קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
פעם ראשונה וחצי בחיי מאז עמדתי על דעתי שביקרתי בסניף בנק כלשהו.
כזה עם פקידות ששותות קפה,
ושוב, שותות קפה,
ותה צלול מתמצית גזע עץ האקליפטוס, עם כמה עלי ערבה חבוטה שצפים כמו דגים מתים מעל פני המשקה המפנק,
ו'היי גלית בוקרררר',
וסליחה על ההמתנה, תודה על הסבלנות,
וכלום, ועוד כלום,
ובהייה במסך כאילו הוא מחלק דולרים,
ועקבים שדופקים חזק, שכולם ישימו לב שמישהי פה הולכת עכשיו,
ומלא מסמכים בידיים, אחרת - איך תדעו שהגעתם לבנק ולא לחנות נעליים חלילה?
ועוד קפה, וחיוכים קשוחים, וזהו.

חבר'ה, שעתיים וחצי תמימות היו לי כדי לאסוף רשמים מהמקום הכי מעצבן עלי אדמות.
עד שמישהי אחת, קמה על רגליה, והרימה שאגות.
אחת עם אומץ.
לא כמוני.
לא כמו מאתיים האנשים שהיו שם וסתמו את הפה, כי מה הם מבינים בבנקים ובפקידות.
תכל'ס, הם אלו שצריכים את הבנק, הבנק לא צריך אף אחד. שיהיה ברור.
אז כולם הורידו ראש כמו פסיכים ורק חיכו שמערכת הכריזה תכריז את מספרם הכנוע והצנוע.

ואז הגיע השומר, עם חגורת בטחון מאיימת, ואמר לה בחשיבות:
"אוקיי, פסדר, אבל בלי צעקות!"
אבל היא צעקה, לא שמעה לו.
כל האנושות שהיתה שם רצתה להצטרף אליה, וכולם פחדו, לא יודעת ממה. אולי פחדו שיזרקו אותם מהבנק הכי טוב במדינה, או שידפקו להם עמלה פר צעקה.
הוא המשיך וניסה בטובות: "אוקיי, גיברת, למה לצעוק? אפשר לדבר!"
והיא המשיכה לצעוק, כי כמה אפשר.

ואז הגיחה מגומחתה מנהלת הסניף.
טמירה ורזה, עם מגפונים עקב 18, כיאה למנהלת סניף בנק,
ועם פרצוף הכי קשוח ביקום, כמו אחת שראתה מינוס אחד בקריירה שלה.

"אני לא מבינה! אין צוות היום?!"
התפלאה-צעקה מנהלת הסניף בעודה מדדה אל עבר הצוות הכי נונשלנטי בשוק העבודה.
"בנות! למה אתן לא מקבלות לקוחות?!"

היא עוד לא הספיקה להגיע לעמדה הראשונה וכבר התחלפו מספרים במערכת הכריזה, אחד אחרי השני.
ובינינו, אם היו לה נעלי פיתה, לא רק שהיתה מספיקה להגיע לעמדה האחרונה, וכל הלקוחות היו מטופלים באותו רגע ממש, בדוק היו פיטורין באותו מעמד ואפחת לא היתה מספיקה להעמיד פני עסוקה או ללגום מכוס הזכוכית החמה והנעימה, עם פוזה של עלים שצפים בה לשוות לסצנה הזו דמיון של חופשה ביער.

סוף סוף הגיע תורי.
תכננתי לשחרר איזה משפט נשכני, אבל הכח פשוט נגמר לי.
רק הגשתי לה ת.ז. ואמרתי 'לא יודעת, תעשי מה-בא-לך. לא זוכרת למה באתי לפה'.
לכולם היא סיפרה שהיא מסיימת, ושזה משהו קצר.
55 דקות נתקעתי אצלה בעמדה.
העמדתי פני בורה ועמת הארץ, לא מבינה מהחיים שלי בכספים ובבנקים, רק חתמתי לה מאה פעם וברחתי.

עכשיו תהיה לי חוויה פוסט-טראומטית כל פעם שאעבור ליד סניף הבנק הזה.
מועקה ממש.
ואני לא יודעת למה באתר שלהם קופץ לי הדבר הזה:

בנק.png

נפגעתי בשבילכם חברי הפורום הנכבד!


למה היצירות פאר שלנו שמחוללים מר
@האגריד או @Natan Galant ועוד, לא זוכים למספר לייקים שווה לתמונות שבפורום צילום?


היצירה של הילד התורן שוכב בזוית 90 מעלות, כשברקע כמה חתולי רחוב חבוטים, סוחטת לא פחות מ-100 לייקים, ואילו היצירות פאר שלנו לא נוסקות כה גבוה, מדוע??


במאמר המוסגר, הייתי אומר שיצירותנו לא רואות את הצלמים, אלמלא פחדתי שעדת הצלמים\ות ירדפו אחרי עם קילשונים מחודדים, וימשכו בדגל התוכן שלילי שוב ושוב, ונמצאנו אני ואשכולי חטאים למנהלים הכבודים.


עד שהבנתי...


יהלומים, אחי,


לא כל משוטט פרוג מבין ביהלומים, ואנחנו, יהלומים...


ואפרופו יהלומים –


עכשיו גם הבנתי למה היצירות שלי לא נוסקות:rolleyes::rolleyes:


נספח - אנא אל תכעסו שדיברתי בשמכם, מי שלא רוצה, אז לא דיברתי עליו, בסדר??
פורסם בטור הביקורת שלי ב"יחידה", קישור לבלוג כאן.
על חריזה: מהי וכיצד / מ. י. פרצמן


"בעיניי זו ירידת הדורות כשכותבים שיר ללא חריזה". כך כותבת מ. דודי בתגובה להזמנת פתיחת דיונים במאמר הקודם. "אפילו חריזה שטחית ופשוטה מספיקה. מה הטעם בשורות ספורות? זה כמו לכתוב תובנה ומחשבה בקצרה. אשמח לשמוע על כך תגובות".

לפני שנדבר על חריזה, הבה נדבר על שירה.


מהי שירה?

"שירה היא מיטב המילים במיטב סדרן", כך הגדיר אותה המשורר והמבקר קולרידג’. בחירת המילים ובחירת המיקום שבו משבצים אותן הן אלו שיוצרות את השיר.

למעשה, קשה להגדיר במדויק מהי שירה. במשך שנים רבות ניסו האמנים להגדיר מהו הגבול בין כתיבה ספרותית מסוגים שונים לבין שירה, אך מעולם לא נבנתה התבנית המדויקת.

שירה מורכבת מטקסט, אך לא ברור מה בדיוק ההבדל בין טקסט פרוזה לטקסט שירה. האומנם השורות הקצרות והחרוזים הם אלו שהופכים את הטקסט להיות שיר?

התשובה היא שלילית. שורות קצרות אינן יכולות להפוך טקסט לשיר, כיוון שאם כן כל רשימת מכולת הייתה שיר. (עגבניות, עוגיות, ערגליות ושקיות, והרי לנו שיר…)

חרוזים גם הם אינם יכולים להפוך טקסט לשיר, כיוון שחרוזים אינם תוכן. הם צורת הגשה, וצורת הגשה אינה שיר.

מה, אם כך, הופך טקסט להיות שיר?

שמעתי פעם משפט נחמד: ההבדל בין שיר לסיפור הוא שבסיפור כותבים הולכת על המדרכה, ובשיר כותבים הוֹלְכָה על המדרֶכֶת. :)

המשפט הזה דווקא אינו מופרך, והוא יובן יותר בהמשך בעז"ה.

טקסט נוצר מתוכן. שיר, לעומת זאת, נוצר מתוכן ומאמנות בולטת.

שיר מורכב משילוב התוכן המילולי עם אלמנטים אמנותיים בולטים. סיפור, לדוגמה, מורכב ברובו מתוכן ובמקצתו מאלמנטים אמנותיים. השפה צריכה להיות טובה ועשירה, נכונה ומתאימה לז’אנר, אך האמנות אינה הכלי הבולט בה, כי אם התוכן הוא העיקר.

שיר מורכב בעיקר מאמנות. התוכן מובא אך ורק בצורה אמנותית, העשויה מאלמנטים אמנותיים שונים היוצרים את השיר.


מהם האלמנטים האמנותיים המרכיבים את השיר?

לפני שנעבור למבחר האלמנטים האמנותיים העומדים לרשותנו, נדגיש כי הבסיס האמנותי בכל כתיבת שיר חייב להיות המקצב. משקל המילים ומשקל השורות המשתלבות זו עם זו – משפיע על המקצב, כך שגם אם אין לשיר מנגינה, הקורא עדיין ישמע את מילות השיר כמנגינה. לכן קוראים לו שיר. המצלול של מילות השיר, החריזה, השורות הקצרות, האונומוטופיאה (מצלול/תצליל) וכל יתר האלמנטים חייבים לשרת את המקצב הבסיסי והנעים של השיר.

לאחר שהגדרנו את הבסיס, הבה נעבור הלאה.

כאן, סוף סוף, מגיע תפקיד החריזה. לחריזה יש תפקיד חשוב ומשמעותי בכתיבת שירה, כיוון שהיא אלמנט בולט מאוד, שתופס את העין מיד ומעלה את התוכן מתוכן בלבד לאמנותי.

שורות קצרות גם הן אלמנט בולט, ואפילו הכרחי, כיוון שהן יוצרות מקצב צלילי נעים לאוזן. זוהי צורת מבנה מגדירה; השורות הקצרות, מלבד האמנות שהן מוסיפות, גם נושאות מעין שלט שאומר "אני שיר".

הצימוד גם הוא כלי הדומה לחריזה בגלל היסוד הצלילי שלו, ותורם לאמנות של התוכן.

אלמנט נוסף ומשמעותי מאוד הוא האמצעים הפיגורטיביים[1]. השימוש במטפורות, דימויים, האנשות, מטונימיות (החלפת שמות), אוקסימורונים (צירוף מושגים הסותרים זה את זה כך שצירופם יוצר משמעות חדשה) ועוד, מעשירים את אופן הבאת התוכן והופכים אותו לשירה.

כנ”ל שיבוץ: שילוב והטמעה של חלקי פסוקים או להבדיל ביטויים ביצירה; אנלוגיה: הקבלה בהצגת הבדלים בין שני סוגים שונים, או את המשותף להם; אירוניה: צורת ביטוי דו משמעית; ועוד הרבה כלים נוספים.

כל אלו ועוד אמצעים אמנותיים, שלוקחים את התוכן המילולי, משלבים אותו במקצב בשילוב אלמנטים ויוצרים ממנו שיר. הם אומנם לא התוכן עצמו, אבל הם חלק מרכזי ובסיסי מאוד בכתיבת שירה.


איך משתמשים באלמנטים האמנותיים?

כמו שצייר אינו משתמש בכל הצבעים שבכַּן הציור שלו בכל ציור שהוא צובע, כך גם משורר אינו משתמש בכל האמצעים האמנותיים העומדים לרשותו. בכל ציור הצייר יבחר באלו צבעים להשתמש, המתאימים לאותו ציור.

כך גם המשורר. כתיבת שירה היא מלאכת אמנות מיוחדת, כיוון שמלבד השימוש הנכון באמצעים האמנותיים, המשורר צריך גם לבחור באלו מהאמצעים הוא ישתמש.

וכאן אנו חוזרים לנושא החריזה. חריזה היא אלמנט בסיסי ומשמעותי מאוד. כמו שצייר, שלרשותו צבעים רבים בדרך כלל יבחר להשתמש בכל ציור בצבע לבן או שחור, כיוון שאלו הם צבעים שימושיים ובסיסיים, כך בשירה בדרך כלל משוררים יבחרו להשתמש בכלי החריזה. החריזה היא צבע יסוד משמעותי מאוד, וכמעט תמיד יבוא לידי שימוש יעיל.

זאת הסיבה שמ. דודי מרגישה כי שיר ללא חריזה איננו שיר, כיוון שאכן, רוב השירים משתמשים באלמנט החריזה הבסיסי. אלא ששיר אינו חייב להשתמש באלמנט הזה. כמו שאכן יהיו ציורים שלא יכילו את הצבע לבן, כך גם יהיו שירים שיכילו אלמנטים אמנותיים שונים, אך לא חריזה.

מה שבטוח – כמו שכל ציור חייב להיות מורכב מצבעים, ובלי צבעים אין ציור; כך כל שיר חייב להיות מורכב מאלמנטים אמנותיים, ובלי אלמנטים אין שיר.


מהי חריזה?

את ההגדרה המילולית כולנו מכירות. חריזה היא טכניקה שירית המבוססת על חזרה של צליל דומה בסופי מילים.

לא נרחיב כעת על סוגי החרוזים מחוסר מקום, ננסה למנות את הדפוסים הנפוצים בקצרה:

חריזה צמודה: א, א, ב, ב
חריזה צלובה-סרוגה: א, ב, א, ב
חריזה חבוקה: א, ב, ב, א

ישנם עוד סוגי חריזות שונות, הבאנו כאן דוגמאות לסוגים הנפוצים בשירה בת ימינו.


איך משתמשים בחריזה?

הנקודה החשובה והעיקרית ביותר ב"איך משתמשים בחריזה", היא איך לא משתמשים בחריזה.

ידועה ההמלצה המפורסמת של האבן עזרא "לא תחרוז שור בחמור". מדוע?

חרוז הוא כמו יהלום. יהלום בא להעצים את היופי, להוסיף חן והדר.

כשיהלום משובץ בכתר, אחד הדברים שעליהם האמן נזהר הוא להקפיד כי היהלום יכנס בדיוק לחור שבו הוא מיועד. שישתלב שם בתוך יצירת הפאר, שיוסיף חן ויופי.

ברגע שהיהלום לא שולב נכון ובולט מעל הכתר בצורה מעוותת – היצירה נהרסת. היד המלטפת את הכתר אינה חשה ביופי, אלא נשרטת ומדממת. במקרה כזה – עדיף שהיהלום לא יהיה שם מלכתחילה. הוא מאבד את המטרה שלו, כיוון שאינו מוסיף יופי אלא גורע ממנו.

קיימת בימינו תופעה נפוצה, הלוקה בהעמסת יתר של חרוזים. השיטה דוגלת ב"בואו בהמוניכם, יש מקום לכולם!" החרוזים מתגלגלים במורד השיר, אוטמים בו כל שורה ומותירים אותנו ללא כל תוכן אלא עם חרוזים בלבד.

חריזה היא מלאכת אמנות יצירתית ורגישה. כשלא משתמשים בה נכון – לא רק שהחרוז אינו מוסיף יופי, אלא שהוא הורס את השיר!

לדוגמה: למילה כדור אולי יש שמונה עשר חרוזים. זה לא אומר שחייבים להשתמש בכולם בשיר אחד. הרכבת טקסט מהמילים הדור; חדור; סדור; נדור – אינה הופכת את הטקסט לשיר. הצורה אמורה לשרת את התוכן, לא התוכן את הצורה.

ובמשפט אחד: אל תבנו שיר על פי חרוז, בנו חרוז על פי השיר.


_________________
[1] אמצעים פיגורטיביים הם כלים רטוריים המשמשים להמחשת מושג או תיאור באמצעות יצירת תמונה מילולית המתאימה או מקבילה אליו. (ויקיפדיה)
לא יודע מי אוהב חורף ומי אוהבת את הקיץ

אני אוהב לישון ובעיקר אוהב פוך.

להתכרבל.
כן, להתקפל יחד עם השמיכה והיא תהיה בין היד לרגל בכל מקום שהיא יכולה להיכנס.

לימד אותנו האלטערר של הישיבה, לא זה הנוכחי, הקודם. זה שהתחתן כבר מזמן, ולא, לא שמעתי ממנו ישירות, הוא כבר לא היה כשנכנסתי אבל כך אומרים בשמו. שלהתכרבל בחורף בפוך ולשמוע את הגשם בחוץ זה כמו לקחת טשולנט מהמטבח בליל שבת של חורף. אולי אומרים טשונט, לא יודע.

והאלטערר שבא אחריו שידרג את החוויה, לא את האמרה שאין בה הרבה ברק.

היה הוא מניח בסורג החלון שבחלון פח עשוי מפח, לא צבוע. והיה יודע לכוון את מיקומה בזווית מיוחדת כך שגשמי הבוקר היו מקישים עליה בקול רעש גדול.

והיו בני אדם פותחים את החלון בלילה קצת, רק שהרוח תשרוק דרכו, ויעבור ריח הרטיבות המעורב בטעם של עלים טריים שנתלשו בזעף מעצי האקליפטוס הגדולים שבחצר העזובה שמתחת לחלון עם הסורג.

בבוקר בערך בשש כשהאור בחוץ היה עובר משחור הלילה לתכול היום דרך כחול מעונן וצינת הבוקר היתה ממלא את החדר

הגשם היה נוקש על הפח שעשוי מפח בסורג של החלון, והשעון היה מצלצל והוא היה מתעורר, פוקח עין עצלה ועוד אחת. מכניס את ראשו מתחת לפוך ומותח את השמיכה מעל לראשו, את קצות אצבעות רגליו היה משאיר טיפונת מתחת השמיכה ומתמתח.

ותופס תנומה עד שהנודניק יזכיר לו שוב את הסעיף הראשון שכתב הרב קארו והיה שומע את הגשם מלטף בחלון הפתוח ואת הרוח שועטת פנימה, והיה האריה קם כארי ומתגבר, ניגש אל החלון טורק את השארית הפתוחה

ושואג

ת י י ר ה!

וחוזרת למיטה החמה להתכרבל.

ביננו מה האריה עושה כשהוא מתעורר?
הקדמה.
הסיפור יצא מאוד מפותל למדיי, ואולי גם מסובך. אודה לחוות דעת אמיתית בדגש על נקודות אלו.
תודה רבה!
נ"ג

-------------
המנהל קידם את פניי בפנים עגומות, אוזניו הכבדות שמוטות, עפעפיו מוטרדות, אור עיניו כבה והולך: מה, געציל.
באימה הולכת וגוברת הבחנתי בקלסר האדום המונח לצידו, ועליו המדבקה מטעם סרלוק הומלס, המרגל הפתטי.
הקלסר היה עדיין סגור, ותחושת בטן חזקה דיווחה לי שהמנהל עוד לא הספיק לעלעל בקלסר ולקרוא על מעללי.
ידעתי: משימת חיי ניצבת בפניי. עכשיו. לא עת לחשות. קדימה לשלוף מהקלסר את העמודים העוסקים בי, ולהציל את משרתי הנוחה. וכן, אם צריך אתן למנהל מעטפת שוחד כבדה. מה שצריך.

לא רציתי להיות כמו נוחעם וחזקי, שני האחראים על הסופרלטיבים, שהיו - ואינם.
נוחעם וחזקי התחילו את עבודתם בבית הדפוס הקטן שלנו לפני המון שנים. אולי עוד לפני הסכסוך עם ישראל יהודה קלס.
כן, ברור שהם היו עוד קודם. הם הרי המציאו את המלחמה עם ישראל יהודה, הם עודדו את השימוש בכלים הכי כבדים, הם היו אלו שניסחו בכישרון את הסופרלטיבים הכי חריפים שנמרחו על כל לוחות המודעות, הם אלו שהשחירו את פניו של מר קלס עד שנאלץ לברוח ללונדון, שם הוא מתפרנס בדוחק ממשהו לא ברור, והשאיר אותנו לבד. שולטים בשוק. היחידים שבאמת יודעים למלא את הרחובות בעשרות אלפי פתקים אנונימיים נוטפי ארס. נוחעם וחזקי אלופים.

כלומר, היו אלופים.
לאט לאט, הם התחילו לפשל פה ושם. קצת פחות השקעה בעבודה, המרץ התפוגג, והתוצאות? בהתאם. כבר חזרו אלינו כמה וכמה לקוחות מכובדים, כמובן לא לפני שווידאו שהמצלמות בכניסה מכובות (הרי אסור להם להתפרסם ככאלו שבכלל מתקרבים למאורה שלנו), ודרשו את הכסף בחזרה. "כאלו פאשקווילים אנמיים אפשר להזמין גם אצל וינדור או אצל קלמן C, אנחנו באנו אליכם בשביל לראות את הדם של השונאים שלנו נשפך, לא כזה עדין".

אבל מה שדפק אותם לא היה העייפות, אלא המרגל הרשע והחוטא סרלוק הומלס.

סרלוק נכנס בכלל על תקן של עוזר-דפס, בחורצ'יק מעוקם בגיל לא ידוע, כזה שנכנס אלינו בטעות. הוא נשלח באישון לילה על ידי 'פרסום שמיים', המתחרים הלא ישרים שלנו, וכמעט שהצליח לשרוף לנו את כל העסק, השם ישמור.
המנהל תפס אותו עם הג'ריקן ביד, והציע לו שתי ברירות: או כלא ומשפט אצל הציונים, או שיעבור לעבוד אצלנו ושישרוף את המתחרים, כבר יש לו הרי ג'ריקן ביד.
כמובן שסרלוק לא יכל לסרב, ומאז הוא אצלנו, והמתחרים לא קיימים בכלל.

בקיצור, גם אני וגם נוחעם וחזקי היינו בטוחים שהוא אחד תמים לגמרי. מישהו שמתאים לעבודה במקום הזה כמו שקע לתקע וכמו זריקת רעל לסאדאם חוסיין. כולנו אהבנו אותו. בחור טוב כזה, עם לב טוב, אחד שלא יודע לעשות חוכמות.
אני בעצמי אפילו עזרתי לו קצת לסחוב ערימות של דפים החוצה מהדפוס ולפרוק אותם ליד האופנועים של 'המפזרים' - הצוות המדהים שלנו שמצליח ברבע שעה למלא את כל העיר בשטיח של פתקים משמיצים.

אבל, טעיתי. כי סרלוק לא היה מי שהוא העמיד פנים שהוא. הכל היה מסווה אחד גדול.
סרלוק היה מרגל של המנהל.

*
הוא היה מתחבר לחזקי ונועם, מקשיב להם מנסחים ביחד את המודעות החדשות נגד כל העולם, צוחק ומעריץ ושמח להיות שותף ולראות איך שני הפושרים האלו עם האייפונים כותבים מודעות נגד האקדמיה, וגם מזמינים ציורים ממוישי קלמי, זה שחזר בשאלה, ומבקשים שיצייר את כל אנשי האקדמיה כמו דבר-אחר עם חוטם ארוך. לא חשוב.

מה שקרה הוא שסרלוק היה סוכן כפול.
יושב בשקט, מקליט הכל, ואז רץ לבוס ומוסר לו תיעוד שלם על נוחעם וחזקי, איך הם מבזבזים את הזמן ולא עובדים כמו שצריך. בגללו פיטרו אותם. בנאדם בלי לב, אי אפשר להאמין שהוא יהודי בכלל. איך בנאדם מסוגל ככה להיות נחש מתחת לקש, איך.

הקיצור, הבנתי שבטח גם עליי הוא הכין דו"ח, השם ישמור ויציל.
ואני, לא כזה חכם כמו חזקי ונוחעם, לא יודע למצוא עבודה חדשה. אני יודע רק להרים טלפון לאלו שחייבים לנו כסף ולצרוח עליהם עם הקול המפחיד שלי. לאיים עליהם שאם תוך 48 שעות הם לא משלמים לנו את מה שסוכם פלוס 25% עמלת עיכוב שכר שכיר, אנחנו ישר מתקשרים לבד"ץ ומספרים מי הזמין מאיתנו מה. ככה משחירים להם את הפרצוף בכל העיר.

ואני גם, ה' יודע, לא תמיד הייתי העובד הכי מצטיין. לא יכולתי להרשות לעצמי לתת לסרלוק הומלס להרוס לי את העבודה.
אז נכנסתי לבוס, התיישבתי מולו, התחלתי לבכות.

ואצלנו, בדפוס שלנו, אף פעם לא היו דמעות. בחוץ - כן. והרבה, בגללנו. אבל אף פעם לא בפנים.
הבוס הסתכל עליי מזועזע, לשון משורבבת, עיניים ענקיות. געציל, למה אתה בוכה. קח טישו, קח סוכריה, קח מאתיים שקל, קח פחית בירה, קח חפיסת סיגריות בחינם, רק תפסיק לבכות וצא מהמשרד. תבכה בכותל, לא פה.

בזמן שהבוס ניסה לטאטא אותי החוצה, הצלחתי לגנוב את כל הקלסר של שרלוק.
אחר כך החבאתי את הקלסר מתחת המעיל שלי, וישר הלכתי לשירותים בבית הכנסת ממול העבודה (למה אצלנו אי אפשר לדעת אם באמת אין מצלמות), ושם הצצתי בקלסר.
שום דבר.
רק דו"חות וסטטיסטיקות של הקמפיינים שלנו, עם פתק בכתב יד של סרלוק. שום דבר מעבר לזה, שום דבר עליי. כלום.

דמיינתי את הכל, אני הולך להמשיך לעבוד פה עוד שנים, להיות חלק מהמאמץ האינסופי להשיג צדק אמיתי.
הלב שלי עלה על גדותיו בשמחה, רציתי לחבק את הבוס. פתאום העולם היה נראה כמו מקום טוב ולא שחור.

נכנסתי בחזרה לדפוס, עברתי על שלושת הדלתות המשוריינות, הקשתי את כל שרשרת הקודים, ואז, ברגע שנכנסתי -
הבוס התנפל עליי. צורח. סרלוק עמד לידו, מחייך.
שניהם הראו לי צילום צבעוני שלי גונב את הקלסר מהמשרד, רבע שעה קודם לכן.
וככה בסוף סרלוק הומלס ניצח. רשע מרושע, שומו שמיים והזדעזעי ארץ, מעשה נבלה אמיתי.
קהילת צלמים בהיכל
נושא האשכול: תמונה של תינוק ישן בתוך סלסלת סופגניות, כשעל שתי לחייו זרועה אבקת סוכר.
תגובות בעמוד הראשון: יואאאאוווו, מתעלפת, מהמם, אין אין אין עליך, מושלם, בונבון, מטריף.
תגובות בעמוד השלוש עשרה: מעלף, מטורף, מושלם, מדהים, יואאאאווו, הורס, להתעלף.
תגובות בעמוד הארבעים ושש: משגע, מטריף, מעלף, להתעלף, מים מים!

קהילת הלוחשים למחשבים
נושא האשכול: למה זה לא מתקמפל:

var MSQ = MSQ || {};
var MSQ_cmds = MSQ_cmds || [];
if(!window.console) {
var console = {
log : function(){},
warn : function(){},
error : function(){},
}
}
MSQ.commandQueue = function () { var asyncCmds = []; }
MSQ.commandQueue.prototype = {

del_p: function(p){if(typeof(p)!='object') p = {'maskyoo':p};this.__p = this.__p.filter(function(el) { return el.maskyoo != p.maskyoo; }); },
get_p: function(){return this.__p;},
reset_p: function(){this.__p = [];},
reset_all: function(){this.__ttl=1000;this.__p=[];this.__tid='';this.__cid='';this.__cd1='';this.__cd2='';this.__ref='';},

תגובה ראשונה: בשורה השביעית צריך לעשות סוגריים מסולסלות במקום סוגריים עגולות.
תגובה שניה: שים לב שבפעם השניה שהלולאה רצה אז X=MakeMeSick ולכן אתה חייב לאתחל קודם את OhMyGosh.
תגובה שמינית ואחרונה של פותח האשכול: נכון. סליחה. טעות שלי מרוב עייפות.

קהילת המדקדקים
נושא האשכול: כשמנקדים ויחשף יערות, האם הנקודה שעל השי"ן באה לומר שזה שי"ן שמאלית, או חולם חסר.
תגובה ראשונה: מצאתי פעם בסידור ישן שניקדו עם שתי נקודות, ובעוד חזון למועד אעלה את הצילום.
תגובה שלישית: ודאי שזה בא לומר חולם חסר.
תגובה שביעית: ודאי שזה בא לומר שי"ן שמאלית.
תגובה חמש עשרה: שמעתי בשם ר' שמואל בורגול שהיה בעל קורא אצל מרן זצוק"ל ומרן אמר לו שהוא רצה לשאול את זה את בעל שו"ת זית שחור, אבל אז פרצה המלחמה ולא איסתעייא מילתא. ופחמע"ד.

קהילת אשה מאת רעותה
נושא האשכול: רציתי לדעת למה נמחק האשכול "די כבר למחוק אשכולות!!!!", לא היה שם שום דבר לא טוב.
תגובה ראשונה: גם אני מחפשת את האשכול "עץ וגימל בעד ונגד" לא מבינה למה מחקו. היה שם המון השקפה טהורה.
תגובה שבע עשרה: בחיידר של הבן שלי אסור לבוא עם שרוכים שיש להם דבק בקצה, ואני מאוד מבינה את זה. אי אפשר לדעת לאן זה יכול להתדרדר.
תגובה שמונים ושש: ירקות צריך לשמור במקום מאוורר. במקרר הערך התזונתי שלהם יורד מהר.
תגובה מאתיים חמישים ואחת: תנסה לפנות למשטרה ולהוכיח שלא ראית את התמרור. מה יש לך להפסיד.
תגובה חמש מאות תשעים וארבע (מנהל): האשכול ננעל מכיון שהכותרת לא עמדה בכללים.
  • 616
  • כשציקי בן חמו מההובלות היה חילוני כל שיכון עמידר רעדו ממנו.

    כשהיה נדלק ממשהו או ממישהו, היה מתפוצץ ומאבד את שפיותו. פצצה ללא פתיל.

    כיום ציקי מתחזק, הוא מגיע לשיעור של הרב יובל צ'וחוביץ' יחד עם אשתו, כיפה לבנה בוהקת על קרחתו.

    "כל פעם שאתה כועס", כך אמר פעם הרב יובל, "שים פתיל של עשרים שניות".

    "בשביל מה זה, כבוד הרב?", שאלה אשתו.

    "דבר ראשון", התחיל הרב בעדינות, "זה ייתן זמן תגובה לאנשים, לענות או לברוח".

    "אוקיי, הבנתי ת'ראש שלך", גבותיו החלו מתכווצות "ומה הדבר השני?"

    "דבר שני יקירי, והוא החשוב יותר", המשיך הרב ותפס בידו של ציקי, "פתילה אפשר לכבות סתם כך ולהדליק שוב בעת הצורך".

    ומאז בכל תקרית בה גרף הזעם של ציקי רוטט, משליכה לעברו אשתו פתיל דמיוני, אותו הוא מבעיר וסופר עד עשרים.

    כך הצליח ציקי לעבוד על מידותיו אט אט, והאריך את הפתילות עוד ועוד, עד שהגיע שלב שהיה מכבה אותם ומאכסנם בארון לעת צורך.

    ובמוצאי 'זאת חנוכה' בכל שנה, עושה ציקי מסיבה רבתי לכל מתחזקי השכונה בה הוא מכבד את הרב צ'וחוביץ' לשרוף את הפתילות.

    הציבור משתאה ומשתומם למראה ציקי מרוקן את כיסיו מתכולה בלתי נראית אל תוך המדורה.

    רק יחידי סגולה שמו לב לקריצה רבת משמעות ששלח ציקי לעזרת הנשים, שם מוחה דמעותיה אשתו עם השביס.
    ידוע הסיפור על אותו חבר כנסת שסיים את הנאום ושכח על הפודיום את הדפים. באחת השורות שם נמצא כתוב "טיעון חלש - צריך לצעוק".
    למה נזכרתי בזה?

    ישנה רשימת תפוצה ששולחת כל יום למנויים כמה שירים או סינגלים חדשים מלווים באינסרט שנכתב מן הסתם על ידי יחצ"ן כלשהו. היום קיבלתי את הטקסט הבא:

    מנחם מושקוביץ ומקהלת לב - הגיע עת רקוד (מחרוזת ריקודים) -
    מחרוזת מרתקת של כמה מהנעימות הידועות ביותר במוזיקה היהודית בכיכובו של הסולן הוותיק מנחם מושקוביץ לצד מקהלת לב הגדולה, ובה הופעת הבכורה של השיר הגיע עת רקוד מהמוזיקאי הצעיר והמוכשר, ליפא בראך שרק לאחרונה התחתן.
    ליפא הוא הכישרון האחרון בסצנת הלהקה / ההפקה החסידית וכבר מופיע כל ערב בחתונה עם כמה מהאמנים הגדולים ביותר.
    ההפקה, כוללת תערובת של רעננות מושלמת תוך שמירה על הצליל האינסופי ו"אידישע טעם" שכולנו אוהבים.​

    לא יודע למה, הטקסט הזה עצבן אותי.
    ניסיתי לנתח אותו, ואז גם הבנתי למה.

    שימו לב כמה תיאורים וסופרלטיבים בקטע אחד קצר:

    מחרוזת מרתקת של כמה מהנעימות הידועות ביותר במוזיקה היהודית בכיכובו של הסולן הוותיק מנחם מושקוביץ לצד מקהלת לב הגדולה, ובה הופעת הבכורה של השיר הגיע עת רקוד מהמוזיקאי הצעיר והמוכשר, ליפא בראך שרק לאחרונה התחתן.
    ליפא הוא הכישרון האחרון בסצנת הלהקה / ההפקה החסידית וכבר מופיע כל ערב בחתונה עם כמה מהאמנים הגדולים ביותר.
    ההפקה, כוללת תערובת של רעננות מושלמת תוך שמירה על הצליל האינסופי ו"אידישע טעם" שכולנו אוהבים.
    כאילו, אוקיי. אני מבין שיש לך זמר חדש ובלתי מוכר לייחצן. אני מבין שהשירים במחרוזת שלו הם לא מי-יודע-מה מוכרים. אז מה? לכן צריך לצעוק? לכן להכביר בסופרלטיבים מוגזמים?
    חוצמיזה, תבחר תיאורים מתאימים. מה זה 'מחרוזת מרתקת'?
    ו-'רעננות מושלמת' ? נשמע יותר מתאים לתיאור של שמפו מאשר של זמר.
    ו-'הצליל האינסופי'. הכל טוב?

    איך היו הסבתות אומרות? לפעמים מרוב תבלינים בתבשיל, הוא הופך להיות בלתי אכיל.
    (הסבתות לא באמת היו אומרות את המשפט הזה. הרגע המצאתי אותו. אבל אני בטוח שהן מסכימות עם זה)

    תודה שקראתם את הניתוח המקיף, המדוייק, המונומנטלי, האגדי, האדיר, המושלם והאינסופי הזה.
    כ"ג כסלו
    ר' יענקל עמד נזעם מול בקבוקי שמן הזית הסדורים ברחבת הכניסה בצרכניית 'זול פה'. חוצפה פשוט חוצפה, חשב לעצמו, 11.90 לא פחות ולא יותר.. והוא נפנה כאחת ורץ החוצה לעבר צרכניית 'זיל הזול', שם נמכרו בקבוקי השמן ב8.90 בלבד.

    אבל חוששני שקצת הקדמנו את המאוחר..

    כ"ז אלול
    בעצומם של ימי הרחמים והסליחות, צעד לו ר' יענקל מיודענו אל ביתו של ר' ירוחם, שיר הזדמזם לו מתחת לשפמו, ורגליו ספק הלכו ספק רקדו כל אותה הדרך.
    ומה ראה ר' יענקל לשמוח שמחה יתירה, ימים ספורים קודם יום הדין?
    אלא חזקה עליו מצות השמחה בחג הסוכות, ואם חלילה אתרוג נאה לא יהיה ברשותו, כיצד יוכל לקיים מצוה זו?! וכבר אמרו חכמים שלשים יום קודם החג דורשים מעניינו של חג.
    לפיכך הזדרז ושם פעמיו אל ביתו של ר' ירוחם בעל האתרוגים, שמא יקדמנו אחר.
    וכל אותה הדרך כבר גלגל ר' יענקל במוחו את מראה האתרוג: צבעו זהוב, חברבורותיו עדינות, ללא שמץ וכתם, פיטם מתנוסס בראשו, ריחו העז נישא למרחוק וכולו אומר הדר.
    ר' יענקל התמוגג כאשר שמע בעיני רוחו, את קריאות ההתפעלות של מתפללי בית הכנסת, אפילו הרב, נראה היה שהגניב את מבטו בשעת ההקפות..
    אין ספק שר' יענקל זכאי לאתרוג שכזה, הרי בט"ו בשבט טעם ממרקחת האתרוגים שהתברכה על ידי תריסר צדיקים, פלח מהאתרוג שבירך עליו גדול הדור, ושלל סגולות שר' יענקל מסרב לחשוף לציבור.

    נשאיר את ר' יענקל בביתו של ר' ירוחם, ואת ערימת השטרות שנפרד מהם, תמורת היהלום שבכתר.

    כ"ד כסלו
    ר' יענקל נכנס לביתו שעה קלה לפני הדלקת הנרות, ועצר כהלום רעם מול בקבוק השמן זית שהמתין לו סמוך לחנוכייתו.
    - ביילא, קרא בקול, היכן הבקבוק שרכשתי אך אתמול?
    - כנראה שהוא בארון הבקבוקים, השיבה ביילא.
    - ו..? שאל ר' יענקל בקוצר רוח.
    - את הבקבוק הזה קנית בדרכי הביתה, לאחר שיעורה של הרבנית נחמה.
    - וכל זה למה לך? הוסיף ר' יענקל להקשות, בעודו קולט את מדבקת המחיר שעדיין התנוססה על גבי הבקבוק - 30 שקלים, שומו שמים..
    - הרבנית הזכירה בשיעור, אמרה ביילא בקול רועד, שהידור מצוה הוא להדליק בשמן זית הראוי למאכל, וחשבתי שמי כמוך ישמח להיות מן המהדרין במצוה......
    בשבילי נברא הרמזור//מעשה שהיה

    כבר תקופה, מאז שהתחלתי לנסוע בקביעות באוטובוס בעל מסלול ש(אולי) מקצר את הדרך בכמה דקות, מטרידה אותי קשות שאלה קיומית הרת גורל.
    למניעת זיהוי, מטשטשת פרטי זיהוי מיקום.

    צומת:
    רמזור ימינה, (בעיקרון שמאלה, אבל לא רוצה שיזהו) שחותך את הנתיב הנגדי, ורמזור הלאה, (באמת הלאה) שמשמעותו: המשך בנתיב עליו אתה נוסע.
    אם לא הבנתם, יש לי ציור שממחיש. רק תעדכנו אם להעלות.

    חיפשתי. באמת חיפשתי, תשובה, למה מיקמו רמזור באמצע הַיי ווֵי (מילה אמריקאית למושג פקוק) סואן. כביש שמשתלב מהצד השני – לא קיים. התפצלות כלשהי – לא בקילומטר הקרוב. אפילו גשר אין באזור. נאדה. והרמזור ירוק תמיד, עקבתי אחריו.

    חשבתם שהנוף משעמם? אז למה לשבור אותו עם רמזור? אני אישית הייתי מעדיפה איזה אימוג'י גדול, מחייך על עמוד. מהאלה עם הדמעות מרוב צחוקים. אה, אולי חשבתם שנהגים יעלו חיוך כשיגלו שהרמזור הירוק ממתין רק להם ולא מתחלף לאדום? בזבוז כסף. אימוג'י חסכוני הרבה יותר. (בלי מטף דמעות אמיתי, כן? זה מעלה ת'תעריף). תנו לי תהפרש, אני אדע לנצל אותו נכון. (מימון קפה לשנה)

    השאלה העסיקה אותי בכל נסיעה, ודי נהניתי לחפור בה.

    עד שאיתרע מזלי, ומצאתי עצמי צועדת במדרכה החולית עד לצומת הזכורה. לילה. קר. רכבים שועטים במרחק נשיפה מפני. מדשדשת לבד, מתפללת למעבר חציה כלשהו. שכן מעבר לכביש, לפני הפניה ימינה (למעיישה שמאלה, יא?), יש תחנה מתבודדת, ובה עתיד אוטובוס לֵילי לאסוף אותי אל קרביו.

    ה' גדול. מעבר חציה. מאיפה צץ, לא יודעת. לא ראיתי אותו מעולם. איש אדום מורה לי לעצור.

    מציצה למעלה. הרמזור הירוק, התמידי, מחייך אלי. עכשיו אני יודעת למה לא שמו במקומו אימוג'י.

    שלט לבן מורה לי ללחוץ על כפתור ה"בקשתך התקבלה", ובפעם הראשונה בהיסטורית חיי, אני זוכה לחזות באור אדום ברמזור ירוק העד.

    חוצה את הכביש, מגיעה לתחנה. פוזלת לבדוק אם הצבע חזר לעצמו.

    ירוק.

    לא נברא הרמזור אלא בשבילי.
    בפוסט הזה ננסה לעשות סדר ב'איך מתמחרים כתיבה'.

    אין צורך לחגור חגורות, זה הולך להיות פשוט מאוד.


    אבל היי, רגע...

    לפני שנתחיל חשוב לחזור ולהדגיש שוב:

    כל הנכתב כאן, הוא רק מתוך הידע וההיכרות הפרטיים שלי.

    סביר להניח ויתכן בהחלט שיש לכם שיטות או דרכים אחרות – ולא רק שזה בסדר

    זה גם בדיוק המקום לשתף אותם לציבור הרחב ולהעניק לכולנו תועלת...


    +++


    בכתיבה יש 4 שיטות תמחור.

    כל אחת מהן מתאימה לאופי אחר של כתיבה.


    השיטה הראשונה – סימני דפוס (תווים בלע"ז)
    זוהי שיטה פשוטה בהחלט: התשלום מחושב לפי מספר הנקישות על המקלדת.

    הקשתם הרבה – תקבלו הרבה, ומכלל הן אתה שומע לאו.


    (ואז הלקוח שואל: כולל רווחים?

    ואנחנו עונים לו: אלא מה, רוצה שאני לא יעשה רווחים במסמך?...)


    שיטה זו טובה בעיקר לפרוייקטים ארוכי טווח, כגון ספרים, סיפורים או כתבות ארוכות.

    בעיקר כאשר כמות החומר היא הנעלם הגדול בתמונה.



    השיטה השניה – שעות עבודה
    מי לא מכיר את שיטת העבודה הזו, המקובלת כיום כמעט בכל עסק...

    בשיטה זו טוב להשתמש במקרה שאתם חוששים שהלקוח עומד לדרוש ליטושים ושינויים עד אין קץ...

    ככה אתם יכולים להיות רגועים שכל דקה שלכם - מטפטפת שקלים נוספים לשורה הירוקה החשבון הבנק שלכם.


    השיטה השלישית – פר מוצר
    קביעת מחירון / תעריף לעבודה.

    לאמור:

    מכתב – 300 ₪

    פוסט – 250 ₪

    פרוספקט – 1500 ₪

    כתבה שיווקית סטנדרטית – 1000 ₪


    כמה קצר, ככה פשוט!

    תמחור זה טוב ללקוחות מזדמנים ועבודות קצרות.

    הוא גם יכול לחסוך אנרגיות מיותרות,

    אם אנחנו מכירים את עצמינו ויודעים להעריך נכון את אופי העבודה ולוודא שהמחיר יהיה משתלם עבורנו.


    השיטה הרביעי - ריטיינר

    [או במילים פשוטות: תשלום חודשי קבוע]

    סיכום על תקציב חודשי קבוע, במסגרתו הכותב מספק לגוף המשלם שירות כתיבה.

    דוגמא:

    עמותת 'אש בעיניים' רוצה שירותי כתיבה שוטפת, שתכלול:

    מכתבים לתורמים + פוסטים לפייסבוק + ידיעות קצרות לעיתונות 'מעט לעט'

    השירות הזה יעלה לה 4,500 ₪ בחודש, כולל חודשי חגים ובין הזמנים.

    כמובן שיש צורך לסכם מראש מה השירות לא יכלול.

    למשל: כתיבת פרוספקטים ואתר אינטרנט – יתומחרו בנפרד.



    ****

    עד כאן שיטות התמחור.

    בפוסט הבא נציף את הבעיות שיש בכל שיטה

    ונגלה את הדרך היעילה לפתור אותה.


    [רמז והמבין יבין:

    אפשר לשלב בין שתי שיטות בשיטת 'היקר מביניהם'...]


    תזכורת אחרונה לפני המראה:

    לתועלת הדיון ולהעשרת השיח, אל תהססו לכתוב כאן כל שאלה, סיטואציה, פרובלמה, שיטת תמחור אחרת, בעיות קיימות, סיפורי לקוחות, וכל מה שקשור באופן ישיר לנידון המקצועי והחשוב שלנו.

    אה, עוד משהו: אל תשכחו להצביע בסקר...

    ושוב תודה על הפידבקים החמים ועל ההשתתפות...
    אני סובל מחוסר ביטחון בדם ויש לי דימוי עצמי ננס, כשחברי משוחחים סביבי אני חש את מוחי מאתחל מערכות ועד שיש לי דבר חכמה להגיב אני כבר במיטתי מנסה להירדם.

    מגיל חמש פחדתי מהבר מצווה בה אצטרך לדרוש ולעלות לתורה, במבחנים בעל פה הייתי מסמיק עד שליטפתי את לחיי לבדוק שאינני מדמם.

    אך הסיוט האיום ביותר היה לרדת לקנות ירקות אצל יגאל, זו הייתה המטלה השבועית שהוטלה עליי.

    "הלו, לא למשש שם את העגבניות, זה של סבתא שלך???"

    "סליחה אני לא התכוונתי...רק רציתי...אה..."

    "סליחה הוא אומר לי", זורק יגאל לחלל החנות, "טיפת נימוס אין היום".

    כל עיניי השכונה נעוצות בי עמוק בצוואר, גורמות לי לשיתוק זמני.

    "תסגור את המקרר שם, זה לא מיזוג אויר", יגאל מחפש איזה לקוח שיהיה שותף ללינץ', "תראה מה זה הנוער של היום, זה משהו".

    "אמא שלי שואלת אם אפשר לרשום?"

    "תגיד לאמא", כאן יגאל מגביר ווליום, "תגיד לאמא שיש לכם חוב מוגזם כבר לכל הדעות, אין מצב, מהיום רק מזומן".

    "טוב, אני רק מניח פה ועולה להביא כסף".

    "תקשיב לי טוב בחור, אני לא מחסן פה ולא שומר כלום, אפילו לא דקה".

    פיזרתי את הירקות למושבותיהם ועליתי הביתה ממרר בבכי, אחי הגדול שהבין לליבי התנדב לרדת איתי שוב.

    "הלו, לא למשש שם את העגבניות, זה של סבתא שלך???", צעק יגאל לעבר אחי.

    "למה העגבניות שהבאת היום זבל אחת אחת?", שאל אחי בקרירות.

    "מה אני יגיד לך, זה מה שהגיע היום, מחר יגיע סחורה", מתנצל יגאל, "נשבע לך בבוקר היו עגבניות של הדה-בסט".

    אז הבנתי שאני פשוט שפן, שפן שאנשים נהנים לעשות עליו ניסויים מדעיים.

    הרכנתי את ראשי והכנסתי גם גזר לשקית.
    סוף ליהודה
    אמש – יום ג' – נאבקו כוחות מלכנו אנטיוכוס אפיפנס ירום הודו, באספסוף המורדים אשר ביהודה.

    המאבק החל בעקבות הנפת דגל המרידה בידי מתתיעו 'ה'כהן הגדול' של חשוכי יהודה, בכך שהרג אחד מאלו שהתקרבו לאחרונה לאורו של מלכנו ירום הודו מחמת נאמנותו למלכנו, ואיום בנשק על אחדים מכוחותינו ששהו בסמיכות למקום הרצח.

    כישלון טכני וחוסר ערנות בין שורות חיילנו הוביל למצב מביך שבו אספסוף המורדים במאבק הצליח לבקוע בקיעים בשורות הצבא הקדמיות ולחולל נזק ואבדן לכוחותינו, ואף לגרום לנסיגה קלה.

    מבין כוחותינו הוכרז על מספר אבדות בנפש ששמם עדיין לא נותר לפירסום, ואף המצביא הדגול ניקנור נעדר ולא נודע מקומו.

    תגובת עליקוס – דובר צבא מלכנו ירום הודו "יהודה לא יודעת שהיא משחקת באש, הרי השטות ומשובת הילדות שהם חוללו כעת יוביל למכת מחץ מוחלטת".

    "לרשות צבאנו המהולל עומדים, כידוע, אמצעי לחימה מגוונים וחדישים, שביכולתם למחוק את כל יהודה כהרף עין, ואפילו די שכל חייל מצבאו האדיר של מלכנו ירום הודו ייתן יריקה ויהודה תיהפך להיסטוריה".

    "כנגד קובץ החשוכים שעומדים כנגד משימתו החומלת של מלכנו ירום הודו, יופעלו מעתה כל האמצעים הנדרשים וכל הכלי מלחמה החדישים ביותר על מנת לכלותם".

    לידיעת כתבנו הגיע כי במערכה הקרובה והסופית כנגד יהודה ישתתפו אף הפילים האימתניים – הנשק החדיש והעדכני ביותר – שאין שום כלי שיכול לעמוד מולם, הנתון האחרון מגלה עד כמה מידת הרצינות והחלטיות שוררת בין מובילי המדיניות בצבא בדבר מיגור המורדים החשוכים.
    סופרים וסופרות, כותבים וכותבות,
    חנוכה שמח ומלבלב. (יותר מתאים מאיר וחמים? לא משנה, שישאר ככה)

    אז כן, כמו בכותרת:
    עוד רגע והיא כבר פה, הספרייה הדיגיטלית החרדית.

    מה דעתכם, ככותבים?
    רוצים להעלות חומרים? יש לך ספרים שרוצים לראות אור ללא עלויות?
    רוצים פרסומת?
    רוצים לעשות כסף מכתיבה???
    בואו, קחו חלק במיזם שלנו. תצטרפו לצוות הסופרים שלנו.
    לא אכפת לנו אם אתם ידועי שם או לא, אם כבר הוצאתם ספרים לאור או לא. השאלה היא אם יש לכם חומר, מקורי, שלכם.
    (צוות הספריה מותיר לעצמו את הזכות לא לפרסם ספרים שאינם מותחים דיים או מרגשים עד פרצי בכי בלתי נשלטים. סתתתתם)

    מה עוד אתם רוצים?
    כשאתם קוראים 'ספריה דיגיטלית', מהו החלום הישן שלכם שמתחיל לרעוד בהתרגשות - של טרום - התגשמות?

    אנא תענו לסקר, ותכתבו את דעתכם, ככותבים, על הבמה החדשה שאנו יוצרים כעת. היא חשובה לנו!

    צוות הספריה המקצועית (מבית "אמא אלופה")

    נ.ב.
    אין זה המקום להעלות לדיון את נאותות הרעיון, את נוחות הקריאה, את התנגדות הרבנים הפוטנציאלית, ואת כדאיות או אי כדאיות ההפקה. עניינים אלו בטיפול:)
    עם זאת, אשמח לכל הערה או הארה שיבואו בהודעה פרטית, או במייל שלעיל.
    1 :
    לצבא יש כללים, ואין דרך אחרת, חוץ מלהיות איש צבא, בשביל להבין אותם.


    האיש שנכנס בעד פתח האוהל הקדמי אמנם לבוש במדים, אבל כל מי שיש לו טביעת עין חדה יכול מיד להבחין שהוא אינו איש צבא במובן הטיפה הפחות שטוח של העניין.
    את סגן אלוף נתיו פון ברנטו אפשר להגדיר בהחלט כבעל טביעת עין חדה, ליתר דיוק הוא המייצג של טביעה מהסוג הזה, וזאת אחת מהסיבות שהוא בעצם נמצא היכן שהוא נמצא, ועל כתפותיו הוא סוחב אי אלו עיטורים ומדליות כפי שהוא סוחב. אי לכך הוא הבחין מיד שהמדים של האיש נקיים מדי ומגוהצים מדי, הליכתו נינוחה משהו, ועל שפתיו – וזאת ההוכחה המוחצת ביותר – על שפתי האיש מרצד חיוך.
    חושיו מתחדדים באחת, דיווחים על חדירה צפויה למחנה הגיעו כבר לפני ימים מספר. הוא רענן את הנחיות ההבטחה, אבל לא חשב על כך שחדירה יכולה לבוא גם במסווה.
    אבל לא איש צבא יסגיר את מחשבותיו ולכן הוא רק מרים את ראשו, שעקרונית מורכן על מפות מלאות בשרטוטים שונים, וסוף סוף רואה את האיש לא רק מזווית העין אלא במלא קומתו, ושואל "אה?".
    "שלום". עכשיו מחייך האיש חיוך מלא בלי לדעת שהוא עושה את השגיאה הכי גדולה שאפשר לעשות עם סגן אלוף פון ברנטו, ומעכשיו ואולי עד סוף כל הדורות יסומן הוא בשלט בלתי נראה, אבל מורגש היטב, של "טיפש".
    "כן?" שואל סגן האלוף שרואה שהאיש שמולו שותק ומצפה לתגובה.
    "סגן אלוף נתיו פון ברנטו, נכון?", שואל האיש ומשהו נבוך מזדחל לחיוכו.
    "כן".
    "נעים מאוד", מתרחב החיוך והאיש מושיט ידו ללחיצה, "שמי בשן סיליפט, מפלוגת הרוח. נשלחתי לכאן, עם צוות של עשרה אנשים, מטעם המפלגה העליונה. כולנו מעריכים את מאמצי החיילים בחזית, ובתור מישהו מבפנים אני יודע קצת יותר ומבין כי עמקי הקְפו הם מקום הלחימה המסובך והמכריע יותר, לא חינם נשלח לכאן סגן אלוף מוכשר, הלא כך?"
    "נו?" פון ברנטו, שאפילו יותר מששונא חיוכים שונא מחמאות, שולח ידו ללחיצה קצרת רוח.
    "כדי שיהיה לחיילים שלנו את מלא הכח, האומץ, המורל והמוטיבציה אנחנו דואגים להם לתנאים פיזיים משופרים – ארוחות, ציוד, הגנה. אבל זה לא מספיק, סגן אלוף פון ברנטו. אנחנו ביחידת הרוח דואגים גם לערבי תרבות לחיילים, לרגעים של שירה משותפת, להרצאות טובות, לשיחות אישיות אם צריך, לכל מה שיעזור להן להרגיש טוב יותר וממילא להלחם חזק יותר ותועלתי יותר. זה יהיה התפקיד של הצוות שלי כאן, ואני מקווה שתעזור לי לעזור לך" הוא מושיט מכתב חתום מהמפקדה הראשית.
    פון ברנטו נוטל את המכתב ביובש, פותח אותו וקורא בו בעיון.
    המכתב מביע פרגון חם וכנה לאיש שמולו, מבקש מפון ברנטו לסייע לו בכל שיתבקש, וגם מגלה כי לאיש דרגה צבאית גבוהה יותר משיכול היה פון ברנטו לדמיין, דרגה שכל לוחם היה גאה בה, והאיש, כשהציג את עצמו, לא הזכיר אותה בכלל.
    הוא מרים את ראשו מהמכתב.
    שוב מחייך האיש, ופון ברנטו מרגיש שהראש שלו מתחיל לכאוב.
    "טוב, מה שאני אצטרך לעשות אני אעשה", הוא חותם בסוף, אחריי שקט שעומד ביניהם כמה רגעים, "למרות שאם היו שואלים לעצה של מפקד שיש לו יותר מכמה שנים בקרב – הלוחמה עצמה היא שעושה טוב לבן אדם, היא שמחנכת אותו, לא הבטלה. אבל לא שואלים אותי ואני מוכרח לעשות את זה"
    פון ברנטו חשק שפתיים. כל חיל בכל דרגה צריך לדעת לציית לאלה שמעליו, וזה מה שהוא יעשה.
    "תפנה לאוהל השני בשורה הקיצונית, שם האחראיים על סידור האהלים במחנה, לצוות שלך הם יידעו מה לתת, בשבילך תגיד שאמרתי לתת לך את אוהל B2, או משהו דומה אם הוא תפוס. זה אוהל טוב. תבוא היום בארוחת ערב אני אציג אותך וגם אבקש מהקצינים להיות לך לעזר וסיוע".
    ואני מקווה שתוכל להסתדר בלעדיי. הוא רוצה להוסיף ולא עושה את זה. ואני רוצה שכבר תפנה את השטח.
    "סגן אלוף פון ברנטו?" האיש אפילו לא צועד צעד אחד אחורה, וודאי שלא מסתובב לכיוון היציאה.
    "כן?"
    "זה... כל כך גרוע? אני מתכוון – גם מפקד צריך להיות במצב רוח טוב כדי להוציא מעצמו את המיטב בקרב, ואולי המפקד יותר מכולם. אז אם זה ככה, אז אולי מוטב שאחזור למקום ממנו באתי".
    "לא", פון ברנטו רוכן קדימה, "תקשיב טוב, בחור. לי אין בעיה עם חגיגות, אני רק שונא שמערבבים אותן עם מלחמות, מבין? מחנה צבא זה מחנה צבא זה מחנה צבא, תסכים איתי שהוא לא המקום האידיאלי למסיבות".
    "מסכים, גם אני מעדיף מסיבות על מרחביי דשא מוריקים, אבל עדיף כאן מכלום".
    "אז אני מעדיף את ההפרדה. וחושב שהערבוב הזה לא מועיל לאיש" עונה פון ברנטו בזעף.
    האיש לא נבהל מזעמו, "את זה נבדוק עוד שבועיים-שלוש", הוא קורץ, "אני דווקא חושב שהחיילים שלנו ישמחו בזה, הם אפילו מקנאים בפלוגות אחרות שם כבר שלחה המפקדה הראשית נציגים מטעמינו".
    "אולי החיילים רוצים את תרבות הרוח הזאת כי הם שמעו שהיא קיימת, אבל אם לא היו ממציאים אותה – לא באמת היו זקוקים לה, זה צורך שנוצר רק בגלל שיצרו אותו, בנת?".
    "שוווו וווו", האיש שורק, "אתה יכול להיות סוציולוג טוב, אני מדבר רציני. יש לך הבנה מצוינת באדם וחברה, את התובנה הזאת לומדים כל מי שמתעסק עם בני אדם – סוציולוגים, פסיכולוגים ואנשי פרסום, והם לומדים אותה במערכת של כמה שיעורים. אתה יכול להיות מגה סוציולוג".
    "ועם עקשנות ונחישות כמו שלך", אומר פון ברנטו ומתכוון לכך שהאדם הזה, מה שמו – בשן סיליפט, מצליח להשאר באוהל שלו וגם לפתח שיחה, למרות שהוא הראה לו את הכיוון החוצה מהרגע הראשון, "עם כזו עקשנות יכולת להיות איש לוחמה מזהיר. פספוס עליך, איש צעיר, עכשיו כבר לא תוכל לעשות את זה, בגיל שלך אי אפשר להתחיל בטירונות".
    האיש שותק כמה רגעים, פותח את פיו לאמר משהו, מתחרט, סוגר אותו. ואחר כך פותח ואומר "ואתה כן"
    "כן מה?!"
    "יכול לעשות את זה".
    "את מה??"
    "ללמוד סוציולוגיה, להתפתח בכיוון".
    על חוצפה כמו זאת לא נדרש פון ברנטו לענות מעולם, לכן הוא אינו יודע מה לענות, רק מחווה בידו את הדרך החוצה ושומר על מראה זועף עד לרגע שהסיליפט הצעיר עוזב את השטח.
    רק כשהבחור האמיץ יוצא הוא מרשה לעצמו להבליע חיוך.
    מבינה משהו // תמר בר אילן



    "סליחה, אני סופרת עד שלוש וכולכן יוצאות מפה!"

    "איך אתן מסתובבות לנו פה בין הרגליים?"

    "תראו איך אתן נראות!"


    לא הבנתי, מהתחלה!

    "חיה, האישה הזאת ששם אז..." עיניה האדומות של אדיס המקסימה מכיתה ט' כבר הסבירו לי שהיא צודקת. בכל השנה שהיתה עימנו בפנימיה, מעולם לא נראתה כך.

    "היא פשוט הגיעה פתאום עם הבנות שלה והן התחילו לארגן כאן את חדר האוכל. אבל, את הבטחת לנו שנכין עוגת גבינה אישית לבית"

    נכון, אדיס צודקת.

    "אני דורשת להוציא את הבנות האלו מייד" אמרה האישה וסימנה לי להתקרב אליה, כמו אומרת זאת לתלמידה נוספת שלה.

    "אני הבאתי קעמפ של בחורות אמריקאיות והן לא מאירות לי כאן את הנוף" לחשה לי כמעין בדיחותא כולל קריצה שהסתתרה מאחורי מפרק היד שלה.

    נראה לי שגבותיי המורמות הן שלקחו את הנשימה העמוקה ואיך לא נפלטה מפי התמיהה 'האם את יודעת בכלל מה זה אור?'

    "רגע, בואי ננסה להבין" הרגעתי את שתינו, כמו תחילתה של שיחה לא מובנת עם חניכות. "מחר יש לחניכות שלי מועד ב' במתמטיקה ואישרו להן לישון כאן הלילה ..."

    "ו...תראי איך הן מסתובבות לי פה, התנפלו עליי, ביקשו ממני להכין עכשיו עוגת גבינה, ברור לך שזה לא שייך..."

    "מי את?" שאלתי "אולי זה יהיה לי ברור"

    "דוד שלי הוא השותף של מנכ"ל המוסדות כאן, פינק"

    "נו ו...?" חשבתי בקול

    "ואני... אני אחראית על קעמפ 'לגלות עולם' של בחורות אמריקאיות המעוניינות לבוא לכאן ל'סמינר'..."

    "חיה! תפתחי לנו" הן נוקשות בחוזקה על דלת הבריח שלהן! רק שלהן!

    "את... נעלת עליהן?"

    "אני יודעת מה זה להתעסק עם בנות... לא פשוט, אה?"

    היא מחייכת חיוך... חיוך שלא מבין, לא יודע.

    *

    את מבינה ששחר לא חזרה כבר חמש שבתות חופשה לביתה שבמרחק 10 דק' נסיעה מירושלים והיא נודדת בין בתי המדריכות, רק בכדי שתוכל לשמור שבת כהלכתה?

    את מבינה שחני מתחננת שהפנימיה כאן תהיה פתוחה גם במשך החופשה?

    ובשביל ששושי תישאר במצב נפשי תקין היא לא מפסיקה להילחם על שפיות וזאת מבלי לחזור לביתה החסידי כי שם טוענים שהיא מקלקלת את האחים שלה, אולי לפחות את זה את מבינה?

    אז למה את מחייכת? למה?

    עם חיוך שלא מש מודיעה לי "אז גם את המנעול של הבניין אליי עוד חמש דקות, טוב?"

    אני יוצאת, איתן ובשבילן.

    "חיה, חיה" הן מתקבצות סביבי מוציאות את כל הזעם. מתארות לי אותה, איך היא נבהלה מאדיס, איך היא עיוותה את פניה כשראתה את נופר הספורטיבית ואיך היא ציינה בקול "אה... נעליים של 'נייק' " כאילו היא מבינה משהו.

    הבטתי בהן במבט אוהב, כאילו הן שרי ואביגיל, שרי ואביגיל שלי. כאילו? הן שלי.

    גם אותן ה' הפקיד בידיי בשנה זו, את כל מאוייהן הן מבקשות ממני, משתפות עימי הגיגיהן ואנחנו אפילו משתדלות להגשים. הנה, על קירות הבניין שהמחויכת תשתמש בו, מתנוססים ציוריהן המרהיבים של דנה ושושי, את התמוונות בחדרי כיתה י"א עיצבה במחשב מנוחי.

    ואדיס צודקת, נתתי לה הבטחתי שנכין יחד עוגות גבינה אישיות לכבוד שבת ע"פ מתכון שלמדה מאמא שרה ז"ל. רק אז הסכימה להגיע לבחינת הבגרות במועד ב' והלהיבה עוד חברות שבאו היום.

    "מה נעשה עכשיו, כשהמיקסר שלי התקלקל?" אמרתי להן, מאוכזבת.

    "מיקסר? כשעלינו לארץ אמא שלי לא הכינה איתו עוגת גבינה" האירה אדיס

    "טוב, היום דור מפונק" (הורדתי אורות... למה?)

    "אני למדתי עם אמא לערבב באופן ידני, עם הכף הזו... מרית" (אור גדול עולה מתוך החושך)

    "ולא כואבת כך היד?" (אורו עיניי)

    "נעשה ביחד!" הן ענו במקהלה

    עם השמחה הזו התקפתי אותו בשאלות בראשי, כמו: איך יכלת להיבהל ממה שגלוי לעינייך כשכל הבתוך שלנו לא שקוף? ולמה... למה את חושבת שאת מבינה משהו?
    המורה של חיהלה אומרת שהיא מצריכה טיפול רגשי.

    ברור, אני אומרת את זה מאז שהיא קטנה.

    לא גילתה את אמריקה. אלא שבגלל הטיפול הבנתי שגמני צריכה אחד כזה.

    זה התחיל מהדרכת הורים, טעמתי ראיתי כי טוב..

    התחלתי גם.

    אחרי מספר מפגשים הבנתי בוודאות שגם הצד השני של הבית צריך חייב טיפול.

    נתחיל מזה שאנחנו אותה נשמה.

    ללא ספק כדאי כבר שידע להקשיב לי

    ושנדע אחת ולתמיד במה סרטה אותו אמא שלו ומאיפה בדיוק התחילו הבעיות...

    כל ההסברים שלי נופלים על אזניים ערלות. וזה נשמע בערך ככה,

    אני: "כדאי לך, תשתחרר"

    הוא: "אני משוחרר מאד"

    אני: "אתה חייב לדעת אחת ולתמיד מה הבעיות שלך"

    הוא: "את יודעת. זה לא מספיק?"

    אני: [מרימה אוקטבות] "רע לך ואתה מתכחש"

    הוא: "באמת שטוב לי. לא יודע מי הכניס לך את השטויות האלה"

    אני: "רק שתדע שאם החולה לא יודע שהוא חולה, אז הוא ממש ממש בבעיה"

    הוא: ביאוש "רק תסבירי לי מי חולה.. נראה לי שאיבדתי אותך...אני רץ למנחה"

    בדוק, הפתרון הכי הכי לגבר זה התפילות.

    משהי אמרה לי ואני לא יודעת מה המקור שיעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית בערב

    כי היה לו 12 ילדים בבית...

    הבנתם?

    אז עזבתי אותו התקשרתי לאחותי. דווקא קלילה זרמה איתי

    הסכימה שהיא צריכה טיפול לקחה מספר התקדמנו.

    אחרי זה הגיע התור של מאיר לטיפול דרך הקופה. ונחמי לשחיה טיפולית לחיזוק החגורה והביטחון,

    לא זוכרת מה בדיוק.וטובי לטיפול באומנות. התערבבו הטיפולים לעיסה דביקה של קבלות לא יודעת מי נגד מי ומי יחזיר לי את המחיר והשפיות.

    כל ההקדמה הזאת זה כי מפה לשם החלטתי ללמוד את זה בעצמי יקר לי לשלם לכל כך הרבה מטפלות מה גם שאני לא זוכרת מי עשה מה..

    מי שרוצה סטאז' איכותי מוזמנת
    הארות---

    כתבתי שורה
    היא *ספרה לי מילים
    ואמרה
    זה ארוך, וקצר
    סיימתי ספור
    היא מצאה שם *פילים
    וניתחה וחתכה
    והוצר.

    העורכת שלי,
    כזאת ביקורתית
    ישירה ושנונה
    והכל
    אני מתייבשת
    היא לא מתביישת
    לא *לוחשת, אומרת.
    בקול.

    יש לה דעות
    בלי עין הרע
    היא חולקת אותן
    עם כולם
    הערות למאות
    מעירה מאירה
    לא עובר לה
    פחות ממושלם

    פטרתי אותה
    סגרתי לה דלת
    היא קפצה מחלון
    אלמוני
    ניתקתי אותה
    והיא מתנחלת
    העורכת הזאתי.
    אני.

    *כמה את נלחצת מספירה מ1-10?
    -0(ספירת קלוריות. הן לא סופרות אותי-למה שאספור אותן??
    -5(ספירת מילים. אין לי סיכוי להגיע ליעד שקבענו)
    -7(ספירת דם.מה כל זה ממני???
    -15!!!(ספירת מינוסים. ד' ישמור אני כבר ב20 וטרם חצינו מחצית!)

    *2 מהו פיל-
    1.בעל חיים אפור וגדול בעל ארבע רגליים וחדק המשמש לרכיבה.(אבן שושן(סתאאם:))
    2.החיה הענקית שהיהודים התחבאו מתחתיה מהיונים.(יונתן, בן 3)
    3.אני +30 סופגניות.(זה מסתדר יופי עם הגימטריה...תבדקו:)


    *3למה את לוחשת?
    -כי לא רציתי שתשמעי. זה לא עזר. עובדה.
    -כי רציתי שתסתקרני. זה עזר. עובדה.
    כל הצאן היה קשור מאחור. הוא התיישב באנחת רווחה וסובב את המצת. שקט חשוד ענה לו. אפילו לא חירחור, לא שיעול, כלום.
    בישיבה, הרושיב'ה אהב לומר כלל. אם אתה נתקל בשאלה שאין עליה שום תשובה, בהכרח שהתשובה קלה ופשוטה מאוד. עכשיו ניסה ליישם את הכלל הזה על גווית המכונית. בטח איזה חיבור התרופף.
    הוא פתח את מכסה המנוע, לא כל כך משום שידע מה לעשות, אלא יותר משום שראה שכך כולם עושים. הילדים התקבצו סביבו, משיאי עצות אחיתופל, כמו אשתו.
    "אבא, זה זה. פה. אתה רואה שהוא בחוץ?"
    "ככה זה אמור להיות".
    "לא, התכוונתי החוט הזה".
    "גם זה ככה צריך להיות".
    עוד עשר שניות והוא סגר את המכסה בחבטה.


    ובכן, ידידים.
    אחרי שמונה וחצי דקות האוטו חזר לחיים, תוך שהמתנדב מתרה בו לגשת למוסך. אין לנו כח לבוא כל היום לאנשים שדוחים תיקונים.

    הוא התקשר לחברותא. יש לי היום סידורים דחופים. הוא התבייש לומר שהאוטו עושה בעיות, אחרי שהחברותא הראה לו מכתב מהרב פינקוס בגנות החזקת רכב, וכמה הפסדים רוחניים הוא גורם.

    יש שתי אפשרויות. או ללכת כמו ילד טוב-ירושלים למוסך יהודי, או להיות חברה'מן וללכת לואדי ג'וז.
    הוא בחר באפשרות השניה. טלפון לבנדוד ולחבר של הבנדוד, ויש לו שם ביד. ג'מיל בחחות וצפע.
    אמין אמין. עד כמה ששייך בהתחשב במוצא.
    קיבל הוראות הגעה מפורטות, בסגנון - ישר עד השווארמה ואז תראה עליה קטנה כזו אז אחריה.
    הוא רשם על הטלפון 100 ונכנס לשכונה. אם רק תעוף אבן הכי קטנה, הוא מיד מחייג.

    זה נראה פה. טיפוס כלשהו מסתובב בחצר, וכמה מכוניות מגובבות ומפורקות בחלקן.
    אתה ג'מיל?
    שו?
    אתה ג'מיל?
    מה רוצה?
    לתקן את האוטו.
    הא, תכניס האוטו.

    הטיפוס חייג לאנשהו ואמר לו "ג'מיל כפר מגיע".
    בינתיים הוא שינן את רשימת "עשה-ולא-תעשה בתיקון אצל ערבים" שקיבל אתמול מהבן דוד.

    א. לבקש הצעת מחיר ולהבהיר שזה סופי וכולל חלקים. וגם כולל מע"מ. אפילו שאין סיכוי לקבלה.
    ב. לא לעזוב את האוטו לבד.
    ג. לסלק חפצי ערך מהישג יד.
    ד. אם הערבי מציע לתקן עוד תקלות שהתגלו, לסרב.
    ה. לשלם במזומן בלבד ולהשתדל לתת סכום מדוייק, ללא צורך בעודף.
    ו. החכם עיניו בראשו לכל צרה שלא תבוא.

    הג'מיל הגיע, פתח את מכסה המנוע, והמהם משהו.
    מצבר שלך גמור. מת לגמרי. אני נותן לך חדש ב-450 שקל.
    הוא הרים טלפון. שווה?
    מה פתאום. תציע 200. ותשגיח כל הזמן על הרכב.

    רבע שעה אחר כך כבר נסע ברחובות ירושלים, מאושר על כושר המיקוח שגילה. אבל משהו בנסיעה היה קצת מוזר. הוא עצר בצד, ובדק. פנצ'ר.
    צירוף מקרים?
    הוא עמד להתקשר שוב לידידים, כשהחליט להסתדר לבד.
    הוא פתח את הבגאז' וגילה שהגלגל הרזרבי והג'ק נעלמו.

    מחשימו. מתי הספיק לעשות את זה.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה