קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
 תגובה אחרונה 
אני יודע שזה לא הזמן המתאים לשיר הזה, אבל זה נולד היום.
וחוצמזה, אנחנו בט"ו בשבט ומוזכרים כאן שמות של שני עצים - חרוב ושקמה.
אמנם מזוית קצת שונה, אבל בכל זאת הם שמות של עצים.
מה דעתכם? (על הפרסום ובעיקר על השיר).

"שוב פעם אחת היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים, קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? וכו'. באוריה כתיב (מיכה ג, יב) 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש'. בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם וגו' ילדים וילדות משחקים ברחובותיה'. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת! בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו". (מכות כד.)


בֵּין חָרְבוֹת מִגְדָּלַי.

בָּכִיתִי.

נַפְשִׁי הָמְתָה עָלַי.

עוֹדָהּ עֲצוּבָה, עֲזוּבָה.



אַבּוּב וְחָלִיל.

נָשִׁיתִי.

קוֹל זֶמֶר וּצְלִיל.

הַעוֹד מְנַגֵּן הַמְּנַגֵּן?



אַלּוּפִי, הֲרָחַקְתָּ?!

תָּהִיתִי.

לָמָּה צָחַקְתָּ,

בְּעוֹד חוֹרֵשׁ הַחוֹרֵשׁ?



הַזּוֹ נֶחָמָה?!

מָחִיתִי.

לְעַתָּה עֲגוּמָה.

כִּי עוֹד יְלָדִים וִילָדוֹת.



בְּסָתוּם חָכְמָה.

הָגִיתִי.

חָרוּב - וְשִׁקְמָה.

לָעַד מִתֶּלֶם יָנֵץ הַנֵּץ.
בחירות לכנסת ה - 33 שנת תתי"ח

"הנציג של ה'משחיתים' פה", קפצה הודעה בואטסאפ.
"תכניס אותו", מיהר חזקי להקליד ולהטמין את המכשיר בכיס.
לחיצת יד רשמית הוותה את האות לפתיחת השיחה הצפויה.
"ר' יחזקאל, אני מגיע אליך עם נתונים בדוקים. יש לנו משפחות כמעט כמו ה'מרשיעים'. אנחנו דורשים שתקדם את הנציג שלנו למקום ריאלי, אחרת נצטרך להניח את הנתונים לפני ר' שליימה ולהגיד לו, סליחה ושהוא יגיד לנו מה לעשות".
"אני שומע. אולי תוכל לומר לי רק איך הגעתם למספר הזה?"
"פשוט מאוד. תיקח את מספר המנויים לעיתון שלנו יוד גימל נפה, תוסיף לזה עוד את מספר החתונות שהיו השנה אצלנו, ועוד הספר טלפונים של חריש עילית שכידוע ר' שליימה שולח את כל הבוגרים לגור שם ואתה מגיע למספר הזה".

"תשמע, אני שומע. אני לא יכול להבטיח שום דבר, בפרט שלפי מה שאתה מספר אז המקום השבע עשרה מובטח בהחלט. אז מה אתה דואג".
"בטח שאני דואג. אצלנו כולם מצביעים. מאה אחוזי הצבעה. אבל אתה שם במקום השמיני והתשיעי את הנציג של תורתו ואומנותו. סתם חבורת בעלי בתים שלא יבזבזו רגע בשביל להצביע. הם ילכו לעשות מנגל".
"אבל אתה מבין לבד שאם לא ניתן להם מקומות בהתחלה הם ילכו עם החסידים. זה מה שאתה רוצה? ומי ידאג להשקפה שלנו?"
נציג ה'משחיתים' נאלם מול הטענה החזקה ויצא בפחי נפש.
חזקי שלף שוב את המכשיר. קשה, קשה.
עיניו נחו על תמונת זקנו, ר' משה אשכולי ששימש כח"כ עד גיל 102. סבא סיפר שפעם היו רק שתי מפלגות חרדיות וגם הן לא היו גדולות במיוחד. רק החסידויות הגדולות הכניסו נציג ישיר, כל השאר התאגדו יחד. והיו המון מריבות. אוהו כמה מריבות. למה. מאז חלפו מים רבים. עם ישראל חזר בתשובה, המדינה הושתתה על אדני התורה וההלכה, ואפילו הירושלמים החלו להצביע.
הזיכרון על 'חומותייך ירישליים' גרם לו לכווץ בקיבה. הצ'אלמרים האלה, שנים לא הצביעו, אבל כשנכנסו לפוליטיקה עשו לכולם בית ספר. נס שהיו בחוץ כל השנים. הוא מתגעגע לימי הפרשים והפחים.


במטה של מפלגת 'בארץ הזאת' העניינים היו פחות רשמיים מטבע הדברים.
"ראית? 'אומן שעשאני' מבטיחים להכניס לתקציב טיסה חינם לציון הקדוש לכל ילד מתחת לגיל שבע".
הבורקס נפל לו מהפה. חוצפנים.
"חייבים לצאת במשהו נגדי. אולי פטור מיבוא על ספודיקים".

במייל נחתה הודעה חדשה. החדשות של שתיים עשרה. חזקי מיהר לפתוח.
כותרת ראשית: ישראל צועדת לבחירות שלישיות.
כותרת משנה: דרוש תאריך עם הכי פחות יארצייט.

לאחר שהר"ר יחזקאל אשכולי כשל בהרכבת הממשלה בפעם השניה, עקב שיוויון בין הגוש הליטאי לחסידי, ולאחר שפקעו שלושים ימי ההרכבה, נאלצת ישראל ללכת לבחירות בפעם השלישית. מי לוקח אחריות על כל הביטול תורה שנגרם מכך.

חזקי סגר את המייל. זה היה צפוי מראש. עוד מעט יש לו פגישה עם משרד הפרסום שנועד לחדד את המסרים ולבדל אותם מהיריבים. חייבים משהו חזק. משהו שיסביר את דוחק השעה. את הדחיפות. פעם, לדברי סבא, המלחמה היתה נגד חילונים. החרדים היו מיעוט קטן, ודיון כמו האם משרד החקלאות ינהג בשמיטה הקרובה על פי שיטת ה"פרי האדמה" או יחמיר כפסקי הגרש"ף, בכלל לא היה מעשי. נלחמו על שבת. על גיור רפורמי. יש מישהו שלא מבין שצריך להילחם על השבת? מישהו חולק על זה? אז למה סבא אמר שכל הזמן רבו.

היום, זה דברים שב'דקות'. היום הרבה יותר קשה לשמור על ההשקפה הנכונה. למעיישה, צריך סיסמה חזקה שתבהיר את חומרת השעה. זה או להיות או לחדול. נראה לו הוא עלה על משהו . הסיסמה תהיה: הפעם זה על זכות הקיום.
 תגובה אחרונה 
הטעות הראשונה שלו היתה שהוא הגיע הביתה בזמן הלימוד בכולל.
הטעות השניה שלו היתה שהוא נכנס באמצע הספונג'ה.
הטעות השלישית שלו היתה שהוא אפילו לא חלץ נעליים כשהוא נכנס.

הוא נכנס מעדנות הביתה, מחוייך מאוזן לאוזן, מקווה לקבלת פנים נעימה ומסבירת פנים.
"אני לא מאמינה!!! אבאאא!!! מה אתה עושה כאן??????"

הוא נעצר , המום כולו.
גם גיטי נעצרה, מבוהלת כולה.
הוא לא ידע איך להגיב, וגם גיטי לא. היא היתה היסטרית לגמרי והוא לא הבין מה עובר עליה. באמת שהוא לא הבין.
החיוך נעלם והוא התחיל לפסוע פנימה בזהירות, נזהר שלא להחליק במים. בלי נעליים.
היא צורחת ובורחת לסלון, נעל בית אחת נשארת למזכרת במטבח.
הוא אחוז פליאה. מה עובר עליה?
ניגש לנעל, מנסה לראות מה לעשות איתה, אבל כשהוא שומע את זעקותיה מכיוון הסלון, הוא מבין שמה שנדרש ממנו זה ללכת לשם. בעצם- לרוץ לשם, הצרחות לא נשמעות טוב...

ממהר לסלון, חולף בדרך על פני הכניסה, מעיף מבט מהיר ומוודא שאין טביעות רגליים. ממשיך לרוץ לכיוון הצרחות מהסלון, נכנס לסלון ו-נעצר. המום כולו. גיטי עומדת על שולחן וצורחת את נשמתה.
מעולם לא הכינו אותו מה לעשות במצב כזה. הוא חושב שזה בכל זאת הנעל ומתלבט האם לגשת לגיטי לראות מה שיש לה, למרות שנראה שהיא לא במצב כשיר לענות- או שאולי לחזור לקחת את הנעל מהמטבח.
מנסה לחשוב במהירות מה עליו לעשות, ומחליט להסתובב שוב לכיוון המטבח. לנעל שנשארה שם וכנראה שגורמת לגיטי לאבד את שפיותה.
הוא הספיק לרוץ עוד עשר פסיעות בדיוק, עד שזכה להרגיש את הנעל השניה של גיטי על ראשו וששת רגליו.

גיטי יורדת מהשולחן, מנסה לנשום נשימות עמוקות.
את הנעל ומה שתחתיה, יפנה כבר מוישי. לזה היא באמת כבר לא מסוגלת.
הקסקט משוך לאחור, עוטף בידו מקל עץ עתיק, חליפה מחוייטת עתיקה, וריח של זקנים. קלמן מהמכולת טען שראה מספר על ידו, אולי.

המדרגות נכבשו תחת רגליו באטיות, לא יכל למהר או שלא רצה, מדרגה ועוד מדרגה וראשו נע אנה ואנה.

מחפש משהו… מישהו…

גוו הזדקף כששמע קול מאחוריו, אור מהסס עלה בעיניו, הוא הביט לעבר הקול, יורם בוחבוט.

יורם נאנח, השלט 'תקלה' בישר שיצטרך להעפיל ברגליו שלוש קומות, והוא רשם במוחו לצעוק על גבי מהוועד בית. על זה משלמים כסף?

אוףףף, שוב הוא, למה אין מעלית? עכשיו יהיה חייב להיפגש בו. אוף.

מנחם יישר את הקסקט ביד רועדת, "בוקר טוב" ניסה את מזלו מול הדמות השועטת במעלה המדרגות. לא מצליח להתעלם מהמחשבה - טוב שאין מעלית, איך הייתי נפגש איתו. הרגליים? לא משנה. בריאות הנפש חשובה לא פחות מהגוף.

"הלו, הלו" לחש יורם לפומית, תוך כדי שמתעלם מהדמות שנדחפה הצידה בעלבון, מלמל "בוקר טוב" חטוף, ומיהר, יש לו עוד שני קומות.

"למה אין מעלית?" ביכה מנחם בעלבון. בריאות הנפש היא חשובה…

הרגליים כואבות ממדרגה לרעותה, הוא כבר לא צעיר, הבן והבת שלו רחוקים מאוד, והוא כל כך לבד שבעולם.

ואין מעלית. ואין בריאות.

הדלת הגיבה לפתיחתה בקולניות, מנחם צעד למיטה אט אט, לא פשוט שלוש קומות לבד. בלי מעלית.

הטלפון ליד המיטה מכוסה באבק, אין מי שינקה. וכבר אין לו כוח כמו פעם כשזלדה הייתה חיה.

הוא לא חש בטוב בשביל להגיע לקופת חולים, אין לו כוח לתור שכולם ממהרים ועצבניים ואין להם סבלנות למנחם הזקן שלא ממהר. "בן כמה הילד?" של מנחם, לא נשמע באוזני איש. "מה יש לך?" גם כן מוגב בהתעלמות.

אז הוא כאן במיטה היום. זהו.

הוא רצה לקום, להתקשר, לבקש עזרה, לא היה לו ממי. הוא לא מסוגל לקום וחם לו מאוד. הטלפון בין כפות ידיו, האבק לכלך את ידיו, והוא חשב למי להתקשר? את המספר של מי הוא זוכר או שרשום לו?

אף אחד!

התשובה הלמה בו. החום גבר ללא רחמים. זה לא משחק. הדמעות זלגו במורד לחייו. אף אחד לא יצטער אם ימות, וזה כואב. והוא מפחדדדד.

החוסר אונים מכה בו, מגביר את החום. הרעד בידים התחזק. והדמעות זולגות.

ככה הוא ימות? מחום גבוה? סתם כי לא יכול לטפל בעצמו? כי אין מי שיטפל בו?

המחשבות נקטפו באיבם, שינה עמוקה נפלה עליו. מתוך הערפל הוא רואה את מרים ואהרן, שנשארו בפולין המעשנת, רצים להביא לו מים קרים, מניחים ליד מיטתו המוני גלולות אקמול ונורופן. והוא לוקח, מתחזק ויורד למכולת ולקופת חולים. הוועד בית תולה שלטים 'ברוך רופא חולים', וגבי, קלמן ויורם לוחצים לו ידיים.

השינה התארכה, ירד הלילה ועלה הבוקר.

עוד לילה ועוד יום, ואף אחד לא שם לב… אולי מרים ואהרן משמים? גבי, קלמן ויורם ממהרים מדי בשבילו...

עבר יום, חלפו שלושה, ריח לא נעים (בלשון עדינה) התפשט כבר בבית, ועדיין חסרונו לא מעיק על איש. אך כשהריח חדר למרחב האישי של אחרים הרימו טלפון למד"א, שהם ירימו לגחש"א.

מה לעשות הוא כבר מפריע להם, מנחם.

צריכים לראות מה קורה איתו,

הגיע הזמן.

רק מאוחר הגיע.

הפרמדיק שפרץ את הדלת החורקת גילה את מנחם שוכב חוור פנים, סמרטוט לח קשור לאפו, כוס מים בידו, וכמה בקבוקי מפזרי ריח רע נוראיים מושלכים בחדר… והוא ממצמץ לתדהמה האדירה שבעיני לובש מדי ההצלה...

כשפתחו את הדלת לאוורר את הדירה, חלפו השכנים על פניה בראש מורד.

אוף למה אין מעלית...
המביט אל תוך עיניי בחודש שבט מבין שאינן אלא שתי פרוסות של אננס מיובש, מלאות אמביציה וסוכר פירות.

מיד לאחר סוכות אני מזמין בייבוא אישי פירות אנונימיים בשלל שפות וגדלים שיתאקלמו אצלי לקראת ט"ו בשבט.

קבלה היא במשפחתנו מזה מאות שנים לשמוח עם כל אילן וספק אילן בראש השנה המיוחד שלהם.

אין עץ ופרי העץ שלא הנחתי עליו את ידי, אפילו פירות המעורבים בדרך כלל בתחליבי רחצה ובמבשמי אוויר.

פירות חמוצים, מתוקים, חריפים, חסרי טעם, כולם מפארים אצלינו את שולחן ליל החג הצבעוני והריחני.

ליד כל פרי אני מדפיס את הערך שלו בוויקיפדיה, בכדי שידעו המוזמנים המכובדים האם וכיצד הוא נאכל.

כל השטיבל מגיע לטקס המסורתי בסלונינו, לומדים יחד את סדר הלימוד המיוחד על כל פרי ופרי קודם אכילתו ברוב עם.

אך כעת שמחתי אינה שלימה, מאן דהו גילה את אוזני בשנה שעברה כי ישנו עץ בגידול אורגני שגדל במרתפים מיוחדים.

הזמנתי מחו"ל כמה עלים מיובשים מהעץ ההוא, אך בבידוק הבטחוני ברוסיה החרימו את המשלוח ואת השליח.

דיברתי עם ראש הממשלה שישתדל אצל פוטין לשחרר את הסחורה, הוא לא הבין אותי נכון.
אמונות תפלות מעולם לא קנו שביתה בלבי, אבל גם עם עובדות אני לא נוהג להתעמת וההבטחה של הצדיק מסינטומיצין היא עובדה שהוכחה מדעית.

היא לא תעלול יחצנ"י או שיווק זול למטרות גיוס כספים, הסגולה נודעה בצורה אוטנטית – מפה לאוזן, בלי עלוני ישועות וכינוסי ענק, אין תעשייה כלכלית סביבה וגם אין צורך לטוס – הציון במרחק נסיעה.
אין הרשמה – באים ונושעים.

השתכנעתי באמיתות הסגולה אחרי בירורים חוזרים ונשנים מכלי ראשון - שכנים, מכרים וקרובי משפחה שאני מכיר אישית כאנשים רציונליים ונורמטיביים, הם עצמם פקדו את הציון הצנוע, הקיפו אותו שבעה סיבובים, הבטיחו מטבע לצדקה, ביקשו וקיבלו את בקשת חייהם האחת והיחידה.

דגש על האחת והיחידה - כי בצוואה שנמצאה טמונה בתוך ספריו הבטיח הרב הישיש מסינטומיצין להליץ יושר עבור קיום משאלה אחת בלבד לכל בית אב בישראל הנאמנים לתורה ולמצוות שיפקדו את ציונו.

המקיפים את הקבר נאלצים להיקרע בין שלל השאיפות והישועות שהם זקוקים להם, בחירה לא קלה ואפילו אכזרית לפעמים אבל אין לאן להימלט ממנה.

ב"ה אין לי צרה של ממש אבל כמובן הרבה דאגות ותקוות: בריאות; הצלחה בתורה; נחת וחינוך ילדים; שמחה ואושר; אריכות ימים; לחתן ילדים בקלות; לא להידבק בקורונה חלילה.
ההתלבטות הקשה הייתה האם לממש את הזכאות כעת כשמצבי סביר פלוס-מינוס או לשמור אותה ליום מועד.
החלטתי שלא להשתהות – כעת השיטה עובדת יפה ואין לדעת אם יפוג לה התוקף או שהיא מוגבלת לסך מימושים.

נזכרתי במעשיה נאה על חסיד עני ועיוור וגם חשוך ילדים שכאשר הובטח לו קיום בקשה אחת – ביקש לראות את ילדיו אוכלים בכפות של זהב.
לאחר חשיבה מצאתי נוסח משודרג: שאזכה לרקוד עם כל המשפחה המורחבת בחתונות של הנינים הצדיקים שלי, בלי חובות.

העומס הרב הורגש כבר ברחובות הצרים הסמוכים לבית העלמין והתנועה נעשתה אטית, מי יוותר על ישועה מובטחת? החניה הקטנה הייתה מלאה והמכוניות תפסו את המדרכות בכל האזור, פקח חרוץ חילק דוחו"ת מן ההפקר, מי יודע אם לא הייתה זו בקשתו על פני הציון.

חיפשתי נואשות אחר חניה פנויה שתכיל את הרכב הקומפקטי שלי, הקפתי שוב ושוב את בית העלמין, דוכני המזון והח"י רוטל קרצו אלי מהכניסה בכל סיבוב.

מוללתי בידי את הפתק עם הנוסחה המתוחכמת והתפללתי להשם שיחלץ אותי מהחוויה המייאשת הזו של איתור חניה – חלפה שניה ולצדי התפנתה חניה רשמית ומרווחת. כמעט התקשרתי לפנגו.

חזרתי הביתה.
אל תוך מסך עב כרס, תמונה אחידה ומרצדת של דשא ותוכנת וורד ישנה - רוקנו הכותבים הבודדים של אותם ימים את תכלית כישורי הכתיבה שלהם, שיחקו בין הפונטים הבסיסיים ועימדו אותם במיטב הכלים שוורד העניק (האמת? לא השתנה הרבה) וסגרו בPDF אנונימי.
האמיצים שבהם עברו לשלב ההפצה המייגע מדיסק און קי אחד למשנהו - שיטת הפצה איטית וגרועה.

כיום - רוב החומרים האלו אבדו בתהום הנשייה (חייב לקפוץ לשם לביקור גומלין), מעטים נותרו לפליטה וכמה מהם מצאתי בשולי האר דיסק שלי במהלך הניקיונות לפסח.

חלצו וקבלו הצצה ראשונה, יהיו עוד בלנ"ד.
היו סבלניים וסלחניים כלפי הכותב, הוא תוקפני כלפי כל חוג בתורו, אם תמצאו עדה חסרה - כנראה עליה הוא נמנה. הקונדרוס הוא לפורים ולכן הוא מנסה לבדח, כנראה ברוח התקופה.

שם מחבר לא מופיע ואפילו לא סימון זמירת זכויות. הקרדיט שלוח למחבר האלמוני

משעשע במיוחד לקרוא את ההקדמה: הכותב הממורמר חרש את כל החומרים הכתובים החרדיים של אז, האם זעקתו נותרה באוויר עד היום?

בפרקים הבאים: 'צופן לוצ'אטו' ו'מיומנו של אליטיסט חרדי'
האשכול כמובן פתוח לציבור, שתפו גם את הגנזכים שלכם.
תגובות זה משהו מורכב -
במיוחד לפורום כתיבה בו כל פסיק, סימן קריאה, סימן שאלה וכו' צריכים להיות מדויקים,
וכל מילה צריכה להיות נכונה, כי יש לקוראים המלומדים הארד דיסק שיעבד אותה אחר כך ויחפש מה לא נכון,
וגם כי כתיבה נשארת
שחור על גבי לבן
ועוד שנה נניח (רציתי לכתוב מאה שנה, אבל לא נגזים) איזה אדם משועמם או שוחר ידע או פסיכולוג
או חוקר מדעי התנהגות, או השב"כ, יקרא את התגובה, אז...
נו טוב, לכאן נכנס הדמיון הספרותי שיכול להוציא ספר עב כרס בנושא.
לפניכם דרך מעולה לכתוב תגובה לפורום,

יש מה לומר בנושא מסוים,
המוח מעבד תגובה מעניינת, מקיפה, חינוכית, עם מסרים מתאימים,
למשל:
כתיבה מהממת! מבריקה! מזכירה לי את הכתיבה של מ.לרנר!
במיוחד העוגיה שהתבררה כעשויה מבר בצק...
רק לחשוב על זה... בררר....
כדאי לקרוא אותה בקול...
תרצו לפתוח סדנת צחוק אחר כך...


דקה לפני "פרסם תגובה" רגע, יש כאן מידי הרבה סימני קריאה, צריך למחוק!
"פרסם תגובה"
רגע, יש מידי הרבה שלוש נקודות, עריכה. מזל שלא עברו שלוש דקות...
חמש דקות, לא צריך לכתוב מבריקה על כתיבה, באמת!
עריכה נוספת.
מה הקשר הכתיבה של מ. לרנר לכאן?
עריכה.
שעה עוברת, כתיבה מהממת? לא מתאים לפורום כתיבה, מה לכתוב במקום?
כתיבה מקצועית? לא
כתיבה יפה? נדוש ומעליב.
כתיבה יפה מאוד? נשמע טוב.
מה קשור בררר.. מה, אין מילים שצריך לכתוב ברמזים? עריכה.
ורגע, למה לכתוב על העוגיה שהתבררה כעשויה מבר בצק? יחשבו שלא הבנתי.
עריכה.
כמה דקות לפני שעוברות שלוש שעות,
מחיקה.
מה שבטוח, בטוח.

(הקטע הנ"ל נכתב בלי עריכה !!!.
עריכה: הממ...)
כל ירקני ה'בוכרים' הכירו את ירוחם הכפוף עם הפנים המקומטות, מדדה היה יום יום בין הררי עגבניות 'אחת אחת' לקישואים מצוקמקים 'טריים מהשדה'.

כולם קראו לו 'ירוחם המנצנץ''.

כשהשמש עוד בקושי פקחה עיניים, כבר ירוחם היה שואג נץ' נץ', וניב קולו מסגיר את עלייתו מבין נהרות פרת וחידקל.

תמיד כשהיו תוהים לפשר השמחה שבפניו, שעמדה בניגוד גמור לקימוטי פניו, היה עונה "נתת ליראיך נץ' להתנוצץ", אברם ובוזגלו מהבשר היו מהנהנים בראש בכבוד "גם תלמיד חכם, ירוחם, הא" וכופפים גו לקראת ידו. למראה זונדל השען המחניק חיוך הפטירו "אשכנזי גאוותן".

בשבת כשכולם היו מפייטים בקולות במוסיוף, היה קולו של ירוחם מתנוסס במילים "ניצ'ים עשה לי בזכות" כשעיניו המתגלגלות מספרות על כמיהתו להשכים בנץ' החמה, עד שיעלה למרום להיפגש עם עליזה שלו.

ב'ברית יצחק' של השכנים בבוכרים, היה מגיע לגלגל את מילות הזוהר ה'קדוס' בין שפתיו. בעת הברכות על האורז והבקלאוות היה נעמד, וכל הצעירים מבליעים לתוך אגרופי הידיים את האנחות, "אפילו מסה רבינו לא נענה אלא בזכות הנץ', זה עוצר אפילו מגיפות, התורה אומרת שהיה מגיפה של נחשים במדבר, ומשה רבינו לקח נחש הנחושת ותלה אותו בזמן של הנץ', "ושים אותו על נץ''' וכל הנשוך וכו'" וניצלו, אהה, מחר כולם בנץ'".

יום אחד חיימק'ה שטיינזיס (אליאס לשעבר), הזמין את עצמו וחבריו לביתו של סבא ירוחם, קיווה שיהיה לו שבת שמחה ועליזה. סבא היה המום מעט מכל האשכנזים שנפלו אצלו בבית, ולא הבין איך אפשר לסרב לקובה חמה וטרייה.

בשבת ביקש ירוחם לשאת דברים, וחיימק'ה הרגיש שהדם בורח מפניו. אצלם הנץ' זה מושג אינדיבידואלי שכתוב בלוח שנה סתם "שלא ישאר הדף נקי" ולא משהו של באמת. וסבא כמו סבא, על מה ידבר?

לפני שבת חיימק'ה סיפר לסבא על חבורת העובדי ה' המעוניינים לשבות בביתו, ולכן סבא טרח להתאים את דבריו ל'עויבדים' שכמותם.

"התורה ה'קדוסה' אומרת עשה לך שרף ושים אותו על נץ', מי שרוצה להיות שרף ועובד 'הסם', צריך להקפיד לקום בנץ', להשכים קום מדי יום עם הנץ' החמה".

וכל האשכנזים מסביב חייכו בעונג למול דברי התורה המאירים כגחליליות...
עוד פעם אני יושבת איתה לשיחה, מרגישה כמו תמיד את הכוחות שהיא מזרימה אליי.
'אז מה את אומרת?' אני אומרת בחיוך רגוע, מרגישה את מבטה הטוב מחייך אליי בקריצת ידידות.
היא תמיד מוכנה להקשיב לי, ומה שיש לה לומר לי- תמיד ערב לי וטוב ומחמם את הלב. הוי, כמה אני מודה להשם על הפעם הראשונה ההיא, כשגיליתי אותה לפני שני עשורים. אז, כשצצה לי ביום בהיר ומעונן, כשהרגשתי שאני מוכרחה תמיכה.

אני יודעת. את האמת, לא טוב לי להיות בחברתה. 'זה לא בריא לך' אומרת אמא תמיד בדאגה. 'היא נראית לך נהדרת, באמת אין כמוה! אבל תאמיני לי שלא טוב לך איתה. תאמיני לי'.
ואני? לא מצליחה. פשוט לא שולטת על הדחף לשבת איתה שוב. אני מרגישה שהחברות איתה שולטת עליי, כמעט מחליטה בשבילי.

מרגישה צורך קצת לקרוא ביחד עיתון, להחליף דעות פוליטיות. לפעמים סתם בא לי לחלום איתה ככה ביחד, וכמובן- בכל פגישה מקצועית, אני מוכרחה אותה לצידי, חייבת להרגיש שיש לי גב.
ובכל פעם שאני פוגשת בה, אני מבטיחה לה שזו הפעם האחרונה להיום... ובסוף נפגשת איתה שוב.
נכון, היא עוזרת לי להתרכז ולחשוב קצת יותר לעומק, אין כמו המחשבה המשחררת שהיא פותחת לי. אבל עדיין- ברור לי שאני צריכה למצוא לה תחליף. מישהי אחרת לשבת איתה ולדון. זה לא עסק ככה, זה לא עסק.

מה שמעצבן אותי, זה שהיא תמיד באה ביחד עם החברה שלה, וזה מבחינתי הגרוע ביותר.
כי מילא איתה, אני יושבת ונהנית, אפילו שאני מבטיחה לעצמי שזהו. אבל כשאני רואה את החברה... אוף, לא מסוגלת.
אז אנחנו יושבות שלושתנו ביחד, וקוראות עיתון. אהמממ... מרפרפות על החדשות, אני מתחילה לנתח והיא מביטה בי מתעניינת במה שיש לי לומר. והחברה שותקת ליד, עד שהיא מבינה שהיא מיותרת ונעלמת כלעומת שבאה. בינתיים היא עוד יושבת בינינו, מרגיזה שכזו.

צלצול צורמני מקפיץ אותי. אוף, תמיד מישהו או משהו חייב להפריע לנו באמצע.
מרימה את הטלפון ביד עצלה. ובום. הבשורה הקשה נוחתת עליי.
זה קורה, זה ב-א-מ-ת קורה. הוי לא! נס ממרום שאני יושבת איתה עכשיו, אחרת באמת לא הייתי שורדת... אני מניחה עליה את ידי, מנסה לשאוב ממנה את החמימות שהיא מזרימה לי. חברתה נעלמת כהרף עין בטאקט שאין שני לו. מבינה שאין מקומה לשבת איתנו לשולחן עכשיו.

אני מרגישה את החום מטפס, מנסה לקחת נשימה ארוכה. והיא לצידי, מחכה בסבלנות שאתאושש.
איפה הן כל החברות שלה, איפה? אני צריכה אותן עכשיו איתי כאן. בשורה.
אחסל אותן פרה- פרה. קוביה- קוביה.
הנה מצאתי לי חפיסה במגירה, אלך להכין לי עוד אחת.
איזה נס שיש לי אותה. נס.
מושב ריתמוס. בצפון מדינת קרסינג.

שולי המושב. בסיום ניקוד משובב של בתים - צמודי קרקע אדומי גג, מפוזרים משקי המושב. יבול מגוון - שורות חצילים בשרניים ששתולות בינות לעדר עיזים פועות, מטובלים בניחוח הרפתות.

דונמים שלמים מכיל משק 42. אומרים שהוא הגדול ביותר בקרסינג. ולא, אף אחד לא מתעניין בו מרשפי הקנאה, אלא מחמת חומת הבטון הגבוהה והאפורה שמקיף את המשק.

השלטים 'שטח פרטי – אין כניסה' מגופנים בגופן 'שדה מוקשים לפניך', שמפוזרים בגוזמא על כתלי הבטון מוסיפים לסקרנות.

מדי פעם נפלטו משער המשק עגלות משא מפלצתיות עמוסי פפאיות וליצ'ים בשאון מחריד, צועקים הביטו הביטו 'טהורה אני'.

מספר ריתמוסים אמיצים העזו להציץ לתוך קרבי עגלת משא מגודלת שהאטה בפיתולי הכפר, ומלאו פיהם שחוק, הליצ'ים היו ענודים בסימון משרד החקלאים של כורתיא השכנה. מלבד זאת שאין זו תוצרתם, ריתמוסי אמיתי לא קונה מכורתיא הארורה.

המצועף הגבוה משולש הלסת, שעליו אמרו שהוא מנהל המשק, כמעט ולא נראה בשבילי המושב. בפעמים הבודדות שנצפה היו ממהרים הריתמוסים השלווים לעבור צד. פניו לחשו את כל האופל שביקום.

באחת מאספות מועצת ה'משקיסטים' שמהם, כמובן, נעדר המשקיס'ט מ-42. עלה הנושא, מה בדיוק מתחולל שם? הנכונה השמועה שהעולם התחתון נעץ ראש סיכה בריתמוס השאננה?

השאלות הופנו לגיסורו ראש המשקיס'טים, דור שביעי בריתמוס, שהתעניין בסוף נאומו המחוספס "יש שאלות?"

"מה קורה ב-42", שאל מצכוב השחום וידיו משעינות את משקל אלפי הגויאבות ועגלי המרבק שהעלים בימי חייו על השולחן החום הגס.


ריתמוסי בן ריתמוסי ודאי שלא הפקיר את המקום לבני בלייעל...


סייעו לו חלמוסן ולוטרים אדומי הפנים שהנהנו במרץ בראשים מכודררים, גם לאזנם הגיעה השמועה שאת הסוסה החדשה קיבל גיסורו ממשולש הלסת. לשחיתות צריך לעשות סוף!

לא שגיסורו היה אציל נפש. אבל לתגובה כזו לא ציפו. האודם כבש את פניו למרות קור החורף, עיניו השתחררו מתושבתם הטבעית. והוא צרח לעבר מצכוב השעון עדיין על שולחן, "אתה דואג לריתמוס? תחזור לפחקזוט ממנה באת! במקום לגדל את הסלק של משק 38 אתה מבלבל במוח על 42, לך לעבוד, שמן בטלן".

חלמוסן קרץ עין ללוטרים 'אמרתי לך'. צריך לברר מה עם 42, משהו לא טוב קורה לריתמוס.

צמד הפרדות הלבנות של חלמוסן ולוטרים פסעו בסיום האספה על שביל העפר סמוכים זה לזה, מניחים לבעליהם להמתיק שיח, משתאות מעט על בעליהם הזועמים. אספות המשקיסטים נגמרו תמיד בטעם טוב. מה קרה הפעם?

חלמוסן הגברתן לחש ללוטרים "אתה איתי? עוד הלילה נצא ל-42!"

אם לוטרים פחד הוא לא אמר. בכל אופן, לצד חלמוסן חש בטוח קמעא, את זאבי הערבות שמתקרבים לעדרו מגרש חלמוסן בחצץ. לא יודע פחד מה הוא.

"נצא לבדוק מה רעש העגלות בלילות. למה צריך כאלה חומות? משק לא צריך בטון!! משק צריך מחיצות עץ! לא בטון!" אמר חלמוסן בטון מוחלט בטיבול עדין של דאגה. כואב לו על ריתמוס. לחינם מסרו אבותיו את חייהם מול הכורתים הארורים?

החרה אחריו לוטרים בהיסוס, "נצא עוד הלילה, כשיחשיך, והרעשים יחזרו לגעוש ב-42 אנחנו נהיה שם, ונבדוק". היסוסו נגדע במבט מצמית של חלמוסן שהיה בו גם מן העידוד.

"ניפגש" "ניפגש". סיכמו שניהם מאחורי האבן הגדולה שממול גושי הבטון.
@יאן זה בהשראתך

יש לי שכן, גר בקומה תחתיי. איש מאוד רציני, מתפלל ולומד הרבה, ברסלבר.
אני לא יודע בדיוק איך הוא נראה, אני יכול רק לדמיין; השעות של שנינו לא באמת חופפות. אני איש של יקיצה טבעית, סטייל אחת בצהרים כזה, הוא איש של קימה על טבעית, סטייל חצות.
לפעמים אשתו אומרת שלום לאשתי בחדר מדרגות, ואשתי שואלת אותה אם הדירה פנויה לשבת, ואשתו שואלת למה, ואשתי מסמיקה וממציאה קשקוש על הגיסים שבאים אלינו לשבת. מה, באמת, אין מצב שאשתי תספר על חנהל'ה ועל הצורך שלנו בשקט ממנה.
חנהל'ה ילדה טובה מאוד, מקסימה, אבל מרגישים את זה רק כשהיא לא נמצאת בבית. למשל בשבתות שהשכן טס לאומן עם כל משפחתו ומשאיר לנו את הדירה.
אחרי שבת שלימה כזו, חנהלה חוזרת עם ברכיים תפוסות, שמחה ומאושרת. מזל שיש לשכן מזרונים מהסוג הטוב, כאלו שלא נהרסים אם קופצים עליהם כל השבת ברצף.

וזה לא שאני איש אבא כל כך גרוע, זו פשוט חנהל'ה שזקוקה לטיפול רגשי יקר. הרבה יותר זול לשלוח אותה לקפוץ על הספה של הברסלבים. היא שמחה, גם אני, אשתי גם לא מתלוננת.

אחד הדברים שאני הכי אוהב זו שבת עם השוויגער.
לא את השוויגער, את השבת.
כי באותן שבתות, אני מציע בחביבות לחנהל'ה להיות לחֵבְרָה לשוויגער, ושולח את שתיהן להתאכסן אצל ירוחם שנלץ, זה שיש לו דירה אירוח להכנסת אורחים.
בשבת כזו השוויגער טוחנת לחנהל'ה את המוח, וחנהל'ה טוחנת לה בחזרה. זה כיף כי שתיהן יוצאות מאוד מתוקנות ומטושטשות. מבחינתי כל אחת מקבל טיפול רגשי מהשניה.

לפעמים כשאני קם אני ממש מקנא בשכן שלי, הברסלבר. איזה חיים שהוא חי. הלוואי עליי. איך הוא מסוגל לקום חצות איך.
כולם חושבים שהוא איש אפור, הכי אפור שיש, בהיר כזה. אני חושב שהוא ממש אחד מהל"ו. אני סתם אחד מהל"א. איש שלא שווה הרבה, אפור דהוי כזה. ולא רק אני חושב ככה על עצמי, גם השוויגער. חנהל'ה סיפרה לי.
במסגרת החיפושים שלי אחרי תשובות לאיצה, גיבור תקרת הזכוכית הצריך עידוד וחיזוק הבטחון בעצמו, (וגם כמובן תשובות שיתנו לי סיוע...)
מצאתי שיטה מעניינת שאפשר לקרוא לה היגדים חיוביים, שכנוע של התת מודע.
מדובר בשיטה מוכחת, התומכת באמונה שאנחנו פועלים לפי אינסטינקטים שמשדר לנו התת מודע. ובתת מודע יש לנו הרבה חסימות
שהכניסו לנו או הכנסנו לעצמינו.
אוטומט כזה של היגדים ואמונות מייאשות ומרפות ידיים..
לפי השיטה, צריך לומר היגדים חיוביים מסוימים לעצמינו מספר פעמים ביום, להשמיע אותם באוזנינו ובעיקר, לא להתנגד אליהם, להסכים איתם. ובכך
אנו משנים את התפיסה שלנו על המציאות, הופכים למאושרים ומצליחנים, מכירים בערך של עצמינו, רגועים, וכל הדברים הטובים שהאנושות
שאפה להגיע אליהם מאז ומעולם.
לפני שאכתוב את הדוגמאות לכך, ברצוני לציין שמדובר בשיטה לא יהודית. אם כי היום היא נכנסה לשימוש ברוח יהודית ע"י הרב אליהו שירי למשל.
מכיוון שיש על המשפטים זכויות יוצרים, מצאתי במקומות נוספים משפטים שכאלה, כך שאכתוב אותם לא בתור ציטוט ישיר אלא כדי להסביר את הרעיון העומד מאחורי השיטה:
אני מעריך את עצמי ומאמין שאני אהוב על כולם
העולם הוא מקום בטוח בעבורי וכל מה שקורה בו פועל בשבילי בצורה הטובה ביותר

אלו דוגמאות מתוך משפטים רבים (יתכן שאם אקבל רשות אוכל לצטט אותם במלואם, או את חלקם)

מה שאני רוצה לציין הוא, שהיום בתפילה, שמתי לב שיש בתפילה היגדים חיוביים רבים, ממש ברוח השיטה המדוברת -
הפועלת על התת מודע.
זאת אומרת, למשל פרק 'אשרי' הוא כולו היגדים מעצימים, שאם היינו מכוונים בהם מתוך אמונה, היינו פועלים על
התת מודע שלנו, מאושרים יותר ומצליחים יותר.
ושימו לב שחז"ל אמרו לנו שכל האומר 'אשרי' שלוש פעמים ביום (או פעמיים?) מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
נו בטח, עם אנרגיות חיוביות שאפשר לקבל מהתפילה, יש גם עולם הזה.
הסתדרו לי גם דברים נוספים כמו: איך היו כל הדורות אנשים חזקים ומאמינים, שמחים ובטוחים מעצמם?
בחרתי לכתוב על נושא חשוב בעיני. אשמח לשמוע חוות דעתכם.


מינה נאנחה.

היא הניחה לרגע את המטלית שאחזה בה, והביטה בעוגמה על בבואתה שהשתקפה מולה על גביע הכסף הבוהק.

"איזו צורה תהיה לשבת כזאת? ארבע בחורות בנות עשרים וקצת לבדן בטבריה ?" היא שאלה. נעמי נאנחה גם היא.

"אמא, בסך הכל מדובר על שבת אחת, ואנחנו בנות גדולות, הכל יהיה בסדר" היא חלצה את נעלי העקב, והוציאה את הארנק מהתיק האלגנטי שאחזה בידה.

היה נחמד לפגוש הערב את בנות הכיתה, הרהרה. מתעלמת ממדקרות קנאה קלות שחשה הערב למראה שולחן בנות הכיתה שלווה בכמה עגלות חדשות.

תמר, גילי, שרית והיא, עמדו יחד ליד הבר, אף אחת מהן לא ענדה טבעת זהב על אצבעה, ופאה לא כיסתה את שיער ראשן, והיה להן טוב ביחד.

והרעיון של תמר היה ממש במקום, רק השבוע יצאו אחיותיה בנות הסמינר למחנה חורף עליז אי שם בצפון, והיא? היא צעדה כמו בכל יום כמעט בשנה וחצי האחרונות לתחנת האוטובוס, ומשם למעון. היא אוהבת את העבודה, יש לה חברה וסיפוק, אבל שבת נופש עם חברות מהכיתה לשעבר היא בדיוק הדבר שהיא צריכה עכשיו. אבל איך היא מסבירה את זה לאמא המודאגת?

"תראי נעמי, אני לא חושבת שזה מתאים" מינה עברה למירוק הפמוטים "ובכלל, בנות בגילך לא אמורות להסתובב לבד".

נעמי הביטה בשעונה "לילה טוב אמא אני חושבת שאלך כבר לישון, האוטובוס שלי מוקדם את יודעת..."




כוס הקפה שהכינה מינה לעצמה כבר היתה ריקה וקרה, היא הביטה בספרים שנערמו על השולחן, ופיהקה. הכנת שיעורים לכיתת החינוך שלה היוותה מטלה רצינית גם לאחר שני עשורים של הוראה בסמינר, והריכוז היה ממנה והלאה. היא דפדפה בהיסח הדעת בספר, והרהרה שוב בנסיעתה המתוכננת של נעמי.

להרשות? לאסור עליה? לנסות לשכנע אותה? היא סומכת על נעמי שלה שלא תעשה שטויות. היא כבר ילדה גדולה, יכלה להיות אמא בעצמה, אבל היא בכל אופן לא רגועה. בת צריכה להיות בבית הוריה או בבית בעלה, זה עקרון שמנחה אותה מאז ומעולם, והיא לא רואה סיבה לסטות ממנו. עיניה נתקלו לפתע במילים מתוך ההקדשה שבספר "חורב" שאחזה בידיה

"לזכר הוריו הנכבדים...

להם

שומריו בימי ילדותו

מדריכיו בימי נעוריו,

ידידיו בימי בגרותו

זללה"ה

באהבה ובהכרת טובה

המחבר

ניצוץ של מחשבה אחרת התגנב לליבה, היא קראה שוב את מילותיו של הרש"ר והפעם בשימת לב.

שומריו בימי ילדותו, השורה הזו מובנת לה, בהחלט. כמה שהיא מתאמצת תמיד לחנך, לשמור ולהגן על נעמי ושאר ילדיה.

מדריכיו בימי נעוריו, גם השלב הזה מוכר לה, מי כמוה יודע כמה צריך לפקוח על הילדים עיניים, לכוון להדריך ולנתב.

ידידיו בימי בגרותו, זה החלק שמתחדש לה עכשיו. אולי מגיע שלב כזה בהורות בו היא צריכה להוריד הילוך? להפסיק להיות שומרת ומדריכה ולהיות פשוט ידידה?

אולי נעמי שלה כבר הגיעה לשלב הזה? אולי תפקידה כעת הוא לשחרר? להעביר מעליה את כובד האחריות?

מינה סגרה בעדינות את הספר, ורוגע פשט בה אט אט . נראה לה שהיא כבר יודעת את התשובה.
סליחה על הניקוד. זו תוכנה שעברתי עליה מלמעלה :)



תָּהִיתִי,

כְּשֵׂה אוֹבֵד תָּעִיתִי.



בֵּין לָבָן וְשָׁחוֹר,

בִּשְׂדֵה הַשְׁאֵלוֹת.

מִשְׂתָּרֵךְ מֵאָחוֹר,

בִּנְתִיב הָאַיָּלוֹת.

פּוֹסֵעַ לְבַדִּי,

בְּעִקְבֵי הַצֹּאן צַעֲדִי.

אלקי עֵדִי.

אָסוּר לָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאל.



וְהַצִּמְחִיָּה בַּשְּׁבִיל נוֹגֶסֶת,

פִּסָּה אַחַר פִּסָּה.

לְרֶגַע לֹא מְהַסֶּסֶת,

כִּמְעַט וְאַדְמָתִי מְכוּסָה.

וַאֲנִי בְּעוֹדִי,

מַקַּל הַנּוֹדְדִים בְּיָדִי.

אלקי עֵדִי.

סָרְרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל.



עֲלוּמָה הַמִּדְרָכָה,

מִנְעָלַי בֹּץ וְרֶפֶשׁ.

רוּחַ נְמוּכָה,

נִבְהֶלֶת הַנֶּפֶשׁ.

גַּם בְּעָנְיִי וּמְרוּדִי,

עָצַרְתִּי מַעֲדִי.

אלקי עֵדִי.

פֶּן אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאל.




אֲבִי עֲנֵנִי, בִּנְךָ,

הָשֵׁב לִי בַּת קוֹל.

אֵדַע כִּי הִנְּךָ,

וְלֹא חָלַמְתִּי הַכֹּל.

רְצִיתִיךָ בְּכָל מְאֹדִי,

לֹא הִמַּרְתִּי כְּבוֹדִי.

אלקי עֵדִי.

כָּךְ אֶלֶף יָמִים כְּאֶתְמוֹל.



עֵת כָּרַעְתִּי בְּרֶמֶשׁ,

הֶחֱיַנִי, אַךְ לֹא בִּטְלָלִים.

זָרַח עָלַי הַשֶּׁמֶשׁ,

וְלֹא נָסוּ הַצְּלָלִים.

כִּי זוֹ שִׁירַת הַיְּהוּדִי,

אֲעַנְּדָהּ כַּעֲדִי.

אלקי עֵדִי.

לְהַאֲמִין, אָשִׂים עוֹל.
 תגובה אחרונה 
שבוע טוב,
בעקבות השדרוג של האתר נפתחה תחרות כתיבה בנושא של
דוד1234 שהסתיימה היום.
מבקשים עזרה בביקורת ושפיטה...
פותח התחרות יבחר חיבור אחד, ופורום כתיבה קיבל את ה"זכות" לבחור מקצועית 2 חיבורים נוספים וביניהם יהיה בחירה נוספת.
מי יכול לעזור בשפיטת 2 החיבורים הטובים?

החיבורים שנכתבו לצורך התחרות פה
ובאמת, התמזל מזלי (מעבר כמובן לשמחה הגדולה... חחח), נקלעתי למשהו מעניין.
ככה זה היה נשמע מתוך המבנה. ישבו שם בחצר כמה אנשים, הנה הדו-שיח האמיתי שהלך שם:
- שלום לכולם, אני משה מקק"ל, באתי להתקין פה מצלמות.
היי, אחי, לא. אין מצב.

- מדובר בשטח ציבורי, מה הבעיה של אדוני?
תראה, אחי, פה זה כמו הבית שלי. אני פה כל היום. מצלמות פה מאוד יפריעו לי. זה נגד הפרטיות והדמוקרטיה.

- מצטער, אבל זה שטח ציבורי של קק"ל. בכל אופן, עליי להתקין מצלמות, אבקש שתפנו לי מקום כדי שאוכל להתחיל.
חבל לך, אחי. חבל על המאמץ. הכל מיותר. לא יצא לך מזה כלום.

- סליחה?
אליהו הנביא לא ייתן לך, אחי.

- אליהו הנביא?
זאת אומרת, חבל על הזמן שלך. כי אחרי שתגמור להתקין את המצלמות, אבי יכול להבטיח לך שיעלה מהוואדי אליהו הנביא, לבוש בקפוצ'ון ועם כובע גרב, ויהרוס את המצלמה. אז לא חבל על הטירחה שלך?...

****************

נ.ב.
תודה על הברכות והאיחולים מעל גבי שלל אשכולות, ובמגוון צורות יצירתיות ומרומזות אחרות. תודה שכיבדתם את רצוני שלא ייכתב דבר וחצי דבר מפורש... כמה צחקתי למקרא התעלולים המבריקים שהיו פה. חחחח. אלופים.
ואגב, למרות כל ההתרעות, היו כאלו ששמעו ובאו בכל זאת. תודה רבה.
תודה ל
@מ"ם ל @משויטט @הדוויג @מוטי נאה החגיגי, ועוד כמה חברים יקרים מפה. שימחתם.
השכן שלי הוא טיפוס מעניין ביותר.
ניכר שיש לו הרבה מה למכור, והייתי רוצה מאד לשבת איתו יום אחד לשיחה מעמיקה.
אלא מאי?
אילוצי לו"ז.
בכל בוקר אנו נפגשים בשעטה היומית במדרגות עם הילדים, כדי להספיק את ההסעה.
אפילו 'בוקר טוב' חפוז אני מתקשה לזרוק לעברו.
בתפילה אנחנו שוב מתראים, מגלגלים בו-זמנית את רצועות התפילין על היד, וכמובן - 'שתיקה יפה בשעת התפילה'.
לאחר 'עלינו לשבח' כל אחד כבר ממלמל את ה'שיר של יום' תוך כדי קיפול חפוז של הטלית, על מנת להספיק את ה'שמירת סדרים' בכולל.
בצהריים אני רואה את דמותו מתקרבת לבנין, כששתי ידי אוחזות בידי הטף, שומע בסבלנות את סיפוריהם.
בשלוש וחצי שוב אנו ממהרים לתפוס את ההסעה לכולל, תוך כדי שאני מטה את ראשי קלות לכיוונו בזוית של שלושים מעלות.
בשבע בערב כבר חייבים לרוץ לעזור בהשכבת הילדים.
***
שבת המלכה פרסה את כנפיה על פני היקום, תמה לה קבלת שבת, נשארו עשרים דקות.
אולי זה הזמן שלי לשוחח סופסוף עם השכן היקר?
בחלומות.
בבית כנסת האברכי והאיכותי שלנו, לא יתכן שלא תהיה דרשה תורנית משמימה בין קבלת שבת למעריב.
הָיֹה הָיָה מָשָׁל,

בְּאֶרֶץ אָלֵגוֹרְיָה.

סִפּוּר חָדָשׁ יָשָׁן,

טָרִי מִשַּׁחַר הַהִיסְטוֹרְיָה.



צְלִיל עָנוֹג נִשָּׂא בָּאָחוּ,

מַגָּע הָרוּחַ בָּעִנְבָּל.

תַּלְתַּלִּים מִשֶּׁלֶג צָחוּ,

כַּדּוּר צֶמֶר מְכֻרְבָּל.



לֵב רָחָב לוֹ, גַּם קְצָת בָּעַר,

בְּעֵינָיו מַבָּט חָמִּים.

פִּתְיוֹן לְלֵיצָנֵי הַיָּעַר,

מְיֻדָּעֵנוּ שֶׂה תָמִים.



בֵּין סְלָעִים, בַּמְּאוּרָה,

חוֹרֵשׁ תַּעֲלוּלִים.

לְכָל צָעַד מַטָּרָה,

שׁוּעָל בֵּן שׁוּעָלִים.



חֲלוֹמוֹתָיו, תָּמִיד מַגְשִׁים,

סוֹלֵל הוּא אֶת דַּרְכּוֹ.

קָמָיו כָּשְׁלוּ מְבֻיָּשִׁים,

נִגָּפִים לְקוֹל צְחוֹקוֹ.



בֹּקֶר לָח שֶׁל סְתָיו,

לְרֵיחַ קְוָקֶר מִתְבַּשֵּׁל.

קִבְּלוּ שְׁנֵיהֶם מִכְתָּב,

הַזְמָנָה מִן הַמּוֹשֵׁל.



הַמּוֹשֵׁל! הַשַּׁלִּיט!

פּוֹרְצִים הֵם בְּמָּחוֹל.

לְבַדּוֹ הַכֹּל מַחְלִיט,

הַגִּבּוֹר הַכֹּל יָכוֹל.



בְּמַבָּט מְזֻגָּג,

יָצַר הוּא אֶת דְּמוּתָם,

יְסוֹד מִבְנֶה וְגָג

אֶת הֶעָרוּם וְאֵת הַתָּם.


בַּמַּעֲשִׂיָּה עוֹשֵׂה כִּבְתוֹךְ שֶׁלּוֹ,

מִלָּתוֹ הִיא אַחֲרוֹנָה.

הַכֹּל לְקֶצֶב חֲלִילוֹ,

מִלִּים וּמַנְגִּינָה.



נִזְדָּרְזוּ וּבָאוּ,

תּוֹהִים הֵם לְעַצְמָם -

רְצוֹנוֹ, מַהוּ?

מָה עַתָּה זָמַם?



"נְתִינֵי הַיְּקָרִים,

דָּרֵי הַמָּשָׁל!

הַרְפַּתְקָה מֵהַסְּפָרִים,

לִפְגֹּשׁ אֶת הַנִּמְשָׁל!"



הֶעֱלוּ שְׁלָשְׁתָּם אֵבֶר,

פָּרְשׂוּ כַּנְפֵי דִּמְיוֹן.

לָטוּס לִדְאוֹת לְעֵבֶר,

הַשְׁרָאַת הָרַעֲיוֹן.



"הֱיֵה נָכוֹן, בֶּן אַיִל!

שַׁפֵּר הוֹפָעָתְךָ!

נְהַג נָא כְבֶן חַיִל!

וּפְגֹשׁ בְּבֵן דְּמוּתְךָ".



הַמִּפְגָּשׁ הָיָה אָסוֹן,

הִסְפִּיק לְכָךְ מַבָּט חָטוּף.

גָּדֵר נוֹטָה בָּאֲלַכְסוֹן,

שֶׁלֶט יָשָׁן: 'יִנַּת לִטּוּף.



יְצוּר מְכֹעָר וָגָס,

חִכָּה לָהֶם בַּהֶמְשֵׁךְ,

חָשַׂף שִׁנַּיִם הַפַּלְגָּס,

זְהִירוּת כֶּבֶשׂ נוֹשֵׁךְ!



"עַכְשָׁו אֵלֶיךָ, שׁוּעָל מָצוּי,

רֹאשׁ לְבַעֲלֵי זְנָבוֹת!".

בְּלֵב חוֹשֵׁשׁ, בְּלֵב חָצוּי,

אֶל הַתִּלִּים אֶל הַחָרְבוֹת.


לֹא פִּקְּחוּת וְלֹא שְׁנִינוּת.

הַבָּבוּאָה, לֹא דָּמְתָה לוֹ כְּלַל.

רָזֶה עַל סַף הָרַחֲמָנוּת,

יוֹתֵר רָעֵב אוֹ יוֹתֵר אֻמְלָל?!



חֲסַר בַּיִת, דּוֹאֵג, נוֹדֵד,

בְּנַפְשׁוֹ לַחֲמוֹ יָבִיא.

מִסְתַּתֵּר מִפְּנֵי שׁוֹדֵד,

זְאֵב, נָחָשׁ, אוּלַי לָבִיא.



הַתַּחֲנָה הַשְּׁלִישִׁית הָיְתָה,

בַּשּׁוּק בֵּינוֹת לַדּוּכָנִים.

בְּחָטְמָם צַחֲנָה הִכְּתָה,

לִצְלִילֵי צִוְחוֹת הַתַּגְרָנִים.



יָד עַל חֲבֶרְתָהּ מַכָּה,

קְרִיאָה מִתּוֹךְ הֶעָשָׁן.

נְשִׁימָתָם נֶעֶתְקָה,

הֲלֹא זֶהוּ הַדַּרְשָׁן!!!



הַנּוֹאֵם אֶת פִּיו פָּתָח,

מוֹשֵׁל אֵת מְשָׁלָיו.

אֶת רַעְיוֹנָיו שָׁטַח,

מַה יָפוּ מִילָיו.



עַד מְהֵרָה נִשְׁמְעָה קְרִיאָה:

"זוּז מֵהַדּוּכָן!

מִשָּׁם הַמְשֵׁךְ לַיְּצִיאָה!

טַרְדָן! בַּטְלָן! טַרְחָן!"



אוֹ אָז הַמּוֹשֵׁל בִּפְנֵיהֶם הוֹדָה,

בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן לְתִפְאֶרֶת:

"אָכֵן הַדָּבָר נוֹדָע -

הַמְּצִיאוּת הִיא מְעַט אַחֶרֶת!"
משק כנפי ההיסטוריה הכה פעמיים:
פעם אחת - הסכם המאה.
פעם שנייה והיסטורית פי מאה - זכינו למאמר מאת
@ראש לשועלים.
להנאתכם.

*

בס"ד

מדינה פלסטינית, בלי מדינה ובלי פלסטינים

הוא יעשה שלום לא עלינו


גורלם של הפלסטינים חשוב לנתניהו וטראמפ, ממש כמו גורלם של חמישים ומשהו הסינים שהלכו מהעולם בחסות נגיף הקורונה. התיאטרון המפואר שבו הציגו השנים היום, כשהם משחקים את תפקיד יונת השלום והפיוס, היה עם תכלית אחת ברורה.

מדינות המפרץ אמורות להגיע לשלום ונורמליזציה מלאה עם ישראל. כדי שזה יקרה, הסבירו ראשיהן לאמריקאים ולישראלים כאחד, חייבים לפתור את הסוגיה הפלסטינית. אז הנה, פתרו אותה. הניחו על המדף מדינה פלסטינית ארוזה, טייק אוויי, כשהברירה היחידה שהותירו בידי הפלסטינים, זה בשאלת המלפפון-חמוץ, עם או בלי.

טראמפ, שבכלל לא אוהב להוציא כסף מהכיס, הבטיח לפלסטינים חמשים מיליארד דולר במזומן, אם רק בחוקותיו ילכו. יותר מכל, זה מלמד שגם לאמריקאים יש די ערבויות ובטוחות לכך שזה לא עומד לקרות.

הסעודים, האמירים והנסיכים, אלה שמצב החשוקג'ים הקטנים במדינותיהם, לא נמצא בסדר העדיפויות שלהם. לא באמת מתעניינים יתר על המידה דווקא בסבלות הפלשתים היושבים בארץ כנען. על גבם של הערבים היושבים ממערב לירדן, שהערב הזה מוצאים עצמם לראשונה באומללות כנה, ילכו בן סלמאן וכל השאר אל המשתה אשר עשה טראמפ.

והעיר אנקרה נבוכה.

היידה ביבי

נתניהו הגיע כאן בעשר אצבעות להישג המרשים ביותר של הקריירה הארוכה שלו, היו שאמרו, ארוכה מדי.

בארצות הברית עלה לפני שלוש שנים לשלטון נשיא, שרצה באמת לעשות שלום בין ישראל לפלסטין. זה היה לו חשוב מאד, הוא ראה בו נקודת מפתח בהישגים שהוא מנסה להביא לעולם. כל נתוני הבסיס הנ"ל, אמורים היו בקלות להביא את ישראל לעוד לחץ, עוד הקפאות ומחוות דמים חסרות תוחלת, ובסוף השרשרת הידועה מראש גם לאסונות נוראים.

במקום זה, תמרן נתניהו את התוכנית האמריקאית בערמומיות מבריקה. לומר לא לתוכנית, או להודיע מראש בהרואיות שמדינת ישראל לא מסכימה לשום סוג של ויתור, זה קל מאד, ומתקבל יפה גם בהנהגת יש"ע, ובמועצת חכמי סמוטריץ'.

מה יותר חכם? לבוא לאמריקאים ולומר: עד חצי המלכות, אנחנו מוכנים לתת הכל, לסגת לקוי בר אילן. אבל, יש כמה סעיפים שצריך לסדר קודם. כמה פרטים קטנים שהפלסטינים זקוקים לסגור עליהם כדי שנוכל בקלות להתקדם. בין השאר, כדי שנעשה את ההקרבה העצומה מבחינתנו, וניתן מדינה פלסטינית, יש צורך בשני תנאים.

א. סבון ללא סבון. מדינה ללא שליטה צבאית, ללא צבא, ללא נשק, ללא נמל, ללא בירה נורמלית, ללא שליטה על המתרחש סביבה, ללא גבולות, ללא ריבונות וללא מדינה. כולל עין ישראלית עקומה, שפקוחה על כל חבילה שמזמינה סטודנטית מביר-זית באליאקספרס. טראמפ משווק אריזה סגורה של 'אבקת פלסטין אינסטנט', שופכים מים רותחים על מה שנקרא היום הרשות הפלסטינית, מכסים, מחכים חמש דקות, פותחים - הנה המדינה. ההבדל המרכזי בין המצב כיום בשטחי השליטה של הפלסטינים לבין החזון ההזוי של התוכנית, הוא הוצאת הנשק והרקטות מעזה. ובקיצור, כמו שלמדנו, עזה ללא עזה.

ב. על הפלסטינים להפוך איכשהו לשבדים, או לסתם הולנדים חמודים. כך הם יפסיקו לשלם לטרור, להסית לאנטישמיות, לבקש את חזרת הפליטים, להילחם על ירושלים ולשנוא יהודים. כך תוכל מדינת ישראל לחיות לצד מדינתם בשלום ובשגשוג, על פי חזונם של יוסי ביילין ושמעון פרס, זכרם במקומם מונח.

מרגע שזו התוכנית האמריקאית, שוב אין מקום לגינוי בינלאומי, להתקפות אירופיות או ערביות, ולכל מה שהורגלנו אליו. נתניהו ימשוך בכתפיו הרחבות ויאמר בקול עבה, ובאנגלית צחה, זה האמריקאים, מה אתם רוצים.

חתיכת הישג. ולא דיברנו מילה פוליטיקה.

מה באמת התרחש בהיכל הקבר ברמאללה

סיפרו השבוע שאבו מאזן עלה לקברו של עראפת, והתייחד שם באין איש עמו. רבים מן הסתם חושבים שמטרת ההשתטחות היתה לבכות, לבקש על עתיד עמם המדוכא, להתחנן על נפש הילד הג'נינאי הרך לבל ישקע עתידו בתהום הנשיה הפעורה. האמת שונה, ידידיי.

באין איש עמו, כשהוא בשנתו השמונים וחמש, קרע הישיש החולה בבגדיו ושאג נוראות אל מול המצבה הדוממת:

מי יגלה עפר מעיניך הטמאות, יא ראיס טיפש, מי יעירך לרגע אחד קט, רק לראות את אשר עוללת לעמנו הכביר.

מי יתננו כירחי קדם, להחזירנו לאותו רגע מחפיר, עת הואיל אהוד ברק לשלם לך דמי מפתח הוגנים גם על התנחלותו במרומי מגדלי אקירוב, ואתה, בחוצפה ובחוסר ראיית הנולד, השבת – לא.

מי ישיב לעם הפלסטיני, עשרות חבילות נוצצות, מלאות תופינים ומחוות, שנועדו רק להשיב את ירום הודם אל שולחן המשא ומתן המיותם. מי ישיב לבית הלבן את ברק חוסיין אובאמה, מלך של חסד ומרבה להיטיב, שהקשיב לנו אפילו יותר מלארדואן.

מי יחזיר אותנו לגדולתנו, שעה שכל מלכי מזרח ומערב היו משחרים לפתחנו. ואדוני האיחוד האירופי וארצות הברית וערב התחרו בפרו-פלסטיניות של התוכניות שהגישו. לגינויים התכופים שהיו מנת חלקנו בימים ההם בזמן הזה, כנגד ישראל ומדיניות הכיבוש כמובן.

מי יעלה באוב חזרה אל הבית בבלפור גיבורים אמיצים כמו אריק שרון. כאלה שנתנו לנו גב והרגשה שיש תקוה, שאולי יום אחד היהודים יעופו מפה, יטבעו בים ויאפשרו לנו לנשום קצת אויר לח בחופי שייח' מוניס.

מצרים הגדולה. זוכר את נאצר?! נשנק אבו מאזן בבכי טוטאלי. משרד החוץ המצרי מברך על תוכנית שכולה חיסול גורף של החלום הפלסטיני. יאסר, איש כבר לא סופר אותנו!

אבדה שארית פלסטין.

מתה.

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה