קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
הוא דפק לי עם הפטיש על הברך, ליטף לי את כף הרגל,

ואמר:

"לי אין מה לעזור לך"

"הבדיקות שלי אומרות שזה לא משהו אורטופדי, אני מוציא לך בדיקה למכון שכנר לבדיקה גרעינית ולמכון מור לאם אר אי. לך אליהם תראה מה יגידו".

הרגשתי איך הדם יורד מהמוח אל הרגליים. אבל אני לא מאלו שנופלים בחדרים של רופאים.

הסתובבתי ליציאה, "תבקש מהמזכירה שתוציא לך טפסי 17 ותזמין תור" הוא קורא אלי.

ניגשתי למזכירה כמו מישהו ששאבו לו את הכוחות עם מזרק. אופס, בשניה אחת.
מזרק גדול, שאיבה. נגמר.
אין כלום כוח בכל הבלון הגדול הזה.

היא מסתכלת עלי בעיניים של אחת שכבר קברה פציינט או שניים ואני רק מקווה שהיא בחורה שיודעת לשמור סודות.

לנסוע למכון שכנר באוטובוס היה נראה לי מוגזם, גם לספר לנועה רעייתי היה מוגזם.
למה שתדאג, אני אף פעם לא מספר לה צרות. לא כשדודה שלי היתה חולה, וגם כשהיא נפטרה היא שמעה ממישהו אחר, למה שאני אהיה זה שיבשר בשורות רעות?

אם היא תצטרך לדעת היא תדע.
אני, בנתיים לא מספר.

ובכלל למה לעשות עניין.

כמה ימי לחץ לקחתי רכב מחבר ונסעתי למכון. שם הזריקו לי חומר שלא תדעו.

לך, תסתובב, אמרו לי.
הסתובבתי. רחובות קטמון יפהפיים ואני, השראה נחה עלי.
ממילא עתיד גדול לא יהיה לי כאן בעולם הזה, הכרה במימד אחר של זמן החלה לפעם בתוכי, ואני החלטתי שלפחות אהנה מהזמן הזה. ממה שעוד נותר.

אדריכלות אני אוהב. בתים יפים, וילות ערביות, רחובות ישנים, וכבישים שהחלוקה בינם למדרכה לא מוגדרת.

חצי שעה בשטיבלאך של הקטמונים, שיעור בחיי אדם לבעלי בתים, מנחה גדולה ויבשה, ומנסה להתכוון, כלום. נאדה. אין לי כלום במוח.
הדברים סגורים בראש שלי.

עוד שלושה שבועות בערך תתקשר, ניתן לך תוצאות.

החזרתי ת'אוטו. חזרתי הביתה.

היא ידעה שהיתה איזו בדיקה, שאלה איך היה. לא רציני, חשבה.

לישון, מאותו לילה, לא הצלחתי.

חמישה ילדים היו לי אז.

ואני כל מה שביקשתי זה לשים את הראש על הכרית לעצום עיניים ולהירדם.

פחח...
אחת, שתיים ושלוש בלילה.

קם, המקרר נשאר בשלו, ולא משנה כמה פעמים פתחתי את הדלת. המזווה גם הוא היה חובר נגדי ואני חוזר למיטה, בשעות מאוחרות נרדמתי.

אם בכלל.

הייתי שוכב וחושב, עליה ועליהם.

אני? שוין, אני ממילא לא אהיה כאן.

אבל הם.

איך היא תגדל אותם לבד. איך הם יגדלו בכלל. מה יהיה עם מי שגם היום לא כל כך מסתדר עם המלמדים, ועם זאת שמתפרצת על האחיות שלה. איך היא תעבור את זה. מי תהיה הכלה שלו ומי הבן שלו.

ואני לא אהיה שם איתם?

חשבתי כבר מה אגיד לכל אחד.

מה אקליט לכל ארוע.

זה תפס אצלי המון במחשבות האלו כשהלב היה דופק על מאתיים, ולא ידעתי להגדיר את זה כאירוע חרדה.

איזה משפט אם אני יכול היום לדמיין יתפוס את ליבה של בת השבע בעוד אחת עשרה שנים.
מחקתי בדמיון משפטים תיקנתי פסיקים עשיתי אנטרים, שוב ושוב. דייקתי את הפאתוס בהקלטה. את הדגשים שיבינו מה רציתי.
איפה היא תהיה אז, מה היא תעשה?
היא תחכה בכלל לשמוע מאבא שבקושי הכירה?

מה אשאיר לנועה.
צוואה? היא אמא בזכות עצמה, יש לה דעות משל עצמה. מי אני שאגיד לה איך לגדל אותם.
אם אני לא אהיה שם בשביל לעזור, לא אהיה חלק בכל מה שהיא והם יעברו.

עבר שבוע עברו שבועיים.

שלושה ימים לפני התוצאות כבר לא הייתי מסוגל, נסענו לצפון לשלושה ימים. היא לא הבינה למה. זה תמיד נחמד, אמרתי, והיא זרמה.

רק רציתי רגע לפני שיהום עליה הסער שתזכור שהיו לנו חיים, קצרים אמנם, אבל יפים.

חזרנו, התוצאות היו נקיות לגמרי.
קצת פיזיותרפיה לייצב את ההליכה וסיימנו. לפחות הפסקתי לעשן לאיזה תקופה בגלל זה, גם את זה לא אמרתי לה רק אחרי כמה זמן. פחדתי שאחזור לעשן.

אחת עשרה שנה אחרי, לקחתי את הילדה לטיול. כן, היא בת שמונה עשרה. לא סיפרתי לה. אבל נזכרתי.

מודה אני לפניך מלך חי וקיים.


מוקדש לחבר טוב שנכנס היום לבלבלה הזו, בתפילה ובאהבה גדולה.
אני פוסעת, מוקסמת. מרחפת על ענן של אושר. מסביבי אלפי כוכבים, מחזירים לי שביבי אור. הכל מואר. אין שם אף צל. כמו ברק מסנוור, אבל כל הזמן. ומתרגלים אליו. איזה פלא.
אחרי שאני מתרגלת אני מצליחה לראות. יו, כמה דברים מסתובבים כאן!

פתאום משפט עם כנפיים מתקרב אלי, אני מכופפת את הראש שלא יעיף אותי, אותיות מוכרות קורצות לי מתוכו.
יאווו, הנה המשפט היפה הזה שברח לי פעם. חשבתי עליו בדם רותח! כמה הצטערתי שלא רשמתי אותו בפנקס שלי. ניסיתי אחרי זה שעות (!) להיזכר מה זה היה. אפילו הלכתי אחורה לכל המקומות שהייתי בהם באותו היום.
אני מחבקת אותו וממשיכה לפסוע.

הולכת עוד קצת ונעצרת כשאני נתקלת במשהו קשיח.
הנה הקטע החזק הזה שנמחק לי מהמחשב! "פסססט, אפשר לשלוח לי את זה למייל?", אני צועקת לחלל.

היי, ומה זה? אני מסובבת את הראש, נראה כמו פטנט שעומד על חצי פתרון.
מעניין של מי זה...

ואז צד את עיני דף קרוע. אני מתקרבת, קוראת אותו ורועדת. כמה בכיתי באותו לילה. ובסוף קרעתי אותו וזרקתי לפח. הלב שלי מתכווץ, נזכר במאורע הכואב. אחח, הרגשתי כל כך אבודה.

וואווווו, והנה מה שכתבתי אחרי שהרגשתי פתאום שווה משהו ושה' כן איתי ואיך כל מה שקרה לי, בעצם, היה טוב בסוף. ממש ראיתי בחוש.

אני אוספת הכל באהבה. בואו, תחזרו אלי, חמודים שלי...

אל תגידו שלא היה בא לכם להיכנס לשם, אפילו לעשר דקות...
בכל בוקר כשמתעורר שוּלֶם מעסה הוא את פניו באבוקדו אורגני, רוחץ במים מינרלים ומנגב במגבת נייר אנטי בקטריאלית, מיד לאחר מכן מצחצח את שיניו רחוץ ושוב עד אשר מבהיק חיוכו למרחוק ומדממים חניכיו.

שקית תפיליו תמיד מאובזרת במגבת, שלא יזדקק לחסדי תרביות החיידקים התלויות בבתי כנסיות ומעבירות חולאים מיד ליד. "מוטב לו לאדם להפיל עצמו לכבשן ואל ייבש ידיו ברבים", כך היה אומר בבת צחוק, תוך חיטוי ידיו באלכוהול.

ריצת בוקר חובה היא אצלו כהכנה למנת הירקות שמכרסם הוא עם פריכית רזה, כוס התה כמובן ללא סוכר ותחליפיו לצד עוגיית דלעת במילוי חרובים.

במשך היום כוסס כוס זרעי צ'יה, שני טיפות שמן אורגנו, תוסף מגנזיום, ויטמין אי בי סי די. גם סירופ ברזל הוא גומע אבל זה רק כי זה טעים לו. בקיצור איש בריא הוא באופן חולני.

באותו הבוקר למרבה הפלא שכב שוּלֶם במיטתו עטוף כסמבוסק חם על הסטנד של פלאפל-שלמה. אפו הסולד הודיע רשמית על שביתה ומגיב באדישות לעומס במסדרונות.

ללכת לרופא אינו יכול טכנית, החדר מרקד סביבו. רעייתו המסורה הזמינה את הדוד של מנדלוביץ' השכן, רופא במקצועו, לתת חוות דעת רפואית אובייקטיבית על האיש ההיסטרי שמרוח על מיטתו כגוש סליים.

"דוקטור מה יש לי?", הושחלו המילים דרך השיניים הנוקשות.

"זה נראה דלקת גרון 'סטרפטוקוק', עשרה ימים אניביוטיקה ואתה אחרי זה".

כל חלומותיו השחורים של שוּלֶם התנקזו כעת למילה אחת, 'סטרפטוקוק'. מבחינתו 'סטרפטוקוקוס' הינו גנרל יווני שבא להחריב את המקדש האישי שלו ונטילת אנטיביוטיקה כמוה כהתייוונות מצידו.

"דוקטור תקשיב לי טוב, אני יודע שאתם מקבלים תגמולים מחברות התרופות על כל אנטיביטיקה שאתם מוכרים, עלי זה לא יעבוד", קולו המאונפף שיווה למשפט טון מאיים שהבריח את דוקטורינו אל מכוניתו שעל חלונותיה המאובקים נכתב, 'למכירה יד שניה מרופא'.

מכאן המצב הלך והדרדר, החום עלה וכך גם הזיהום החיידקי. שוּלֶם נואם לאנשים דמיוניים על כך שאנטיביוטיקה היא רעל שפיתחו החברות הגדולות יחד עם הממשלה למטרת צמצום האוכלוסיה.

תוך כדי אישפוז חיידק ה'סטרפטוקוק' עבר מוטציה בגופו של שוּלֶם ופיתח דלקת פרקים חריפה שגרמה לו סבל איום ונורא, עד שלא יכל לעמוד בזה יותר.

"א-ח-ו-ת", צווח שוּלֶם, "א-ח-ו-ת", צפצף בפעמון בטירוף, "תני לי אנטיביוטיקה ונגמור עם זה, אני לא יכול יותר".

במהירות שיא שרבט שוּלֶם צוואה על דף ממו ורוד, לפני שירד הרעל בצינורות. קריאת שמע, וידוי, צידוק הדין, טלפון מהיר לשוקי מהחברא קדישא, ממתין לגרוע מכל.

לאחר יומיים עמד שולם ליד מזוזת בית החולים בוכה כילד קטן, "נס", אמר, "פשוט נס". "גם ניצחתי את הסטרפטוקוק וגם שרדתי אנטיביוטיקה ישר לוורידים".

"כנראה אורח חיים בריא מעניק לגוף כוחות עלומים ".
1.
מנעול ברזל חלוד לופת בכוחות אחרונים צמד טבעות טיטניום המקובעות בדלתות מתכת חורקות. מפתח עקשן חודר אל החור, לוחץ פנימה את הלשוניות שעדיין עושות תפקידן נאמנה ומונעות מכל מאן דהוא לחמוד לעצמו למשכן את חלקת הק-ל הנטושה.

שלט פח רקוע תולה ממעל לפתח ומכריז באותיות מתקלפות שאיי אז היו בצבע אדום בוהק: "צִיּוֹן הַסַּפָּר".

כבר שנים שהוא אינו, אינו במספרה כמובן, עומד ומסרק שערה סוררת, גודע באיבו תלתל משתולל, מכסח שורות על ראש עגלגל, מקרצף בסבון בעל ריח בלתי מזוהה זקן ערמומי הנחבא איי פה ואו שם, מעט מזעיר מעבר לאוזניים, בועט קצת יותר בסופי הצדעיים, מציץ ונדחק אל מקומות לא לו, נוטל שליטה בלעדית על קימור שפתיים, על קצוות שפמפם, על עצמות לחיים, על מעלה גרוגרת. וציון הספר, על חלוקו הצחור, על חיוכו הנצחי, על שרווליו המופשלים, על דש חזהו, על ורידי ידיו המשתרגים, על אצבעותיו החלקות, הדקות והזריזות. וחותר וחופר, חותך וקוצץ, חוקר ובודק, מתווה דרך ופותח שביל, מקצה גבול ומיישר פס.

כל זה היה. הרבה שנים עברו מאז. מי עוד זוכר בכלל?! הוא עוד זוכר. אינו שוכח לרגע, נזהר מלהסיח דעתו לשנייה מן התפקיד שהועיד לו הכל יכול בעולמו הרחום והחנון שגם פנים אחרים לעולם זה, פנים של יקום מרושע ואכזר. התפקיד ממנו משך את ידו לפני שנים רבות כל כך. משך את ידו, אך לא את לבו. והלב עודנו קיים, חי, נושם ופועם. רק מחכה לרגע הנכון שיגיע.

וכעת הוא הגיע, והמפתח מסתובב אך בקושי בחור המנעול, חורק וחופר, שורק וחותר, אך בסוף מתגבר על זיזי הברזל, על לשוניות המתכת, על בליטות החלודה. דוחק בהם ומסתובב על צירו. פעם ופעמיים עד שגובר על מצוקתו מוצקותו ונפתח לרווחה.

המספרה עודנה כבימים ימימה. לא נגעה בה יד זרה, מחכה לאדונה שישוב, שילטף כלי מלאכתו, שיאחז בשרביט ספרותו, שישוב וישלוט בממלכתו.

נורת ליבון צהובה נדלקת, נותרו בה אך שלושה עשר וואט לערך. שולחת קרניים חלושות אל פינות אפלות, מנצצת ומזהרת חוטי שקופי כורי עכבישי מציאות זנוחה וחדלת פירעון. הוא מתיישב על כיסא עץ נטול משענת במרכז החלל האפלולי. מספרי ברזל כהות מושחלות על אגודלו מזה ועל אמתו מזה, בעוד אצבעו לוחצת על הצד באותה תנועה בה הורגלה עשרות שנים.

הם יגיעו. הוא בטוח בזה. עשור מחייו הוא הקדיש למען המטרה הנעלית וכעת הגיע רגע האמת. והם יגיעו, אם הם עדיין חיים כמובן. וגם זה לא עניין של מה בכך. אך אם, ואכן, ולו יצויר, והם חיים, הם אכן יופיעו בעוד שניות מספר.

נשימה, ושתיים, וצל של מקל נראה מבעד לחלון הצר שזכוכית מלוכלכת עוד תלתה על מסגרתו בחוסר אונים משווע. מקל מעץ פשוט המקרקש על האבנים המשתלבות בקצב איטי להחריד. לאחר המקל נראו רגליו של הצועד, ולאחריהן גופו הכבד והמחוספס מזוקן. למען האמת זה היה צפוי ש'דִּסְקוּס אָכוּל' יופיע ראשון.

דלת נפתחת כדי חריץ צר והוא בפנים. לאחריו הופיעו ובאו גם 'אֶרֶךְ רַגְלַיִם' ו'פְרַנְקִינְסוֹן' הכמעט מושבת. נכנסו בדממה וללא פציית פה התיישבו במקומותיהם על מה שפעם היה ספסל המתנה.

'אַלְצְהַיְמֵר', המבוגר שבחבורה, הופיע לבדו מתוך הדממה, נדמה כאילו חציו מצוי כבר בעולם אחר וגופו מתנהג על פי חוקים שונים במהותם מחוקי החומר.

אמבולנס מעוטר בלוגו של מושב זקנים ידוע במרכז העיר, נעצר בקצה הרחוב, דלתותיו האחוריות נפתחו ושתי מטפלות זרות גלגלו החוצה שלשה ישישים מקומטים על כיסאות גלגלים. הן ניסו לגלגל את הכיסאות הלאה במורד הרחוב, אך שלושת הישישים נעלו את בלמי הגומי והתעקשו שמכאן הם ממשיכים לבד. המטפלות משכו בכתפיהם במוזרות מה ועלו בחזרה לאמבולנס שתכף ומיד עזב את המקום.

'מַר קָרַחַת', 'אֲדוֹן קֶמֶט' ו'קָטָרַקְט' גלגלו את עצמם בקושי אל פתח המספרה ונדחקו פנימה אך בקושי דרך הדלת הימנית, בעוד זו השמאלית נשארת סגורה על וו הרתק שלה.

אם כן, נותרו מעתה רק 'שַׁסְתּוֹם כָּפוּל' ו'אֲחוּז שָׁבָץ' שכמו תמיד לא מסוגלים לפספס אף אירוע על מנת לאחר בו באיזה ארבעים חמישים דקות. כעת הם איחרו אך בארבע וחצי דקות ותכף הצטרפו אל החבורה שציפתה להם בפנים.

כעת, ישבו כל העשרה על מקומותיהם סביב סביב כשבמרכז החדר, על הכיסא נטול המשענת, יושב בגב זקוף, מספריו מונפים אל על בין אצבעותיו הדקות, עיניו עצומות אחת למחצה והנותרת לשליש והוא קורא בקול שקט ודרמטי, שמילים לוחשות החותכות את הדממה המאובקת והאפלה, כמו חזון אחרית הלילות משתפך מעם פיו הרוטט: אני, לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי', פותח במעמד זה את 'הַפְּרוֹטוֹקוֹלִים שֶׁל זְקָנֵי צִיּוֹן'!

עשר גבות הורמו והרדו שלשה פעמים והוא שלף מנבכי מכנסיו איגרת נייר עבה מגולגלת ומוחזקת בגומיית דואר צהובה ועבה. עשר אגרופים ישישים, קמוצים, רועדים, מכוסחי עור, יבשי עצם ונטולי בשר, התרוממו לאוויר.

האיגרת נפתחה בקושי והוא החל לקרוא:

"פרוטוקול ראשון".

"אנו, עשרת נבחרי כח כל הכוחות,
מאשרים בזאת כי קיבלנו על עצמנו בזאת
את המטלה הנשגבה שהועידה לנו המספרה העליונה,
נמלא את שליחותנו בכל כוחנו כל עוד רוח ונשמה באפנו".

החותמים נכוחה:

דִּסְקוּס אָכוּל. אֶרֶךְ רַגְלַיִם. פְרַנְקִינְסוֹן.

אַלְצְהַיְמֵר. מַר קָרַחַת. אֲדוֹן קֶמֶט.

קָטָרַקְט. שַׁסְתּוֹם כָּפוּל. אֲחוּז שָׁבָץ.

ובראשנו, נציג המספרה העליונה במדורנו:
לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי


ואתם/ן, שלושת וחצי קוראיי הנאמנים,
תאלצו להיאזר בסבלנות ובסובלנות (מתנות) עד לפרוטוקול הבא,
בכדי לחוות ולגלות את "המטלה העליונה שהועידה להם המספרה העליונה".

הבהרה: זה לא הולך להיות סיפור בהמשכים ובהמשכי המשכים ובהמשכי המשכי המשכים, פשוט אני לא טיפוס כזה.
הסיפור הזה הולך להיגמר בפרק הבא,
מקסימום עוד שניים,
ואולי אולי אולי עוד שלשה,
ורק אם לא תהייה שום ברירה אחרת - בעוד ארבעה,
אבל ממש לא נגיע לששה או מקסימום לשבעה שמונה פרקים.
...אם הוא לא נגמר כבר בפרק הראשון.
אם לא הבנתם אני בא לומר שאל תצפו לכלום.
וכל זה
יואב מהמסעדה ממול צוחק עליי, ובזמן שמגרש החניה שלו מפוצץ בתיירים, אצלי די דליל.
אני חושב שבדיוק כמו הזקן הקטן שלי לעומת רעמת השיער של יואב, האיכות חשובה, לא הכמות.
יואב תמיד נהנה להטיף לי על ההתנהלות המסחרית החכמה שלו, לדבריו, ועל ההתנהלות הכלכלית הנכונה במסעדה. איך לחסוף פה, לקצץ שם, להגיש מחדש שאריות משלשום, וכולי.
המשפט הכי אהוב עליו הוא: "שלח לחמך על פני המים, כי ביום מן הימים מישהו ישלם עליו יותר ממה שהוא שווה".

בניגוד ליואב החלקלק, אני כן שמח במה שאני עושה.
אני איש של... פשטידות. שטרודלים, אם תרצו.
מכיר את כולם, טועם מכולם, זוכר את כולם.
יש לי בראש מחסנים ענקיים, מסודרים, גדושים במתכוני-פשטידות. החל מפשטידת הלוקוס היוונית, המשך בפשטידת המחבלים הבני ברקית, וכלה בפשטידת העיזים הראש-הנקראית.
עם השנים שיכללתי עם המתכונים, הוספתי צבעים, תבלינים, עיבודים, ולא סתם זכיתי בפרס ישראל ל'קולינריה נישתית פורצת דרך'.

מידי יום הגשתי לעשרות סועדים מבחר מדהים של פשטידות, פרוסות פרוסות, דקיקות וטובות, מוצעות על גבי סלרי, כרובית מאודה ושושנות כמהין קטנות מצופות בשוקולד לבן.

ויום אחד, קיבלתי מעטפה מדואר רשום.
השליח, מחוייט ועם מצחיה ירקרקה, הושיט לי את המכתב הגדול, החום.
הודיתי לו, מיהרתי לשוב למעבדה (ככה אני אוהב לכנות את המטבח המאובזר בכל טוב שלי), ושם שטפתי ידיים ופתחתי בזהירות את המעטפה.

בום.

בום.

הלב שלי קפץ לשמיים, ענני אושר סיחררו אותי. מעולם לא שיערתי שאני, זעמיל דולמן מהכפר סלסאלות - אקבל את פרס הפשטיאדה היוקרתי. הפרס המכובד בעולם, הנחשק, המוערך. את הפרס יכולים לקבל רק שפים שעוסקים בתחום מעל שלושים ושמונה שנים, והינם דור שלישי לפחות לאמני בישול ידועים.
למעשה, כך שמעתי פעם, אי אפשר אפילו להירשם לקבל הפרס. חברי הוועדה חסויים לחלוטין, והפרס ניתן אחת לעשר שנים בצירים, שוויץ, במסגרת טקס חשאי ויוצא מן הכלל.

שמחתי לקרוא בדברי ההסבר על מועמדותי, נומקו כל הסיבות הנכונות. המרקם האגדי של פשטידותיי, החומרים האיכותיים, החוויה הבלתי נשכחת. כמובן שאוזכרה גם 'פשטידת הדוויג' שזיכתה אותי בכמה וכמה כתבות עיתונאיות; הלא היא ביצת יען אותנטית, רחוצה ושטופה, מצופה מכל עבר באיטריות טעימות וברמיזות מחוייכות של אלף ואחת עשבי תיבול מהרי ההימלאיה, הבורגאיה, האוורסט ופסגת הר הצופים.

בקושי נושם מרוב סיפוק, מיהרתי להתקשר לזלטה, זוגתי שתחי', ובקול חנוק ועמום מדמעות סיפרתי על הפרס הנחשק. הראשונה שיודעת.

וזלטה כמו זלטה, דחקה בי למהר ולחגוג את ההישג עם הסועדים במעדנייה שלי.

ואני איש של פשטידות, אבל גם של הליכות וכללים, ומה שזלטה אומרת אני עושה. אז יצאתי מהמטבח, מניף את ההזמנה השוויצרית לקבל הפרס, צועק ומרעיש.

במעדנייה שרר שקט, נראה שבדיוק הבוקר אין לי שום לקוחות.
המלצרים ישבו בצד, עסוקים עם אוזניות ושאר עניינים של הצעירים, הנחתי להם.

כל כך רציתי מישהו לשמוח איתו, לרקוד איתו, פרס הפשטיאדה! שלי! של זעמיל דולמן! תיכף ראש המועצה שלנו, אביחי שוואקי, בטח יגיע לפה לצלם ולפרסם. אבל בינתיים... צריך מישהו לשמוח איתו.

ואז ראיתי אותו, את יואב, המתחרה שלי שמכבר הימים. עומד בפתח המסעדונת שלו, יוצא שניה לנשום אוויר ולפוש קמעה בין לבין, טרוד בטיפול בעשרות לקוחות פשוטים שלא מבינים כלום באוכל ותיכף יקבלו כאב בטן אבל כרגע הם לא יודעים את זה ולכן עדיין שמחים.

לא התאפקתי, אותתי ליואב שיגש אליי, והוא חצה את הכביש, הציץ במעדנייה שלי ("זעמיל'ס שטרודל'ס"), עיקם את פיו בלעג סרקסיסטי אל מול המקום הדומם, ואני פשוט התפרצתי עליו, רעב להכרה בכישוריי, והשלכתי עליו את ביצת הדוויג. ישר ולעניין.

לצערי יואב הגיב באדישות סטואית; צחק במלוא פיו, מסיט את הדוויג בקלות הצידה:
"זעמיל, תלמד לפרגן לאחרים. אני מצליח, אתה צריך ללמוד איך לגייס לקוחות, תפסיק להיות מרוכז כל היום בפשטידות פשטידות פשטידות. תן לאנשים את מה שהם אוהבים, וגם לך יהיו לקוחות".

ואני רק דחפתי אותו החוצה, את האיש הפשוט הזה, שלא יודע להכין כלום חוץ מאורז יבש, פתיתים שומניים וחביתות דקות ושרופות, וסיננתי לו באוזן:
שלח חביתתך על פני המים, היא לא שווה שיאכלו אותה בכלל.

אחר כך התפרקתי על שטרודל שבע המצולעים, פינקתי את עצמי בחצי תבנית שטרודל בני גנץ - כזו שמשמשת אותי בדרך כלל כבסיס בלבד שהרי אין לה מעצמה שום ערך אמיתי, וישבתי לבהות שוב ושוב בהזמנה המשמחת, מוכה השתאות ושמחה אמיתית.
שיואב ימשיך לנסות לחמם שאריות משבוע שעבר, חביתות וארוחות בוקר עם ריח של אגזוז. אני שמח בחלקי, ומעכשיו -גם השוויצרים מעריכים את מי שאני ואת תוצרתי המיוחדת. יש שכר לעמלי.

למחרת בבוקר לא התאפקתי, השכמתי קום, הנחתי על מפתן המעדנייה של יואב את הביצה מאתמול, הרופסת, עטפתי אותה בחביתת יואב משומשת ונלוזה שמצאתי בפח מאחורי המטבח שלו, צירפתי תצלום של ההזמנה המכובדת המאשרת את פירות השקעתי, וצירפתי פתקית:
ליואב, שלח חביתתך על פני המים, כי אם היא תשאר אצלך משרד הבריאות יסגור לך את העסק.
בעקבות תגובתי באשכול הזה, קיבלתי בימים האחרונים כמה תגובות שהבהירו לי, אחרי שחשדתי בעניין תקופה ארוכה, כי ההבדל בין שגיאות לשון לשגיאות כתיב אינו מספיק ברור.
אנסה להסביר את ההבדל בקצרה, מקווה שאהיה מובנת.

"במה את עובדת?" "אני כותבת". "אה, כן, גם אני כותבת. רשימות מכולת". "לא, לא הבנת". "אה, את קלדנית? כן, גם אני יודעת שיטה עיוורת".
מה כוללת הכתיבה? ומה כולל הטקסט?

המושג "טקסט", בעצם, כולל בתוכו רבדים רבים. טקסט לא נולד ביום אחד, והוא לא רק אל"ף בי"ת. יש לו הרבה שלבים שעומדים מאחוריו.
אנסה למנות אותם כאן.
א. האל"ף בי"ת הוא השלב הכי בסיסי של הטקסט. הוא זה שיוצר אותו. טקסט מורכב מאותיות.
כהשוואה, נגדיר את האל"ף בי"ת של הטקסט לדרגת דומם.
ב. אחרי שלב האותיות, מגיע שלב המילה. כל כמה אותיות יוצרות ביחד מילה. מילה מורכבת מ: מ, י, ל, ה.
זהו שלב הצומח. למילה יש משמעות אדירה, מכרעת, מילה יכולה לבנות ומילה יכולה להרוג. אך היא עדיין שלב מתחיל.
ג. אחר כך מגיע שלב המשפט. כל כמה מילים שאנחנו שמים אותן ביחד, יוצרות לנו משפט.
זהו שלב המדבר. משפט מסוגל לספר לנו, משפט נושא בחובו אדם חי.
אבל, לאדם הזה עדיין אין אישיות. אנחנו עדיין לא יודעים מי הוא. הוא רק משפט, שנותן לנו אדם, אך אנחנו לא יודעים מה המשפט הזה קשור ולאן.
זה מביא אותנו לשלב הבא, והעצום:
ד. שלב הפסקה והפרק.
השלב הזה, נקרא לו שלב היהודי. זהו השלב הכולל: זה מספר לנו על הטקסט. זה הטקסט.
ואז, מגיע השלב האחרון, שהוא בעצם כולל את כל השלבים ביחד:
ה. שלב הנשמה.
בלי הנשמה - האדם הזה לא חי. בלי התוכן של הטקסט - הוא יכול להיות בלי כלום. אפס.
הנשמה היא המהות.
הרי גם השורה הזאת:
שורה תפוח אידיאלי בלי אין עוד מחר צהוב
גם היא כוללת את רוב השלבים. הרי יש לה את שלב האל"ף בית, ויש לה את שלב המילה, ואת שלב המשפט. אבל היא לא שווה כלום. כי אין לה נשמה.
הנשמה, התוכן, זהו השלב הכי מכריע בטקסט. הוא אומנם לא יכול לבוא בלי כל השלבים הקודמים (למעט ציטוטים, שיש להם נשמה גם בלי שלב הפסקה), אבל זה השלב הכי הכי משמעותי.

עכשיו איך זה מגיע למעיישה.
בעריכת טקסט, יש כמה שלבים. יש את שלב ההגהה, יש את שלב העריכה הלשונית (שזה כולל לעיתים גם עריכה סגנונית), ויש את שלב עריכת התוכן.

שלב ההגהה מתמקד על האות.
ההגהה מאייתת את המילים בצורה נכונה. כל אות שמרכיבה את המילה. היא מתקנת שגיאות כתיב ושגיאות דקדוק, כל מה שקשור למילה עצמה. אם תוך כדי הקלדה הוספנו אות מיותרת, ההגהה תתקן זאת. אם כתבנו בטעות גוף זכר במקום נקבה (תתפלאו כמה זה נפוץ), ההגהה תתקן זאת. אם שמנו רווח לפני הנקודה, ההגהה תתקן זאת.
כי זאת טעות.

שלב העריכה הלשונית מתמקד על המשפט.
העריכה הלשונית תתפוס שגיאות תחביר, תנסח את המשפט נכון יותר, תמקד את הנשוא והנושא. בנוסף, העריכה הלשונית תתקן את הפיסוק (פסיק במקום נקודה, להוריד שלושה סימני קריאה לאחד, להוסיף כאן נקודה.
הוספת מרכאות, לעומת זאת, תהיה שייכת לקטגוריית ההגהה, כיוון שזאת שגיאת כתיב.)
עריכת סגנון לעיתים תדרש גם כן, בהתאם לדרישות הטקסט ולדרישות הכותב.
עריכת הסגנון לא תעבוד עם "כן נכון ולא נכון", כי בסגנון אין שחור לבן. זה לא כמו לכתוב 'לחתוב' עם ח', שזאת שגיאה. בסגנון זה עניין של טעם. אלא שיש טעם נכון יותר, ויש טעם נכון פחות. אם הכותב אינו מרוצה מספיק מהטעם שלו, הוא יכול לשלם לאיש מקצוע שהתמחה בטעם נכון יותר.
דוגמה: איציק אמר: "אתה יכול לבוא אלי?" דן ענה: "למה?" איציק אמר: "כי משעמם לי". דן ענה: "אני אשאל את אמא שלי".
אין בכתיבה הזאת שום דבר לא נכון, אבל יש כאן הרבה שנכונים פחות. עריכה סגנונית של הקטע הזה יכולה להעלות אותו לרמת נכונות גבוהה יותר.

השלב האחרון הוא שלב עריכת התוכן. השלב הזה מתמקד בנשמה, ובשביל זה הוא בדרך כלל משתמש בפסקה/בפרק.
הזזת הפסקה הזאת למעלה וקיצוץ הפסקה השניה, תשנה את התוכן למשהו ממוקד יותר. הוספת פסקת דוגמה תהפוך את התוכן למפורט יותר. והוספת פרק בספר תהפוך את הספר להיות מובן יותר.

הלאה. מה זה קשור אלי, הכותב?
האם הכותב צריך להיות העורך? אולי הכותב הוא בסך הכל הקלדן?
ובכן. במקרה שהכותב הוא בסך הכל הקלדן, הוא לא צריך להתמחות באף אחד מהשלבים הנ"ל.
במקרה שהכותב רק כותב את המילים, הוא לא קשור לתוכן (קורה הרבה אצל סופרי הצללים), הוא צריך להיות בקיא בשלב ב, ג ולפעמים ד'. השלבים האלו מכריעים מאוד, אך ללא קשר לנשמת התוכן.
ברוב המקרים, שלנו לפחות, אנחנו צריכים לבנות את הכתבה/הסיפור/השיר. החל משלב הרעיון ועד לשלב הכתיבה. אם כך אנחנו צריכים לבנות גם את שלב הנשמה, וגם לבחור את השימושים במילה-משפט-פסקה.
אבל זה עדיין לא כולל את שלב האות. את מה שמרכיב את המילה.

אלו השלבים הכלליים בכתיבת טקסט. כמובן שהדברים נכתבו באופן כולל, וכל מקרה נוגע לגופו, אך מקווה שההבדלים בין תפקידי הכותב לתפקידי העורך ברורים כעת יותר.
בהצלחה רבה!
ביתו של סבי זצ"ל שכן על צומת מרכזי בבני ברק.
פעמים רבות כשהגעתי לביקור, היה הוא שואל אותי "מדוע לא מוציאים רמקולים על שמחות? הרי כידוע לא חסרות שמחות בעיר התורה והחסידות, לידה, בר מצווה, אירוסין, חתונה, ואם כן, למה אני צריך לשמוע כל היום רק הכרזות על 'לווייתו של הרב פלוני אלמוני תצא בשעה פלונית מבית החיים'?!"

חייכתי. "אתה בוודאי מבין, סבא, שסיבות רבות יש לדבר. שמחות, לרוב, מתקיימות במקומות מסוימים, עם מספר מנות מוגבל, ואם יזמין בעל השמחה את כל תושבי בני ברק, יצטרך הוא לפשוט רגל או יד. בלוייה, לעומת זאת, אין אוכל או שתייה, ולעתים היא מתקיימת בזמן מצומצם לאחר הפטירה, ועל כן הרמקול הוא הדרך הזמינה ביותר כדי להודיע לכל מכריו של הנפטר שישתתפו בלוייה".

הוא הרים את מבטו המיוסר אלי, "אתה צודק שבעלי השמחה אינם צריכים להודיע על כך ברמקולים, אבל עיריית בני ברק חייבת להוציא רמקולים מדי יום, עם פירוט מספר השמחות שאירעו בה היום! לא יתכן שבעיר כה תוססת ומלאת חיים, הדבר היחיד שישמע בה הוא 'די לווייה פון הרב החסיד'!"

לדאבוננו, סבי זצ"ל נפטר בטרם יצאה יוזמתו לפועל, אבל יכולים אנו לקחת את הרעיון לתשומת לבנו.
כולנו מכירים את הזעם התוסס בנו, כאשר בן/בת הזוג או הילד מייללים בקול רם על החפץ החשוב שאבד להם, או הבעיה החמורה שנוצרה להם, ואנו טרודים בחיפושים קדחתניים אחר החפץ או אחר פתרון לבעיה, כשלפתע אנו מגלים שהוא מזמן עבר לענייניו, לאחר שבעייתו נפתרה על הצד הטוב ביותר.

כולנו גם מכירים את התחושה הרעה שעולה בנו כאשר אנו קוראים בעיתון את כל הסיפורים על תאונות וטביעות ושאר מרעין בישין, עד שאנו שוכחים את העובדה שכשמסופר על ילד בן שנה שאיבד את הכרתו בשינה, זה אומר שכל מאות אלפי הילדים האחרים קמו משנתם בריאים ושלמים.

אציין לשבח את הניק
@550 על פתיחת אשכול הפרגון למלמדים, בכדי שנקבל את האיזון הנדרש, וההבנה שרובם ככולם של המלמדים הם מוצלחים ומיוחדים, והמיעוט שבמיעוט מוציא שם רע על השאר.

כמו כן מכאן תצא הקריאה; כיווצתם את ליבנו עם סיפורי עצב ויגון? אנא מכם, אל תחסכו מאיתנו גם את סיפורי השמחה והאושר!
אני מחייגת לרבקי. עוד פעם תפוס. האישה הזו כל היום בטלפון. אני מדברת רק בערב. בבוקר אני בעבודה, בצהריים אני עם הילדים ובערב אני פנויה מה גם שאני רוצה לתקתק את הבית. השיחה נותנת לי מרץ לעבוד.
טוב, הפסד שלה. מחייגת לפרטנרית הבאה. אהובי. טו... טו... טו... טו... טו... לא עונה. אוף.

אין לי ברירה, נתחיל בינתיים לעשות פה משהו. אחרת אני אשב כאן עד הבוקר ואחייג לאנשים, והבית ישאר ככה. כמו אחרי פוגרום.

מורידה מהשולחן את שאריות הלחם, שמה בניילון וזורקת לפח. מאגדת סלט גדול מכל הסלטים והחביתות והגבינות שנשארו בצלחות, שופכת בזהירות את המים לכיור והשאר טס לפח גם כן. מרוקנת את כוסות השתיה בכיור. ולאט לאט מתגלה הצבע של השולחן.
אני מעבירה עליו ניגוב. עכשיו אין זכר למה שהיה כאן קודם, אני מצל"שת את עצמי.

הלאה. כלים.
רק פותחת את הברז והטלפון נזכר לצלצל. עכשיו כולם יחזרו אלי ביחד. אני מרגישה ממש חשובה. מי שהייתה זריזה תרוויח שיחה מרתקת איתי.

הידיים שלי רטובות, אני מנגבת ככה מלמעלה איזו יד אחת ומוציאה את הטלפון מהכיס, "הלו?"
"בתיה, מה נשמע?"
"אהה, אהובי, ברוך ה', מה איתך?"
"ברוך ה'. אז את שומעת", היא ממשיכה את השיחה מאתמול, כאילו לא עברנו לילה פלוס עוד יום ארוךךך בין לבין, "הלכתי לרופא ו... *** אמר שזה סתם ויראלי. העיקר רצתי בגשם ** כל הילדים, טוב, לא ****** לדעת. כמה שאני מבינה, אני ***** לא רופא".

המים זורמים ומרעישים קצת. גם הסירים שמסתובבים עם כל קרצוף - מקרקשים, אבל התרגלתי. זה חלק מהחוויה. להשלים פה ושם מילים לפי ההבנה.
"כן. ואם לא היית הולכת, אז זה לא היה ויראלי, אז טוב שהלכת", אני נזכרת בקומיקס של בת שבע הבלין מ"בתוך".

"אוּי, תגידי, מה עם אח שלך? שומע כבר שידוכים?"
"איזה אח?"
"מה איזה אח? כאילו יש לך מיליון אחים..." אני מתפלאת.

שתיקה משתררת בקו ואז אהובי שואלת בקול דואג: "בתיה, הכל בסדר?"
אני סוגרת את הברז באינסטינקט והיא ממשיכה, "קרה משהו לזיכרון שלך?"
"רבקי????"
ועכשיו אנחנו צוחקות כבר שעה.
ב"ה

/נטו וורקינג

את הדולה זיהיתי מיד.
היא היחידה שלא דיברה אלי בגובה העיניים.
(בעצם גם הרפלקסולוגית דיברה איתי בגובה אחר.)
- בן כמה הקטן שלך?
ביזנס, זה שם המשחק פה. אני לא באמת מעניינת אותה.
עם עיקש תתפתל ועם איש עסקים – תתעסק.
-עזבי את הקטן. לא יהיו אחריו. הגדול יותר פוטנציאלי מבחינת ילודה, אם כבר.
הדולה חטפה את ידי ונענעה אותה, לכל הרוחות.
-אל תתייאשי!! את צעירה!! כבר יילדתי נשים גם בגילאי 50+.
משכתי את ידי.
הכיוון הוא שלא צפויים לי איתה שיתופי פעולה. על פניו.
על הפנים, זתומרת.
היא עדיין ממשיכה לנאום ולתאר חוויות דולות מהחיים. די. זה לא בשבילי.
הייתי קהל-שבוי והשבי הזה הכריח אותי לדמיין את עצמי כדולה.
דולה קופירייטרית....זה בטח כזה: 'בכמה מילים להרגיע אותך?'
חייכתי לעצמי מהמחשבה. איזו טעות.
-או!! ישתבח שמו! את כבר מחייכת! אל תשכחי לקרוא לי ללידה שלך, נעשה בארטר.
את תכיני לי פרסומת, אה?

לכי תבני עסק.

***

שוקולייטרית זה מעולה. איתה לא איכפת לי לדסקס אפילו על ניוטרל.
אם לא יצא ממנה כסף, לפחות נוציא מתכון. או איזה טיפ. גם טוב.
במציאות, הלכתי לאיבוד איפושהוא אחרי הלטמפרר, אז חתרתי לתכלס:
-תוכלי לתת לי איזה מגש עבודות?
היא הושיטה לי בנימוס כרטיס ביקור והתאדתה.
בצד, בלי שאפחד שם לב, בדקתי אם הוא מנייר אכיל. גורנישט.

***

את הקופירייטרית זיהיתי מרחוק. כשהיא התקרבה ראיתי שזה כתוב לה גם על המצח.
היא עבדה לפי הכללים. צנונית שכמותה. נאום המעלית. פחחח.
נראה לי שהיא התאמנה במעליות של בורג' ח'ליפה. זה לא נגמר ריבונו.
אה זה נגמר. שמעתי סימן שאלה:
- אז את מסכימה איתי ששיווק נכון זה הא-ב של העסק?
- תקשיבי, אלו מימין שלך, אלו משמאל שלי. עשינו עסק?
- מה?

***


והנה רחלי! סופסופ פנים מוכרות. אמנם מעולם אחר,
פעם פעם הייתי מורה של הילד המיוחד שלה, אבל הנה עוד צומת להיפגש בה. יופי.
- גלית, מה את עושה כאן?
- אני? אני קופירייטרית.
- אין עליך! אין!!!
את כל השיטות שיכולות לעזור לילדים שלנו את לומדת!!!
"אוי נו, יואב והרעיונות שלו" זה היה המשפט הכי פופולרי ביישוב אשר בשפלת יהודה.
יואב היה איש צעיר ותזזיתי בעל מוח חריף ורעיונות בלתי נגמרים. הוא היה משוכנע שעוד יגיע היום שבו הוא יצליח לפצח את השיטה איך מרוויחים המון מעות. אך בינתיים, עד שהיום הזה יגיע, היה נאלץ יואב להתמודד עם כעסם של בני הכפר על הנזקים שנגרמו מהמצאותיו התכופות.

פעם אחת הגה שיטה להשקות את השדות בזמני בצורת באמצעות צינורות מחוררים. אך איש לא הסכים לתרום לו צינורות על מנת לבדוק את השיטה.
יואב הוא גם זה שהמציא את הגלגל. אך הגלגל שהיה מחבר לעגלה רק הקשה עליה להיגרר. שנים אחר כך יבוא איש אחר, ימציא את שלושת הגלגלים האחרים ויגרוף את התהילה לעצמו אך זה סיפור לפעם אחרת.
יואב גם המציא את האפס.
איך אמרו שתי נשותיו? רק אפס שכמוך יכול להמציא את האפס.

הוא באמת היה קצת תמהוני, יואב. לא בכדי היו לו רק שתי נשים, ולא שלוש וארבע כפי שהיה לכל הסביבה.

יום אחד, ישבו שני סוחרים נכבדים לשיחה אודות יואב. האחד היה אביה של אשתו של יואב, והשני היה גם הוא אביה של אשתו, השנייה.
"מה אתה אומר על יואב החתן שלך?"
"למה אתה דורך לי על יבלות?" נאנח השני.
"הוא מפרנס את בתך?"
"איזה מפרנס..."

נמנו וגמרו השניים להכריח את יואב לפרנס את בנותיהם.
הם קראו לו לסמטה שקטה והורו לו חד משמעית - יואב, בלי רעיונות ובלי דאווינים, פרנס את בנותינו.

"יודעים מה?" אמר יואב, "יש לי רעיון חדש שיכול לפרנס אותי ואתכם למשך שנים ארוכות. אני רק צריך משקיע. אולי תהיו אתם המשקיעים?"
"אוי נו, יואב והרעיונות שלו", גנחו השניים.
"חכו, תקשיבו לרעיון. אני חושב שאפשר לקחת את ביצת התרנגולת, בשלב שהיא עוד לא הפכה לאפרוח, לבשל אותה ולאכול את התוצר. נו, רעיון אדיר, אה? מה אתם אומרים? אתם משקיעים?"
השניים נדבקו בהתלהבותו (צעד שהם עתידים להתחרט עליו שנים ארוכות לאחר מכן).
הם רכשו כמות עצומה של ביצים.
בישלו, בישלו, בישלו.
ולאחר מכן הכריזו "למכירה: ביצים קשות".

אך למרבה ההפתעה, לא זו בלבד שאיש לא קנה את התוצר המוזר, איש אפילו לא רצה להתקרב לאזור המכירה. הריח שעלה משם היה נוראי.

זוג הסוחרים היכו את יואב מכות נמרצות. לאחר מכן שפכו עליו את תכולת הסיר הענק יחד עם כל הביצים הקשות. במקום נוצרה שלולית ענקית ומבאישה שהורכבה ממים דלוחים, שברי ביצים קשות וחתיכות יואב.

יעברו מאות שנים.
נכד נכדו של יואב המקורי יצטרך פרנסה כדי לממן לימודים לשתי בנותיו, ישתלט על המעיין הנרפס ויגבה דמי כניסה.
ומאז ועד היום נקרא המקום על שמם של שני חמיו של יואב: חמי יואב.
לכל מי שכמעט פרחה נשמתו אתמול מאכזבה, סקרנות או דאגה. הקשבתי לקולות הנבוכים מהשטח, קראתי את התגובות, ואמרתי לעצמי, בואי תנסי לעשות משו מעניין... לכתוב את הפרק הבא.... (* במסגרת תחקיר מקצועי) ביקשתי רשות מהסופרת המהממת שנגעה בלבבות כולם, וקיבלתי את אישורה להעלות באשכול נפרד.

אם אנשים יאהבו ויתחברו, נוכל להמשיך ולתת מענה, לאוו דווקא במובן העלילתי,
אלא במובן הדרך, המסלול, המהות, המשמעות, ההתמודדות.









לא זוכרת איך נרדמתי בסוף.
בסיפורים הייתי אמורה להתהפך על משכבי בדאגה, להיטרף ממחשבות, אבל מלאך השינה חטף אותי בשקט אל עולם מלא חלומות ביעותים.
"הרסת את המשפחה", אמרה לי אימא בסיום סעודת שבת שקטה וריקה במיוחד. "בגלל שרצית צומי, אין לנו אבא עכשיו", הוסיפה רחלי תוך שהיא מנקרת בצלחת האורז המיותמת. "מי את חושבת יפרנס אותנו עכשיו?כל המסכנים האלה שרצת לבכות להם?" גם אליהו הצטרף לחגיגה.
"אליהו די", אימא אמרה לו, ופתאום הפנים שלה היטשטשו והפכו להיות הפרצוף המאופר של אירית.
"אירית", צרחתי אליה בסערה, "את הבטחת לי שלא תלכי למשטרה, שלא תספרי לאף אחד!! את נשבעת שלא יקרה כלום. את הבטחת!"
"לאה מותק", היא אמרה והמתיקות הזאת לפתע הגעילה אותי כל כך.
"יש לנו אחריות. את לא יודעת מה טוב לך."
"אבל את הבטחת", פרצתי בבכי סוער שהעיר אותי מרכבת ההרים שחבטה בי כל הלילה.
רחלי הייתה שם, לבושה, מכינה את המערכת.
"רחלי", קרקרתי אליה בקול צרוד.
"מה?", היא ענתה לי, אולי שכחה לרגע את הנידויים והחרמות.
"מה השעה?"
בום.
הדלת נבעטה באחת.
"רחלי צאי מפה, מאוחר לך"
"מה?", זה כל מה שהיא הצליחה להפיק.
"את שמעת שאני לא מרשה לך לדבר אתה?", שמעתי את קולו הלוחש, השורף, מבחוץ מעמת אותה עם קרקעית החיים.
ואפילו שלצביטות אין קול
אני שמעתי.
לוהט, נסער, ניגש רבי יצחק נרו יאיר אל עמוד התפילה. שמח להתפלל, קולו חם, מתאמץ, מקווה שתפילתו ותפילת הציבור תתקבל. מסוג החזנים שבאמת משקיעים בתפילה ומצליחים לגרום גם לאדישים בסתם יום של חול להתפלל קצת יותר בכוונה.

הוא ידע רק בערך את שעות המניין הקבוע, מן הסתם, כי הוא התחיל באמירת הקדיש ארבע דקות לפני הזמן. ארבע דקות. שלימות.

ארבע דקות לפני הזמן! שומו שמיים! קולות רגוזים עלו מתוך קהל המתפללים, זועפים. מוחים. נו-אווהוהוו-הואואו-נווו!! אחד מהם, אדמוני וחסר עידון, תקע בגבו אצבע חינוכית, והצביע על הפתקית המוצמדת לעמוד התפילה. עדיין לא אומרים עכשיו קדיש! יש שעה מדוייקת!

הגדיל לעשות בחור צעיר שעד לאותו רגע כמעט לא נע ולא זע, חולם בהקיץ, ולפתע התנער, שמחת נעורים ממלאת אותו. הוא חבט על השולחן, מסב המון רעש, גוער בחזן בקולי קולות, קולו מהדהד. נווווו!!! אגב אורחא הוא גם נענע למולו בכף יד פרושה, כאומר; יש לך עוד חמש דקות שלימות עד הקדיש, חוק זה חוק, סדר זה סדר, מה אתה עושה בכלל.

רבי יצחק נרו יאיר נשבר לרגע, טמן ראשו בטלית, רועד, ממתין עד יעבור זעם, כמעט לא יודע נפשו. כעבור עשרים-שלושים שניות של השפלה ציבורית והוקעה פומבית, כשקולות המוחים נשתתקו, הוא המשיך את הקדיש בעקשנות, מסיים עד הסוף. לא מוכן לסגת.

רגע אחר ארשת רווחה עצומה פשתה על פני מתפללים רבים. החזן כלל לא אמר את הקדיש של 'יוצר אור', אלא את הקדיש החסידי הנאמר טרם ברוך שאמר / הודו... שוין, לא נורא. שום פשע לא בוצע, שום עיוות לא התרחש בסדרי בראשית, והכל על מקומו בוא יבוא בשלום.
ואכן, את הקדיש המכריע ואת ה'ברכו' שלאחריו הוא אמר בדיוק בשעה הנקובה. שבע עשרה דקות מתחילת שחרית. בול. הציבור נרגע לחלוטין, הכל מתנהל לפי התבנית הקבועה מימים ימימה.

ומשם, המניין המשיך משם והלאה ללא הפרעות, והחזן שמח שאיש לא מעיר לו שום דבר, והוא שקוע בתחנונים מול קונו.

רבי יצחק אומנם הבין לליבם של הצועקים, לא חש פגוע מאוד, הן הם חשדוהו שחילל את הזמנים ה'מקודשים', ועם זאת, הוא הניח שחלק מהקהל יזכור לו את ההשפלה שעבר, על לא עוול בכפו. למען האמת, הוא ממש הגה באפשרות שמישהו מתוך אותם חמישה-עשרה מוחים יגש אליו אחרי התפילה, ויאמר: שכוי'יח!! א! נפלא ממש!

שהרי, כך הרהר החזן באגביות בעודו ממלמל שלושה עשר עיקרים שלאחרי התפילה, אם אנשים צעירים ממנו לא התביישו לצעוק עליו ולהביך אותו ברבים בגלל עניין כה זניח, בוודאי שהם יגשו להתנצל אחרי התפילה ולהודות לו על מה שהיה כן מוצלח... הלא כן?

ואם לא כולם, כך חשב רבי יצחק, לפחות חלק מהם. ואם לא חלק מהם, לפחות מישהו אחד. אחד!

וכשסיים רבי יצחק נרו יאיר את ה'עיקר השלוש עשרה', וחלץ תפיליו וקיפל טליתו, הבין שנותר אחרון בבית הכנסת, ואיש מאותם מקפידים ומהדרין, אנשים שכל כך מקפידים על קצה קוצו של יו"ד, עד כדי כך שנתכעסו מאוד בגלל שהחזן אולי הקדים 'ברכו' בארבע דקות - איש מהם לא ניגש לומר לו 'סליחה', או לפחות 'שכוי'ח' אחד קטן.
כלום.

והוא הסתכל על ארון הקודש, על הפרוכת המהוהה, סוקר את רשימת הזמנים המדוייקת והבהירה התלויה על עמוד החזן ממול עיניו, ושאל את עצמו אם יש אנשים שמתפללים לשעון ולא לקדוש ברוך הוא, והאם ייתכן שאותם אנשים כלל לא זוכרים שאולי, רק אולי, אותו קדוש ברוך מצפה מהם לעוד משהו, מלבד עמידה בזמני הברכו והקדיש.

(מבוסס על מעשה שהיה)
התחושה הזו, של -אין-לי-חשק-אבל-אני-אמורה-לעשות-את-זה, היתה מוכרת לנעמה מהמצגת של מחנה-החורף של כיתה י"א.
היא ישבה אז קצת צפוף מידי לחברות שלה והתכרבלה בקפוצ'ון ללא כובע, כמו בתקנון של הסמינר. זו היתה שעת לילה מאוחרת, כמעט בוקר. העצבים שלה היו רופפים מאוד מרוב עייפות וכל דבר קטן שחרר ממנה צחוק. והמצגת שחררה ממנה דמעות.
היא היתה יפה מאוד, המצגת, ערוכה באומנות סמינרית מרשימה, וסיפרה במשחקי לשון נפלאים על הרגעים הקטנים ביומיום שרצופים במלחמות יצר לא קלות. היתה שם הסרטה של סוסי מלחמה בוהקים דוהרים לקו החזית. סיפרו שם על נערה בת גילן שמתלבטת במה לבחור, בטוב או ברע, והמצגת הסתיימה כשהיא בחרה בטוב. מאחורי ענני האבק בקו החזית הונף דגל לבן, ופס הקול הלך ונעשה דרמטי יותר ויותר. נעמה היתה עייפה כל כך, וזה היה מרגש ומביע כל כך, שהיא פשוט מצאה את עצמה מתמוגגת בדמעות התרגשות וחושבת על המקום המדהים הזה שהיא נולדה בו – בת לעם הנבחר. זוכה ללחום את מלחמות היומיום ההירואיות כל כך, מלחמות של עבד ד'.
ובבוקר של המחנה ההוא, כשאמרה 'עלינו לשבח' אחרי שעתיים של שינה דביקה, שוב עלו דמעות בעיניה העייפות. זה היה – מדהים כל כך. לשבח לאדון הכל. ליוצר בראשית! שלא עשני כגויי הארצות. שלא! וואו. זו היתה... תחושה נפלאה של שליחות. נבחרתי. אני. זה לא קל לפעמים, אבל זה כל כך... כל כך.
ועכשיו יש לה דה-ז'ה-וו מהמצגת הזאת.
התחושה הזו, של אני אמורה לעשות את זה, מוכרת כל כך – ונעמה מוצאת את עצמה מלקקת את שפתיה היבשות בלשונה ומנסה לטעום בהן שאריות של טעם הירואי.
ואין.
אז התרגשות קצת.
אין.
היא מעלה בדמיונה את הסוסים הדוהרים בעוצמה נפלאה כזו. ואת המנגינה הדרמטית ברקע. מסתכלת מהחלון אל השמיים הנצבעים בגוונים של שקיעה – עוד רגע סוף זמן מנחה, נעמה, קומי להתפלל כבר! – ומדמיינת שזו אש תותחים. מלחמה! מלחמה בלב שלך. בוא נראה אותך, ילדת סמינר טובה שכמותך, כובשת את הנקודה הזו!
אבל אין מנגינה בעצם, זה רק בדמיון. והכתום הזה הוא לא אש מלחמה, הוא היום הזה שעומד להיגמר ולא לחזור, חסר תועלת שכמותו. ונעמה אינה חייל אידיאליסט, היא אישה קטנה שאין לה חשק.
מסתכלת בשעון. עכשיו שקיעה. לא עוד חמש דקות. לא עוד-רגע-אני-אקום-מהכסא. אם את רוצה שתהיה לך תפילת מנחה של י' כסלו תש"פ, את צריכה ללחוץ על סייב ברגע זה ממש, ולסגור את המסך כדי לא להתפתות לפתוח שום קובץ שזקוק רק לתיקון אחד קטן, ולקום מהכסא, ופשוט לעשות את זה.
ובנשיפה ארוכה-ארוכה לחצה נעמה על סייב, וסגרה את המסך, ונעמדה בפינת הקיר לכיוון דרום-מזרח. ואמרה ביבשושיות סדוקה - ד', שפתי תפתח. ותהתה אם בקרירות כזאת היא תוכל לשים לב בכלל שד' פתח לה את השפתיים.
---
פסעה אחור כעבד הנפרד מעל רבו, ומלמלה עלינו לשבח, כמו במחנה-חורף של כיתה י"א. ניסתה להזכר בטעם הענוג ההוא, של השליחות. ניסתה לחוש סיפוק מכך שהתפללה בסוף. שבחרה בטוב. הספיקה את השקיעה. יש לה עכשיו תפילת מנחה של י' כסלו, תפילה שהיתה בסיכון ממשי לא להיות. סוסים דוהרים לקו החזית; אי שם הרחק מונף דגל לבן. היא ניצחה, היא ניצחה. היא ניצחה! - - -
לא. כלום.
שום דגל. רק שקט עמוק ויבש. אפילו לא כואב.
שמיים משחירים בסתמיות.
המסך של המחשב נפתח עוד פעם. חוזרת לעריכה כאילו לא הפסיקה בכלל. מלקת את השפתיים. תוהה מה גרם להן לחוש אחרת אחרי מצגת עם קצת מוזיקה יפה. תוהה מה גורם להן עכשיו להיות יבשות כל כך, סתמיות, ריקות.
למה אין לה סיפוק ממצוות?
היא כבשה משהו. הזיזה את נקודת הבחירה למקום מתקדם יותר. היא טובה יותר עכשיו. למה זה לא בא עם סיפוק?
למה בתוכניות בסמינר הכל היה בוער וחי ומדהים כל כך, עטוף ברוח של שליחות, וכאן, לאחר מספר שנים, אין פה שום לחלוחית?
ימי שנאה, יאמרו אנשים. יש זמנים כאלה. חכי שזה יעבור לך.
אבל זה כבר מידי הרבה זמן מכדי לחשוב שזה יעבור. משהו בתמידיות של זה גורם לנעמה לחשוב שאולי זו היא עצמה, זו צורת עבודת ד' שלה, אלה החיים. שונים מבסמינר. את לא כל החיים בת שש-עשרה, נלהבת ושרופה. את לא חייל אידיאליסט, את נעמה אחת קטנה שאין לה כח.
ומי אמר שחיילים הם אידיאליסטיים? אולי חם להם, והם רעבים, ומגרדים להם המדים, וכואב להם לקפוץ כל כך הרבה שעות על הסוס שהדור כל כך במצגת, והם פוחדים, פוחדים פחד מוחשי ואמיתי כל כך – למות?!
זה בסדר, נעמה. הרבה אנשים לא חושים סיפוק בכל אחת מהמצוות היומיומיות. החיים הם מלחמה, אבל לא מלחמה שכוללת רעמי תותחים וכותרות מסעירות בעיתונות והנפות דגל דרמטיות. הם מלחמה שקטה, כואבת, של החייל הפשוט שקר לו והוא רעב והוא פוחד למות. אין כאן מחיאות כפיים, ורוב הזמן גם אין אנרגיה כדי למחוא אותם לעצמך. זו המלחמה האמיתית של הלוחם האמיתי. זאת לא באמת דרמה. זו לא!...
בחלון כבר חושך ממש. מסתכלת בייאוש על המסך, על השמיים, על עצמה. נזכרת בבכי הנרגש של מחנה החורף לפנות בוקר. תוהה מה היה שם. ומה יש כאן, במציאות החיים שלה.
לא היתה שם מלחמה, זה ברור. ופה יש. היה שם רגש חזק מאוד ונפלא מאוד. לא מלחמה!
ובמצגת? המצגת היתה מלחמה קטנה של מישהו אחר, שעורכת סרטים חובבת דרמות הפכה אותה למצגת סוחטת דמעות. גם מתפילת המנחה שלך של היום אפשר לערוך סרט סוחט דמעות, עם סוסים ודגל ומנגינה. גם המלחמה של גיבורת המצגת לא היתה דרמטית בחיים עצמם. היא היתה קשה וכואבת. אולי גם מעצבנת. אולי אפופה רגשות חרטה. ואולי יבשה כזאת, כמו שלך, בלי שום רגש – אפילו לא כאב או חרטה או סיפוק.
בנשיפה ארוכה-ארוכה מכריחה את עצמה לחייך. מכריחה את עצמה להישיר מבט אל האופק הדמיוני של קו החזית ולראות שם דגל לבן. בלי סיפוק עצום. בלי תחושה נפלאה. בלי טפיחות-שכם.
ובלי רגשות אשמה. זה פשוט המחנה של כיתה י"א ששיקר לה. שהציג את החיים לא כפי שהם. שגרם לה לטעות בקשר לעצמה ולעבודת ד' שלה. אין התרגשות ורעמי תותחים, וגם אין צורך שיהיו.
שוב לחצה על סייב. שומרת את הרגע הזה.
  • 602
  • "תעשה לי טובה, תן לי לפנות את הצלחת" אני מוצאת את עצמי נדיבה מאד, לבן החמש שרוצה כל כך לעזור לי.

    לוקחת ממנו את הכלי השברירי, מפנה אליי פח שאריות של אורז עם אפונה, עוף וכדורי בשר שחרף השקעתי, לא תמו מן הצלחת. "אמרתי לך שאחרי הדגים אנחנו מפוצצים" מזכיר לי איש החייל שהתעייף לא פחות ממני מהבוקר הפעלתני שלנו. בעיקר מקילוף ירקות ושטיפת כלים שאינם נגמרים לעולם. מקבלת לידי צלחת נוספת. "ואתה יודע מה דעתי" אני עונה בחיוך עייף ולשנינו אין כוח שאפרט.


    "מים אחרונים חובה" אבא שלנו פותח את הברז, וקורא לבן הגדול להצטרף אליו.

    "אני רוצה לברך איתך, אמא" מבקשת הבת שלי, שעדיין לא קוראת מהברכון.

    "גם אני" מצטרף החמשניק.

    "גם אני" מצייצת ילדת המרשמלו שלי שעד עכשיו היתה תינוקת, ופתאום היא ילדת גן.

    אבא שולח להם נשיקה באוויר, (שמשמעותה "תמשיכו לנדנד לאימא ותנו לי קצת שקט") לוקח את הגדול איתו והם מזמזמים יחד מהסלון.


    "אמא אני תמיד מתבלבלת" מסבירה לי הגדולה.

    "גם אני" מצטרף החמשניק.

    "אני לא מתבלבלת אבל אני רוצה לברך איתך" מסבירה לי המרשמלו.


    ערימת הסירים מונחת בצד השיש. מים אחרונים. לוקחת ברכון והם נאספים סביבי.

    pot-544071_1920.jpg

    תמונה: pixabay


    לאחר עשרת השניות הראשונות אני כבר יודעת מה הולך לקרות עכשיו, וזה אכן קורה. אנחנו מתפצלים:

    לכל ילד נוסח שונה לברכה המזון אותו הוא משנן בגן בימות החול.

    לגדולה נוסח ארוך של ילדת בית ספר. רק בלי 'הרחמן'.

    לחמשניק נוסח עדתי שונה.

    לקטנה דילוגים על ימין ועל שמאל. שירים, לחנים, תנועות ידיים.

    ואני? מנסה לתמרן בין כולם בלי לסטות מהנוסח שלי.


    &&&


    "אמא עכשיו ממתקים?" החמשניק לא מוותר.

    "אמרתי לכם, לא הספקנו להיות השבוע בסופר, וחסלתם כל מה שיש בארון - נישאר ביסלי כתום"

    "לא ביסלי!! זה לא ממתק בכלל" אומר המלומד הגדול שלי.

    "תפתח את הארון ותבחר לבד" אני מציעה לו לבחור בין קרקרים, לנישנושים, לפרכיות ל... ביסלי כתום. מה לעשות, בכל בית יש תקופות עמוסות יותר שמשכיחות את הממתקים מהמזווה.

    הוא טורק את הארון בפרצוף מאוכזב, משאיר את התכולה מבוישת והולך לחפש את מגזין הילדים בספריה.

    "אמא אני לא אוהבת ממתקים זה סתם לא בריא" מתחנפת הגדולה.


    "גם אני" אני משתפת אותה. "אני אוהבת אותך".

    מוציאה צלחת ופורסת את העוגה (הקנויה. למי היה זמן לאפות?!) וחושבת על רעיון נוסף ל'עונג שבת' שלנו.

    פיצוחים זה טוב, אבל לא לילדים.

    פירות! איך לא חשבתי...

    "דנדוש תוציא לי תפוחים מהמקרר" שולפת את קרש החיתוך, קערת חרסינה ורודה, וקומפוט קוביות אננס מלמעלה.

    "יש כאן אדומים, אדומים, עוד אדומים..." הוא שולף מהקופסא של התפוחים השטופים, את האדומים המבריקים בזה אחר זה.

    "המממ. יש כאן גם ירוק וצהוב אחד" הוא מתכופף למגירת הפירות.

    "תביא את כולם" אני מתלהבת מהצבעוניות. "אבל מה הקשר, אמא" מסבירה לי שירוש "הירוק הוא חמוץ והאדומים מתוקים, והאננס... איכס!! למה שמת את כל האננס?? אני לא אוהבת!!"

    "אננס זה טעים" אני משכנעת.

    "אבל אני לא אוהבת" היא חורצת.

    "אז תטעמי!" אני מכריעה עם מילת הקסם שלנו במטבח. היא לוקחת קוביה ועושה פרצוף. משנה אותו לאט לאט ואז מסבירה: "טוב, זה בעצם כן טעים, קצת".

    "אבל בשביל מה כל התפוחים האלו, אמא? האדומים מספיקים. יש פה יותר מדיי טעמים..." היא בוחנת את הקערה שהופכת לסלט צבעוני.

    "כשהם ביחד, נוצר מהם טעם אחר לגמריי".

    "כמו הבושם של ורדית מהסיפור" מסבירה לה המרשמלו. "שערבבו לה 'כמה בושם' ביחד ויצא ריח טוב" היא תורמת מהעולם שלה.

    בכף גדולה אני מערבבת את הסלט ואפילו לא מוסיפה כפית סוכר אחת, כי בעולם שלי, החיבור הזה כל כך נכון ומשלים. וכל כך טוב לי לצלול לתוכו.

    בעולם שלי אנשים מכל העדות והפנים-מגזרי הם סלט אחד גדול ומפנק. עשוי מאלף טעמים, צבעים, גדלים ומרקמים, וכל אחד כל כך רלוונטי ודומיננטי ומשלים את הטעם הכללי.

    בעולם שלי, הכיתות מלאות בתלמידות ובתלמידים שהחיבור ביניהם לא היה נעשה כנראה לעולם, לפי צבעי הכיפות וסגנונות כיסויי הראש.

    בשולחן שלי, נוסחים שונים לברכת המזון, אבל כולם מקובלים לפני המלך: בהגיה כזו או אחרת, בדילוגים בלחנים, ועם תנועות ידיים,

    בעולם שלי, עובדים עם אותה שאיפה – קנייטש סאמט, שטריימלאך או ירושלמי, וגם אם יש פערים, וחוסר וודאות, זה לא באמת משנה למישהו, כדי להרכיב את הסלט ולהגיע אל הטעם המושלם.

    אז מי צריך חטיפים כשיש על השולחן דבר בריא וערב כל כך?

    טוב... אל תדאגו, כבר מחר נצא לקניה גדולה, כי גם אותם, אנחנו רוצים, להשלים את עונג השבת שלנו.







    ישי ריבו ונתן גושן, בביצוע 'נחכה לך'.

    לכל הקוראים בלילות
    לצועקים ברחובות
    לכל המרכיבים את המקום האנושי הזה
    את המרקם
    לאלו שמחכים לשעה הבאה
    כדי להתחיל שבוע חדש -
    טוב יותר מכל בחינה שהיא.
    השיר מוקדש לכם.


    פרק א'

    חביתה עם בצל. סלט קצוץ דק. גבינת נפוליאון. שוקו חם.
    "מפנקת את עצמך בארוחת בוקר מושקעת?" אמא נכנסת למטבח בחיוך.
    "אני לא ממהרת לשום מקום." אני מתמתחת, "כמה כיף להיות כלה טרייה שאף אחד לא יכעס עליה אם תאחר לסמינר. רוצה לשבת איתי לאכול?"
    "אני צריכה לצאת לעבודה. לאמהות של כלות אין חופש, גם אם אתמול היה האירוסין."

    יושבת ואוכלת לבד. מחייכת לעצמי כשהתמונות עוברות מול עיניי, אחת אחת.
    הפגישות שזרמו מהרגע הראשון.
    הרגע שאמרתי לו 'כן' בחיוך גדול ובלב מוצף.
    הוורט שנערך בסלון המצוחצח שלנו,
    אמא מרוגשת עד דמעות, אבא מוציא את היין המיוחד מלמעלה.

    חברות שמתקשרות לצרוח 'מזל טוב' ו'ידעתי'. מודעת מאורסים בעיתון ועוד אחת ענקית בחדר. 'שיעור כלה' בסמינר. אולם אירוסין עמוס והומה אדם.
    והטיול ההוא שטיילנו ביחד אתמול בערב, אחרי האירוסין. מרחפים בענן של אושר. אפילו לא הרגשתי שאני עם נעלי העקב הכואבות.

    סיימתי את הארוחה, ברכתי ברכת המזון, מודה לקב"ה על כל הטוב שהרעיף עליי.

    בבוקר עוד הספקתי לתפוס בטלפון את גולדי ברים, מדריכת הכלות הידועה, קבענו מפגש ראשון לתחילת שבוע הבא. את החוברת שהיא המליצה לי עליה קניתי בדרך לסמינר.

    'הוא' אמר שיתקשר לעדכן סופית לגבי האולם בערך באחת בצהריים. אחרי סדר א'.
    מצחיק שאני עדיין קוראת לו בלב 'הוא' ולא מוטי.

    ברבע לאחת כבר חמקתי מהסמינר בתואנה כלשהי. הפלאפון צמוד אליי.

    כשהגיעה השעה אחת וחצי והוא עוד לא התקשר, זה כבר היה מוזר.

    ברבע לשתיים התקשרתי אליו. אין מענה.

    'מה קרה? אולי הייתה לו תאונת דרכים?'
    אוי תפסיקי, נזפתי בעצמי. כבר הפכת לאישה דאגנית? תכף הוא יתקשר.

    בשתיים העזתי להתקשר שוב. שמעתי צליל של 'ממתינה'.

    ציפיתי שהוא יעבור אליי מיד. הוא לא עבר.

    רק בשתיים וחצי הוא חזר אליי. איחור של שעה וחצי מהשעה שקבענו. עניתי במהירות.
    "מוטי, מה נשמע?"

    "זה לא מוטי. זה אבא שלו." שמעתי קול קר.

    "קרה משהו למוטי?" נבהלתי.

    "תדברו עם גברת קורץ השדכנית, היא תסביר לכם."

    "אבל מה קרה למוטי?"

    "תדברו עם קורץ."

    "מה קורץ? מה עם מוטי?"

    "אה..." כחכוח, "אנחנו עוצרים כרגע את השידוך. אה... צריכים לחשוב על זה מחדש..."

    "מ, מה???"

    צליל ניתוק סתמי סיים את השיחה והפך לי את החיים.

    *

    לפרק ב'
    כשאני מתעצבן הכי טוב לי:

    א. כי אני מרחם על עצמי.

    ב. כי כולם מרחמים עלי.

    ג. מי שלא מרחם עלי, מעצבן אותי כפול, ואז הכי טוב לי, כי: וכו'...

    ודאי שהייתי מעדיף לא להתעצבן, אבל אני מתעצבן כי אף אחד לא מתעניין בהעדפות שלי, וזה מעצבן!

    ואם לא היה אפשרות להתעצבן, מה הייתי עושה כשאני עצבני? מתעצבן כפול מרוב תסכול.

    ואם אף אחד לא היה מתעצבן, לא הייתי מתפדח להתעצבן, מה אני יכול לעשות?!? אני עצבני..

    ואם כולם היו עצבנים, וואו איך שהייתי מתעצבן, למה? כי אף אחד לא היה שם לב אלי, וואו איך שזה היה מעצבן...

    וכשאני עצבני, וחבר מתקשר אלי, מתמתח, "מה נשמע"? "מה אתה מספר"? בלי מצמוץ אני מנתק לו ולוחץ ארוכות, ומחר כשתורו להתעצבן, אני מספר לו שבדיוק! נגמר לי הסוללה.

    ואם אשתי מתקשרת, טוב, יש דברים שגם אני מתפדח לספר.

    - נספח אילוסטרציה -

    כל המושג 'עצבים' הינו 'מופשט', למה מישהו פעם ראה אותם, כי להרגיש הרבה הרגישו, אבל לראות???

    ואלוקים...

    לך תוכיח שישנו, שאינו מופשט??

    יא'קוקו, מקודם הרגשתי אותו, דיברתי אתו, אתה שואל אותי מי אמר שישנו??

    יא'... עצבנת אותי...
    איבוד

    א.
    כשיאקוב ראה את הילד לראשונה, ארי היה עסוק בניסיונות כושלים לפתיחת קופסת שימורים בפותחן שנשבר אתמול. יאקוב אמר, "הלו, תראו את הפספוס הזה".
    ארי הרים את מבטו. ילד, לא קטן ולא גדול, הלך בצעדים מפוחדים על המדרכה מולם.
    "לא טוב שיסתובב כאן", סינן ארי. יאקוב אמר, "אולי ניקח אותו ונבקש כופר. תראו איך הוא לבוש".
    ארי התרומם במהירות, לפני שאחרים יספיקו, וחצה את הרחוב לכיוון הילד.
    הילד הביט בו באימה, רגלו האחת נעה לאחור, כשוקל לברוח. ילד מחונך, חשב ארי וחש צביטת עצב.
    יאקוב נעמד פתאום על ידם. גם הוא קלט את העניין. "רק אל תציע לו סוכריה", נהם אל תוך אזנו של ארי, "נאבד אותו לגמרי".

    ב.
    שלושתם צעדו ברחוב הצדדי והמלוכלך. ארי בראש, הילד מאחוריו, שומר על מרחק בטוח. יאקוב נסרח מאחור, מקלל בשקט.
    הם הגיעו להתפצלות הרחובות הראשיים. ארי גרד בסבך שערו הלבן והסתובב אל יאקוב. "באיזה מהם?"
    "יש לך לאן ללכת?" אמר יאקוב.
    ארי משך בכתפיו. "לא. רק לחפש אותה".
    "אז בנאדם, מה זה משנה באיזה. פשוט תבחר אחד, אני אקח ת'שני".
    ארי פנה לשמאלי. "אנחנו מחפשים אישה, היסטרית כאילו, נורא. מחפשת ילד", קרא אחרי יאקוב. הציץ על הילד. פניו היו חיוורים ושפתו רטטה. "אל תדאג", אמר בניסיון להיזכר איך מרגיעים ילדים, אבל בלתי אפשר להיזכר בדבר שמעולם לא עשית. "אנחנו נמצא את אמא שלך. איפה הייתם?".
    "היינו בחנות", אמר הילד. קולו רעד.
    "איזה?"
    "לוידע".
    "טוב", נאנח ארי. "פשוט ניכנס לחנות הראשונה שנראה".
    הם המשיכו לצעוד.

    ג.
    "כמה אחים יש לך?" שאל ארי.
    "יש לנו שמונה".
    "שמונה?! בחיי, שמונה?! אז אנחנו לא מחפשים אישה היסטרית נורא. אנחנו מחפשים אישה די פוחדת, או כאילו, קצת מבוהלת כזה. כמה כבר אפשר לפחד כשיש עוד שבע בבית".
    שפתו של הילד שוב רטטה.
    "אנחנו נמצא אותה", הוסיף ארי בבהילות. "תיכף נמצא אותה".
    "אל תגיד את זה". אמר פתאום הילד.
    "לא להגיד?"
    "לא. זה כמו במבחן. כל פעם שאתה אומר שנראל'ך שקיבלת מאה יורדת'ך נקודה".
    "אה". אמר ארי. "וזה באמת עובד ככה?"
    "בטח".
    "מה אני אגיד 'ך, זה לא נשמע הגיוני".
    "זה כן".
    "לא בהיגיון שלי לפחות".
    הילד שתק.
    "'תה יודע, היגיון של אם אלפא גורר ביטא וביטא גורר גמא אז אלפא גורר גמא".
    הילד רק בהה בו.
    "עזוב אותך", אמר ארי, והם נכנסו לחנות גדולה שהופיעה לצדם.

    ד.
    "הי, אתה!" השומר התקדם לכיוונם, מבטו החשדן עובר מהילד לארי וחזרה. "מה הקשר שלך לילד?"
    "אני מחפש את אמא שלו, שהיא אישה קצת מבוהלת שאיבדה ילד", אמר ארי.
    "למה שהיא תהיה כאן?"
    "למה לא?"
    גבותיו של השומר התכווצו. לפתע התרוממו. מבטו ננעץ בנקודה נעלמת מאחורי ארי.
    "אני חושב שמצאתי את מה שחיפשת", אמר. "אבל היא לא קצת מבוהלת. היא היסטרית".
    ארי סובב את ראשו בדיוק בשניה שהילד החל לרוץ. אל פתח החנות התפרצה אישה בוכה. היא הסתערה על הילד בחיבוק דוב.
    יאקוב עמד מאחוריה. הוא התקרב אל ארי. "אל תצפה לתודה", אמר. "אני חושב שאנחנו בדיוק החלומות מהגיהינום שלה. ועוד לא אכלנו מהבוקר".
    ארי הביט רגע נוסף באם ובבנה. אחר הסיט את מבטו ויצא מהחנות.

    ה.
    כשעברו ברחוב הראשי ליד הפינה הקבועה שלהם ארי נעצר, התיישב ושלף את קופסת הפח.
    "אני לא צריך לאכול", נהם, נועץ את עיניו במדרכה.
    נעליו של יאקוב המשיכו לעמוד על ידו בשתיקה עוד דקות ארוכות, עד שהתרחקו מהמקום.

    ארי לא ידע כמה זמן ישב כך, בוהה בנעלי העוברים והשבים ואפילו לא מקרקש בקופסת הפח. מישהו זרק אליו מטבע, ילד בעט ברגלו. כלבים התחככו בו. אנשים, המון אנשים, דיברו מעל ראשו. הוא שתק.
    לפתע שְטר נזרק אליו. ארי תפס בו. שטר של חמישים עם קבלה מקומטת מוצמדת, בצידה הריק נכתב בכתב ילדותי: "לארי, תודה רבה".
    הוא הרים את מבטו אל האישה ובנה המתרחקים.
    בלי לדעת למה קרא אחריהם, "בכלל לא קוראים לי ארי!"
    הם הסתובבו, נשארים במרחק בטוח.
    "קוראים לי יקותיאל. ארי זה קיצור".
    "של יקותיאל?" האישה לא התאפקה.
    "של אריסטו".

    ו.
    בלילה דחף את השטר ליאקוב. "אתה מצאת אותה", אמר. "ואני לא צריך את זה".
    יאקוב הביט בו ובשטר לסירוגין. בסוף אמר, "וואלה, חמישים. אמרתי לך שכדאי לחטוף אותו, היא הייתה נותנת בשבילו עשיריה".
    "איזה עשיריה. יש לה עוד שבע בבית".
    "אז מה. היא הייתה נותנת גם מיליון, ואתה יודע את זה".
    "נגיד שכן". אמר ארי. "לא היית שורד יום עם הילד הזה, טוחן ת'מוח".
    יאקוב גיחך. "יוסף אתה, גם כן".
    "יוסף?"
    "נו, זה מהתנ"ך. שניסה להציל מישו מהבור של האחים. לא משנה. אני יוצא לעשן".
    ארי קרא אחריו, "יש לך לאן ללכת?"
    "לא".
    "אז לא משנה באיזה דרך תלך!".
    יאקוב לטש אליו עיניים מלאות רחמים. "ברור שלא משנה". אמר. "ואתה לך לישון אתה, ארי. לא עשה לך טוב, הילד הזה".

    בפתח התעכב יאקוב. הוא סובב את ראשו והביט בארי.
    "מה?"
    "סתם". אמר יאקוב. "אתה יודע, אריסטו, הייתי מוכן לשלם הרבה כדי שמישהו בעולם יחפש אותי ככה". הוא ירק במרירות ויצא.

    ארי קם מכורסת הסמרטוטים, מילא את הקומקום מים, שפת אותו על הכירה הקטנה והביט במים התוססים במבט מהורהר, אריסטואי.
    אולי הגיע הזמן להחליף כינוי, חשב לעצמו, כי אריסטו אריסטו, אבל מה הוא כבר ידע על היגיון; נוסחאות ואותיות לטיניות. ובאמת יש היגיון מעל להיגיון הזה. מן היגיון כזה, שאומר שאישה תאהב את בנה עד טירוף הדעת, גם אם יש לה עוד שבעה בבית. שאומר שלא יותר טוב לשתות קפה לבד בוילה מפוארת, מלשתות אותו לבד בזולה המסמורטטת הזאת.
    היגיון שאומר שאם חיכית שישים שנה להזדמנות לצאת מהחור אליו נולדת אז כנראה שכבר פספסת את הפניה הנכונה. אבל גם אומר שאם אין לך לאן ללכת, ממילא לא משנה באיזו דרך תבחר.

    ועדיין, חשב לעצמו, מנומנם, ארי זה שם יותר נוח מיקותיאל.
    וזאת הייתה המחשבה האחרונה שלו לפני שנרדם.


    ---------------------------------------------------------------------------------------

    "התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" אמרה אליס.
    "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.
    "לא איכפת לי כל-כך לאן – " אמרה אליס.
    "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול.

    [לואיס קרול, אליס בארץ הפלאות]

    --------------------------
    תודה שקראתם,
    אשמח לביקורת קשוחה :)
    הצ'ולנט-קייק הפך למושג אגדי בבית משפחת כ' (השם המלא שמור במערכת). לא, הוא לא עשוי גריסי פנינה. אפילו לא מתקרב, מה פתאום. הצו'לנט-קייק הוא עוגת שמרים גדולת מימדים, זולגת שוקולד נמס ואיכותי בלבד. פתחת את העוגה – גמרת אותה.

    וכאן אנו מגיעים לשאלה המתבקשת: על מה ולמה זכתה משפחת כ' בעוגה שוקולדית זו, ושאלת השאלות: עבור מה זכתה העוגה לשם כה מלבב וחמין?

    וכה היה הסיפור ההיסטורי. אבי המשפחה החשוב הרב צ' (השם המלא נמחק מרשומות המערכת) ראה בצער רב את גדיי העיזים הרכים דוחים בשאט נפש את צלחת גריסי הפנינה ברוטב השעועית שהכינה אשתו מרת ל' הצדקנית, אשת הרב החשוב. בעקבות שערוריה זו של סלידה מהמאכל השבתי, לא מצא הרב מנוח לנפשו הטרודה. הוא ניסה להלעיט את גדייו בטקטיקות מלחמה שונות (נושא לפוסט הבא), אך כל מזימותיו לא צלחו בידו והחמין נשאר בצלחתו בלבד.

    ואז הגיעה הישועה. עוגה. טעימה, שוקולדית ועסיסית, מהסוג שאפשר להשיג רק בחנות אחת יוקרתית ואותה מקבל רק מי שאוכל צ'ולנט.

    רעיון גאוני. עבד לשבועיים.

    אממה, הכינוי דבק בעוגה עד עצם היום הזה.

    יש השבוע צ'ולנט-קייק? סיבה למסיבה. לא תמיד יש. תלוי ברמת התקווה שתולה הרב בעוגה ביום שישי. אם נקנה, אוכלים אותו כבר בליל שבת אחרי העוף. (אבל בתנאי שתאכל מחר צ'ולנט! בטח אבא בטח.)

    כמעט שכחתי, אבל עוד מושג יש בבית המשפחה הזו. טישו קייק. כל עוגה קנויה שלא מכבדת את העטיפה בה היא עטופה, דינה להיקטלג תחת הכותרת המעליבה: טישו קייק. עוגה בטעם טישו.


    והנה. מקרה קרה בשבוע שעבר.

    הרב החשוב חזר מהחנות האחת והיוקרתית בהתרוממות הרוח ובתקווה קלושה לניצחון בקרב הצ'ולנט עם שקית גדולה בידיו. וצהלה ושמחה בבית המשפחה.

    רק מה? בת נשואה יש להם, והיא שובתת בביתה. ואיך תפסיד הבת את המסיבה?

    הרים האב צלצול. ענה החתן החשוב.

    וכך בערך נשמעה השיחה: (גברים)

    - בוקר טוב ס', רציתי לבשר לכם שקניתי צ'ולנט-קייק!

    החתן, אשר לא הכיר את המושג הלזה, וכן הכיר את מושג הטישו, היה בטוח שהשווער התקשר לבשר על קניית טישו-קייק חדש. "אה, כן? נחמד".

    - רוצים לקינוח?

    - הו, זה בסדר, ג' הכינה המון עוגות לקינוח.

    השווער חכך לרגע בדעתו, מעולם לא שמע סירוב לצ'ולנט-קייק. "אבל תגיד לג' שתתקשר אלי, טוב? אולי היא תרצה".

    "נראה". (ברור שלא. מה יש לבשר על טישו-קייק תפל?)

    "שבת שלום".

    "שבת שלום".


    והנה ארע. קפצו הזוג בליל שבת אל ההורים.

    ותשמע הבת את הבשורה הנהדרת, ותזדעזע כל כך שכמעט והפסידה את העוגה, ותשאל את אביה מדוע לא עודכנה, ותישלח אל בעלה, ותתברר אי ההבנה. ותיטול שתי חתיכות צ'ולנט-קייק, ותזהיר את בעלה לבל יעז לדחות בשנית הצעה נדיבה זו.

    וילמד החתן לקח חשוב. כל אשר יאמר לך שווערך - עשה.
    1954

    מגדל המים במגדל גד


    שמונה מדרגות,

    נשארו לי עוד תשע ואני מגיע,

    יד מעל המצח ו הנה זה...

    חלקיקי עפר ועלי דלעת מכוצ'צים מהפרדס של בן חמו מגלים את בואה של שיא הטכנולוגיה, שלוש אותיות GMC רקועות מע"ג הפח הבוהק בצבעי ירוק, אבל חונסה כבר לא יושב בראש,

    אח, הגעגועים לכפר אתא צורבים,

    עם כל מוקשי העלייה והאוהל שאהב לדרדר עצמו ללא דעת, כל פעם הוא הפתיע מחדש עד כמה אנחנו לא מכירים את הבן מוגרבי איך שהוא מצליח לנחור למרות המסביב.

    אבל הכול היה מתגמד בצהריים כשחונסה היה מנופף לי בחיבה לעלות לסיבוב באוטובוס הנוצץ שלו, השמש הלוהטת ליחכה את הווילונות ובאותה פעימה נצנצה את הסמל המלכותי של חברת משמר המפרץ, אוח כמה שנים הוא למד ושפשף את המוח כדי לשבת במקום היוקרתי הזה,

    האבק שבמראה היה כמו המציאות ששקועה בביצה אפורה, רק אני בניגוד לגדולים ממני משום מה החלטתי שגוונים של צהוב וכתום יותר מתאימים למציאות שלי, וזה מה שנתן לי את הכוח לשייף את המראות של חונסה.

    לאכפתכה שעוד רגע זה חוזר להיות מאובק?

    אני רק רוצה להזכיר לך שבהתחלה הוא היה נוצץ, ושמתחת לערימות של הבוץ יש לך את הדבר הכי חדיש בהיסטוריה,

    יש משהו יותר חדיש מזה אמר לי נוסע ותיק עם קרחת וקו שיערות מסורק, מטוס שיכול להגיע לירח,

    שתקתי.

    נזכרתי בימים הראשונים כשהמזכיר הראשי של כפר אתא הופיע בין גדודי הנערים שכבשו את המבנה הנטוש והודיע שמחר בין חצות היום לשתיים בצהריים יגיע מורה מתלאביב וימסור שיעור גלובלי שמתאים לכל הגילאים,

    העיניים שלי נצצו, בכותאב תמיד הייתי ראשון, צמא להחכים ולדעת,

    כל הלילה חלמתי על הכותאב החדש שיצבע לי את המציאות הקשה בגוונים רכים יותר,

    אבל בבוקר הגיעה למבנה חיילת ובקשה שנקרא לה המורה חנה, היא מדדה את כולנו מכף רגל וכשהגיע לראש שלי רק אמרה, אתה עם התלתלים המסורבלים חייב להקפיד על גזיזת ציפורניים אחת לשבוע,

    פרחה התקרבה אליה, היא מעולם לא ראתה חיילת מקרוב, אבל המורה חנה דחתה אותה ואמרה שבישראל יש כבוד למורים,

    היא דברה על קדמה בתעשייה ועל הכוח של צה"ל ועד כמה חשוב ללמוד ולהשכיל.
    ואז היא הוציאה מפה גדולה והצביעה, זוהי מפת העולם, פה זה ישראל קטנה אבל עצמאית וחזקה , ופה זה אמריקה, יש שם אנשים יפים ומוכשרים שמתכננים לכולנו את צעדי הקדמה, הם עוסקים בין היתר בהמצאת מטוס שנוסע לירח.

    זהו זה, הלכתי משם במחשבותיי וניסיתי לצבוע את המטוס הזה בכל מיני צבעים, אבל שום צבע לא התאים,

    כנראה שזה לא מציאותי.

    האוטובוס חרק בתחנה האחרונה בכפר אתא.

    אתה הוגה דעות מדופלם הא? יאללה חבל עליך, לך תעזור לאבא בנטיעות, על מילים לא מרוויחים שום תלוש.

    חונסה כבר קנה אוטומוביל חדיש של חברת אגד והאוהלים שכ"כ אהבו להתפרק פורקו בסוף ואנחנו כאן במגדל גד,
    אמא רצתה מקום מפותח כמו באמריקה עם ארובות שמפיחות עננים של תעשיה וקידמה, אבל אבא אמר שצריך מקום שיהיה קרוב לרבנים,

    רק נג'י צחק שאפחד לא שואל איפה להעמיס את הארגזים ואותנו,

    עובד קוראים לי.

    עובד זה שם עדכני, (עוד מילה שהמציא נג'י) אתה תצליח להתקבל לעבוד במפעל יוקרתי, לא כמוני וכמו פואד אמר לי באחד מלילות הקיץ כשחזר עם טנא מלא עקיצות, ככה אבא קרא לשקערוריות שניקבו להם את הידיים, ולפואד גם את הרגלים, הוא קנה בכל הכסף שהרוויח בנטיעות האינסופיות שלו מכנסיים קצרים כמו של קק"לניק אמיתי,

    פעם הבן של רחמים בוזגלו ניסה להסביר לחברה את משמעות השם שלי, זה בגלל שאתה עושה הכול חוץ מלעבוד,

    מי אמרכך את זה? מאיפה אתה יודע? אולי הוא עובד במשמרת לילה? בטח עובד בלהחליק את השיער המקורזל שלו,

    מוצ'יק השמן הגיע משומשום והתיישב בתוך העיגול האנושי, בגלל שתה בלונדיני אתה כל היום מדבר על שערות, נראה אותך פעם מסרק כזה שיער מקורזל ואז תבין שהבנאדם עושה עבודה של טרקטור וקומביין ביחד,

    העצים בהרי בכרמל רעדו, את הצחוק שלהם שמעו עד כפר חסידים...

    הלכתי משם אל השביל הראשי, חונסה כבר מחכה לשמוע ממני באיזה צבע אני בוחר לצבוע את המציאות, לא מעניין אותו שהמציאות צבעה את הפנים שלי באדום.
    יש לי חשק כבר שנים לכתוב מאמרים חינוכיים.

    אפעם אני לא יודע אם זה מעניין מישהו. אם אצליח להביע את מה שארצה, אם אחדש משהו ובכלל כל כך הרבה מלל נשפך בתחום מי אני.

    אני מבקש, אנא ונא, לא לרחם. זה מהחלקים בתוכי שרוצים להתמקצע ולא רק לתרפיה.
    תודה מראש אני מעריך את הזמן שלכם.


    הבוקר ראיתי משפט של גלנט וכך הוא כתב.

    "מה שאני אוהב בחוקה, זה שכותבים אותה אנשי בשר ודם, ואחר כך היא מקבלת מעמד של תורה מסיני (כמעט)..."​

    אכתוב על כללים, כצורך, ועל הערך המוסף שלהם. ואתם תגידו אם לכתוב על עוד דברים. בעתיד.


    כללים
    הצורך והערך המוסף שלהם

    "אני מאוד כועסת אמרה אמא של מוישי למה אתה עוד לא לבוש? ולמה לא הנחת בלילה את הנעליים ליד המיטה?"

    הוא הבין? לא בטוח.

    מחר זה יחזור על עצמו? מסתבר.

    מלמד נכנס לכיתה מבולגנת. "מה כל הבלאגן הזה? למה יש כל כך הרבה ניירות על הריצפה?"

    ואז הם, ילדים טובים, רצים לאסוף.

    הם הבינו? אולי.

    זה יחזור על עצמו? מסתבר שכן.

    בעל סמכות צריך להיות ברור. לא לצפות שיבינו. ילדים לומדים מהחיים את הסיטואציות יודעים מה הנורמלי ומה לא.

    אבל לא תמיד יודעים איך לעשות, ולא תמיד מרגישים מחוייבים לעשות.

    גם הקשר להם לעשיה לא תמיד ברור.

    מי מכין בגדים או נעליים למוישי? אמא. היא קונה ומכבסת ודואגת שיהיו למוישי בגדים. עם זאת למוישי ברור שהוא לא יזיק את הבגדים ולא ישחחית.

    לא ברור למוישי מה הוא אמרו לעשות עם הבדדים שהוא סיים ללבוש, לא ברור לו מה יעזור לו בבוקר להארגן בזריזות. לא בטוח בכלל זהוא יודע מה זה להתארגן. ובעיקר הוא לא בטוח שההתארגנות קשורה אליו.

    כך גם בכיתה לכיתה ברור שזה לא בסדר שהכיתה מבולגנת, גם ברור שהם לא מבלגנים על מנת לבלגן, זה לא בסדר.

    מי אחראי על הנקיון? הם? מי אמר?

    יש מנקה. הוא אחראי.

    התלכלך באמצע היום? בסדר. צריך לנקות אבל למה יש להם אחריות על כך?

    ילדים מטבעם עושים מה שצריך, הם רוצים להיות טובים.

    כשהדברים ברורים ויש הוראות ברורות הילדים יבצעו.


    הערך המוסף של כללים.

    כשיש כללים במיוחד עם הם כתובים ונוצרת חוקה מסויימת.

    ילד שעובר על כללים ברורים לא מתנגש ביוצר הכללים או בתובע את העמידה בכללים.

    אלא בכללים, בחוקה.

    לכלל נוצרת יישות עצמאית.

    וכאן הרווח הגדול הוא שאין בינינו ויכוח, אלא בין מפר הכללים לכללים.

    אין אמוציות.
  • 696
  • בימים הקרובים נאפשר לכל משתמש בפורום לעלות באנרים לאתר באופן עצמאי בכמה פעולות פשוטות (כבר היום ניתן לעלות אשכולות ולשלם עליהם באזור הקמפיינים שלי).
    בבאנרים יהיה ניתן לצפות בכמות החשיפות וההקלקות ועוד.
    עם זאת הרבה מפרסמים פוטנציאליים מתקשים בהעלאת באנרים כתוצאה מחוסר התמצאות במרחב הטכנולוגי ועוד.
    לשם כך בתהליך העלאת הבאנרים נציע להם את האפשרות לבחור ברשימת מעצבים, פרסומאים וכותבים מוכשרים שיעלו עבורם את הפרסום.

    מה תרוויחו מהעלאת הפרסום?

    • עמלת תיווך על העלאת הבאנר (נתון להחלטה שלכם)
    • לקוחות נוספים למאגר הלקוחות שלכם (הם יעזרו בכם מן הסתם גם בכתיבת אשכולות/מאמרים)
    • חבילות מותאמות אישית (בשונה מכלל המשתמשים שיהיו להם רק אופציות בודדות לפרסום)
    • מחירים והטבות ייחודיים

    מה נדרש מכם?

    • התמצאות במרחב טכנולוגי
    • אדיבות וסבלנות
    • הבנה בתחום הפרסום
    בשבוע שעבר ביקרתי את דודה שושנה שגרה בנוף כנרת.

    נסענו למירון ולקברי צדיקים

    ושם בסלונה המרווח של דודה שושנה מול גלי הכנרת השוצפים והמיית הצדפים, ואל תגידו לי שבכנרת אין צדפים כי בסה"כ לדודה שושנה אין גלים שוצפים מהסיבה הפשוטה שהיא גרה מרחק ניכר מהכנרת והקשר שלה אל הימה היפיפיה היא מקרי בהחלט על מנת להעשיר את הסיפור .
    ישבנו שתינו היא עם כוס קפה ואני עם אייס וניל ופטפטנו על כל מיני דברים. דודה שושנה בשנה שעברה "נתנה" לי מתנה מס' ימים בקייטנת אמהות "והשנה" כך היא אומרת שאני עוד יותר זקוקה למנוחה,
    ואני, צריכה בטח שצריכה... אבל הפעם הלכתי מוכנה, קודם כל השגתי מכשירי פלאפון מכל החברות פחדתי שלא תיהיה קליטה בחדר אוכל או בחדר האטום ח"ו.

    סידרתי ערמות של כביסה מקופלות, תרגעו...) לכל יום שיהיה לבעלי מוכן, סגרתי עם גיסתי שתשמור עליהם והפלגתי לי לנופש, כנראה שמשהו השתנה בי מהלידה חמישית כי הפעם לא התקשרתי בכלל הביתה, אבל אלי, התקשרו גם התקשרו. ואז שמתי לב לתופעה מעניינת, כל הנשים בעלות פלאפונים קיבלו שיחות בממוצע שעתי של 1 ל- 2.3 דקות, העתקתי כמה מהם כדי שתיהנו גם אתם, השיחות הראשונות שמורות בזכויות שמורות לבעלי היקר שהתקשר בלילה ובאמצע הלילה לבדוק אם אני נחה. "ואל תדאגי שמאיר ויואלי צבעו את דלת האמבטיה בגואש, זה נראה לי שזה ירד בקלות".

    אח"כ שמעתי אחת מדברת עם שמעון בעלה, ברמקול כי לא הייתה לה אוזניה וזה מאוד מסוכן בגלל הקרינה.

    "שרה מה נשמע?"

    "בסדר שמעון, הלבשת אותם?"

    "אני לא מוצא מכנסיים כחולים כמו שכתבת לי בפתק ליעקובי".

    "שמתי לך אותם בערמה"

    "אני לא מוצא ת'ערמה".

    "היא נמצאת בשולחן בסלון"

    "באיזה שולחן?"

    "שמעון בשולחן שלנו היחיד, בסלון"

    "הא... טוב מצאתי"

    "את מה, שמעון?"

    "את השולחן"

    "ואת הערימה? לא... כן... הנה מצאתי"

    "אבל רגע שרה, מה רצית שאני יחפש לך?"

    "לא לי, ליעקובי תחפש לו מכנסיים"

    "אה... נכון מכנסיים"

    "אבל אני לא מוצא, אין פה מכנסיים כחולים"

    "אז תחפש במייבש מכנסיים חומים".

    "אני לא מוצא"

    "אז את המכנסיים הירוקים, הם נמצאים על המכונת תפירה"

    "איפה שכל הבלאגן שלך?"

    "שמעון אתה ברמקול", אומרת לו שרה ומקבלת צבע ארגמני בריא בפניה.

    "בסדר שרה, בסדר, הנה מצאתי".

    שרה עוד לא הספיקה למזוג לעצמה אוכל ושוב בעלה צלצל, אבל אני בינתיים הקשבתי למישהי שנראה לי משום מה (בעיקר בגלל החליפה הסגולה) קוראים לה גב' מרים,

    "מה?"

    "כן, כן.. שניצלים, אתה פורס אותם, שם שמן בינתיים וכן... כמו שאמרתי לך פרורים בצלחת אחת וביצה בשניה, אתה לא מצליח לפרוס? כן... כמו לחם, או פסטרמה"

    "לא!! שמן במחבת לא בשניצלים"

    "אז תפשיר"

    "בקערה עם מים פושרים"

    "אז תתן להם סנדוויצ'ים"

    "אז תקנה להם לחמניות"

    "אז תשלח את שרה'לה"

    "אז תבקש מאמא שלי שתשלח לך"

    "אז... " וזהו כבר לא שמעתי יותר, את העצות למכביר שהציעה לבעלה בעלת החליפה הסגולה.

    כי בתכלס נכנסה שיחה דחופה יותר.

    רבקה חברה שלי, בעלה התקשר מבוהל ביותר.

    "יש לי חום?"

    "תקח אקמול, .... לא זה לא מסוכן אל תדאג..."

    "מה?"

    "אל תפחד, זה כלום"

    "איפה?"

    "זה נורמאלי, כאבים בגרון עם חום זה ממש שום דבר"

    "אל תדאג"

    "הצלה לא יעשו לך כלום.ואמבולנס זה יקררר"

    זהו אני חייבת להפסיק בעלי מצלצל אלי, אולי כדי לבדוק אם אני נחה, או שאין לו חולצה לעצמו או לטובי או כדי שאני יגיד לו איפה הסלוטייפ, או סתם לברר עוד כמה שעות אני חוזרת..
    אז להת' לכם.
    בדרכי משחרית, אוחז את תיק התפילין ביד ימין, בשמאל את המגבת מהמקווה, שפתיי נושאות שירה לאחר תפילה מהנה - מצב רוחי הטוב התאדה באחת.
    מאפיונר.
    יושב על ספסל ברחוב, מבטו הקפוא לטוש אליי. מקפיא דם. עוצר נשימה ומחשבה.
    מזועזע, קרבתי אליו בברכיים כושלות.

    שיערתי שהוא מכיר אותי, אחרת למה זה הוא מסתכל עליי כה עזות.
    ניגשתי אליו, ברעד; שאלתי:
    אדוני, מה קרה?

    הוא לא הגיב.
    משקפי השמש האטומות, הענקיות, המכסות חצי מפרצופו - לא זזו כמלוא נימה. לפיכך הגברתי תחנוני:
    אדוני, תן לי ללכת. לא עשיתי לך שום דבר. אני איש של חוק וסדר, אין לי שום דבר איתכם. או עם אחד העובדים שלך, אדוני המפואר ורב האון.
    אנא, הנח לי.

    משקפי השמש לא זזו. מאחוריהן ראיתי למחצה אישונים קרים הממוקדים בי. קרני השמש הנשברות על המשקפיים מסנוורים אותי, ואני חלושעס.

    כמעט בכיתי.
    כבודו, באמת, עזוב אותי. אין לי שום דבר איתך. אני רק יהודי שהתפלל שחרית וחוזר הביתה.
    לא ראיתי כלום, לא אגיד כלום במשטרה, רק תעזוב אותי.

    דממה. משקפי השמש לא זזות. האוויר סביבי קר.

    כמוצא אחרון, בלית ברירה, שלחתי יד ארוכה, לגמרי לא ממוקד במה שאני עושה - והסרתי את משקפי השמש מעם פניו של המאפיונר.

    תחתיהן נגלה אליי פניו התמהות של שמער'ל הרשקוביץ, שכני האנגלי החביב והתמיר, החסון, העשוי ללא חת.
    הוא חייך אליי:
    געציל, מה קורה. רק שמתי משקפי שמש, למה נלחצת.
     תגובה אחרונה 

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה