קהילת כתיבה מקצועית

נסו את כוחכם בכתיבת כתבה לעיתון חינמי כלשהו. נסו להכניס בתוכה ריאיון אמיתי עם אחד העובדים, בדגש על מאמץ כדי לשוות לכתבה מראה של משהו חדשותי. אין צורך כמובן לראיין את הבחור, פשוט תאלתרו. אתם יכולים לפרסם את נטפרי, או את אגד, או את דובר צה"ל, או את אחראי מערך הסייבר של הודו. הכל עובר.

השראה מכאן:
https://www.prog.co.il/threads/הכחשה.493777/#post-7023067

הנה שלי.

ראיון עם הניקרגואי הישראלי המפורסם בעולם | א' וולפסון

שמונה וחצי בבוקר, עוד יום בחייו של עמוס קישינב, מנהל סוכנות החלל של ניקרוגאה, בוגר הפקולטה לכוח אדם של אוניברסיטת טלמון. "אני לא יכול לבוא קודם, יש דברים שאסור לי לראות", כך עמוס בשיחה מיוחדת וטרנס-אטלנטית.
- מה למשל?
"כל מיני מטוסים של הישראלים, אמצעי לחימה, גם כמובן העבודות על הכור הגרעיני החדש שלהם"
- מה אתה עושה משמונה וחצי והלאה?
"משגיח על כל המצלמות בחדר, בודק שאף חללית שלנו (ניקרוגאה) לא ממריאה בטעות, וכמובן מפקח ששום אזרח לא יכנס בטעות למתחם, העבודה בהחלט אחראית מאוד, וברור לי שרק מקום לימודים איכותי כמו הפקולטה לכוח אדם של אוניברסיטת טלמון יכול להכין אדם לעבודה מאתגרת שכזו"
- מה אתה יכול לספר על הנשקים הישראליים, בכל זאת?
"שמדינה שיש בה אוניברסיטאות כה טובות, כמו למשל הפקולטה לכוח אדם של אוניברסיטת טלמון, מן הסתם מצליחה לייצר כלי נשק מפחידים ממש"
- ולסיום, מתגעגע כבר לישראל?
"מאוד. השנים שהייתי שם היו הנפלאות בחיי, בין היתר בזכות הצוות הנפלא של הפקולטה לכוח אדם של אוניברסיטת טלמון"

בעקבות ההודעה המסעירה של @Natan Galant, החלטתי לערוך את הראיון המעניין והכנה ביותר שתקראו אי פעם.

נכון, הוא ארוך. אפילו מאוד. אבל, והיה ולא מתאפשר לכם לקרוא אותו בנשימה אחת, מה שיהיה ממש מוזר, שמעו לעצתי, פתחו את הראיון בכרטיסיה חדשה.

ובכן, אפשר להתחיל:

אהה עוד שניה אחת. טוב, נדלג על כל המסביב, מי שבכל זאת לא מכיר את נתן גלנט (איך יכול להיות???) שיקרא כאן.

טוב, אפשר סוף סוף להתחיל:

נשמע שלא ליקקת דבש בהוצאת הספר, מה היה קשה במיוחד? (סליחה שקפצתי לסוף, פשוט זה היה הטריגר לראיון בכלל.)

הבוקר לפני שהספר הופיע בחנויות. לא זוכר בדיוק מתי זה היה בלוח שנה. אבל היה יום כזה, שבו ידעתי שלמחרת הספר נוחת על המדפים ב'אור החיים'. בלי שום ציניות - קמתי עם פחד משתק, מקפיא, אין דברים כאלו. פחד מהסוג שבנאדם לא מעיז לנשום.
פתאום קלטתי שממחר בבוקר עומד להופיע בחנויות ספר מוזר, צהוב, עם שמי מוטבע עליו בגדול. ספר שכל מי שיקרא אותו יהיה בטוח שהמחבר מסטול או מדומיין ששומע קולות מאנשים לא קיימים. פתאום היה לי ברור לחלוטין שאף אחד לא יבין שמדובר בהומור ואנשים הולכים אשכרה לחשוב שהמחבר מטורלל על השכל.

הכרחתי את עצמי לרדת מהמיטה, לנשום עמוק, ואחר כך להתקשר לאחד מהיועצים שליוו את הספר כל הזמן הזה. סתם ככה בגלל ההרגל, התקשרתי לאחד מהם שהכי טחנתי לו את המוח בכל החודשים שקדמו להוצאת הספר. מייד כשהוא ענה סיפרתי לו את החשש, והוא אמר שאני טועה, וכולם יבינו שמדובר בהומור. הסברתי לו למה אני לא בטוח, והוא אמר - לזוועתי - שאולי באמת אני צודק ולא כולם יבינו, אבל אין מה לעשות. הספר כבר בחנויות.
זה היה "ממש מנחם". לפעמים אני חושב שהחברים שלי ממש גרועים, אבל אחר כך אני חושב שהם חושבים ככה עליי, אז אנחנו מאוזנים לגמרי.


אילו קשיים נוספים היו?

כל הזמן. שום דבר לא בא בקלות. מאמין שהרבה גולשים שעקבו אחרי הקמפיין יחשבו שאני אומר את זה סתם ככה כי זה מה שצריך לומר, אבל האמת שהיו הרבה קשיים. המון דפיקות לב. המון.

כשרציתי להוציא את הספר, טרם כל ההדסטארט, לא היה לי מושג איך מתחילים. (אני באותו מקום כיום לגבי ספר ההמשך, שכבר כתוב כולו אבל ברמה של טיוטה סקיצתית, ואינלי מושג איך להביא אותו לחנויות.)
בהמשך החלטתי ללכת על הדסטארט, בעיקר בזכות פנינה אחת של @יואל ארלנגר - קקטוס שאמר לי: נתן, תעשה, תעשה. תהיה לך הרפתקאה.
המשפט הזה צבע את כל הקמפיין כמשהו חוויתי ומהנה ונתן לי יכולת נפשית ללכת על הדבר המלחיץ הזה, רק בזכות העידוד הזה התגברתי על הפחד הקמאי שלי קודם לכן.

התפללתי כל הזמן. יום יום. כמה פעמים ביום, ממש מהלב. במהלך הכתיבה, העריכה, השכתובים השונים (שכתבתי את הספר שלוש פעמים מקצה לקצה), השיחות עם אנשי המקצוע בתחום.
אין לי מושג למה זכיתי לכזו סייעתא דשמיא. כל מיני דברים הסתדרו והחליקו בצורה הזויה בדיוק למקום.


מי שאין לו חלום להוציא ספר, הוא לא סופר. נקודה. הבעיה שברוב הפעמים, הדבר נשאר בגדר חלום. אז מה בכל זאת גרם לך להוציא את החלום לפועל?

פה ושם העליתי קטעים בפורום כתיבה, ואנשים ממש התלהבו. נתנו לייקים, תגובות, שיבחו מאוד. משם נולד החלום להוציא לאור ספר משלי. אף פעם לא חשבתי שאני סופר או שיש לי מה למכור לאומה.
עד אז המקסימום שהעזתי לחלום עליו הוא טור קטן באיזה מקומון, כנראה תחת שם בדוי, ששם אוכל לקשקש את ההשגות שלי בענייני אקטואליה או סתם לשרבט סיפורת כלשהי. הא-ותו לא. להגיד שהיו לי ממש חלומות גדולים או דמיונות לראות את השם שלי מופיע בכל מיני מקומות? שום סיכוי.
בדיעבד, מודה שהבעיה שזה ממכר. אחרי שבנאדם מוציא לאור ספר, זה לא מספק אותו. עכשיו הוא רוצה לראות את השם שלו על פני עוד ועוד ספרים, עוד ועוד קרדיט. הצילווווווו.


שתף קצת את מהלך הכתיבה. קרה שממש נתקעת ואמרת, זהו, חלאס! אין ספר! ? (אגב, מעניין האם צריך לשים כאן רווח, פשוט סימן השאלה לא קשור לסימן הקריאה, מה דעתכם? טוב, נו, די, לא עכשיו, תשתאל אחר כך.)

לא כתבתי אותו בשביל ספר, במקור. הפרקים הראשונים היו ממקום אחר; התחלתי ממחשבה להעלות בפרוג סיפור מטורלל שמבוסס על הטיול לבלגיה (-אני לא איש של טיולים. בשבילי בלגיה הייתה בערך כמו הטיול השנתי לגן החיות של ילדי הגן, שכל דבר שקשור אליו מרגש ומסעיר וחדש ומפעים ומהמם ווואו וחדשני ומרגש ובלתי נשכח).
כתבתי עוד ועוד, ואחר כך החלטתי לנסות לעשות פרובוקציה עסיסית, ולמתוח את שלושת הימים הקטנים האלו עוד ועוד, ואיכשהו להפוך אותם לספר.

האמת, אם כבר? אז ככה.
הייתה לי מחשבה אחת בלבד, איזה כוח רצון פסיכי שהניע אותי לעצבן את כל אלו שכותבים ספרים כבדים וחינוכיים ומתקתקים ונוטפי דבש שמאלצי לא קריא. ספרים שפשוט מוציאים אותי מדעתי מרוב תסכול ושעמום וסלידה. דוגרי. ספרים שאני קורא וכועס על המחברים. באיזה עולם אתם חיים? איפה יש בעולם הקר מסביבנו אנשים כאלו מתוקתקים ונעימים וחייכנים ונחמדים אחד לשני? עם כל הפוצי מוצי הזה...

אותו כוח רצון הכריח אותי לכתוב ולכתוב ולכתוב. כל הזמן דמיינתי את הפרצוף החמוץ של כל מיני טיפוסים כבדים שבטוחים שהם יודעים איך צריך להיראות ספר (והם, מיותר לציין - טועים!!! בעליל!). דמיינתי איך הם ינסו לקרוא את הספר ולא יצליחו להבין מה המחבר המטורלל הזה רוצה מהחיים שלהם - והמחשבה על כך דחפה אותי לעשות את הספר הכי מטומטם שאפשר. בלי שום מסר או אמירה חינוכית מהדהדת. רק מוצר צבעוני, טיפשי, סוער. בדיוק מה שיעצבן את אותם אנשים. שיוציא אותם מדעתם. שיתסכל אותם.
ראיתי בזה מידה כנגד מידה אותנטית. אתם מעצבנים אותי בכל פעם שאני מנסה לקרוא את הספרים שלכם - בבקשה. עכשיו תתרתחו אתם לקרוא את הספר שלי. שבדיוק כמוני, תקראו את הספר ותשאלו את עצמכם: רבונו של עולם. מי נתן לאיש הזה רשות לכתוב ספר. שיחפש לעצמו תעסוקה אחרת.

למזלי, הקוראים הראשונים שנחשפו ל'יצירה הדגולה' כמעט הקיאו, והסבירו לי בעדינות (סופרים הם עַם רגיש) שככה לא יכול להיראות ספר, ויש הבדל בין ערימת פוסטים רועמים בפרוג לבין יצירה מודפסת, מקורית ככל שתהיה. ועם כל הכבוד לאמוציות, ספר צריך להיות במשלב רגוע יותר ומעודן. למשל העורך הלשוני המוכשר, מ' שוחט, היה מאוד נוקב בעניין. לא נעים להודות אבל הוא צדק. איך אני מחכה ליום שהוא יוציא ספר ואני אהיה זה שיקרא אותו ראשון ואתן לו ביקורת שתבאס אותו... אוי זה יהיה כל כך כיף.

באיזה שלב של ה"ספר" ניתן בכלל לגשת להדסטארט?

אחרי שהכיוון של קמפיין הדסטארט ומימון המונים הלך וקיבל חיות משל עצמו, פניתי למי שעשה והצליח. @חיים בניסטי שעשה פרוייקט לממן את ספרו המונומנטלי על לוגואים. הוא הודה (מקווה שהוא לא ישנא אותי לנצח נצחים על מה שתיכף אומר לגביו) שכאשר הוא הריץ את הקמפיין שלו - הספר היה ממש בחיתוליו. היה לו בערך רבע מכל החומר (!!!). רבע!!! ואחרי הפרוייקט הוא השקיע שנה וחצי וכתב את שאר הספר.
זה נתן לי המון תקווה. כי תכל'ס לא רציתי להגיע למצב שבו יש לי ספר מוגמר וערוך ומעומד - ואז לגלות שאין לי מה לעשות איתו.

ספציפית אני הרצתי קמפיין אחרי ששכתבתי את הספר פעם אחת והוא נעשה קריא יותר (לטענת החברים והיועצים שקראו את שתי הגרסאות).
מאמין שאם אעשה עוד קמפיין לספר ההמשך - שכיום זקוק לליטוש ולהרבה תשומת לב שאין לי כרגע להעניק לו - זה יהיה בשלב מתקדם יותר. אחרי שהספר יהיה במצב מעובד בהרבה. וזאת כדי לא לעכב את התומכים ששמו כסף ורוצים ספר, לא מיילים ועדכונים שאוטוטו ממש אוטוטו הספר יוצא ושיתאזרו בינתיים בסבלנות.

אי אפשר להתעלם מהמתח שמלווה את כל המהלך הזה, כססת ציפורניים?

בגילוי לב? מתתי מפחד. אחרי שכל כך הרבה טחנתי את המוח לגולשים ולחברים, ידעתי שאם הפרוייקט ייכשל חס וחלילה - ארגיש ממש דביל. עוד אחד שעף על עצמו בגלל כמה לייקים, ונפל בענק כשגילה את הפער בין העולם הוירטואלי לאמיתי. לא חסרים כאלו, אבל חשבתי שאני אהיה כישלון גדול במיוחד. לא נעים במיוחד.

אחרי שבוע בערך, הפרוייקט אחז רק באיזה אחד-עשר אחוזים עלובים בלבד. זה היה כמו סטירה לפנים. בלב התייאשתי לחלוטין ממנו, ולא חלמתי שהספר ייצא לאור בסוף.
אבל מצד שני, ידעתי שאחד-עשר האחוזים האלו שייכים לאנשים טובים שכן האמינו בספר הזה, והם לא יסלחו לי אם אחרי שהם שמו כסף ראשונים, אני אשדר חולשה ואהרוס את הקמפיין. אז פשוט עשיתי כמיטב יכולתי, אפילו שלא האמנתי לרגע שזה יצליח.
נהניתי מעצם ההשקעה, כי בלב ידעתי שלא ייצא כלום מההדסטארט, אז למה לא להטריל על הדרך ולשלוח מיילים ולהמשיך להציק לגולשים בפרוג. מה אכפת לי. שלחתי עשרות "עדכונים" לתומכים, נראה לי העדכונים הארוכים הללו עדיין נמצאים שם באתר בעמוד הפרוייקט. המון שטויות. שיהיה מעניין.
האנשים נהנו מהתהליך ואהבו לראות שיש עדכונים מידי פעם, אז זרמתי עם זה. לא היו לי אשליות לרגע אחד שאצליח בסוף באמת כן להגיע ליעד. חד וחלק. ראיתי את קצב התמיכה, איטי איטי, טפטופים קטנים של שקלים בודדים.

באותם שבועות, במקביל, שלחתי המון מיילים מצוברחים מאוד לאנשי הדסטארט. ייללתי כמו חתול רחוב שגילה שהעירייה לקחה את הצפרדעים ועברה לפחים טמונים. אמרתי להם שאני מיואש טוטאלית ושחבל על הבזיונות הצפויים ושבבקשה יהיו בני אדם ושיסירו את הקמפיין ושיגידו שהם החליטו להסיר אותו אפילו שאני התנגדתי (לא יכולתי לצאת פיסטוק). הם אמרו שלכל פרוייקט יש נשמה משלו ושאפסיק לבלבל את המוח ושאמשיך לנסות לגייס כסף, ואולי כן נגיע ליעד.
הלוואי עליי כזו אופטימיות כמו שלהם. באמת. והם אפילו לא ברסלבר'ס, סתם אנשים רגילים. מאיפה האופטימיות ושמחת החיים? לא יודע.

מה עוד?
סתם נקודה מעניינת שאני נזכר בה עכשיו.
האתר שלהם כרגע לא שומר שבת. נורא פחדתי שמישהו יתמוך בספר בשבת רחמנא לצלן. אז כל יום שישי הייתי נכנס לדף הקמפיין ומוסיף המון שורות רווח ריקות בתחילת העמוד, ככה שמי שייכנס ח"ו בשבת לעמוד יראה דף ריק. מאוד היה לי אכפת שאין כפתור שמאפשר בלחיצה להקפיא את הקמפיין עד לצאת השבת, שיווצר מצב שכל מי שייכנס לאתר, יראה את הקמפיין מטושטש ועליו סטיקר "סגור לרגל שבת קודש", משהו כזה.
הבטחתי להם (או לעצמי. לא זוכר בדיוק למי) שיום אחד אעשה אצלם באתר קמפיין מימון המונים כדי לממן עצומה באינטרנט שבה נתבע מאנשי אתר הדסטארט שיוסיפו אופציה כזו לממשק האתר. כי תכל'ס, אחרי שתהיה אופציה כזו ברור שיהיו המון יזמים ויזמיות שישתמשו בה. רוב עם ישראל שומר שבת ברמה כזו או אחרת או אכפתי למסורת, וממילא מרבית היזמים - ככה אני מאמין, בלי בדיקות רציניות ובלי שום ביסוס מדעי - ישמחו להקפיא את הפרוייקט שלהם בשבת קודש, מקור הברכה.


תאר קצת את הרגעים האחרונים וכמובן את הרגעים שאתה מגלה ש: היי, זה כן הצליח בסוף.
או שהיית אופטימי מהרגע הראשון? (ברור לכם שכל השאלות נשלחו מראש, והוחלט פה אחד להשאיר אותן ככה, כן?)

איזה אופטימי. נו, כתבתי הרגע. פסימי ברמות קשות.
היה לי ברור כשמש בצהרים שזה לא הולך להצליח, ואפילו לא הייתי מתוסכל. פשוט חיכיתי כבר שתאריך היעד יגיע, אחטוף את הזאפטה, ואז אתחיל להתאושש ולהמשיך הלאה.
מה שקרה זה ככה.
בימים האחרונים ממש הזרמתי סכום קטן בעצמי (כי מלכתחילה נתתי סכום יעד גבוה מידי, ככה גיליתי בדיעבד. הייתי יכול בהחלט להוציא לאור את הספר בסכום נמוך מעט מהמספר שנקבתי שם. כשהעליתי את הפרוייקט לא היה לי באמת מושג ברור כמה יעלה להפיק אותו. כי רק אחרי שיש ספר מושלם ביד אפשר לדעת כמה יעלה לעמד אותו למשל, או להדפיס, או לערוך לשונית, וכולי), אחר כך שמעתי שהרבה יזמים מזרימים אפילו הרבה יותר כסף בעצמם. אין לי מושג.
ככה או ככה, חשבתי שזה לא משנה. כי אם לא נגיע ליעד - הכסף ממילא יחזור אליי. ואם נגיע ליעד, אז בסדר, לא קרה שום דבר אם אחוז מסויים (ולא גבוה) מסכום היעד הוא בעצם כסף חי שאני הזרמתי. הרי הבנתי בדיעבד שסכום היעד היה גבוה, וסתם חבל לגרום לאנשים להתאמץ לתמוך בו כדי להגיע ליעד כזה, כאשר אין צורך אמיתי.

וכמו בסיפורים הטובים שכולנו גדלנו עליהם, קרה לי... נס. ממקום לא צפוי לגמרי. פתאום הייתה אתערותא דלתתא, וה"עוילם" בפורום איש את רעהו נרתמו כמו משוגעים לספר. כל מיני ניקים שבחיים לא עשו לי אפילו לייק - פתאום התחילו לפמפם לכל העולם ואשתו שצריכים לתמוך בספר. היו כאלו שהחליטו (מיוזמתם! מבטיח!) שהם צריכים להקפיץ את האשכול כל חמש דקות בערך, ולעדכן בכל שניה אם הגענו ליעד. זה היה מרגש מאוד. מאוד. מאוד. אני הרי השלמתי שבועות קודם לכן שלא אגיע ליעד והחלום להוציא לאור את געציל ייגנז.
אין לי ממש מילים לתאר את זה. בצורה הכי פשוטה: הייתי מופתע ומרוגש ומאוד מאוד. סיפרתי למשפחה שאולי יש כן סיכוי פתאום שהקמפיין יצליח, סיכוי קטן אבל קיים. אלו היו "זמירות חדשות". היה מאוד כיף להרגיש על בשרי את ההשגחה העליונה, לטעום סייעתא דשמיא עצומה כזו.

ביום האחרון התחלתי להבין שכנראה אצליח להגיע לסכום. שקלתי אפילו להזרים בעצמי את היתרה, למרות שזה היה הופך את כל הפקת הספר ללא כלכלית בעליל ולהפסדית לחלוטין. היה לי חבל על כל המאמץ של הציבור ועל כל האנשים המדהימים שהתמסרו מכל הלב למשימה. מיוזמתם...

בשעות האחרונות רעננתי כל כמה דקות את עמוד הקמפיין, לא מאמין למספרים. כמו חלום. מרענן ומרענן ולא מעכל.
בשעה האחרונה, אני חושב, הגיע ה'שוס' הגדול. אדם שלא הכרתי ולא הכיר אותי קודם לכן נתן לפרוייקט סכום גדול יחסית, והוא זה שהביא לכך שהיעד היה פתאום בהישג יד ממש. מאז דיברתי איתו פה ושם, אבל האמת שאין לי מושג למה הוא נרתם לזה ככה. הרי בסך הכל לא מדובר בכסף לצדקה או באיזה "דרמה מטלטלת וסוחטת דמעות". כולה נסיון להוציא לאור ספר הומוריסטי, כן? לא כזה ביג דיל.

אחר כך היו חודשים מאוד עמוסים, המון המון המון המון התעסקויות סביב הספר, המון המון המון שיחות מול כל אחד ואח/ת מהעוסקים המלאכה. @יונתן ליפשיץ המעצב הגרפי ששיגעתי אותו על כל פיפס, או מ' שוחט העורך הלשוני, או @שי קיש 2 המדהים שממש דיברנו על בסיס יומיומי, או החבר'ה באור-החיים, או הדפוס, או @ניסים פנירי המעמד שבאמת נשבע לעצמו שיותר הוא לא יסכים לעולם, ובשום מחיר - לעמד אף ספר הומוריסטי, או צהוב, או שכתוב עליו געציל, או שהוא קשור אליי... אבל סוף טוב הכל טוב

ואולי עכשיו המקום לחזור קצת להתחלה ולשאול: היית מוציא עוד ספר?

רק ה' יודע. מתפלל שכן, ועוד הרבה.

תודה על השיתוף הכנה, המרגש והמחכים!

תשי"ג, מוסקבה, בנין מגורים קומה שלישית.
"אתה בטוח שאף אחד לא עקב אחריך בדרך?" אבא מרים עיניים שחורות חוששות אל בנו בכורו.
"כן אבא. הלכתי בדרכים צדדיות, קור אימים בחוץ, אפילו חתול לא פגשתי".
"הדלת נעולה? תבדוק טוב". הקול רועד. הוא מהדק בינתיים שוב את קפלי הווילון הכבדים.
קומה שלישית. מי יטפס ויציץ מהחלון? אבל לפחד יש שפה משלו, וההיגיון הוא לא חלק ממנה.
החומש המיניאטורי נשלף בזהירות משקיק הבד. איזו זכות, כמה אימה.
"בראשית ברא..."
בום! מהלומות.
הדלת נפרצת בבעיטה. שוטר גברתן וחשדן בפתח.
אבא מחוויר.
גלות...

תשפ"ג. דירת מגורים בקומה שלישית. שכונה ירושלמית.
"שלום חמודים!" סבתא מחבקת את קובי ומירי, סוקרת בחיבה את הצמד המתוק והסט השבתי המטופח, היישר ממדפי "קידס".
במדרגות נשמעים קולות המשפחה המורחבת. עגלת היויו של תמי מטפסת בנינוחות שבתית במעלה המדרגות. גם החמישייה התוססת לבית כהן בדרך, משמיעה קולות צהלה.

"כמה זמן לא הייתם פה לסעודה, ככה כולם יחד", היא לוחשת כשהדלת נסגרת. "אבל מה לעשות, ככה זה אצל כולם, בגלל המצב".
סבא חוזר מהתפילה, הטלית על כתפיו.
"אתם בטוחים שאף אחד לא עקב אחריכם בדרך?" הוא מרים עיניים שחורות חוששות אל ילדיו
"אל תהיה לחוץ, הגענו בנפרד... כל משפחה הלכה מסמטה אחרת. מזל שגאולה מלאה סמטאות ומעקפים".
תמי סוגרת בזהירות את תריס הגלילה היוקרתי. חנה מסובבת את המנעול.
קידוש . נטילת ידיים. אזמר לסעודתא.
בום! מהלומות.
הדלת נפרצת. אימא מספיקה לחשוב שהמתקין של המנעול עשה עבודה גרועה.
שוטר גברתן וחשדן בפתח.
"קיבלתי דיווח על סעודת שבת המונית שמתנהלת כאן. הגעתי לוודא שהכול לפי התקנות החדשות".
דממה.
"רגע, הגבר בראש השולחן והגברת בקצה השני? זו הדרת נשים חמורה!" הקול שלו צפצפני משהו, בניגוד מוחלט למראה הבריוני.
"יורשה לי לשאול מי עשה קידוש?"
בשקט שמעמיק ממלמל קובי בתמימות: "רק אבות עושים קידוש" וזוכה למבט רושף מאחותו הגדולה.
"ומה שלא פחות חמור, אני עומד כבר 5 דקות ומקשיב מאחורי הדלת. השירה נשמעת בקולות גבריים בלבד. אתם יודעים מה זה אומר לגביכם". הוא ממשיך להקריא בפאתוס מרשימה דמיונית.
מישהי פורצת בבכי.
עדיין גלות.


(הודעה מאת @רחלי טל . בעקבות סערת הרב פירר)