קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
קבענו להיפגש בערב ליד גן השעשועים הסמוך לבית הכנסת השכונתי.

כשהגעתי, הוא כבר היה שם, רכון על הפלאפון, שקוע כולו בהתכתבות נמרצת. רק אחרי כמה דקות שעמדתי לידו הוא הרים את הראש ונבהל לרגע. ״וואלה סליחה, הרב, לא שמתי לב״ הוא סידר במבוכה את כיפת הסאטן הבוהקת שעל ראשו, ״פשוט בדיוק התווכחתי עם יניב בפייסבוק אם יש עניין לתת לייקים״.

״ומה אתה חושב?״ זרמתי איתו.

״בטח יש עניין״ השיב בלהט, ״זה נותן אחלה הרגשה טובה״ נימק.

״חוץ מזה הרב, איך לימדת אותנו? צריך להכיר טובה למישהו שנהנית ממנו, נכון? אז אם נהניתי מפוסט או סרטון שמישהו העלה, בטח שאני צריך לתת לו לייק!״ סיים את נאומו הקצר, מתנשף.

״יפה, אתה זוכר טוב!״ החמאתי, ״ואם כבר מדברים על הכרת הטוב ועל זיכרון טוב, אתה בטח זוכר מה למדנו בנוגע להכרת הטוב לקדוש ברוך הוא.״

״בטח!״ מיהר להפגין את ידיעותיו, ״הכרת הטוב לאלוקים זה יעני לא בשבילו. זה בשבילנו. שנדע להכיר טובה. וזה למה אנחנו כל הזמן מברכים, שנתרגל בהכרת הטוב״.

ואז הוא הנמיך את קולו ושאל ברצינות, ״תגיד, הרב, כל הברכות שאנחנו מברכים זה בעצם לתת לייק לאלוקים, לא?״


* נכתב בהשראת טורו הקצר והקולע של מנחם פינס במגזין משפחה: 'קלם פינת ברדיטשוב'.
(לשם הגיוון הייתי נותן כותרת אחרת, אבל לא מצאתי שם יותר קולע).
אז יונה ספיר, אני מורידה בפנייך את הכובע; קנייטש ישן וצר שוליים שמצאתי בבית. אבל בכל אופן, למרות הכובע הדל שבכלל לא שלי, אחת אפס לטובתך. א נ י קראתי יונה ספיר.
חציתי בתרועה רמה את הקו בין אלו שקוראים לאלו שלא. בין אוהבי המתח לבוגרים מידי בשביל מתח.
או איך
@RACHELIZ הגדירה את זה פעם, קריאת מתח היא כמו לונה פארק. ויש מי שבוגר מדי להנות מלונה פארק.
מודה באשמה, עד לפני שלושה שבועות נשאתי בגאון את הדגל של: יונה ספיר - לא בשבילי. מעולם לא אהבתי ספרי מתח, ומעולם לא אהבתי לונה פארקים. שונאת בילויים וחויות מרגשות. מין קדושה מעונה.

אבל לפני בערך שלושה שבועות נטלתי לידי את מבוקש. ומאז בכל שבת, אני עם ספר אחר מהסדרה. לא קראתי את כולם, ונדמה לי שגם מה שקראתי, כבר הספיק לי ואעצור בזה. לא נראה לי אקרא עוד. גם למזוכיזם יש גבול. (ההבטחה שלי עכשיו שווה להבטחות של ח"כ פרץ הרב).
אבל אין אפס. הספרים טובים.
והנני מחליפה פה בקול תרועה רמה את הדגל שנשאתי בדגל לבן. ניצחת אותי.

*​

מרגל להשכרה זוהי סדרה מסוג גיבור העל. אייל גלבוע, דמות בעלת 357,459 מיליון נשמות מוסרי מאוד וכל יכול. מאמינה שעוף השמים הוליך את שמו גם למי שלא קרא עליו מעולם.

אני לא אתמקד בספר ספציפי, אלא בסדרה כולה.

את הילת ההירו וסוגת גיבור העל והרומודלס, האם זה נכון לספר חרדי, לא נכון לספר חרדי, אשאיר לביקורות קודמות ממני שעסקו בזה רבות.
אבל בנוסף להילה סביב הגיבור הראשי, יש בספר הילה נוספת. למדינת ישראל ולסוכניה. סוכני המוסד בספר הם כל יכולים והסוכנים של שאר המדינות בעולם משחקים בגולות לעומתם. אז נכון שהמוניטין של המוסד גבוה מאוד ביחס לסוכנויות ביון אחרות. אבל בואו.

ובענין הציונות הרבה שבספר והסגידה למדינה ולכוחותיה. אז דבר ראשון, גילוי המאה.
הציונות פסה מן העולם. הלכה, עפה, מתה.
וכל מי שהסתובב אי פעם ברחובות מנהטן, קווינס או לוס אנג'לס, מודע לעובדה הזו. ההילה של מדינת ישראל כבר מזמן איננה. היא נשארה בישראל בזמן שהישראלים בחו"ל.
קצת שאריות נשאר ממנו אצל סיון רהב מאיר שמטיילת ברחבי העולם לספר לכולם שהגיע הזמן לעלות לארץ. ומדליקה משואות. או אצל החבדניקים של איתמר בן גביר. אבל הם, אפילו משואות לא מדליקים.

נכון שכשכיפת ברזל מיירטת טילים, לכולנו קופץ בפנים הציוני הקטן שיושב לנו בלב ומתחיל לקפץ ולרקד, או כשמטוס מטעם מדינת ישראל בא לאסוף אותך ישירות מנפאל, ספיישל, ואתה שר כל העולם כולו בנחיתה.
גם בבחירות מנסים להעיר אותו, את הקטנצ'יק הזה שבלב, לפעמים באמצעות מספר הערבים שהרגו הישראלים, או בחיסול ממוקד מעורר מורל.
אבל לאחריהם, הוא מת. מיתה טוטאלית. והמסמר האחרון בארון הקבורה שלו, זה המס שביבי לא משלם, או ברכבים והאבטחה של גנץ. עד לבחירות הבאות כמובן.

הוא קם בגלגול הבא שלו בחו"ל. אצל הציונים הגדולים שנואמים לנו משם. גם מתי ששתי ישראלים נפגשים בחו"ל. בטח. בחו"ל.
אה, ונשאר גם אצל סופרות חרדיות שקראו פתאום את מדינת ישראל תעשה הכל, ולמדו על טוהר הנשק של הצבא. וואלה.

או במילים אחרות, אם זו סדרה כל כך טובה, למה היה צריך להכניס אליה את כל הפסוקים שתקועים בה כמו שרוול שנטבל בטחינה? למה לא לכתוב ספר אוניברסלי, שיכול להתפרסם לכולם?
כי רק לחרדים אפשר להגיע עם ציונות שבורה והילת סוכני מוסד עתיקה ולהלהיב אותם קצת. כי מה הם יודעים על ציונות.

ואם כבר דיברנו על הטחינה שבשרוול.
בספר תקועים בלי קשר כל מיני פסוקים ומשפטי אמונה מפיהם של חילונים. מחזה מרתק. מילא אחר כך, כשהוא חזר בתשובה. אבל קודם... ובכלל, כל נושא היהדות נראה שהוכנס לשם בכורח, כדי שיוכל להיקרא ספר חרדי, ובעניין הזה, נראה שהסופרת שכחה את עניין הגניבות.
אני אישית, הייתי מעדיפה לקרוא את זה כספר 'חילוני', ואז, אוטומטית - מסננים. אבל כספר חרדי, זה ממש צרם. כן, כחרדים, אנחנו מסננים ומצנזרים. או כמו שכתבה פעם דבורי רנד: כיוצרת חרדית, אני מתמקדת באיך לצאת מהבוץ ולא איך להיכנס אליו.
כיוצרת חרדית, הייתי מצפה שהספרים לא יהיו מלאי גניבות. ברציחות, כולם מוסריים מאוד אבל בעניין לקיחת כל חפץ שבא לכל אחד מהגיבורים...

*​

מי לא מכיר את הטרדנים, עם הפה מפיק מרגליות ממוחזרות, מלאי הבדיחות הלא מצחיקות והחוזרות על עצמן. מי מהם שגמבה ופלפל, אלו שלא קוראים להם והם באים לבד. וה-התחלקו, לכמה חלקים?
בספר שלנו זה מופיע גם כן. והמון. מיחזור של בדיחות שנונות מאוד ומצחיקות נורא.
משפטים שלא קראתם מעודכם. כמו לדוגמא:

"ברור"
"כשמש"

"אה, המצפון שלי נשאר בבית".
*​

הכתיבה מרתקת. וממכרת. אבל מיושנת . כמו המילים האלו: "בשצף קצף". או- "אשר שש לעזוב את הרכב". בנוסף, היא מסורבלת נורא. יש הרבה משפטים שקראתי פעמיים כדי להבין אותם. מלא מלא בתיאורי פועל ובייחוד תיאורי דמות מסורבלים.
הכל כתוב. אין בין השורות בספר. אם הוא ציני, כתוב: 'הוא אמר בציניות'. ויכול להיות אפילו כמה תיאורי פועל על פועל אחד. וזה מסורבל וכבד, ולא נותן אמון בקורא שיבין משהו לבד.
אם הדמות היא חזקה, כתוב: הדמות ח ז ק ה . מרשימה: כתוב מרשימה. כריזמיתית: כתוב הוא אמר בכריזמתיות.
או שאני אשתמש במילים שהספר משתמש בהם בלי סוף: סאב טקסט. הספר לא מעביר שום דבר בסאב טקסט. הוא פשוט כותב את זה.

"אייל רכן מעט קדימה, שפת גופו שידרה לויאליות ועוצמה גם יחד". בואו נבין יחד. הספר אומר לנו שאייל משדר עוצמה ולויאליות גם יחד. גאון מי שהבין.

או למשל: "אייל פתח את רכבו עם השלט. סוכני מוסד לעולם לא פותחים את דלתות הרכב שלהם לבד". אתם שומעים מה צריך להבין מזה שהוא פתח לבד את הרכב? כן, כן! סוכני מוסד לעולם לא פותחים את הרכב שלהם לבד! מי שזה לא ברור לא מספיק יכול גם לשנן את זה תוך כדי קריאה.

הרבה נופלים בזה. תנו קצת אמון בקוראים שלכם שיוכלו להבין לבד. זה כנראה גם ענין של טעם. מלא מלא תיאורי פעולה. שזה לדעתי מסרבל מאוד את המשפט.
אם הדמות אמרה בציניות או שלא, תנו להבין לבד מהמשפט. האם החיוך שלו מתוק או לא, אמורים להבין לבד. ומה הוא משדר, אמורים להשתדר. לא לקרוא במילים ברורות.

*​

ולסיום, אהבתי מאוד את הנאמנות שבכל הספרים. זה כיף לקרוא על חברים נאמנים כל כך ואוהבים.
אז תודה יונה ספיר על הרכבת הרים הזו. מאמינה שלא אכנע להבטחות שלי שלא לקרוא יותר, ואמשיך ברצף.
כְּשֶׁאֶתְפַּזֵּר⁠ לְכָל⁠ עֵבֶר⁠ בַּאֲבֵ⁠דָה⁠,
דַּעְתִּי⁠ תִּתְפָּרֵד⁠ לְלֹא⁠ מַטָּרָה⁠,
אֶשְׁתּוֹמֵם⁠ לְאָ⁠בְדָן⁠ ⁠'אֲנִי'⁠ וְלִ⁠בִּי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לֶ
אֱגֹ⁠ד⁠ וְלֹא⁠ לְפַתֵּחַ⁠

כְּשֶׁאֶשְׁלַח⁠ יָדִי⁠ לְהָקִים⁠,
אֶשְׁאַף⁠ אֶל⁠ עַל⁠ לְהָרִים⁠,
אֶתְקַשֶּׁה⁠,⁠ תִּרְעַד⁠ יָדִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לִ
בְנוֹת⁠ וְלֹא⁠ לִשְׁבֹּ⁠ר⁠

כְּשֶׁעוֹצַמְתִּי⁠ תָּפוּץ⁠ לְכָל⁠ עֵבֶר⁠,
אֶתְאַמֵּץ⁠, אֲחַפֵּשׂ⁠ לְאַחוֹת⁠ שֶׁבֶר⁠,
אֲנַסֶּה⁠ לְהַשִּׂיג⁠,⁠ יִרְעַד⁠ גּוּפִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
גַיֵּ⁠ס⁠ וְלֹא⁠ לְהָפִיץ⁠

כְּשֶׁשֶּׁקֶט⁠ יִגְדֹּ⁠שׁ⁠ צְלִילִים⁠,
יַעְדְּרוּ⁠ מֵהֶגְיוֹנִי⁠ מִ⁠לִּים⁠,
אוּבַךְ⁠,⁠ אֶתְבַּיֵּ⁠שׁ⁠ כֻּ⁠לִּי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
דַבֵּר⁠ וְלֹא⁠ לִשְׁתֹּ⁠ק⁠

כְּשֶׁתִּ⁠מָּהוֹן⁠ עָמֹ⁠ק⁠ מַעֲשַׂי⁠ יִצְבַּע⁠,
מוּזָר⁠ הָיִיתִי⁠,⁠ פִּ⁠שְׁרִי⁠ לֹא⁠ אֵדַע⁠,
אֲחַפֵּשׂ⁠ מְקוֹם⁠ מִפְלָט⁠ לִסְפִינָתִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
הָכִיל⁠ וְלֹא⁠ לִפְלֹ⁠ט⁠

כְּשֶׁאֶתְבַּלְבֵּל⁠ בְּתוֹכִי⁠ כְּשִׁ⁠כּוֹר⁠,
אָחוּשׁ⁠ לְלֹ⁠א⁠ מוֹצָא⁠ וּמָקוֹר⁠,
אֲעַלֵּם⁠, לֹא⁠ אֵדַע⁠ מוֹצָאִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
וַ⁠דָּאוּת⁠ וְלֹא ⁠לִסְפֹּק

כְּשֶׁיִּ⁠דָּרֵשׁ⁠ סָפֵק⁠ עַל⁠ שְׁמִי⁠,
יוּטַח⁠ רֶפֶשׁ⁠ לְעֶבְרִי⁠,
אֶתְבַּיֵּ⁠שׁ⁠,⁠ אֲחַפֵּשׂ⁠ כְּבוֹדִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
זַכּוֹת⁠ וְלֹא⁠ לְחַיֵּ⁠יב⁠

כְּשֶׁאֶהְיֶה⁠ מְפֻ⁠זָּר⁠,⁠ מְפֹ⁠רָד⁠,
בְּעִ⁠זָּבוֹן⁠ אֲבַלֶּה⁠ וְאֻ⁠טְרַד⁠,
אָחוּשׁ⁠ תָּלוּשׁ⁠,⁠ רוֹעֵד⁠ בְּפַחְדִּי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
חַבֵּר⁠ וְלֹא⁠ לְהַפְרִיד⁠

כְּשֶׁאֶקְרַע⁠ לִשְׁנַיִ⁠ם⁠ וְיוֹתֵר⁠,
אֶתְפַּלֵּג⁠ לְסִפְרָה⁠ לְלֹא⁠ פּוֹתֵר⁠,
אָחוּשׁ⁠ רַע⁠ בְּעֻ⁠מְקֵי⁠ נִשְׁמָתִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לִ
טְווֹת⁠ וְלֹא⁠ לִקְרֹ⁠עַ⁠

כְּשֶׁרוּחַ⁠ נֶעְדֶּרֶת⁠ מִמִּפְרָשׂ⁠ חַיַּי⁠,
וְאֵין בִּי כּוֹחַ⁠ לְהַחֲזִיק⁠ צְעָדַי⁠,
אֶמְעַד⁠,⁠ לֹא⁠ אֶאֱחֹז עַצְמִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
יַיבֵא⁠ וְלֹא⁠ לְיַיצֵא⁠

כְּשֶׁזּוּהֲמָא⁠ תְּכַסֶּה⁠ יֹ⁠פִי⁠ שְׁמִי⁠,
אֶתְלַכְלֵךְ⁠ בִּסְחִי⁠ עֲדֵי⁠ רֹאשִׁי⁠,
בֹּ⁠שֶׁת⁠ מָוֶ⁠ת⁠ תְּכַסֶּה⁠ חִנִּי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
כַבֵּד⁠ וְלֹא⁠ לְבַזּוֹת⁠

כְּשֶׁקֶּרַח⁠ יְעַטֵּר⁠ לוּחַ⁠ לִיבִּי⁠,
הַ⁠'כְּלוּם'⁠ יִגְדֹּ⁠שׁ⁠ כָּל⁠ חֲלָלִי⁠,
אָחוּשׁ⁠ רֵיקָן⁠ וּמְיֻ⁠תָּר⁠ בְּאַדְמָתִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
לַבֵּב⁠ וְלֹא⁠ לִקְפֹּא

כְּשֶׁהַסַּעַר⁠ יִפְרֹ⁠ץ⁠ חוֹמוֹתַי⁠,
הַגַּלִּים⁠ יַקְרִיסוּ⁠ הֲגַנּוֹתַי⁠,
אָחוּשׁ⁠ מְפֻ⁠זָּר⁠ וּפָרִיצִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
מָגֵן⁠ וְלֹא⁠ לְפָרֵז

כְּשֶׁבְּצַעֲרִי⁠ אֶתְלֹ⁠שׁ⁠ גִּ⁠נָּתִי⁠,
בְּדִ⁠כָּאוֹן⁠ אָרוּץ⁠ לְהַשְׁחִיתִי⁠,
מְתֻ⁠סְכָּל⁠ אֶדְמַע⁠ לְמַרְאֵה⁠ גַּנִּי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לִ
נְטֹ⁠עַ⁠ וְלֹא⁠ לַעֲקֹ⁠ר⁠

כְּשֶׁבַּהֲלִיכָתִי⁠ אֲבַקֵּשׁ⁠ עֶזְרָה⁠,
אֶסְתַּרְבֵּל⁠ בְּצוֹעֲדִי⁠ לַמַּטָּרָה⁠,
אֶתְחַנֵּן⁠ יָמִין⁠ וּשְׂמֹאל⁠ לְסַעֲדֵנִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לִ
סְמֹ⁠ךְ⁠ וְלֹא⁠ לְהַפִּיל⁠

כְּשֶׁמִּשְׁעוֹל⁠ שָׁנַי⁠ יַעֲלֶה⁠ קִמְשׁוֹנִים⁠,
אֹ⁠פֶק⁠ לִיבִּי⁠ יְכֻ⁠סֶּה⁠ חֲרוּלִים⁠,
אֶבְכֶּה⁠ לְעֶזְרָה⁠ שֶׁתְּרַפֵּא⁠ יְכָ⁠לְתִּי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לַ
עֲזֹ⁠ר⁠ וְלֹא⁠ לְהִ⁠מָּנַע⁠

כְּשֶׁאָבָק⁠ יִגְדֹּ⁠שׁ⁠ יָדַי⁠,
אֶתְרַפֶּה⁠ מִכָּל⁠ מַעֲשִׂיּוֹתַי⁠,
אָחוּשׁ חִדָּלוֹן, אֶבְלֹם מַעֲשִׂי -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לִ
פְרוֹת⁠ וְלֹא⁠ לְהַמְעִיט⁠

כְּשֶׁאֶתְעַיֵּ⁠ף⁠ מִלַּעֲלוֹת⁠ בָּהָר,⁠
וְאֵין⁠ בִּי⁠ כּוֹחַ⁠ לַחֲצוֹת⁠ נָהָר⁠,
אֶשְׁכַּב⁠ חָלוּשׁ⁠,⁠ נֶעֱלַם⁠ מִ⁠רְצִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לִ
צְעֹ⁠ד⁠ וְלֹא⁠ לָנוּחַ⁠

כְּשֶׁגֵּוֵ⁠י⁠ יִכָּפֵף⁠ לְמַכּוֹת⁠ מָעֳבָרִים⁠,
קוֹמָתִי⁠ תִּ⁠כָּנַע⁠ לְסוּפַת⁠ הַחַיִּים⁠,
אֶתְגַּבֵּן⁠,⁠ אֲאַבֵּד⁠ צוּרָתִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
קוֹמֵם⁠ וְלֹא⁠ לְכוֹפֵף⁠

כְּשֶׁמֵּרַגְלִי⁠ יִמְנַע⁠ שִׂמְחַת⁠ חַיִּים⁠,
לֵאוּת⁠ תִּתְאָרֵס⁠ לִי⁠ בַּאֲבָרִים⁠,
אֶשְׁכַּב⁠⁠ בְּצַד⁠ הַדֶּרֶךְ⁠, עָצוּב⁠ לִי -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לִ
רְקֹ⁠ד⁠ וְלֹא⁠ לָשֶׁבֶת⁠

כְּשֶׁבִּיגוֹנִי⁠ אֲבַקֵּשׁ⁠ לִפְרֹ⁠ץ⁠ גֶּדֶר⁠,
אֲפַּלֵּט⁠ לִי⁠ מִשּׁוּרַת⁠ הָעֵדֶר⁠,
אֶרְעַד⁠ מֵהַשְּׁאוֹל⁠ הַנִּפְתָּח⁠ לִקְרָאתִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
שַׁמֵּר⁠ וְלֹא⁠ לְהַחֲרִיב⁠

כְּשֶׁאֶתְחַלֵּק⁠ לִנְטִיפֵי⁠ חֶלְקִיקִים⁠,
אֶתְנַפֵּץ⁠ בִּכְאֵב⁠ מִגָּבְהֵי עֲנָקִים⁠,
מְרֻ⁠סָּק⁠ אָחוּשׁ⁠ בְּכָל⁠ גּוּפִי -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠

לְתָאֵם⁠ וְלֹא⁠ לְהַפְרִיד
עיר אחת קטנה צפונית מזרחית משום מקום, קראוונים של בתי כנסת מקשטים אותה - כתמים של לבן לצד בניני שיכון כעורים שנצבעו בבורדו כדי לשמח את ליבותיהם הקודרים של התושבים. כולם קשי יום, אין אפילו קבלן עשיר אחד לרפואה, רק בניינים ועוד בניינים, ומרכז מסחרי וכלב אחד שוטה, והמון גרפיטי מרושל מראה.

מתוך קטנותה, כולם מכירים שם את כולם, וכינויים כמו צ'רלי המנסר, ואסתר הצדקת עפים בין המניינים לבין הבניינים.
תושביה היו חילונים כולם, וחזרו בתשובה ביום אחד, כשדרשן אחד לוהט הגיע אל העיר, הפך ארגז וטיפס עליו, והקהיל קהילות ברבים.
פתאום כולן עם כיסויי ראש, מספרה הפכה מכון לשביסים, בחנות הוידאו מוכרים סרטי צדיקים, בבית הקולנוע הישן נפתח גמ"ח מוצצים, כולם באורות כולם נוצצים.
"רבינו" הם צועקים מתוך דלת נפתחת, "תעשה מצווה בוא תשלים מניין אתה פה עשירי!"
"התפללתי כבר", אני משקר, והולך אל הדוכן של משה המאביס.

הוא בכלל לא נמצא, רק חלק מתריסר הילדים שלו מתרוצצים סביב בביגוד מאתגר, מושכים שורטים מכים נושכים מלקקים סוכריות מלחימים קרשים, משחקים שוטרים וגזלנים, מקלפים תפוחים, ומשה המאביס יושב ולומד מסילת ישרים בקראוון של רחוב הארבעים.

לא רוצה להפריע לו, למשה המאביס, שנראה כל כך יפה בפינה של הבית כנסת, אור שמש צהוב מציץ עליו מבעד לויטראז' מאולתר שהודבק עליו ביד עילגת של חולה פרקינסון עם עיוורון צבעים. והוא קורא בקול נעים דווקא את השורות שכולם מכירים, "שיתברר ויתאמת אצל הבן אדם, מה הקטע שלו בעולם", הוא מסרס ומעוות את המקרא, מרים את העיניים הטובות שלו מהספר ואומר לי את ה"מה נשמע" שכולם מכירים, קול חם ונעים.

"באת לאכול", הוא מבין עניין, שולח נשיקה ענקית לספר, משאיר עליו סימן לח, ותוחב אותו לתוך הלוקר שלו, ועכשיו זה רק הספר, טלית ישנה וקופסת מנטולים, והנשיקה של משה המאביס, בילוי נעים.

הוא לוקח אותי לחדר צדדי, מרים שמיכה ישנה של סוסים, ואחריה עוד אחת ממחנה פליטים, מגבת שמישהו שכח במקווה, שאריות חלוק וסדין נגוס וחרוך, ומתחת לכל המבנה הזה מציץ סיר ענק מבעבע ומדיף ניחוחות.
"שב בצד", הוא מצווה באותו קול חם, ואני מצטנף על כסא גננות צולע שעמד באותו צד, ומביט בתנועותיו: איך הוא לוקח תרווד, כף ומצקת, ומלהטט בהם כאילו היה קוסם במופע, יד מקפיצה, יד יוצקת, והצלחת מתמלאת בחמין האגדי, בטשולנט הספרדי הריחני, עם הקישקע המתובל והבשר הנימוח, הוא גם לא מוותר על שתי ביצים חומות מאוד, שם לי למעלה, מכה על קודקודי ואומר לי: "תאכל חמוד".

ובכל ביס הוא מסתכל, כמו אבא שרואה איך הבן שלו מתחיל ללכת, וזה טעים כל כך, אני פולט גניחות השתאות, והעינים שלו מתעגלות בעונג. "עונג שבת", הוא מניף את היד ומביט לפלורוסנט, "מעין עולם הבא"!
אני זוכה לעוד צלחת, אבל משה לא מנסה אפילו לדבר, פשוט בוהה בכל כף שעושה את דרכה אל הפה שלי, אני רוצה שהוא יביא לי את הסיפור, והוא עוקב אחרי הגריסים - מהופנט.

כשאני מנסה לחשוב על טקטיקות, מגיעים כל מיני הסחות דעת, כמו אישה עם בובו גבוה וסיר ביד, שמקבלת ממנו מנה נכבדת ומסתלקת לפני שמישהו יספיק לראות אותה, היא ירדה ממכונית סובארו פורסטר בצבע טורקיז, שנראתה מבריקה יותר מהשמש, ועל כל אצבע היו לה שישה טבעות זהב במשקל כבד, היא מהעיר הגדולה, מדברת במבטא אריסטוקרטי שאין כאן בנמצא.

מנסה להשחיל מילה, ושני ילדים עם נעלים מרופטים בלי שרוכים ואף מלא נזלת, קיבלו צלחת ואכלו את החמין הלוהט בשקיקה, אחד מהם אמר למשה תודה, השני בהה בו בלי לומר מילה, כשיצא מבית הכנסת ונהם לעבר אחיו הגדול, הבנתי שהוא אילם.

"למה הפכת לנו את הבית כנסת!" אני שומע קול גבוה ומעצבן, ומשה מתחיל קצת להחוויר, אבל לא זז מהפינה שלו.
"הא קסלסי?!" הוא פונה אל הגבאי הגבוה בעל הפה הפעור ברישול, כל הגבאים הם קסלסי, בכל הסיפורים. "תראה איזה חסדים שעם ישראל צריך בכל רגע ורגע לחיות, רק בגלל זה אין לנו כאן צרות ורק ברכה".
"משה אתה לא מחובר לרצפה, הא?" קסלסי מביט מלמעלה אל משה, "יש צו סגירה על הבית כנסת, זה לא מספיק צרות בשבילך?"
"זה כי אנחנו לא מכבדים את גדעון מהעיריה בפתיחת ההיכל", ניסה משה להסביר.

"איזה פתיחת, ואיזה היכל?" קסלסי מתרגז והוא דופק חזק מדי על שולחן מסכן שנקרה לדרכו, "גדעון מגיע לכאן פעם בחודשיים, לבדוק אם כבר סידרנו את הסידורי אבטחה לתהליך של ההריסה, פתיחת הקלסר הוא עושה פה".
"תן לו פתיחת ההיכל", אומר משה, "מה אכפת לך לתת לו אפילו שהוא מגיע בתשע וחצי?!"
"כי הוא רע לבריות ורע לעולם, טוב לא שלא בא לעולם, נמלה סרוחה הימנו, נזם זהב באף קרנף, בור וקורא הארץ, רשע מרושל, ארכי נבל, כולו רודף בצע ושלמונים וטיסות לחול ווועדי עובדים.... " כשקסלסי משרשר גידופים אי אפשר לעצור אותו, אלא אם כן חולף ברחוב הג'יפ של גדעון, מהעיריה.

וכמובן שהוא חולף, והעיניים של קסלסי נדבקות לחלון, הוא מתחיל להקריא את האותיות הקטנות של הדגם ורמת הגימור המפנקת של הסדרה, עד שהמכונית נעצרת ממש כאן ליד הבניין, גדעון יורד מהג'יפ ואחריו יורדים בסך הכל 7 חרדים מסוגים שונים. "ליקטתי אותם מטרמפיאדות מצומת המוביל עד מחסום תרקומיא".

"מה אתה מחפש כאן אדון גדעון", התרומם פתאום קסלסי והשתי מטר וחמישה שלו הביעו זעם חריף
"נסעתי בכביש", התחיל גדעון לספר, וקסלסי הסביר לו שהקטע הזה מובן לו, גדעון המשיך: "נזכרתי ביאר צייט של אחותי עדנה עליה השלום, מתה במיתה משונה, וזה יוצא היום וצריך לעשות לה אזכרה כמו שצריך".
"חבר עירייה מתפלל בבית כנסת שהוא עצמו הוציא לו צו סגירה?" תמה משה, "אתה יודע איזו כותרת זה ב"קול העמקים והקריות", הסנסציה הראשונה של מ. לוגסי, כתב הפלילים הספורט, האוכל והתברואה של קול העמקים והקריות".
"אל תדאג", אמר גדעון, "מ' לוגסי זה אחיין שלי, הוא בכלא וצריך קצת דמי כיס, אז אני כותב כתבות בשמו ושולח לקול העמקים, זה איזה 50 שקל לכתבה, אבל לוגסי מתחיל להיות מפורסם, אם יעלו על הסיפור שלו, הוא יכול להיות אסיר מקצועי, ולקבל כסף מהמדינה על כתבות תדמית שהוא יעשה לשב"ס למשל".

גדעון הזה לא מפסיק לחייך, מעניין אותי אם כשהוא הולך לישון הוא מוציא מהפה את הפלסטיקים שמחזיקים את החיוך שלו, משה המאביס קונה את החיוך הזה, ומתחיל לפרוש מפות ניילון על השולחנות של חדר הקידושים.
אחרי חמש דקות של הכנה חפוזה, גדעון, קסלסי, ושבעה בחורים עם פיאות באורכים שונים, יושבים סביב השולחן הערוך ואוכלים את הטשולנט של משה המאביס, שקט בחדר, רק לעיסות והמבט העוקב של משה אחרי כל כף שנכנסת לכל פיה, יש לו חלוקת קשב נפלאה כשהוא מגיש אוכל.

גדעון קיבל את פתיחת ההיכל, את ההגבהה, את תקיעת השופר והרחת הבשמים, וקסלסי היה כל כך נחמד אליו עד שהוא התחיל קצת לפחד.
משה המאביס משך קצת זמן כשהוא התחיל לשיר במבטא אשכנזי כושל את השיר "יה אכסוף", כשהבחורים עוזרים לו בקולות שניים כאילו לא עמדו כאן חלק מהם למשך כל היום באיזו צומת שכוחה בלי מטען נייד ובלי בננה להשיב את הנפש
אחרי שכולם אכלו ושבעו, וקסלסי ששכח שהוא שתי מטר וחמישה, ניסה להרים את גדעון על הכתפיים, מה שאילץ את גדעון לקפוץ ולברך ברכת הגומל.
אבל כלום לא עזר, גדעון סיים את האזכרה, החזיר את הכיפה למדף, אמר לכולם שלום יפה - והלך אל המכונית הטרמפיסטים התאדו מהאזור.

ומיד הוא חזר, מחזיק את הקלסר הארור, שולף מתוכו דף מודפס, "צו הריסה התראה שניה"
קסלסי מתעלף, ומשה מרים לו את הרגליים, גדעון בינתיים מביא את הצו למשה, עושה שלום והולך.
משה רודף אחריו, ומחזיר אותו אל תוך בית הכנסת, תוך כדי שהוא מרים לקסלסי את הרגלים, הוא לוקח את הצו, שם אותו בתוך צלחת חרסינה לבנה, לוקח מצית ושורף אותו לאפר.
הוא מעביר חלק מהאפר לצלחת שניה, הולך לעבר הסיר הגדול, שולה מתוכו שתי ביצים, חומות חומות כמו תמיד, מקלף אותן לאט לאט, ולבסוף מתגלה המנה: ביצה בתוך אפר של צו הריסה.
"שב על הרצפה", הוא מורה לגדעון ומתיישב על ידו, "תאכל".
ושניהם יושבים על הרצפה הקרה והדביקה של חדר הקידושים העלוב של הקראוון ברחוב הארבעים ואוכלים ביצים קשות באפר, וזה טעים כמו כל דבר שמשה המאביס מכין, ומהעיניים של משה זולגות דמעות לתוך האפר, והוא מציע לגדעון לטעום ביצה טבולה באפר ודמעות.
תחליף ידידים דחוף!
שלא נפספס יצירות מופת כאלו בגלל מפנצ'רים מקצועיים המכונים בפי העם 'מבקרי שירה'. טפו.
השמש עוד לא זרחה, אבל הוא כבר ער.

מביט לשמיים הכחולים כשעמוד השחר מתחיל לאותת בהם. עוד יום שיבוא ויחלוף ויבוא למחרת אחר, עוד יום שלא מביא איתו אף בשורה מדשנת עצם. סתם יום.

הוא נושם נשימה עמוקה, סופג לתוכו את האויר שעוד רגע ויהפוך לדחוס, ובזריזות ממשיך בהכנותיו לקראת עוד יום עבודה, מחשבה מהירה ואמיצה עוברת לו בראש 'איפה הימים שהיית קם בשעות האלה בשביל להתפלל בנץ? בקושי את מילות ההתפילה אתה ממלמל תוך כדי עבודה, איפה אתה? חיים?' הוא הודף את המחשבה במהירות, רק זה מה שחסר לו להתחיל ברגל שמאל יום את היום השמאלני הזה.

ריצה קלה וזריזה מביאה אותו לפתח המאפייה בדיוק כשאיתיי, מסיים לפתוח את המנעולים הרבים, הוא מנופף בידו לשלום חביב לאיתי, ופונה לעמדת הסינרים.

שוב פעם השאירו לו את הסינר המלוכלך, הוא לא אוהב לעבוד ככה, בפרט כשהוא צריך להתפלל עכשיו. אין זה ראוי לעמוד ככה לפני המלך. 'אה' קול לגלגני בתוכו צוחק 'פשוט מאוד ראוי לעמוד ולהתפלל כשידיך מלאות בצק ופרצופך מדושן בקמח' אנחה מתגלגלת מתוכו,

"חיים צריך עזרה שם עם הסינר? אתה יודע לקשור לעצמך, או שצריך שאני יבוא יעשה לך פפיון?" אבי, נהנה מההברקה, הביט בו במבט סבתאי "קרה משהו חיימ'ל? שתית שוקו הבוקר?"

"שתוק כבר אבי, לפני שאנפה גם אותך" חיים הלביש על פרצופו את החיוך המבודח הקבוע. ופנה ללוש את הבצק. זו העבודה השנואה על כולם ואהובה רק על חיים. טוען הוא בכל אחת משיחות הרעים תוך כדי עבודה, שאפשר ללמוד ממה שקורה עם הקמח והחומרים, כמה שמרביצים להם הם יוצאים מאוחדים, חזקים, ובנויים.

השירים האלה, מפריעים לו לחשוב, "נחמן, עשה טובה, סגור את השירים האלה, אני לא יכול ככה על הבוקר" נחמן מרים מבט מזוגג מהפלאפון "נו בחיאת, אחי, זרום, רק זה מה שמעיר אותי"

אבי פרץ בצחוק קולני והתיז בציניות "למה זה מעיר אותך? לשבת ולקלוץ? אתה יודע שאני יש לי פה.... אני יכול ברגע לקרוא לאיתי, אה אני לא צריך לקרוא לך, הנה אתה פה, ברוך הבא לחדרון הבצק, הקמח והפלאפון"

איתי גיחך בקול, וכשמבט מיואש זרוק על פניו, אמר "נחמן, אולי תואיל בטובך לכבות את הפלאפון כשאתה בא לעבודה, גם ככה הלקוחות לא אוהבים לראות בשכונה הזו לא אותך, ולא פלאפון שכזה, יאלה קום בחור עצל"

השירים כובו, ורק זמזומי הסרק של אבי, התנגנו באוויר. חיים מעיף מבט לכיוונו של נחמן, הוא נראה לא טוב, עובר עליו משהו, "נחמן, מה איתך? מה אתה עייף?"

"חה, מה אני עייף, לילה לבן, אח שלי, נסעתי עם חבר לטיול" עוד ערימת בצק ללחמניות מוכנה להתפחה.

"על מה אתה שורף את הלילות? מתי תישן נורמלי? הגוף והנפש שלך דורשים את זה"

הוא הרים מבט עייף ונוגה מהלחמניות המגולגלות ואמר בלא קול "כי אין לי איפה לישון. אולי הוד מעלתך ירים את הכפפה ויזמין אותי לשנת לילה רצופה תחת קורת גגו?"

שקט חתך את האויר, אפילו פזמוניו של אבי חדלו מלהישמע. אווירה של התכתשות החלה מרחפת, זה ויכוח שחוזר על עצמו ברוטינה כזו או אחרת, מי מסכן יותר.

" תקשיב לי טוב נחמן, גם אותי ההורים זרקו מהבית, ואני מבין אותם. גם לי אין כסף, ומשום מה בדיוק כמוך אני מתפרנס מהמאפיה המלוכלכת הזו. אולי תתפוס את עצמך ובמקום לכלכך את הכסף שלך על סיגריות ואלכוהול תתחיל לעשות עם עצמך משהו?"

החומרים כבר התקשו לבצק, אך חיים המשיך בלהט, לא שם לב למעשיו "יכולתי להיות כמוך, הומלס, זרוק, ישן אצל חברים, מבזבז את הכסף על בשרי כל יום. אבל-"

נחמן הרים את ידו, מנסה לעצור את המילים שידע שיבואו, בלע את הרוק ואמר בנחרצות

"אבל אתה, אתה נולדת בבית חרדי, למה עזבת? אתה אומר שאני יכול בלה בלה בלה....אבל אתה יכולת- יכולת להיות גדול הדור, אמרת שהיית בישיבת 'דרך תמימה', אתה יודע איך בחורים יוצאים משם? מה שבטוח, שלא כמוך! ואתה מעז לבוא ולהטיף לי על מה שאני?"

האמירה הזו הכתה בו, זה חרג כבר מכל הויכוחים הנושנים, והיה קצת יותר מידי. חיים שתק, בולע את האמת שבדברים.

נכון, הוא יכל לצאת הרבה מעבר למה שהוא היום, יש לו ראש חריף, ונפש רגישה, רגישה מידי. הוא לא אשם ששמו בו נפש רגישה כל כך, שלא עמדה במעמסה החברתית הסוחפת, שלא עמדה בלחצים הלימודיים, הוא לא אשם בכלום, הוא רק זרם עם החיים, והם הובילו אותו לפה.

השמש שקעה כבר מזמן, והם עדיין ערים.

אבי עזב בשניה שיכל, טען שיש לו חתונה של חבר.

"אולי תבוא איתי לכותל, נעשה ערבית בציבור?" נחמן תולה בו עיניים שואלות.

" עזוב, נחמן אני מחוסל, התפילות שלי ביחיד טובות יותר"

"נו, תבוא?"

"נו, נבוא, אף אחד לא מחכה לי"

הדרך לכותל יפה כמו תמיד, החומות מטילות צללים רכים על המדרכה החלקה, צלילים מרוחקים מחוצות היוצר חוצים את דממת העיר העתיקה.

קרקוש קופת המתכת של זקן חסר שיניים מעירות את השניים מן השתיקה,

"אז חצי שעה וגמרנו?!"

"חצי שעה."

שעת חצות. נצנוצי כוכבים, וירח חצוי מאיר.

אברכים מזוקנים כבר יושבים על רצפה, נעליהם מונחות בצידם. נהמה בוכיה ממעמקי תיקון חצות עולה מאחד מהם.

וחיים עודנו עומד ודומע, ותפילה שהחלה בציבור ונגמרת לבדה עולה לאיטה לרקיע השחור.

מילותיו של רבי שלמה איבן גבירול צפות בו, וגופו רוטט:

ירדתי לתחתיות ואבד נצחי

סרה צפירת תפארתי וציצת מצחי

פקו מורי פליליה ועיבטו אחרי

בחלתי נאום סלעי, ונאסף בחטאי ירחי....

כבת קול, הדי קולות האברכים המבכים את הגלות על הרצפה לצידו, מגיעים לתוך נפשו, כמים קרים, כאש להבה; 'קומי, רוני בלילה לראש אשמורות, שפכי כמים ליבך נוכח פני ה''

הוא פנה לאחוריו, שוב לא מסב גב אל הכותל, מוצא את נחמן ישן, וסידור שמוט בין ידיו.
תגידו את האמת לתלמידים שלכם.

תודו כשאתם טועים,

זה לא יגרום להם להעריך אתכם פחות.

תוסיפו סימן שאלה כשאתם לא בטוחים,

זה לא יגרום להם להאמין לכם פחות.

תבקשו סליחה כשצריך,

זה לא יגרום להם לכבד אתכם פחות.

ותנו להם לבחור -

מה מתוך כל מה שאתם מציעים מתאים להם לקחת.

זה רק יגרום להם לרצות

יותר.


תגידו את האמת לתלמידים שלכם,

שהחיים לא מושלמים,

וגם אתם לא.

שהלוואי והיה קל כל כך לדעת מה נכון.

שתמיד מותר להרגיש,

ותמיד מותר לשאול,

ושאין לכם את כל התשובות.

גם אם אתם יודעים שישנן, בוודאי.


תגידו את האמת לתלמידים שלכם,

כמה צבעים יש בעולם,

כמה פנים שונות.

כמה זה מבלבל לפעמים,

וזה בסדר.

זה בסדר. זה מותר.


תגידו את האמת לתלמידים שלכם,

שאתם בני אדם.

רוצים ונפגעים ומקווים וצודקים וטועים,

כמו כולם.


תגידו את האמת לתלמידים שלכם,

כי אם לא תעשו את זה –

מתישהו הם יפסיקו לשמוע.


בעקבות היצירה של @anotherית עלו כאן מספר תגובות. חלקן ספרותיות יותר, (כמו זו) חלקן פחות, אבל כולן אותנטיות. וכואבות. מאוד.

קראתי ברגשות מעורבים. היה קל להזדהות עם הכעס והתסכול, עברו לי בראש גם שניים שלושה סיפורי ילדות שהזכירו לי רגעים דומים.

אבל לא הרגשתי שאני יכולה להסתפק בזה. ולו בגלל שגם אני, בעוונותיי, מורה.

נו, אז?

מה אני עושה עם זה?

איך אני יודעת שהלכתי לעבוד היום כדי לעשות טוב, ולא לפצוע? כדי לתת ולא לקחת משהו שאולי אי אפשר להחזיר?

אז זאת התשובה היחידה שלי: כנות.


אשמח מאוד לביקורת.
שבי טראוורס או למבורגיני פיקנטו?

בקיץ הראשון שלי עם חברים אמריקאים, הבעתי את התלהבותי מאמריקה הגדולה. ״יאללה, לאן הקיץ? גרנד קניון? ניאגרה פולס? יוסמיטי פארק או מאונט וושינגטון? רק תגידו ואנחנו בדרך!״
הם הסתכלו אחד על השני ואז עלי, כחכחו בגרונם בנימוס ונתנו לי להבין שלשכנע אותם לא יהיה קל.
לא יהיה קל? בלתי אפשרי!
״עזוב״ אמרו לי, את כל זה אתה יכול לראות בתמונות. אנחנו 'אין דה סאמר' רוצים להיות 'אין בֶּד!'״
״תגידו לי, אתם מחזיקים מעצמכם שפויים?״ פערתי זוג עיניים בתימהון, ״יש כ”כ הרבה לראות במדינה הענקית הזאת, ואתם רוצים להיות במיטה? יעני מה עובר עליכם?״
הם לא כ”כ הבינו מה הכוונה 'יעני', אבל את התהום הפעורה בין הישראלי הטיילן לאמריקאי הרבצן קשה היה לפספס.

בתור בחור ישראלי, לא היה מסלול או נחל שלא שבע מפטריות רגלינו, לא היה מפל או מעיין שלא זכה לחזות בזיו חצ׳קוני פנינו, ולא היה הר או גבעה שלא העפלנו אליו עם כל משמנינו.
את כל הארץ חרשנו לאורכה ולרוחבה, שלא לדבר על תחרות מילוי בקבוקים ריקים מארבעת הימים שבארצנו הקטנטונת. הכל כמובן מדין הליכה בדרך אברהם אבינו ומצות ד׳ אמות חדשות בארץ ישראל, וזה בטח גם חלק ממצוות יישוב ארץ ישראל על הדרך. הכל לשם שמים כמובן, עם במבה ופופקורן כשרים למהדרין בטעם בד״ץ.

האמריקאים האלו, גם כשהם כבר מוכנים לצאת לאיזה טיול, זה חייב להיות ברכב מושכר, חדש וממוזג כיאות. אה, וגם ענק כמובן. שבי טראוורס מינימום.
כן, נסעתי איתם פעם במפלצת האמריקאית הזו. כל אחד קיבל כורסת מנהלים לעצמו, עם 'קופי', 'קאוק' ו'סלש' ענק, ואיך לא? מגש אישי בגודל של שולחן ישיבות קטן ל'המבוRגR אנד פרנצ׳ פרייז' עצומי המימדים. כמובן שאח"כ היה לנו מקום לישון בטנק הזה ברווחעס׳, בדרך ל'קינג סייז בֶּד' המרווח במלון.

אחח, איפה התחרויות היפות מי מגיע ראשון ל'רבי שמעון' בלי שקל שחוק בכיס?! בסוף ולדנהויז ויוסמאכער ניצחו, אבל זה לא הוגן - הם קיבל טרמפ יחיד ישר לציון. אנחנו לעומתם השתרכנו בששה טרמפים שונים - כולל קיבוצניק מהשמו״צ (שומר הצעיר) שהתרתח למה אנחנו ״לא עושים צבא״. לך תסביר לו שהיינו רוצים, אבל מה לעשות שאין שם מקווה וטשולנט בליל שישי - ועדיין הגענו לשם תוך ארבע שעות בלבד!
לימים כבר השגנו רכב, קיה פיקנטו ישנה וחבוטה, או למבורגיני פיקנטו - כדברי ה'משכיר-בשחור' שניסה לעודד את רוחנו ולהבטיח שגם חמישה שמנים כמונו נתאים שם ברווח. אחחח... כמה שהוא טעה. הצלקות הנפשיות שנחרטו עמוק בשומן שלנו הותירו את רישומם לעין כל, וכבר הבטחנו לפצוח בדיאטה נמרצת לקראת המסע הבא. מה שלא צלח כמובן, זאת בגין השניצלים רוויי השומן בישיבה, מהם יכולנו לסחוט בקבוקי שמן מוסדיים.

עודני מתחבט אם להעדיף נסיעה מפונקת בטראוורס או דרך חתחתים גיבורה בלמבורגיני, נעלמו להם החברים. אלו ל״בֶּד״ ואלו למעיין הסמוך.

תעזרו לי להחליט? :(
בס"ד

שמיים תכולים, שקט חלומי, נוף קסום ומדהים.
מצטנפת בכורסא הרכה, ידיה שלובות בנוקשות. פניה אטומות. נמצאת ולא נמצאת. הלב קפוא, מרוקן מכל רגש ותחושה.חשה כי נמצאת במציאות לא לה. צופה בחייה כאורחת בארץ זרה, מנוכרת. כמו מתוך חלום, עולות וצפות בה התמונות.

חדר לבן. ריח בית חולים אופייני. ולב מרוקן מתחושה.
המילים מכות בה, חוזרות ונשנות באכזריות איומה.
'מצטער' קולו של פרופ' בראונשטיין יציב, בטוח, אמפטי ורגיש. מצלצל שוב באוזניה, בפעם המי יודע כמה. 'עשינו ככל יכולתינו, מיטב הצוות והרופאים הבכירים נלחמו בכל הכח. אך לצערינו, לא הצלחנו להציל אותו'.

הדמעות מאנו להגיע. הלב כבר קרס מעומס הציפיות. ניסה לאסוף את שבריו. והנפש בחסד אלוקי, עטפה את עצמה בשריון נוקשה, בלתי עביר. מגנה עליה מפני הרגשות הקשים מנשוא.

ויאיר, יאיר שתק כל העת. שתיקה ארוכה, כבדה, מעיקה יותר מאלף מילים. כי מה כבר אפשר לומר? מאין ניתן לשאוב את הכח לחזק שוב ושוב, להשמיע מילות עידוד, נחמה ואמונה? להחניק בכח את הדמעות. להבטיח לה שיבואו ימים יפים יותר. להבטיח לה שחלומה יתממש. וגם היא, תזכה כמו רבות וטובות לטוב הזה.

מבלי שתרצה, הוא צף ועלה בה. החלום.
פנים רכות, מלאכיות וניחוח גן עדן. ידיה כמו נשלחו מאליהם לגעת בו. להרגיש אותו. ללטף אותו ביד רועדת, אוהבת. לחבק, לנשק, לנשום ולהרגיש אותו קרוב קרוב.
באחת פקחה עיניה והחלום נמוג. שנים של ציפיה, תפילות ודמעות, סגולות והשתדלויות אין סופיות. מה לא עשו. היכן לא היו. שום מעצור לא עמד בפניהם. לא חובות מעיקים. לא נסיונות נפל חוזרים ונשנים. לא התייעצויות חובקות עולם. ולא טיפולים מעבר לים.
ולאחר יותר מעשור, כלום ניתן להגביל במילים את הרגע בו התבשרו בבשורה הגדולה?

העולם שינה גווניו. כל יום הפך למשמעותי וזוהר.
הסלע הענק, האימתני, שרבץ כקבע על ליבם, נמוג באחת. והבית התמלא בניחוח קסום של ציפיה וערגה.
שוב לא מבטי רחמים, בפעם המי יודע שזכו בתפקיד הקוואטר.
שוב להיות שווים בין כולם, בלי להשפיל מבט ולנסות להתאדות.
שוב לשמוח באמת. מכל הלב. להרגיש המאושרים באדם.
וכן, הם היו מודעים לסיכונים הרבים הכרוכים. אך למה לחשוב על כך? מספיק חלומות התנפצו בעבר.
אז נכון, הם המשיכו לפקוד את קברי הצדיקים. לבקש ברכות מרבנים. להתפלל בלי סוף ולבקש בריאות. ושיהיה בקלות.
כבר בחרו עגלה, את זו היוקרתית שתמיד חלמה עליה. הורידה מהמדף העליון את הבגדים הקטנטנים והאביזרים, אותם רכשה בכל הזדמנות, במשך השנים הארוכות. ולא רק בגלל הסגולה הטמונה.
הייתה חייבת זאת כדי לשמור על גחלת האמונה והתקווה. שיום יבוא ויעשה בהם שימוש.

הדמעות מתקשות להגיע, גוש אכזרי חוסם אותן. לא מצליחה לעכל איך ביום כה גדול. בו סוף סוף יתגשם החלום. יזכו הם לתואר הנכסף, הכ"כ מובן מאליו לצעירים מהם בשנים כה רבות.
היום בו יצאו מביתם בלב הולם, בידיעה המאושרת הבלתי נתפסת. שזהו. הם הופכים להורים. תמצית חלומם ונשמתם. האם ניתן לצמצם זאת למילים?!

ברגע אחד התהפך הכל. מצוקת נשימה שהובילה לניתוח חרום.
וזהו.
שקט. דממה. ותקווה שנגוזה.
והיא יודעת, שאכן נחתמה כאן תקופה. אך בצורה כ"כ שונה ואיומה.
נכון שבכל הסיפורים שקראה, תמיד הייתה איזו רבנית או חברה, שהרעיפה נחמה, תקווה ואמונה.
אך היא בכל זאת. מעדיפה להיות לבדה, להתאבל בשקט. להתנתק מכל העולם.

ועדיין, יודעת שהיא תקום מחדש. בכוחות על אנושיים, ותמשיך את החיים.
זה יקרה מאוחר יותר, לא חשוב מתי. למודת מלחמות שכמותה, לא תוותר על התגשמות חלומות וחיים חדשים.
הפעם, לשם שינוי על החיים של שניהם.
אזור המגורים שלי צבעוני למדי, מצבעי החולצות וסריגת הכיפות ועד לגווני העור השונים המתקתקים בכפכפי אצבע.

נכון שבאופן רשמי אנחנו 'בני-ברקים' אבל במציאות אנחנו פריפריה לא פחות מדימונה, ובמחשבה שניה אנחנו יותר פריפריים מדימונאים ותיקים, כי להם אין את ה'יוצאים-להליכה'.

כשבני ברק משמינה על גדותיה לעת ערב, היא מתחילה להשפך טיפין טיפין דרך הרחובות שלנו בואכה איזו ריאה ירוקה או קניית אושר עד ועד בכלל.

תנועות הידיים המתנפנפות לכל עבר שורפות אנרגיה ושומנים כמו כלום, גם הצעקות לתוך הבלוטות' על השידוך של 'שמערל'ה' שורפות לפחות איזו קלוריה ורבע.

החשמל שנשפך ממסדרונות העיריה כנראה מתעייף אי שם על גבול ז'בוטינסקי יחד עם מנקי הרחובות, התאורה דלה וחשוכה, ואין מי שיאיר לכבודות ממוסדות נחשבים המדוושות על גלגליהן בקול צחוק גדול, כאילו היו אלו אופני כושר במרתף הסמינר.

כש'בני-ברקי' מרגיש בריזה קלילה שמבדרת את זקנו, סמוך ובטוח הוא שהגיע לאזור ללא עיניים, אזור ללא כבוד או קוד לבוש, אזור ללא ילדים שמתעוררים מכל רחש.

זה ששילמנו כמה מאות אלפים פחות מכם על הדירה המרוטה שלנו לא אומר שלקחנו אתכם בחשבון, הילדים שלנו לא צריכים לראות כמה השלום-בית שלכם נהדר.

יהודי בכל מקום נשאר יהודי. אם אתם מרגישים צורך לצאת, לפרוק קצת, להתפרק קצת, לכו עוד שני קילומטרים למקום שבו החינוך הוא 'כבוד-האדם-וחירותו' ותושביו סובלים מעיוורון צביעות.
ישיבה מזרחית על המיטה. הכתפיים שמוטות, העיניים דומעות והלב... אוי הלב...
המחשבות רצות בראש, מקוות, מצפות, כאובות... אולי הוא יבוא, אולי הוא יפתיע פתאום, אולי הוא שוב יהיה לצידי.
אולי.

מתרפקת על המחשבות, על הזיכרונות ועל הגעגועים. צלצול טלפון צורם נשמע בחלל החדר 'אולי זה הוא? אולי הוא חזר אלינו?'. מבט מהיר אל צג הטלפון מחזיר אל המציאות, הוא עזב ולעולם לא ישוב.
יודעת שהוא היה רוצה שאני ארפה, אשחרר ואתחיל לשמוח גם בלעדיו. יודעת שהוא לעולם לא יחזור, אך הלב ממשיך לצפות אולי יקרה נס...
אחח, קשה לשבת שבעה, קשה להיות בלי אבא.

ישיבה על החוף, הכתפיים שמוטות, גוש גדול בגרון והלב... אוי הלב...
כמעט חודש עבר אך הכאב עדיין צורב עמוק בלב. מביטה בגלים ונזכרת בשיט עם אבא, בתחרויות ריצה על החוף, ביום חמישי ההוא שהלכנו יחד לדוג....
עוזבת את החוף עם דמעות בעיניים.
קשה להיות יתומה, קשה להיות בלי אבא.

ישיבה על סלע בקצה היער, ישיבה זקופה, דמעה קטנה בקצה העין והלב... אוי הלב...
המחשבות בראש נעות על כל ציר החיים. איך אוכל להמשיך את חיי בלי אבא? איך אוכל להתנחם?
קשה להיות לבד, קשה להיות בלי אבא.

יושבת על הספה, אלבום תמונות פתוח, הדמעות מציפות את העיניים והלב... אוי הלב...
פרק א - נזכור ולא נאכל

כששפרה הייתה זכה, לא היו יותר משני ציפורים במרחב המרוקאי כולו. האלפחורס עוד היה מלא בריבת תאנים ומי שהיה עשוי לגלוש במעלה הכיכר, היה מוצא את עצמו ללא כל זכר לערפל שבקע מתעודת הסיום.
שופטי הצי, ידועים היו במבע פניהם התכלכל. גם לפילה עצמה היו לא מעט מגנומטרים שרכשה בחממות של דבלין.
מדעי מצב הרוח יללו בחוצות כנקניקי דבר. רבים ביד הלשון, נתמכים על ידי ממשל פרו כורסאות נודדות.

לפתע זה קרה. יהונדב החל לשתות את עצי הפיקוס. נזכור ולא נאכל, זו הייתה הסיסמה. שמורה בקובץ כלונסאות זועפים.
"אם תתנו לי כוס חרבות ואהיה שוקד על דג", זעק יהונדב ונדם.
"ג'ימייל כבר עולה" - אמר מי שאמר. והיה העולם.

לא כל מי שיכול לרצות אקדח, יכול לשחות בדנובה. זו אקסיומה חצוית חיים, עוד לא נולדה הצפרדע שלא בלעה זאת. מכות מתחת לפנס עלולות להיות רגישות לחלבון.

ההורים שלהם ידעו היטב שבשביל לחכות עד בוש יש להתאזר בכבישי מבצר רבים מספור. אך כל זה לא הועיל כאשר אוניברסיטת הבייגלך איבדה את היו אס בי.
"אפשר להבין למה הקול של?" הכריז האגמון.
"לא בוכים על חלב של נחש..." התעקלו בהבהוב.
"העולבים ואינם יורדים, שומעים שעונם ובאים אל הכמעט". ציטט את עגלת הרוכל.
"ובל נשכח, בקבוקי השאול יבשילו בטרם עלות הכורת". אמר בנימה מבשרת לחות.
"הו, בהחלט".

כשבעיר נודעו תוצאות האקורד, כבר לא היה מי שישב. אפר חשבונית אדומה חרך את מחלקת הגביה.
נזכור ולא נאכל.

המשך ירון...
סגירת מעגל ל-

בלילה האחרון, לא שיקרנו על עצמנו. ידענו שזה הסוף... שלא נזכה עוד להיות ביחד.
חרש לחשתי לך, "אל תדאג, אל תפחד, עוד יהיה טוב".

עיניך השיבו בדממה, 'אני לא דואג, אך ליבי עליך. מה יהיה איתך? התישאר בודד?'

אך לדבר הבא לא פיללתי. את ידי תפסת בחולשה, "תבטיח שלא תעזוב אותי, שלא תשכח ממני". וואוו.

נדהמתי. נפעמתי. לא האמנתי.

לא יכולתי להבטיח. לא יכולתי שלא. והבטחתי.

לילה למחרת זה קרה…

אני הייתי בין האחרונים שעזבו את המקום, לא יכולתי להיפרד. ביגון נפשי, נשענתי על גדר בחוץ, לא מעשן, לא נושם, לא כלום. מנסה לחוש איך חיים אחר המוות.

שני בחורים שהכירו אותנו מהישיבה, בלי ידע מוקדם בחכמת הפרצוף, קראו על פני את האבל, וניסו לבוא לנחמני, לעודד.

בעיני אחד מהם קראתי גם את ריח השכול, ולא אזרתי כוח ואומץ לגשת אליו. לא. די לי בשלי. די.

הבנתי שלא תשוב עוד. לא עיכלתי עדיין, בכלל לא, אך הבנתי שלהישאר כאן על הגדר לא יביא לי שום תועלת. ותיכף יאיר היום, פניתי לישיבה. פעם ראשונה שאני שב לבד… זה צרם והציף אותי במשהו מלוח.

הסתובבתי בעיר סחור סחור, בדרך למיטה, מחפש ת'עצמי, אין את מי למצוא. נגמרתי סופית.

בדרך 'התעלק' עלי מישהו. הרצון שלי היה להבהיר לו, "אני עצוב! שבור ומרוסק! לא מעוניין להאמין שיש עוד משהו בעולם. לא רוצה חברים. הסתלק לך", אבל גם זה לא הייתי מסוגל.

הגענו בסוף לישיבה, חלף שם יום ושבועיים, וכלום לא קרה. האמנתי שיבוא יום ותשוב. והאמנתי שזו פתיות חולנית גסה.

הבדידות אכלה אותי, היכתה בי, פצעה. לילה לילה, בכל השעות. האימון בבני האדם נסדק ועוות.

ו...יום אחד - לילה אחד, טלפון, אתה על הקו, דשן ורענן כמו תמיד, זחוח מעט, "אתה רוצה שנרד לליפתא?"...

יש חיים לאחר המוות. נקודה.
היא אוהבת להישען עלי, לא פיזית, אוהבת להיות בחברתי, סתם כשאין לה מצב רוח או צריכה יעוץ, או כשמשעמם לה לפעמים אז אני הכתובת, ולא משנה מה מעסיק אותי או מה קורה איתי באותו רגע...

"בואי איתי לים, לא טוב לי היום"... ואני מרחמת וחסה על נשמתה הזועקת – והולכת איתה ונותנת לה את כל כולי, קונה לה עוגות טעימות כדי שיהיה מה לאכול כשיושבים על הסלעים וצופים לעבר האופק התכול והמרגיע הזה, כשמתמקדים בכל גל וגל קוצף, אפשר לדבר על הכל ולשפוך את הלב, ולבכות אם צריך, "אני מרגישה שזה טוב לי, לשוחח, לצאת, לאוויר הזה, לאווירה – עם חברה"...

"אין לי נפש קרובה", היא ממשיכה, וכאן אני שומעת ומצטמררת, כל כך כואבת אותה, כל כך מרגישה, דומעת איתה, על חברויות מתחלפות עם העונות.

"רבקי הייתה חברה קרובה קרובה, היינו מדברות המון, היא על כאביה ואני על מכאובי, היא מחכה לילדים ואני עוד קודם, ל"הוא" שלא הגיע עדיין, ושערי מלבין.... היינו מתפללות אחת על השניה בכותל, בוכות יחד וממתינות לישועה, היא נושעה ועזבה... התקשרה לבשר על השמחה, ונטשה...

גם גיטי הייתה שותפה הדוקה, סבלה מחוסר אחר, הייתה איתי בסבל, וכשהגל עבר עליה נטשה אותי לאנחותי לבדי, עכשיו היא לא צריכה אותי לביחד, לא צריכה סעד, היא רוקדת ואני מאחור, מוחה דמעה.

למה הן עוזבות? אין חברה אמיתית שיכולה לעמוד מולי וללוות אותי באמת? עד כדי כך העולם חושב על עצמו? "
היא שאלה -- והשאלה נשלחה לכחול האין סופי הזה, והגלים ענו לה בשתיקה מתנפצת, והרוח ענתה במשב נעים ודומם, והסלעים לא זזו כמו ידעו שזה לא המקום ולא הזמן.

ואני יושבת ומאזינה, לבי פתוח ומלא רחמים והערכה אדירה למתמודדת הזו, שאין לה כלום אבל יש לה המון, יש לה כח לקום ולהמשיך, עוצמות פנימיות אדירות לנהל חיים תקינים ומחייכים, כשבפנים בוער ותוסס ים של דמעות שעולה על גדותיו.
קר היה במערה. קר ובודד. אף שמוקף היה באנשים, באנשיו – בכל-זאת הרגיש כאילו נמצא בגוב אריות, בגוב לבאים. האם יצליח לא ללמוד ממידותיהם – ולא להשחית את זרע הקודש?



קר היה במערת הלב שלה. קר ובודד. אנשים רבים היו סביבה, אפילו בשם "משפחה" הם נקראו, אך היא לא הרגישה שייכת. לא הרגישה מסוגלת לעמוד עוד בחיצי הלשונות המחודדות שלהם, העוטפים אותה מכל עבר.



הרים עיניו לשמי המערה, נשא שפתיו בתפילה. ביקש שתחסה נפשו בצילו, שיחזיקהו עד תעבור הוות הצרה הזו. עד שייעלמו שאול ואנשיו – ואיתם התהיות הדוחקות של אנשיו שלו.



כשעוד חץ אחד, מגולגל ומשוח היטב ברעל מלגלג, נשלח לעברה, היא ידעה שלא נותרה לה בררה.

לברוח מכאן לא תוכל – בגידה משפחתית כזו לא תיסבל כאן – אבל להרים עיניים לתקרה רוויית המנורות, היא יכולה. ולבקש. לבקש שתוכל להחזיק את לבה כשהוא חלקלק משמן טוב, ואת אוזניה כשהן אטומות בשעוות-נגד-לשון הרע.

התפללה שתצליח לא לספוג את רכילויותיהם. התפללה שתצליח לצאת מכאן שלמה בנפשה, וטהורה.



הרשת התהדקה. שאול כבר היה ממש כאן. רומה על שמים, אלוקים, ביקש בעודו זוחל בדממה לעברו, השאר את לבי נכון אליך.

סכינו רעדה תחת ידו בשעה שכרת את כנף המעיל. הוא ידע שניצח.



בנות-דודותיה הזמינו אותה בחיוך רחב לשבת לצדן בשולחן הסעודה.

"עד שאנחנו נפגשות כולנו!" השפתיים של צרויה נפשקו בהזמנה רחבה, מפתה. הרשת נכרתה לפניה, והיא לא יכלה להימלט.

ישבה ליד השולחן, ניסתה להרעיש את אוזניה בלעיסה מתמדת. מעליה ריחפו הערותיהן המתגלגלות מצחוק של דודניותיה.

היא הרימה את המפית שליד צלחתה, מפית בד משובח, וקרעה אותה בכוח.

וכשעיני כולן נסובו אליה בפליאת תדהמה, היא ידעה שהיא ניצחה. תשומת-הלב הרע הוסבה.



כשהכול שקט הוא נטל את הכינור, ונתן לו לעורר אותו. אצבעותיו פרטו ולבה נפרט בתודה עצומה. "רומה על שמים אלוקים, כי גדול עד שמים חסדך."



התזמורת החלה לנגן שירים חרישיים. "עורה כבודי, עורה הנבל וכינור, אעירה שחר."

היא זמזמה עם התזמורת חרישית לעצמה, וידעה שסוף-סוף התעורר השחר על חייה.
בכל ערב מחדש זה קורה.
השמש האהובה, המאירה, המחממת,
גולשת אט אט במורד ההרים
אורה מתעמעם, נחלש...
היא מנסה להיאחז בכל כוחה
בשמיים המוורידים,
מתאמצת להפיק מעצמה
קרניים של אור וחום,
אך אינה מצליחה.
היא מרגישה שהיא מאבדת את כוחותיה,
נסחפת בלי שליטה,
נגררת בחוסר אונים.
מדרדרת מטה מטה...
ושם –
ממתינים לה בשצף קצף,
גליו הסוערים של הים
המשחיר באיום.
העננים המתכהים
מביטים בעצב על השמש.
השמש הטובה,
ששוקעת לה בחוסר אונים
במצולות הים האפל.
נבלעת אט אט בין הגלים,
המרחשים בשמחה
לאידה - - -

***

בסוף זה קרה.
כעבור זמן ארוך, שנדמה כנצח.
השמיים כבר השלימו
עם צבעם האפל
וחשבו שישארו כך לעולם.
העננים הקטנים התרגלו
להתמקד בכוכבים המאירים,
שנתנו להם אור וחום,
עידוד ונוחם.
כולם חשבו שזהו,
זה המצב,
והוא בלתי ניתן לשינוי.
ואז - - -
זה קרה.
הסימן הראשון היה
הדגדוג העדין
שחשו השמים באזור צד מזרח.
דגדוג רך, מלטף, מבשר טוב...
כולם הפנו את מבטם לשם.
כמה דקות של מתח...
והנה –
קרן.
קרן אור.
דקיקה, מהוססת, חלשה...
אך בטוחה.
מבקיעה לה אט אט
דרך בשמים השחורים.
ובעקבותיה עוד אחת.
ועוד אחת.
ועוד...
השמיים מתרווחים בתחושת עונג.
מתמכרים לרגשות הקסומים.
שמשפיעות הקרניים סביבן.
העננים הקטנים
פוערים עיניים בתדהמה
למול הפלא המתרחש.
הצבעים.
האור.
החמימות.
הזריחה - - -
כמה טוב,
לוחשים העננים לשמיים הזוהרים.
כמה טוב
שאתמול שקעה השמש...
מצורף השיר, ומי שלא שמע - שירוץ
בַּחֲלוֹמִי יָשַׁבְתִּי עַל סַפְסָל
בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם
שֶׁלֶג כָּבֵד סְבִיבִי נָפַל
אַךְ בִּי לֹא נָגְעוּ הַמַּיִם

בַּחֲלוֹמִי יָדַעְתִּי בְּבֵרוּר
הִתְרַחֲשׁוּת לְעֻמָּתִי מִתְרַגֶּשֶׁת
שְׂפָתַי רָחֲשׁוּ בִּבְהִילוּת
תְּפִלָּה חֲרִישִׁית וְעִקֶּשֶׁת

בָּרָק פָּתַח אֶת הַשָּׁמַיִם
וּלְרֶגַע רָאִיתִי הַכֹּל
בַּמֻּפְלָא אַל תַּחְקֹר סָגַרְתִּי עֵינַיִם
וְאָז דִּבֵּר אֵלַי אוֹתוֹ הַקּוֹל

בַּחֲלוֹמִי פָּתַחְתִּי אֶת עֵינִי
וּלְצִדִּי עַל הַסַּפְסָל רָאִיתִי יֶלֶד
וְהַיֶּלֶד זָקֵן וְחָכָם
וְלַיֶּלֶד אֵין כֶּתֶר אֵין עַם
אַךְ לִי הָיָה בָּרוּר וּמְחֻוָּר
כִּי כָּךְ לִיבִּי לָחַשׁ לִי וְהִבְטִיחַ
שֶׁהַיֶּלֶד הַזֶּה הַמּוּזָר הוּא
חֵי נַפְשִׁי הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ

וְתֶכֶף שֶׁהִבִּיט לְתוֹךְ עֵינַי
הוּא רָאָה עָלַי הַכֹּל
בּוּשָׁה שֶׁכָּזוֹ לֹא יָדַעְתִּי מִיָּמַי
אֲבָל לֹא הִתְאַפַּקְתִּי מִלִּשְׁאֹל


מָתַי זֶה כְּבָר נִגְמַר הַגָּלוּת הַמַּר הַזֶּה
מָתַי סוֹף סוֹף תִּתְגַּלֶּה
מָתַי תִּכְלֶה רִשְׁעָה מֵאֶרֶץ
וּפִינוּ בִּשְׂחוֹק יִמָּלֵא
בַּחֲלוֹמִי -

בַּחֲלוֹמִי הוּא נֶעֱמָד עַל הַסַּפְסָל
פָּשַׁט יָדָיו הִפְשִׁיל רֹאשׁוֹ לְאָחוֹר
בְּיָדוֹ הָאַחַת צָצָה קֶשֶׁת
בְּיָדוֹ הַשֵּׁנִית הַכִּנּוֹר
וְהוּא נִגֵּן גַּעְגּוּעֵי גַּעְגּוּעִים
עַד נִשְׁמָתִי לָצֵאת הָיְתָה מְפַרְכֶּסֶת
מִלִּבּי נָשְׁרוּ אֲבָנִיםעִם
כָּל מְשִׁיכָה שֶׁל הַקֶּשֶׁת

אֵיךְ הוּא נִגֵּן –
-
-

הָלְכָה הַקֶּשֶׁת יִבֵּב כִּנּוֹר
קוֹל שׁוֹפָר מֵרָחוֹק הֵגִיחַ
וְאָז הַיְשֵׁר אֶל תּוֹךְ לִיבִּי הַשָּׁחֹר
צָעַק הַיֶּלֶד הַמָּשִׁיחַ

מָתַי כְּבָר תִּתְעוֹרֵר, אַתָּה
מָתַי סוֹף סוֹף תְּגַלֶּה
לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא ַרַק בְּפִיךָ
וּמִלְּבָבְךָ חֶסְרוֹנְךָ תְּמַלֵּא

בחלומ----י
בחלומ----י
-

בַּחֲלוֹמִי רָאִינוּ שׁוּעָלִים
פּוֹסְעִים מֵעַל חָרְבוֹת בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ
הַשָּׁמַיִם כַּבְּדֹלַח צְלוּלִים
בִּצְחוֹק פָּרַצְנוּ שְׁנֵינוּ

הרבה זמן חשבתי לכתוב כמה מילים על השיר של שולי,

השם הרשמי שלו הוא אמנם 'הילד המשיח', אך לדעתי שמו הראוי לו הוא - 'בחלומי'.

בתחילה חשבתי להצביע על טכניקות, אך בסוף נכתב מה שנכתב ויצא מה שיצא, אקווה שיהנה את הקורא.



הנקודה שבולטת ביותר בשיר הזה היא העובדה שלא מדובר בשיר ליניארי. הוא לא חד או דו מימדי, אלא נראה כמו אבני הר סיני שהסנה צומח בהן מכל מקום ולכל עבר.

השיר תפור בשכבות שכל אחת נסגרת כשלעצמה אך מכל כיוון נוכל להסתכל על שכבה אחרת.

שערי העיר ירושלים הופכים לבית המקדש, אופס, טעות! למקום החרב, אז ממשיכים לבכות?

מה פתאום!

השמים כבדולח, הם שקופים כמו מים, המים אולי לא נגעו בשולי אבל העולם כולו הפך להיות שקוף וטהור,

ומה עכשיו? אפשר להרגע?

כאן מגיעה מילת המסגרת של השיר, ומזכירה לנו שהכל 'בחלומי', שולי משתמש כאן במילה הזו ומתעתע בנו לאורך כל השיר. אם בתחילה מדובר בחלום אימה, בהמשך הוא הופך לחלום נבואה, בסוף לחלום של תקוה, וכששומעים את השיר בשנית זה הופך לחלום בלתי מושג או חלום אינפנטילי (במובן הבסיסי של המונח)

החלום גם עומד בסתירה לחושניות החזקה כל כך של השיר, כביכול צריך להזכיר לשומע כל העת כי מדובר בחלום.

וכך לאורך השיר מומר השלג לברק ולבסוף לשמים הזכים

הגילוי מגיע מכל הכיוונים, 'ראיתי הכל' 'הוא ראה עלי הכל' 'ראינו שועלים'. הפרונט מתחלף בכל פעם, ודווקא העובדה הזו יוצרת שקיפות מרהיבה לאורך השיר

ואי אפשר בלי המשיח, המשיח כמובן הוא בעיקר 'בחינת משיח', אבל בסופו של דבר שולי מחפש את המשיח ומוצא אותו בילד, בעצם - זהו הילד שבו עצמו, שהרי אנו חולמים כעת.
הגילוי הזה כי הילד הוא הוא המשיח, סולל את הדרך לאמירה הפשוטה כל כך של 'הילד המשיח' – מתי כבר תתעורר, אתה!
הרי אני כבר נמצא בתוכך, מדוע לא תפקח את העיניים, מדוע אתה ממשיך לחלום?

ובסוף השיר אנו מתעוררים ביחד עם שולי, ושואלים את השאלה הקשה כל כך –

ומה יהיה על המציאות? הגם היא חלום?
תקשיבו לי רגע.
אני מבולבל לגמרי. אני גר באיזה שכונה בבית שמש, לא משנה איזה. גרים שם בעיקר אנ"ש.
וכל יום באים שוטרים רשעים נאצים לצעוק עלינו שנלבש מסכה. אבא שלי אומר אלהי מסכה לא תעשה לך. ממש איסור. זה יהרג ואל יעבור, בשלמא אם הרב'ה היה אומר ללבוש מסכה, א ודאי, הייתי לובש, אבל כיון שהגזירה מגיעה מהציוינים, ממילא אסור באיסור חמור.
ויש לי כמה שכנים שקיבלו דוחות על קידוש השם, נעבעך.

אבל מה שמוזר לי, הרב'ה בחיידר סיפר לנו על אח של סבא שלו שנהרג בשואה, וילד אחד שאל מי הרג אותם, והרב'ה אמר: הנאצים ימח שמם.
אני לא תופס איך יהודים יכלו להרוג יהודים בשואה. מה, הם לא יהודים? כנראה שהם היו ציונים גם כן.

אבל מה שהכי בלבל אותי, אתמול קרה לנו פריצה בבית. היינו בשאבעס בירישלים ואיך שאנחנו חוזרים אנחנו רואים בלגן בכל הבית. אבא שלי רץ מיד לאיזה מקום מאחורי הש"ס וראה שגנבו לו משם מלא דולרים. הוא חשב שאני לא יודע מה הוא מחביא שם. את כל הכסף מההסעות והאוכל בליל ששי הוא שם שם.
והוא דיבר עם אמא אם כדאי להזמין משטרה, בסוף הזמינו.
ואבא שלי קיבל אותם כל כך יפה! את הנאצים הרשעים האלה!
היתה שם גם נאצית אחת ואמא שלי חייכה אליה. חיכיתי כל הזמן לראות אולי זה מלכודת, ועוד מעט הוא יתחיל לצעוק עליהם, אבל הוא רק הסתובב איתם בשקט בכל הבית.
אחרי שהם הלכו, חשבתי שאולי הנאצים לא כאלה רשעים, ובטח הרב'ה בחיידר התבלבל.



נ.ב. אין בכתוב לעיל משום הבעת דעה האם יש אפליה נגד חרדים או לא. המאמר נועד לעורר את לב המעיין בלבד ואין לסמוך עליו הלכה למעשה.



‏‏לכידה.PNG
ב"ה.



1. כל באי פורום ספרות, כמו כל סופר מתחיל, מכירים את ההילה סביב המקצוע. אתה מגיע למקום נידח בקצה הארץ, פוגש באפרוריות עוד חבורת אנשים אפרוריים כמוך, ואז אחד מהם שואל: אתה פ. לוני? מהספרים? ופתאום עיניו נוצצות כמי שנזרה עליו אבק כוכבים, מבטו מקבל אלכסון מלמטה למעלה, הוא מהנהן בראשו אוטומטית לכל היוצא מפיך, ואתה יודע ש... אוף, איבדת עוד בן אדם.

2. מתי בפעם האחרונה התארח בביתכם האינסטלטור הדגול? אולי מתקין המזגנים הידוע? סופר, כמו בעלי מקצועות אחרים, כותב לפרנסתו. הוא יוצר תכנים, התמקצע בניסוח והגשה, ואולי גם התברך בחוש מפותח מלכתחילה. ממש כמו בעלי מקצוע רבים אחרים. אגב, רובם נאלצו לעבור מסלול הרבה יותר ממקצע ומאלף מאשר זה שעבר הסופר. מהיכן מגיעה ההילה הגדולה סביב הסופרים?

3. שמא תגידו, הדבר נובע מהכבוד למילה הכתובה ולחוכמה הרבה הטמונה בטקסט הספרותי? הרשו לי לפקפק. מהילה דומה נהנים (או סובלים, בהתאמה) גם עיתונאים, שדרנים, זמרים, נגנים ותקליטנים. כל מי שנכנס להגדרה "סלב", בעברית: "ידוען", או בתרגום יפה יותר: "מאן דהוא-הא!"

4. אלא מהי הסיבה? אנשי רוח, כפי שהזכרנו בפתיח. מושג שהגיע לחצרות קודשנו מעבר לכביש. שם, אנשי הרוח הם הסופרים והשחקנים, האמנים והשדרנים. תסמונת העגלה הריקה. אבל ההעתקה הגיעה למקום הלא נכון: בבית ספרנו אנשי הרוח הם גדולי ישראל, ראשי ישיבות ואדמו"רים, רבנים ומנהיגי קהילות. ואם נלך לפי הפירוש "איש אשר רוח בו – שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד" – אז גם גבאי בית כנסת מוצלח הוא איש רוח. והסופר? הילתו אמורה להיות שקולה להילת השרברב.

מעשה בפאנל חינוכי בניר עציון. על הבמה יושבים: מנהל, מפקח, מורה, מזכיר ושרת. השאלות הראשונות נוגעות לכולם, אך בהמשך, כשעוברים לדון בסעיפים מסובכים מתוך חוזר המנכ"ל, השרת עדיין ישב על הבמה.
לא נעים, מה גם ששרת יכול להתנקם בך היטב, לכן כל שאלה מופנית קודם כל לשרת, שבתורו שמח להביע את דעתו. מהר מאוד המחזה הופך מגוחך וגרוטסקי.
אחת המסקנות: לדעת השרת ילדים בני 14 צריכים להישאר שנה נוספת בתלמוד תורה לפני שהם הולכים לישיבה. והוא צודק. יפה דעת שרתים יעודיים.


5. ומכאן לעניין סמוך: בכתיבה בענייני השקפה, דת ומדינה, מנהג והליכות – דעתו של הסופר מעניינת כקליפת שום מנוסחת היטב. מי שמך? מה שמכם ומי שמכם, סופרים דגולים? דעתו של הירקן ונהג המונית רלוונטית באותה מידה. ולהיפך: דעתו האישית של הסופר מסוכנת יותר, בהיותה מנוסחת היטב ונוטה לשכנע. אכן, אני אוהב מאוד את השורה "מומלץ על ידי רבנים ואנשי חינוך", אבל מי כמונו יודע שבמקרה הטוב הם עברו על התוכן לאחר הפרסום, והעירו כמה הערות חשובות. לא מפיהם אנו חיים, אלא מפי כתבם. אך זה מאמר מוסגר.

6. איני משלה את עצמי. מאמר אחד או עשרה כמוהו לא ישנו את ההילה הקיימת, העובדתית. היא כאן והיא תישאר כאן. נדרשתי בכל זאת בשל שתי נגזרות מהותיות-מקצועיות שנוגעות לכל אחד המבקש לעסוק בכתיבה:

א. האם הסיבה שבחרת במקצוע הזה, במודע או בתת-מודע, קשורה להילה שסביבו? אם כן, חבל. המקצוע הזה לא מפרנס במיוחד, לא מתגמל במיוחד, יש רבים טובים ממנו. כדאי לשקול שוב. בהילה חשקה נפשך? ספק אם היא תגיע, וגם אם כן זה עלול לקחת הרבה זמן.

ב. גם מי שבתוך המקצוע וההילה קורצת לו, מחפש לעתים קיצורי דרך או רותם את העגלה לפני הסוסים. למשל: רצון לפרסם כמה שיותר מהר, לפני שהכותב או החומר עברו תהליכים בסיסיים; העדפה של פרסום השם לעומת תשלום; העדפה של במה לא מתגמלת בשל זיכרון טוב מסופר בעל הילה עצומה שכתב בה; וכן עוד כדומה. חשוב לדעת להפריד את המקצוע, את מה שבאמת קיים בו, מהילה דמיונית שלא תמיד קיימת, ואף פעם לא נראית מבפנים כמו שהיא נראית מבחוץ.



*

כמובן, ניתן ואף רצוי לדון ולחלוק על כל אחד מהסעיפים. בהצלחה.

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה