאלה? בטח. את אוהבת. הוא לארג', מפנק, חופשי.
היא הביאה קריסטל, הוא לקח והחליף לקוקה קולה בהתנשאות.
בקופה הם הגיעו לחשבון שאצל ההורים שלה היו קונים רק לשבת ובשבילם זה קצת הרבה. היא הביטה בו הוא עליה, היא גימגמה הוא חתך. שתי שקיות, אמר לקופאית באבירות של גבירים עם סייאנה. שקיות על חשבונו. את החשבונית היא הצילה ברגע באחרון משמד נראה בבית על מה שילמנו. הוא אינפף משהו מתחת לשפם שמתחיל לגדול, היא שאלה מה, הוא שתק. חזרו הביתה.
כשהם מנשנים את הקליק על הספה בבית שלהם. היא אמרה לו שאבקת המרק נראית לה יקרה מידי, זו גם אריזה גדולה בשבילם. וחוץ מזה בשביל מה אנחנו צריכים אבקת מרק, זה לא בריא ומחר בדרך לכולל שיחליף אותה.
מה?!
כן, מה הבעיה תיגש לקופאית. תגיד לה שאתה רוצה לבטל את הקניה היא תתן לך זיכוי.
הוא לא היה מסוגל.
לה זה היה פשוט.
כבר אתמול כשהשווית מחירים הרגשתי רע.
הוא לא אמר, אבל כמעט הבטיח לעצמו לא לבוא איתה למכולת. זו לא פעם ראשונה שיהא ככה מבזה אותו. כשהם החליפו במרכז החשמל את שלושת הקומקומים בעד מיקרוגל היא ניהלה משא ומתן על המחיר שלו. הנחה היא ביקשה והוא התחרפן, זה המחיר משלמים, וזהו. הוא יצא, עבר את הכביש והסתכל בחנות ראווה כאילו הוא לא קשור. עד שהנייד שלו צלצל והוא הבין שהוא בא לסחוב.
יודעת לעמוד על שלה זאתי, אה? טפח לו המוכר על השכם, היא הסמיקה, גם הוא.
עכשיו הוא שוב נתקל בזה.
היא רוצה שהוא יחזיר את אבקת המרק?
הוא, יענקל הוניקווצער ייגש אל הקופאית, יחזיר את אבקת המרק ויבקש זיכוי?!

זה לא המשך, אבל זה ספוילר לפרק האחרון.

(לאחר 4 שנים.

הוא עומד ליד הכספומט מתנשף, זה עתה הודיעו לו שהגיע תורו בגמ"ח 'משגב לדל'. הוא אפילו לא הספיק לסגור את הגמרא. אסור לו לפספס את ההלוואה הזו, אחרת לא יהיה לו מה להחזיר לשלומוביץ.
הפלאפון מצלצל. זו האשה. הוא מחכה כמה שניות כדי שהיא לא תחשוב שהוא מהבטלנים של פינת הקפה. "הלו?", הוא מוציא את הקול הכי רגוע שהוא יכול.
"מה נשמע? איפה אתה?"
"איפה אני יכול להיות?"
"אה, אתה בכוילל? מוזר, אני רואה שהופקד עכשיו כסף בחשבון"
"זה, זה כנראה מישהו שהלוויתי לו, זה בסדר אל תדאגי הכל בשליטה".
גרוע. יותר גרוע מזה לא יכול להיות. עיניו מביעות חרדה עמוקה. מאיפה היא יודעת את הסיסמא? היא יכולה לעלות על זה שיש לו שתי הלוואות בנקאיות שהוא לקח לפני החגים והוא אמר לה אז שהוא שובר חסכונות.
לאחר שחזר לכוילל ביקש משולמן הבעלבת את המחשב ושינה את הסיסמא, הוא רצה לנשוף בהקלה אבל משהו מעיק לו.
לבד. הוא מרגיש לבד.
כשהיא ביקשה ממנו לנהל את התקציב ושהוא רק ישב וילמד, הוא ענה בגאווה "תסמכי עלי, ניהלתי מגביות פורים בישיבה ואלו היו מאות אלפים. מאזן ביתי, קטן עלי.
"תגיד לי אם קשה לך, אני אחסוך", דואגת האשה, "אני לא חייבת לקנות עכשיו שמלה, וגם הפנקייק שאתה קונה לי בחזור מהכוילל עולה המון, אני יכולה להכין בבית".
"אל דאגה יקירתי אני אשתף אותך אם יחסר משהו, תתפנקי".
ועכשיו הוא לבד.)
שלום וברכה, מדבר ר' שלוימע מהחיידר.
אני מתקשר בנוגע לבן שלכם, מוישל'ה. כן כן, ברוך השם. הכל בסדר. אני לא כל כך שומע אתכם טוב, יש רעשים בקו.
אני מתקשר בנוגע לכיפה.
לא של האבא, חס וחלילה. כיפה לבנה מצמר היא דבר יפה מאוד, ראיתי פעם בציורים שככה כל היהודים לבשו. אני לא מבין למה יש עליה גם ציורים של תיישים, אבל, שוין, זה לא העסק שלנו, של החיידר אני מתכוון.
לא משנה, לא משנה. אין לנו בעיה עם הלבוש של האבא או של המשפחה ברוך השם.
הנקודה היא, הפוינט, הסיבה שהתקשרתי, בעצם, אממ, היא לגבי הכיפה.

רק רציתי להסביר. החיידר לא נגד כיפות בלי סרט. כן? אנחנו לא נכנסים לדקויות כאלו.
יש הורים שמעדיפים ככה, יש הורים שמעדיפים ככה, אנחנו בעיקרון לא מתעקשים על משהו מסויים. אבל כמובן מעודדים כיפות עם סרט. נורמל. בתים משלנו.
אני לא אוהב להתקשר להורים, במיוחד לא בנוגע לכיפות. לא לא, אין לי הנאה מזה. חס וחלילה. המשגיח ר' מוישה זיידע'ס לימד אותנו בישיבה שאם מלמד נהנה לתת ביקורת לילד או להורים, הוא צריך להתחזק מאוד.
המשגיח היה יהודי של צורה, אנחנו בחיידר מנסים לתת לילדים כיוון בחיים, שיהיו כמוהו. לפחות שישאפו. וכן, גם כמובן כמו הרב שטיינמן והרב אלישיב.
הילד שלכם, אני משוכנע, עוד יכול להיות הרב אלישיב הבא. אנחנו בחיידר עושים הכל. אני בטוח בורוך השם שגם אתם משתדלים, שמענו עליכם דברים טובים מאוד מארגון הידברות, ממחלקת שילוב משפחות בקהילה.
אמרתם משהו? אני לא שומע, לא שומע, מחילה. יש פה בדיוק טרקטור מול החיידר.
מאוד לא נעים לי השיחה הזו, אודה ואתוודה. רק שלא נותרה לנו ברירה. אוייי. אויי. כל כך לא נעים לי. הלב שלי. שניה אני משתעל, תודה על הסבלנות.

לצערנו, לאחר ששוחחנו על הנושא אני והמנהל הרב שמואלזון, החלטנו שצריכים להתקשר ולדבר.
אממ. אני אסביר, אסביר. כן, אגש באמת לנקודה, אני חושב. לא רוצה למתוח אתכם, חס וחלילה.
לאחרונה, אפעס, שמנו לב שהבן שלכם מגיע גם עם כיפת עור חומה.
התלבטנו מה לעשות, אממ... ממה נפשך. אם זה בכוונה, אז נראה שהחיידר שלנו לא מקום מתאים לבן שלכם. מצד שני, אם זו טעות, בוודאי תתקנו אותה בעצמכם.
העניין הוא כזה.
תראו, אני אדבר בכבוד.
עם כיפת העור עוד השלמנו קצת. אפעס. הבנו שאתם משפחה חדשה בעיר וההורים היו חילוניייים פעם, אז אנחנו מכבדים ונותנים מקום. אנחנו יודעים שאתם אולי, אפעס, לא מבינים את המשמעות של כיפה מעור.
הבוקר אני מתקשר כי מוישל'ה הגיע עם כיפת עור תחש. כן, המודרנית עם כל ה.. משגעס'ים האלו. העיגולים הצהובים והירוקים עליה. של החרד"קים. רחמנא לצלן. בלתי אפשרי, בלתי אפשרי. בעל פעור על הראש, זה מה שזה.

הנה הקו משתפר. אני שומע עכשיו. אתם לא יודעים על מה אני מדבר?
אתם לא משפחת שוהם?-?
אההה.
אה.

אמממ.
אוהוהוהוווו.
אממ.
אה.

השם ישמור ויציל. איזו טעות נוראה. אז הגעתי בעצם למשפחת טשכנוב? שהאבא ראש ישיבה בבית נפתלי?
טעות שלי, טעות שלי. תשכחו מכל השיחה. חשבתי שהתקשרתי למשפחת שוהם, נו הבעלי-תשובע האלו, שיהיו בריאים.
לא חשוב, לא חשוב. לא רוצה לדבר לשון הרע. להתראות.
כן כן, הבן שלכם, יענקי, ברוך השם ילד מצויין ותלמיד חכם מופלג.
שולם, שלום, להתראות.
צלמים, סופרים, קופירייטרים, כותבי תוכן, פרסומאים, עורכי ווידאו ומפיקים, שימו לב!

לא בטוחים ביכולות כתיבת התסריט שלכם?

זה בול בשבילכם!!!

סדנת תסריטאות מתומצתת ופרקטית שתמלא לכם את כל החורים ותיתן לכם את כל הכלים והידע כדי לכתוב תסריטים בכל סגנון וז'אנר שתרצו!

המרת סיפור לתסריט, פורמטים שונים, סרטונים שיווקיים, דמויות, עלילה ועוד הרבה מאד נושאים חשובים שב-2020 פשוט אי אפשר להמשיך בלי לדעת אותם!

יודעים עוד משהו? זה במחיר מבצע שלא יחזור! אל תפספסו את הצ'אנס שלכם! >>>
תסריטאות--1024x683.jpg
נקשתי על דלת ביתו של יענק'ל השכן. זמן רב לא פגשתי אותו, קורונה וזה, אבל כעת הייתי צריך ממנו משהו דחוף.
'כן, יכנס!', נשמע קולו מבפנים.
פתחתי את הדלת, כשאני רואה את שכני סוגר בחטף את המחשב הנייד.
כשהוא סובב את פניו אליי, פערתי את פי בתדהמה. זה לא השכן שאני מכיר! בדקתי בחטף אם דפקתי על הדלת הנכונה. אכן כן.
פאותיו היו מסולסלות כרגיל, אך פניו המזוקנות תדיר, היו מגולחות למשעי, ללא זיף אחד לרפואה.
השכן שקלט את הבעת פניו הנדהמות, הסביר לי בפשטות:
'לא הייתי מסוגל לסבול את הגירודים הנוראים שהזקן גורם מתחת המסיכה, אז גילחתי אותו!'
'ומה זה?' הצבעתי ברעד על רעמת השער שהזדקרה בקדמת הראש.
'נו, זה פשוט. מאז פורים היה אסור להסתפר, כידוע, ומאז שבועות אני עדיין לא מצליח לתפוס את הספָּר...'
'והמשקפיים, היכן הם?', המשקפיים, שהעטו רצינות על פניו העגלגלות, נעלמו כלא היו.
'אין לך מושג איזה סיוט זה האדים שממלאים את המשקפיים כשאתה חבוש במסיכה. לא נותרה לי ברירה, אלא לעבור לעדשות'.
'ומה פשר האזניות שעל אוזניך?'
'אה, הראש כוילל שלנו הוא 'מחמיר', עדיין לא החזיר אותנו לבית המדרש, ולכן אני כרגע ב'למידה מרחוק'. בדיוק עסקתי ב'סתרי תורה', ולכן סגרתי את המחשב'...
'טוב, שלום...' סגרתי את הדלת מאחורי, כשמרוב הלם אני שוכח את מטרת בואי.
גם זמן רב לאחר מכן, לא משה מזכרוני תמונת פרצופו המחייך בקונדסות.
פליי.PNG
מעשה שהיה, כמעט היה.
קראו את הקובץ המצורף. או לחילופין, הודעה זו:


ועכשיו למעשה שהיה, כפי שאני שמעתי:

הרב קלר זצ"ל הסב, ביקש שיקברוהו בהר הזיתים.
המשפחה עלתה מארגנטינה, בלי קשרים ופרוטקציות. לא מצאו חלקה.
התעצבו אל ליבם מאוד.
היה שם יהודי שעזר להם מאד, טרח ויגע כמה טרחות ויגיעות, והצליח לדאוג להם לחלקה בהר הזיתים.
ההתרגשות גאתה כשהם גילו שמדובר בבן אחר בן לרבי שלמה גאנצפריד.

כמה יפה ופשוט.

התופעה הזו, שבעיתון מכובד (?) מרשים לעצמם להעלות סיפורים מצוצים מהאצבע, אינה חדשה.
אבל כפי שאמר הבדחן הנודע ר' יענקל מילר,
"אני לא מבין את ההיתר להמציא סיפורים שלא היו ולא נבראו, אני לדוגמא, ממציא רק סיפורים שהיו!"

החלטתם לשכתב את המציאות, מילא. כמו בכל מחלקות העיתונות. אבל למה ללכת כ"כ רחוק?
פארסה.

הייתה לאחרונה באותו עיתון כתבה שהכריזה על בוא המשיח ע"י הקורונה.
לא נכנס לשאלה.
מדובר באותו ז'אנר..
מישהו צריך לעשות חשבון נפש.

אמר פעם מישהו (דוד חצ'קל או דודה נחמה, או שמא גיבור אחר)
אם קנית את זה, משמע היה נכון למכור לך.
אם זה מה שמוכרים לציבור, כנראה זה מה שחושבים שהציבור שווה.

ולסיום,
קצת קשה לי, בשלמא בדרך הלוך הוא היה צריך להגיע לבית החיים, ולא היה לו איך,
אבל למה הוא היה צריך טרמפ חזור לירושלים?
וצ"ע.
 תגובה אחרונה 
1.

מי שמספיק זמן במקצוע הכתיבה, בוודאי אם הוא עוסק בזה בקביעות, מתחיל להרגיש לפעמים תחושות של ייאוש עמוק מ'זמן המסך' הקצרצר שיש לעמלו.

בהתחלה מלוות ובעצם מניעות את הכתיבה – שלל דחפים, ובראשם הצורך הכמעט נואש בהכרה. להיות מישהו, ומישהו חשוב, כזה שיש לו דעה אמיתית ונחשבת, כזו שמפנים לה מקום בעיתון (לצורך העניין). כשיש תגובות אתה ממריא, וכשיש עניין סביב דבריך אתה כבר בשחקים. עצם העובדה שאתה מישהו שיש לו מקום, תודה לה', ממלאית אותך סיפוק גדול.

בשלב הזה, מה שמעסיק אותך זה פחות התוכן עצמו ויותר התפאורה סביב. מתוך חוסר מסוים בביטחון העצמי, אתה עדיין לא מספיק רואה את עצמך כ'חלק מהתעשייה', וכל טור שכן מופיע איפשהו, כל שכן אם הוא מודפס ומכובד - מחזק את הדימוי הזה בעיני עצמך.

בתהליך מרתק הולכות ומתפוגגות התחושות הקודמות. ההכרה בחוכמתך הופכת מובנת מאליה, התגובות מפסיקות לרגש אותך כל כך, ואפילו השאיפות להתעשר מהמקצוע מתמתנות מכורח המציאות. אז, אז אתה מגיע אל הלוז. אז אתה מתחיל לכתוב מתוך רובד פנימי יותר. מתוך דחף אמיתי. לא רק כדי לזכות לאהדה, ולא רק כדי 'להתאים' את עצמך למערכת, אלא כי אכן יש לך מה לומר.

בשיאו של התהליך אתה מתיישב לכתוב משהו על משהו, ותוך כדי כתיבה הדברים מתבהרים לך ביתר שאת, עד שהם מתחילים לבעור בעצמותיך. אתה מחדד ומדייק את עצמך, משקיע את מיטב כוחותיך במחשבה על עצם הדברים, אתה פנוי לגמרי לחשוב על הקורא, לא רק בקטע של מה ירשים אותו אלא באמת איך יקרא ומה יבין. ואז, אחרי שיש בידך את הסיפור או המאמר או הקטע, אתה מתמלא אושר מן הסוג שמי שלא טעם לא יידע.

וכשהדברים הללו מתפרסמים, אתה לא נלהב רק לראות את שמך מתנוסס שם, אלא בעיקר צמא ממש לדעת איך הדברים יחלחלו. מה הם יעשו, והאם אכן הקורא ייצא עם מה שביקשת שייצא.

אלא שבדיוק בשלב המצוין הזה באה גברת מציאות לדכא את המסיבה. והמציאות היא שבסופו של דבר, אף קורא לא יוכל להגיע למעמקים אליהם אתה צללת בעת הכתיבה. במקרה הטוב הוא יהרהר בדבריך, ימצא בהם טעם, ויעבור למדור / כתבה / סיפור / ספר הבא. מה שכל כך היה משמעותי מבחינתך, הופך להיות פסיק קטן ונעלם בחייו של הקורא.

וגרוע יותר: לא רק בחייו של הקורא זה הופך להיות פסיק נעלם, אלא גם בחייך עצמך. כי נשימה אחת לאחר שפרסמת חלק מנשמתך, אתה צריך כבר להתקדם הלאה. לטור / כתבה / סיפור / ספר הבא. זה המבנה המתסכל של החיים המתגלגלים ומתקדמים ללא הפסק. זה בוודאי טוב, אבל עדיין מתסכל ברמה הנקודתית.

התוצאה המסוכנת שעלולה להיות לתהליך הזה, הוא זלזול בכתיבה שלך. אם כן, בשביל מה לעמול כל כך? האם דקות התהילה הבודדות בהן היצירה שלך נמצאת על הגלגל - מצדיקות את החיטוט המתיש הזה במעמקי הנפש?

בוא נצטט משהו, נבזוק קצת דמגוגיה, נשלב איזו בדיחה וחידוד לשון, והנה מילאתי את המכסה. מי יגיד לי לא. הרי כבר קניתי את שמי הטוב ברוב עמל.
הימים ימי שלהי סיון.
הגל השני המדובר, חלף הלך לו. בני הישיבות יצאו מהקפסולה, האברכים נכנסו לתוך בית המדרש, והאברכיות מלאו את החנויות, כרגיל.
גם בעולם הגדול הסערה שככה, החולים הבריאו (או מתו) וכל הענין היה בדרך להפוך לעוד ערך בויקיפדיה.

רק במקום אחד נותר זכר לחורבן, שריד עקשן לבלגן הגדול.
לשריד קראו משפחת כהן. (שם בדוי, באמת קראו להם לוי).
משום מה, הנגיף לא עזב אותם. כל חבריהם למלונית יצאו ממנה זה מכבר וחזרו לחיי שגרה, אולם הם עדיין נותרו "חיוביים".
ניסו עליהם תרופות שונות, זריקות, תמיסות, גלולות, תזונה משופרת, אויר מסונן נטול חנקן - ללא הועיל.
גורמי הרפואה בארץ לא ידעו לתת הסבר, והעלו השערות על מוטציה אלימה ונדירה של הנגיף.
אפילו התקשורת העולמית דיווחה על המקרה המוזר של האולטרה אורטודוקס ג'ואיש פמילי.
אשכול ייעודי נפתח בפרוג תחת הכותרת - "אכן חוליינו הוא נשא", ובו נכתבו עדכונים יומיומיים על מצב בני המשפחה, ואנשים טובים כתבו מכתבי עידוד וחיזוק או ציטטו מספרי הקודש מובאות במעלת הצדיקים המכפרים על הדור בייסוריהם. גם ציניקנים לא חסרו, ואלו נחסמו במהירות.
אבי המשפחה קיבל טור קבוע באתר חרדי פופולרי, ובו הופיעה תמונתו בפנים מכורכמות כדבעי, ומתחתם דברי חיזוק והגיגים שונים שחיבר בזמנו הפנוי הרב. בטור האחרון כתב עד כמה הם מתגעגעים לדירה שלהם בהר נוף שנותרה מיותמת, ובינתיים הוא נאלץ להשכירה לגביר אמריקאי שישהה בה בחודש אב וימי החגים. הרופאים לא יודעים מה יש לנו, השם ירחם, אנחנו בגלות בתוך גלות. מי שימצא שוכר לדירה גם לימי החנוכה תבוא עליו ברכה. ועדיף גביר אמריקאי, כמובן.

היחיד שהחגיגה הפריעה לו, זה מי שהיה צריך לשלם עליה, הממשלה.
משרד הבריאות פנה לעולם בבקשת עזרה, ומספר מדינות הציעו לשלוח פרופסורים משלהם כדי לחקור את המקרה.
לבסוף נבחר הדוקטור הגרמני גונטר זיגלר נשיא האוניברסיטה הרפואית בברלין, משום שהיה בוגר קורונה בעצמו, וכך יוכל להסתובב שם ללא חשש הדבקה, וגם משום דרישות השכר הצנועות יחסית לעמיתיו מארצות הברית.
הדוקטור התבקש לעקוב אחר אורחות חיי המשפחה ולשים לב לכל משהו שונה שיכול לגרום להחלשת מערכת החיסון. הוסבר לו שהמשפחה היא יהודית-שמרנית, ולכן יתכן שיתקל במנהגים בלתי מוכרים. אין להם השפעה על המצב הבריאותי.


הדוקטור פגש את המשפחה בגישתם לארוחת הערב והיה די מרוצה. למגדול ועד קטן, שפכו כולם מים על ידיהם מספר פעמים מכלי חסר צורה. אמנם לא עשו שימוש נרחב בסכין והמזלג, וגם לא אכלו בפה סגור, אך כבר הוברר לו שזה מנהג המקום.
לקראת סיום הארוחה אבי המשפחה והבן הגדול שטפו את קצות אצבעותיהם, וכולם התיישבו לסדרת מילמולים והמהומים שנמשכו כחצי דקה עד דקותיים.
בהמשך הערב לא גילה משהו מיוחד.
לקראת הלילה לקחו חלקם את אותו כלי עגול בעל שתי הידיות והניחו אותו מלא מים למרגלות מיטה. לדוקטור הוסבר שזה נועד לרחיצת הידיים מיד עם היקיצה, והדבר הגביר את הערכתו לשמירת ההגיינה הקפדנית. ממש לא חשב שיראה דברים כאלו בישראל המזרח-תיכונית.

בבוקר לבשו חלק מהגברים קוביות על הראש והיד, והתיישבו לסדרת מילמולים ארוכה יותר משל אתמול, במהלכה ישבו, עמדו, שוב התיישבו ושוב נעמדו, עד שאיבד את החשבון. כנראה הדבר ממש עייף אותם כי הוא שם לב שבמהלך הטקס הם הורידו את הראש לנמנום חטוף של כמה שניות.
הוא ביקש לבדוק את הקוביות מקרוב והתקשה להאמין שהן עשויות מעור.

לקראת סיום ארוחת הצהריים הגיע האח הקבוע אבו-עלי לעשות את בדיקת הקורונה. הוא התקבל כידיד ותיק עם הלצות הדדיות.
הדוקטור עקב אחר הבדיקה, והכל נעשה לפי הפרוטוקול.
רק משהו אחד היה לו תמוה. האבא ארז את כל הקינוחים בשקית, והגיש לאבו-עלי אגב קריצה בלתי מורגשת. הלה ענה לו בניד ראש זעיר.

בשעות אחר הצהריים נערכה ישיבת התייעצות, ובה דיווח הדוקטור על ממצאיו. הוא הפליא בשבחים על המשפחה המקפידה על כל תג ותג, ובשולי הדברים הוסיף אנקדוטה קטנה על שקית הקינוחים. הרופאים הישראלים החליפו מבטי עיניים, וביקשו ממנו שבפעם הבאה ידרוש מכולם לאכול את הקינוחים בעצמם. תגיד להם שזה חשוב לתזונה. אנחנו יודעים שזה מלא סוכר, זה בסדר.

למחרת התייצב הדוקטור ופתח עיניים על הנעשה. שוב הגיע אבו-עלי לקראת סיום האוכל, ושוב ראה את הקינוחים נאספים במהירות.

"האלט! עליכם לאכול את זה! אמר.
אבל למה?
לאכול, בבקשה.
כולם אכלו בלי תירוצים.
באותו יום יצאו הבדיקות לראשונה שליליות, ולאחר שבוע עזבו בני המשפחה את המלונית בצער רב.

הדוקטור התפעל מאוד מהידע הרפואי של הרופאים הישראלים, ולאחר שחזר לגרמניה פתח במחקר מקיף על הקשר הלא ידוע בין אכילת קינוחים ויעילות מערכת החיסון.
הוא רצה בזאת. רצה בזאת בכל מאודו.

בכוונה סובב את דרכו ליד הפיצרייה. בכוונה קרב אליה, שאף את ריחותיה, את הזיכרונות מביקורים רבים וטובים. אחר-כך חלף על-פני הגלידרייה, ליקק את שפתיו, הבחין בשלושה סוגי טעמים חדשים שהם הציגו בעד חלון הראווה. לסיום עבר ליד הקיוסק של נחום, שאצלו תמיד היה קונה בסיום הלימודים במכללה. נחום ערך כמה שינויים – ודוכן השוקולדים עמד סמוך ממש לכניסה, וסמוך ממש אליו.

"מה תרצה היום, דודי?" קולו של נחום התגלגל אליו מבפנים. "השילוב הרגיל של אייס-קפה, שוקולד נוגט ועוגת קצפת ארוזה?"

"לא היום, נחום. אני בדרך לדיאטן."

"הוווו, בדרך לדיאטן, מה?" נחום יצא לכבודו מתוך הכוך שלו. "מה קרה פתאום, כבודו?"

"'כבודו' הגיע למסקנה שמאה ושש עשרה קילו הם יותר מדי," הוא הודה בחמיצות.

"בהחלט יותר מדי," הסכים נחום, והניד את ראשו המזוקן מעלה-מטה. "אז מה – שלום לשוקולדים ולעוגות הקצפות? שלום לכל המשקאות עתירי-הקלוריות?"

"ושלום לגלידות ולפיצות שהייתי נוהג לזלול," הוא הנהן, והחמיצות פשטה לקרביו במחאה.

"אז מה, באת לקנות אולי איזה משקה דיאט?"

"לא... הדיאטן שלי סובר שהם זבל ולא מועילים כלל לירידה במשקל. עדיף לאכול חסה וברוקולי במקום."

"הירקן נמצא בעבר השני של הכביש," הנהן נחום בזקנו.

"אני יודע. הייתי אצלו הבוקר."

"אז – המ... למה באת לפה, בעצם?" נחום הפנה אליו את גבו והחל לסדר את השוקולדים שהתבלגנו בידי הקונה הקודם.

"באתי," הוא אמר, וכתפיו השמנמנות נזקפו בגאוות-פתאום, "באתי כדי לעמוד בניסיון."

"לעמוד בניסיון?" עיניו התוהות נפנו אליו בחזרה.

"כן! אתה מבין – לא חכמה שאמלא את הדירה שלי בערמות של ירקות ולחם קל. לא חכמה שאתחמק בכוח מכל מטעמי העבר שלי. כשאני עובר כך ליד החנויות לממכר מזון האהובות עליי – בבחינת 'בחנני ה' ונסני' – עובר ולא קונה דבר – אני עומד בניסיון, באמת!"

גבותיו העבותות כזקנו של בעל הקיוסק יצרו קשת סמיכה של תהייה ותדהמה. ואז התיישרו בפסקנות.

"שמע לי, דודי. אני מכולתן פשוט, אמנם. אבל בעל ניסיון. תאמין לי. ואין חכם כבעל ניסיון. אתה שומע?"

הוא הנהן באיטיות, מופתע.

"אתה אומר – בחנני ה'! נסני! אבל אנחנו הרי אומרים בכל בוקר 'אל תביאנו לידי ניסיון'. האין זאת? אני חושב, לעניות דעתי כבעל קיוסק, שעלינו להתפלל שלא לבוא לידי הניסיון הגדול של הרצון לעמידה בניסיון. אתה קולט את כוונתי? לפעמים נדמה לנו שהרי גדול, הכי הירואי, זה לעמוד בניסיון קשה. אך בעצם – בעצם עלינו להתפלל שלא להגיע לידי הניסיון הזה... להאמין בפשטות שהאלוקים ייתן לנו כוח לעמוד בניסיונות הקטנים שהוא מציב לנו, ולא להכניס את עצמנו לתוכם בכוח..."

הריח של השוקולדים התערבב בריח הגלידה שהתערבב בריח הפיצה עם זיתים ובצל שהאפיל על כולם. הוא כל-כך אהב פיצה עם זיתים ובצל! וגביע גלידה בשלושה צבעים ליד... ואם אפשר, גם שקית עם שוקולד ועוגת קצפת נימוחה לקינוח... ראייתו היטשטשה. איך חשב שיוכל לעמוד בניסיון?

"אתה מאחר לדיאטן," הגיע אליו קולו של נחום ממרחקים. "כדאי שתרוץ."

והוא רץ, משיל מעליו כמה גרמים ממשמניו ומרצונותיו.

הניסיון היה קשה. אך בלי-נדר – לעולם לא יעמוד בו שוב.





[בשולי הסיפור: הפסוק "בחנני ה' ונסני" מנוגד לכאורה לתפילתנו בכל בוקר: "אל תביאנו לידי ניסיון". לרב חנן פורת, לפי מדרשים המדברים על דוד המלך, יש פרשנות מעניינת על הפסוק: עלינו לבקש שאפילו לא נעמוד בניסיון של הרצון לעמוד בניסיון. זה מפתה, כי זה נותן לנו תחושה של עוצמה - עמדנו בניסיון! אך כפי שמסביר נחום בפשטות לשונו - לא תמיד זה נכון לבקש זאת...]
שאלה ישנה שלי, שלאחרונה צפה פה כמה פעמים.
רגישות. חברה.

בארצות הברית, לו סופרת תכתוב בספר שלה את המילה "כושי" היא תיתבע מיידית.
ופה, זה נכתב פעם אחר פעם, בלי לחשוב פעמיים.

בבית הוריי, היה אסור לשיר את השיר כושי קטן, וגם לא להתחפש לכושי בפורים.

יש לי בן משפחה, מוכשר, גאון. שמדבר רהוט בדרך כלל, אבל פה ושם, נתקע.
פעם אחת, כשמישהו זרק בדיחה על בני גנץ, הוא העיר שהבדיחות שנעשות על חשבון הגמגום, פוגעות במגמגמים כולם.

חשבתם פעם מה מרגישים נמוכי קומה כשהם נתקלים בדדי גמדי?
מכרה שלי, מתרגמת את הספרים האלו לאנגלית. והזדעזעה מהשימוש במילה "גמד".
התארחה אצלה בחורה נמוכת קומה, (מאוד!) והציע לילדים לקרוא להם ספר, הלכו הילדים בהתרגשות והביאו את דדי גמדי, הרי מה יותר מתאים מזה.
(ברור שהספר לא היה נכנס הביתה לולא שהיא עצמה מתרגמת אותו) והיה לא נעים. בכלל לא.

והשאלון על אתיופים באיש את רעהו, עבר כל גבול.
נסו לחשוב פעמיים, האם הכתיבה שלכם פוגעת במישהו, או אולי קטע ההומור מגיע על חשבונו?

מצד שני, יש סופרים וסופרות, שכותבים על הנושא ממקום ניטרלי רק כדי להעלות את הנושא, ואת המודעות.
מניחים את המציאות, והולכים.

לא נכנסת לביקורת האם זה נכון לכתוב על זה, רק מצטטת את קפלר: "להתגזען אותה זה ראוי, אבל לדבר עליה - ס'פאסט נישט. לא מתאים"?

אבל, אולי זה נכון לכתוב על זה בשביל הצד הלא רגיש, או הגזען, אבל מה מרגיש הצד השני בקריאה על מציאויות אלו?
אמת, זה קיים.
וזו המציאות.

אבל האם נכון לזרוק להם אותה בפנים? להעמיד אותם בכח מול המציאות האכזרית, לתת להם לקרוא על הכאב שבמציאות הזו? לספר להם עליה ברחל בתך הקטנה? (גם אם זה בצורה לועגת כביכול)
עוד כילד, אימי הייתה מזהירה אותי:
געציל, אל תתחבר עם הנורצ'ינים. הם אלימים, גנבים, אוהבי כסף, ממש לא כמונו, הורשאים. המחונכים. ההימשער'ס.
אבא שלי המהם וליטף את זקנו, וסיפר בלי לפרט על משפחה של נורצ'ינים שגרו ליד ההורים שלו, בנו שתי קומות בלי רישיון, הכו חצי מילדי הבניין, ואבי המשפחה הגיע לכלא בגלל עברות של העלמת מס.
אבא קרץ: עברות מס, ברור. האיש היה חונך פרטי. איך עבירות מס. אצלם כולם כאלה.

וככה גדלתי.
בכל מקום בו למדתי או שוטטתי, תמיד מיהרתי לחפש את הורשאים. אלו אנשים כלבבי.
ורשאי אמיתי הוא ישר, נקי, זך, עדין, כבוד לבריות. כיף להיות שכן שלו, גיס, שווער, חתן, לא חשוב מה.
כולם אוהבים ומעריצים את הורשאים.
יש ורשאים אמיתיים, עשר-עשרים דורות, ויש מתחזים עלובים. נורצ'י-ורשי מכנים אותם. בשקט, כמובן. מסוכן להתחיל עם הנורצ'ינים.

בחיידר היו לנו שני ילדים נורצ'ינים בכל כיתה. גג. הילדים ידעו לומר שהרב שטיינמן זצ"ל לחץ ממש חזק אז המנהל הסכים לקבל קצת מהם. אבל בשום אופן לא להגזים. ובאמת, כמה פחדנו מהילדים ההם. נכון שכולנו הלכנו מכות אחד עם השני, התכסחנו חזק, אבל תכל'ס אלו המסוכנים באמת היו רק הנורצ'ינים. בחיידר הם היו שקטים ובחיים לא הרימו יד על מישהו, אבל לא קנינו את ההצגה הזו. אחי זעליג, למשל, אמר לי שבכל המשפחות של נורצ'ינים אבא ואמא הולכים מכות כל החיים. כל יום. כל הזמן.

בישיבה קטנה היו דווקא הרבה נורצ'ינים. מאחורי הגב שלהם היינו מתאספים לקליקות של וורשאים בלבד, וצוחקים עליהם חבל על הזמן. יום אחד גילינו שזידמן, זה שצחק הכי בקול, אמא שלו בכלל נורצ'ינית. אחרי שהוצאנו אותו מהחבורה הוא רץ וסיפר להורים שלו שיש אפליה ואבא שלו התראיין לעיתון 'מדלת העיר' וסגן ראש העיר - נורצ'יני דפוק בעצמו, בטוח! אחרת למה הוא התערב? - מינה וועדה שהכריחה את ראש הישיבה שלנו לקבל עוד מלא נורצ'ינים. אני אישית עזבתי שם. אני ורשאי אמיתי. לא יכול לשאת נוכחות של נורצ'ינים. מריח אותם מקילומטר. ניסיתי לשרוד כמה ימים אחרי תוספת הבחורים, לא הצלחתי. הישיבה שאהבתי, המקום בו חונכתי לגדול להיות יהודי ירא שמיים, בעל מידות, למדן, אוהב ישראל - הרגישה לי פתאום כמו ארץ זרה. כמו שריפת התנ"ך. מקום מקום בבית מדרש שמעתי גמרא במבטא נורצ'יני. איכס.

ואם הקטסטרופה לא הייתה מספיק גדולה, הרי שגם גיליתי שהחברותא שלי חצי נורצ'יני בעצמו! שהשם ישמור ויציל. רק שלא יזיק לי בשידוכים. גיליתי שאבא שלו שמציג את עצמו כתלמיד חכם עצום בכלל לא וורשאי; אלא אפס מאופס עלה מנורצ'יה בגיל שנתיים. שחקן.
מה לו ולתורה בכלל. שילך לנקות רחובות או להיות זגג.
ואיך אני יודע מהו באמת? לפי הפאות. כי יום אחד הוא בא לבקר בישיבה, עם הפרצוף הכאילו-צדיק שלו, הזקן הרציני והלבוש האברכי, ומייד ראיתי לפי צורת הסלסול של הפיאות איפה הבנאדם נולד. גנים אי אפשר להסתיר, וזבל לא יכול להיהפך ולהיות יהלומים, הסברתי למשגיח קטן, לקחתי את המזוודה שלי והלכתי. משאיר מאחוריי קומץ ורשאים אומללים וחלשים שלא מצאו לעצמם ישיבות אחרות, ועכשיו נתקעו עם ישיבה מלאה בבחורים דפוקים אחד אחד.

בכנות? אני נורא מסכים עם הרשמים וראשי הישיבות.
לא צריך לבדוק ולבחון כל בחור אישית. במיוחד אם הוא מגיע מבית טוב של תורה ויראת שמיים. השאלה היחידה שחשובה זה לאן הוא שייך. לאיזה מוצא. והעניין פשוט: אם מזהים אצלו סימנים של נורצ'ינים (שיער מסולסל עם גוונים עדינים של ב'ז ומגנ'טה) או שרואים שהוא קצת יותר מידי שמן או חסר טאקט, מייד פותחים אגרון ורואים בדיוק מיהו., ואז חבל על הזמן. מהבחור הזה כבר לא יצמח כלום. רק מזיק ופושע, כמו כל הנורצ'ינים. מה כבר יכול לצאת מהם.

גם בשידוכים זה ככה.
כמובן שבחוץ הכל נראה אותו דבר, וכל השדכנים עונים בנימוס לכל ההורים. אבל אלו שנולדו חרדים ובבתים מהוגנים ונורמליים - ורשאים, בקיצור - מכירים את השוק הזה כמו שצריך. יודעים איך לרמוז לשדכן שאנחנו לא מוכנים בכלל לשמוע על בחורה נורצ'ינית. בשום אופן.

אמא שלי אוהבת להגיד בשקט, בכל שולחן שבת, בין הדגים לזמירות: נורצ'ינית צריכה להתחתן עם נורצ'יני. נורצ'ין וורשא לא הולכים ביחד, וחבל להסתכן. אבא שלי מוציא את העצמות מהדג, וצוחק שזה כמו למצוא משפחה של נורצ'ינים בקהילה וורשאית אותנטית. תוך כדי הוא מפזם לעצמו בשקט שיר שנשמע בערך ככה:
יש ורשאים
ויש ורשאים
לא כולם טובים
לא כולם רעים

אבל
כל נורצ'יני
קטן
נראה נחמד
עד שגדל
ואוכל
ומרביץ
ושובר
וגונב...

שבוע שעבר התקיימו בארץ הפגנות ענקית נגד השוטר אלמליח. נו, זה ששבר בטעות את האף למפגין נורצ'יני אחד דביק וחוצפן בהפגנות נגד חילולי השבת בגשר רבקה. באמת שהיה מגיע לו. מן הסתם, כמובן. אם לא, הוא לא היה חוטף, נכון? אז שלא יתלונן ויעשה עסק. עובדה שכל אלו שחוטפים מהשוטרים הם תמיד תמיד נורצ'ינים. גם אצל החילונים זה ככה. דוד שלי אמר ששמע מחבר שלו שהיה רב הכלא מנהריה, שרוב מוחלט של האסירים שם הם נורצ'ינים. כמעט ואין שם וורשאים.

על כל פנים. מאז אותה שבירת אף, כל הארץ סערה אחת גדולה. אפילו ביבי במקלט האטומי. הפגנות בכל מקום, שריפות מכוניות, אבנים, ביזה המונית.
נכון שבהפגנות משתתפים גם ורשאים וגם נורצ'ינים, אבל מי שמסתכל טוב רואה שהורשאים רק עומדים בצד, צועקים מקסימום, ומי שבאמת משתולל ומזיק אלו הנורצ'ינים. אין לי הוכחות למה שאני אומר, אבל בשקט בשקט, כולם יודעים את זה. דיברתי עם המון ורשאים בימים האחרונים, בלב, כולנו יודעים את האמת. זו שלא כתוב בשום עיתון.

ולמה אני כותב את כל זה?
כי אלו לא מפסיקים לשאול למה לא רוצים אותם בישיבות. נו, ברור. כי אתם נורצ'ינים, ולא וורשאים, ותעזבו אותנו בשקט.
"תאמין לי אתה", הודיע לי נהג המונית, חרדי חביב בגיל העמידה. "אם לא הייתי צריך כסף הייתי נשאר בבית".

"גם אני", אמרתי לו ונזכרתי בערגה בלימוד הטלפוני עם המחשב והשוקוצ'ינו המושקע של החל"תניקית.

"אנשים לא מתחשבים ולא נזהרים. הפסיקו לרחוץ ידיים לובשים את המסכה על הסנטר, אם בכלל. איך אתה מסביר את זה?"

זעתי על מקומי באי נוחות, שולף בזהירות את המסכה מכיס החליפה, ממלמל לעצמי, "כן בהחלט, זה לא בסדר, אני רק הורדתי בגלל התפילין ושכחתי להחזיר, אתה יודע ככה זה".

"וואלה לא. לא מבין את זה", כך בכעס, "מילא אם זה היה כל אחד לעצמו שידבקו אינשא-ללה אבל זה מזיק לאחרים מה עם 'חב לאחריני'?.

כשמתחילים איתי בפלפולים זה להילחם איתי במגרש הביתי. "זה חשש, לא ברי הזיקא, קבעתי. לא מדובר בחולים או בחייבי בידוד שהם בסיכון גבוה, זה רק 'קדש עצמך במותר לך' כדי לשמור על שליטה בהדבקות".

"נו? וחשש היזק מותר?"

"חס וחלילה, אבל בדרגא כזו רחוקה שמי אמר שאני חולה ואם כן מי אמר שאדביק ואם אדביק מי אמר שאזיק, זה כבר יותר מספק ספיקא".

"אבל זה ספק ספיקא בפיקוח נפש, זה קולא דאתי לידי חומרא, מחללים שבת על אחוזים כאלו של חשש נפשות".

"זה לא באמת פיקוח נפש, גם משפעת אנשים מתים וחוץ מזה כל זמן שמערכת הבריאות מתפקדת אין סיבה לדאגה בכלל", שלפתי מהזיכרון ציטוט של איזה פרופסור שלגלג על הפאניקה, "אז האחוזים הרבה יותר נמוכים".

"תגיד לי אתה נורמלי?", רשף בכעס ומילא את מסכת השקף בנתזי רוק, "איפה אתה חי??? אתה מודע לנתונים? אתה מודע למה שקורה בעולם? אתה מודע לזה שהפרופסור שציטטת שינה את דעתו עשרה פעמים לפי מה שהתקשורת ששה לשדר?".

"נו נו", אני לא אוהב שמתקיפים אותי, "כל אחד והרבנים שלו".

"יש רב שנתן הוראה שלא ללבוש מסכה?"

"לא נראה לי, אבל יש כאלו המזלזלים בהוראות".

"לא מאמין שיש רב שיודע את הסכנה ומזלזל במקום שיכולים רבים להנזק ואם תמצא אחד כזה זה מעורר סימני שאלה".

'תמימות של בעלי-בתים', חשבתי לעצמי. "אתה יכול לעצור לי כאן?"

"בשמחה", סינן ועצר את המונה, "רק לסיום הייתי אומר לך משהו שאתה כנראה לא יודע"

"דבר באזני עבדך", אמרתי תוך כדי שליית מטבעות מהכיס הקדמי.

"יש ביאור הלכה מפורש שאומר שצריך להכריח אדם ללבוש מסכה כדי שלא ידבק הוא עצמו ואפילו במקום שאין המגפה בחוזק. אם לעצמו כך לאחרים על אחת כמה וכמה".

"מוזר, איפה זה כתוב?"

"ביאור הלכה סימן תקנד סעיף ו' ד"ה במקום חולי", שלף יחד עם העודף.

"תודה",אמרתי והלכתי למצא איזה חילוק דחוק שישאיר את המסיכות בראדין.
שם הכותר: מיומנו של בחור ישיבה
המחבר: ישי משה (שם בדוי ככל הנראה)
כריכה רכה. 160 עמ'. הוצאה עצמית.


כשראיתי את הספר / קונטרס 'מיומנו של בחור ישיבה' בדוכן מכירת הספרים בבית הכנסת, לא הייתה לי שום סיבה בעולם לפתוח אותו ולראות במה מדובר. (ופה אני כבר משקר לצורך הרושם. האמת שהיו כמה וכמה סיבות. ראשית, סיימתי את תפילת הלחש זה מכבר, וחזרת הש"ץ לא נראתה באופק. שנית, שאר הספרים שעמדו ליד הספר הנ"ל עסקו בנושאים תורניים משמימים למדי, וסליחה מהרה"ג שחיבר ספר עב כרס על הלכות מים אחרונים בספירת העומר, כולל תשובות חדשות ממרן שה"ת).
'מיומנו של בחור ישיבה'. בינינו, יומן של בחור ישיבה זה ז'אנר די לעוס. ברגע זה עולים במחשבתי לפחות עוד חמישה ספרים שבנויים על הקונספט הזה. רובם מנקודת מבט 'משגיחית' ומעצבנת למדי.
אבל אז נזכרתי שלפני כמה חודשים התקשר אליי ידיד טוב כאשר הוא חנוק מצחוק וממליץ בכל פה על הספר הנ"ל. זו הסיבה שזרקתי לעבר הספר עוד חצי מבט. ואז הבחנתי בקריקטורה המשעשעת (פרי מכחולו של אור רייכרט) המופיעה על הכריכה, בה נראית דמותו של בחור ישיבה המתנמנם עמוקות על גבי גמרא עבה, כשהוא חולם שהוא עושה שטייגען עצום ונורא.

1591012237696.png

קיצורו של דבר, פתחתי את העמוד הראשון והתחלתי לקרוא. מרוב שקיעוּת לא שמתי לב שחזרת הש"ץ יצאה לדרך בלעדיי. פספסתי קדושה וכמעט גם את ברכת כהנים. ואז המצפון שלי אמר לי שאם קראתי בספר כל כך הרבה זמן - מן הראוי שגם ארכוש אותו. (אתם שומעים ילדים? אז מה אתם סתם עומדים וקוראים שם את הקומיקסים?).

השקעתי את חמישה עשר השקלים, ורכשתי את הספר.
מה אומר לכם? הרבה זמן שלא קראתי חומר כל כך משובח. הומור איכותי, כתיבה מעולה, שנינות ישיבתית פיקנטית מהסוג הטוב, קצת חריף מלמעלה (כמו פלאפל אשכנזי), ועם נגיעות של 'מסר' שרק משביחות את ההנאה.

//ז'אנר
מעבר לזה שהספר נקרא 'מיומנו של', הוא לא ממש יומן. הוא לא כתוב כרונולוגי, ולא פותח כל קטע ב'יומני היקר'. הז'אנר הוא חד וחלק קומדיה.
חסרים ספרי קומדיה בספרות החרדית. אם משום שאין מספיק כותבים מוכשרים, אם משום שאין לזה ביקוש (רמז: לא נכון), ואם משום שספאסנישט (רמז: נכון).
יש ספרי בדיחות, יש מאספים של טורי הומור, אבל ספרות קומדיה ממש - נדירה במחוזותינו.
נקווה שהספר יהיה סנונית ראשונה (בעצם שניה, אחרי
תן לישון געציל) ויפתח את השער לבאים אחריו.

//מבנה הספר
הספר בנוי מכמה עשרות פרקים קצרים. כל פרק הוא בן 3-4 עמודים ומכסה נושא מחייו של בחור ישיבה. חתונה, שידוכים, כביסות, ת"ת, חברותות, וכן על זה הדרך. בסוף כל פרק יש קטע בפונט אחר שהוא ה'מוסר השכל', קטע רציני יותר שתוקף מזווית מיושבת את אותו נושא. יצוין שגם החלק הזה כתוב באותה חינניות וישירות שמאפיינת את כל הספר. אבל הוא פחות מעניין. מה לעשות.
בתחילה תהיתי מה הייתה המטרה העיקרית שלשמה הספר נכתב. האם המסרים נכתבו לשם המסר, והולבשו במחלצות של הומור כדי שיחליקו היטב בגרון, כפי שרומזת ההקדמה, או שמא הקומדיה נכתבה לשם הבידור וההנאה, ואחר כך נוספו קטעי המסר כדי שבכל זאת תהיה לדוד משה סיבה טובה לקנות את הספר ליום הולדת של אחיינו. כנראה שהאמת נמצאת כמו תמיד אי שם באמצע.

//הדמויות
כדרכן של קומדיות, אין בספר הרבה דמויות. יש דמות ראשית אחת, וכמה דמויות רקע בודדות נוספות.
  • 'ישי', הגיבור הראשי, המספר - בחור ישיבה בשידוכים בן עשרים וקצת, מגדל זקן, מעשן, ונמנה על קהילת תלמידי החזון איש. הוא מאופיין בבטלנות, עצלנות, בלגניסטיות, חוסר כנות עצמית, וכנות עצמית בשפע (תשאלו: איך שני האחרונים מסתדרים ביחד? בשביל זה תצטרכו לקרוא את הספר...)
  • 'פונקטפרקרט' - חבר החדר של ישי. טיפוס מרובע וחובב סדר וניקיון. (תשאלו: איך פונקטפרקרט וישי מסתדרים ביחד? זהו שהם לא)
  • 'שמרלפפיר' - החברותא של ישי שמתארס ומתחתן במהלך הסיפור.
  • 'שטרודלמאכער' - הזקן מהשטיבלאך שאין לו הנאה בעולמו אלא לרטון על הדור הצעיר של היום ולספר על השנים שבהן הוא היה בישיבה.
  • המשגיח - אין צורך להסביר.

//ביקורת
מה שהפריע לי בספר הוא בעיקר רמת הגימור הטכנית שלו. יש בו יחסית הרבה שגיאות כתיב וטעויות פיסוק, העימוד שלו מעצבן, הוא כתוב בפונט שלוקח זמן להתרגל אליו, אין 'תוכן העניינים', ועוד כל מיני פיצ'יפקעס שכאלה.
וזה ממש חבל. כי בתשלום של כמה שקלים ל@מ. י. פרצמן למשל או לכל עורך לשוני וספרותי אחר, היה אפשר לקחת את החומר המשובח הזה ולעשות ממנו דבר מושלם יותר ממה שהוא.
יש למשל פרק שלם שכתוב בארמית. זה די נחמד ומגניב, ואני בטוח שהכותב מאד גאה בפרק הזה, אבל כל עורך אובייקטיבי היה אומר לו להעיף את הפרק הזה היישר לגניזה או לספרים של הרבי מנדל. הוא לא תואם לקונספט, סתם תקוע שם כחיזרא במסאנא.

//מי יהנה במיוחד מהספר
  • הורים שיש להם בן בישיבה ורוצים לנסות להבין מה עובר עליו שם.
  • מי שנזכר בנוסטלגיה בשנותיו בישיבה, מי שאי פעם הסתכסך עם המשגיח, עשה משמר בליל שישי, נסע בטרמפים לצפון, גנב טשולנט מהמטבח המוסדי, התגעגע הביתה, חזר הביתה והתגעגע לישיבה. בקיצור, כל מי שלמד בישיבה וכבר הספיק לשכוח מה ההבדל בין נכסי מילוג לנכסי צאן ברזל.

// מי פחות יהנה מהספר
  • מי שאין לו רקע תורני או ישיבתי בכלל. הוא לא יבין הרבה מהפאנצ'ים. (אבל גם החלקים שהוא כן יבין שווים לא מעט)
  • מי שלא יקרא את הספר.

מדד הפיצה:
7 מתוך 8 משולשים. עם זיתים, בצל ופטריות.
(משולש אחד ירד בגלל הגימור הירוד והפרק בארמית)

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה