קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
הלכתי לישון מאוחר. כן, אני יודע ששינה מועטת הורסת את הבריאות, פוגעת בזיכרון, מעודדת השמנה ועוד כהנה וכהנה תוצאות איומות, אבל אתמול חטאתי לבריאותי והפרתי את הכללים ברגל גסה.
הפרתי את הכללים הברורים כל כך, ובמקום להיכנס למיטה בשעה שמונה אפס אפס נכנסתי רק כעבור כמה שעות.
אחרי כמה שעות שינה מרובות התהפכויות (כי ככה זה, כשהולכים לישון מאוחר), קימות (כי הייתי צמא ורעב וכו' וכו'), וכניסות חוזרות ונישנות לטלפון הצצתי לחלון הפתוח ונחרדתי לגלות שבמקום השחור שחור הזה הוא צבוע בתכלת עמומה.
עמימות עייפה פשטה בי, פיהוק של בוקר נשלח לחלל החדר, אבל רק כשבתכלת החלו להיראות תסמיני צהבת התעשתתי, הנחתי את הפלאפון בצד לא לפני שהצצתי לבדוק מה השעה והתכסיתי בשמיכות הפוך.
שמיכת הפוך תמיד היתה מקום המפלט עבורי בשעות קשות, ממש כמו השעה הזאת- שש בבוקר.
שש בבוקר! השעון הביולוגי צועק עלי ממעמקי בטני, ואתה צריך לקום בשבע!
אני צריך לקום בשבע, לחשתי נפחד. העברתי במחשבותי את הסיבות שמחייבות אותי לשעה מוקדמת כל כך, והשעון הביולוגי תקתק בעצבנות קדימה, נוזף בי שאני מפסיד זמן שינה במחשבות חסרות תועלת!
אכן, מחשבות חסרות תועלת. בכוח סגרתי את קופסאת המוח, עצמתי את עיניי השורפות וכפיתי על הגוף להירדם תוך נשימה שטוחה ואיטית.
נשמתי לאט. עם כל שאיפה אני דורש- לישון! ולכל נשיפה אני מוסיף- זה רק שעה. לא להיסחף. וכך אני נושם שאיפה נשיפה שאיפה נשיפה עד שבסופו של התהליך נעצמו ארובות עיני הפנימיות ונרדמתי.
נרדמתי ובחלומי אני מגיע לעבודה באיחור. הבוס צועק עלי בחרון אף וקונס אותי בשעות נוספות מול כל העובדים. אף אחד לא יוצא לעזרתי. לא ניתנת לי זכות הדיבור ואני מרגיש כנאשם במשפט ראוה מכור מראש. אני אוזר את כל הביטחון העצמי שלי ובהחלטה נחושה אני מודיע שבעוד חודש אעזוב את המשרד.
לאחר חודש אני מגיע למשרד, זהו יום עבודתי האחרון. באמת אני לא רוצה לעזוב כאן. המקרה היה לגיטימי בשל האיחורים הרבים שלי, וכף הזכות נטתה לכיוונו של בעל הבית.
בעל הבית פוגש אותי בכניסה, משחרר לי חיוך ומציין בשקט: אם תתחרט תמיד תוכל לשוב הנה, עובד כמוך זה נכס.
עובד כמוני זה נכס כי אני מהנהן בראש ונכנס פנימה כאילו מחר אני לא עוזב ומסתער על העבודה הקבועה, תוהה בשקט איפה כולם.
איפה כולם זו שאלה שהטרידה כנראה גם את הבוס, כי הוא קרא לי למשרד שלו, ביקש שאשב ואטלפן לכל העובדים, לברר מה קורה.
מה קורה? אני שואל את נחום. ונחום משיב שהוא פיספס את התחנה ולכן עלה על אוטובוס חזור ובקיצור תיכף יופיע.
תיכף אופיע! צוהל באוזניי מוטי. אל דאגה חביבי, הכל בסדר!
הכל בסדר? אני שואל את אברהמלה, שומע קולות האנקות וגרירה. כן כן רב איד, הכל בהשגוחע! נו, אני ממלמל, בהחלט נשמע כך…
זה לא היה נשמע כך. לא, זה לא. כשיצאתי מהמשרד הפנימי חיכה לי על השולחן סידור פירות מרשים, במרכזו אבטיח מגולף עם כיתוב: יודל, אל תעזוב אותנו! האמת שהתרגשתי.
התרגשתי באמת! לא כל יום חברים לעבודה עורכים לך מסיבת פרידה בהפתעה! לא כל יום אתה מרגיש סוף סוף העובד המועדף!
העובד המועדף, קרי אני, מנסה למצוא את מילותיו האבודות בתוך סבך הקולות המקיפים אותו, קוראים באהדה ובעידוד שוב ושוב בשמו, והאמת שהוא מתקשה בכך.
אני מתקשה בכך וממצמץ פעם ופעמיים בעיניי, ואחר מסתובב, פותח אותם באיטיות בדיוק אל מול חבורת ילדיי שצועקים לי:
אבא, כבר שמונה!
מקום מופלא להעמיד בו תזמורת, כך חשב בעודו מניח את מערכת התופים על גדות הנהר, ומסדר את השולחן שעליו יונחו הכלים העדינים יותר. גם תשועה מופלאה הייתה כאן, הזכיר לעצמו והבריק ביד עדינה את החצוצרה. תשועה שדורשת שיר חדש. שיר חדש ותפאורה חדשה.

הוא היה מוכן לעשות הכול כדי להודיע בגויים את תהילתו וצדקתו של אלוקיו, את החסד הגדול שעשה עמו, ומה טוב יותר משימוש בכישרון שניתן לו משמים, כישרון הנגינה?

הוא עצמו זכר את חסדו ואמונתו. זכר את היום שבו התעורר סוף-סוף לאחר התאונה שריסקה את ידיו, וגילה שנכונה לו עוד דרך ארוכה. זכר את הרגע שבו קלט שאולי לעולם לא יכול עוד לאחוז בכינור, ללטף באצבעותיו את חורי החצוצרה, לחבוט בידיו בתופים. אפילו קול השופר ששמע מפתח חדרו בבית-החולים, שבוע לאחר שהתעורר, העלה דמעות בעיניו. אולי לעולם לא יוכל להסתובב כך בבתי-חולים, להתנדב כבעל תוקע.

שנה אחר-כך הוא עמד מצדה השני של הדלת, וידיו רעדו ופיו רטט כשקירב את השופר לפיו. אף-אחד מן השומעים לא יכול היה לדעת אלו צלקות ושכבות בשר מושאל מכילות ידיו הנתונות בשרוולים לבנים ארוכים. אף-אחד מהם לא יכול היה לדעת בכמה מאמצים ובכמה ספקות זכה להגיע ליום הזה, לרגע הזה של תקיעת השופר העצמית.

תקיעת השופר הייתה רק הראשונה בשרשרת ההודיות הפרטית שלו. התזמורת שלצד הנהר, הגדול כמו ים, הייתה אחד השלבים הבאים.

עוד מעט יגיעו לכאן מעט מחבריו ובני משפחתו, אלה שהיו נכונים למסיבת הודיה בלתי-שגרתית כזו. עוד מעט הוא ילהטט בין הכלים האהובים עליו. עוד מעט הוא יפליא עליהם את השיר החדש, שיר התודה על הפלא. ובינתיים הוא מביט בנהר הקטן, ומאמן את אצבעותיו לקראת המופע הגדול של חייו.

הריעי לה' כל הארץ! רצה לקרוא ברוב התרגשותו המצפה. הנהר כאילו נענה לו. החל לרעוש ולגלוש כאילו היה אחד מנהרות חוץ-לארץ. לו היו לו כפיים – היא מוחא אותן בחדוותו. לו היה הוא ים – היה מרעים בקולו.

ההרים באופק הרחק הצטרפו גם הם לרננה, כולם עמדו לפני ה', אשר בא לשפוט את הארץ, בחסד וברחמים. והוא, ביחד איתם, הצטרף והודה שוב על המישרים.
ערב טוב לכל חברי הקהילה הנפלאים, חדשים עם ישנים, הפורים ויוצרים כמעיין המתגבר בכישרון אינסופי.
מדהים לגלות כי הקורונה הרועמת לא רק שלא השתיקה את ההשראות אלא להיפך: חילצה פרצי יצירתיות מרהיבים מכל עבר.

בין כל הטוב הנ"ל, ישנם כרגע בפורום כמה תקרים. היות וכרגע אין בידי הפנאי לפנות לכל אחד ולבארו כהוגן כפי שמגיע לכם וכפי שנהגתי בעבר (ובעז"ה אתפנה לזה בקרוב), אבקש בינתיים כעזרה ראשונה להחיל את הכלל עליו דנו לא מזמן:

הגבלת פתיחת אשכולות שיתופים זמנית.

כל אחד מהחברים בקהילה מוזמן להעלות שיתוף אחד + שיר אחד בשבוע. וזהו. לא יותר.

השיתוף יכול להיות סיפור או פרק בסיפור בהמשכים, מאמר או כתבה, טור או הגיג. יש להקפיד על בחירת המקדם המתאים.

הנ"ל לא כולל אתגרים, נושא החודש, ביקורות ספרות (אמיתיות! כדוגמת המשובחות שעלו כאן לאחרונה), דיון ועזרה.

*

ואל המצטרפים לאחרונה בקשתי שלוחה:
אנא, קראו שוב בעיון את חוקת הפורום. בתשומת לב ושום שכל. שימו לב גם לרוח ולא רק לפרטי האסור והמותר. בקרו וגם כבדו, תקנו וגם שבחו.


רוב ברכות, בשורות טובות וישועתיות, עלו והצליחו, עולו ו(בינתיים, בל) אתכנשו, שגשגו והעפילו, תרבחו ותרוויחו.
העלתי סיפור באתגר עולם מושלם, סיפור שהשקעתי בו די הרבה חשיבה, ומסר עם ערך מוסף...ורלוונטי (לדעתי, כן?;))
עד כאן טוב ויפה;
אבל אז העירה @מנוחה כהן שאולי חבל שהוא יתפספס... כי כידוע, מי שמתעניין באתגרים הם בעיקר אלה שמתעניינים כהוגן בכתיבה, ומה עם כל השאר?!
לא לכולם יש כוח כל פעם שיש הודעה או תגובה חדשה בנושא כלשהוא להתחיל לגלול מעלה- מטה וכו' וכו'...
ומכאן אני פונה בשאלה: אם אתם פוגשים מאמר כזה, שהועלה כבר בעבר כסיפור, האם אתם חושבים שזו התנהגות נבזית?
נוכלת?
פויה?
או אולי בדיוק להפך... זיכוי הרבים, שכוייח!
בקיצור, הביעו את דעתכם...
"אבא", אני קוראת לו בפעם אחרונה, אבל הוא התרחק כבר, ולא שומע. אני מסתכלת עליו, הולך עם המזוודות, נעלם מעיני. אבא, אני רוצה לצעוק שוב פעם, שיסתובב עוד פעם אחת וינופף לי, רק עוד חיוך אחד. אבל הוא כבר הלך.

"שנה שלמה". אני מסננת בקושי. שומרת חזק על עיניים יבשות.

"תרגעי, יש פלאפונים היום", אלי עומד לידי, מנסה להרגיע.

אני מתעלמת.

גם כן פלאפונים, נמאס לי להסביר לו איך זה לחיות בארץ עם אבא בארצות הברית, ובכלל, כאחד מתוך ארבע עשרה, הוא לא יבין לעולם איך זה להיות בת יחידה. ואין לי כוח לפרט לו הכל מהתחלה ואני רוצה את אבא שלי כאן ועכשיו. לידי.

"מתי הוא יבוא שוב פעם?" אני שואלת אותו בשקט, כשאנחנו חגורים והוא מתניע.

"שנה הבאה".

"מה שנה הבאה?" אני צועקת.

"אלישבע, די, באמת, כל שנה אותו סיפור?"

אני מהדקת שפתיים, ללא הצלחה.

"אלי, אני רוצה את אבא שלי", השליטה שלי בדמעות אבדה, והן זולגות חופשי. "לא מסוגלת לחכות שנה, אני אשתגע עד אז".




"את בוכה?" אני שומעת את אלי מתוך האוב. מרימה ראש מהכרית, עדיין חשוך בחוץ. ועד שהגעתי למיטה היום, באמת כדאי לי לנסות להירדם. חבל על היום מחר שילך לי.

"אלי, עוד כמה זמן זה יוצא שהוא מגיע?"

"אם עברו ארבעה חודשים מאז שעזב, אז נשאר שש וחצי חודשים".

הפשטות הגברית שלו מוציאה אותי מהדעת לפעמים. חשבון אני גם יודעת.

"אני מתגעגעת", הלחישה שלי צרודה. "נראה לך יש סיכוי שיגיע קודם?"

"את יודעת שלא, נכון?"

אני מהנהנת בעצב. שוכחת שהוא לא רואה בחושך. תינוקת מגודלת שכמוני, חמישה ילדים ובעל, וצריכה את אבא שלה כל כך. הדמעות שלי, אלוקים. לא עוצרות.



"עוד ארבעה חודשים", אני מנופפת לו מהספה בלוח שנה שלי, כשהוא נכנס הביתה בערב. הוא נאנח ומתיישב על הספה לידי.

"תגיד, זה נראה לך נורמלי, שאבא שלי לא מגיע לגור כאן?"

הוא שותק. אני ממשיכה.

"ויש לו רק בת אחת! אחת! והוא מוותר עלי ככה בקלות. מה אני אמורה לחשוב? נראה לך שאני לא חשובה לו? אין לי אף משפחה חוץ ממנו, אין לי אחים, אחיות, דודים ובני דודים. כלום".

"הוא מגיע ומפנה לך חודש וחצי בשנה". הוא מזכיר לי.

"פחח, ואז הולך, ואני יושבת כאן, וסופרת את הדקות, עם נשמה שיוצאת מגעגוע".

"ומי אמר לך שהוא לא?"

"אז שיגיע יותר!" אני צורחת. "אני הבת היחידה שלו".



המקפיא שלי מתמלא בעוגות, מתעלם בנונשלנטיות מכך שאבא שלי סוכרתי. אני מקשטת שוקולדים ועוגיות לכבודו, מספרת לו בכל תו וזילוף כמה אני אוהבת אותו. חמישה צבעים של שייק פירות אני מתכננת להכין, שיהיה טרי, וכמובן את הלחמניות כוסמין שלי שאבא שלי כל כך אוהב.

"אליייי", אני צועקת, מנסה לגבור על רעשי המיקסר. "מה עם הכיור שדולף בהול?"

"אני אגיע לזה, לא לדאוג", הוא קורא לי חזרה, ממקום שבתו.

"תנסה שלא לדחות את זה, טוב?"

אין תגובה מצידו.

"אלי??? תוכל לעשות את זה היום?"

"מה הלחץ? יש עוד שלושה שבועות?" הוא מגיע חסר סבלנות למטבח.

"כי צריך גם לתקן את התמונה שהוא קנה לנו שנה שעברה, היא לא יכולה לעמוד ככה שבורה כשהוא מגיע, והסיוד בחדר אורחים, מחכה, ובכלל, מה עם הידיות שביקש ממנו להחליף?"

"אשתדל", הוא נאנח ויוצא.



"אבא", הקול שלי רועד.

"אני אגיע, לא לדאוג, אבל אצטרך לעמוד מרחוק, ולא להתארח אצלכם בבית, קורונה..."

גיחוך נחנק.

"אלישבע".

העיניים שלי צורבות. אני ממצמצת.

"אלישבע?"

"אבא, אני הכנתי לך הכל... כל כך... הרבה, אבא", אני מייללת לתוך הפומית, "אתה באמת לא תגיע אלי?"

"אני אגיע מותק. אבל מרחוק".

"עם מסיכות", אני בוכה שוב פעם.

"אני אוהב אותך גם מרחוק, בת".

"מרחוק, תמיד מרחוק", הקול שלי כמעט ואיננו. "אבל-אני-חיכיתי-לך-שנה-שלמה".


#מחשבות_של_נשים_על_בית_כנסת_בלי_נשים_בימים_הנוראים.
בסד

הם היו שלושה. שמיל – בערל, דביר, וטוצח. השמש המיוזעת קופחת על ראשם האומלל ללא רחם , וידם המנופפת בייאוש מתוסכל כמעט ויבשה. הטרמפיאדה הריקה, מלבדם, גם כן לא מוסיפה הרבה שמחה למצב, והזיעה שנוטפת פלגים פלגים היא זו שגורמת לידו של טוצח להתרומם ולקנח בשרוולו המרוט את מצחו המטפטף טיפות מלוחות אל תוך עיניו. 'חלאס, חבר'ה, אין לנו מזל היום...' שמיל בערל התיישב על המדרכה, כמעט ומנדנד את רגליו הקצרות. לא אכפתי אל תיק הגב הנחבט באספלט הלוהט.

כמו במענה ישיר לדבריו, פונה יגואר שחורה ובוהקת מן הכביש אליהם, ועוצרת בחריקה. 'לאיפה, ילדוד'ס?' שואל קולו של הנהג, שערו שחור ופניו שזופות. 'לנטף, מגיע?' דביר מתכופף אל החלון, וחיוך מאושר נמרח על פניו למשמע התשובה, משווה לו מראה ילדותי ומצחיק למרות, אולי בגלל, הזיפים המעטרים את סנטרו. החבורה מטפסת על הרכב, דביר גונח באושר אל מול המזגן, 'אחי, אתה נס ההצלה שלנו!' ושמיל בערל מחבק באהבה את תיקו. מביט, מוטרד מעט, על מד המהירות המטפס בהדרגה. הרכב דוהר על מאתיים קמ"ש, וטוצח דווקא מרוצה. 'רואים? צדקנו שלא התבזבזנו על אוטובוס... חבל על הכסף' קורת רוח נסוכה על פניו.

רק הרדיו הפועל על תחנה חילונית מקלקל לדעתו את האידיאליה 'אח שלי, למה אתה לא שומע קול חי? אחלה תחנה, אחלה שדורים...' פניו השזופות של הנהג התאדמו לרגע, ורגלו התהדקה עוד יותר אל דוושת הגז. הצמיגים חרקו כשסובב את ההגה בחדות ימינה, פונה אל שביל עפר. ממשיך לשמור על שתיקה מעיקה.

שמיל בערל הדק את אחיזתו בתיק ופניו הלבינו. 'הההצילו, לאן אתה נוסע?' דביר המשיך להתרענן אל מול המזגן, ידו לטפה נוקשות את כתפו של ידידו השמנמוך 'מה אתה בלחץ הוא כולה מגוון לנו את הכיוון' טון חרד נשזר בסוף דבריו כשהרכב קופץ בפראות וראשו נחבט בתקרה. 'תהיו בשקט אתם שם מאחורה' הנהג מסנן מבעד לשפתיים חשוקות.

טוצח נושך את שפתיו בחרדה. שפתיו של דביר ממלמלות. הרכב קופץ מעלה ומטה, ממשיך לדהור בכיוון ההפוך מיעדם, ושמיל – בערל נראה כמי שעומד להתעלף. 'או למות'. חולף הרהור נוגה במוחו של דביר. הוא מפנה את פניו אל טוצח. הלה עדיין שומר על קור רוח, מסובב אליו את ראשו ומחשבה זהה חולפת בראשם. לברוח!. אבל הדלתות נעולות, ובקצב המטורף בו דוהר השובה שלהם, זו תהיה התאבדות מובטחת לקפוץ החוצה.

פתאום הוא מבין משהו על מה שהרגישו שלושת הנערים בדרכם האחרונה. זו גם השנייה שקופצת במוחו עוד הבנה. משטרה! ידו מגששת אל כיס מכנסיו. בטריה אדומה מהבהבת למולו, הצג מלבין ואז משחיר. הרכב בולם בחריקה והפלאפון עף מידו, מתפרק לגורמים. הנהג פותח חלון, נובח בקול גרוני אל מול מבנה אבן הניצב באמצע השומקום 'מוסטפה, הבאתי אותם, מה לעשות בהם?'...

ידיו של טוצח דביקות, החרדה משתקת את מוחו. איך אומרים וידוי?

פתאום, מוחו מתחיל להזות. רואה את הנהג מסתובב אליהם, מחייך בידידותיות: 'נו חבר'ה, איך החוויה?'. לא. זו לא הזייה. שלושה פרצופים חוורים כברי מינן מחזירים לו מבט. מסובב את הרכב. נוהג חזרה במהירות שפויה, עוצר להם במקום שבקשו. 'אחרי הלקח שחוויתם אצלי, לא תסעו יותר בטרמפים, הא?! מתנה ממני – אליכם...'
כשהיינו ביסודי, בשיעורי דקדוק, למדנו על שלושת הזמנים בשפה העברית: העבר (שהוא אין), ההווה (שהוא עדיין) והעתיד (שהוא מניִן).
כשהגענו לשיעורי אנגלית - כמה בירכנו את השפה העברית על שלושת זמניה, בלי כל מיני 'הוואים' שמתמשכים או שחושבים שהם פשוטים, ובלי עברים שונים, כאילו שעבר אחד לא מספיק לנו בחיים.
ובכל-זאת, כשאנו מגיעים לכתיבת סיפור, אנו מצליחים לפעמים להתבלבל אפילו בשלושת הזמנים הפשוטים שניתנו לנו.
לא נדיר לראות פסקה בספר שהולכת בערך ככה:
באותו בוקר אביבי החליט זונדל לבקר את ידיו משכבר הימים, שמערל. הלך לו בחוץ, ידיו נתונות בכיסיו, והוא שורק לו שיר עליז.
עוד הוא שורק ומהלך בטבע הפתוח, פתאום שומע הוא קול עמום מאחורי השיחים שבצד הדרך. נחרד, הוא נעצר במקומו, כי הקול קול גניחת פצוע הוא.
הלך זונדל אל מאחורי השיחים, לבו דופק והולם, והמראה שנגלה לעיניו הוריד את לבו שאולה.
"שמערל!" הוא צועק, מחריד בצעקתו את הציפורים שעל העצים, "מה קרה לך?"
שמערל, פניו חבולות כולן, לא ענה לו.

כולי תקווה שאתם מצליחים לזהות את הבעייתיות שבקטע המצוץ-מן-האצבע הזה...
למה הבלבול הזה, בעצם, בזמנים?
ישנן מילים שמשמות גם בזמן עבר וגם בזמן הווה (למשל: נמצא, נתגלה, נעצר וכו'), וישנו גם "עבר ממושך", אם אפשר לקרוא לזה כך - זמן הווה שהוא חלק ממשפט בזמן עבר (כמו המשפט מהסיפור: הלך לו בחוץ, ידיו נתונות בכיסיו). זה לפעמים מבלבל את הכותב, עד כדי שהוא גולש מזמן עבר לזמן הווה באופן קבוע.

אז מה אני רוצה, בעצם?
אני רוצה שנשים לב לזה. אני חושבת שבתור כותבים אך בסיסי הוא שנכיר חלק מכללי הלשון, ובעיקר את הקטע הזה, של הזמנים. לא אגיד שהוא "מקודש", כמו שכתבתי בכותרת, אבל בהחלט חושב מאוד-מאוד. חשוב שנבדיל בין הזמנים, חשוב שנשים לב מתי ההווה הוא בעצם עבר ממושך (אם למישהו יש הגדרה טובה יותר לזה - אשמח), וחשוב גם שנשתמש בזה כאמצעי ספרותי.
משחק בין הזמנים יכול להבדיל בין קטעים ובין זמנים בסיפור עצמו, והוא כלי יפה ביותר, בעיניי.
לסיום, אני רוצה לציין את דבורי רנד האלופה
@dvory, שמיטיבה להשתמש באמצעי הספרותי הזה, ומשחקת בספריה היטב בין העבר להווה בהתאמה לדמויות ולסיפור. (דבורי, אולי פעם תשחקי גם עם זמן עתיד בסיפורייך? ;) )



(בחרתי במקדם דיון, כי אני לא בטוחה שאני מתאימה לכתיבת דברים תחת המקדם החשוב "מאמר", וגם כי אני רוצה שתדונו על מה שכתבתי, תלושו אותו, תתווכחו איתו ותעירו עליו. תודה...)
 תגובה אחרונה 
התנצלות: רציתי לשים בשבוע פרשת ואתחנן, אבל המקום נתפס ע"י טובאב, וגזרת "אחת לשבוע" דחתה שעתה לעתה.


מִדְּבָרִים וָאֹמֶר
שֶׁבְּאוֹצָרְךָ הַמְּנֻצָּר
חָלַקְתָּ לִי חֶלְקִי: קִרְעֵי מִלִּים
וּבְיָדִי נָתַתָּ, בְּטוּבְךָ
חוּט שֶׁל חֶסֶד, מַחַט-הִלּוּלִים.

וַאֲנִי - מַטְלִיא
בְּתֶפֶר גַּס, בְּקֶרֶץ חֹמֶר
בְּהֶמְיַת לֵב מְיֻסָּר
גְּלִימָה צְחוֹרָה, בְּעַד פְּרַקְלִיט
לְיוֹם פְּקֻדַּת מוּסָר.

כִּי תֹּאמַר: רַב לָךְ
! אַל תּוֹסֶף
הִתְחַנֵּן וְהִשְׁתַּטַּח
!
- כִּי אָז שָׁתַקְתִּי וָאֶדֹּם.
אָשִׂים כָּל בֶּלֶל הָאוֹרוֹת
הַבּוֹעֲרִים, אֶל תּוֹךְ צִקְלוֹן הָאֹסֶף.
אַךְ אִם תֹּאמַר: דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה
- אָבִיא לְךָ כָּל מִלּוֹתַי הָאֲצוּרוֹת.

הָאוֹתִיּוֹת, לַחֹמֶר רַק צוּרוֹת.
כִּי רַק אַתָּה שְׂפָתַי תִּפְתַּח
וְדִמְעוֹתַי הַנִּגָּרוֹת;
וְרַק אַתָּה שְׂפָתַי תַּחְתֹּם;
וּלְךָ, וּלְמַעַנְךָ
כָּל הַמִּלִּים הַנֶּאֱגָרוֹת.
גילוי נאות: פרסמתי כאן שני שירים תחת הכינוי "יוצר אור".
מסיבות השמורות במערכת, מעתה ייקרא שמי "אוריצפת".


כִּי נִסְתַּרְתְּ לִי, בֵּין כְּתָפִים וּנְטָפִים
נִרְאֵית וְלֹא נִרְאֵית, אִם בְּהָקִיץ, בְּמַחֲזֶה
רְאִיתִיךְ מִבַּעַד לֹבֶן, צַעַד מְחוֹלַיִךְ
פָּנַיִךְ זוֹהֲרִים אֵלַי מִבֵּין הָעֲנָפִים.

אֵינֵךְ אֶלָּא לְיֹפִי
הַבַּת יְרוּשָׁלָיִם.
וַאֲנִי, מָאַסְתִּי בַּהֶבֶל הַזֶּה

*

וְשַׁבְתִּי וּרְאִיתִיךְ, מִגֶּזַע עֶלְיוֹנִים
גִּנּוּן מַלְכוּת, גַּם פֶּשֶׁט לֹבֶן לֹא הִסְתִּיר
וְאַתְּ רַכָּה וַעֲנֻגָּה, שֶׁלֹּא הִצִּיגָה כַּף רַגְלָהּ
רוֹקֶדֶת וּמֵאֹנֶס, צַעֲרֵךְ עַל הַפָּנִים.

אֵינֵךְ, רָמָה, אֶלָּא לְשֵׁם בָּנִים.
הֵן גַּם אוֹתָךְ הִנַּחְתִּי, וָאוֹתִיר
כִּי לֹא לָךְ, הַמְּיֻחֶסֶת, אָבִיתִי תְּהִלָּה.

*

בָּאַחֲרוֹנָה, אֶשָּׂא עֵינַי
מֵאַיִן לִי תָּבוֹאִי. וָאֶרְאֵךְ
וּמַבָּטֵךְ עָמֹק כַּיָּם, וְצַעֲרֵךְ.
לָבְנֵךְ שָׁאוּל הוּא לָךְ, וּשְׁאוּלָה גַּם אַתְּ
וּמְיֻסֶּרֶת, כְּמִכּוֹס יָגוֹן לָגַמְתְּ
מִצַּעַר הַשָּׁמוּר לַחֲכָמִים
וּמְבִינָה לִי, מְבִינָה...

וְאַתְּ שֶׁלִּי, הַבַּת.
וְאַתְּ כֻּלֵּךְ שֶׁלִּי, וּלְשֵׁם שָׁמָיִם.

*

עַטְּרוּנוּ, אִמּוֹתֵינוּ
רְאֶינָה, בְּנוֹת צִיּוֹן
הֵן יוֹם שִׂמְחַת לִבֵּנוּ בָּא
אֲשֶׁר קִוִּינוּ, וְנֻבָּא
בָּחֲרָה שְׁכִינָה לְעַם אֶבְיוֹן
אָדְמָה תּוֹלַעְתּוֹ, אַךְ הוּא שָׁאוּל לָבָן -

לְשֵׁם שָׁמָיִם.
ב"ה
ירמיהו שפריצרווסר הוא יקה מכובד. אין לו שעון על היד, מבטא מוקפד וחליפה עם משבצות אפורות אבל הוא יקה. אין ברירה, חייבים להמשיך את המסורת המשפחתית, מה גם שיש לו כמה הלכי רוח יקיים למדי שבהם הוא לא מתבייש. למה? כי יקים לא מתביישים. ככה זה.
שפריצרווסר עוסק לפרנסתו כמתפעל מגלשות מים בפארק שפיים. ההוא שיושב עם הידית והמחוונים וכל הכפתורים האלה שקוראים להם בשלל מילים מכובסות.
בדרך כלל מרוויח ירמיהו את כספו בכבוד, שהרי יקה מכובד חייב להרוויח בכבוד. וגם אם החולצה המזיעה והסמלילית שעליו לא מכופתרת עם חפתים הוא עדיין יקה וזכותו להרוויח כסף בכבוד.
ביום שלפני הקורונה שפריצרווסר פחד מדבר אחד -
סגירת מכוני הכושר. שכן שפריצרווסר היה מבקר קבוע במכון כושר רמת השרוני ידוע שם, ולא יכול היה להרשות לעצמו להיעדר יום אחד, מחשש שיקפח את פרנסתם של בעלי המקום. למרות שירמיהו היה יקה, הוא עדיין היה יהודי טוב. הוא גם היה המבקר היחיד באותו מכון כושר.
לאט לאט התודעה של שפריצרווסר החלה להכיל את משמעות המילה קורונה וכמו כל יקה יהודי טוב ישב כל יום שפריצרווסר על ספר תהילים לרפואת זינדע ייענטל בת חמדא ליבא. מי חשב אז על עבודה?
אחרי שהגל הראשון התמתן ושפריצרווסר יכל להירגע עם ספר התהילים, התברר לו ש... אפעס, מישו סגר את השיבר.
נו, קיבל שפריצר מיודעינו את הדין באהבה. ככה לרוחמה יהיה פחות לשופינג.
לבינתיים מחכה שפריצרווסר לגל השני, בכל זאת, הוא מובטל עכשיו.
האמת, כל כך רציתי לכתוב פה - אין מוסר השכל וזהו, אבל חייבים מוסר השכל. אנחנו הרי אנשים תוכניים!
אז הנה הוא:
בסופו של דבר, לא חייבים להילחץ מהקורונה. חייבים לשמור על ההנחיות במלואם, חייבים להיזהר. ברור.
אבל בתכל'ס, הכל נקבע לפי מה שהאיבישטער חותם ביום כיפור. אנחנו נעשה השתדלות, אבל בלי לחץ.
עכשיו כבר שפריצרווסר לא מובטל.
יאללה, תנו בראש!
שולם וברוכֶה,
שלום לכל המאזינים היקרים ששומעים אותנו עכשיו באוטובוס.
שלום גם לצופים שרואים אותנו דרך האתר ב'כשר-נט' ובשלל חדרי המחשבים להשכרה לפי שעות.

ברוכים הבאים לתחרות "הסטאר של אנ"ש - מגלים את העילוי הבא".
אות מעבר מוזיקלי.

אתנו היום שלושה מתמודדים, נעבור מיד אל המתמודד הראשון - ר' דו----ד קליינמן. כפיים.

שלום עליכם ר' דוד.
"עליכם שלום".
טוב, מה אתה הולך להראות לנו?
"אני, אה... אני למדן. אה... אני יודע לעשות לומדס..."

קדימה, חבל על הדיבורים, בוא תראה לנו. יש לך שתי דקות על השעון החל מעכ---שיו.

ר' דוד ניגש לקדמת הבמה, מחדד את אגודליו ופותח בחבורה מהירה וקצבית על מיגו כח הטענה.
השעון מתקתק. אחרי שתי דקות בדיוק ר' דוד סמוק ממאמץ.

מחיאות כפיים. מדהים מדהים. למדנות מדהימה. כל הכבוד.

אות מעבר

הסטאר של אנ"ש - בואו לגלות את העילוי הבא.
ואנחנו עוברים אל המתמודד השני שלנו להיום - נת---י שניידר.
שלום נתי. בן כמה אתה?
אני בן סבע וחצי.
בן שבע וחצי. וואו. ומה אתה יודע לעשות?
אני יודע ללמוד תוספותים לבד.
לא יאומן. אני בגילך עוד לא ידעתי אפילו לקרוא כתב רש"י. חחה.
קדימה, בוא נראה אותך.
בשתי הדקות הבאות מפליא נתי הצעיר ללמוד תוספות ארוך במסכת בבא בתרא ללא כל הכנה.
השופטים נדהמים.

מחיאות כפיים מוקלטות.
אות מעבר.

ולמתמודד השלישי שלנו, יוס---ף שטיצר. בבקשה.
שלום יוסף, מה אתה יודע לעשות?

"אה... שלום. אני אלוף החומרות. יודע למצוא חשש וחומרא בכל דבר".

נשמע מעניין מאד. בוא נאתגר אותך, תמצא לנו חומרא ב... לשבת על כיסא.
"קל. שמא התפרים עשויים מפשתים והריפוד מצמר. חשש שעטנז. ספק דאורייתא לחומרא".

יפה, איזו מהירות. תמצא לנו חומרא בנסיעה באוטובוס?
יוסף חושב לרגע ואז יורה "חשש ריבית. שמא המחיר יעלה תוך כדי הנסיעה ונמצא שדמי הנסיעה ששולמו הם אגר נטר".

וואו וואו. אני בהלם.
בוא נראה אותך מוצא לנו חומרא ב... לבישת כובע?
יוסף מתופף באצבעותיו על השולחן, השעון מתקתק, מצחו מתקמט בריכוז. "אהה, יש לי! חשש מעקה. שמא הכובע נחשב לגג והוא חייב במעקה."

לא יאומן! נראה לי שיש לנו פה מועמד רציני לנצח בתחרות.
תיכף נשקלל את הניקוד של השופטים עם הדירוג של המאזינים ונראה האם אתה יוסף מוכתר להיות העילוי של אנ"ש.
אִוְהָבִשב לֲגִש עףֹאֶתֶך םַּסֶּטֶתְ

יֶׁאֹּל שְסַהְךִּשעָ

ץָט אִש תָּא תְּטָתְ ףּוֶאֶתְ

בִדְךּףֹט בִםֵּשג ןָּאףּש בַוְזִשהַ



ףְלֵשג אִש תִּףּףּג ףְיֶׁבֶז שֶסַה

אְלָג בָחףֹב לֶיָּׂל וָּגַש?

אֹל יׁףֹלֶאֶך לֵשתְ ףְיֶׁבָּל

םְּקףֹא זָטףּם קףֹאְוִשב שָבַש



אףֹעֶרֶך אָקַיׁ, לָגָע לֶוְגֶע?

בִש שַסְטִשתֵגִש םַּבָּמףֹתְ יָׁהףּא?

טףּקַ יׁףֹלֶאֶך ךְּאַףֶּע

לֹוֶח בִדְךַּךֵּט םָּעףּא



בָזָלךִש ךֹּתֶג, םְּאִש לףֹך קֲאףּאָע

עֵדַטְךִּש הֲרִשוףֹך זְאףֹוָג

ףְץֶע לֵשגְזְקףֹח, אֹל לִרְאףּאָל

בָזָלךִש אִש לֶך עַזּףֹוָג


לִפְעָמִים אֲנִי הוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ
שֶׁלֹּא יְדַעְתִּיהָ
זָר לִי כָּל כְּרָךְ וּפֶלֶךְ
מִסְתּוֹר מִבֵּין גָּלוּי מַפְצִיעַ



וְאֵין לִי כִּוּוּן וְשֶׁמֶץ יֶדַע
לְאָן מָקוֹם אֶשָּׂא פָּנַי?
לֹא שׁוֹאֶלֶת אֵיךְ וְשֶׁמָּא
בְּחוֹל צָרוּב חוֹלְפִים יָמַי



לוֹהֶטֶת לָחַשׁ, אָנָה אֶפְנֶה?
מִי יַדְרִיכֵנִי בַּמָּבוֹךְ שָׁעוּל?
רוּחַ שׁוֹאֶלֶת תְּלַוֶּה
אֹפֶק מִסְתַּתֵּר בָּהוּל



מָצָאתִי תֹּכֶן, בְּלִי אוֹת חֲלוּלָה
הֵסַרְתִּי עֲטִיפוֹת צְלוֹפָן
וְזֶה אֵינְצְחוֹק, לֹא אִטְלוּלָא
מָצָאתִי לִי אֶת הַצּוֹפָן
קוראים לי שלוק ואני גְּדִי.

וכולם שואלים אותי למה קוראים לי כאן וי שלוק, שיקראו לי גדו'ש, גדי, עיזון, שלוק, שלוקון, למה ככה?

אז ככה:

קודם אציג את עצמי.

אני לא אינטליגנט. לא מוכשר ולא סופר. סתם גדי קטן ושובב, עם צמר, פרסות וזנב.

מתחביבי - לאכול וופלים עם העטיפה, למשוך למדריך המלומד בקצה המכנס ברגע שהוא נואם על אודותי וייחוסי, לעשות מהההה קולני כשמסתכלים על כל דבר אחר שהוא לא אני, ובעיקר לקפוץ ולבעוט.

ועכשיו לְמָה שאני רוצה לספר לכולכם, למה נגזר עלי כזה שם אומלל.

ליגאל עם השפם בעל הדיר שלי יש אישה, קוראים לה גיננדל, כלומר לא קוראים אלא זה השם שלה, כאן כולם קוראים לה רק מההההה מהההההה מההההה, לכולם קוראים כאן ככה ורק היא מכנה לנו שמות אחרים.

ולפני 8 חודשים כשאימי תחי' המליטה אותי, רצה אלי גיננדל, שאין לי מושג איך אדם מלומד כיגאל התחתן איתה, הרימה אותי וליטפה אותי כאילו אני איזה חיה, נגעלתי, מה יש לה? אני יודע מה אין לה, אין לה צמר! אין לה פרסות! כלום בקיצור אין לה שום דבר נורמלי אז שתרגיע ומיד.

בכל אופן היא גיננדל חנכה את שמי ל'שלוק', ובלשונה שלוקי, שלוקילה, שלקלוקילה, ועוד הטיות כמיטב הזיותיה.

יום אחד היא קשרה לי פפיון כתום לצוואר עם שני מילים עבריות, ואמרה לי "פששש, אתה יכול להתקדם ולהיות צעיר, פעיל, מקצוען וסופר, במילה אחת יש לך עתיד" ולסיום נתנה לי טפיחה כמלאך האומר גדל גדיי שלי, ואני כשרק הרגשתי חופשי ממנה התחלתי לרוץ ולשעוט הרחק.

יום אחד נמחק לי החדש ונהיה צעיר, אחרי כמה ימים, פעיל וככה גדלתי וגדלתי. עד שתפסתי שאני צריך מעמד ומקום וחשיבות ולאפיין את עצמי לצד כל בעלי הפפיון שלצידי.

ואז בארשת חשיבות החלטתי לכתוב
סיפור בהמשכים והתייאשתי, למה אני גדי ולא יכול דברים רציניים וחשובים כמו המיופיפים, ומעוד סיפור התייאשתי, ומעוד אחד, עד שחשבתי שלעולם לא עוד, והאמת לא הצטערתי רק פחדתי מגיננדל שתגיד שלעולם לא אגדל ותמיד אשאר גדי פוחז.

המהפך הגיע כשהחלטתי שזהו, אני מתחיל לכתוב ולא עוצר, לא מתייאש, אבקש עזרה מכל סובבי, אגדל ואדאה כנשר לשמיים, ואולי בסוף אהיה הגדי הראשון שיכתוב במערכת העיתון 'הצאן לישראל'.

ויום אחד נשברתי, די אני גדי ולא מתורבת, לא בא לי לכתוב סיפור בהמשכים, ישבתי על החציר ובכיתי, והכי פחדתי שגיננדל תגלה אותי ותרביץ לי עם מקל כמו שיגאל מרביץ לפרות שבורחות או שתקרא לי גדי תינוק.

ובכיתי, ובכיתי, וצעקתי חזק, מההההההההההההההההההההה, מההההההההההההההההההההה, עד שגיננדל כבר שמעה, ובאה לראות מה קרה לי, למה אני צועק.

והיא גילתה לי כזה אימפתיה משכרת, "שלוקיל'ה שלי, מה קרה לך נשמה, למה אתה ככה מייבב מרות???" האמת שלא ידעתי מה זה מייבב ומרות, אבל בגלל שתפסה את הראש שלה בידיים הבנתי שהיא דואגת לי, ולא חושבת שאני סתם תינוק, ואז עניתי לה,

"לא רוצה סיפור בהמשכים. רוצה לכתוב הומור, סאטירה, בדיחות, (אל תכעסו, זה מילים ששמעתי מיגאל הוא מה זה מלומד), אני לא בשביל זה, אני שובב".

ואז היא אמרה לי, "וי וי וי וי שלוק (ככה בלי שלוקי ושום חיבה), מתי תגדל תינוק קטן" זרקה אותי לרצפה והלכה.

מהההההההההההה מהההההההההההההההההה מהההההההההההההההה
וועלווי ליטף את כרסו הזעירה ושחרר גיהוק קולני לאוויר. "ויהיו רחמיך מתגוללים" הצטלטל קולו שלו ממעמקי המכנס. הוא עצם את עיניו והתנדנד ברגש על מקומו, נותן לפלאפון להמשיך לזמר. "פתח להם, אוייייי פתאאאאח" הוא הוציא את המכשיר, היטיב את משקפיו וקרא בקול, " בבצ'יק מפיק מתקשר אלייך".

סנד.

"מה חדש בבצ'יק?"

אנחה מילאה הקו, "תשמע, וועלווי, הרייטינג שלך הולך ויורד מרגע לרגע, זה לא ייאמן. כבר חצי שעה ואין אף צפיה בסינגל האחרון שהוצאנו".

וועלווי גירד את שפמו. "מה???? חצי שעה?! חייבים לעשות משהו".

בבצ'יק נאנח שוב, "כן, בוא לאולפן מהר, נזכיר לעויילם שאנחנו כא-" צליל קצר קטע את המשך דבריו, "אוהווווו!!! וולעוול! יש עכשיו צפיה! בוריך השם! תבוא לפה מהר".

וועלווי פיהק, ואמר בנגינה "אז להביא מרלו 2013 או משהו צהוב?",

"אוי נו וועלווי, הבמה שלך מתרסקת מול העיניים שלך ואתה מתעסק ביינות?, נו, תביא את ה2013. שיהיה."

הוא פתח את ארונית היינות המבהיקה ושלף באבחה את בקבוק היין - מרלו 2013. אוח, זה טוב זה. ככה פותחים לילה.

רכבו השחור המתין בחזית הבית בשתיקה, מפמפם במנועו לקראת בואו של בעל הבית. הרחובות היו שקטים, רק קולו המזדמר של הזמר החסידי הנודע בשערים וועלווי קצינגסוייפר נשמע מתוך מערכת הסטריאו ברכב.

טוק טוק, טיטים, דיצ' דיצ'---- טוק טוק, טיטים, דיצ' דיצ'---- טוק טוק, טיטים, דיצ' דיצ'.

האולפן היה קטן ודחוס. גיטרה קרועת מיתר ישבה בצד בדד, ומיקרופון שבור רגל מהודק בסלוטייפ שקוף עמד בגאווה במרכז החדר. נראה היה כי אי מי ניסה ליצור בו אווירה רומנטית כשתלה כרזה אומנותית ששורבט עליה בכתב רועד, 'עם השתיה באה ההשראה'.

בבצ'יק ישב בקצה החדר שקוע בהאזנה לטראק החדש שייצר, לא שם לב לוועלווי שנכנס לאולפן בקול רעש. "בבצ'יייייייייייייק" הוא שאג לתוך אוזנו, בבצ'יק הסתובב ורטן, "בסדר, וועלווי, אבל למה לצעוק? השמיעה שלי רגישה! אבל עזוב נו, תשמע את הטראק הזה, כל שיר ישתלב עליו"

טוק טוק, טיטים, דיצ' דיצ'---- טוק טוק, טיטים, דיצ' דיצ'---- טוק טוק, טיטים, דיצ' דיצ'.

וועלווי האזין תוך האבקות בפקק השעם הסורר של המרלו 2013 והמהם, "נשמע טוב, מה עם מילים?".

"הום, מילים, מתאים פה משהו על שמחה. תריץ חיפוש על המילה שמחה", הוא לגם את הכוס המלאה באיטיות, נותן לוועלוי לשקוע בפלאפון ולחפש אחר פסוק מתאים. "טוב, יש את מצווה גדולה- נדוש. שמחת חתן וכלה- חרוש. שמחם בבניין שלם- ישן. לא רואה פה עוד משהו..." בבצ'יק עיקם את אפו בסלידה, "חפש חתן וכלה, זה ירוץ ברחבות הריקודים" וועלווי שקע שוב בפלאפון, מרמז לבבצי'ק בידיו למזוג לו עוד כוס. "הנה, כל המשמח- אמרנו. עוד ישמע- אוי טאטע, נו. חמישה קולות- פחחח. והוא כחתן.... טוב טוב, בבצ'יק קלטנו".

שניהם גמעו באחת את הכוסות. בבצי'ק קרץ לכרזה העקומה שעל הקיר, כביכול קורא לה לעזרה ואמר, "תחפש ברכה, הצלחה, פרנסה, שפע, כל אלה". הוא הסתובב חזרה למחשבו, מותיר את וועלווי לחברת הפלאפון.

בטנו של וועלווי השמיעה קרקור קצר וברור, הוא הרים עיניים אדומות ואמר, "נשבע לך, בבצ'יק, על הכל יש שירים." בבצ'יק הזיז את ידיו המקפצות ממקלדת האורגן, והסתכל סביבו בניסיון למצוא מקור השראה חוץ מבקבוק היין, "אני יודע!" בבצ'יק קפץ על שתי רגליו, שולף באחת מסכה מקומטת שנתלתה על וו הגיטרה." איך לא חשבנו על זה?" הוא נפנף במסכה, משל היה ניל ארמסטרונג ודגל אמריקה בידיו. וועלווי בהה בו, מנסה להבין את הלך רוחו של הלה, " מה אתה בוהה וועלווי? מחלה! מה יותר מתאים?!". "מה יותר מתאים", הדהד אחריו וועלווי, בבצי'ק פרץ בריקוד חסידי עליז, "מחלה, מחלה, מחלה, נס שיש אותך!" הוא תיאם את הקצב בין רגליו למקצב, וזימן את וועלווי לריקוד. וועלווי עצר אותו. "הנה, יש פה פסוק מתאים; 'והיה הנגע צרעת... ירקרק או אדמדם' לא יכול להיות מתאים מזה!!!"' הוא קרא בהתרגשות והוציא את נעליו, לקח אחת מהן והחל לתופף איתה על הכסא לידו. "והיה הנגע, אויייי, הנייגע, ירקראאאאאק" בבצ'יק המשיך אותו בהתלהבות, "אווווווו אדמדם", וועלוי נסחף בלהט השירה המתגברת. הוא ראה את עצמו עומד מעל בימת המזמרים בחתונת נכד האדמו"ר מראפבויץ שליט"א, ומקפיץ את ההמונים המשולהבים בקדושה ושמחה עילאית. "ירקרק אוווווווו אדמדם..." האדמו"ר שליט"א וודאי ינופף בידיו, והתזמורת תעלה אוקטבה. חשמל יהיה באוויר. " והיההההה הנגע אוייי ירקרק........"

"וועלווי". קול שקט חדר את רקמת הדמיון המחשמלת. בבצ'יק הוריד את עיניו, ואמר בקול עצור,
"כבר יצא על זה שיר."

נעלו של וועלווי נחתה על הרצפה בקול רעש עמום.
ז'בוטינסקי

רחוב סואן, אנשים מכל הסוגים, פיצוציות וקיוסקים, שלטים ומסכים של לוטו וטוטו, בכביש פקקים וצפירות רכבים, אני הולך בחשש אחרי מיכאל. אם האגדות נכונות, אז המשגיח אמור בכל רגע לצוץ כאן פתאום ולתפוס אותנו על חם, אז הוא יתן בי את מבטו המצמית עם הזקן, ולא בא לי לדמיין את ההמשך, זה סתם יהרוס לי את הטיול.

בעצם, כאן זה נקרא עדיין בני ברק, אז אני יוכל לתרץ שיצאתי לקניות לכבוד שבת, ולא ידעתי שאסור.

אלא אם כן המשגיח יקלוט גם את מיכאל, ואז לא יעזרו שום תירוצים ושקרים, מיכאל הולך עם תיק טיולים ענק, ומתוכו מציץ מזרן שינה מגולגל, כך שהמשגיח יבין מיד שברחנו מהישיבה ואנחנו נוסעים למירון.

צומת גהה

מיכאל אומר שאני ראשון לבקש טרמפ ואני לא מבין מה זה אומר, הוא מראה לי איך צריך לעשות עם האצבע וזה נראה לי די מוזר, אז התישבתי לידו על החומה הקטנה ואמרתי שנחכה שמישהו יעצור לנו מעצמו. במקום לענות לי הוא קם מהחומה במהירות ועשה בסוף המדרכה את התנועה כמו שהוא הראה לי.

גם כשהכביש היה ריק ולא עברו רכבים הוא המשיך לעשות עם היד, אבל את הפנים הוא סיבב לכיווני וצעק: "לעצור טרמפים זה מקצוע, מי שיודע יודע, ומי שלא יודע חבל לו על הזמן, כדאי לך להתחיל ללמוד את זה מהר כי לא תמיד יהיה לך אחד כמוני".
ניסיתי להבין מה מקצועי בזה אבל בדיוק עצר ליד מיכאל רכב קטנצ'יק מלוכלך בבוץ, בתוך הרכב היה דתי צעיר, ונראה שהוא מאד שמח לעצור לנו.

טרמפ

הנהג היה מאד נחמד, ואמר לנו כל הכבוד שאנחנו הולכים לשבות אצל הרשב"י, והוא מקנא בנו, והוא היה לוקח אותנו עד מירון אלא שהוא חייב להגיע לנתניה דחוף, מיכאל אמר לו שאפשר להגיע לנתניה דרך חדרה. הנהג שאל אותו אם הוא בטוח, אז מיכאל הודה שזה טיפ טיפה יאריך את הדרך לנתניה אבל מאד מאד יעזור לנו, וגם נתפלל עליו כל השבת, הנהג הדתי חשב כמה שניות בלי להסתכל על הכביש ובסוף הוא אמר "טוב, אני יוריד אתכם הפעם בחדרה, אבל אני מקוה שזה לא יעשה לי בלאגנים כי אני ממהר רצח" מיכאל התחיל לענות משהו אבל הנהג סימן לו עם היד לעצור את הדיבור, ואמר בעצבים: "זה בסדר,תרגיש בנוח".

חילול שם שמים

כשירדנו הנהג פתח את החלון ושאל את מיכאל איך מגיעים לנתניה, מיכאל אמר לו שפשוט צריך לחזור את כל הכביש אחורה, ואז התרחק, וצעק לנהג "אין לך ברירה אחרת, תודה!"
"בא נברח" אמר לי מיכאל, והתחיל לרוץ

רע לי בלב

הורדתי את הפנים למטה, והרגשתי שהם נשרפות מבושה. נראה לי שאני מתחיל להבין מה מקצועי בלעצור טרמפים, מסכן אותו נהג שרק רצה לעזור לנו וככה מיכאל דופק אותו, מאד רציתי להיות בצד של הנהג ולא עם מיכאל.

אח"כ מיכאל הסביר לי שרק לנהג הזה הוא יעשה את זה כי הוא תמים, ובטרמפים הבאים הוא לא ינצל וישקר,וזה עוד יותר עיצבן אותי.

צומת ועוד צומת

מיכאל הכיר טוב את כל הצמתים והמחלפים עד למירון, לכן הוא היה אחראי על הטרמפים ורק הוא דיבר עם הנהגים וביקש מהם סיגריות, באחד הטרמפים למשל נירדמתי, וחלמתי שהמשגיח עומד באיזה צומת ועוצר את הרכב שאנחנו נוסעים בו, הנהג עצר, והמשגיח נכנס והתיישב ממש לידי, מרוב בהלה התעוררתי.

אחרי כמה טרמפים, ירדנו ליד ישוב שנקרא "אמירים", בעל הרכב גר שם, ומיכאל אמר לו שמכאן אנחנו נסתדר, לא ידענו כמה אנחנו הולכים לסבול שם. מכאן בעצם מתחיל הסיפור שלי, עם הצרות והבושות שהיו לי כל השבת.
=============================
אשמח לשמוע ביקורת מכל סוג,
ועד כמה מפריע שאין כרגע עלילה כלשהיא,
והאם זה נשמע אמין או שהקצנתי מדי בדמויות,
תודה מראש.
אבל כולם מכירים את זה כבר!!!


מה עושים במצב כזה?..

אחד הספרים שאהבתי מאד בילדותי, הוא הספר ''מלך לרגע'' של קבוצת ב.ד.
זהו סיפור קומיקס על חבר, אבא ובן שיוצאים יחד למסע. הם מגיעים למדינה ושם מקבלים אותם בשמחה וריקודים. ואם זה לא מספיק- ממליכים אותם למלכי העיר.
לחבר מעניקים את כתר העיר האדומה ולאב והבן את כתר העיר הכחולה.
מפה לשם עובר לו הזמן ויום אחד מגיעים השומרים, לוקחים את הכתרים, מסירים את הגלימות ומראים לשלושה בנימוס רב את שער העיר בתוספת הוראה:
תוכלו לקחת רק את מה שהבאתם איתכם, ולא דבר אחד נוסף.
החבר לא מוכן לעזוב, והשומרים נאלצים לגרור אותו החוצה, אבל האב צועד אל מחוץ לחומה עם בנו, וחיוך על שפתיו.
בדרך הביתה שואל החבר את האב מדוע הוא עליז כל כך? הרי בארמון היה הכל, ולהם אין כלום, ואם לא די בכך- את הזמן שאבד אי אפשר להשיב...
האב מרצין ומספר לחבר, שבכל יום הוא שלח לאשתו מספר יהלומים עם הוראות מדויקות מה לעשות איתם, וכרגע מחכה לו סכום מכובד בבית, להתחיל בחיים חדשים.
והחבר רק עכשיו קולט מה באמת גודל הפיספוס, שכן הוא העביר את שעות מלכותו ב..בילויים ותענוגות...
כולנו מכירים את הנמשל על עולם הזה ועולם הבא; המעבר בין הפרוזדור לטרקלין; מחשבה על העתיד ולא על הרגע...
וכולנו גם שמנו לב שבכל פעם שרוצים להביא את המסר החשוב הזה, הסיפור חוזר על עצמו.
**
לפני שנתיים בערך נתקלתי בספר שכתב אותו סופר לא מוכר (לי). מה שמשך אותי היתה הכריכה, כריכה שהבטיחה סיפור מרתק.
ניחשתם?
בדיוק. לספר קוראים "חבר לנצח" של ש. יצהר.
כאחת שקוראת כל מילה בספר, כולל את ©כל הזכויות שמורות. אין להעתיק או להפיץ וכו' וכו', קפץ לי מיד המשפט הבא:
'סיפור החיים של כולנו'.
נשמתי עמוק וקניתי.
דויד וג'יימס הם חברים ששרתו יחד בכח דלתא. בפעילות מבצעית מורכבת ג'יימס מספר לדויד שהוא מאורס עם ג'יין, ומיד לאחר מכן דויד נפצע קשה וג'יימס מציל את חייו.
אחרי שדויד מחלים נודע לו שג'יימס נעלם יחד עם ג'יין איפה שהוא באמצע אפריקה.
הוא מחליט לחפש אחריו ויוצא למסע, מאובזר באותו ציוד שלקח איתו ג'יימס.
ופה הכל מתחיל להסתבך.
הוא נכנס לאחד מיובלי הנהר שבסופו ניצבה מלכודת. לאחר שנתפס הוא מועבר לדו קרב קשוח עם גוליית ענק. ביצירתיות הוא מצליח להכניע את הענק, מה שגורם להמלכתו המיידית.
בטקס מפואר הוא מקבל כתר בעל ארבעה ראשים.
מפה לשם באמצע שנת המלוכה השניה שלו הוא מחליט לבדוק מה יש מבעד לחומה. יש שם מאוזוליאומים אדירים של המלכים הקודמים, על כל מבנה ניצב פסלו של המלך ובסוף השורה הוא מוצא את פסלו של ג'יימס.
בתוך המבנה הוא מוצא ארבעה כתרים:
עם ארבעה ראשים, שלושה ראשים, שנים וראש אחד. היו שם גם ארבע מגילות מעור אדמדם ודויד, שמבין שבהן כתוב את קורותיו של ג'יימס בממלכה, לוקח את סופה של המגילה הרביעית.
לאחר שהוא קורא את המגילה הוא מחפש את ג'יין וילדתה, לשמחתו הוא מוצא את ג'יין חיה מוזנחת בין השפחות, אבל התינוקת מתה.
מהמגילה עולה כי הוא חי על זמן שאול. במשך שנה וחצי הבאות עליו לטכס עצה איך יוכל לשרוד את הסוף הנורא שמתוכנן לו, מתוך הבנה שהמארגנים השאירו פתח מילוט...
איך יוכל לעזוב בבטחה כג'יין איתו, ואיך יוכל לשנות ולו במעט את מצבם של העבדים?
בעזרת המהנדס, אחראי האורוות ושלושה שומרי ראש נאמנים הוא עושה את הבלתי אפשרי ובסיומן של ארבע שנות מלוכה הוא עובר יחד עם ג'יין, נערים ונערות שהציל ממות ורכוש רב לאי שכן, להמשיך שם את חייו.
הספר השאיר אותי עם המון נקודות למחשבה,
וכבר הזכרתי שאני קוראת הכל, גם מה שכתוב בדף האחרון:
'ספר ''חובות הלבבות''
פרק עבודת האלוקים תחילת פרק תשיעי:
''אמרה הנפש וכו' והוא שבקצת איי הודו...''

הלכתי לפתוח את
המקור, ופעם ראשונה קראתי את המשל והנמשל מבפנים, וחזרתי שוב לספר, לקריאה שניה.
המסר מוכר, נדוש, לעוס...
אבל ההגשה!!
**
אז מה בעצם באתי לומר?
כמה פעמים קרה לכם שעליתם על רעיון אדיר לספר, התחלתם לכתוב וגיליתם שמישהו הקדים אתכם..
זה מבאס, נכון?
כמה פעמים נתקלתם בפירוש, אגדה, מוסר השכל, משל מהמקורות או אפילו סיפור מפרשת השבוע שהזיז לכם משהו בלב, וגרם לכם לחשק אדיר לכתוב אותו,
אבל הוא פשוט מוכר מדי...
**
רגע, זה ממש לא אומר שאתם צריכים לוותר על הקטע שכתבתם או לגנוז את הרעיון שדיבר אליכם.
אם רק תדרשו מעצמכם עוד קצת יצירתיות, עוד טיפה חשיבה חדשה על הנושא, תגלו איך אפשר לכתוב את אותו סיפור אבל מזווית אחרת, חדשה ורעננה.
משל שונה, דמויות אחרות, תבנית, כתיבה בסגנון חדשני או ז'אנר מפתיע הם רק צורות הגשה חדשות לסיפור ישן.
**
אגב, אם אתם מכירים ספרים או שירים נוספים שמתבססים על הנמשל המדהים הזה- אשמח שתשתפו!
עץ תאנים, עץ רימונים, גפן.
נעמה מתבוננת סביבה בהתפעלות. כל כך הרבה עצים!
היא מתקדמת עוד קצת, שמלתה מתחכחת בקצה הגדר. מוסיפה לרשימה עץ תפוחים יפיפה, שאדום, ירוק וכתום חיוור מרקדים בו בשלווה.
הרוח משמיעה נידנוד עדין, וציפורי קאק שחורות מרחפות מלמעלה, מזמרות את שירי הערב הקבועים.
נעמה נושמת את כל היופי. בשנתיים האחרונות לא היתה בסביבתה חצר מטופחת כל כך…
בבבל הכל היה פורח, מושקע, מהודר. פה בארץ יהודה, הכל עדיין בראשיתי.
מיד כשהגיעה השיירה לירושלים הוציאו השבים זרעי חיטה, גפן ותמר, והחלו לחפור באדמה השחורה, שותלים ודומעים, שותלים ומודים.
כמעט שבעים שנה שלא גרו פה ישראלים, והארץ הפכה לשממה. מכל הגינות הפורחות, השדות המזהיבים, היערות והגבעות נותרו רק שטחי בור מישוריים, מלאים בקוצים וגדמים.
רק תנים וצבועים חולפים פה בלילות, מרימים קולם בזעקה ותחינה, מחפשים טרף לשווא.
מאז הוגלו היהודים כמו חשך מזלה, והארץ נותרה קפואה, שכוחה ונבולה.
ומששבו לארץ המובטחת, הגברים הקימו את בתיהם מחדש, והנשים עסקו בשתילת ירקות ושיקום הצמחיה.
זה לא סתם, אומרת נעמה לעצמה, שבמקום שבו צומחים עצים, צומחים חיים.
בתזמון מדוייק נשמע קול צחוקו של תינוק מבעד לחלונות הבית, מתגלגל החוצה וממלא את הרחוב בחדווה.
היא נשטפת בצחוק המשתפך, נושמת את ריח הפירות המשכר, נישבת בקסמה של החירות.
בסיומה של גלות, אין כמו לחזור הביתה.
אבגיל הביטה בבואתה הנשקפת במראה. היא יכלה להגדיר את מה שהיא רואה בתור אכזבה בלבד. היא השמינה. שוב פעם. היא לא הייתה צריכה לאכול את הסלט הזה, הוא היה סתם מיותר. העיקר אומרים שסלט לא משמין, שיבדקו תוצאות חמש דקות אחר כך במראה ויגידו לה אם סלט באמת לא משמין.

טוב, היא לא השלתה את עצמה שמה שאומרים הוא נכון, שמה שמשפחתה אומרת היא אמת. הם אוהבים אותה, הם ישקרו לה רק בגלל זה.

אולי היא תקיא את זה, כן, כאילו מעולם לא אכלה את זה, מעולם לא השמינה, ולעולם היא לא תשמין.

היא ידעה שזה לא יהיה רעיון טוב. אבל במשך כמה חודשים כשהביטה במראה וידעה שהיא צריכה לעשות שינוי, במשך כמה חודשים שהמשיכה להתנהג כרגיל ולא לשנות דבר –היא המשיכה להצטער על המראה שלה.

עד הנקודה שבה נמאס לה. זאת הנקודה שהניעה אותה להביט בממתקים בעיניים מצומצמות ואז לחייך כאילו מעולם לא ראתה אותם, ולהתעלם.

הנקודה הזאת שגרמה לה לדעת שהיא לא תאכל דבר אפילו שהאוכל האהוב עליה מוגש כרגע על השולחן.

הנקודה שגרמה לה להתעלם מעצמה רק בכדי להגשים את הרצון שלה.

הנקודה שלבסוף הרסה אותה.

היא נזכרה לרגע במיכל. דודתה, היא קטנה ממנה בשנה. והיא אהבה להתראות איתה, אך המרחק בין אזורי המגורים שלהן גרם להן להתראות לעיתים רחוקות מידי, לדעתה. היא אהבה את מיכל, היא הייתה שונה. ומיוחדת.

כשאת שומעת את אותו הדבר כל היום, את לא מתחילה להאמין למה שמספרים לך, את מתחילה לחפש אנשים שיאמרו לך דברים אחרים.

ומיכל תמיד הייתה שונה. היא אמרה לה שהיא לא מצודדת במעשיה אבל היא גם לא תשכנע אותה לעשות דברים שהיא לא רוצה.

היו כאלה במשפחה שראו את זה בתור חוסר אכפתיות אבל כולם יודעים שהרוטינה החוזרת של: "אכלי" הוא למעשה נועד רק בכדי למנוע נקיפות מצפון, כי הרי אין שום הגיון שאם יאמרו לה עוד פעם לאכול, היא תעוט בשמחה על חבילת עוגיות וקפה קר.

ומיכל ידעה את זה. אז היא נמנעה.

היא התנערה מהמחשבות, קשרה את שיערה עם גומייה ברישול.

והקיאה.

רפלקס ההקאה נהיה מוכר, והיא לא הייתה צריכה להתאמץ מדי בכדי להקיא.

רעשים שנשמעו מאחוריה גרמו לה להזדקף מהתנוחה שהייתה בה, היא הסתובבה במהירות, לרגע היא הרגישה מסוחררת, אך מה שראתה גרם למבטה להתמקד במהירות.

דודתה מיכל עמדה מולה, היא הביטה בה במבט כמעט מבוהל.

לאחר רגע היא התעשתה. "אני... הבאתי לך מתנה." ראו על פניה ברור שהיא מנסה לחייך חיוך, אחד לא מוצלח כזה.

הן התיישבו על הספה ומיכל צפתה באבגיל קורעת את העטיפה. היא עשתה את זה באיטיות כמעט מעצבנת.

אבגיל שנאה עטיפות, היא מעולם לא הבינה את הקונספט של הנייר הזה. מה, הפתעה? שניה של חוסר סבלנות עושה את ההבדל?

לבסוף היא החזירה את מבטה למתנה שנחשפה כמעט בשלמותה, היא הניחה את הנייר לצידה.

"מה זה?" היא מצמצה כשראתה את המתנה.

"ספר"

"לגיל הרך"

מיכל חייכה בסיפוק. "קראי אותו."

היא פתחה את הספר באיטיות. עיניה רפרפו על המילים הבודדות בכל עמוד. היא לא טרחה להביט בתמונות, לאחר כמה דקות היא סגרה את הספר. שעל הכריכה התנוססה הכותרת: "מתנה מתאימה בדיוק"

"סיפור נחמד, באמת." היא אמרה, בעיניה עדיין ריצדה אי הבנה. "אבל למה זה?"

מיכל שילבה את ידיה, אבגיל הרגישה לפתע במעמד תלמידה. כשדודתה הקטנה ממנה מכהנת בתפקיד המורה. "זה סיפור על מישהי שקיבלה מתנה ולא הייתה מרוצה, מי שנתן לה את המתנה נפגע מהיחס. לבסוף היא גילתה שהמתנה דווקא די שימושית." מיכל עצרה לרגע את דבריה ואז שאלה: "את חושבת שהיא הייתה צריכה פשוט להודות על מה שקיבלה?"

"בלי צל של ספק."

"אבל נדמה שגם את בזמן האחרון מחפשת פתרונות למתנה שניתנה לך"

היא אמרה, הטון שלה היה שקט. כאילו היא מפלסת את דרכה בין השורות, מחביאה כוונה נסתרת בין המילים. בוררת אותן היטב לפני שהיא נותנת להן לחלחל בתודעתה של אחייניתה.

"לפעמים פשוט צריך ללמוד לקבל, כשאנחנו מקבלים מתנות אנחנו לא מתלוננים, אנחנו שמחים שקיבלנו,

המתנות שאנחנו מושיטים את הידיים בכדי לקבל; עטופות בעטיפה של ורוד, אדום, נוצצות, ללא רבב עליהן. לכן אנחנו שמחים כל כך לקבל אותן. אבל בדיוק באותה הדרך אנחנו צריכים לקבל גם דברים שלא נראים לנו כל כך טוב. מתנות שהמראה החזותי שלהן הוא על הפנים, מה שנקרא.

ואת קיבלת מתנה, אבגיל, נסי לקבל את מה שנתנו לך כבר מזמן, את מה שאת דוחה מידי יום ביומו בניסיון נואש לתקן, נסי לקבל את עצמך כפי שאת, אני לא יכולה לגרום לך לראות את עצמך כפי שאת באמת, כי אני מניחה שהדיאטה הזו מחפה על משהו שאת חושבת שקיים, אבל אני כן יכולה לבקש ממך לקבל את מה שיש לך, וגם אם לדעתך לא מדובר בעטיפה של ורוד אדום, היופי האמיתי הוא בלקבל את המתנה כפי שהיא ולא לנסות לשפר אותה... " היא עצרה מדיבורה, היא רצתה להבין מה אבגיל חושבת, אך מבטה היה מושפל.

"את צודקת," קולה של אבגיל קרע את הדממה. היא הרימה את ראשה, עיניה היו מלאות בדמעות, מאחוריהן השתקף כאב של חודשים, והקלה כבדה של רגע אחד. הדמעות נזלו על פניה בחופשיות,

ההבנה חלחלה אל מוחה, מטהרת את ליבה הכאוב. "עשיתי טעות.".

הן ישבו שם שתיהן על הספה, ולא דיברו. שקט שרר ביניהן, הן לא ידעו מה לאמר, אך השתיקה הביעה יותר מכל מילה שהייתה יכולה להיאמר.

"הבאתי לך עוד מתנה, טוב, לא מתנה, אבל עכשיו לפחות זה שימושי." מיכל חייכה חיוך קטן. היא נברה בתיקה לרגע ולאחר מכן הוציאה ממנו מלבן בצבע אדום וורוד. "הנה לך"

בידה נח לו חטיף שוקולד. האחד האהוב על אבגיל. זה שהייתה כל יום חוטפת במרוצה בדרך לבית ספר,

זה שמנעה מעצמה כבר חודשים.

אבגיל חייכה חיוך קטן. הדמעות סימאו את עיניה, היא הייתה נחושה לא לבכות שוב, להתפרק על הכתף של הילדה שקטנה ממנה רק בשנה.

היא לקחה את חטיף השוקולד. בירכה ונגסה בו.

פעם שאלו אותה איך היא יכולה לאכול את אותו החטיף כל יום, איך לא נמאס לה. היא אמרה שהטעם הזה הוא הטעם הכי טוב בעולם.

עכשיו הטעם של החטיף היה שונה, הוא היה טוב יותר. היה לו טעם של געגוע, טעם של חוסר דאגה,

טעם של קבלה עצמית.

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה