קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
שלום וברכה.
לקח לכם קצת זמן עד שעניתם, אני חושב, וסליחה שאני אומר לכם את זה ככה בפנים - שאתם צריכים ללמוד לא להבהל ולא לפחד מדברים לא נעימים.
כן, אתם רואים שאני מתקשר, אתם יודעים שכנראה אין לי מחמאות על מוישל'ה שלכם, ובכל זאת, בכל זאת. כדאי לענות ולצאת חזקים.

מה?

אה, פשוט לא שמעתם את הטלפון מצלצל?

נו, כבר שמענו תירוצים טובים יותר, אבל פנינו לשלום ולא למלחמה.
תראו, אגש ישר ולעניין לנושא החשוב שלשמו התקשרנו היום.
בראשית אומר שאתם לא רואים אותי עכשיו, אבל דעו לכם שאני לובש כובע וחליפה. שמתי גם עניבה מקודם. לא את העניבה של שאבעס, אמעס, לא בגלל שאתם לא חושבים חס וחלילה, אלא כי חשוב מאוד לשמור בגדים מיוחדים לשבת.
על כל פנים, אין טעם להאריך. עוד מעט מנחה ובוודאי גם לכם אין זמן עכשיו. רק רציתי לסבר את אוזנכם שאני לוקח אתכם מאוד ברצינות. מתלבש ומכבד אתכם. גם אם אנחנו נפגשים רק בטלפון.

היום רצינו לדבר איתכם על הזבובים.
לא חס וחלילה על הזבובים של הפחים, ולא שחס ושלום אני רומז שהבן שלכם הוא כמו זבוב שעף ומפריע. כשהייתי ילד היו ילדים רשעים שאמרו עליי שאני לא בדיוק זבוב. כי זבוב עף ומפריע, ואני מפריע ועף. עף מהכיתה, כן. יום אחד אולי אספר על עצמי, לא נולדתי תלמיד חכם. הייתי ילד קצת שובב, פעם אפילו הייתי אצל רב השכונה עם ההורים שלי, היה ממש ברוך גדול. לא חשוב, לא חשוב. מה שהיה היה, העיקר הוא הנושא שלשמו התכנסנו היום. הזבובים.

תראו, אני לא כל כך יודע מה לומר.
אני בורוך השם עוסק בחינוך כבר שלושים שנה, שלושים ושתיים אם ניקח בחשבון את התקופה שגרנו במיצד. היסטוריה. זכיתי להיות ממקימי הישיבה שם, זוכר איך ישבתי בקראוון הקטן בפינה, מיישיב פשוט. אולי רק אברך שבא קצת ללמוד עם בחורים. הם קראו לי ''ר' שלוימה הקטן'. כי לראש ישיבה קראו גם ר' שלמה. איי, געגועים. ר' שלמה איינזברוך זכרונו לברכה. מורי ורבי.

אבל אני נסחף, אני נסחף.
התקשרתי מסיבות אחרות לחלוטין.
איפה היינו, אני עוד רגע נזכר. אה, הזבובים.

היות וכבר צריך ללכת למנחה, השמש ממש שוקעת, אגש מייד לנקודה, בלי עוד עיכובים. אהיה ברור. יש סביב הבן שלכם הרבה זבובים. הרבה הרבה.
עכשיו, אני לא אומר שכדאי שתתייעצו עם מחלקת הרווחה של העירייה ושאולי אתם צריכים לעשות לו אמבטיה יותר מפעם בחודש. כן? חס וחלילה. אני לא מתערב. גם הראש ישיבה זכרונו לברכה תמיד לימד אותנו לא להכנס לאנשים לבית בלי רשות, ומה שאמרתי אולי נחשב ככזה, רחמנא ליצלן.
אז רק באתי לבקש, בשביל הילד, שתעשו לו יותר שטיפות. לא נעים, לא נעים. הילדים בחיידר לא רוצים לשבת לידו בגלל הזבובים והריח.
ובאמ, תעשו מה שאתם מבינים. אתם ההורים.

אני חייב לרדת למנחה, בהזדמנות אספר לכם עוד על מיצד אם תרצו. יש הרבה מה לספר, מוראד'יג.
כל טוב, כל טוב.
אני מבין שאתם כועסים ולכן לא אומרים לי גם שלום. קצת חבל, קצת חבל.
לא משנה, אני מנתק את השיחה עכשיו.
ככה זה, לא קל להיות מנהל חינוכי בתלמוד תורה, איי. כל כך כואב לי הלב בשיחות כאלו. רבונו של עולם. איי.
להתראות, להתראות.
שלום.
(
פרק א' כאן, השארתי באשכול משלו כי התפתח שם המשך ששןוה אשכול לעצמו..)
  • 446
  • חצקלה דלויפיש הוא טיפוס מעניין. כל אחד שפגש אותו יוכל לומר לכם בפה ריקני ואוזניים מלאות שעם חצקלה - מעניין.

    את חצקלה דלויפיש לא תראו אף פעם כששפתיו חתומות. כל רגע שלו מנוצל לעוד הגיג או שניים. ובין גברא לגברא ינוח לשיחת חולין סתמית באוזניה שעל כתפו. כזה הוא חצקלה, אין כוחו אלא בפיו. מקלל. מברך. ללא תשלום וללא תמורה. דברו לאלוקים דברו.

    יודע חצקלה כי לא עם כותרות העיתונים יכול הוא לסחור בשוק החופשי. גם ככה נהיית התחרות במקווה קשה מיום ליום. לכן מתאמץ כל בוקר חצקלה להתיישב במושבים הראשונים של האוטובוס, ולדלות כל מילה וכל פרשנות שלהם מאזין הנהג. גם בבקרים קשים של פרסומות יודע חצקלה לגזור קופון ולשפר את ידיעותיו בנושאים הכלכליים שעל הפרק.

    אך מעל לכל, מומחיותו של חצקלה ניכרת היא בפרשנות האישית שבונה בקפידה לאחר כל אירוע מתגלגל. יודע חצקלה לפרשן לעומק גם 'בתחילתו' של מקרה, להכניס בכנף דחיפה קלה, ולדאוג שימשיך להתגלגל מעצמו.

    לא אנין הוא חצקלה. מוכן להתעסק עם כל נושא. רגיש. כאוב. סביך. ומתפתל. רק לאחרונה טיפל בנחישות בשלום בית של הורוביץ. לא נרתע להיכנס לעובי הקורה גם במחלוקת האיומה של רומטוב - צפון הגליל.

    מקדיש את מיטב שנותיו לכך חצקלה. לא זע ולא חת. דברו דבר ולא יקום. ויש אפשרות לקבל גם במיילים נקודה קום.


    תקופת הקורונה לא מבחינה בין דם פלוס לחשבון מינוס. וגם חצקלה נבלע באחת אל תוך המערבולת. בתחילה יש הרבה על מה לדון. להשוות. לפשפש. נתונים וחשיפות ראשונים. חולה 25 הבן של צדקיהו, אומרים שביקר גם בתחנה מרכזית תל אביב. הכניס לבידוד את הנכד של פוגלמן. מזמן הוא ככה -ככה.

    כשמתחילים לדבר על סגר, מבין היטב חצקלה כי העסק שלו בשטיבלאך לא יתקבל בעייני הרשויות כצורך כ"כ חיוני. ומה גם שכולם נעשים עסוקים וטרודים, מוסחים ונחפזים. גם הידיעה הטרייה על לוינשטיין שמחזיק בביתו קרוב למשטח ביצים לא תופסת. ובאותו היום לוקח חצקלה את זוג תפיליו הביתה.

    מתיישב בניחותא לאחר שחרית עם כוס הקפה. מכוון את המשענת לאחוריו. וניגש לעבוד. התחבר. סיסמא. והופ, ניק חדש נולד.

    אדר. ניסן. אייר. סיון. תענוג.
    אין אשכול שלא נגס בו. פסל. הכשיר. בלם. השתיק. והכל ללא התאמצות וטרחה. על כיסא המנהלים מול המזגן.

    דבר בעיר. הדברן בבית.


    ואז הוא נפגש עם יוסל קלוצמאך,
    אופסססססססססססססססססססססססססססס.... זה היה כואב.

    קרדיט
    @הדוויג https://www.prog.co.il/threads/יוסל-קלוצמאך-מתקן-את-העולם.563561/
    הוא שרבב את ראשו פנימה, פותח את פיו לשאלה.
    "אדוני! מסיכה בקשה!" העובד שחלף על פניו אפילו לא הרים עיניים לגובה הפה שלו. כנראה פיתח חושישי לזיהוי מפרי חוק.

    "אני לא חייב מסיכה" החיוך שלו קיווה שאולי הפעם זה ילך גם בלי הסבר. לא כולם כאלו דקדקנים ולנסות מותר.

    "אתה גם לא חייב לקנות פה!" עדיין היה האיש עסוק מכדי להביט אליו, שולח את מילותיו דרך הגב.

    אין לו מה להתבייש, ככה אומרת חווה, באמת שאין לו מה, אבל זו עדיין לא סיבה להכריז כל דבר ברחוב. והיא צודקת.

    פסע פנימה אחת.
    "החוצה אדוני!" עכשיו היה זה ההוא שליד הקופה, מזעיף מבט ומנפנף בימינו. "תביא מסיכה-תבוא"
    "אני לא חייב מסיכה. אני לא יכול לשים אותה. יש לי בעיה נפשית. אני יכול להראות לכם תעודת נכה."
    שלף את התעודה, מוכיח. לא צריך להתבייש וחווה תשמח שאין הרבה אנשים בחנות.

    "לא רוצה לראות כלום!" שוב העובד ועיניו ברצפה "קח ת'רגליים שלך כאן ואל תספר לי סיפורים! החוצה!"
    בסדר. הוא לא יידחף. זה לא הסגנון שלו. גם מהפתח אפשר לנהל שיחה.
    "אני לא מספר סיפורים" הקול שלו יציב. רק בתחתית המילים ישנו הרטט, אבל הם לא ישימו לב.
    "מצויין, כי אנחנו לא מקשיבים. "
    "גם השוטרים לא" הם מגבים זה את זה יופי.
    "זה החוק, הנה, יש לי מספר, תשאל אותם. תתן את הפרטים פה בתעודה."
    טוב שבא מצוייד.

    "אני רואה שאתה מצוייד, חחח.. רק שכחת את האיך קוראים אותו, נו,"
    "הסעיף של החוק", משלים הקופאי. הצחוק המשותף עושה להם טוב, הם מחייכים."לא הבאת את הדף עם הסעיף של החוק! חחח.."

    "אתם לא מאמינים לי?"
    "לא מאמינים"
    הוא לא צריך להרים קול. הוא יכול להראות להם שגם חולי נפש עם תעודה הם אנשים אינטליגנטים שיודעים לדבר יפה.
    "אתם לא מאמינים אבל זו האמת. האמת כואבת, אבל היא אמת."
    "הקנס כואב"

    מה זה? למה הם ככה? הוא לקוח ותיק כאן. לא בא כל יום, גם לא כל שבועיים, בכל זאת הוא לא עובד בתחום, אבל תמיד כשהצטרך פקד את ה'טמבור' הזה דווקא.
    מה קרה פה אתמול?
    "אני לא חייב מסיכה. השוטר יודע את זה."

    "זוז. זוז הלאה. תרצה לבוא עם מסיכה, תבוא."
    "אני לא יכול לבוא עם מסיכה" טוב שהטון שלו נשאר מונוטני.
    "אז אל תבוא"
    "לא יפה ככה. למה אתם קשוחים היום?"
    "קשוחים" מפטיר אחד, והשני רק מעווה את פניו כשהם עוקפים אותו ליד המשקוף. בשביל לגרור פנימה את הסטנד הגדול וגלילי הדשא הסינטטי שעליו צריך ארבע ידיים.

    הוא עוד לא נואש. הם כבר לא יכניסו אותו, וזו כבר שעת הסגירה, אבל את הכבוד שלו הוא לא רוצה להשאיר שם מתחת לנעליהם הכהות.

    "אדם בא, מראה תעודה, אתם חייבים להאמין לו,", הוא מנצל את העובדה שהם נאלצים לגלול ולהדק את השטיחים,
    "לא מעניינים הסיפורים שלך, השוטר מעניין"
    "הוא לא ייתן לכם קנס. אני נכה, ואני יודע את הזכויות שלי, והשוטר יודע את העבודה שלו"
    "יופי. סע מפה."
    הגלילים כולם כבר בפנים.

    "אתם צריכים קצת כבוד לאנשים, אתם"
    "יש לנו כבוד לכסף, יאללה זוז!"

    טראאק!
    מעבר לזגוגית דלת הכניסה מסתובב המפתח במנעול, והיד שלמולו מחווה הצדעה צבאית.
    בימי תפארת ממלכת קוצק האגדית בהנהגת רבי מנחם מענדל זצ"ל עת רבים רבים נקבצו ובאו לה להתבשם מגחלת אורו הגדול של הצדיק, באחת מאותן שנות זוהר התקרב לו יום ראש השנה ולקראתו הכריזו בבית המדרש כי בנעילת החג יתקיים טיש בהשתתפות הרבי. ובאותם ימים שררה דלות רבה בקרב חצר הקודש ופרוטה לא הייתה לקנות אפילו פרוסת חלה וזנב הערינג לקהל הרב . אשר על כן הוחלט כי כל אחד ואחד יביא סעודתו מביתו.
    אחד מהחסידים עני מרוד היה וכל מה שהתאמץ להשיג טרף לביתו לכבוד החג נאכל בסעודות החג ולקראת הטיש לא נשאר לו אלא חופן אגוזים שקיבל מסוחר נדיב.
    אגוזים ? הלא בשולחן ערוך נפסק כי אין לאכול אגוזים בראש השנה יען כי "אגוז בגימטריה חטא"
    אבל מה יכול הוא לעשות זה הדבר היחיד שנותר לו , החליט כי יבוא עם אגוזיו לטיש ויאכלם בצנעה לבל ישימו לב לכך.
    לרוע מזלו אחד מן האורחים הבאים לחג, צדיק להרע היה, וכראותו את אותו אביון הנאבק בפיצוח אגוזיו הקשים, הישיר אליו את עיניו והרעים בקולו "דעו לכם רבותי אגוז בגימטריה חטא"
    הרבי שמאוזניו החדות לא נעלמה השפלה זו קם ממקומו דפק בכח על השולחן וכששקט מוחלט השתרר בקהל אמר "דעו לכם רבותי גם חטא בגימטריה חטא"
    תרשו לי רגע.
    תסכימו איתי שלמילים יש מנגינה.
    בתור אדם שאוהב לכתוב, אני יודעת שטבע האדם לנגן את המשפטים שהוא קורא.
    לא לא, לא, זה לגמרי לא תחילתו של מאמר פיוטי ומשתפך.
    ח'ברה, זה מאמר לפנים. תנשמו עמוק. קחו משהו קר, זה הולך להיות כואב.
    ו-ב-כ-ן רבותי, היום נציג בפניכם את הקוראים שלנו, האלו שאנחנו לגמרי לא מכירים אבל דואגים שיקבלו חומר קריאה משובח.
    לדאבוני גיליתי שהקוראים שלנו מגוונים להחריד, ונוטים להחריב בריצת עין כל מילה כתובה, להפוך כל מרגש – למותח, מבכי – למצחיק.
    מפחיד - ללא מענין בעליל.
    אוף איתם.

    הנה הם, יעלו ויבואו!

    הקורא המנוטוני:
    ככה זה כתוב: "השקט הזה גומר אותו, הוא מזיע ומצטמרר לסירוגין."
    ככה הוא קורא: "השקט. הזה. גומר. אותו. הוא. מזיע. ומצטמרר. לסירוגין."

    מילה של סופר:
    תתעורר אח'שלי, מישהו הולך למות במשפט הבא, אתה יודע?

    הקורא ה"סוּפֶּר" מתלהב:
    ככה זה כתוב: "המעלית נעצרה והאור בה כבה. בהצתה מאוחרת היא הבינה שהיא תקועה בקופסת ברזל בין קומה רביעית לחמישית"

    ככה הוא קורא: "המעלית נעצרה" ברקים רעמים צרחות. "והאור בה כבה" התעלפויות, דום נשימה מוות מוחי.
    "בהצתה מאוחרת היא הבינה שהיא תקועה בקופסת ברזל בין קומה רביעית לחמישית" ולעולם לא יבואו להציל אותה.

    מילה של סופר:
    אמא'לה הבהלת אותי, על אמת, אני שתי דקות מוציאה אותה משם, אל תיקח קשה. שיואוו.

    הקורא הביקורתי:
    ככה זה כתוב: "המורה כבר היתה בכיתה, עסוקה בלנתח את משפט פיתגורס לעומקו.
    לשוש היו ארבע שניות של חסד להתגנב למקום שלה בלי שהמורה תבחין. אבל היא הבחינה, וזה היתה כבר הפעם השלישית השבוע."


    ככה הוא קורא: "המורה כבר היתה בכיתה" נוו תמשיך.
    "עסוקה בלנתח את משפט פיתגורס לעומקו" לא מענין. מי זה בכלל הפיתגורס החוצפן הזה שהיא מייחסת אליו משפטים?
    "לשוש היו ארבע שניות של חסד להתגנב למקום שלה בלי שהמורה תבחין. אבל היא הבחינה, וזה היתה כבר הפעם השלישית השבוע." זהו? שתגלגל אותה מכל המדרגות, שתעמיד את משטרת ישראל על הרגלים! מי לימד את הסופר הזה לכתוב?

    מילה של סופר:
    עזוב את הספר מיד! מיד אמרתי, עכשיו ספר לנו את הסיבה האמתית לכך שרק אשתך כותבת פתקי איחור/חיסור לילדים.

    הקורא שחושב שהוא מצחיק:
    ככה זה כתוב: "לראשונה הוא מרגיש כמה הדק על רקה זה קר, קר מאד. הוא מודע לכך שבעל הנשק נולד ללא לב או מצפון, אז הוא מתחיל להיפרד"

    ככה הוא קורא: "לראשונה הוא מרגיש כמה הדק על רקה זה קר, קר מאד." גם קרטיב על האצבע זה קר חחחח.
    "הוא מודע לכך שבעל הנשק נולד ללא לב או מצפון" חחחחח מצפון מגיע עם לב, לא? אז הוא מתחיל להיפרד" ביי, תמסור ד"ש לסבא רבא קלוצבכר, הוא מאד אהב אותי.

    מילה של סופר:
    טוב נו דיי, מה הקטע?

    הקורא הרגשן:

    ככה זה כתוב: "אמא הסתכלה עליה, הביטה בה מבט חדש. מבט כזה שהיא מעולם לא ניסתה. היה אמון במבט הזה, הוא מחק סלילים ארורים של עבר"


    ככה הוא (היא?) קורא: "אמא הסתכלה עליה" והיא געתה בבכי. "הביטה בה מבט חדש." מצועף בדמעות.
    "מבט כזה שהיא מעולם לא ניסתה. היה אמון במבט הזה, הוא מחק סלילים ארורים של עבר" ומאז הם חיו באושר ועושר.

    מילה של סופר:

    נסחפתתת.... זה מרגש, אבל הלו???

    איי איי איי, העולם שלנו מלא באנשים, אל תיקחו אותם קשה. אתם כותבים מצוין!
    קבלו רק ביקורת בונה, ואל תעופו על מחמאה סוּפֶּר מתלהבת. פרופורציה מכירים?
    בסוף בסוף, הכל זה ענין של נימה. מנגינה כמו שאמרנו.

    תמשכו לנגן להם מילים, תנו להם להלחין מנגינה חדשה. כמו שהם אוהבים.
    כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק... עד לדף האחרון.

    The End
    << נכתב בין השאר בעקבות מאמרו של @ראש לשועלים >>

    1.
    אחת התופעות ששמתי לב אליהם בייחוד בתקופת הקורונה, זו תופעת ה"מייבינות". התופעה הייתה קיימת מאז ומעולם. תמיד כשהיו יוצאים למבצע צבאי או כשהיה פלונטר פוליטי, הייתי רואה את המומחים הגדולים יושבים בקבינטים אשר בחדרי הקפה, בשטיבלאך ובמקוואות, מנתחים את המצב ומציעים פתרונות זהב מבריקים שאף אחד לא חשב עליהם קודם ("אני אומר, צריך להיכנס לעזה, לכתוש אותם וזהו").
    כשזה היה נוגע לאיום האיראני - היה אפשר לחייך בשקט ולהמשיך הלאה. לא כשזה נוגע לאיום הקורוני. כי ההתמודדות עם האיום הקורוני תלויה בהתנהגות ובמשמעת של כל אזרח ואזרח.
    כשמדברים על החיים עצמם - זה לא הזמן להיות "מייבין". זה הזמן לשתוק ולציית.

    2.
    מעשה ידוע מספר על כיתה רוסית, שבה המורה שאל את אחד התלמידים: אם היה לך שדה של חיטה, מה היית עושה עם החיטה?
    התלמיד הכריז בעוז: הייתי תורם אותה למפלגה!
    ואם היה לך עדר פרות, למי היית נותן את החלב?
    הייתי תורם אותו למפלגה!
    ואם היה לך בית חרושת, עבור מי היית מייצר?
    עבור המפלגה!
    ואם היה לך אוטו צעצוע?
    אהה. אז הייתי משאיר אותו לעצמי.
    כי פרה ובית חרושת אין לי. אבל אוטו צעצוע באמת יש לי.

    3.
    הדבר הפלאי באמת הוא, שבאותן חמש דקות שהחרדים היו על הגובה והמחלה תקפה אזורים חילוניים וגימנסיים למיניהם, אוהו איך המייבינים ירדו על החילונים.
    על אי הציות של החילונים, על החגיגות בחופים, על זה שבתל אביב אף אחד לא שם מסכה. ומה זה צריך להיות ובושה איך שהחילונים האלה לא אכפת להם מכלום.
    אבל באותו רגע שמשהו דגדג להם, כשביקשו מהם לשנות הרגלים ולהזיז את עצמם - אם זה בהנחיות לגבי ההתנהלות בחיים האישיים, אם זה בסגרים על ערים חרדיות - פתאום הם ידעו להזדעק.
    כשזה לא נוגע אלינו, אנחנו יודעים להכריז מצוין שחובה להקריב את הנוחות האישית למען החיים. אבל כשזה פוגש אותנו - שאף אחד לא יעז לגעת לנו באוטו צעצוע.

    4.
    והנה דוגמא טרייה מהיום. קיבלתי מייל שנכתב בו כך:

    היום התקשרו אלי מקופת חולים .... וניסו לשכנע אותי לבצע בדיקת קורונה היות והייתי על יד חולה מאומת ואני שוהה בבידוד, להלן תשובתי:
    יש הוראה כלל חרדית שלא לבצע בדיקות קורונה עד שיפרסמו קריטריונים ברורים מי מקבל קנס ומי לא, על מי עושים סגר ועל מי לא, האם סוגרים רק בתי כנסת או גם חופים ומועדנים.
    עד שלא תיפסק האיפה ואיפה נגד החרדים מטעם קבענו הקורונה, המל"ל, המשטרה, משרד הבריאות-שיחפשו אותנו.
    אנחנו לא ניתן את הלחי השניה שלנו.
    שתפו ופרסמו שכל חרדי יענה כך עד שנגיע לאפס חולי קורונה חרדים.

    חוסר האחריות האינפנטילי של הכותב, משולב באווילות ורדידות, יוצר מופע מרהיב של דמוגוגיה עסיסית, ילדותית ומתקרבנת.

    איך היו אומרים פעם - 'דפקת את אגד'.
    אין לי בעיה שתדפוק את אגד, אבל למה הטיפשות שלך צריכה לדפוק את כולנו?

    5.
    הפוזיציה הכי אהובה עלינו בעולם היא להיות הקוזק הנגזל. אוי, איך אנחנו אוהבים את זה. על כל דבר שקורה תמיד יהיה את הדובר שיצהל "אם זה היה חרדי, וואי וואי מה שהיה קורה".
    תמיד רודפים אותנו, שונאים אותנו, כולם נגדנו, כולם מבקשים את רעתנו.
    אדם חריף אמר לי שאם חלילה היו נפגעים חרדים בתאונת דרכים, ביומון כלשהו תהיה הכותרת 'בכביש הבקעה אירעה תאונת דרכים קנטרנית נגד הציבור החרדי'.

    אז נכון, יש חילונים ששונאים חרדים. מספרם בערך כמספר המנדטים של ישראל ביתנו.
    אבל מכאן ועד לחיות בתפיסה המתקרבנת שכל מה שנעשה בעולם לא נעשה אלא נגדנו, זו תפיסה ילדותית ושטחית, שכפי שראינו גם גורמת לנזקים ועלולה לעלות בחיי אדם.

    6.
    עכשיו יבואו היודעי כל, ויציגו מספרים ונתונים, גרפים וסטטיסטיקות, וסתירות בין הגל הראשון לגל השני. והנה מוכח שנגד החרדים היד קלה על ההדק.
    אבל כשהרופא בקופת חולים אמר לי לקחת אוגמנטין פעמיים ביום אחרי האוכל לא התווכחתי. נכון שלמדתי גמרא ואני הכי חריף וחכם. אבל יש לי מינימום של 'המכיר את מקומו' כדי לדעת שאני לא מבין שום דבר ברפואה.
    אני בטוח שיש אתרים שלמים באינטרנט שיכולים לשכנע אותי שהאנטיביוטיקה תהרוג אותי עוד לפני שאספיק לחזור מהבית מרקחת הביתה. אני מציע לכם שילכו לשכנע את הרופא שלי ויחזרו. אני לא מתעסק עם נתונים כי אני לא רופא.
    זהו שאני גם לא אפידמיולוג.

    7.
    כשהאבן עזרא בא פעם להתרים עשירים לצדקה, הוא נשאל את השאלה הבאה: אם החכמים נעלים מן העשירים, מדוע החכמים מגיעים לבתיהם של העשירים, אך העשירים אינם מגיעים לבתיהם של החכמים?
    ענה האבן עזרא: החכמים מכירים גם בערכו של הכסף, אבל העשירים מכירים רק בערכו של הכסף ואינם מכירים בערכה של החכמה.

    יש ביהדות ערך לגאוות יחידה. "ויגבה ליבו בדרכי ה'", אנחנו לא צריכים להרכין ראש או להרגיש נחותים בפני העגלה הריקה של אחינו החילוניים.
    אבל אנחנו מכירים לא רק בערכנו, אלא גם בערכם של 'העשירים' - מקבלי ההחלטות המקצועיות.

    8.
    יום יבוא, הקורונה תחלוף מן העולם, אנחנו נחזור לחיים תקינים. וועדות תתכנסנה ותזהנה אם נעשו טעויות ושגיאות בקבלת ההחלטות, כדרכו של עולם ייערפו ראשים וכמה מקבלי החלטות ישלמו במשרותיהם ובשמם הטוב.
    כולי תקווה שנזכה לראות את היום הזה בקרוב.
    אבל כדי שהיום הזה יבוא בקרוב, עלינו להוריד את הראש, וקצת להפסיק להתווכח ולהיות הכי חכמים בעולם. גם ככה קשה לדבר עם המסכה, אולי זו באמת הזדמנות טובה לשתוק קצת...

    9.
    ר' מוישה גפני זעק פעם 'נכון, אנחנו חרדים, אבל זה לא אומר שאנחנו מטומטמים'.
    ואני אומר כלפי המייבינים בע"מ: 'נכון, אתם חרדים, אבל זה לא אומר שאתם חסינים מטמטום'.
     תגובה אחרונה 
    חבר שעוקב אחרי הפורום כאן (בלי ללייק...) הסב את תשומת ליבי לאינפלציה שקיימת לאחרונה בסיפורי שלום בית ובעיות בזוגיות.


    יש לכם הסבר לתופעה?
    לי יש הסבר כלשהו, אבל נחכה לשמוע מה אחרים אומרים.
    הכדורגל של 'מכבי' = עבודה זרה

    יוס'ל שרוע על המיטה. רכון על ספר מתח אנגלי מתורגם. חוסך מעצמו כל חוש כלפי הסביבה.

    לפתע, דביר מהמיטה ממול, נכנס לחדר בצעדי ריקוד, מנופף באגרופיו, "יש!!! ישששששש!!!" התלהב שוב ושוב.

    כשעופר - מהמיטה עם הדיקטים המקיפים אותה כחומה - קלט שהוא לא מתכוון להירגע. הרים את קולו, "שתוק! שתוק! שקט כבר". נחוש בדעתו להפר את האושר.

    כשהטונים חדרו את מעטפת האוטם שאפפה את יוס'ל, הרים את ראשו ושאל, "מה קרה היום?"

    העפת מבט קצר בין הניצים, פתחה את פיו של עופר, "הוא שמח ש'מכבי ת"א' ניצחה… פוי! גועל נפש".

    יוס'ל גיחך בתוך הציצית האחוזה בידיו במתח. שוב הם רבים לי כאן מי יותר 'חרדי', כעךךךך, 'שניהם אותו דבר', חלפה במוחו מחשבה גדושה הכרת ערך עצמי.

    "יאללה, די עם זה. כדורגל זה עבודה זרה", אמר יוס'ל בהאלפת בינה למתחזקים הצעירים, שלרוע מזלו שוכנו יחד עימו בחדרו בקומת ה'קיבוץ', (מלעיל).

    המבטים התמהים שהוחלפו כעת הביכו את יוס'ל. מה אמר לא נכון?

    "לא צריך להגיד עבודה זרה" הגיש עופר הסתייגות מהאמירה הקנאית.

    "מה הבעיה, עופר? אשריך! אל תתבייש במה שאתה חושב, "ויגבה ליבו בדרכי ה'".

    חה חה חה, פרץ צחוק פרוע מכל יושבי החדר,

    "הוא בית"ר ירושלים…"
    *מבוסס על מעשה שהיה
     תגובה אחרונה 
    ב"ה

    חצירו של גימפל דער מילכיגער [- החלבן] ששכנה במרכז העיירה, היתה עמוסה בעלי חיים לרוב, למעשה דמתה החצר לפינת חי מלאת אטרקציות חיות, במרכז החצר היתה הרפת זו שעל שמה נקרא שם המשפחה של בעל הבית, בה דרה בשלוה הפרה המיוחסת, שהרותה את בני העיירה בחלב טרי ומשובח מדי יום ביומו. בצד שמאל היה מקום משכנו של החמור, זה שהיה נושא את כדי החלב המלאים על העגלה הקשורה אל גבו השחוח. בין שבילי החצר הדסו התרנגולות, אלו שמהם היו לבני הבית ביצים לאכילה ולאפיה, עוגות הלעקח המשובחות נאפו בעזרתם, וקוגל השבת המיוחד נילוש במימיהן.

    אך גולת הכרבולת היה התרנגול הערבי המשובח, אותו השיג גימפל בדי עמל, בשתדלנות מפוארת עלתה בידו לשכנע את אחד מעולי הרגלים אל ארצנו הקדושה כי יאות להביא לו משם תרנגול ערבי. זאת, כי שמועה גונבה לאזניו שקולו של ה'ערבי' אדיר וחזק, ולאחר שימצא את משכנו בחצר יוכלו דרי הבית להשכים קום לעמל יומם.

    ואכן העיסקה התבררה כמשתלמת, ממחרת אותו יום בו הופיע לראשונה ה'ערבי', לא היה יום אחד בו המשיכו בני העיר לשכב על יצועם, קולו של הגבר היה מעיר את בני הבית מבעוד מועד. זאת בכדי שלא יאחרו חלילה את החליבה והחלוקה, וילדי העיירה יוכלו לשתות חלב טרי עוד בטרם צאתם אל תלמודם.

    וכך מדי בוקר היה התרנגול קורא, וגימפל תיכף מששמע את קולו היה מתגבר כארי, נוטל את ידיו לסירוגין ומשכים לעבודת היום.

    בבית השכן לחצר גר יוקל. יוקל זה דומה כי נטל את הברכה שניתנה לישמעאל, והיה הוא ידו בכל ויד כל בו, לא היה מי שלא חש אי פעם את נחת זרועו או תבשילי מוחו, מעת לעת היה נוטל מקלו ותרמילו ויוצא ל'סדר'. אם בעקירת העצים שבצילם היו זקנות העיירה מחליפות רשמים מהמטבח הביתי, כשלטענתו הם משכן לעופות רעים, המשמיעות צלילים שאינם עריבים לאוזניהם האנינות של יושבי העיירה, ואם זריעת מוקשי אבנים לאורך השביל המרכזי החוצה את העיירה, זאת על מנת שיתרגלו יושבי העיירה למכשולים ובכך הליכתם תשתבח, עד שיוכלו להתחרות במרוצי העיר הגדולה.

    זה תקופה ארוכה שיוקל משכים קום, מסיבה עלומה ולא מובנת. בתחילה לא ידע אם דבר זה טוב לפעולותיו או שמא הוא למכשול עבורו. הוא שם לבו לכך שאויר הבוקר צלול הוא ומביא רוגע לנפשו המסוכסכת. אך לאחר תקופה ראה ששוב אין הוא מביא תועלת ליושבי העיירה, פעולותיו פסקו וחיי העיירה נעשו שלוים מתמיד, ובמקביל ימיו נעשו משמימים מתמיד, מוחו הקודח פסק מלייצר מטעמים והוא מצא את עצמו מסתובב חדל מעש במשך רוב שעות היום.

    כל הלילה התהפך יוקל על משכבו, אינו מוצא מנוח לנפשו, מהי הסיבה שהפכתי למובטל וחסר תועלת? מדוע איני מוצא במה למלא את יומי?

    עם עלות השחר נשמע ברמה קולו העמוק של השכוי. יוקל שלא נם לרגע זכה היום לראשונה להבין מהו הדבר המוציא אותו משיגרתו הברוכה, מיהו זה המקלקל את שיגרת יומו. קריאתו של התרנגול השכן היא המעירה אותו לפנות בוקר והיא הטורדת את מנוחתו ופעולותיו.

    חייבים לעשות לזה סוף! לא ייתכן כי יצור קטן בעל כנף יתקע מקלות בגלגלי היישוב כולו! מי ידאג לרווחת תושבי העיירה לבל יישמעו קולות הציפורים הזייפניות? מי יעזור לתושבים ללכת בדכי ישרים?

    עקב יוקל אחר מעשיו של גימפל, ראה אותו משכים לסדר יומו, חולב את הפרה, ממלא את כדי החלב ומעמיסם על גלגלי עגלתו החורקת, המובלת בביטחה על ידי החמור הזקן. נוסע גימפל לחלוקה היומית הרויית ילדי ישראל בכוסות חלב טריים.

    תיכף משנעלמו גימפל ועגלתו מהאופק יצא יוקל מביתו אל עבר חצרו של גימפל. הסיט את בריח שער החצר, וניגש למרדף אחר ה'ערבי הקורא', הערבי הרגיש כי יצור זה אינו שוחר טובתו והחל להקיף את החצר כולה על מנת להמלט מנחת זרועו של יוקל. אך לא איש כיוקל יוותר על מזימתו, לאחר מרדף קצר ונוטף זיעה הצליח לשים את ידיו על כנפי התרנגול. לא בזמן קצר הצליח להשתלט עליו בתחילה אחז רק בכנף אחד כאשר הכנף השני מנופף במרץ ומעיף לעברו חצץ וקש, לאחר מכן משהצליח לאחוז גם בכנף השני החל הערבי לנקר את ידיו. אך לבסוף הצליח יוקל לתפוס שליטה על היצור.

    כיון שחלף זמן מה, שוב נשמעו פעמי גימפל ומרכבתו. אך יוקל אינו מוותר, הוא הידק את התרנגול בין זרוע ידו השמאלית ובין גופו היצוק, ובידו הימנית המשוחררת תפס בראש המכורבל והחל לסובבו על צירו.

    "הי מה אתה מחפש בחצר שאינו שלך? ומה אתה עושה לתרנגול שלי?"

    "אל דאגה" משיב יוקל כשעל שפתיו חיוך שטני, "אני רק מכוון אותו לשעה הרצויה, שלא יעיר אותי בשעה מוקדמת!"

    "עזוב את התרנגול, תיכף ומיד!" כך גימפל.

    "בשום פנים ואופן! עתה אמלוק את ראשו, כך שכאשר ירצה לקרוא בקול, יקרא מהגרון!".

    דם התרנגול הותז, ראשו קופד, ושוב חזרו חיי העיירה השלוים לפרנס את יצרו של יוקל.
    1.​

    אני רוצה לספר לנציגים שלנו בכנסת ובממשלה משהו שהם כנראה לא יודעים:

    אף אחד לא מאמין לכם.

    כן, אדון גפני ודרעי וליצמן ואשר. אנחנו לא מאמינים לזעקות השבר ודמעות התנין. שמעתי אתמול נציגי ציבור שקוראים ליולי איידלשטיין לשקול מחדש את הסגר; אני קורא דווקא למכובדי מר ליצמן: שקול מחדש את הסגר.

    משלשום בבוקר כל עם ישראל יודע שבערב יוטל סגר על אלעד, קול דממה דקה נשמע. עבר לילה שלם עד שבקעו פתאום זעקות דוברי החרדים. ואני מתקשה להבין, למה אתם משקרים לאנשים ששלחו אתכם לכנסת; רצים בין האולפנים כדי להסביר כמה הסגר הממוקד על החרדים נורא, ולמה מי שהנחית אותו פושע, והם 'מגנים את הסגר בכל תוקף'. נראה לכם שמישהו לוקח את הטקסטים האלו בכובד ראש, כאשר דקה קודם ורגע אחר כך אתם יושבים עם אותו 'פושע' לכוס קפה?

    ייאמר ברורות – ממשלת ישראל הנוכחית תלויה ועומדת בחסדי המפלגות החרדיות. יתירה מכך – גורלו הפוליטי והמשפטי של בנימין נתניהו עומד כבר כמה שנים על כרעי תרנגולות, והתרנגולות הן לא אחרות מיהדות התורה וש"ס.

    אז אנא, למען עצבי הציבור הרופפים, הפסיקו לקרקר. אל תמכרו לנו תותים, ואל תתנו צ'קים שאין מאחוריהם כיסוי. אם אין בכוונתכם להפעיל רבע מהכוח הפוליטי שלכם כדי לטפל בסוגיה כל כך בוערת ואקוטית עבור מצביעיכם, אל תתנו להם גם את האשליה שאתם מתכוונים לעשות זאת.

    2.​

    לחרדים יש וטו מלא על פעילות הממשלה. גם אם יש מגבלות לכוח הזה, הן נוגעות למקרים של התערבות בחיי החברה הכללית, שם לנציגות החרדית אין את זכות המילה האחרונה. כאן יש לנו ביד את הדוגמא הכי קלאסית של 'חיה ואל תיתן לחיות', של רמיסה גסה של זכויות אדם בידי ועדת שרים חשוכה, איפה האנשים שדידיתי בשבילם עד הקלפי?

    לו יצויר שהיה מדובר בראש ממשלה עשוי פלדה, מרגרט תאצ'ר הישראלי, שהחלטותיו יצוקות בסלע, אולי הייתי שותק. אבל את ביבי שלנו, הרי כולם מכירים. זוכרים אותו לאורך השנים, אותו ואת תפקודו ואת משבר המגנומטרים. הבן אדם בורח מכל זבוב; מתקפל כמו אוריגמי. ואם חלפו עשרים וארבע שעות והוא טרם חזר בו מההחלטה השערורייתית, כנראה שאנשי יהדות התורה הם אפילו לא זבובים טורדניים בשבילו.

    3.​

    חלק מנציגינו המסורים נכנסו היום לפלפלת מקצועית, האם הסגר הוא חצי מקצועי ורבע גזעני, או רבע מקצועי ושלושה רבעים שונא חרדים. הם משתפים פעולה עם הרמאות הגדולה. אין היום הצדקה להטיל סגר על אף ישוב במדינת ישראל.

    בגל הראשון היה לזה אולי מקום. כאשר מרבית יישובי הארץ היו נקיים לחלוטין, ובמשך שבועות לא נצפה בהם אפילו חולה אחד, ובבני ברק הטור עולה אקספוננציאלית, יש היגיון בסגר: לתחום את המגיפה החדשה שנכשלנו בדחיקתה אל מחוץ לגבולות הארץ – אל יישובים ספציפיים יהיו אשר יהיו.

    כעת התמונה שונה לחלוטין. מכלל החולים שמתגלים מדי יום, אחוז החולים ביישובים ה'אדומים' נמוך מאד. בעוד שבגל הראשון רוב ככל החולים החדשים התרכזו באזורים מסוימים, היום רוב החולים אינם באזורים אדומים.

    רמיסת זכויות האדם בגל הראשון קיבלה צידוק כלשהו בטענה הבאה – לא נכון לפתוח נתיבי הדבקה מיישובים שיש בהם קורונה ליישובים שאין בהם. שמענו. אבל כאשר בכל היישובים קיימת הדבקה, מה יכול לתת לגיטימציה לפגיעה בחופש התנועה? היום אתה אומר לסגור עיר שיש בה 10 ביום, מחר אני אחשוב שצריך לסגור את כל הנגב כי יש שם 1 ביום. ברגע שהמודל הוא לא בינארי, הכל הופך לעניין של השקפת עולם – מה נקרא הרבה חולים ומה נחשב קצת. ושום השקפת עולם שרירותית לא יכולה להצדיק מחיקת זכויות אזרח. אתה חושב כך; אני סבור אחרת; אתה עושה עלי סגר; כך נראה אפרטהייד.

    4.​

    זאת ועוד, כאשר מדיניות הממשלה פגעה בכל שדרת החיים, מעסקים ועד חינוך, מניתוחים פחות דחופים ועד אירועים, ניתן היה לבוא ולומר, יתכבדו תושבי בני ברק ויישאו גם הם בנטל. כאשר אנחנו פוגעים בכלכלה ובמה לא לצורך הצלת חיים, נקריב גם את חירותם של אי אלו דוסים בשביל זה.

    הסיפור הזה נגמר. האוצר יושב חזק על השיבר, ולא משחרר למשרד הבריאות אפילו סנטימטר של סגירת המשק. החיים בישראל חזרו למסלולם, בלי לקחת בחשבון אובדן חיי אדם. בעשרות יישובים מלאים בחולים - שהמשך הפעילות השגרתית בהם תגרום בוודאות הדבקה, תחלואה ותמותה רח"ל – נמשכות ההקלות חרף זאת. אז באיזו זכות מוסרית מותר לדרוש מתושבי אלעד להקריב למען שמירת חיי אזרחי ישראל, בה בשעה שאותם אזרחים חביבים לא מוכנים אפילו לוותר על התיכון לילד או הבילוי בחוף הים?

    5.​

    תשאלו, מה, הנציגים החרדים שונאים חרדים? לא אכפת למפלגות החרדיות מקהל מצביעיהן?! התשובה עשויה להיות כואבת מאד.

    זו האסטרטגיה של הנציגות הפוליטית החרדית. כוחם בשנאתם. לא הרבה אנשים הולכים לקלפי בשביל ליצמן, הסתכלו על מודעות הבחירות של יהדות התורה, ואמרו לי את מי מורחים שם יותר – את ליברמן או את ליצמן.

    פרוש ואשר, עם כל הכבוד להם, אינם בהכרח מגנטים שואבי קולות במחוזותינו; לפיד כן. השנאה שהציבור החרדי סופג, היא זכות הקיום של נציגנו המסורים, ובלעדיה אין להם חיים.

    כל גרם של כעס ותרעומת שאתם מתגברים עכשיו לכבוד הסגר, וכל פרומיל של שנאה ועוינות מצד הציבור הכללי – הם דלק לקמפיין הבעל"ט של יהדות התורה והשבת, אגודת ישראל – דגל התורה.

    6.​

    יצאתי כעת לרחובה של עיר, ולא איתרתי הלך אחד לרפואה שמפר את הוראות הרפואה. נזכרתי במשרד הבריאות שיצא ממש עכשיו בקריאת נואשת – נהיה בסדר, או נהיה בסגר. חבל שהוא שכח לעדכן את החרדים בתפנית של העלילה – נהיה גם בסדר וגם בסגר.

    7.​

    ר' משה גפני ניסה אתמול להסביר למה לדעתו עושים סגר דווקא על החרדים. כי הם צייתנים, שתקנים, כבשים, עיזים, מה לא. רציתי להרים אליו טלפון ולומר לו: ר' מוישה היקר, על החרדים עושים סגר, משום שאין להם נציגים בכנסת ובממשלה. אילו היו לחרדים נציגים בממשלה, או לפחות בכנסת – אזי לא היו עושים עליהם סגר.

    @יוסל קלוצמאך, דחוף!
    "את קמה כבר?"

    קולה העצבני של אמא קרע את קורי החלומות הדקיקים. היא נאנחה, ספק בחלום – ספק במציאות, והתהפכה על צדה השני, היכן שיכלה להושיט רגליה לנעלי הבית הפרוותיות-קרועות שירשה מרחלי.

    מחוץ לחדר הייתה המולת הבוקר הרגילה. מאחוריה נותרו שתי הקטנות, כשהן ישנות, אך בסלון היו כל הגדולים כבר ערים ומתרוצצים.

    "איפה הנעליים שלי?" רטן יהושע.

    "איפה סיכת הראש החדשה שלי?" צווחה יהודיתי.

    "איפה הקלסר של תורה שלי?" זעקה רחלי.

    היא שבה על עקביה, ליקטה את סיכת הראש החדשה שאתמול יהודית בעצמה נתנה לחיהל'י, שתישן עמה, ראתה בדרך את נעליו של יהושע מציצות מתחת לארון השירות במסדרון והדפה אותם הסלונה, ומצאה את הקלסר העטוף בקפידה מתחת לכמה ניירות ציור של חיהל'י ואהרוני מאתמול, והניחה אותו בידיה של אחותה הבכורה.

    אף-אחד לא אמר לה דבר, והיא, כרגילה, פנתה למטבח כדי למרוח לעצמה סנדוויץ' בחמאה. היא היחידה שאוהבת רק חמאה בלחם, ולכן אמא לא מכינה לה את הכריך גבינה-חביתה-מלפפון כמו לכולם.

    ואז צלצל הטלפון, ואמא ענתה.

    הפנים שלה החווירו כשעיניה ננעצו בה, חודרות ועצבניות.

    "התגלתה אצלך בכיתה ילדה חולת קורונה. אין לך לימודים היום. את צריכה להיות בבידוד."

    ***​

    "נעמהל'י, התעוררת כבר? רוצה לצאת ליטול ידיים?"

    הקול של אמא קטע את שרשרת המחשבות בהקיץ שלה ליד החלון. כן, היא באמת צריכה ליטול ידיים.

    "ילדים, להתרחק כולם! נעמה צריכה לצאת ליטול ידיים!"

    "אני אחטא אחריה," התנדבה רחלי מיד, לפני שמישהו אחר יתפוס את התפקיד הנחשק.

    "נעמה, את רוצה שאכין לך טוסט בחמאה?" קרא אליה יהושע ממרחק. "יש לי זמן לפני הלימודים."

    המסכה גירדה לה בסנטר, אבל היא חייכה אליו בתגובה. ואז, נזכרת במחסום, הנהנה גם בראשה.

    "הכנו לך אתמול חוברת ציורים!" קראה יהודיתי אחר-כך מעבר לדלת הסגורה. "חיהל'י ואהרוני ואני, ואפילו שני קשקשה קצת על דף!"

    היא לא הייתה זקוקה באמת לציורים שלהם. היו לה כאן בחדר קופסת צבעים חדשה ובלוק ציור מיוחד שסבתא הביאה אתמול בביקורה המיוחד. היא הצטערה שלא הייתה יכולה לראותה, אבל שמחה במתנה. ובכל-זאת היו הציורים, שנדחפו רגע אחר-כך במאמץ-מה בעד החריץ שמתחת לדלת, משמחים וממלאי רינה.

    בערב שמעה רעש של כיסא נגרר ליד חדרה, וצעדים כבדים, שלווים.

    "נעמה, את שומעת אותי?" שאל אבא. "אני ממשיך עכשיו לספר את ספר מלכים. הגענו אתמול לפרק ד', זוכרים?"

    היא השתרעה בנוחות על המיטה של חיהל'י, הקרובה ביותר לדלת, ודמיינה את הספה הקטנה בסלון, היכן שתמיד נהגו לשבת כשאבא סיפר את הפרק היומי. אף-פעם לא נותר לה מקום בה, והיא בדרך-כלל ישבה על כיסא בלתי-נוח. היא קיוותה שלאבא נוח כעת על הכיסא שהוא יושב עליו.

    "ויהי המלך שלמה מלך על כל ישראל," הקריא אבא וקולו הצלול חדר בעד דלת העץ. "אם אתם זוכרים, כבר בפרקים הקודמים הוזכר ששלמה מלך על כל ישראל. למה חזרו פה על הדברים?"

    "כי זה בדיוק אחרי הסיפור של שתי הנשים – " התחיל יהושע, אבל אבא קטע אותו בהברה קצרה. היא ראתה בעיני רוחה את כף ידו היציבה מתרוממת בהיסוי.

    "ניתן לנעמה קודם לנסות לענות, מגיע לה."

    היא התיישרה על מקומה באחת. יש לה כאן ספר מלכים, שרחלי למדה ממנו בשנה שעברה. היא תצליח לענות?

    "יש לך רעיון, נעמהל'י?"

    הספר היה כבד מפירושים. עיניה תעו על האותיות הקטנות.

    "אולי," היא אמרה בהיסוס, מנסה להבין את מילותיו של המלבי"ם, "אולי זה כדי להדגיש את החכמה שלו? ואת זה שהוא היה מלך שאביו בחר בו? ואולי גם – שלא היו אויבים בזמן המלוכה שלו?"

    מאחורי הדלת מחא אבא כפיים.

    "שלוש נקודות, נעמה!"

    שלוש נקודות! מעולם לא זכתה לקבל אף לא נקודה אחת. רחלי ויהושע ויהודית תמיד קצרו אותן.

    מאחורי הדלת אמר יהושע סוף-סוף את סברתו, ואבא המשיך להקריא את הפרק.

    הוא היה קצר מדי, הפרק בספר מלכים.

    ובכל-זאת, לרגעים אחדים, היא חשה פתאום מה מרגיש מלך במלכותו.

    בתוך הארמון הקטן של חדר הבנות היא חשה פתאום מלכה.
    היום היא מגיעה לכאן בפעם האחרונה. מחתימה כרטיס מגנטי משופשף, תולה את התיק על הוו הקבוע ומדליקה את המחשב. שלושים וארבע שנים לא הולכות ברגל, ואצבעותיה כבר מקישות את הסיסמה מאליהן. בזמן שהמסך עולה היא בוחנת את ערימת הניירות הדקיקה שעל השולחן ואז פותחת את תיבת הדואר הנכנס. אין הודעות חדשות.

    בכלל לא הייתה חייבת לעבוד היום, אבל בכל זאת רצתה. העדיפה לדחות את הרגע הזה בעוד שעה או שעתיים. היא מדפיסה מסמך, מדביקה מעטפה, שולחת שלושה טפסים אחרונים ללקוח ותיק. כאילו יש מחר.

    עוד מעט היא תקום, תיקח את ארגז הקרטון ההוא שמחכה לה בפינה מתחילת השבוע ותתחיל למלא אותו. קלסר מסמכים בינוני, סוודר דק ששוכב במגירה התחתונה, כמה תמונות ממוסגרות של הילדים ועציץ ננסי שחילקו במשרד לפני שנתיים. גם את ספל הקפה שלה עם הכיתוב 'לסבתא היקרה' היא תכניס לארגז, וציורים שציירו לה הנכדים.

    בסוף היא תוריד את השעון. זה שנמצא כאן כמעט מאז שהגיעה, מלווה בנאמנות ממקומו על הקיר שממול. צופה בה בכל בוקר כשהיא מתייצבת בשבע וחצי בדיוק, משיבה בסבלנות לטלפון, מתייקת מסמכים, מחתימה, נותנת שירות, מתעייפת לפעמים.

    היום היא כאן בפעם האחרונה. ותיקה יותר מהבוס, מהריהוט החדשני, מהעובדות היושבות משני צדדיה.
    היא עדיין מטפלת באביה הקשיש, מארחת לפחות זוג אחד בכל שבת ושומרת על שלושת השובבים של ביתה המשתלמת בכל רביעי בצהריים. היא מסתדרת עם כל תוכנות המחשב החדשות במשרד, ואפילו יודעת לעבוד בשליטה מרחוק ולנהל פגישות בזום. אבל יותר היא כבר לא תקנה חופשי-חודשי, ובחודש הבא תצטרף לתדפיסי הבנק שורה אחת, קצת מעליבה. קצבת זקנה.

    מחר בבוקר, ברבע לשש, השעון יצלצל כרגיל. היא תתפלל בנחת תפילה שלמה ותתיישב במרפסת לשתות קפה מספל 'לסבתא היקרה' שלה. אחר כך היא תיכנס למטבח ותעמיד סירים של תבשילים מפנקים לנשואים שלה כמו שהיא כל כך אוהבת. ואז היא תתקשר למתנ"ס, תירשם לשיעורי פרשת השבוע של הרבנית כהן, וגם לפילאטיס, ואולי אפילו לחוג שזירת פרחים.
    ובתוך הלב היא עדיין תרגיש אבודה. אזרחית ותיקה ולא שייכת.
    הרהורים בשעת ליל מאוחרת על גג הישיבה, מאחורי דרך ברזל מעוקמת וחלודה

    02:00 בלילה. אלו השעות שלנו. נקודה.

    הצלחנו לחמוק – כמידי לילה – דרך העקמימות שבדלת הברזל, אל גג הישיבה.

    ישבנו שם כל החבר'ה. יוסי, בני, אברומי, אני ושמריהו.

    בהתחלה היה שקט רגעי, שנוצל להתמודדות מול הרוח על הצתת הסיגריות.

    שמריהו, שלא מעשן, שבר את רגעי השקט לנווט את השיחה ל'מגרש' שלו, "ת'אמת, נמאס לי. ללמוד בגלל שהמשגיח אומר. להתפלל כי זה 'סדרי הישיבה'. לא יודע, אני מחפש משהו אחר... יותר עמוק..."

    זה הלילה שעושה לו את זה, הרהרתי אני.

    יוסי נשף את העשן בהנאה של 'שאכטה' ראשונה, וצמצם עיניים לתוך החושך. כאסטרולוג בחולות מצפה רמון. והמתין. הוא ייתן לבני לעשות את העבודה השחורה, זה התפקיד הרשמי שלו - להסיט את השיחה למקום הראוי.

    אברומי העדין, ניסה לגלות עניין בדברי שמריהו, תוך כדי סיבוב של חוסר נעימות בפאתו המוג'לת, טוב לב הוא אברומי, מדי.

    ואז, ידו של בני השתחלה למרכז, - ידעתי שזה יבוא – "די, די שמר'ל, המוח שלך מלא בשטויות, 'סע', 'סע'.

    שמריהו סמוק מעט, ניסה לענות. אבל הוויכוח הוסט בקריאתו המלומדת של בני "דייך במה שאסרה תורה, שמר'ל, מספיק שאנחנו לא עושים עבירות. מסתדרים עם המשגיח 'פלוס - מינוס'. הכל טוב". "אל תהי צדיק הרבה".

    "יאללה, כדורגל, חברים". כך בני.

    "מה חדש?" התעניין יוסי. היה ברור שבני לא בא לשאול אותנו, הוא המקור שלנו. הוא רק רצה שנתעניין, וזה באמת מעניין.

    "מכבי פתח תקווה 'לקחו' אתמול", בני.

    שמר'ל הפנה את מבטו בחוסר עניין. מעמיק להביט אל עומק - אופל - חשכת הלילה.

    "בני, איך אתה מסביר את זה שהם תמיד לוקחים?" יוסי. פאותיו מתבדרות ברוח. משוחררות.

    בני, פורח כשקדיה בט"ו בשבט, ענה בלהט. "בגלל רוני, השוער, הוא תמיד מצליח 'להעיף' את הכדור ל'חצי' המגרש, ואז כל המשחק רחוק מהשער שלהם". "נראה לי", סייג את דבריו המלומדים, כשסיים.

    כששמריהו פתח את פיו הוכנו בהלם. בדרך כלל, כשמדברים על ה'עבודה זרה' הזו, הוא מחפש איזה משהו לא ברור באפלת הלילה בשקט, ומתעלם מהדיון. והנה כעת מעניין אותו, איך זה מועיל לניצחונם של פ"ת?

    משתנים בחיים. מה לעשות. "אמור לי מי חבריך..."

    בני, נלהב כולו מהאוהד החדש מיהר להגיב, "כשהמשחק רחוק מהשער, קטנים הסיכויים שהכדור יחמוק פנימה, ברגע של אי שימת לב או חולשה בהגנה".

    "ואם זה קרוב לשער?" שמריהו.

    "ת'לא מבין? אם המשחק הוא קרוב לשער, אז בשנייה אחת שלא שמים לב בדיוק, איזה תל אביבי יכול להבקיע 'שער'. אבל אם הכדור רחוק הסיכויים קטנים.

    "אה, אם המשחק הוא רחוק מהשער, אז הסיכויים שיכנס גול הם יותר קטנים?" סיכם שמריהו, מבקש להבטיח את תוספת הכנסת השכלתו. 'סתום' נהיה לנו שמר'ל. אבל בני לא איבד את הטעם, והנהן במרץ.

    "אההה" הניד שמריהו את ראשו אט אט במשמעות, "עכשיו הבנתי", והפנה שוב את מבטו אל אופל הלילה.

    טיפשים לא היינו...

    הבטנו זה אל זה בהלם!

    איזה 'שער' הוא הבקיע לנו...
    העצים שוב קוראים אליי באלפי ציוציהם. לרוב איני נענית לרוח הנושבת מהם, החודרת דק-דק בעד חריצי החלון, אבל היום איני עומדת עוד בפניהם. כי איני מסוגלת לעמוד עוד בפניהם.

    ההורים שלי אוהבים אותי, אני יודעת. גם האחים שלי, עמוק בלבם, כנראה מחבבים אותי. וסבא וסבתא – פעם אהבו אותי, תלתלי ילדותי עוד זוכרים זאת. אבל מאז שכבש האלצהיימר את זיכרונותיו של סבא, ומאז שכבשה המרירות את חיוכיה הקמוטים של סבתא, ומאז שכבשו שניהם את ביתנו ואת חדרי הפרטי – ואני נאלצתי לגלות לחדר הבנות, היכן שהייתי צריכה לחלוק את נשימותיי הליליות עם תמר מעליי ועם נעמי לצדי – איני מרגישה עוד באהבה.

    וכשהחנק בבית הצפוף מזיכרונות נשכחים ומקדרות חדשה ומהתרוצצות נלהבת ומסורה סביב שני ראשי המשפחה – אני בורחת.

    העצים שבעמק מקבלים אותי בברכת עלעלים מתנפנפת, וציפורים שחגות סביבי בלא-פחד מזכירות לי שאני נוכחת, קיימת, גם אם בבית עליי להידחק בין אחיות בשנתי ובין הורים דואגים וסבים חסרי-תפקוד בזמן ערותי.

    שם, במסתרים, אני מרשה לדמעות שחסמתי מפני גערותיה של סבתא לזרום. שם אני מרשה לזיכרונות להפיח את הגעגוע בתוך קרביי.

    אני מגיעה לפינת המסתור האהובה עליי, בין שני עצים רחבי-גזע שענפיהם יצרו חופה סמיכה – ונעצרת ברתיעה.

    פיסת האדמה החשופה שאני אוהבת למשמש בעפרה ולהחזיר לאצבעותיי את הטבעיות שבלכלוך – מכוסה פתאום בשטיח ישן. על השטיח פזורות כמה פחיות קולה ושתי חתיכות פיתה. אני מתקרבת בחשש מהול בכעס, מזהה את טיפות הקולה הנוזלות עדיין מתוך הפחיות הריקות, ומבחינה שחתיכות הפיתה טריות למדי. מי שהיה כאן, מי שכבש את מקומי, עשה זאת לא לפני זמן רב.

    החשש בלבי גובר על הזעם. גובר אף על הזעם שגרמה לי גערתה האחרונה של סבתא, שאמא גיבתה בקול, ושאחיותיי הוסיפו לה את מבטיהן הנוזפים. אני כמעט חושבת להסב את עקביי ולרוץ משם חזרה הביתה, אך מראהו הרופס של סבא, שצהלת שירי לכאורה הכבידה על מנוחתו חלולת-העיניים, נוטע אותי לצד העצים שלי. לבית אני לא חוזרת כעת.

    נועצת מבט משטמה בשטיח המלוכלך, ומחליטה פשוט לגלגל אותו משם. פחיות הקולה משקשקות ופיסות הפיתה נמעכות בתוך השטיח הזר והמגולגל כעת, ואני מרחיקה את כל הכבודה המגעילה אל מחוץ לחופת הענפים שלי.

    ושוב ידיי מתחפרות באדמה, בתנועה שלבטח תעצבן את סבתא הפדנטית, ושוב מחשבותיי מתנקות ופועמות בקצב לבי הנרגע.

    ואז שוב מתחיל לדפוק בקצב של גערות, כשאני שומעת פתאום קול רמיסת עלים, ולאחריו קול שיעול צרוד קצר.

    מרימה עיניי בבהלה, מניחה יד על לבי המאיים לפרוץ את גבולותיו. אישה קשישה, שקמטיה מחייכים חיוך חסר-שיניים, מתכופפת מחוץ למקום המסתרים שלי, ומרימה את השטיח המגולגל.

    אני מביטה בה, מנסה לא לתת לאימה לשלוט בעצמותיי, ומשיבה את אצבעותיי בעקשנות אל העפר הרך.

    הקשישה לבושת-הסמרטוטים שוב מחייכת אליי, מצביעה על עצמה, ואז עליי, ואז מקיפה בידה את הפתח של מערת העצים.

    לבי מבין את מילותיה האילמות, ונרגע מעט מחיוכה החם. אני מזמינה אותה בתנועת-יד פנימה.

    "אבל בלי השטיח," אני פוסקת קודם, מנפנפת אצבע קשה לעבר השטיח המאיים לכבוש שוב את נחלת העפר.

    הקשישה מושכת בכתפיה, שומטת את השטיח, נכנסת פנימה, ומתיישבת לצדי על האדמה. ריח חזק של זעה חמצמצה מכה בי, מזכיר לי את אחי הקטן בפתח המקלחת של יום שישי – אבל גרוע יותר.

    אני מסרבת למתנת הפיתה הטרייה שהיא מציעה לי, ובעוד היא מוצצת חתיכות בצק קטנטנות, אני בולעת את רוקי, אוטמת את אפי, וממשיכה לחפור באדמה. וחשה איך שלווה פשוטה עוטפת אותי.

    הקשישה מחייכת אליי חיוך רופס, ועיניה מרצדות במרירות ממותקת. ואני מרגישה בבית, יותר מאי-פעם.

    ובתוך השקט הרוגע הזה – אני יודעת שעוד אחזור הביתה.
    הקפדן
    חובש מסכה בעלת תשע שכבות, המסוגלת לסנן מיקרו-מיקרובים, רסיסי עיטוש שיעול וכחכוח, וריח הרינג.
    מסיכתו משוכה על פניו מפיקת גרונו ועד גשר משקפיו. על חגורתו תלויים שרשרת של אלכוג'ל, מגבונים, ושלטי: "אל תגע בי".
    כפפות של אגרופן.
    מידת יעילות: 999%
    המלצה: לא להתקרב אליו. עלול לנשוך.

    הקומבינטור
    הוא פיתח שיטה מיוחדת לתלות את המסכה וברשותו נחשוף אותה כעת לקהל הרחב.
    יושבים? קבלו: יש לתלות את לולאות המסכה על ידיות המשקפיים. כך מתקבל אפקט (כמעט) מושלם של הגנה עם נוחות מקסימלית. זה נראה מעט מוזר, אבל על הציבור להתרגל.
    הקומבינטור 2
    קורע את החיבור התחתון של הלולאה וקושר את החוטים באמצע. זה מתנפנף כמו וילון אמבטיה וככה זה מגין.
    מידת יעילות: ככה ככה
    המלצה: להחמיא על הפטנט ולשמור מרחק.

    הקליל
    מסכה? הצחקתם אותו. יש לו רשימת מחקרים סודית מאניברסיטת מונטוידאו על כך שחבישת מסכה גורמת להפצת המחלה. איך? זה ארוך להסביר. בהזדמנות תזכירו לו. בקידוש לבנה האחרון טרח ללחוץ ידיים לכל המניין, להוציא מליבם של צדיקים. הוא שמע פעם על תיאוריית חיסון העדר ומשתדל ליישם.
    מידת יעילות: 100% הדבקה
    המלצה: לכתוב עליו פשקוילים

    הנורמלי האחרון:
    אין כזה
    היא שמטה את ראשה על השולחן , הוא קיבל חבטה והיא אפילו לא הרגישה בכך, הוא היה כבד כעופרת, מבולבל, היא לא מסוגלת להרים אותו, היא לא יכולה כלום, חלולה אין לה כח לחזור לחיים, מעדיפה לשקוע בשחור הזה, בתהום הזו שלוקחת אותה אליה.

    ליבי שלה ילדה מלאת חן, יפת תואר שער ארוך וגולש עד הברכיים, עיניה טהורות ומלאות הבעה,
    מוכשרת ליבי שלה, פטפטנית לא קטנה, מדהימה כל אחד שנתקל בה.

    על הרצף - -- צמד מילים שמוציא את המחשבות שלה מהרצף השפוי, היא אפילו לא יודעת בכלל מה זה אומר,
    בשבילה זה זוג מילים נוראיות ושחורות שלוקחות אותה ואת ליבי למקומות שמעולם לא ביקרה בהם.

    היא לא זוכרת כלום, הכל מחוק לה מאותו יום, יומיים לפני שליבי שלה חגגה 5 שנים, העוגה כבר חיכתה מלאת קצפות במקרר, והטרופיות לגן עמדו בפינת המטבח, רגעים שהיא לא מסוגלת לחזור אליהם, שם בקליניקה, דלת חומה, ד''ר עם שער שיבה תלתלים, מילים בחלל , והראש שנשמט...

    ליבי בת 7 היא גדלה והקושי מתעצם, כל יום והנסיון החדש שמביא איתו, לרוץ עם ליבי לטיפולים מתישים שסוחטים אותה פיזית ונפשית, לראות את ליבי שלה מתמודדת עם אתגרים שגדולים עליה בכמה מידות, לראות אותה כמעט מתייאשת אך מנסה, מקבלת כח ולא מרפה, והלב של אמא יוצא אליה לליבי שלה, וכל יום שעובר והיא לא נשברת, היא מחייכת לעצמה בסיפוק, וכל קשקוש על הקיר או כיסא שנשבר בסלון והיא שתקה וחבקה נותן לאמא תעצומות, נותן לאמא דמעות חדשות של סיפוק, דמעות של תפילה להלאה.
    כל יום על הרצף נותן לאמא עוד כח לתת לליבי שלה כמה שיותר אמא.

    בואי ליבי מתוקה שלי, בואי ילדה של אמא נצא קצת ביחד, ליבי צוחקת מחבקת את אמא, לא עונה,
    "בואי יקירה שלי, אמא אוהבת אותך כמו שאת", היא מצמידה את ליבי אליה בחיבוק אמיץ ועייף, לאמא יש הרבה כח, לאמא יש אנרגיות להילחם, להביא אותך ליבי, הכי רחוק ששיך!

    ליבי לא עונה, היא מסתכלת על אמא בעיניים גדולות ותכולות ונשענת על אמא קלות - - -

    היא מאמינה, אין לה ספק,

    אימהות הן תמיד חזקות, ואף פעם לא מאכזבות.
    חיימקה, אהובי. יקירי. נוקיה סי שתיים שלי.
    רכשתי אותך לפני כה הרבה שנים.
    היית חבר נפלא, זמין, פעיל.
    היום אתה כבר זקן, תשוש כוח, לא שומע טוב, לא קולט הרבה ממה שמדברים אליך.

    היום אתה כבר שבר כלי, עייף ושבע תלאות. המסך שלך, חיימקה, יקר שלי, כבר שרוט.
    החלפתי לך לא מזמן פאנל, קניתי לך אצל דוד עַלִי, חשבתי שזה יעשה לך טוב.
    ובהתחלה, חיימקה, הפאנל באמת עורר בך משהו מחיימקה של פעם.
    פתאום היית אטרקטיבי, רענן. עם מקשים יפים, מסך נאה, בעל מראה אצילי ונערי.

    פתאום, חיימקה, נזכרתי כמה אהבתי אותך פעם. פעם. בשנים הראשונות שלנו יחד. כמה היית מבוקש. כמה שעות העברנו בכיף ביחד. כמה שיחות נפש עשינו, אני ואתה, חיימקה.
    חיימקה.

    אבל גיל הוא גיל הוא גיל, חיימקה. וכנראה שהנשמה שלך התעייפה מלשרת אותי, מלהקשיב לי, מלהיות שותף לתלאותיי. גם דוד עלי, מסתבר, לא הצליח להציל אותך. הפאנל החדש נשרט במהירות, המסך נשחק, ושוב שבת להיות חיימקה שאבד עליו הכלח.

    כי בינינו, מה הטעם במראה הנוצץ שהיה לך לאחרונה, אם הקליטה שלך פסקה מלהיות טובה, וקולך כמעט לא נשמע?
    אחחח, אחחח.
    כואב לי, חיימקה.
    כואב.

    ככה לנטוש אותך, להניח אותך על המדף העליון, בין הטטריס והווקמן הישנים. שוכב בשקט בין הדיסקמן השקט, מביט לנצח על הדיסק קשיח של עשרה גי'גה שאבד לו מזמן מקור כוחו.

    חיימקה.
    כמה עברנו ביחד. אלו ימים היו אז.
    כמה הרפתקאות חווינו. אני ואתה. כמעט עשור אנחנו ביחד, ותמיד שירתת אותי בנאמנות.
    היית נמצא תמיד לצידי, בכיסי, נוכחותך מחממת את ליבי.
    בזכותך, חיימק'ה, חברי הנאצל, יכולתי תמיד להיעזר בחברים, בידידים, לשמוע לקול אנשים חכמים, להשמיע עצות טובות, להיות נוכח בחייהם של היקרים לי.
    היית השליח, המקשר, המתווך, הבחור שתמיד מוכן.
    ואף פעם, אף פעם, לא עצבנת. לא צערת אותי. לא הכאבת לי. לא עשית אקטע צורעס. לא התחכמת. לא גמגמת. תמיד היית כה נהדר.
    צלול.
    ישיר.
    פועל.
    נמצא.
    עובד.
    זמין.
    תקין.
    ישר ונקי כפיים.

    חיימק'ה.
    אל נא יפול לבבך בקרבך.
    השנים היפות שהעברנו יחד - לא הלכו לטמיון.
    לא אשכח לך את חסדיך, את שירותיך האמיץ למעני. בבוא היום אספר לנכדיי איך הצלחת להתחבר לאנטנה סלולרית ביער ביתר, או אז כששקעה עלינו השמש וברחה לנו ההסעה. איך לכל חבריי לא היה מנוס ומפלט, ורק לי היה אותך, חיימקה. הסלולרי האמין והטוב מכולם. שקולט ועובד גם במקומות קשים.

    חיימקה.
    חיימק'ה.
    בלב כבד, בדמע, בצער, בלב שותת - אנו נפרדים פה.
    אתה הולך כעת למדף, ללא תקווה. שם תאסף אל אבותיך, ויארחו לך לחברה מכשירי המוטרולה K1 והסמסונג C3003.
    וכן, לא אכחיש. בדיוק כמוהם, זצ"ל, כך גם עתה.
    החיים ממשיכים בלעדיך, יקירי. אוי, אוי. אל תבכה. חיימקה. לא רק לך, גם לי קשה. קשתה עליי פרידתך. עזיבתך.
    אתגעגע.

    אני מספר לך כחבר, בבושת פנים, את העדכון: קודם הכנסתי לכיסי, כן כן, אותו כיס בו תמיד שכנת - את הסלולרי החדש. הוא לא דומה לך, הוא לא יצא מאותה המשפחה שלך, והמותג נוקיה לא רשום עליו.
    כעת יש לי סלולרי חזק ויעיל, נמרץ ובעל כוח. חמוש באלפיים מיליאמפר ובקליטה דור שבע. לוח שנה עברי ורינגטונים חסידיים חדשים של שנת תשפ"ב.

    ועם זאת, חיימק'ה.
    בלב שלי תמיד תשאר לך פינה חמה.
    לעולם לא אשכח את חסדיך.
    את מאור פניך.
    את תומתך.
    את סוללתך החזקה, את שעונך המעורר הוותיק שזיכה אותי בכל כך הרבה תפילות נץ.
    חיימק'ה,
    פה אנו נפרדים.
    יהיה זכרך ברוך,
    תהא נשמתך צרורה בצרור המכשירים שאבד עליהם הכלח.

    שלום, חבר.
    היא קמה בבוקר, מוקדם, כולם ישנים עדיין, היא יורדת מהמיטה והולכת לספר לאמא שהיא קמה.
    מוכנה ורוצה להתלבש וללכת לגן.
    אתמול, חברה שלה מהההסעה הבטיחה לה מדבקה, והיא חייבת למהר, שלא להפסיד את הbus.
    אבל אמא לא במטבח.
    היא מחפשת אותה בכל הבית, ומוצאת אותה בוהה בהלם בפיסת דף בחדר שינה.
    מושכת בחצאית שלה, מנסה לרכז את תשומת הלב אליה.
    אפס.
    אמא עמדה שם, קפואה ובוהה. לא רואה אותה. לא רואה שום דבר.
    מאז לא ראתה את אבא.



    היום היה לה מבחן קל מאוד בתורה, פרשת בראשית. אבל היא לא הצליחה בו. היא בטוחה.
    זו הפרשה הראשונה שאי פעם למדה. וגם המבחן הראשון שלה.
    היא מתהפכת במיטה. כועסת.
    היא לא טיפשה, היא יודעת. כל הזמן אומרים לה כמה היא חכמה. אולי מדי חכמה. והיא בכוונה לא הצליחה במבחן. לא רוצה להצליח. בכלום.
    היא מתיישבת בתנופה על המיטה, מעיפה את השמיכה לרצפה, ונעמדת על השטיח.
    ניגשת ברגליים יחפות לחלון, מציצה החוצה. הרחוב היה ריק. וחשוך.
    הוא, לא היה שם.
    היא מחפשת שוב פעם, אולי בכל אופן הוא מגיע. ומתאכזבת. כמו בכל פעם.
    היא נושמת חזק, מנסה להחזיק את הכעס בפנים, ללא הצלחה. היא זזה ימינה מהחלון, ונעמדת מול הקיר.
    היא קופצת את אצבעות יד ימין לאגרוף, ומנחיתה על הקיר. חזק. החדר, עשוי עץ, התנועע מעט, אבל הרעש נבלע בשטיח, ואף אחות לא התעוררה. זה כאב. אז מה. לא אכפת לה. אם לאף אחד אחר לא אכפת שכואב לה, גם לה לא אכפת.
    היא קופצת אגרוף שוב פעם, ומכה בקיר. הפעם חזק יותר. מקווה בסתר ליבה שאימה תשמע. ותקום. ושוב פעם הקיר התנועע, מרעיד ציור שמן של אחותה, הציור נע, מתעקם, ומתייצב על הקיר. עקום.
    אבל איש לא שמע.
    היא חזרה למיטתה, נשכבה וכיסתה את עצמה עד מעל ראשה בשמיכה. עוצמת עיניים חזק. לא בוכה. היא אף פעם לא בוכה. גם כשהילדות בכיתה אומרות לה שאבא שלה חילוני.
    לא נכון, היא צועקת עליהם. אין לי אבא בכלל. גם אז, כמו בלילות, היא קופצת אגרופים ומתנפלת. אבל לא על הקיר. על הילדות.
    הן בוכות וצועקות. תינוקות.
    היא אף פעם לא בוכה. לא כשהמורה אומרת שאפשר ללמוד עם אבא למבחן בתורה, כי הוא קשה, ושל ילדות גדולות כבר.
    ולא כשהמנהלת צועקת עליה, ומראה לה את השריטות של הבנות בפנים. ושואלת אותה עם נראה לה היא בגן חיות ולא בכיתה בית.
    אבל היא מחייכת, יופי להם. שיפחדו ממנה. לא אכפת לה בכלל.
    העיקר, שלא ידברו על אבא שלה בחיים שלהם. כי לה אין אבא.
    ומה נראה למורה הזותי, אין לה אבא, אז היא לא תלמד למבחן הזה. ולא תענה שם על שום שאלה, או בעצם יותר טוב. היא תכתוב בו שטויות. ככה. שיכעסו כולם. גם היא כועסת.
    על כולם. חוץ מעל אבא. כי אין לה אבא בכלל.



    כולם כועסים עליה. גם אמא.
    היום היא שאלה אותה למה היא לא למדה למבחן. ולמה היא כתבה שטויות. את ילדה חכמה מאוד שיכולה להצליח אם רק תרצה.
    אבל מה אכפת לה. שיכעסו.
    רק כשעצובים אכפת לה. וגם כשבוכים.
    לא מכולם אכפת לה. מי שמכעיס אותה יכול לבכות. כמו הילדות בכיתה שלה.
    אבל כשאמא בוכה, ועצובה, אז היא גם נהיית עצובה.
    וגם כשאחים שלה בוכים שאין להם עם מי ללמוד. ונמאס להם ללמוד עם דודים כל הזמן.
    אמא בוכה בשבתות בהם לא הולכים לבובי וזיידי. כשהיא מדליקה נרות ועושה קידוש. אצלם היא לא בוכה, בובי כועסת עליה כשהיא עצובה, ואומרת לה שיש לה ילדים שצריכים אמא שמחה.
    פחח, בכלל לא עוזר לה שבובי לא מרשה לאמא לבכות, כי אז אמא עושה כאילו. לא שווה.
    ואמא תמיד עצובה. אז גם היא תמיד עצובה.
    חוץ מבלילות.
    בלילות היא מחפשת וכועסת. לילה לילה היא פותחת את התריס ומסתכלת, אולי הוא חוזר, בודקת כל מבוגר בעל מראה יהודי ברחוב, אולי זה הוא. היא כבר לא זוכרת איך הוא נראה. רק מרגישה את היד שלו, ומריחה את הריח.
    החלון רחוק מהרחוב, והיא לא יכולה להריח. אז היא מסתכלת על הידיים, מחפשת.
    ולא מוצאת.
    //כמה הרהורים על ובעקבות 'עולם חירש' - ספרה הראשון של בתיה ענה.

    1.
    בוא נתחיל עם זה שעולם חירש הוא ספר חדשני.
    לא עוד מותחן מוסד / שב"כ / אמ"ן / איראן. לא עוד טלנובלה קיטשית על יחסי משפחה. (אין לי שום בעיה עם חוה רוזנברג. אבל אחרי 50 ספרים זה כבר מתחיל אעפס לחזור על עצמו).
    הספר מביא משהו חדש. מרענן. מקורי. נועז.
    הוא לא צועד בתלם שהתוו לו הספרים שהיו לפניו על מדף הספרים, אלא סולל שביל חדש ומרתק.
    שאפו!


    2.
    את עולם חירש התחלתי לקרוא מצוייד בספוילר מסוים.
    ולמרות שאני שונא ספוילרים, הספוילר הזה דווקא גרם לי ליהנות יותר מהספר.
    טוב, זה לא היה ממש ספוילר, רק שמישהו גילה את אוזני מראש שאין לספר סוף טוב. לפחות לא במובן המקובל של סוף טוב.

    ודווקא משום שידעתי שאני לא צריך לצפות לסוף הטוב, נהניתי מהספר יותר. לא חיכיתי כל רגע לראות איך העניינים מסתדרים.
    ידעתי שאולי הם לא יסתדרו. וכשחלק מהעניינים הסתדרו - זה היה מפתיע באמת. כי זה לא היה צפוי.

    בספרי המתח הקלאסיים, אתה יכול להיות בטוח שבסוף הגיבור שרד את הכל וגם הציל את העולם. אתה לא באמת במתח מה יקרה. השאלה היא רק איך זה יקרה.
    אבל כשאתה כל הזמן יודע שיתכן שהסוף יהיה רע - אתה באמת במתח האם הבעיות תיפתרנה או לא.


    3.
    תמיד ידעתי את זה, אבל הנה עכשיו זה הוכח אצלי סופית: אני חסיד של הפי אנד.
    אפשר לדבר כמה שרוצים על מורכבות ועומק ובגרות ומה שתרצו. אני רוצה סוף טוב ומאושר. רוצה שכולם יחיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. כן, אני אוהב הפי אנד. (אני אוהב גם פיתה עם שוקולד, אבל זה לפעם אחרת).

    סיפור עם סוף רע, משאיר אותי עם טעם רע. ועולם חירש לא נגמר איך שרציתי שהוא ייגמר.
    הוא ספר מעולה. הוא מטלטל, מסעיר, מערער, מהרהר. גורם לך לחשוב, להתבונן, ולפעמים גם לדפוק את הראש בקיר או לצרוח מרוב תסכול.
    הוא גם כתוב ממש טוב. בהחלט ספר נפלא, אני ממליץ עליו בחום.
    אבל הפי אנד אין שם.
    יש שם כל מיני תובנות ודברים טובים. אבל אני רוצה שבסוף הספר אני אוכל לנשום לרווחה ולדעת שהגיבור שרד את הכל, הציל את העולם, וגם קיבל פרס נובל.
    יש לי חשק עז לכתוב לספר פרק סיום אלטרנטיבי משלי. מותר?

    נכון שהעולם האמיתי לא מושלם, והוא מלא בסבל ובמכאוב, בעיוותים ובשקרים.
    אבל תפקידה של הספרות הוא לא רק לשקף את החיים. בשביל זה יש כבר את החיים עצמם. הספרות צריכה להציע כיוונים ומחשבות על הדרך לפתור - או להתמודד טוב יותר - עם הבעיות של החיים.


    4.
    וכדי לסיים בטעם טוב, הנה עוד מחמאה על הספר.
    הגאונות הגדולה בטכניקה של הספר היא לא (רק) יצירת העולם הבדיוני, או התהליכים היפים והאמינים שהגיבורים עוברים.
    הגאונות בספר היא שיש סוד המשותף רק לסופרת ולקוראים. משהו שרק אנחנו יודעים, אבל כל גיבורי הסיפור לא יודעים.
    יש עוד ספרים שהמוטיב הזה מבצבץ בהם, שיש מידע שנגלה לקורא ונסתר מעיני חלק מהדמויות.
    אבל בספר הזה, לאורך כל הספר, כל הדמויות בסיפור, לא מבינות בכלל את הסיפור! רק שניים מבינים את הסיפור - הסופרת, והקורא.
    יש ביניהם ברית סודית שכזו. הסופרת מספרת ישר לקורא את הסיפור האמיתי, אבל היא מדלגת על כל הדמויות. הן לא יודעות ולא מבינות את הסיפור.
    זה נפלא. זה אדיר. זה גאוני.
    עוד שאפו!
    לא, זו לא כפילות...
    את הספר קראתי לפני כמה שבועות, ומיד תכננתי לכתוב עליו ביקורת, אבל... הפועלים עצלים, ובעל הבית דוחק...
    כשראיתי ש
    @הדוויג העלה ביקורת חיובית על הספר, החלטתי שלשם האיזון, אכתוב את הצד שלי.

    ובכן - הכתיבה יפה ונחמדה, הספר כתוב היטב, מרתק ומעניין.

    כעת ניגש לעלילה. העולם שבספר הוא תמונת מראה של העולם שלנו. הכל אותו הדבר בדיוק, עם הבדל 'קטן' מאד; בעולם שבו מתקיים הסיפור, אצל רובה המוחלט של האנושות לא קיים חוש השמיעה.

    מהי הבעיה? שבעולם שבו חוש כל כך בסיסי לא קיים, אין מצב שהוא יזכיר אפילו את העולם שלנו. וזאת למה?

    בגמרא נאמר 'חירשו - נותן לו דמי כולו'. אדם שהפך את חבירו לחירש - צריך לשלם לו כאילו הוא הרג אותו. אם כולנו היינו חירשים - היינו נשארים אנאלפביתים עד עצם היום הזה. הדיבור הוא מה שהרים את האדם ממדרגת בעל חיים למדרגת אדם.

    עושה רושם כאילו הסופרת כתבה את הסיפור בשפה רגילה, של בני אדם שמדברים ומשוחחים זה עם זה, ואחרי שהיא גמרה לכתוב אותו, היא עברה באופן נקודתי על כל מילה שעשויה להזכיר דיבור, ושינתה אותה ל'סימנה' או ל'כתבה', וכדומה. האם זה הגיוני? לא. אנחנו חושבים באמצעות מילים, בגלל שזה האופן שאנחנו מדברים בו. בלי יכולת הדיבור, אין אותיות, אין מילים, ואין סימונים למילים.
    כמובן שאחרי ההתקדמות הגדולה של האנושות בעזרת יכולת הדיבור, גם אלו שלא זכו לחוש השמיעה, הצליחו לשוחח כבני אדם בעזרת שפת הסימנים, או בעזרת הכתיבה. אך לא יתכן לספר כעלילה, עולם שכל כולו חירש, והוא מתקדם כמו עולמנו המודרני.

    בספר מתוארים גם אבסורדים שעשויים להעלות גיחוך. בחתונות של העולם החירש - רוקדים, כמובן. יש איזו סיבה כלשהי לעשות תנועות משונות בידיים וברגלים, כשאין מושג של מוזיקה, ריתמיקה וקצב?

    גם התינוקות של אותו עולם בוכים, ורק גיבורת הספר, יכולה לשמוע אותם. לכאורה, בעולם בדיוני שבו לא קיים חוש השמיעה, אין שום סיבה שייבראו מיתרי קול, ואתם היכולת להפיק קולות. כך גם לא ברור כיצד הצליחה הגיבורה לשמוע את הבנות שנלכדו בשריפה. האם לפתע פתאום נבראה להם יכולת ייחודית להפיק קולות?!

    כך גם מסופר על אֶמי הגיבורה שבזמן שהמורה רואה את ההסרטה מהשריפה, חוזרים אליה הקולות, והיא מתחילה לצרוח. הקורא הנבון אמור להבין שבד בבד עם ראיית ההסרטה, גם נשמעים ממנה קולות השריפה. אלא שהדבר לא מובן בעליל; גם כיום, יש מצלמות שרק מסריטות את הנעשה, ויש כאלו שגם מקליטות אותו. למה שבעולם שבו לא קיים חוש השמיעה, יתכננו את המצלמות באופן שיקלטו קולות שלא קיימים בכלל? [ובכלל, מה זה השם 'אמי'? לא שמעתי על שם זה בקרב הציבור החרדי...]

    עד הקטע שבו אמי מגיעה לאנשי הרפואה, עוד הצלחתי להבין איכשהו את המתרחש. אימה של אמי שלחוצה מהמוזרויות שלה, לא קולטת שיש לה מכרה זהב בידיים, בת בעלת יכולות מופלאות, שאין לאף אחד בעולם. אבל מהרגע שבו הפרופסורים מנסים לשכנע את אמי לאבד את היכולת שלה בידיים, איבדתי את האמון לגמרי בספר.

    אם כיום ימצא אדם מופלא, בעל יכולת לקרוא מחשבות, לעוף באוויר, או להזיז מתכות בכוח מוחו בלבד. האם אנשי המדע ינסו לשכנע את עצמם שהדבר שקר, ויתנו לו טיפול פסיכיאטרי או תרופתי, או שיבדקו את יכולותיו בצורה מדעית, בשביל לנסות להבין את פלאי הטבע?! האם העולם היה מגיע לדרגה המדעית הגבוהה שלו, אילו אנשי המדע היו מנסים להכחיש כל דבר זר ומוזר שהם רואים?

    לסופרת פתרונים...

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה