קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 276
    • L
    שיר אהבה חוצבת להבות
  • LIKEBOOK1313 //
    • אהבה חוצבת להבות

    אהבה אמיתית, אהבת אינסוף.

    כובשת בחום, עוטפת רוחנית.

    כזו של 'אליך נכספתי לכסוף',

    כיהונתן ודוד; שאול כנגד, ידו בחנית.



    יש התלויה בדבר, בדגלה מנופפת.

    מתנוססת בצעקה, דוגלת ברעם.

    שקרית היא, ביופייה מתחמנת,

    אל פסגת ההר תעל בעת הזעם.



    שוחרת היא בחולי, כמעשה אמנון ותמר.

    משחקת היא במיתרי הלב - נוטרת.

    פושטת כווירוס, מטפטפת אל לב נכמר,

    שובת רחמים, כל טיפת אמון שואבת.



    מטמטמת, מאגפת, פורשת כנפיה.

    מעופפת בחצר הקודש, סוטה הצידה.

    כן, גם שם יש להן תפקיד, לזרועותיה;

    להחריב, לנתץ כל שלל מאהביה.



    אהבה.

    היש בך מין האמת, מעט מבלי כזב?

    הטומנת את בחובך את הטוב המאיר -

    זה הדוחה כל מכשול, מדלג על דם זב?

    הקיימת את,

    הנותר מזנך הנדיר?!
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מגבת, Liby, הנף מקלדת ועוד 5 משתמשים8 //
    0 תגובות
  • 533
    • ד
    שיר כדורי נייר
  • דיונון //
    • ושוב אני כותב על דף לבן.
    כדורי נייר על הרצפה
    לרגלי פזורים.
    טיוטות.
    מקפלים הם בתוכם נסיונות-נפל
    לכתוב את הסיפור,
    סיפור חיי.
    והם כמו לועגים –
    הן גם אותו בסוף תמעך בזעם ובחרטה
    לכדור נייר.
    תקח שוב דף לבן
    וגם הוא יבוא יומו
    להיות כדור על הרצפה.
    כן,
    זה סיפור חיי.
    טיוטות,
    טיוטות ושוב טיוטות.
    אך ביום שבו לא אקח עוד דף לבן
    יהיה זה סוף סיפור חיי.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אלפרד דרייפוס, אפרת תהל, סיפור8 ועוד 32 משתמשים35 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דיונון
    אם תוכל לפרט. אני דווקא כיוונתי לחזרה על המילים מכיוונים שונים. בעיני יש בזה משהו שמחבר את חלקי...
  • 720
    • S
    שיתוף - לביקורת עכשיו אני
  • +shira //
    • בסיעתא דשמיא


    עוד מעט ראש חודש,
    ואני אשיר הלל
    לבד.

    ואף אחד לא יטעים לי
    א - ל- ו- ל
    רק קול דודי ידפוק כמו תמיד,
    בשקט.

    ואולי לא יהיה מי שיזכיר לי,
    אבל הלב
    הרי יידע
    מרת נפשו,
    ותקוותה.


    עוד מעט ראש חודש,
    ואני לא אלבש לבן
    וביני לביני, לבין
    אלוקי,
    יהיה לי חג.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אלישבע10, R.B, אפרת תהל ועוד 31 משתמשים34 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קופי 100
    העליתי שיר משנה שעברה באשכול 'הנה הוא'. אולי אעמיס שם עוד כמה שירים.
  • 747
    • ל
    שיתוף - לביקורת מקום שאסור
  • לאלה //
    • הדבר השני הכי קשה לי - אחד אחרי להתחיל סיפור - הוא לגמור אותו.
    אשמח לביקורת על הסיום, הצעות חילופיות וגם כמובן ביקורת בכללי על הסיפור.

    קבלו אותו:



    ט' חשוון תש"פ

    על לוח השנה במטבח כתוב בכתב ידך "כשדלת אחת נסגרת, דלת שניה נפתחת". לפעמים, דלתות נסגרות בטריקה ואפילו ההדף של הטריקה לא פותח דלת חדשה.
    אני עוזב. הולך לסגור בפעם האחרונה את דלת הפלדלת החומה, להביט בפרידה בשלט הבריסטול שרחלי הכינה בגן. להתחרט אלף פעם שאין לי את האומץ להסתכל לך בעניים ולהגיד "שלום". הולך. ואל תשאלי לאן כי אין לי מושג. רוצה להגיד תודה על שנים שגידלת אותי באהבה, על העיניים שתלית בי בציפייה והתאכזבת. רוצה חזק ויודע שלא תדעי לעולם כמה אני רוצה, ואוהב. יודע שבחיים לא אתן לך לדעת.



    י"א כסליו תש"פ

    אני עובד בחנות פלאפונים. כן אני אוכל. אני ישן בדירה עם חבר. לא אני לא רוצה לחזור.
    אם היית פוגשת אותי ברחוב זה מה שהיית שואלת אותי. רק על "טוב לך, ילד שלי?" אני לא יודע לענות. אין לי מושג מהו טוב, בקושי אני יודע מי אני. מסתובב סביב עצמי כמו קרוסלה, הסחרחורת מאיימת להטביע ואני שורט בציפורניים זבות דם. מנסה להיאחז עוד קצת בסחרחרה של החיים האלה. מנסה להיות ראוי לחיות אותם. נזכר בנרות חנוכה הקרב, מחפש אור בחושך.
    יהיה טוב. נכון, אמא?



    י"ט שבט תש"פ

    זוכרת את רב'ה ויטר? הוא פגש אותי היום. הוא בטח הגיע לכאן לצורכי רפואה או משו. סיפר לי שרואים בי את התמימות מאז. אמר לי כמה הוא אהב אותי תמיד. צייר לי עתיד. שיקר.
    אין תמימות בפני השזופות. קשה מאוד לראות דרך הבלורית ומשקפי השמש את שרוליק של אז. אבל רב'ה ויטר תמיד ראה הכל, כמה שניסינו להסתיר, אולי באמת נותר פירור תמימות על פני?



    ר"ח אדר תש"פ

    חודש אדר בפתח. פורים ראשון שלי בחוץ. אין משלוחי מנות לאנשי צוות מהישיבה, אין קריאת מגילה ונזיפות אחריה "וייס, על המצפון שלך שחצי בית כנסת לא שמע מגילה? פיקה אחת בכל המן לא מספיק?" אין אבא חיוור קורא שוב את המגילה לשכנות. אין בחורי ישיבות רוקדים שיכורים ואבא שכותב עוד צ'ק שמן לזכות שרוליק'ל שלי. אין סעודת פורים המונית ודודים שמנסים לקרב, לבדוק מה קרה לשרוליק הפרח שככה החל לנבול.



    ד' ניסן תש"פ

    הווירוס הסיני הכריח אותנו להגדיר לעצמינו בית. מקום שאסור לצאת ממנו. פתאום גיליתי שיש לי שניים מהמצרך הנדיר הזה, בית שאסור לצאת ממנו ובית שאסור לבוא אליו, לא ככה, בכל אופן. הגדרתי לי בית. קטן, טחוב, לבד. בית שמותר בו הכל. בית שחוץ מלחשוב אין מה לעשות בו. אז אני חושב, חושב המון. מחליט בלב מאות פעמים ביום לא לבוא לליל הסדר. לא לגנוב אפיקומן. להקשות קושיות לעצמי. כאן, בבית הקורונה שלי, מותר לשאול הכל. ואין את אבא שיענה ויפרוך קושיה ועוד קושיה.



    ל"ג בעומר תש"פ

    זוכרת את המדורה בסוף הרחוב? את העצים שסחבתי חודשיים? את המכנסיים שנקרעו סוף כל סוף עם סיבה? את הגאווה בעיניים שלי עומד ליד אבא ופני צורבות מחום הלפיד שאחז? מל"ג בעומר יש בי רק זיכרונות טובים. ניסיתי לשחזר אותם, יצאתי עם החבר'ה למנגל, לא הצלחתי.



    ט' אב תש"פ

    אני כאן, במלונית הקורונה הנדמית כתחנת מסע שהרכבת עקפה עליה. אני בחדר עם עוד שני בחורים ובחדר לידי שלושה בחורים נוספים שלא גומרים לקטר על המלונית הלא חרדית שהגיעו אליה. אני איתם. בתשעה באב. רואה אותם קוראים איכה, הולכים יחפים, מדברים בלחש על החורבן, על כך שדור רחוק לא יוכל להבין. רוצה לצעוק להם – הנה החורבן, עומד פה ובוהה בכם. לא מעז. ניגש בשקט, מוריד נעלי עור חומות, מוותר על ארוחה, קורא איכה. ילד של חורבן.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: ש111, MORIYAT, פרפר סגול ועוד 45 משתמשים48 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    +shira
    אמת. ועדיין בהחלט יפה שבחרת זוית שונה להביא סיפור מוכר. אולי זאת חלק מהסיבה ש ועדיין - כדאי...
  • 863
    • ע
    שיתוף - לביקורת עוד לא אבדה תקוותינו...
  • עטרה ד //
    • תקווה היא בת סודי. לכל מקום היא הולכת איתי, תמיד ביחד.

    לכל מחשבה שלי היא עולה. מנפחת, מתנפחת, גורמת לי לרצות.

    ובעצם, לקחת אותה, להטות - לקוות.

    אמרו לי תמיד, תקווה היא טובה. היא לא מייאשת, היא מצמיחה. תהיי גדולה- בזכותה, רק תקשיבי לה.

    לא אמרו לי שהיא בועה. בסך הכל בלון גדול מלא אוויר, שייתכן והוא יעוף, ואולי גם יתפוצץ לי בפנים.

    וכך גדלנו, התיידדנו. אני והיא, היא ואני, כרתנו ברית שלום בינינו. היא גדלה מאוד מאוד, ואני שמחה מאוד מאוד.

    עברו ימים, הלכנו יחד. קראו לי מדומיינת, אולי קצת בשקט 'לא מפוקסת'. אבל אני האמנתי בכל ליבי שהיא ואני, אני והיא לא נאכזב אחת השניה. אני דואגת לה למזון שתגדל תתנפח, והיא דואגת להתגשם. זה היה עיקרו של הסכם.

    ואז הגיעו ימים מלאים, וקראתי לתקווה להצטרף למיזמים. היא הגיעה. אוהו הגיעה, נפנפה לי רוח, צבעה לי אודם, הפריחה סומק. אמרה בלי קול 'אני כאן ובגדול'.

    שמחתי, נו מה, הנה הסכם חתום, דופק. זה היה חוזה טוב.

    ולא חשבתי לרגע שהיא בסך הכל בועה, בלון גדול מלא אוויר. סיכה אחת ותתפוצץ, לא חשבתי, המשכתי.

    ובום.

    זהו. נפלתי שבורה, צעקתי עליה, חבטתי בה. אך היא נחתה לנגד עיניי עם רסיסי חידלון שהיו כלואים בתוכה.
    שאגתי עליה, קראתי את שמה, היא לא הגיבה, פתאום נעלמה.

    תקווה שאבדה ואיננה.

    הלכתי לישון. מלאת כישלון, עצובה ממורמרת על תקווה שהלכה בלי להודיע מראש.

    קמתי. שפשפתי עיניים, סילקתי כורים. והנה היא מולי נפוחה, תקווה. לרגע שמחתי, היא שבה חשבתי, ואז נזכרתי ביום האתמול.

    הוצאתי לשון, ואף וגרון. והיא לא הלכה רק התיישבה לידי, סיפרה לי סיפור והרגיעה אותי.

    ופתאום היא לא נראתה לי בלון, היא הייתה יציבה, שקולה אמיתית. חתמנו שוב על הסכם של שלום.

    ושוב, בום.

    ואלה החיים.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: הוריקן, פיצהלה, הנף מקלדת ועוד 20 משתמשים23 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ליאורהA
    ליאורהA
    לא, הכוונה מובנת גם ככה. אפשר להוסיף פסיק, אבל לא קריטי.
  • 2 3 4 4K
    • Y
    דיון על הגבול
  • Yiskah Goteherer //
    • מכירים את הספרים האלו שהסופר לא משתמש נכון באקדח?

    הוא מסיים את חיי הדמויות באופן כל כך קלאסי שזה כבר נהיה יפה..

    רוב הספרים שקראתי דיברו בעיקר על מלחמות פנימיות, כך שלא יצא לי לקרוא הרבה ספרים שהמלחמה בהם היא פיזית, אז אני לא בטוחה;

    יש איזשהו גבול לאלימות?

    כלומר, ירי, או מוות מהיר ונקי אחר, אני יודעת שהקוראים מקבלים את זה, וזה בסדר. אבל האם מאבק, פיזי, (כמו במציאות, כמעט.) הופך את הספר לאלים?

    ואם לא, אז מה כן?
    • תודה
    Reactions: מוריופ, קופירייטה, מריומה~ ועוד 3 משתמשים6 //
    60 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yonatanr
    אדם מבוגר אמור כבר להיות מחונך, וסיפורים על אלימות לא אמורים להשפיע על חינוכו. ולא מצאתי ציווי...
  • 495
    • ב
    שיתוף - לביקורת הבטרייה שנגמרת
  • בוקר מואר //
    • הבטרייה שנגמרת מהר


    חוזר שוב מיום עבודה.

    ארוך.
    עמוס.
    מתיש.


    מתיישב על הספה,

    קרוע.
    סחוט.
    גמור.
    לגמרי.


    אין כוח לזוז.
    עוצם עיניים.
    פותח.

    מסתכל ימינה, שולחן סלוני עמוס בניירת שמחכה לטיפול כבר כמה ימים.

    מסתכל שמאלה, שני פיצקאלעך זוחלים על הרצפה,
    ים של משחקים מפוזרים מסביבם. והם, תולים בי מבט צמא, חיכו לאבא שיבוא הביתה.

    מסתכל ישר, דלת הבית נפתחת, שני הצדיקים חוזרים מהחיידר, רוצים אבא שיתעניין בהם,

    לא מסתכל, מסתחרר. עוצם שוב עיניים.
    ופותח.

    פותח.
    כי יש בית. אישה. ילדים. שחיכו לי. יום שלם.
    מנער את הראש, מרתיח קומקום, מוציא חלב מהמקרר,
    ומתעורר שוב,
    ליום (אחה"צ) חדש.


    ורק שאלה קטנה ממשיכה לנקר במוחי..
    למה הבטרייה נגמרת כל כך מהר?
    • תודה
    Reactions: חנושית!!!, שוקולד מריר, שיר השירות ועוד 22 משתמשים25 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפצחן
    יפה מאוד. חד ומרענן.
  • 439
    • א
    שיר בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה
  • אוריצפת //
    • בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה

    אֲנִי לְדוֹדִי מְבַקֵּשׁ
    בִּתְהוֹמוֹת הָעֶרְגָּה, עַל מֵי אֲפִיקִים
    כְּיוֹנָה מְקַרְקֶשֶׁת, הוֹמָה, מְשַׁחֶרֶת טָרָף
    גַּם נַפְשִׁי מְבַקֶּשֶׁת, נוֹקֶשֶׁת לָבוֹא חֲדָרָיו
    טֶרֶם יוֹם מַאֲפִיל.

    וְדוֹדִי לִי
    נֶחְבָּא בָּרְחוֹבוֹת, בַּשְּׁוָקִים
    בֵּין עִסְקֵי הַחֻלִּין
    בְּצִדָּם שֶׁל שְׁבִילֵי הַתָּמִיד
    בֵּין עַנְפֵי אִילָנוֹת אֲבוּדִים מִן הַמַּיִם
    מַסְתִּיר לִי פָּנָיו בֵּין רִמְזֵי הַמִּלִּים
    רַק קוֹלוֹ, עִם הָרוּחַ, מַרְעִיד
    מֵיתָרִים נִסְתָּרִים, בֵּין עַרְבַּיִם.

    דּוֹדִי לִי מַמְתִּין בַּיְּקוֹד שֶׁבַּלֵּב
    כִּי אָבוֹאָה עָדָיו, אֶמְצָאֵהוּ
    עֵינַי כִּי אֶפְקַח בְּנִבְכֵי אֲפֵלָה מְעֻשָּׂה
    אֶל שַׁלְוָה צְלוּלָה, חֶסֶד אוֹר מְלַבְלֵב.
    דּוֹדִי בִּי חָשַׁק לִהְיוֹת עִמָּדִי בְּצָרָה, אֲחַלְּצֵהוּ
    מִדֶּבֶר, מִפַּח, מֵאֶבְרָה כְּמוּסָה

    וַאֲנִי לוֹ
    יוֹשֵׁב בַּגַּנִּים, עַל הָרֵי בְּשָׂמִים
    אוֹכֵל יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, נִשְׁכָּר מִדּוֹדִים
    וְנַפְשִׁי כְּבָר יוֹצְאָה בְּדַבְּרוֹ - - -
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מאה מם, ש. צ. וינמן, יוצר אור ועוד 26 משתמשים29 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    גם אני מצטרף למתמוגגים. יש פה פירוש לשיר השירים. או שזהו שיר השירים בעצמו.... תפס אותי:
  • 1K
    • ש
    שיתוף - לביקורת חדר טראומה
  • שיילה //
    • אור לבן מסנוור משתחל דרך חלון קטן מסורג למשעי, מפינות החדר ממצמצות מצלמות אבטחה בעיניים אדומות. נראה כמו מתקן צבאי סודי.

    מאז שהאנשים בשחור טרקו את הדלת מאחורינו אני בפאניקה מוסווית, אני לא יכול להיות חלש או עצבני מול בני הבכור למרות שבאשמתו נקלענו לכאן.

    שכבנו ומיששנו כל בלטה ובליטה, ליטפנו בעדינות כל קיר חיוור שיגלה את סודו, ונקשנו עליו בחזקה אולי בכל זאת ייפול חלל.

    אחי הוציא מכשיר קשר מכיסו הסתודד עמו בפינה ולאחר מכן מלמל מכורכם, "הקודקוד מבחוץ אומר שיש כאן פצצה שאנחנו צריכים לנטרל אותה"

    "וזה למה?", שאלתי מאופק.

    "החדר ממולכד אם ננסה לברוח מבלי לנטרל אותה, היא תתפוצץ יחד אתנו, זה כל כך דאעש".

    "אנטישמים".

    כשהחברה התחילו לרוקן את ארוניות הברזל מפחיות הנפט מבקשים מחילה או מנהרת מילוט, אני נשכבתי בלאות על מיטת העץ המאובקת, כשאני לחוץ אני עייף.

    "תעירו אותי אם תצטרכו לחפור או משהו", אמרתי ונרדמתי.

    מתוך חלום זוועה משכו אותי החוצה, בני אוחז בידי ולוחש לי שהכול בשליטה והם הצליחו בסייעתא דשמיא לנטרל את הפצצה, לקח לי זמן להסדיר את נשימתי.

    "הי", קרא מישהו מאחוריי.

    זינקתי בבהלה, "מה אתה רוצה ממני?"

    "אתם רוצים לשלם? פשוט יש לי עוד שתי קבוצות היום"

    אנטישמים.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אש קודש!, yael305, commit ועוד 81 משתמשים84 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    B
    Bestimedia
    וואו- מפתיע!
  • 917
    • ה
    שיתוף - לביקורת זכותו תגן על מוש
  • הנף מקלדת //
    • בס"ד

    הרב'ה שלו נפטר...

    "מה? מתי? איפה אני? מה השעה?"

    מוש בוטש ברגליו, מנער את הציפה הדקיקה. מנסה לסדר מחשבות, אבל הראש שלו דופק משאריות של אלכוהול ועוד כמה חומרים.
    פותח עיניים כבדות. כבר רבע לשתיים. ושלוש מאות הודעות חדשות.

    לפני דקה קיבל שיחה מאח שלו, הרב נפתולי שווראץ, המשפיע, "אז אתה שומע מוישי? תתעורר! הרבה שלך נפטר אתמול, המחלה הכריעה אותו. ניסנו להשיג אותך, כרגיל לא הייתה תגובה. בכל אופן ההלויה עוד שעה. בבני ברק".
    -"בסדר בסדר לא הערת אותי" שיקר "טוב ביי".
    -"שולם שולם. בשורות טובות".

    מוש-מוישי מזנק סופית מהמיטה, בוחן את סביבתו. מתבהר לו בזיכרון, שהתחוללה פה אתמול בלילה מסיבה קטנה. הדירה שלו נראית בהתאם, בא לו לסדר ולארגן קצת. אבל הוא צריך להגיע לבני ברק להלוויה.

    "יש זמן להתגלח?אין זמן."
    "יש גארטעל? איזה גארטעל? נתרם לאחיין."
    "יש חליפה? מקומטת. אין מה לעשות".

    נכנס למקלחת, ומוצא שם את הארנק של דוידי. זה מה שחסר לו עכשיו. שדוידי ירצה את הארנק בחזרה, מרגיש שחייב לדוידי הרבה, אבל לרב'ה הרבה יותר.
    תוך כדי התארגנות, החלו המחשבות לרוץ. היה כיף אתמול. החבר'ה האלה, דוידי ופינטו, יודעים להרים מסיבות. אבל בתוכו נזכר, שכשהוא היה על הקרשים, אף אחד מהם לא היה לידו.

    הרב'ה כן היה לידו. הרב'ה לא הפנה גב, לבחור שמזמן כבר לא נראה החסיד הכי אותנטי. לאברך שמאז גירושיו, נתן גט גם להרבה ענייני חסידות ויהדות. ולא, המשפחה שלו לא מוברגת חזק בחסידות, הם חסידים בחצר אחרת. אבל לרב'ה היה אכפת ממנו. זה התחיל בדבש של ראש השנה, ששיגר לו במיוחד לפני כמה שנים. והמשיך עם כמה עצות וברכות שהעמידו אותו על הרגליים . הדרך חזרה נראתה סלולה, עד שמוש התמוטט.

    כשהתמוטט, המשפחה שמרה בסוד על מיקום המחלקה שבה אושפז. רק הרב'ה ידע את כל אשר נעשה. הוא שלח חסידים שיעודדו, ועסקנים שיתעתסקנו. ולא וויתר על נשמה טהורה שסובלת ועל נפש מתייסרת.

    בזכותו, הוא קם מהקרשים. בזכותו הוא שומר בשיניים על מה שמצליח לשמור. וגם את רעיון החבל שמחכה לו בארון למעלה, למקרה שימאס לו סופית, הוא די זנח. הכל בזכות הרב'ה. כמה בכה, התפלל והתחזק, שהרב'ה יהיה בריא. ועכשיו הוא הסתלק הלך לגן עדן עם כל הצדיקים.. ביחד עם הרב'ה הקודם הזקן זיע"א, עכשיו שניהם זיע"א.

    הוא מוציא מהכיס, סיגריה קטנה מגולגלת, ושם בזהירות בארון. זה לא מתאים עכשיו.

    כשכמעט יוצא, הטלפון מטרטר. דוידי על הקו, זועם בטירופים.

    "תגיד לי! מה הסטורי שלך?! שלחתי מאתיים הודעות.... אני חייב את הארנק שלי. אני יורד היום לאילת".
    - טוב תרגיע, תבוא מהר.
    - אחי אני בבת ים, עד שאני אגיע אליך יקח לי שעה.
    -אז עזוב עוד שעה אני בבני ברק.
    -מה חזרת לי לבני ברק פתאום? תישאר בדירה אל תזוז. תעשה טובה לחבר.
    - סורי אחי. אבל הרב'ה שלי נפטר, אני חוזר בערב.
    -קללה. ניתוק מהיר.


    מוש משאיר את הארנק של דוידי, ואת דוידי עצמו בצד.
    מוישי מניח תפילין, מנשק את המזוזה, ויוצא ללוות את הרב'ה שלו.

    לזכר האדמו"ר ר' ישראל משה פרידמאן זצ"ל מסאדיגורא. זכותו תגן עלינו
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: תן סימן, חנושית!!!, יום יום ועוד 53 משתמשים56 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    +shira
    איזה משפט יפה.
  • 671
    • 7
    שיתוף - לביקורת פנים אחרות
  • 7שבע7 //
    • "שולמית! שולמית!"

    הקול הצרוד רדף אחריה כשרצה במעלה הרחוב, בורחת מפינתו, בורחת מאוכלוסייתו, בורחת מקופסת הפח המרשרשת שנתקעה מתחת אפיהם של אנשים זרים.

    לא להביט לאחור, לא להראות סימן קטן של היכרות, לחזור הביתה, לאבא ולסבתא המגוננת, שהתנחלה אצלם בבית מאז מחלתה של אמא, ומאז – לא דרכו אצלם כפות רגליים של חברות.



    "שולמית! שולמית!"

    הפנתה את מבטה אינסטינקטיבית, לא הצליחה להאט, לא הצליחה להסדיר את נשימתה כדי לפנות מקום לחיוך. מול לאהל'ה חייבים לחייך. אחרת כל המעמד החברתי אבוד.

    "לאן את רצה ככה?" לאהל'ה השיגה אותה בסוף, גלגלה את קולה בצחוק המסמן אותה בהיכר.

    "סתם..." התנשפה, "איזו קבצנית אחת... היא ניסתה להכריח אותי לתת לה כסף..."

    "ובטח יש לך דברים טובים יותר לעשות עם הכסף שלך מאשר לממן סיגריות של איזו קבצנית," שוב צחקה לאהל'ה. "בואי, אני נכנסת פה לחנות 'הדר מלכות', אני חייבת לקנות כמה בגדים חדשים, משהו יפה, מכובד, את יודעת..."

    הצחוק של לאהל'ה היה רב משמעות. היא הצטרפה אליו, קיוותה שהיא לא תרגיש את הזיוף.

    ובעודה מדפדפת בין השמלות שמעולם לא תחשוב לקנות – ולא כי מצבם הכספי לא מאפשר זאת – התיישב לו גוש של פח בצורת כוס-נדבות על לבה.

    מי – מי ירצה להתחתן איתה.



    "שולמית! שולמית!"

    יהודה ורחל הקטנים חיבקו את שתי רגליה, נתלו על ידיה, ביקשו לראות מה יש לה בשקית. איך בסוף התפתתה לפרנס את הבעלים של 'הדר מלכות'.

    הניחה את השקית על מדף גבוה – שרק אמא לא תראה כשתחזור, אם כי סבתא מיד תאמר לה שמצוין שהיא קנתה, שמצוין שהיא מפנקת את עצמה – חיבקה את שני אחיה הקטנים, ניסתה להעניק להם חום אימהי חסר, שסבתא, עם כל רצונה הטוב, לא תוכל להעניק.

    ובעצם גם היא לא.



    "שולמית! שולמית!"

    נאנחה. הרימה את עיניה משעה של נחת רגעית מעם הספר החדש מהספרייה.

    "כן, אמא." התייצבה למולה, משפילה את עיניה, לא מסוגלת להסתכל על הפנים שהזדקנו מרוב עישון ומלאי סוכרים. מרוב חולי.

    "תהיי ילדה טובה, שולמית, תלכי לקנות לי קצת שוקולד. וגם קופסה של סיגריות. אין לי כסף, את יודעת."

    היא ידעה. הרימה את עיניה. הביטה על שתי העיניים, שכל אחת מהן זועקת אישיות אחרת. חשבה על סבתא, ששומרת אצלה את הכסף, אפילו על אבא לא סומכת שלא ייכנע לרחמיו על האישה שהייתה לו לפני שהתנחלה אצלם הסכיזופרניה – והיא צודקת. חשבה על הזִקנה המוקדמת, שקפצה מסבתא אל אמא, חשבה על החיים שעוד זכרה, לפני המחלה.

    נסוגה לאחור. לא מסוגלת לעמוד מולה. לעמוד על שלה.



    "שולמית..."

    קול רך ערבב את ענן חלומותיה, הרגישה את רכותו ואת רכותו של עורה. כמה טוב להיות תינוקת, כמה טוב להיות בת בכורה שאמא שלה מעניקה לה באהבת-אין-קץ את שמה.

    "שולמית..."

    קול עדין עיצב את ענן החלומות לשמלה לבנה, הרגישה את עדינותה, את ההדר והחן שהיא העניקה לה. כמה טוב להיות כלה, כמה טוב להיות אישה שמישהו הכיר בה באמת, מצא את גבורתה, ידע את מקורה.

    כמה טוב לחלום.

    שולמית!

    וכשהתעוררה – סוף-סוף דיברה לעצמה. סוף-סוף עמדה מול עצמה, וידעה את שעליה לנהוג.

    מחר, כשהיא תפגוש בפינת הקבצנים את אֵם חלומותיה שהפכה את עורה, היא לא תברח.

    מחר, כשהיא תעמוד באומץ מול גורלה, תפסע באהבה אל אמה הנושאת את גורלה-היא – היא תדע:

    זה הצעד הראשון שלה להיותה כלה.


    (מבוסס על סיפור אמיתי שאת שמעו קראתי.)
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: שיר ושבחה, אנטיפטרוסה, מלילו ועוד 32 משתמשים35 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אנטיפטרוסה
    זה מתוק, אבל ממש ממש לא מציאותי... מה שבטוח זה שמשמיים יזמנו לה את זה שנועד עבורה והתהליך אכן...
  • 2 3
    • סקר
    4K
    • ש
    דיון פסבדונים (שם עט)
  • שיילה //
    • לאחר סגירת חוזה על סיפור בהמשכים או רגע לפני שליחת ספר לדפוס, מה טעים יותר מבחינת הקוראים ומה נכון יותר מבחינה שיווקית, להיקרא בשם מלא כדוגמת 'נתן גלנט' או 'חיים ולדר' או להסתתר מאחורי שם כמו ''מ. ארבל' (יאיר ויינשטוק) 'ח. אליאב' (משה גרילק) וכדו'?
    אני למשל, כשאני קורא את חיים ולדר בגוף ראשון, אני רואה ושומע את חיים יושב ומתמלל לי את הדיאלוגים. אם היו קוראים לו 'ח. יפת' היה הרבה יותר קל להשאב לאווירה (מה גם שזה שם חם 'יפת'), אבל מהצד השיווקי אין ספק שולדר זה מותג שמוכר.
    בקיצור, מה דעתכם?
    • תודה
    • חחח
    Reactions: ח.ד. וחלק, אינספריישן, נועה לבין (Tamar) ועוד 28 משתמשים31 //
    46 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    3
    3333ציפי
    .
  • 2 3K
    • R
    שיתוף - לביקורת אשה אחת
  • Reizy Esh //
    • vlcsnap-2020-08-14-02h58m58s070.png

    "הבאת עשרים שקל?"

    היא חוסמת לי את המעבר.

    אני רק רוצה לשבת עכשיו. "עשרים שקל?" מה היא רוצה ממני?

    "נו, הכסף למתנות למורות של המגמה, הזכרתי לך על זה אתמול."

    "אה, נכון." אוי, לא. לא זה.

    "אז הבאת?"

    "אני צריכה לבדוק אם יש לי מזומן בארנק."

    אני לא צריכה לבדוק. יש לי שם מטבע של עשרה שקלים ומטבע של חמישה, בהם אקנה אחר הצהריים שקית חלב וירקות לארוחת הערב.

    "טוב, תבדקי. ואם שכחת תביאי לי מחר. אל תשכחי, כן?"

    שוב מטפס גל בחילה במעלה הגרון שלי. רק לא להקיא כאן. לא כאן.

    היא רוטנת משהו כמו "חבל שלקחתי את זה על עצמי בכלל," ומסתובבת, אני שומעת אותה שואלת את רותי משהו על הסיכומים של השיעור האחרון, צריך להגיש את העבודה עד סוף השבוע, נכון רותי? רוצה שנעבוד על זה ביחד? תבואי לישון אצלי, בטח. יהיה כיף.



    אחרי המבחן אני רצה לאוטובוס. יש לי הרגשה שהפאה זזה קצת. לא היה לי זמן להתארגן. אני בטח נראית זוועה. המבחן היה ארוך. כל כך ארוך! לקראת הסוף השורות הטשטשו לי מול העיניים, אפילו לא היה לי זמן לקרוא מה כתבתי, מי מתקשר אליי עכשיו?

    "תמר," אני עונה, מפהקת.

    "איפה את? אני מחפשת אותך בכל מקום."

    "אני באוטובוס."

    "כל כך מהר סיימת?"

    "כן, לא הייתה לי ברירה. אני בדרך לריאיון."

    "חרוצה שכמותך. חברתך היקרה אפילו לא התחילה לשלוח קורות חיים."

    "את רצינית?"

    "אמרתי לך, אני חייבת קצת מנוחה אחרי כל הטרפת של החדשים האחרונים. ויש את כל הפרויקטים גם."

    לא זכרתי שהיא אמרה לי את זה, ועל הפרויקטים שיש לי להגיש אני מעדיפה לא לחשוב כרגע.

    "את שומעת?" היא לוחשת פתאום, "רציתי לספר לך על הבחור ההוא".

    "איזה בחור?"

    "נו, זה שנפגשתי אתו ביום חמישי."

    משהו מדגדג לי בקצה המח, אבל אני לא ממש מצליחה להיזכר במה מדובר.

    "בקיצור, זה ירד."

    אני לא יודעת מה להגיד, לא זוכרת אם היא רצתה שזה יירד ומה היה הסיפור ואיזה מספר פגישה זו בכלל. "ואיך את עם זה?"

    "בסדר. בכיתי קצת אתמול. טוב שהוא הוריד."

    "אז יופי." מעניין איך זה מרגיש כשבחור מוריד אותך.

    "יופי זו מילה שמחה מידי, אבל כן. זה טוב."

    מה אני אמורה לומר עכשיו, ואיך זה שבשיחה עם תמר אני לא מוצאת מילים?

    "זה בעלך בממתינה?"

    "מה?"

    "יש לך ממתינה, את לא שומעת?"

    "אה, כן." אני מציצה בצג. "תמר, סליחה, זה בעלי, אני עוברת אליו. נדבר."



    היא מנתקת מיד. אני מחכה שלושה צלצולים, אולי ארבעה, לפני שאני עונה.

    "איך את מרגישה? את בדרך כבר?"

    "כן, אני בדרך."

    "אה, מצוין. ואיך את מרגישה?"

    "בסדר. אכלת משהו?" שוב לא הכנתי לו משהו לכולל. אוף.

    "אכלתי, אל תדאגי. החברותא שלי הביא עוגיות ממש טעימות."

    "אה. טוב. טוב שאכלת."

    "איך היה המבחן?"

    "בסך הכל בסדר." בסדר זה מושג יחסי.

    "כן? איזה יופי. התפללתי גם על זה הבוקר. וגם על הראיון כמובן."

    "ברור."

    "אמא שלי מסרה המון בהצלחה."

    "אה."

    "היא אמרה גם שחייבים כבר להתקדם עם המשכנתא."

    "כן."

    "אז אם תתקבלי לעבודה יהיה לך תלוש ואז נוכל לקבוע עוד פגישה בבנק."

    "אם אני אתקבל."

    "אה, למה שלא תתקבלי." אני מדמיינת אותו נשען על הקיר בחצר של בית הכנסת, מחייך לעצמו.

    "יכולות להיות הרבה סיבות, אתה יודע. זה שאין לי ניסיון למשל."

    "אל תחשבי ככה. תחשבי חיובי. אה, עוד משהו חשוב, לא בטוח שאני יכול ללכת איתך היום לתור."

    "מה? למה?"

    "אומרים שתהיה ביקורת של הדתות. הראש כולל הודיע שאף אחד לא זז מהבית מדרש ויהי מה."

    "מה? אבל אני לא רוצה ללכת לבד לרופאה הזאת."

    "אולי אמא שלך תוכל לבוא?"

    "אבל אני רוצה שאתה תבוא."

    "יהיה בסדר, אין לך מה לדאוג. תדברי עם אמא שלך."

    אני רוצה לרדת מהאוטובוס ברגע זה. אני רוצה להשליך את הטלפון, את התיק, את הארנק עם הכסף, את הפתק עם הכתובת של המשרד ההוא, שם מחכים לי כבר, מן הסתם, כמה פרצופים קשוחים, שישאלו אותי מלא שאלות, והרגליים שלי ירעדו, אני רוצה להשליך הכל ולרדת מהאוטובוס וללכת רחוק.

    .
    vlcsnap-2020-08-14-02h58m58s070.png
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: .Milki, סטודיו אקזוטיק, מתרגשת ועוד 93 משתמשים96 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מכונתכתיבה
    אהבתי! זה באמת נושא פחות מדובר. הנושא המדובר הוא הצד השני... ( אילו שמתחתנות מאוחר) את כותבת...
  • 1K
    • א
    שיתוף - לביקורת חיים של מוות
  • אמיצ/ה //
    • אם להגדיר את זה ככה: אפשר לומר שהמוות הוא חלק מהחיים שלי.

    לפעמים אני מנסה לשכנע את עצמי, שהלוויה שלי מתעכבת, שעוד לא קברו את התקווה הקלושה שלי תחת שכבות של אדמה.

    אני חווה את המוות כל יום – אם אפשר לקרוא לזה ככה, במילים של רגש ותחושה – לפעמים אני תוהה, האם הכאב לא נפסק עם המוות? האם אני לא אמורה להרגיש חופשייה? ולמה שוב יש לי דמעות, האם גופות לא אמורות לבכות, האם הן לא קרות וחסרות תחושה.
    אולי אני מתה, אבל במקום להגיע לגן עדן, אני עוברת שוב ושוב את שבעת מדורי הגהינום.

    אני מתה כשאני לא יכולה לחזור הביתה, כי נגמר הכסף ברב-קו ובארנק אין אפילו 10 אגורות, אני מתה מרעב כשאני עוברת ליד פיצה מהדרין אבל לא יכולה לקנות אפילו זית, אני מתה, כשאני לא יכולה לשלם אפילו 5 שקל בשביל מסיבת כיתה ומתה שוב מבושה כשהבנות האחראיות לא מבינות איך כל יום מחדש אני שוכחת את הכסף בבית, אני מתה כי אני משקרת וכי גם אני יודעת שנמאס להן לרדוף אחרי. אני מתה כשאני עובדת כמו חמור, אבל בסוף נותנת את הכסף להורים שלי כדי שלא ינתקו לנו את החשמל וכדי לקנות לחם.
    אני בטוחה שיש לי הרבה יותר נשמות מאשר לחתולה שתוקעת בי עיניים מהקצה השני של הרחוב.
    בעצם איזה נשמה בראש שלי? סתם איזה פיסת התלבשות עלובה שמנשימה אותי עצמונית.

    היום אני מציינת 17 שנים לחיים המתים שלי.
    לבנתיים נראה שאלוקים שם למעלה חושב שמגניב לראות אותי סובלת. או שהוא לא שם לב שצינור השפע שלי סתום. כי למי אכפת ממני בכלל.

    ולמה קול קטן עוד לוחש לי חלום על טירה וורודה עם המוני משחקים. וחתונה מפוארת עם תזמורת של 7 כלים. וכל החסכים שחשבתי שכבר שכחתי אותם והיום אני משמרת אותם במסווה של 'לילדים שלי יהיה'.
    וכל יום להתאכזב מחדש וזה כבר בלתי נסבל……
    אבל יום אחד, יום אחד אני אטבול בערימות זהב.
    ואקום לתחיה.
    מבטיחה.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: הפקות כתיבה, יהודי נוסף, Batshe✔a ועוד 42 משתמשים45 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    רינתיה
    מדהים! אוהבת את הכתיבה הבוטה הזאת...
  • 431
    • @
    שיר שלוות עולמים
  • @Simcha //
    • שׁוֹאֵל נַפְשִׁי,

    לֶאֱהֹב אֶת הַבּוֹרֵא,

    לְהָבִין אֶת תּוֹרָתוֹ,

    לְבַטֵּל רְצוֹנוֹתַי,

    לְעָבְדוֹ בְּלֵבָב שָׁלֵם.


    שׁוֹאֵל נַפְשִׁי,

    לְהַכִּיר אֶת הָעוֹלָם,

    לְנַצְּלוֹ עַד תֹּם,

    לְהִשָּׁמַע לִתְשׁוּקוֹתַי

    לִהְיוֹת חָפְשִׁי מִכֹּל.


    שׁוֹאֵל נַפְשִׁי,

    לְהָבִין אֶת קִיּוּמִי,

    לִחְיוֹת בַּדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה,

    לְוַסֵּת בֵּין הָעוֹלָמוֹת,

    לְהַלֵּךְ בְּשַׁלְוָה וּבְתֹם.


    שׁוֹאֵל נַפְשִׁי,

    לָמוּת.
    ​
    ולא, זה לא מכתב התאבדות. תודה לדואגים.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוהבת אמנות, וי שלוק, עטרה ד ועוד 12 משתמשים15 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    +shira
    וואו. מזמן לא קראתי דבר מדויק כך כך. ומוגש בצורה יפה כל כך.
  • 559
    • @
    שיתוף - לביקורת מַרְיוֹנֵטָה
  • @Simcha //
    • הִגִּיעוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ וּבְרֵרָה לֹא נוֹתְרָה

    הוּשַׁבְתִּי אַחַר כָּבוֹד עַל הַסַּפָּה הַהֲדוּרָה

    אֶל מוּלִי הִתְיַשֵּׁב בִּמְלוֹא הַבִּטָּחוֹן וְהַהוֹד

    ד"ר כָּצֵנְשְׁטֵיְן הַפְּסִיכוֹלוֹג, בּוֹחֵן לְבָבוֹת וָעוֹד

    "אָז מָה שְׁלוֹמְךָ הַבֹּקֶר", שָׁאַל בְּקוֹל עָמֹק

    "מָה מְבִיאֲךָ הֲלוֹם, נִרְאֶה אַתָּה כְּאָחוּז אָמוֹק"

    פֵּרַטְתִּי לוֹ אֶת מַחְשְׁבוֹתַי וּמַצְּבֵי רוּחִי הַשּׁוֹנִים

    סִפַּרְתִּי גַּם אֶת סִפּוּרֵי חַיַּי הַמְּהַנִּים וּמְעַנִּים

    קִמְטֵי חֲשִׁיבָה נֶחְרְצוּ בְּמִצְחוֹ שֶׁל הַדּוֹקְטוֹר

    וְהוּא אָמַר לִי בִּשְׁבִיל פִּתְרוֹן תִּקְבַּע עוֹד תּוֹר

    נִפְרַדְתִּי מִסַּךְ שְׁבַע מֵאוֹת הַשְּׁקָלִים שֶׁהָיוּ בְּכִיסִי

    בְּתִקְוָה, כִּי בַּתּוֹר הַבָּא, הַדּוֹקְטוֹר יָבִיא אֶת נִסִּי

    וּבְהַגִּיעִי אֶל הַמִּפְגָּשׁ הַבָּא, חָרֵד, מְצַפֶּה וְנִרְגָּשׁ

    פָּגַשְׁתִּי בַּדּוֹקְטוֹר, יוֹשֵׁב נִנּוֹחַ, מִיָּד לִמְלָאכָה נִגַּשׁ

    "אָז הַסִּפּוּר שֶׁלְּךָ פָּשׁוּט לְמַדַּי," כָּךְ פָּתַח וְאָמַר

    "שִׂמְחָתְךָ הַגּוֹאָה אֵינָהּ אֶלָּא כִּסּוּי לִיגוֹנְךָ הַמַּר,

    וְיָגוֹן זֶה לֹא בָּא אֶלָּא כְּתוֹצָאָה מִמֻּפְנָמוּת הַיֶּתֶר

    וּמְיֻתָּר לְהַסְבִּיר כִּי מֻפְנָמוּת מְשׁוּלָה לִישִׁיבָה בַּסֵּתֶר

    וְהַהִסְתַּתְּרוּת אֵינָהּ אֶלָּא תַּסְמִין שֶׁל פַּחַד וַחֲרָדָה

    וְאֵלּוּ, בַּמִּקְרֶה שֶׁלְּךָ, נוֹבְעִים מֵחֹסֶר אַהֲבָה וְאַהֲדָה

    וּמַדּוּעַ אֵינְךָ זוֹכֶה לְהִתְקַבֵּל בַּחֶבְרָה כְּשָׁוֶה בֵּין שָׁוִים

    זֶה רַק בִּגְלַל שֶׁאַתָּה מָלֵא בְּתִסְכּוּל וְחָשׁ בֵּין זְאֵבִים

    תְּחוּשׁוֹת אֵלּוּ הִצְטַבְּרוּ אֶצְלְךָ בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת

    כָּל אֵרוּעַ טְרָגִי בְּחַיֶּיךָ סִיֵּעַ לַתְּחוּשׁוֹת לְהִתְלַבּוֹת

    וְכָךְ הֵסִיר קְלִפָּה אַחַר קְלִפָּה עַד שֶׁנּוֹתַרְתִּי עֵירֹם וְעָנִי

    מָחַק אֶת יֵשׁוּתִי וּבִטֵּל מַהוּתִי, יָצָאתִי לְחַפֵּשׂ אֵיפֹה אֲנִי?    ​
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: עלה זית, כנפיים, אסתי5 ועוד 20 משתמשים23 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אמיצ/ה
    אהבתי את ההידרדרות בסיבות לכל דבר:D גם לי זה לא התנגן אחיד... יש שורות שאולי כדאי למחוק מילה כדי...
  • 1K
    • ליאורהA
    שיתוף - לביקורת שוקולד שלושת-רבעי נמס, אבן בוגדנית וקונספירציית הרגל הנקועה.
  • ליאורהA //
    • ב"ה.

    "המורה, אפשר להיכנס למים?"

    "עדיין לא."

    הקבוצה התרחקה, מאוכזבת. כעבור שתי דקות, קבוצה נוספת ניגשה.

    "המורה, אפשר כבר להיכנס?"

    "לא."

    כולן כבר היו מתוסכלות ומיובשות מההמתנה המתישה. אחרי לילה ללא שינה ומסלול מפרך, הן רק רצו להתפרק, לקפוץ למאגר המים הקטן שבסוף המסלול ולהנות. אך הקבוצה הקודמת סירבה לצאת מהמים והן היו מוכרחות להמתין.

    "אוף, בסוף נצטרך לחזור לאוטובוסים לפני שנספיק להירטב," התלוננה שרי לחמש החברות שהקיפו אותה במעגל הדוק.

    "נכון, אוף!" הדהדו אחריה החברות המעריצות בסתר ובגלוי בהסכמה מלאה.

    לפתע הן שמעו קריאה נרגשת מכיוון המים. "סוף סוף!"

    חמישים בנות היטיבו את נעלי המים שלהן, השאירו את חפציהן לשמירה אצל אלה שהעדיפו לוותר על התענוג ולא להירטב, וקפצו למים. צווחות אושר נשמעו ברדיוס של לפחות עשרה מטרים, הושתקו לשניות בודדות על ידי המורות שהיו צרודות ואדומות מהמאמץ, וחזרו שוב כעבור כמה רגעים. הבנות השפריצו מים לכל עבר והרטיבו אחת את השניה, עד שהגיע הזמן לחזור למסלול.

    "בנות, לצאת! לצאת עכשיו!! לא עוד רגע, לא עוד שניה, עכשיו!! המדריכות מחכות לנו!"

    החבורה הנוטפת טיפסה החוצה בצייתנות, התעטפה במגבות והתחלקה בשוקולד שלושת-רבעי נמס בזמן שהמורות קראו שמות.

    רחלי ישבה בצד. אכלה מהשוקולד של עצמה ואפילו לא התאכזבה שלא ביקשו ממנה קוביה או שתיים. כשהמורה הודיעה שזזים, היא הכניסה את בקבוק המים המלא שלה לתיק, וצעדה לבדה. טיפסה מעל עצים כרותים ודילגה על אבנים שעמדו בדרכה. מסביבה דיברו בנות כיתתה בקולי קולות ופתחו עוד שקית של דוריטוס חמוץ-חריף.

    היא סובבה את ראשה אחורה, מתעלמת מהדמעות שטשטשו את שדה ראייתה, מתעלמת מהכובד של ילקוטה המלא בחטיפים שלא נאכלו. הביטה בחברות הנהנות ביחד, הביחד הזה של הטיול שהיא אף פעם לא טעמה ממנו, אפילו לא לק אחד. הנה, הן מדברות על היריד, מתי הודיעו---

    האבן שהייתה נראית יציבה וחזקה התנדנדה לרגע ואז החליקה ממקומה. רגלה של רחלי התעקמה וכמעט גרמה לה ליפול ארצה בחבטה. דידתה על רגל אחת לאבן קרובה, קצב הדמעות מכפיל את עצמו.

    היא לא יכולה לזוז. בנות עברו לידה, מדברות על נושאים שונים ומשונים, לא שמות לב שחברתן פצועה ולא מצליחה לקום. עוד קבוצות ועוד, תכף היא תישאר פה לבד, ואפילו לא ישימו לב שהיא חסרה.

    "רחלי, הכל בסדר?" קול רך קטע את הרהוריה הבהולים. לאה. הצדיקה של הכיתה.

    "לא," היא ענתה. אם הכל היה בסדר לא הייתי יושבת פה בוכה באמצע המסלול. "אני חושבת שנקעתי את הרגל."

    "אוי, מסכנה! אני אקרא למורה, חכי פה רגע."

    "לא, לא, אל תקראי למורה, רק תעזרי לי לקום." לאה הושיטה את ידה ורחלי קמה בזהירות.

    "איי!!" זעקת הכאב הפתיעה גם אותה.

    עיניה של לאה נפערו. "רחלי, את לא יכולה לעלות ככה את העליה. שרהלה סיפרה לנו שאחותה התעלפה במסלול הזה שנה שעברה. אני הולכת לקרוא למורה."

    רחלי בלעה את רוקה. "נו, תעלי איתי, אני אהיה בסדר, רק אל תקראי למורה."

    "אז לפחות תני לי לסחוב לך את התיק."

    "די, נו. בואי."

    כמעט שעה ארך הטיפוס שלהן. אבנים גדולות חסמו את המעבר, ענפים חתכו את רגליהן, והעלייה הקשתה על נשימתה של רחלי, שגם ככה לא הייתה משהו אחרי הבכייה הממושכת.

    כשהגיעו סוף סוף למקום חניית האוטובוסים, רחלי קרסה על האדמה הקשה וטמנה את ראשה בכפות ידיה המאובקות.

    כשהרימה את עיניה, ראתה שבנות כיתתה מסתכלות עליה כעל מוצג במוזיאון במקרה הטוב, או כעל חיה בגן החיות במקרה הפחות טוב.

    "מה?"

    "את סגולה!" יידעה אותה מלכי, מזועזעת.

    עשרות בנות הקיפו אותה ברגע. ההודעה הקולנית של מלכי עשתה להן משהו. הן הציעו לה מים, חטיפים, מאוורר עם בטריות, הכריחו אותה לשתות, שפכו עליה מים, קראו בקולי קולות למורה האחראית על עזרה ראשונה שתבוא מהר כי 'מישהי פה התעלפה והתייבשה ושברה את הרגל'.

    הן עלו לאוטובוס, רחלי מקפצת על רגל אחת, משני צדיה חברות שלקחו על עצמן את תפקיד החובשות הלא מוסמכות.

    המורה עלתה אחריהן, בדקה את הרגל הכאובה ועטפה אותה בתחבושת. החברות עדיין הקיפו אותה, מנסות להרגיע אותה ומספרות לה כמה היא מסכנה שהיא צריכה להפסיד את המסלול הבא.

    רחלי אפילו לא שמה לב ליחס הנדיר שהורעף עליה. היא הייתה עסוקה כל כולה ברגל הדואבת. הכריחה את עצמה לשתות טיפה נוספת של מים לפני שהמורה תבוא ותלעיט אותה בעוד ליטר וחצי.

    דעתה הייתה מוסחת מסביבתה עד כדי כך שהיא כמעט ולא שמעה את אחת מבנות הכיתה המקבילה שעברה לידה ופלטה, "אה, באמת נפצעת? הייתי בטוחה שסתם עשית את עצמך כדי שיתייחסו אלייך."
    • תודה
    • עצוב
    • וואו!
    Reactions: Avigail Amram, אבן דרך, יום יום ועוד 54 משתמשים57 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אמיצ/ה
    אני חושבת שאם את מורידה את ההתחלה זה יכול להתקזז. מה שהפריע לי בסיום הנוכחי שזה היה תיאור עבר...
  • 773
    • L
    שיתוף - לביקורת קטע נוסף מהספר בחיתולים. אשמח לחוות דעת
  • LIKEBOOK1313 //
    • שרירו דאבו, מאותתים לו בכל תזוזה מזערית על שהנחיל להם בדקות הסבל האחרונות. יונתן ביצע תרגילי מתיחות, מרפה ומקל קמעא על עצמותיו התפוסות.

    "תן לי גלגול כתף". גיל טפח על שכמו, מפריח בנגיעה זו את המנוחה נטולת הדרור בה התאווה יונתן לשקוע.

    "דחוף לעכשיו?" הקשה בקול ילדותי מתרפס, שפתו העליונה משתרבבת בחנופה.

    גיל חייך, שיקול דעת ניבט מבת שחוקו. "אם לא בא לך על משברי משימה שוודאי, כאזרח נעדר קואצ'ינג, לא תגבר עליהם, אזי שתרגולי לחימה אלו המצרך הנחוץ לך מכל".

    יונתן כיווץ גביניו, לא קולט את הפירוש המילוני לקונספט שהנחית עליו הסוכן. "קואצ'ינג?"

    "אימון אישי". גיל שילב ידיו, כפו הימנית נטויה לפן החלוני שבחלקה, מרמז ליונתן להסתער על השטיח.

    יונתן הפנים את עובדת צורך התקופה והתרומם, חדור אנרגייה, לנגלת הדרכה ממוחזרת. גיל המדריך התביית על קונג-פו – לוחמה סינית. תחילה רצה ללמד את הבחור קראטה, אך זה השמים אותו באליפותו הקרבית בנינג'סטו וקראטה. גיל נדהם מיכולותיו של יונתן בהתאם לגילו הטינאיג'ר. הוא השתאה כנגד תרגילי הבסיס וכלה במאתגרים והמורכבים מעבר בהם שלט יונתן הנהגה טוטלית כבקיא ושנון, לא משתמט מקוצם של חוקי הברזל. ידיו נעות בלולניות בזק, כצלליות שקופות, נדמות לרוח רפאים.

    "יונתן! היכן הוכשרת לקרבות? אתה מאסטר!" גיל דרש ממנו לבצע מיני קטגוריות תרגול בלוחמות להן נחנך, לא מעניק לו מרווח נשימה נקי כשהבעתו מוכת התדהמה אוזרת תעצומה. "מי אימן אותך?"

    יונתן, מגיר זעה ממצחו, עצמות לחייו מוברשות ממאמץ, התיישב על רצפת העץ המבודדת בגלי חום, מהווה לו מקור לכבשן מאופף. חרף הקרירות השוררת בחוץ, גופו בער, זועק על שיעור כושר מפרק. הוא לקח בתודה ממחטת בד מידו המושטת של גיל, מוחה את צווארו הבוהק.

    הסוכן - שהתמודד במאבק כצמד ליונתן - הזיע אף הוא, אך פניו לא העידו על השקעת משאבי חוסן פיזי מכבידים. הוא עוגן ובוצר לקרבות דמים מסכנים ואלימים בלייב. גיל הביט על יונתן, מצפה להסבר שיניח את דעתו. בפיטר צעיר כמותו, עוד לא פגש.

    "אמא שלי שלחה אותי למדריך הטוב ביותר בארץ שיאמן אותי". הוא עפעף, נזכר באימו שבביתו הקט בישראל. עיניה החומלות מתבוננות עליו מתוך ענן אפור, גשום. "היא הכינה אותי למקרה ש... למקרה שאבא יצוץ בפתאומיות".

    "אהה". גליה נקטה בתבונה. בוודאות חרוצה. "אמא חכמה יש לך".

    יונתן חייך, אישור נחזה מאישוניו הכהים, כמיהה נשקפת מהמסגרת הבהירה. "זה נכון".

    "אני משער לעצמי שהיא מגוננת עליך באלף עיניים".

    "מליון. אמא שלי כובלת אותי על בריח במה שרק אפשר". חיוכו התעמעם ומבעו התכרכם. "לפעמים אני מרגיש לידה תינוק".

    "למה? כיוון שהיא דואגת לך?!"

    "אלא מה?" יונתן הניח את הממחטה המוכתמת על השידה והזדקר על רגליו. "נראה לך נחמד לצאת לטיול עם החברה מצוייד במשא שאמא שלך בבית מתוחה על קפיץ?!"

    גיל הביט בו. הזדהות, אמפתיה ורגש כובש קולחים מעיניו בתדרים לליבו של הנער הפגיע, זה שהתבגר בחודש והתחסן במגן קשקשים משוריין קליעי מידע מפוצץ, מחשמלים את כל ישותו. "אתה צודק, יונתן. בהחלט. אבל חשבת על אמא? על הפחד בו היא שרויה, יום-יום, רגע-רגע?"

    "מה השאלה?!" מבטו של יונתן נדד אל החלון הפתוח, אדניותיו יפהיפיות באור השמש. שדות ירקרקים ועצים גזומים לצורות סימטריות קרצו לו על שלל צבעם המושך בפנורמה הפסטורלית שנחזתה לפניו. "לכן אני פה".

    גיל לא ירד לסוף דעתו. "מה?"

    "אם לא הייתי חושב על אמא, לא הייתי נוטש את ישראל".

    "מה הקשר? הרי הוטסת לכאן בשל העזרה שעליך לתמוך מקרוב. אמך התנגדה, כך הבנתי".

    יונתן פסע לחלון לשאוף אוויר צח, נושם את החופשיות הזמנית הנתונה לו. "נכון. אך אם לא הייתי טס בסופו של דבר בגין הפיגוע, אני סמוך ובטוח שהייתי מגיע לפה בנסיבות אחרות".

    גיל הסתקרן. בחור מעניין יונתן. "ומה הן , אם אפשר לדעת?"

    "אחי". פוני קדמי קצוץ בקפידה, בלונדיני חלק, הסטיר למצחו בנשיפת הבריזה.

    "אחיך?" גיל התקדם לכיוונו, זהיר בדיבורו. "אתה מתכונן לשלוף אותו משם?"

    יונתן בוש בדמעה שתלתה בזוית עינו, משיט מבטו הצדה. "לא הייתי מגדיר 'לשלוף'. נשמע קל מדיי".

    ליבו של גיל נצבט. מסכן יונתן. הוא מעז להתפרע בדמיונו, מרחיק לכת. לעולם לא יצליח לחלץ את לאון מצפורני אביו. אחיו הבכור שבוי בדעות האיסלאם. לשכנע אותו ביהדותו אין זה מן הרדוד שבמבצעים. סאלים ממגנט כל אדם ברדיוס הקרוב אליו, אם כי גם הרחוקים, ובעת שמעלים בפניו סממן 'כפירה', הוא פשוט מנתץ את המגנזיום.

    "יונתן". גיל נשם, מרים עיניו השמימה. "אסור לך לחמם אותו. אביך בעל פתיל קצר אם קיים בכלל, כפי שתיארו בפניך יודעי דבר. ברגע שתנסה לפתח עם לאון שיחה שלא תמצא חן בעיניו, הוא יפעל בכל האמצעים שברשותו נגדך, ותאמין לי שיש באמתחתו רבים".

    יונתן תחב ידיו בכיסיו, בולם בכך את הרעד שחלף בהן. "אני יודע. אבל אעשה הכל עבור אימי. לאון הוא בנה. ולכל הדעות, היא כשירה מאבי לגידול הילדים".

    "נכון". הרטט הקל שפקד את גופו של יונתן לא נפלא מעיניו של הסוכן. "אבל, יונתן. כלל יסוד שלמדתי בסוכנות ואין לעבור עליו הוא: לדחפים אמוציונאליים אין חלקה פנוייה. הם מבלבלים אותנו. מסלפים את המציאות. אתה מחוייב למדינה שלך. לאחיך היהודים. אל תשכח את זה".

    הבחור התמיר ניצב זקוף, עיניו שבות לאלו של גיל. העצבות, הבדד והסבל נילחמים בהן כנגד המחוייבות, קיום מצות 'הצלת נפשות ישראל'. צבען הבהיר מצטלל, טהור וזך יותר. "אני יודע. ואני מתפלל לאבי שיגיש לפניי את הזכות ליישום שני משימות אלו. ואין האחת נופלת מחברתה".

    "אביך?"

    "כן, גיל". יונתן חייך, מרשים באצילותו. "גם שלך".
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: סקרנון, הללו, ירוק בהיר ועוד 11 משתמשים14 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    L
    LIKEBOOK1313
    כן. משברי משימה - סדקים במשלבי התכנית. הפרעות בדרך להצלחה. וקואצ'ינג כותבים כך. נכון. תודה...
  • 888
    • S
    שיתוף - לביקורת רבגוניות אחידה
  • stars //
    • רבגוניות אחידה​
    - סיפורה של מצלמה -


    תמונה 1.

    מדרגות תלולות ומחליקות בואכה רחבת הכותל המערבי, מאכלסות צעירים מישיבת אש התורה, בחורות סמינר ירושלמיות, זוגות צעירים - טריים על המדף, מבוגרים מקשת רחבה של מגזרים וכמה קבצניות המחלקות חוטי שָׁנִי שהקיפו את קבר רחל ז' פעמים תמורת מטבע לישועה; ומתישות עד כאב בעלי עגלות למיניהם, העמלים נואשות לסחוב מרכבות מאסיביות מעלה ומטה בשלל וריאציות, על עולליהם המפורקדים בתוכן במלכותיות מפונקת וְתַמַּת מבט.

    תמונה 2.

    זוג מאבטחים – האחד אתיופי נונשלנטי עטור שיער חינני המתולתל בצפיפות, השני צַבָּר חם-מזג וזעוף-פנים – עומדים בפתח, ומאבטחת נוספת על מסך מכונת השיקוף. הצַבָּר עונה לטרדן כלשהו בקוצר רוח המהול באופייניות בכעס רגוז, האתיופי לועס מסטיק בחולמניות שאננה, והגיימרית תולה זוג עיניים עייפות במסך המשעמם המרצד צורות גאומטריות נעדרות ריגוש מולה. מאחור נדחקים כעשרים אנשים, נשים וטף, ובחור מיתמם אחד שמנסה לעקוף חֵרֶף מבטם הזועם של זוג מבוגרות חבושות כובעי קש רחבי תִּתּוֹרָה ופרצופו התמה של תייר בריטי שורשי.

    תמונה 3.

    משפחה מסורתית אשכנזייה עם קורטוב תימניות חריפה מסבתא שמחה בת התשעים ושש שבתווך, ישובה על ספסל האבן הארוך ולועסת במרץ כריכי טונה מיונזת ופלחי אבטיח עסיסי מהשוק הערבי. לראשי הגברים כיפות סאטן לבנות של מורשת הכותל, לכתפי הנשים מטפחות ראש מבד שיפון שקופה-סגולה מְדֻגָּמוֹת בכחול כהה מעוטר.

    תמונה 4.

    קבוצת צעירים אמריקאים לבושים בטישרט כחול ומכנסיים קצרים, מלווה בכובע קאובוי שמתחתיו מדריך עם מכנסי חאקי, מצטלמים על רקע הכותל בשילוב כתפיים וחיוכי רקה לרקה. שניים מהקצוות מניפים זרועות וזוקרים אגודלים, וחמישה במרכז אוחזים שלט ענק מעוטר בדגלי ישראל תכולים וסמלי I Love Israel עם לבבות אדומים:

    בְּרוּכִים הַבָּאִים לַקֹּתֶל הֲמַאֲרָבִי
    קבוצת נגילה    ​

    תמונה 5.

    ארבעה אנשים סביב כיור נטילת הידיים: בריסקער חמור סֵבֶר ששליש משרוולי ידיו סחוטות; בחור ישיבה חנוט בכובע אפרפר מאובק וחליפה שחורה-חומה שראו ימים יפים יותר ופחות; איש עסקים מגולח למשעי עם חולצה תכולה מפוספסת של הַ'בְּיֹקֶר', שקוע בשיחת טלפון; וסיני עם כיפת קרטון מסורתית – שותה לתומו מספל הנטילה.

    תמונה 6.

    יהודי מבוגר, שזקנו הלבן משתפל ומזדקר חליפות בחוסר סדר, יושב עם סלים ושקיות לרוב ומחזיק בידו האחת אישור לאיסוף צדקה מבית התמחוי האזורי, ובידו השנייה כוס חד פעמית משומשת עם מספר מטבעות מקרקשים, ומתחנן בקול צרוד לעוברים ושבים, שיחוסו על אלמנה ושבעה יתומים ויתרמו שנקל או שניים. איש העסקים מהתמונה הקודמת נראה מפשפש בכיס חליפתו, אברך חסידי צעיר עם זקנקן ג'ינג'י מדובלל מקרב אליו את בנו המנומש בן השלוש שבידו מטבע שחוק, וצ'אלמער מפוספס מושיט ידו נכחו.

    תמונה 7.

    רעמת שיער שמעליה מונחת תפילין וכיפת סרט שחורה גדולה, ומתחתיה שוכן לו פרצוף אירופאי תוהה עם חיוך קטן עד בלתי נראה בקצוות, מביט בעיניים נבוכות מבעד לחרכי אצבעותיו לעבר פניו של חב"דניק דָּבֵק ונלהב שידו מכסה על עיניו, מתאמץ בעילגות כושלת לעקוב בשפתיו אחר דברי בעל הקנייטש המשולש. לצידם ניצבים שני בחורי ישיבה סקרנים, הבוחנים בהתעניינות בולטת את תנועות פניו של מניח התפילין הטירון.

    תמונה 8.

    חסיד כבן שלושים ברעקל וקאפעלוש, מחווה בידו לעבר מנין צבעוני במרחק כמה מטרים ממנו, המורכב מכמה בחורי ישיבות, סב ונכד דרום-אפריקאים ממגזר המודרן-אורתודוקס, שני תיירים דרום אמריקאים מיוזעי מבע, ויהודי ממוצא אתני בלתי מפוענח עם פראק תכול משובץ וכיפה סרוגה לבנה המבצבצת מתחת להמבורגו. לצידו, בכוננות צעידה לכיוון הנידון, עומד דתי-לאומי נמוך כבן שישים עם כרס משתפלת וכיפה סרוגה שטוחה המקיפה את ראשו העגלגל, ובידו סידור רינת ישראל קטן.

    תמונה 9.

    יהודי מבוגר, צהוב-שפם, לבוש סחבות בלויות בלתי מזוהות, עטוי סירטוק גמלוני בצבע ירוק זית משובץ בטלאים חרדליים וחבוש כיפה סרוגה ענקית שהייתה פעם לבנה, אוחז בידו שופר תימני שוקו-וניל מסולסל קרן, פניו אדומות ממאמץ והוא קורא בעיניים בוערות ושפתיים דולקות קטעים נבחרים מתוך סידור הרש"ש המונח על סטנדר רעוע העומד נכחו. לידו נראה ילד חסידי כבן חמש עם כיפת רעבאראלאך מְפֻנְפֶּנֶת ואגודל תחוב לפיו, מביט בו בעיניים ענקיות מבוהלות, מוכן לברוח לכשתגדש סאת סקרנותו. ברקע נראית קבוצת עולי אתיופיה בלבוש לבן מסורתי וכמה כלי נגינה טיפוסיים, קוראים מתוך מגילת קלף בכיסופים בולטים של אנשים שראו צער ומכאוב.

    תמונה 10.

    למרגלות הכותל, בשורה רצופה נפולת אפיים: חייל גבוה במדי זית וכיפת הירדן כלשהו; איש נטורי קרתא עצום ממדים עטוי קאפטן מפוספס וחגור באבנט מצויץ חדש למראה; פיליפיני שחום-עור מחויך העומד מאחורי כיסא גלגלים, עליו ישוב בכבדות יקיר ירושלים כבן תשעים עם ראש כפוף בעקומה אלכסונית חדה, שזקנו הצחור יורד לו על פי מידותיו הצנומות; צעיר אוסטרלי במכנסי נַיְק קצרים, כפכפי אצבע וכובע שמש בזווית צדדית של תשעים מעלות מקדמת הראש; אברך ספרדי צעיר ורזה לבוש חליפה קצרה הנראית כתלויה על קולב, עם ילד קטן וכמה שקיות בר-כֹּל תחובים בינו לקיר; מו"ץ בני ברקי כָּבוּד עם כרס קטנה ופראק שחור דהוי במקצת; אדם כפול-עורף עם קרחת נוצצת, שרוואל מְדֻגָּם אש בוערת, גופיית סבא עם עיטור ענק של דרקון ומספר עגילים בכל אוזן; ובחור חרד"ל עם כיפה סרוגה גדולה וסנדלי שורש חומות שראו מסלול או שניים בקצוות הערבה הלוהטת – מספרים את מסעי אבות האומה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: פרימיירפרו, וי שלוק, R.B ועוד 30 משתמשים33 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מנוחה כהן
    מנוחה כהן
    אני כותבת משמיעה ;-) לא למדתי לפסק.. התאים לי יותר נקודה כאן, אם כי בטח מישהו שיותר מבין בפיסוק...
  • 12 13 14 35K
    • Natan Galant
    האוטוביוגרפיה הבדיונית של קלמי
  • Natan Galant //
    • בס"ד

    פרק א'.
    הייתי אז בגיל ארבעה עשרה וחצי. בחור צעיר, מנומש, ו... משקשק.
    יום שישי. הדגים של קלפהולץ.

    כל הדרך מהישיבה, בואכה באר שבע, מירושלים, מטולטל בקו 579, הגיתי בדגים המחכים לי במקפיא. מתנתו של קלפהולץ.

    לאחר נסיעה ארוכה הגעתי למקום שכיניתי בחיוך חמוץ "ביתי", סחבתי במדרגות הצרות את המזוודה המרובעת והמביכה עם פינות הפליז המוקשחות, נדחקתי לקיר כדי לאפשר לאיצקו מחברת החשמל, שכננו שונא החרדים, לעבור במדרגות, והמשכתי בטיפוס. עליתי עד לקומה אחרונה, נתתי לעצמי דקה להירגע מהסחיבה, ו... דפקתי בדלת.

    דודה נחמה פתחה את הדלת, ואמרה: באת בדיוק בזמן, קלמי, הדגים של קלפהולץ על השיש.
    אוי, לא.

    גררתי את המזוודה עד לחדר הקטן שהוקצה לי בבית הדודה, סוג של חלל קטן דחוק בין מכונת הכביסה ומרפסת השירות, השלכתי את בגדיי המלוכלכים למכונת כביסה, שמתי את אבקת הכביסה הפשוטה והפעלתי את המכונה, וטופפתי למטבח. הדודה כבר הייתה מוכנה, וסידרה לי סט סכינים על השיש. הארוכה (שאותה כיניתי בליבי מלאך המוות), הבינונית עם השיניים החדות (שאותה כיניתי בליבי צורי), והסכין הקצרה, החלקה, העשויה מחומר מרוכב כלשהו, חזק פי מאה ומשהו מיהלום, לא זכרתי בדיוק את הקשקוש של הדוד.

    על השיש, בצד ימין, הייתה מונחת אימתי הגדולה: שקית מכולת גדולה, צהובה, בתוכה שבעה דגי קרפיון כבירים. קפואים. דבוקים זה לזה.
    לצידם, משטח עץ קטן, זירת הקרב הצפויה, ועל הכיסא הסמוך - קערת נירוסטה רחבה ועמוקה, להשליך לתוכה את התוצרים המוכנים.

    כמו כל שבוע, ייחלתי בליבי לנס. אולי לקרוב משפחה שיבוא פתאום לבקר את הדודה ויטפל בדגים במקומי; אולי שדוד יואל ייצא כבר מכורסת הקריאה שלו ויבוא להושיט יד; אולי שיתברר שקלפהולץ כבר חתך את הדגים, משהו.
    לא קרה שום נס.

    הדודה הרימה קלות את הגבה הימנית שלה, ושאלה: נו, קלמי. איך היה השבוע בישיבה?
    ועוד טרם הספקתי להתלבט אם לענות לה בכלל - כן כן, כמובן שלא חשבתי אפילו לרגע לשתף דוווקא אותה בהתמודדויות ובחברי החדר המרגיזים שלי - והיא כבר המשיכה לדבר על ואל עצמה, משתמשת כמו תמיד בנימת הרחמים הקבועה שלה: אתה יודע, קלמי, לא קל לי ולבעלי לארח בבית מישהו. שנינו כבר לא צעירים, ובעלי אומר שהיום הפנימיות בישיבה ממש טובות, ואני מאמינה שאפילו מגזימים קצת עם הפינוק שמפנקים שם את הבחורים (כן, היא באמת חשבה ככה), ואף על פי זאת, אתה בטח כבר יודע, אני יש לי לב טוב. לא יכולתי לראות את המצב. אז לכן הסכמתי שתגור אצלנו קצת עד שהם יבינו שלא צריך לריב כל היום, ולא כל כך מהר ללכת לרבנות.

    היא עצרה כדי להרהר לרגע בהמשך, ואני ייחלתי שלמרות הרוטינה הקבועה, היא בכל זאת לא תתחיל לדבר על נעלי הבית שלה.
    התבדיתי.

    היא אמרה: ...ואתה בטח לא יודע, קלמי, שאני מאוד בררנית בנעלי בית, וצריכה שהם יהיו ממש נוחות ודווקא מחברת בלופוט. ואתה כבר מכיר אותנו, ויודע שלא נעים לי להסתובב בבית שלי עם נעלי בית כשיש אצלנו עוד מישהו...

    וכמו מחזה מוזל של סטודנטים למשחק, היא מצמצה פעמיים והרימה את נעלי הבית הסדוקות שלה, ושבה על הטקסט הנדוש והכה שבלוני שלה: בלופוט ממש טובים, יש להם נעליים נוחות, עם חיזוקים מתחת העקב. אנשים לא צעירים צריכים נעליים טובות וחזקות. אני חוסכת כל חודש ושמה בצד כסף כדי לקנות זוג חדש. אבל שבוע שעבר הפסדת את האוטובוס והייתי צריכה לשלם שלושים ושניים שקל וארבעים אגורות כדי שתגיע בזמן לתחנה המרכזית.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: מנחם דרורי, ראובן שפירא, נ. גל ועוד 100 משתמשים103 //
    270 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דיונון
    אז כנראה זה בשביל להצדיק את המילה 'בדיונית' שבכותרת...
  • 926
    • 7
    עזרה מי מכיר מדרש על הנשר שמחדש עצמו בסוף ימיו?
  • 7שבע7 //
    • נתקלתי בזאת כשלמדתי את פרק קג בתהלים (לצורך כתיבת סיפור עליו). רש"י כותב על המילים "תתחדש כנשר נעוריכי" כך: "כנשר הזה שמחדש כנפיו ונוצה משנה לשנה, ויש מדרש אגדה על מין נשר שכשמזקין חוזר לנערותו".
    ניסיתי לחפש את המקור למדרש האגדה הזה (שמזכיר מאוד את עוף-החול מאגדות העמים...), ומצאתי רק מאמר קטן כלשהו על-כך, שאיני יודעת מה אמינותו.
    כבר כתבתי את הסיפור (והתבססתי קצת על המאמר הזה), אבל אשמח להתבסס על מקור מוסמך יותר...
    אז האם מישהו מכיר את מדרש האגדה הזה?
    אשמח מאוד לדעת...
    (ואם יש כאן מישהו שיש הרשאה בפורום עריכה תורנית - אשמח אם ישאל גם שם...)
    • תודה
    Reactions: הפצחן1 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפצחן
    המצרית כמדומה.
  • 2 2K
    • ל
    שיתוף - לביקורת נקודה שחורה
  • לילך אור //
    • הוא הבטיח לה לקנות סוכר וניל בדרך הביתה. היא רוצה לנסות את המתכון לבלינצ'ס שקיבלה אתמול. מפשפש בכיס, יש שם עשר שקל. מקווה שיספיק.

    המזגן מקבל אותו בברכת שלום קרירה. הוא סוקר את המדפים, מחפש סוכר וניל.

    "הי, רבי, חם בחוץ, מה?"

    נתי מסתובב, מגלה את ירמי לוי, בעל המכולת. מהנהן אליו לשלום.

    "שרב היום, ואתה עם חליפה!"

    ואתה עם טישרט קרוע. לא יודע מה עדיף.

    "מתי הורדת לאחרונה את המגן אפוד הזה? והקסדה השחורה?"

    נתי מצמיד שפתיים, מבכר שלא לענות.

    "תענית דיבור?" צחוקו של ירמי רועם. "שיהיה בהצלחה".

    הוא מוצא סוכר וניל, בודק את ההכשר. לא שלהם. סוג נוסף, אין.

    חוי עונה מיד. "צהרים טובים! אתה בדרך הביתה?"

    "אני במכולת", הוא לוחש לטלפון הכשר היחיד ברדיוס הקרוב, "אין פה סוכר וניל בהכשר טוב".

    "אויש". הוא שומע את האכזבה בקולה. "ואין לך כח ללכת לסופרמרקט, נכון?"

    "זה רחוק".

    "אז בוא הביתה, אני אכין את הבלינצ'ס פעם אחרת".

    "את בטוחה?"

    "מאה אחוז. מחכה לך".

    הוא מנתק, חש את עיניו של ירמי עליו. "יש מבצע עכשיו בפלאפונים של גבי, סמארטפון בהנחה של עשרים אחוז".

    "לא, תודה".

    "זה פרימיטיבי, זה. יש לך בכלל קליטה?"

    נתי מתלבט אם לענות או לשמור על הכוחות לתפילת ערבית. בוחר באפשרות השניה.

    --

    הכיפות הקטנות לא מצליחות להסתיר את החליפה היחידה בבית הכנסת. נתי מצמיד עיניים לסידור, מתעלם מהמבטים המשפדים אותו. קוץ בשכונה צבעונית, הם קוראים לו. הוא חש כשושנה בשכונת קוצים.

    "הפרומר הזה", לוחש מישהו מאחוריו, "הצדקנות שלו מוציאה אותי מדעתי".

    "ששש".

    "אשתי אומרת שאשתו סנובית. לא מדברת איתה כאילו היא פוחדת להתקלקל".

    "אשתך בוגרת בית יעקב, לא?"

    "כן, וזה מה שהכי מתסכל. כאילו, היא לא יהודיה אם היא לא למדה באותו סמינר?"

    "בטח יהודיה".

    "בדיוק. למה הם גרים פה בכלל? אם לא נאה להם, שיעברו לשכונה אחרת".

    "הדירות פה זולות, אתה יודע".

    "אז שיאסוף צדקה וילך לשכונה שמתאימה לו. הוא עושה לי שחור בעיניים".

    לחיו של נתי מסמיקות לתוך סידור התפילה.

    "דוקא נראה לי שהאוזניים שלו אדומות".

    "ששש. הוא שומע".
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מנחם דרורי, חנושית!!!, אמיצ/ה ועוד 51 משתמשים54 //
    21 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מנוחה כהן
    מנוחה כהן
    נשמח שתשתפי :) הקטע הזה היה חתיכת השראה.
  • 1K
    • ע
    שיתוף - לביקורת כולל 'יורה יורה למעיישה'
  • עטרה ד //
    • אסופת המכוניות החבוטות כביכול יצאו ממוזיאון 'סוסיתא' התנענעו בקצב בלתי אחיד. הטיוטה התכולה הובילה את השיירה למעבה יער עין קובי, סוללת לה דרכים משלה באופק השחור. בתוכה ישבו נכבדי הכולל ודנו בפלפול האם להמשיך לרדת לנקבת הנחל או לחנות בסמוך לשולחנות קק"ל הקרובים. הדיון היה אמור להמשך עד אור הבוקר לולא הפלאפון שצלצל פתאום, "הרב פרידמן, הניסאן של הנדלר נתקעה. נראה לי כדאי לעצור פה". פרידמן הנהן בראשו, והטיוטה עצרה באחת. נותנת ליושבי הרכב לטעום במעט ממה שעברה בשעה האחרונה. בזה אחר זה נעצרו הרכבים כולם. הדלתות נפתחו ופלטו כמות מכובדת של אברכי משי עדינים. מלל החל לשטוף את היער השקט והחשוך. "רובין, בוא לפה רגע, תבוא נוציא את ה... נו, איך קוראים לזה?", רובין יישר את החליפה, ואמר, "אקדחים". פרדימן הנהן בראשו ופתח את הבאגז' המאובק, "הרב פרידמן, אני חושב שצריך עוד ידיים" הרב פרידמן חכך את זקנו והמהם, "טוב, אקרא לעוד כמה". הוא תופף בעדינות על כתפו של חג'בי ולחש לאוזנו "חג'בי צריכים אחד כמוך בבאגז'. לך תעזור לרובין, וקרא לעוד כמה".

    לאחר התארגנות קלה, והתמקמות לאור פנסי הרכב המגוונים. פתח הרב פרידמן במשא המרכזי, "רבוייתי, וקווי ה' יחליפו כח. ברוך השם שנתן לנו גבאי מסור כמו אנגל שדאג לנו להתאווררות קלה ביער. הרב אנגל הביא לנו גם איזה משחק של קפצ'ונים..." "אקדחי לייזר, הרב", נשמע קולו המתנשף של אנגל ממרחק. "נו, שיהיה אקדחי לייזר. אז הרב אנגל אתם מוכנים להסביר מה עושים במשחק?", אנגל התקרב למרכז, נעמד על גזע עץ קטום והחל מסביר. "יש פה בעצם כמו מלחמה. אנחנו מתחלקים לשני קבוצות, כל קבוצה היא צבע נפרד. כל אחד מקבל אפוד ורובה עם אורות בצבע של הקבוצה שלו. צריך לירות אחד בשני, ולהזהר שלא ירו בו. ובסוף יש קבוצה אחת שמנצחת". כולם שתקו, וגרייבר הקשה, "רגע, איך יורים?" אנגל הסביר בסבלנות כיצד לאחוז את האקדח בצורה נכונה, ולאחר הבנה כללית, החלה החלוקה לקבוצות.

    "הרב פרדימן אני מקיים מחאה, זה לא הגיוני שנהוראי וארוש יהיו באותה קבוצה, הם היו בצבא ובטח הם יחסלו אותנו". הנדלר, גי'נג'י נמרץ. צייץ את דבריו לראש הכולל. הרב פרידמן הרהר בדבר ברצינות ופסק, "אצלכם יש יותר צעירים. תראה אני בקבוצה השניה ואני כבר לא בן עשרים..." הנדלר הנהן בראשו, ופנה לשטח את טענתו של הרב בפני הקבוצה הסוערת.

    אנגל נתן את האות, ופנסי לייזר החלו לחצות את חשכת היער. זעקות שבר ושמחה נשמעו באחת, וצרחות עורבים מנומנמים שקצו משנתם התערבבו בהם. הרב שור הזיז את זקנו הלבן באקסטזה, מונע ממנו להפריע לאקדח לעשות את שלו. כהן הצליף בקבוצה השניה ממרומי העץ עליו טיפס בחדוות נעורים. והנדלר ניסה לנענע את העץ להוריד את האברך הסורר שגילה יצירתיות יתר. אנגל התרוצץ בין הקבוצות, בידיו כוסות מים לנלחמים בקרב העקוב מלייזר. והרב פרידמן נאבק ללא הרף באברך לא מזוהה שהחליט להתנקם בראש הכולל כנראה על מלגה שלא שולמה. גולדמן, שאף פעם מימדי גופו לא היו מן הזעירים, ניסה להסתתר מאחורי אבן בנונית שעמדה לה על אם הדרך, ומשגילה כי העוקב אחריו הוא מקבוצתו, הם חיבקו האחד את השני בחום. ממלמלים פרקי הודאה על הנס שאירע.

    שריקה חדה נשמעה, ופנסי הלייזר הפסיקו מטרטורם.

    אנגל שכבש לא מכבר את הגזע הקטום, צעק בקול צרוד, "רבוייתיי, מפאת כובויד התוירה, ובהוראת ראש הכולל שליט"א. הוחלט כי שני הקבוצות ינצחו! שנה הבאה עוד הפעם!"

    מחיאות כפיים מילאו את היער. באנרגיה מתפרצת ובאיחוד הלבבות פצחו אברכי הכולל בריקוד חסידי עליז. ובמלוא גרונם זימררו, 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'.

    חבשו המגבעות, לבשו החליפות, היטיבו את גמרת הכיס במקומה. וחזרו לתלמודם.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: יום ראשון, כנפיים, מוצג ועוד 23 משתמשים26 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    עטרה ד
    תודה! כייף שנהנית... תודה על ההשקעה, אתקן אצלי.
  • 1K
    • מ
    סיפור בהמשכים קצרצר:) ושם אישה גדולה
  • מוצג //
    • img151246.jpg

    דמדומים של זריחה נזרקו לעברה מהחלון, מעירים אותה ברכות.
    היא התעטפה בסוודר דקיק ויצאה חרש מהחדר.
    צעדה היא לשם, כמו תמיד, כשהתרגשות וגאווה בליבה פנימה.
    דלתות הסלון סגורות כבשגרה. קרבה את פניה לחלון הקטנטן שטבוע בהן,
    וראתה שם את התמונה היפה ביותר בעולם כולו.
    הוא ישב שם. ספון, מנותק. שקוע בספרים. פיו הפיק את המנגינה העריבה ביותר ביקום.
    והזריחה בצרוף טל של שחרית רק השלימה את המראה הקסום הזה.
    דמעה שקופה, נוצצת, מזוקקת באושר שאין לו שיעור, נטפה מעיניה.
    היא זכתה. בזכות שלא רבות זוכות לה. היא עומדת לצידו של בן תורה אמיתי. שהתורה היא כל חייו. ובשל זאת, היא גם כל חייה.
    אילו בתקופת שידוכיה, הייתה יודעת זאת, לבטיה היו נעלמים. היסוסיה היו נמוגים באוויר, כאוויר.
    המורות כשהיו מדברות על כך בשיעורים לא הגיעו בתאורן אפילו למחצית.

    חברותיה קצת מרחמות עליה. היא יודעת. הן אמרו לה. גם הבעל שלהם אברך, אך עדיין יוצאות
    הן איתו לבלות, לקניות. ובכלל כל ערב הן יושבות איתו במרפסת ומדברות סתם שיחה של חולין.
    אבל היא,לרגע לא חשה חרטה על בחירתה. והיא גם לא תחוש לעולם.
    בדממה הסירה את ראשה מהחלון ופנתה לעבר המטבח. על המקרר חיכה לה פתק ההוראות
    לנסיעה לצפון. הביטה בו שוב כדי להיות בטוחה, כן, שעת חזרה משוערת שבע וחצי.
    היא תספיק. ארזה מה שצריך וחזרה לנוח מעט.
    כשקמה, השמש כבר עמדה ברום. ושגרת בוקר מבורכת התחילה. היא התארגנה במהירות
    צריך להיות בתחנה בשמונה בדיוק. דלתות הסלון היו פתוחות לרווחה, מרדכי כבר יצא.
    לקחה את השקית ויצאה את הבית, בדרכה לתחנה. שלוש נשים כבר המתינו שם, היא
    הצטרפה אליהן. זמן המתנה קצר, ואוטובוס חדיש של אגד התקרב ואסף אותן לתוכו.

    כמה אוהבת היא את היום הזה! פעם חצי בשנה מתארגנת קבוצה לנסיעה לקברי צדיקים
    בצפון ולא פספסה אף לא פעם אחת.
    הדרך עברה בנעימים. ומבלי להרגיש איך הזמן חלף לו, הגיעו הן ליעדן הראשון. קבר
    ר’ יונתן בן עוזיאל.

    * * *

    “כן בני, דבר”

    “אתה לא תאמין יואב, התקשר אלי עכשיו מנכ"ל חברת genius וביקש לסגור”

    אתה לא רציני! אמיתי?”

    “כן! ותנחש כמה הוא הזמין?”

    “נו כמה?”

    “מאה, מהמשודרג.”

    “אלוקים גדול... למתי הוא סגר?”

    “ליום שני עוד שבועיים”

    “מעולה, תתחיל לעבוד על תפריט ושיהיה על הצד הטוב ביותר.”

    הוא הוריד את הפלאפון מאוזנו, וחיוך חצה לו את הפנים לשתיים. איזה סייעתא דשמייא!
    רק לפני כמה חודשיים הוא פתח, וכזו הצלחה מסחררת. מי היה מאמין....
    הוא הוציא את הפלאפון שוב וחייג לרעייתו.

    “שירי? מה נשמע? נו יש לך רעיון?”

    “את האמת שלא. יש לי כמה אופציות בראש, אבל אני לא מרגישה שזה זה...”

    “נו מה עושה עסק... תבחרי וזהו...”

    “תן לי לחשוב עד הערב טוב? אני עסוקה כאן כמו שאתה יודע”

    “ודאי... תתפללי עלי” יואב קרץ לעצמו.

    “כמובן, אתה ראשון” היא חייכה.
    img151246.jpg
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מן טל אורה, ממלמלת, פינגווין ועוד 25 משתמשים28 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מוצג
    תודה! הוא נכתב בכוונה בשפה קצת נמלצת.... אולי זה לא כל כך טבעי...אבל אהבתי את זה ככה כי ההרגשה...
  • 2 3 3K
    • A
    שיתוף - לביקורת ועוד קצת לאזן
  • anotherית //
    • שוב פעם הוא בכה, ובלי לומר מילה, הסתובב והלך לחדר, והיא, מה כבר אמרה?

    אף פעם לא לימדו אותה מה עושים בכזה מקרה. אמרו לה שהיא תיזהר שלא לבכות מדי, כי זה ילחיץ אותו. אבל מה לעשות כשהוא בוכה? זה מעולם לא סיפרו לה.

    ובכלל, איזה מוזר זה גבר שבוכה כל כך הרבה, אפילו היא לא בוכה בכזו כמות.

    מעניין, אולי יש לו חסכים שהיא לא מכירה? כאילו, הרבה היא כבר זכתה להכיר, ישתבח שמו, די בכורח, אבל אולי יש משהו יותר מזה, פיווו, מה שהיא מגלה בתקופה כזו קצרה. כבר ככה זה מקח טעות. היא לא ידעה כלום על ההורים שלו. והוא, בכלל אדם אחר מאז החתונה.

    והם כולה נשואים ארבעה חודשים.


    היא מנסה לשחזר מה היה פה היום, מבולבל לה.

    מה כבר ביקשה ממנו?

    בסדר, אז הזכירה אחר כך שעכשיו היא מבינה למה ההורים שלו נפרדו, ברור שאמא שלו ברחה אם אבא שלו דומה לבעלה אפילו קצת. והיא, לא הייתה נוהגת אחרת.
    בסדר, אז היא רמזה לו קצת שהיא לא מבסוטה ממנו, אז מה? מה כבר קרה? אף אחד לא מושלם בעולם הזה. גם היא לא. ובכלל, מושלמות זה הפך הטוב.

    והוא, כמו נקבה, ברח לחדר שינה וננעל בה.

    היי, רגע, מי אמר בכלל שבכה? הרי דמעה אחת שברחה לו, לא באמת נחשבת בכי. באמת. והוא עוד גבר, אז כנראה סתם היה נראה לה שהוא בכה.

    ובכלל, בא לה נורא נורא נקטרינה, ובמצב שלה, מותר לה, ויאללה, שיתבגר קצת, לא יזיק לאף אחד, אם לא יהיה תינוק עכשיו, גם ככה הוא כל כולו ילד.


    היא פונה לחדר. הדלת נעולה, אויש. נו, מה יהיה איתו? וככה היא צריכה להסתדר עוד מאה שנה? אין מצב, היא לא תשרוד. נס שאמרה לו קודם שהיא לא הולכת לסחוב עוד הרבה ככה ושיעשה משהו עם עצמו. ארבע חודשים כאלו הספיקו לה כדי לקלוט שצריך לעשות לזה סוף.

    היא דופקת, משחקת עם הידית. הוא לא פותח, נאחס.

    "אתה מוכן לפתוח לי בבקשה? אתה לא באמת מתכוון להשאיר אותי בחוץ, נכון?"

    קולות התארגנות בפנים, הוא פותח. יאוו. עיניים אדומות! לא הגזים, אה?

    "כמו ווייבעלע אתה".

    הוא שותק.

    "אם כבר היית מדבר גם כמו אישה ולא רק בוכה כמוה, היה לשנינו טוב יותר".

    הוא עדיין שותק.

    "טוב, חמש דקות ותתאושש, אוקיי?" תמיד אמרו לה שהיא מעשית. "ואחר כך תרד לקנות לי כמה פירות, עדיף נקטרינה. תהיה גבר, פעם אחת כמו שצריך, יש? ותעשה את זה מהר. כי ממש בא לי. סבבה?"
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: כבוד קדושת, מרים ליף, מכונתכתיבה ועוד 58 משתמשים61 //
    41 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    ארבע
    ההיסטריה היא הרבה יותר מעליבה, בעיני. כל דרך קיצון היא מצב של הפרת איזון שיכול להגיע למצב חולני.
  • 1K
    • ד
    דיון הגזמתם לגמרי
  • דיונון //
    • האם נכון להגזים?
    לי אין נסיון בכתיבת סיפורים, אולי החכמים ממני יוכלו לפרוש את משנתם ונסיונם.
    דעתי האישית היא שהגזמה מורידה אמינות.
    אם הנושא יבש מדי בלי להקצין את המתרחש בו אז אולי הוא פשוט נושא חלש?
    שוד בנק לא זקוק להקצנה כדי להיות מעניין.
    שיחות נפש בין בני זוג - בגדול משעמם, אלא אם כן הנושא הוא משהו אחר ולא הם.
    האם הפתרון הוא להקצין ע"י הפיכת הבעל/האשה לאנשים לא סטנדרטיים - כנראה שכן, אבל אז זה כבר לא אנחנו ולא נוגע בנו.
    אז מה עושים?
    • תודה
    Reactions: לילי 1, יהודי נוסף, הדוויג ועוד 14 משתמשים17 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפצחן
    בדיוק מה שאמרתי. כל אחד מציג כפי רצונו - אבל בתכל'ס הכל תלוי בסיטואציה. גם שוד יכול להיות משעמם...
  • 974
    • א
    שיתוף - לביקורת לא ישנתי באוהל על שפת הכינרת
  • אשר שרבר //
    • חמש וחצי בבוקר, עץ שיקמה גדול פורש כנפיו מהחלון, מלא כל הארץ דשא, ציוץ של ציפורי שיר וילדה אחת שנמאס לה לנסות להירדם יוצאת אל המרחב, אני יוצא בעקבותיה.

    גם אני התהפכתי על משכבי, האדמה הקשה, החמה עוד מיום האתמול, אוהל הניילון האוגר לתוכו גזי חממה דליקים, הכלבים של השכנים שבכל פעם שמישהו זר עבר באזור נבחו את נשמתנו גם לא הוסיפו שלווה לילדי העיר הדוסים שרק רצו לישון.

    על קו המים יושב שכן שמי היה מאמין שיש בו לחלוחית עם טלית ותפילין רגליים מטופפות במים, והוא כולו מחובר למעלה, תכלת דומה לים, מים ושמים.

    הכינרת, מלא כל האופק כבודה, השתכנו בצד הרחב של האגס, טבריה מימין והגולן משמאל. המים לא קרים בימים אלו של השנה, טבילת בוקר עסיסית. אנחנו נתפלל אצל רבי שמעון, בכל זאת מנין וקפה אצל שניצר.

    אנחנו עוד שבעים מאתמול אמא דחפה לנו חבילה של חזות עוף מתובלת ונקניקיות עוף, כנפיים ופרגיות כאילו היינו השבט ממול שהגיע עם ארבע אוהלים, גנרטור, ומאווררים, וגיטרה אקוסטית, היה להם קפה שחור גם לבוקר, הם חיממו באמגזית גם את הדגים של הלילה, אנחנו נפנפנו מנגל חד פעמי ויצאנו ידי חובה.

    אתמול פגשנו בנחל אל על, סבא עם גופיית סבא יורד אל המפל השחור, עם סבתא ועד זוג בגילם. "קראת לי זקנה?" היא נופפה לעברי בכעס מבויים עם מקל הליכה מאולתר מקנה סוף, כשפירגנתי על היכולות, בעודי מתזכר כמיטב המסורת את בנותי שאני חייב לחזור לכושר.

    על הארץ שם ליד הנחל נחו מיטב נערי הארץ הזאת בעיקר חובשי כיפות שחורות ושאינם כאלו ומשפחות משפחות, בדרך היו תאנים, זיתים ועצי דקל, תמרים, לולבים וכמובן ערבות, ערבי נחל.

    היום לפני הירידה לנחל כזיב דרוזי חמוד שקטף לנו רימון חמצמץ. והראה לנו את הדרך, לא אל תרדו בסימן האדום זה ארוך ואתה לא נראה לי כמו אחד שבא עם אנרגיות, לכו דוך, בדרך של הג'יפים. ירדנו, שכחנו שצריך גם לעלות. הוא לעומתנו הסתפק בשאכטה ופחית בירה למעלה.

    אז פעם הבאה שמספרים לכם "ישנו באוהלים והיה כיף", תוסיפו את המילה 'לא'.

    'לא ישנתי באוהל הלילה' רק עליתי בשעה מאוחרת יותר לג'רמק, שם שלחתי את הצאן לסובב את הפיסגה, נזרקתי על הארץ וחרפתי. התעוררתי מהקור, הם אכלו בשקט ארוחת בוקר לא להעיר את אבא. והייתי צריך לשתות עוד קפה בכביש שש חזור, מסוכן להירדם בדרך.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: בדוח, צצצ, פררו רושה ועוד 41 משתמשים44 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אשר שרבר
    זזנו.. תודה
  • 2 4K
    • A
    דיון כללי אצבע
  • anotherית //
    • יש כאן מין לופ של שאלות באותם נושאים, של כתיבה. איך כותבים? מה כותבים? איך מעבים עלילה וכו'
    חשבתי שכדאי להשתמש בחכמת ההמונים בשביל זה. וכל אחד יתרום את שלו, או יצטט אחרים.
    שוטו ~~~
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, שיבת ציון, חוחית ועוד 22 משתמשים25 //
    35 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    המלמד מבני ברק
    זה לא נהיה יותר טרחני ומייגע?
  • 2 2K
    • ה
    שיתוף - לביקורת הרודף אחר החופש
  • הנף מקלדת //
    • כשרפי מתיישב מאחורי ההגה ברכב השכור, פותח את הכפתור העליון בחולצה, ומרכיב בתאטרליות לא מעושה את משקפי השמש הממותגות שהיא קנתה לו, מרגישה חגית שהחופש מתחיל.

    הילדים חגורים מאחור, אוחזים שלוקים ארוכים ארוכים שיספיקו עד מוצא לפחות, וחגית פותחת חלון כדי חרץ, לתת לרוח לבדר את שולי המטפחת המודפסת בדוגמא קיצית עדכנית.

    ככה היא אוהבת. וכשרפי משתחרר גם היא משתחררת, האוירה של החופש באה עם הרוח, ואופפת אותה בנעימות שהרבה זמן לא שכנה בה. ביד קלילה היא לוחצת על הפאוור של הרדיו, מכוונת לתחנה עם שירים שהרבה זמן לא שמעה. היא שולחת פזילה לכיוונו של בעלה. אחרי הכול, אברך עם מעמד כשלו בכולל 'זבולון בצאתך' לא אמור להתנדנד לצלילים כאלה. אבל רפי של בין הזמנים זה רפי של חופש ושחרור. ובלי סתירה יש לו בכיס של החליפה המונחת מאחורה, משניות כיס. גם הכונן של 'אויצר החוכמה' מחכה לו במזוודה, אבל את הכבדות האברכית הוא השאיר ברמות, במתלים של הקרוון של הקהילה. מחכה לו שישוב, ממתינה ליד הבית של הראש כולל.

    מיד במוצאי תשעה באב. הראש כולל התקשר. התגעגע. "ר' רפאל, מה יש להגיד על כזה שטייגען, היה לי ממש גישמאק ללמוד איתך חברותא. מה אתה אומר שנמשיך בבין הזמנים, בטלפון בסדר שלישי? הייתי רוצה לסכם איתך כמה סוגיות. ותגיד לאשתך, שבזכותה גדל פה תלמיד חכם עצום"

    אז הם סיכמו שבין נופש שלו לנופש של הראש כולל הם ילמדו. "מעניין איפה הרב דוכבינדר נופש"? תהה רפי כשנזכר בראש כולל שלו. חגית התחילה לצחקק "אני מדמיינת אותו עם אשתו המחנכת הנודעת, מטיילים בקוממיות ליד הרפת, ומתפנקים על פטל קר... וואי רפי תגיד סגרת כבר עם הצימר? איך בא לי כבר ים. מצאתי באיזה פורום, המלצה לרצועת חוף מתאימה למשפחות.

    "ברור שהכל מאורגן" הוא קורץ לה. "הבטחתי שבחופש יהיה חופש ואת תתפנקי. וגם אני חייב להשתחרר, אני מרגיש לפעמים שהלחץ הלימודי ולפעמים גם החברתי יושב לי על המוח. איך מתאים לי לדחוף רגליים לירדן עם איזה נרגילה טובה."

    כשרפי נזכר בבילויים הקטנים שלו מהישיבה, יודעת חגית סופית שהחופש הזה יהיה ממש כיף.

    גם הילדים מצטרפים לאווירה ומתחילים לשיר בקולי קולות "שבת אחים ואחיות"

    "יאללה מגנום". פוסק רפי, ועוצר בתחנת דלק. "ולא משנה המחיר", הוא מסביר לחגית, "איך אומרים? לחופש אין מחיר!". הילדים קיבלו ארטיק קרח ועוד לק מהארטיק של אבא. בגבעת אולגה הם מצאו חוף עם נוף. שעתיים של כיף.

    שזופים ועייפים הגיעו אחרי הצהריים לחיפה, 'אחוזת הכרמל' ניצבת באיזור הכי רחוק מהשכונות החרדיות. לאחר שהעמיסו את הילדים הישנים למיטות המוצעות. ירד רפי להעלות מזוודה אחרונה מהאוטו.

    הטלפון טרטר, מי מצא זמן להתקשר? שיבינו שהאברך החשוב ברח לצפון. הווו זה הרב דוכבינדר. "הלו, שולם הראש כולל"

    -"ר' רפאל מה שלומכם"?
    -"חסדי ה'" עונה החברותא המתמיד, עם הבגד ים והחולצה הקצרה.
    -"תגיד לי, זכור לי שיש לך איזה בן דוד בחיפה על הכרמל".
    - "כן" עונה רפי. חושד קלות.
    -"פשוט נסעתי לחופש, ואני יושב בדירה שלי, חושב אם שייך כאן חברותא. וכמו שאני מסתכל מהחלון, אני רואה איזה שבבניק חרדי עם בגד-ים מתחת לדירת נהופש שלי. הוא קצת דומה לך, נזכרתי בך. אולי זה בן דוד שלך או משהו?" אהה? ר' רפאל אתה שם?
    ר' רפאל המדובר, כבר במדרגות, כפכפי האצבע מדשדשים על ריצפת הדירה. מזנק לאישתו שכבר מתנדנדת במרפסת מול הים.

    "תתכונני, אולי נצא למסעדה עם המחנכת הנודעת".
    • תודה
    • חחח
    Reactions: אבו מאיר, בדוח, אסתר הינדל ועוד 66 משתמשים69 //
    22 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    שבתך ושבטך המה ינחמוני.
  • 394
    • מ
    עזרה אנטרים
  • מוצג //
    • אני רציתי לפרסם משהו
    ערכתי ועשיתי אנטרים ותכלס ששמרתי זה קפץ לי לשורה הקודמת
    ולא התייחס למה שעשיתי
    איך מסדרים את זה??
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    stars
    לצערי אין לי דרך לעזור, רק להמליץ שלפני שאתה מפרסם, תלחץ על "תצוגה מקדימה", וכך תראה בדיוק איך...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה