קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
-שיר-


מי מרגיש שהוא כשיר

להשליך מבט ישיר

ולהגדיר לי מהו שיר

עד כלות הנפש מעשיר


אל תאמרו לי, במחילה

ששיר זה סוף עם התחלה

ששיר זה סוג של מחלה

שזה קשקוש חסר תחלה


יש כאלה שאוחזים

שזה מקבץ של חרוזים

אשר לבית אחד מתרכזים

ואת שרוצים מכריזים


יש שאומרים שבסך הכול

זה סוג של טעם ומצלול

אותם אני רוצה לשאול

כיצד מצלול יכול לפעול


יש את אלו שמגיבים

שיר זה סתם מקבץ תווים

לא קשורים, לא מחייבים,

לא מתחברים, לא מתישבים.


אבל שיר הוא דבר אמיתי

מעשיר, מעמיק, איכותי, עוצמתי

עם בסיס מוצק ויסודות באדמה

עם טעם, גוף, נפש והמון נשמה.


שיר הוא השתקפות המציאות

יש בו חולי כמו גם בריאות

לשיר יש תדמית ואישיות

לשיר יש עוצמה ובהירות.


יש דברים שרק בשיר

כמו בבליל של חלומות

יש דברים שרק בשיר

הם יכולים להיות.


שם כל יצור או עצם זר

יכול להיות טוב או אכזר

וכמה שזה נשמע מוזר

היו מקרים שזה עזר.


כי אין מילה נרדפת לפרוזה, לשירה

ואם עדיין יש תהיות

שיר זה כל העולם, כל הבריאה

ה – כ – ל בשלוש אותיות.
מאת סקוט סליק, APS Observer

שימוש תקני בשפה הוא בהחלט מטרה ראויה - אבל אין צורך להפריז בחשיבותו
זמן קריאה משוער: 4 דקות



ככל שאנחנו יודעים יותר, כך אנחנו כותבים ברור פחות. זו יכולה להיות הדרך הפשוטה לסכם את התובנות המרכזיות של פרופסור סטיבן פינקר, לגבי הגורמים הקוגניטיביים והפסיכו-לשוניים לכתיבת פרוזה – לרבות כתיבה אקדמית – מעורפלת ומסורבלת. פינקר, בלשן באוניברסיטת הרווארד, כותב על ״קללת הידע״ הזו בספרו האחרון, ״חוש הסגנון: מדריך הכתיבה לאדם החושב של המאה ה-21״.

לדידו, קללת הידע היא רק אחת ממלכודות הכתיבה – כמו שימוש יתר בקלישאות או שימוש לא מושכל בצורת הסביל. אבל היא רלוונטית במיוחד עבור סטודנטים שכותבים עבודות ועבור חוקרים שכותבים מאמרים לפרסום בכתבי עת – ולצורך העניין, גם עבור מרצים לפסיכולוגיה, מאחר שרבים מהעקרונות של כתיבה בהירה ואפקטיבית תקפים גם להוראה. כפרדיגמה הוא משתמש במבדק מפורסם לתיאוריה של תודעה (Theory of mind) אצל ילדים שבו הנסיינים מזמינים ילדים למעבדה, שם הם נותנים להם קופסת ממתקים. הילדים, שמצפים למצוא ממתקים בתוך הקופסה, מוצאים במקום זאת עפרונות. בסופו של דבר, לא רק שהילדים מאמינים שילדים אחרים במעבדה יצפו למצוא בקופסה עפרונות, הם גם יאמרו שהם עצמם ידעו מה הייתה תכולת הקופסה מלכתחילה. הילדים לא מסוגלים לשחזר את חוסר הידע שהיה להם בנוגע לתוכן הקופסה לפני שגילו שמדובר בעפרונות.

מחקרים רבים מראים כי על אף שילדים מפסיקים בשלב מסוים לעשות את הטעויות הבוטות שגורמת המגבלה הקוגניטיבית הזו, גרסה מרוככת שלה עדיין נשארת אצל מבוגרים, כך לפי פינקר. אנחנו נוטים להניח שאנשים מבינים את המילים שאנחנו משתמשים בהן, שיש להם כישורים דומים לשלנו, ושהם מודעים לעובדות האזוטריות שאנחנו תופסים כידועות לכול.

אין די בניסיון להזדהות עם הקורא כדי להתמודד עם קללת הידע, מאחר שכפי שנמצא במחקרי פסיכולוגיה חברתית "אנחנו לא כל כך טובים בלנחש מה אנשים אחרים יחשבו, אפילו כשאנחנו ממש, ממש מנסים". כותבים צריכים, בין השאר, לתת לקורא מייצג לקרוא את הטיוטות המוקדמות של העבודה שלהם. "פעמים רבות נופתע לגלות שהמובן מאליו עבורנו אינו כזה עבור אף אחד אחר", הוא אמר. הם יכולים גם לשכתב את הטקסט שלהם מספר פעמים מבלי להוסיף לו תוכן, כשמטרתם היחידה היא להפוך את הפרוזה שלהם לבהירה ומובנת.

פינקר דוגל בסגנון כתיבה "קלאסי", תיאורי ודיבורי יותר מאשר הסגנון המתגונן והמודע לעצמו להחריד שחוטאים בו בימינו. סגנון שמאפשר לכותב להימנע מההתנצלויות וההצהרות הזהירות שנפוצות כל כך בכתבי העת האקדמיים, המתובלים בביטויים כגון "במידה כלשהי", "כמעט", "באופן יחסי" ו"נראה ש-". פינקר מזהיר גם מפני ציות עיוור לכללי הדקדוק הטהרניים של השימוש "הנכון", כשהוא מזכיר שכללי השימוש הם, במקרה הטוב, פשוט "קונבנציות המתפתחות לאיטן". הוא מזכיר כי בלשנים מצאו שרבים מכללי הדקדוק המפורסמים האלו מנוגדים להיגיון, שלעתים גם המשובחים שבכותבים לא שומרים עליהם בעצמם, ושהם לא יותר מפולקלור דקדוקי. לדוגמה, מילונים מודרניים מתירים את המבנה האנגלי של פיצול שם הפועל (Split infinitive; למשל ב-to scientifically illustrate) שנחשב ללא תקני, אם כי רבים משתמשים בו ביום-יום.

"שימוש תקני בשפה הוא בהחלט מטרה ראויה", הוא מסכם, "אבל אין להפריז בחשיבותו; הוא החלק הכי פחות חשוב במה שעושה כתיבה לטובה. הוא מחוויר לעומת שמירה על סגנון קלאסי, סידור קוהרנטי של הרעיונות והתגברות על קללת הידע, וזאת מבלי להזכיר הקפדה על עובדות והצגת טיעונים מוצקים".

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ביום ראשון 30 באוגוסט 2015 על־ידי סקוט סליק, APS Observer .
    • דיון
    907
  • אשר כותבת submitted a new Article:

    שומרת השערים: דבורי רנד מסירה מנעולים

    בראיון שהוא בעצם שיחה חברית לגמרי, עם האישה והאגדות דבורי רנד אני מוצאת את עצמי מוחה דמעות, כשדבורי צוחקת "זה רק בגלל ששמעת את מה שלא אמרתי" ואני מוחמאת לגמריי.

    אנחנו יושבות על כוס שוקו בייתי, ילדים שקופצים על המיטות מרעישים ברקע, אבל דבורי שאני מכנה 'חולת אימהות' ולא מצליחה לפגוע בה, חושבת שזה הצליל הכי מדהים להתרפק עליו. (היא עוד תתבע אותי על השיתוף).

    אני רוצה לסייר איתה בינות לדפים, לתשעת הספרים שראו אור וביקוש של מאות אלפי עותקים, בינות לדמויות: אצילות, חסד,...


    Read more about this article here...
    מאת @אותיות פורחות .

    *

    ברק הכניס לפיו את הכפית האחרונה של קומפוט השזיפים, שורר "צור משלו" בנעימה קלה, והודיע ליוסי – "מחר, נצא למנין הראשון בכדי שנוכל לסיים את הסעודה בזריזות, ולצאת לדרך ביחד עם מר שטיין" שכנם הקרוב של משפחת לִיבנֶה.

    ***

    עם סיום קדיש תתקבל של שחרית בבית הכנסת, ניגש ברק לִיבנֶה לרב הישוב וביקשו להצטרף עימהם לנסיעה, כצפוי, הרב הסכים בשמחה. הרב הוסיף ואמר שיבקש גם ממר דוידי - ראש הקהל, לנסוע ביחד עימם.

    בשעה שבע וחצי בבוקרו של יום השבת, יצאה מכוניתו של ברק משער הישוב וחלפה על פני משקי בעלי החיים של בני המקום, השומר נפנף להם לשלום, והודיע - כי כבר שלשה רכבים יצאו וכדאי להם להזדרז.

    הכבישים כצפוי היו מנומנמים למדי, אך גם עין לא בוחנת יכלה לראות כי בעוד שבנתיב הנסיעה דרומה מתקיימת תנועה דלילה, הרי שהציר בכיוון הנגדי היה שקט לחלוטין, למעט כמה רכבי צבא שפטרלו בסמוך לגבול.

    כאשר החלה הסיטרואן הישנה לטפס במעלה שער הגיא כבר הורגש עומס מסויים, רכבים רבים נסעו בכביש 1 בואכה ציון, השעון הורה על אחת עשרה וחצי, ומפני כולם ניכרה השמחה, כאילו זרח לו הירח מפניהם.
    יוסי פתח את התרמיל שארזה להם דפנה אימו ממעדני השבת וממתקיה, וחילק מעט צידה לאביו ולראש הקהל, הרב פיזם את זמירות השבת כמנהג מטולה, וברק הצטרף אליו בכל פעם שהתנועה נעצרה.

    זו להם כבר הפעם העשירית שהם עושים דרך זו במהלך שבע השנים האחרונות, אך היום קיננה בליבם התקוה, שאולי הפעם זה יקרה, אולי, החודש הזה הם יזכו להגיע ראשונים אל היעד.
    במידה ולא, יוכלו כמובן להשתתף בחגיגות הגדולות ביחד עם כל העדים ושאר בני ירושלים, אך בכל זאת הרצון עדיין היה קיים. אולי הפעם, פעם אחת בחייהם יזדמן גם להם האושר שבהשתתפות אקטיבית בטקס היחודי.

    עם זאת, הם ידעו כמובן כי גם שאר הנהגים בכביש שותפים לאותה המשאלה, והתקיימותה של משאלה זו קרובה רק במעט ממרחקה של הלבנה מפני האדמה.

    הקור העז ששרר בימי החנוכה באזור ירושלים הכה בעצמותיהם של יושבי הרכב, ותוך כדי נמנום, שמע יוסי את אביו מתדיין עם רב היישוב האם ניתן להדליק את החימום ברכב או לא.
    שורש הספק כפי שהסביר הרב, הוא בביאורה של המשנה 'ואם היתה דרך רחוקה לוקחין בידם מזונות'. האם ההיתר נובע מכך שבלי לקיחת המזונות יש חשש שהעדים לא יצאו לדרך, ואם כן, המשנה מתירה לעשות את כל צורכי האדם למרות קדושת השבת, ומצד שני, אולי טעמה של המשנה הוא שכאשר לא יקחו מזונות עלולים באמת להגיע למצב של סכנה, מה שלא היה קיים במרחק שבו עמדו הנוסעים ממבואות המקדש.

    יוסי זקף את אוזניו בסקרנות ובקשב רב, אלא שהרב לא הספיק לענות את פסק ההלכה, ובמקום קולו העדין של הרב נשמעה חריקת בלמים צווחנית שבסיומה הורגשה חבטה עזה בזנב הרכב. הרכב סטה ממסלול הנסיעה והתנגש בגדר הבטיחות, וכל הנוסעים הוטלו באחת על פניהם.

    יבבות רכבי ההצלה הדהדו במוחו של יוסי כאשר ניסה להחלץ מחגורת הבטיחות תוך שהתחושה האחרונה שעוברת בליבו לפני שהוא מאבד את ההכרה, זו תחושת כאב על הסיום המדכדך לשמחה הגדולה של העליה ללשכת הגזית.
    האמבולנס פינה אותם במהירות לעבר בית החולים שערי צדק כשהגשם דופק בחוזקה על חלונותיו. העננים החשיכו את הרחובות, הרקיע עטה פנים מצועפות, והרוחות הצטרפו ליללת הצופרים, בדואט נוגה.

    עם הגיעם לחדר המיון, הגיע רופא שבדק את חמישתם, ובישר להם כי בחסד ה', נראה שאף אחד מהם לא נפגע באיבריו הפנימיים. הכאבים העזים שתקפו את הרב ואת ברק נובעים ממכות יבשות בלבד, ורגלו של יוסי שהתנפחה מעט, מעידה על נקע אך הרגל שלמה. הוא סיים את דבריו בברכת רפואה שלימה, תוך שהוא מורה לאחות להעבירם למחלקה פנימית למנוחה, ולהמתנה של יממה.

    יוסי מיהר והודיע כי הוא יוצא רגלית לכיוון לשכת הגזית, בתקווה שראש ישיבתו יהיה שם ויוכל להעיד על נאמנותו, אך הרופא הרצין באחת ופניו לבשו מסכת כעוסה "אין על מה לדבר, בכל רגע עלולים שטפי דם פנימיים להתפתח. אתם נשארים כאן עכשיו, ובלי משחקים", ובזאת השליך את אבן הגולל על תקוותם של בני החבורה הקטנה.

    ברק וכל המתלוים התיישבו לאכול סעודה שלישית והתלבטו האם להתפלל כבר את תפילת המוסף.
    בבוקר, הם התפללו שחרית אך יצאו מיד לאחר קריאת התורה, זאת בכדי שלאחר שבית הדין יאמרו 'מקודש מקודש', יוכלו להתפלל 'אתה יצרת'. אך עתה עושה רושם שהחודש כבר לא יזכו להגיע ללשכת הגזית, ואם כן לא נותר להם אלא להתפלל מוסף רגיל של שבת.

    יוסי ישב, ופיזם לעצמו בעצב 'עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו'. הרב שאל את ברק כיצד הצליח לראות את הירח למרות מזג האויר הסוער, מר שטיין הרשה לעצמו לחטוף נמנום קל על גבי השולחן, ומר דוידי המהם לעצמו משהו, על כך שיותר אין מה לדבר על נסיעה לירושלים כאשר הירח נעלם, תוך הבעת תרעומת חריפה על הנהגים הצעירים, שהמגבלה היחידה למהירות נסיעתם היא גודלו של המנוע.
    בתווך, נעמד אחד מהאנשי התחזוקה.

    ברק התחיל לספר לרב, על הטלסקופ החדיש שמאפשר לו לאתר את מיקומו של הירח, ויוסי החרה אחריו ותיאר ברגש את הפס הדקיק שהצליח לראות בעין בלתי מזוינת בשיפולי השמים, וסיים – "ראינו אותו ממש בגובהן של החנוכיות, דק מאוד אך חד וברור, מבשר את בשורת החודש הקרוב".
    "הגעתם ירושלימה בכדי להעיד"? פתח איש התחזוקה, "הראיתם את החודש"? "יש לכם עדי נאמנות"?
    הלא החל מהבוקר מאושפזים כאן אב בית הדין ואליו התלוו שלושה דיינים!

    המרוץ שהתנהל לאחר מכן נעלם מזכרונו של יוסי, וכשניסה לשחזר לאחר שבועיים את סדר האירועים, לא הצליח להזכר בעדותו של מר דוידי וגם לא בריצה המהירה לכיוונה של מחלקת טיפול נמרץ, שם היה מאושפז אב בית הדין.
    אך הקול הרם, שלו ושל האחרים העונים למול הדיינים – 'מקודש מקודש', הדהד באוזניו עוד חודשים ארוכים.

    הרצים נשלחו לעבר המקדש על מנת להורות על הקרבת קרבן המוסף, מר דוידי קרא בספר התורה 'ובראשי חדשיכם', ומר שטיין שנתכבד לעבור לפני התיבה סלסל בקולו הערב 'אתה יצרת עולמך מקדם'. האירוע המרומם ננעל בסעודה הגדולה שנערכה בבית החולים, ובשירתם של צוות הרופאים והמטופלים – יהי החודש הזה...




    בכתיבה על בית המקדש השלישי יש קושי רב, כיוון שישנן דעות רבות מה אמור להיות ומתי, וכבר כתב הרמב"ם כי כל הדברים הללו לא ידע אדם איך שיהיו עד שיהיו. עכ"ל.
    הפתרון שלקחתי לי הוא לכתוב את סיפורי מתוך מבט כיצד היה נראה עולמנו כיום לולי חורבן המקדש השני.


    בסיפור זה משוקעות כמה וכמה הלכות ופרטים מהלכות קידוש החודש ומן המציאות, ובחלקן כתבתי מסברא מחמת חוסר הצלחה להגיע לידיעה ברורה, ועל כן 'אין להסתמך על האמור לצורך פסיקת הלכה'...

    מקורות הלכתיים וציון נקודות מציאותיות:

    הירח נראה ביחד עם נרות החנוכה כיוון שהירח יכול להראות בתחילת החודש עם שקיעת החמה בשולי הרקיע.

    מחללים שבת על קידוש החודש של כל ראשי החודשים בזמן שבית המקדש קיים. ר"ה כא:

    מותר ליקח גם דברי מאכל. ר"ה כב.

    מצוה להגיע להעיד למרות שבוודאי יש הרבה עדים שיוכלו להעיד. ר"ה כא:

    החגיגות שנעשו לעדי הראיה. ר"ה כג:

    עדות על נאמנות וההיתר לחלל בשבילה את השבת. ר"ה כב:

    קידוש החודש תלוי באמירתו של ראש בית דין 'מקודש'. ר"ה כד.

    תקנת ריב"ז שהעדים יבואו למקום הועד ולא לראש בית דין הושמטה ברמב"ם ובפשטות עיקרה אינו אלא כאשר בית הועד אינו בבית המקדש אלא נודד ממקום למקום. (וכך גם נראה מכך שהתקנה הובאה ביחד עם כל תקנות ריב"ז שבאו בעקבות החורבן).

    באם העדים מספיקים להגיע עד זמן מנחה קטנה מתקדש החודש ומקריבים קרבן מוסף של ר"ח. ר"ה ל:
     תגובה אחרונה 
    מכאיב לכתוב את זה, אך אני חייב להוציא את רגשותיי, בשביל להיפרד ממך כיאות. ואולי מהמקום שבו אתה נמצא תקרא את טורי ותבוא לנחמני.

    מיום ששיתפת אותי בסודיות במצבך הוכתי בהלם. אתה ביקשת לשמור על סודיות וכיבדתי את בקשתך, למרות הרצון העז לשתף אחרים בבשורה. הכאב שפילס דרך לתודעתי שייתכן ונאלץ להיפרד ממך ניסר את עצמות מוחי, והכווה קשות את ליבי.

    את הימים האחרונים ניצלנו במקסימליות, יצאנו יחד - עד כמה שיכולת במגבלות שיצר מצבך, וניסנו ליהנות זה מזה כמה שיותר ברגעים האחרונים.

    ובאותו יום מר ונמהר, שהבשורה הגיעה וחרכה את כותלי הישיבה, ידעתי שמה שהיה לא יהיה עוד, לא נזכה יותר לראותך קם בבוקר וחיוך על שפתך, להתענג על ה'בוקר טוב' המתוק שלך. יותר לא נוכל לנדוד בצוותא בכבישי ארצנו היפיפייה. יותר לא תהיה לנו עוד, זהו זה...

    וזה כאב, צרב, חתך ועינה את נשמתי האוהבת שנותרה לבדה...

    הפרשי הגילאים מעולם לא היוו חייץ ביננו, ועתה עובדת היותי מבוגר ממך רק הוסיף לכאב הבדידות. מרים את תרומתו גם למבטים מרחמים בישיבה, "לא די בגילו המתקדם, עכשיו גם המכה הזו", מסובבים סיבוב נוסף בסכין לוודאות הריגה.

    כשהגיע הרגע לצאת להיפרד ממך וללוות אותך בלכתך בדרך כל הארץ רעדו רגלי, לא הייתי מסוגל לסתום את הגולל על עצמי, נכנסתי לחדרנו בפנימייה, נעלתי, התנפלתי על מיטתך - יותר נכון המקום שהיה מיטתך - והרטבתיו באין רואים בדמעותיי, 'נעמת לי אחי, נעמתי לי עד מאוד'.

    חרה לי עד מוות, לראות בחורים עולים להסעה שהוזמנה להקל מעלינו את ההשתתפות במעמד הפרידה כשחיוך על פניהם, מדברים ומלהגים כאילו כלום, ואוותר אני לבדי ותחושותיי.

    בהגיענו למקום הפרידה, עמדנו בשקט מתוך רצון לא לחלל את המעמד, ואני הבטתי לכיוונך במבט כובש דמעה, יודע שיהיה לך טוב, תמיד עשית רק טוב וודאי שתבוא על חלקך המגיע לך כיאות. ואנו ניוותר בישיבה ונבכה את ימינו.

    המחסום לדמעותיי נפרץ כשראיתי את כולם נאספים סביבך בדממה, ולשמע אמך המייבבת לא יכולתי יותר לעמוד וכמעט נעלמתי מהמקום, זולתי הרצון לכבדך כבוד אחרון שהותירני נטוע במקומי כשהדמעות מפלסות דרך על לחיי.

    המתח עלה כשקולו של ראש הישיבה בקע ועורר התרגשות בקהל, יכולתי לראותך מאזין לקול דבריו כמו אז בישיבה. אחריו קולו של סבך אהובך שליט"א רעד בדברו וריגש את הנוכחים, זרזיף מדמעותיו נטף ארצה, והגביר את היבבות מקהל הנשים.

    כשתמו הטקסים, ולאוזנינו הגיע קול שבר בזעקת האבל הלאומית, החלנו לנוע, ומהרמקולים רעם הקול 'עוד ישמע בערי יהודה'...
    IMG_4558 (1).jpg

    החיים הרעו עם חיילו וסבתא קלמרה הייתה אומרת לו תמיד שזו בחירה שלו.

    את סבתא הוא דווקא אהב, היה יושב אצלה בחצר מרובת העציצים ומקשיב לה, כן, לכל הקיטורים נגדו שעטופים באהבה רבה, עם כאב ודמעות בעיניים.

    בביתו שלו הוא לא מצא את עצמו, בכל פעם שהמורה רלודון הענקית הייתה שולחת אותו הביתה, לא הלך לבית הוא פחד שאבא יכעס עליו ושאימא תבכה, הם בכל מקרה לא יודעים איך לעזור לו, הם רק יודעים לשלוח אותו ל'חואן הגדול', אז רגליו מוליכים אותו לסבתא קלמרה האוהבת והבוכה.

    וכשסבתא הייתה הולכת לישון, היה יוצא לאיזה גינה חשוכה, ששורצת בלילה אנשים מפוקפקים וכאלו שרוצים להיות, מסתובב שם מסתפק אם הוא כבר מפוקפק או רק רוצה להיות.

    חיילו היה מסתובב שם עם עיניים מלאות נוזל חמים, הוא לא יוציא את זה כאן החוצה, אם זה יברח החוצה הוא מחוק, מביט באנשים הרגילים שעוברים כאן במהירות ומביטים בו ובכל החבר'ה בתיעוב ושנאה מהולה בפחד.

    תמיד חיילו רצה לצעוק להם, אני לא!! אני לא מושחת! אני לא רע! רק החיים שלי מושחתים ורעים, לכם אין אבא משוגע כמוני, אתם לא צריכים מחר לשבת מול רלודון שמתה להעיף אותי מהעיניים שלה, אני ילד רגיל וטוב, אל צת'כלו עלי ככה.

    לבד הוא היה יושב בגינה, יושב וחולם על כל מה שרע לו, על אבא שלא מראה לו התעניינות, ואימא שלחוצה ולא מבינה אותו, על רלודון האכזרית, וכשהיה מגיע לחשוב על חואן הגדול היה תמיד קם ומסתובב באי נוחות, הוא לא הצליח לפענח אותו, וזה הטריף אותו.

    כשהסתובב בגינה אחוז טירוף, חש כפרילי, כלב הזאב של השכנים וכשאף אחד לא ראה היה אפילו מנסה לגרר ריר כמותו, ובאותם רגעים היה רוצה משהו שגם הוא לא ידע לבארו, רק הרגיש שרוצה משהו, והרצון הזה מבעיר ומטריף אותו...

    לתודתכם אודה, ואם תוכלו גם להגיב ולבקר - אודה בכפליים.
     תגובה אחרונה 
    כשהרב'ה נפתולי נכנס לגן הוא צועק "שא'לום ב'תי!" ואז כל הילדים יודעים שהוא הגיע.
    אני יושב בכיסא שלי ומסתכל חזק חזק לעיניים של הרב'ה נפתולי עד שהוא מסתכל עלי חזרה ורואה שאני מקשיב טוב.
    אחר כך הוא הולך לארון שלו , ככה עם הבטן הגדולה שלו , ככה.. ככה הולך .. ואז הוא חוזר עם שקית גדולה.
    הוא מושך את המכנסיים שלו למעלה, ככה.. עד שרואים את הגרביים הלבנות ואז הוא מתיישב ועושה "אהההה" כזה גדול כמו סבא.

    השקית הגדולה של הרב'ה נפתולי עושה המון רעש כשהוא מוציא ממנה את הספר מסויירס.
    ספתא שלי קנתה לי גם ספר מסויירס כמו של הרב'ה נפתולי אבל הדפים של המסויירס שלי לבנים והדפים של הרב'ה נפתולי צהובים ויש להם ריח מוזר שאני לא אוהב.
    אחרי שהוא פותח את המסויירס הוא מסתכל על כל הילדים חזק-חזק ואומר "קינדדלך, אנחנו מא-תחי-לים".

    ואז כולם מתחילים לצעוק.

    ישי שיושב לידי צועק מאד בקול שכמעט-כמעט עושה לי חור באוזן.
    אנחנו צועקים ככה : "אלללףף, בייס, וויס, גימל, דלת"...
    כל הילדים הכי אוהבים שגומרים מהר את האותיות כי אז הר'בה נפתולי עושה עוד'פם "אהההה" כמו סבא, קם מהכסא שלו ומתחיל לחלק את הטופים.
    תמיד כשהרב'ה מגיע אלי אני רואה שיש לו בכיס הרבה טופים שווים שהוא לא מחלק לנו אף פ'ם . אחרי שהוא גומר הוא פותח לו טופי אחד צהוב מהכיס, אומר "קינדדלך, ברוכע!" וכולם צועקים ביחד "שהכויל" ואוכלים.

    איזה כיף לרב'ה נפתולי.
    גמני רוצה כאלה שיניים מיוחדות שאפשר להוציא ולהחזיר,
    ככה הטופי לא נדבק ואפשר להמשיך לצעוק את האותיות עם כולם.

    ----------
    קטע אותנטי.
    מדי יום ביומו, בזמן ההליכה היומית שלי, אני שומע חדשות מהקווים הרלוונטיים (להלן - "קווי הנייעס").
    בכל יום ניתנים מגוון ראיונות לכלי התקשורת השונים, ואני צריך לבחור איזה ראיון אשמע בזמן הקצוב שיש לי.
    עד לפני זמן לא ארוך, הכלל שלי לבחירת ראיון בין הפוליטיקאים השונים, היה פשוט:
    בחירת מרואיין מהקואליציה, ואם הוא שר בממשלה, עדיף.
    הרי ברור שחבר כנסת מהאופוזיציה יצטרך לגדף את הממשלה ואת העומד בראשה, על שלל המחדלים הבטחוניים והמדיניים שלה, שהרי זהו תפקידו הפוליטי בשלב זה.
    ומאחר שאני מעוניין לשמוע דברים שיותר קרובים למציאות, ובשל כך שלרוב משרדי הממשלה עובדים באופן הקרוב להיות אופטימלי, וכשנצרף לכך את העובדה שבדרך כלל השרים מהממשלה יודעים דבר או שנים יותר מאשר אלו שבספסלי האופוזיציה, הרי שבשקלול כל אלו, בכל פעם שהיה ראיון עם חבר כנסת מהאופוזיציה לחצתי 4, ורק לאלו מהקואליציה הקשבתי.

    בעייתי החמורה התחילה מהתקופה האחרונה.
    התקופה שבה הממשלה מתחלקת לשני שליטים שמסוכסכים האחד עם השני עמוקות. הממשלה והקואליציה [לשעבר] מצד אחד - והבג''ץ, הפרקליטות והתקשורת מן הצד השני.
    אני שומע ראיון עם אמיר אוחנה, שר המשפטים, ואני יודע לבד שאני הולך לשמוע התקפות על הפרקליטות, התקשורת, ומערכת המשפט. מצד שני, אני שומע שיש ראיון עם 'פרקליט המדינה לשעבר', ואני מבין שהתקפה ממשמשת ובאה על שרי הממשלה שמחלישים את מערכת המשפט. כך יש לנו שתי אופוזיציות, ואני - אנא אני בא?
    יש לכם פתרון?
    המפקד הבכיר שמר על ארשת פנים אדישה, למרות שמשהו לא הסתדר לו.
    פלוגת הטוראים החדשה נכנסה למסדר, כולם אמנם לבושים היטב, מדים מגוהצים, ראש זקוף, מבט ישר קדימה, אבל.
    אבל.
    רק שפתו התחתונה שקפצה בשמחת חיים משלה - העידה על המתרחש בפנים.
    ובפנים, המפקד פשוט רתח:
    מה יש להם, לטוראים של היום?
    למה הם מגיעים לרחבת המסדר, מרימים את יד ימין שלהם במן עווית רועדת, פורשם את האצבעות, ועושים תנועה תלושה ומוזרה של הברגת נורה וירטואלית?
    ואם לא די בזאת, הרהר המפקד בעוגמה, הרי שהם גם משרבבים לשון החוצה, ועל פניהם הבעה של כסילות מוחלטת.

    הוא צרח: דגל.. שֶׁק! והחיילים נעמדו מייד בטורים, ממשיכים לשרבב לשונות ולנענע את הידיים.
    הוא התחיל לתהות האם הוא ער או חולם.
    מה זה? כך נראה צבא? איך אפשר לעשות משהו עם הטוראים השרוטים האלו?

    עודו רותח מבפנים, תמה אם לנסות להסביר לחיילים איך צריכה להיראות הופעה ייצוגית - נשבר לו הפיוז. סופית.

    הוא השאיר את מאות הבחורונים הצעירים נעוצים באדמת המסדר, סופגים לתוכם את קולות מטוסי החיל המבצעים יעפי בוקר מעל הבסיס - ופסע בנחישות אל אוהל הפיקוד הבכיר, לדרוש הסברים.

    בדרך אל האוהל, הוא קלט מזווית מבטו או יותם, מפקד פלוגה B4, משרך רגליו בחוסר חשק, יורק על החול המדברי, שופע תלונות ומריר. הוא הציץ לעבר הפלוגה של יותם, B4, והבין את המרירות:
    כל טוראיו של יותם עמדו אומנם מסודר למשעי, זקופים ועם לשון - ברוך השם! - בתוך הפה, אך הם אחזו בקערות, כולם. הפוכות. ערימה של אווילים מדופלמים, חשב ולא אמר.

    יותם מלמל: כן צדוק, אתה לא מאמין. האידיוטים האלו כנראה חושבים שככה אמורים להיראות חיילים בצבא. מגיעים למסדר וכל אחד מחזיק קערה הפוכה.

    במקום לענות ליותם, הוא מיהר שבעתיים, ופרץ כסופת אש לתוך אוהל הפיקוד הבכיר.
    להפתעתו, האוהל היה גדוש מיריעה ליריעה, כל צוות המפקדים של בסיס דגניה.

    הגנרל החגיגי עמד באמצע, סמוק פנים, המום מהצעקות מכל עבר. כרסו הרחבה רוטטת בתוך מדיו.
    ודווקא עמיר, הקיבוצניק השקט שנחשב למפקד המצטיין של הבסיס - הוא זה שצעק הכי בקול, היישר לאוזנו הימנית של הגנרל הבכיר:
    שלמה, תראה מה קורה פה מהבוקר. כל הפלוגות מלאות במשוגעים מטומטמים. אין לי מה לעשות איתם. לך תגיד ליאיר לפיד שיקח בחזרה את החרדים שלו.
    הפעם, ברשותכם, הטיפ יהיה קצר ותמציתי.

    אז קדימה, ללא הקדמות מצטעצעות ומיותרות, בואו ניגש ישר לענין:


    נוכל! מה אתה לוקח ממני כסף על 'בלה בלה'?!

    מה? מכתב פשוט של חצי עמוד עולה 300 שקל?!



    התשובה היא: כן.

    הכתיבה שלנו היא לא 'בלה בלה'.

    הערך שלה אמור להימדד ב"מה היא שווה ללקוח".

    היא חלון הראווה שלו.

    הפָּנים של הארגון / העמותה / האתר שלו.

    היא אמורה לשרת את המטרה שלו

    להביא לו תורמים / לקוחות / גולשים / לידים / מתעניינים.


    אז אם בקשת הלקוח היא מכתב פנייה לתורם

    האיש שמאחורי השפופרת אמור להבין את הדבר הבא:

    אנחנו לא מוכרים מילים, אנחנו מוכרים ערך.

    בדיוק כמו ששיחת מכירה טובה היא לא בלה בלה.

    כך מכתב טוב שעשוי להניב ערך, שווה כסף!

    כן, גם אם לוקח לי לעשות אותו

    עשרים וחמש דקות על השעון!

    still-life-851328_1920.jpg]

    במילים אחרות, ותודה שאתם עדיין כאן,

    הערך של המילים נמדד לפי הערך שהן נותנות ללקוח!

    אם אנחנו מספקים שירותי כתיבה לצורך מילוי עמודים בעיתון המקומי

    סביר להניח שהכתיבה שלנו לא תהיה שווה הרבה אצל הגוף המשלם.


    לכן, בדרך כלל - וכאן אנחנו מגיעים לנקודה המעשית

    הכסף לא נמצא בכתיבה לעיתונים.

    זה טוב אולי כפרסומת לעצמינו.

    הכסף נמצא בכתיבה לעמותות, ארגונים ולקוחות פרטיים

    שזקוקים לכתיבה שלנו כדי לקדם את האינטרס שלהם.


    כי אצלם הכתיבה מניבה כסף וערך

    ולא נכללת רק בסעיף ההוצאות ההכרחיות...


    מקווה שהועלתי ונתתי ערך...
    • דיון
    450
  • אשר כותבת submitted a new Article:

    הרביעי בסדרת הפוסטיפים 'איך עושים כסף מכתיבה' | קצר ומשתלם בהחלט!

    הפעם, ברשותכם, הטיפ יהיה קצר ותמציתי.

    אז קדימה, ללא הקדמות מצטעצעות ומיותרות, בואו ניגש ישר לענין:


    נוכל! מה אתה לוקח ממני כסף על 'בלה בלה'?!

    מה? מכתב פשוט של חצי עמוד עולה 300 שקל?!



    התשובה היא: כן.

    הכתיבה שלנו היא לא 'בלה בלה'.

    הערך שלה אמור להימדד ב"מה היא שווה ללקוח".

    היא חלון הראווה שלו.

    הפָּנים של הארגון / העמותה / האתר שלו.

    היא אמורה לשרת את המטרה שלו

    להביא לו תורמים / לקוחות / גולשים / לידים / מתעניינים.


    אז אם בקשת הלקוח היא מכתב פנייה לתורם

    האיש...

    Read more about this article here...
    0 תגובות
    פרוטוקול מספר: 617
    דיון מס': 4
    נושא: חג חדש

    ברשות הכהן הגדול מתתיהו בן יוחנן, רבני וחכמי ישראל, מכבים, חשמונאים, מכובדיי כולם.
    כולנו זוכרים את שהתרחש בשנה שעברה. את שרשרת הנסים הגדולים והמופלאים שחווינו במלחמה מול היוונים, וכמובן - איך אפשר לשכוח - את פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול שנמצא ברגע האחרון והספיק לשמונה ימים.
    לאחר שישבנו על המדוכה, הוחלט לקבוע לזכר המאורעות הללו חג חדש!
    להקדיש את הימים הללו מדי שנה בהלל והודאה לקדוש ברוך הוא, לפרסם את הנס, ולהודות ולהלל על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות.

    כפי שנקבע בדיונים קודמים, לאחר שהועלו מספר רעיונות והצעות, השם שנבחר לחג ברוב קולות הוא: חנוכה.
    אופן פרסום הנס כפי שנקבע: בכל בית בישראל ידליקו נרות בכל יום מימות החג.
    בהמשך נחליט האם לעשות זאת בשיטת 'מוסיף והולך' כפי שחלק הציעו פה, או בשיטת 'פוחת והולך' כפי שאחרים הציעו.

    נשארו לנו הצבעה אחת וסיימנו.
    האם החג יימשך שבעה ימים או שמונה?

    --- דיון והצבעה (מחוץ לפרוטוקול) ---

    לסיכום, הועלתה סיבה אחת לטובת חג של שבעה ימים. (כי בעצם בשביל היום הראשון עוד היה מספיק שמן). תודה לך רבי יוסף.
    לעומת זאת, הועלו חמשת אלפים שבע מאות שישים ושש סיבות, משכנעות יותר ופחות, לטובת חג של שמונה ימים.

    ובכן רבותיי, ההחלטה התקבלה: חג החנוכה יימשך שמונה ימים.
    הבוקר החורפי חייך אלי חיוך אפור, מאיר באור עמום על תיבת הדואר האוחזת בפיה נייר רטוב, דואר רשום.

    עטתי על המכתב בהתרגשות, לא בכל יום אני מקבל יחס בינלאומי בשמי הפרטי. "שלום לך" , כך כותב לי 'דואר ישראל', "דבר דואר ממתין לך עקב גודלו ביחידת הדואר", מי היה מאמין, לי.

    רצתי לביתי כאחוז אמוק, שיתפתי את האישה בראשי פרטים, לקחתי תעודת זהות ומיהרתי לסניף הדואר הקרוב. מזווית עיני ראיתי את חלון המטבח נפתח, אשתי מביטה אחרי ומוחה דמעה נרגשת.

    בדרך עלו במוחי השערות באשר לזהותה של החבילה המסתורית, חבילת מסמכים מעורך דין על ירושה מדוד נעלם שעזבונו מונה כמה בניינים מעבר לים, או אולי מתנה הנשלחת באופן אקראי על ידי טייקונים מתחסדים.

    שלט הדואר האדום בולט למרחוק, כך גם מרבה הרגליים האנושי הממתין לאורך המדרכה וראשו צמוד לזגוגיות הסניף, הסגור עדיין ככל הנראה.

    השעה 8:28, שתי דקות לפתיחה. צללית צועדת מעבר לזכוכית משקשקת מפתחות להנאתה, יד מושחלת בין הווילון לדלת הופכת את שלט הקטן מ'סגור' אדום ל'פתוח' ירוק תפוח.

    עם פתיחתה של הדלת נשפכנו פנימה מניחים את מטלטלינו על כסאות ההמתנה, פונים לקחת מספר מהמכשיר העומד באדישות מול התור הלחוץ. "נו מה יהיה גברת", מהמהם התור על זקנה שכל חטאה היה חוסר מיומנותה בקרב מסך מגע.

    השעה 8:50, בידי סוף סוף מתנפנף פתק העונה לשם 425, התיישבתי במנוחה עד ישמע קול התור.

    השעה 9:15, הספיקו לעבור רק שני עובדים זרים שבאו להמיר כסף חוצני ותקשרו עם הפקידה בגוגל טרנסלייט ואיש עסקים אחד שבא להתווכח על תשלומי מע"מ.

    השעה 10:00, התור שלי ממש עוד מעט, בינתיים נכנסו כמה אנשים עם חיוך שטני צופן סוד, הקישו במכשיר 'יש לי תור מוזמן' ונכנסו כמו פרוטקציונרים מסלידים, חולפים על פנינו בשאט נפש.

    השעה 10:14, בת קול קוראת "לקוח מספר 425 לעמדה מספר 6", היות ורק עמדה אחת פעילה לא הייתי צריך לחפש אחר העמדה, קמתי בזריזות ורצתי אל האשנב.

    "שלום", אמר לי הרמקול הקטן הטבוע בזכוכית המשוריינת.

    "שלום וברכה", קולי רועד מעט, "יש לי חבילה פה".

    "הפתק בבקשה", ביקש הרמקול. השחלתי את קצה המכתב המקומט ותכף הוא נשלף מידי מותיר אותי ללא ראיות, מתופף בעצבנות מה על דלפק העץ. לאחר מספר שניות קופסה קטנה ומוארכת צצה מעורסלת בידי הפקידה.

    "תעודת זהות בבקשה".

    "בשמחה", אמרתי והצמדתי את התעודה למחיצה השקופה, מתפלל בליבי שהפקידה לא תאלץ אותי לעשות את ההבעה שמופיעה על פניי בתעודת הזהות. "תחתום שם", סימנה באצבעה על מסך קטן, חתמתי.

    פתח קטן נפתח בתחתית הדלפק, החבילה, כן, החבילה שלי הפציעה לאוויר ארץ ישראל.

    החלטתי לחלוק עם אשתי את רגע פתיחת החבילה, לקחתי מונית ושיסיתי את הנהג בכביש המתפתל, הגענו, השארתי לו שטר של עשרים ופרגנתי לו את העודף.

    כך ישבנו אני ואשתי ליד השולחן בסלון, פתחנו את החבילה בעדינות אין קץ, קורעים בסקרנות את ניילון הפצפצים.

    "קולפן מסלסל לגזר????? מי הזמין דבר כזה????", שאלתי בקול מאוכזב וכעוס.

    "אה... אני, נראה לי...", גמגמה אשתי, "היה מבצע ביום הרווקים הסיני".

    "שיתחתנו במהרה", איחלתי להם מקרב לב.
    ב"ה.

    חזרתי אמש מהיריד בבנייני האומה עם חמישה ספרים חדשים שלי.
    אם כבר אני נאלץ לקנות אותם, לפחות שיהיה במבצע.
    יש משהו נחמד בזה שמוציאים את כל הספרים פעם בשנה ולא אחת לחודשיים שלושה, הרהרתי בדרך חזור.
    השאר, חוץ שם הכותב, כתוב על הכריכה.

    עוד כמה מילים שאפשר להוסיף ללא חשש גוגל:

    1.
    ספר שעבר הגהה מקצועית ביותר של
    @הדוויג .
    רוצו לקחת אותו לעבודות נוספות!
    את הדוויג, לא את הספר, כן?
    לא תתחרטו לרגע.



    נפש-חיה-ב.jpg

    2.
    איורים פרחי מכחולו הקסום של @yoyoBL האדיר.
    את שורות הכריכה לא אני כתבתי. מריח כמו תבלינים?

    מאבק-בולנסיה.jpg

    3.
    איורים חינניים במיוחד של ים להמן (יש לה ניק כאן?)
    אותו כנ"ל בעניין התבלינים.


    32f93a07f7827b9e8be15935f9ea7281_1800x1800.jpg

    4.
    אם נדמה לכם שזיהיתם את הצייר מ-2, לא טעיתם.
    גם עיצוב הכריכה דומה.
    אבל בפנים? כרחוק שמים מארץ, כרחוק ה'רכ"ט מה'תש"ו, כרחוק ולנסיה מרוסיה.

    אחת-נגד-כולם.jpg


    5.
    כאן הציורים הם של מכון המקדש.
    ובכל זאת, אם יורשה לנחתום להעיד על עיסתו, המילים שלצידם מספקות חוויה מחודשת גם למי שנתקל בעבר באותם ציורים.

    צופי-המקדש.jpg

    ומה הקשר עלונים? אה.
    הסיפורים פורסמו לפני כן בהמשכים, במבחר עלוני המגזר.

    רוצו לקנות! או לפחות להזמין עבודות מהדוויג.
    עם יד על הלב, בחשש קל ובמלוא הזהירות המתבקשת, מוגש בפניכם הטיפ השלישי בסדרת ה'פוסטיפים' 'איך עושים כסף מכתיבה'.

    חשוב לציין: הטיפ נכתב ישירות מהמוח. ללא השראה כלשהי. מתוך ניסיון להעביר מסר חשוב שיכול לעזור לכותבים שרוצים ומשתוקקים וחולמים להגיע לפסגת האוורסט ולבינתיים כיסם ריק ואין להם כסף לקנות לבן ברמי-לוי (וגם לכאלו שכבר מרוויחים טוב ורוצים להרוויח יותר)...

    כקודמיו, גם טיפ זה מבקש להודיע בענווה ובצניעות, כי הוא מודע לאפרוריות הטבעית שלו ולאורכו הנדיר, ולמרות זאת הוא יהיה מאושר מאוד-מאוד אם תקראו אותו תדושו בו ותלבנוהו היטב.



    אם אתם רוצים לספק שירותי כתיבה, במטותא

    תפסיקו לפחד על השם שלכם!

    [קצת דיבורים על יוקרה, פחד וערוצים שונים של כתיבה]


    שמואל חיים שטרנגיין – או בשם הניק שלו @כוכבון לכת – הביט לסירוגין במסך המחשב הנייד העתיק שלו ובספרי גדולי הסופרים לדורותיהם המונחים על מדף העץ המט-לנפול המותקן על הקיר האפרורי והמתקלף שמולו, וחכך את ידיו בהנאה.

    "שבעים ושבע לייקים", הפטיר לחלל החדר בסיפוק, "זה לא בא ברגל".

    לנגד עיניו חלפו שעות של ליטוש ויצירה, שימוש במילים נרדפות ומליציות. משלים מן המדרש ומשחקי-לשון מקוריים על בסיס פסוקים מן המקרא ופסקאות מן התלמוד.

    לא לחינם אוהבים אותי כאן כולם, הרהר בשקט. יש לי סגנון. יש לי אופי, יופי, ללא דופי. הכתיבה שלי מוקפדת. מלוטשת. חדה. ובעיקר – מליצית וגבוהה. אם הייתי נדרש לכתוב סלוגן לכתיבה שלי, הייתי אומר: כתיבה לאניני טעם בלבד.

    ברגע של סיפוק וכנות, התיר לגלגלי דמיונו להשתחרר מעט: לא יחלוף זמן רב עד ששמי יהפוך לשם דבר. יהגו אותו ביראת כבוד לצד שמות הסופרים הגדולים לדורותיהם. איש לרעהו יאמר בדחילו: קראת כבר את 'פלוס בכפליים' של שמואל חיים שטרנגיין. פשש... מוירעדיג! ממש גיוואלדיג! הבחור הזה, שמע, הוא סופר דגול בליגה, הייתי שם אותו בשורה הראשונה, לצד גוטמן וזריצקי, ולדר וסורסקי...

    בעודו דואה על כנפי רוחו, והנה רטט בכיסו:

    שמואל חיים? האיש שמעבר לקו, מדבר אתו בגובה העיניים. כאילו היה חבר שלו מהישיבה-קטנה. תוכל לכתוב לי שתיים-שלוש פוסטים לפייסבוק? זה צריך להיות משהו קליל. זורם. נחמד. חמוד. כייפי. ועדיף שגם תוסיף ככה פה ושם אייקונים וכאלה. יש מצב?

    אום... כחחח...

    כן, קהל היעד שלי זה אנשים בהחלט לא עמוקים, לא מפולספים. פשוטים פשוטים. מהשכונה. דרושה לי עכשיו כתיבה עממית, על הקרקע, בלי חז"לים. 'עמך' לגמרי... ישר מהלב של אורי הבסטיונר, שאומר לחברים שלו בשיחה סחבקית מה יושב לו על הלב כבר הרבה זמן, ושאנחנו, כלומר הארגון, עושים הכול כדי שהמשהו הזה ירד לו מהלב. ת'מבין ת'כיוון...


    ++++++++++


    יש טענה רווחת בקרב כותבים למיניהם, שאומרת ככה:

    אני כותב ככה. רק ככה. זה הסגנון שלי!

    כתיבה אחרת היא לא אני.

    לא מוצא חן בעיניך, חפש כותב אחר...


    טענה זו נובעת משתי סיבות:

    א. פחד.

    חשש מלאבד את היוקרה (המדומה?) שנצמדה לסגנון מסוים.

    כלומר, אנשים רואים @כוכבון לכת הם יודעים מה הולך 'לקרוא' כאן. הסגנון שלי הוא הזהות הספרותית שלי. אני לא יכול להחליף אותה כמו גרביים.

    כאשר זה המצב, צריך דחוף לשחרר. להרפות.

    אי אפשר לכתוב תחת המשא הכבד של הציפייה המתוחה הזו שהחומרים ישרתו את הקריירה.

    מוכרחים להסכים לכתוב גם תחת שמות עט. בעילום שם. או הכי טוב: תחת השם הגלוי והמפורש שלך, בלי לפחד ולחשוש ממה יאמרו הבריות.

    אדרבה, בהרבה המקרים אנשים אוהבים ומתחברים דווקא לכתיבה שנכתבה מתוך מצב רוח משוחרר ואנרגיה זורמת.


    ב. חוסר מודעות לעובדה הבאה:

    עט אחת יכולה לכתוב המון סגנונות של כתיבה, ולהיות טובה בכל הסגנונות, בלי ששום סגנון יפגע.

    כל סגנון של כתיבה הוא כמו ערוץ פנימי במוח. תדר שמתוכו ניגשים אל הכתיבה.

    כמו שלא דומה פוסט לפייסבוק לכתבה בעיתון 'המודיע', כך לא דומה מכתב הנכתב עבור תורם סאטמרי לכזה הממוען לתורם מזרחיסט או חרדל"י. כי כשאנו באים לכתוב, אנו מציבים לנגד עינינו את הדמות אליה או מתוכה אנו כותבים, ואנו מדברים בשפה שלה.

    זה לא משהו שצריכים להתאמץ כדי לרכוש אותו. זה פשוט קורה.

    כל סגנון דורש את הלמידה והשפשוף שלו. אבל אחרי שרכשת אותו, הוא קיים בתוכך לנצח. נמצא שם בפנים. נגיש בכל רגע נתון. נותר רק לגשת אליו ולהתחיל לכתוב מתוכו.


    אם אני לא מוכן לזוז מילימטר מ'הטעם האישי והמיוחד שלי', ואני לא מסכים בשום פנים ואופן לתת ללקוח לקבוע את האופי של הכתיבה אותה הוא מזמין, אז שלא אבוא בתלונות על כך שאין לי לקוחות, ו/או שלקוחותיי לא חוזרים שוב לבקש עבודות כתיבה נוספות.

    כי אם רוצה להתפרנס מהכתיבה, עליי לרצות רק דבר אחר:

    לספק ללקוח את הצורך שלו.

    שהכתיבה תשיג את התוצאה הרצויה.

    להעמיד את טובתו לנגד עיניי, גם אם כרוכה בכך למידה של סגנון חדש, או 'תזוזה כלשהי' מאזור הנוחות שלי.

    זה הכול...


    ואם נחזור לשמואל חיים מיודענו, שהסכים לרדת לרגע מהחלומות והדמיונות ולספק ללקוח שלו פוסט קליל-רצח עבור עמוד הפייסבוק של הארגון (בלי לדעת איך זה נראה שם בכלל, כי כמובן יש לו אינטרנט נקי ומסונן).

    אז הוא - בזכות הכתיבה של הפוסטים הקלילים והלא-מכבדים הללו - הצליח בתוך חודש וחצי לזרוק את המחשב הנייד הישן והמקרטע ולקנות מחשב חדש מהניילונים. וגם לסייד את הקיר שממול בגווני קרם שמנת. וכהיום הזה הספרים של מיטב הסופרים מונחים מולו על מדף עץ מבריק מאיקאה ראשל"צ.

    לחיים ולברכה!
    השכונה שלנו היא שכונה מעורבת בעיר חילונית. ברחוב שלנו למשל, יש רוב חרדי אמנם, אך ישנם גם חילונים פה ושם. כשעברנו לכאן לפני כעשור הרוב המוחלט היה מסורתי - חילוני. כיום חלקם התחזקו, חלקם עברו חלקם נשארו. אם כי לא עליהם אני רוצה לספר.

    כמו שהבנתם יש לנו ברחוב גם חוזרים בתשובה.

    לפני בערך חמש שנים הסיעה אותי שכנה מהרחוב - חוזרת בתשובה צדיקה ופשוטה - כברת דרך מסוימת.

    עברנו ליד התחלת בניה של בנין באזור יוקרתי בשכונה. הפועלים עבדו שם במרץ והשלט שנתלה שם הכריז על בניית דירות בסטנדרט גבוה וכו' וכו'. לנו, תושבות הבתים הישנים, נותר היה רק לקנא.

    והינה- אני שומעת אותה ממלמלת. מתפללת? כריתי אוזן להאזין. ואז הבנתי שהיא מ ב ר כ ת את הבנין ואת תושביו העתידיים.
    שלא יהיו להם סתימות, ולא נזילות, שיקבלו את המפתח בזמן, ויזכו לרוב טובה וברכה ועוד כהנה וכהנה מילים טובות שיצאו בעין טובה ומלב מפרגן.

    בעבורי - להקשיב לה ולראות לאן לב יהודי יכול להגיע - זו היתה מתנה מיוחדת. אני מניחה שגם אתם מתפללים על השני (היתה לי מורה שסיפרה לנו שהיא מתפללת על כל אחת מתלמידותיה).

    מה אני לקחתי מזה? המממממ... אבל מציעה לקחת מהסיפור צידה לדרך.

    והמברך- מתברך.
    כשגשם דופק בחלון ושלהבות מרצדות על שמשות.
    הריח עולה לאוויר -
    ריח של בית.
    משפחה.

    משפחה זה המקור לעצם היותך, זה החיבוק הבראשיתי שלך,
    (חיבוק דוב או שלא).
    משפחה לא בוחרים - אומר הפתגם.
    מקבלים.

    תעצמו עיניים חזק -
    ותעלו כל מה שמשפחה אומר לכם.

    באריזה משפחתית כמובן, אין הנחות.

    *
    נושא החודש וההודעה דלעיל באדיבות
    @עיתונאית ולי לא נותר אלא להודות.

    כאמור בחודשים קודמים, במסגרת המדור אתם מוזמנים להעלות שירים וסיפורים בנושא החודשי, ללא הגבלת סוג כתיבה מסוים כבאתגר. כל ז'אנר יתקבל בברכה. שירים יתקבלו בברכה כפולה.
    עדיפות ראשונה לחומרים מקוריים שלכם כמובן, אך גם אם יש לכם חומר ייחודי של כותב אחר, מפורסם או לא, שלדעתכם אי אפשר להתייחס לנושא הזה בלי לצטט אותו - ניתן להעלות אותו תוך ציון הקרדיט המלא.
    במנגינת: מעוז צור

    מַה טוֹבָה לְבִיבָתִי,
    תֵּירוּץ נָאֶה לְאָרֵח.
    בְּכָל עֶרֶב מִשְׁפַּחְתִּי
    (כְּבָר נִמְאַס מֵהָרֵיחַ).
    הַדוֹדָה כְּבָר בַּפֶּתַח,
    לֹא נִפְגַשְׁנוּ מִפֶּסַח.
    תִּיקָהּ שָׁחוֹר, עֲשׂוּי מֵעוֹר,
    הוֹ אֲנִי כְּבָר בְּמֶתַח.
    לֹֹא אֶגְמוֹר, הַתִּיק לַחְקוֹר,
    לְרַחְרֵחַ תַּ'שֶׁטַח.


    מַה הֵבִיאָה דוֹדָתִי,
    אֶת סַקְרָנוּתִי כִּילְתָה.
    חַיַי מֵירְרָה בְּקוֹשִׁי,
    הִבְטִיחָה לָנוּ דְמֵי חֲנוּכָּה.
    וּבְיָדָה הַגְּדוֹלָה,
    הִיא הוֹצִיאָה אֶת הַמַתָּנָה
    חֲלוֹמוֹת, וְדִמְיוֹנוֹת,
    אָבְדוּ לְנוֹכַח הַתְּכוּלָה.
    הַתִּקְווֹת, הַאַשְׁלָיוֹת,
    יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה.

    סְבִיבוֹנִים הֵבִיאָה לִי,
    סְבִיבוֹנִים מְלוֹא הַתִּיק
    מִתְּקוּפַת הַמַעְפִּילִים,
    אוֹתָם קָנְתָה בְּשוּק עַתִּיק.
    כַּמָה הִִתְאַכְזַבְתִּי,
    כִּמְעַט הִתְאַבַּדְתִּי.
    כִּי צִיפִּיתִי לְקַבֵּל,
    דְבָרִים 'שָׁוִים' כְּמוֹ דוֹד נָתִי.
    אֵין פֹּה מַה לְהִתְבַּלבֵּל,
    בַּת שִׁבְעִים הִיא דוֹדָתִי.
    אשמח אם תענו לי על הסקר:

    הכתיבה שלי היא עקרונית על נושאים קלילים.
    הכי שיכולים להיות.
    לפני מספר שנים חשבתי שסגנון הכתיבה הזה מתאים אולי לספרות ילדים.
    אז ניסיתי לכתוב סיפור תעלומה חביב.
    "שימי הבלש בתעלומת העוגה" קראתי לו.
    חושבת לשתף אתכם בסיפור ולקבל תגובות.
    אבל זה נשמע לי משום מה פחות מתאים.
    מה לפורום כתיבה ולסיפור ילדים?
    אז אשמח אם תענו לסקר אם מתאים לפרסם כאן את 'תעלומת העוגה'.
    כדי שתבינו על מה מדובר הנה קטע קטן מתחילת הסיפור:


    פרק ראשון
    נעים להכיר
    היום התחיל עליז מהצפוי.
    קמתי בבוקרו של יום שני לאוירה שונה וחגיגית. תוך כדי אמירת "מודה אני" שמתי לב לניחוח בלתי מזוהה של מאכל שלא הצלחתי לפענח את טיבו ולקולות הדיבורים והצחוק שהגיעו מכיוון הסלון.
    הדממה שקידמה את פני מידי בוקר הוחלפה בהמולה רעשנית ומעוררת.
    קפצתי מהמיטה ונתקלתי בקערה הירוקה בה עלי ליטול ידיים. נטלתי ידיים בזריזות, שטפתי פנים במהירות, ניגבתי אותם כלאחר יד בקצה השרוול, ויצאתי אל הסלון.
    מול עיני הנדהמות ראיתי את שבט קצנלבוגן בהרכב מלא, יושב על הספה ולוטש בי עיניים צוחקות.
    שבט קצנלבוגן, אם אתם שואלים, הם ילדי משפחת קצנלבוגן. ואם אתם סקרנים לדעת מי הם אז אספר לכם שמדובר בבני דודי האהובים שמתגוררים הרחק הרחק.
    בראותם אותי הפכו הצחקוקים שלהם לצהלות של ממש, הם זינקו לקראתי והחלו לדבר בבת אחד דיבורים נרגשים. ואם לא די בכך הבנתי שהריח המתוק הזה שנישא בחלל הבית הוא ריחו של מעדן שאני אוהב באופן מיוחד: אורז בחלב.
    בקיצור, הבוקר התחיל והביא עמו המון הפתעות מעניינות ומיוחדות. אך לפני שאמשיך, אציג את עצמי בפניכם: שמי שימי טיילר ואני בן שמונה וחצי. אני ילד כמו כולכם, לפעמים שובב ולפעמים רציני. יש בי תכונות אופי טובות ותכונות שאני צריך... המ... קצת לשנות אותן. אבל בינתיים זה אני. שימי.

    נ.ב. שלחתי את הסיפור למספר הוצאות לאור וקיבלתי תשובה שלילית.
    האם כדאי בכל זאת לפרסם אותו על במה זו?
    אור חג האורים הוא ספק בלתי נדלה עבורי של לחץ!

    מאז שאני יוצא מהמקווה עם הפאות הרטובות כשמחל להחשיך יומו הראשון של חג האורים אני נכנס לפאניקה עצומה, נגדש בתעוקה חונקת בחזה. להרגיש אור וחיות בחג המלא אורות אפילו למטה מי' טפחים.

    הגארטל נחגר על סף החנק, ואני מתנודד מול הלהבות כלולב בבית קרעטשניף ברגעי שיא, ו...גארנישט, במוח שלי טסות מחשבות מה אני אמור כעת לחוש, אך עולם התחושות שלי נמצא אי שם באנטרקטיקה הקפואה.

    מתוסכל מתיישב ליד השולחן, אולי בפולחן הסופגניות אמצא תקוותי, נוגס בכולם בקרם שניט, ריבת חלב, שוקולד תות, נזהר מלטעום בריבה הפשוטה – מה אני מעוניין בכאלה אורות נדושים??

    אך גם חלק זה מכזיב, למרות כל הקילוגרמים שהוספתי, התחושות ממני והלאה רק תחושת כובד משונה ואכזבה עזה.

    למחרת כבר שירכתי רגלי למקווה, אך אם אתמול לא הלך כבר לא שווה כלום, בתוך הבור אני רואה לידי צף איזה יהודי גדול, מחויך, נראה מאושר למרות האורות שאין בחנוכה. עכשיו אני נזכר שאתמול כשהייתי בדרכי הביתה ראיתיו מהדס מעדנות עם מגבת מרושלת על כתפו.

    והוא פונה אלי: "הי, אתה שם, מה הלחץ?" "חנוכה, אחי, תחייך".

    "חנוכה, אחי" התזתי בלעג מריר, "זה הסיבה לא לשמוח".

    "למה אתה להגיד ככה?"

    פתאום אני מוצא את עצמי נשפך לפניו, "איפה האורות של החנוכה? אומרים שמרגישים אור אפילו פחות מי' טפחים, ואני לא חש כלום, למה אני עוד יותר למטה?? אה, הכל דכאון אחד ארוך!"

    "אתה יודע למה, אתה בלחץ, תנסה לזרום, 'להוריד את הרגל מהגז', תגיד את כל המזמורים בנחת, בכוונה פשוטה, בלי לצפות לכלום, ותראה".

    ניסתי, זה עובד!!!

    * נכתב לפני כמה שנים, ואמיתי.
    וינא, אלול תרפ"ג.

    גדולי ישראל מכל תפוצות הגולה, נקבצו ובאו לפתיחת הכנסייה הגדולה. תלמידי חכמים מפורסמים ואריות בתורה עומדים בפינות המלון ומשוחחים זה עם זה בערנות, בדברי תורה וענייני השעה.

    לפתע, הדי ויכוחים רמים נשמעים מן הפתח.

    קבוצה מכובדת של נשים חרדיות מווינא עומדת בפתח המלון, דרישתן התקיפה היא לצפות בדיוני הכנסייה הגדולה. אין בכוונתן חס ושלום לשבת באולם הדיונים, אלא כל רצונן הוא לשבת באחד היציעים או באחד החדרים הצופים אל האולם. לטעמן, יש להן זכות מלאה לצפות בגדולי הדור ובנאומיהם.

    מן הצד השני, קבוצת יהודים מחרדי הונגריה הקנאים, וכן כמה מתלמידיו ה'פרומערס' של 'החסיד הליטאי' בעל ה"חפץ חיים", עומדים בכל תוקף על כך שנשים לא ייכנסו כלל למלון, בצעקות רמות הם מוחים על דרישתן ה'מחוצפת' של אותן נשים, 'תפקידן של נשים הוא להמתין בבית לבעליהן, לא להתערב בין גדולי התורה בנושאים העומדים ברומו של עולם'.

    בשונה מסערת הרוחות שבה התייחסו תלמידי החפץ חיים לדרישה זו, רבם שמע את טענות הנשים במנוחת הנפש.

    כשראה זאת האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת', שאף הוא לא התרגש ביותר מהמחאות, נהנה, ואמר למקורביו; "עכשיו התיישב לי מאמר חז"ל שהתקשיתי בו במשך שנים רבות. בגמרא (סוכה כח.) מסופר על יונתן בן עוזיאל, גדול תלמידיו של הלל הזקן, שבשעה שישב ועסק בתורה, כל עוף שהיה פורח עליו, מיד היה נשרף. ומאז ומעולם תמהתי, אם אצל תלמידו של הלל היה כך, מה היה אצל הלל הזקן בעצמו? וכשראיתי את מנוחת הנפש של ה"חפץ חיים", בשעה שתלמידיו גועשים ביראת שמים הבוערת בקרבם, הבנתי את התשובה. מדרגתו של הלל הזקן הענוותן היתה גדולה יותר, שכל עוף שפרח עליו בשעת לימודו, לא היה נשרף!".

    בסופו של דבר, הויכוח הוכרע לטובת הנשים, שקיבלו מקומות ביציעים, אך הוסתרו במחיצות עבות.

    (דוגמא מדברי אבי, מבנו של החפץ חיים).
     תגובה אחרונה 
    בהמשך לזה
    ואם אתם קוראים את "בכל הכח"
    יותר ממסקרן אותי מה דעתכם...

    מתיו פון ברנטו לא מחבב את בשן סיליפט,
    והוא יודע שיש אצלו חפרפרת במחנה.
    חלק מהמפקדים חושבים שבשן הוא החפרפרת,
    אבל לדעתי מתיו לא חושב ככה.

    אני מפרשנת את מתיו בצורה מסוימת,
    אבל לא בטוחה שאני צודקת.
    מה דעתכם?
    בבוקרו של יום בהיר קיבל שלוימה-קַלמֶן טלפון בהול. על הקו היה ר' זושא, הגבאי המיתולגי של של האדמו"ר מדעוויזיבל.
    "עזוב הכל ובוא לפה מיד, העניין לא סובל דיחוי".

    ר' זושא עדכן אותו בקול נכאים שבשעה האחרונה קרה הגרוע מכל. האדמו"ר נתבקש לישיבה של מעלה.
    בחדר נכחו גם אב"ד הקהילה וכן שלושת בניו האבלים של האדמו"ר.

    "שלוימה קלמן" פנה אליו האב"ד, "אתה היית מחסידיו הקרובים ביותר של האדמו"ר זצוק"ל".
    "כן, הייתי מתפלל בשטיבל שלו הרבה" אישר שלוימה קלמן.
    "תראה" האב"ד דיבר בכובד ראש "על דעתי ועל דעת שלושת בניו של האדמו"ר זיע"א, הוחלט שכל בניו יכהנו פאר באדמורו"ת. זו לא החלטה קלה, בטח לא עבורך. אבל כל השלושה ראויים להמשיך את השושלת הנכבדה.
    אבל לא סתם קראנו לך לפה"
    האב"ד המתיק באוזניו של שלוימה קלמן את התכנית - לחלק את החסידות לפי אזורים גיאוגרפיים.

    לאחר שעה קלה, בתום מסע ההספדים הוכרז כנהוג 'מזל טוב' לשלושת המוכתרים.

    "החסידות תתחלק לשלושה חלקים שווים.
    הבן הבכור יכהן כאדמו"ר מדעוויזיבל מרכז. הוא יישאר בבית-מדרש של אביו יחד עם ראשו של שלוימה קלמן.
    הבן השני יכהן כאדמו"ר מדעוויזיבל צפון. הוא יהיה האדמו"ר של ידו ורגלו הימנית של שלוימה קלמן.
    הבן השלישי 'האדמו"ר מדוועיזיבל דרום' ינהיג ברמה את ידו ורגלו השמאלית של שלוימה קלמן".
    בס"ד

    חינוך במיוחד
    חזקי השכן שלי חייב חינוך ומיד, אמא שלו שברירית רכה ומוותרת, אחרת איך היא מסכימה לו לצעוק ברחוב ככה?! ליד כולם, מה היא לא מתביישת?! וחוץ זה אני צריכה להסביר לה אחת ולתמיד שאם היא לא תפסיק לחכות איתו ליד הטנדר ברור שהוא יבכה, ובכלל ממתי מחכים עם ילד בן שש לטנדר? עד מתי היא רוצה לפנק אותו ככה? ומה זה שאחותו שרה'לה בת החמש צריכה לוותר לו? תראו, לא שממש איכפת לי, בכלל לא, סתם בשבילה, תאמינו לי שאיכפת לי רק ממנה.

    אה... ושכחתי חזקי הוא ילד מיוחד, ומקסים והוא גם תסמונת דאון.... אל תקפצו לתת לי מוסר כי יש לי אינטואיציות חזקות וגם אני ממש מבינה בחינוך מיוחד אחרי כל ההקדמה הזו, אני חייבת לספר לכם מה קרה לי השבוע ותגידו אתם אם לא הייתי בסדר יותר מבסדר.

    לפני יומיים חזקי נשכב ברצפה במדרגות כשהוא בוכה וצורח, ואמא שלו מלטפת לו את הכתף ואומרת לו: "חזקי שלי מתוקי, בוא, אתה עייף, חזרנו אתמול מחתונה, אתה רוצה לישון, עוד קומה אחת ואנחנו מגיעים הביתה, תראה איך התגברת נו.... בוא מתוק שלי..." נעמדתי מולה, רוצה להציע לה עזרה, "מצטערת... " היא אומרת לי בחיוך מאיר, ללא שמץ של צער או בושה "הוא פשוט עייף, חזרנו מאוחר אתמול ... את מבינה?"

    לא אני לא מבינה. איזה עייר פרא היא רוצה לגדל?! אני מרגישה שהכעס מטפס לי לגרון "אז... תעלי אותו בכוח" אני מציעה לה, היא מסתכלת עלי במבט מרחם כן, היא מרחמת עלי, חוצפה שכזו.
    "אפילו מכה קטנה לא תזיק, ככה אמא שלי תמיד אומרת, וחוץ מזה שכתוב "חושך שבטו שונא בנו"" הוספתי גם פס' מרשים סתם בשביל שהיא תבין.

    "א"א לעלות את חזקי בכוח, נכון חזקי?!" היא פונה אליו

    "נכון שאת עולה לבד כמו ילד גדול?!" חזקי ממשיך לבכות

    "אז תתני לו שוקולד" אני מציעה לה את הפתרון הכי חזק שאני מכירה אצל הילדים שלי שעובד בכל שעה ובכל מצב.

    היא שוב מחייכת את החיוך הנצחי שלה "חזקי בוכה כי הוא עייף, רק בגלל שהוא עייף".

    אני מרגישה שאני מתרוצצת "חזקי, קום כבר, תפסיק לבכות, מה אתה בן שנה? אפילו מאיר שלי לא בוכה ככה"

    "חזקי אתה רוצה עונש מאמא שלך?"

    חזקי לא מחונן אותי במבט קל ואז אני ממש מתחילה להיפגע, אני מבוגרת אפילו יותר מאמא שלו, והיא פשוט לא מתייחסת!!!

    עכשיו חזקי מוציא לי לשון , לא התייאשתי הוצאתי לו בחזרה, רק בשביל החינוך. בשלב מסויים הבת שלי עולה במדרגות ולפי המבט המתחנן אני מבינה שחברה שלה ביחד איתה עוד מהקומה למטה אני רואה אותה והיא קצת איך אומרים?! לא נעים, אבל מתביישת שאני מתווכחת עם ילד קטן והיא באה במרוצה ולוחשת לי באוזן "די אמא, את לא רואה שהשכנה לא צריכה עזרה, בואי נעלה לבית" אני עולה איתה, אני רואה שהעניין עולה לה בבריאות.

    בערב, שאני רואה מודעה בעיתון השכונתי על יום עיון לאמהות לילדים שבחינוך המיוחד אני גוזרת ושולחת לה, היא עולה אלי מחייכת שוב את החיוך הידוע שלה ואומרת לי, תודה רבה, אני אשמח ללכת איתך ביחד. רק נצטרך לצאת מוקדם, אני תמיד משתדלת להתחיל בזמן.


    אוף אוף אוף...


    איך לא שמתי לב לשם שלה זה רק בגלל שאמא שלי פחדה מריטלין.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה