קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
עד שיהיה לי את הזמן בין הזמנים לאשכול בומבסטי על "שחר של יום חדש" וכדומה, אני מניח כאן בינתיים את רשימת החברים המאושרים לפורום. שישים ושמחים לעשות רצון קונם.


1. לאה בלוי

2. א-ירושלמית

3. אחד פלוס

4. אבימי

5. אשר גולד

6. מוישה

7. RACHELIZ

8. אשר לב

9. יואל ארלנגר - קקטוס

10. מחבר

11. יוסף שחק

12. עוד אחד

13. Ruty Kepler

14. יאן

15. עט להשקיע

16. שרה מגן

17. שיילה

18. Natan Galant

19. רחל סרולוביץ

20. מאן דהו

21. גוגלית

22. אמא ומתכנתת

23. מם יוד

24. אשר שרבר

25. תמר טל

26. Sefi T

27. אלישבע10

28. תופרת חרישית

29. קולות חדשים

30. אילה רובינפלד

31. יוצרת כתיבה

32. הדוויג

33. אורית חזן

34. הפקות כתיבה

35. א יודעלע

36. ח.נוי

37. פסיק

38. ב.א.

39. שי"ג

40. טייפסעטער

41. מ"ם

42. מ. י. פרצמן

43. רותי רפפורט

44. shira bira

45. yonatanr

46. מ. ברא"י

47. האגריד

48. Hola!

49. ספרא וסייפא

50. undo

51. הני ר.

52. נולדתי לבמה

53. מיכל בראט

54. הכוכב העולה

55. gedalya vaisbord

56. לילך אור

57. nafshi chamda

58. כתבנית

59. תהילה ברג

60. אשתו של


מודה לכם שבחרתם לתת בנו אמון, אפילו אם הצטרפתם רק כדי לשבות בשביתה איטלקית.
אין מוקדם ומאוחר בתורה, זה הסדר בו בחר האתר לסדר אתכם. אומרים, על פי התאריך בו הצטרפתם לאתר.

כמו שניתן לראות, חלק מהחברים ותיקים ומיוחסים, וחלק חדשים ורעננים.
כמו שלא ניתן לראות - חלק הם כאלו שבחרו להניח את העבר מאחוריהם ולפתוח ניק חדש שלא ייוחסו אליו כל מגרעות הניק הקודם.
ברוכים תהיו כולכם.

כאמור בחוקה, אישורי הצטרפות יינתנו פעם בחודש. המאושרים הבאים בעז"ה בט"ו אלול.

כתיבה וחתימה טובה!
אני יושב מול המסך, סופר לייקים,

העלתי כבר אתמול, וכלום לא זז,

בקושי, הקופות מקשקשות מרעב,

אבל,

דבר אחד, רוצה לשתף,

החוסר בלייקים מוליד את הרצון לשפר, את התובנה שיש להתייעל ולדייק,

אז חבר'ה אל תלייקו לי סתם, נכון זה נעים וכיף, אבל הביקורת היא בונה,

@מ"ם אל תלייק לי, זה בריא,

כן, אני יגלה לך משהו,

כל פעם שאני מעלה משהו, אני מחכה שתלייק, וכשלא, אני מכה בראש בקיר ובודק, למה? מה חסר? ואני מוצא את התשובות,

((אז חבר'ה תלייקו לי על זה כולם ביחד,;);)))

אבל, דיברתי ברצינות, תלייקו הרבה, אבל תעירו,

כמו שכבתחילת הקריירה שלי פה, בכיתי על החוסר בלייקים אצלי, ו @לילך אור שבהתחלה לייקה לי, (וכעת כצת הגיזרה שלה שקטה) מסרה למעני לקהל הרחב "לכו ללייק לא טוב היות האדם לבדו",

תפרגנו לא ללייק סתם,

נ.ב. כפתור הלייק נמצא בפינה השמאלית למטה, תחת השם "שלח תודה". נוווו תלחץץץ
שלום,
אני חדשה פה בפורום כתיבה,
רוצה לשתף אתכם במאמר שכתבתי, אמיתי לגמרי. קצת קשה לקריאה.
אשמח לשמוע תגובות
***

בית החולים קידם את פני בשמחה, המסדרונות המצוחצחים והשקטים קלטו אותי אליהם באהבה, כמו רצו לומר לי שאין מה לחפש בחוץ.

צעדתי בבטחה במסדרון, הרי זה לי הפעם הרביעית במקום, ארבע פעמים במשך שלושה שבועות זה מספיק כדי לסלק את תחושת הזרות.

הדלת המקושטת בקישוטי סוכה שעדיין לא הוסרו, כנראה הם עושים למישהו טוב והוא בחר להשאיר אותם כך למרות שהחג נגמר, או שאולי לאף אחד פה לא ברור היכן אוחזים בלוח השנה...
ומעוטרת בציורי אחייניות המאחלות "הכלמה מאירה" קידמה את פני.

-שלום!

אבא הלך לתפילה ואני נשארתי למשמרת שאעשה היום.

-אמא

הנהנון בראש.

-זאת אני

הנהון ראש

-הגעתי מוקדם מוקדם כדי להיות כאן איתך, אפילו את השמש הקדמתי.
הדרך לכאן היתה מרוממת, השמש שהחלה לעלות דמתה לכדור ירח עגול ומאיר. שניה יכולתי להביט בה ושניה אחרי היא התעטרה בשרשרת של הילה זרחנית שסינוורה את עיני.

כמוך,

אמא,

גם כשמצבך קשה ואין סביבך את ההילה המיוחדת שלך אנחנו יודעים מי את, מעריכים אותך, ואם רוצים, אפשר להקשיב מהלב, כי האוזניים כבר לא שומעות את דבריך, ולחוש את העוצמות שלך שתמיד היו בך.

היה בחדר ריח משכר, ריח מבלבל, ריח של תרופה חדשה שכנראה הוסיפו לך. החולצה שלי ספוגה בריח הזה, אולי לא אכבס ואשמור אותה כדי שתמיד אוכל להרגיש אותך? לזכור אותך?

כמו ילד קטן שנפרד מאימו לכמה שעות והיא משאירה לו את הכותונת שלבשה אתמול או את המטפחת שלראשה והתינוק שכ"כ מתגעגע לאמא מתרפק על הריח המשכר של המטפחת, על הריח של אמא, מתכרבל ומעט נרגע ולבסוף נרדם. כשמתעורר הוא מחפש שוב את אמא אבל כיון שאינו מוצא הוא אוחז באצבעות לבנות ממאמץ בפריט היחיד שאמא השאירה לו, במה שמזכיר לו את אמא.

לאחר כמה שעות שנדמות כנצח הוא רואה אותה עומדת מלוא קומתה הזקופה מולו, מושיטה ידיה. הוא רץ והיא מחבקת אותו.
-אני יודעת שהתגעגעת בן, אך לא היתה לי ברירה והייתי חייבת ללכת לכמה שעות ולהשאיר אותך כאן, אבל אתה רואה שחזרתי בסוף לקחת אותך?!
אני רוצה שתהייה רגוע והנה לך המילה שלי – אף פעם לא אזנח אותך, גם אם אני הולכת זה רק לכמה שעות וכשמגיע הזמן לחזור אני מיד חוזרת אליך.

התינוק לא מבין מימד של זמן. כשאמא הולכת לכמה שעות, מבחינתו היא לא תחזור כי הבנתו מוגבלת

*

כשאמא הולכת לכמה שעות והתינוק נשאר לבד

כשאמא הולכת עד יקוצו ישני עפר ואנחנו נשארים לבד...

*

הקב"ה כבר קבע מתי זה יקרה והוא יודע לכמה זמן היא תעזוב אותנו, אבל אנחנו לא יודעים... כי הבנתנו מוגבלת, מוגבלת מאוד, מוגבלת כ"כ עד שזה אפילו לא מצליח לנחם אותנו...
איזו התרגשות. פתאום אני קוראת פוסט של שיילה, ורואה שיש לי אפשרות להגיב.
התקבלתי לקהילה היוקרתית!
מותר לכתוב גם משהו פחות מתוחכם? שיתוף תירופיסטי לעצמי?

אני מסתכלת ימינה, מחזירה מבט לשמאל. וואו. רגע מכונן. אף אחד לא שם לב אליי. אפשר להוציא את התכנית שלי לפועל! אני קמה באיטיות מהספה, מיישרת את הגב,כדי שלא ישמע קנאק מיותר חלילה, וישימו לב אליי.
הולכת ככה על קצות האצבעות, בשקט בשקט. מרגישה לוליינית על חבל. צעד צעד.
היא שקועה במשחק. אני באמת עוצרת נשימה.
הולכת למטבח, ותולשת באחת את התיקיה שלה. אוך. עשיתי יותר מדי רעש.
"אמא, איפה את"? היא שואלת מהסלון, ואני מרגיעה: "עוד שניה חוזרת. רק שוטפת יידיים".
טוב, עכשיו אני חייבת לשטוף, אמהות אף פעם לא משקרות.
התיקיה קצת נרטבת, וגם הדפים, אבל אני שולפת אותם, מקפלת כדי שיחשבו שזו עטיפה של אורז למשל,
ותוקעת עמוק בתוך השקית הירוקה.


חוזרת לסלון באנחה. התכנית שלי הוכתרה בהצלחה.
אלא שאז אני שמה לב שאין איש סביבי, ושומעת אותה מהמטבח: אמא, מישהו זרק לי את היצירות לפח"!
היא מגיעה ואני מתחלחלת. "באמת? את בטוחה שאלו הן היצירות"?
היא מהנהנת בראשה:"בטוח. את זוכרת שמרחתי מלא פלסטלינה על הדף הצהוב? אז עכשיו הוא בפח".
אני מגיעה לאמוד את הנזק. אמהלה. הפלסלינה גלויה מדי. פדיחה.
אני באמת אובדת עצות.
הקטנה מביטה בי ואומרת:"אבל לא נורא שזה בפח. אני כבר לא צריכה את זה".
והולכת לה. אני נושמת לרווחה. נס. עברתי את זה. עד לשבוע הבא.
קובי עומד בין העמודים. הוא כבר נמצא כאן כמה דקות טובות. אולי אפילו שעה. טוב, זה לא שיש לו משהו אחר לעשות...
אנשים באים והולכים. חתומים כאלו. אפשר לחשוב, כאילו גם להם החיים כאלו רעים. שישמחו שהם עסוקים ואין להם זמן להשתעמם, הוא חושב בעגמומיות. והוא, הוא כבר יכול לעשות דוקטורט בנושא "התנהגות אנשים ברחובות", יוציא 100. בטוח. רק צריך לא להתבלבל קצת בין ח' לכ' ועוד כל מיני אותיות בעלות צליל דומה.

הוא "מדבר" בפלאפון. מחכה. אולי יפול לו טרף קל. עיניו מביטות כל העת אל עבר מכשיר הכספומט.

והנה האישה שאולי חיכה לה. לידה עומד ילד קטן ובוכה שהוא רוצה פיצה עם זיתים.
והיא, ממהרת ולחוצה, אומרת לו "לא עכשיו, אמרתי!"
היא לוקחת את הכסף ודוחפת לארנק. עיניו עוקבות בתקווה אחרי ידיה. יששששש.
הכרטיס, יושב לו בחריץ, לא מבין מה קרה לבית הטבעי והחם שלו, שהתרחק ממנו בצעדים גדולים.

קובי יוצא מהר מבין העמודים והולך, בנונשלנטיות מדומה, אל עבר המכשיר. שולף את הכרטיס ומכניס לכיס תוך כדי שריקה מזמזמת.

הוא ממשיך ללכת ב'נחת' עד עיקול הרחוב, ואז הוא רץ כל עוד נשמתו בו, כמעט מפיל ילדה קטנה. מזל שלא נפלה.
הוא נכנס אל חנות הבגדים הנכספת, זו שתמיד הביט בחלון הראווה שלה בעיניים כלות, ומודד מהר כמה סוודרים.
אין לו זמן מיותר, תכף יעלו על אבידת הכרטיס ויחסמו אותו. וגרוע מכך - יתפסו אותו.

הוא נעמד בתור, רוקע ברגלו. נוווו, שיתקתק יותר מהר. הלב שלו מאיים להתפוצץ מלחץ. הוא מוציא את הכרטיס. שיהיה מוכן מיד, לעמוד כמה שפחות מול המוכר הזה, עם העיניים השחורות.
הוא מעיף מבט על הכרטיס. פנינה שולביץ. ברקע מצולמים בני המשפחה. אבא, אמא, שלושה ילדים שעושים פרצופים.
והלב שלו נצבט. הוא לא רוצה לפגוע באושר הזה.
אבל הסוודרים האלו! שיש לכל השכונה ורק לו אין!
כמה חלם לקנות לעצמו... להיראות חלק מכולם. להרגיש טוב.
הלב שלו משתולל.
הוא מסתכל שוב על התמונה. בטח יש להם מלא כסף. הוא חושב עכשיו בכעס. מחפש הצדקה. הנה, המשקפיים של האיש הזה, נראים מיליון דולר. מה אכפת להם שאני אקח איזה 300 שקל? בקטנה... בטח לא יזיז להם.

הוא ממשיך לחכות, יש עוד שני קונים. הקונה לפניו מתעצבן למה אין עוד קופה. והתקתוקים. הם משגעים אותו!
הלב שלו ממשיך לנוע על 200. תוריד גז! וההוא בראש מפמפם לו: לא יפה. מסכנים. ואם אין להם? אולי המשקפיים סתם נראים יקרים???

קובי משאיר את הבגדים על אחד הסטנדים ויוצא מהחנות לקול אנחת הרווחה של הממתין שעמד מאחוריו.
הוא חוזר לאיזור הבנק, נכנס ומגיש לפקידה את הכרטיס. "מצאתי את זה בכספומט פה בחוץ",
ופונה לצאת אל הרוח.
על מגש של כבוד והוקרה, מוגשת בזאת התובנה השנייה בסדרת הטיפים 'איך עושים כסף מכתיבה'.
התובנה נכתבת מתוך ניסיון רב בשטח.
אשמח לכל תגובה!



בואו ננפץ וננתץ את המיתוס:
כתיבה לא דורשת השראה!!!

כוסות הקפה לא הביאו בלגימותיהן את רוח היצירה המיוחלת. שנ"צ של שחרית התבררה גם היא כחסרת מעוף. אתה עומד טרוט עיניים ומודיע לכל מי שמוכן לשמוע:

אני מוכרח לקחת פסק זמן. אולי חופש של יומיים בנירוונה. בכינר. בכינרת. בגלי צאנז. בעפולה עילית. אני מוכרח לקבל קצת השראה!

מה זאת אומרת 'מה יום מיומיים'? לפני שש שעות, בבוקר אחרי שחרית, התקשר אלי אחד וביקש ממני שאכתוב לו פרוספקט לארגון החסד שלו. ארגון נחמד. ככה זה נשמע. אבל לא יותר מידיי ייחודי. משהו כזה אנמי. בנאלי. עממי. רגיל. נדוש. טחון. לעוס. יבש. תפל.

הוא הסכים לשלם אלף חמש מאות שקל, לא לפני שהוא התריע בפניי כי הוא מוכרח לצאת עם הפרוספקט הזה בסופ"ש הקרוב. היום יום שלישי. מחר, ברביעי, זה חייב להיות מוכן. סגור. חתום. נעול. אחרי הגהות וליטושים של השנייה האחרונה.

עכשיו מפרידה ביני לבין האלף חמש מאות ש"ח רק השראה אחת, רוחנית, רחוקה, עלומה, עמומה, נסתרת, בלתי מושגת. אם רק אמצאנה - הכסף בידינו.

* * *​

ככותבים אנחנו יודעים שלפעמים הכתיבה זורמת וקולחת והמילים בורחות מהשרוול ישר אל האצבעות הנוקשות על המקלדת. קובץ ה'וורד' הפתוח מתמלא ביצירות אמנות מרהיבות עין ומשובבות נפש. לנו נותר רק לגלגל את גלגלת העכבר לאחור ולפלוט לחלל המשרד קריאת 'וואו' מתפעלת.

את זה כולנו מכירים.

זוהי ה'תזה' שדוחקת בנו לחפש השראה ומעניקה לנו 'היתר' מצפוני להתבטל בימים שהיא נעלמת ואיננה כי לקח אותה האלוקים.

זוהי התפיסה השגויה שאומרת לנו שכותב לא יכול להקדיש יותר משעות אחדות מידי יום לכתיבת תוכן מקצועי.

זהו הגורם הראשון לדחיינות הבלתי נסבלת שעולם הכתיבה מתאפיין בה. כל מזמיני הכתיבה יודעים ומכירים את התירוצים השחוקים של הכותבים שמורחים את הזמן ולא מספקים את הסחורה, בטענה הנדושה והממוחזרת הזו ש'מה אעשה? חכה עוד יום יומיים. אין לי, פשוט אין לי השראה'.

אם היה לי זמן הייתי מרחיב על כך. כותבים מאבדים המון פרוייקטים של כתיבה ולו בגלל חוסר הזמינות שלהם. כלומר, חוסר היכולת להנפיק חומרים טובים בקצב מתקבל על הדעת.

אבל האמת היא שכתיבה לא בהכרח דורשת השראה. ככותבים אנו מוכרחים להתרגל להושיב את עצמינו מול הקובץ הריק ופשוט להתחיל לדלות מתוכנו את המילים.

לכתוב בצורה לא מסודרת את הרעיונות אותם אנו אמורים לכתוב ולהתחיל לערוך אותם. לשפץ אותם. ללטש אותם. לעשות מהם תוכן מקצועי ראוי לשמו.

אולי מרבית הכותבים אינם מודעים לעובדה כי יכולת הכתיבה מוטבעת בתוכם ויש גם יש ביכולתם לעשות בה שימוש בכל זמן ועידן.

ההשראה היא פיקציה. אחיזת עיניים. צריך ללמוד להתעלם ממנה. לעבוד בלעדיה. לא להיבהל כשהיא איננה.

להנפיק מתוכנו חומרים גם כאשר אנחנו יבשים. וללמוד להעביר את החומר תהליך של הרטבה, של השבחה, של הוספה ועריכה ושיפוץ וליטוש. בלי השראה.

ואז יקרה אחד משלושת האופציות הבאות: או שההשראה תגיע, או שניקח לעצמנו פסק זמן ונקרא שוב את החומר, או שנשלח את החומר ונקבל עליו קצת הגהות ותיקונים.

זה הכול.

הכתיבה היא אולי למעלה משמונים אחוז יכולת נרכשת. הבנה מושכלת כיצד אמור להיראות משפט נכון. בחירה נכונה של מילים בעלי משמעות נכונה. תחביר, פיסוק, דקדוק. התמקדות ברעיון אותו אנו מבקשים להעביר ומציאת הדרך הנכונה להעברתו.

אלו הם דברים שיש ביכולתנו לעשות אותם גם ברגעים של יבשושיות גמורה. בדיוק כמו גיטריסט המוזמן לנגן באירוע. או כמו צייר הנדרש לצייר קריקטורה.

אז במחילה מכבודה, שההשראה תחפש את החברים שלה ותניח לנו להתפרנס בכבוד!
מול ביתי יש גויאבות. לא עץ גויאבות, פשוט גויאבות. מתעפשות להנאתן בסלסלות מזובבות על הדלפק של יגאל הירקן, מפזרות אדים של ריח וקרינה בלתי ממויינת.

בכל יום כשיגאל מקבל סחורה העולם רועש. מאפיונרים מקועקעים מצאצאי הנפילים פורקים איש איש ממשאיתו משטחים של ירקות, צועקים דברי שטות והבל, עם סיגריה על האוזן ממש ליד העגיל.

ובשלהי הבוקר לאחר שנרגעים העניינים, נשמע לאורך הרחוב טרטור משאית ישנה, זהו 'ביז'ו-חצילים'. כך קוראים לו בשכונה וכך קורא גם הוא לעצמו.

"הבאתי לך שלש כלובים של חצילי חופש", צועק ליגאל מחלון המשאית.

המשאית של ביז'ו זאת לא סתם משאית. "פעם הייתה לי 'מריומה' לבנה", כך הוא מספר, "אשכנזיה עדינה לא זזה בעליות. היום יש לי את זאת, קוראים אותה 'היא ז'וז'ו' עובדת כמו מאמא מרוקאית".

ביז'ו אוהב את החצילים שלו, "אם תשים אוזן על החציל תוכל להרגיש פעימות", אמר פעם בגילוי לב כשהוא מלטף חציל בלדי, "אם הייתי צמחוני לא הייתי אוכל חציל".

המתכונים של ביז'ו מנצחים את השכונה. "רבקה, תשרפי את החציל השובב הזה עד שהוא צורח ויוצא לו עשן מהאוזניים, אחר כך תפשיטי אותו מהשחור ותני לו מקלחת של טחינה, ביס מזה וחצוצרות ינגנו".

ילדי השכונה אוהבים לחקות את המבטא המרוקאי של ביז'ו איך צועק הוא לירקן "יגאל אני רעב, בא נכין סביח ונתחלק חצי-לים חצי לך...", וצוחק את עצמו לדעת.

בעולם של ביז'ו החצילים הם בראש שרשרת המזון, "תראה איזה גודל של חציל יגאל, אם לא הייתי קוטף אותו היום הוא היה מגיע לפה בעצמו ושם אותך בפיתה".

ואז מגיע יום ראשון.

יום ראשון הוא יום אפרורי בשכונה. דלתות המתכת של הירקן סגורות על בריח, חושפות שיני מתכת עטויות מודעות וציורי גרפיטי עתיקים.

ביז'ו ו'היא ז'וז'ו' חונים בחצר בית הכנסת, "חצילים צריכים קצת מנוחה לגדל את הילדים", אמר לכל קורא 'חצילו' ונכנס לשיעור הדף היומי.

"אולי תביא קצת חצילים לנגב כאן", המהמו פיות עמלים רעבים טרם התחיל השיעור. "חציל לא מנגבים!!!" הזדעק ביז'ו, "כשנסיים את הש"ס בופה מבית 'החציל האציל' עלי, אמר ונרדם.

בחלומו רואה הוא בוודאי את הרב מוסר שיעור כשלצידו סקוטי גבוה מנגן על חמת חצילים.
פעם פעם, לפני חצי שנה, השווער היה מושא להערצה. יהודי יקר בשנות הששים המאוחרות, שיגע בתורה הרבה, ונחשב בקהילתו למו"ץ לא רשמי.

אבל לפני חצי שנה קרה לו משהו. יוסי קרא לזה, משבר גיל הששים ושבע וחצי. אין הסבר אחר.
מה יכול לגרום ליהודי שכבר עבר בשלום את רוב הדרך לעולם הבא, לאבד את כבודו ומעמדו?

אייפון, אתם אומרים.
לא. לא אצל ר' יענקב. אפילו היצר הרע מתבייש ללחוש באוזניו את השטויות האלה.

זה התחיל בכוונות טובות.
ר' יענקב נהיה מהמעויררים. אולי נתן אל ליבו שבקרוב עלולים לשאול אותו על מצוות הוכח תוכיח.

קודם כל הערות לחזן, שימתין לציבור כשעונים אמן, והערות לציבור שימתינו לחזן עד סוף הברכה. מקובל. הלכה מפורשת.
אחר כך נכנס בכל כוחו לסערת הז'בו בתפילין.
כידוע, מין זה של בקר המכונה ז'בו יש מטהרים ויש מטמאים ואכמ"ל.
תוך כדי משמוש התפילין, עלה חשש בליבו שמא עור הבתים עשוי ממין הז'בו ואין זה מן המותר בפיך. וממחשבה למעשה חקר ודרש, הוציא חוברות ועלונים, החתים רבנים, ואף נסע פעם אחת לפרגוואי לראות את מחולל המהומה במו עיניו.
אחר כך עורר על כך שראוי לבדוק את החגורה של ספר התורה משעטנז, שהרי הגולל אוחז בה וידיו מתחממות קמעא.
קיצורו של דבר, בין אם היו חששות אמיתיים או בדויים, הוא הפך ל"יהודי מעניין".
ויהודי מעניין, זה טוב שיש בבית כנסת, אבל לא שהוא השווער שלך.
דווקא הבנים לקחו את זה בקלות. כנראה גם הם מאותו זן.

הם הפסיקו להתארח שם בשבת, אבל זה לא מנע מהחוברות שהשווער הפיץ על "חשש-חצי-שיעור-בישול-מתכת בהכנסת הכף אל המרק והמסתעף", להגיע אל מיצד עילית, ולשמח את כולם.
יוסי לא ידע איפה לשים את עצמו.
ועכשיו ההזמנה לחנוכה. נכון, זה בבית סגור, אבל הוא לא יכול לראות את הפרצוף הזה.
דינה אומרת שהיא מתגעגעת. אין מצב שהם לא באים, והיא לא הולכת לבד. פלונטר אמיתי.

נר שלישי של חנוכה, שעה אחרי הדלקת נרות. כמי שכפאו שד, עלה לאוטובוס ותקע אוזניות עם ר' מיילך באוזניו. להתחזק במידת הביטחון ולראות ישועות גדולות.
אין עוד מלבדו! צועק ר' מיילך, הקב"ה יכול להביא לך ישועה שלא חלמת עליה. היפלא מה' דבר?

הנה הם מול הדלת המוכרת. השוויגער פותחת. האוירה שקטה וקצת מוזרה. מבט קל הבהיר לו שמקומו של השווער נפקד. בלב שמח ובפנים תמימות ותמהות הוא שואל את גיסו, איפה אבא?

אבא בחו"ל, עונה הגיס. הוא טס הבוקר בפתאומיות.
כן??? מה קרה? הוא חולה?

לא. הוא פתאום קלט שיש חשש ז'בו גם במזוזות, ובחו"ל עד חודש זה יותר קל, משהו כזה.
הוא מקווה שעד אז זה יסתדר.

אה, נס חנוכה.
  • 672
  • אחרי ההצלחה המסחררת שזכיתי כשהעליתי את המתכון האגדי של עוגת הקפה של חמותי,

    הייתי חייבת להרגיש את זה שוב. 3200 צפיות ומלא מלא לייקים בלי עין רעה,עושים לי תחושה טובה ששום דבר לא ישווה לה.

    טעמתי כי טוב ושיגרתי לאויר את גלידת התותים שתאמינו לי מוצלחת לא פחות אבל אפסססס. לא תגובות. לא קידום. שום כלום. כאילו אני והגלידה שלי אוויר.

    ואז נזכרתי באבא שלי בצדיק. ולמה?

    אבא שלי היה מספר אגדי.

    עזבו אותכם מוסר.

    עזבו אתכם גערות.

    סיפור אחד טוב, שווה פי אלף מכל שיחה אחרת.

    ואת הסיפור הזה הוא נהג לספר לי הרבה.

    פעם היה צדיק ירא שמים שהיה לומד תורה תוך כדי לימודו שמע כל מיני דיבורים של שחוק וקלות ראש.

    הוא יצא לעבר המשחקים וגילה שלא רק ליצנות והבל מנת חלקם של אלו, אלא שעוד העיזו פנים ושיחקו במשחק האסור מהתורה "הקוביה"

    או אז הגיע הצדיק וצעק עליהם הזכיר להם שיש עולם הבא וכו'.

    עד שהתלחששו בינהם וגמרו אומר לתת לצדיק הזה את כל כספי ההתערבות.

    הלך האיש לביתו שמח וטוב לב.

    גם הציל יהודים מרדת שחת גם חזר עם מעט זהובים להחיות בם אותו את זוגתו ושאר יוצאי חלציו.

    ויהי היום...

    ולמיודעינו נגמרו המעות בביתו אמר לעצמו:"שמא אלך ואבדוק אולי חזרו אלו לסורם אלך ואצעק עליהם ואלו יביאו לי את כספם ונמצא שזה נהנה וזה לא חסר"

    הלך שמח ומצא כי טוב, כי אכן ישבו במעגל אותם פוחחים.

    הגביה את קולו ומעק עליהם אלא שלמרבה ההפתעה קמו עליו כמה מהחבורה והפליאו בו את מה שהם יודעים לעשות מצויין, מכות.

    הלך אבל וחפוי ראש...

    הגיע אל רבו ושאל אותו מדוע בפעם הראשונה קיבל שכר, ובפעם השניה קיבל מלקות???

    ענה לו הרב: "בפעם הראשונה הלכת לשם שמים אז משמים שילמו לך.

    ובפעם השניה הלכת לעצמך, אין לך אלא לבוא לעצמך בקובלנה"

    כל מילה מיותרת. נכון?


    אז בפעם הראשונה חשבתי על תושבי פרוג הנכבדים.

    למה לא, שיהנו מעוגה טובה.

    ובפעם השניה ------

    אבל ככה ביננו זה נכתב פעם ראשונה, אז אתם יכולים לתת לייק בלב רגוע ושלוו
    מוריי ורבותי קהל נכבד.
    יש לי בעייה רצינית.
    אני פותח את קהילת כתיבה מקצועית,
    ואז אני נתקל בסיפור בהמשכים.
    קורא פרק ראשון.
    מדהים.
    פרק שני.
    מטורף.
    פרק שלישי.
    מעריץ נלהב.
    ואז אני פוגש סיפור חדש בהמשכים של כותב אחר.
    כנ"ל
    כנ"ל
    כנ"ל.
    ואז אני פוגש בסיפור שלישי, ורביעי, וחמישי.
    וכל הפרקים הראשונים מטורפים, ומדהימים, ובא לי לקרוא את כל ההמשכים.
    א ב ל א נ י מ ת ב ל ב ל ! ! !
    הכל מתערבל לי בראש והופל לעיסה אחת דביקה וחופרת.
    ויש לי רעיון קטן שיעזור לי לעקוב וליהנות, כן ליהנות מעשרה סיפורים בהמשכים בו זמנית!
    והרעיון הוא:
    אם בכל סיפור בהמשכים יהיה תמונת רוחב צרה וארוכה שבה יהיה שם הסיפור על רקע הקשור איכשהוא להתרחשות,
    היא תהייה הכותרת של כל פרק, והיא, התמונה הזאת בעצם תהייה המיתלה במוח שלי של הסיפור הזה.
    מבינים אותי?
    כשכל הסיפורים מורכבים ממילים, ובדרך כלל גם באותו גופן, גודל, עיצוב,
    אין לי מיתלה במוח שעליו אני יכול להיתפס, שברגע שאני רואה אותו אני נזכר בכל ההתרחשות הקודמת.
    אז תנו לי מיתלה שעליו ייתלו כל התאים בהם מאוכסנים כל הזכרונות, המחשבות, החוויות, הנוגעות לסיפור הזה,
    וברגע בו אני אפגוש במיתלה בתחילת כל פרק - אני בשנייה אחת אזכר בהכל.
    אני בטוח שאתם יודעים איך העניין הזה במוח עובד, אז הבנתם למה אני מתכוון.
    אז אנא, תנו לי ליהנות מכל סיפורי ההמשכים הללו.
    אחרת אתם עוברים על "לא תחסום שור בדישו".
    (לכל הסיפורים הקיימים, אפשר עכשיו להוסיף כותרת גדולה בפרק הראשון ומכאן והילך בכל פרק להוסיף את תמונת הכותרת.)
    תודה רבה!
    מוישה מרצבכר

    חלק ראשון

    מוישה מרצבכר היה בחור טוב מבית טוב, בישיבה תיכונית בסוף שנות ה-70, כשר' ברוך מרדכי התחיל את המחנה הראשון של בני תורה הוא הצליח לשכנע אותו יחד עם ר' יענק'ב קמפלינסקי שאין לנו שיור רק תורה, ועד מתי אתה פוסח על שתי הסעיפים.

    ר' יענק'ב סחב אותו לישיבה בעזתה אצל ר' יששכר, והוא נשרף, כמעט כולם נשרפו אז.

    הוא העריץ את ר' יששכר וראה בו מייצג במהותו את תפיסת ה'נאר תיירה' הוא הפך אותו למודל לחיקוי. מוישה היה השוער הכי טוב בישיבה בכל הזמנים, וכשרמי"ם אחרים רצו לזרוק כל מיני כאלו שיצאו לשחק יותר מידי, ר' יששכר נלחם עליהם כמו שרק הוא ידע. ועד יומו האחרון היה ר' יששכר גאה בהם ובבתים שהקימו.

    מוישה התבגר, התמסד, הלך לחברון כשהיתה עוד בגאולה שם אחד מהאלטערער'ס שידך לו את אחותו, בחורה טובה מבית טוב ובעיקר בחורה מבית שנמצא בתוך ההוויה הישבתית.

    בתחילה הם גרו בדירונת טחובה בשטראוס, כשקמו השכונות שכמעט מחוץ לירושלים, הם עברו להר נוף, אמא שלו שתל אביבית בורגנית היתה, שמחה שהבן שלה מצא מקום שאפשר לחיות בו והכלה תהיה מאושרת.

    הגברת מרצבכר שפקחית היתה, אבל בעיקר אידאליסטית, ילדה תריסר ילדי חמד שפיזזו בשכונה, והפכו לחלק מהנוף של משנה וגמרא. וכשהיו מאחרים היו מדדים עד לבוסטון.

    ומוישה, למד בכולל בבוקר, אחר הצהריים היה ר"מ בישיבה לצעירים מצויינים בדוד ילין אצל הרב קופרשטוק ובסדר שלישי היה לומד בבית כנסת שליד הבית.

    כשהגדולה הגיעה לפרקה והייתה כבר בו' סמינר, שודכה עם בחור בכיר שהסתפק במחיר טוב, בסך הכל שני שליש דירה בביתר לא כולל משכנתא. בחור צנוע, ממשפחה טובה.

    זה לא מעט למשפחה ברוכה טפו טפו. דירה עלתה תשעים אלף דולר ועוד היו מענקים של המדינה ושל הקבלן ולמוישה נשארו שלושים אלף דולר לגלגל מלבד הוצאות בגדי שבת ויום טוב שכירות ותזמורת אולם ופרחים מתנות ושדכנעס' געלט כמנהג בעלי בתים חשובים פה.

    אבל מוישה נמר צעיר הצליח לצרף את חמישים אלף הירוקים החדשים לגלגל החובות שלו. משכנתא הוא לא יכול היה להוסיף על הדירה הממושכנת בלאו הכי. והרבנית לא בדיוק עבדה עם 12 ילדים בבית. לא שווה פשוט, היא תפסיד הבטחת הכנסה ומטפלת.

    הוא היה זה שפירנס. הרב קופרשטוק שילם טוב יחסית אבל כמה זה טוב? אלף דולר, המון. ולא נשכח את הכסף של הכולל אצל ר' חיים סטניצקי, שם מוישה היה מהיושבים ראשונה, וכל הצעירים באו לדבר איתו בלימוד, תוסיפו לזה דתות וקצבאות איכשהו בשביל לשרוד.

    בערב הוא היה נכנס לבית הכנסת לוקח מזה אלף מחזיר להוא אלפיים. פעם בכמה חודשים נכנס לקופרמן או לפיינגנבוים במיר. היו לו חברים במיר כך שהוא הסתדר עם ערבים.
    כשהבעל שם טוב היה עדיין נסתר ונדד מעיר לעיר ומכפר לכפר, אחת מעבודות הקודש שלו היתה לשאול כל יהודי איך הולך לו בבריאות ובפרנסה, והיה שמח מאד לשמוע איך שיהודים מודים ומהללים את ה' יתברך בלשונות שונים ברוך ה', תודה רבה לה', הודו לה' כי טוב וכו'.

    פעם אחת הגיע לישוב שבו היה יהודי זקן תלמיד חכם מופלג הפרוש מכל הבלי העולם הזה, אשר יותר מחמישים שנה עסק בתורה בקדושה ופרישות, וכל ימיו היה יושב בתענית בטלית ותפילין עד אחר תפילת מנחה, ורק אחר תפילת ערבית היה טועם מעט לחם ומים.

    כשנכנס הבעל שם טוב לחדר הפרישות של הרב הזקן שהיה בפינת בית הכנסת, שאלו הבעל שם טוב כמנהגו איך הולך בבריאות, האם יש לך כל הצטרכותך וכו'.

    בעיני הרב היה נראה הבעל שם טוב ככפרי פשוט ולכן לא התייחס אליו, המשיך הבעל שם טוב ושאל כמה פעמים את שאלותיו, עד שהרב הזקן כעס מאד וסימן לו בידו שיצא החוצה.

    הבעל שם טוב שהכיר במחשבותיו של אותו רב זקן, החליט להפתיע בשאלה מבהילה ואמר: למה אין אתם נותנים לקדוש ברוך הוא את פרנסתו?!

    כששמע הרב את דברי הבעל שם טוב נבהל והתחיל להתבלבל, כי היה נראה בעיניו תמוה שכפרי פשוט ידע לקרא את מחשבתו.

    ענה הבעל שם טוב ואמר: כלל ישראל יושבים על הפרנסה שה' יתברך נותן להם, [כי כפי הידוע משיחת ההמונים אומרים שפלוני יושב על שכר כך וכך לשנה.] ועל איזה פרנסה יושב הקב"ה כביכול? את זה למד אותנו דוד המלך עליו השלום בתהלים בפסוק: "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", שה' יתברך שהוא קדוש יושב על תהלות ישראל, שבאים ומודים לו על הבריאות והפרנסה שנותן להם, ובזכות השבח והתהילה שאומרים לבורא עולם, נותן להם ה' יתברך בחזרה שפע ברכה רווחה והצלחה.
    פרק א. מצליחן בקודיאק.
    הקודיאק שלי החליקה בשאננות לחניה החדשה, ואני מיהרתי להכנס לתוכה.
    נהגי האישי, חנוט בחליפה ראויה למעמד, שאל אותי מעם מושב הנהג:
    אדוני, אני יכול לצאת לדרך?
    נפנפתי לו בידי לאישור, והקודיאק הפליגה לחתונה.

    פרק ב. מקהלת שטולצקייט
    הדרך עברה במהירות על פני, לא מורגשת כלל. הקודיאק בולמת בשקדנות את מהמורות הכביש. מוסיקה חסידית אותנטית של קלמי צימרובסקי הדהדה ברחבי הרכב, קולם הזך של מקהלת 'שטולצקייט' ממלא אותי בהנאה רבה.
    מבעד לחלונות הקודיאק ראיתי עשרות רבות של ממתינים, מיוזעים, מנופפים לעבר כל רכב חולף בתקווה לטרמפ מזדמן.
    אפילו לא ראיתי אותם.
    אני ברכב, משמע אני קיים.
    אתה בטרמפיאדה, משמע אינך קיים.

    פרק ג. שפם מחוזק בשעווה.
    במהירות שיא הגענו לחתונה.
    השארתי לנהגי לחפש חניה, וצעדתי מעדנות לעבר האולם, כולי חיוכים ואווירת דולרים.
    אישים שונים התלחשו למראי, ניסו להשוות את שפמי לשפם המעובד, המסורק והשעוותי שראו אתמול בתמונות שפורסמו בעיתון, בהם אני מחייך ומקבל מהרבי את אות הכבוד הגבוה ביותר לתורמי המוסדות. בחור צעיר פנה אליי, כמעט מגמגם, אמר לי יישר כוח בגין תרומתי הגדולה למען המוסדות. הנהנתי לעברו קצרות, ירא פן אאבד ממעמדי אם אגזים וממש אתייחס אליו, זב חוטם שגרתי שכמוהו, ונכנסתי לאולם בצעד בוטח. שאנשי הסובארו יכנסו לאירועים עם גב סובארו כפוף.

    פרק ד. מוישה קלוצע'ס.
    באולם עצמו חשתי קצת זרות.
    סועדים מועטים ישבו בינות לשולחנות, לועסים באי חשק בורקס מחומם שיצא מהקפאה, מיטב התוצרת של אצולת פרידמן.
    לא חשבתי לטעום ולו פיסה מהאוכל פה. שאת זה יאכלו השכנים העניים שלי, הבחורים הרעבים מהישבות ליד האולם. לא אני.
    אני, מוישה קלוצע'ס, איש של דינרים ואוכל אנין טעם עם ריח ומראה אלגנטיים.
    ושם, בסוף האולם, ראיתי את יעד המסע: המחותן, יענק'ל מוסשון.
    חציתי את האולם בצעידה מהירה, מנסה למשוך בקסמי צעדיי הבטוחים את עדשת המצלמה, מודה; אני אוהב ללחוץ ידיים לבעלי השמחה תוך כדי פלאש מסנוור.

    פרק ה. תפארת דיצה.
    יענק'ל לא ממש שם לב אליי. לחץ את ידי באגביות, ממהר לגשת לפתח האולם, ראש ישיבה או משהו נכנס שם.
    זקוף, נינוח, ידי נוגעת קלות בזקני המטופח - הבטתי בלא חיבה לעבר הכניסה. שם נמצא מי שלקח לי את הפלאש. הרב שמחה בונים שטערן. ראש ישיבת תפארת דיצה.
    החלטתי שעשיתי את שלי, יצאתי מהאולם, התקשרתי לנהגי האישי וצרחתי עליו שיבוא מהר לאסוף אותי, צנחתי בתוך הקודיאק, ושאלתי את עצמי:

    פרק ו. פרצוף מדושן ובודד.
    האם לא היה כדאי לוותר על כל הנכבדות הזו, שמשאירה אותי אולי מכובד, אבל בודד מאוד, בלי חברי-אמת, בלי ידידם, בלי כלום. סתם עוד פרצוף מדושן עונג שנהנה מהערצה וקנאה קלים?
    השאלה עשתה בי שמות.

    פרק ז'. שני סינים בלי שיניים.
    בדרך לבית מגוריי, כשעצרנו ברמזור, ממש באמצע רחוב רבי עקיבא, ראיתי שני סינים עם כינור גדול. ישובים על המדרכה הדוויה, מנגנים כאילו אין עולם ואין בני ברק ואין עוד מלבד הכינור הגדול.
    שרקתי לנהגי האישי, הוא עצר בצד על האדום-לבן, ואני ירדתי מהרכב המפנק, נחלץ בקושי מסויים מהרכב. לכל דבר יש מחיר, גם למשקל עודף ומרשים.
    ניגשתי לשני הסינים, לחשתי כלפיהם בשפתיים חרבות: התדעו נא, אולי, את סוד האושר?
    במקום לענות, הם התחילו להשתעל בפה בלי שיניים, מצביעים אחד על השני, על הכינור, וצוחקים מהבטן. רוטטים וצוחקים.

    פרק ח. תובנה משנת-חיים.
    ואז הבנתי. אני יכול לתרום למפעל הצדקה. וזו מטרה ראויה בפני עצמה. אבל הזכיה ברכב הקודיאק לא תעשה אותי שמח או מאושר יותר. לא ולא.

    פרק ט. קולמבוס החדש.
    שמחה של גילוי פיעמה בי. חשתי קולומבוס החדש. איזו תובנה! ניערתי את ראשי, עוצם עיניים.

    פרק י'. נחיתת חירום.
    החברותא שלי מזה שנתיים, ידידי יענק'ל מוסשון, הדף לעברי את הגמרא. קולו תמה, מלא חום-אמת ואכפתיות:
    מויש'ה, מה קורה לך? מאז שקיבלת את הצלצול עם הפרסומת להגרלת הקודיאק של מפעל הצדקה, אתה כבר חמש דקות מרחף בחלומות באספמיה. תפסיק לחלום. אתמול סיימנו את הש"ך, עכשיו בוא נמשיך עם הט"ז שהתחלנו ללמוד הבוקר. נו. ופעם הבאה אל תענה לשיחות ממספרים שאתה לא מכיר באמצע הסדר, עוד לא הבנת שכל מספר שאתה לא מכיר זה קריין מוקלט?
    חשבתי מה לכתוב היום?

    חייב משהו מפוצץ, שיסעיר את העולם, ישאיר חותם לדורות.

    לפחות בהיקף, הליבון של תומס, הטלפון של בל, הזברה הגמדית של אחי.

    דבר שיגרום ל
    @מ"ם לנעוץ בי סיכה, לא, לא בי, באשכול...

    אבל יבש, יבש...

    אהה,

    אולי על ההוא משחרית שחשב שהשתגעתי,
    "מחייך לעצמו, משוגע",
    - כך חשבת, נכון, תודה.

    אז, א. מתנצל בפניך.
    ב. אנ'אסביר'ך, ראית את ההוא שנכנס כרוח והחריש את האוזניים עם ברכות השחר, כן, מה הוא עשה כשסיים? יצא והלך לחדר השני בשטיבלא'ך, במוח שלי חלף שגם שם הוא הולך לברך:p:p

    סליחה שכך חשבתי עליו, הייתי חייב לנקום בו.

    ות'הוא שצעד בחזרת הש"ץ לקרבת הבמה, וזעק 'כוהנים' מפלצתי, גם ראית?

    אז דימיינתי איך אני מזמין אותו אלי לסלון לזעוק שם 'כוהנים' כאוות נפשו, אם ככה הוא נהנה...

    אבל עדיין זה קצר, לא משהו.

    טוב, אז לא, נוותר היום...;):rolleyes:;):rolleyes:
    זיכרון

    א.
    היא יורדת במדרגות לכיוון חדר האוכל. מדרגה אחר מדרגה. נשענת על המעקה.
    כאב חד דוקר בידה השמאלית. הימנית שאוחזת במקל נרעדת.
    בסוף הגרם נשענת על הקיר באנחה ומכווצת את שפתיה. ישנם הכאבים המוכרים, כמו כאב הגב שלה; כשלקחה משככי כאבים התרוממה מהמיטה בבוקר והוא חסר לה, כאילו ציפתה לו שיבוא לברך בבוקר טוב כהרגלו. הכאב ביד היה זר ופולשני.

    נכנסה לחדר האוכל ופנתה לשולחן בו ישבו כבר טובה ואסתר. הן דוחפות אליה קערה מלאה במאכל אדמדם נוזלי. "זה מתכון חדש", אומרת אסתר. טובה אומרת, "זה טוב מאד".
    מילכה מביטה על הנוזל האדום ואז על שאר המאכלים שעל השולחן. אף אחד מהם אינו מוכר לה במיוחד, אך גם אינו זר. טועמת את האדמדם ומנסה לחוש בו טעם חדש. מהנהנת לחברותיה כאומרת, זה אכן טוב. היד האוחזת במזלג דוקרת בכאב.
    כואבת לה היד, למה כואבת לה היד. האם כאבה גם מקודם.
    כמו את התבשיל היא מנסה לטעום את הכאב, האם הוא מוכר לה. כשישראל יבוא תספר לו.
    תספר לו – – –
    מה תספר לו.

    ב.
    "יום יפה היום".
    ישראל יורד אתה לגן והם צועדים בשבילים סביב הבניין הנמוך. יש שמש נעימה של חורף ומילכה נשענת על ישראל. המקל (מעולם לא אהבה אותו) במקומו הנכון, שכוב על ספסל בקצה השביל. ידה הסמוכה על ידו של ישראל שולחת צווחת כאב.
    ישראל מביט בה ונבהל. "כואב לך משהו?"
    "זה היד", היא אומרת ובוחנת עץ דקל צעיר לימינה.
    ישראל יודע לא לשאול, רק מבקש לראות. מילכה מסיקה: הכאב מהזמן האחרון. הרי ישראל מגיע לעיתים קרובות, בוודאי. הם מתיישבים על ספסל סמוך, הוא עוזר לה להפשיל את שרוולה והיא ממששת את הזרוע הפועמת בכאב.
    סמוך למרפק יש גוש קשה, מעט בולט, בקוטר של שלוש אצבעות.
    מילכה מעבירה את אצבעותיה על הגוש, הלוך וחזור. היד דוקרת עכשיו דקירות רכות יותר, קצובות, כמו שעון המתקתק את הזמן שאוזל. היא מהרהרת, מה משמעותו של הזמן, כשכל רגע הוא רגע הווה יחיד בעולמו.
    ישראל רוכן באימה, פניו חיוורים כמו זקנו.
    גם הוא כבר לא צעיר, חולפת מחשבה בראשה של מילכה.

    ג.
    הרופא מדבר עם ישראל ומידי פעם מפנה מבט אליה. כך וודאי לימדו אותו בהתמחות. מילכה עייפה ובכל זאת מחזיקה את ראשה זקוף. היא מיטיבה את פאתה ומציצה במראה מאחורי הרופא, שם יושבת בבואתה; מאופרת, מסוקרת-פאה. על אוזניה עגילי הפנינה הגדולות. מילכה חושבת, אני עדיין נראית אדם, משמע אני אדם. היא זוקפת עוד את ראשה במעט.
    רוצָה לדעת למה באו לכאן; הרופא מדבר ברמזים. כשייצא תשאל את ישראל. אולי אלו החניכיים, אולי הרגל שקצת התנפחה. אולי היד, היא כואבת לה כל כך. למה כואבת לה, כנראה ישנה לילה שעבר בתנוחה לא טובה.
    על מסך הרופא מוצג צילום. בוודאות ניתן לומר שאלו אינם חניכיים. זוהי זרוע, כך נראה.

    כשהם יוצאים ישראל הולך לקנות לה שתיה. היא מחכה לו על ספסל מתכת כחול. חלל בית החולים מלא ריח חריף. אחיות חולפות על פניה, חלוקים לבנים. נער קירח צועד ועמוד האינפוזיה משתקשק אחריו לאורך המסדרון. מילכה אומרת לעצמה, אני נמצאת בבית חולים בשביל היד שלי, נמצאת בבית חולים בשביל היד שלי שכואבת, שיש בה – –
    אחות חולפת על פניה בהבזק לבן.
    – יש בה – – נמצאת בבית חולים אני נמצאת. בבית חולים בשביל – בשביל– – –
    כאב חד דוקר בידה השמאלית. למה היא כואבת.

    ד.
    ישראל מסייע לה לעלות לחדרה בידו האחת, ידו השניה אוחזת בשקית תרופות עמוסה. מילכה מביטה בשקית ומכווצת את שפתיה.
    לפני שיוצא ישראל היא עוצרת אותו. "אמרת לאחות על התרופות?" היא שואלת. "אתה צריך לומר לה. תאמר לה, ישראל. אני עוד עלולה... אני עלולה –" מילה ארורה – "עלולה לשכוח".
    ישראל אומר, "אמרתי לה, אמא. אל תטרידי את עצמך בקשר לזה", מסדר לה את הסוודר על הכתפיים והולך.

    מביטה בחלון אחריו מתרחק במכוניתו, ואז מביטה בשעון. נותרה שעה לארוחת צהריים. לוקחת את המקל ויורדת באיטיות לגן. שמש חורפית נעימה עוטפת אותה, הנכדים של אסתר הגיעו לבקר והאוויר מלא קולות. כואב לה הגב קצת והיד הרבה. למה כואבת היד. היא הלכה היום עם ישראל לבית חולים. אולי בגלל הרגל, אולי בגלל היד. היא כואבת לה.
    שביבי זיכרון צפים בערפל שמפכפך במוחה. מילכה מתיישבת על ספסל עץ. הצמחים סביבה עוד לחים, מגשם או מהשקיה, והשמש מנצנצת בהם זהרהורים של אור. ידה השמאלית כואבת, אך אין בכך כדי להטרידה; רוגע עוטף אותה.
    היא מלטפת את היד ונתקלת בגוש קשה סמוך למרפקה. נשימתה נעתקת לשנייה. מעבירה על הגוש את אצבעותיה וחשה את הדם פועם; אולי אלו דפיקותיו של מלאך המוות.
    עוצמת את עיניה ורוח מלטפת את לחיה. יודעת, תיכף יאבד גם רגע זה בחלל האַיִן. המחשבה הזאת, כמה נוראית הייתה בעבר; היום היא מלאת שלווה.
    מביטה סביבה ונושמת עמוק. האוויר קריר ומלא ריח צמחיה רטובה, השמש מרצדת בשערות פאתה, על עגילי הפנינה, בין עיניה. מחייכת לעצמה, איזה יום יפה.
    מהיכרותי עם כותבים רבים, ביניהם כותבים וותיקים ומנוסים וביניהם כותבים חדשים שלא מאמינים כמה כסף מתגלגל בשוק הכתיבה (!!!) – ברצוני להעלות על הכתב מעת לעת (או: מעט לעט) טיפים ותובנות שיש ביכולתם לסייע ולעזור לעשות כסף (והרבה!) מהכתיבה.

    ובכן, אני מתכבד לעלות כאן את הטיפ הראשון. טיפ חשוב שיכול לעזור מאוד.

    אשמח מאוד אם הקהל הקדוש ישתתף וישתף מניסיונו בכל הנוגע לנושא המדובר.

    * * *​

    אם אתה פגיע – אל תספק לציבור את שירותי הכתיבה שלך
    [או: איך מתמודדים עם ביקורת]

    כשמספקים שירותי כתיבה להמון העם, חשוב ללמוד לקבל ביקורת בכיף, גם אם היא לא נכונה לא מקצועית ולא מוצדקת.

    נתאר לעצמינו את הסיטואציה הבאה:

    שלחת למזמין העבודה את החומר המושלם, השנון, החכם והמיוחד שכתבת במיטב כישוריך המשופשפים. חככת ידיים בהנאה. דמיינת לעצמך בסיפוק את מבול המחמאות העתיד להציף אותך בקרוב.

    והנה, לפתע הטלפון מצלצל. על הקו - האיש שהיה אמור לספק את המחמאות.

    שמע - הוא אומר לך במקרה שהוא עדין - כתבת את זה יפה. באמת יפה. אבל את העיקר פספסת. הנקודה שביקשתי ממך להדגיש באה רק בסוף, וזה ממש לא טוב לי.

    אתה מהמהם משהו [נאמן לכלל הראשון שאומר: הקשב למזמין העבודה עד הסוף. אל תקטע אותו באמצע. שמע את הביקורת במלואה, היא נושאת בתוכה מידע רב שעתיד לעזור לך].

    והוא ממשיך:

    הנקודה הזו היא העיקר. חשוב מאוד שהקורא יפגוש אותה כבר בפתיח ואולי אפילו ברמת הכותרת או כותרת המשנה. מה אתה אומר?

    * * *​

    כעת אנו ניצבים בפני דילמה מוכרת: האם להתגונן, או לקבל את הביקורת, לתקן את החומר ולקבל את הכסף.

    במקרים רבים הרגש מנצח. החיבור שלנו לחומר גובר על ההיגיון. אנחנו נפגעים ושוכחים שאנחנו בסך הכול מספקי שירות.

    ואז, אנחנו עושים את הדבר השטותי ביותר: מתחילים להתווכח אתו... לגונן על עמדתנו... להסביר למה הוא טועה ואנחנו צודקים...

    חבל על הזמן שנשקיע בהתגוננות.

    אם יש בפינו מה לומר לו, נעשה זאת בקצרה. נסביר לו למה כתבנו בצורה בה כתבנו וניתן לו להבין שהוא הבוס, ההחלטה נתונה בידו וכל ביקורת או שינוי תתקבל בברכה.

    במרבים המקרים, אם מזמין העבודה הוא אדם הגון ונוח, נחתור וגם נצליח להבין ממנו "מהי הנקודה שמפריעה לו" ונוכל לתקן זאת במהירות.

    אם נפעל ככה, הלקוח יחזור שוב והכסף יגיע אלינו ביתר קלות.

    כללו של דבר:
    מרבית מזמיני החומרים הכתובים רוצים כותב שישרת אותם. יש להם דבר מה לומר, אבל הם לא יודעים איך לכתוב אותו בצורה מקצועית. כאן אנחנו נכנסים לתמונה. זו הסיבה בשלה הם פונים אלינו.

    הם מוכנים לשלם (והרבה!), אבל הם לא מוכנים בשום פנים ואופן שנתערב להם בתוכן, באמירה שלהם.

    ככותבים עלינו להיות מוכנים נפשית לקבל ביקורת ולתקן את הטעון תיקון. להבין שיש למזמין העבודה את הטעם שלו ועלינו לכבד אותו.

    הניסיון מוכיח, שעם התנהלות כזו הלקוח חוזר שוב ושוב, ועם הזמן לומדים את טעמו ויודעים לזהות את צרכיו ולספק לו את מבוקשו כבר בטיוטה הראשונה.

    אז בואו לא ניפגע. לא נתגונן. פשוט נכתוב את התוכן לפי דרישת הלקוח, בלי להתחבר אליו רגשית יתר על המידה, בצורה שאינה מאפשרת לנו לבצע בו שינויים ומחיקות – ויעזרנו השי"ת להתפרנס בכבוד!
    בהמשך לאשכול 'האם יש לך נסיון בכתיבה שיווקית',
    אני פותח את האשכול הזה, בו יתאפשר לכל מי שרוצה להתחדד בכתיבה שיווקית, לתרגל, להתייעץ, להתלבט בקול, ובעצם - לפתח בעצמו את היכולת לקחת נושא יבש ולהגיש אותו בצורה 'רטובה', חיה, מושכת, מרתקת ומעניינת.

    מניסיוני הדל, מי שרוצה להתפרנס מכתיבה, חייב לרכוש לעצמו את היכולת לכתוב 'כתיבה יזומה'.
    להתחבר לרעיונות חיצוניים לו, גם אם הם נראים בעיניו כיבשים ומשעממים - ולהגיש אותם בצורה מושכת ומרתקת.
    אחרת, נישאר תמיד כותבי שירים סיפורים ומאמרי הגות, ולא נוכל לספק שירותי כתיבה לכל דורש.

    אי לכך ובהתאם לזאת, מוזמן כל אחד לעלות נושא שיווקי יבש, לתועלת כלל הכותבים.
    הרעיון הוא למצוא בכל נושא את הנקודה בו הוא עונה על צורך מסוים / מצוקה של קהל היעד, קרי: הקורא.

    אנכי הקטן מתכבד להעלות את הנושא (הפקטיבי) הראשון:
    חברת הנעליים 'ניו-בלאנס' מייצרת דגם חדש של נעלי ספורט, במחיר נמוך יותר ממה שמכרה עד היום.
    קהל היעד: גברים ונשים שמחפשים את הנוחות של החברה ומסוגלים לשלם פחות.

    מי מרים את הכפפה לכתוב להם כתבה שיווקית לא-משעממת?
    [אשמח להערות, ביקורות, וגם מילים טובות... תודה!]

    נהגים לא בוכים!

    "זה לא פייר", ייבב לו נהג האוטובוס בעצב, "אני גם רוצה".

    כל הנוסעים מאחור היו עסוקים בטלפונים המאד-חכמים שלהם, ואף אחד לא שמע מילה, אבל נראה שדוקא בגלל זה הנהג הרגיש בנח לחזור ולרטון בקול גדול, כמו תרנגול בן 3 וחצי, שגם הוא רוצה כמו כולם.

    האוטובוס, כאמור, היה גדוש באנשים שהיו שקועים כמעט כולם במסך שבידיהם, ורצו ביקשו להגיע בשקט אל מחוז חפצם. למי יש זמן באמצע היום להקשיב לאיזה נהג מוזר שבוכה להם ליד האוזן.

    בכסא שמאחורי הנהג ישב לו אדם נעים ונחמד, יהודי הדור פנים עם גמרא גדולה ולב יהודי עוד יותר גדול, הוא חש שאינו יכול להמשיך להתרכז בלימודו עד שישמע ויקשיב מה מעיק על הנהג שלנו, ומדוע הוא כל-כך עצוב.

    "אדון נהג" כך היהודי עם הלב הענק, "אולי תספר לי מה קרה נשמה, מדוע אתה כל-כך עצוב?! קשה ליסוע ככה עם עינים רטובות, זה אפילו קצת מסוכן".

    והנהג, למרות הבושה והקושי, שמח שסו"ס מישהו מתעניין בו ובמצבו, ופתח את סגור ליבו.

    "תראה, לפני הנסיעה הזאת קניתי פלאפון משוכלל וחדש, משהו עם מסך טאצ', רציתי לשים אותו פה מולי בנסיעה כדי לשחק בו קצת, וגם אולי לראות איזה מצגת מעניינת, אבל בהנהלת החברה הזהירו אותי בתוקף שאוי ואבוי לי. אם אגע בפלאפון בשעת הנהיגה, אפוטר מיידית וגם רשיוני ישלל.

    בהתחלה לא חשבתי שזה יהיה כזה מסובך לבצע את ההוראה הזו, אבל כשהגעתי לכאן וראיתי שלכולם יש מסך בידיים ורק לי הגה ענק בין האצבעות, התחלתי להצטער ולבכות, למה רק להם מותר ולי אסור. עד עכשיו אני לא מבין את הדבר הזה, זה פשוט מקומם", סיים הנהג את דבריו במרמור, כשידיו מלטפות את הקופסא עם המכשיר החדש שלו, ועיניו מביטות שוב ושוב על המראה הגדולה שמעליו, בה הוא רואה את עשרות הנוסעים שמאחריו, שקועים ומחייכים.

    "למה?!" המשיך הנהג בנאום לאומה, "למה הם חונקים אותי עד כדי כך?! מדוע הם לא מבינים שגם אני רוצה קצת להתפרק?! הנסיעה הרי כל-כך ארוכה ומתישה, מה רע בכך שבמהלכה אציץ מידי פעם במסך?! אני גם רוצה להנות מהחיים כמוהם, ובכלל, למה הם מחמירים איתי עד כדי כך?!"

    ~~~

    "חביבי", אמר לו האיש עם הגמרא הגדולה, "אליך נשואות עינינו, עליך כולנו נשענים, ברור לך שאם אתה לא תסתכל קדימה על הכביש לא נוכל להגיע לשום מקום, החמישים איש שפה באוטובוס, כולם נסמכים עליך. כולם מגיעים ליעדם אך ורק בזכותך.

    דוקא בשל כך שהנסיעה כה ארוכה וגם קצת מעייפת, אסור לך לאבד ריכוז לרגע, תעשה את תפקידך בשמחה, תתמקד בנסיעה שלך, ותזכור שאתה הנהג שלנו, אתה המוביל פה. אם תסיר עינים מהכביש אפילו לרגע קט, הרי שזו סכנה עצומה עבורך, וגם עבור כל הנוסעים".

    דרך צלחה, נהג יקר. סע לשלום!

    ~~~

    בחור יקר. רגע לפני שאתה נפרד מהבית, מהמשפחה, מהחברים בשכונה, והולך להכנס לחורף ארוך של תורה, תדע, מאד יכול להיות שהיצר הרע ישלח לך לראש כל מיני תמונות של קרובי משפחה וחברים לשעבר, אותם ראית בחג, שקועים במסכים וכביכול נהנים מהחיים, חשוב שתדע ותזכור שאתה המוביל פה, עליך ועל תורתך עומד העולם. ולכן, מגוחך יהיה אם יחלוף במוחך אפילו רגע אחד של קנאה באנשים האלו שאמנם הולכים על שתיים, אבל שוכחים לחצות כביש. אלו שתקועים במעבר חצייה דקות ארוכות, כי יש להם איזה מכשיר מוזר ביד. "בני אל יקנא לבך בהם, כי אם ביראת ה' כל היום" (ע"פ משלי כג, יז). תהיה גאה בדרכך. דרך המלך.

    דרך צלחה, נהג יקר. סע לשלום!


    נהגים לא בוכים, גם לא נהגי אוטובוס ובודאי שלא נהגי רכבת. הם לא בוכים וגם לא מאוכזבים, הם יודעים ומכירים בערך עצמם, ולא שוכחים לרגע שאחריות על חייהם של המון אנשים מוטלת על כתפיהם. הם שמחים על המשימה החשובה שהם זכו לעסוק בה, ויש מהם שאפילו מתפארים שטוב שההגה בידים שלהם.

    נהגים רק מסתכלים קדימה אל היעד, מתמקדים בתפקידם וזוכרים שעליהם עומד העולם. הם עושים את מלאכתם נאמנה מבלי להסיט מבט מהדרך שלפניהם, הם יודעים שכל הסחת-דעת אפילו הכי קטנה, יכולה חלילה להסתיים בתאונה.


    נסיעה טובה, נהגים יקרים. זמן חורף פורה ומוצלח...

    {אגב, היו ששאלו, מה הרעיון לכתוב באריכות קטע כ"כ מגוחך ולא-מציאותי, שכן ברור שנהגים לא בוכים, ובודאי לא נהגי אוטובוס (ראו שרשור: "סיפורים שאינם יכולים להתרחש במציאות"), אבל הייתי חייב להשתמש ב"נהג" ולנצל את דמעותיו עד תום, וזאת כיון שהנהג זה הדרך שלי להביא את כל הטיעונים שעלולים לעבור לבחור ישיבה קלאסי בראש, אבל הוא אולי חושש או מפחד להגיד אותם, וגם הכותב כמובן מפחד להגיד אותם בשמו, אז לכן הכי פשוט והכי קל זה להגיד ולהציג אותם בשמו של הנהג....
    ולכן הוספתי את הקטע האחרון "נהגים לא בוכים", כלומר, הנהג, זה רק התירוץ...}
    עמוד א: מאיפה שכל זה התחיל

    יש מעט ימים בחיי שהם ראויים לציון כמו היום הזה; היום בו הפכתי מאדם אלמוני, נשכח, עלום שם, כזה שלא חושש לחטט באף בפומבי כשמתעורר צורך אמתי לעשות זאת, ל"סופר בישראל". איש חשוב, נכבד ומוערך, נציג החוכמה האנושית, חלק מקהילת עילית מובחרת, כזה שרבבות קוראים משתוקקים להגיגיו ומוכנים להוזיל הון כדי שיואיל להצטלם איתם סלפי.

    לא קשה לנחש שאתם, קוראיי הנלבבים, רוצים יותר מכל לשמוע על הרגע ההיסטורי המכונן בו בעצם פצחתי בקריירה הספרותית שהביאה אותי הלום. ובכן, לא היתה זו יותר מהודעת מערכת קצרה שאמרה כך, אם אינני טועה, ומי אינו טועה: אתה יודע לכתוב קצת? תשמע, נתקענו קצת עם חור קטן בגריד. תוכל לעזור לנו עם איזה פיליטון משורבט פה ושם?

    היתה זו יריית הפתיחה לתקופת האופוריה שבאה לאחר מכן. בני ביתי היו עדים באותם ימים לחיוכים נדיבים, הם התרגלו לאופטימיות בלתי זהירה ולתקווה הכמוסה כי הנה יתרחש הבלתי ייאמן, ובעלה, אביהם, בנם ואחיהם – יהפוך סופר בעל שם עט מן המניין.

    בתום התקופה, עם שוך חגיגות המינוי, החלה תקופת המחשבות. באותם ימים היה זה חזון נפרץ למצוא אותי משקיע את פניי בין כפות ידיי הפרושות ממצחי ועד חוטמי, כשאגודליי מחככות בפאות לחיי במרץ, מעשה חושב. ובכל אשר הלכתי מני אז, השתדלתי לעטות על עצמי את הפוזה הידועה של הסופר המדופלם, שעה שהוא מהרהר הרהורים נשגבים ברזי עולם.

    רעייתי ראתה במצוקתי וניסתה להציע בעדינות כל מיני נושאים לכתוב עליהם. למשל: ציפורים משחקות תופסת, רכבות בגרביים, מרשמים סודיים של רחת-לוקום ועוד. אני כמובן ביטלתי את דבריה בהניף זרת, לא משום שמדובר בנושאים טיפשיים, אלא מפני שרציתי להבהיר כבר בתחילת הקריירה שאף אחד, לעולם, לא יעלה על דעתו חלילה שנפשו של הסופר הדגול – אחת היא כשאר הנפשות הארציות בעלות המושגים הקטנוניים.

    נותרתי אפוא עם עצמי, ואט אט, בעבודת נמלים מאומצת, חשפתי טפח אחר טפח מנפשי המשתוקקת לסַפֵּר, להגות ולהביע מילים. התחלתי להתעניין בעקביות בחוות דעתי על כל נושא ועניין שצץ על סדר ימינו, ולא אחת התפעלתי מהעמקות הנפלאה אליה צללתי. הגעתי לעומקים רעיוניים בתוליים כאלה, שכמדומה שיצור תבוני טרם הגיע לשם מעולם.

    ככל שחלף הזמן והצטברו הראיונות הבלעדיים עם עצמי, הבנתי שהעולם פספס בענק. ולחשוב שהיה מפספס לגמרי, אם לא שהיום הכל עומד להשתנות.

    הייתי יכול להמשיך לשוטט בגן עדן תבונתי כך עד אין קץ, אילולי בא הכורת על כל אלו, כורת ושמו תמים כל כך: דד-ליין. תזכירו לי פעם לדבר אתכם על זה.

    רגע האמת הלך והתקרב, ותכף הייתי צריך להמציא לידי העורך את פירותיי הספרותיים הראשונים, שללא ספק יהוו רעידת אדמה ברמה של אינסוף בסולם ריכטר, כזו שתהדהד בכל שדרות הספרות העולמית עוד עידנים רבים.

    ישבתי עם עצמי ערב אחד לבירור נוקב. שאלתי את עצמי, מה בעצם הסופר צריך. מהו הדבר שמייחד אותו על פני כל הארץ? איך הוא נראה בכלל?

    דבר ראשון תחבתי עיפרון מחודד תחת אוזני, והרגשתי כסופר התקבעה באחת. אבל עדיין, משהו היה חסר.

    כחלוף שבעה ימים ושבעה לילות באתי למסקנה שאני זקוק למקום. וכי שמעתם מעודכם על סופר שאין לו מקום? שאין לו דל"ת אמות פרטיות, מהן תצאנה ותִּפוֹצֶנה בשֹוּרוֹת שׁוּרוֹתיו?!

    - - - ובשעות אחר הצהריים של אותו יום, כשחזרה אשת הסופר הביתה, נחרדה לגלות את מכונת הכביסה והמייבש ניצבים במרכז הסלון כחתן וכלה בחופתם. היא נבהלה לחדר השירות, שם נגלה בפניה המראה שלא במהרה תשכח. את מקום המכשירים המגושמים תפסה שידת עץ, עליה ערימת דפים לבנים, לצידה כיסא פלסטיק עם ידית מדולדלת, ובמרכז ההוויה הזו, את אישהּ אוחז בעט ומביט בכובד ראש בנקודה בלתי נראית באופק.

    והיא הפנימה סופסוף שעידן חדש החל בחיי כולנו.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה