קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כתיבת מדע בדיוני הייתה שנויה במחלוקת במשך שנים כי היא נחשבה כסותרת את האמונה בביאת המשיח בכל יום שיבוא והיא ביטוי לקהות החושים הגוברת בציפייה לביאתו. נוסף על כך - הקירבה לתחום חיזוי העתידות ודרישה במופלא ממך ובלמעלה ממך, הוסיפו להסתייגות.

בשנים האחרונות הועדות הרוחניות השונות הסירו את הוטו והסתפקו בהצהרה יבשה שהסיפור הוא לשם החוויה הספרותית בלבד ואינו עוסק בתחזית עתידית, או משהו בסגנון.
מבחינתי, די בהגדרה 'בדיון' כדי להבהיר את היחס לכתיבה הזו.

וכעת לתפקיד שלכם:
שנסו מקלדות ושתפו אותנו ביצירה ספרותית מעולם המדע הבדיוני. תנו ביטוי לשינוי התרבותי/אקלימי/גיאוגרפי/גיאו-פוליטי/תורני/טכנולוגי או כל שינוי אחר שעשוי להתרחש בפער השנים.
מדע בדיוני הוא גם אם סיפור על מחר בבוקר כל עוד מורגש בו פער הזמן.

שימו לב שלכתיבה הזו יש נטייה להיות ילדותית בגלל קרבתה הערכית לפנטזיה, עליכם להתגבר על זה, ההיגיון יוכל לסייע אבל גם לכתיבה בוגרת וחלקה יש כוח.
טיפ: לכו על פער שנים של עשרות בודדות כדי לשמור על אווירה הגיונית.
שירה ופיוט: אם אינכם חושקים בכרטיס הזכייה, זה יכול להיות כיוון. אני חלש בקריאת שירה, היא צריכה להיות ברורה מאוד כדי למצוא מסילות אלי.
ביאת המשיח: נושא לאתגר נפרד, כאן עוסקים בבדיונות.
מגבלת מילים: אין. סומך על הטעם הטוב שלכם.
מופע הנעילה: בעוד שבועיים מהיום.

בכפוף לתקנון

כל מה שלא יצירה עבור האתגר, השלך לנספח
רפול / ממואר לשבועות


בלילות שבת, כשאבא היה מאחר לחזור מבית הכנסת – זאת אומרת, מאחר יותר מהרגיל – הייתי יודעת שפגש אותו.
כולם כבר היו עצבניים לגמרי כשגלש סוף סוף אל תוך הבית.
אני הייתי עסוקה בהכנות אחרונות לסעודה, אפילו לא מסובבת את ראשי כשנכנס אחרי למטבח.
"פגשת את רפול, אה?"

הוא לא היה צריך לאשר, עיני הטורקיז שלו היו לחות. אבא שלי, יהודי ליטאי קשוח. עיניים לחות אצלו זה לא דבר שבכל יום.
וכמו מסורת, כמו סליחות של עדות-המזרח, חוזרות על עצמן וממלאות אותך נוסטלגיה עד סוף חייך, היה מספר לי את שיחת-אותה-שבת עם רפול.

רפול, שהיה אולי ישראלי ואולי בכלל בלגי, וקצת אמריקאי בטוח. רפול, שאבא ידע שעובד בהיי-טק, אבל לא שהיה מנכ"ל סניף ישראלי של חברת-ענק מארצות הברית ("הוא כמו שליח בארץ בשביל החברה הזאת", אמר לי פעם אבא בבלבול. "לא יודע מה בדיוק"). רפול, יהודי מתבגר שרוב ילדיו נשואים, שמעולם לא הצלחנו לקבוע לאיזה מגזר הוא משתייך, שעיניו היו מזדהרות בהערצה בכל פעם שפגש באבי.
"תלמיד-חכם!"

מספר לאבא על העבודה ועל הטיסות לכאן או לשם, על החתנים האירופאיים שלו ("ידעתי שאין סיכוי שהם ישבו ללמוד כל החיים, אבל יש לי תנאי קבוע עם כולם: בשנים הראשונות הם לומדים יום שלם, הפרנסה עלי".) ועל חודש חופש קבוע שהוא לוקח, בכל שנה.
"מראש חודש אלול ועד יום כיפור אני עוזב את הכל. לוקח גמרא ומתיישב בבית כנסת". כך רפול.
"המנהלים שלך", היה אבא מתעניין בזהירות, "הם בסדר עם זה?"
"הם לא מתים על זה", היה עונה בעליזות. "אמריקאים שהם. אבל למי זה משנה? גם חודש אחד של תורה זה לא מספיק, זה מינימום".
ייתכן שהעליזות הסוותה מעט מרירות. "לחודש אחד בחיים, אתה מבין, אני אברך כמוך".
ומיד היה מתקן את עצמו: "לא, לא כמוך. מה אני, בור ועם הארץ. קצת פותח ספר אבל מה כבר מבין".


כך מידי פעם היה רפול קופץ בליל שבת לבית הכנסת שבקצה הרחוב, ואבא היה מתעכב אחרי ערבית, ולאחר מכן מהדהד את השיחה בבית. לפעמים אפילו קצת נשנק, עיניו נוצצות בצורה מחשידה. בסעודה היה מזדרז יותר מהרגיל, וממהר ללמוד.
"הוא גורם לי להרגיש אשמה", אמר לי פעם.

ורפול קפץ שבת אחת וסיפר שהשנה לקח חודשיים חופש.
בלילה אלולי שקט עברה אשתו אירוע לבבי. הוא היה בבית כשבזמן רגיל היה אמור להיות בחו"ל, וחיי אשתו נצלו.
"החודש הראשון היה בשבילי, רק בשבילי", הסביר לאבא, "נשארתי חייב עוד חודש לקדוש ברוך הוא".
"והמנהלים?"
"אה, הם לא אוהבים את זה בכלל", לראשונה נראה קמט דק בפניו של רפול. "אבל למי אכפת מהאהבות שלהם".

באחד מלילות שבת האחרונים בהם קפץ לבית הכנסת שלנו, עיניו נצצו מאושר.
הייתי צעירה אז, ועד היום אין לי מושג האם התפטר מעצמו או פוטר על ידי אותם מנהלים והאהבות המוזרות שלהם.
שמענו ממנו עוד תקופה, ואז נעלם מהנוף.
כנראה מצא את בית הכנסת הקטן בקצה הרחוב שלו.


אז בבקשה מכם, אנשים טובים, אם תסתובבו בבתי הכנסיות באיזה לילה ירושלמי, אולי תפגשו יהודי בדמות בעל-בית היי-טקי לקראת פנסיה, רכון על גמרא. תבדקו; אם יש נהרות של אהבה על פניו, אז תדעו – זהו רפול.

תמסרו לו שאותו אברך בעל זקן מלבין ועיני טורקיז יושב עכשיו, וודאי, בבית הכנסת שבקצה הרחוב בשכונה הירושלמית השקטה, ספון בגומחה קטנה בין ה'בימה' ל'אוצר' ומחובק בספריו, וישמח מאד לשוב וללחוץ את ידו.

תספרו לו על הילדה של אותו אברך, שגדלה לה ומכירה אנשים שממלאים ימיהם בתורה, ועדיין, שיחות-רפול מציפות בה אהבה וכח, עד היום הזה.
ספרו לו שבנדודי בעולם-העבודה פגשתי אישה שהעסיק. כמעט נאלמתי דום מרוב התרגשות. סיפרתי לה קצת סיפורי-רפול. היא חייכה.
"כן, הוא תמיד היה יהודי מתוק. אה, את אומרת שהוא עזב את הכל לגמרי?"
זאת פרפרזה על יהודה עמיחי, חשבתי לי; מרחוק כל אחד נראה כמו מלאך, מקרוב אפילו מלאך לא נראה כזה.

ובליל שבועות, לפעמים, אני מציצה לרחוב ומחפשת אחר אותו רפול קסום שמעולם לא ראיתי, אבל וודאי אזהה אותו כשאבחין בו. הרי בלתי אפשרי לפספס אש של אהבת-תורה מתהלכת ברחוב.




ככותבת, אני נוטה להגזים. בסיפור הזה לעומת זאת, הרגשתי שאולי לא הצלחתי להעביר את אהבת התורה של רפול במלוא עוצמתה. כמו שכתבתי, מעולם לא ראיתי אותו, אבל סיפוריו מלווים אותו עד היום. ובכל פעם שאני מזכירה אותו לאבא שלי, הוא מתרגש עד לעיניים.

ואגב, רפול הוא שם בדוי. אבל ניסיתי שיהיה לפחות שם מאותה עדה של רפול האמתי, כך נדמה לי.

חג שמח ומלא תורה לכם ולכל בית ישראל.

שבועות זה לא החג שלי.
על פי הספר, נשים כמוני - שהבעל שלהן יושב ולומד כל היום - אמורות להיות מאושרות בשבועות עד בלי די. להרגיש כמו כלות השמחה. אבל מה לעשות שאני מרגישה שהשמחה ממני והלאה.
יוסי כבר לחוץ משבועות בערך מל"ג בעומר. הוא אומר שכתוב בספרים ששבועות זה יום הדין לתורה וצריך להתכונן כראוי.
להתכונן זה אומר לעזוב שוב את הבית וללכת ללמוד. אין לי בעיה שהוא לומד, אבל יש לי בעיה להאכיל צהריים לבד, לקלח ילדים לבד, להשכיב ילדים לבד, ולקבל בסוף הערב בעל שחוזר גמור מעייפות ואומר "תורה מתשת".
בינתיים אני מרגישה שהתורה מתשת אותי...

אני אוהבת את התורה, רוצה בית של תורה, אבל רוצה קודם כל בית. שמחה שיש לי בעל למדן, אבל רוצה קודם כל בעל.
עוד כילדה קטנה, כשהייתי שומעת מהגננת את הסיפור של רבי עקיבא ורחל, תמיד הייתי מחכה לקטע הסיום. כשרחל מקבלת את התכשיט המפואר, ה'ירושלים של זהב', ורבי עקיבא עונד אותו לראשה.
גם אני רוצה לקבל איזו אות הערכה בדמות ירושלים של זהב, או לפחות שמלה לחג מהקולקציה החדשה. לא לשמוע מיוסי רק 'מה אני אעשה, אין לנו כסף. מה את רוצה, שאני אצא לעבוד?'
לא. לא רוצה שתצא לעבוד. (ואם הייתי רוצה, היית באמת עושה את זה?)

זוכרת את השיעורים הנלהבים מהסמינר. את המורה סגל מדברת בלהט על בית של תורה, את הסגנית מרצה בפאתוס על תורה מתוך הדחק, ואת המנהל נואם בכנסים על פת במלח ומים במשורה (לא משנה שהוא עצמו נוהג על סקודה סופרב).
אני רוצה בית של תורה, אבל רוצה גם פאה חדשה מדי פעם. מה, אסור?
למה כל החברות שלי גאות בבעלים התלמידי-חכמים שלהם ומספרות על ה'סיומים' שהן עורכות, ורק אני מריירת על תמונות של נופש חלומי בחו"ל מהקטלוג הצבעוני של ההגרלה הסינית?

טוב, נו. מה אני שוקעת במחשבות. נשאר לי עוד לגמור להכין את הלזניה והמרק המוקרם לסעודת החג. החג שהוא לא החג שלי.

*​

ליל שבועות. מתפללת ערבית, מנסה להתרגש ללא הצלחה ב'כי הם חיינו ואורך ימינו'.
נוטלים ידיים.
גבינות-קרמים-לזניה-פשטידות-דג-מרק כתום-קינוח חלבי.
דברי תורה-שירי תורה-ברכת המזון.

יוסי מתארגן ליציאה לבית כנסת. 'בהצלחה, תלמד טוב'. אני אומרת והולכת לחדר, לישון לבד. מביטה במראה ורואה שם אישה חמוצה.
הדלת נפתחת, הדלת נסגרת. שקט בבית.

מהחלון אני שומעת קולות מהרחוב.
"ר' יוסף, גוט יום טוב", אני שומעת מישהו פונה לבעלי. "אפשר לשאול שאלה?
"אני קצת ממהר", עונה בעלי.
"משהו קצר, זה קצת דחוף".
אמנם אני גרה בקומה שניה, אבל הקולות נשמעים היטב.
האיש מתייעץ עם יוסי באיזה עניין הלכתי. יוסי שולט היטב, הוא שואל כמה שאלות ומוציא את פסקו.
"תודה רבה" אומר האיש, "כל הכבוד לך, ר' יוסף. איך מגיעים לשליטה כזאת בהלכה?"
"אל תגזים" מוחה יוסי.
"באמת נו. איך זכית לזה?"
"שלי ושלכם - שלה"
האוזניים שלי מזדקפות.
"דהיינו?"
"פשוט", עונה יוסי "זה הכל בזכות אשתי. היא מורידה מעליי את עול החשבונות הרבים, מגדלת את הילדים, מוותרת על מותרות, תמיד נותנת לי ללכת ללמוד".
"וואו"
"באמת וואו, היית צריך לראות איזו סעודה מפוארת היא הכינה לכבוד החג. ה'אהבת התורה' שלה, זה משהו לא רגיל".
"מה, ואף פעם לא קשה לה?"
"ברור שקשה לה. אבל זה רק עושה את זה ליותר מיוחד". אומר יוסי. "אם לא היה קשה לה, אז מה החכמה. כשאני רואה שקשה לה ובכל זאת היא מקריבה כל כך הרבה - זה נותן לי את הכוח. תאמין לי, אין לי אפשרות כספית, אבל אם הייתי יכול - הייתי קונה לה ירושלים של זהב".
"כל הכבוד לכם", בן שיחו מתפעל, "בטח אתה לא גומר להודות לה".
"היא יודעת את זה. אני לא צריך להגיד לה". בכל הגמרות שהוא לומד לא כתוב שאישה לפעמים צריכה שיגידו לה את המובן מאליו?
'היא יודעת את זה'
עכשיו היא יודעת - - -

אני מביטה במראה ומגלה שם אישה מחייכת.
נכון, בלי שמלה מפוארת לחג, בלי הרבה כסף בארנק, אבל עם לב שסוף סוף קיבל כמה מילים פשוטות שהוא כה צמא אליהן.

למחרת בסעודת החג, יוסי מתחיל לשיר את 'אשת חיל'.
"אבא, זה שיר של ליל שבת". אומר דובי.
"זה שיר של כל השנה", יוסי מביט בי. "שיר של כל יום ויום, ובמיוחד של שבועות".
ולראשונה זה שנים, אני מרגישה שאולי שבועות הוא כן החג שלי.
 תגובה אחרונה 
מעשה ב'דקדוק-נאצי' שהיה רודה בעם בשבט לשונו.
כל רז לא אניס ליה.
הגדיל לעשות, והיה כותב אחר שמות הצדיקים נוחם עדן - זתע"א, זכותם תגן עלינו אמן.
וכי קלה היא בעיניכם?!
זכות נקבה היא!
וכי בגלל מגדרה לא ישמע קולה ברמה?!
ויהי היום,
ומיודענו שם פעמיו לחוף הים.
לבש בגד-כפת,
נעל שקפקפים,
ארז פעקלאותיו,
בקבוק מי שתייה בימינו - המים ללגימה, והבקבוק לשטיפת הרגליים שוב ושוב ביציאה.
בשמאלית אחז שקית סנדוויצ'ים (כריכים) לאכלם טבולים בחול זהוב לקיים מנהג אבותינו.
ובכיס חולצתו הלבנה-צהבהבה שנים עשר שקלים כדי לקנות קרטיב אננס מה'גזלן'.
במים,
זלמן (אופס... נפלט לי השם שלו) נקלע למערבולת.
חתר, פרפר, ירק, עשה כל מה שביכולתו, אך ללא הועיל.
בצר לו החל זועק בקול גדול לעזרה:
הושיעו! הושיעו! הושיעו! הושיעו!
ולא שעה איש מיורדי הים לקריאה המוזרה,
ויבואו מים עד נפש.
כמו כל לילה, הם רבים על המתג.
"חייבים לכבות" אומר האחד, קולו עבה וחשוב.
"לא בא לי" מצחקק השני, צחוק ילדותי , משוחרר מעול.
"אסור!" חוזר הקול המכובד.
אבל הילדותי נשען חזק על המתג וחורץ לשון "זה כייף! אפילו תשאל אותה- נכון בא לך?" נכון. בא לי.
"אבל זה לא טוב! ואת יודעת את זה" נוזף הקול שוב ואני נכנעת בסוף.
אחרי פורים הלך המאבק והחריף.
"אין לך תרוץ." צלצל צחוקו של הילדותי. "אני על המתג וזהו" המכובד נכנע, מידי פעם מלמל משהו על כח לילדים או לנקיונות או לליל הסדר או מה שהיה בדיוק רלוונטי אבל לא באמת הצליח.
חודשיים וחצי שמר הילדון על המתג , הלך והתחזק מיום ליום, ואני נותנת לו גיבוי מלא.
"אני ציפור לילה" טענתי לקול המכובד "ועד שיש לי אפשרות לחגוג..."
יום אחד כולם חזרו לשגרה, גם אני, אלא מה?
"תכבה מיד אמרתי לך!" הם ממשיכים לריב.
"המשבצת היא שלי, ויש לי חזָקה!"
"לא! אבל מורה עיפה זה מורה בלי משמעת!" מנסה שכל, שיודע דבר או שתיים בהחלטות חיוביות "מורה עיפה עלולה להעניש סתם!"
אבל רגש הוא ילדותי וזה לא מענין אותו. "המתג שלי, אין לך סכוי."
אני נחלצת לעזרת השכל, משכנעת, נוקטת בפעולות ומקוה שיבואו אחריהן גם תוצאות.
לא הולך לי.
השתלט עלי.
נזקי הקורונה אמרנו?

לפתע פתאום, בלי הודעה מוקדמת,
יצאה מיס שגרה לחופשת מחלה.
ובזמן שהייתה מורדמת, מונשמת,
'שגרת קורונה' את מקומה מילאה.

ברגע הראשון התלהבנו מהגיוון,
הן מיס שגרה היא די אפרורית,
אך ממלאת המקום הראתה את הכיוון,
התנהלה בצורה קשוחה ואכזרית.

מצאנו את עצמנו מתרפקים בגעגוע,
מצפים כבר מתי היא תחזור, השגרה.
אך מיס שגרה, בלי להסביר מדוע,
נעלמה מהאופק, שום הודעה לא מסרה.

ובינתיים 'שגרת קורונה' הקשוחה,
התגלתה כבעל שיגעון גדלות,
'אני כאן כדי להישאר', דיווחה,
בין הסתערות לעוד התנפלות.

בסוף היא פשוט קמה והלכה,
בלי להביע מילת התנצלות.
לא ביקשה מאף אחד סליחה,
על כל תקופת ההתעללות.

וגברת שגרה חזרה בצעדים נמרצים,
רעננה מתמיד, כאילו לא עזבה.
ומי היה מאמין שנהיה שמחים ומרוצים,
מהחיים האפורים, שחזרו עם שובה.

הנה נושמים כעת קצת לרווחה,
עת סר קושי המוגבלות.
(למרות שעל הפנים המסכה,
מזכירה שאנחנו עדיין בגלות).

המשק סוף סוף בכיוון של צמיחה,
(למרות שיש מי שעודנו חלו"ת)
אפשר לפגוש את קרובי המשפחה,
(אמנם עדיין ללא התקהלות).

גברת שגרה, היי ברוכה,
ברוך שובך לפעילות.
מקווים שנהנית מהמנוחה,
ושנסתגל זה לזה חזרה בקלות.
  • 438
  • הקורונה לא המציאה את השיעול,

    אבל היא גרמה לכולם להתרחק מכל משתעל,

    גרמה לאדם שרק משתעל, להישאר בבית

    ולהוציא "סיק" גם אם הוא מרגיש נפלא.



    הקורונה לא המציאה את המסכה,

    אבל היא שאלה אותה מפורים,

    גרמה לכל אדם ברחוב להסתובב רעול פנים

    והפיקה אופנת מסיכות חדשנית.



    הקורונה לא המציאה את המטוש,

    אבל היא הוציאה אותו מארונות נטושים במרפאה,

    וגרמה לו להיות שגור על כל לשון,

    ופופולרי בכל אזור נגוע.



    הקורונה לא המציאה את המרפסת,

    אבל היא גרמה לנו להבטיח שיותר-אין-דירה-בלי,

    שעדיף להפסיד חדר בבית למענה,

    וכמובן, רק חזית.



    הקורונה לא המציאה את השכנים,

    אבל היא הזכירה שיש אותם,

    והוכיחה לכולם כמה הם נחשבים למצרך חיוני,

    וכמה נפלא אם הם אנשים נפלאים.



    הקורונה לא המציאה את המשפחה,

    אבל היא הביאה את כולם להתמקד בגרעין,

    לבנות (או לפרק??) אותה מבפנים,

    וגם להתגעגע ולהעריך את ה"מורחבת".



    הקורונה לא המציאה את הציפיה לגאולה,

    אבל היא העלתה אותה ממרתפי הנפש,

    וגם גרמה למפח נפש, לכל מי שקיווה והאמין באמת

    והוא עדיין לא בא.



    הקורונה לא המציאה את האמונה,

    אבל היא עוררה אותה בקרב אנשים רבים,

    ששמעו תחזיות, וראו בעיניים שיש ניסים

    ויש ד', ואין עוד מלבדו.



    אז מי יודע

    מה חידשה לנו הקורונה?
  • 646
  • הדרך חזור הביתה

    צוות רופאים חמורי סבר קיבלו אותו היישר מהמטוס, הוא היה בהכרה אך מצבו היה קשה, קשה מאד. כך גם מצבו הנפשי. כולם זרקו אותו, איש אינו מעוניין בו יותר, אין יותר מישהו שמתעניין בו ובמצבו.

    חוץ מאחת, אימא.
    ***​

    בן יחיד היה שמואל להוריו – שקראו לו שמוליק, הוא היה כל עולמם, האור והתקווה לחיים חדשים ומאושרים.

    הם נישאו בפעם השנייה בחייהם לאחר תהליך ארוך של חזרה למקורות, בעלה הראשון של נחמה עזב אותה מיד כשהחלה להתעניין ביהדות, מאוחר יותר נישא לאחת שאינה משתייכת לעם היהודי. אך נחמה התחזקה עוד יותר, והשקיעה רבות למען תוכל להתקרב ליהדות, כשבסופו נישאה לחיים שעשה אף הוא דרך ארוכה הביתה.

    מאז היותו בעריסה הוריו לא פסקו לטפח אותו, את כל כוחם השקיעו בו, הוא נשלח לחיידר המובחר בשכונה, והכל ידעו שעדיו לגדולות.

    שמוליק לא אכזב, ועשה כל מאמץ על מנת לשמח את הוריו, הקפיד תמיד להוציא את הציון הגבוה ביותר במבחנים, הרב'ה בחיידר לא פסק מלשבח אותו כתלמיד המצטיין בכיתה.

    זמן קצר לאחר שחגג בר מצווה החל המשבר, זה קרה לאחר שלא התקבל לישיבה אליה רצה להתקבל לאחר שהתברר שהוריו הנם בעלי תשובה, וכשלא נותרה לו אפשרות אחרת נאלץ ללכת לישיבה בינונית יחד עם חבריו שלא התקבלו אף הם לישיבה מסיבה כזו או אחרת.

    את יומה הראשון של הלימודים בישיבה החל שמוליק בהרגשה כבדה, הוא לא השכיל להשלים עם המצב ולנסות לתפוס את מקומו ושמו הטוב בישיבה החדשה, ובעצם התחיל את השנה ברגל שמאל.

    מהר מאד החל שמוליק לקבל הערות מצוות הישיבה, וכמה שניסה לקבל את המצב ולהשתפר – זה לא הצליח לו, עד שנפלט מהישיבה היישר אל ספסלי הרחוב.

    הוריו לא ידעו את נפשם מרוב צער, הוזילו דמעות כמים ואינספור תפילות וסגולות על שמוליק שלהם, ניסו לפעול אצל רבני הישיבה ורבני השכונה ללא הועיל, כסף נשפך כמים, עסקנים רבים ניסו לפעול למענם ללא הצלחה, שמוליק נשאר ברחוב.

    כשהגיע שמוליק לגילו השמונה עשר, הנחית על הוריו מכה אדירה ועצומה כשהודיע להם כי בכוונתו לעזוב, לגמרי.
    בכוונתו לטוס לאוהיו, הרחק מהוריו ורחוק רחוק מהיהדות.
    בכיותיהם ותחנוניהם של הוריו לא שינו את דעתו, 'החלטתי שאני עוזב' אמר שמוליק, 'ועם כל הצער שבדבר איני עומד לשנות את החלטתי'.

    ואכן –
    שמוליק עזב.
    ניתק קשר עם הוריו השבורים שאיבדו את כל עולמם, הוא חי יחד עם אשתו שאינה משתייכת לעם היהודי, אי שם במדינה רחוקה ומנוכרת לחלוטין לאורחות חייו להם היה רגיל.

    למעלה מעשור חלפו מאז עזב, אביו של שמוליק לא החזיק מעמד והשיב את נשמתו ליוצרה למגינת ליבה של אשתו שנותרה לבדה, ללא משפחה ועם ילד שנמצא הרחק הרחק ממנה. אך היא לא שכחה אותו, ולא פסקה מלבכות ולהתחנן לבורא עולם שיחזיר את בנה האהוב הביתה.

    ***​

    ויום אחד בהיר צלצל הטלפון בביתה. ההודעה הייתה קצרה, אך משמעותית במיוחד.
    'שמוליק שלך' אמר הדובר מעבר לקו מבלי שידע איזו דרמה הוא מחולל עכשיו בצידו השני של הקו, 'הגיע לכאן עם חבלת ראש כשמצבו מוגדר קשה, הוא נמצא כעת במחלקת טראומה בתל השומר וביקש למסור שהוא כאן'.

    נחמה לא ידעה את נפשה, לא ידעה אם לשמוח שהוא כאן וזאת מבלי שתדע אם הוא אכן חוזר, או שמא לבכות על שנפצע אנושות.

    מהר מאד הופיעה בשערי המחלקה, ומיד נמצא החדר בו שוהה בנה. הפגישה הייתה מרגשת במיוחד, נחמה הייתה המאושרת באדם לאחר שהבינה ששמוליק שלה חוזר, תאונת הדרכים שעבר במקום בו היה גר אך לפני מספר שעות, היא זו שהחזירה אותו הביתה לאחר שאשתו וילדיו לא רצו בו יותר, לא רצו לחיות עם אחד שכבר אינו כפי שהיה, פצוע, חבול ומוכה.

    שמוליק עוד יתאושש, ואולי אף ילך בכוחות עצמו, אך הוא חוזר, הוא חוזר למקום שבו אהבו אותו באמת, לבית ששם לא שכחו אותו ולא פסקו מלדאוג לו, שמוליק חוזר.
    לאמא.
    לא חשבה שתזכה לזה. לא חלמה שתמצא כזה.
    זכתה. מצאה. לא באמת ידעה כיצד מקבלים את זה.

    בית של תורה.
    עם האח שעשה צרות. עם הסבא שנעלם לפני שנים רבות. איש בכלל לא האמין שהשידוך יצא לפועל. גם היא לא.
    חייכה. שמחה. בירכה והתברכה. אך עמוק עמוק, את ההפנמה לעצמה דחקה.

    חיים של תורה.
    כמעט תמיד לבד. משקיפה אל הנוף המדהים, כמו שהגדיר בזמנו המתווך - המתווך מהעיר הגדולה, עם הנוף של רבי עקיבא. מדהים. לא מתלוננת. לא משתפת. אין באמת למי. קיבלה דירה. אין אפילו משכנתה. חיים ללא הוצאות מיוחדות ומיותרות. ואולי זו בעצם הבעיה.

    דעת תורה.
    בכל הזדמנות הוא ראש המדברים. 'בחור חכם'. כמו שקובע אביה פעם אחר פעם. 'ראש על הכתפיים'. כך אחיה הגדול. 'עילוי'. השכנה ששמעה. כך כולם, עם מבט של קנאה. לכו תסבירו, שרק אצלה ההרגשה שונה. "אני צריכה בעל שמבין", העזה פעם לשתף מישהו, והתחרטה.

    כולם מדברים. כולם מצביעים. כולם מבקשים.
    מתי יהיה גם תורה?


    רציתי לכתוב אתמול והתחרטתי. היום בזכות
    @הדוויג קבלתי אומץ..
    הַנִּיגּוּן שֶׁעָלָה מִן הַיַּעַר
    הָיָה מָזוּג
    מִצִּיּוּץ הַצִּיפּוֹרִים,
    מֵאִוְושַׁת הֶעָלִים
    מֵרוּחַ חֲרִישִׁית שֶׁהִגִּיעָה מִן הַמִּדְבָּר,
    הָיָה צָרִיךְ חוּשׁ מְיֻוחָד, כַּזֶּה שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, כְּדֵי לְהָבִין כִּי יֵשׁ כָּאן נִיגּוּן.
    שֶׁהַיַּעַר אוֹמֵר לָנוּ דָּבָר. שֶׁהַיַּעַר שָׁר.

    הָיָה צָרִיךְ אוֹזֶן רְגִישָׁה,
    לָדַעַת לְסַנֵּן אֶת קוֹלֹת הַטֶּרֶף וְהַיְּלָלָה שֶׁאַף הֵן עָלוּ מִן הַיַּעַר.
    לְסַנֵּן אֶת הָרַעַשׁ שֶׁל אִישׁ בְּאָחִיו, וּבִשְׁכֵנוֹ, וּבִקְרוֹבוֹ.
    לְהַקְשִׁיב בֵּינוֹת לְקוֹלוֹת הָאֲנָשִׁים שֶׁמְּסַפְּרִים עַל עַצְמָם
    בִּצְרָחוֹת, בְּכִכַּר הָעִיר -
    לְקוֹלוֹת תַּחֲנוּנִים, לְקוֹלוֹת גַּעֲגוּעַ, לְחוֹם.
    קוֹלוֹת הַמְּבַקְּשִׁים הַכָּרָה-בְּעַצְמָם, כְּדֵי לְתַפְקֵד, כְּדֵי לִהְיוֹת וְלֹא לַחְדּוֹל.
    רַק עִם חוּשׁ מְיֻוחָד, כַּזֶּה שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב,
    אֶפְשָׁר לַהֲפוֹךְ צְרָחָה לְנִיגּוּן חֲרִישִׁי וְעָמוֹק.


    (ש''ק)
    צוֹעֵד לְאַט, מִתְקָרֵב לְעֶבְרָהּ
    הַאִם יִלְעַט, יֹאהַב תּוֹרָה?
    שֶׁמָּא בִּשְׁאָט, יַחֲשִׁיךְ אוֹרָה?
    טוֹעֵם מְעַט, מְתִיקוּת מַשְׁרָה
    לְפֶתַע נִבְעַט, חֲמִיצוּת מָרָה
    שׁוֹקֵעַ כִּמְעַט, מְדַבֵּר סָרָה
    בַּסּוֹף נִבְעַת, כֵּיצַד קָרָה
    בְּלֹא יְגִעַת, אָבַד זוֹהֲרָהּ
    מַהֵר שָׁעַט, נָס חֲזָרָה

    בַּחַיִּים בָּחַר, תְּלוּלָה הַדֶּרֶךְ
    לְעִתִּים נֶעֱכַר, נִשְׁפַּל בֶּרֶךְ
    תֻּמּוֹ מֻשְׁחָר, בַּלֵּב מֹרֶךְ
    הַיֵּצֶר פָּכַר, נֶאְזָר אֹרֶךְ
    יִזְדַּקֵּף מָחָר, יִמְחֶה הַסֶּרֶךְ
    עִם שַׁחַר, שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ
    מֵרָצוֹן נֵכַר, הוֹפֵךְ לְצֹרֶךְ
    מִכָּל מִסְחָר, טוֹבָה בְּעֵרֶךְ
    קַרְנוֹ נִצְחַר, בַּמֶּה אֲבָרֵךְ

    בְּיֶזַע וָדָם, נִצַּח נֶאֱלָח
    יְסוֹדוֹ גָּדַם, לַתְּהוֹם שֻׁלַּח
    לָנֶצַח הֻרְדַּם, כְּכֶלֶב הֻשְׁלַךְ
    יִצְרוֹ נָדַם, הַמְּשׂוּכָה צָלַח
    מָה קָדַם, נִשְׁכַּח וְנִסְלַח
    נִדְמֶה כְּאָדָם, בֵּינֵינוּ הָלַךְ
    בָּא בְּסוֹדָם, בִּירֵאָיו נִמְלַךְ
    עִמָּם בְּלִמּוּדָם, הֵיטֵב קָלַח
    נִתְקַשֵּׁט בְּהוֹדָם, בֶּאֱמֶת מַלְאָךְ
    נכנס בצעדים מהוססים לבית המדרש. הגעתי בשעה מוקדמת יחסית. עדיין ריק ושקט, כך יכול אני לתפוס בנחת את הכיסא בפינת בית המדרש. מתיישב לי שם עם הגמרא הישנה והטובה ומתחיל להתנועע אל מולה.

    אותיות פורחות באויר ומשתלבות במוחי. קדושת קדומים אופפת אותי ונוסטלגיה אהובה מחממת את ליבי. מרותק ומשולהב, ממשיך אני בלימודי ופתאום הגבאי דופק על הבימה ומכריז כי הגיע זמן של קריאת שמע.

    ואני תפוס שרעפים ומחשבות. הרי כל כך נהניתי. ערבה התורה לחכי. נאים דבריה לנשמתי. שלמה דעתי בגינה. מדוע זה כל ימות השנה אנו כה רחוקים זה מזו? מדוע איננו יכולים לשהות אחד במחיצת השניה יותר מדקות מספר? כיצד זה שכל התסכולים והקושיות הנלוות אליה כל השנה התמוססו להם ונעלמו בלילה מיוחד שכזה?

    מתפלל אני תפילת שחרית ומוסף בהתרגשות יתירה. לבי נקרע בעת קריאת מגילת רות. האם אמשיך בהידבקותי עד הסוף, כמו רות אחר נעמי, או שמא אפרוש בהשלמה עם המצב ואשוב לסורי, כעורפה.

    כך, עם המחשבות הללו, יצאתי מבית הכנסת. העייפות ממני והלאה. זו העת לבחור. הזמן להבין ולנתח את התהליכים בתוכי. לא עוד הליכה עדינה בינות לשני הסעיפים.

    אט אט ההבנה מחלחלת בתוכי. קושיותי והפרעותי בימים של שגרה לא נובעים מהתורה עצמה. יש קשיים עם החברה סביב. עם אנשים המגדירים עצמם בני תורה. עם אנשים הקרואים גדולי תורה ועוד. על כן נתמלאתי בריאקציה מכל דבר שבקדושה.

    השלכתי מהסביבה אל חיי שלי. שקעתי במרה בעקבות התנהגות האחרים, כפי שאני שפטתי אותם. מצאתי לי דאגות וטרדות על מנת להרחיק עצמי מעולם הטוהר והתום. הצטדקתי במגוון תירוצים ומניעות.

    האם כך אכן עלי להגיב? וכי אתן לאותם האנשים לרוקן אותי מתכני? וכי אתן להם למנוע אף ממני מלהיות בן תורה? והרי אני סולד מהם בתחושת עליונות עצמית, כיצד זה יכול אני למרר עצמי בגינם?

    לא עוד. מהלילה הזה אני יוצא אדם חדש. מהיום בן לתורה אני. עבד לה'. לא עוד מביט סביבי ומבקר את כולם. לא עוד דן את עצמי ביחס לשכן זה, לרב נכבד שכזה או לאיש מהעיתון.

    שבתי לביתי שמח וטוב לב. קידשתי את היום מתוך תקווה חדשה שנצנצה בתוכי. שלוות עולמים נסנכה בקרבי. חיים חדשים מפעפים בנשמתי. קרבת אלוקים לי טוב. לו יהי.
    עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי.
    אֲנָשִׁים מוּזָרִים.
    מֶה הָיָה לָהֶם?!

    עַל הָרִאשׁוֹן נָפְלָה מַפֹּלֶת,
    וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת מְקוֹם קְבוּרָתוֹ,
    אִם חַי אוֹ מֵת בּוֹ.
    אָז אָזַרְתִּי חֲלָצַי לְפַקֵּחַ מֵעָלָיו אֶת הַגַּל.
    וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם יָמִים,
    זַרְזִיף חָצָץ נִתָּךְ עָלַי,
    וְנִתְחַזֵּק וְנִתְגַּבֵּר עַד כְּדֵי אַבְנֵי גָּזִית.
    מִתּוֹךְ מְנוּסִי,
    רָאִיתִי אֶת מְיֻדָּעִי עוֹמֵד עַל רֹאשׁ הַגַּל,
    וּמְיַדֶּה בִּי מִשָּׁם סְלָעִים.
    אָמוֹר אָמַרְתִּי - אִישׁ מוּזָר הוּא זֶה.

    מַכָּר אַחֵר הָיָה לִי,
    אוֹתוֹ מָשִׁיתִי מִבֵּין גַּלִּים,
    שֶׁאֵת גּוּפוֹ תָּבְעוּ לִטְבֹּעַ.
    פִּנִּיתִי לוֹ מָקוֹם בְּסִירָתִי,
    חוֹצֶה לוֹ אֶת הַיָּם.
    בְּעָמְדֵנוּ עַל הַחוֹף,
    שָׁפַךְ לִי קִיתוֹן בְּפָנַי,
    כְּמִמְטָרִים בְּחַג סֻכּוֹת.
    וּמִשֶּׁכָּלוּ מַיִם מֵחֵמֶת,
    יָרֹק יָרָק לְפָנַי.
    גַּם זֶה מוּזָר הָיָה.

    בַּמִּדְבָּר פָּגַשְׁתִּי נַוָּד,
    תּוֹעֶה דַּרְכּוֹ חֲסַר כֹּחַ.
    אִישׁ חָבִיב הָיָה,
    אַךְ רַגְלָיו כָּשְׁלוּ מִלֶּכֶת.
    עַל כְּתֵפַי נְשָׁאתִיהוּ,
    יָמִים רַבִּים מְאֹד.
    מֵרוּם מוֹשָׁבוֹ בִּדֵּר אֶת רוּחִי הַיְּגֵעָה בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת.
    בְּיוֹרְדוֹ מֵעָלַי,
    בָּעַט בְּגַבִּי הַתָּפוּס בְּעִיטָה הֲגוּנָה,
    שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי רִצּוּץ עֲצָמוֹת.
    מַדּוּעַ כָּךְ נָהַג בִּי? – לֹא אֵדַע.

    תַּרְתִּי בַּחָכְמָה דַּעַת דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם,
    עַד בִּינֹתִי –
    אֲסִירֵי תּוֹדָה הֵם לִי!
    וְאֹרַח אֲסִירִים לָהֶם.
    שָׂנוֹא וּפָגוֹעַ בַּסּוֹהֵר אֲשֶׁר הִנִּיחַ הָאֲזִקִּים עַל יְדֵיהֶם
    וּבַסַּד נָתַן רַגְלָם.
    לֹא קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה אוֹ חֲלוּשָׁה,

    קוֹל אֲסִירִים תַּחַת הַסּוֹהֵר אָנֹכִי שׁוֹמֵעַ!
    בתוך כל ההתכנסות הזו, כמו שאומרים, נפתח ביה"ס הביתי שלנו בתוך שאר עמלי ישראל, ובתוכו שיעור זמרה, מדיף ניחוחות ומעלה נוסטלגיות.
    אחח... שיעור זמרה.

    איזה כיף להיזכר בשעות האלו, בהן בילינו בחברת הזמרת הסולנית או האומללה התורנית שעליה נפלו השעות.
    בשעה בה היינו מוציאות את גרוננו ב"הלל אומר" בקול רודף קול, או מזילות דמעות לצלילי "בעיירה קטנה הרחק".

    אני מתגעגעת, ממש.

    מודה שחלק מהגעגועים שייכים לעובדה שלא עזר לך שאת אלופה בחשבון או שהשתייכת לקבוצה הבלתי נסבלת שמזכירה למורה בתחילת השיעור ש'היו שיעורי בית, המורה! והמורה אמרה שמי שלא תכין לא תשתתף בהצגה!'

    לשיעור זמרה לא היה צריך להביא שום דבר, כך שלא היתה אפשרות לשכוח.
    את השיר היה אפשר תמיד לכתוב באחת ממחברות המקצועות המיותרים שנלמדו באותו היום, וזה במידה ששכחת את המחברת.
    לי זה לא קרה.
    בניגוד לשאר המחברות שהיו מטיילות/מתמוססות/ נאכלות או נגרסות באין רואים, מחברת זמרה מעולם לא פספסה שיעור. הייתי משאירה אותה בילקוט ליתר ביטחון.
    אולי היתה זו תקווה סמויה לשיעור זמרה שלא מן המניין, לכו תדעו.

    למורות של אז עוד לא היתה הגאונות של המורות ל'שעת סיפור' ולציור של היום, אז הן אפילו לא נתנו שיעורי בית.
    כך שבשיעור הזה פשוט כלום לא היה קובע.
    אפילו לא אם יש לך קול של נעימת זמירות ישראל או של צפרדע ביצה מצויה.
    ברגע שהמורה פתחה ב"מתחת לסלע צומחת לפלא", היינו כולנו משוות נקודת זינוק ומתיקותה של התחושה עוד מעקצצת בגרוני.

    הזמן הזה, שכל כך הרבה מעלות היו לו, והראשית שבהן היא שבינו ובין ביה"ס קיים הקשר הקלוש ביותר האפשרי, התאדה לו יחד עם עוד כמה ניצני שפיות שהיו ואינם.

    טוב, זהו. מספיק לבכות.
    מה שהיה, איננו עוד. המורות כבר מזמן הצטרדו, אלו שמלמדות היום לא יבזו את עצמן מרום מעמדן לשיר קבל עם וכיתה, ואם מישהו ישתכנע ממני, רק יוסיפו את השעה הזו ללימודים הארוכים ממילא.

    אבל השירים!!!!!
    איפה השירים היפים של פעם???
    איפה השירים מלאי האווירה וקסם הילדות??
    ואל תגידו לי שאני מתרפקת כי אלו שירי ילדותי.
    בואו תראו את העיניים הנוצצות של ילדיי, ואת ההנאה הצרופה שלהם עם כל שיר כזה!

    נכון, לא כולם.
    נכון, היו גם כאלה שממש לא.
    נכון, נכון.
    אבל בואו נתקדם מזה.

    אני רוצה שירי ילדים טובים.
    רוצה למצוא כאלו.
    רוצה להבין אותם.
    וגם רוצה לכתוב כאלו.

    האשכול הזה מיועד להעלאת שירים ישנים טובים, עם קרדיט כמובן, לניתוח האיכות ומקורה, לבחינת המרכיבים של שיר ילדים טוב, והלוואי גם לשירי ילדים מהכותבים כאן.
    כשנכנסתי לתלמוד התורה בכיתה א', האווירה בו הייתה חמה וביתית. המנהל האיר פנים לכל ילד שפגש, ובירכו ב'בוקר טוב' חם, והילדים שנשלחו למשרדו על ידי המלמדים ל'טיפול מיוחד', זכו ללטיפה רכה על הלחי, ולסוכריית טופי ביד.

    ילד שלא חש בטוב, זכה לחיבוק אבהי, ולפינוק מיוחד במשרדו של איש התחזוקה, עד שההורים אישרו טלפונית שאפשר לשלוח אותו לביתו. השער הראשי היה סגור בידית רגילה, כשהמנהל צפה מחדרו ביוצאים ובאים.

    בכיתה ג' החלתי לחוש שינויים באוויר. המנהל החביב אמנם נשאר במשרדו, אך שני מפקחים התווספו לצוות ההנהלה. בפרצוף קשוח הם הסתובבו במסדרונות, דורשים דין וחשבון מכל תלמיד שעמד מחוץ לכיתתו בשעות השיעור.

    בשער הראשי נקבעה עמדת שוער, שבו עמד תימני נחמד שחייך לכל הילדים, והכיר את שמות כולם, אבל מנע באדיבות יציאה ללא אישור בכתב מהמלמד. הרגשנו אמנם מוגבלים משהו, אך התחושה נותרה 'היימיש'.

    כשחזרנו מחופשת הקיץ לפתיחת כיתה ה', כבר הרגשנו שמשהו השתנה בהחלט. גדר גבוהה ומחודדת רותכה על גבי הגדר הרגילה שמסביב לתלמוד התורה, והמלמדים שעד כה היו עסוקים בהפרחת סלילי עשן בחדר המורים, החלו לערוך תורנות חצר, ולעקוב אחרי התנהגות הילדים בהפסקות.

    כיום אנחנו יודעים שהצעדים הללו לא ננקטו לשווא. היו אלו דרישות של ועד ההורים, עקב מספר מקרים מצערים שאירעו. אך התמימות שלנו החלה להיפגם.

    ילד שהרגיש לא טוב, כבר לא זכה למגע של איש צוות ולשחרור מוקדם, אלא קיבל כדור אקמול לבליעה, ונאלץ לשהות בחדר המלמדים אפוף העשן עד שאחד מהוריו יוכל לבוא בעצמו ולקחת אותו. התימני החביב הוחלף במאבטח אטום עם משקפי שמש, שלא נעתר לשום סיפורים כאלו ואחרים, ופתח את השער רק לאחר שקיבל פתח שחרור על בלנק, בחתימת המלמד וחותמת המנהל. משחקי כדור נאסרו באיסור חמור, ונאלצנו לשחק כדורגל בכדור טניס.

    בכיתה ז' גילינו שכפי הנראה הגדר הכפולה לא הספיקה למניעת בריחת תלמידים מהמבנה המסוגר, וגדר תיל מסולסלת עיטרה את ראש הגדר, לכל אורכה. מצלמות הותקנו בכל המסדרונות, גרמי המדרגות ופינות החצר, וכל זווית שלא כוסתה על ידי המצלמות ונוצלה לבריחות מהשיעורים, גודרה חיש מהר.

    כשבסוף כיתה ח' עזבנו בצהלה את התלמוד תורה, לא נותרה לנו טיפה אחת של געגוע למוסד הסגור והקודר, שעשה ככל יכולתו כדי להשניא עלינו את הלימוד ואת השהייה בו.


    אם תקלעו לעיר פלונית, תראו תלמוד תורה חצי ריק, מגודר בגדרות כפולות ותיל מעליהן, תדעו שביליתי בו את שנות ילדותי.
    עודד שוסטר הוא גנגסטר. טייקון כזה, מהאלה שמרוחים על שערי מגזינים כלכליים. שערו האדמוני והמטופח שספג את כל תענוגות החומר, משתפל על צווארו עטוי השרשראות.

    ודאי אתם תמהים "מה לך ולגוש הפינוק הזה?" אז זהו שעכשיו הוא שכן שלי. ואני לא גר בסביון או ברמת אביב, אני גר בבני ברק של מטה, ברחוב הגובל עם רבי עקיבא.

    שוסטר קנה את הדירה של קופולוביץ' בבניין לידינו, רווח של שני מטרים הפריד בינינו לבין שנה של שיפוצים ללא הפסקה שלאחריהם הבניין שלהם נראה כמו ארמון שיש עם תאורה חיצונית, גינה מטופחת ומעלית שבת.

    הקיר שמול הדירה שלי נפרץ לחלון זכוכית ענקי ומולו סודרו ספות עור תפוחות עם שולחנות פוקר, הדומים לרגליים ותאורה שלא מביישת איצטדיון ענקי.

    התריסים אצלי כבר מזמן מלחמת המפרץ לא יצאו מהקונכיה, קופולוביץ' אף פעם לא פתחו חלונות, עכשיו קצת לא נעים שהסלון מפוזר כשיש פגישה מעונבת אצל השוסטרים.

    בשעות הערב כשאצלנו מתחילה סצינת ארוחת ערב מקלחות והשכבה, שוקעים השוסטרים בכורסאות העור, בידיהם דליי פופקורן וכל התאורה מכוונת אל המטבח שלנו.

    כשהבכור שפך את השוקו על הקטנה אשתי גערה בו והזכירה לו את כל הסיטואציות בהן הוא הציק לקטנה וכך נתנה לשוסטר תקציר על הפרקים הקודמים.

    כשהתחילו אצלנו המריבות על המקלחת, אצל השוסטרים המתח גאה. דגלים בצבע הבגד של הקטנה הונפו וצעקות עידוד עמומות הבהירו כי העם נגד אמבטיות בחורף.

    אצלי יש עקרונות ואם ההורים מחליטים הילדים מבצעים. צעקה רמה עם סטירה קטנה והילדה רצה למקלחת, מזווית עיני ראיתי את האמא שוסטר בעיניים דומעות מסתירה את עיניי ילדיה לבל יחזו בסצינה מחרידה שכזו.

    למחרת פגשתי את עודד והתנצלתי על הצעקות, "לא רצינו להפריע לכם, בעזרת ה' הילדה תתחנך אתה תראה, תוך יום יומיים והכל ירגע".

    "דיייייייי", צווח עודד.

    "מה יש?", נבהלתי.

    "אל תתן לי ספוילרים זה הורס את כל הכיף".
    אמרנו וענינו...

    אי שם בפאתי מושבי הגליל, בין ציפורי ובין גינוסר, יושב לו יהודי בביתו, וליבו בל עימו, דבוק הוא בשרעפיו אינו מסוגל לשוב לעסקיו, בליבו אש תבערה, ומוחו משחזר ללא הרף את אשר צפוי להתחולל...

    בקצה הלשון מרגיש הוא כבר את טעם ההרגשה המופלאה הזו, וכמעט שהוא מרגיש במוחש את ידיו של הכהן מונחות תחת לידיו הוא, והנה אט אט בלב פועם ובידים רועדות קמעה מרים הוא את ידיו ומניף את שיא גאוותו, את המובחר שבפירותיו, את המושקעים ביותר, את תמצית דמעתו וזיעתו, כמעט ואפשר היה לומר כי את עצמו מניף הוא לאלוקיו.

    או אז מיחל הוא לומר תחילה בקול חלוש, שפתותיו נעות וקולו לא ישמע, כי קשה עליו הדיבור במקום אשר הלב זועק, קשה היא ההתבטאות הגשמית בו בשעה שהמח מלא עד להתפקע ברגשות עזים, אך אט אט, קמעה קמעה, פוסק הקול הגשמי ממיתרי הקול, ותמורתו ניחר גרונו בקול אדיר, קול בלתי תלוי בגשם, קולו של הלב המרגיש חסר אונים באשר אינו מצליח להכיל את ההרגשה העילאית הלזו, וזה דברו:

    ארמי אובד אבי... גרונו נחנק מהתרגשות, ודמעות אושר זולגות להן בחופשיות על פניו השזופות ''ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו...'' קולו מתלעלע בבכי.

    הוא אינו מסתפק בהודאה לה' הטוב על היבול המצויין, לא רק על ה''עיני ה' אלוקיך בה'' אלא מתחיל, איי איי איי...

    מתחילה, מתחילה כשעוד לא ידענו, דעה לא הייתה בנו, טעם קירבה אלוקית לא טעמנו, בתוך הטומאה התבוססנו, והיאך קירבנו המקום ברוך הוא, עד שזכינו להיות הנבחרים שבאומות, אתה בחרתנו, וקידשתנו, ורוממתנו.

    וכאשר הוא אומר ''עשיתי ככל אשר ציוויתני'' גיוו רוטט מבכי... ואל לכם אחיי היקרים יושבי עיר הקודש והמקדש לחשוב כי בכי של צער הוא, נהפוך הוא בכי של אושר וגיל הוא, כי מי לנו מהין בנפשו, לולי תורתינו הקדושה, באותיות של אש שחורה על גבי אש לבנה, ציוותנו לומר... עשיתי ככל אשר ציוויתני.

    ומעתה מתבקשת היא התפילה, בלב קרוע ומורתח, ברגשות עזים עד כדי להתפקע, ''השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך את ישראל, ואת האדמה... ארץ זבת חלב ודבש''.


    הוא מתנער משרעפיו, מנגב את דמעותיו, קם ברינה... עוד מעט, יצאו הם בריקודים בתופים ובמחולות אל רחוב העיר בדרכם ירושלימה, מכל עבר ינהרו כולם לאחל להם דרך צלחה, וללוותם אל מחוץ לעיר, נושאים ביכוריהם, סליהם בידיהם, מסביב יהום הסער תכונה רבה, ובלבב פנימה נפש הומיה...

    אך... בני הגולה, לו השכלתם להבין את תעצומות הנפש אשר היו חוויות יום יומיות בקרב האנשים בזמן המקדש, לו היינו מתבוננים אך במקצת מן הפעולות היומיות שנעשו שם, לו הוספנו קצת רגש לידיעות שיש לנו מזמן בית המקדש לא היינו צריכים מדרש לומר לנו כי משם (בשמחת בית השואבה) שואבים רוח הקודש ועוד מדרשים רבים כגון אלו, באשר מדרשים אלו אינם מחודשים אלא תיאור מציאות קיימת אשר עולה על כל דמיון.

    ולוואי ונזכה בקרוב בימינו...

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה