קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
היה הייתה שנה שחונה.
הכל התפללו בה לגשם. אפילו הילדות בגן כל כך ביקשו.
זר כי היה מציץ אל הגן, היה חושב שהן מבקשות בובת ניו יורק חדשה.
אך הוא מאן לרדת.
התחננו אליו. שמו ברדיו את "רד כבר גשם" של יהודה דים. שום דבר לא עזר.
עשו עצרת תפילה בכותל המערבי יחד עם כל שליחי גדולי הדור. והוא בשלו.

עד שבא חנני ונעמד על עיגול המכסה של בור הביוב בצידי הכביש
וצעק: אני לא אצא מכאן עד שירד גשם!

פתאום קורא אליו קול. היי חנני, זה אני.
מי אתה? הוא נבעט.
אני הגשם.
אהה, גשם גשם, הוא מנתר, כמעט יצאה לו הזרת מהעיגול, למה אתה לא בא?
אני??? אתם רוצים שאני אבוא?
בטח!!!
אז למה בכל פעם שאני בא לרדת את המדריגה הראשונה, מיד מסלקים אותי?
מי מסלק אותך? אני אראה לו מה זה.
חחח הוא צוחק צחוק עצוב.
בוא עלה על הענן, אני אעשה לך סיבוב.

רואה שם את רבקה?
היא באמצע להתארגן לחתונה של יוסי שלה. עכשיו המאפרת צובעת אותה
והיא מביטה במראה בפעם המאה ושלוש. ששש... תהיה רגע בשקט, מה היא אומרת שם?
ה' תעשה שלא ירד היום גשם. בבקשה, רק היום...

הם ממשיכים להסתובב, הלחות באוויר מציקה לחנני. "אולי תרטיב אותי בינתיים?",
הוא מתחנן, "עכשיו כולם מסודרים".
"נראה לך? מה, לא שמעת על פנסיונרים? בוא, בוא תראה, כל הרחוב מלא באנשים. כאילו אין מחר".

סביבות השעה אחת. תראה את כל אלו שיוצאים מהכוילל... אגודות אגודות. מה הם זוממים שם?
לך תדע...
מרחפים קלות מעל העיר ומכל מיני איזורים מוזרים יוצאות נשים, עפות כמו סילון במרתון כדי להגיע למעון עד השעה רבע לארבע. שפתיהן מרחשות תפילה.

והנה, כשנמצאים על עננים הזמן חולף מהר. מגיעה שבת.

רואה את האיש שם, מצביע הגשם, בוא נשמע מה הוא אומר: "רק שלא יהרס לי השטריימל".
הוא אפילו מנסה להיות פייר, "יודעת מה", אומר לאשתו, "שירד כשאני בבית כנסת אבל שיפסיק
בדרך חזור ואחר כך, מצידי, שירד כל הלילה". וואו, אתה ממש נדיב, צועק לו הגשם.
היי רגע, הרוח יוצאת לו מהמפרשים, "אבל מחר, שוב פעם שיהיו כמה הפסקונות קלות.
אבל אם זה ממש ממש מסובך, אז לפחות בלילה. את הטלית אפשר לכבס...
והיא מהנהנת. מסכימה איתו. ראית פעם זוג שמסכימים על משהו?

הם מביטים לבית של השכן שאוטוטו הולך גם הוא לבית הכנסת.
הוא ממלמל שם משהו. לא, זה לא פרק תהילים...

אז מתי אני ארד?
כשמצאתי את עצמי עומד איזה עשרים דקות בהמתנה לתורי, ידעתי שמדובר ברגע שיא בתוך מסע אישי רב תהפוכות.

מדי דקה חלף על פניי עוד מאושר אחד, מחזיק בגאווה קונוס נייר או שניים מלא בצ'יפס מהביל, ואני התקדמתי עוד צעד בדרך אל האושר.

ניצלתי את ההמתנה כדי לסכם ביני לביני את התקופה האחרונה, מאז החליט המופרע האלמוני לפתוח מסעדת צ'יפס בדיוק על הדרך הקבועה שלי.

תחילה כמובן גיחכתי על הרעיון המטומטם. בתור שריד לדור בו היו בעלי המכולות מחפשים למלא את מדפיהם בעוד ועוד מוצרים שאין להם שום קשר לליינאפ המוצרים המכולתי השגרתי, והיה הגיוני מבחינתם להציע אגזוזי הארלי דיווידסון לצד הלחם והמרגרינה, התקשיתי להתרגל לריאקציה הזו בתחום הצרכנות, שהגיעה עד לכדי פתיחת בתי עסק ייעודיים למוצר אחד שולי.

אבל ההרגל עשה את מה שעשה, ובעוד הגיחוך הלך ופחת, השתרבבו כל השיקולים האחרים. התורים המשתרכים מפתח ה'בוטיק' שרמזו על מרבץ תענוגות סודי, כמו ניחוחות הטיגון שהתפזרו למרחקים וערבבו את רוקי בריר סמיך, יחד עם הרעב המסורתי בשעות הערב הבינוניות, בצירוף מראות המאושרים מצודדים בכל מיני פינות וספסלים בקרבת מקום, שבולסים בתאווה רבה את השלל הצהוב שבאמתחתם, כל אלו הרכיבו את התהליך האבולוציוני שגרם לי לגבש את ההחלטה: לבדוק מקרוב מאוד את העניין הצ'יפסי המסתורי הזה.

לאחר ההמתנה הארוכה, שכדרכה הוסיפה נופך עסיסי לעונג הקרב ובא, פנה אלי הדייל במדי הרשת מבעד לדלפק המסוגנן ושאל מה בשבילך.

התבלבלתי. מה זאת אומרת מה בשבילי? צ'יפס בשבילי. כאילו, יש כאן עוד אופציות?

התברר לאחר מבוכה קצרה שכוונתו מה בשבילי מבחינת כמות.

אם כבר אז כבר. הכי גדול, אמרתי.

לאחר כמה רגעים הוא הגיש לי קונוס הפוך ענק וגדוש מנייר משומן. הכי גדול, הוא אומר. שישים וחמישה שקלים בבקשה. נדהמתי. אבל הלחץ מאחורי, והמבוכה מעצם המעמד, וגם הצורך הפנימי להציג את עצמי כבעל אמצעים כדמא בן נתינה בשעתו שהמחירים השערורייתיים הללו קטנים עליו מאוד, גרמו לי לשלם בהבעה של זקן ורגיל.

יצאתי החוצה כמנצח, והלכתי לחפש פינה נסתרת להסתער על השלל. הרי לא יעלה על הדעת לחזור עם כל המטען הזה הביתה, שם הרי ידרשו הסברים ותשובות לשאלות כמו: בשביל מה זה היה חסר? מה אין לנו תפוחי אדמה בבית? מה, מה שאני מכינה לך במסירות נפש זה לא מספיק? ובמיוחד: כמה זה עלה?

ובכן, מצאתי פינה. התחלתי להשחיל את הרצועות. בהתחלה, אולי בגלל הרעב, חלפה איזו צל קטן של מחשבה: הכל היה שווה. אבל זה התפוגג ברגע שהגבישים החלו להתקדם במורד בית הבליעה.

כמובן שהייתי יכול לסכם את החוויה במילה האלמותית הממצה והמדויקת כל כך: איכס. אולי אפילו להשביח את התיאור ב'פיכס' חזק וגרוני. אבל מתברר שצריך קצת יותר בשביל להוציא את הרעל מן העצבים.

עטיפת הנייר שנמסה על ידי המסכנה, היוותה עדות לכך שהתמיסה הרכרוכית, שכתמי העובש ויבלות הטחב נותרו בו בלי התנצלות, הגעילה אפילו אותה. מדהים איך בנגלה אחת הם הצליחו להוציא יבול שרוף בחלקו, קפוא בחלקו, מסריח ברובו, בואש בכולו, רטוב למחצה, דביק לשליש, נוזל לרביע.

עיסת הגושים התפלים הושלכה לפח הראשון, בתנופת זעם, ובעודי מתרחק יכולתי לשמוע את החתולים מקיאים את נשמתם בתוך הצפרדע.

בדרך הקצרה הביתה, טרם הספקתי לעבד את האירוע כראוי, קפץ הגמד העסקי בתוכי, והחל לנדנד בהגיון בלתי מבוטל.

הרי מדובר כאן בסטרטאפ רציני ביותר. אם אנשים חיים בשלום עם העובדה שיש חנות בגודל סביר שכל שהוא מציע הוא את התוספת הזולה ביותר בתפריט, למה שלא יקבלו בסבר פנים יפות את הצרכנייה באורך מלא לממכר אבקת אפייה בטעם וניל שאפתח בקרוב?

ואם כבר, מדוע שלא אלך על מרכז מסחרי בן שבעה מפלסים שכל מה שיציע הוא פונפונים אדומים לכובעי צמר מסריגה ביתית? או אזור תעשיה שתציע שירות VIP להידוק מסמכים משנת תשנ"א? או ניתוב יבשת עבדים מסחרית לייצור דיבל גבס מס' 8 בצבע ירוק?

הרעיונות הלכו וצברו תאוצה ככל שהתקרבתי לביתי. על סף הדלת התפוגגו כולם אל השטיח, ונכנסתי הביתה רעב כתמיד.
שעת לילה מאוחרת.

חושך הלך והשתרר במחסן רחב הידיים.
האורות הראשיים כבו להם לאיטם, התעמעמו עד שנעלמו. רק אלומת אור אחת עגולה נשארה, מאירה פס צר במרכזו של מחסן התודעה.
זה בדיוק הזמן של גמדי התודעה. הגמדים באים ונכנסים בזריזות אל המחסן החשוך. הם לא צריכים את האורות, האורות רק מסנוורים אותם, הם עובדים רק בחושך.
גמדי התודעה סוקרים במבטם את כל הסחורה החדשה שהגיעה היום, מפשילים את השרוולים ומתחילים לעבוד במרץ.
על הרצפה זרוקים בערבוביה כל חוויות היום שחלף. המפגשים, האנשים, השיחות, הדאגות, הבדיחות, האכזבות.
קדימה, לעבודה. את החלקים החשובים יש לארוז, ואחר כך לקטלג ולאחסן בתמצות במחסן הזיכרון לטווח ארוך, שם הם יהיו מוכנים לשליפה בעת הצורך. את כל השאר משליכים למרתפי התת-מודע האפלים.
הנה ערימה של רגשות. יש למיין ולשלוח אותם למחלקות המתאימות. רגשות טהורים, רגשות מעורבים או רגשות לא מעובדים שאותם צריך להעביר למחלקת עיבוד רגשות.
"מה לעשות עם כל הלימודים של היום? שאל גמד תודעה חדש את גמד התודעה הראשי. הראשי עונה בלי להרים את מבטו "להעיף הכל".
"להעיף? לא חבל? הוא השקיע בזה הרבה זמן".
"אין לי מקום מיותר. גם ככה אני בעומס פה. אתה לא רואה שזה חומר בלי מעורבות רגשית? אין לי מה לעשות עם זה. תעיף".
"אבל---"
"כשנראה את אותו חומר מגיע לפה שלוש פעמים נחשוב אם לשמור את זה ואיפה. בינתיים יש עוד הרבה עבודה, קדימה קדימה".
הגמד נזכר בכלל שמנחה אותם 'פרטים - לזרוק, חוויות - להשאיר'.
'תסתכל על מחלקת מספרי טלפון' נזכר בדבריו של המדריך בסיור הראשון שלו כאן, 'עשר-עשרים מספרים גומרים לי את המקום במחלקה, לעומת זאת הנה פה, באגף המוזיקה, מאוחסנים מאות ואלפי שירים ויש לי עוד בלי סוף מקום. תבין, המקום הזה מתוכנן לשמור חוויות, לא ידע'.

הוא ממשיך בעבודת הפינוי והסדר. הנה הוא רואה ספר קריאה מותח של כמה מאות עמודים שנכנס היום לתודעה. הוא זורק את כל מאות הפרטים למרתפי התת-מודע העמוקים, ומתייק למחלקות השימושיות רק שתיים-שלוש חוויות ותובנות.

גמדי התודעה עובדים בחריצות. סוף סוף מתחילים לראות את הרצפה. מחסן התודעה המבולגן מקבל אט אט צורה. הם יודעים שמחר הוא יתבלגן שוב, אבל זה התפקיד שלהם. כל יום צריך לסדר מחדש. למרות שבלילות האחרונים התודעה מכבה את האורות הראשיים בשעות כל כך מאוחרות שבקושי נשאר להם זמן לעבוד.

"אני רואה שהוא השאיר פה איזה בעיה לא פתורה. מה לעשות עם זה?"
"הוא התעסק בזה הרבה? אוי, מסכן. תפתור לו אותה ותשאיר לו ליד הדלת. כשיקום בבוקר הוא ימצא את הפתרון".

וכך הולכים הגמדים ומסדרים את כל הבלגן שהצטבר במשך היום במחסן התודעה.
והוא - בעל התודעה שלהם - לא יודע מאומה. האורות כבויים עכשיו. כרגע הוא חווה רק את מה שעובר בפס האור הצר.
וכך רגשות חצויים נכנסים לתוך מקומות מעורפלים, חלקי חוויות מתערבות בשברירי זיכרונות, ודמיונות נשזרים בפחדים ותקוות עמומים.
חלומות נעימים.

העבודה מסתיימת, הכל מסודר במקום חוץ מכמה דאגות שנשארו על הרצפה. ("בדאגות אנחנו לא נוגעים, תשאיר אותם במקום כמו שהם, רק טיפה תעמעם"). וזהו. המחסן פנוי ומוכן לשימוש של יום נוסף.
בוקר טוב.
כל העוסקים בכתיבה בוודאי מכירים את זה שמכל מילה כמעט ששומעים או קוראים מתרקמים בראש רעיונות לכתיבה.
מצד שני יש לי מחשבה כזאת, ואפשר לומר שהיא די מתבססת על עובדות, שבעצם כל מה שאפשר לכתוב כבר נכתב, אז בשביל מה? אפשר פשוט למחזר, כל עשור בערך לפרסם שוב את הכתבות שנכתבו מעבר. מקסימום עם שכתוב לשפה בימינו.
היתה תקופה, עד לפני כארבעים-חמישים שנה לערך, שהתרבות החרדית כמעט לא היתה מפותחת, בשפת העברית לפחות. ואז היו אנשים שזיהו את הצורך וניצלו היטב את המצב.
אותו דבר גם עם התחום של המוזיקה ועוד.
האנשים אז הסתובבו בשדה ריק, יכלו לנטוע, להצמיח ולבנות כל דבר.
ואנחנו עכשיו בדור או שניים שאחר כך, כשכל השטח הזה כבר בנוי ומפותח. וכדי שמישהו ירצה בכלל להציץ לבית שאנו רוצים לבנות, או לטעום מהפרי שנצמיח, זה צריך להיות משהו יוצא דופן.
ולאחרונה אפשר לראות את זה גם בנושאים שנכתבים.
נושאים שבעבר לא כתבו עליהם, אבל היות שכל הנושאים האפשריים כבר לעוסים, בלית ברירה גם הבלתי אפשריים נכתבים ומתפרסמים.
עם כל הסיבות וההסברים למה נכון לפתוח כל מיני נושאים, לפעמים נראה שזוהי הסיבה האמיתית.
אז אולי הגיע הזמן להניח את העטים? אם אין מה לומר - אפשר לשתוק.
זו היתה שנה בלתי נשכחת...

המון ירוקים. עשירים בירוקים.
השטרות מתגלגלים מיד ליד, כולם מנסים לקנות עם מה שיש- את מה שיש.

תמיד ידעתם שהוא משתלט על הכל? מעוור גם עיני חכמים? לגמרי ידעתם נכון.
איזה שפע! כל הארץ מוצפת בירוק העליז הזה. וככל שיש ממנו יותר, כל אחד- עסוק יותר ויותר בעצמו. טרוד בענייניו, לא מעיף מבט לשכנו.
הוא מתעופף לו באוויר בעליזות, מתגלגל מיד ליד. מתגלגל בין הרגליים. שפע, שפע.
אם מישהו אמר לכם פעם ש'הוא לא גדל על העצים'- פשוט תשכחו מזה. זה לא נכון. זה פשוט לא נכון.

כדאי לשמור אותו, חבר'ה, לשמור אותו!
אל תהיו שיכורים מהבלאגן שהולך כאן, אל תתבלבלו. שימרו עליו. יום אחד זה כבר לא יהיה...
ככה זה, חברים. כשיש שפע- אנו נוטים לזלזל. בטוחים שהשפע יישאר לנו לעד.
לא! תיפסו אותו, שימרו אותו. עליו. במקום שמור.

בעוד שבוע, שבועיים, כשהגל הזה יחלוף ותישארו עניים הרבה יותר ממה שהייתם לפני שהיתה כאן ההתקפה הירוקה, תיפתחו את הקופסאות ויהיה לכם מה לאכול.
תאכלו אותו, אל תאכלו את הלב.
אפוי, כבוש, צלוי. לא משנה איך.
העיקר שיהיה בשפע, וארבה.
על מנת שיתאים לפורום עבר חיילו מוטציה קטנה. חבש כובע והתעטף בחליפה (בנתיים) ונכנס ללמוד בישיבה.

כבר ביום הראשון הבין חיילו שישיבה זה לא בשבילו! חד וחלק! הוא צריך להיות שוטר כמו דוד גבי!

הכל התחיל כשהמגיד שיעור האדמוני נכנס לחד"ש (חדר שיעורים) ו"הרמב"ן בסוגייא מעמיק לבאר את המכה בפטיש וכו'", חש חיילו זעזוע, "בוקר טוב, הרב, שכחת".

המג"ש (מגיד שיעור) הרים את עיניו מהגמרא כשפניו נגוונו בגוון זקנו ודמו. "ליצונעס? אתה מרגיש בקייטנה? ראה הוזהרת".

אוףףףףףף.

עוד פעם זה קורה לו. למה תמיד הוא מסתבך? מה הוא אמר לא טוב?

כשהשיעור שב למסלולו, והמבטים הצולפים סרו ממנו, הרהר חיילו בדממה כמה חייו נוטים ממסלולם על תקן קבוע, כלומר, חיילו היה רוצה שיהיה להם מסלול קבוע ופעם אחר פעם מתגלה לו שאין לו בכלל מסלול! הוא כנראה חולה נפש או מאומץ.

למה מאומץ? אתם שואלים. פשוט. כי שולי ומוטי שמעליו ומתחתיו מצוינים ביותר! ופעם שהרושיב'ע (ראש הישיבה) צבט אותו בלחי, בחתונה של דסי הבת של דוד רפול שהתחתנה עם זיכמס המצויין של ישיבת 'טעם טוב', הוא אמר לאבא "הוא יעשה לך נחת כמו שולי", וחיילו זוכר שלאבא נמחק אז החיוך, והוא עשה בראש למעלה ולמטה בהילוך איטי, כאילו שהרושיב'ע סיפר שמישהו חולה סופני...

ומוטי? בטוח שהוא ילד טוב, כל פעם שהוא בא הביתה בלילה, אמא אומרת לו "ילד של נחת", ומסתכלת תוך כדי על חיילו כאילו הם דבר והיפוכו.

חיילו בטוח שבשיעור הראשון בישיבה מוטי ושולי שאלו שאלות מפוצצות, שגרמו למג"ש שלהם, לקפוץ מכסאו בהתרגשות של "דע לפני מי אתה יושב", כאלו בחורים מצוינים. ורק הוא חיילו חייב להסתבך ולדבר שטויות.

כבשה שחורה.

בסוגריים מתומנות - דודה מרגיטה, כך הם קראו לשכנה מהכניסה השנייה ש"היא מסכנה כי אין לה ילדים", אמרה לו פעם שהוא השוקולד שבסנדביץ', ועכשיו הוא מבין שהוא שחור כשוקולד ולא מתוק. זה מה שהיא התכוונה. סגור סוגריים. נו, תסגור! הכל חייב להיות דפוק??? -

בערב כשחזר הבייתה, חש חיילו לאות ואכזבה, הוא רוצה להיות טוב! רוצה לשמח את אבא ואמא! למה לא הולך לו???

כשפתח את הדלת ראה את אמא יושבת במטבח עם תהילים, ועיניה הלחות, "המג"ש התקשר, וסיפר איך התחצפת אליו! למה על היום הראשון? היית חייב? למה רק צער אתה מאכיל אותנו? אתה מחפש כל הזמן רק לצער אותנו! להכאיב לי ולאבא! ילד רע!"

חיילו לא ענה.

הלך לחדרו.

התכסה בשמיכה.

וידע. חיילו עוד יהיה שוטר! זהו!

הוא יראה לה לאמא הזו!

כשנרדם, הייתה כריתו רטובה מדמעות. אוףףףף, הוא לא רוצה להיות שוטר! למה????

בס"ד

תנו ביקורת בבקשה:

יצאנו מבית המלון אני וחברי שהצטרף אלי למסע. רוחות קור קפוא קידמו אותנו, מנסרות, כמו מנסות לשייף את זוויות פנינו למהוקצעות יותר.

טיילנו ברחובות קרקוב הקפואים, צעדנו בנחת. פתיתי שלג זעירים עוטפים את מעילי, משווים לו מראה מחמיא יותר.

"תראה את הרוגע על פני התושבים" התלהב שותפי מתרבותם של המקומיים "הם נינוחים, כל אחד פונה לדרכו בלי לדחוף 'סליחות' ישראליות לכל העומד בדרך. שים לב לבנייה האירופאית המדוייקת. והעיטורים האדירים שמעל כל חלון מזדמן".

דבריו נפלו על אוזניים אטומות. מחשבותיי היו במחוזות אחרים. "תקשיב טוב" פירקתי את אשר על ליבי לשותפי, "אני, בתור נכד לנספי שואה, לא רואה את הרחובות צבעוניים, אני רואה את הסובב בשחור לבן. הנה, ראה, שם על המדרכה הם עמדו בשורה, שדופים, רועדים מפחד לקול שאגות חיות הטרף כשחוט השערה מפריד בין המוות לחיים. אתה רואה את הזקנה הזאת שם? היא הראתה לאס אס איפה סבי החביא את בתו הקטנה בתיה'לה. אתה רואה את החיוך שלה? זה אותו חיוך איתו היא חייכה כשהאס אס חנק את דודה בתיה'לה בידיו המגועלות"

לא אלאה אתכם בדבריו של חברי על אודות התקדמות ואינטליגנציה דמוקרטית של שנות האלפיים. רק אשתף אתכם עם משהו קטן שמצאתי בחנות מזכרות בקראקוב של היום, העדכנית, המשכילה. חתיכה קטנה שהספיקה לסתום את פי חברי. ולקבוע את מה שקבעו לנו רז"ל מלפני רבות בשנים שעשיו שונא ליעקב.
Screenshot_9.jpg
סבתא: ברצוני לגלות באוזניך סוד בטרם לכתי

נכד: אוי, עד מאה ועשרים, אל תדברי כך סבתי


סבתא: את ההסטוריה ללא כחל אעביר לצאצאי בזאת

נכד: סבתא, על מסך הברזל כבר סיפרת לי רבות


סבתא: לא אקח לקברי את סיפור העבר ברמאות

נכד: אתמול סיפרת לי כמה קשה היתה המציאות


סבתא: כל הדור סבל עד כי חש שאינו יכול

נכד: סיפרת שלא היה פנאי לאכול


סבתא: אכן, בימים הטרופים לא טעמנו מזון סביר

נכד: סיפרת שכולם היו ספונים בצרתם תדיר


סבתא: בהחלט, אנשים לא תקשרו ברחוב משום מה

נכד: סיפרת שבקושי לעיניכם נתתם תנומה


סבתא: היום והליל בערבוביה שימשו

נכד: ספרת שאנשים לקשר דם התכחשו


סבתא: אכן, הקשר המשפחתי היה דליל וחלש

נכד: סיפרת שעבדתם קשה עד כלות הכוח ממש


סבתא: עבדנו קשה, ובעל הבית דחק ברודנות

נכד: שחת לי שלא טעמתם טעם עצמאות


סבתא: ממש כך, היינו כפופים ושפופים תחת המגף

נכד: סיפרת לי שיישוב הדעת נטבע במרדף


סבתא: אכן, התבוננות ומחשבה היו לרגע נדיר

נכד: סיפרת לי שאת נוף החלון לא זכיתם להכיר


סבתא: לא טעמנו אושר, דרור, שמחה ושירים

נכד: סיפרת לי שסבלתם רבות מכאבי שרירים


סבתא: אכן, גופנו התנוון לאיטו וייסרנו מכל

נכד: אז סבתא, אם סיפרת הכל, מהו הסוד הגדול?



סבתא: את העיקר לא סיפרתי עדיין

שאת הכלא יצרנו לעצמנו בשתי הידיים


אל תכעס נכדי, אל תקום ולצידי שוב שב

אך לא השכלנו לשבור את מסך המחשב...
  • 423
  • אספלט שחור, שיח בר, בניינים מעבר לכביש הסואן, ריח פריחה משכר, תחנה עמוסת אנשים ותרמילים ועגלות ומזוודות, קיוסק ועשן סיגריות, סוף של עיר. האוטובוס מגיע בחריקת צמיגים פותח דלתות ומקבל לתוכו את כולם, עגלת בוגבו שמתקפלת לתא המטען, חליפה שחורה ארוכה וספר חום ביד ימין, תיק כחול של 'קיפלינג', נעלי לק שחרות ופאה קצוצה, והחבר'ה. עגיל באף, חצי ראש מגולח חציו השני ראסטות, מכנס ג'ינס קרוע, פלאפון ענק ומזמר ועיניים. 4 זוגות עיניים יפות וכמהות נאספו יחד עם כולם אל מושביו של האוטובוס, התמקמו, הורידו תריסים מפני חומה של השמש, שמו אזניות ותכננו לישון. אבל אז קמה הנעלי לק והפאה הקצוצה, בידה ספר תהילים המחולק וחום בעיניה הכחולות. היא עברה אישה אישה והציע ספר אחד, "זכויות", כך היא אמרה. כשהגיע לחמישייה בסוף ולארבעת זוגות העיניים שישבו שם, הציע להם כמו לכל השאר "רוצות להגיד ספר?". זה אפילו לא היה נראה להן מוזר, הן לא חשבו לשנייה, לקחו בטבעיות כל אחת ספר והתחילו לומר, כשסיימו, ביקשו ספר נוסף.
    אולי העגילים הרגישו שהם לא שייכים, אולי הקעקוע הרגיש לא נעים, אולי החרוז עץ בקצה הרסטה היה נבוך, אבל להן זה היה מובן מאליו.
    וכך נסע לו האוטובוס בכביש הבין – עירוני ובתוכו מתחולל מסע הדתה, ואיש לא פוצה פה.
    זריחה

    א.
    הלילה היה שחור ומלא ערפל. גושי חושך צפו בחלל מולם, במקום בו אמורים לעמוד הרי הגולן.
    אהרן הציץ אל דובי בחשש. "זה לא מסוכן להיות כאן באמצע הלילה?" לחש.
    דובי חייך.
    הם ישבו על סלע בצד כביש קטן בין ההרים, אוחזים כוסות קפה רותח שהצליח דובי לחמם בכירת הגז הניידת, מחכים לבוקר שיאיר ויביא עמו הסעה כזו או אחרת חזרה לישיבה. היה זה כמעט-בין-הזמנים ניסן, וקור החורף עוד עמד באוויר הלילה.
    "זה לא אמצע הלילה", אמר דובי, קולו חזק ללא רמז ללחישה. "כבר היה עלות".
    הוא החווה בידו לשמים השחורים, מכוסים שמיכה גבשושית של כוכבים. פס וורדרד החל להסתמן לאורך קו האופק. "עוד מעט נוכל להתפלל נץ".
    רשרוש דק עלה משיח סמוך. אהרן נרעד. דובי, לעומתו, הרחיב את חיוכו. הוא קפץ על סלע גדול ופרס את ידיו למלוא אורכן, כביכול מרחיב את תאו בתוך הערפל. "עלות השחר בגולן ושני יהודים עומדים להתפלל באמצע הישימון!" צעק בפאתוס, קולו מצטלצל במרחבים השחורים, הדוממים. אז הסתובב, מחויך, אל אהרן.
    "בוא נצרח".
    גשם החל לזרזף, כביכול נוטף מהענן שבתוכו עמדו. אהרן הביט בדובי.
    "אתה לא נורמלי. מי שיראה אותך יחשוב שאתה על סמים".
    "כן, אבל זה כל העניין, נכון? אף אחד לא יראה אותי".
    דובי הרים את ראשו לכיוון הפס הוורוד שכבר התרחב לרבע שמיים. הכוכבים החלו להיעלם.
    "מודה - "
    צרחתו פילחה את הדממה. משק כנפיים של להקת ציפורים מבוהלת נשמע באוויר הלילה.
    "אני - - " דובי שאג, מניף אגרופים לשמיים.
    אהרן הביט בו.
    "לפני – ך - - -"
    אהרן ניסה לצעוק, אך מחסום פנימי עצר אותו. נכנע, מעביר את מבטו על המרחב הלילי. באורו החיוור של היום העולה ניבטו הרי הגולן, מלאי הוד, מתוך מסך של ערפל וגשם דק. צמחיה פראית, בראשיתית, כסתה את הסלעים שעל הקרקע. אהרן חיבק את הכוס הרותחת בידיו, מרעיד קלות. עיניו נצצו.
    החיים, כמה שהם יפים.
    "מאאאא – לאא - ך - - - -"

    ב.
    הם היו מתאימים כל כך ושונים כל כך בו זמנית, ואהרן נאלץ ללמוד תוך כדי תנועה יותר מכפי שלמד כל חייו.
    בימים היא עבדה במשרד והוא הלך לכולל, ובערבים לפעמים ישבו במרפסת הקטנה ואהרן היה מביט על הבניינים המזדקרים סביבם מתוך החושך.
    "איך בני אדם סוגרים את עצמם בגושי בטון של בורגנות, זה לא להאמין".
    ריקי הייתה מהנהנת.
    "עסוקים כל היום בלדאוג על קצה הציפורן שלא תישרט".
    הוא רצה שתבין; היא קצת הבינה אבל גם הרבה לא. אחרי הכל חיבבה את השגרה היום יומית הפשוטה, על דאגותיה ואהבותיה הקטנות, את השכונה הירושלמית המסודרת על בנייני האבן שלה, את המשרד להגיע אליו כל בוקר ולצאת בצהריים.
    ואהרן היה נזכר שגם הוא כלוא בתוך גוש בטון אחד, ומשתתק.

    וכשבאו הילדים בזה אחר זה כבר לא היה זמן לשבת ובטח שלא זמן למרפסת, והם לא ידעו האם הם אלו שרודפים אחרי החיים או החיים שרודפים אחריהם אבל זה לא שינה לכלום כי מה שחשוב היה להספיק להביא את הילדים למוסדות ולרוץ לכולל ולחזור בזמן מהעבודה ולהשכיב את הילדים ואז להעיר אותם ולסדר (או לנסות לסדר) את הבית ואוכל וכביסות וצריך לקנות נעליים לחורף ואיפה נעשה שבת. כך גילו הם את סוד החיים; כל כולם דאגה לקצה ציפורן.
    ואהרן היה רץ לאוטובוס עם תיק ביד אחת ועגלה ביד שניה וסביבו אברכים רצים כמוהו בדיוק, ילדיהם הולכים לגן עם ילדיו ונשותיהם עובדות עם ריקי במשרד, או במשרד דומה. היה מביט בחבריו לומדים לצדו ומרוצים מחייהם הקטנים, ומתמלא תחושת בדידות.
    ולפעמים בלילות הייתה מרירות קלה צורבת בגרונו; מביט לשמיים דרך חלון צר ומרגיש געגועים לדבר בלתי ידוע.
    ושאגה הייתה עולה בתוכו, נתקעת במחסום המחויבות.

    ג.
    מתוך חלום שמע את מוישי מייבב. קם ודידה למטבח. בעיניים עצומות הכין בקבוק, הרים את מוישי ודחף אל פיו. שקט השתרר בדירה החשוכה.
    עמד ממצמץ במרכז הסלון, שחור הלילה ניבט מהחלון מולו. ערפל כהה עמד היכן שהיה אמור להיות היער.
    פס דק, ורדרד, נמתח על פני האופק העמום.

    בהחלטה של רגע זינק לחדר הילדים, שלף שמיכה מאחד הארונות וגלגל את מוישי בתוכה, פתח בתנועה חרישית את דלת המרפסת ויצא.
    הכפור קידם את פניו. כיסא הפלסטיק היה לח מטל הלילה, אך הוא התיישב בכל זאת.
    מנורות הרחוב נראו כעיגולי אור צהבהב עמום מבעד לערפל. החושך עוד עטף את הכל, אך השמיים החלו להתבהר. אהרן הביט אל צדודיות גושי הבניינים לצדו ונשם עמוק את אוויר הבוקר הקפוא. הוא עצם את עיניו, חש את הרוח הקרירה מלטפת בלחיו. טרטור מכונית חולפת הדגיש את הדממה.
    מוישי התנועע קלות בתוך השמיכה. אהרן פקח את עיניו והביט בפנים הקטנות, השלוות. חיכך את לחיו בלחי החלקה וטמן את הראש הקטן בין הלסת לכתף, מהדק בכוח את החבילה הנושמת אל חזהו. גוש רותח התיישב בקצה גרונו.
    הוא נעמד, רוצה לפרוס ידיים, לשאוג אל תוך הלילה.
    חיוך רחב נמתח על פניו. במחוות רחמים אצילית ויתר על בהלת תושבי השכונה, עמוסת אליטת סנוביזם חרדי מצקצק-לשון. תחושת חירות הציפה אותו, הוא שאג חרישית אל השמיים השחורים.

    בבוקר רץ לאוטובוס, חש את המרירות המתוקה שמידי פעם צורבת בגרונו; זהו, כנראה, טעמו של האושר.




    --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

    "...אילו ידעת עד כמה נופי-צל אלה אינם אלא דבר של מה בכך! כמה נראים הם אבודים בין החולות, אבני השחם, יערות העד, הביצות על פני כדור הארץ. כלום יודעת את כי יש אזורים שאנשיהם, אם יפגשו בך, חיש מהר יכתיפו את נשקם? כלום יודעת את כי יש מדבריות שישנים בהם, בלילה הקפוא, בלי גג, גבירתי, בלי מיטה, בלי סדין...
    "הוי, ברבר!" הייתה אומרת.
    לא ערערתי את אמונתה. נכמרו רחמי על גורלה העלוב שעשה אותה עיוורת וחירשת...
    אך באותו לילה, בסהרה, עירום בין חול לכוכבים, הודיתי בצדקתה.
    ...חלומותי מוחשיים יותר מן הדיונות האלה, מן הירח הזה, מן הנוכחויות האלה. הה! קסמו של בית אינו בכך שהוא מגן עליך או מחממך, אף לא בכך שרכושך הוא. אלא בכך שאט-אט שיקע הוא בנו אותם מצבורים של עדנה. שהוא יוצר, במעמקי הלב, אותו גוש עמום אשר ממנו נולדים, כמו ממי מעיין, החלומות...
    סהרה, סהרה שלי, הנה כל כולך קסומה בעטייה של טוות צמר אחת!"
    [א. דה סנט-אקזופרי, אדמת אנוש]


    ---------
    תודה שקראתם,
    אשמח מאד לביקורת

    כהמשך לאשכול מכתבים למערכת,
    לא רבים מכירים את הפינה הכי מעניינת בעיתון - מאמרי המערכת.
    אולי יש הסבורים שהחלק הזה בעיתון נועד לבטא את ההשקפה הצרופה וכל מיני דברים משעממים שכאלה - ובכן, ממש לא.
    מאמר המערכת נועד לכתוב את כל הידיעות החדשותיות שאסור או אי אפשר לכתוב אותן בעמודי החדשות.
    מי שחפץ להתעדכן בחדשות הספורט, התרבות, הרכילות, או עניינים שההסתרה יפה להם - יטרח לקרוא את מאמרי המערכת ויגלה אוצרות. הלוא את מאמרי המערכת הוועדה הרוחנית לא בוחנת בשבע עיניים וכך הקורא הנבון מקבל את כל המידע שנחסך ממנו בעמודי החדשות.
    הנה כך למשל ייראה דיווח ספורט שגרתי:

    ..."עוילם גוילם" היה אומר המגיד זצוק"ל. אילו הוא היה רואה את שהתרחש השבוע והסעיר מיליוני אזרחים שפויים - הוא היה בטוח שהעולם השתגע לחלוטין. חבורה של רודפי כדור אובססיביים הקוראת לעצמה 'ליברפול' מתחרה עם חבורה דומה הקוראת לעצמה בשם המפוצץ והגרנדיוזי 'מנצ'סטר יונייטד' וכל העולם עוצר את נשימתו. אלפי אנגלים חוגגים בצהלות את הניצחון המטופש של ליברפול שהצליחו להכניס לשער היריב שני כדורים יותר מאשר הכדור הבודד שנכנס לשער שלהם.
    ואם ה"שופט הנכבד" מכריז על "עבירה" המכונה "נבדל" (אופסייד) לקראת סיום המחצית הראשונה - הרי זו כבר סיבה לשאגות שבר וזעם מצד האוהדים - כאילו מי שישמע מה כבר קרה...
    בדיוק כשהחזן אמר יהא שלמא רבא, צלצל הפלאפון.
    המספר התחיל באפס שלוש, אבל לא אפס שלוש שלוש כמו הצינתוקים המעצבנים האלה שהוציאו אותי מדעתי כל השבוע האחרון. אפס שלוש חמש שש.
    זה נראה אמיתי.

    עניתי אמן, טסתי לחדרון קפה ועניתי בקול שהתאמנתי עליו לאחרונה.
    הלו?
    מדויק כזה. מרשים.
    מהצד השני ענה לי דוקא קול רגיל.
    שלום, צהריים טובים, כאן גדי מפלנטק, מחלקת משאבי אנוש.
    עברתי על הקורות חיים שלך ורציתי להזמין אותך לראיון עבודה ביום שלישי הקרוב בשעה עשר בבוקר, תוכל להגיע?

    הרגשתי מרחף. מה? מה? התבלבלתי לגמרי וצבטתי את עצמי. לא כדי להתעורר מחלום אלא מרוב עצבים. עכשיו הוא יחשוב עלי שאני כזה מרוגש מכל טלפון, שאני אפס שלא מסתכלים עליו.
    גדי חזר שוב בסבלנות.

    כן, בטח. (תרגיע. אל תשמע כזה נלהב).
    אני אוכל להגיע. (להגיד בעזרת השם או שזה נשמע דויסי?).
    יופי, אז סגרנו, ביי.
    ביי.

    נשמתי לרווחה וראיתי מולי את ברוידא עומד ותוקע בי עיניים. הוא היה כאן כל הזמן? כזה חפרן.
    תקעתי בו מבט של חרדי עובד והלכתי לדרכי.
    כן. אני עומד לשנות סטטוס. לא עוד אברך.
    חודשים ארוכים של לימוד במכללה החרדית עומדים להפוך אותי לאיש הייטק חרדי מבריק עם מוח של גמרא וצווי דינים.
    סטיב ג'ובס קטן עלי. כלומר, יהיה קטן.

    ההכנות התחילו כבר מיום שני בצהריים.
    רבקי התרגשה מאוד. יואו הלוואי הלוואי. סוף סוף נשפץ את המטבח. גם אני הסתכלתי במודעות על רכבים. השתדלתי לא להיסחף.
    הלכנו לקנות נעליים חדשות וטיפה'לה ספורטיביות. שלא יחשוב שיצאתי הרגע מכוילל חזון איש, השייגץ הזה, אם הוא בכלל יודע מה זה.
    התלבטתי אם לקנות חולצה עם תנין, והחלטתי שאם אני אתקבל.

    התקשרתי ל *8787 לשמוע מתי אני צריך לצאת. לא לאחר חס ושלום.
    גם לתפילה אתה כל כל מתאמץ להגיע בזמן?
    בשחרית כיוונתי באתה חונן לאדם דעת, שיהיה לי שכל לענות על כל השאלות המתוחכמות האלה של המראיינים.
    הרוצה בתשובה, אני רוצה בתשובה חיובית ומהירה.
    ראה נא בעניינו, אין כסף.
    כמובן בברך עלינו. אחרי זה חלמתי כרגיל עד שומע תפילה, שם אמרתי תפילה מיוחדת על הפרנסה.
    אחרי התפילה תפילינסקי חילק מיני מזונות לכבוד בנו שהניח היום תפילין לראשונה. התכבדתי בעוגת שוקולד עסיסית, אבל הפה היה יבש. ראיון ראשון היום. לא צחוק.
    התלבטתי אם לסוע עם כובע וחליפה או בלי. בסוף בלי. סתם כי זה פחות מסורבל. איפה בדיוק אני יתקע את הכובע. וגם הרושם. אוכלוסיית הנוסעים התחלפה ככל שהנסיעה התארכה ומצאתי עצמי מוקף חילונים. אני אצטרך להתרגל.

    רחוב שטיבל. שם מצחיק בשביל רחוב בתל אביב. קצת הקדמתי. אפילו הרבה. אין לי איפה להסתובב עכשיו עשרים דקות. בינתיים נשמע שיעור מעניין בקול הלשון.
    קומה 4. לעלות במעלית או במדרגות? עדיף מדרגות. אולי המעלית תתקע פתאום ואני יהיה השלימזל בפנים. מדרגות, מה שבטוח. נהייתי כבר לא הגיוני מרוב לחץ.

    העברתי בראשי שאלות שאולי הוא יכול לשאול אותי. אם יש לי שתים עשרה מטבעות ואחד מזוייף ואין לי כח לחשוב על זה עכשיו.

    חדר קבלה צנוע יחסית קידם את פני. אה, כבר חשבתי שאני הולך לעבוד באיזה גוגל.
    המזכירה שאלה אותי אם אני רוצה לשתות, ויש קפה במטבחון, וכשר כאן. יש כאן אפילו עובדת דתיה. הנה היא, היי דורותי. היי. אוי. מה חשבת.

    גדי, שנראה בדיוק כמו שדמיינתי אותו (אשכנזי מקריח בגיל 40 עם משקפיים עגולות ולחיים אדומות) חייך חיוך מנומס והורה לי להיכנס.
    ציויתי על עצמי לנשום עמוק. הוא לא אלוקים. אפילו לא סגן. אין עוד מלבדו.

    הקורות חיים שלי היו מונחים לפניו.
    אני רואה שלמדת במכללת בני ברק. יפה.
    אתה נשוי?
    כן, ברוך השם.
    ברוך השם, חזר גדי.
    ילדים?
    שלוש, ברוך השם.
    שלושה, ברוך השם, חזר גדי.
    נבוכותי.

    כתבת פה שאתה יודע אנגלית בסיסית. נוכל לשוחח קצת?
    אה, לא, לא ממש. זה רק בסיסי.
    בסדר, אמר גדי במנגינה עולה כזאת, והלב שלי ירד.
    תאמר לי, יהושע, אם אני רוצה לכתוב קוד בשביל כמה שעונים מעוררים, אבל שכל אחד יצלצל בשעה אחרת, צלצול שונה. באיזה כלים אתה מציע להשתמש?
    חשבתי קצת ועניתי תשובה שהשביע את דעתו. נרגעתי קצת.
    התחלתי כבר לחשב את הסדר יום החדש אם וכאשר, ופספסתי את השאלה.
    אה, מה? תואיל לחזור בבקשה?
    איזה שפה יוצאת ממני, אני לא מאמין.
    שאלתי מה הציפיות שלך ממקום העבודה.
    איזה שאלה מכשילה.
    שהעבודה תקדם אותי ואני אותה.
    גדי חייך חיוך קטן.

    לבסוף הראיון הסתיים.
    נכנסתי למעלית בהרגשה לא ברורה, ואז ראיתי אותו. כתם ארוך של שוקולד נוזלי על הצוארון.
    כל מי שטרם הספיק לאתגר עצמו בקטע על תיאור חיצוני, מוזמן ל:
    https://www.prog.co.il/threads/אתגר-האקספוזיציה-1-תיאור-חיצוני.511849/
    אבל גם למשתתפים שם וגם לאלו שלא - קבלו אתגר חדש.

    לאחר אקספוזיציה שהעבירה לנו את המצג: הרקע, המקום, התקופה, הניראות, המעמד החברתי והסוציו-אקונומי של הגיבורים וכו'
    בא מקומו של האתגר המורכב יותר: איפיון.
    לאפיין זה קל
    (הגם שתלוי באיזה רמת איפיון מדובר... ברשותי דף עזר לאיפיון דמות מרכזית עם ריאיון בן 150 שאלות.
    מעלה בסוף הפוסט דוגמה בציון קרדיט. ההטיה ללשון נקבה היא בשל הפניה ל"דמות". נקבה.)
    להביע ולתאר זאת בצורה מעניינת בקטע זה האתגר.
    כלומר: לא - מורת הנהיגה היא אישה עצבנית וקצרת רוח.
    אלא - להשחיל בין הסצינות הרבה תיאורים של האופי והאיפיון (כדי שהקורא לא יחשוב שמדובר באירוע/התנהגות חד פעמית, אלא יבין שמדובר במאפיין. וממילא יתמה מעצמו אם בסצינה מסוימת הדמות תתנהג בצורה שונה מהאיפיון שלה. הוא יבין שקרה פה משהו).
    למשל: "דלק! תלחצי על הדלק! מה קורה לך? את חולמת! עוד רגע נכנסים בך!"
    וגם: "הנה הטייסת שלנו! את לא שולטת באוטו, גברת. בירידה, לוחצים על הברקס ולא חולמים, מובן?"
    ואפילו: "כשאני מסבירה - לא שואלים שאלות. לא לקטוע אותי ולא לעצור אותי באמצע. יש לי OCD (מה הקשר?) וזה פוגע לי בריכוז".

    כן, עכשיו הבנתם כולם שאני לומדת נהיגה. כל המשפטים הנ"ל הופנו אלי, אבל אל תרחמו. אני דווקא מרוצה. הצעקות והלחץ שלה - כשאני יודעת שהיא כך לכולם וזה האופי שלה, ולכן לא לוקחת ללב - מקדמים אותי ומוציאים ממני שלמות.
    לאפיין ולהמחיש את זה - זה יותר קשה, נכון? (טיפוס שלא לוקח אישית וללב ומחליק דברים, למשל. ולא אמרתי שזו אני ;))
    לכן נקרא שמו "אתגר".

    קדימה, חדדו מקלדות וכתבו לנו קטע עם איפיון בולט ומוחשי, בלי לכתוב את האיפיון במילים. רק לתאר.
    _______________
    upload_2020-1-15_16-52-55.png
    מוקדש באהבה והערכה להעני, אחותי המדהימה, אשת החיל, שהעניקה לי את ההשראה לכתיבת הסיפור...



    הרגע הזה.

    אוי, שוב יוסי פולט. צריך להרים אותו.

    שורי מניחה את איטי על השטיח הצבעוני, נותנת לה מהר קשקשן ביד, מקדימה תרופה למכה, לפני שתפצח בבכי, ומזנקת לעבר יוסי. מרימה אותו, שימשיך לפלוט ולא ישתנק, חלילה.

    משכיבה אותו על הבטן, מתעלמת מציוצי המחאה שהוא משמיע, ופונה סוף סוף למוישי שלה הצורח ברקע. "מה אתה צריך, מוישי'לע מתוק של אימא, אי אפשר כל היום על הידיים, אימא צריכה לטפל בעוד תינוקות, אתה לא בן יחיד כאן"

    מוישי תולה בה עיני תכלת גדולות ו...חופן את ראשו הקירח בחלוקה המהוה, מתעלם לגמרי מהמוסר שאימא הרביצה בו. שורי מחבקת אותו חזק, נושמת לתוכה עמוק את הריח הכי מדהים בעולם, הריח של התינוק ש ל ה, מתמכרת רגע אחד ארוך לרכות ולמתיקות, שואבת ממנו כוחות לרגעים ולשעות שיבואו.

    אם להיות כנים, מוישי שלה הוא התינוק הכי קשה במשפחתון, אבל מצד שני הוא הכי הכי נותן לה כוחות לשרוד בעבודה הזאת.

    מציצה בשעון. מה? רק תשע וחצי? ממתי השעון התחיל ללכת בקצב איטי כל כך? אולי הוא מקולקל?

    היא כבר הספיקה היום להעביר את הרצפה שטיפה מהירה לפני שהתינוקות הגיעו, קיבלה אותם בצרוף הוראות מפורטות, ישבה איתם על הרצפה עם משחקים וקשקשנים, החליפה להם טיטולים, פלוס החלפת בייביגרו לשימי שהתלכלך לגמרי. רסקה פירות לאיטי ונחמי, וירקות לשימי, האכילה אותם כפית כפית. הכינה מטרנה ליוסי, האכילה ונגבה את מה שהוא פלט על הרצפה שנשטפה לפני שעה , ושוב האכילה, ואז החליפה לו את הבייביגרו כי הוא שוב פלט והפעם על בגדיו. ובין לבין, צריך היה גם להאכיל ולהרגיע את מוישי שלה, שלא מבין למה הוא צריך להתחלק באימא שלו עם עוד תינוקות.

    די! היא לא יכולה יותר לשמוע קול של תינוק בוכה! ואפילו לא של תינוק צוחק או מגרגר!

    אין לה כוח! אין לה אפילו גרם כוח!


    * * *

    יש לה חלום...

    בחלומה היא לבושה יפה. חליפה מחוייטת או חולצה ספורטיבית, לא משנה. העיקר לבושה ולא עם חלוק.

    נועלת נעלי עקב גבוהות או נמוכות, או נעליים ספורטיביות, לא משנה, העיקר נעליים ולא נעלי בית.

    חובשת פאה. תיק אלגנטי על כתפה, אומרת יפה שלום לבלאגן שבבית, מפקידה את אוצרה אצל מטפלת מסורה ואחראית בצרוף צרור הוראות , נפנוף לשלום תוך הפרחת נשיקה. ו...לעבודה.

    מתמקמת לה בנוחות באיזשהוא משרד ממוזג או קליניקה מכובדת. היא גרפיקאית או מזכירה, או אדריכלית, ואולי מרפאה בעיסוק או קלינאית תקשורת. יתכן שיתאים לה להיות מתכנתת או מנהלת חשבונות. ואם ללכת ממש רחוק- למה לא מטפלת רגשית מבוקשת? ואם להרחיק עוד יותר למחוזות ממש הזויים, אז היא רוצה להיות מרצה, אבל לא סתם מרצה אלא מהזן המבוקש, שהיומן שלה מלא שלושה חודשים קדימה.

    ואחרי כמה שעות טובות ופוריות של עבודה מחוץ לבית , חוזרת למטפלת בהרגשה שהיא כבר רוצה לראות שוב את התינוק שלה, מקבלת אותו אליה בזרועות פתוחות ומתגעגעות. ו...הביתה בשמחה רבה, מלאת כוחות למשפתתה היקרה.

    היא לא למדה שום מקצוע, כך שכל האפשרויות פתוחות בפניה.

    או סגורות... תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה...


    * * *


    מתנערת מן החלום המתוק. מנסה לאסוף את עצמה.

    אוספת גם את המשחקים, מפנה את השטח בשביל שעת יצירה. היא הרי צריכה לכתוב אחר כך בדף קשר ש'המתוקים נורא נהנו לצבוע את הפרחים לבד לבד'

    עוזרת לשימי לקשקש עם הצבעים 'לבד לבד'. משליטה סדר בין איטי לנחמי שמורטת לה את שערותיה הבודדות, יען כי העיזה איטי לחטוף מידיה את הצבע האדום. וממהרת להוציא מפיו של יוסי צבע ורוד, "אסור, יוסי! זה מסוכן! לא להכניס לפה!"

    גם הבוקר-צהריים הארוך ביותר נגמר בסוף. ובחמישה לארבע, כשאימא של נחמי באה לקחתה, ועל פניה חיוך מותש אך מלא סיפוק, שורי שואלת, כאילו בדרך אגב, במה היא עובדת, וכמה זמן זה ללמוד אדריכלות, ואיפה הכי שווה ללמוד את זה, וכמה זה עולה, ובכלל, האם זה מקצוע רווחי, ואיך יותר שווה לעבוד, כשכירה או כעצמאית, ו... השאלה הכי חשובה, האם היא נהנית בעבודה?

    אחר כך היא חושבת לעצמה, שבעצם, מה זה משנה האם אימא של נחמי נהנית או לא, כל אחד והאופי שלו ובכלל לא בטוח שמה שמהנה את אימא של נחמי, האדריכלית, יהנה גם אותה.

    ובכל זאת, למרות כל ההסברים שהיא מסבירה לעצמה, למחרת זוכה גם אימא של שימי לתחקור יסודי. ושורי לומדת גם דבר ושניים על חייהן של הגרפיקאיות, היא מקבלת הסבר נרחב על עולם הפרסום, ואיך כובשים את לב הציבור, ואיך אפשר להצליח לשכנע אותם במה שאתה רוצה לשכנע אותם. וכל ההסברים הללו שניתנים לשורי ביד רחבה, יוצאים מפיה של אימא של שימי, כשהברק מאיר את עיניה העייפות אך מרוצות.

    ושוב היא מזכירה לעצמה שאין זה אומר כלום לגביה, ובכל זאת זה כן אומר דבר אחד משמעותי מאוד. זה אומר שבעצם יש מושג כזה לעבוד בעבודה שנהנים בה.

    גם עלוני הפרסום למיניהם זוכים לעלעול יסודי ביותר, היא כבר לא מסתפקת ברפרוף הרגיל. כל מודעה שמודיעה על לימודי מקצוע כלשהוא נטחנת ונלעסת במוחה הקודח, מתקשרת לברר, שואלת, דורשת הסברים מפורטים, וחולמת בהקיץ על השינוי שבוא יבוא.

    ובבקרים היא סוחבת, עוד שעה, ועוד חצי שעה. כל יום דומה לקודמו. אין חידושים מיוחדים. מה כבר יכול להתחדש? התינוקות הם אותם תינוקות. הצעצועים גם הם לא השתנו במיוחד. המטרנה והגרבר והירקות, כנ"ל.

    העולם כולו רועש וגועש, דברים מתקדמים, עבודות מסעירות נעשות, פעולות מרגשות נפעלות.

    יש מסיבה ענקית, מוארת, מרגשת, כולם הוזמנו. ורק אותה שכחו בבית, יחד עם התינוקות. כך היא מרגישה.

    "כשיבוא המשיח, כולם ירוצו לקבל את פניו, ורק אני אשאר כאן, תקועה, עם התינוקות במשפחתון" כך שחה יום אחד לאברומי בעלה, בקול מריר.


    * * *


    ובוקר אחד, שגרתי כמו שרק הבקרים שלה יכולים להיות, היא יושבת על הרצפה זרועת הצעצועים, מנסה לנוח קמעא מטקס ההאכלה. מימינה ומשמאלה תינוקות שהיא יודעת שהם מתוקים, רק שלה – עכשיו - קשה לראות את המתיקות.

    יוסי זוחל על גחונו, מתקדם במרץ לעבר כתם קטנצ''ק של גרבר, שנשר כנראה בעת שהאכילה את איטי, הוא מצמיד את ראשו בלהיטות לרצפה, מלקק את השאריות בהנאה בלתי מוסתרת.

    מה יש לו, לתינוקי הזה? רק לפני חמש דקות הוא סיים בקבוק מטרנה מלא. הוא לא רעב. למה הוא כל כך להוט אחרי שיירי האוכל?

    שימי מתקרב אליו בצעדים של פינגווין, ענוד עדיין בסינר שלו.

    יוסי מתרומם על ברכיו, נאחז בשימי ומושך את סינרו המלוכלך ברסק ירקות, מוריד בידיו השמנמנות את השאריות שהסינר 'אכל' בעת הארוחה, ומכניס בלהיטות לפה הקטן, מלקק שוב ושוב.

    שורי מרחמת עליו, הוא ממש נראה רעב.

    מכינה לו בקבוק מטרנה נוסף, אך הוא מסובב את ראשו בהחלטיות, קומץ את פיו בהפגנתיות.

    משמע, הוא לא רעב. אז מה כן?

    מצידה הייתה נותנת לו מנה שלמה של ירקות או פירות. הבעיה היא שזה לא בריא בשבילו, כך לדברי אימא של יוסי, בשם הרופא שלו.

    "יוסי'לע מתוקי, למה אתה רק רוצה את האוכל של איטי ושל שימי ונחמי? גם לך יש אוכל טעים, נכון שזה בטעם אחר, אבל זה מזין, וגם לא רע בכלל, עובדה שכשאתה רעב אתה אוכל את זה בשיא התיאבון"

    הוא מביט בה בעיניו התינוקיות,

    "אתה שומע?" היא ממשיכה להחדיר בו השקפות נכונות לחיים "זה לא בריא לרצות רק את מה שיש לכולם. שמח בחלקך, שומע? יש לך גם דברים טובים וטעימים, והם שלך".

    ואולי עוד מעט, יתכן שזה יקרה מחר, או שמא ואולי בעוד שבוע או שבועיים, היא תאמר גם לעצמה בשקט:

    שורי חביבתי, מותר ורצוי לרצות לעבוד בעבודה שנהנים בה, אין בזה שום פסול. גם לברר כל היום, ולבדוק בכל עלוני הפרסומת לאורך ולרוחב ולעומק, זה עדיין בגדר הנורמה.

    אבל שורי, אנא, לטובתך, אל תשכחי ליהנות ממתנת החיים שאת עכשיו חיה בתוכם.

    כי מהם בעצם החיים האלה, שכל כך הרבה מדברים אודותם?

    החיים הם בעצם, אתמול והיום ומחר ומחרתיים.

    הרגע הזה.
    מעלה לפה ראיון שהתפרסם באתר שלי - 'שבי רגע'.
    https://www.shvirega.co.il/רגע-של-ספר/גדי-פולק-מספר-את-סיפורו-של-הבית
    ראיון עם גדי פולק אולי צריך להעלות לקהילת המאיירים... אבל בראיון הנוכחי הוא מסביר למה הוא בחר להוציא את הספר החדש שלו: "סיפורו של בית".
    הספר מספר על קורות משפחה יהודית בשואה, ומתברר שזהו סיפור המשפחה של פולק עצמו.
    בראיון הוא מסביר מה גרם לו להוציא ספר על השואה: הזעזוע שלו מספרי הקומיקס העדכניים על השואה.


    גדי פולק מספר את סיפורו של הבית
    2 דקות קריאה
    13 Jan
    13Jan
    ספר חדש של גדי פולק הוא חגיגה. יש משהו איכותי חדש לקנות לילדים (ולהורים שלהם...), לכן כבר לדמי חנוכה קניתי את "סיפורו של בית" לילדים שלי.

    הספר טלטל אותי. הסיפור של הבית, הוא סיפור המשפחה היהודית שהתגוררה בו. משפחה שנזרקת לתוך עולם אפל של שואה, ייסורים ומוות, הבית שסופג את הכל בדומיה, והנכד שחוזר אליה עם שבט שלם ומפואר, ענף בודד שנהיה לאילן רב פארות -

    הסיפור הזה הוא הסיפור של המשפחה שלי. משפחה של ניצולי שואה מכל הצדדים.

    הוא הסיפור של עם ישראל כולו, שניצול פעם אחרי פעם מייסורים, פוגרומים, מסעי צלב, עלילות דם, חורבן נורא של יהדות אירופה - ונעמד שוב ושוב לתמונה אדירה של עם שלם שנובט כל פעם מענפים בודדים.

    וזה גם סיפור המשפחה של גדי פולק.

    הסיפור האמיתי שמתחיל בבית של סבא רבא שלו, הרב שמעון יוסף פולק, תלמיד חכם שחי בהונגריה, ומסתיים עד לענפי המשפחה של פולק עצמו, שגם הוא חלק מהתמונה של השבט שנבט מהענפים שניצלו.

    סיפורה של משפחה. סיפורו של בית.


    מהיכן נבע הרעיון לספר?

    "הרעיון של הספר נולד אצלי לפני תקופה ארוכה, הוא חיכה בהקפאה. במשך שנים אספתי סיפורים על השואה, ושמעתי הרבה על הרקע של השואה במשפחה שלי.

    הגורם המזרז נבע מהביקורים שלי בחנויות ספרים חרדיות. אני מסתובב שם ורואה את כל ספרי הקומיקס על השואה ועיניי כלות, אני מסתכל איך הספרים האלו נמכרים ולא מאמין. בעיני הספרים האלו הם עיוות של סיפור השואה, של מה שהיה, הם מספרים את הסיפור בצורה הלא נכונה. הם מחזקים את הטענה של הציונות שכח מתבטא בניצחון גופני, בניצחון של שרירים ושל חוזק. כביכול זאת התשובה שלנו למעשי הנאצים, כאילו זאת הנקמה. או שהם עושים מהשואה סיפור מצחיק, היתולי. סיפור של אקשן.

    אמר לי המוכר בחנות שהוא סיפר לבן שלו את קורות הסבא שלהם בשואה, והילד אמר: 'חבל מאד שלסבא לא היה את הקוף שהציל יהודים, כמו בקומיקס שקראתי'. ככה מעוותים את הסיפור... כל המצב הזה מאד כאב לי והחלטתי לתת את התגובה שלי, תשובת המשקל למצב. לשנות אותו אני לא יכול, לפחות להביע את המחאה שלי. והמחאה שלי היא הספר הזה - סיפורו של בית, הספר הזה לא מסחרי וגם לא רווחי בעיניי, הוא נועד כדי להציג את הצד הנכון של הסיפור".

    מה הרקע לסיפור?

    "הבסיס לסיפור הוא סיפור המשפחה שלי, עליה מסופר בספר. שיניתי חלק מהפרטים כדי לא להפוך את הספר לארוך מדי. זה עולה הרבה כסף, וגם מלאה את הקוראים, לכן לקחתי אפיזודות שונות מתוך סיפור המשפחה שלי וחיברתי לסיפור אחד. הקטנתי לדוגמה, את מספר הילדים מאחד עשרה לשש, ומתוך ארבעה ששרדו סיפרתי רק על אחד ששרד.

    הסיפור מסופר על סבא רבא שלי, רבי יוסף שמעון פולק שחי בהונגריה, טרנסילבניה של אז. סבא שלי, בנו, לא שרד את השואה, אבא שלי היה בן שלוש, והוא שרד עם אחותו כי הם הוכנסו לבית יתומים".



    למה הסיפור מסופר דרך הבית?

    "במקור תכננתי לספר סיפור בלי מלל, רק להראות תמונות. אבל חלק מפרטי הסיפור היינו חייבים להסביר ולכתוב, לדוגמה השיחה עם הרופא כשהבן הבכור נולד. הרופא מציע שיעזבו אותו לנפשו כי הוא לא ישרוד, ואגב, גם הפרט הזה אמיתי. כך אמר הרופא לסבא שלי, והילד, כמו בסיפור, ניצל וחי בעקבות הטיפול המסור של ההורים שלא שעו לדברי הרופא. בספר, חדי העין ישימו לב שעד סוף החורף הרופא עצמו מת, ואכן כך היה. הרופא שחשב שהוא קובע חיים לכל חי, מת בסוף. והילד ניצל…

    מכיון שהתכנון המקורי היה שרק התמונות ידברו בלי מלל, החלטתי שגם אם צריך מלל, נעשה אותו במינימום הנצרך. לכן בחרתי בבית, שהוא יספר את הסיפור.

    מי שיתבונן ישים לב שהבית די ניטרלי, הוא כמעט לא מביע דעה על מה שקורה סביבו, אפילו שיש זוועות הוא לא מוחה. הוא רואה את המשפחה היהודית, את הנאצים, את הרוסים, וכמעט לא מוסיף מילה אישית. הוא מציג רק את מה שהוא רואה, הוא פשוט בית. זה גם חלק מהעניין, לתת לקורא להבין לבד, לקלוט בעצמו את ההתרחשות, בלי להכניס את הכפית לפה. להתבונן".

    לאיזה גיל אתה מייעד את הספר?

    "הספר מיועד לנוער ומעלה או לילדים בוגרים מאד, ילדים קטנים לא יכולים להבין את העומק".

    מה כללה העבודה סביב יצירת הספר?

    "עשיתי עבודת מחקר, עברתי על מאות תמונות לפני שהתחלתי לצייר בפועל; תמונות של סוגי הבתים בהונגריה, שך הביגוד המקומי בזמנו, תמונות מדים של הצבא הגרמני והרוסי, של סוגי הנשק, טנקים, הקפדתי שזה יהיה מדויק".

    רואים את ההשקעה. גם אם אותנו לא מעניין בדיוק איך היה נראה בית הונגרי טיפוסי, האותנטיות שעולה מתוך הספר מעידה על המהימנות שלו.



    הנקמה האמיתית

    בספר יש המון פרטים נסתרים שהקורא אמור לגלות, למה?

    "אחרי ה'אידישע קאפ', אנשים מצפים שלספר שאני מוציא יהיה עומק, יהיו משמעויות נוספות, לא דפדוף שטחי של ציורים יפים וגמרנו... אנשים מצפים שעל חלק מהדברים צריך לשבת ולחשוב. כך לדוגמה ניתן לראות את הקופסה הצהובה עם כתבי היד של האבא, שהוא מייצג את הדמות של הסבא רבא שלי, שכתב במסירות במשך שנים חידושי תורה, ובאחת התמונות רואים נאצי שמשליך את חידושי התורה לתוך האספלט, והם נהפכים למרבה הכאב לחלק מהכביש. את הסיפור הזה שמעה המשפחה מכומר מקומי אחרי השואה - ואת כל זה הקורא מבין לבד".

    מה היו חידושי התורה של הסבא רבא?

    "היו שם 26 כרכים של הספר שהוא כתב במשך השנים, ביאור על כל חלקי השולחן ערוך, הספר נקרא "ראשי בשמים". הסבא, רבי יוסף שמעון פולק, הספיק להוציא כרך אחד שלו לפני השואה, ולאחרונה הוא יצא במהדורה מחודשת".



    הסבא רבא, רבי יוסף שמעון פולק
    הספר שכתב הסבא: "ראשי בשמים"

    מה המטרה שלך, עם איזה תובנות אתה רוצה שהקורא יצא?

    "המטרה שלי לשדר מהי הנקמה האמיתית - הקמת משפחה שומרת תורה ומצוות, המשך קיום עם ישראל. הנקמה שלנו היא לא יהודים שרצים ביער ונלחמים נגד טנקים, זאת לא השקפתנו. הנאצים רצו להשמיד את הקיום של עם ישראל, ובזה אנחנו נלחמים מדי יום. כל המשפחות שקמו מאפס, שהמשיכו את עם ישראל במסירות הם מסמלים את הנקמה.

    אגב, במשפחה שלי הנקמה הזו כמעט ולא קרתה, לאבא שלי לא היה שום סיכוי לשמור תורה ומצוות. הוא הוכנס לבית יתומים בגיל שלוש ביחד עם אחותו שהייתה בת שבע, היא קצת זכרה את ההורים ואת התאריכים ומעבר לזה הם לא ידעו כלום. אחת הדודות של אבא שלי חיפשה צאצאים מהמשפחה במשך עשרים שנים, ורק אז היא מצאה את אבא שלי ברוסיה. אבא שלי גדל כאתאיסט ברוסיה הקומוניסטית, זה נס שהוא זכה בכלל להתחתן עם יהודייה".



    לאורך הספר הבית עובר שינויים. אחרי שעוזבים היהודים מגיעים הגרמנים, הרוסים, ולבסוף זוג הונגרי. למה מעניין אותנו מי עוד גר שם?

    "המטרה שלי היא לספר את הסיפור, ובד בבד להראות איך כל קבוצה הזיקה ליהודים בדרכה שלה. הנאצים הרגו את היהודים, הרוסים הורסים את בית הכנסת, ההונגרים לקחו את הבית לעצמם, שיפצו אותו, ולא נתנו לבן שחזר להיכנס. כמובן שאיש לא החזיר את הרכוש הגזול. היה לי אפילו רעיון לשלב בסוף את האהדה של העולם לסיפור של הפלשתינאים, שזאת הצורה המודרנית של שנאת ישראל, אבל החלטתי שזה יהיה יותר מדי פוליטי…".

    למה הספר בנוי בצורה של אותה תמונה כל הזמן?

    "יש לי עוד ספרים כאלו: פורים שפיל, 'סוף מעשה', גם בספר 'מאפילה לאורה' הכל מצויר באותה זווית. המטרה בספר הנוכחי להדגיש שהבית כמעט ולא משתנה, ולהראות איך כל כל דייר מוסיף ומשנה את האופי של הבית לפי המצב. כל אחד מתאים את הבית לעצמו, ורק הבית חולם על הזמנים הראשוניים. המציאות כמעט לא משתנה רק בני האדם יוצקים לתוכה את העולם שלהם. מבחינת עבודת הציור שלי מתוך 21 רקעים לבית, ציירתי 17 סוגים שונים. כל הפרטים וגם התאורה מתחלפת כל הזמן, הדבר היחיד שנשאר קבוע הוא בית העלמין, רק הוא לא עובר שינוי".



    לסיום מוסיף פולק עוד כמה מילים שמשקפות את המסר אותו חשוב לו להעביר:

    "הטענה שהיהודים בשואה לא תמיד ידעו לאן לוקחים אותם ולכן הם לא נלחמו בשוביהם, נכונה באופן חלקי. בספר מדובר על יהודי הונגריה, רובם כבר שמעו על הזוועות. אנחנו רואים בספר שהאבא עוקר את המזוזה מהמקום שלה, ויש הלכה שאסור לעקור מזוזה אלא אם אתה יודע שיהודי לא יגור שם. כלומר האבא יודע שהם לא יחזרו ושאף יהודי לא יחזור! הם יודעים שהם הולכים אל הסוף, רק אין מה לעשות, זאת גזירה מהשמיים. גם מרד גיטו וורשא עזר לנאצים לחסל את היהודים מהר יותר.

    הנקמה הכי חזקה ושורשית היא להקים דור חדש, להמשיך את קול היהדות והתורה בעולם. הנאצי שם, שזרק לאספלט את הכתבים של סבא שלי לא עשה את זה במקרה, זה ביטוי של שנאה לנצחיות של עם ישראל, לאוצרות שלו. לכן דור חדש של כותבי חידושי תורה הם הנקמה שלנו".

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה