קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 576
    • א
    שיתוף - לביקורת האיזון האבוד
  • אנטיפטרוסה //
    • יושבת מול המקלדת והאצבעות ממאנות לכתוב. לא רוצה לכתוב מה שיאהבו. רוצה מתוכי.

    אף אחד מסביבי לא מבין, זה בסדר שאת כל היום כאן? למה המבט שלך בוהה? איפה המילים שלך, המשפטים הבנויים לתלפיות, איפה?!

    וארוחת הצהריים מה יהא עליה, רוטנים הילדים, עצבנים, שמוליק מושך בקצה החלוק, כמעט קורע אותו. קורע לי את עור התוף בצרחות. שושי ואסתי רבות על הבובה בקולות וברקים. חיים מתקשר, נרגז: 'סדרת כבר את התיאום מס? עוד לא? כמה זמן זה עוד ידחה' הקול שלו מלא באנחה, ואין לו כוח בשבילי. מבינה אותו. גם לי לפעמים אין כוח בשבילי.

    העיניים מתרתקות שוב אל המסך. איזה אנשים אלופים. קנאת סופרים מגמדת זוחלת במורד הגב, מכווצ'ת לי את הלב לגוש פיצקי.

    איפה המילים, איפה?

    הולכת למטבח. מערבבת מוכנית כל מיני חומרים מכל מיני ארונות. הילדים באים, מסובבים אותי ועיניהם גדלות באימה: 'אמא שופכת שמה סוכר ומיץ תפוזים! עכשיו היא שמה קארי! ולימון! ועגבניה!' דיתי מלחששת, רובי מצחקק. שושי ואסתי בוכות על הרצפה, הבובה זרוקה ככלי אין חפץ בו.

    אוף שאין לי כוח בשבילכם בכלל. מנסה להתאפס, שופכת את הבלילה הדוחה שנוצרה בסיר, לא ייאמן שאני הכדור – פורח המהבהב הזה שרוקן פה את תכולת המקרר לתוך תבשיל שאי אפשר אפילו להריח. אני סובלת מהלוצינציה? – הילדים סובלים, צוחק לי קול לועג בתוכי. את אפילו לא סובלת. את מנותקת.

    חוזרת למחשב. כמו מסומם משאיפת בנזין, המסכה עם האדים הרעילים דבוקה לו לאף, והוא הורג את עצמו לאט – לאט.

    איך זה קורה לך, איך??? והכל בגלל קצת יצירתיות שאבדה לך כבשה, אלוג'ייה אלוג'ה???
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: בדוח, יהודי נוסף, פגז המנצח ועוד 22 משתמשים25 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אנטיפטרוסה
    קודם כל - להתחבר לעצמך. הייבוש מגיע לדעתי מניתוק מהביפנומה של הבנאדם. כמו שכתבתי בשורה הראשונה...
  • 840
    • ד
    שיר מַשָּׂא בַּעְרָב
  • דיונון //
    • קֹר לֵילוֹת הֲמִדְבָּר
    וְיָמָיו הַחַמִּים
    שְׁקִיעוֹת וּזְרִיחוֹת
    מַנְגִּינָה וְרוּחוֹת
    מְסַפְּרִים אֶת קוֹרוֹת הַיָּמִים

    בִּנְעוּרֵי הַפֶּרֶא,
    וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בַּשָּׁרָב
    וְהַשֶּׁמֶשׁ צָרַב
    וְהַמָּוֶת קָרַב.
    בֶּן הָאָמָה
    הִבִּיט בִּדְמָמָה
    בְּאִמּוֹ הַנּוֹטֶשֶׁת
    כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת
    לְבַל תִּרְאֶה קִצּוֹ בַּצָּמָא

    וְהָאֱלֹקִים שָׁמַע...

    לֵילוֹת הֲמִדְבָּר
    כְּיָמָיו הַחַמִּים
    וּבַגַּיא פְּעִיּוֹת
    אֵילֵי קֵידָר וּנְבָיוֹת
    מְסַלְסְלִים שִׁיר רַחֲמִים

    וּבְגָלוּת הַחֵיל,
    וַיֵּלְכוּ בְּלֹא כֹּחַ
    שָׁפוֹף וְשָׁחוֹחַ
    שְׁבִי וּמַלְקוֹחַ.
    וּבְנֵי דְּדָנִים
    מֵי זֵדוֹנִים
    וְהַכְּאֵב הַצּוֹרֵחַ
    עֵת בָּא בָּם הָרוּחַ
    בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה נִדּוֹנִים

    לְקֵל נְקָמוֹת הַדִּינִים...

    חוֹלוֹת הֲמִדְבָּר
    חוֹלוֹת אֲדֻמִּים
    אֶרֶץ הוֹי אֶרֶץ
    פָּרַץ בָּךְ הַפֶּרֶץ
    אַל תְּכַסִּי הַדָּמִים
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: AUVI, שני זאת אני :), אנטיפטרוסה ועוד 30 משתמשים33 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפצחן
    עבודת המחקר הרב משמעית הזאת אומרת הרבה על יכולותיך כסופר. כל שבוע כזאת פצצה.
  • 1K
    • כ
    שיר ירושלים של מטה
  • כנפיים //
    • עוֹדֵךְ נִצֶּבֶת גְּדוּשַׁת סִמְטָאוֹת,
    וְחַיִּים מְפַכִּים.
    עוֹדֵךְ מְפַזֶּרֶת אַלְפֵי נְגוֹהוֹת,
    וַאֲוִיר הַמַּחְכִּים.

    עוֹדֵךְ מוֹשִׁיטָה אֵלַי יָד וּמִגְדָּל,
    וְנוֹשֶׁקֶת הָרֵי הֲרָרַיִךְ,
    סִפּוּרֵי עַם בְּפִיךְ, מֵעוֹלָם לֹא חָדַלְתְּ,
    וַעֲדַיִן נוֹשֵׂאת שֶׁעָרַיִךְ

    וַהֲמוֹן בָּךְ פּוֹסֵעַ, קוֹשֵׁר לָךְ כְּתָרִים,
    עַל עַם וְאֻמָּה וְחוֹמָה
    וְעוֹדֵךְ מְשַׁקֶּרֶת, עִירִי הַיָּפָה,
    אֲהָהּ!
    עוֹדֵךְ מְרַמָּה.

    לָמָּה עוֹדֵךְ מְאַחֶזֶת עֵינַיִם,
    כְּאִלּוּ הִשְׁלַמְתְּ בִּדְמָמָה?
    כְּאִלּוּ הִסְכַּמְתְּ, הוֹ, יְרוּשָׁלַיִם,
    כְּאִלּוּ הִסְכַּמְתְּ לַשְּׁמָמָה.

    כְּאִלּוּ אֵינֵךְ מְחַכָּה עוֹד בִּכְלָל
    אֵינֵךְ מְקַוָּה לִתְקוּמָה,
    כְּאִלּוּ זֹהַר אוֹרֵךְ בֵּין עַרְבַּיִם
    הוּא לָךְ, הוֹ, עִירִי,
    נֶחָמָה!

    מְשַׂחֶקֶת בְּאוֹר וּבְצֵל בִּכְאִלּוּ
    כְּאִלּוּ שָׁכַחְתָּ כְּבָר מִי אַתְּ,
    כְּמוֹ לֹא יָדַעְתְּ עַל יָמִים בָּךְ יָגִילוּ,
    כְּמוֹ, עִיר חֻרְבָּן,
    כְּמוֹ נִכְנַעְתְּ.

    וּבְעָבְרִי בָּךְ עֲבֹר וַהֲלֹךְ וְחָזוֹר
    בֵּין דְּרָכַיִךְ, שְׁבִילֵי אֲבָנַיִךְ,
    שָׁמַעְתִּי נְהִי וְקִינָה וּמָרוֹר
    קוֹל בִּכְיֵךְ נַחֲלֵי דִּמְעוֹתַיִךְ.

    אָז יָדַעְתִּי-
    עָטַרְתְּ לָךְ טוֹטֶפֶת שֶׁל דֶּמֶה
    לִשְׁמֹר אֶת בָּנַיִךְ קָרוֹב,
    עֲדֵי יוֹם יָבוֹא וּתְהִי מִתְנַחֶמֶת,
    בִּגְאֻלָּה שֶׁל אֱמֶת וְשֶׁל טוֹב.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: עכביש, שירי נשיא, ירוק בהיר ועוד 43 משתמשים46 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דיונון
    היה מקבל מקום שני בטוח... ;) כתבתן תחליף? בס"ד אחרי שיתפרסם הדירוג נפרסם כולנו.
  • 2 2K
    • הדוויג
    שיתוף - לביקורת ירושלים של דורות
  • הדוויג //
    • מאנשי ירושלים הוא רבי אנשיל.
    מאלו שמכונים במוספי חג 'אנשי ירושלים של מעלה'. אלו שסופרים אוהבים לעטוף אותם בתיאורים חגיגיים כמו 'דמויות הוד' ו'שריד לימים עברו'. שמצלמות רודפות אחריהן להנציחם פוסעים עטופים בטלית אל צינת הבוקר.
    יושב רבי אנשיל על הקרקע הקרה, ומבכה את החורבן. בין סמטאות האבן החיה של מאה שערים, ב'שול' נושן עם טעם של הוד.
    אח, איפה ירושלים של פעם? הוא נאנח. איפה הבכיות של ברוך דער שוסטער? איפה התיקון חצות של ר' מאניש?
    מה נשאר היום מירושלים. אפילו להתאבל כבר אין מי שיתאבל.
    אוי טאטע, עד מתי! מתי ישובו בניך לביתך?

    ~~~​

    שלומי אוהב את ירושלים.
    חוץ מהתקופה ששירת בבסיס בדרום - אף פעם לא עזב את ירושלים.
    הוא אוהב את ההווי, את האוויר, את האווירה הירושלמית. כל פינה ואיש בירושלים, החל מסוחרי השוק העממיים, עבור דרך ערביי העיר העתיקה החמים, ואפילו יהודי מאה שערים הפרימיטיביים אשר ליוו את שנות ילדותו.
    איך אומר שלומי? אפילו מסיבות הלילה של ירושלים שונות מהמסיבות של תל אביב. עדינות יותר, אנושיות יותר.
    הוא מדריך קבוצות תיירים, ומנסה להטעים אותם מטעמה של נחלאות, מיופיה של המושבה הגרמנית, מקסמו של שוק מחנה יודה, מפארן של החומות.
    אבל בשנים האחרונות ירושלים תופסת כיוון שהוא לא אוהב. זה התחיל בגשר המיתרים המפלצתי, וברכבת הקלה עם הניחוח החול"י. הסלוגן האחרון של יחצ"ני העיר בכלל הסליד אותו: 'ירושלים - הכי חו"ל בארץ'.
    זה מביך אותו. מרגיש אשה מבוגרת שמנסה להיות קולית ולהתלבש כצעירה.
    יש לירושלים מספיק מה למכור, בלי שיצטרכו לשווק אותה כ'הכי חו"ל בארץ'.

    ~~​

    ענבל שונאת את ירושלים.
    תלפיות, שכונת מגוריה, קטנה עליה.
    בכל הזדמנות היא עוזבת את ירושלים הצפופה, המיושנת והישנונית, ונוסעת לתל אביב. או ליוון. שם אפשר לעשות חיים, לרקוד בקצב הדינמי והסוער של החיים הצעירים, של העיר הגדולה, של המסיבות וההופעות.
    "למה אנחנו גרים פה בכלל?" שואלת את אביה, " אני שונאת את העיר הזו. בא לי שנעבור למרכז"
    "מה? אבל זו עיר כל כך מקסימה", משתומם האב.
    "מקסימה אולי לזקנים שאוהבים מוזיאונים וחומות. לא לי".

    ~​

    ורבי אנשיל עדיין מבכה את חורבן ירושלים - - -
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: AUVI, ספריות, רחל איצקוביץ ועוד 60 משתמשים63 //
    28 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לאלה
    קטע מעולה! לא אוהבת כקוראת שמאכילים אותי בכפית, תסמכו על האינטלגנציה של הקוראים שיבינו לבד...
  • 1K
    • ע
    שיתוף - לביקורת ה' באב תש"פ
  • עטרה ד //
    • "נו, בוא כבר, עוד שניה המשטרה סוגרת פה את המקום" הלחיץ דוד בעודו מהדק את המסכה לפנים. נתן המשיך לשרך רגליים, הוא בכלל לא רוצה לבוא, מה לו ולקבר האר"י? בגלל שהוא גר בצפת הוא חייב לעלות לשם בכל ה' אב?

    אבל הוא עולה, כל שנה. כי דוד אחיו סוחב אותו. ובסוף תמיד נחמד שם, יש שם חפלות, על האש, אוכל טוב, אז הוא בא. בשביל האוכל, בשביל הכיף.

    הם יוצאים מפתח הבניין, דוד עם מסכה על הפנים, נתן עם מסכה בכיס, מתחילים לרדת את הרחוב הארוך.

    אורות כחולים מהבהבים, שוטרים תחת גזיבו כחול, ורמקול אחד שמושמע ברקע: "אזרחים נכבדים, בעקבות המצב, השנה לא תתקיים עליה לקברו של האר"י הקדוש, הכניסה אך ורק לבעלי אישור מיוחד". דוד בוהה באורות, ממצמץ, לא מוכן להאמין. מה??? מיום היוולדו הוא לא פספס את העליה לציון האר"י, לא משנה מה עבר עליו, כל שנה הוא היה פה. השנה, הוא לא הולך לוותר.

    הבעה נחושה הצטיירה על פניו, האדרנלין הציף כל תא בגופו. הוא עולה ויהי מה "נתן, יש לך עזות דקדושה?" הוא בחן את נתן, נתן היסס ואמר לאחר רגע "יאלה, קצת עקשן, בוא נכנס אחי" דוד תפח בחדווה על גבו של נתן, ושניהם החלו פוסעים לכיוון הכניסה הראשית למתחם בית העלמין, מתעלמים במופגן מכל הבלאגן.

    "חבר'ה! מה ענינים?" שוטר חתום זקן עצר אותם, נתן גיחך "מעולה אחי, אפשר לעבור?" השוטר הרים גבה ואמר בתמיהה "אתם לא רואים מה קורה סביבכם? אין עליה היום. תבואו מחר" הוא היטיב את כובע השמש הכחול שלו, ושילב את ידיו "נו, הביתה בחורים" דוד החל מגרד בראשו "תקשיב, שוטר נכבד, אני חייב לעלות פה לקבר היום, אין שנה שפספסתי, תעשה טובה, פתח לי ואף אחד לא יידע" השוטר צחקק ביובש "חהה! כל אחד מגיע לפה עם כזו הצעה ובטוח שהוא קולומבוס, יאלה רדו, לפני שזה יתחיל להיות לא נעים" השניים הסבו גבם, מתחילים לרדת חזרה את הרחוב.

    דוד ניגב את הזיעה מעל לפניו, הסב את ראשו ולאחר שווידא כי אף שוטר חרש לא ניצב מאחוריהם אמר כממתיק סוד "תשמע, אני בא מלמטה"

    "מלמטה! פחחח תשבור את כל הגוף, אתה, לא נורמלי! זה הר!"

    " פסדר, תזמין את יואל מההצלה עכשיו, לכל מקרה שלא יבוא, אני עולה. לא מוכן שיקרה מה שקרה בל"ג בעומר. אתה בא איתי?"

    נתן שיחק במסכה, מוציא ממנה לכלוכים בלתי נראים, והמהם "אני בא".

    הם עלו במשך שעה, נדקרים מקוצים, מעלים ענני אבק, לוגמים מידי פעם מים מבקבוקו של דוד, ומנשקים מצבות שניצבו על הדרך.

    והנה היא, המצבה הכחולה.

    האזור היה ריק יחסית, עשרים איש, כל אחד הרגיש שליח ציבור, ורעש מילמולים המה באויר. אברך אחד עם עיניים בוערות ופאות רטובות קרא בקול את התיקון הכללי, ועוד אחד חילק מים למתפללים.

    דוד פסע באיטיות, עיניו מממוקדות במצבה, ושפתיו רוחשות תפילה, בחוסר אימון הוא משש את המצבה, נושק לה פעם ופעמיים והחל לומר פרקי תהילים בנעימה, נסחף אחר המזמורים מלאי הקדושה.

    "דוד, אתה..." נתן תפח על גבו, מחזיר אותו באחת למציאות "יש פה אחד שאומר שמי שטובל במקווה האר"י לא ימות בלי תשובה, אני טובל שניה וחוזר, סבבה?"

    דוד הביט בו מופתע, בוחן את זוויות עיניו של נתן, הרטובות, הרכות "אני גם יבוא" הוא לאט, "ואתה נתן, כבר לא תמות בלי תשובה..."

    נתן השפיל את עיניו "זה תיכף יעבור, הרגע הזה, ואני יחזור למי שאני. טבילה אחת לפה או לשם לא תשנה" הוא הסב את גבו, והחל פונה לכיוון השביל.

    דוד מיהר בעקבותיו, משיג אך בקושי את פסיעותיו הגדולות של נתן.הוא תפס את ידו, נשק לה ואמר "זה ישנה, נתן. אני יעיד".
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: סערצע, קפיץ, שירבירשירי ועוד 31 משתמשים34 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    7
    7שבע7
    צודקת, בסופו-של-דבר...
  • 498
    • L
    שיתוף - לביקורת שמאל החיים
  • LIKEBOOK1313 //
    • הוא תינוק. כזה שאף את צעדיו הראשונים טרם החל, ברכיו מדדות בקושי אל הטרקלין, אך טועה בדרכו ומשתחל בשגגה אל הפרוזדור. עבורו הפרוזדור חסר סוף, נראה נטול כל אור בקצהו. הוא מתעייף. עפעפיו נעצמים, עצמותיו משתפשפות ופרקי ידיו כבר האדימו מזמן. את בגדיו הותיר אי שם הרחק, בשבילו אל הטרקלין המואר.

    למה תשאלו?!

    כה פשוט וברור. הוא שמע ששם, באורות המלוכה, הכל קליל, העול לקוח ממונחי הלקסיקון. אינו כפות אף לשאת מנעליו. את בגדיו מורשה הוא להשליך לבור, הרי אין בהם צורך כלל. החופשיות היא משנת האם, ראשית האב.

    המהמורות דואבות לו, עורו מגולה. החושך הופך עמוק וסמיך, אך לא חושב הוא אף לרגע על טעותו הגורלית. אינו נבר לחודו של עניין, לשפיץ הקונפליקט. הרי קולע היישר לטעות גורלית.

    הדרך אינה הנכונה בתכלית.

    הוא ממשיך וממשיך, גופו מוכתם משלישו עד הפסגה. נשמתו מתייסרת, היא רוצה לשוב לייסודה. היא משוועת לתחושה הענוגה שאפפה אותה איי פעם, כורעת לעפר שאז עוד ערב לה. לופתת אותו בעבותות של תחינה, תחזור אחורה, אתה שוגה בהרהוריך.

    אולם הוא אינו שועה לתחנוניה, מאמין עודו לאנשי האדמה. האור עוד יודלק, הוא לוחש, קולו מחוספס בסדקיה של חומת המגן.

    כבר אינו מאמין, יודע שטעה. אך את הדרך הארוכה שעבר – אינו חפץ לשוב ברברס. נזכר בקשיים, מצטמרר בבהלה.

    את חיי פספסתי, הוא מרכין ראשו אל מול הנשמה, אני יודע.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: קופי 100, פררו רושה, עטרה ד ועוד 9 משתמשים12 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    L
    LIKEBOOK1313
    לגיטימי בהחלט:(
  • 343
    • 7
    שיתוף - לביקורת מזמור פד בתהלים
  • 7שבע7 //
    • הציפור הקטנה עופפה כשזרד בפיה, רפרפה בכנפיה נמרצות, ונחתה על ראש העץ. הוא הביט בה, לבו כמיהה, ולפלא היה בעיניו איך תוך כדי עבודה היא מצליחה גם לשיר.

    הציפור המשיכה לבנות את ביתה, להביא את אפרוחיה לשם, והוא נסוג משם, כולו הרהורים, עדיין מלא כמיהה.

    נפשו כלתה. בהשתוקקות אין-קץ, בנבילה מתמדת. גם הוא רוצה בית. רוצה קן. ורוצה גם שיר. לא סתם לוי הוא – השירה בדמו. האם זה מה שמרתיע את הבחורות שהוא פוגש?

    המסילות נחרצו בלבו. דמעות אין לו, הוא גבר – רגשן, אבל גבר – אבל גם עוז אין לו. אולי חסרונו זה שמרתיע אותן.

    ירד אל העמק, העמק הבודד, המוצל, המתנועע חרישית ברוח, הבוכה בשבילו. הוא בטוח שהמעיין הקטן המפכה שם נוצר מהדמעות שמעולם לא בכה.

    הביט על העצים הגבוהים, על פיסות השמים שנחשפו בין צמרותיהם, החליט שוב לנסות להתפלל.

    ה' אלוקים צבאות, שמעה תפילתי, האזינה אלוקי יעקב.

    אולי יבוא יום והוא יכתוב על זה שיר.

    השמש הציצה מבין העצים, מחממת וקופחת למרות-הכול. אולי בגלל העדפתו לטבע הן נרתעות. אולי בגלל זה אין לו בית.

    אין לו בית.

    השכינה הציצה אליו בעד לקרני השמש, תבעה את עלבונה.

    נפשו כלתה, התביישה, ושוב השתוקקה. לחצרות ה'. למשכנותיו. לביתו הנאדר.

    מה לך בוכה – או מה לך עוצר את הבכי, דיבר אל לבו. מבכה על אובדנו של ביתך הפרטי שמעולם לא היה קיים – בעוד ביתו של ה' אבד באמת. אבוד באמת, כבר שנים רבות. ובגלל שכמותך, העסוקים בביתם ובפרטיותם, לא מנסים לתקן את עצמם ואת עולמם – הוא לא נבנה.

    הציפור הגיעה גם לפה, אל העמק. שוב החלה לבנות את ביתה. מצרפת זרד לזמר וזלזל לשיר מיוחל.

    הוא נעמד, חשב על חצרות ה' ועל אוהלי הרשע שהיה בהם עד כה, והצטרף לשיר הזמר המייחל שלה.

    לא סתם הוא לוי.
    • תודה
    Reactions: אפרת תהל, שני זאת אני :), L_M ועוד 11 משתמשים14 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    7
    7שבע7
    הסברת אותי מצוין.
  • 767
    • ה
    שיתוף - לביקורת סולם מן שאול
  • האגריד -בוצי פוליקמן //
    • ואוו, כבר שנה שלא כתבתי.
    כמה שזה לא יאומן.
    אז הנה משהו שצץ לו היום בעקבות ביקור של אתמול במקום המדובר.

    - לאן?!

    מה לאן?! לקבר רחל.

    - גם כן קבר רחל - התיז ר' שמשון בחוזקה אי אלו שאריות אוויר אומללות שעוד שמא ואולי נותרו שכוחות במעמקי בטנו הכרסתנית, בסיומה של דקה נוספת ומיותרת למדי ששוב עברה עליו בוויכוח עקר מול בנו. וויכוח עקר שבדיוק כמו כל קודמיו בוודאי שאל יניב פירות, והיה ויניב, יהיו אלו זרעי פורענות. והוא יודע את זה. 'מול בנו' כבר נאמר, ולא 'עם בנו'. וגם את זה הוא יודע.

    אז הפעם זה קבר רחל ולא שהוא מאמין. אך בשונה מאמא, היום גם הוא כבר מודה שמשיחה בטלה עם הנער כבר לא יובן היכן היה, או מה עשה. וגרוע מכך, במה נפל ואיך יוכל הוא, ר' שמשון, להושיט את היד לעזרה.

    כל מה שנותר בידו זה רק להתפלל. להתפלל ולקוות שזו רק תקופה שתעבור, שזה בור עם תחתית, שלא יהיו נחשים ועקרבים ושבסוף יוצב שם גם סולם לעלות בעזרתו.

    אבל ללב של אבא אין סיכוי להירגע ולהירדם כשהבן זרוק לו במרחקים. רגש של אמא לא יאפשר לה מנוחה בעוד מי יודע היכן הוא מסתובב, עם מי ומתי. ושוב הוא תופס את עצמו בפעם המי יודע כמה עובר על הוראת יועץ חינוכי מזדמן או ה'מייבין' בנפש האדם התורן, ועושה את צעדיו לעבר רכבו של החברותא, נוטל את המפתח מן המקום הקבוע על משקוף דלת המחסן, מתניע בדממה ויוצא להמתין בחנייה הצופה על פני היציאה מן השכונה.

    ושוב, כבפעמים הקודמות הוא יבחין בו מופיע עם אותם החברים, וילווה את צעדיהם מרחוק, וייסע בעקבותיהם, וינחש בהצלחה או שלא היכן הם ירדו הפעם מן האוטובוס, מן הטרמפ, מן הרכבת הקלה, או אפילו מן האופנוע הרועש שהשיגו באחת הפעמים מאיי-מי מהיי-כן. פעמים שצלחה בידו הדרך, פעמים שנותר עייף ומתוסכל בצידי כביש עזוב לאחר ששוב איבד את עקבותיהם.

    אך גם כשלבו צווח בקרבו באותו הפעם בה הבחינו עיניו בשלט הנאון המהבהב תחתיו נעלם בנו ללילה של בילוי פרוע - הוא לא נכנס לתמונה. נלחם בידיו שכמעט וסובבו את ההגה בכח לאותו הכיוון. נאבק ברגליו שהיו אך כפסע מלרוץ פנימה, לתפוס את בנו בציצת ראשו, לנענע אותו בחוזקה ולהעיר אותו מן החלום המפחיד הזה בו הם מצויים. אך ההיגיון גבר עליו בסוף והוא הבין שחוץ מלנתק את הקשר ביניהם לגמרי מעשה כזה לא יפעל מאומה.

    וכעת הם כבר הגיעו עד לפאתי טבריה ואם הוא זוכר נכון אז אכן ישנה עיר ערבית בשם 'בית לחם הגלילית', אך לא, הוא לא מכיר שם שום קבר, בוודאי שלא איזו שהיא 'אמא'. יותר עושה לו רושם שהלילה הבא הולך להיות על גדות הכינרת במסיבה פרועה ורעשנית.

    עיניו כמעט ונעצמות מעייפות, אצבעותיו מתופפות על ההגה בעצבנות. עד עכשיו זה עוד היה קל. הרכב הצהוב כפול האגזוז ובעל שיפורי המנוע המוגזמים שהם נסעו בו, בלט למרחוק. אבל כעת ברגע הוא מאבד אותם. רמזור אחד מהיר מידיי, סמטה אחת חשוכה מידיי, הולך רגל פזיז מידיי, ואיפה הוא ואיפה הם.

    ואיפה הם באמת? רגע אחד לפני כן הרכב עוד האט בצמוד יציאה מן הכביש לשביל בשטח, וכעת האופק כבר ריק. זה לא יהיה חכם מצידו להיכנס לשם עכשיו, ברגע הם יעלו עליו. אגרופו חבט בהגה בעצבנות, עוד נסיעה מתסכלת וחסרת מטרה. כמעט בלי להיות מודע למעשיו הוא נתן גז והחל לנוע במהירות בסמטאות החשוכות, נכנס ויוצא, נוסע כמשוגע, ללא כיוון, יעד או מטרה, מסתובב במעגלים.

    בפעם השלישית שעבר על יד מקבץ הפרוג'קטורים וחלקי המבנים, הוא עצר את הרכב. וגם את העיניים. נשימות עמוקות. מרגיש שהוא צריך לעשות חושבים לגבי כל הנסיעות המטורללות הללו.

    כמעט שנרדם, אך הצמא החל להציק לו והוא נכנס פנימה. שער ברזל מעט חלוד, חצר פנימית גדולה ומקורה, כמה חדרי צד ועוד אחד שניים גדולים, ברז מים והכוונה לשירותי גברים. כוס, הוא צריך כוס חד פעמית ועדיף נקייה. לך תדע איזו מוטציה מתפתחת שם בימי קורונה. בכניסה לחדר הימני הוא נעצר על עומדו כהלום רעם. מצבת שיש ארוכה וגוף מוכר עד כאב מתרפק עליה.

    עיניו מטפסות כלפי מעלה. אותיות שחורות בפונט קדום על שיש אפור: קבר רחל אשת רבי עקיבא!
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: AUVI, הפצחן, פיקאסה ועוד 43 משתמשים46 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אנטיפטרוסה
    מהמם. איפה האישה בכל הסיפור של הנסיעות המטורללות בלילה? זה לא אמור להפריע לה קצת?
  • 3 4 5 8K
    • 7
    עזרה שמות "לא חרדיים" לגיבורי הסיפור
  • 7שבע7 //
    • שלום לכולם,
    אשמח להתייעץ עם חברי הפורום הנכבד בנוגע להתלבטות שעלתה לי.
    אקדים, למי שלא שם לב לכך מרמזים ששלחתי בעבר, שאני משתייכת לציבור הדתי-לאומי-תורני. כלומר, חובשי כיפה סרוגה (גדולה!) ומטפחות, אך בגישה לחיים בנושאי לימודים, לבוש וכדומה שדומה לציבור החרדי (אם אפשר להכליל אותו כציבור אחד).
    גם הספרים שאנו קוראים חרדים ברובם, ואני שואפת לסגנון הזה (מהבחינה התורנית) בכתיבה שלי.
    לפני חצי שנה כתבתי ספר שמיועד לבנות מצווה. הספר, בעיניי, תורני מאוד ומתאים, כך נדמה לי, גם לציבור החרדי.
    אלא מה - לגיבורת הסיפור קוראים אמונה. שם שמאוד מקובל בציבור שלנו, אבל פחות מצוי בסיפור החרדי.
    האם עובדה זו (ושמות אחרים בסגנון המופיעים בסיפור) עלולה להרחיק את הציבור החרדי?
    האם בכלל יש סיכוי שהורה חרדי יסכים לילדיו לקרוא ספר שנכתב לא בידי מישהו מ"אנ"ש"?
    מודה לכם מראש על כל תגובה שתהיה...
    • תודה
    Reactions: פילפלית, Anastesia, אמא ועוד.. ועוד 44 משתמשים47 //
    81 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    E
    efrat1
    אמר להם כשם שקיבלתי שכר על הדרישה - כך אני מקבל שכר על הפרישה!
  • 2 1K
    • מנוחה כהן
    שיתוף - לביקורת עתידה ירושלים..
  • מנוחה כהן //
    • כתבתי לתחרות-
    יש בשיר 15 שמות של ירושלים.
    מי מוצא? :)
    אשמח לביקורת.
    קרדיט להעברות- מנוחה כהן

    יְרוּשָׁלַיִם הָרִים סְבִיבָהּ
    כְּאֶרֶז מֻקָּף לֶהָבָה
    דְּלָתֶיהָ נְחֹשֶׁת
    כְּפוּפָה בְּבֹשֶׁת
    כִּסֵּא לְמַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם.

    יְרוּשָׁלַיִם גַּנִּים הִצְמִיחָה
    כְּחוֹמַת מְצוּדָה הִצְרִיחָה
    אֲבָנֶיהָ יַעֲמִיס
    קוֹל בְּכִי יָמִיס
    בֵּית תְּפִלָּה לְכָל הָעַמִּים.

    יְרוּשָׁלַיִם נַחֲלַת מוֹרִיָּה
    כַּאֲבוּקַת מֵפִיץ אוֹר-יָהּ
    קוֹל שָׁאַג אַדְמוֹן
    מְנוּחָתוֹ בָּאַרְמוֹן
    הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו וְנָרוּצָה.

    תודה לsimcha@ על הניקוד
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הפצחן, בעריש, אשר שרבר ועוד 38 משתמשים41 //
    21 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קופי 100
    מקסים!
  • 1K
    • י
    שיתוף - לביקורת כך חולפת לה תהילת עולם.
  • יאן //
    • סתם בא לי לכתוב סיפור קצת מסתורי וזה מה שיצא.
    כמובן שאין שום קשר בין ההנהלה דהיום להנהלה מהסיפור. וגם לפסל חתכו את האף שלא יהיה לך פסל.
    קריאה מהנה.

    -------

    בוא, גיליתי משהו מטורף! מדהים!
    נו מה?
    כבר תראה בעצמך. אתה חייב לבוא.

    @כסיף נשרך אחרי @מדובב בחוסר חשק. מה הפעם? עוד איזה אבן שטותית. מדובב הזה חי בעולם הדמיון. בטוח שכל פיסת חרס שמתגלגלת על הכביש הארוך ליישוב שלהם היא פיסת הסטוריה.
    נקווה שיגמר מהר. יש לו רעיון לסיפור אדיר לקהילה ומדובב מבזבז לו את הזמן.

    נו מה יש כאן? זה הספריה שלנו. שנינו נמצאים כל יום ומכירים כל פינה.
    מדובב לא ענה. הוא המשיך ללכת אל עבר הקומות התחתונות. האויר נעשה דחוס וככל שהתקדמו החשיך יותר ויותר.
    דלת עץ גדולת מימדים נצבה לפניהם.
    כסיף היה מופתע. איך לא ידעתי על המקום הזה?
    כי אתה נכנס רק למחלקה 2020, זה למה, ענה מדובב.

    תיכנס, אל תפחד. אני כבר נכנסתי אבל פחדתי להתקדם לבד.

    אחרי הדלת התמשך לו מסדרון ארוך וחשוך וסופו לא נראה. הם הדליקו לפיד.
    עוד מעט נגיע, לחשש מדובב.

    וואו! מה זה זה!
    אולם ענק, מרוצף בפסיפס יפהפה נגלה לעיניהם. דרך חלונות צרפתיים הבליחו קרני שמש קלושות. דמויות ענק שגובהם שלושה מטרים נצבו לאורך הקירות, מפוסלות ביד אמן.
    הם נגשו אל הדמות הראשונה. היא שידרה עוצמה וביטחון גם כעת, כשהיתה רק אבן מסותתת. הם חשו כחגבים לידה.
    השם היה רשום על לוח מוזהב אולם השנים עשו בו את שלהם.
    @ג-י-ד-ר-ו-ן קרא כסיף במאמץ. פעל בין השנים 2016- 2018. 58 פוסטים. 749 תגובות. 136 לייקים.
    באמת? זה גידרון האגדי?
    לצד הפסל הופיעו שורות שורות בכתב עתיק. מדובב נשף מעליהם את האבק. קרא, ציווה.
    וואו, איזו כתיבה מדהימה. תותח על היה הגידרון הזה.
    מדובב משך אותו הלאה, אל דמות נפילים שנראתה רוכבת על סוס שיש לבן.
    @הנסיך הפרסי, פיענח מדובב.
    פעל בין השנים 2014-2019. 198 פוסטים. 2635 תגובות. 66 לייקים.
    כסיף התרחק כדי לצפות בענק הדומם בפרספקטיבה מתאימה. אכן, זה היה הנסיך הפרסי האדיר. לצידו הופיעו חקוקים בסלע כל הפוסטים שהעלה.
    עטלף טועה ריחף ביניהם והם נרתעו בסלידה.
    תראה, גדולי הפורום עומדים כאן ללא ניע. בקושי אנשים נכנסים. חבל על כל השורות שטרחו לכתוב.
    מדובב הנהן בראשו.
    אתה יודע, אמר כסיף, אם הם היו ממשיכים לכתוב איתנו בפורום, אני בטוח שכל הפורום היה נראה בכמה רמות יותר, לא? אני לא אומר, גם היום יש כאלה שכותבים טוב, למשל @באנדיט. ו     @יהלום. וגם אתה לא רע. אבל תחשוב, אם הם היו פעילים היום, לא נראה לך שהיינו זוכים לקרוא דברים ברמה אחרת? אתה יודע, קראתי פעם משהו שכתב @חציל מטוגן. אוי, הוא ידע לכתוב, שאין דברים כאלה היום. אין. במקום זה אנחנו צריכים לקרוא את השטויות של דג מלוח. ושל ימים טובים. חחח.
    מדובב השיב לו במבט מוזר.

    הם הגיעו לאולם שבו עמדו ללא סדר פסלים רבים, גדולים וקטנים, ולכולם שלשלאות ברגליהם.
    מה זה פה? הצטמרר כסיף.
    אה, זה אולם החסומים. פעם, כשהיה ניק שכתב משהו לא מתאים, הוא פשוט נחסם.
    - מה ו...
    שום ו...
    הוא נחסם. החסומים המשיכו להסתובב בין כולם עוד קצת, עד שהבינו שהם לא יוכלו להעלות פוסטים חדשים, רק ללייק לאחרים. אז הם פשוט באו לפה.
    אבל תראה, הזדעק כסיף, יש כאן את @פרופסור!
    ו @שקשוקה! גם הם חסומים?
    כן, השפיל מדובב את ראשו. זה יכל לקרות לכל אחד.

    וואו, תראה אותו! הצביע כסיף על פסל גדול מידות. @חציל מטוגן! הוא כאן! מה הוא עושה כאן?
    מדובב התקרב ונעמד.
    חציל מטוגן. הוא החל לרעוד.
    כסיף צפה בו בדאגה.
    הלו? הכל בסדר?
    מדובב לא ענה.
    כסיף התקרב עוד וניקה את האבק.
    חציל מטוגן, סיפרה לו הכתובת. פעל בין השנים 2013-2019. פוסטים 1,258. תגובות 4278. לייקים 34.

    משהו לא הסתדר לו פתאום.
    תגיד, אתה הכרת את חציל מטוגן?
    - אם אני הכרתי? הכרתי מצוין. מקרוב. יותר מידי.
    מה אתה מתכוון?
    - שום דבר. אם לא הבנת, לא משנה.
    ההבנה הכתה בכסיף.
    זה אתה! אתה חציל מטוגן! אתה היית חציל מטוגן!
    מדובב היה חיוור.
    כן. זה אני, אמר לבסוף. יום אחד נחסמתי, ומאז אני מדובב.
    כסיף שתק ועיכל את הדברים.
    רגע, והנסיך הפרסי, גם הוא איתנו?
    - כן, זה חומוס.
    וגידרון?
    דג מלוח.
    והשרברב?
    ימים טובים.

    אבל, למה הם עשו את זה? הם נחסמו?
    לא. לאו דווקא. אולי שמת לב, אבל דווקא לכותבים האגדיים יש מאוד מעט לייקים.
    נכון! שמתי לב.
    אז אתה מבין, הנמיך מדובב את קולו, בגלל שהם כבר לא מבקרים הרבה, ההנהלה גונבת להם את הלייקים.
    כסיף קפץ. מה? גונבת להם לייקים? אבל זה שלהם?!
    - אתה מבין, זו אחת הסיבות.
    אבל, מה ההנהלה עושה עם כל הלייקים האלה?
    אל תשאל, אומרים שיש מנהל אחד שמוכר את זה בשוק השחור לדג מלוח וכאלה. אולי. היום אי אפשר לסמוך על אף אחד.

    תיאוריית כותבי העל התנפצה במוחו של כסיף ברעש אדיר. ליבו לא עמד במעמסה. הוא צנח ארצה, מת.

    מדובב לא נשא את גופתו החוצה. המנהלים כבר יטפלו בזה, ידע.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אבן דרך, פיקאסה, violin ועוד 69 משתמשים72 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ו
    וי שלוק
    לא יכולתי להתאפק. אחד מהווידויים של האנשי שם מן קדמא דנא, ותיאור חי של הפינוי - פינוי. חובה...
  • 994
    • S
    שיתוף - לביקורת לוליק בני, אַיֶכָּה?!
  • stars //
    • "אתה לא מבין" שב חצק'ל ואמר, ואני הנהנתי בראשי.

    "מה אתה מהנהן?" נהם ברוגז.

    "אני מבין שאני לא מבין" לחשתי.

    "לא! גם את זה אתה לא מבין!", השיב לעומתי מי שזרועו קועקעה במספר כחול צורב.



    'חצק׳ל' קראו לו, 'חצק׳ל ניצול השואה'. אבי נהג לבקרו מדי שבוע, ופעמים רבות לקח אותי איתו, ״כדי שתבין כמה אתה לא מבין״ הסביר לי, מה שלא השביע את רצונו של חצק׳ל.

    במשך השנים השתדלתי לבקר את חצק'ל הגלמוד והערירי מדי שבוע, ולעתים אף הייתי מביא את ילדי, "כדי שתבינו כמה אתם לא מבינים".

    לפעמים היה מספר אי אלו סיפורים אודות שייע המלמד וזושא השוחט מהעיירה הקסומה ששכנה לא הרחק מלודז', אבל בדרך כלל הייתה זו פגישה שתקנית, שדי היה להביט במהלכה קצרות על הזרוע המקועקעת "כדי שנבין כמה אנחנו לא מבינים".


    אבל יום אחד פצה חצק'ל את פיו, והשריש בי את ההבנה שאני לא מבין כמה אני לא מבין.

    ״תינוק קטן היה לי בגטו לודז' הבוער״ שח לי ברגע של גילוי לב, ״לוּלִיק המתוק שלא זכה להכיר את אמו שנפחה את נשמתה ברעב מול עיניי שעה קצרה לאחר שנולד.

    "כל בני משפחתי כבר נרצחו ועתה גם אשתי עזבה את העולם האכזר לטובת עולם שכולו טוב, וכך נותרנו לבד בעולם. לוליק ואני - אני ולוליק. שנינו ביחד ושנינו לבד.

    "נשאתי אותו עמי במסירות נפש בקרון הבהמות בו הוּבַלנו ל'חֶלְמְנוֹ', כשאני מסתיר אותו בתרמיל בד מרופט, מתחנן בפנים חתומות ודמעות לב רותחות שישתתק בכיו השקט והמיוסר של עולל יתום ואומלל בן שנה, שנולד חסר אונים לחיי שאוֹל.

    "בניסים גלויים, במקום לחלמנו התגלגלנו לבארוק מספר 12 בבירקנאו, שם הסתרתי אותו בבור שכרינו יחד – יצחק שכני לדרגש ואני – באישון ליל, תחת אפם של הקלגסים הארורים.

    "מפִּתִּי חסכתי למענו, את המרק הבּוֹצִי והדלוח שמרתי עבורו ואת מעט מימי הביבים שקיבלתי הבאתי ללוליק. ומעל הכל שמתי נפשי בכפי לאגור עבורו את מעדן המחנה – קליפות תפוחי אדמה שהצלחתי לגנוב מהמטבח, שלפחות "ממתק" אחד יהיה לו בילדותו שנעשקה ממנו באכזריות.

    "במשך כל שנות הזעם אפפה אותי החרדה האיומה שמא יתגלה, ואו אז אחת דין שנינו להישרף בכבשן. אולם לבסוף, בתום שנות נצח בהם חוויתי את הגיהינום הנורא ביותר עלי אדמות ולוליק לא הכיר כלום מלבדו, פרצו לצריף כמה אסירים וקראו באושר 'הרוסים באים לשחרר את המחנה!'

    "חלק האמינו וחלק בשום אופן לא. אני הייתי מסופק, אבל למען לוליק הבנתי שאני חייב להאמין. 'זהו לוליק, המלחמה מסתיימת!' בישרתי לו באושר, 'לא עוד רעב, לא עוד מכות ולא עוד פחד!'

    "אבל לוליק הביט בי, לא מבין.

    "'לוליק, תסתכל סביבך' ניסיתי להסביר לו, 'אתה רואה איך כולם סובלים, גוועים מרעב ומתים בצמא, לכולנו חבלות מזעזעות בכל חלקי הגוף אשר חטפנו ממגלבי המרצחים הארורים, ואין כאן מי שלא נרצחו רוב בני משפחתו אם לא כולם. אתה זוכר איך סיפרתי לך שכל זה לא היה פעם? עכשיו זה יגמר. לא עוד! נוכל לחיות בשקט ובשלווה, בחופשיות ובנחת, משוחררים משעבוד ומותרים מעול, ומעל הכל – נוכל לאכול בלי גבול אוכל טעים, בריא ומזין!' תיארתי בעיניים קורנות לילד שהיה כל עולמי.

    ולוליק תלה בי עיניים גדולות ורכות. "'אבל אבא' שאל בתקווה תמימה של יליד גטו בוער, 'קליפות תפוחי אדמה עדיין תביא לי?'

    "כל כך רציתי לתת לו תפוחי אדמה אמיתיים, לא רק קליפות עבשות. להגיש לפניו ככר לחם שלימה וטרייה המיועדת אך ורק עבורו. וכמובן להאכיל אותו בבשר ודגים ושאר ממתקים שנבצרו מפיו הקטן והטהור לטעום.

    "אבל אז" שפתותיו של חצק'ל רטטו והוא המשיך בקול רועד "רגע לפני השחרור, ראה אותנו חייל נאצי נמלט ובחיוך שטני ירה בו למוות, בלוליק בני היחיד ואהוב" סיים וגעה בבכי מר של אב שכּוּל שפצעיו לא יגלידו לעולם.
    לוליק בני, אַיֶכָּה?!
    • תודה
    • עצוב
    • וואו!
    Reactions: Bestimedia, שריתאליז, L_M ועוד 28 משתמשים31 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    stars
    צורף קובץ
  • 2 2K
    • כ
    שיתוף - לביקורת איזה סיפור זה
  • כנפיים //
    • אִמָּא, תַּגִּידִי, הָעוֹלָם הוּא סִפּוּר?
    מָה קוֹרֶה בּוֹ, אֲנִי רוֹצָה לָדַעַת.
    הוּא נִדְמֶה לִי הַרְפַּתְקָה קָשָׁה לְתֵאוּר,
    וַאֲנִי בָּהּ כִּמְעַט וְנוֹגַעַת.

    אִמָּא, הָעוֹלָם הוּא מִין סֵפֶר מְיֻחָד,
    עִם מְקוֹמוֹת, יְלָדִים, אֲנָשִׁים?
    דְּבָרִים וְדִבּוּרִים שֶׁמְּבִינִים קְצָת לְבַד
    וְגַם חֲלָקִים שֶׁמַּרְגִּישִׁים?

    אִמָּא, הָעוֹלָם, הוּא כְּמוֹ סֵפֶר עָבֶה,
    שֶׁהַיָּמִים שֶׁלּוֹ דַּפִּים מִתְהַפְּכִים?
    בֶּטַח כָּל הָאֶתְמוֹלִים כְּבָר כְּתוּבִים וְ-
    הַמָּחָר וּמָחֳרָתַיִם מְחַכִּים.

    אִמָּא, הַשֵּׁם, זֶה הַסִּפּוּר שֶׁלּוֹ?
    וְהוּא כָּתַב אוֹתוֹ כְּבָר כָּךְ מִבְּרֵאשִׁית?
    וּמָתַי הִתְחִיל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ?
    עַל הַסִּפּוּר הַזֶּה, רַק הַשֵּׁם מַחֲלִיט?


    וּכְשֶׁהָשֵׁם קוֹרֵא כָּל יוֹם, אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה,
    אִמָּא, הוּא אוֹהֵב תַּ'גִּבּוֹרִים?
    הַשֵּׁם שָׂמֵחַ שֶׁעָשָׂה לָנוּ סִפּוּר כָּזֶה?
    וְהוּא סִפֵּר אֶת הַהֶמְשֵׁךְ לַמְבֻגָּרִים?
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: שירי נשיא, פינגווין, חני גרינשטיין ועוד 81 משתמשים84 //
    23 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפצחן
    החרוזים מעולים. הכתיבה יותר. מופלא.
  • 6K
    • Natan Galant
    ביקורת ספרות בעבור צלחת צ'ולנט | נחמן גרשונוביץ - ביקורת!
  • Natan Galant //
    • (הספר נקרא וכן הביקורת נכתבה טרם שלושת השבועות)

    טרם נתחיל, רק הבהרה. פרנצ׳עס הן טריבונות בעברית. בלע״ז.
    טריבונות הן פרנצ׳עס, פרנצ'עס הן טריבונות. טריבונות הן פרנצ'עס.
    ועכשיו אפשר לדבר.

    רגע, רק סיפור:
    מכירים את העז שבחדר? פתגם יהודי עתיק ומוכר, כזה שאין טעם לחזור עליו שנית. אבל אם אתם כל כך מתעקשים... ובכן. כך זה הולך:
    מעשה ברבי אביון במיוחד שנסע לרבו. ורבי הכוונה מלמד דרדקי, לא רבי של חסידים. (רבו כן היה רבי של חסידים, כמובן).
    אותו אביון נכנס אליו, ותרעומת בפיו: רבי, הצילו. ביתי קטן, ילדיי רבים, אני חש חנק. אפילו העז שלי בלי מצב רוח, משועממת לבד בדיר שלה.
    חשב הרב דקות ארוכות, ופסק: הכנס את העז פנימה, שתגור איתכם. לאחר שבועיים הוצא אותה חזרה אל הדיר.
    כעבור שבועיים הגיע מלמד הדרדקי אל רבו, קורן: רבי, בשבוע האחרון הכל נהיה טוב. פתאום הבית לא מרגיש כה קטן...

    ולמה המשל הזה? איך הוא קשור לביקורת על הספר?
    זהו, שהוא לא קשור. בכלל. מצד שני, אתם יכולים להסתכל עליו כמו מכסה לסיר. לא קשור ולא-לא קשור. סתם אלמנט שנמצא שם.

    וכעת, לספר שלנו; נשוא הביקורת: בעבור צלחת צולנ׳ט.

    הספר המדובר הינו קרוב לוודאי היצירה העסיסית והבוגרת ביותר של נחמן גרשונוביץ עד כה.
    ואל יהי הדבר קל בעיניכם. מדובר באדם מוכשר שכתב עשרות ספרים, חלקן במהירות הזויה לחלוטין. כולם עסיסים, טעונים, רחבי יריעה ואופקים.

    נחמן גרשונוביץ החל את דרכו הספרותית בגיל 16 בערך, אולי עוד קודם, והוציא לאור ספר בשם ״השליח מנבצ׳יק״.
    אני זוכר היטב את השם. הייתי אז ילד קטן עף אף דולף, ואחד מחבריי סיפר לכולנו שיש תור של ילדים בספריה. רשימה ארוכה. כולם ילדים המחכים לקבל את הספר המרתק והמיוחד ״השליח מנובהרדוק״.
    משהו לא הסתדר לי, מודה. נובהרדוק? שליח? שיהיה. אבל תור ארוך של ילדים? לקרוא ספר עם שם כזה?
    עד שתורי שלי להיפגש עם הספר הגיע. והתברר שהספר הוא לא ממש נובהרדוקאי... משהו אחר לגמרי.
    פרוע, תוסס, אלים, מוטרף לחלוטין, עם קצב בלתי אפשרי ותיאורים ממוקדים ובהירים של רובוטים, משאית ענק, פרקל גרמני אחד, יריות, בלוני גז בוערים, ספוילר אלומניום, ועוד כהנה וכהנה.

    והשנים חלפו, ונחמן המשיך לכתוב עוד יצירות, ועוד סדרות, ועוד ספרים.
    ועם הזמן התברר לו, שבכל השנים האלו... הייתה לו בראש... עז. חיה וקיימת. אותנטית.

    לעז היה ריח של צלחת צ'ולנט, מראה של צלחת צ'ולנט, וריח של עז.
    מצד שני, היא השמיעה קולות של צלחת. מבלבל.

    אי לכך ובהתאם להנחיותיה, הוא פשוט ישב לכתוב. נתן לה להוביל. הוא הבין שהעז הזו רוצה דבר אחד: ספר! שלם! על צלחת צ'ולנט! בלי שום הגיון! חופשי, זורם, משייט, נע לפה ולשם באגביות ובהנאה.
    העז סיפרה על שלושה בחורי ישיבה שהצטרפו למחבר במהלך ליל שישי שלם, במהלכו חיפשה החבורה העליזה צלחת צ'ולנט מהבילה, אחת לכל אחד, וגם צלחת לעז אם אפשר, עדיף אכילה.

    בסוף, אל תשאלו, התכנית קצת השתבשה. הבחורים הסתבכו, תעו, טעו, המחבר נזכר בשבע מאות שלושים סיפורים מימים עברו, הסוכה של דוד קדוש זזה קצת צפונה ודרומה, תכנית ה'ביצרון' עשתה שמות בקרב בחורי הישיבה, ואפילו שלושה עמודי בוץ הצטרפו לחגיגה המהבילה. סוף המסע, אם תהיתם, הינו מעורבב. צ'ונטי כזה. קצת טרדגיה וקצת קומדיה. אבל - כמובן. אי אפשר לגלות לכם! זה יהיה ספויילר!
    ולתת ספויילר לאנשים לא מוכנים, זאת עבירה חמורה יותר מלהגיש לרב מטעם קדירת צ'ולנט קרירה עם ריח של הרינג. אסור!

    וברצינות, היצירה שלפנינו ראויה לכל קלישאה. היא משעשעת, כבירה, עצומה, ובעיקר: מצחיקה ולא צפויה.
    עכשיו ככה.
    בניגוד לעז המקורית של נחמן, זו שהייתה וירטואלית - הספר הסופי הינו פיזי לגמרי. מוצר חי וקיים ועם עטיפה (מוצלחת, אגב) וריח נייטרלי. רק חבל שהטקסט כה גדול ומספר העמודים כה מועט (הרחבה - בהמשך).
    כמובן שיש בספר גם עז שבאה לבקר, להעניק חברה לבחורים המורעבים. הלוואי והייתה גם לי עז בחצר.
    עז אמתית. עם זקנקן של ישיבישער ופנים תמימות עד למאוד. עז חייכנית שמלחכת עשב ומשמיעה מידי פעם קולות שמאזכרים את עובדת קיומה.

    לפי מה שהסופר עצמו מספר, הוא כתב את הספר מספר פעמים. שכתב ושכתב, ערך ושפצר.
    והתוצאה?
    שווה.

    יש לספר איכות של מוצר מעובד, ערוך, עשוי טוב. לא משהו שנכתב מהשרוול ומצא את עצמו כעבור חודשיים על כל מדפי חנויות הספרים.
    ניכר ביצירה שהיא נכתבה שלבים שלבים במשך שנים. ובכל פעם הוסף בה עוד קצת מלח ופלפל, עוד קצת מלח, עוד שערה של חתול (סתם, סתם).
    רק חבל שהכתב כה גדול והדפים כה עבים. בתחושת בטן של יום ראשון, למרות שמספר העמודים הסופי הינו 300, בעימוד סביר כמקובל בשוק - הספר היה כנראה בעובי של 160-180 עמוד, גג. (ולא, לא הייתי רוצה עוד עמודים. כמות המלל הנוכחית מתאימה בדיוק לעלילה)

    הסיפור שונה מאוד משלל ספריו הקודמים של מר גרשונוביץ. 'טעות אופטית', 'פתח מילוט', 'ברית של גנבים' וכו'.
    ראשית - האווירה.
    יהודית, רוחנית, ישיבתית. חמה. חברית. ביתית אפילו.
    מי שיחפש פה דמויות אפופות רוע וחרב בידם, מצבים מלחיצים במיוחד או סתם ככה אקדחים שחורים תופיים שצצים מהאופל - עלול להתאכזב.
    מצד שני, מי שרוצה לקרוא עלילה מגוחכת, משעשעת, ביזארית, נוטפת הומור יהודי ולחלוטין לא מחוייבת לשום דבר - כנראה ייהנה מאוד.

    להערכתי, הספר הזה יהווה פתיחה לסדרה חדשה ונפלאה של ספרי המשך נוספים. עליזים ומשוחררים. אמן! אבן מקיר תזעק! תצעק! רבוייסי!!!! אויה לי כי גרתי משך! שכנתי עם אוהלי קידר!

    אחד הדברים היפים בספר הינם הערות השוליים. ניכר שהמחבר נהנה מהן מאוד, וכך כמעט ואין עמוד אחד ללא הערות שוליים. רובם הן הפניות, מראי מקום למקורות החז"ליים של הפסוקים והרעיונות, וחלקן הקטן הן הלצות לשם הלצות. (התענגתי במיוחד על הערות מס' 137 ו- 158)
    מקוריות, מפתיעות, לחלוטין לא קשורות לכלום. כמו עז שהלכה לאיבוד וטעמה חסה במקום עשב.

    גם הכותרות נהדרות. בכל ראש פרק ישנן מספר תת-כותרות קצרצרות וקולעות, מגרות וריחניות, המהוות כעין הזמנה לארוחה.

    מה עוד?
    הדמויות. כולן. הן של המחבר (הכותב את הספר בגוף ראשון, כנה וישיר, משוחרר ומרחף ונוסע לכל קצווי תבל בראשו הצבעוני) והן של שלושת השותפים להרפתקאה.
    בניגוד לספרים אחרים של המחבר, האפיון של הדמויות הפעם (ויסלח לי המחבר על חוצפתי האיומה ולא יעניש אותי בתבשיל קארי במקום צ'ולנט מזרח ארופאי שווה) רגוע ונעים במיוחד. כולן רכות, חביבות, נעימות, ישיבתיות. מחוייכות.
    חזקי, יהודה, מיילך. העשיר המסודר, הנואם הדגול, הישר והתם. כל בחור עם האופי והאפיון שלו. מאוד נעים ואסטטתי.

    יודגש כי בניגוד לשאר ספרי ההומור שכתב (ושמחת בחייך 1, 2.5, 3), העלילה הפעם היא רציפה, אחידה. סיפור אחד ארוך ומסועף.

    ישנן בספר מוטיבים קבועים הקיימים בשאר ספריו של המחבר: מכוניות, תיאורים טכניים (יפים וחדים ובהירים) של פעלולים שונים, מצבי אבסורדיים, ואפילו שד יהודי שבא לבקר, מלווה ב... עז. שחורה!

    מספר הערות שוליים.
    1- הערות השוליים קצת מציקות. היה מומלץ לחלק אותן לשני סוגים. אלו הקשורים ישירות לעלילה, שיופיעו בתחתית כל עמוד, ואחרות (המפנות למקורות, כאמור) שיפנו לסוף הספר, שם ירוכזו כל מראי המקומות.
    2- פסוקים. יש בספר פסוקים ודברי תורה, מה שאומר שאי אפשר לקרוא בו בחדר מסויים שאין בו מזוזה.
    3- הספר נמכר ישירות לקוראים באמצעות משלוחים ואינו נמכר בחנוית הספרים. חבל! חבל! הוא כל כך טוב! מגיעה לו הפצה הרבה יותר רחבה!
    4- מיילך לא אוהב מיונז מטבעו.
    5- הוא סבור שפנסים אחוריים נועדו לנוי בלבד.
    6- ביטוחים מוכנים לשפות על תקלות שארעו בשוגג בלבד ולא מטמטום, כמבואר בפנים הספר.
    7 - עשתון לעשתון מצטבר לספר גדול.
    8- פרנצ׳עס הן טריבונות בלע״ז
    9- זו הערת השוליים האחרונה לביקורת זו.
    10 - לא לא. בעצם, זו הערת השוליים האחרונה.
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: ציף, סיפורת, מה שבטוח בטוח ועוד 66 משתמשים69 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפצחן
    מוצלחים - כן. קשה להתחרות בו. אבל --- מתאימים- לא.
  • 557
    • S
    שיתוף - לביקורת גיבור אחר
  • +shira //
    • "זה מה שביקשת".
    מעבר לאפרכסת, הטון המשיך להיות קשה ונחרץ. "לא, זה לא".
    נעמי נאנחה. אם הייתה מאיירת מוצלחת, מקצועית, כזו שמרוויחה יותר משכר מינמום על עבודה שנמשכה שבועות, היה לה מן הסתם יומן דיגאטלי ראוי לשמו, עם תיעוד מדויק של לשון ההזמנה. כזה שאי אפשר לערער עליו.
    כנראה שאז גם היה לה קול מלוטש וניסוח מהוקצע, ולפחות כמה כדורי אסרטיביות בקנה.
    כנראה שאיש לא היה מעז לדבר אליה כך.
    אבל היא, מה לעשות, רק ידעה לצייר...

    בסוף היא מצאה אותו.
    בין השרבוטים של דיני על מחברת חשבון לטפסים מהבנק שהיא מיהרה להסיט מהם עיניים -
    היה כתוב, תכלת על גבי ממו צהוב, תיאור הדמות שהזמינה גב' יוחנוביץ'.

    "רצית... גיבור", היא אמרה.

    "נו", התיזה עורכת רבי המכר שמעבר לקו בקוצר רוח, " הקשקוש הזה - הוא ההגדרה שלך לגיבור?!"

    נעמי הביטה בעבודה ששלחה.
    עיניים גדולות, שיער שמתנפנף קצת ברוח. שפתיים פעורות, מנסות להסביר.
    ידיים עדינות. מתאמצות לשאת דגל. לא מצליחות לנצח חלום.
    וכמה יפה היה החלום הזה, שאיש מלבדו לא הכיר, וכמה נכון.

    "זה הגיבור שלי", ענתה. ליבה מלא ושפתיה, כמו תמיד, כושלות.
    "זה הגיבור היחיד שאני יודעת לצייר".
    • תודה
    Reactions: אלצ'י, יהודי נוסף, מיכל. ועוד 35 משתמשים38 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    מיוחד!
  • 2 1K
    • ק
    שיתוף - לביקורת שתיקת הכבסים
  • קופי 100 //
    • קוֹל דְּמָמָה עָבָה
    כְּמוֹ טְרִיקָה שֶׁל דֶּלֶת
    גַּלְגַּל חַמָּה שׁוֹקֵעַ
    בְּלִי לוֹמַר שָׁלוֹם
    גַּם מְכוֹנָה עַל מְכוֹנָהּ
    נָדָם שְׁאוֹנָהּ
    מִתְכַּנֶּסֶת בַּפִּנָּה
    רוֹתַחַת בַּהֶבֶל
    שׁוֹקַעַת בָּאֵבֶל
    עַל כֶּבֶס שֶׁהָלַךְ לִסְחִיטָה
    סוֹפִית.
    • תודה
    Reactions: AUVI, סופריא - הוצאה לאור, פישל מישקובסקי ועוד 40 משתמשים43 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    Reizy Esh
    אהה.
  • 808
    • ה
    שיתוף - לביקורת פרי ביכורים-געגועי כותלנו
  • הנף מקלדת //
    • שלום לכולם, כבוד הוא לי, להצטרף לקהילה הכי מושחזת, הכי מרגשת והכי מקצועית שנתקלתי בה.

    "אין צ'אנס שני למבט ראשון" אמר המשורר, והמשיך לכסוס את קולמוסו. אז בצ'אנס הראשון שלי בחרתי לפתוח בשיר.

    יהיו לרצון אמרי מקלדתי...

    געגועי כותלנו​


    ושוב הוא נוגע בי,
    מניח ראשו עלי ראשי.
    נושם עמוק את אזובי,
    קושר נפשו בעמקי נפשי.

    ימים היו הפניתי גווי,
    ואף הוא חמק עבר.
    נשבעתי אם תמצאו אהובי,
    בשרוהו שגעגועי גבר.

    ובחזרתו מתגבר כלביא,
    מתרפק מחפש נחמה.
    בפתק ובלחישה כואב כאבי,
    ולכאבנו מצטרפת דממה.

    כמעט רגע, חבי!
    לואט אני לאומה מיוסרה.
    חרשו חורשים על גבי,
    מתחנן הוא בחזרה .

    באתי עדיך אבי,
    אספתני שוב אליך.
    חבקני בארץ הצבי,
    מושכני אחר כותלך.

    צמא הוא לחזות בשובי,
    בעיניו לראות גאולה.
    מחכה להשמעת שלום מנביא,
    מן ההרים יבשר עם סגולה.

    ואני נשמה בקרבי,
    אך לא דמות גוף ועיניים.
    ולא אזוז מן מערבי,
    עד אשוב לשכון בירושלים.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: RACHELIZ, elisheva.rt, טלח ועוד 31 משתמשים34 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ט
    טלח
    אציע שינוי, לשיקולכם: כמעט רגע, חבי! לואט אני לאומה מיוסרה. חרשו חורשים על גבי, מתחנן הוא לחזרה .
  • 7 8 9
    • נעול
    11K
    • ע
    האתגר הרבעוני הגדול ∞ אקטואליה ∞ 1#
  • עכביש //
    • חברי וחברות קהילת כתיבה מקצועית, בשורה.

    לרגל מצב ההרגל ושיגרת הקורונה, ועל פי רוח מצב הרוח והדעה, הצעה כדלהלן:
    בזה הרגע אנו פותחים באתגר כוללני מרובה שלבים,
    שיהיה רחב יותר מהמסגרת הקבועה והמוכרת, ושאי"ה יקיף את כלל הז'אנרים הכתובים.

    על ראש שמחתנו עתה, כתיבת מאמרי דעה ואקטואליה, בדגש על נושאים טעונים ופצצות מתקתַקות.
    זאת לכבוד הימים בהם אנו משתדלים להרבות באהבת חינם,
    ולתפארת הרצון של כולנו להסביר לכולם מה אנחנו חושבים בדיוק ולמה זה נכון.
    אמת יש רק אחת, לא?

    לאתגר יהיו כמה שלבים, וכפי שיפורט בהמשך.

    באתגר - בלבד, יורחבו גבולות השיח, תתאפשר כתיבה על לב הנושאים החמים והבוערים,
    ויתאפשרו דיונים נרחבים בתוכן, בכפוף ומבלי לגרוע מהאמור.

    כן! כעת תוכלו לרוקן את מלאי הנשק שאגרתם, לחסל חשבונות ואת מצבורי הגאזים והלבה הנעולים בקישקכם.
    פתיחת סתימות תחת סתימת פיות.


    כאמור, האתגר יהיה חלק אחד משורה של ארבעה אתגרים, אחד לרבעון.
    חלקם יהיו דומים במבנה, חלקם יהיו בנויים בדומה.
    פרטים יבואו.

    מטרות האתגר הנוכחי
    • אקטואליה - כתיבה בנושאי אקטואליה היא חלק מהעבודה.
    • שיכנוע - במה נמדד כותב טוב? ביכולת להתקין רוגלה על הלב של הקורא, ולשחק בו כרצונו. יוכיחו זאת החבר'ה הטובים דכאן.
    • רהיטות - אין כמו מאמר חד וקולע, קצר מילים, חץ שלוח אל לב החידה.


    וכעת, לאתגר:

    ∞ שלב 1# ∞

    בשלב הראשון, נעלה ונציף את כלל הנושאים הבוערים העומדים לפתחנו, הצריכים עיון והמובנים מאליהם, כל מה שבא ליד.

    כלל חברי וחברות הפורום מכל המגזרים והקהילות, המגדרים והמגדרות, האמנים והאמ.. האמנות,
    מוזמנים להציע כל נושא שעולה בדעתם, בתנאי שיש בו הרבה דם, צפרדע ותמרות עשן.

    באשכול זה שלפניכם, כתבו בשׁורה אחת, כותרת של נושא לדיון ולקטטה, שלדעתכם מתאימה למסגרת האתגר, ודורשת יכולות שיכנוע והצגת עמדה איכותיות.
    כל מה שיושב על פסגת הר געש, על חודה של אצבע בסכר, על גגו של איש את רעהו.
    אין הגבלה על כמות הנושאים.

    הנושאים הנבחרים יזכו את שולחיהם באצבע מתוך ארבעים האצבעות הניהוליות, למקרה הצורך.

    נספח השמן הטהור נפתח בהצלחה. בנספח, כתבו ושאלו כטוב בעיניכם, התחננו, ריקדו, הציעו, שדרגו, תזרקו עגבניות, נקו אותם אחר כך, קיפצו לגובה שני מטר, הנמיכו למטר, קיפצו עוד שלושה, תניפו דגל אדום, לבן, שחור, השליכו רימוני הלם.

    כמה נקודות חשובות:
    • בשלב זה אין לקיים דיונים בתוכן כלל. אין לאזכר ולו במילה משהו מן הסברות והטיעונים לגודש. שימרו על הכל לשלבים הבוערים של האתגר. הישארו על אש נמוכה.
    • בשלבים הבאים יותר דיון בתוכן המאמרים, בנספח ייעודי, בתגובות שלא יפחתו מ-250 מילה.
    • בשלבים הבאים נעלה אי"ה חוקים ספציפיים ודרישות קונקרטיות לכתיבה באתגר.
    • משתמש שיפר את אחד מן הכללים, ו/או יגרור את האתגר למחוזות ללא רסן, יושעה באותו רגע.
    • בלה בלה
    • אההממ כחחחחח..חחח..
    • זהו.

    טדדם טדם!!!
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, Yeshivish, פשטות ותמימות ועוד 44 משתמשים47 //
    179 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    עכביש
    זהו. אשכול זה ננעל, בימים הקרובים נעבוד על ניפוי ומיפוי הנושאים, ונמשיך לשלב הבא אי"ה.
  • 404
    • ה
    שיתוף - לביקורת חורבן ווקאלי
  • האגריד -בוצי פוליקמן //
    • בסוף הוא קיבל אומץ ונכנס פנימה. זה היה קשה אבל הוא הרגיש שזה כבר ממש מציק והוא לא מסוגל להמשיך כך אפילו לא לרגע. נכון. הוא גם יודע שבית המקדש נחרב. הוא אפילו השתדל יותר מתמיד ושמר על שמורות עיניו פקוחות בין מנחה לערבית רק כדי לשמוע קצת על כל מה שהפסדנו בחורבן הגדול הזה.

    אבל מצד שני לא ניתנה תורה למלאכים ובאמת שהוא רוצה להתאבל על ירושלים, ודאי שהוא רוצה לזכות ולראות בשמחתה. אבל עם כל זאת אין מצב, אין מצב שההלכה אומרת להיכנס לדיכאון. ולו זה קשה. אולי בירושלים או בבני ברק ישנם אנשים שמסוגלים גם לנהוג את מנהג האבלות הזה וגם להמשיך וללמוד תורה בשמחה.

    הוא לא מסוגל. והוא ניסה. הוא השתדל. אבל אחרי חצי יום ככה הוא מצא את עצמו מתעצבן על האשה, מתרגז על השכן, צופר לכל נהג מונית שהעז לעקוף אותו ברמזור, וכמה שהוא מתבייש בזה אבל היום בערב הוא אפילו זרק הערה לגבאי בית הכנסת שמקפיד לסגור את המזגנים עוד לפני 'עלינו לשבח'.

    וכעת הוא בחדר ההמתנה אצל הרב הזקן. בשונה מהרב הצעיר, בנו של הרב הזקן, שידוע בבקיאותו חסרת הפשרות בכל קוצי ההלכה, אצל הרב הזקן אפשר לקבל גם לטיפה מיד חמימה ואוהבת. אולי אפילו כוס תה נענע רותח. ללא תמצית ללא סוכר, רק מים מבעבעים עם חופן עלי נענע שהרבנית חולטת באהבה ועם כוונות גבוהות ועילאיות. וזה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו. את ההרגש הדק שיתווה לו את דרך האבלות ללא תוספת הדיכאון.

    חיוכו של הרב הזקן פרץ גם מבעד למסכת התכלת החד פעמית. האהבה שקרנה ממנו ליטפה גם ממרחק שני המטרים, ואותה ההרגשה החמימה כאילו אין לו בעולמו של הרב כלום, מעבר אליך, עטפה אותו ברוך. אותה ההרגשה שבדיוק בגללה הוא נמצא כאן כעת.

    "כבוד הרב" הוא פתח בפנים סמוקות מעט ובנימה של כובד ראש. "אמנם בכל שנה אני משתדל לנהוג את מנהגי האבלות כמו שצריך. אבל השנה... אולי בגלל הקורונה, אולי בגלל העבודה שירדה לי לחצי, אני מרגיש שאינני מסוגל יותר".

    הרב נותר מחריש דומם. מצפה לאיש העמל שימשיך בדבריו.

    "מילא לא לשמוע מוזיקה, אני מקבל על עצמי. אבל כל העניין הזה שצריך לשמוע מוזיקה ווקאלית. זה אני לא מסוגל. איך אנשים מסוגלים לשמוע את הדבר הזה ולהישאר שפויים?! אני כבר לא יכול יותר, האם הרב יוכל להתיר לי השנה בתשעת הימים לא לשמוע מוזיקה בכלל וזהו?"

    דמעה נוצצת זלגה מקצה עינו של הרב בעוד פיו ממלמל: "ואם כל מה שאתה צריך זו רק דמעה אחת, בבקשה קח את שלו".

    נ.ב. השבוע ישבתי בשיעור על מנהג האבלות בתשעת הימים.
    הרב פירט את מנהגי האבלות ואז אני שומע בחור צעיר שמוסיף: "ויש את העניין הזה של לשמוע מוזיקה ווקאלית"...
    • תודה
    • עצוב
    • וואו!
    Reactions: יודיתרי, בשמ"ת, אני וביתי ועוד 23 משתמשים26 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    stars
    יפה מאוד! אהבתי את הצורה בה הכנסת את הקורא לרגש הדק והמביך הזה שהרבה מנסים להדחיק. חיכיתי...
  • 1K
    • ליאורהA
    דיון "אני יודע מה ההמשך!"
  • ליאורהA //
    • בתחילת הקורונה התחלנו להוציא עיתון משפחתי, הכולל דבר תורה, קומיקס, חדשות המשפחה וכמובן סיפור בהמשכים. כשהתחלתי לכתוב את הפרק הראשון, לא היה לי ראש לזה. בכלל לא. אז התחלתי לשרבט משהו גנרי על ילד שחזר הביתה מהחיידר וגילה שההורים שלו לא בבית. איפה הם יכולים להיות? המשך יבוא בע"ה שבוע הבא...
    כמובן שהילדים סיימו לקרוא ומיד הריעו: "בטח נולד להם תינוק! כמו בספר הזה, והספר ההוא והסיפור בהמשכים מהעיתון שקראנו אצל השכנים!"
    אוי לא. אז חשבתי על רעיון אחר להמשך. ב"ה הולך טוב ויש מתח משבוע לשבוע.
    אבל השאלה שלי היא כזאת:
    האם יש עניין לגוון בסיפורים לילדים קטנים? או אולי אין בעיה בכל הסיפורים בעיתונים על נהג אוטובוס - טבח בחיידר - מזכירה בבי"ס - ילדה בכורה - בת זקונים וכו' כשבעצם כל הסיפורים דומים (מעגל השנה, מריבות והשלמות, וכמובן המסר בסוף)? אולי הם מרוצים עם סיפורים מוכרים כל עוד הם מותחים ומעניינים (ע"ע הקומיקסים הרבים על ציד נאצים ימ"ש...     @מ"ם )?
    מה דעתכם?
    • תודה
    Reactions: violin, sol key, מ. י. פרצמן ועוד 9 משתמשים12 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ט
    טלח
    ובקשר לתת נושא: וזה כל הסיפור/ (מתוך הספר טל ומחר) ילדים מבקשים לשמוע סיפור ספר עב, עליו נפל...
  • 2 3 5K
    • מנוחה כהן
    כל זמן.
  • מנוחה כהן //
    • יוסי טרק את הדלת אחריו, מתנשם.
    "בלי הורים אתה לא יכול לחזור" רדף אחריו קולו של המנהל, "גם לא לפנימיה."
    הראש ריק ממחשבות. רק הלב עובד עכשיו במינון גבוה, והאדרנלין שמציף את הגוף קובע מה לעשות.
    הוא רץ לחדר, מרוקן בתנועות פראיות את התיק מספרי הלימוד, דוחס במקומם בגדים וחפצים אישיים. רגע אחד היסס, ובשניה הבאה הוא שולף פתק צהוב מהמדף וכותב:
    "אני לא יכול יותר אביאל. צריך דחוף חופש.
    לא סומך על הצוות, וההורים שלי.. אתה יודע כבר.
    אז הלכתי למקום אחר לכמה זמן. אתה יודע, לחשוב קצת.
    בנתיים אני מרגיש טוב ויש לי קצת כסף.
    יהיה בסדר בסוף, נכון?"
    יוסי הניח את הפתק בארון של אביאל, צירף כיף כיף שמשום מה נשכח ונזנח, ויצא מהחדר.
    יצא, שלא על מנת לחזור.
    * * *
    "היי אחי, ראית את יוסי?"
    'מעניין למה הוא לא בחדר אוכל. אין מצב שהוא לא רעב... יותר נכון שיוסי אף פעם לא מפסיד ארוחת צהריים, לא משנה מה קרה! ובטח ובטח כשיש שניצלים.'
    "אפשר לקחת מנה?'' הוא שואל את עובד המטבח. ''ויש מצב שאתה נותן לי פתק שזה בשביל חבר שלא הרגיש טוב, כדי שיפתחו לי את הפנימיה? תודה רבה, אין עליך."
    אביאל עולה לחדר, מניח את החמגשית על השולחן ומצייר בשובבות ילד יושב ולומד. "זה למתמיד שלנו" הוא מוסיף בכתב ברור, והולך.
    * * *
    "יוסי?"
    "יוסי?!"
    עכשיו אביאל נבהל. בואנה, מה עובר על הבחור??
    הוא מסתובב ממיטה למיטה בחדר הקטן שלהם, מנסה להבין מה קורה.
    'האמת, שכבר אתמול הוא היה נראה על הפנים, אבל כששאלתי אותו מה קורה הוא התחמק. אולי הייתי צריך ללחוץ עליו יותר? וואלה, לא יודע מה לחשוב כבר.
    טוב, הכי יעיל עכשיו יהיה להיכנס למקלחת ולהיות מוכנים בדיוק בכיבוי אורות. שיהיו למנהל כמה שפחות סיבות לכעוס.'
    אביאל פותח בתנופה את דלת הארון, מוציא את הפיג'מה ונכנס להתקלח. את הפתק שעף הוא לא רואה, ולכיף כיף הוא לא מקדיש אף מחשבה נוספת. כולם יודעים שכיף כיף זה השוקולד המועדף עליו, ככה שזה לא פלא שהארון שלו עמוס בעטיפות אדומות.
    "כיבוי אורות עוד רבע שעה" נשמע קולו של המדריך כשהוא יוצא מהמקלחת. "לסיים להתארגן לשינה, למלא בקבוקים, שיעורי בית, שיחות לבית..."
    שיחות!
    גאון המדריך הזה.
    0543295677. יוסי המלך.
    טיט. טיט. טיייייייייט.
    "הגעתם למשיבון של 0 5 4 3 2 9 5 6 7 7 . להשארת הודעה המתינו אחרי הצליל. טיייט ----------------------------- הודעתכם נקלטה במערכת. תודה."
    הודעה? איזו הודעה?
    אביאל נפגע. ככה? מסנן הבנאדם?
    אין בעיה. שיחפש ת'חברים שלו במקום אחר.
    וכשיואיל בטובו לחזור, נראה מה יש לו לומר.

    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: shakshuka, פדואלה, מימימו ועוד 53 משתמשים56 //
    58 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מנוחה כהן
    מנוחה כהן
    אז כמו שהבטחתי, הנה הפרולוג :) "כל כל זמן, שהנשמה בקרבי... לומד אני..." "אני עונה, אני עונה...
  • 865
    • ג
    שיתוף - לביקורת גנן בגן
  • גוגלית //
    • ב"ה

    /גַּנָּן בַּגַּן

    גַּנָּן גִּדֵּל דָּגָן בַּגַּן,
    הִשְׁקָה וְגַם נִכֵּשׁ.
    דָּגָן אֵינוֹ צֶמַח מוּגָן,
    גַּנָּן זִהָה מוֹקֵשׁ.

    הִמְשִׁיךְ גַּנָּן בְּגִדּוּלוֹ
    לְלֹא כָּל הֲפוּגָה,
    וְדָגָן נָגוּעַ הִגִּיעַ לוֹ
    לְתוֹךְ הָעֲרוּגָה.

    בִּקֵּשׁ גַּנָּן וְאַף הִפְצִיר
    לְהַרְחִיק דָּגָן נָגוּעַ.
    הוֹפִיעַ דָּגָן עִם תַּצְהִיר
    אוּלַי גַּם לְעוֹד שָׁבוּעַ.

    אָז מָה?
    אָז כְּלוּם! אָז הַגַּנָּן
    זֵעַת-אֵימָה נוֹטֵף,
    חוֹשֵׁשׁ מִן הַדָּגָן.
    וְהַדָּגָן בְּ'כֵּיף'
    מַגִּיעַ הוּא לַגַן,
    אֶל הַגַּנָּן הַמְּלַטֵּף...

    וְהַגַּנָּן מְאֹד נִבְהָל,
    אַךְ עוֹד לִטֵּף וָעוֹד.
    וְהַדָּגָן בַּגַּן גָּדַל,
    עַד שֶׁאֶת הַגַּנָּן חֲדַל
    לִרְאוֹת.

    לְחַפֵּשׂ אֶת הַגַּנָּן
    כֻּלָּם מִיָּד הִתְחִילוּ,
    הָיוּ גַּם שֶׁהוֹדִיעוּ
    לַמִשְׁטָרָה אֲפִילּוּ.

    רַק שֶׁלְּבַסּוֹף, קָרָה שֶׁהַגַּנָּן
    הָלַךְ לְגַמְרֵי לְאִבּוּד.
    בִּגְלַל מוֹקֵשׁ אֶחָד קָטַן
    שֶׁלֹּא רָאָה בִּידוּד.

    וּמִשְׁפָּט כָּזֶה מִן, לֹא נִתְפָּס
    לְהוֹצִיא מִן הַשְּׂפָתַיִם:
    'גַּנָּן גִּדֵּל דָּגָן'
    וּטְרָאַח!

    הַלֵּב נִשְׁבָּר לִשְׁנַיִם.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: AUVI, משבצת 2, האגריד -בוצי פוליקמן ועוד 51 משתמשים54 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ט
    טלח
    ואו. גנו גידל דגן בגן. עצוב. ולעניין הז'אנר שפרצת איתו... אולי עוד שיר? בסגנו שרה שרה שיר שמח...
  • 2 3K
    • R
    שיתוף - לביקורת שטויות
  • Reizy Esh //
    • א.

    בדרך כלל כשאני חוזרת הביתה בשעה כזאת אמא מתקשרת לשאול מה קורה איתי, מתי אני חושבת לחזור, ובכלל, את שומעת, יקרה שלי? בימים כאלה לא כדאי להסתובב בחוץ עם חברות. את מקפידה על המסכה, כן?

    טוב שהיא לא התקשרה היום. התייאשתי מלנסות להסביר שוב שאני עובדת ולא מסתובבת ובטח שלא עם חברות.

    איזה יום ארוך. טוב שהגעתי הביתה.

    "שלום!" זאת חני גיסתי שיושבת על הספה בסלון ומאכילה את התינוקת שלה.

    אני סוגרת את הדלת מאחוריי.

    "אה, אתם כאן. איזה נחמד!"

    לא, רק לא זה. אין לי כח. לא עכשיו.

    "בכזאת שעה את חוזרת הביתה?" נתנאל יוצא מהמטבח, מנגב ידיים. "אני כבר לא בטוח שכדאי שחני תעבוד בחברה הזאת אם זה מקום כזה קרייריסטי."

    "זה לא מקום כזה. לא דיברנו על זה?"

    למה התחלת, אני אומרת לעצמי. למה.

    "אבל הצלחת לדבר עם מישהו בכיר שם?" מאז שחני יצאה לחל"ת הוא חופר על זה, לא משנה שפיטרו בחברה שלנו עובדות ולא מגייסים אף אחת כבר כמה חודשים, ולחני אין בכלל את הניסיון הרלוונטי לפרויקטים אצלנו, ואולי אני גם לא נורא משתוקקת שהיא תעבוד איתי באותה החברה- לא, זה לא נכון. אני הכי רוצה בעולם שהיא תמצא כבר עבודה ואני כל הזמן מעבירה אליה מיילים עם הצעות. אני עושה מה שאני יכולה, בסדר?

    "עזוב אותה, נתנאל. היא לא חייבת לטפל בזה מייד."

    היא ממש נחמדה, הגיסה שלי. "דיברתי והעברתי קורות חיים. אמרתי לך את זה אתמול. איפה אמא?"

    "מכינה ארוחת ערב ומדברת בטלפון. רגע, אבל אתמול אמרת לי שלא דיברת עם המנהל עצמו."

    אני בוחרת להתעלם והולכת לכיוון החדר שלי. חני מתרוממת מהספה, רצה אחריי.

    "תקשיבי, ממש סליחה, יעקב נרדם ולא רציתי שהוא יתעורר והיה פה רעש מקודם אז השכבתי אותו במיטה שלך---"

    החדר שלי חשוך אבל אני מצליחה לראות את התלתלים הבהירים של יעקב, האחיין הכי מתוק בעולם, על המצעים שפרשתי רק אתמול. מישהו הזיז את ערמת הבגדים שהשארתי הבוקר על המיטה והניח אותה- איפה בעצם?

    "אני מקווה שזה בסדר מצידך," חני עדיין מאחוריי, "אכפת לך אם נסגור את הדלת? אני כל כך רוצה שהוא יישן טוב."

    אני תוהה מה לומר כשהיא כבר נכנסת לחדר שלי, מנשקת את הבן שלה ויוצאת, משאירה אותי במסדרון, התיק של העבודה עדיין על כתפי.


    .
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: .Milki, מתרגשת, programer ועוד 79 משתמשים82 //
    23 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    Reizy Esh
    גאוני! צודקת לחלוטין. פשוט נהניתי שחשבת בדיוק על מה שאני חשבתי. תודה שוב על המילים החמות. .
  • 580
    • @
    שיתוף - לביקורת ויט שכמו לסבול
  • @Simcha //
    • וְיֵשׁ אֲנָשִׁים

    שֶׁיּוֹדְעִים רַק לִסְבֹּל,

    לִצְמֹחַ מִתְקַשִּׁים,

    מְצַפִּים כְּבָר לִנְבֹּל


    בִּלְקַטֵּר אַלּוּפִים,

    מַחֲרִיבִים כָּל שִׂמְחָה,

    מְצִיאוּת מְסַלְּפִים,

    מְדַכְּאִים כָּל שִׂיחָה


    מִתְעַלְּמִים מִן הַטּוֹב,

    מַבְלִיטִים אֶת הָרַע,

    רָצִים חִישׁ לִכְתֹּב,

    וּמְקַלְקְלִים אֶת הַשּׁוּרָה


    כָּל נִסְּיוֹן הֶאָרָה,

    יִסְתַּיֵּם בִּנְזִיפָה,

    אִם תּוּעַר הֶעָרָה,

    תִּתְפָּרֵשׁ כִּרְדִיפָה


    הַיֵּשׁ לָהֶם סִכּוּי?

    אוּלַי אֵיזֶה נִיצוֹץ?

    מָתַי תִּסְתַּלֵּק, דִּכּוּי,

    תֶּחְדַּל-עוֹלָמָם לִרְצֹץ
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: עלה זית, פררו רושה, הדוויג ועוד 30 משתמשים33 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קופי 100
    אם בא לך לשמוע ביקורת מזקן וכסיל כמוני, לטעמי לא חייבים שהחריזה תהיה בכל שורה, אפשר ואלי אפילו...
  • 2 5K
    • ליאורהA
    אתגר דו שבועי - שני מטר
  • ליאורהA //
    • קורונה. אי אפשר להתעלם ממנה. נדחפת בעקשנות לכל פינה בחיינו - לפחות כאן יהיה לנו קצת שקט ממנה.
    אבל עובדה שלא. אין לי נתונים מדוייקים, אבל הרבה אשכולות נפתחו בעניין הזה. הרבה מאוד.
    אז בהשראת הימים הללו, ובענייני דיומא (יתבאר בהמשך), מוגש לכם האתגר הבא. והנושא הוא: מרחק. ריחוק חברתי. במילים אחרות: שני מטר.
    כתבו סיפור/ שיר/ קטע בלי ז'אנר מוגדר בנושא מרחק. יכול להיות מרחק פיזי (בין ארצות), מרחק אידיאולוגי (ההערות על הכתיבה, לא על התוכן, בבקשה), ריחוק רוחני וכו'... ריחוק בין עמ"י לביתו של הקב"ה בהשראת י"ז בתמוז. מה שתבחרו.
    האתגר יינעל בע"ה בעוד שבועיים מהיום.
    נספח
    בהצלחה!
    • תודה
    Reactions: calm, אורית חזן, שקדי ועוד 33 משתמשים36 //
    30 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    shevi123
    וואוו איזו זריזה! תודה @ליאורהA על השיפוט ההשקעה והפרגון המפורט :) רואים שהשקעת מאד כייף לקרוא...
  • 4 5 6 6K
    • ליאורהA
    דיון נספח לאתגר - שני מטר
  • ליאורהA //
    • נספח...
    חזרה ל    אתגר.
    • תודה
    Reactions: sol key, פילפלית, כנפיים ומשתמש 1 נוסף4 //
    109 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הוריקן
    תודה רבה! כן אני יודעת... לבינתיים סוגרת סופית את הרעיון.
  • 2 3 3K
    • ק
    שיתוף - לביקורת חמשיראשון
  • קופי 100 //
    • שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּשׁוּרָה
    נְטוּלַת כָּל מִבְנֶה וְצוּרָה
    מְחוֹלֶלֶת בַּכֶּרֶם
    עוֹלֶזֶת בְּטֶרֶם
    בַּחֶבֶל תְּהֵא קְשׁוּרָה.

    בּוֹרַחַת כְּעֵז מִזְּאֵב
    פּוֹצַעַת רַגְלַיִם בִּכְאֵב
    מוֹתַחַת קַוִּים
    קוֹדַחַת עָבִים
    נוֹהֶמֶת כְּכֶלֶב רָעֵב.

    וְאָז בְּלִי כָּל הֲכָנָה
    הִפְתִּיעָה אֶת כָּל הַשְּׁכוּנָה
    כְּשֶׁבְּיוֹם לֹא בָּהִיר
    פָּגְשָׁה דַּף צָעִיר
    שֶׁשִּׁנָּה לָהּ אֶת כָּל הַתְּמוּנָה.

    נָאֶה וְחָסוֹן וְעָשִׁיר
    מַבָּט לוֹ עָמֹק וְיָשִׁיר
    מַבָּטִים הִצְטַלְּבוּ
    וּבְיַחַד כָּתְבוּ
    לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיֵּיהֶם חַמְשִׁיר.

    הקישור שהביא     @ב.א. באשכול של @הדוויג שוהביל אותי לערך חמשיר במכלול. גרם לי לנסות לכתוב פעם ראשונה בחיי חמשיר. תנו בביקורת! בונה, כן? :)
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: AUVI, הנף מקלדת, שירה קאופמן ועוד 37 משתמשים40 //
    58 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קופי 100
    שרשרת בקרן רחוב קרצה לי בעין - בא כתוב! העתק הדבק וגזור וחרוז בי שזור יודע מה, בעצם עזוב..!
  • 1K
    • ש
    שיתוף - לביקורת שיפודים בלי טעם.
  • שיילה //
    • היה זה עוד ערב שחור וקסום. שמענו חדשות מהרדיו של השכנים וְקָבַלְנוּ להנאתנו על עוד יום של כאוס ישראלי.

    לאחר תפילת מעריב נרגשת על נדנדה בגינה וכביסה קצרה למסכה החד פעמית המשפחתית, פָּנִינוּ לשינה עם תקווה סמויה ליקיצה רצינית מתקופת הבלהות הזו.

    ואז צרם לו הטלפון, אשתי ענתה, הייתה זו הודעה ממשרד הבריאות שהודיעה לקונית ש'קורנגליך יוסף' שזה לגמרי אני, "נדרש להיכנס לבידוד מיידית".

    אין לי משהו ספציפי נגד משרד הבריאות אך אם k300 היה יעיל מן הסתם הייתי גומר עליהם בקבוק. בודד ומתוסכל התקשרתי אליהם, ולאחר המתנה של חצי שעה על הקו ענתה לי פקידה מנומנמת.

    "משרד הבריאות שלום מדברת נאווה", שמתי אותה על ספיקר.

    "שלום, מדבר יויסף קורנגליך, קיבלתי עכשיו הודעה שאני צריך להכנס לבידוד, ואני ממש מעוניין לדעת, למה?"

    "על פי איכוני השב"כ ביום שני בצהריים היית בקרבת חולה מאומת במסעדת 'שיפודי השלום' ברעננה", אשתי משפדת אותי במבטיה.

    "אִכּוּן שְׁמִּכּוּן, לא הייתי בשום מסעדה בחיי, אפילו לא בפגישות לפני החתונה", ניסיתי לשכנע את הפקידה ואת פרצופה החושד ומפקפק של אשתי.

    "סליחה אדוני, אלו הנתונים, אתה יכול להגיש ערעור אם אתה רוצה".

    "איפוא מגישים את הערעור?"

    "במוקד. אני כבר מעבירה אותך, בהצלחה", אמרה וזרקה אותי אל הצלילים.

    "משרד הבריאות שלום מדבר אבי, במה אוכל לעזור?"

    "שלום, מדבר יויסף קורנגליך, קיבלתי הודעה שאני צריך להיכנס לבידוד בגלל שהייתי בשיפודי רעננה, כלומר לא הייתי אבל אמרו שהייתי, בקיצור, קרתה כאן איזו טעות".

    "אדוני היה ביום שני בשעה 14:30 ב'שיפודי השלום' ברעננה, כך כתוב פה. אחלה מסעדה דרך אגב".

    "כשר שם בכלל?"

    "לא יודע, אבל הייתה לי שם פעם מסיבת יום הולדת והנוף שמה מטריף".

    "מי צריך לאכול עם נוף? העולם השתגע, עשו מהאוכל אישיו, אוכל הרי נועד רק כדי לחזק את הגוף למיצוועס ולימוד תוירה".

    "צודק. בדיוק השבוע התחלתי ללכת לשיעור אצל הרב אמזלג, נופת צופים. אתה מכיר אותו?"

    "אה יפה, בורוך השם, כן כן, מה לומדים?"

    "ותן חלקינו, פשוט תענוג, מתקרבים, לא יכול להתחיל את היום בלי זה".

    "ובקשר לבידוד", נזכרתי במטרת השיחה, "אתה יכול לבטל את זה? לא הייתי באזור רעננה בחמש השנים האחרונות".

    "סליחה הרב יוסף, אני מצטער, אני יכול רק לכתוב את הערעור שלך ויחזרו אליך לאחר שיבדקו את הנושא, בינתיים אתה חייב להישאר בבידוד"

    "איך אני אהיה בבידוד בדירת שלשה חדרים עם שבעה ילדים?"

    "מה הבעיה? סגור לעצמך חדר קח אתך טלפון ותשמע שיעורים של הרב אמזלג, תאמין לי, נופת צופים".

    עכשיו יש לי קוצר נשימה, זה תמיד קורה לי כשאני בהיסטריה. תמיד שוקולד עוזר אך משום מה כעת אני לא מרגיש שום טעם.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: C, אבן דרך, יום יום ועוד 91 משתמשים94 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פ
    פסיק
    משובח כתמיד.
  • 753
    • א
    שיתוף - לביקורת יודה מחפש המשך... אבל דרמטי(ת);
  • אנטיפטרוסה //
    • ויתכן אפילו שזה המשך שמחפש התחלה...
    או סתם פרק בודד כערער בערבה---
    כל תגובה, כיוון, רעיון, יתקבלו בברכה...
    ################################

    היא מכירה אותו מאז שהוא מכיר את עצמו, ומשהו מלפף את חוט השדרה שלה בצמרמורת עבה, דוקרת. "יודה? אתה רוצה לשתות?". רוצה לשתות. רוצה לשתות. המילים מרחפות סביבו, נוחתות על הסורגים, מקפצות לרצפה, נבלעות בה. "מה יש לשתות? זה עלול להשפיע על התשובה, את מבינה" משהו ישן, קונדסי מפציע בעיניים שהוא מרים אליה. "מממ... מה ירצה הוד מעלתו לשתות, ועל מה ישיב תשובה חיובית למשרתיו המעריצים?" רק קידה חסרה, היא חושבת.

    הוא מושך בכתפיו. "הברונית, המעריצה," כחכוח קל, רב משמעות, "רשאית להחליט, הברון רשאי להטיל וטו. מוסכם?" , כן האמת שזה בעיקר מה שהוא עושה רוב החיים, היא חושבת, משועשעת כשהיא מחפשת קוקה לא זירו, בין כל שחורי התווית, מצביעי הקלון המגלים את חרפת המשפחה העגולה. מטיל וטו. על חברים, על שידוכים... קמט מתהווה בצד פיה. מריר. "הנה לברון, הקוקה שלו. עוד משו?" עכשיו מצטרפת גם הקידה הזכורה לטוב של קודם, וכל אלה מרככים את הברון, המזמין אותה להצטרף אליו לשתיקת המחשבות. עיניו בוהות באותה נקודה בבניין שממול, רגליו שטוחות על רצפת המרפסת.

    "את בטח מתוחה, סקרנית שכמוך". הוא לא מסב אליה את ראשו. משפיל את מבטו לרצפה. "לא, מה פתאום. ממה יש להסתקרן, הרי. הכל כל כך משעמם..." היא מחבקת אליה את ברכיה. סקרנית ממש לא מדויק. מתוחה עד העצם, מדויק יותר. עיניה, גדולות מתמיד, נעוצות בו. בחור חכם, נאה למדי, מתמיד, אהוב... נכון, המשפחה משתייכת אל 'בעלי המידות' וגם הוא, אבל זה לא פגם שאי אפשר לדלג מעליו!. "טוב, אז היא ממש חמודה. היה מתאים לך לאהוב גיסה כזאת." הוא מגרד את אפו "אבל..." היא משלימה, מיואשת כמעט. איך היא מצליחה תמיד לחדור את חומת ה'וטו' של הבחור הנחמד הזה, ולמה עוד לא באה הבחורה שתצליח לעשות את זה. אוף. ועד מתי עוד יהיה הבית הזה מלא בילדים גדולים מדי, שלא יכולים לתת את הסבתאות המיוחלת לאמא שלה המתוקה. " רגע, חכי, דווקא הפעם אני לא בטוח שהגענו כבר לאבל..." הוא חותך את חוט מחשבותיה המתרקם, וברק ציפייה מחודש עולה בעיניים הירוקות מולו. למה הוא עושה לה את זה, למה. למה לבחורות שאתם הוא נפגש כבר למעלה משנתיים. למה לעצמו. הנה, אולי זה עוד רגע נגמר – הוא עונה לעצמו, מפחד להיישיר מבט למציאות.
    היא לא מספיק דרמטית, לא הבחורה, לא המציאות. לא ככה דמיין את עצמו, רווק מזדקן בראש שיירה... נאנח אנחה כבדה.

    שוב הוא שוקע לתוך עצמו, מתכנס. שושי בוחנת אותו שוב, לא, זה לא זמן טוב עכשיו. "לילה טוב, אחשלי, תזכור שאנחנו איתך במה שתחליט—" "ומעדיפים שתחליט החלטות מאוד מסויימות" הוא נועץ בה מבט קשה, לא מוגדר. מאוכזב?. הדלת נסגרת מאחוריה. הברון מתחיל להטיל גם עליה וטו? הצעדים שלה כבדים, עייפים מהחיים. "שושי, אני אשמח שתגהצי פה איזה חולצה לבני... יש להם מחר סיום" .
    בוחנת את תווי פניה היגעים של אמא עוד רגע ושניים, אחר כך נוטלת את החולצה בשתיקה. מגהצת, תולה.
    אוף עם החיים האלה.

    ################################
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: כנפיים, האוצר זה מקצועי, מכונתכתיבה ועוד 30 משתמשים33 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מנוחה כהן
    מנוחה כהן
    אני אהבתי את זה!! זה מהמם! כמו שאמרו למעלה- לא הייתי ממשיכה את הסיפור. הוא יפה ככה. כאילו צילמת...
  • 1K
    • Natan Galant
    שיתוף - לביקורת יש לי אבא אחד בלבד. רק אחד! אחד!!!!!
  • Natan Galant //
    • אבא יורי הוא כמו אמא בשבילי. הוא מכין לי אוכל, שם לי לפעמים עוד משהו טעים בתיק, הוא רוצה שאהיה עורך דין ושאצליח מאוד.
    אבל לא כזה הולך הולך לו, הוא יודע טוב טוב שהוא סתם חיקוי של האבא השני שלי.
    אבא יורי גם קצת מפחד ממני, שנינו יודעים את זה. לפעמים לוקח לו זמן לפתוח לי את הדלת, והוא חושב שאני לא יודע שזה בגלל שהוא מחביא את הדברים המעניינים שלו, ככה שגם אני וגם האבא השני שלי לא נדע עליהם.
    לא שזה עוזר לו, כמובן. אני יודע בדיוק מה הוא מחביא שם! אני לא רוצה לספר לאבא השני שלי על הדברים שם כי אבא יורי באמת אוהב אותי, ואני צריך אותו. לא רוצה שהאבא השני שלי יסלק אותו מהבית.
    אבא יורי הוא לא רק אבא. הוא גם קצת כמו אמא בשבילי, ואני עדיין בגיל שאני צריך אמא, אני עוד לא יכול להסתדר בלעדיו, מה אני אעשה. מקווה שאגדל מהר מהר.

    אני לא נעלב. אני יודע למה אבא יורי מנסה להסתיר ממני דברים או שהוא לא מחבק אותי באמת או משתף אותי בסודות הקטנים שלו. הוא יודע מצויין שאני לא שלו. שמי שאני באמת אוהב זה את האבא השני שלי. הגדול והחזק. אבא שיש לו הכל. לא רק דגים חצי מקולקלים או בגדים ישנים ובית עם ריח של עובש, אלא אוכל אמיתי וטעים, מיטות נוחות, נעליים חזקות. הכל.
    האבא האמיתי שלי גם מאוד חזק. כי בזמן שאת אבא יורי שלי אף אחד כמעט לא מכיר, את האבא האמיתי שלי כולם מכירים. כל יום כותבים עליו בעיתונים דברים יפים, והוא עצמו כזה יפה ונאה ומרשים. לא סתם מוזנח ואפור כמו אבא יורי.
    האבא השני שלי, האמיתי, נו, הוא החלום שלי. כשאגדל, אני רוצה להיות ולהיראות בדיוק כמוהו. לא רוצה להיראות כמו יורי המסכן. אני רוצה להצליח בחיים.
    היום אני מאוד שמח ומרוגש, כי אתמול האבא שאני מעריץ הגיע לבקר אותי בבית הספר. לפני שהוא הגיע החליפו חצי מצוות ההוראה. כולם מכבדים אותו. מסתכלים עליו במבטים מלאי כבוד והערצה. יורי יכול רק לחלום שככה יסתכלו עליו.
    ובאמצע הביקור, מתי שהמורים הפסיקו שניה להתחנף לאבא שלי, הוא פתאום התקרב אליי וצבט לי בלחי!
    אז המורה מייד שאלה אותי איזה אבא אני יותר אוהב.
    אני אפילו לא התלבטתי לשניה אחת, וצעקתי: אני אוהב רק אבא אחד. את אבא סטאלין!
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: shakshuka, ברברה ה., אילה מינה ועוד 58 משתמשים61 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אשר לב
    @Natan Galant מישהו כבר אמר לך פעם שאתה מומחה-על ביצירת פרובוקציות? זוהי אומנות-כותרות ראויה...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה