קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
תשע בבוקר אני מתרווח על הכסא במרפסת המשרד, זמן קפה כולם יודעים. ולמטה כמו חיילים במשחק מתרוצצים אנשים ומכוניות, מסתדרים בכיכר התנועה הגדול, נכנסים משתבצים ומיד יוצאים. במעברי החציה יש מהם שעוצרים למלאות את חובתם האזרחית ולאפשר להולכי הרגל להשתלב במעגל בדרך לתחנות האוטובוס שבכל צד.

תשע בבוקר בעוד רבע שעה יתקתקו שעוני ה'שמירת סדרים' בכוללים, ילדי ישראל כבר סיימו את תפילתם בבית תלמודם ובנות ישראל כבר צעדו בכחול תכלת לבית ספרם.

בכיכר למטה עוד ילכו מאחרים שונים וימלאו את התחנות יעלו על טרמפ או ימתינו לאוטובוס שיקחם אל העיר הגדולה.

אבל הכיכר הגדולה תרגע הסיבוב האינסופי של שיירת המכוניות והאוטובוסים לכל ישיבה קטנה וסמינר בעיר יגיעו למנוחת בשלווה הנהגים יפנו לקפה שחור, והפועלים יצאו למכולת לקנות לחם שחור עם חבילת גבינה וקופסת זיתים שחורות.

בעשר הרחוב כבר שקט. מלבד אמא אחת שהיום הוא החופשי שלה שפגשה חברה עם עגלה ובתוכה ילד מצונן בדרך אל הרופא, ונער שליחויות שנפלט מבית הספר ועובד בחנות הירקות.

אה, וילד אחד שקם מאוחר, ולא היו לו גרביים תואמות והוא לא אהב את הלחם שאמא מרחה לו. ואמא שהיום הוא החופשי שלה או שהיא סתם גרפיקאית שעובדת מהבית ישבה אתו לכוס קפה של פינוק במרפסת, מגיע לו. יחד הם צפו בכיכר למטה נרגעת והוא לאט לאט נרגע עם אמא ויצא לדרכו.

אף אחד לא היה ברחוב, חוץ מאמא אחת, חברה שלה, נער שליחויות וכמה פועלים שהלכו למכולת לקנות קוקה קולה קר וזיתים שחורות בשקית ניילון לא מרשרשת עם קצת רוטב מהחמוציה.

וילד אחד חמוד וסקרן שהלך לבד לחיידר.

הורים! אל תשלחו ילדים לבד בשעות מתות!

אין ברירה? תכתבו למורה/למלמד שעת יציאה ושעת הגעה משוערת. ותזכירו לילד את הסכנות המשחרות לפתחו. שיזדרז.
הסיפור הבא מבוסס על סיפור אמיתי אותו שמעתי מבעלת המעשה שהיא גם קרובת משפחתי מאנשהו.

חשון 1968 רח' דרך חברון, בית לחם:
גברת, אני צריכה להגיע לחברון, לאוהל רבקה איך אפשר להגיע לשם?
את רק לעבור את הכביש, ללכת לתחנה, לעלות על אוטובוס קו מאה שלושים ושמונה. שישים דקות ואת אצל ריפקה.

הייתי אז בת 16, צעירה אך נועזת, היה לי הרבה אומץ. עשור לפני כן עלינו ממרוקו לארץ, גרנו בקריית חיים, חיינו שם חיים שלווים ורגועים, התאקלמנו בקהילה ואני גדלתי בבתי ספר חרדיים בחיפה. מאוחר יותר עברתי ללמוד בסמינר הרב וולף בבני ברק.
לא אחת שלח אותי אבא לחיפה לקניות לשבת, אבא לא כל כך ידע עברית כי במרוקו שוחחנו בערבית ולכן לא יכל לצאת לבדו לקניות. אני לעומת זאת ידעתי עברית, יותר נכון הבנתי עברית, כי אני שוחחתי בשפת התנ"ך - לשון הקודש, כך הורגלתי מהתפילות במרוקו, אך זה לא הפריע לי. אני לא פחדתי מאיש, ולא היתה לי בעיה לשוחח בחופשיות בלשון הקודש אפילו שלא היתה מקובלת כלל בימים ההם. וזו הסיבה שאבא שלח אותי כבר בהיותי בת עשר לקניות בחיפה, הייתי עצמאית, וידעתי להתמודד לבד. מה גם, שהיה בי את האומץ והתושיא כאמור ויכולתי להסתובב באין מפריע משל הייתי אישה מבוגרת ומבינה.
באותו יום, החלטתי שאני רוצה לנסוע למערת המכפלה ולהתפלל אצל רבקה אמנו. לא היתה זאת שאלה של כן ולא, פשוט החלטתי ולא היתה אפשרות אחרת. איכשהו הגעתי לרח' דרך חברון, ושם התענינתי אצל ערבייה שהסתובבה באזור כיצד אוכל להגיע לאמא רבקה.
עליתי על קו מאה שלושים ושמונה, אוטובוס מלא בערבים, הנהג היה אף הוא ערבי, אך אני לא פחדתי, לא התייחסתי אליהם כלל. התיישבתי ליד ערביה עם שַאל, עליה ישבו שניים מילדיה עם בייגלך בידיים. נידבתי לה חיוך נחמד והיא מצידה השיבה לי בפרצוף זר וזועף. הנחתי את התיק והתפניתי לומר תהילים. מאוחר יותר אף הספקתי לנוח מעט.
שעה קלה לאחר מכן מצאתי את עצמי יורדת מהאוטובוס צמוד למערת המכפלה, מוקפת בערבים, לא ראיתי יהודים באזור מלבד כמה חיילים ועוד כמה פעילים חובשי כיפה סרוגה.
טרם כניסתי למערה עמדו כחמישה חיילים ובדקו את הנכנסים למערה. וכשהגיע תורי עצר אותי חייל שמנמן וגבוה אך חמור סבר, גברת, אמר לי, עַבטוּמַא! לא הבנתי את כוונתו, לא הכרתי את המילה הזו על אף העובדה שהייתי בקיאה בשפת הערבית. החלטתי לא להתייחס וניסיתי להמשיך הלאה, אך החייל עוצר אותי ואומר שוב, גברת, עַבטוּמַא! מאוחר יותר הבנתי שהוא התכון לומר שהיום הכניסה מותרת לערבים בלבד.
לא ויתרתי, לא יכולתי לשאת את העובדה שבחורה צעירה אינה יכולה להיכנס רק משום שהיא יהודיה. לא פחדתי, עז היה רצוני להתפלל מנחה אצל אמא רבקה, מה גם שהשעה היתה מאוחרת והתחיל כבר להחשיך, ולא כל כך התחשק לי להישאר במקום לילה שלם.
חזרתי אחורה, הוצאתי צעיף שהיה מונח לי בתיק, לבשתי אותו על הראש משל היה שַאל, כעת, לאחר שהייתי נראית כמו ערבייה טבעית תושבת המקום, נכנסתי בקלות אל המערה, החייל לא זיהה אותי ולא מנע ממני להיכנס.
הגעתי עד לאוהל רבקה, הוצאתי את הסידור והתחלתי להתפלל, כמה ערביות 'נחמדות' שמו לב שאיני משתחווה כנהוג אצליהם - החלו להטריד אותי בשאלות. אולי חשדו שאני אכן יהודייה?!
سيدة ، ابتسم لي - חייכי אלי גברת, אמרה לי, בערבית כמובן.
ربما أنت من الخليل - את מחברון? שאלה השנייה.
אני, שהייתי בעיצומה של תפילת שמונה עשרה, לא יכולתי לענות לה, במקום זאת החזרתי להם פרצוף זועף, משל הייתי שקועה באמצע משהו חשוב.
אך השאלות לא פסקו.
ما هو اسمك - איך קוראים לך? שאלו.
كم عدد الاطفال لديك - כמה ילדים יש לך? הוסיפו לשאול.
אך התגובה שלי היתה פרצוף זועף תוך כדי מלמול מילות התפילה.
לאחר מכן הגיעה ערבייה אחת עם קול צרצרי, וצרחה לאוזן חברתה, ترك بالفعل, ترك بالفعل - תעזבי אותה כבר, תעזבי, היא כנראה אילמת. אולי חרשת השיבה השנייה.
כשהגעתי ל'עושה שלום' כבר היו מאחורי עשרות ערבים וערביות שבאו לצפות בחרשת/אילמת, וכדי לפסוע פסיעות לאחור, נאלצתי לדחוף כמה מהם. חלקם נבהלו, אך כשסיימתי ברחו כולם, לאחר שהרמתי צעקה: עַבטוּמַא! עַבטוּמַא!
האילמת מדברת, אמרו כולם בערבית, אך אני כבר לא הייתי שם. הייתי בחוץ עם החייל שמנע ממני להיכנס, אמרתי לו: עַבטוּמַא? היה בהלם.
*
12 שנים אח"כ פגשתי אותו, את החייל. פגשתי אותו במערה, אך לא בתור חייל, פגשתי אותו עם כיפה וציצית, ישב ואמר קריאת שמע. זיהיתי אותו. אמרתי לו, עַבטוּמַא? החייל נזכר מייד. והפתיע אותי, התחזקתי בזכותך! ראיתי אז בחורה צעירה נחושה, לא ויתרה על תפילת מנחה אצל אמא רבקה גם בין הערבים, ראיתי אותך מתאמצת לקדש שם שמים, זה הפתיע אותי וגרם לי לחשוב מחדש...

מערת המכפלה.png
בס"ד

כבר שנים שאני מנסה לעשות שידוך. כסף קל.

מה רע?

מרימה טלפון לפה, אחד לשם ו..בוכטה ביד.


בסוף סגרתי איזה שידוך אחד. אחותי חיפשה מגירות כתר והשכנה שלי רצתה למכור את שלהם אז שידכתי ביניהם וב"ה שתיהן מברכות אותי עד היום, אבל ממש לעשות שידוכים של תשלום וכו לא הצלחתי.

"הוא מגמגם" אמרה לי אמא אחת, "ומשה רבנו לא גמגם?! את רוצה יותר ממשה רבנו?! את יודעת איזה צדיק הבחור הזה, איך את מעיזה ככה לזלזל בו, במיוחד שככה הוא נולד, אז זה אומר שיש לו נשמה גבוהה" שטפתי אותה, אבל זה לא עזר לי, היא ניתקה את הטלפון.

"שמעתי שלבחורה יש אח... בא נאמר לא מי יודע מה" אומר לי אבא אחר (התכוון שיש לה אח חילוני ה' ישמור).

אבל הכלה היא כמו רבקה אמנו, בעלת חסד, צדיקה טובה מוצלחת. האח הזה לא יותר גרוע מלבן הארמי, אתה רוצה לומר שהבן שלכם צדיק יותר מיצחק אבינו??!" שאלתי בתרועת ניצחון. "ח"ו, ח"ו אנחנו מחפשים משפחה יותר... מתאימה לנו".

הפעם אני ניתקתי, מה הוא חושב לעצמו?! בערב הייתה לי שיחה נוספת מכלה "אני לא מעוניינת, שמעתי שהבחור מ... כמו...כזה עסקן, אני רוצה אחד שיושב ולומד".

"בגיל שלך מתוקה שלי, הייתי מציעה לך לא לומר מה את מעדיפה ומה לא, אלא פשוט לחטוף את ההצעה שלי, עשרים זה לא גיל למשחקים. ואם לא איכפת לך יוסף הצדיק גם היה עסקן נמרץ, והוא אפילו היה מלך במצרים" הפגנתי בקיאות מדהימה.

"נכון, אבל..."

"שום אבל, הדור של היום..." הוספתי "אל תתפנקי, חמודה שלי, שידוך זה לא הכול בחיים, ז"א זה כן הכול, אבל..." הפסקתי לדבר, שמתי לב שאני מדברת לעצמי, הפעם ניתקנו ביחד.

כל זה כאין וכאפס בנושא הגזענות ולא מדובר בספרדים - אשכנזים שזה כבר לא באופנה, הצעתי שידוך למשפ' פישמן מחסידות X הכול הלך למישרים, הם רצו לתת חצי דירה גם הצד השני, הם רצו לחתן בירושלים גם הצד השני. נתתי להם את השם לבירור, תוך שתי דקות הגב' מתקשרת.

"אנחנו מצטערים, אנחנו מחפשים לישראל שלנו רק פולניה, המ.. כמונו שתכיר את המאכלים והמנהגים". "רגע ואיך אתם יודעים שאייזנבאך שהצעתי לכם לא פולניה" שאלתי פגועה קצת.

"את נורמאלית?! אייזנבאך?! ברור שהם הונגרים או מקסימום שניים שלושה דורות בירושלים". גם הטלפון הזה התנתק (לא זוכרת מי ניתקה למי).

התייאשתי. אני מפסיקה עם זה, כולם כ"כ בעלי גאווה, חמותי תמיד אומרת "את חושבת שאת יודעת מה את מקבלת ובעצם את לא יודעת מה נתת" אני מקווה שזה לא משהו נגדי או יותר גרוע בעד בעלי, אבל נראה לי שהיא מתכוונת שלא צריך לברר כ"כ הרבה, ממילא את לא תדעי מה קיבלת עד שיתקלפו כל העטיפות.

כי עם כמות הבירורים שעושים היום (הבירורים וההתאמות) אני לא מבינה איך בכ"ז נסגרים שידוכים?! אספתי לכם כמה שידוכים מפעם שהיום בחיים לא היו נסגרים כדי שאם פעם אתקשה להציע לכם משהו תשמעו אותי (לכל הפחות) ואולי אפילו ייסגר משהו (ואז כמובן תשלמו לי).

אברהם אבינו בעל תשובה, יצחק אבינו אח שלו ערבי, יעקב אבינו צולע מתחתן עם רחל ולאה שאח שלהם שקרן ואבא שלהן רמאי, משה רבנו היה מגמגם וספרדי (אחרת היו קוראים לו רבינוביץ) ר' עקיבא בעל תשובה, ר' מאיר בן גרים, התנאים ברובם היו עֶירַאקִים ו... הכי חשוב בזמן הגמרא השמנים נחשבו לבריאים ויפים והיו שווים הכי הרבה בשידוכים. כמעט אף אחד לא נתן דירות ומי שאין לו פשוט שהוא לא התחייב.

איזה כיף שאני עכשיו יכולה לגלגל עיניים ולומר בצדקנות מסוגפת "הדור הזה.... לא נורמאלי, מה שקורה בדור הזה". אז זהו. זה מה שאני אומרת לכם.
פרק א'

בס"ד

פרק א'

בסייעתא דשמיא

טוב נו, פרק א'

די
@כספומילי את חייבת להתחיל לכתוב, אני נוזפת בעצמי קלות, אם תמשיכי לכתוב "פרק א" עוד מאה פעם תגיעי לקטע של מאתיים מילה, אם תוסיפי "בסד" תצטרכי לשכפל אותם רק שישים ושש נקודה שש שש שש פעמים ואם ממש תהדרי ותכתבי "פרק א' ו-בסייעתא דשמיא" חמישים פעם קונטרול סי קונטרול וי ואת מסודרת עם הצמיד הזה של הכתיבה הספרותית, "הידד לצבע הכתום, הוא מש-ל-נו"

יושבת מול המסך, מחייכת לעצמי, מה שתגובות שנבלמו בטרם עת בפרקי האצבעות, מסוגלת לעולל לאמא לארבעה ביום חמישי עמוס, משפילה את העין הימנית לשולי המסך, אני כבר במאה ושתיים מילים, המרוץ לאחור מתחיל, אולי זה הזמן לעבור לפרק ב'?

פרק ב'- או ככה הכל התחיל

יושבת מול המסך בולעת בשקיקה את הגיגיו של הניק התורן שהתחיל סיפור בהמשכים, כתיבה מעולה, פרטים מדויקים, הלב מתחיל לפעום מהר יותר, העלילה מתקדמת והמצב לא נראה משהו, בעיניים חדות אני קולטת פרט לא הגיוני בסיפור, רוצה להאיר את תשומת לב הניק בצורה מבודחת, בום, אין לי הרשאה.

ממשיכה לקרוא, עוברת לסיפור אחר מרגש, יש יופי מיוחד ונופך שונה אני רוצה להחמיא, לשתף, להעלות כיוון, אבל נאלצת לסגת אחורה במירמור שעדיין נשלט, מה לעשות? אין לי הרשאה.

קוראת סיפור נוסף, הוא יפיפייה, כל כך נוגע ללב, הכותבת מבקשת סיוע, יש לי כיוון מקסים וטקסט שמדגדג באצבעות ,גוללת זריז למטה כדי לשתף אותו, אבל, אני שוב נעצרת, מבכה בטרם עת על הטקסט שהלך לעולמו עוד לפני שהגיע, כן לצערי זו שוב ההרשאה.

מחליטה נחרצות, לא עוד.
איך אפשר לבלום כל כך הרבה מילים?
תוהה- בטוח בפרוג יסדרו בלעדיי?
מחליטה שבטוח לא,
מתיישבת כותבת את הטקסט הזה בדד ליין של עשר דקות, זה הזמן שלי להיות במחשב כשבעלי משטיח את הילדים אחת אחד במיטה, למה לי זה לוקח שעתיים? לילדים הפתרונים.

תשע דקות, נשארה לי דקה אחת לשליחה, מגיהה בזריזות את הכתוב, חושבת שהיה נכון יותר להתחיל עם הדד ליין ולספור אותו לאחור עד לסיום הטקסט, מחליטה שלא עת לשנות כרגע, הקטע הזה צריך להיות אותנטי, מדויק ומהיר, בודקת שוב לאן צריך לשלוח את הטקסט ורצה בחזרה הביתה, לפחות אספיק לנקות משהו, לפני שתגיע ההשראה- ההרשאה.

נ.ב: דווקא הספקתי לנקות ממש הרבה עד היום, ואפילו כבר התלכלך שוב.. מעניין למה?
אחד השיטות הבסיסיות להפוך קטע ספרותי לנעים יותר לעין הוא ע"י שימוש במילים נרדפות/דומות
בשיר הנ"ל השתדלתי לכתוב במילים פחות נדושות
והשיטה היא כך
לכתוב את המילה הנדושה זאת הראשונה שעולה לי בראש
לעשות ctrl c
להעתיק לאתר מילון ספיר ולדפדף ללשונית נרדפות וניגודים
מצ"ב התוצאה
אשמח להערות
(השיר נכתב בעשרת ימי תשובה רק שאז עדיין לא היו לי הרשאות)

נכות/נכונות נפשית

מי שעומדת מאחורי ומצדדי

אפעם לא רחוק מידי

פוגשת כמוני את ההיא מלפני

שתרחיק רינתי מעלי


מתיקה היוקרה מתנופפת

כוכבי קריירה קוטפת

סבטלנה שלה מטפטפת

ודמותי בזכוכית משתקפת


מעדכנת עד כמה אני לא מעודכנת

ותקטן קומתי ותגבה הגיבנת

וישקל ליבי כאבן הטוחנת

ותחרוק סביבה מתאוננת



מיוחס לא שם משפחתי הקודמת

בתווך בית הורי אני ממוקמת

לא השפיץ שבקלמרון אותו ירשתי

לא אפציץ בכישרון דומיננטי


ובתאום גם ילדי כמה מפתיע

הולכים בדרכי ההֶלך המשפיע

בחגים נסובה על שולחננו החורק

ובשבתות מעולם את ביתנו אין עורק


אך בלָיל עשֶׂרת בורק

שפל עמוק ושורק

הבטתי אל תוך התווך

בממוצע בין היש לריק


ויתגוששו בי השאלה והספק

הלעד תינטה רוחך להיזרק?

ודין ודברים בדממה אפרק


ויקום חיש העצלן ושפמו יסרק

וק"ן טעמים יפברק

מהיכן לך כח וגבורה

ולמה זה תחשבי להתמרק?


ומן האוב יעלה הקול המפקפק

ואת כוחות העוצם יטָרֶק

בינונית ומטה, ואיכה זה תבואך גאווה

יעלה על ליבך מי ומה את שווה.


ואסתפק ואשתוקק

ואפחד על עורי

כי היה לי אזור הנוחות

מנוס בליל צר לי


ויחזק ממנו העוצם

ויתן לעייפה כוח

ויגבה מעל הלב המח

ואמצא בעוצמה לי מנוח


וארחק מהתווך עד לקצה

שם קיני נשרים אבנה

ובעת קוראי אנא אפנה

אחזק בעוצם הקנה


את הליכון המִסכנות אפשיט

אבטל את קצבת הנכות הנפשית

ובעשר אצבעותיי שנתנו לי מבראשית

אקום ואחליט

לפרק טיקט של בינונית
המכונה משמיעה את האות כי הסתיים לו סבב כביסה נוסף. אני פותחת את הדלת ומביאה את הסל, מגלישה לתוכו את כל הכבסים.
הידיים שלי כבר כבידות.
סוף היום זה לא הזמן החזק שלי.
ללי עוד שרה לעצמה בלול, ואני רק משוועת לשקט ולמנוחה.
אני פותחת את מתקן התליה ומתחילה לתלות. מכנסיים, חולצה, גרב קטנה שהופ, מחליקה למטה. אין לי כבר כח.
וגם חם לי.

אויש, מי סגר כאן את החלון?
אני ניגשת לפתוח אותו ושם למטה אני רואה אותם. זוג יושבים על הספסל. כאילו העולם עומד מלכת.

קנאה עולה ומטפסת בי. איפה אני ואיפה הם.
אין לי זמן לנשום. החיים שלי עמוק עמוק בתוך מסלול מרתון שאין לו קו גמר.

אני חוזרת לכביסה. יש לי ברירה?

****

מתכת הספסל מקררת אותה. היא משלבת ידיים, מנסה לחמם את עצמה.
היא נאבקת בדמעות שלה.
נכון, חשוך ומי נמצא בחוץ עכשיו. אבל בכל זאת, לא נעים, הם ברחוב. מספיק היא מרגישה מסכנה. מספיק מרחמים עליה. היא לא צריכה עוד מהמצרך הזה.
לא מאנשים.
אבל הדמעות לא תמיד שואלות רשות את בעליהן, והן זולגות חופשי.

בעלה יושב ומקשיב. מביט בה וכל העצב שבעולם נשקף מעיניו.
"אני כבר לא יכולה! כל היום אני רק רואה תינוקות וילדות וקשתות וסיכות ואמהות שמנשקות. לא עומדת בזה יותר!"
הנושא של מרחשוון הוא, ללא ספק, בדידות.
כשאני מסתכל על החודש הזה, בין הטיפות שעל הזגוגית, ברור לי שכל כולו משדר בדידות (לך לטפל בעצמך כבר).

העלה הבודד,
האחרון שנושר מן העץ בהשלמה חסרת אונים.
הקשיש,
היושב בדד על הספסל, עטוף בסוודר לא אופנתי בסריגה גסה וחבוש ברט חום, נוקש על המדרכה במטרייה שידעה ימים יותר.
הבריות,
שמתהלכים אנה ואנה בודדים, ממהרים מפני הרוחות וממעטים לקשור שיחה עם הבודדים האחרים.
ואפילו הטיפה,
משם החודש, שיורדת לה לבדה בטפטוף, ולא בששון ושמחה יחד עם כל חברותיה כבגשם של ממש.

אז מה יש לכם לומר על בדידות?

הגשת העבודה בבודדים בלבד. בהצלחה.

________
* כאמור, במסגרת המדור אתם מוזמנים להעלות שירים וסיפורים בנושא החודשי, ללא הגבלת סוג כתיבה מסוים כבאתגר. כל ז'אנר יתקבל בברכה. שירים יתקבלו בברכה כפולה.
עדיפות ראשונה לחומרים מקוריים שלכם כמובן, אך גם אם יש לכם חומר ייחודי של כותב אחר, מפורסם או לא, שלדעתכם אי אפשר להתייחס לנושא הזה בלי לצטט אותו - ניתן להעלות אותו תוך ציון הקרדיט המלא.
בס"ד


לא סולחת למורה מרים, שמעתם, לא סולחת לה.

המורה מרים המורה המהוללה שכל הבית ספר מושתת ועומד עליה, המורה שמעריצים אותה מכיתה ג' ועד ח' .. המורה שהאמהות חולמות עליה והכי הכי חשוב שהיא המחנכת של טובי שלי.

אני מרגישה אליה קשר ישיר חם ואוהד, כי מי אם לא אני עונה יום יום על שאלות בתורה?!

מי אם לא אני, אמתכם הנאמנת, פותרת תרגילים בחשבון?! שלא לדבר על עלים צהובים שאספתי בסתיו ונוצה שהדבקתי במחברת נושא, אני כ"כ פגועה ממנה, ומעשה שהיה כן היה.

"איזה כיף עוד מעט חנוכה" אמרתי לעצמי והתחלתי לפזם בזיופים קלילים שיר ילדים עתיק.

"למה את כל כך שמחה?!" שואל בעלי. בטח שהוא שואל כי בזמן שהוא לומד בכולל אני יושבת ולומדת למבחנים, פותרת תרגילים ואפילו מחברת חיבורים.

"כי סוף סוף טובי יוצאת לחופש, נמאס לי כבר מהשיעורים האלו, אין לי כח עוד לעבודות, מבחנים ושיעורים. חופש של שבוע ככה, יהיה לי מצויין" אמרתי. הוא המהם משהו לא כ"כ ברור על נשים שבלימודים רוצים חופש, ובחופש צועקות הצילו ועוד כל מיני דברים מפוהקים כאלו.

באותו יום חזרה טובי עם שעורי בית בצורת עבודת הכנה ביהדות, אין ספק הבחורה שלי גדלה, בהתלהבות יתרה אמרתי לה "יופי, בואי נפתח ספרים, נכתוב מאמרים, אפילו שיר אני אחבר לך".

הנושא היה סולידי ביותר "אהבת ישראל". הסתערתי על חומר, בשעה שילדתי עצמי ובשרי קפצה בחבל. בליתי בספרייה שכונתית, כשבתי מחליפה מדבקות. כל זה לא הפריע לי. אני אוהבת לעשות עבודות ביהדות.

"דבר ראשון שיר" הסברתי לטובי, והיא כמו אוטומט מהנהנת לי בראש. התרגלה הבחורה שאני מכינה לה שעורי בית אז מה איכפת לה שיהיה שיר.

אהבת ישראל

כך ציוה הקל

אלוקי קל אמונה

תן לנו אהבה ברינה

שיאהבו כל ישראל

ואז בטוח יבוא גואל

כי אין כמו אהבת ישראל

אז "שים שלום על ישראל".

שיר חזק, אין מה לומר. כתבתי סיפורים, העתקתי מאמרים, מצאתי תמונות (שילמתי על כל אחת שקל).

הקלדתי את הכל אצל גיסתי ו... העבודה יצאה מושקעת במיוחד. ביום שטובי הגישה את העבודה לא הצלחתי לעשות כלום בבוקר, הלכתי מהדלת לסלון ומהסלון לדלת עד שהצדיקה שלי נכנסה.

"נו, מה היא אמרה?!"

"שהנעליים שלי בסוף כן יפות" עונה לי הדרדקית.

"מה?!" אני שואלת ומפחדת שקרה לה משהו לבכורה שלי.

"דינה אמרה שהנעליים שלי כן יפות". (דינה זאת מלכת הכיתה הבלתי מוכתרת שלהן).

"מה המורה אמרה לך על העבודה, אה?!"

"כלום", חד וחלק. שתקתי. אחרי שבוע היא החזירה אותה בפנים חתומות, פתחתי, תאמינו לי שרעדו לי הידיים, אני זוכרת את עצמי בבי"ס פותחת את העבודות שלי והמורה בעט דיו אדומה (איפה משיגים אותו?!) כותבות "רעיון מקסים" "נפלא" "פירוש עמוק" "מקורי" וכו' וכו' ובסוף העבודה ציון פלוס כמה מחמאות אישיות ואין דומה ציון לציון, ואין דומה הערה להערה. פתחתי את העבודה ועד העמוד האחרון לא היה כתוב מאומה. בדף האחרון היה מוצמד דף מוקלד אחוז אחוז היטב בסיכת משרד.

תלמידה יקרה, "וכאשר תקום מן הספר תחפש בו אשר למדת..." "לא המדרש עיקר אלא המעשה"

בכל הכבוד, מורתך.

לטובי זה לא מפריע, היא משחקת חבל, אני יושבת מתוסכלת. אבל מצד שני אני מבינה אותה, למי יש כח לקרוא 30 עבודות ביהדות?! אבל על דבר אחד אני לא סולחת, לפחות שהייתה נותנת מילה על השיר, נכון שהוא מיוחד?!
בעקבות האשכול של @יאן (כאן)
עליתי עם רעיון מעניין:
סיפור בהמשכים, על ידי חברי הפורום.
התלבטתי לגבי הנושא, והחלטתי להשאיר אותו עמום.
מעלה את ההתחלה, תעשו איתו כטוב בעיניכם.
בואו נראה אם יתפתח סיפור. זה בידיים שלכם.
(תופס מי שתופס ראשון)

@kiwi @אריה ארליך @לאה בלוי @א-ירושלמית @שייך @אחד פלוס @אבימי @אשר גולד @מוישה @RACHELIZ @אשר לב @יואל ארלנגר - קקטוס @מחבר @DESIGNIK @מוריהלי @יוסף שחק @אסתיג @איתמר ט @עוד אחד @משה וול @Yonif @יאן @Ruty Kepler @עט להשקיע @#Angular @שרה מגן @שיילה @Natan Galant @רחל סרולוביץ @אשר כותבת @Tweenset @מאן דהו @גוגלית @java @אמא ומתכנתת @חרש עץ @המפואר @מכונתכתיבה @Netta @ליפסקר @hershy sh @מם יוד @אשר שרבר @תמר טל @Sefi T @אלישבע10 @תופרת חרישית @קולות חדשים @אילה רובינפלד @בא בחשבון @יוצרת כתיבה @הדוויג @אורית חזן @הפקות כתיבה @עיתונאית @א יודעלע @ח.נוי @מרים קרייטמן @פסיק @ב.א. @101 @שי"ג @טייפסעטער @מ"ם @מ. י. פרצמן @רותי רפפורט @shira bira @רש"ר @yonatanr@מירי איצקוביץ @ישראל גינזבורג @לכאורה. @מ. ברא"י @Kiwi@מושקי גלבר @האגריד @Hola! @ספרא וסייפא @undo @רותיל @הני ר. @א. סהר @פנטזיה הפקות @ydel @הכוכב העולה@שָׂרָה. @gedalya vaisbord @כתבנית @תהילה ברג @אשתו של@ארבע @וי שלוק @קופירייטה @משויטט


פרק א.
"הראש שלך לא כאן", רביץ סוגר את הגמרא בטפיחה. "קרה משהו?"
אבי בוהה בו לרגע, אחר מחייך, נבוך, כנתפס בקלקלתו. "לא, סליחה. בוא נמשיך".
החברותא בוחן אותו בשתיקה, מלטף את כריכת הספר המהוה.
"למה סגרת?"
"אתה לא מרוכז, וקשה לי ללמוד ככה".
אבי משפיל עיניו, משחק עם אצבעותיו בהיסח הדעת. "אני מצטער", הוא לוחש.
"אין על מה", רביץ מתרומם, "זה בסדר. לך הביתה, תנוח. מחר רוצה לראות אותך כרגיל".
"אני- א-" לאחרונה הוא מאבד מילים באמצע הדיבור. גם אם יש לו במוח משפט מנוסח יפה, נפער לפתע חלל שחור באמצעו, והוא נאלם. נופל פנימה. "אני לא בטוח שאבוא מחר, רביץ".
"כל כך עסוק?"

הלב שלו עסוק.
עסוק יותר מדי.
כבד אפילו יותר.

השמש בחוץ מסנוורת, והוא מסדר את הכובע שיצל על עיניו. צועד על לבני המדרכה המסותתות, וליבו לא איתו.
נעמד דומם ברמזור, מרגיש כמו האיש האדום. מחכה לירוק הגואל.
רכב צופר קרוב אליו.
אמא אחת כבר הגיעה לקחת ילד אחד, זהו, עוד מעט הולכים הביתה.

נעה הגננת עושה קוקו לשתי ילדות ומנקה לי את האף, חזק כזה.

אבא של תמרי מגיע.
מענין, הוא תמיד מגיע יותר מאוחר אבל כנראה שהיום הוא גמר את העבודה מוקדם ובא מהר.

איילת ודסי לובשות מעיל ואמא של איילת עוזרת לשתיהן לסגור את הרוכסן.

רחלי הסייעת מחלקת ביסקוויטים לילדים שנשארו, אני אוכל את שלי לאט לאט , ביס אחר ביס.
אני קורא לביסקוויט הזה, "הביסקוויט של שימי" כי תמיד שאני גומר אותו, אחות שלי שימי מגיעה והוא רץ איתה לפתח.

רחלי מדליקה מוזיקה ומתחילה לשים את הכסאות אחד על השני, עכשיו היא תקח דלי ומגב ותתחיל לנקות.

מתישב לי על השטיח הגדול ביחד עם הילדים שנשארו:
יעלי שאמא שלה תמיד מדברת בטלפון, יאיר שהוא שכן שלנו ותמיד אני מקשיב לרעש של הנשיקה של אבא שלו, זה מרגיש כואב כזה אבל יאיר דוקא נראה שמח.
הילד השלישי זה דוד,חבר שלי. אנחנו אוהבים לשחק ביחד בחצר אבל רק במתקנים, הוא לא אוהב בארגז חול.

רחלי מבקשת ממני לבוא לעזור לה, אני קם ורואה את יעלי, יאיר ודוד כבר רצים לפתח, כנראה הגיעו לקחת אותם.
אני שם את המשחקים בקופסא ומושיב את כל הבובות בעגלות שלהן.
רחלי ממש נהנית שאני עוזר לה, היא אומרת שאני ילד גדול ו"נס של רחלי" ושאין כמוני בעולם, אח"כ היא מורידה מהמדף למעלה את קופסת ההפתעות ואני בוחר לי הפתעה אחת קטנטונת, כמו כל יום.

רחלי מפסיקה את המוזיקה ושמה את הטייפ בארון.

נעה הגננת מכבה את האורות ומנקה לי את האף חזק בפעם האחרונה.

"שייקו, מעיל!" רחלי מזכירה לי.

טס למתלים,
חוטף את המעיל,
מנפנף לשלום לרחלי,
ורץ במסדרון אל המשרד של המנהלת הכי טובה בעולם-

"אמא!!!!" "כבר ארבע!!!!"

;);)
היה זה בתחילת עבודתי כעורך תורני במכון "עוז והדר".
הרגשתי טוב מאד עם עצמי, אברך צעיר שמתקבל למכון איכותי, כשחבריו מסתובבים עדיין בין כולל לכולל.

העבודה במכון אינה קלה כלל. יש ללקט מראי מקומות עם כל החומר על הנושא, להבין את הנאמר, לעבד ולכתוב בצורה מובנת על פי כללי המכון, לסדר לפי דורות, להוסיף כותרות, הערות, ועוד.
הקבצים הראשונים שנשלחו למכון לאחר עבודה מאומצת, היטיבו את ההרגשה. כמה תיקונים קלים, כמה השמטות מזעריות, מחמאות מצד המבקר, החיים יפים.

ואז הגיע הבום.
קובץ שעמלתי עליו במשך חודש שלם, לסכם את הנאמר באינספור ראשונים ואחרונים על נושא חמור ביותר, חזר אלי מהמבקר.

חושך בעיניים.
כל הקובץ מלא בהערות סקירה אדומות, עם תיקונים מכאן ועד הודעה חדשה. אלא שלא די בזה. הערה ארוכה ארוכה פרוסה על כל אורך העמוד הראשון של הקובץ, שתמציתה היא שיש לשכתב את רוב החומר הכתוב. חלקו חוזר על עצמו ויש למחקו, חלקו לא מספיק ברור, ויש לסדרו באופן שונה לחלוטין, ויש תירוצים שצריך לאחדם עם תירוצים דומים, וכן הלאה.

השלב הראשוני היה זעם. מי זה המבקר הזה, שיגיד לי מה לעשות? אחרי כל העבודה המאומצת שלי, ככה הוא מעז לומר לי?
שלחתי מיילים זועמים לעורכים הראשיים, דיברתי עם חברים, וכעסתי מאד.
אט אט חילחלה בי ההבנה שכן, המבקר צודק.

עם כל הכבוד לעבודה על איסוף החומר וכתיבתו בצורה יפה, לא די בזה. יש גם לערכו בצורה שתקל על הקורא.

הפשלתי שרוולים וניגשתי לעבודה. במשך ימים ושבועות לא כתבתי שום דבר חדש, מלבד לסדר את החומר. עברתי קטע קטע לראות אם הוא מתאים למקום או שצריך להעבירו למקום שונה, אם יש בו חידוש או שהוא חוזר על עצמו, אם יש בו כפילויות שמוטב למחקן. פיסקאות שלמות נמחקו מתוך תחושה צורבת של חיתוך בבשר החי.

הקובץ התכווץ בכמה עמודים מכובדים, אבל לפליאתי, הבחנתי שבעצם יש קטעים שכתבתי בכלל בלי להבין אותם לעומק. רק לאחר ההשוואה המעמיקה בין הדברים, גיליתי הבנה נוספת ושונה בדברי המפרשים.

היה זה שיעור מעמיק בענייני עריכה. בכל פעם מחדש שאני עורך חומר לפי אותן התובנות, אוחזת בי חלחלה למחשבה מה היה קורה אילו אותו מבקר היה תופס 'ראש קטן', ולא מטפל בי כדבעי. כיום אני מעדיף לבקר בעצמי את החומר לפני השליחה למבקר, ובכל פעם שהוא חוזר מהמבקר עם מחמאות וביקורת מזערית, אני חש אכזבה ואי נחת. עם עוד קצת ביקורת, החומר היה יכול להיות טוב יותר.

***
ללא קשר לשום סיפור שמתנהל כאן.

יש כאלו שכותבים סיפור, ולאחר שסיימו לכותבו יש להם תחושה שמשהו בו לא מספיק בשל. אממה, חבל להם על המסר המבריק שהטמינו בו, בצורה גלויה למדי.

ובכן – אם לדעתך יש לך מסר חדש, שאינו קיטשי או מופיע באינספור ספרים ומחזות, באמת כדאי להעביר אותו לקוראים.
אבל אנא, אל תבזה אותו עם סיפור שטחי, קטעי אקספוזיציה משמימים, ומסר מואכל בכפית, שמבריחים את הקוראים.
שכתב את כל הסיפור מחדש. תזקק את המסר, ותטפטף אותו טיפין טיפין דרך התרחשות עלילתית בנויה היטב ומרתקת.

עשה זאת בעצמך לטובתך, לפני שתצטרך להבין זאת בדרך הקשה, על ידי ספר שמודפס באלף עותקים, ששוכב כאבן שאין לה הופכין במחסנים.

וכבר אמר החכם - התייחס בסקפטיות למחמאות, וברצינות לביקורות ענייניות.
"מה קורה פה?", שאל אותי עבדקן מרוקאי ליד המקררים בסופרמרקט, "למה רצים? למה דוחפים?",

"אמרו שיגיע משלוח של חמאה", המהמתי אגב חסימת נחיל ילדים שניסה להשתחל בינות לעגלות, כנראה בשליחות הורה שמתפנק באזורי השימורים.

"מה זה חמאה?", שאל במבטא מרוקאי אותנטי, "זה המרגרינה הזו? החלבית?".

"כן, בדיוק זה", עניתי קצר רוח, נשמתי עמוק וצללתי עוד שני מטרים לכיוון המקרר.

לידי עומד אדם בעל שיעור קומה, כרסו דבוקה למדפי השמנת, זקנו האדמוני נוטף זיעה, ידו האחת אוחזת בגבינה לבנה צמוד לעיניו, כאילו קורא הוא את הרכיבים ובעל כרחו נקלע להתקהלות החמאתית.

קול רוורס של משאית נשמע, הציבור השתתק ונכנס לכוננות.

אז ראיתי את גרנולוביץ' הבן של המחותן של ראש העיר חומק אל המחסן עם חיפוי של מנהל הסניף ויוצא עם שקית שחורה, השוחד במדינה הזו זה משהו.

קרטון החמאה שנכנס בהססנות נקרע לגזרים יחד עם הפועל המסכן שהיה תחתיו.

הצלחתי. חפיסה אחת מהזהב הלבן הזה הייתה אצלי, חבויה בחיקי.

ילדי האדמוני עדיין מלקקים חמאה מהפראק הקרוע, מזווית העין אני רואה את המרוקאי מביט בי בחמלה, מה הוא מבין בכלל.

"יש חמאה!!!", נכנסתי לביתי בצהלה.

"מי אוכל אצלינו חמאה?", שאלה אשתי ביבושת.
מצאתי את עצמי הערב מתבונן בטרקטור עם גלגלי המכבש שרק לפני כמה דקות סיים ללחוץ את הזפת הרותח על מצע החצץ. ואת רעהו הירוק זה שהולך קדימה, ושופך במתינות את השחור מעלה האדים לכל עבר.
סביבי עשרות ילדים ואני ככה מתרחק, ומתקרב.
הוא עושה לולילולילולי ברווערס כשהמנורות הלבנות האחריות שלו דלוקות, ולמעלה הפרוז'קטור לראות מה הוא לוחץ.
עמדתי איתם וקצת כאילו ממהר ללכת. אבל רוצה גם לראות איך שניהם יחד עולים אל סמטריילר אחד גדול, שכבר הוריד את הכבש לקלוט אותם.
מזווית העין אני רואה מבוגר או שניים שמציצים, ונמלטים כאילו מה. פאדיחות, מה אכפת לי. זה כבר לא מסקרן אותם? או שלא עים להם, אה?
האמת שגם אני לקחתי צעד אחורה, עמדתי קצת ממרחק. לא ממש עם אלו שנדחקו מאחור כשהוא צעק עליהם מלמעלה עם האפוד האדום. "תגיד לי מה אתה דפוק? אתה רוצה להיות חלק מהאספלט?"
המתנתי שם, עוד רגע או שתיים, ההשכבה בבית מסתיימת. ואני נזכר איך רק אתמול אמרתי לבן שלי שלא יתקע על חלומות באמצע הדרך, אחר כך הוא מאחר.
חיכיתי רק שהם יעלו למשאית, והתאפקתי לא לחכות עד שהאיש שלה ידחוף את היתד לחור ששומר על הכבש שלא יפתח שוב. רצתי הביתה.
בית עולמו

כשאתה יושב על ספסל בקצה השכונה בלילה של חורף, וממולך הוואדי נראה כבריכה שחורה והשמים כמו ים והשחור מקיף הכל, תוכל לעצום את עיניך או לפקוח אותן וכמעט לא תחוש בהבדל, מלבד פנס רחוב חלוש מעבר לבניין. ורפאל פוקח וסוגר את עיניו ומשלב את ידיו וקר לו למרות הסוודר. ומביט סביבו והכל שחור משחור, ואומר לעצמו, מה אוכל אותך, מה אוכל. וחושב, הרי הכל היה בסדר עד החורף הזה, ומה השתנה. והרי הוא עדיין אותו בחור טוב כשהיה, והרי עדיין אוהב ללמוד ואוהב את הישיבה ואת הבית ואת החברים ואת הזמן-חורף הזה, שיש בו אוויר גשום וחברותות וסדר ד' לבד וקפה ברוח הקרה אחר חצות. ובכל זאת, הוא אומר לעצמו, בכל זאת.

והרי הכל כל כך טוב, והרי דברים היו טובים מעולם. ומה זה יקרה לבחור מצוין מישיבה מצוינת שיתעורר בוקר אחד ותחושה מציקה בבטנו, כמעין עכברון המכרסם לו שם חור קטן, בלתי ניתן למילוי.

בתחילה חשב שרעב הוא, אחר כך שצמא. ניסה לשמוע מוזיקה שמחה ואז דיכאונית ולבסוף תלש את האזניות והלך ללמוד. וכך הוא נלחם עם העכבר המכרסם בוקר וערב, ובסדרים מתאמץ וכמעט מצליח, ולמשך כמה ימים שמֵחַ כי הנה זה עבר, ולמחרת החור בבטנו כל כך ריק, עד כאב. ומתנצל לחברותא וקם להביא כוס קפה או מים ובוחן את בבואתו משתקפת באחד החלונות ורואה רק עיניים נועצות בו מבט והחברותא שואל מה עובר עליך והוא אומר כלום, כלום. ועכשיו הוא יושב על ספסל בקצה השכונה ומרגיש שחייו טובים מאד אבל גם לא ולפעמים ממש לא וזה חסר סיבה בכלל והוא מבולבל ורוצה להקיא את העכבר או למלא את החור או לרוץ או לצרוח, ומביט לים השחור מעליו ומחפש כוכבים ומוצא רק הליקופטר בודד.

ותוך שהוא מהרהר מופיע משום מקום דונט, שבאמת הוא יששכר דונט אבל מי זוכר, שהוא המקולקל של דונט שלמד עם רפאל בכיתה ומאז מתגלגל בין ישיבות ודומיהן. ודונט אומר, הי, ירוסלבסקי, תפסת לי ת'ספסל. ומתיישב לצד רפאל כאילו הוזמן, ואומר, מה אתה עושה כאן, ירוסלבסקי?

ורפאל עונה, יושב על ספסל. די כמוך.

ודונט מחייך ואומר, אני, אני יושב קרנות אח שלי, מבין? יושב קרנות.
ואומר, תזהר, ירוסלבסקי, כי כאן זאת אחלה קרן.

ורפאל חש את החור הקטן בבטנו מתפתל, נעץ מבט בשחור שמולו וגעגוע נעלם הציף אותו עד עיניו. ודונט בוחן אותו רגע ארוך ואומר, מה קורה אתך, ירוסלבסקי. ורפאל מכיר בכושר האיפוק שלו, שכבר קרוב לפיצוץ; אומר לדונט, עזוב, הכל טוב, בסדר? הכל טוב. ובלי לרצות אולי הוא צועק, ודונט נבהל קצת ואומר, מה הקשר אחי מה הקשר. אלוקים, מה הקשר. ואני לא אמרתי שלא טוב, אתה המטומטם הגדול בעולם אם לא טוב לך, כשאתה כל כולך מרופד מכל הכיוונים. זה רק שאתה יושב כאן ומסתכל על החושך כאילו בא לך להיבלע בתוכו וכדאי שתעשה משהו עם זה אבאלה. ורק שלא תגיע לאומן, אחי, כי אם תלך לאומן מי יישאר בבייסמדרש, ככה אומר דונט, בֵּייסְמדרש, כמו איזה בחור ישיבה בקיא ורגיל.

ורפאל רוצה לברוח אבל כל כך בהלם מהנאום של דונט עד שלא מצליח לקום מהספסל. וחושב לעצמו, מה הוא מבין דונט הזה, מה הוא מבין בעולם של בחור ישיבה, ומאיפה הוא נפל עלי. ומה הוא מנסה לקלקל אותי כאן. ומה הקשר אומן עכשיו.

ודונט אומר, זה חובתך בעולמך. ככה קומפלט מהרמח"ל, אחי, מסילת ישרים, אתה יודע? אתה יודע. ורפאל מביט בו ושוכח לסגור את הפה כי לשמוע את דונט אומר מסילת ישרים ורמח"ל זה כמו לשמוע חתול אומר לך איזה מזג אוויר יפה היום. וגם נצבטת לו איזו פינה בלב, כי הוא לומד בלילות מסילת ישרים לבד וכל משפט קסם, וכשדונט אומר את זה ככה בקול עם הטרנינג והקפוצ'ון הוא כאילו לוקח משהו רק שלך ופורש אותו לעיני כל הרחוב.

ודונט אומר, אני לומד בארגון של חברותות, בחורי ישיבה עם מתחזקים. אולי תבוא. ורפאל קם מהר מהספסל ומנער ממכנסיו עלה רטוב ואומר אני צריך ללכת. ודונט קורא אחריו, תבוא?




רבקה אומרת, אני לא אוהבת שרפאל מסתובב עם הבן הזה המקולקל של דונט. והרב ירוסלבסקי מרים את מבטו ואומר, אה. והיא אומרת, למה הצעת לו ללכת לארגון הזה למה. והוא אומר זה לא על חשבון הסדר. והיא אומרת אז מה, לְמה זה טוב.

ודניאל ירוסלבסקי חובש את המגבעת ולוקח את הדפים והעט ופותח את הדלת ומהמשקוף הוא אומר, לְמה זה לא טוב, זאת השאלה. 'כן' הרי זאת מילה בגְרוּשים, 'לא' זה בזהב. צריך להיזהר שלא לבזבז. ורוצה לומר, אם מהמרים בילדים, מהמרים על הפחות מסוכן. רוצה לומר, ואולי זה טוב לרפאל, המקום הזה שבו אתה לומד מה אתה יודע ולא מה אינך יודע. רוצה לומר, וכי לא ראית את המבט שלו בזמן האחרון, כמו רעב שלא נגמר. ולא אומר כלום, כי איך תבין.

ובבית הכנסת פותח את הגמרא ומניח את הדפים והעט עליהם ומביט על ראשו של יוסוביץ' שמתנועע שני ספסלים מלפניו ותמיד הם לומדים כך יחד-לבד ומכירים בלי מילים, ופתאום רוצה לדבר ולא יודע מה, כי איך יתחיל ואיך יגמור ומה יאמר, והוא אינו עושה את זה הרבה. ורק מביט על גבו של יוסוביץ' וחושב לעצמו, והרי יוסוביץ' הזה בן גילי ואין לו עדיין אף נכד, ובכל זאת זקנינו מלבינים יחד. וחושב על רפאל ופתאום נבהל מן האחריות, שאינו מרגיש מבוגר בהרבה מרפאל; כביכול רק עכשיו סיים ישיבה, כביכול רק עכשיו הסתובב מורעב ופתח ספרים וסגר וניסה להבין ונפל וקם עד שלמד שבילֵי עצמו. וזקן שמלבין הרי אין בו כדי הוכחה לדבר מלבד לתאי גוף מתבלים. ומביט דניאל ירוסלבסקי על גבו הרכון של יוסוביץ' שחיכה שנים לזיווג ואז לילדים וכל חייו היו מעין צפייה אחת גדולה, ועכשיו הוא יושב בעל בעמיו ובנו הגדול מאורס. ומלטף את זקנו שמעורב בשיבה וחושב, כי הולך האדם אל בית עולמו, והדרך הזאת, כמה שהיא מסובכת.


סוגר מאחוריו את הדלת בזהירות שלא להעיר את הישנים, ומוצא את רפאל עומד רכון על ספר, והאור הצהבהב בחדר מאיר את צדודיתו. ולרגע הוא חושש לזוז או לדבר או לנשום, שמא תתפוצץ בועת הפלא הזו, של אדם הפורץ מתוך הילד. רואה את הנער שגבה כבר ממנו וקולו כבר עבה ומבטו מוטרד והוא מעיין בספר, רוצה להיזכר ברגע בו נולד, רוצה להיזכר בשן ראשונה ואסיפת הורים ושיעור א' ישיבה קטנה, ולא רואה דבר מלבד הגבר הצעיר העומד במרכז הסלון והוא בנו. ונשען דניאל ירוסלבסקי על שידה ישנה וחושב, כי הולך האדם אל בית עולמו. בית עולמו, נראה שכך צריך לומר, עולמו שלו; שלו בלבד, לא של אף אחד אחר.

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה