קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בעקבות הדיון החשוב שהעלתה @רחל סרולוביץ - מתכבדת להציע רעיון לתרגיל משפשף.

אקספוזיציה (מצג) מהי?
כל המידע הקודם לסצינה הראשונה בעלילה. מידע על הדמויות, הרקע, המקום וזמן.
אקספוזיציה עשויה להופיע בתחילת היצירה (אקספוזיציה תחילית), בסופה (אקספוזיציה סופית), באופן מרוכז (אקספוזיציה גושית) או בקטעי מידע הפזורים לאורך היצירה (אקספוזיציה מפוזרת)*.

ומכאן לתרגיל.
נתמקד בסוג מסוים של מידע שחשוב שיעבור לקורא: תיאור חיצוני של הדמויות. לצורך יצירת "החלום הבדיוני" והתחברותו לקריאה, ואף ליצירת משמעות סמלית ("הבוס מתנשא לגובה 1.90" - הגובה הוא פרט סימבולי שנועד ליצור תחושה וחיזוק לאיפיון)


יש דרכים רבים לעשות זאת:
ניתן לשלב זאת בתוך קטעי הדיאלוג בין הדמויות, כתחליף ל: התמלא עצב ("העיניים הכחולות אפילו לא חייכו") , אמר בקשיחות ("מבטו נצץ בגוון אפור ומתכתי").
ניתן להשחיל תיאור בתוך המחשבות של הדמויות אחת על רעותה, (שתעשה כבר דיאטה, דחוף / מענין איפה היא קונה את הבגדים המיוחדים שלה)
או כתיאור של התרחשות (היא הזדקפה במלוא גובהה כדי להצליח להדביק נשיקה על לחייה של בעלת השמחה)
וכמובן כקטע / משפט תיאורי פשוט (העו"ד היה לבוש בחליפה גזורה היטב, נעליו היו מצוחצחות למישעי והעניבה נחה בדיוק מושלם על חזהו).

השאלה אם יש דרך לעשות את זה מענין? ליצור מצב שהתיאור נהפך לפרט מענין, מסקרן וחשוב, שהקורא משתוקק כבר לגלות אותו.
וממילא, התיאור נקלט בתודעה ברמת עומק אחרת, ויוצר משמעות סימבולית ברמת עומק אחרת.


אז זה האתגר.
לכתוב קטע בכל נושא שהוא, שהתיאור החיצוני הוא פסגת הענין והרתק.
____________
* https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7447
ישבתי על כיסא הנדנדה בסלוני, רגלי על הדום מאולתר, נותן דרור למחשבותיי להתעופף מבין סורגי השגרה.

דמיינתי עולם אוטופי וורוד, בו הכלכלה מבוססת על הערכה ותודה, וריבית הפיגורים הינה התנצלות.

והנה אני רואה את השכן שבנה שני יחידות על הגג עובר בין הדיירים ומשלם להם על חלקם ב'תודה-על-ההתחשבות'.

שכנה נוספת שמה את ילדיה אצלנו כי הם יצאו לחתונה, וכשחזרה לפנות בוקר שילמה בריבית והצמדה ב'תודה-רבה' ו'התנצלות-עם-יד-על-הלב'.

ועוד איזה חבר שרצה עבודת גרפיקה קטנה כי לי יש את התוכנה וגם למדתי איך משתמשים בה, אז הוא שילם ב'תודה-מראש' וסגרנו את הסיפור.

גם המורה של הבת שלי שביקשה שאכתוב סיפור להצגה של בית הספר, שלחה בלי שביקשתי מעטפה עם 'אלפי-תודות'.

בהמתנה המורטת לקביעת תורים בקופת חולים, חייבתי אותם באופן אוטומטי ב'תודה-על-הסבלנות' פלוס 'סליחה-על-ההמתנה'.

כששפכתי בטעות את דלי הספונג'ה של המנקה, היא זרקה עלי 'תודה-באמת' מזוייף, השארתי לה שני סליחה בתוך הדלי וברחתי.

נכנסתי אל ביתי, התיישבתי על כיסא הנדנדה שקניתי ב'תודה-רבה-מאד' מההורים שלי, הנחתי את רגלי על ההדום, ספרתי את התודות בארנקי ועצמתי את עיניי.

דמיינתי מה אוכל לעשות עם שפע התודות שנפל בחלקי, כאן נתקעתי. מישהו יכול לעזור לי? איפה ממירים את זה לגיפט קארד או משהו? מהר, לפני שאתעורר לעולם נורמלי.
שלושה כללים מתווים את חייו התורניים של קולמוס הסופר, האחד הוא: 'אחריות', דהיינו הידיעה שאת המילים שיוצאות ממוחך בני אנוש קוראים ומושפעים מהרוח הנושבת מחרכי השורות. השני הוא: 'שליחות', הסופר במידת מה הינו איש שיחה קרוב של האדם הקורא ויש לו את היכולת לסייע בהרבה מצבים בעידוד ותמיכה או בהרגעה והסחת דעת. והשלישי אולי החשוב ביותר הוא: 'המחשה יהודית', בכל סגנונות הכתיבה התוצאה הנדרשת היא שלעיני הקורא תהיה תמונה שלמה חיה ונושמת, בלי חורים וסתירות, ידיעת ההיסטוריה היא הכרחית לנתח גדול מהסיפורת היהודית.

לכן חשבתי לקחת את האתגר צעד אחד קדימה.

חודש טבת הרי היה חודש גורלי ליהדות כמו שכתוב בספרים שלשה דברים קרו בחודש זה, בח' בטבת התורה תורגמה לשפה היוונית, בט' טבת נפטרו עזרא הסופר והנביא נחמיה, ובי' בטבת החל המצור על ירושלים. אירועים אלו המצוינים על ידי צום עשרה בטבת חדלו לחיות במוחנו הדל והפכו למעין תמונת מזכרת.

בקיצור, האתגר הוא לקחת את אחד מהמאורעות הנ"ל שהתרחשו בחודש טבת ולהמחיש אותו ברוח אותה תקופה, המחשה שתיקח אותנו אל זעקות הייאוש והפחד ובד בבד אל האמונה החזקה בנצח ישראל.

ההשתתפות באתגר מוגבלת לפעם אחת בלבד כל קטע נוסף ישמש להשראה
בנספח.

השיפוט יהיה על פי מדד הדמעות.
בואו נראה אתכם!!!

מתמודדים עם ים של בכי ועם זכרונות מציפים בשופי מחניק, נמסים מול חומות עבותות של זכוכית וקופאים מול החמה הנמלטת מן אורה עצמה.
בואו נראה אתכם! מסוגלים לעמוד בפרץ מול עצמכם, כשהאויב הגדול וההרסני ביותר עבורכם הוא - אתם לעצמכם. בואו נראה אתכם! יודעים להמשיך את החיים כרגיל, לזקוף את הקומה ולהרגיש יציבות בקרקע נשמטת וחסרת בטחון. ליפול לתוך בארי התהומות ולהתחיל ה-כ-ל מחדש, גם שהתקדמתם כבר כמעט עד לפסגה ועתה נסוגותם עד תחתיתה.
נראה אתכם! צועדים לקרב בהתהללות חוגר כמפתח תוך שאתם יודעים שבארסנל הנשק שלכם שוכן כלום אחד גדול, מנופח ומאיים, שאף אויב קלוש לא נרתע הימנו.
נראה אתכם! מנסים להחזיק בשלהבות נדעכות ורוח שורקנית שמאיימת לכבות את החושך העומק ביותר, להחזיק מעמד מול חבטת המחשבות הצולפות כפתיתי שלג אימתניים ולהשאר נינוחים גם כשהלפיד המתווה אינו נראה עוד ונשארתם ביער עד בדד.
נראה אתכם!!! מרימים ידיים רפויות שמנסות להאחז בשביבי כח ולתפוס את הזריזות החומקת כבלדרית, להישיר מבט מלא מבע לעיניים חלולות ולדבר עם הקיר כידיד טוב ביותר, נראה אתכם!!! מדברים כשהמילים נמוגות כבועה והאותיות כבר מזמן פרחו באוויר, כשחלקי המשפטים התפוררו כחיטה שעדיין לא נאפתה - ולא תבוא לידי שימוש לעולם.
נראה אתכם!!! מיישרים מבט אל החושך ומתכחשים למסמרות של ברזל, נמלטים מן התלות המתנה וחבל הפיל, זה שכובל אך מעניק יציבות ומקום להניח במנוחה את הרגליים, לומר שלום בבכי על העבר ולחיות בעצימת עיניים נוראה מפני ההווה כשהעבר נוטה באופק ערפילים.
נראה אתכם! הולכים על קביים המטים להתרסק ומרוכזים בדרך מלאת מוקשים ובורות, מנסים לצלוח את חיי היום יום הפשוטים כשאליהם מתווספים ומתגדלים במהירות האור האירועים שכל צמח פשוט הופך לקוץ מעמיק שורש בבשרכם.
נראה אתכם!!! בזים לאמת הפנימית המציקה, ומתעלמים מצפורה המנקר בכם כבקן נשרים. נראה אתכם! טובעים בים של דמעות שמתגבר כצונאמי הסוחף איתו הכל, גם את המקורקע שבבתים, מושך אל השפל מן הירח הסהרורי.
נראה אתכם!!! חרדים מכל שביב ניצוץ, עוצמים אינסטנקטיבית את העיניים מאש שנהפכת במציאות עינכם לאוכלה ולא נרתעים מלגעת באש בידיים חשופות.
נראה אתכם! מלפפים את הלב בפקעת מטה להישבר, חלושה, רופפת אבל כל כך מגבילה וכובלת, עומדים מול מבטים מאשימים ומחניקים דמעות מלוחות ולא מרוות מפחד שמא יאמרו שבכייכם נובע מברז האשם.
נראה אתכם! עומדים ניצב מול מטח אבנים, לא מפחדים מחץ יעוף יומם ומטיל כי יפגע אלא נשארים בקו, מבית ומחוץ האויב כי - אין לכם לאן לברוח.
נראה אתכם! נטבעים בנחל האכזבות שבנוסף תובע אתכם על חוסר השתדלות יתר ומוג לב.
נראה אתכם! ועיניכם רכות בלועות דמעות, שוקקות אך כבויות באותה המידה כמו מפחדות מן הכלום הממשי.
נראה אתכם! טובעים בעומק, בבירא עמיקתא, שמעניק לכם את מקור ובאר חיותכם אך סוחט מכם כפנכה את לחלוחית חיותכם.
נראה אתכם! מרגישים שהעולם נאבד וחומק מבין הידיים, רוצים להתייאש אבל נלחמים בהלחמות שלכם לא להתייאש.
נראה אתכם! מסתירים טפח ומגלים טפחיים, לא מודעים למציאות השטחית והפורמלית אך מרגישים כרדאר את הזרמים התת קרקעיים מבלי יכולת ללכת נגד הזרם, רק להבין את אלפי הניואנסים ששוטפים אתכם ומוצצים את לשדי בשרכם.
נראה אתכם! קומצים שפתיים, ויד, ולב ולא מסוגלים לפתוח כי כביכול ננעלו לפניכם השערים.
נראה אתכם! מצויים בלב המערבולת, בלוז הסערה, בתווך רוח נשברה ואינכם נדים בפניה גם כי אינכם עלה נידף.
נראה אתכם עומדים שם, כשבד דק לעורכם חסר ההגנה ואינכם חשים בכפור המאיים לשאת עמו גם את שפיות דעתכם, נראה אתכם!!!
נראה
אתכם
במקומי.
חנוכה הוא חג אמיתי, משמח, של שירים והלל והודיה ורצון להשתייך לצד הטוב, של מי כמוך באלים ה'. מכבי.
וקומיקס הוא חג. חג של תמונות, וארועים, וסיפורים, וצבעים.
ושניהם ביחד - חגיגה.
ולמה? הימים קצרים, קר מכדי לצאת לטייל, כמה מעורר השראה לשבת מול האור הרך של הנרות עם ספר קומיקס, כוס שוקו, סופגניה עם ריבה מטפטפת (על הספר!) ובחוץ סערה זוטא של גשמים ורוחות (במהרה!)
(כל הנ"ל קורה רק בתיאור, לצערי, אבל זה נשמע טוב)
אז מה לפורום ולקומיקס? אין שום קשר. יהיו שיגידו שקומיקס אינו שייך לסיפרות ואינו ספר ראוי לשמו שניתן לקרוא בו.
אני מהמצדדים הנלהבים של ספרי קומיקס.
ויותר מזה, לדעתי הענייה קומיקס טוב ומושקע הינו יצירה חינוכית ממדרגה ראשונה.
המתנגדים לספרים המצוירים הנ"ל יוצאים מתוך נקודת הנחה שהם דוחקים את מקום הקריאה. לפי דעתי ולפי המציאות בשטח, ילדים שלא אוהבים לקרוא, קוראים קומיקס. ואלה שכן אוהבים לקרוא, קוראים את הקומיקס בתוספת לספרים רגילים.
אז מה לי ולספרי הילדים המצוירים?
לאחרונה הקומיקס הפך אצלי לז'אנר מועדף.
למי יש סבלנות וזמן לטקסטים ארוכים.
הציורים המופלאים, הבלונים המדובבים, המחשבות של בעלי החיים מסביב, המילים הקלות, ההבעות המשכנעות, הרקעים ההיסטוריים, השלגים/ גשמים, האווירה, העלילות הנאיביות (איך זה שהכל מסתדר, הכומר שאין לתאר את רשעותו במילים משיעורי ההיסטוריה הופך ליצור אומלל, שמן וטיפש, לאנשים הרעים יש פרצוף עם אף ארוך ועיניים בולטות ולטובים פרצוף תמים ועיניים כנות, אליפות!)
אין, אין על קומיקס טוב.
 תגובה אחרונה 
ככה מתנהלת כתבה... (ומי שלא מאמינה רואים שהיא אף פעם לא ניסתה לכתוב, או ניסתה ולא הצליחה, מניסיון.).

אם זה לא היה אבסורדי ומעצבן- זה היה מצחיק, ובעצם היא יכולה גם עכשיו לצחוק במזוכיזם קל. ככה זה, עם הגיל התובנות יותר חשובות מהרגשות, ואם המסקנה אליה הגיעה - משעשעת, אז מוטב להיכנע לה בלי להיעלב, מה לעשות יש אנשים משעשעים בעולם, עם התנהגויות מוזרות, כמוה.

כשהיא בלחץ היא לא מסוגלת לחשוב, להיות יצירתית כתמיד ולמצוא עולם מילים נרחב, וחמור מכך, שפתה הופכת לעילגת, ומילותיה חוזרות על עצמן בקשקשנות עקשנית. זר כי יביט באשר תעלה בחכת עטה באותה העת יחשוב שלפניו עולה חדשה, עדיין יעניק לה את הציון טובה ומעלה, אבל בערך בהתאם להיותה דוברת רוסית, שפה שאין לה ניב ושיח בה.

הנה, גם עכשיו מסרבות המילים לצאת ממנה, וכל מילה נתקעת כדורשת תשומת לב אישית, דבר שהיא כרגע במחילה לא יכולה להקדיש כי היא בלחץ, ולמרבה הפלא והפרדוקס זה רק מגביר את התקיעות, חוסר האונים וכתגובת שרשרת גם את הלחץ - שמגביר את האי נוחות וחוסר השקט, שמזין הלחץ ש----- די! נמאס לה להיכנס למערבולת הזו, מוטב תנחת למציאות העגומה תתמודד אתה.

מחר היא צריכה להגיש את הכתבה, תגידו, התמודדתן פעם עם דמעות של תסכול? רואים שלא. אתן בטח מפהקות עכשיו, או אוכלות את העוגת כוס קפה של העיתון וממתינות כבר לעלעל במכובדות לדף הבא, אבל רבותי! הגיע הזמן לשים את הדברים ל השולחן ולדבר ברורות, ואם יש צורך גם נחרצות.

אוף. שוב אמרתי מילים שלא קשורות, אין לי בכלל מה לומר לכן! סתם ניסיתי להיות דרמטית כדי שתמשיכו לקרוא את מה שאני מורחת לכן. ובינתיים, במקום לכתוב, אני מדמיינת את החלום המתוק שלי, בו, במשפט הקודם, לפני שהרסתי לעצמי וגיליתי לכן את כל הטריקים. אני אומרת איזו אמירה משמעותית, חדשה מסעירה או אולי דוקא משפט מקומם שהכי מזיז מהכל. ומשאירה אתכם עם פה פעור, ופרורי עוגה שלא מצליחים להבלע, הטלפון הבא שלכן שח כמובן באימרת שפר ההיא, והשם שלי, כן, זה שעומד מאחורי הכתבה (ואתן לא יכולות לדעת אם הוא אמיתי או לא (נכון אני נשמעת ככה חשובה כזאת?? אוף. עוד פעם גיליתי לכם את שיטות העבודה שלי!))והגיסה או השוויגער או החמות (אל תגידו לי שזה מילים נרדפות למשמעות זהה - כי הבנתי את זה לבד, ואגב, למורות המשעממות - נסו זאת בשיעורים ובמקום לומר 'משה הלך לביתו' הרחיבו טיפה מילים רדופות, משהו כמו: 'משה הלך צעד פסע ורקד אל עבר ביתו משכנו- חצרו - ארמונו הקט' ותתפלאנה לראות ששיעוריכן הופכים לפופולארים יותר ויותר. זכויות היוצרים שמורות לי, ובענוותנותי אני מרשה לכן להשתמש בזה, כמובן אם תזכרנה שזה ממני)(עוד סוגריים, מורות משעממות לא קוראות את הכתבה שלי, כי אם הן היו קוראות אז הן לא היו משעממות, אז אולי כדאי למחוק את הסוגריים הקודמים? אבל אז איך אני ארמוז שיזכירו אותי בשיעורים? טוב, צריך לחשוב...) איפה אחזנו? אה, בחמות שאתה אתן מדברות ושחות על , אוף על מה? אני לא אוחזת ברצף ולא זוכרת מה כתבתי שתי משפטים קודם-----רגע רגע מה??? מי זה על הקו?!

שפכו עלי כוס מים או קולה. התעלפתי.

זו העורכת-----------
די כבר עם הסטיגמות!!!

בואו נפסיק לקטלג ולהתקטלג!

חלוקה לקטגוריות זו תופעה שנהיתה רעה חולה בציבור. היא הולכת וצוברת תאוצה וגורמת לרדידות עמוקה בכל השכבות, החל בשכבה הרדודה וכלה ברדודה מאוד .

הליגה נגד השמצה היתה הראשונה שיצאה נגד הוגי הדיעות הקדומות והסטריאוטיפים,

המשרד לשוויון חברתי היה השני,

ואנוכי השלישית. והאחרונה.

בואו נאבק בסטיגמות!

החלטתי לעצור את התופעה (למדתי מהיונה והים) והמצאתי מתקן פרי פיתוח ישראלי ש"מזמין" לתוכו בני אדם, המתקן מכיל כסא קורץ ונח במיוחד וזרוע רובוטית שמעניקה מכה על הראש כשהיא מזהה שימוש בסטיגמה ובתיוג.

המתקן לא חדש, אותו רעיון של מכונת אמת (יהיו שיגידו קוטל יתושים)


הנחתי את המכונה ברחוב ר' עקיבא פינת יחזקאל ומיהרתי לנקודת תצפית.

ראשונה מתקרבת לה אישה שהיא בגיל העמידה אבל מחפשת מקום ישיבה, היטבתי את משקפי, דרוכה כולי לחזות בסטארט אפ שלי בפעולה.

והנה, הכסא צד את עיניה של האישה והיא מתקרבת ו...נכנסת למלכודת שלי!

חיפשה להסתתר מהגשם או מהשמש , בידה האחת תיק צד וביד השניה היא אוחזת פלאפון שמקשר בין האגודל לבין האוזן. אולי שדכנית בפעולה? או אולי אמא שבנה צלח אתמול פגישה שלישית?

עקבתי אחר כל תנועה, מסוקרנת כולי, והנה כעבור מספר שניות בודדות מתעוררת הזרוע ומנחיתה מהלומה קלה על הפאה המסורקת וקולעת על הבייבי הייר, האישה פערה עיניים נדהמות חטפה "הסטריה" "שוק" ו"אני בהלם", ופתחה במנוסה מבוהלת תוך כדי צרחה חדה שהתמזגה עם סירנת האמבולנס שהוזעק. מותירה אותי כובשת חיוך שטני.

הלאה, הבא בתור הוא זוג בחורי ישיבה, טינייג'רים, שכנראה חפשו איפה לדסקס בלי מאזינים, עוברת שניה והזרוע מתחילה בפעולה, הבחורים מרימים גבה זועפת וכמו גברים ממשיכים באדישות בחיים, עוד מחצית הדקה עוברת ומהלומה נוספת ניתכת. הגבות עולות ויורדות מיד, משדרות עסקים כרגיל. עוד דקה ועוד מהלומה וכך המשיכה הזרוע כמעט ללא הפוגה להנחית מנחת זרועה.
נראה היה שהבחורים קלטו את הטריק ולמרות שניסו להצליח במשחק, הם נכשלו. ובגדול.
הם יצאו עם דגל לבן וידיים למעלה, כאומרים "נכשלנו. לא הצלחנו להוציא את הסטיגמות מחיינו. מבטיחים שניסינו".

הלאה, הבא בתור , אני לא מצליחה לזהות מי נלכד ברשת, אבל הכסא מאויש והזרוע- שותקת!

ואוו, אני נותנת צ'אנס נוסף ועוד כמה דקות עוברות בהצלחה מסחררת, הזרוע לא נעה.

הצלחנו!!

אני מרגישה בגאווה לאומית מטפסת בגבי, ואני מלאת הערכה לאלמוני שהביא לישראל את הכבוד הזה . אני מפרגנת לעצמי את הכבוד להיות הראשונה שתפגוש באלוף ישראל, ואני פוסעת עם המצלמה לכוון המתקן.

דמות חתולית אפרורית מישירה אלי מבט ירוק אטום, פוצחת ביללה חרישית ונסה על נפשה.

חבל!
https://www.giusim.co.il/he/projects/2251/
כפפת שיר
פעם הייתה
כפפת שיר,
זרוקה על מדרכת,
בשלכת.
באה אחת ועברה,
על הכפפה קצת דרכה,
נחנקה הכפפה,
נרטבה נרמשה,
וכולן צקצקו,
איזו יפה,
וכולן רמזו:
נו. מי תרים את הכפפה,
עברה שם נפש יפה.
התכופפה-
והרימה את הכפפה
ניערה טל,
תלתה מודעה,
נמצאה, הורמה, הכפפה.
הי. לאן נעלמו כל האצבעות?!
שהצביעו, שהצדיעו, שעודדו?
איך נותרה כך, הכפפה,
מבתי אצבעות יחפה?
והיא נופפה בכפפה,
עוד לא התעייפה....
מגייסת המונים,
בקשות מרעיפה,
משכנעת בעטיפה
ברמזים מעדיפה...
https://www.giusim.co.il/he/projects/2251/
5:50
השעון המעורר מצלצל, אני פוקחת חצי עין שמאלית ומגששת אל כפתור הנודניק.
מספר דקות נוספות ואני נפרדת מהפוך.
לאחר התארגנות חפוזה אני מוצאת את עצמי צועדת נמרצות ברחוב, שואפת עמוק את האויר הנקי והקר.
אני נכנסת אל המשרד, פותחת את המחשב ומתחילה לנצל את רגעי השקט היחסיים.
"תלביש לה את הגרביון השני, אמרתי לך אתמול, לא זוכר? לא, הכתום בכביסה. תיקח את הסגול. נקודות? לא, אין עליו נקודות."
דיבור חפוז קוטע את השקט שקיוויתי שישרור. אני שולחת חיוך עקום אל הנודניקית שלא מפסיקה לדבר עם בעלה ולהפריע לנו, ונושמת עמוק. אח! כמה טוב לחזור לשגרה!
12:00
התראה קולנית מתזכרת אותי, לא מתחשבת כלל בכך שהרגע מצאתי קצה חוט לבעיה שהטרידה את מנוחתי. אני כובשת אנחה ופונה אל חדר הישיבות, משתהה מעט בפתח.
התגעגעתי, אני לוחשת לקירות. לא הסתדרתי בלי הישיבות הארוכות והמשמימות.
היה חסר לי לשמוע בפעם העשירית על ההיתקלות של הבוס עם המעצב של הלקוח. חלמתי כבר לחזור לדון פעם נוספת בתכנית העבודה הברורה והידועה לכולם הנפרשת בפנינו כאן משל היינו נפגשים בה לראשונה.
שעה וחצי של שעמום כובש. הידד! כמה טוב לחזור לשגרה.
15:18
אני קופצת בבהלה מהמקום, לא שמתי לב לשעה. אורזת בבהילות את המחשב. מפטירה: 'בי!' לימין, 'יום נעים!' לחדרון בהמשך המסדרון, ושועטת במורד חמשת הקומות. לא, היום אין זמן להמתין למעלית.
אני נפלטת מהרכבת העמוסה, הדחוקה והחנוקה, שאוויל מסוים בחר לכנות אותה 'רכבת קלה' ומרחיבה את חיוכי כשאני נזכרת בבייבי הקטנה המצפה לי. יום שלם עם המטפלת!
בלי חופשים, בלי 'תקדימי כי אנחנו מדליקים מוקדם'. יום לימודים מלא.
מדהים! כמה טוב לחזור לשגרה!
18:30
אני מסכמת בסיפוק את השעות האחרונות.
משחק משעשע בכדור. דיפדוף משותף בספר החדש שסבתא קנתה לכבוד יום ההולדת.
ארוחה מורחבת בהשתתפות הכיסא, הקירות והרצפה. אמבטיה, פיג'מה ו -
"לישון, מתוקה" אני לוחשת. "היום תוכלי להיות רגועה, לא אעיר אותך בעוד שעתיים. לא נצא אל אף סבתא לא מוכרת ולא תעברי בין 100 ידיים. הלילה הזה יהיה לך שקט"
אני יוצאת מהחדר ופונה אל המטבח להכין ארוחת ערב.
היום יהיו כאן שניצל ונודלס. שניצל בשרי, קרניבורי. לא כזה מגבינת חלומי המוגש על מצע חסה.
האם פעם ידעתי להעריך את זה? כמה טוב לחזור לשגרה!
21:00
אני מוציאה את המחשב מהתיק וצוללת חזרה אל הנקודה שבה עזבתי את המשרד. מריצה את הקוד ונשענת לאחור בסיפוק.
השעון המעורר כבר מכוון על השעה 5:50, להעיר אותי שוב אל יום שיגרתי ועמוס פעילות.
"איך כבר שכחת," אני סונטת בעצמי. "איך רק לפני שבוע ביקשת, יחלת והתחננת למעט חריגה. אח! כמה טוב לחזור לשגרה!"

ובשולי הדברים,
למי שתהה על הקשר בין הכותרת לתוכן, תחושה עמומה בי טוענת כי ככל שהאדם מתבגר עולה בהתאמה רמת העניין שלו בשגרה.
מעניין לחקור האם אני צודקת...
  • 4K
  • לא מבין גדול בעולם הקולנוע התסריטאות והתיאטרון אבל מי שהיה או צפה או קרא על אירועי סיומי הש"ס למיניהם מן הסתם שמע על ההצגה של דרשו על הבלעטל גמרא שנשאר לילד מהעיירה של פעם באירופה עד שזכה ברוך השם והנכד שלו סיים את הש"ס בארץ ישראל.

    אממה, אני משתדל להיות זהיר ובמחילה.

    אין לי מושג מי האנשים שכתבו את המצגת, אבל ישבתי שם יחד עם עשרת אלפי איש וקצת איך לומר זעתי על מקומי באי נוחות.

    פאתטיות זו מילה הכי מתאימה נראה לי, וקצת מבוכה שככה עושים לציבור שלא מספיק בעניין או לא מספיק ביקורתי.

    40 דק' על אבא שבוכה על מצב הדור (דופק על השולחן אוי טאטע מה יהיה, וילד ששואל בתום של פעם, אבא מה קרה? הכל בסדר? וכו', לא מורכב לדמיין את הסיטואציה) אחר כך הולכים להציל את הדופק היהודי ולשים מודעה בשטיבל. לא יודע. מרגיש לי פשטני רדוד ושטחי.
    אתם יודעים מה, אני ציניקן, אבל מעניין אותי אם זה הצליח לרגש מישהו אחר.

    הסיפור הצפוי כשלעצמו חביב סך הכל.

    הבלעטעל גמרא שנשמרה והצילה אותו והביאה איתה דור חדש ונכד (שרוליק אדלר) שגמר ש"ס. (לא מכיר הרבה סבים עם כובע סאמעט שהנכדים שלהם גוראים, אבל ניחא..)

    גם העברית, אולי בגלל שזה נכתב מראש באידיש, היתה קצת פשוטה (בכלל, המשחק שמגיע מהגראמען שמשלב מילים באידיש כל פעם שהמשקל לא מתאים, הוא דבר שצריך תיקון מזמן, אבל אין מערבין מין אפילו במינו).

    הוידאו היה להבנתי ברמה גבוהה. המוזיקה מצויינת, הזמרים הכי טובים בשוק. אם כי גם זה קצת מוגזם, יותר מידי קטעים ארוכים ומעברים לא מוצלחים. אולי ה"ימים" לחפץ חיים היה הברקה...

    שוב סליחה על הביקורת, אבל נראה לי מביך להציג בפני עשרת אלפים איש מחזה שספק אם היה שורד ביקורת של מסיבה בבית ספר.

    אשמח למי שהיה שם שיגיד לי שאני טועה.
    בדיוק כשאני יושבת מול המחשב ומעיינת במתכוני עוגיות לשבירת הצום היא מתגנבת מאחורי.
    אצבעות דוקרניות מונחות על עורפי ואני מסתובבת בבהלה.
    "היוש" היא שולחת אלי חיוך מסנוור וחסר בושה. "הגעתי".
    כן. שמתי לב.
    "הבהלתי אותך? סליחה." היא אומרת ללא צער אז מתישבת על הספה. "פשוט הרבה זמן לא הייתי והתגעגעתי".
    חצופה. אף פעם היא לא טורחת לידע אותי. שתודיע אפילו דקה לפני. מה יקרה לה?!
    אני חושבת ולא אומרת. כי אין טעם. אני רק מהנהנת לאט לאט ובזהירות.
    אני פונה למטבח להביא לעצמי כוס מים ואופטלגין בטיפות ,היא קופצת מהספה ומתלווה אלי.
    היא פותחת את המקפיא בתנופה אדנותית "יש אלפחורס? " קולה מהדהד בין האגוזים, התבלינים, הקציצות וגזע המוח שלי.
    "חשבתי שאת אוהבת רק צ'יפס וקפה ושונאת מים" אני מסננת בגבי אליה ובשפתיים חשוקות כי כל מילה עולה לי בדקירות בלסת.
    "הכל מזמין אצלך" היא אומרת בצחקוק זדוני. "תרגישי בבית" אני ממלמלת ובורחת לחדר, לכרית, לחושך.
    מבעד לערפילי שנתי אני שומעת את בעלי לוחש לילדים שאמא לא מרגישה טוב ואת מרמלדי מיילל במחאה.
    מסכנים שלי. הם הרי לא סובלים אותה.
    כשאני קמה, מנצנצים כוכבים בשמיים וגם סביב עיני.
    אני יוצאת מהחדר מנופחת ותשושה ומוצאת אותה ישובה בנינוחות בסלון, מעיינת בעיתון החדש שלי, עם רגליים על השולחן וקערת פיצוחים.
    אני שונאת פיצוחים וקולות הפיצוח דופקים כמו פטישים קטנים.
    "תביאי לי שמיכה וכרית בבקשה" היא אומרת ומעבירה דף בנונשלנטיות.
    אני אפילו לא נאנחת. זה גם כואב להיאנח.
    אני מתכופפת בזהירות למלאכים הרחוצים והמסורקים שבמיטות, מנשקת ומברכת בלילה טוב ונבלעת שוב בחדרי.
    "חלומות פז" היא קוראת מעבר לכתפי. אני מתעלמת.
    בשש בבוקר אני כבר טיפה מאוששת ומשרכת רגליים לסלון הוא הפוך וסתור והיא מתארגנת ליציאה.
    "זזים?" אני אומרת ולא טורחת להסתיר את התקווה שבקולי . "כן. יש לי עוד ביקורים בלו"ז" היא עונה מבלי להיעלב.
    "אבל אני אבוא בקרוב"
    "מה זה בקרוב?" סבלנותי פוקעת.
    " שמתי לב שאת לא חובבת הפתעות אז החלטתי להתחשב ולקבוע איתך מועדים מראש " היא מהנהנת אלי במבט מתחסד .
    "תודה על ההתחשבות" אני אומרת אבל הציניות כתמיד פוסחת עליה.
    היא כבר עוברת לנימה עסקית: "חשבתי לבוא במכסות של מרץ ולקפוץ לעוד ביקור בזק לפני פסח"
    שיהיה. אני מושכת בכתפי בייאוש. זה עדיף מאשר בחתונה של אפרת.
    כשאני מעיפה מבט בשעוני היא כבר בדלת.
    "להתראות חמודה" היא יוצאת מעדנות, "תמיד יש סיכוי שאפתיע אותך בביקור בלתי צפוי".
    אני טורקת אחריה את הדלת בזעם מבלי להחזיר ברכת שלום.
    "ברוך שפטרנו מיגרנה", אני אומרת בקול ופונה להעיר את הילדים בחיוך.
    שלום לכם מאזינים ומאזינות, ברוכים הבאים לתחרות המדוברת ביותר בציבור, 'הקלדנים'.

    בצוות השיפוט שלנו יושבים מיטב הקלדנים שיצירותיהם מפארות כל בית יהודי מעלונים ועד ספרים עבי כרס.

    נגיד שלום לשופט מספר אחד, האיש והאגדה נחמן וורדוביץ' "מה קורה נחמן?"

    "ברוך השם, מאד מתרגש".

    "ספר למאזינים מה היית מצפה ממתמודד שמגיע לנסות את מזלו אצלינו בתכנית".

    "דבר ראשון, אל תעבדו עם חיקויים לכו על תוכנות מקוריות, אין מה להשוות אחד שמקליד על תוכנה מקורית לאחד שקופצת לו הודעה על הצורך בהפעלת המוצר".

    "יפה, טיפ חשוב מאד ונעבור לשופט משמאלך הלא הוא ישראל כתבנוביץ', מה נשמע ישראל?".

    "ברוך השם, אנרגיות טובות אנשים מדברים על התכנית הזו בכל העולם, השתתפות בתכנית בהחלט תפתח למתמודד שם טוב בתחום".

    "בהחלט. טיפ שלך למתמודדים, ישראל".

    "הטיפ שלי הוא לשחרר את הידיים ולהתאמן על מילים קשות הכוללות עבודה בשתי הידיים והעיקר כמובן לא להתייאש גם אם הקלדת שעה וגילית שהיית על אנגלית ,תקליד שוב".

    "ואחרון אחרון חביב, יקיר הקהל, דוקטור משה פנקסוב שלום וערב טוב לך".

    "שלום גם לך ולכל המאזינים, מן הסתם תשאל אותי עוד רגע מה הטיפ שלי למתמודדים שלנו, אז ככה, אל תנסו להרשים אותנו עם זריזות אצבעות, השיפוט הוא על דיוק ומקצוענות גם במילים קלות כמו 'סבבה' 'קרקר' 'תצמנה' וכדומה".

    "תודה לך משה, ואנחנו עוברים כעת אל המתמודד הראשון, שלום למי?".

    "שיילה ניקמן".

    "אוקיי שיילה רואים שאתה מתרגש, יש לך 30 שניות לכתוב פוסט בפרוג".

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה