קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בס"ד


"מזל טוב!!!" קראתי לחלל האולם.

"מזל טוב" ענו לי דודות ובנות דודות וכל מיני שהגיעו לחתונה של לאה'לה אחותי.

"אוף..." מלמלתי לעצמי, לא מצאתי לי מקום טוב.

"את... תזהרי לך!!!" אומרת לי גיסתי.

"מה לא מוצא חן בעינייך, אה?? כל פעם את אומרת אוף על איזה משהו ואח"כ אנחנו רואים את זה כתוב איפשהו!"

פעם לפני שנים לא רבות כ"כ, כל אחת היתה מתיישבת בשולחן העגול אומרת לכולן "או... סוף סוף לשבת שתי דקות" (וזה לא משנה אם יש לה תינוק או עשיריה) והכי חשוב משפט אלמוות "לא אכלתי כלום מהבוקר" או "לא הכנסתי כלום לפה היום", כל אחת וסגנונה, כל אחת ודיבורה. המכנה המשותף לכולן זה שהן רעבות והמשוואה הסופית היא "אל תסתכלי לי בצלחת ואני לא אסתכל אצלך, נאכל ונשבע לנו יחד".

אבל בעידן המודרני של היום, נגמר "לא אכלתי", "אני רעבה". האומה הקדושה יודעת רק דבר אחד "דיאטה".

לכן חיפשתי לי מקום סביר, בתחילה התיישבתי ליד שמנות, להן כל אחת הרצתה בתורה מה מותר לה לאכול ומה היא אוכלת במשך היום (לא שאני מאמינה להן במיוחד, עובדה, הן נשארות שמנות) אחת מסבירה לנו במרץ ובעיניים רציניות להחריד שחציל מטוגן זה "סותם את העורקים כמו שיש לכן סתימה בכיורים וזה ממה עושה התקף לב", לא רוצה סתימה בעורקים וגם לא התקף לב אז יותר טוב לכולם שאני לא אוכל לידה וזהו. עוד אחת שמנמנה במיוחד מספרת לכולן על רופא חדש שלא מסכים לה לאכול חלבי, בשרי, ואת כל סוגי הקמחים. "אז מה את כן אוכלת?!" שואלת אותה השמנה שלצידה, "ירקות!!" היא אומרת בתרועת ניצחון ות'אמת?! היא די מזכירה לי פרצוף של שפן.

קמתי, זהו לא מתאים לי. תרתי בעיני אחר שולחן רזה במיוחד אולי שם יניחו לנפשי הרעבה.

[כן, למי שמתעניינת, אז כן אכלתי ארוחת צהריים, אפילו ארוחת ערב, אבל אני רעבה].

מצאתי לי שולחן של נשים רזות שמותר להן הכל בלי בעיות.

"אני ממש ממש רעבה" אמרה דקיקה אחת לחברתה.

חיכיתי בסבלנות שהיא תמלא לעצמא צלחת כך שאני לא יהיה הראשונה.

"איזה סלטים יש?" שאלה את עצמה זו שהגדירה את עצמה כרעבה.

"מיונז אני לא אוהבת" אמרה ועיקמה את האף "חציל מטוגן עושה לי פצעים בפה".

בסוף התפשרה הרעבה על מקלות גזר ומלפפון, עגבניית שרי אחת וכפית טחינה.

אכלה הגב' את כל הנ"ל והודיעה שהיא ממש מפוצצת ו"איזה נס שלא נטלתי ידיים".

הבנתי שגם משולחן הזה לא תצמח לי הישועה.

התיישבתי לי בשולחן צדדי אחד ואמרתי לעצמי יהיה אשר יהיה אני אוכלת ויהי מה, בכל מחיר!!!

שמתי לי מלא סלטים, ביקשתי פחזניה, ערמתי בצלחת נוספת תפוחי אדמה אורז ושניצל ורצתי ליטול ידיים, אני רק מתיישבת ודודה נעמי באה לשבת לידי.

"מה שלומך דבורה?" הכל בסדר דודה.

"אזמה את מספרת?!" אוף אוף אוף שתזוז מפה כבר.

"דודה את לא רעבה?!" "לא, חמודה שלי, אני לא אוכלת זבל". עכשיו הרגשתי נוראה, לא רוצה לאכול זבל.

"דודה התינוקת שלי" אמרתי, וקמתי באחת.

הלכתי לבר ושם אכלתי ואכלתי ואכלתי עד ששבעתי סופית.

"בתיאבון חמודה" אמרה לי מישהי.

מה? קפצתי בבהלת מה.

אבל ההיא כבר הסתובבה, היא והמסרטה שלה.

היא הסריטה אותי,

זהו הלכה לי החתונה, איזה נודניקית.

בעיני רוחי אני כבר רואה את השויגער של אחותי שואלת יחד עם כל הדודות, מי זאת הפרסרית שטוחנת ליד הבר?!

אבל אל תדאגו אני יש לי שיטות משלי.

כל החתונה רדפתי אחרי המסריטה ואז הגיע הרגע שלה.

"תגידי, איכפת לך להחזיק לי רגע את המסרטה אני רוצה לשתות".

"בשמחה" עניתי בערמומיות.

תוך דקה וחצי חזרה המסריטה ואני הספקתי למחוק את עצמי אבל זה לא הסתיים בזה.

"תסריטי אותה" אמרתי למסריטה והצבעתי על השוויגער של אחותי, שהיתה עסוקה בלפרק פלפל ממולא ובורקס תחוב בין ידיה ושיניה, עכשיו הייתי רגועה באמת.


נ.ב. מזל טוב ללא'לה על החתונה.
ב"ה.

ספר טוב - אומר הפתגם - יכול לסחוף אותך מעל רגליך ולשאת אותך הלאה כפי שמעולם לא ידעת. וכשהנסיעה נגמרת, אתה מוצא את עצמך במקום אחר לגמרי מהמקום בו היית לפני כן. רגע... זה לא תיאור לספר טוב, זה תיאור של אוטובוס עירוני.

הספר המשמעותי והכבד הזה שאני מחזיק כעת ביד, הוא גם ספר טוב וגם אוטובוס עירוני. הספר לוקח אותך למסע מרתק בשכונה שנמצאת במרחק נסיעת אוטובוס, אולם לא אל המקום הגשמי הוא לוקח אותך. הוא מעמיק אל נשמת ירושלים העתיקה אך קיימת, אל עולם שהוא לכאורה במגע יד של כל אחד אך למעשה רחוק כל כך, עד כדי שלא תוכל לראות את כל זאת אם תבקר שם כתייר היום וכל שכן מחר. זו למעשה גאונותו וייחודיותו של הספר.


הסופר הר"ר אריה ארליך, עשה לו כבר שם ויד רב לו ביכולתו להנגיש את נשמת ירושלים אל העם שבשדות, ו"השדות" במקרה הזה יכולים להיות גם בשכונת גוש 80, הקרובה פיזית ורחוקה נשמתית. המילים המסתלסלות והמשפטים המתנגנים, משובצים בעטרות חן של אמרות "מאמע לשון" עסיסיות, מנוקדים במקורות ופסוקים תואמים, הם מסימניו של הכותב גם כשעוסק בענייני דעלמא.

בספר הזה מגיעה יכולת זו לשיא מזוקק: התמונות מלאות התום והערגה משתלבות בקטעי הכתיבה המעולים, המתפייטים, חבוקים זה בזה כנר הבדלה ירושלמי מעלה עשן וניחוח עתיק ומתקטרים בקשר אחד למקשה אחת, יחידה ומיוחדת. ביחד הם יוצרים חוויה תלת מימדית של ביקור בעולם אחר. התנתקות מהעולם הזה לשעה קלה או כבדה, מבלי לקום מהספה בבית ובלי להפעיל מסכים ושאר מרעין בישין הרחוקים מעולמם של אנשי היישוב הישן.


בנימה אישית: איני זוכר מתי הייתה הפעם הקודמת שלא הנחתי ספר חדש שהגיע לידי מרגע פתיחתו עד לסיומו, כמאמר הקלישאה, אך הפעם כפשוטו ממש.
אני עצמי העברתי רבות משנות ילדותי בשכונת בתי נייטין, בבית סבתי ע"ה. התרגשתי לראות את המחוזות המוכרים שוב, במבט מקצועי ומעמיק, כמו גם לקרוא בספר אודות דודיי רבי אהרון קרול ע"ה ויבדלחט"א ר' "מוישה" הרשקוביץ מלמד דרדקי.
אך תחושתי היא שהספר יהיה משמעותי לא פחות, ואולי אפילו יותר, גם למי שאינו מכיר כלל את שבילי השכונה.
רוצו לחנויות. אל תשכחו להביא משאית או אוטובוס עירוני. הספר כבד.

נשמת-1.jpg
(בתמונה: שימו לב לעובי של הספר)
*

וכעת, להפתעה!
(אם היא לא מספיק מפורשת בכותרת)
הסופר ואיש התקשורת הר"ר אריה ארליך ניאות להתארח בפורום ולהשיב על שאלותיכם לרגל הוצאת הספר החדש, במהלך השבוע הבא.
שאלות בנושא הספר, ספרים קודמים, כתיבה ועריכה בכלל והאם - למען השם! - ניתן להתפרנס בכלל מכתיבה? - יתקבלו בברכה וייענו בעז"ה ובס"ד.
השאלה "אז מה יהיה עם ביבי?" תתקבל גם היא, אך אין וודאות שהתשובה עליה אכן תינתן במסגרת זו.

אין ספק שלאחר "אתגר הראיונות" יידעו כולם לשאול את השאלות הנכונות והמקצועיות. ניתן להתחיל להעלות את השאלות לאשכול זה.
כאמור, אריה ארליך יתארח כאן וישיב עליהן במהלך השבוע הבא, ומי יודע? אולי תצליחו לשכנע אותו להישאר כאן בקביעות...
משתמשים שאינם חברים בפורום יכולים גם הם לשלוח שאלות דרך המנהלים.

אני מניח שאין צורך להציג את אריה ארליך בפני חברי הפורום, אבל למי שזקוק בכל זאת, הנה מה שאומרים ב"המכלול": אריה ארליך הוא עיתונאי, פובליציסט ושדרן רדיו חרדי ישראלי. סגן עורך השבועון "משפחה". בל נשכח להוסיף "מחבר ספרים", וזה רק מקצת שבחו בפניו.

בהצלחה למראיינים, תודה למרואיין.
נסו את כוחכם בכתיבת כתבה לעיתון חינמי כלשהו. נסו להכניס בתוכה ריאיון אמיתי עם אחד העובדים, בדגש על מאמץ כדי לשוות לכתבה מראה של משהו חדשותי. אין צורך כמובן לראיין את הבחור, פשוט תאלתרו. אתם יכולים לפרסם את נטפרי, או את אגד, או את דובר צה"ל, או את אחראי מערך הסייבר של הודו. הכל עובר.

השראה מכאן:
https://www.prog.co.il/threads/הכחשה.493777/#post-7023067

הנה שלי.

ראיון עם הניקרגואי הישראלי המפורסם בעולם | א' וולפסון

שמונה וחצי בבוקר, עוד יום בחייו של עמוס קישינב, מנהל סוכנות החלל של ניקרוגאה, בוגר הפקולטה לכוח אדם של אוניברסיטת טלמון. "אני לא יכול לבוא קודם, יש דברים שאסור לי לראות", כך עמוס בשיחה מיוחדת וטרנס-אטלנטית.
- מה למשל?
"כל מיני מטוסים של הישראלים, אמצעי לחימה, גם כמובן העבודות על הכור הגרעיני החדש שלהם"
- מה אתה עושה משמונה וחצי והלאה?
"משגיח על כל המצלמות בחדר, בודק שאף חללית שלנו (ניקרוגאה) לא ממריאה בטעות, וכמובן מפקח ששום אזרח לא יכנס בטעות למתחם, העבודה בהחלט אחראית מאוד, וברור לי שרק מקום לימודים איכותי כמו הפקולטה לכוח אדם של אוניברסיטת טלמון יכול להכין אדם לעבודה מאתגרת שכזו"
- מה אתה יכול לספר על הנשקים הישראליים, בכל זאת?
"שמדינה שיש בה אוניברסיטאות כה טובות, כמו למשל הפקולטה לכוח אדם של אוניברסיטת טלמון, מן הסתם מצליחה לייצר כלי נשק מפחידים ממש"
- ולסיום, מתגעגע כבר לישראל?
"מאוד. השנים שהייתי שם היו הנפלאות בחיי, בין היתר בזכות הצוות הנפלא של הפקולטה לכוח אדם של אוניברסיטת טלמון"
מספר פעמים הזכרתי מעל במה זו שאני באמצע לכתוב ספר.
למרות הרצון שלי, לכתוב על דברים בעלי משמעות שיסייעו לאנשים, הבנתי לאחרונה שאף אחד לא זקוק לספר שלי באופן יוצא דופן, אולי לא ברמה שאני חשבתי שצריכים אותו. הערכה עצמית? נו, טוב , לכל אחד יש מסע אישי משלו, מה הספר כבר יכול לחדש?
הכתיבה שלי כרגע די תקועה.
לא מחוסר רעיונות, אלא כי אני עדיין מתלבטת לגבי הסיפור, המסרים שלו, וכו'.
לכתוב ספר זה החלק הקל, להפוך אותו לראוי להוצאה לאור זה קשהההה.
אז מה אני רוצה, אתם שואלים?
אני מתלבטת אם להתחיל לפרסם את הסיפור בהמשכים מעל גבי הבמה הזו, ושואלת אתכם אם תסכימו להיות העורכים, מנסחים מחדש, מחדדי מסרים, מורידי מסרים או כל מה שעולה על דעתכם. :)
הנושא חשוב, לי אישית המסע הזה של איצה וחלי, רובי וציפי, וכל היתר, סייע מאוד.
אני לא רוצה לתייג, כי כל הפורום חשוב ויכול להתגייס להצלחת הסיפור.

# # #

אשמח לכל תגובה מצידכם. אם התגובות תהיינה חמות ואוהדות - בעז"ה שבוע הבא תזכו לקרוא את הפרק הראשון.
בס"ד

כשירדתי מהמונית נפל לי שקל בין הכסאות ונעלם כאילו מרכושו של קורח היה.

הנהג, גבר חרדי בן ארבעים בשם קובי, נשכב מלא כובדו על רצפת המונית, מגשש וממשש בריפודים למצוא את המטבע הסוררת.

"עזוב, כולה שקל", אמרתי, "אף אחד לא יתרושש מזה".

"תקשיב טוב בחור צעיר", הניח קובי את ידו על כתפי כששעונו היוקרתי סותם לי איזה עורק, "אספר לך את סיפורי ותבין למה אני משתגע בשביל שקל".

"יום אחד לפני כארבע שנים, מצאתי שקל על הרצפה. הלכתי ל'הכל בשקל' קניתי מחזיק מפתחות קטן ומכרתי אותו באותו היום בשני שקלים לאבי המנקה. עם שני השקלים קניתי עוגה אישית במכולת ומכרתי אותה בכולל בארבעה שקלים, שם אהבו את הקונספט לכן קניתי בארבעת השקלים שתי עוגות נוספות שמכרתי למחרת בשמונה שקלים איתם קניתי ארבעה עוגות שנמכרו בששה עשר שקלים שאותם המרתי בפס עוגת גבינה מאנג'ל שפרסתי אותו לששה עשר חתיכות שמכרתי בשנקל ושילשלתי לכיסי שלושים ושתים שקלים איתם קניתי חבילת ארבעים ופלים מצופים מהסוג המשובח עם הדאבל שוקולד ומכרתי אותם תוך יום בשני שקל ליחידה מה שהותיר לי בארנק שמונים שקלים, לא נשאר לי וופלה לנשנש אז קניתי שוב שני חבילות של ארבעים ופלים ונשאר לי בצד ששה עשר שקלים שאיתם התפנקתי בשני מנות פלאפל עם אקסטרה חריף וטרופית. את הוופלים מכרתי בשני שקלים ליחידה כמובן, ובידי רשרשו מאה ושישים שקלים. הפעם החלטתי ללכת על פקט סיגריות דיוטי פרי ששכנעתי חבר חוצניק להשחיל למזוודתו, את הסיגריות מכרתי בשני שקלים לבודדת, תוך שלשה ימים היו בידי ארבע מאות טבין ותקילין, איתם קניתי עוד שני פקטים בשלש מאות ועשרים שקלים ואת השמונים הנותרים תרמתי למשפחה נזקקת. את הסיגריות גמרתי למכור תוך שבועיים, זה הרבה זמן, אז עם שמונה מאות השקלים שהיו בידי קניתי חמש פקטים והבאתי לכמה אחיינים שימכרו בישיבה בתמורה לעשרים שקלים על כל פקט. כעת יש לי אלף ותשע מאות שקלים כעת החלטתי ללכת על גדול והזמנתי מאה וחמישים מגנים מיוחדים מעוטרים לפלאפונים כשרים במחיר של שנים עשר שקלים ליחידה מכרתי חמישים יחידות מהבית בשלושים שקל ליחידה ומאה נוספים מכרתי לסוכן בעשרים שקלים ליחידה, נשארתי עם שלשת אלפים וחמש מאות שקלים, קניתי 70 מארזים של 100חבילות מדבקות לאלבום של חבורת תרי"ג בחמישים שקלים למארז ושמתי אותם בארבעה קיוסקים סמוך לתלמודי תורה בהסכם שבעל הקיוסק מקבל שלושים אחוז, פר לגמרי, כל בעל קיוסק קיבל חמש מאות עשרים וחמשה שקלים ואני התפנקתי עם ארבע אלף ותשע מאות שקלים אך זה לא סיפק אותי כי חרה לי לראות שלושים אחוז חומקים מידי, חיפשתי משהו אטרקטיבי יותר היה זה בין הזמנים אז קניתי אופניים חשמליים משוכללים באביזרים נחמדים ובטרייה רזרבה יד שניה והשכרתי אותם לבחורים ולאברכים בחמישים שקלים לשעה, כמובן שהחתמתי אותם על אחריות מלאה, יום ממוצע הכניס חמש מאות שקלים וזה אם לא היו ציפורי לילה, לאחר שבועיים היו בידי חמשת אלפים שקלים איתם קניתי אופניים נוספים שהכניסו לי יחדיו מאה שקלים לשעה והקליינטורה עלתה בגלל האופציה הזוגית לאחר שבועיים היו לי עשרת אלפים שקלים ושני אופניים חשמליים, נמאס לי לשרת אנשים ולהתלכלך בשמן שרשראות, מכרתי את שני האופניים באלפיים חמש מאות שקלים כל אחד ובידי היו חמשה עשר אלף שקלים, פניתי לחבר מוכשר ותלמיד חכם שעבד שנים להאדיר ספר עתיק מאחד הקדמונים והצעתי לו שאני אוציא את הספר לאור באלף עותקים כשאני משקיע את הכסף, וברווחים נחלוק בשווה, הדפסנו את הספר הוצאנו פרסום בחמש אלף, ומכרנו בחמישים שקלים לספר, מחיר זול ליצירה המופלאה הזו שנחטפה תוך חודש כמו לחמניות אחרי פסח. התחלקנו כמדובר ונשארו בארנקי שלושים אלף שקלים. פגשתי באותו הזמן חבר טוב שמתעסק קצת עם סינים, מפה לשם הזמנתי 200 מכשירי נוקיה מספק סיני אמין, פיצלתי את היבוא לחברים ובני משפחה שלא אצטרך לשלם מכס ומכרתי אותם במאתיים חמישים שקלים ליחידה, כך זרמו לכיסי חמישים אלף שקלים, בשלב הזה כבר התחילו לשאול שאלות בבנק אז הוצאתי את הפעילות מהבנק וקניתי יחד עם עוד חבר שהשקיע חמישים אלף מחסן קטן שמנו בו מזגן והחלפנו ריצוף ואינסטלציה ומכרנו אותו במאה וחמישים אלף שקלים, רווח נקי של עשרים וחמשה אלף לכל אחד. בשבעים אלף שקלים עשיתי יבוא רשמי של ביגוד ילדים מיבואן סיני, בשלב זה כבר הייתי מוכרח להפוך לחברה בע"מ ולהפריש מעשרות לרשעות המיסים אבל אחרי שגיליתי שאחרי הנגיסה הרווח הנקי נשאר באיזור השלוש מאות אחוז נרגעתי, שכרתי משווק שמקבל עשרה אחוז על כל מכירה והוא כיתת רגליו לחנויות ולבזארים ומצאתי את את עצמי עם מאתיים אלף שקלים בחשבון העסק. עשיתי ישיבת דירקטריון שזה אני אשתי וההורים שלי, החלטנו פה אחד שבמקום לשווק לחנויות ולתת להם ביס נוסף צריך לפתוח חנות יבואן במיקום מרכזי, כך עשינו, אחותי הגרפיקאית בנתה לנו לוגו נהדר וחבילת מיתוג, הרבה רעש ובלונים ופתחנו. במשך שנה היינו החנות הכי חמה באיזור, הרווחים היו בסביבות המאה וחמישים אלף שקלים והחלטנו להמשיך במקביל את השיווק לחנויות תחת המותג שלנו מה שהגדיל את ההכנסות למאתיים אלף שקלים בחודש!! אחרי שנה היו בחשבון העסק כשני מליון שקלים, איתם שילמתי תשלום ראשון על קרקע במרכז בני ברק ואז הוצאתי בהרבה לחץ אישור בניה לחמש קומות, ארבע דירות בקומה. קיבלתי משכנתא בנקאית של ששה מליון שקלים לסיום התשלום. עשיתי מכרז קבלנים וסגרתי עם קבלן על חוזה בו הוא מקבל שלשה דירות פלוס עלויות בניה, לאחר גמר הבניה מכרתי את הדירות בין שני מליון לארבעה מליון נשארתי בסוף עם כשלושים מליון, חצי מהם השקעתי בסטארט אפ ועשיתי אקזיט על חלקי של ארבעים מליון, כעת יש לי חמישים וחמשה מליון."

"אז למה אתה פה", שאלתי, "למה אתה לא על יאכטה איפשהו בקאריביים?"

הביט בי קובי במבט חלול דרך המראה והמהם, "כשמצאתי את השקל לא באמת הרמתי אותו מהרצפה".
כשראיתי את האתגרים של סיפורים בהמשכים, שכל אחד ממשיך אותו כאוות נפשו, לא ממש הבנתי את הקונספט.

לדעתי, כל הטעם בסיפור בהמשכים הוא, שבכל פרק ופרק ניתנים רמזים נוספים לפרשייה, או התפתחויות חדשות שהיו מתוכננות מלכתחילה, או העמקה של הדמות הידועה מראש, כשהכל מכוון לשזירת כל הקצוות לבסוף.

אך מה הטעם בסיפור שנכתב על ידי סופרים שונים, בלי כיוון מסוים, בלי סוף ידוע, כשכל אחד נוטל את החירות לעצמו להחליט אם בפרק הבא הוא מותח אותנו עוד קצת, משנה את כיוון העלילה, או מתחיל סאגה נוספת?

הדבר דומה עלי לאוטובוס של נוסעים שמעוניינים לצאת לטיול, שלוקחים נהג ומבקשים ממנו להסיע אותם למקום מעניין, מבלי להצביע על יעד מסוים. הנהג מתחיל את הנסיעה לכיוון שהוא מחליט עליו בליבו, ולאחר כמה קילומטרים הוא יורד מתא הנהג, מעביר את ההגה לנהג אקראי שהזדמן לשם, ומודיע לו שעליו 'להמשיך את הטיול', וכך כל כמה זמן משתנה הנהג. מלבד הנוף שהם יראו בדרך, אפשר להיות סמוך ובטוח, שהם לא יגיעו לשום מקום בצורה כזו.

מה דעתכם?
גבינה מותכת מוכרים היום בגביעים, בטעמים. אבל במקרר הגדול של 'יש', למעלה מאחור, יש עיגולים מקרטון עם עיטורים ירוקים של טנא נוגה.

בתוכם יש משולשים עם חוט אדום ונייר כסף. כן. כזה שסבתא היתה שמה ליד הסלט בארוחת בוקר כשהייתי ישן אצלה.

סבתא היתה לבד מאז שסבא נפטר, והייתי הולך לישון אצלה.

היא היתה פורשת סדין מכותנה קשה, ומעליה פרינה עבה, בלי תפרים. באמצע הלילה הייתי מוצא את הנוצות בורחות למטה ואני נשאר עם הציפוי העבה והסדין שסבתא קיבלה לנדוניה וראשי התיבות של הכלה רקומים בפינה.

ובאמצע הלילה הייתי מתעורר ובודק שסבתא נושמת, הרגליים על שמיכת צמר מקופלת שתהיה זרימה לדם, מביט לראות שיש תזוזה ונרגע. מנסה לסחוב את השמיכה העבה, ונרדם. וסבתא, כשהיא היתה קמה, אוהוהו היא היתה עוטפת אותי חזרה, מכף רגל ועד ראש. ולוחשת לילה טוב.

בבוקר אחרי שבחדשות של שש הקריין היה מכריז שמע ישראל, סבתא היתה מעמידה אותי על המיטה,
ליד השידה הגדולה של השמיכות שמעל מפת התחרה הרקומה שעליה, היה צדף גדול ובתוכו החביאו כל מיני כפתורים לשימוש חוזר. לשידה לא היתה ידית רק מפתח נחושת שראשו היה מתקפל ואיתו היו פותחים את הדלת הרחבה השוכבת של השידה.

היא היתה מעמידה אותי על המזרן הקשה, העבה, מכניסה לי שרוול ועוד אחד, ומכפתרת כפתור אחר כפתור לזרז אותי לבית תלמודי, אפילו שהייתי כבר גדול.

ובהול היו מונחים על השולחן צלחת חומה-צהובה מזכוכית, כזו שרואים דרכה. וכוס של קפה חם, מדויק, בדיוק כמו זה של אתמול. וליד הסלט היתה פרוסה שלי מקמח לבן ושלה מקמח מלא והייתי מתבונן איך היא עוטפת איתה את הסלט אל המזלג. ומשם אל הפה.


וליד הסלט, על השוליים השטוחים של הצלחת הצהובה חומה, היתה גבינה משולשת. כן, כזו של טנא נוגה, שיש במקרר של 'יש' למעלה מאחור, עם נייר מוכסף וחוט אדום שיהיה נוח לקלף. קיבלנו אחד כל בוקר, אחד לי ואחד לה, והשאר חיכה למחר במקרר של אמקור שהיה בסלון.
  • 465
  • בס''ד

    האוכל המוכן בעולמנו...

    קיימת לה תופעה שיש הקושרים אותה בהתקדמות העולם והטכנולוגיה ויש המקשרים בינה לבין הרצון התמידי שלא להתאמץ . אך הן אלו והן אלו טועים כאשר באוכל המוכן ענינינו.

    אם אמנם תופעה זו גוברת ביתר שאת בימינו ואף מגלה פנים חדשות בכל המסתעף מן התחום הקרוי אוכל מוכן, ברם האמת צריכה להאמר אין זה תוצאה של עצלות או אי מודעות גרידא כי אם טבע האדם בטבעו הוא להמשך אל המוכן לפניו.

    האוכל המוכן הראשון בהיסטוריה מופיע בתיאור המדרש, כיצד היה יושב לו אדם הראשון בגן עדן ומלאכים צולין לו בשר, וכו' הרי שאף שאפשר היה שיאכל מן פירות הארץ ולאו דווקא בשר צלוי, יש בו מן העונג שיהיו מכינים לו, ולא שיהא מוכן מאליו.

    ולמן אותו יום שנתקלל בו האדם ''בזעת אפך תאכל לחם'' הרי שתשוקתו היא לחזור ולקבל מעין אותו העונג שיהא הוא אוכל מטוב הארץ שהעמידה לפניו ואין הוא מזיע בה.

    האוכל המוכן מאפשר לו לאדם להרגיש כאילו אכל ולא טרח וכאילו לא שילם בכוחו על הנאתו עד כדי כך הגיעו דברים שכהיום במה שקרוי מסעדות יש לו לאדם צורך שלא לנקות אחריו ג''כ וכאי' לא די בכך הומצאה המצאת המאה ''חד פעמי'' כלומר מינימום טרחה בהכנת ( ובהגשת ) האוכל.

    והרי שככל שהאדם ממציא מיני מאכלים, הרי הוא מרבה את הצורך בהכנתם, ובמגביל אף מעצים את התשוקה לאוכל ''ללא מאמץ'' מצידו. אך זאת יש לציין כי קללת בזעת אפך תאכל לחם לא נסתרה מאף אדם, אם כי יש אשר זיעתו ניגרת על הכנת הלחם ויש אשר יזיע בהבאת השלמונים שינתנו עבור כיכר הלחם. והכל אחד הוא.

    האוכל המוכן שלושה נזקים בו. האחד והראשון שבכולם הוא שבדך כלל האיכות הבריאותית הינה בתחתית השיקולים בהכנתו. ( למותר לציין את חוסר ההגיינה המאפיין את תהליך הכנתם בדרך כלל.) דעתו של מגיש האוכל אינה לשובע נפשו של האוכל כי אם לגירוי עיניו והרגשתו כביכול יצא מסופק מארוחה זו, ואינו רעב עוד ( דבר שאינו נכון בעליל כפי שיובא בהרחבה בהמשך.)

    עוד יש בו שאינו משביע דיו מכיוון שתשומת ליבו של האדם אינו למה שהוא אוכל אלא לכך שבחר בזה ולא באחר ( וכבר ידועים הם דברי חכמים כי אם לא היה לו לאדם סיבה לבחור באחד מבין השנים לעולם לא היה בוחר באחד מהם והיה מת מרעב מחוסר סיבה. )

    אולם עיקר התקלה הוא בטבע שטבע הקב''ה באדם שיהא מכיר כמה גופו צריך בכדי להתקיים ולהתחזק ויהא אוכל במידה הנכונה כל אחד לפי צרכיו, אך כיוון שרצונו של האדם להנות מן המוכן לו גברה זה מכבר על היות האכילה צורך חיוני לקיום הגוף , הרי שעצם האכילה נעשית למטרה וכיוון שכך הצורך בהכנה מכביד יתר על המידה ומצד שני הקלות שבנגישות לאוכל המוכן מביאה את האדם לזהות בצורך להנות מן המוכן כצורך חיוני ומכאן הדרך לשיבוש חושי הרעב והתאווה קלה במיוחד.הרי שהביקוש ורדיפת האדם אחר האוכל המוכן אינו חדש אם כי הוא מונף ביד רמה באמצעות הטכנולוגיה המנגישה את הכל על ''מגש של כסף ''

    ( במאמר המוסגר. יתכן וכיוון שהנחש הוא שהמציא את תרבות האכילה לשם הנאה גרידא שהרי היה להם לאדם וחוה את כל עצי גן עדן להזין בהם את גופם, לכך נתקלל שיהא הוא טועם טעם עפר בכל אשר יאכל ויאבד ממנו האכילה לשם הנאה.)

    התוצאה לאכילה מופרזת וחסרת הגיון נתנה אותותיה במהירות וככל בעיה התנהגותית פשתה בחברה כולה כתופעה חברתית כללית, אחוזי ההשמנה עלו ועדין עולים בעיקר בקרב הנוער העולמי, הסוכר והכולוסטרול נהפכו זה מכבר לאוייבי העם, בכל קרן זווית צצו להם שיטות שונות ומשונות לאיזון הגוף ואימונו לשליטה בסיפוקים, ורק את העולם האמיתי שכחו מאחור את העולם שבו כל אחד מכין לעצמו את לחמו לפי צורך גופו, את העולם שבו כל אחד אוכל קמעה מכל דבר ( אכן כן מכל דבר ממש כך...) אין הוא נלחם בגוף אלא מזין אותו.
  • 374
  • בעקבות תפילה אחת מעניינת במיוחד שהייתה....

    ארבע מידות בלויים:

    העולה ונוטל, צודק.

    העולה ואינו נוטל, זקן.

    שאינו נוטל ואינו עולה, עושק.

    הנוטל ואינו עולה, מסכן.


    אם אי פעם תקלעו לסביבה, ובאמצע חזרת הש"ץ, פתאום רעש ותכונה, בטוח ר' מוישה בסביבה.

    "עוד מגיל שנתיים" כך הוא מספר, אמו הביאתו לגשת, לכפר.

    למלא ברעש ספלים, ליטול ידי הכהנים, ולא לקפח ח"ו את השרוולים.

    ומאז.. זהו התפקיד, בה"א הידיעה.

    מרגע שנגמר קדושה, מתמלא בהתלהבות יתירה.

    מזיז אנשים, רהיטים, ספסלים. פורש שטיחים, ורץ לברזים.

    ואם במקרה איזה לוי אומלל, נקלע למקום בלי כוונה בכלל, ורצה לקיים גם הוא את חובתו, מבלי מילים הוא כבר הבין את טובתו.

    ואם בכל אופן העיז הוא בחוצפה, אז מה הבעיה, הרי בדיוק אם שתי ידיות נטלה נוצרה.

    ואפילו אל תנסו, להאריך בתפילה באזור. כי הריכוז ילך, ואין שום סיכוי שיחזור.

    ובשביל כאלו אנשים, שלצערם מסכנים,האריכו בתפילה בכזה מקום,

    תקנו רבותינו, בברכת המזון, גם עושה שלום.

    יודעי דבר מספרים, שעוד בישיבה. בוקר אחד, "איכשהו קרה".

    ומיודעינו קם מאוד מאוחר.. וכשהר"י את השיעור גמר, רק אז מהתפילה חזר.

    וכך כשתחת ידו התפילים, והפאות עוד רטובים, ניצב בהדר כאחד המשכימים.

    וכשהר"י מולו שאל בתדהמה, מה זה בידך?! יקירנו בשלווה: "אדוני כנפי יונה".

    "נו ר' מיישה קצת רצינות ראויה" דרש בתוקף, ברגזנות מובנה.

    וכך בדיוק, הייתה התשובה. ילדותית, חצופה, קצת שנונה.

    "כשאבותיכם בעגל חטאו, אבותי עד 12 ישנו..

    ומיד אח"כ קמו לעבודת הבורא, ובזכות זה אני כזה..

    אז זוהי לי צוואה, שפעם בשנה, לקום חובה, בזאת השעה".

    וכשהובן עם מי יש לנו עסק, נחזור למקור אי שם בבית כנסת.

    ולסיכום קצרצר, אין אחד שתפילתו גמר, ולא ידע או לא זכר,

    שר מוישה הוא משבט לוי, דור אחר דור מבני הקהתי.

    חוץ מאחד.. הגבאי המסור.

    שבכל פעם מחדש זעק נו. אסור.

    אתה מפריע לתפילה, ואיזה בלאגן נהיה.

    ואולי לפחות אחרי כל המצוות, תחזיר הרהיטים למקומות.

    וברבות הצרות.. "שכח" גבאינו את ר מיישה לתורה לעלות.

    ורק פעם בשנה, נשמעה הקריאה, "יעמוד ר' מיישה בן ר זישא לייוי".

    אך באותה נשימה, המשך הקריאה היה:

    "מי שביירך את האובות היא יבורייך את הבונים ונויימר אומיין" ובזה הסתיימה החגיגה.

    ובשאר השנה, בקריאת התורה, חיפש גבאינו בכל שפיץ ופינה, ותמיד איזה לוי אחר מצא.

    ויום אחד זה קרה, ששום לוי לא היה, אך הגבאי הצדיק פתרון נפלא מצא.

    ביקש יפה מהכהן היחיד, שייצא החוצה לעזור באיזה תפקיד,

    וכך הוא בקול גדול קרא, אין כאן כהן גם ללוי אין קדושה.


    עד כאן מעשה שהיה, מאז מה קרה לא זכיתי לדמיין
    ואם יעלה איזה רעיון אולי ננסה לעשות גם את שאר המידות כשינוח הרוח...
    יש נשים שהשתיקה יפה להן
    -רחל סרולוביץ-


    רציתי לומר לכן תודה לבבית ועמוקה. אתן אפילו לא מכירות אותי, אבל יודעות טוב ממני מה טוב לי, מה נעים לי, מה משמח אותי, מה חשוב לי ועל מה לא אוותר. זה מדהים איך בלי שהחלפנו מילה, אתן משקפות את הרצונות הכמוסים שלי, את השאיפות, את האידאולוגיה שלי. כל כך מדהים עד שאני נותרת חסרת מילים, כשאתן מתמללות אותי, מתרגמות אותי, מדברות בשם הלב שלי.

    אני אישה. סליחה שלא הזדהיתי עד עכשיו. המגזר? לא משנה. המגדר הוא זה שקובע. שמעתי שאתן יוצאות למלחמה על הזהות הנשית, על המעמד. שמעתי שאכפת לכן באמת שנהיה בפוקוס, שלא יסתירו אותנו מאחורי מחיצות, שינפנפו בנו בראש כל חוצות, שנככב על במות. אתן מדברות בשמי, ובשם נשות כל המגזרים. גם המגזר שלי. איזה מגזר? כבר אמרנו- לא באמת משנה.

    באמת יפה מאד שלקחתן על עצמכן תיק כזה, לדברר אותנו. אתן עושות זאת נפלא. מכות גלים ורעש, משיגות חשיפה לא רעה וכותרות ראשיות. רק יש לכן פספוס אחד קטן. אני יודעת שמבחינתכן הוא לא משמעותי, ואתן מעדיפות לא להתעכב עליו, אבל בכל זאת חשוב לציין אותו ככה, בהערת שוליים: אתן שוכחות לשלוח לי את החומר לאישור. ואז אני מופיעה באלף המדיות של המסרים שלכן, מצוטטת, מגודרת בגרשיים, מספרת שהמעמד שלי שקוף ועלוב, נחות ועצוב, נטוש ועזוב. רק ש... שכחתן לאמת את זה.

    אני יודעת שכואב לכן. יודעת שאתן מחפשות לעצמכן לגיטימציה, כבוד, תאורה, עשן וצלצולים. יודעת שאתן מרגישות חסרות. העניין הוא, שאני לא מרגישה כך. אתן לא חייבות להאמין כי אולי זה מורכב בשבילכן - אבל ממש טוב לי. אני בניגוד אליכן לא מחפשת כבוד ושוויון. לא מפני שהתייאשתי, פשוט מפני שיש לי אותם.

    ידעתן שאני הזכיינית הבלעדית על הכנסת השבת בבית? לא משנה מי עזר לי או לא, תמך בי או לא, נשא איתי בנטל או לא, הדלקת הנרות שלי היא זו שאומרת את המילה האחרונה בבית ליום שישי ופותחת דלת לשבת. ידעתן שעוד לפני שמתחילה סעודת שבת הפוקוס מתמקד בשיר שמוקדש כולו לי, אשת החיל? שכל שורותיו מתמקדות בי ובעשיה שלי ומשבחות אותה?

    מסתבר שכל הידע שלכן, עלי ועל השאיפות שלי לא נשען על מאום. מתברר שהכאב שלכן לא נוגע אליי. סליחה אם אני מאכזבת ומערערת לכן כמה תזות ועמדות אידאולוגיות מרשימות. אני פשוט לא שם, במקום בו אתן מתעקשות להניח אותי. אך מתוך אמונתי הגדולה בא/נשים, מאמינה שיום יבוא וגם אתן תבינו שיש נשים שהשתיקה יפה להן.


    כל הזכויות שמורות.
    בס"ד

    נשארנו להתגעגע


    כבר תקופה ארוכה שאני רוקמת בדמיוני את אירוע השבע-ברכות שנערוך לך, ויש בדמיון מן העונג והתקווה גם יחד.

    בכל דמיונותיי ברי לי כי יהיה זה שבע ברכות ביתי, בשביל אווירת ההיימיש, אבל גם מוקפד ועשוי כהלכה, עם שלמות שתלווה את כל הפרטים הקטנים, כי מגיע לך השבע-ברכות הכי יפה שיש. יש והדמיון מצייר לפני שולחנות ערוכים בסגול ובאפור, כששנדלירים כסופים, זקופים ומוארים מעטרים כל מרכז שולחן. לעתים הוא צובע צלחות רבועות בשילוב מנוגד ודרמטי של שחור ולבן, מזכרות בצבעים תואמים ומנות פתיחה של קוקטייל על כל צלחת.

    הסלון מרווח, יש בו מקום בשפע למניין פלוס, אבל חדר הילדים מעט קטן מדי, וזו בעיה, כי חשוב לי לארח ברחבות. אי לכך נוציא את המיטה אל המרפסת, אין מנוס, ונזמין רק את המשפחה הקרובה-קרובה. יש הרבה מקום בלב, וגם בבית יהיה.

    עם התפריט אני קצת מסתבכת, קשה להתחרות עם המנות שהמטבח אצלכם מנפיק, אבל זו מהמורה שעוד נתגבר עליה. הגשה יפה עושה המון, ובתחום הזה דווקא יש לי מה להציע. אולי כבדים בפטריות על טוסטונים לצד זילוף שושנת פירה? אולי מרק? הוא יתאים רק לאירוע חורף.

    וכבר לא מצחיק לחלום ולדמיין כך ולגחך על הדמיונות היורדים לפרטי פרטים כאשר עדיין אינך חתן. כבר לא מצחיק, כי המציאות - אין בה שמץ דמיון וחלום, רק בכי עמוק שאין לו סוף. לעולם, לעולם לא נחוג את כלולותיך. חופת שמים שחשך משחור תארה הייתה פרושה מעל ראשינו באותו ליל הושענות בו ליווינו אותך, ועדיין אינך בן עשרים ושתיים, למנוחת עולמים.

    במקום לתכנן תפריט עשיר וחגיגי לימי המשתה, ישובים אנו במטבח וחולקים תורנות להכנת סעודת הבראה. והאוכל מתובל בדמעותינו הרותחות, פשוט וחף מגינונים. 'אוכל מנחם' – מי המציא את הביטוי הזה? שום עוגת קצפת בעולם ושום שוקולד שוויצרי ממולא לא ימתיקו את החסר. גם המזון הבסיסי בקושי עובר בגרונות החנוקים.

    קרנו אסון. אסון קרנו. כמו בלופ חוזר צמד המילים ומכה בי, מצווח בקולו של עורב מאיים. אסון, אסון. קרנו אסון. ועוד איזה! כמה חן ומתק שפעת, זאבי. כמה תקוות נתלו בך, אחיין בכור שלי. חתונתך, כגדול בנכדים, היתה אמורה להוות אירוע מרגש ושינוי של סטטוס במשפחה, אנחנו כבר דודים גדולים, כמה מרגש! הזהרו מחלומות, לעתים אין הם מתגשמים. הלב המרוסק, הבוכה, מהנהן ומחרה אחר כל הקלישאות המופיעות במודעות אבל עוד משכבר הימים: גדול כים שברנו, מי ירפא לנו, באה השמש בצהריים. אכן, אכן ואכן. וזולת הכאב החותך אין בו מקום ופניות לחשוב על דימוי מחודש אשר יבהיר את עוצם השבר ועומק קרקעית תהומות היגון.

    אני נזכרת בנוהגך ה'בכורי', מלא אחריות אך חף משתלטנות, אוחז בידי האחים הצעירים ממך כמנהג את הצאן, והם כרוכים אחריך. וכמה אהבו אותך גם בני דודיך הצעירים! כמונו ממש שמחו בכל ביקור שלך וכרכרו סביבך, ואתה גמלת להם בסבלנות ובחיוך, על אף ולמרות פערי הגיל שבינכם. בכלל, החיוך שלך – זו תמונתך החקוקה בי, אם לא על שפתיים אזי זיק ממנו מרצד בעיניך הנבונות.

    אמש שאלה בתי בת השש, כמסיחה לפי תומה: אמא, עכשיו מי יעזור לנו לנקות לפסח? כי אם באופן זמני, ברוך השם, נבצר מעקרת הבית לתפקד, ויש צורך בזוג ידיים זריזות ובלב רחב, אזי אתה נמצא בשטח, נכון להטות כתף. וכך היא זוכרת אותך - בא, אומר מעט ועושה המון ותוך כדי פעלתנות גם משרה סביבך אווירה נעימה.

    כל המילים שרצינו לומר לך ולא אמרנו (שאין כמוך, שלבך לב זהב הוא, שאתה נפלא ויקר ואהוב עלינו כל כך!) נותרו כלואות בין הצלעות, מכבידות על הלב. אולי הן שמצרות את הריאות, ובגללן אין לנו אוויר ונשימותינו כבדות? במקום שתישארנה שם אני מנסה לכתוב את אהבתנו לך. את הגעגועים המנסרים. את הכאב. היש מילים שתתארנה אותו בכלל?

    לא תקבל ש"ס חתנים בכריכה הדורה, אין בו כל צורך באשר אתה מתענג על השכינה ולומד תורה ישירות מפי הגבורה. מתנות חתונה ונדוניה חדישה לא יוענקו לך, ולא נשליך סוכריות מעזרת הנשים כשיובילו אותך עטור שטריימל. אבל אני מבטיחה שנשלח לך לשמים צרורות עטופים באהבה, כל לבנו נתון בהן, להעלות נשמתך הטהורה מעלה מעלה.


    כבר מתגעגעת,

    דודתך.


    לזכר אחייני הבלתי נשכח, מרדכי זאב וינברג זכרו לברכה, בן הרה"ח צבי יהודה לייב שיבדל לחיים טובים וארוכים.
    דמעות, דמעות חמות וכואבות ניגרו מעינו הקטנות של יוני. הן זלגו לאיטן, מפלסות להן דרך מזגזגת, משאירות אחריהן שבילים יבשים.
    לא, זה לא עוד נוזל חסר משמעות, אלו הן דמעות מלוחות ועקשניות, שמתאמצות לטהר את הלב המוכתם, הכואב.

    כמה השתדל, באמת שרצה להצליח. כל שחלם עליו היה להגיע אל הבית, להבליח חיוך קטן, ולנופף במבחן המוצלח, המבחן שיוכיח לאבא שהוא יכול.
    כמה יהיה אבא מאושר לראות את התשובות המנומקות, המבחן המפורט, והציון הגבוהה שמלווה במחמאות ותשבחות על בנו המוכשר.
    כמה נפלא יהיה לראות את האור הקורן מפניו של אבא, את העיניים הנוצצות כשני יהלומים מלוטשים, הזרוקים בקרחת יער חשוכה.
    הוא יכול לדמיין את אביו מביט בו בהערצה, קולו רך וגאה בעודו אומר את המילים: "ידעתי בני, ידעתי שאתה יכול".

    אבל זה לא לעולם לא קרה, זה בסך - הכל היה עוד אחד מהחלומות הסודיים שלו, החלומות שלא העז לספר לאיש, גם לא לקרובים לו ביותר.
    שום דבר לא השתנה. עוד תוצאות מבחן כושלות שהגיעו לידו הרועדות, עוד דמעות של מאמץ, השקעה, וכאב שהכתימו את הדף חסר הערך.
    מה יאמר לאבא כאשר יתמודדו מבטיהם? שלא ניסה, שלא התאמץ, שלא ירק דם בכדי להוכיח לעצמו ולכולם שהוא יכול? וכי זה שקר, שקר גמור וחצוף.
    הוא לא יכול, הוא לא יכול לאכזב שוב את אבא, הוא אכזב אותו כבר יותר מידי פעמיים.
    כשאבא יראה את המבחן, עוד קמט עצוב יעטר את מצחו, אכזבה מרה וכואבת תזעק מתוך אישוניו, ועוד בלון של תקווה יתפוצץ כלא היה. הרעש יהיה חזק כל -כך, יחדור באיטיות לעור התוף, וישאר שם בפנים, כלוא לנצח.
    אבא לא יאמר דבר, הוא ישתוק. אבל מי צריך מילים שיש את העיניים שמצליחות לראות גם מעבר לפנים חתומות.

    בכל פעם שהביט בפניו של אבא ראה בהם אכזבה. אכזבה שהולידה תסכול, חוסר אונים, וכאב. אכזבה שהותירה לאלפי דמעות לזרום בחופשיות על הלחיים הרכות.
    פעמיים רבות שאל את עצמו, במה הוא אשם שראשו אינו חריף ושנון כמו של יוסף ואליהו - חבריו לכיתה. אף פעם לא מצא תשובה מספקת, אבל אילו היה יכול להתחלף איתם, היה עושה זאת כבר מזמן.
    המוח שלהם מגלה להם תשובות, שלו לא. הזיכרון שלו בוגד בו פעם אחר פעם, משאיר אותו להתמודד לבד עם האכזבות וגלי הכאב, שמאיימים להטביע אותו.

    ועכשיו, הוא לא יכול לעמוד שוב מול אבא, הוא טעם כבר יותר מידי פעמיים את טעם האכזבה והיא מרה, בוגדנית, וכואבת.
    הוא לא רוצה לטעום אותה שוב, לא עוד הפעם. הוא בסך הכל ילד קטן שרק רצה להוכיח לאבא שגם הוא יכול.
    יותר מידי

    הדרך לתחנה היא עלייה, ושירה עולה בה ולא חושבת על כלום, וחם לה נורא. אנשים ממלאים את הרחוב ומכוניות צופרות והשמש יוקדת. והיא מאחרת לגננת של איציק, ולמה היא מפחדת ככה, כמו ילדה בכיתה א' שמאחרת למורה, הרי סיכמה מראש עם הגננת על טווח איחור של רבע שעה, ואיחור בסיכום מראש אינו איחור, כך אומרת אירית. הרבה דברים היא אומרת, אירית. הרבה כל כך עד שלפעמים שירה מנסה לברוח לאיזה חדר שקט בבניין, ומגלה שאין כזה. ולוחשת לעצמה, אלוקים, שרק תשתוק כבר. שתשתוק. שישתקו כאן כולם. כי יש פה ילדה שאמא שלה בבית חולים ממנת יתר ואבא שלה בבית סוהר, והילדה הזאת יושבת כאן כמו לביאה שהרגו לה את הגורים במקום לקפוץ כמו גור ששחררו אותו מהאריה, ושירה רק רוצה לחבק אותה ויודעת שלפעמים גור מעדיף אריה מתעלל וקיים מאריה לא מתעלל ולא קיים, ומי אמר מה טוב בכלל, מי אמר, היא אומרת לאירית, ואירית מתחילה לענות ושירה בורחת, כי מי ביקש שתענה בכלל, ואיפה נמצא האדם הזה, שאפשר לבכות לו בלי שיחוש צורך דחוף להשיב.

    התחנה עמוסה והאוויר מחניק ולח, ושירה נשענת על גדר אבן והראש שלה ריק ממחשבות. גבר בגיל העמידה נעמד לידה ומוציא סגריה, היא עייפה מכדי לעבור למקום אחר. פועלים צועקים מבניין מול התחנה, ילד קטן ומזיע עומד ובוחן את המשך הרחוב. היא בוהה בו, מטופח וחסר דאגות. כשיגדל יקרא ספר על איזו נמרה שישבה אצלה היום במשרד, יגיד לעצמו מאיפה הסופרות האלו ממציאות את הסיפורים המדומיינים שלהם, למען השם. והרי הכל כל כך טוב, ולילדים קטנים יש הורים גדולים שמלבישים אותם לקטלוג ומסיעים אותם הלוך-חזור ללימודים ונותנים נשיקת לילה טוב וצועקים ואז מתנצלים ובבוקר קמים וכל הבית מסודר. והרי רוב העולם נורמלי, הוא יאמר. והיא רוצה לשאול, מה נורמלי, ועוצרת בעצמה, כי עד שיגדל ייקח עוד זמן, ובינתיים הוא עדיין ילד קטן עם שיער רטוב מזיעה שצופה על הרחוב וניגש אליה ומבקש טלפון. ושירה נותנת לו ורוצה לומר שיזדרז כי יש לה אוטובוס וגננת של איציק ואת איציק עצמו, ורק שותקת ומביטה בו, מתקשר שוב ושוב ולא נענה. וקו 35 מגיע ושירה פותחת ומהדקת חזרה את הלסת. ולרגע היא שמחה שהילד הוא ילד קטן שלא מבין מה זה להפסיד קו 35 שהוא פעם בעשרים דקות וכולו פקקים ועומס, ולא מתנצל וחוסך ממנה את דחיית ההתנצלות. והיא שמחה שהוא קטן ולא לוקח גם אותה על כתפיו הצרות, ואומרת לעצמה, ילדים הם עם חסר אונים.

    ואמא שלו מופיעה פתאום, סוחבת עגלת תאומים בעלייה אל התחנה. הילד רץ אליה, מרים שקית מהידית ומניף אותה בידו הדקה. אחר כך שב ומחזיר לשירה את הטלפון בכובד ראש, ואמא שלו אומרת, מקווה שלא הפסדת אוטובוס בגללנו, ובעיניים שלה יש עייפות שלא נגמרת השמורה לנשים מאושרות בלבד. ושירה עונה, מה פתאום, ושוב שמחה שהילד עוד קצת קטן, טיפונת. מספיק כדי לא להבין תשישות של סוף יום ופחד מפנינה הגננת וקו 35 שיגיע עוד שבע עשרה דקות. ואז חושבת על איציק שלה, ומסתכלת שוב על הילד, רואה כובד אחריות על כתפיו. ובאוטובוס היא מביטה על העיר השוקקת דרך החלון וחושבת מהי בכלל ילדות מאושרת, ומי יבין לחץ של ילד מתקדם לקופה בסופר, כשאמא לא חוזרת מללכת רק להחליף את הצורה של הפסטה. ומי ידע אהבה של ילדה לאביה, גם אם מכֶה. מי ידע.

    וכשהיא עומדת בפתח הגן כמו תלמידה נבוכה והגננת פנינה מכחכחת בגרונה כדי להפיק את מיטב הטון הרחום והצדקני והמתנשא, אומרת לשירה, אמא לא יכולה לבוא ככה מאוחר כל יום, זה לא בריא לילד. אומרת לה, אמא לא יכולה להיות עובדת סוציאלית, עוד תחטא לנפש הילד, שהשם ירחם. ככה היא אומרת, ירחם, במלעיל. ומי ירפא את השריטות. ואיציק רץ הישר לידיה של שירה, קובר את פניה בצווארה. ושירה מרימה ומחבקת אותו, נושמת את גופו החם אליה, חושבת על הנמרה ועל הילד המזיע ואמא שלו ועגלת התאומים ומביטה מעבר לגננת פנינה ומהנהנת בלי לשמוע. והגננת פנינה אומרת, זה לא נכון ככה. ופתאום שירה רוצה לצעוק, מה כן נכון בדיוק, לכל הרוחות, מה כן נכון. ולהיות גננת זה נכון, והרי הסיפורים במשרד שלה מתחילים את דרכם בגן של פנינה, אלא איפה יתחילו. והיא שותקת כי לא תגיד לכל הרוחות, שהגננת תצקצק בלשונה ותאמר, הנה ההשפעה הרעה. לא תוכל להעלות בדעתה כי הילדים הקטנים במשרדה של שירה מחזיקים אוצר מתקדם בהרבה בארסנל.

    ושירה רק מהנהנת שוב, וכשמושיבה את איציק בעגלה היא מביטה שוב בפנינה הגננת, ואומרת, לא קל להיות גננת. ופנינה אומרת, ברוך השם יום יום. לא קל. ושירה אומרת, לא קל בכלל. וסובבת במבטה את הגן המפוזר ואומרת, לפעמים אני חושבת שאנחנו לוקחות על עצמנו יותר מידי, אנחנו. ופנינה הגננת מביטה בה ואז נאנחת, מכופפת את גבה שכבר החל לכפוף מעצמו ומתחילה לאסוף את המשחקים.


    ובערב שירה אומרת לשמואל, אולי אנחנו צריכים לעצור. אולי לקחנו על עצמנו יותר מידי. אולי אני אפסיק לעבוד ואתה לא תצטרך לסחוב את כולם בבוקר ולאחר לכולל ואני לא אצטרך לשמוע את נאומי התוכחה של פנינה הגננת ונעבור לדרום כי שם הרי לא צריך כסף בכלל בשביל לחיות ונאמין ויהיה בסדר. אולי אני אלך לעבוד בהיי-טק ואשב כל יום על כסא מרופד מתחת למזגן ותהיה לנו יופי של משכורת. ושמואל הולך לבדוק מה עם שולמית הישנה, וחוזר ומרים את איציק שזוחל מתחת לשולחן ונעמד במרכז הבית ההפוך והכביסה שעל הספה, למה על הספה והרי הם עדיין זוג צעיר כל כך, ואומר לה מה לעצור, מה הכוונה יותר מידי, בשביל מה באנו לפה ריבונו של עולם בשביל מה. ומניף את איציק גבוה-גבוה ואיציק צווח מצחוק. ושירה מביטה בהם וצוחקת גם היא בעל כורחה.

    -----------------
    אשמח לביקורת
    תודה שקראתם
    כשאראלה מלוטו גריל התקשרה ועדכנה אותי שזכיתי בפיס, הייתי בטוח שזו מתיחה. שאלתי שוב ושוב מי זה, מי זה. אמרתי לה שבכלל ללא קניתי כרטיס אבל היא רק חייכה את החיוך המפורסם ואמרה "אני שמחה להפתיע אותך, זכית בזכייה ללא כרטיס, ההשתתפות בלוטו גריל היא הטבה אוטומטית דרך חברת האשראי".

    איך שהעולם התקדם, בעידן הטכנולוגי שלנו אפשר אפילו למשוך כסף מכספומט ללא כרטיס, כך שלזכות בפיס זה עניין של מה בכך.

    רק אחרי שהשתכנעתי התחילה ההתרגשות, רציתי לדעת כמה הסכום אבל התברר שזה מורכב יותר, כנראה בגלל העובדה שזה ללא כרטיס.

    לקחתי כוס מים וצלחתי את השלב המייגע של אימות פרטי האשראי עם נהלי הבטיחות של לוטו גריל שיהיו בריאים, לא מוותרים אפילו על השלוש ספרות המחוקות מאחורה. בשלב הזה הסבירה לי אראלה את דרך הפעולה הגאונית. סיכויי הזכייה בלוטו הם אחד לשישה עשר מיליון, לא מעט. אלא שהמומחים והמתמטיקאים של לוטו גריל מצאו נוסחה ייחודית לשטח את סך האפסים ובכך לצמצם את הסיכויים לאחד לשישה עשר בלבד, מה שכבר הופך לסיכוי נראה לעין.

    כיון שהנוסחה של לוטו גריל מעקרת את כל הגרלת הפיס מתוכנה ולאחר הליך משפטי ארוך, הגיעה לוטו גריל להסדר מול המדינה ומפעל הפיס ולפיו בכל חודש עשרה זוכים בלבד יעשו שימוש בנוסחה, עובדי לוטו גריל עצמם מנועים מלהשתמש בנוסחה למרות רצונם העז להתעשר בקלות, הם יאלצו לייחל כאזרחים מן השורה להיכלל ברשימת עשר ברי המזל שנבחרים בהגרלה מפוקחת ע"י רואי חשבון ועורכי דין.

    היות והפרפקטציונרים של לוטו גריל לא מסתפקים בפחות ממאה אחוזי זכייה והיות וסיכויי הזכייה אחרי שיטוח האפסים עומדים על אחד לשישה עשר, יצרו מומחי החברה מתווה השתתפות בשש עשרה הגרלות לוטו שונות היוצרות יחד סטטיסטיקה מנצחת שבה אזכה בלפחות אחת משש עשרה ההגרלות. מדובר בהגרלות על סכומים של החל מארבעה מיליון ומעלה כך שהסכום החודשי של 250 ₪ שאדרש לשלם בשנה הקרובה, לכל הדעות הוא סכום פעוט. בכל מקרה באם לא אזכה באף פרס, לוטו גריל תישא באחריות וכספי יוחזר.

    ההסברים של אראלה עשו רושם הגיוני. הרי רבים מחברי רוכשים כרטיסי פיס ולוטו מפעם לפעם ובכל זאת לא זכור לי שאחד מהם סיפר שזכה בפרסי המיליונים, תמיד האשמתי את ראשי מעל הפיס והאראלות למיניהם שגונבים לעצמם את כל הכסף, אבל הנה שוחחתי עם אראלה והיה הייתה נשמעת גברת הגונה, ודאי לא גנבת.

    חלפתי בדרכי על פני דוכן פיס, התמלאתי חמלה על בחור תמים ששילם שם ממיטב כספו על כרטיס בעוד שהפרסים הגדולים יתחלקו ביני לבין חברי לזכייה. רציתי למשוך אותו משם אבל חששתי שאם אחשוף את הסוד תתבטל הזכייה.

    אחר הצהריים התקשרה שוב אראלה, זכיתי בפרס נוסף. באופן כללי אני לא אדם שזוכה בהגרלות ועכשיו ביום אחד פעמיים, המשיח כנראה עומד להפציע. מתוך עשרת הזוכים המאושרים, אחד זוכה בכל חודש להיות סוכן של לוטו גריל ולאפשר גם לבני משפחה וחברים לטעום את חלום הזכייה בפיס והאחד הזה הוא אני.

    המגרילים שיגיעו דרכי אמנם לא יקבלו את הנוסחה המושלמת של סיכוי אחד לשישה עשר אלא רק אחד למאה שישים, מצד שני אין הגבלה על מספר המגרילים ככל שהם נרשמים דרכי.

    קפצתי על המציאה בשתי ידי. אחת הצרות הגדולות של זוכים בהגרלות זו צרות העין של ידידיהם ולכן זכייה שלהם גם הם בפיס מהווה פתרון נהדר, בפרט שאני מרוויח אחוזים נאים מסך הזכיות שלהם, בכל מקרה זה ודאי שווה את האלפיים חמש מאות של הדמי רישום סוכן.

    לא יאומן! נתקלתי במגוון תגובות לא צפויות בכלל, מגיחוך וסיפורים מסמרי שיער ועד טריקות טלפונים. אנשים חולמים כל החיים להתעשר בקלות וכשזה מגיע למרחק פסיעה מהם, מאבדים הזדמנויות בגלל חששות הזויים.

    אחר כך יבואו לבקש טובות אבל אני לא אשמור להם טינה כי הם לא אשמים, מי שאשם וגם ייתן על כך את הדין הם אלה שממציאים את כל אותם סיפורי בדים ומונעים ממשפחות אברכים חיים של רווחה כלכלית.

    כבר בשבוע הראשון זכיתי בחמש מאות שקלים שהועברו ישירות לחשבון שלי באתר לוטו גריל. כן כן, אין על השקיפות והחדשנות של לוטו גריל. ניתן לראות את הנתונים אונליין באזור האישי באתר. בשלב הזה לא השתלם לי למשוך את הכסף לבנק כי יש רווח אחוזים ככל שהסכום באתר עולה. האתר כמובן מאובטח ברמה גבוהה כך שאין סיבה לחשוש.

    אחת המעלות בלוטו גריל זה שהם חושבים על כל פרט. כיון שעמדתי לקראת שינוי משמעותי בחיי לפחות מבחינה כלכלית, יצר אתי קשר הראל – יועץ ההשקעות של החברה והציג בפני את הטרנדים החמים בעולם ההשקעות, חלקם בלעדיים לסוכני לוטו גריל.

    התלבטתי בין הלוטו המולדובי שהמתאפיין בסיכון גבוה אך מאפשר השקעה גמישה בהרבה לעומת הלוטו הקוריאני שנחשב סולידי יותר על כל הכרוך בכך. בסופו של דבר הציע לי הראל אפיק השקעה שהוא די חדש אך מומלץ בגלל המעלות הרבות שלו, מדובר בהשקעה בארצות דרום אמריקה המשלבת סולידיות מופחתת כמו הקוריאני עם הגמישות של המולדובי, אבל הפלוס הגדול הוא שהיא אינה תלוית מדינה והיא מתנהלת במקביל בברזיל, מקסיקו ואורוגוואי.

    מכרתי את הדירה שלי והפכתי אותה להשקעה מניבה. הסכומים באתר הולכים ומטפסים והצלחתי כבר לשכנע כמה חברים להצטרף להצלחה.

    לאחרונה האתר של לוטו גריל לא זמין, זה די מרגיז כי מאוד נחמד לראות כל בוקר את הגרפים של הכסף עולים, כנראה מחליפים שם שרת, בכל זאת הם הפכו לחברה בינלאומית. ניסיתי להתקשר לאנשי הקשר שלי בחברה אבל לא הצלחתי להשיג אותם, אני מאמין שהם עסוקים בפתיחת הסניף במולדובה.

    אשתי פתאום התחילה להילחץ אבל אני אופטימי כי אבא שלי לימד אותי שאין דבר כזה כסף קל, חייב להיות קצת לחץ בדרך אליו. ובכל זאת כדי להרגיע את אשתי הבטחתי לה שכשאשיג את הראל או את אראלה אפדה את כספי ההשקעה וארכוש המון קרקעות חקלאיות.
    כשחושבים על אתגר בזוג, רואים שלעבודת צוות יש קסם מיוחד במינו, ורוצים להטעים את כולם בחוויה.
    מהר מאוד הגענו לרעיון ראיוני ביותר: עריכת ראיון!
    כללי האתגר:
    1. כל אחד יבחר לעצמו ניק מתוך הפורום, ואותו הוא יראיין.
    הניק אינו צריך להזדהות, אלא בשם הניק בלבד.
    2. הניק המרואיין מאתגר את הכותב. הוא אינו מספק הרבה פרטים (במידה ומדובר על ראיון בנוגע לזהותו), ואינו מספק הרבה תוכן(במידה ומדובר בראיון על העבודה שלו / הכתיבה שלו / כל נושא אחר).
    שימו לב – תהיו הוגנים. אין צורך להקשות בכוונה על הכותב, אלא רק לאתגר אותו. המטרה של האתגר היא לשפשף את היכולת שלנו ככותבים בתחום הכתבות-ראיונות, כך שנסו לחקות מרואיין קלאסי.
    3. עכשיו מגיע שלב העריכה. על הכותב לנסח את כתבת הראיון כך שתהיה הכי מרתקת שיש. אין לו פרטים, אין לו בשר, ויש לו הגבלת מילים: עד 500 מילה (!)
    וכאן מגיעה המשימה: זהו האתגר שלך.
    לנספח –
    כאן.
    דד ליין (כי עיתונאים צריכים ללמוד איך לעמוד בדד ליין, מה לעשות) : בעוד שבועיים מהיום, יום חמישי כ"ו אלול.

    בהצלחה!
    בעקבות ההודעה המסעירה של @Natan Galant, החלטתי לערוך את הראיון המעניין והכנה ביותר שתקראו אי פעם.

    נכון, הוא ארוך. אפילו מאוד. אבל, והיה ולא מתאפשר לכם לקרוא אותו בנשימה אחת, מה שיהיה ממש מוזר, שמעו לעצתי, פתחו את הראיון בכרטיסיה חדשה.

    ובכן, אפשר להתחיל:

    אהה עוד שניה אחת. טוב, נדלג על כל המסביב, מי שבכל זאת לא מכיר את נתן גלנט (איך יכול להיות???) שיקרא כאן.

    טוב, אפשר סוף סוף להתחיל:

    נשמע שלא ליקקת דבש בהוצאת הספר, מה היה קשה במיוחד? (סליחה שקפצתי לסוף, פשוט זה היה הטריגר לראיון בכלל.)

    הבוקר לפני שהספר הופיע בחנויות. לא זוכר בדיוק מתי זה היה בלוח שנה. אבל היה יום כזה, שבו ידעתי שלמחרת הספר נוחת על המדפים ב'אור החיים'. בלי שום ציניות - קמתי עם פחד משתק, מקפיא, אין דברים כאלו. פחד מהסוג שבנאדם לא מעיז לנשום.
    פתאום קלטתי שממחר בבוקר עומד להופיע בחנויות ספר מוזר, צהוב, עם שמי מוטבע עליו בגדול. ספר שכל מי שיקרא אותו יהיה בטוח שהמחבר מסטול או מדומיין ששומע קולות מאנשים לא קיימים. פתאום היה לי ברור לחלוטין שאף אחד לא יבין שמדובר בהומור ואנשים הולכים אשכרה לחשוב שהמחבר מטורלל על השכל.

    הכרחתי את עצמי לרדת מהמיטה, לנשום עמוק, ואחר כך להתקשר לאחד מהיועצים שליוו את הספר כל הזמן הזה. סתם ככה בגלל ההרגל, התקשרתי לאחד מהם שהכי טחנתי לו את המוח בכל החודשים שקדמו להוצאת הספר. מייד כשהוא ענה סיפרתי לו את החשש, והוא אמר שאני טועה, וכולם יבינו שמדובר בהומור. הסברתי לו למה אני לא בטוח, והוא אמר - לזוועתי - שאולי באמת אני צודק ולא כולם יבינו, אבל אין מה לעשות. הספר כבר בחנויות.
    זה היה "ממש מנחם". לפעמים אני חושב שהחברים שלי ממש גרועים, אבל אחר כך אני חושב שהם חושבים ככה עליי, אז אנחנו מאוזנים לגמרי.


    אילו קשיים נוספים היו?


    כל הזמן. שום דבר לא בא בקלות. מאמין שהרבה גולשים שעקבו אחרי הקמפיין יחשבו שאני אומר את זה סתם ככה כי זה מה שצריך לומר, אבל האמת שהיו הרבה קשיים. המון דפיקות לב. המון.

    כשרציתי להוציא את הספר, טרם כל ההדסטארט, לא היה לי מושג איך מתחילים. (אני באותו מקום כיום לגבי ספר ההמשך, שכבר כתוב כולו אבל ברמה של טיוטה סקיצתית, ואינלי מושג איך להביא אותו לחנויות.)
    בהמשך החלטתי ללכת על הדסטארט, בעיקר בזכות פנינה אחת של @יואל ארלנגר - קקטוס שאמר לי: נתן, תעשה, תעשה. תהיה לך הרפתקאה.
    המשפט הזה צבע את כל הקמפיין כמשהו חוויתי ומהנה ונתן לי יכולת נפשית ללכת על הדבר המלחיץ הזה, רק בזכות העידוד הזה התגברתי על הפחד הקמאי שלי קודם לכן.

    התפללתי כל הזמן. יום יום. כמה פעמים ביום, ממש מהלב. במהלך הכתיבה, העריכה, השכתובים השונים (שכתבתי את הספר שלוש פעמים מקצה לקצה), השיחות עם אנשי המקצוע בתחום.
    אין לי מושג למה זכיתי לכזו סייעתא דשמיא. כל מיני דברים הסתדרו והחליקו בצורה הזויה בדיוק למקום.


    מי שאין לו חלום להוציא ספר, הוא לא סופר. נקודה. הבעיה שברוב הפעמים, הדבר נשאר בגדר חלום. אז מה בכל זאת גרם לך להוציא את החלום לפועל?

    פה ושם העליתי קטעים בפורום כתיבה, ואנשים ממש התלהבו. נתנו לייקים, תגובות, שיבחו מאוד. משם נולד החלום להוציא לאור ספר משלי. אף פעם לא חשבתי שאני סופר או שיש לי מה למכור לאומה.
    עד אז המקסימום שהעזתי לחלום עליו הוא טור קטן באיזה מקומון, כנראה תחת שם בדוי, ששם אוכל לקשקש את ההשגות שלי בענייני אקטואליה או סתם לשרבט סיפורת כלשהי. הא-ותו לא. להגיד שהיו לי ממש חלומות גדולים או דמיונות לראות את השם שלי מופיע בכל מיני מקומות? שום סיכוי.
    בדיעבד, מודה שהבעיה שזה ממכר. אחרי שבנאדם מוציא לאור ספר, זה לא מספק אותו. עכשיו הוא רוצה לראות את השם שלו על פני עוד ועוד ספרים, עוד ועוד קרדיט. הצילווווווו.


    שתף קצת את מהלך הכתיבה. קרה שממש נתקעת ואמרת, זהו, חלאס! אין ספר! ? (אגב, מעניין האם צריך לשים כאן רווח, פשוט סימן השאלה לא קשור לסימן הקריאה, מה דעתכם? טוב, נו, די, לא עכשיו, תשתאל אחר כך.)

    לא כתבתי אותו בשביל ספר, במקור. הפרקים הראשונים היו ממקום אחר; התחלתי ממחשבה להעלות בפרוג סיפור מטורלל שמבוסס על הטיול לבלגיה (-אני לא איש של טיולים. בשבילי בלגיה הייתה בערך כמו הטיול השנתי לגן החיות של ילדי הגן, שכל דבר שקשור אליו מרגש ומסעיר וחדש ומפעים ומהמם ווואו וחדשני ומרגש ובלתי נשכח).
    כתבתי עוד ועוד, ואחר כך החלטתי לנסות לעשות פרובוקציה עסיסית, ולמתוח את שלושת הימים הקטנים האלו עוד ועוד, ואיכשהו להפוך אותם לספר.

    האמת, אם כבר? אז ככה.
    הייתה לי מחשבה אחת בלבד, איזה כוח רצון פסיכי שהניע אותי לעצבן את כל אלו שכותבים ספרים כבדים וחינוכיים ומתקתקים ונוטפי דבש שמאלצי לא קריא. ספרים שפשוט מוציאים אותי מדעתי מרוב תסכול ושעמום וסלידה. דוגרי. ספרים שאני קורא וכועס על המחברים. באיזה עולם אתם חיים? איפה יש בעולם הקר מסביבנו אנשים כאלו מתוקתקים ונעימים וחייכנים ונחמדים אחד לשני? עם כל הפוצי מוצי הזה...

    אותו כוח רצון הכריח אותי לכתוב ולכתוב ולכתוב. כל הזמן דמיינתי את הפרצוף החמוץ של כל מיני טיפוסים כבדים שבטוחים שהם יודעים איך צריך להיראות ספר (והם, מיותר לציין - טועים!!! בעליל!). דמיינתי איך הם ינסו לקרוא את הספר ולא יצליחו להבין מה המחבר המטורלל הזה רוצה מהחיים שלהם - והמחשבה על כך דחפה אותי לעשות את הספר הכי מטומטם שאפשר. בלי שום מסר או אמירה חינוכית מהדהדת. רק מוצר צבעוני, טיפשי, סוער. בדיוק מה שיעצבן את אותם אנשים. שיוציא אותם מדעתם. שיתסכל אותם.
    ראיתי בזה מידה כנגד מידה אותנטית. אתם מעצבנים אותי בכל פעם שאני מנסה לקרוא את הספרים שלכם - בבקשה. עכשיו תתרתחו אתם לקרוא את הספר שלי. שבדיוק כמוני, תקראו את הספר ותשאלו את עצמכם: רבונו של עולם. מי נתן לאיש הזה רשות לכתוב ספר. שיחפש לעצמו תעסוקה אחרת.

    למזלי, הקוראים הראשונים שנחשפו ל'יצירה הדגולה' כמעט הקיאו, והסבירו לי בעדינות (סופרים הם עַם רגיש) שככה לא יכול להיראות ספר, ויש הבדל בין ערימת פוסטים רועמים בפרוג לבין יצירה מודפסת, מקורית ככל שתהיה. ועם כל הכבוד לאמוציות, ספר צריך להיות במשלב רגוע יותר ומעודן. למשל העורך הלשוני המוכשר, מ' שוחט, היה מאוד נוקב בעניין. לא נעים להודות אבל הוא צדק. איך אני מחכה ליום שהוא יוציא ספר ואני אהיה זה שיקרא אותו ראשון ואתן לו ביקורת שתבאס אותו... אוי זה יהיה כל כך כיף.

    באיזה שלב של ה"ספר" ניתן בכלל לגשת להדסטארט?

    אחרי שהכיוון של קמפיין הדסטארט ומימון המונים הלך וקיבל חיות משל עצמו, פניתי למי שעשה והצליח. @חיים בניסטי שעשה פרוייקט לממן את ספרו המונומנטלי על לוגואים. הוא הודה (מקווה שהוא לא ישנא אותי לנצח נצחים על מה שתיכף אומר לגביו) שכאשר הוא הריץ את הקמפיין שלו - הספר היה ממש בחיתוליו. היה לו בערך רבע מכל החומר (!!!). רבע!!! ואחרי הפרוייקט הוא השקיע שנה וחצי וכתב את שאר הספר.
    זה נתן לי המון תקווה. כי תכל'ס לא רציתי להגיע למצב שבו יש לי ספר מוגמר וערוך ומעומד - ואז לגלות שאין לי מה לעשות איתו.

    ספציפית אני הרצתי קמפיין אחרי ששכתבתי את הספר פעם אחת והוא נעשה קריא יותר (לטענת החברים והיועצים שקראו את שתי הגרסאות).
    מאמין שאם אעשה עוד קמפיין לספר ההמשך - שכיום זקוק לליטוש ולהרבה תשומת לב שאין לי כרגע להעניק לו - זה יהיה בשלב מתקדם יותר. אחרי שהספר יהיה במצב מעובד בהרבה. וזאת כדי לא לעכב את התומכים ששמו כסף ורוצים ספר, לא מיילים ועדכונים שאוטוטו ממש אוטוטו הספר יוצא ושיתאזרו בינתיים בסבלנות.

    אי אפשר להתעלם מהמתח שמלווה את כל המהלך הזה, כססת ציפורניים?

    בגילוי לב? מתתי מפחד. אחרי שכל כך הרבה טחנתי את המוח לגולשים ולחברים, ידעתי שאם הפרוייקט ייכשל חס וחלילה - ארגיש ממש דביל. עוד אחד שעף על עצמו בגלל כמה לייקים, ונפל בענק כשגילה את הפער בין העולם הוירטואלי לאמיתי. לא חסרים כאלו, אבל חשבתי שאני אהיה כישלון גדול במיוחד. לא נעים במיוחד.

    אחרי שבוע בערך, הפרוייקט אחז רק באיזה אחד-עשר אחוזים עלובים בלבד. זה היה כמו סטירה לפנים. בלב התייאשתי לחלוטין ממנו, ולא חלמתי שהספר ייצא לאור בסוף.
    אבל מצד שני, ידעתי שאחד-עשר האחוזים האלו שייכים לאנשים טובים שכן האמינו בספר הזה, והם לא יסלחו לי אם אחרי שהם שמו כסף ראשונים, אני אשדר חולשה ואהרוס את הקמפיין. אז פשוט עשיתי כמיטב יכולתי, אפילו שלא האמנתי לרגע שזה יצליח.
    נהניתי מעצם ההשקעה, כי בלב ידעתי שלא ייצא כלום מההדסטארט, אז למה לא להטריל על הדרך ולשלוח מיילים ולהמשיך להציק לגולשים בפרוג. מה אכפת לי. שלחתי עשרות "עדכונים" לתומכים, נראה לי העדכונים הארוכים הללו עדיין נמצאים שם באתר בעמוד הפרוייקט. המון שטויות. שיהיה מעניין.
    האנשים נהנו מהתהליך ואהבו לראות שיש עדכונים מידי פעם, אז זרמתי עם זה. לא היו לי אשליות לרגע אחד שאצליח בסוף באמת כן להגיע ליעד. חד וחלק. ראיתי את קצב התמיכה, איטי איטי, טפטופים קטנים של שקלים בודדים.

    באותם שבועות, במקביל, שלחתי המון מיילים מצוברחים מאוד לאנשי הדסטארט. ייללתי כמו חתול רחוב שגילה שהעירייה לקחה את הצפרדעים ועברה לפחים טמונים. אמרתי להם שאני מיואש טוטאלית ושחבל על הבזיונות הצפויים ושבבקשה יהיו בני אדם ושיסירו את הקמפיין ושיגידו שהם החליטו להסיר אותו אפילו שאני התנגדתי (לא יכולתי לצאת פיסטוק). הם אמרו שלכל פרוייקט יש נשמה משלו ושאפסיק לבלבל את המוח ושאמשיך לנסות לגייס כסף, ואולי כן נגיע ליעד.
    הלוואי עליי כזו אופטימיות כמו שלהם. באמת. והם אפילו לא ברסלבר'ס, סתם אנשים רגילים. מאיפה האופטימיות ושמחת החיים? לא יודע.

    מה עוד?
    סתם נקודה מעניינת שאני נזכר בה עכשיו.
    האתר שלהם כרגע לא שומר שבת. נורא פחדתי שמישהו יתמוך בספר בשבת רחמנא לצלן. אז כל יום שישי הייתי נכנס לדף הקמפיין ומוסיף המון שורות רווח ריקות בתחילת העמוד, ככה שמי שייכנס ח"ו בשבת לעמוד יראה דף ריק. מאוד היה לי אכפת שאין כפתור שמאפשר בלחיצה להקפיא את הקמפיין עד לצאת השבת, שיווצר מצב שכל מי שייכנס לאתר, יראה את הקמפיין מטושטש ועליו סטיקר "סגור לרגל שבת קודש", משהו כזה.
    הבטחתי להם (או לעצמי. לא זוכר בדיוק למי) שיום אחד אעשה אצלם באתר קמפיין מימון המונים כדי לממן עצומה באינטרנט שבה נתבע מאנשי אתר הדסטארט שיוסיפו אופציה כזו לממשק האתר. כי תכל'ס, אחרי שתהיה אופציה כזו ברור שיהיו המון יזמים ויזמיות שישתמשו בה. רוב עם ישראל שומר שבת ברמה כזו או אחרת או אכפתי למסורת, וממילא מרבית היזמים - ככה אני מאמין, בלי בדיקות רציניות ובלי שום ביסוס מדעי - ישמחו להקפיא את הפרוייקט שלהם בשבת קודש, מקור הברכה.


    תאר קצת את הרגעים האחרונים וכמובן את הרגעים שאתה מגלה ש: היי, זה כן הצליח בסוף.
    או שהיית אופטימי מהרגע הראשון? (ברור לכם שכל השאלות נשלחו מראש, והוחלט פה אחד להשאיר אותן ככה, כן?)


    איזה אופטימי. נו, כתבתי הרגע. פסימי ברמות קשות.
    היה לי ברור כשמש בצהרים שזה לא הולך להצליח, ואפילו לא הייתי מתוסכל. פשוט חיכיתי כבר שתאריך היעד יגיע, אחטוף את הזאפטה, ואז אתחיל להתאושש ולהמשיך הלאה.
    מה שקרה זה ככה.
    בימים האחרונים ממש הזרמתי סכום קטן בעצמי (כי מלכתחילה נתתי סכום יעד גבוה מידי, ככה גיליתי בדיעבד. הייתי יכול בהחלט להוציא לאור את הספר בסכום נמוך מעט מהמספר שנקבתי שם. כשהעליתי את הפרוייקט לא היה לי באמת מושג ברור כמה יעלה להפיק אותו. כי רק אחרי שיש ספר מושלם ביד אפשר לדעת כמה יעלה לעמד אותו למשל, או להדפיס, או לערוך לשונית, וכולי), אחר כך שמעתי שהרבה יזמים מזרימים אפילו הרבה יותר כסף בעצמם. אין לי מושג.
    ככה או ככה, חשבתי שזה לא משנה. כי אם לא נגיע ליעד - הכסף ממילא יחזור אליי. ואם נגיע ליעד, אז בסדר, לא קרה שום דבר אם אחוז מסויים (ולא גבוה) מסכום היעד הוא בעצם כסף חי שאני הזרמתי. הרי הבנתי בדיעבד שסכום היעד היה גבוה, וסתם חבל לגרום לאנשים להתאמץ לתמוך בו כדי להגיע ליעד כזה, כאשר אין צורך אמיתי.

    וכמו בסיפורים הטובים שכולנו גדלנו עליהם, קרה לי... נס. ממקום לא צפוי לגמרי. פתאום הייתה אתערותא דלתתא, וה"עוילם" בפורום איש את רעהו נרתמו כמו משוגעים לספר. כל מיני ניקים שבחיים לא עשו לי אפילו לייק - פתאום התחילו לפמפם לכל העולם ואשתו שצריכים לתמוך בספר. היו כאלו שהחליטו (מיוזמתם! מבטיח!) שהם צריכים להקפיץ את האשכול כל חמש דקות בערך, ולעדכן בכל שניה אם הגענו ליעד. זה היה מרגש מאוד. מאוד. מאוד. אני הרי השלמתי שבועות קודם לכן שלא אגיע ליעד והחלום להוציא לאור את געציל ייגנז.
    אין לי ממש מילים לתאר את זה. בצורה הכי פשוטה: הייתי מופתע ומרוגש ומאוד מאוד. סיפרתי למשפחה שאולי יש כן סיכוי פתאום שהקמפיין יצליח, סיכוי קטן אבל קיים. אלו היו "זמירות חדשות". היה מאוד כיף להרגיש על בשרי את ההשגחה העליונה, לטעום סייעתא דשמיא עצומה כזו.

    ביום האחרון התחלתי להבין שכנראה אצליח להגיע לסכום. שקלתי אפילו להזרים בעצמי את היתרה, למרות שזה היה הופך את כל הפקת הספר ללא כלכלית בעליל ולהפסדית לחלוטין. היה לי חבל על כל המאמץ של הציבור ועל כל האנשים המדהימים שהתמסרו מכל הלב למשימה. מיוזמתם...

    בשעות האחרונות רעננתי כל כמה דקות את עמוד הקמפיין, לא מאמין למספרים. כמו חלום. מרענן ומרענן ולא מעכל.
    בשעה האחרונה, אני חושב, הגיע ה'שוס' הגדול. אדם שלא הכרתי ולא הכיר אותי קודם לכן נתן לפרוייקט סכום גדול יחסית, והוא זה שהביא לכך שהיעד היה פתאום בהישג יד ממש. מאז דיברתי איתו פה ושם, אבל האמת שאין לי מושג למה הוא נרתם לזה ככה. הרי בסך הכל לא מדובר בכסף לצדקה או באיזה "דרמה מטלטלת וסוחטת דמעות". כולה נסיון להוציא לאור ספר הומוריסטי, כן? לא כזה ביג דיל.

    אחר כך היו חודשים מאוד עמוסים, המון המון המון המון התעסקויות סביב הספר, המון המון המון שיחות מול כל אחד ואח/ת מהעוסקים המלאכה. @יונתן ליפשיץ המעצב הגרפי ששיגעתי אותו על כל פיפס, או מ' שוחט העורך הלשוני, או @שי קיש 2 המדהים שממש דיברנו על בסיס יומיומי, או החבר'ה באור-החיים, או הדפוס, או @ניסים פנירי המעמד שבאמת נשבע לעצמו שיותר הוא לא יסכים לעולם, ובשום מחיר - לעמד אף ספר הומוריסטי, או צהוב, או שכתוב עליו געציל, או שהוא קשור אליי... אבל סוף טוב הכל טוב :D

    ואולי עכשיו המקום לחזור קצת להתחלה ולשאול: היית מוציא עוד ספר?

    רק ה' יודע. מתפלל שכן, ועוד הרבה.

    תודה על השיתוף הכנה, המרגש והמחכים!
    תשי"ג, מוסקבה, בנין מגורים קומה שלישית.
    "אתה בטוח שאף אחד לא עקב אחריך בדרך?" אבא מרים עיניים שחורות חוששות אל בנו בכורו.
    "כן אבא. הלכתי בדרכים צדדיות, קור אימים בחוץ, אפילו חתול לא פגשתי".
    "הדלת נעולה? תבדוק טוב". הקול רועד. הוא מהדק בינתיים שוב את קפלי הווילון הכבדים.
    קומה שלישית. מי יטפס ויציץ מהחלון? אבל לפחד יש שפה משלו, וההיגיון הוא לא חלק ממנה.
    החומש המיניאטורי נשלף בזהירות משקיק הבד. איזו זכות, כמה אימה.
    "בראשית ברא..."
    בום! מהלומות.
    הדלת נפרצת בבעיטה. שוטר גברתן וחשדן בפתח.
    אבא מחוויר.
    גלות...

    תשפ"ג. דירת מגורים בקומה שלישית. שכונה ירושלמית.
    "שלום חמודים!" סבתא מחבקת את קובי ומירי, סוקרת בחיבה את הצמד המתוק והסט השבתי המטופח, היישר ממדפי "קידס".
    במדרגות נשמעים קולות המשפחה המורחבת. עגלת היויו של תמי מטפסת בנינוחות שבתית במעלה המדרגות. גם החמישייה התוססת לבית כהן בדרך, משמיעה קולות צהלה.

    "כמה זמן לא הייתם פה לסעודה, ככה כולם יחד", היא לוחשת כשהדלת נסגרת. "אבל מה לעשות, ככה זה אצל כולם, בגלל המצב".
    סבא חוזר מהתפילה, הטלית על כתפיו.
    "אתם בטוחים שאף אחד לא עקב אחריכם בדרך?" הוא מרים עיניים שחורות חוששות אל ילדיו
    "אל תהיה לחוץ, הגענו בנפרד... כל משפחה הלכה מסמטה אחרת. מזל שגאולה מלאה סמטאות ומעקפים".
    תמי סוגרת בזהירות את תריס הגלילה היוקרתי. חנה מסובבת את המנעול.
    קידוש . נטילת ידיים. אזמר לסעודתא.
    בום! מהלומות.
    הדלת נפרצת. אימא מספיקה לחשוב שהמתקין של המנעול עשה עבודה גרועה.
    שוטר גברתן וחשדן בפתח.
    "קיבלתי דיווח על סעודת שבת המונית שמתנהלת כאן. הגעתי לוודא שהכול לפי התקנות החדשות".
    דממה.
    "רגע, הגבר בראש השולחן והגברת בקצה השני? זו הדרת נשים חמורה!" הקול שלו צפצפני משהו, בניגוד מוחלט למראה הבריוני.
    "יורשה לי לשאול מי עשה קידוש?"
    בשקט שמעמיק ממלמל קובי בתמימות: "רק אבות עושים קידוש" וזוכה למבט רושף מאחותו הגדולה.
    "ומה שלא פחות חמור, אני עומד כבר 5 דקות ומקשיב מאחורי הדלת. השירה נשמעת בקולות גבריים בלבד. אתם יודעים מה זה אומר לגביכם". הוא ממשיך להקריא בפאתוס מרשימה דמיונית.
    מישהי פורצת בבכי.
    עדיין גלות.


    (הודעה מאת
    @רחלי טל . בעקבות סערת הרב פירר)
    בס"ד

    בסוף יצאתי לחופשה . בבית ששמעו את הקיטורים הבלתי פוסקים ובעל הבית החליט שטוב יותר שהגברת תצא.
    והגברת יצאה. יצאתי לשלשה ימים לחופשה קסומה בצפון. חגגתי עד 4:00 לפנות בוקר בתוכניות מתוכניות שונות. התעוררתי כל יום ב 7:00, השעון הביולוגי שלי החליט לעבוד דווקא על שפת הכנרת.
    הגעתי הביתה עייפה אך מרוצה וסמרטוטה, שלא תחשבו שלא ריחמתי על הילדים, אין לכם מושג עד כמה.
    כל הזמן חשבתי עליהם, אמנם השארתי להם אוכל במקפיא לשבוע לפחות אבל בכ"א אמא זה אמא, ובכל ביס שאכלתי חשבתי עליהם.
    בערב שנכנסתי הביתה, צנחתי על הספה, זרקתי את המזוודה וצעקתי בגרון ניחר "שלום הגעתי".
    "סוף סוף" אומרת לי טובי, בטון מאשים במקצת.
    "שלום ילדים, חזרתי" אני קוראת שוב, כי חוץ מטובי אף אחד לא מתייחס אלי.
    "אה חזרת?!" שואל אותי מאיר.
    "למה חזרת?!" מעיז יוסי, ואני בעייפותי לא שמה לב שקורה פה משהו מוזר ומשונה.
    מסתבר שנרדמתי על הספה, כשהתעוררתי הבית היה חשוך למחצה וכוכבים עליזים קרצו לי מהחלון.
    "ילדים, בואו מקלחת ולמיטה".
    אני נכנסת למטבח. הביטוי חשכו עיני יהיה מאיר במקצת למול מה שראיתי. נתחיל במקפיא שנשאר מלא כביום עזבי את הבית, המקרר מלא בטביעות אצבעות. פטל שפוך וחצאי מעדנים פתוחים, שפוכים ממתינים ליד גואלת. על הרצפה עטיפות של ארטיקים, הרצפה שחורה, קרטונים של פיצות, 3 במספר, דוקא הכיורים יחסית במצב סביר, אם לא נדבר על השוקו השפוך מהארון עד הכיור ועדת נמלים עמלניות וחרוצות מפלסות להן דרכים בהרים החומים.
    הילדים נכנסים אחרי למטבח.
    "אוף למה חזרת" אומר יוסי, הוא הכי מעיז.
    "מה?!" אני שואלת חדות.
    "למה חזרת?!" שואל ודורש תשובה.
    "כן, אמא, למה חזרת כזה מהר?! את לא רוצה לנוח נגיד... נגיד עוד שבועיים?" שואל מאיר ומעמיד פני כבש תמים.
    שבועיים!! אתן שומעות לשבועיים הוא מעיף אותי.
    "מה כ"כ מפריע לכם שאני פה?!" אני שואלת כמעט על סף בכי.
    "לא מפריע" הם עונים ביחד.
    "כך יותר כיף" הם מסיימים ביחד את המשפט המרושע הזה.
    נפגעתי, אין מה לומר, אבל עוד בטרם חשבתי איך להוציא את הפגיעה לפועל אני קולטת שטובי מסתובבת לידי ופניה פני מלפפון כבוש שלא ראה אור ימים רבים.
    "טובי מה קרה?!"
    "מה קרה?!" היא שואלת ופורצת בבכי. "כל יום אבא הלך לישון עם חיה'לה וכולם חיכו בשקט וכשהוא נרדם הם קפצו מהמיטות ושחקו מלחמות מים ואני צועקת וצועקת וצועקת עליהם ואבא לא מתעורר משום רעש (מה שנכון, נכון! טובי שלי). ורק באחד בלילה הם נרדמו וכל לילה אני בכיתי להם שירדמו והם צחקו עלי ואבא הבטיח לי כל ערב שהוא לא נרדם, הוא רק נח, ובערך ב 1:00 בלילה כשהוא קם לעבור לחדר שלו, הילדים נכנסו תוך שניה למיטה ונרדמו, וגם הם לא הסכימו לאכול שום דבר ממה שהכנת, וכל יום אבא קנה בסוף פיצה, ובבוקר הוא אמר לי להכין להם סנדויצ'ים והם לא רצו שום דבר, אז בסוף קנה להם לחמניות ואני והוא אכלנו את הסנדויצ'ים ובצהריים שמרתי עליהם והם הסכימו לכל השכנים להכנס ולעשות מלחמות מים במטבח..." סיימה את הקינה טובי בקול בוכים.
    הילדים עמדו לידי וציפו לפסק דין, הם לא נראו מוטרדים יתר על המידה כיאה לדורנו.
    אבל הבנתי אותם, אני בהחלט מבינה שאני מפריעה להם, רק חבל שאני יודעת את זה כשחזרתי, אם הייתי יודעת את זה קודם, הייתי נהנת לי פי אלף.
    במחשבה שניה לא הייתי יוצאת בכלל.
    איזה מעצבן לחזור ולראות שכולם אבל כולם הסתדרו בלעדייך?!
     תגובה אחרונה 

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה