קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 2 3 4 4K
    • ר
    דיון היכן ההומור? והצחוק נעלם?
  • רוחי בלבוחי //
    • בחיים היא מלאת הומור

    להיות איתה – לצחוק , לא לגמור....

    אז למה כשהיא כותבת קטעים,

    או סתם יוצא לה שירים,

    הם כאלה מן- נוגים, עם דמעות

    מלאי רגש שבא לך לבכות....


    וסתם בסמטה חשוכה

    לפגוש אותה זה פשוט שמחה

    תמיד מילה בדיחה או חיוך,

    שיעשו טוב ויפיגו דכדוך,


    אז למה - השאלה זועקת....

    למה בקטעים היא נאנקת?

    למה שם ההומור לא פורח?

    ושומעים שם אנחה ולב שגונח.....


    למה????
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הייטקיסטית, _STAM, הכלבויניק ועוד 47 משתמשים50 //
    60 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    אחח איזה אשכול!
  • 859
    • א
    שיתוף - לביקורת תיקו לליל שבועות
  • אשר שרבר //
    • שוכב אצלי כבר משבועות התלבטתי עם לעלות
    חשבתי על האתגר של שני מטר אמרתי אולי זה הזדמנות להעלות.    ​

    תֵּיקוֹ לְלֵיל שָׁבוּעוֹת


    שֶׁלָּכֶם, שֶׁלָּהּ. שֶׁלִּי.

    כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, אָמַרְתִּי

    בָּרִיא הָיִיתִי

    בָּרִי.


    חֶצְיָה לְהַשֵּׁם וְחֶצְיָה לְשֵׁם שָׁמַיִם


    פָּגַע מְנֻוָּל, אָחַז

    כֻּלָּהּ שֶׁלִּי רָגַז

    אֲנִי בָּרִי

    וְהוּא בָּרִי


    חָלַקְנוּ

    חֶצְיָהּ לָכֶם, חֶצְיָהּ.


    חָזַר אַלִּים, גָּבַר

    כֻּלָּהּ שֶׁלִּי אָמַר

    אֲנִי שֶׁמָּא, הוא בָּרִיא.

    זָקֵן, כְּסִיל אֲבָל בָּרִי.


    כֻּלִּי שֶׁלֹּא

    שֶׁלִּי, שֶׁלּוֹ.


    דַּי לָנוּחַ!

    כְּבָר, יָבוֹא אֵלִיָּהוּ.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: יהודי נוסף, פררו רושה, דיונון ועוד 25 משתמשים28 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    כנראה רק לנשים צריך הסבר... אבל לאחריו, מיוחד מאוד!
  • 2 3 8K
    • א
    סיפור בהמשכים מה תשתוחחי נפשי
  • אשר שרבר //
    • כל הערב עמדתי על הרגליים להכין ארוחת ערב טובה, רציתי שנדבר, אולי הפעם אצליח להביע את עצמי, בלי לכעוס ובלי לבכות. פשוט להגיד, להגיד מה אני מרגישה ואיך היחס שלו משפיע עלי.

    הכנתי לצ'ו עם חצילים שקניתי במיוחד כמו שאמא שלו מכינה, חתכתי ירקות ואפילו הערינג קניתי הוא אוהב אותם פרוסות קטנות על פלחי עגבנייה דקים. לא הספקתי לכבוש אותם עם בצל ותבלינים, אבל הוא אוהב אותם גם ככה. התפחתי בצק, לא הרבה, רק לשנינו, לחמניות קצת שום ובצל, שיהיה ריח טוב בית.

    ערכתי יפה, שמתי מפיונים רציתי שירגיש שאני באה בטוב.

    הוא פתח את הדלת, שלום הוא אף פעם לא אומר בכניסה, במקרה הטוב זה 'מה קורה' או 'הכנת משהו' ונכנס למטבח לרחרח. אני תמיד מתכווצת רק שיהיה מרוצה. שלא יכעס. הוא לא צועק. אף פעם לא צועק. אני זאת שצועקת. או בוכה.

    הוא נכנס הסתכל על המטבח, ראה שערכתי יפה.

    הלך למסדרון שם את הכובע, החליפה וחזר למטבח.

    התיישבנו, הוא טבל לחמניה ברוטב של הסלט גורר איתה חתיכה של גבינה מלוחה ומלפפון, טיפטף לו קצת רוטב על הזקן הוא ניער ושתק.

    אני מביטה בו, רואה את הגלגלים במוח שלו מסתובבים

    "למה את לא אוכלת?" הוא שואל כאילו הוא הזמין אותי למסעדה. הביטחון העצמי שלי גלש במורד הגוף לאזור הרגליים.

    "כן כן, אני כבר נוטלת"

    "הלחמניה נחמדה, יש יום נישואין היום?"

    הורדתי את הכפכף לבדוק אם נשארה שם שארית של כבוד עצמי.

    "אה, רציתי לדבר איתך על משהו"

    "כן כן, ידעתי, לא חשבתי שזה בא מרוב הערצה אלי".

    דווקא יש מה להעריץ בך חבל שזה לא נוגע אלי, חשבתי. ובקול אמרתי.

    "אז זהו, שכן" אמרתי ושנאתי כל פיסת עור שהביטחון התגלצ' דרכו.

    "בדיוק בשביל זה, הכנתי ארוחת ערב, רציתי להגיד לך מה אני מרגישה כלפיך"

    וידעתי שהוא הבין בדיוק את ההפך ממה שרציתי לומר.

    הוא חייך כאילו הוא מאמין לי. והמשיך לאכול כאילו הוא מאמין לי.

    זה שיגע אותי, אני מרגישה משהו אחד ואומרת בדיוק את ההפך.

    "לא רע הסלט, קצת מלוח אבל נחמד, טלי ידיים".

    נטלתי, אולי עוד מעט אני אגיד לו באמת מה שאני רוצה שהוא יבין. הוא יאכל עוד קצת וגם אני. אולי אצליח לדבר.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: שוקולד עילית, מנחם דרורי, MR Designs ועוד 97 משתמשים100 //
    59 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אשר שרבר
    הכל בסדר, שינעם לך חופשי. ברגע ששרשור יוצא מתחת ידי הוא אינו שלי אלא של הציבור. אבל אני באמת...
  • 980
    • רחל סרולוביץ
    שיתוף - לביקורת נפתחה קייטנת י"ז בתמוז, מספר המקומות לא מוגבל
  • רחל סרולוביץ //
    • 09:00- היא נכנסת לחדר האורחים. מסיטה את הכיסא ומתקרבת לשולחן המחשב, פותחת את תיבת המייל ואת יומן המשימות במקביל. תוך כדי נחיתה על הכיסא היא מרפרפת על סדר היום, מציבה סדרי עדיפויות, ועונה ללקוח לחוץ במייל סבלני.

    09:14- הנוקיה שלה מזמזמת, היא פוזלת לצג. "אימא של ברוך". פותחת קובץ אקסל של לקוח ועונה. "אימא של איציק? בוקר טוב. הם מסיימים היום ב-12, נכון?" בטח נכון. מהבוקר היא מתכווננת לכך, חושבת על רעיונות מקוריים לתעסוקה של איציק, לא רוצה לסיים לעבוד ב-12. אימא של ברוך גם לא רוצה לסיים לעבוד ב-12, הבוסית תכעס. "אז חשבתי, אולי תוכלי לקחת גם את ברוך, שעה וחצי שעתיים, עד שבעלי חוזר. יש מצב?" בתזמון מפתיע שולחת לקוחה הזמנת עבודה דחופה להיום. "אני אקח אותו", היא אומרת לאימא של ברוך. "זה בסדר".

    09:55- המרוץ להשלמת הפרויקט של הלקוח הלחוץ בעיצומו. בדיוק כשהיא סוגרת לו קובץ נוסף מתקשרת גם אימא של יאיר. "לא נעים לי לבקש, יאיר יוכל להיות אצלכם עד שתיים?" היא תוהה לעצמה איך אימא של יאיר בכל זאת דילגה על אי הנעימות וביקשה. מאשרת גם את יאיר. שיהיה. עוד אחד, פחות אחד, לא באמת משנה.

    10:26- זה לא באמת קורה! הנוקיה שלה שוב מהבהבת, היא רואה רק "אימא של", לא רוצה לראות את ההמשך. עונה בקושי לאימא של שלומי, שותקת קצת ארוך כשאימא של שלומי מסיימת לבקש. מבט ביומן נוסך בה אומץ והיא מגמגמת משהו על העבודה שלה. "אבל אם לא תסתדרי", מדבר המצפון מתוכה, "תתקשרי אליי".

    10:43- אימא של שלומי לא הסתדרה בכלל. כנראה שכל אימהות כיתה א' הן שכירות שלא יהיו היום ב-12 בבית. היא לא יכולה לומר לה לא, מה פתאום. אז היא אומרת כן, חלש ולא בטוח, אבל אימא של שלומי קולטת אותו בכל זאת ומרעיפה תודות.

    11:13- המרוץ צובר תאוצה ומגביר הילוך. למה היא מזיעה? שולה את השלט מערימת המסמכים שבקצה השולחן, המזגן נענה. בעוד 47 דקות נפתחת הקייטנה, היא חייבת להספיק משהו, להתקדם משמעותית.

    12:59- היא בחדר הילדים, שולפת משחק קופסא ליאיר ואיציק שלה ומשדלת את ברוך ושלומי להגיע להסדר על חלקי הקליקס. לא מנסה אפילו לחזור למחשב. אין סיכוי. מתעלמת מצלילי הדואר הנכנס, מבטיחה ללקוחות בליבה שתחזור אליהם בערב, על חשבון הכלים בבשרי.
    • תודה
    • עצוב
    • וואו!
    Reactions: הפצחן, משבצת 2, ש111 ועוד 47 משתמשים50 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יאן
    נערך לאחרונה ב: אתמול ב- 12:43 זה התשובה
  • 1K
    • S
    סיפור יושב בישיבה
  • stars //
    • מאז שהייתי ילד ניסו מכל עבר לשכנע אותי בכל דרך אפשרית לשבת על הכיסא לפחות חמש דקות ברציפות, אך ללא הועיל.

    דיבורים, פרסים, גערות ועונשים. נאדה.

    "אם לא תשב, איך תלמד?" תהה המלמד בקול, ואני ככסיל לא יבין את הטיעון הלא משכנע הזה, וכי מדוע שארצה ללמוד.

    אמא התחננה, אבא גער, המנהל התרתח ודודה שמחה הבטיחה סוכריות וניל (אבל אמא התלוננה שזה לא בריא), אבל אני בשלי, עליז ומקפץ בכל דרך אפשרית. מאוד רציתי את הסוכריות, אבל פשוט לא הייתי מסוגל לשבת יותר מדקה רצוף. ודאי לא לשבת בשקט. וודאי ובוודאי שלא לשבת וללמוד.

    עברו ימים, ומילד שובב הפכתי לנער ובחור נמרץ שמנהל את כל סדרי הישיבה הבלתי רשמיים. מאכער בלע"ז. נטלתי על עצמי במסירות את משימת העוזר האישי של מזכיר הישיבה, שהיה מאושר מכך שמחצית ממטלותיו נעלמו להם כלא היו.

    פה ושם שמעתי קול ענות חלושה נואשת מצד אבי "אולי בכל זאת תואיל לשבת וללמוד מעט", אבל עם כל הצער שבדבר, לא ראיתי את עצמי מסוגל לכך.

    היחיד שדבריו באמת השפיעו עלי, היה הר"מ שלי משיעור ב', הרב זבולון זילבער שליט"א, שחזר ושינן באוזני הלוך ושוב: "יויסף, אם קשה לך ללמוד בישיבה, תלמד בעמידה, בהליכה או בריצה. העיקר תלמד. הקב"ה אוהב את הלימוד שלך בכל מצב". דבריו גרמו לכך שבסתר לבי נקרה בי תשוקה עזה ליום שבו אצליח לשבת וללמוד, אבל בינתיים פשוט לא הרגשתי שאני מסוגל.

    כמה חודשים לאחר נישואיי, כשאשתי ואני הבנו שלמרות רצוננו העז, לשבת וללמוד זה אפעס כנראה לא בדיוק הייעוד שלי בגלגול הנוכחי, החילותי לשלוח ידיי בכל מסחר מזדמן, וידי בחשה בכל עניין ציבורי. התרוצצתי מהכא להתם כשעל חגורת מכנסיי המאיימים ליפול שלושה פלאפונים, שני ביפרים וצרור מפתחות אחד ענק (ועוד אחד סודי קטן יותר, בן שבע מפתחות), ומדי פעם זכיתי מצאתי עצמי שולף את אחד מהפלאפונים ועונה לשיחה לבבית מהרב זילבער שכל-כך אהב אותי ומשום מה אף פעם לא נשכחתי מלבו.

    עם הזמן למדתי איך לשלב במומחיות את ענייני המסחר עם העניינים הציבוריים, ונודע שמי למרחוק כ"יוסל'ה - עסקן" אפוף ההילה והמסתורין.

    אבל יום אחד השמועה הרחוקה הזו נעשתה קרובה לתחנת המשטרה בעיר, והם פשטו על משרדי הסודי בגומחה שבסוף סמטת יהויקים בקצה העיר.

    בתום הליכים מהירים בהם הואשמתי במעבר על אי אלו חוקים, מצאתי את עצמי מובל אחר כבוד לתא מעצרי, כשמעלי מרחפת גזירת מאסר בת שנה תמימה, פלוס קנס כבד משקל ועתיר דמים.

    אנשי העיר כולם קרעו את השמים למעני, וגדולי העסקנים התגייסו למערכה למען יומתק גזר דיני ויומר בקנס מוגדל בלבד, אותו יממנו עבורי בני הקהילה.

    אבל השופט, אילן כספי, היה אדם חכם. ראיתי את זה על הפנים שלו. "אתה חושב שנמיר לך את המאסר בקנס?" הרעים בקולו והביט בי בעיניו החכמות, "לא ולא. בשום אופן לא. להיפך! את הקנס נמיר לך במאסר".

    גופי רעד כעלה נידף, לא ידעתי מה יהיה עלי ובעיקר על בני משפחתי. כיצד ישאו ילדי את עוון אביהם?

    "בית המשפט דן אותך לארבעה חודשי מאסר! קחו אותו מכאן!", ומיד שני שוטרים גברתנים תפסו בי מכל צד, והובילו אותי לעבר תא כלאי.

    "רגע, מה הוא אמר? ארבעה חודשים? זה היה אמור להיות שנה! ומה עם הקנס?" נותרתי ללא מענה, אבל שמחתי על כך שעונשי הומתק.

    במהלך שהותי בכלא היה לי זמן רב לחשוב. המחשבות התרוצצו והמו במוחי בלא סדר, וחשתי צורך דחוף לדבר עם אדם חכם שיעזור לי לסדר את מחשבותיי הסוערות.

    אחרי ניכוי שליש בגין התנהגות טובה, לאחר חודשיים וחצי מצאתי את עצמי חופשי ומשוחרר, יושב בביתי אפוף מחשבות מבולבלות.

    יום לאחר השחרור הופיע על מפתן ביתי הרב זילבער שליט"א. התחבקנו בחום, ועיני זלגו דמעו. לאחר חודשיים וחצי תחת משטר נוקשה בכלא, חשתי אדם חדש ומצאתי את עצמי מדבר בעמקות עם הר"מ האהוב שלי, דיבורים אשר מעולם לא הורגלתי אליהם. שקענו בנבכי נפש האדם, במעמקי הרגשות ובמצולות המחשבות. דיברנו על הגשמה עצמית, על מימוש היכולות ועל מקסום הכוחות, ובסיום השיחה השכלתי להבין דברים חשובים שעד כה לא התיישבה דעתי להכיל אותם בצורה ברורה ובהירה.

    רגע לפני שנפרדנו, לחש הרב זילבער לאוזני "השופט אילן כספי הוא אח שלי" ומיהר להיפרד ממני כשהוא מותיר אותי המום.


    ברוך השם היום אני אברך תורני, אשר בין שלל עיסוקיו הציבוריים, מקדיש זמן רב בכל יום ללימוד בעמידה, בהליכה, בריצה ובקפיצה.

    ובישיבה.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: יום יום, יוסף שחק, אי פה אי שם ועוד 40 משתמשים43 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    stars
    תודה. אקח לתשומת לבי. חשבתי שהרמז היה די בולט - עבירות של הלבנות הון, העלמות מס ודומיהם. (לא...
  • 593
    • 7
    שיתוף - לביקורת אבק מילים
  • 7שבע7 //
    • "אני לא אשכח לך את זה," היא זעקה, הניעה את ידיה בתיאום מושלם, "אני לעולם לא אסלח לך!"

    "מה כבר עשיתי?" הדמות שמולה רקעה בתום על רצפת העץ. "מה את רוצה ממני?"

    "את יודעת טוב מאוד מה עשית!" התלהטו פניה של הראשונה. "ואני לא אסלח לך, לא..."

    היא נסוגה אחור, התיישבה על הכורסה המושכרת בדמים מרובים, והליטה את פניה בין ידיה.

    "אם את לא רוצה להסביר לי למה את מתכוונת, אז לא!" גם פניה של השנייה הסמיקו. היא אצה על הרצפה החורקת, ויצאה בעד הדלת שבקצה, טורקת אותה מאחוריה.

    הדלת התנודדה בצורה מסוכנת, ואני נמלאתי חרדה. רק שלא תקרוס פתאום, רגע לפני המופע הגדול.

    הבכי המעושה של היושבת על הכורסה הדהד באולם. לא טוב, ממש לא טוב.

    "מה עכשיו?" היא הרימה מבט מתוך ידיה המליטות ולחשה בדחיפות, "אני כבר לא זוכרת!..."

    מצחי נמלא בזעה. אצבעותיי עלעלו בדפים שלפניי. מחר! מחר המופע! מה זה לא זוכרת?

    "אני רוצה לחזור," הופיעה השנייה לצדי, מבעה מלא תקיפות. לא סתם ליהקתי אותה לתפקיד. "אני רוצה לחזור – ולומר לה מה דעתי!"

    "אבל – זה לא בתסריט... ההשלמה אמורה לבוא רק בסוף..." גמגמתי.

    "לא אכפת לי," שלחה ידיה, ערבלה את דפיי הקמוטים. ניסיתי למשוך בחזרה, להחזיר את המושכות לידיי.

    הם התעופפו אל-על, קרועים לחלקים, ריחפו רגע ארוך בשמי האולם החשוך למחצה, ונחתו ארצה בקול לחישה רך.

    "מה קרה?" היא קמה מהכורסה בחוסר זהירות. גם היא עלולה להישבר בסוף. "למה לא ממשיכים?"

    "כי זה לא כמו שאני רוצה!" קראה התקיפה.

    "אני חיברתי את הדמויות שלכן," לחשתי בייאוש.

    רעש טפיפות רגליים עלה מחוץ לאולם. חבורה של בנות חדרה פנימה.

    "הגיעה כבר המערכה שלנו?" קראה המתולתלת שבהן.

    "אני רוצה כבר לעלות!" דרשה הג'ינג'ית.

    "אל תבכי, אמא, אני כבר אטפל בזה!" קראה ברוב פאתוס הבלונדינית הנמוכה.

    ברעש שהן יצרו כמעט לא שמעתי את קריסתה הסופית של דלת העץ הצבועה בגואש. אך כשהבחנתי בזאת, נמלאו עצמותיי בזעם שקט. קמתי על רגליי באחת, מנסה לגבור עליו.

    "שקט!!"

    הן שתקו. הביטו חליפות בי, הבמאית שמעולם לא העזה, ובבמה, שעוד תפאורה קרסה בה ברעש בולט על פני הדממה החדשה, וברצפה זרועת-הדפים הכתובים בצפיפות קרועה.

    הם שהעניקו לי את הרעיון.

    "קדימה," לחשתי, ולחישתי עוצמתית הייתה פתאום, כלחישת פיתון. "קדימה, בואו כולכן לכאן."

    והן באו. נעמדו בשורה מולי, והדפים שלי ריפדו את רגליהן.

    "קדימה," המשכתי ללחוש, צוברת ביטחון, "פנימה."

    ביד רכה ותקיפה נגעתי בראשיהן אחת-אחת. הנשים הממוטפחות נכנסו ראשונות, ולאחריהן שלוש הילדות, שמגע שערותיהן השונות צמרר והינה אותי כאחת. דחפתי עוד ועוד, בעדינות ובנחישות, עד שהן נעלמו מעיניי. עד שהדפים בלעו אותן כאילו נבראה בהם בריאת-פה חדשה.

    עד שהן שוב היו סדורות מולי, עשויות מילים-מילים.

    "אמא, למה את בוכה?" ליטפה בתה את ידה, והניחה את ראשה הבהיר בחיקה במחוות התרפקות.

    היא השקיעה עצמה עמוק יותר בכורסה, חושבת על העלבון, חושבת על הכעס, חושבת על אי-הכפרה, חושבת על בתה העדינה, שלא מגיע לה לחוות כעס מכלה שכזה בביתן.

    "אני אתגבר," היא לחשה לה וליטפה אותה בחזרה. "אולי – אולי אלך אליה עכשיו. כן. אדבר איתה. אסביר לה. אבקש ממנה ישירות מחילה."

    היא הסיטה בעדינות את ראשה של הילדה מחיקה, הכינה את גופה לגבורת ההתרוממות.

    "ואני מבטיחה לך, מתוקתי," מילותיה צברו עוצמה, "אני מבטיחה לך – הכול יהיה בסדר."
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: Violinist, פררו רושה, בתיה רחל ועוד 23 משתמשים26 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    +shira
    משעמם זה בטוח לא. נתרגל...
  • 3K
    • i am
    שיתוף - לביקורת חוקת המשחק - נתן אלתרמן
  • i am //
    • המקדם לא מדויק, אבל הוא היה הכי קרוב.

    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: מָה רַב הַשִּׁעֲמוּם.
    אוּלַי קְצָת נְשַׂחֵק בְּתַקָּנוֹת חֵרוּם?

    אָמַרְנוּ אָנוּ: מָה הַמִּשְׂחָק הַלָז?
    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: מִשְׂחָק יָקָר מִפָּז.
    אַתֶּם תִּהְיוּ פּוֹשְׁעִים, הַחֵל מִיּוֹם מָחָר,
    וְאָנֹכִי אֶתְכֶם אוֹשִׁיב בְּמַאֲסָר.

    אָמַרְנוּ אָנוּ: טוֹב, זֶה בֶּאֱמֶת שָׂמֵחַ.
    אַךְ מָה יִהְיוּ פְשַׁעֵינוּ תַּחַת הַיָּרֵחַ?

    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: לֹא תִּצְטָרְכוּ לִטְרֹחַ.
    מִן הַבְּחִינָה הַזֹּאת יִהְיֶה זֶה קַל וְנוֹחַ.
    אַתֶּם רַק תַּעַבְרוּ עַל חֹק אֲשֶׁר קָבַעְתִּי.
    וְאָז אֶתְכֶם אֶתְלֶה בְּאֹפֶן אוֹטוֹמָטִי.

    אָמַרְנוּ אָנוּ: בָּךְ נִשְׂמְּחָה וְנָגִילָה.
    אַךְ מָה אִם עַל הַחֹק לֹא נַעֲבֹר חֲלִילָה?
    הֵן אָז כָּל הַמִּשְׂחָק נִשְׁאַר כְּמוֹ בְּלִי חֹטֶם...
    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: אוֹתִי לֹא הֲבִינוֹתָּם.
    הַחֹק יִהְיֶה כָּזֶה שֶׁכָּל אָדָם יָשָׁר
    מֻכְרָח אוֹתוֹ לִשְׁבֹּר. אַחֶרֶת אִי אֶפְשָׁר.

    אָמַרְנוּ אָנוּ: המ... זֶה עֵסֶק דַּק מִדַּק.
    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: המ... כָּךְ הוּא הַמִּשְׂחָק.
    אָמַרְנוּ אָנוּ: טוֹב. גַּם זֶה נִמּוּק לֹא רֵיק.
    אֲבָל אִם כָּךְ, אוּלַי לְהֵפֶךְ נְשַׂחֵק.

    נַנִּיחַ נָא שֶׁאַתְּ עַל הַחֻקִּים עוֹבֶרֶת.
    וְאָנוּ הַשּׁוֹפְטִים, וְאַתְּ הִיא הַנֶּחְקֶרֶת.
    וְאָנוּ נַעֲרֹךְ לָךְ כְּתָב אַשְׁמָה עִם תִּיק...
    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: לֹא. כָּךְ זֶה לֹא מַצְחִיק.

    זֶה לֹא יִהְיֶה מַצְחִיק, וְאֵין בְּזֶה חִדּוּשׁ...
    - - הַמֶּמְשָׁלָה צוֹדֶקֶת.
    יֵשׁ לָהּ אֵיזֶה חוּשׁ.

    רקע:
    השיר "חוקת המשחק" פורסם במסגרת "הטור השביעי" ב- 1.2.1946. את השיר כתב אלתרמן בעקבות פרסום תקנות חירום של הממשלה הבריטית הארץ־ישראלית, שבהן הוגדל מספר העברות שהעונש עליהן הוא עונש מוות. אחת התקנות מתייחסת לחבר בארגון או קבוצה שאחד מחבריה ביצע עברה על תקנה האוסרת נשיאת נשק וכיו"ב, אפשר לדון אותו למוות, גם אם הוא עצמו חף מפשע!

    מקור - ארכיון הספריה הלאומית:     https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/00400_files/0753.pdf

    ‏⁨Untitled⁩ | ⁨דבר⁩ | 30 ינואר 1946 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית

    התקוות החדשות‭', ‬לשונו!: וז"ד01חמש־עשרה פקלדית חדשות לשעת חירום הנוגעות , ברובן לאמצעים נגד מעשי טרור‭,, ‬הקמת
    jpress.org.il jpress.org.il
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הפצחן, sheen, מימי זו ועוד 38 משתמשים41 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    +shira
    פשוט. מושלם.
    • נעול
    2K
    • מ
    מאמר טראמפ כמודל, שטיין כמשל, ולדר כנמשל
  • משויטט //
    • 1.

    היום קראתי בחדשות על ספר זיכרונות חדש שהוציאה לאור אחייניתו של נשיא ארה"ב, אשה בשם מרי טראמפ, פסיכולוגית בת 55, ובו היא טוענת כי בילדותו עבר דודה הנשיא התעללות בידי אביו האלכוהוליסט, וכתוצאה מזה "המשפחה שלי יצרה את האדם המסוכן ביותר בעולם". היא מאמינה כי דודה עומד בכל תשעת הקריטריונים על פי מדריך האבחון ל"הפרעת אישיות אנטי חברתית, שבצורתה החמורה ביותר נחשבת בדרך כלל לסוציופתיה". יפה.

    בכך היא מצטרפת אל יועצו הבכיר לשעבר של טראמפ, ג'ון בולטון, שגם הוא הוציא או עומד להוציא ספר גדוש ברכילויות עסיסיות על המהלכים האפלים בבית הלבן בתקופת כהונתו של האדמוני הנלבב. שניהם יחד מצטרפים לתקשורת הממוסדת ולרשתות החברתיות (ולקורונה, אבל זה נושא אחר) שמנהלות קמפיין מתואם למזער את סיכוייו להיבחר בשנית.

    אל מול זה ברצוני לטעון שהניסיונות הללו לא ישפיע מהותית על סיכוייו להיבחר (אם לא הקורונה שאין לדעת איך וכמה תשפיע). מפני שגם אם כל הטיעונים נגדו יהיו מבוססים ומאומתים עם הוכחות ומסמכים, דבר לא יוכל להפריע לנִראות של העניין ברמת המאקרו. בולטון ומארי ודורסי וצוקרברג ושות', במאמציהם, בעיני הרוב הרפובליקני הדומם, בסך הכל ערקו לצד השני. הציבור אינו מתעניין בפרטים הקטנים, אלא מסתכל על התמונה הגדולה, ואם יצאת נגד הנשיא שלי – סימן שאתה כבר לא בצד שלי. וממילא כל פועלם אינו מצליח לצאת מגדר שכנוע המשוכנעים.

    אפשר לראות את התופעה הזו גם אצלנו בין ימין ושמאל. לא משנה כמה הטיעונים זה כנגד זה יהיו כבדי משקל, כולם מתבצרים בעמדותיהם ביתר שאת ובזים לפרטים הטכניים המורעפים עליהם מן הפלזמה.

    זה לא אומר שהמון העם המתעלם מן הפרטים, מתעלם בעצם מן האמת, משום שהאמת מסתבר היא אלסטית וגמישה מאוד תלויה בעיני המתבונן. כל העניין כולו הוא מאיפה אתה מסתכל עליה.

    בקיצור, הציבור בימינו שופט כל דבר הרבה יותר על פי תחושת הלב ולפי שטח המציאות, מאשר על פי הנתונים מאחורי הקלעים. השאלה המרכזית היא האם אני אוהב אותו או לא. עכשיו גם אם תוכיח לו באותות ובמופתים שטראמפ הוא מטורלל על כל הראש ומוביל את אמריקה לאפוקליפסה רב מישורית, הוא יפעל על פי התחושה הבסיסית שלו, שהנה הכל טוב, ומקסימום נזמבר את המערכת הבלתי נסבלת מעצם היותה, העיקר שבחיר ליבי ינצח.

    (יש אמנם איזו מסה קריטית של השחרה תקשורתית שבכוחה לשנות מהלכים, אבל גם זה לא הנושא היום).



    2.

    כמסיבת פרידה מן המוזיקה לקראת בין המצרים, צפיתי אמש בגמר של תכנית הקלידנים של קול חי, שהתקיים במוצ"ש האחרון בתכניתו של מנחם טוקר, אחרי שבדרכים במוצאי שבתות החורף יצא לי לשמוע אי אלו חלקי פרקים.

    קודם כל עלי לומר שהיה מרתק, ולא פשוט להחזיק שלוש שעות אירוע בלי להמאיס. למען האמת, לא תכננתי לראות הכל. חשבתי לדלג לקטעים נבחרים ולסכם את הפרק הזה בחיים בעשרים דקות עד חצי שעה. אבל כאמור, היה מרתק.

    ברור שמבחינה מקצועית יש המון מקום לשפר. גם מבנה התכנית, גם חוסר ההגינות הזועקת, גם התוויית חלק מהכללים תוך כדי תנועה, גם ליהוק הזמרים, גם השיפוט ועוד. זה בהחלט היה קצת חובבני לעומת הבזז שהעניין הזה עורר. וגם זה טבעי למדי למוטציה תרבותית חרדית חדשה כזו.

    לפי דעתי השיפוט האמתי היה אמור להתבצע על פי הקטע האינסטרומנטלי בחלק הראשון. (בהם כולם היו מופלאים, ומעל כולם – מנדי ברנדווין, לטעמי – וכדלהלן). בחלק שליוו את הזמרים, רובם פשוט חירבו, הפריעו וניסו לקחת את כל הפוקוס לעצמם - כהרגלם, והקלידנים יצאו דפוקים. ודווקא על פי זה הם נשפטו.

    תאמרו, והרי זה מה שקלידן אמור לעשות באירועים, להוות עזר כנגד הזמר המהולל. זה נכון, ועדיין, יש כמה הבדלים, ובראשם התיאום שנבנה עם הזמר לפני כל אירוע ובוודאי לאחר כמה אירועים, שלא היה כאן, והעובדה שכאן הקלידן עצמו אמור להיות במרכז ולא יכול להיות שהזמר ישפיע כל כך על סיכוייו (מילא אם היו נותנים לכולם את אותו זמר, כפי שנעשה בשלב האחרון) ועוד.

    אבל הסערה האמתית שקמה לאחר התכנית, היתה של אמני התחום, על עזות הקהל להעדיף את שטיין על פני דויטש. ניצחון הטראקים על פני הפדל ססטין. המסקנה הברורה: צריך להחליף את העם.

    אני לא מבין גדול במוזיקה, ואני אפילו לא מחזיק מעצמי כזה, ודווקא לכן זכותי לטעון כדלהלן.

    סבורני שהעולם, בעידן החוצפה, בגלל כמה גורמים, עובר לאט לאט מתרבות של כניעה למומחים ומבינים, לתרבות של שפיטה פשטנית הרבה יותר. אנחנו כבר לא צריכים את הזמר הדגול שיאמר שההוא מנגן מצוין, אלא התחלנו להעז להביע את דעתנו גם בנושאים אומנותיים, על פי הפרמטר הבראשיתי התמים – נהניתי או לא נהניתי. זה תפס אותי או לא. עשה לי משהו או כן. ככה פשוט.

    ואת הפרמטר הבסיסי הזה – חסר לאמנים באותו תחום, מעצם היותם אמנים. מה שאני הבור רואה כתענוג וזרימה משובחת, האמן רואה כקטסטרופה בלתי מקצועית. ואז הוא אוכל את הלב איך זה שאין מי שיעריך אמנות טהורה.

    לסיכום: לפי דעתי, כמייצג בלתי מוכתר של פשוטי העם, בחירתו של שטיין היתה מוצדקת מאוד, מפני שמבלי להיכנס לפרטים והמינוחים האמנותיים – הוא פשוט עשה את העבודה. הקפיץ ושימח והפעים את קצב הלב באופן סוחף. בעוד דויטש הסתדר היטב עם הפשלות של הזמר, הראה ביצועים מורכבים ופסנתריים ושילובים של מקצבים וליוויים שונים, אבל טיפה פחות סחף את הרחבה.

    (לשם הדיוק: סבורני שזאת הסיבה שלא שייך לשפוט בתחרות מעין זו על פי שירים שקטים, שבאופן גורף תמיד יסחפו פחות ואכ"מ).



    3.

    התובנה הזו קשורה לחלקים רבים בחיים, ולכל המקצועות האמנותיים, ובתוכם תחום הכתיבה.

    יש כותבים מחוננים, כאלו שמלהטטים בשפה, מחוללים קסמים שחור על גבי לבן, ועושים במילים כבשלהם. הם מסוגלים להתפייט עד דכדוכה של נפש, לפרשן את המילים באופן שאפשר רק להשתומם מול התופעה, לרדת לדקויות ולשבור מליצות בחן ובחסד וליצוק לתוכן משמעויות עמוקות ומזהירות.

    משוררים טובים יהוו דוגמא מצוינת. מה שאני כותב במאמר ארוך בן אלפיים מילה, הם מתמצתים לכמה שורות נוקבות עד השיתין, כל מילה תכיל רבדים אינסוף של משמעויות. אבל לא רק משוררים, גם אלו שכותבים בשפה גבוהה, עמוקה, בורחת מפשטנות, מהווים תענוג עילאי שמימי, אבל רק עבור מי שיודע להעריך.

    כמובן שלא הוגן להשוות בין שירה לכתיבה, אבל לצורך העניין נאלץ לקבל את הדמיון הרב שבין הכתיבה הגבוהה לשירה.

    לעומת זאת, יש כותבים שאמנותם היא בפשטותם. וכשהם מספרים סיפור, הם מספרים אותו. לא מלהטטים במילים ולא הולכים בגדולות, פשוט מספרים. ולדר, יהווה דוגמא לסוגה הזאת. למרות שהוא לא היחיד. אפילו ההתחלה אצלו היא בלתי יומרנית כלל "שמי יוסי ואני גר בירושלים", או בגרסה המעודנת טיפה בסיפורים למבוגרים.

    אלו שחיים את הכתיבה, אוהבים את הקריאה ויודעים להעריך יצירת פרוזה איכותית, עשויים אולי למצוא עצמם נעלבים בשם הציבור הרחב שבוחר את הסיפורים הילדותיים על פני אלו מלאי ההשראה והקסם וההשקעה.

    המציאות טוענת, לפחות בינתיים ולפחות אצלנו בציבור, שעיקר הביקוש הוא לכתיבה הפשוטה והבלתי יומרנית. ההמון נהנה מסיפור פשוט וקולח ופחות מיצירת מופת אינטלקטואלית רבת השראה.

    וכמה שהעניין עצוב (אולי), בסוף, במבחן הציבורי, הכל יצטמצם לשאלה הבסיסית: האם אהבתי או פחות. האם נהניתי לקרוא או שנפל עלי כבד. זה הכל.

    ובכן, אדם שמשקיע בכתיבה לשם מימוש עצמי, או כדי ללתת ביטוי למעמקים הסוערים בנפשו, והעיקר לדידו הוא להוציא את אשר על ליבו אלי גוויל, אין ספק שכדאי לו ולעולם שיישאר בתחומו, ואל יבוש מפני המלעיגים עליו, וייתכן שבסופו של דבר אף יפתיע את עצמו ואת היקום כאשר דבריו יקנו שביתה ויפרצו אל ההמון.

    אבל אדם שרוצה שיקשיבו לו, מי שמעוניין לפנות לציבור, לא רק משיקולים מסחריים אלא גם משיקולי השפעה, ייתכן שכדאי שיאמץ את הכתיבה הפשוטה הבלתי מתיימרת, לספר ולכתוב את דבריו בפשטות, בדיוק, בקריצה לפעמים, בגובה העיניים. הדברים הללו יקנו שביתה בשוק. מסתבר שזה מה שהמון העם דורש.
    • תודה
    Reactions: מעל הסטנדר(ט), _STAM, אגודה אחת ועוד 96 משתמשים99 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    +shira
    והיא היא גם מה שיהרוס אותה בסוף. הקלות שבה דמוקרטיה יכולה להמליך על עצמה דיקטוטור מציגה את הבעיה...
  • 2 2K
    • S
    סיפור למה באת
  • +shira //
    • "למה באת?"

    למה באה? למה לא חיבקה אותה כשיכלה. למה לא החזיקה בה חזק כשעוד היה אפשר. למה לא הסתכלה לה בעיניים ואמרה את כל המילים הנכונות, אלו שהיו מצילות אותה.

    רחל שתקה.

    מאחוריהן האנשים נעו בבהילות חרישית, משלימים הכנות למסע אסור ונכסף. והיא ראתה סביבה רק נורות אדומות. את לא שייכת לכאן, הן אמרו לה. לכי הביתה לכי הביתה לכי הביתה עכשיו לכי - - -

    "באתי לראות אותך", אמרה רחל לבסוף. המילים יצאו מפיה בעמל, והשעה גרמה להן להישמע חלולות.

    משהו מהזיק הישן, המלגלג, הבזיק בעיניה של מניה. היא החוותה קידה תיאטרלית וקולה נטף סרקזם כשהפטירה "ובכן? האם נושא המראה חן בעינייך, חברה?"

    רחל שתקה שוב. והמאמץ שהיה כרוך בכך הלבין את שפתיה.

    "לא היית צריכה לבוא", זעפה מניה. "כל מה שיש לנו לומר כבר אמרנו מזמן. ואם קיווית לעורר בי ספקות – טעית."

    האם היא קיוותה? לא ממש. לא באמת. מניה היא מניה. ועוד לפני שנעלה מאה דלתות פלדה ביניהן, לא הייתה מניה מן הקלות להשתכנע, ומעולם לא מיהרה לנטוש רעיונות שהלהיבו אותה. בטח לא בגלל כמה מילים ריקות של חברה ישנה. נוטפות עליה כמו רסיסי מים על יער בוער.

    למניה הייתה אש. היא מעולם לא נזקקה למורי דרך או לפנסים שיכוונו אותה. היה לה אור משלה, והיא הדליקה אותו בלהט.

    היו שבזו לה. הם לעגו בקול לאש המוזרה הזו, חסרת השליטה. ומאחורי המילים שלהם נשמע הפחד. היו שניסו להכניס אותה לתלם, אבל מהר מאד הם עמדו על טעותם. אי אפשר לאלף אש.

    והיא? רחל אף פעם לא נחשבה אמיצה במיוחד, אבל היא הייתה אמיצה מספיק בשביל לאהוב את מניה. ללכת אחרי האש שהבעירה. מוצאת לה שבילים חדשים. מאירה מקומות שאף אחד לא העז לגלות לפניה. מחממת לילות ריקים.

    ואז - היא החליטה לשרוף הכל.

    נורות האזהרה כבר צבעו החול מסביבן באדום ופעמונים לא הפסיקו לצלצל לרחל באוזניים. מה את עושה כאן, ילדה טובה שכמוך. לכי הביתה לכי הביתה לכי הביתה - - -

    "רציתי לראות אותך", היא אמרה שוב, לאט.

    לאוויר היה ריח של מלח, אולי זה הים.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: עשרים ושתיים, מ"ם, S ועוד 33 משתמשים36 //
    37 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    +shira
    לא חייבים. אבל אין משהו מתסכל בסיפור שמשאיר אותי מבולבלת? כמו שיר שאת מנסה כל היום להיזכר...
  • 2 2K
    • S
    דיון אובך מעורפל
  • stars //
    • לאחרונה נתקלתי בכמה וכמה סיפורים בפורום שערפלו לי את החושים, סתמו לי את מעיינות ההבנה, והאביכו לי את שדה הקריאה.
    רבותי! או שגיליתי שאני סתום, או שהציבור כאן מגזים. או שניהם.
    אשמח לשמוע את חוות דעתכם עד כמה ראוי, כדאי ונכון לערפל סיפור.
    שימו לב: סיפור ולא שיר.
    • תודה
    Reactions: פררו רושה, +shira, שרה. ועוד 8 משתמשים11 //
    28 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    +shira
    כל מילה. כשאני כותבת, קשה לי להיצמד לתבנית עליליתית מוגדרת ומה שיוצא זאת אפיזודה: מין פיסת חיים...
  • 745
    • ליאורהA
    שיר קנאת סופרים
  • ליאורהA //
    • (נכתב בהשראת האשכול הזה.)

    מהם "סופרים"?
    הגדרה מכלילה,
    לאוחזים בעט,
    כותבי המילה.

    באים סופרים,
    קוראים החיבור,
    שנכתב לכתחילה,
    לטובת הציבור.

    הסתכלות סופרים,
    משווים הרמה,
    למה שכתבו הם,
    באותה היממה.

    צער סופרים,
    מרגישים צורך,
    לשפר עבודתם,
    בחריזה או באורך.

    הגמדת סופרים,
    שופטים לחומרה,
    את כתיבת חבריהם,
    לעט ולצרה.

    קנאת סופרים,
    בכל זאת חושבים,
    שלעומת האחרים,
    הם פחות טובים.

    ומקנאים,
    ולא יודעים,
    שכך בדיוק מרגישים,
    הסופרים האחרים.
    • תודה
    Reactions: ג'ירפה, פררו רושה, יהודי נוסף ועוד 14 משתמשים17 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ליאורהA
    ליאורהA
    בכל מקרה אני כבר לא יכולה לערוך, וזה לא משהו שמצדיק טרחה של המנהלים, אז רק אשנה את זה אצלי. תודה.
  • 2K
    • ש
    סיפור השוטר הדוב
  • שיילה //
    • "אבא אני יכולה לקחת את האוטו?" שמעתי את ביתי בת ה13 קוראת מהמטבח, "אני רוצה לקחת את הקטנים לסיבוב".

    "צדיקה של אבא", השבתי, "בטח. רק תחגרי אותם ותנהגי יפה כמו שלימדתי אותך בחניה".

    מהחלון בסלון ראיתי אותם יוצאים, איזו מתנה זאת ילדים רגועים, ישתבח שמו לעד.

    לאחר שתי דקות קיבלתי טלפון מהמשטרה. ברקע אני שומע יבבות של הבת הגדולה.

    "הלו שלום, משפחת קרעכניץ?"

    "כן, מה קרה?"

    "הבת שלך עומדת לקבל קנס", אמר השוטר ברשעות, "היא נסעה על 80 קמ"ש בתוך העיר ועוד בלי חגורה".

    "כבוד השוטר בוא נרגע", ניסיתי להביא אותו למחוזות השפיות, "היא בסך הכל בת 13".

    "אוקיי ולכן מה? אתה משלם את הקנס, לא היא", הקטנים הצטרפו ליללות.

    "נכון, אבל תראה, אתה מפחיד אותה".

    "זה התפקיד שלי אדוני, אסור שזה יקרה, זה חמור מאד".

    "אבל ברגע שהיא ראתה אותך היא האטה וגם חגרה את כולם, וחוץ מזה היא נסעה מהר כדי לעזור לאימא בהשכבה"

    "מה זה קשור? טוב, אני חייב לנתק ולברוח, יש פה מישהו עם מצלמה. שכח מהחוב אדוני, שיהיה לך יום נעים".
    • תודה
    • כועס
    • חחח
    Reactions: קוראים לי #C, הפצחן, יום יום ועוד 87 משתמשים90 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    יואל ארלנגר - קקטוס
    יואל ארלנגר - קקטוס
    לא אבל אין בו משהו שעומד בפני עצמו והדוגמא שהבאת היא מרחיקת לכת.
  • 2K
    • ר
    מאמר חסרה הסברה? הרמתי את הכפפה
  • ראש לשועלים //
    • שוטרים יקרים / ראש לשועלים

    היה היום עליהום גדול, ואני חושב שהוא לא מוצדק.

    חסרה רק מעט הסברה.

    כמו שיש חסר חמור בהסברה בציבור החרדי (שמורגש בפרט בקופות היומונים), כך נדרשת יותר הסברה לדוברות המשטרה. ובמקום שאין אנשים, אתנדב אני להסביר:

    קיים כשל יסודי באופן שבו אתם – בדוברות המשטרה – תופסים את החיים במדינת ישראל. עליכם לשנות את ההבנה הבסיסית הזו באופן מידי, ואז אולי תבוא לנו הרווחה.

    כאשר אזרח, יהא השר למשאבי המים, או להבדיל אדמו"ר חשוב, נתקל בשוטרים – הוא לבד. אף אחד לא עומד מאחוריו, והוא אינו מייצג אף אחד. שום מעשה שעשה אזרח אחר לפניו לא מצדיק פגיעה בו, גם אם אותו אזרח היה אחד מחסידיו, עבדו האישי, או מנהל רשות המים, ושום מעשה נואש שיבצע האח"מ כעת – לא יחפה על תג מחיר שתגבה המשטרה לאחר מכן.

    לעומתו, השוטר, לעולם אינו עומד על משמרתו כאדם בודד. השוטר הוא שוטר, נציג המשטרה, החוק, השלטון והממשלה, לא משנה הסדר. אני מבין שהמשוואה הזו ממש מקוממת ומפלה, אבל היא אמיתית.

    כשתגמרו להבין את זה, אולי נפסיק לשמוע תגובות בסגנון 'השוטרים פועלים בזירות תוך סיכון חיים מול מתפרעים ואנשים איומים ונוראים', פשוט משום שהן נטולות הקשר לוגי. העובדה שהשוטרים חוטפים מאזרחי ישראל/מחרדים/מדוסים תושבי אילת/מנערות צעירות, לא מתירה את דמם של אנשי הקבוצות הנ"ל, ולא משחררת אף רסן חוקי או מוסרי מפעילות המשטרה. כל אזרח הוא איש בפני עצמו, שמחיצות פרספקס תקניות מבדילות בינו לבין יתר האזרחים. עוונותיהם לא עולות לחשבון עוונותיו, והתנהגותם המופתית לא משפרת את עמדתו. מוזר לי שצריך לומר את זה.

    באופן הזה, ייתכן שדוברות המשטרה גם תחדל להחזיק בתפיסה הפסימית ששולטת בה. אותו מבט עגום, לפיו המשטרה ואלפי שוטריה המסורים בצד אחד של המתרס, ומן העבר השני מיליוני אזרחים חמומי מוח ושונאי שוטרים - כולל עיתונאים, פוליטיקאים, ילדים וילדות קטנים ומיוחדים יותר ופחות, ואישי ציבור נוספים - שחברו יחד לנהל 'קמפיין הסתה שקרי' על גבה של המשטרה המדוכאת במטרה ברורה 'להחליש ולרסק את שלטון החוק והאמת'. וכמובן 'לא ניתן לזה יד'.

    רגשי נחיתות מעין אלו הן כיפת ברזל לביקורת מכל סוג. תשתית פורה להדיפה חד-משמעית של כל ניסיון קל שבקללות להעיר, להציע שיפור, להתלונן על תקלה. כלום. מהרגע שאתה אינך אתה, יצחק ציניגראפטען, אלא זרוע עלובה של התמנון הגדול והרשע, אויב המשטרה מדור דור – מה לנו ולך. מי אתה שתפנה אלינו בכלל. הרי אתה צעקת שבוע שעבר על שוטרת, לא אתה? לא חשוב. אתם. אתם האזרחים הרעים, שאין להם טיפת הכרת הטוב למשטרה הטובה והאימהית. איכס.

    כך גם מגמדים כל אירוע, ומנסים להכניסו להקשרו המדומה:
    'בניגוד מוחלט לנטען', האזרח סך הכל היה אולי תמים יחסית, אבל השוטר רק דחף, חבר שלו כולה הוציא גז פלפל, נהג שעבר וצילם קיבל רק בוקס קטן בראש, לא יודעים איך המצלמה נשברה, זהו פחות או יותר, אולי קצת אלימות לפה ולשם. לא עידכנו אותנו מי פינה את הבחור לבית חולים. אין לנו מושג. המצלמה נתקעה באותו רגע (אירוע אילוסטרציה, למען הסר ספק). אז למה עושים עסק? סתם סיפור קטן. אולי נקרא לשוטר שנה הבאה, ונתדרך אותו על טכניקות נכונות לפעולה במצבי לחץ.

    למה באמת עושים עסק. כי השוטר הזה הוא לא פלוני פלוניהו מגבעת טוריהו, הוא המשטרה. לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים. 'מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו'. השוטר לא בא בכוחות עצמו ולא קיבל את ההכשרה, הציוד והלגיטימציה לפעילות שלו מאיחוד האמירויות. הוא פועל כנציג החוק עלי אדמות, ומבחינת האזרח, מדינת ישראל כולה עמדה ובעטה בו ברחובה של עיר לעיני כל ישראל. האם הבעיטה מוצדקת או לא? ניתן לדון בכובד ראש. אבל השאלה שעל השוטרים לשאול את עצמם לפניה היא, האם ראוי האזרח המוטל על הארץ לקבל בעיטה שלימה מהמדינה המכובדת והחלמאית שלנו.

    זאת ועוד, האפקט הציבורי הוא עצום, ובצדק. כי כאשר שוטר פועל שלא כשורה, ציבורית הייתה זו המשטרה שביצעה את מעשיו אחד לאחד. אין כאן מקרה נקודתי, ואבדן האמון במשטרה כמערכת צפוי ובלתי נמנע. בשונה מהותית מאדון שיפטרקרויס, שאפילו אם הוא ביצע פשעים נגד האנושות/תקף שוטר, מעשיו אינם משליכים על הציבור החרדי, על קהילתו, ואפילו לא על בני משפחתו הגרעינית, כמה שזה נשמע מוזר. לא ייאמן.

    בפרק הבא נרחיב עוד טיפה, ונלמד אתכם גם על בדיקת עובדות נאותה, ודרכים קלות להימנע מהיתפס בשקרים שקופים ומסרטונים מכחישים.

    להתראות.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אמת מארץ תצמח, הפצחן, ג'ירפה ועוד 77 משתמשים80 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    ראש לשועלים
    תלוי כמה זמן מיותר יש לך.
  • 4 5 6 10K
    • A
    מאמר סטוריטלינג, מסר וסיפור חוזר, ומה הדבר שאנחנו באמת אוהבים ברולינג
  • Angular //
    • בדיון בפורום על המסר המתוכנן (כאן), כתבתי תגובה על מסר חוזר לעומת סיפור חוזר, וכנראה שלא הייתי מובנת מספיק.
    העדפתי שלא לחזור ולהסביר את עצמי שם, גם כך הדיון הפך לתמנון רב זרועות שאמור להתפצל לאיזה שמונה דיונים נפרדים. ועוד עד שהצליחו סוף סוף למקד אותו חזרה.

    אז @לילך אור ו- @miri012 , מתנצלת, במקום תשובה קצרה ולעניין יצאה לי חפירה ארוכה ומעצבנת במיוחד. חילקתי כדי שתוכלו להתמקד במה שמעניין אתכן, אם בכלל. ככה זה כשאני מרגישה שהבמה שלי. דפקט.
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן, שיבת ציון, פרוגמטי ועוד 13 משתמשים16 //
    109 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    anotherית
    התכוונתי בכל הרצינות, ואשמח להשתתף בדיון בנושא. הוא מלא ועמוס ויש מה לומר בו.
  • 1K
    • ע
    סיפור טילון עם גביע וופל בהיר, וגלידה שנמסה וצריך ללקק אותה מהר.
  • עטרה ד //
    • עודני בוסר טרי טרי פה
    אבל אשמח לביקורת בונה ומכוונת...

    כשהייתי ילד, חלמתי על זה בימים, וגם בלילות, גם בקיץ וגם בחורף,

    טילון.

    עם גביע וופל בהיר, וגלידה שנמסה וצריך ללקק אותה מהר.

    לא שלא החזקתי בחיי שנים עשר שקלים בודדים, היו לי גם יותר, אבל את הכספים ההם שמרתי לדברים נצרכים יותר מאשר סתם טילון, כשאמרתי פעם לאימי בעיניים נוצצות לפני שבועות, 'אמא, הפעם אני רוצה טילון חלבי, גדול ונמס, שאחרי שאהיה ער כל הלילה, אוכל לקק אותו בחדוות עייפים' אמא הביטה בי בעיניים גדולות ועצבות, ואכזבה מילאה את עיניה, 'טילון? זה מה שעומד בראשו של בחור ישיבה? שיושב ולומד כל היום?' אמרה ולא יספה, ושהצצתי בקניה של כל המיני מגדנות וגבינות, טילון לא היה שם.

    נמלאתי בוז עצמי, באמת? זה מה שעומד בראשו של בחור שעומד לקראת מעמד קבלת התורה? ומיד נטלתי הגמרא, וברחתי מעצמי אל בית הכנסת.

    כשהגיע בין הזמנים, נסענו לטבריה, לבקר את 'דוד מנחם'. זה היה ביקור ענוג, ביקרנו בציון הרמב"ם, ואצל רבי מאיר בעל הנס, וכשאבא היה במצב רוח טוב שאלתי, אם אפשר אולי טילון, לכבוד בין הזמנים, אבא הביט בי במבט מרחם וציטט ' האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב, ויש אומרים אף ...' הוא צדק, אבל רציתי טילון.

    ועדיין רציתי טילון.

    בחבורה של ליל שישי קיצי ולוהט שאל משהו אם אפשר לגוון קצת בכיבוד, ולהביא אכל אחר חוץ מהבורקסים היבשים והמפוררים, לחשתי באוזנו של יענקב 'יענקב, מתאים לך טילון עכשיו?' השאלה היתה קצת מידי בקול, כי השתרר שקט, ואז אמר מי שאמר שהוא לא רוצה שינטוף גלידה על הגמרא הירושה מסב סבו מלפני השואה, אז מוטב ונשמור את זה להזדמנות יותר מתאימה.

    ועם כל זה, מעולם לא טעמתי טילון.

    ויום אחד זה קרה, אלא מה,

    זה היה אחרי רצף של ימי שנאה, איחרתי לוותיקין, כעסתי על החברותא של סדר שלישי, ושתיתי קפה לפני התפילה בבוקר, הייתי מצוברח ומלא כעס עצמי על שעם כל מה שעובר עלי, לא אכפת לי מכלום,

    ואז קרא לי המגיד שיעור, הוא איש זקן וחביב שכל הישיבה על בוגריה מעריצה אותו ואת שיעוריו, הוא יצא עימי לכיוון החורשה שנמצאת מעבר לישיבה ואמר לי 'תראה, אני רואה אתה קצת לא בעצמך בימים האחרונים, אתה רוצה לדבר על זה?' הנהנתי במבוכה, 'גדולה לגימה שמקרבת, לך תקנה לעצמך טילון או איזה קרטיב חלבי, ונשוחח'

    לזה כבר לא פיללתי. המגיד שיעור. מציע. לי. טילון.

    עשרות הציטוטים צווחו בראשי, מאות המבטים התמהים והמזלזלים ניבטו בדמיוני, והרב מושיט את ידו ובה שנים עשר שקלים.

    'אבל, הרב, אני אהה, ההורים שלי, החברים, וזה בהכשר בכלל?'

    הוא מדד אותי במבטו הרך והמלטף, ושפתיו ציירו בלי קול 'לך, תקנה'

    אינני יודע איך הגעתי לחנות, ואיך בחרתי ושילמתי. אבל אחרי רגעים ספורים כבר הייתי לידו של הרב, מנסה ללקק בשקט, כדי לשמוע את קול נשימותיו הרגועות.

    בסופה של שיחה, לפני שנכנסנו חזרה לבית מדרש, הוא אמר

    'כל אימת וחזר לך טעמו של טילון, גש אליי. כי אותו שטן אינו רוצה שיהיה לך טילון ביד, אלא טילון בראש'

    ומאז. אני אפילו לא רוצה טילון.
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: בדוח, סערצע, BestMe ועוד 58 משתמשים61 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    עטרה ד
    תודה רבה לכולם. על הפידבק ועל הביקורות!
  • 621
    • מנוחה כהן
    שיר שיר האשקוקי לרבי אברהם אבן עזרא
  • מנוחה כהן //
    • חיפשתי שיר מסוים של האיבן עזרא, ומצאתי את השיר הבא, על משחק השחמט.
    קראתי בהתפעלות.

    אֲשׁוֹרֵר שִׁיר בְּמִלְחָמָה עֲרוּכָה \ קְדוּמָה מִן יְמֵי קֶדֶם נְסוּכָה
    עֲרוּכָה מְתֵי שֵׂכֶל וּבִינָה, \ קְבָעוּהָ עֲלֵי טוּרִים שְׁמֹנָה.
    וְעַל כָּל טוּר וָטוּר בָּהֶם חֲקוּקוֹת \ עֲלֵי לוּחַ שְׁמֹנֶה מַחֲלָקוֹת,
    וְהַטּוּרִים מְרֻבָּעִים רְצוּפִים \ וְשָׁם הַמַּחֲנוֹת עוֹמְדִים צְפוּפִים.

    מְלָכִים נִצְּבוּ עִם מַחֲנֵיהֶם \ לְהִלָּחֵם וְרֶוַח בֵּין שְׁנֵיהֶם.
    פְּנֵי כֻלָּם לְהִלָּחֵם נְכוֹנִים \ וְהֵמָּה נוֹסְעִים תָּמִיד וְחוֹנִים,
    וְאֵין שׁוֹלְפִים בְּמִלְחַמְתָּם חֲרָבוֹת, \ וּמִלְחַמְתָּם – מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבוֹת,
    וְנִכָּרִים בְּסִימָנִים וְאוֹתוֹת \ בְּפִגְרֵיהֶם רְשׁוּמוֹת וַחֲרוּתוֹת.

    וְאָדָם יֶחֲזֶה אוֹתָם רְגוּשִׁים \ יְדַמֶּה כִּי אֲדוֹמִים הֵם וְכוּשִׁים.
    וְכוּשִׁים בַּקֱּרָב פּוֹשְׁטִים יְדֵיהֶם, \ אֲדוֹמִים יֵצְאוּ אֶל אַחֲרֵיהֶם,
    וְהָרַגְלִים יְבוֹאוּן בַּתְּחִלָּה \ לְמִלְחָמָה לְנֹכַח הַמְּסִלָּה.

    וְהָרַגְלִי יְהִי הוֹלֵךְ לְנֶגְדּוֹ \ וְאֶת אוֹיְבוֹ יְהִי נוֹטֶה לְלָכְדוֹ,
    וְלֹא יַטֶּה בְּעֵת לֶכֶת אֲשׁוּרָיו \ וְלֹא יָשִׂים פְּעָמָיו לַאֲחוֹרָיו,
    וְאִם יִרְצֶה – יְדַלֵּג בַּתְּחִלָּה \ לְכָל עֵבֶר שְׁלֹשָׁה בַּמְּסִלָּה.
    וְאִם יִרְחַק וְיָנוּד מִזְּבוּלוֹ \ וְעַד טוּר הַשְּׁמִינִי יַעֲלֶה לוֹ –
    כְּמוֹ פָרָז לְכָל פָּנִים יְהִי שָׁב \ וּמִלְחַמְתּוֹ כְּמִלְחַמְתּוֹ תְחֻשַּׁב.

    וְהַפָּרָז יְהִי מַטֶּה פְסָעָיו \ וּמַסָּעָיו לְאַרְבַּעַת רְבָעָיו.
    וְהַפִּיל בַּקְּרָב הוֹלֵךְ וְקָרֵב \ וְהוּא נִצָּב עֲלֵי הַצַּד כְּאוֹרֵב,
    כְּמוֹ פָרָז הֲלִיכָתוֹ – אֲבָל יֵשׁ \ לְזֶה יִתְרוֹן לְמַה שֶּׁהוּא מְשַׁלֶּשׁ.
    וְהַסּוּס בַּקְּרָב רַגְלוֹ מְאֹד קַל \ וְיִתְהַלֵּךְ עֲלֵי דֶרֶךְ מְעֻקָּל,
    עֲקַלְקַלּוֹת דְּרָכָיו לֹא סְלוּלוֹת, \ בְּתוֹךְ בָּתִּים שְׁלֹשָׁה לוֹ גְבוּלוֹת
    וְהָרוֹךְ יְהַלֵּךְ מִישׁוֹר בְּדַרְכּוֹ \ וּבַשָּׂדֶה עֲלֵי רָחְבּוֹ וְאָרְכּוֹ
    וְדַרְכֵי עִקְּשִׁים הוּא לֹא יְבַקֵּשׁ, \ נְתִיבוֹ מִבְּלִי נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ.

    וְהַמֶּלֶךְ מְהַלֵּךְ עַל צְדָדָיו \ לְכָל רוּחוֹת וְיַעְזֹר אֶת עֲבָדָיו,
    וְיִזָּהֵר בְּעֵת שִׁבְתּוֹ וְצֵאתוֹ \ לְהִלָּחֵם וּבִמְקוֹם תַּחֲנוֹתוֹ,
    וְאִם אוֹיְבוֹ בְּאֵיבָה יַעֲלֶה לוֹ \ וְיִגְעַר בּוֹ – וְיִבְרַח מִגְּבוּלוֹ.
    וְאִם הָרוֹךְ בְּאֵימָה יֶהְדְּפֵהוּ \ וּמֵחֶדֶר לְחֶדֶר יִרְדְּפֵהוּ –
    וְיֵשׁ עִתִּים אֲשֶׁר יִבְרַח לְפָנָיו \ וְעִתִּים יֵשׁ לְסִתְרוֹ לוֹּ הֲמוֹנָיו.

    וְכֻלָּם הוֹרְגִים אֵלֶּה לְאֵלֶּה, \ וְזֶה אֶת זֶה בְּרֹב חֵמָה מְכַלֶּה,
    וְגִבּוֹרֵי שְׁנַיִם הַמְּלָכִים \ חֲלָלִים מִבְּלִי דָמִים שְׁפוּכִים.
    וְעִתִּים יִגְבְּרוּ כוּשִׁים עֲלֵיהֶם – \ וְיָנוּסוּ אֲדוֹמִים מִפְּנֵיהֶם,
    וְעִתִּים כִּי אֱדוֹם יִגְבַּר – וְכוּשִׁים \ וּמַלְכָּם בַּקְּרָב הֵם נֶחֱלָשִׁים.

    וְהַמֶּלֶךְ יְהִי נִתְפָּשׂ בְּשַׁחְתָּם \ בְּלִי חֶמְלָה וְיִלָּכֵד בְּרִשְׁתָּם,
    וְאֵין מָנוֹס לְהִנָּצֵל וּמִפְלָט \ וְאֵין מִבְרָח לְעִיר מִבְצָר וּמִקְלָט!
    וְעַל יַד צַר יְהִי נִשְׁפָּט וְנִשְׁמָט, \ }וְאֵין מַצִּיל – וְלַהֶרֶג יְהִי מָט.
    וְחֵילוֹ בַּעֲדוֹ כֻּלָּם יְמוּתוּן \ וְאֶת נַפְשָׁם פְּדוּת נַפְשׁוֹ יְשִׁיתוּן,
    וְתִפְאַרְתָּם כְּבָר נָסְעָה וְאֵינָם \ בְּשׁוּרָם שֶׁכְּבָר נִגַּף אֲדוֹנָם,
    וְיוֹסִיפוּ לְהִלָּחֵם שְׁנִיָּה – \ וְיֵשׁ עוֹד לַהֲרוּגֵיהֶם תְּחִיָּה!
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: שיבת ציון, Violinist, אוהבת אמנות ועוד 14 משתמשים17 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    stars
    אין ספק. אפשר לפתוח על זה אשכול בפני עצמו: דוגמאות של השאלת מושגים (תקינה ושאינה) מעולם השירה...
  • 2 2K
    • 7
    דיון בין אותנטיות להשבחה - על שכתוב טקסטים לאחר כתיבתם הראשונית
  • 7שבע7 //
    • מישהי שלחה לי שיר שכתבה לביקורת. השיר היה יפה, ובכל-זאת הייתה לי הערה אחת לשינוי.
    היא קיבלה את ההערה, אבל אמרה: "האם לא עדיף להשאיר את השיר כך, בדיוק כמו שכתבתי אותו ברגע הראשון, כי כך זה הכי נקי?"

    וכאן אני מכניסה אתכם לדיון.
    אז מה דעתכם? למה יש יותר מעלה - לשיר (או לכל קטע שהוא) שנכתב במכה אחת, בלי היסוסים ובלי שינויים, מתוך הרגשה החד-פעמית שלא שבה אחר-כך, או שמא דווקא השיר שנח לעצמו כמה זמן - ואז חוזר לשולחנו של הכותב לצורך שכתוב והשבחה של החומר הגולמי שנכתב באותה סערת רגשות?
    האם יש לכם דוגמאות לשירים של משוררים מפורסמים, שצורתם הסופית אינה זהה לצורת כתיבתם הראשונית? אשמח לראות, אם כן. יעזור לי בדיון ובתרגול בנושא הזה עם נשים אחרות...
    • תודה
    Reactions: אבן דרך, Zeivald.org, +shira ועוד 9 משתמשים12 //
    35 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מכונתכתיבה
    לגמרי. אם נהיה דוד זריקי אולי נוכל לעצמנו לכתוב בלי לשכתב :) אמנות במיטבה. אם היו שואלים אותי...
  • 2 3K
    • הדוויג
    סיפור שוטר שבעולם
  • הדוויג //
    • מאז ומתמיד רציתי להיות שוטר.

    אחים שלי היו צוחקים עליי ששוטר זה עבודה של בנות, איזה גבר הולך להיות שוטר? אבל לי לא אכפת. אני רציתי להיות שוטר. בכל פורים התחפשתי לשוטר. אהבתי את כובע הקטיפה הוורוד, את המלמלות המתוקות של השוטרים, את המדים בצבעי פסטל. אוי מוש.

    כשהגעתי לגיל המתאים הגשתי מועמדות במשטרה.
    בהתחלה הם אמרו שאני נראה קשוח מדי, ואולי אני לא מתאים לתפקיד הרגיש הזה. אבל איך ששמעתי את זה עלו לי דמעות והתחלתי לבכות להם במשרד, ואז הם השתכנעו שאני מתאים.

    ההכשרה הייתה ממש כיפית. לימדו אותנו על הכלה, העצמה, סובלנות, סבלנות. הפגישו אותנו עם פושעים שהשתקמו בכוח האהבה בלבד, הסבירו לנו שעם חיוך והארת פנים אפשר להחזיר למוטב גם את הגרועים שבעבריינים.

    שמעתי שישנן מדינות שבהן תפקיד השוטר הוא תפקיד קשוח. השוטר נתפס כמעניש ומטיל אימה. טוב שאצלנו השוטר הוא דמות אימהית, קשובה ורחומה.

    היום יצאנו למבצע אכיפה והסברה על מהירות בכביש.
    הנה רכב לקסוס נוסע במהירות של 150 קמ"ש. אני מדליק את המגאפון, מוזיקת רקע נעימה נשמעת ואז אני קורא ברכּוּת "שלום לך אדוני בעל רכב הלקסוס היפהפה, בוקר נהדר. אשמח מאד ואודה לך אם תואיל לעצור בצד לפעילות הסברה חווייתית. תודה ויום נפלא".
    משום מה הוא לא עצר.

    אחרי כמה שעות של הזמנות להסברה, ג'יפ שנסע במהירות של 2 קמ"ש מעל המותר נענה לקריאתי הנרגשת.
    נהג חדש.

    "איך קוראים לך?" אני שואל אותו. נזכר בנוהל שלנו ' שלב ראשון - צור כימיה'
    "יוחנן"
    "איזה שם יפה, יוחנן. תגיד לי בבקשה יוחנן. אתה יודע מה המהירות המותרת במקטע הכביש הזה, יוחנן?"
    מתפתחת שיחה נעימה. אני מסביר לו בעדינות על החשיבות של נהיגה לפי הכללים, מבהיר לו שהכל נעשה לטובתו והוא יהיה המרוויח הראשי מלהישמע לכללים. בסוף אני נותן לו פלאייר שמזכיר את כללי הנהיגה הבטוחה, יחד עם חטיף שוקולד תות. רק כדי לעודד אותו, לא להפחיד חלילה.

    אולי יום אחד יעבירו אותי למחלק הלילי. נשמע לי הרבה יותר מלהיב ואתגרי לחלק פלאיירים ושוקולד תות לגנבים ופורצים.

    אבל למרות כל העבודה הקשה שלנו, יש הרבה שמבקרים את המשטרה.
    אומרים שאחוזי הפשיעה במדינה שלנו הם הגבוהים בעולם בלי השוואה לכל מקום אחר. אומרים שהמדיניות הרכה שלנו מגבירה את הפשע. שהמשטרה צריכה לנקוט יד יותר קשה ולהעניש את העבריינים.
    לא יודע, אני לא מאמין בעונשים. זה עלול להעליב.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אמת מארץ תצמח, yonatanr, אבן דרך ועוד 94 משתמשים97 //
    29 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    אתה ענק, והכתיבה שלך ענקית ואגדית. ואתה יודע מה? לא בטוח שאכיפה אובססיבית רכה ונעימה - לא...
    • מאמר
    963
    • א
    תפתחו שערי הלב / על "שומרת השערים", מאת דבורי רנד
  • אפשרי //
    • תפתחו שערי הלב/ על "שומרת השערים", מאת דבורי רנד | | מאמר חדש ומרתק. מוזמנים להגיב
    • תודה
    Reactions: +shira ו-מצב כפית2 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    סודר
  • 1K
    • ג
    שיר הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה
  • גוגלית //
    • ב"ה

    /הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה

    בְּצֶבַע תָּכֹל צִיַּרְתִּי שָׁמַיִם
    בְּאָפֹר הוֹסַפְתִּי עֲנָנִים.
    וּמְטוֹסֵי קְרָב, שְׁנַיִם שְׁנַיִם,
    מְבַצְּעִים שָׁם תִּמְרוּנִים.

    הַלָבָן הוֹתִיר שֹׁובָל מַרְהִיב,
    נִסָּה לְשַׁווֹת אֲוִירַת חֲגִיגָה.
    שׁוֹבָלִים אָחֵרִים הִגִיעוּ לְהַחֲרִיב,
    וְיָרֹק חָאקִי עָקַב בִּדְאָגָה.

    בָּחַרְתִּי צֶבַע כָּחֹל – מִשְׁטָרָה
    וְאִיַּרְתִּי מְזוּזוֹת בַּכְּנִיסָה לָרֹבַעִים.
    הַמְּזוּזוֹת לֹא נִרְדְּמוּ בַּשְּׁמִירָה
    וַחֲנוּקוֹת הַבַּיִת הֶחֱלִיפוּ צְבָעִים.

    חָשַׁבְתִּי אוֹפְּטִימִי, הִתְגַיֵּס הַוָרֹד,
    וְשֶׁמֶשׁ צְהוּבָּה זָרְחָה בָּצְבִיעָה.
    הֲאוֹפְּטִימִי לֹא הִצְלִיחַ לִשְׂרוֹד
    וּמִיַּד אָחָר כָּךְ נִצְפְּתָה הַשְׁקִיעָה.

    הַשָּׁחֹר אָז נִכְנַס לְבַקֵּר בָּשְׁכוּנָה
    וְכָל הַצְבָעִים עָבְרוּ לְדוֹם.
    אֲבָל לֹא הוּא הַרַס אֶת הַתְּמוּנָה,
    בְּהַכֹּל אָשֵׁם צֶבַע אָדֹם.


    טפטופי צבע אדום על רקע סגר באזור אדום.
    מה עוד אפשר לבקש?
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: נ. גל, גולדברג., free ועוד 36 משתמשים39 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    7
    7שבע7
    זו הצורה הנכונה. וכשכותבים בלי ניקוד - צריך לכתוב "בכול". (הוכחה? "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם...
  • 2 3 4 5K
    • A
    דיון שירת פייתון - יחסי הסופרים עם הקוד
  • anotherית //
    • אז אם אין אני לי מי לי.
    נכתב ע"י anotherית:
    אפשר נספח?
    לחצ/י כדי להרחיב...


    ואני מתכנתת.
    נכתב ע"י ראש לשועלים:
    יש כאן הרבה מתכנתים!
    הקהל הקדוש מוזמן לפתוח על זה אשכול דיון.
    לחצ/י כדי להרחיב...


    אז החלטתי לעסוק בצרכי ציבור באמונה ולקחת את העניינים לידיים.
    --- חוקת הפורום ---

    בתפילה שלא יהפוך משיחת החוקת למחיקת.
    • תודה
    Reactions: גלוריה, I.Q, דיונון ועוד 3 משתמשים6 //
    69 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    +shira
    סורי לייתר את הדיון, אבל - אופי התעסוקה של אישה חרדית בימינו מעיד מעט מאד על האופי שלה. המוני...
  • 505
    • ע
    סיפור המסכה שגברה על הדרקון
  • עכביש //
    • } מאת @צופר הנעמתי. לדבריו, ישמח לקבל ביקורות {

    ----

    זגוגיות חלון המשוריינת לא הקהו את קול המגאפון הצווחני שבקע מהמדשאה המקומלת
    המכונה "גן הוורדים", ההמון מחופש במסכות, מנופף בידיו ורגליו, זורק קליפות ביצים ומלבה
    מדורה באמצעות בקבוקי אלכוג'ל תכולים, שני ילדים נפחו בלוני כפפות שעליהם כתוב
    בארטליין שחור " די! ", מנפנפים בהם מעלה ומטה כמו לולב בהושענות.

    במרכז הקבוצה ניצב בחורצ'יק גבה קומה, "הגורילה", קוראים לו החברה בשכונה... לבוש
    טישרט שחור עליו דמות דרקון עם עיניים ירוקות, רושפות אש... נוכחותו שידרה 'אני כאן בשביל
    להלחם'... 'הגורילה' הגביה את הווליום המגאפוני למקסימום והחל בקריאות קצובות...

    "מסיכה בשקל..."

    "מסיכה בשקל..."

    "אין מסיכה אין מדינה..."

    הנאספים חזרו אחריו במקהלה, בית, פזמון... בית, פזמון..., מכת"זית הופיעה לפתע מקצה
    הרחוב, 'הגורילה' שרק לאות סיום וההפגנה היומית התפזרה...


    עיניו המזדהות של 'זרח פרצי' נצמדו לזגוגית המשוריינת, רק דחיפת ידו העטופה של עוזרו
    המסור, עוררה אותו... פרצי יצא מהרכב בריצה קלה לעבר מקומו הקבוע בשולחן הממשלה,
    מזכיר הממשלה העלה לדיון את נושא הישיבה: "יוקר המסכות", והדיון החל...

    רה"מ 'במבי מלקוסקי' נכנס באיחור אופייני, מואר בהבזקי פלאשים והתיישב בראש השולחן,
    פרצי חטף את רשות הדיבור, דפק על השולחן ואמר בלהט:

    "לא הגיוני שמחיר מסיכה בודדה תדמה למחיר גביע קוטג' בעידן איציק אלרוב".

    "עזוב היסטוריה" סנט בו שר המינרלים. "תשווה אותה למחיר של שתי ביצות פסחיות..."

    פרצי הנהן, גירד בזיפי שפמו והמשיך... "הצעתי היא לסבסד מסכות לפריפריה",

    "ומה עם מי שגר במרכז...?! " הקשה 'החליפי' בעיניים עצומות למחצה.

    "שירד לפריפריה" השיב פרצי והוסיף בפאתוס "אין הנחות במרכז! ".

    השר לענייני מדוזות הציע בנוסף "להכניס את מחיר המסכות לפיקוח ממשלתי".

    הישיבה נמשכה... הטונים עלו וירדו, השרים זרקו מילים לפרוטוקול, הדליפו, הקליטו, בלסו
    בורקסי תרד, לגמו זירו, וסמסו מתחת לשולחן...

    במבי נעמד השתיק ת'חליפי, הטיב את עניבתו האדומה, הישיר מבט ונאם למצלמה...

    "אזרחי ישראל... פעלנו... עשינו..., וכו' וכו',

    'אני חסיד של שוק חופשי'. נ-ק-ו-ד-ה.
    'הנחה לפריפריה או פקוח מחירים לא יעודדו ייבוא, הוצאות הממשלה יגדלו, האזרחים ימשיכו
    להאנק תחת עול המסכה, והיבואנים יגזרו את הקופון..."

    דפק על השולחן המהוקצע והוסיף "רק הגדלת היצע ופתיחת חסמים, תטיב עם האזרחים
    ותוריד מחירים".

    "אתה שומע פרצי?!" הסתובב רה"מ לכוון שר הכלכלה והוסיף בקריצה, "בסופו של תהליך גם
    מסעודה משדרות תהנה ממסכה מוזלת..." השרים צחקקו, המזכיר דפק עם הפטיש והישיבה
    ננעלה...


    שבוע חלף... הגורילה עם הדרקון והמגאפון, ויתר חבר מרעיו לא נצפו שוב ב"ורדים"...

    * * *

    "ר' יום טוב שלופצעח" קם מאוחר כדרכו... התלבש בזריזות וירד במדרגות, פאותיו סתורות
    ומגבתו על שכמו, ביציאה מהבניין החטיף מבט לעיתון "הצופר" שבצבץ מתיבת הדואר, כותרת
    שחורה זעקה...
    "תכנית הדיור של שר השיכון ר' שמערל ברילמן": "סבסוד דירות יד שניה בפריפריה",
    ובכותרת המשנה הופיעה הידיעה: "בוטל מחיר למשתכן" ו-"רוצו לפריפריה...".

    ר' יום טוב קיפל את העיתון ברשלנות, תחב לתיבה, מהר, עלה וירד טבל ונסתפג... בצאתו,
    בחדר ההלבשה, מחזר ר' יו"ט את כותרות העיתון לשומעי לקחו שהתאספו סביבו, והפטיר
    תוך שהוא רוכס את חולצתו המקומטת...

    "איי... איי... ר' שמערל... "מכל מלמדי השכלתי גם ממסכה תכולה עם צ'יפים..."
    • תודה
    Reactions: sheen, האוצר זה מקצועי, ייד ועוד 16 משתמשים19 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אפרת תהל
    מאד יפה!!!
  • 2 3K
    • Y
    סיפור הנקמה המתוקה
  • yonatanr //
    • אברימי הבטיח לנקום.

    כל שנה בחודשים סיון ותמוז, היו מפעפעים בו מדי בוקר רגשות כעס וזעם אין-אונים.

    השעון העיר אותו כרגיל בשעה שבע וחצי, מזרז אותו להתלבש ולהזדרז לחיידר. הוא השאיר את מיטתו מסודרת למופת, בעוד שאחיותיו היו טמונות להן במעמקי הפוך, לאחר שבילו אמש עד שעת לילה מאוחרת. לפני עשר, הן בטח לא יקומו.

    השעות בחיידר התמרחו להן באיטיות אינסופית. לא היה סוף לחזרותיו המייגעות של המלמד עבור הבינוניים והחלשים, בעוד שהוא הבין את הכל בפעם הראשונה. בכל פעם מחדש הוא התפלא מדוע השניות בקושי זזות בשעת השיעור, ועפות להן ברגע בזמן ההפסקה.

    גם לאחר שעות ארוכות בהן שחזר בדמיונו את כל סיפורי המתח שקרא, ודמיין לעצמו כיצד היה קופץ מרכבת המוות יחד עם שמער'ל ובער'ל, עדיין נותרו לו שעות רבות לחלום ולה-ש-ת-ע-מ-ם.

    המלמדים למדו להתעלם מהחלומות שלו ומעיסוקיו השונים, הוא הפתיע לא מעט רבי'ס שהיו בטוחים שהוא יקבל את עונשו במבחן השבועי, אך בחריקת שיניים נאלצו לתת לו מאה אחוזים על תשובותיו הרהוטות.

    ב'ישיבה קטנה' הוא כבר התחיל להרגיש מעט רווחה. ה'סדרים' הארוכים, שבהם בילה זמן לא מועט בפטפוטים נעימים עם החברותא, השרו עליו אווירת הקלה. אך בעיקר היו אלה החודשים תשרי וניסן, שהפכו לחודשי 'בין הזמנים' ארוכים ויפים. הוא חש שהוא מתחיל להשתוות לאחותו הקטנה, ברכי, שמדי יום חיממה את כסאה שעות ארוכות בהאזנה צייתנית למורות בית הספר.

    אך עדיין הרגיזו אותו אחיותיו הגדולות, הלומדות בסמינר. אצלן – כל יום חג. כל 'אפצ'י' שעשה לוח השנה, היה סיבה לחופש. אסרו חג חנוכה, ערב פורים קטן, מוצאי פסח שני, שבועיים מבחנים, 'חוצים' ושאר ירקות.

    עם כניסתו לישיבה הגדולה הגיעה המנוחה. הוא לא מחויב להיכנס לשיעורים, ועדים, סדרים, כלום. כל דקה של שהייה במחיצת הגמרא נראתה לו כפרגון נדיב מצידו. בבית הוריו ברוך הילדים מעולם לא חש בטעמה הערב של שנ"צ בת חמש-שש שעות בקטנה ככה, כמו בישיבה.

    בשיטוטיו בין המסעדות שבקרבת הישיבה, הוא דמיין את ברכי אחותו מתייבשת עכשיו בשיעור השמיני מול המורה, וחייך בשמחה לאיד.

    אך הנקמה הגדולה מכל הייתה, כשעמד מתחת לחופתה של אחותו. זו נישאה לחברותא היקר שלו, שנופף יחד איתו בכל הצמתים שבארץ. כעת ברכי השקדנית עומדת לעבוד תשע שעות ביום בכדי לפרנס את חבירו ה'מתמיד', למשך שנים ארוכות ארוכות...
    • תודה
    • עצוב
    • חחח
    Reactions: בדוח, משולש ברמודה, יום יום ועוד 88 משתמשים91 //
    26 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    עכביש
    #האשכול נעול#
  • 2 5K
    • י
    אתגר דו שבועי - ופרצו חומות מגדלי
  • יאן //
    • כידוע, לכל חודש ביהדות יש את היום או הימים שמייחדים אותו. גם לחשוון. מה מיוחד בחשוון? יום ז' במרחשוון שבו נהגו ישראל להתפלל בכוונה כדי לזכור לומר ותן טל ומטר.
    בחודש תמוז יש לנו את י"ז בתמוז. ומה שמייחד אותו, לדעתי, הוא הרגע שבו נפרצו החומות.
    נכון, היה מצור, ראינו ושמענו אותם כל הזמן, הם כבר היו בסביבה. אבל מקודם אנחנו היינו כאן, ו"הם" שם. עכשיו יש פירצה והם כאן.

    נסו לכתוב על סוג של חומה שנפרצה.
    מי היו הצרים ומה היתה החומה? פתוח לשיקולכם.
    בשונה מהסיפור היהודי, הסיפור שלכם כן יכול להסתיים בהפי אנד או אפילו סתם אנד אנדינו.

    האתגר יסתיים ב 7.6.20 למניינם, בשעה 23:59

    רגע, יש גם את הנודניק ההוא שתמיד נספח אלינו,
    הנה הוא     פה
    • תודה
    Reactions: מוריופ, Natan Galant, לאלה ועוד 24 משתמשים27 //
    24 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מוריופ
    תודה רבה! מרגש לקבל מקום שני באתגר הראשון שלי... כל הקרדיטים לבורא עולם...
  • 2 2K
    • פ
    דיון אין אנשים רעים
  • פירי //
    • עולים כאן הרבה פעמים שיתופים וחומרים של נושאים 'קשים'. על סבל וכאב של אנשים.
    מטבע הדברים יש את זה שגרם את הכאב לשני.
    ושמתי לב לתופעה, בתגובות לשיתוף, יש הרבה פעמים לימוד זכות על ה'איש הרע' בסיפור.
    כאן לדוגמא
    חברי הפורום בוודאי יזכרו בעוד ועוד מקרים כאלו.
    לא מתייחסת לכך שלפעמים זה נכון, וזה שרע, הוא כך כיון שרע לו.
    למה אנחנו ממהרים להצדיק את הרעים, להציג אותם כמסכנים, ללמד עליהם זכות (ובדרך לפעמים לרמוס את המסכן האמיתי)?

    זה גם מביא אותי לנושא שמקשה עלי לאחרונה - איך כותבים על רעים ורשעים עם הזדהות מלאה.
    אבל זה כבר לנושא אחר.
    • תודה
    Reactions: הוריקן, פררו רושה, פילפלית ועוד 6 משתמשים9 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    עכביש
    רחל הבת הקטנה אומרת שדיונים לסוגיהם מתקבלים רק בהקשר לכתיבה ספרותית. כלב"א הודעות שאינן רומזות...
  • 2 3K
    • י
    נספח לאתגר - ופרצו חומות מגדלי
  • יאן //
    • כתבו להנאתכם.
    חזרה     לאתגר
    • תודה
    Reactions: אוהבת אמנות, anotherית ו-3333ציפי3 //
    33 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    @
    @Simcha
    https://www.prog.co.il/threads/%D7%90%D7%AA%D7%92%D7%A8-%D7%93%D7%95-%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%D7%...
  • 2K
    • א
    סיפור מה תהמי עלי... "
  • אבי2000 //
    • שש תשע אחד חמש שלש שש אפס...
    ...
    "שלום, ערב טוב..."

    טריקה

    למחרת - שש תשע אחד חמש שלש שש אפס..
    ... ... ...
    "שלום ערב טוב, עם מי העונג לשוחח.."

    "אמממ.."

    "אני מבין שאתה לא מעוניין להיחשף,"

    "אהה.."

    "זה בסדר תרגיש בנוח, לצורך העניין נקרא לך שמעון... זה בסדר?"

    "בסדר."

    "אני מבין שיש משהו מעיק עליך, אתה רוצה שנפתח את זה בייחד?"

    "אההמ. . יש לי קודם שאלה, האם שיחותינו מוקלטות?? וגם אם אשמע ממני משהו, אתה תדווח על כך??"

    "שאלה מצוינת, לגבי ההקלטות אני מנתק את זה עכשיו אם אתה לא מעוניין.

    ולעניין הדיווח, לא. אין זה מתפקידנו לדווח, רק לייעץ ולהקשיב... "

    "אוקיי, אם ככה אז אני יכול להתחיל..סליחה אם זה קצת מבולבל.."


    זה התחיל ככה, קשה לי להניח את הנקודה בדיוק, זה לא קרה ביום אחד, היה זה תהליך ארוך, אבל אם אני מנסה להיזכר, אז הסיטואציה הראשונה שעולה לראש, זה המוצ"ש ההוא..


    מוישי הגדול שלנו כבר היה בן 4, מתחיל להבין, אבל לא בדיוק, מה שכן, הוא מתחיל לאתגר אותנו, כך שפתאום התחלנו לדון בנושאי חינוך, אם לפני זה היה זה תאורטי, אז עכשיו התחלנו להרגיש הורות כמשמעותה.. באותה שבת, הגענו לסיכום, שאם אנחנו רוצים לחנך אותו שלא יתפנק מידי, חייבים לתת לו קצת להסתדר לבד. זה מתסכל אותנו המצב שעל כל גחמה קטנה שלו ועל כל בכי ואפילו בשל סיבה קטנה אנחנו נמסים וממלאים מבוקשו,

    והנה, האתגר הראשון, כבר הגיע במוצ"ש, מוישי רצה ממתק שרגע קודם סרבנו לתת לו, והחל לבכות בכי תמרורים..

    אני חשבתי שהנה, לא מן הראוי לגשת אליו אלא להראות לו את מקומנו כהורים החלטיים ומחנכים, העומדים על דעתנו ביציבות.

    אבל היא, באינסטינקט של רגע החלה למהר לכיוון ארון הממתקים - נכנעת לבכיו...

    ואז.. עצרתי אותה.. הייתי חייב... זה מה שסיכמנו..


    אני זוכר את המבט המופתע, את ההלם, הזעזוע, המבט הפגוע , הכנוע.

    האמת, גם אני הייתי בהלם מעצמי, מעולם לא עמדתי במצב הזה מולה, אני האומר והמחליט והיא שותקת.

    חיכתי שהיא תהדוף, שתצעק, שתביע את עצמה אבל היא שתקה, אולי מהלם אולי מאכזבה, או ממבוכה..

    זה היה שתיקה...

    שקט כזה שמנסר אוזניים, שקט של מוזיקה בווליום גבוה רק עם רמקולים מנותקים.

    הכל היה חי וגועש מבפנים, אבל שתיקה רועמת מבחוץ...

    באותו לילה לא נרדמתי, גם היא, שמעתי אותה מתהפכת..


    נפל דבר..

    בפעם השניה, זו כבר לא הייתה הפתעה גדולה.

    כך זה התחיל להתדרדר במדרון חלקלק.. כשרציתי להביע את עצמי ביותר החלטיות, הייתי כבר חייב להרים את הטון, וכל פעם זה התקדם עוד צעד...

    כמה שנאתי את עצמי... נגעלתי מעצמי.. אתה צריך להבין, אני איש חינוך, מוערך מאד ואהוב על תלמידיי, ההורים סומכים על שיקול דעתי, אני מחנך. וב"ה, מוציא כל שנה ילדי חמד לחיים...

    אני לא טיפש ומבין היטב שהמצב הידרדר - כל החיצים מופנים אלי!! כמה חיכתי שהיא תעשה לי את הסטופ!! שתצעק דייי!! שתצרח שתשתולל שתברח...

    אבל היא, כ"כ טובה, ובמחשבה נוספת ופנימית כל כך מסכנה ועלובה....פשוט שתקה...

    ...
    אני רואה אותה עומדת שם, בפתח הבית, מנסה לעשות טוב, מייחלת לקטוב של תקווה... אבל אני לא מסוגל, איך אני פתאום יחליף פאזה, אני יתחיל לדבר יפה, ברוך, בהתענינות, אתן לה מילה טובה? אני לא זוכר את השפה הזו מולה, וגם היא כבר שכחה....

    לפחות את תלמידיי אני מחנך את כל מה שאני לא.. לפחות להם יהיו חיים מאושרים..

    אני מרגיש אבוד...

    ערב אחד היא הכינה ארוחת ערב מושקעת, כן ראיתי את הזיק בעיניה, היא רצתה לדבר... אפילו אמרה במפורש, אבל אני, רע שכמותי, לא הייתי מסוגל לפתוח את זה איתה, לא מסוגל להראות לפניה את סיכלותי, מרגיש כל כך חלש וקטן מול המציאות שנוצרה פה בבית.

    חייכתי חיוך בצורה כזאת, כאומר, לא מאמין לך...... מיד העברתי נושא.. הייתי חייב לברוח מהאמת הדוקרת הזו.


    לפני חודש וחצי, היה לה יום הולדת, היא חושבת שאני שוכח... לא, היא כל הזמן אצלי ועמוק,

    אין סיכוי שאני ישכח, אני מתמלא בדמעות כשאני נזכר איך היינו חוגגים, אז בראשית ימי חיינו, באותם זמנים שהיינו כל כך מאושרים, וכל כך פתוחים אחד לשני ומביעים, לא היה אחד בכולל שלא הציע רעיונות, היא הייתה בעננים, עם חיוך שממיס..

    היום, אני לא זוכר אותה מחייכת, תמיד עם הפנים האלו השותקות וחסרות ההבעה.

    קניתי לה שוקולד מושקע עטוף יפה עם סרט, ההוא מהחנות שעטף הבליע חיוך, דמיין..

    כל מה שרציתי, היה דבר אחד - שתעיף לי את זה לפנים, שתייסר אותי, שתחנך שתחזיר אותי למקום...

    אבל היא שוב שתקה...שתיקה כנועה, אומללה.

    בשבוע שעבר, היה לי יום הולדת, שמתי לב להתרחשות מצידה..

    היא שוב ניסתה להתקרב... היא עשתה את זה כל כך טוב, אני לא יכלתי לעמוד בזה, הרגשתי אותה כל כך קרובה,
    ולא.. זה לא מגיע לי...!

    היא קנתה לי סט חומשים וסטנדר, אני ראיתי אותה שם. ראיתי אותה על קצה אצבעותיה, ממתינה, מייחלת, למשהו מצידי..

    אוף!! למה היא לא מבינה שלא זו הדרך? למה היא לא מבינה, שאני הוא זה שצריך להתחנן אליה שתקבל אותי, לא כמו שאני היום, אלא כמו אז! שתטרוק לי את הדלת בפנים, שתשמור את המפתח אצלה, שאני יתחנן שתפתח..

    שתקתי.. לא הגבתי, הייתי בסערת רגשות, רציתי כל כך להתרפק בבכי, אבל לא הייתי מסוגל, עמדו לי על הפה כל כך הרבה מילים אבל הם נבלעו לי חזרה, חנקו לי את הגרון, לו הייתי יכול לשוב בזמן לאחור, לו היה לי אפשרות להבין לאן פני היו מיועדות...

    לפני שהלכתי לא התייאשתי, שוב ניסיתי להדליק אותה.. הפטרתי "אני רק מקווה שלא נגעת בחשבון..."
    כן אני יודע שהיא לא נגעה, בדקתי את החשבון מהבוקר כבר יותר מחמש פעמים...ככה זה כל יום..

    אבל היא שוב לא ענתה, שוב השתיקה העמוקה הזו ששואבת אותי עמוק...


    אין לי סיכוי?!

    אה, מה אתה חושב???
    • תודה
    • עצוב
    • וואו!
    Reactions: חחח, ובחרת בחיים, i am ועוד 51 משתמשים54 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אבי2000
    עוד שלב, עוד מדרגה שפתאום גרמה לו בגלל זה לחוש את מבטה..
  • 1K
    • Y
    סיפור אבא
  • Yiskah Goteherer //
    • "האם אתה מצליח לראות את זה?

    השמש שוקעת עכשיו. והעולם נצבע לאיטו בשחור. תמיד אהבת את הרגעים הללו, אמרת לי שהרגעים האלו עם עצמינו זה מה שמונע מאיתנו להתערב עם אחרים, להיות חלק מכולם. זה מייחד אותנו, נותן לנו משמעות משל עצמינו. ועכשיו אני נוהג כמוך, לעמוד מול החלון ולצפות בשקיעה, לחשוב מעט, לדבר...

    אני יודע שאהבת אותי, אבא, אני יודע שהיה אכפת לך, אבל אני יודע עוד כמה דברים, דברים שלא רצית שאדע, דברים שבקנאות הסתרת ממני.

    לא שלחת אותי לבית הספר ומנעת ממני ללמוד, אני עדיין מתבלבל בחשבון הפשוט ביותר.

    אחד פלוס אחד הוא סימבול שמסמל קלות, פשטות. אמנם אני יודע את התוצאה של אחד פלוס אחד, אך רק לפני כמה שנים למדתי זאת, מבלי שידעת, מבלי שיידעתי אותך.

    תמיד שיננת באוזניי שהקנאה היא מתנת השטן. ומתנה היא מילה שאנשי מכירות משתמשים בה בכדי להיפטר מהסחורה החינמית שלהם. והאמנתי לך, הייתי תמים, והראיות והציטוטים שנתת לי בכדי להוכיח את אמינות דבריך היו מבלבלים. כיום אני יודע, הציטוטים אכן נכונים, קנאה היא אכן נוראית, אך מה שעשית היה יותר.

    אסרת עלי ללמוד. 'אין בכך צורך' כך אמרת. 'אתה חכם מספיק, אנשים יקנאו בך וחייך ייהרסו' הזהרת.

    אז לא למדתי, אני לא יודע לקרוא, אני לא יודע לכתוב, המילון מגדיר אותי כאידיוט ואנשים התייאשו מלפענח אותי.

    השתקת אותי, התירוצים שלך חזרו על עצמם, אסרת עלי להשמיע את דעתי, אסרת עלי להביע את אשר על ליבי בכל אמצעי אחר. 'אתה חכם מספיק,' תירצת והוספת: 'אנשים יקנאו בך וחייך ייהרסו.'

    אז אני שותק, וגם אם הייתי רוצה לא הייתי מסוגל להביע את דעתי ברבים, האומץ שלי שווה לאפס. אני מפחד לספר לאנשים מה אני חושב, כשאנשים שואלים לדעתי אני מתחמק. והם עוזבים אותי. מסובבים את אצבעם כנגד רקתם. ואני ממשיך לשתוק, כמו תמיד. אני לא נפגע, אני רגיל לזה.

    אין לי חברים. כי אמרת שלחברים אני עלול להיפתח ולספר הכל, שאני עלול להתגאות על הכישרונות ועל מתנות הקל שקיבלתי בשפע, על החכמה והלב שלי שעשוי מזהב טהור. אז אין לי חברים, אין לי את היכולת ליצור חברויות, וגם אם הייתי יכול, אף אחד לא רוצה חבר סמרטוט שמסכים עם כל מילה, ולא מוכן לספר את דעתו. רציתי חברים, הייתי מביט מהחלון על ילדים בגילי משחקים בכדור והייתי רוצה להצטרף אליהם. אך אז, הנחת יד על כתפי, ולחשת לי באוזן. 'אל תעשה זאת, אתה חכם מספיק, אנשים יקנאו בך וחייך ייהרסו.'

    אתה טעית, אבא, חיי הרוסים כבר. אין לי אישה, לא ילדים ולא חברים. אמרת לי שהקנאה היא מתנת השטן, אך אינך חושב שהפזיזות בה תווית את דרך חיי אינה היא מן השטן?

    ואולי היית יכול להסכים איתי, אני מדמיין אותך מניד בראשך באיטיות ואומר לי כי צדקתי, אך אינך יכול;

    לעולם לא יהיה לי את האומץ להגיד לך את דעתי..."
    • תודה
    • עצוב
    • וואו!
    Reactions: שואפת ליותר, האוצר זה מקצועי, RACHELIZ ועוד 36 משתמשים39 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אבי2000
    אחח.. עצוב.. ועצוב לכל החיים... בחיים העיקרון יכול להיות.. וזה מה שמחבר לסיפור.. ישנם הורים...
  • 702
    • א
    ביקורת ספרות הסימטא של קוילשיקוב
  • אשר שרבר //
    • בימים אלו (אולי בשבוע שעבר) הסתיימה ב'לבית' סדרה על סמטאותיה של צפת. הסדרה נגעה בשמרנות החרדית הקלאסית ומצד שני במיומנות לא איתגרה את החלק הרוחני של השמרנות, אלא את השמרנות החברתית. כמו לבוש, סגנון, יחס לזרים, וכד'. גם הנגיעה במשפחות ה'מוזרות' שממלאים את ההווי החרדי, אני חושב שאין הרבה מי שנוגע בהם, בדרך כלל בכל מיני תאורי שכונות הם חלק מהעציצים והנוף האנושי, כאן נכנסנו הביתה. עם המון הומור וחיוּת צבעוניות נדירה למחוזותינו.
    אינני מבקר דגול בפרט שאני לא אדם שזוכר לפרטים רגע אחרי שקראתי. אבל כן נהנתי מהמון רגעים בסידרה.
    לטעמי היא נקטעה מוקדם מהצפוי. גם היא עברה איזה סוויץ' באמצע כנראה שהיתה מידי תוססת למישהו. אני בכל מקרה מאוד אהבתי את הסגנון.
    אם יש מישהו שיודע לכתוב ביקורת שיעשה זאת.
    (אני רק מקווה ש     @עכביש לא יבזבז לי על זה אשכול שבועי...)
    • תודה
    Reactions: נעמה :), *טובית*, אוהבת אמנות ועוד 10 משתמשים13 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אשר שרבר
    שכוייח סופסוף מישהו מגיב לגופו של ענין וכבר כמעט נפגעתי בשם הכותבת שלא קראו את זה. איני מנוי...
  • 286
    • ק
    שיר לך אל נמלה
  • קנקן חדש //
    • פירור שנשר מעוגה
    מצא לעצמו פינה.
    לאחר כמה דקות נוצרה שיירה.
    הולכות הנמלים העמלות
    מלקטות פירור ועוד פירור.
    בטור מסודר הולכות
    מהפירור ועד ולמאורה.
    פונות אל המגורה
    מזון נאגר בחדוה.
    במחושיהן מבשרות לחברות
    כתף אל כתף לעזור ללקט.
    רוחשות בוחשות
    מהפירור אל המאורה
    אלו הולכות והאחרות חוזרות.
    אך אויה! נעל עור מהצד הופיעה!
    מחקה את סימני הדרך שהותירו החברות.
    מתפזרות הנמלים אחת הנה והאחרת הנה
    לימין ולשמאל פונות
    איבדו את הדרך.
    *
    עולם כמנהגו נוהג
    זה ללימודו פונה
    והאחר לפרנסתו עושה.
    נגיף קטן הופיע
    נשלח על ידי מנהיג הבירה.
    לא מוצאים האזרחים דרך
    איבדו כל סדר יום.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: stars, אי פה אי שם, גוגלית ועוד 9 משתמשים12 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    ביזנסטורי - אילה
    יפה מאד.
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה