קהילת כתיבה מקצועית

מה יש בו במבט לאחור

שדרכו להפוך

לבן לשחור


איזה קסם ההווה מבצע

מערער העבר,

הביטחון משסע


למה השניה שאחרי לא תוכל

להקדים רק ברגע

אחד מיוחל


ומדוע לאחר החלטה נחושה

שמעתה, סוף מעשה

במחשבה תחילה -


למפרע, בסוף מעשה מפציעה

מחשבה שונה

מזו שבתחילה

מויריי ורבויסיי, התרגשות גדולה להגיע למעמד הזה - במסכי הלדים מאחורה - ( 'בנק לאומי' איתך ברגעים מרגשים).

לראות את עם ישראל מגיע בהמוניו מכל העולם (ישראטורס הכי בבית בעולם) לחגוג את הרגע הגדול הזה (יענקי זלצמן הפקות אירועים) ביחד, כאיש אחד בלב אחד (טו קאר רכב שיתופי).

אלפי דפים (פייפרמן, ניירות עם ערך) בחסדי שמיים (יש חסד, הכל ובזול), איזו נחת רוח (תדיראן קודם) איזו זכות (האגודה למימוש זכויות).

זכינו (מפעל הפיס תמיד לצידך) שנמצא פה עמנו ראש הישיבה שטרח ביום גשום זה (לכל הרוחות, רשת המעילים הגדולה בישראל) לבוא ולשמוח עמנו (תזמורת המקפיצים, רגע של שמחה).

ונברך את הנדיב שהוציא אל הפועל (יענקלה הקונס, שירותי גביה והוצאה לפועל) את המיזם הגדול הזה (ישראל צמח, יזמות צומחת) והאמין בדרכו ולא שת ליבו למרפי ידיו (אלימלך שוורץ, אימון אישי) גם כשלגלגו ואמרו לו 'אין לך סיכוי' ביטל את דבריהם ואמר 'שטויות במיץ' (פריגת, החיים תותים) והמשיך והרבה תורה בגלוי ובסתר (ערפל בע"מ. פרסומות סמויות).

על כך אין לנו אלא לברכו יישר כחך (חסידישע ג'ים, גלאט כושר).

מנסה את מזלי,
חדשה כאן בפורום
רוצה להעלות סיפור מהחיים. אך לגמרי לא אמיתי
כך שכל הקשר בין הסיפור למציאות הוא על דעת הקורא בלבד
בשם ה' נעשה ונצליח

"הוא יכול להוריד את מגן העיניים" הקול הסמכותי מגיע לאוזני בדיוק כשאני מנסה להבין כמה אנשים נוכחים איתי בחדר.
מאז ומתמיד ידעתי שיש לי בעיית ראיה מולדת, ושרוב האנשים רואים בברור את הסביבה ולא רק עצמים מטושטשים חסרי זהות, פעמים רבות מצאתי את עצמי חושב ומדמיין את הרגע בו אראה כאחד האדם. לא שחשבתי שדבר כזה יכול לקרות, זה היה ממש בגדר של חלום של נס ופלא.
למרות זאת הורי ברקע תמיד עודדו אותי לחשוב טוב. נראה לי שהם רצו יותר ממני שיום אחד אוכל להיות כאחד האדם.
והנה הנס מתרחש ברגעים אלו. עוד רגע מסירים לי את מגן העיניים אחרי ניתוח חדשני שאמור לתת לי ראיה מחדש. ואני, ליבי הולם במתח נרגש, לא יודע למה עלי לצפות.
המגן משוחרר לאיטו, ואני רואה. רואה.
"אתה רואה כעת מטושטש", הקול הסמכותי מדבר שוב, "לאט לאט הראיה שלך תשתפר."
אז אני מחכה. ממצמץ מעט, מזיז את האישונים לכל כיוון, מנסה למקד את עיני לעבר נקודה ברורה, לראות מה הרווחתי כעת, למה הורי שאפו כל השנים, להבין את החלום שחלמתי ולא ידעתי למה אני מצפה.
מבטי התוהה והמסונוור התייצב אט אט. הדבר הראשון שראיתי היה, תצחקו או לא, חפץ בלתי מזוהה. לקח לי זמן לתרגם את החפץ. זהו ריבוע, הבנתי כעבור רגע. ואם הוא עם ריבוע נוסף, פתוח, זה אומר שזה ארון.
הכל היה מפתיע. ראיתי צבעים, רק לא ידעתי לקרוא להם בשם. שמעתי כבר שיש אדום וכחול וירוק וצהוב ולבן ומהם מרכיבים גוונים נוספים.
והאנשים סביבי, וההבעות שלהם. לא מכיר את אבא שלי. נראה לי שמדובר בזה עם הזקן. אז ככה נראה זקן, איזה יופי. פלאי הבריאה ממש.
"נשאיר אותו לבד מעט, ניתן לו את הזמן שלו", הקול הסמכותי שייך לאדם גבוה ללא כיפה על הראש. בטח זה הרופא המסור.
"אני אמא שלך", ברור, אני מכיר את הקול. ממצמץ בעיניים. איך אחזיר לה על כל המסירות שגילתה כלפי כל השנים.
היא מחייכת ויש לה דמעות בעיניים. למרות שזו הפעם הראשונה שאני רואה, אני יודע מה זה חיוך ומה זה דמעות.
"וזה אבא", היא מצביעה אל האיש עם הזקן. שעומד ושותק. אולי נרגש מידי. אינני יודע.
אני מחייך אליהם.
"תודה", אני מצליח לומר.
והם, כולם, יוצאים מהחדר לרגעים מספר, כדי לאפשר לי להיות לבד.
ולהבין שאני רואה.
תודה ה'.
איזה נס.

שוב צהריים עייפים כאלה, מחייכים מבעד לחלונות השחורים של בורג'.

ולא רק מתחת החלונות, אלא גם מתחת החלומות, בתוך רגביה חול, מציצה שמש צהריים, מבטיחה על עתיד טוב יותר, אולי כבר מחר היא תגיע השמש?

כבר הרבה שנים, לילות וימים, הם מחכים, אבא, אימא וכל המשפחה המורחבת, פניהם מקומטות מדאגה ועיניהם בולשות בארובותיהן, הם כל כך מחכים, "לשמש" – ככה הם אומרים, והוא לא מבין מה יש לחכות?

פעם, היה שואל, ממתין לתשובה בשקיקה – מהו סוד השמש מלא ההוד? שמא מן מטה קסמים או מוט בלתי נראה המצליח להעלות חיוך רק באזכור שמו? אבל כל זה היה פעם, התשובות היו ניד ראש קלוש ואמרות שבורג' שנא כמו "שתגיע השמש תבין" אז הוא הפסיק לשאול, אבל בליבו כרסמה כל העת שאלה כוססת – בשביל מה?

"כי אנחנו נמצאים בחושך" כך שמע את המבוגרים אומרים, הוא לא בדיוק ידע מה זה חושך, כי לא ידע מה זה אור אבל הבין שהחושך קשור ליערות העבותים שבהם הוא הולך בחשש ואינו יודע מתי יגיח לפתע דוב שעיר חושף שיניים, או לפעמים שהוא מתבלבל בדרך ומרגיש קצת לבד, אבל האור – מה זה יכול להיות?

ודווקא שהיו ה"גדולים" בחבורה מדינים על אודות הסימנים שעומדת השמש להפציע היה בורג' מרגיש בעקצוץ קל בקצה מוחו, מן תחושה של פחד, חולשה רפויה, מי יודע מה תחולל השמש?

אם הבין נכון, אז כשהשמש תזרח – יוכלו לראות הכל, לא יוכלו להסתיר מאומה, הוא לא יוכל להגיד לחלבן שאינו מדגדג את העז – אלא מלטפה, כי השמש תאפשר לחלבן לראות, ובורג' מפחד, אינו מרגיש עצמו מספיק בטוח להיות חשוף כל כך, הוא מרגיש לפעמים – איך לומר? גנב לאור היום.

ולא רק זה, במסתרי ליבו הוא יודע ש-כן, הוא התרגל אל הלילה השקט המתמשך וזרוע כוכבים, אינו יודע איך יוכל להתרגל לשנוי מסנוור, מטלטל, טוב לו להיבלע אל החושך, אינו יודע את גדולת האור, החשיכה משמשת לו כשמיכת פוך עבה שאפשר לטמון בה את הראש ולישוןןןןןןןןןןןןןןן.

ויום אחד בורג' הרגיש שנמאס לו, אין לו כח להסתתר באמרות "מתי כבר תזרח השמש" שבליבו הוא מרגיש בלגן ובהלה, ובהתגודדות הילדים לשיעור מראש הכפר הוא הניח את הקלפים על השולחן ואמר בקול בוטח "אני בכלל לא בטוח שאני מחכה לזריחת השמש" השתאות המומה באוויר, והוא מוסיף כשביטחונו מעט יורד "ת'אמת שזה מפחיד אותי!!!"

שתיקה הלומה, דממה מחשמלת, הלם באויר, פיות הילדים פעורות, מעולם לא העז איש לומר כדבר הזה.

אבל אז הצטרף בקול מהוסס גם זו', מבחירי הילדים :"אמממ, גם אני לעיתים חושש מן הבלתי צפוי, מן התגלות הנסתר,"

הנהונים נבוכים נראו גם בקהל הילדים העוטף, הנוקשות באוויר רפתה, ומלמולים מופתעים נשמעו מכל עבר "אני חשבת שרק אני כזה" הוא היה המום מעוצמת ההפתעה שיש עוד והרבה שחושבים כמוהו ומרגישים רגשות כשלו, הוא הרים את עיניו מהופנט גם הוא לקול ראש השבט שפתח בקולו העמוק "אינכם יודעים ילדים, אינכם יודעים, תינוקות קטנים הייתם אז ולמה תזכרו? וכי איך תבינו שלחושך –אי אפשר להתרגל אחרי שטועמים מן האור? שהאפילה קשה ומייסרת לאחר פריחת השמש? אבל כמה דברים כן אוכל להגיד לכם בני" הוא סקר את גדוד הילדים שסביבו אחד לאחד במבט מדוקדק "הראשון הוא, שבאמת אינכם מבינים, וכל עוד לא חזיתם באור לא תדעו אל מה עליכם להתגעגע" הוא עצר לרגע למראה מבט תמה של צ'יקו הקטן שלחש "אבל ראש השבט, כשהיינו קטנים, פעם, לפני שנות דור גם עינינו חזו ביופי השמש, אז שבב זיכרון אמור לנצנץ במוחינו".

ראש השבט חייך, חושף בחיוכו טורי שיניים צחורות וישרות "שאלה יפה שאלת בני, ואכן, לולא כן – לא הייתם מרגישים את הלבד שבחושך, לא הייתם תועים באופק השחור, התקופה שחוויתם עם שמש החצות אינה הותירה בכם זיכרון מוחשי, אך היא הותירה בכם געגוע אל הימים הללו, געגוע עמוק, געגוע מתוק, שגם עם תברחו ממנו אל ערמות הקש הוא ידגיש את הריקנות והעדר האור, על כן תתעו בדרכים יקירי, כי אם לא הייתם טועים, היה מראה הדבר שהתרגלו עינכם אל החושך, והוא ממלא חסרונכם, אבל כל עוד אתם טועים, בודדים, דעו כי בכך אתם זוכרים את האור".

שתיקה רווית הוד השתררה, וראש השבט המשיך "ועוד דבר, מבין אני את פחדכם, את אימת השנוי, וחרדת הבלתי צפוי, אך, אם רק תישאו עינכם אלי, ותבטיחו, לכוון ליבכם להאמין לי ככל שתוכלו, בלב שלם, בלי הבנה, אלא באמונה, כי יהיה האור טוב, מעפיל על החושך ודורש טוב, כי בשביל לראות את הטובות שנושא עמו האור – צריך שמש שתשטוף את הכל ותסלק את החשיכה, תאמינו שאתם לא יכולים להבין, ודווקא לכן מראה הדבר שיהיה יותר טוב ממה שתוכלו להעלות על דעתכם שעדיין עם כל גילכם המכובד - מצומצמת, תאמינו, ורק אז, תוכלו באמת לרצות, שהיא תגיע, - השמש, ואור שבעת הימים יאיר את העולם כולו, ויגיה על חשכת עולם, "

במהרה בימינו אמן...

מר יורם שאכטוביץ, העומד בראש 'הרשות ללוחמה בעישון ובהשמנת יתר' קם לעוד בוקר לוחמני.
גרישה השכן השמן שוב מעשן לו בחצר של הבניין. ולא זו בלבד אלא שהוא זורק בלי בושה את בדלי הסיגריות על הרצפה. נמאס כבר. יורם החליט לשים לזה סוף.
הוא כינס את כל צוות המשרד לישיבת חירום. "אני רוצה עכשיו שתתנו לי את הפתרון הסופי, הפתרון שאין אחריו עוד פתרונות, לגמור כבר את הבעיה הזו של העישון אחת ולתמיד".

"מה אתה עוד רוצה?" שאל דודו מלברו, "כבר אסרנו על עישון במקומות ציבוריים, העלינו את מחירי הסיגריות, והגדלנו את גודל ומגוון האזהרות על הסיגריות. מה עוד אפשר לעשות?"
"אין לי מושג מה," דפק יורם על השולחן, "בשביל זה אני הבוס ואתם העובדים, אתם תביאו את הרעיונות. עד היום בערב - אני רוצה פתרון".
"אבל אנחנו לא נמצאים פה עד הערב, שכחת?" הזכיר פנחס נקסטלייט, "אנחנו עובדי מדינה, הולכים הביתה באחת בצהריים".
"טוב, אז עד הצהריים".

תזזית אחזה באנשי הרשות ללוחמה בעישון ובהשמנת יתר. כל העובדים סיימו במהירות את ארוחת הבוקר ונכנסו לעבוד.
"אני לא רגיל להיכנס למשרד כבר באחת עשרה בבוקר", פיהק משה פרלמנט, "טוב. קדימה. יש עבודה".

"נו, מה קורה?" דחק יורם המנכ"ל אחרי שעה ורבע "יש תוצאות?"
"כן" הודיע יואב נובלס "שבע-חמש לטובתי".
"תעזבו כבר את המטקות" חטף יורם בעצבים את הכדור. "יש לכם עבודה. אני רוצה תוצאות".

ברבע לאחת התארגנו החבר'ה לארוחת צהריים.
"אני לא פותח את החדר אוכל - עד שלא תביאו לי פתרון" יורם חסם בגופו את הדלת.

"טוב, טוב. מה הלחץ?" אמר רועי מוסטנג. "לי יש רעיון. אפשר לצבוע את חפיסות הסיגריות בצבע מכוער".
"פחחח, מי ישב לצבוע את כל החפיסות?" גיחך איציק פילטר.

"דווקא רעיון לא רע" המהם יורם המנהל. "אבל איך נדע מה הצבע הכי מכוער בעולם?"
"אני יודע" נדחף אודי דובק. "הצבע של העניבה של גרישה השמן".
"גדול" התלהב יורם. "אף אחד לא יצליח להמשיך לעשן אחרי שהחבילות יהיו בצבע המזעזע הזה".

כך נוצחה מגפת העישון בינואר 2020 אחת ולתמיד.

טפיפות רגליים מהירות נשמעו ברחבי המדרגות היורדות וההתנגשות הבאה היתה בלתי נמנעת בעליל כשהיא מוציאה משני הצדדים באחת "אח" חד ועוצמתי.

"אה, זו את איידי, הייתי בטוחה שנתקלתי במראה מדברת" שלומצי חייכה בשובבות מלטפת קלות את מצחה החבוט, "לאן פניך מועדות?" שאלה סוקרת בדאגה את איידי שעדיין לא הספיקה להתאושש מן הפגישה החזיתית.

"אני? אה, אני סתם!" גוון ארגמני נמסך על לחייה של איידי ושיווה לה אצילות תהומית, שלומצי חשה בחוסר הנוחות שנשב ממנה "נו טוב, באמת, לא התכוונתי שתעני לי" והיא המשיכה בדילוגים למטה תוך שהיא מפריחה 'להתראות' ו'בהצלחה' - למקרה הצורך.

איידי שרכה באיטיות את רגליה במעלה המדרגות, נושפת באטיות מתסכלת 'בדיוק עכשיו הייתי צריכה לפגוש אנשים, ועוד בדיוק את שלומצי?' היא נענעה את ידיה מנסה להפיג את האוויר הדחוס כשבפנים ליבה מפרפר כדג כלוא ברשת, וידיה מתפוקקות ללא הפסקה אות למתח הרב בו היא שרויה.

היא הגיעה סוף סוף אל הקומה הרביעית ופנתה בזהירות אל הרחבה שסביבה, פונה לעבר גרם המדרגות הנוסף תוך שעיניה סוקרות לבדיקה שהשטח נקי, משראתה שאין קצה נעל של נפש חיה בסביבה הקרובה נשמה לרווחה ובנשימה קלה יותר טיפסה בזריזות את הגרם הנוסף.

אם משהי היתה רואה אותה עולה - היא בטח היתה שואלת אותה מדוע ביום בהיר היא עולה למשרדים, הרי לא יום הדואר היום, והמשרד של גברת (שמתעקשת לכנותו הההההחדר) נמצא למטה כמובן, בכניסה, לכל צרה שלא תבוא, ואיידי - ממש לא רוצה לפרט למה היא עולה, בקושי עבור עצמה יש לה תירוצים, למה היא מסתתרת כל כך אם לא כן?

את השלב הראשון היא עברה, הביטה בסיפוק על המדרגות שהשאירה מאחוריה וליתר בטחון התרחקה מהמעקה שאף אחד לא יביט בה ממלמטה ללמעלה, 'יש לך גם דרך חזור' לחש לה קול שורק ומעצבן שנסתה ללא הרף להדוף אותו, לא נורא! החליטה, דיה לצרה בשעתה, וכמו שהגיעה עד הנה תעבור את הנהר חסר הגשר בחזרה.

היא עברה במסדרון הצר מרפרפת על שמות החדרים באיטיות עד שנעצרה באחת כמעט מסמיקה מול הדלת ששלט אפרפר נתלה עליו מודפס באותיות מתכת מבריקות, היא רצתה לברוח, אבל לא יכלה, ולא רק בגלל שרגליה נשאבו למקומם במסמרות אלא בעיקר בגלל הדלת שהייתה פתוחה מעט, מזמינה במחווה, ומשם, הציצה דמות חייכנית שהזמינה אותה בניד וראש וקצהו של חיוך שובבני מעורב בארשת רצינית - להיכנס החדרה.

ובאין לה ברירה אחרת - זה מה שהיא עשתה, נכנסת ומחזיקה את ליבה עמה, ופנים עטויות מסכה חייכנית, ככה, אולי היא תצליח, להשיג את אשר חפצה, את מקסימום המטרות - במינימום האמצעים.

"שלום!" - האשה הנידה קלות בראשה והזמינה אותה לשבת על הכיסא שמולה. ביניהן הפריד שולחן ברזל קטן וקופמקטי שערמות נייר מצטברות נתנו בו את אותותיו כורעת הנטל. בזמן שהאשה שתקה סקרה איידי את החדר, הוא היה מעוצב בדיוק כמו שאהבה, ארון אפור קריר המשולב בעץ אדום חי, כתביה עמוסת ספרים בצבע בורדו פסטלי ורך ולקינוח חלון עם מסגרת לבנה רכה ווילון בורדואי המתנפנף לרוח המזגן, גם האשה שמולה נראתה נחמדה בעליל, יחד עם זאת משדרת רצינות וסמכות, תווי פניה היו נעימים ורכים והעיניים, הם היו אלה שתפסו אותה מיד, הו כמה שהן דיברו, החום שבהם צעק נחישות מכילה, רכות בלתי מתפשרת, המון המון רוך ואהבה יחד עם עמידה חזקה ובטחון בלתי מסוייג. איידי ידעה את השם שלה, זה לא היה סוד אל אף שעד כה לא יצא לה להיפגש עמה פנים אל פנים ולהפקיד בפניה את ליבה. ברררר. זה נשמע מפחיד מדי, היא צריכה לעדן את הניסוח, א.. בסך הכל א- לספר קצת על עצמה, בדיוק.

"את רוצה לשתות?" תמרה רובינסון הייתה רגילה במצבים כגון דא, וכמה שיהיה זה מוזר היא דווקא אהבה אותם, את הרגעים הללו של ההתחלה החדשה והרוך הטבעי הנמסך בלחיים ומוזג אצילות וחן, את הביישנות הנכלמת המלווה בתום וערגה, כזו היא תמרה, אוהבת רגעים אנושיים הנגזרים מן מורכבות החיים, המגלמים את הרגשות הדקים והעדינים שמפכים במעין הלבבות.

הנערונת שמולה הסמיקה קלות והנהנה לשלילה, היא עדיין שתקה אבל משהו בסבר פניה התרכך ושרירה הקפוצים נרפו מעט גם נשימתה חזרה אל סדרה הטבעי.

בסוגיה של להתחיל או לא - תמרה כבר מנוסה, בכל אופן השנים והמיומנות עושים את שלהם, היא עצמה אוהבת לתת לדממה להישפך, אינה נלחצת ממנה אלא להפך אוהבת את נקודות רוויות המתיחות שנושבות ממנה אבל תמרה משכלת לדעת שהבנות שיושבות מולה אינן פנויות ליהנות מהוד בראשיתי זה, הן לחוצות ומאימות לכרוע תחת נטל האי בהירות ועיניהן מבקשות בתחינה אילמת - נו כבר תתחילי! אז היא מתחילה, ומכבדת את הבקשה חסרת המילים בשאלה קבועה ונטרלית, עד כמה שאפשר.: "איך קוראים לך?" הדמות שמולה מתנועעת בחוסר נוחות בולט ורעד קל אוחז בקולה "איידי" היא נבוכה ואינה יודעת היכן להסתיר את מצוקתה הרגעית, אבל תמרה לא נבהלת וממשיכה כמקודם כשהיא משתדלת לדלג על פער המעדות ולשוחח בגובה העיניים -

"לי קוראים תמרה, תמרה רובינסון" לפי הטון והנימה החגיגית אפשר לדמיין את ידה של תמרה מונפת בתיאטרליות אבל המבט המבודח ששכן בעיניה סיפר לכולם שהיא בסך הכול רוצה לחמם את האווירה שאכן הלכה והופשרה עם כל דקה שעברה, חומת הקרח העבה נסדקה מעט מחום עיניה.

תמרה המשיכה, בלי להסס "את רוצה שאני אתחיל לדבר? אולי אמ.. לספר על עצמי" זיק סקרנות ניצת בעיניה של איידי, היא פשפשה במוחה מנסה לחוות את המחזה המוזר, היא באה לה להתייעץ והפסיכולוגית הכבודה הזו שואלת אם היא רוצה שהיא תתחיל, מה היא מתכוונת שהיא, איידי - תיעץ לה? באמת, (עכשיו עברתי לגוף ראשון) אם הייתה יודעת לייעץ לא הייתה צריכה את העזרה שלה1 אבל דוקא בגלל מוזרותו של המצב והאמון המגוחך שלה באיידי נתן לה את הבטחון לנסות להתחיל תוך שהיא מקוה בפנים ליבה שלא תתגמגם כי כשהיא מתחילה עם זה - היא לא מסיימת עם זה כל כך מהר...

"אני, אני מרגישה שלא טוב לי, כלומר קשה לי לפעמים" הבלבול במילותיה היה טבעי לאוירה ותמרה ניסתה לשדר זאת, להרפות את הנשימות ולגמד את המתח, שתעבור המתוקונת את הגל ותצא מהמתח בו היא שורה, היא לא מתכוונת לאכול אנשים או להפליק להם סטירות , גם לא להבדיל - ואפילו יותר גרוע לבוא ממקום שיפוטי ותובע, היא נמצאת כאן כדי להבין, להקשיב, לפחות בינתיים, היא מבינה את הרעד הזה מתקשה לקלוט אותו בעת ובעונה באחת,.

הגברת שמולה המשיכה אוחזת את מילותיה בכפה ופולטת אותן במהירות ובנחישות כחוששת שמא תתחרט "אני מאד מאד חושבת" הסבל ניכר על פניה בברור וליבה של תמרה יצא אליה מתרגם לעצמה את המשך הדברים, היא המשיכה לשתוק חוששת להפריע למלל הדברים "אני אממ.. איך לומר באתי לפה כי רציתי לערוך סדר במחשבות שלי, לפעמים אני מרגישה שאם רק משהו מבחוץ יקשיב לי הוא יוכל אולי לעזור לי" היא לא פירטה במה, והיה נראה שמונולוגים ארוכים מסוג זה חביבים עליה בגבול מסוים. כלומר היא צריכה להיות בטוחה במאתים ושלושה אחוזים שאפשר לדבר ולהפקיד את האוצר היקר ושמו אמון, ורק אז היא תפתח את סגור ליבה, תמרה העריכה אותה על האומץ שהניע אותה וניסתה להביע זאת במילים "אני מעריכה את זה שהגעת לכאן" היא הפסיקה לרגע מופתעת מן סבר הפנים ה-בלתי רצוני-מלגלג שעלה על מצחה של איידי, כמין קמטון מתריס במצח שסיפר "אני מכירה את כל ההקדמות הללו, תעבדי על מישהו אחר" זה לא הסתדר לה לעומת הביישנות הקדומה, הנערה לובשה עוז, וגם אם חינני -סותר במלוא המובן את הביישנות, היא החליטה להתעלם, לנסות לזרום, ככה זה תמיד, כל הטקסטים ידועים מראש אבל אף פעם לא תדע איך זולתך יגיב ולעיתים הוא יפתיע אותך בדיוק במקום עליו לא עמדת. היא המשיכה אבל בחנה את בת שיחה הצעירה ביתר שאת, במבט מחודש ומתעניין כשהיא ממשיכה - "אני מעריכה ומחבבת בנות שמגיעות לפה כי לעניות דעתי יכולות לעשות את זה רק בנות אמיצות וחכמות, עם הרבה תוכן פנימי ועוצמות" היא השתדלה להימנע מניסוחים דרמטיים כמו "הצעד הזה" ו"בנות גדושות עד אינסוף" ואיידי חיבבה את זה, הפשטות העממיות וחוסר היומרנות דיברו אליה, קול קטן לחש לה שהיא מתקרבת אל הכתובת הנכונה.

שוב שתיקה קלה, שאי אפשר בלעדיה וקולה של תמרה נישא ברמה-"אני חושבת שבינתיים תספרי לי על עצמך, לא משנה מה, כל מה שליבך חפץ, את המחשבות אנחנו יכולות לשמור לפעם אחרת או שהן יתנסחו מאליהן תוך כדי הדיבורים כי קשה להגדיר מחשבות בפני עצמן" כל העת תמרה אוחזת בפלך הזהירות ולא שומטת אותו ולו לרגע, היא מודעת לשבריריות, לרגעים העדינים ולהיסוס שעומד בסך כשומר נאמן ומסנן כל דבר ביכול להתפרש לשני פנים. זר - לא יבין זאת, ואולי אפילו יתמהה בליבו להליכה המסווית בין הטיפות והשתיקה המכילה שמנסה לדבר, רק מי שחווה זאת על בשרו יכול לדעת עד כמה נדרשת הזהירות במיוחד לצעד שכזה בו החשש שולט בכיפה. איידי הנהנה וכשהיא משעינה את ידיה על השולחן ומתרווחת על הכיסא פתחה, עתה הנינוחות ניכרה על פניה: "קוראים לי איידי קימל, הגעתי לישראל מבזל שבשוויץ לפני כשלוש שנים כדי ללמוד כאן בסמינר של הקהילה שלנו, ואני שולטת היטב בעברית כיון שזו הייתה השפה המדוברת בביתנו, אני נמצאת בפנימייה כבר שלוש שנים רצופות" היא שקללה בדעתה מה עוד להגיד, חופנת בשיוכי שביב זיכרון, תמרה זרקה לה במונוטוניות "תחביבים?" פניה של איידי אורו "הו הרבה, אני אוהבת לקרוא - והמון, יכולה לשקוע שעות על גבי שעות מאחורי ערמות ספרים, אני גם בולעת אותם במהירות כך שלעיתים מכל הספרייה הגדולה - לא נשאר לי מה לקרוא עד שמגיע מלאי חדש, אני גם אוהבת לנגן וברוך ה' יש לי את הכישרון לכך ואני מתאמנת זמן רב בחדר המוזיקה לקול צלילי האורגנית, אמ.. מה עוד אני אוהבת לעשות? קצת לשיר אבל זה לא כל כך בא לידי ביטוי, אני אוהבת לצייר, ולמרות שהידע שלי בעניין מסתכם ברמה די רדודה המחברות שלי עמוסות בשרבוטים גאומטריים בלתי סימטריים, מה עוד? נראה לי שבינתיים זהו!"

תמרה חייכה "אף פעם זה לא נגמר בזה אבל לא משנה לעכשיו, מה עוד יש לך לספר על עצמך?"

מצחה של איידי התקמט ממחשבה, באמת, מה עוד יכול להיות? את ביבליוגרפית חייה סיפרה בקצרה, ומנתה אחד לאחד את תחביביה, ולא שהיא יצור כזה משעמם אבל נראה לה שבפן הפשטני אין לה עוד מה לחדש על עצמה "זהו, נראה לי שבעיקרון, באופן כללי זה מה שיש לי לספר על עצמי" תמרה הנהנה "אני חושבת שזה מספיק להיום, ולא כי אני רוצה שתלכי או משהו כזה, פשוט אני אוהבת לעכל מה שאני שומעת, ולא אל תדאגי" היא הוסיפה לעבר הפנים המתרכמות שמולה "אני לא מנתחת איפיונים או משהו כזה, אני פשוט אוהבת לקחת כל בת בפני עצמה, לפי מה שהיא סיפרה לי ולהפריד לחלוטין מן הדעות קדומות אוטומטיות במוח שיש לנו על אנשים מעשים והתנהגויות ומן כל מה שידעתי עד היום, לפתוח דף חדש, מוחלט. ברצונך אנחנו נקבע לפעם הבאה, יום ראשון בחמש - מתאים לך? " המיוחדות של תמרה התבטאה בכך שהיא פשטה כל פרט ושלב לאלפי חלקיקים ואף פעם לא השאירה חלק לא מכוסה, בגובה העיניים ובהקשבה מאוזנת לרחש הקולות הפנימיים ידעה לקלוע היטב לאדם שמולה, לענות למחשבותיו שהוא עצמו עדיין אינו מודע להן, להשתיק את רגשותיו במענה ישיר טרם יבחין ויתמודד עמהם לבדו, להיות ערוכה לכל מתקפה עצמית באשר היא, אפילו בלי תשובת משקל, רק להיות מוכנה - זה מספיק.

איידי הנהנה לחיוב שונאת את טקסי הסיום המקובלים "להתראות ו-תודה" והיא יצאה את החדר משאירה לאחריה שובל של רתק ומסתוריות 'היא לא ילדה סטנדרטית' סכמה לעצמה תמרה ופנתה להכין כוס קפה פושר, תמרה כידוע אוהבת אתגרים, והבחורה שלפניה נראית לה כעונה על התואר הזה ואי לכך מצאה תמרה את עצמה ממתינה לפעם הבאה, בכל אופן, לא הספיקה לעמוד על קנקנה של תחת השם "איידי קימל" ותמרה אוהבת לדפוק על הקנקנים החזקים.

כך קראו במזרח אירופה (לא יודע אם באידיש או בשפה המדוברת שם) לשערות שנקלעו מאליהם, כמו שהיה להגראי"ל שטיינמן זצ"ל בזקנו.
ידוע שהרבי רבי אלימלך מליזענסק היו לו כאלה.
רבי נחמן מברסלב מדבר על הענין בליקוטי מוהר"ן (ח"א תורה סז) וזלה"ק: "וזה בחינת שערות קלועין שנמצאין בבני אדם, שקורין קאלטיניס, שהעולם חוששין לקצצם, רק שיפלו מאליהם".
אני כותב כעת סיפור על הרבי רבי אלימלך בימי גלותו, וברצוני לתת תיאור איכשהו למראהו החיצוני כפי המקובל, אני מנסה לכתוב כך:
גבה-קומה הוא האיש, אך לבושו קצר בהרבה ממידתו, שתי ה'קאלטענעס' (???) המשתלשלות מחתימת זקנו האדמונית, מטילות את צילן על חגורת התבן שבמותניו.
מה לכתוב במקום קאלטענעס? מתאים לכתוב "צמות" או להשאיר 'קאלטענעס' ולכתוב בסוגריים "צמות שנקלעו מאליהם"?

הילד סיפר שהוא מתעורר באמצע הלילה ולכן הוא עייף בבוקר
"לך לצייר ציור לפני השינה"

חזר עם ציור של ים וספינות
איש טובע בים
וזועק 'הצילו'
אניה שממנה צועקים לו 'תמות! תטבע! נהרוג אותך!'.

אז מגיעה אניה שניה
וממנה צועקים לו
'לרשותך אדוננו, אנחנו לרשותך ונעשה הכל להצילך'.
"הם נלחמים? אל מהקבוצה שלו ואלו שכנגדו?"
"כן".

"למה אתה מצייר ומדבר כל הזמן על מוות ושודדים וכו'"

ויילך הנער וישב לצייר

ויחזור עם שודד גבוה כפות בידיהם של שני שודדים אחרים
זה היה מרד...
"יופי, הנה אתה מתחיל להיפרד מהם, תפסו את ראש השודדים"

"על מה אני אחשוב?"
"על ילדה יחפה, עם כובע, קופצת בהרים ורואה פרפרים.
וחיפושית אחת קטנה"

"הנה אני מצייר לך הרים"
הרים גבוהים שתיים
"הנה היא קופצת מאחד לשני, מראש הר אחד לחברו"
"לא כאלו, תדמיין ילדה הולכת ההרים נמוכים, הכל סביב ירוק"
"אבל בלילה אני חולם על שודדים, לא על ילדות יחפות ואז אני מתעורר ובגלל זה אני עייף בבוקר ואין לי כוח לקום לחיידר"

"על מה אתה חולם עוד?"
"אני נכנס לבית וגונב, ואז שוטר תופס אותי...
או ששודד מגיע ועורף לי את הראש
אז אני מתעורר, ורואה את זה כאילו זה במוח שלי"

"בוא נחזור למה שדמיינו קודם וננסה לחשוב על זה לפני השינה, אולי תחלום על דברים קסומים"

"אתה יודע, גם שאני ער אני רואה סרטים"
"מה זאת אומרת?"
"זה מה שזה אומר, אני עוצם עיניים ורואה את מה שאני חושב כאילו באמת"
"אז בוא נדמיין, על ילדה עם שמלה מתפורחת משתובבת בין ההרים ועל הכובע, על האופק הירוק ועל הפרפרים.
והנה היא מתכופפת לחיפושית, מסתכלת עליה, ועם האצבע עושה לה שביל בחול שיהיה לאן ללכת".

מתפוצץ מצחוק
"תפסיק להגיד לי מילים של ספרים"
"מה דמיינת, מתוק?"
"ילדה רוסיה עם כובע קש, ופרח ורוד בצד
חיפושית שחורה ענקית עם פרצוף של יתוש".
"ולא ראית את הגב שלה אדום עם נקודות שחורות?"
"כן, אבל הפרצוף שלה היה יותר גדול ממני והוא היה מסריח כמו של יתוש"
"ומה עשתה הילדה?
השתובבה לה בהרים (תנועות ידים מתנענעות..)

"לך מתוק, צייר את זה"
ויחזור, ובידו ציור הרים נמוכים, דשא, ילדה קטנטונת ופרפר ענק.
מלא סימנים על הדף
"מהם הסימנים האלו שממלאים את הדף?"
"רוחות, יש מלא רוח"
"למה רוח?"
"זה לא סתם רוח, אלו רוחות המתים"
"ואיך הילדה הנחמדה הזו קשורה אל המתים?
"היא הרגה את השודדים"

"מקסים, עכשיו נחפש ילדה בלי מתים ובלי מלאך המוות, עם מלאכים טהורים וכנפיים לבנות"

הגומות שלו בלחי התחילו להתקער
"טוב טוב דיי עם התיאורים"

"אז מה לצייר?"
מפל, נחל, עצים, חסר מה? אבל רגוע ונעים"

ויחזור עם עצי תפוז מלאים פרי עסיס
"מה שלום התפוזים?"
"הם גדלים עד שהם נופלים"
"מה עוד יכול לקרות להם"
"יקטפו אותם"
"ואז מה?"
"יאכלו אותם"
"אפשרות נוספת?"
"יכווצ'ו אותם"
"עכשיו תעצום עיניים ותראה סרט"
"תראה את התפוזים הגדולים והיפים הכתומים והעסיסיים מתקרבים למסחטה שם מוציאים מהם מיץ, שמים בקנקן מהודר במרכז השולחן, אמא שמה פרוסת תפוז על הקצה הכוס ומגישה לך כוס מיץ תפוזים"

פפףף פרץ בצחוק

ואמר לאמא
"הנה יש לך הזדמנות, יש תפוזינה במקרר, ראיתי"
"ומה עכשיו?"
"עכשיו לישון מתוק, מאוחר כבר"
"לא, מה אני אצייר עכשיו"
"נחל, אחרון ודי, אבל כזה שתרצה לחלום עליו בלילה"

צייר נחל עם שתי גדות, גדרות שלא יפלו וצמחיה עבותה סביב

יופי חמוד לילה טוב

רוצה לצייר גם משפחה שמטיילת ליד הנחל, או לפחות את העגלה של התינוק שלהם..
"תדמיין את המשפחה כמו בסרט בראש לפני שתירדם, הולכים על קצות הנחל, אבל תם זמננו"
הנער הובל למיטתו אחר מקלחת וכל המסתעף

וכשאבא עבר ליד החדר הוא קרא לו ואמר

"אבא, נכון אמרת לי לדמיין את המשפחה?"
"כן"
"אז הם נפלו לנהר"

כן.
אני יודע שמאד חשוב לך להוציא את העלון מדי שבוע בשבועו, למרות שאף פעם לא הצטיינת בשיעורי ספרות והבעה, זה קריטי עבורך לפרסם את הרב / בית הכנסת / הקהילה שלך.
אז לפחות אתן לך כמה טיפים חשובים, אתה יודע, בכל זאת, הרי אתה מעוניין שמישהו יקרא את העלון.

א. פונט קריא ומושך. כן, נכון שברירת המחדל במחשב של כולנו היא ה'Times New Roman', ואתה לא ממש שמעת על האפשרות להחליף גופנים בוורד, אבל לטובת כולנו, תמחל לדפדף הלאה, ולפחות להחליף לגופן הפרנקהיל הקריא, או לנרקיסים, אם אתה ממש מתקדם.

ב. מיקום הסיפור. אתה בוודאי חושב שהוורט המסעיר של הרב שלך על פרשת השבוע, הוא זה שמושך את כולם לקרוא את העלון. תרשה לי לחדש לך - לא. הסיפור הוא זה שגורם לנו לקרוא אותו. גם אתה בתוככי ליבך יודע זאת, אחרת לא היית טורח מדי שבוע להעתיק סיפור לעלון. אז במחילה - תתחיל את הסיפור כבר בעמוד הראשון, או לכל הפחות בעמוד האחרון, קשה לאנשים לפתוח את העלון לשנים, כדי לגלות את הסיפור.

ג. כן, זה שוב לגבי הסיפור. אמנם אתה שקוע בלימוד, ורק לאחרונה התחלת לקרוא את סיפורי המופתים המסתובבים בינותינו, אבל אנחנו לא כל כך שקועים בלימוד, וקשה לנו לקרוא את אותם סיפורים שוב ושוב, אז אנא, תתעלה מעל עצמך, ותביא משהו שעדיין לא שמענו עליו.

ד. לא נעים, אבל עדיין אנחנו בסיפור. נכון שקובי לוי מרשה להעתיק את הסיפורים שלו בחינם, אבל זה לא אומר שאתה יכול להביא אותם בעילום שם. למרות שאולי לא נחמד לך שאנשים יחשבו שאתה מעתיק סיפורים ולא כותב אותם בעצמך - אגלה לך סוד: את צורת הכתיבה של קובי לוי אפשר להריח ממרחקים.

ה. אנחנו יודעים שמאד חשוב לך להביא את דברי רבך בדיוק מוחלט כפי שהם נאמרו בשיעור - אבל בוודאי שמעת על הפתגם שאומר "לא כל מה שאומרים כותבים, ולא כל מה שכותבים מדפיסים, ולא כל מה שמדפיסים מחלקים בעשרות אלפי עותקים". בכל זאת, כבוד התורה, אתה יודע.

ו. סתם כך, הערה קטנה. יש כל מיני מקשים במקלדת שאולי לא שמעת עליהם, פסיק, נקודה, גרשיים, מרכאות, מומלץ להשתמש בהם מדי פעם, ובמינון הנכון. על סימני הקריאה והשאלה מוטב לוותר.

זהו לעת עתה, פתוח לטיפים נוספים...

האכזבה מביסה

ההצלחה ממיסה

הכישלון מהדהד

הניצחון מעודד

האכזבה מערערת

ההצלחה מסחררת

הכישלון הוא קשוח

הניצחון לא בטוח


עולה-יורדת

מ ת מ ו ד ד ת


אז אלוקי, מתפללת אני

שלא אזכה רק במקום שני



(מרגיש שצריך עוד ליטוש, אבל אם לא עכשיו אימתי...)

אהלן, תכירו: ג’קי.

אני מאלו ששונאים כחול ואדום. בעיקר כשהם ביחד. מהבהבים. על גג של רכב לבן . בקיצור, הבנתם, אני משחק בשוטרים וגנבים במהדורה של הגדולים, בצד של הגנבים. מבלה את הלילות שלי בתצפותים, מעקבים, פריצות, חלוקות שלל, בריחות, מעצרים, עניינים.

האמת, שיש בקרים (וחשוב שתדעו שהבקרים הם הלילות שלנו, הגנבים), שבהם תופסים אותי נדודי שינה, ויש איזה קול מזלזל מבפנים שצועק 'באמת? ככה אתה הולך להעביר ת'חיים ש'ך? מתפרנס מלקחת לאנשים ת'פרנסה??' אבל אני משתיק את קול הזה, למה מי זה שיתנשא עליי?

השעה עכשיו 2:53 (AM, כן? אתם אוחזים ראש עם המקצוע?) אני וניסים יושבים בהונדה, מחכים לשעה שקבענו. החלון של המטרה שלנו נמצא בול מול השמשה הקדמית – זה שבקומה השלישית, מימין. בטח עוד טחונים שהלילה, הצד הפחות זוהר של המזל יאיר להם פנים - בעזרת הצוות המסור שלנו. איך אומר תמיד ניסים? "אנחנו עוזרים להם לממש ת'ביטוח, אם לא אנחנו, איך יממשו?" וואלה, צודק. תמיד היה חד כמו הקיסם שחתם קבע בין השיניים שלו.

3:00. יוצאים לדרך.

ניסים ואני – כבר מהילדות, כמו הגה וגלגלים. כל אחד עושה את העבודה שלו בשקט, וביחד – העניינים זזים כמו שצריך. הוא יוצא בתנועות של נמר. תמיד אני נהנה להישאר רגע להסתכל עליו יוצא לפני. מקצוען הבחור. מכאן, הכל לפי התכנית - אני עולה לדירה והוא נשאר למטה, להזהיר על כל צרה (משטרה, לצורך העניין) שלא תבוא.

אוקיי. קומה ראשונה. שנייה. שלישית. הדלת הראשונה מימין. מניח יד על הידית, עוצר רגע לשאוף רבע ליטר חמצן ולשחרר, מפעיל על המנעול את הטריק הישן והטוב – ההוא שאבא לימד אותי בטקס רב משמעות לפני הפעם הראשונה ששלח אותי לגנוב. ו-הופ, הדלת נפתחת. פוסע פסיעה שקטה פנימה. בית פשוט, ביתי, עם סימנים ברורים לילדים בשטח. מתקדם, נזהר לא להתקל באיזה צעצוע. נכנס למטבח. שם, בדיוק מעל המקפיא, אמור להיות ארון תמים שבתוכו מסתתרת כספת. ככה לחש לי הגורילה. על האינפורמציה הזאת הוא אמור לקבל אחוז גדול ממה שנמצא בכספת. לך תדע מאיפה הוא משיג את הנתונים שלו. אבל מנסיון – הגורילה יודע על מה הוא מדבר.

לוקח כיסא ומניח בשקט הכי קרוב למקרר. מרים רגל אחת, וקופא.

תמונה משפחתית תמימה על המקרר גורמת לעיניים ולפה להיפתח ולהיסגר בתדהמה.

צ'יקו!

***

הם היו חברים טובים טובים. כאלו ששום דבר לא יכול להפריד ביניהם. או שכך לפחות חשבו לפני שהחיים צחקו להם בפרצוף.

שעות על גבי שעות בילו יחד ברחבה המוזנחת. נהנו להעביר את הימים והלילות חסרי התוכן במשחקים, התקוטטויות, ודיבורים על כל נושא שבעולם.

בדבר אחד היו חלוקים ביניהם. ג’קי תמיד סיפר בגאווה לצ'יקו על עוד טריק של פורצים שאבא שלו, המקצוען, לימד אותו. וצ'יקו מצידו היה מגלה חוסר עניין ומצהיר עם ברק בעיניו שהוא – לא יהיה כמו כל השכונה הזאת. הוא לא יבזבז את כל החיים שלו על לגנוב ולשקר ולרמות. הוא לא יכניס את עצמו לסטטיסטיקות של בוגרי שכונות הפשע. הוא יעשה משהו עם עצמו - הוא ילמד מקצוע, יעבוד כמו בן אדם. יגור בשכונה נורמלית. יהיו לו אשה טובה וילדים שילכו לבית הספר ויחזרו לבית אמיתי, חם -יגדלו כמו שילדים אמורים לגדול. לא כמוהם.

ג’קי היה צוחק ואומר לו שאין לו סיכוי, ושבסוף גם הוא יהיה כמו כולם. ככה אבא צחק ואמר - כשסיפר לו ג'קי על החלומות של צ'יקו.

ואז, בלילה אחד מעונן, אבא של צ'יקו 'הלך' באיזו קטטה שטותית אפופת אלכוהול, עשן וסמים, שהתלקחה ואיבדה שליטה.

לא הרבה זמן אחרי המקרה ההוא, צ'יקו אמר לג’קי שאמא שלו אומרת שהם חייבים לעזוב. היא לא יכולה לראות כל יום בעיניים את האנשים שגרמו לאבא שלו למות. והם אכן הלכו –ארזו את מעט הדברים שהיו להם ועזבו, לאנשהו. צ'יקו לא ידע לומר לאן, ולג’קי היה נראה שגם לאמא של צ'יקו לא היה מושג.

ג’קי עמד ברחבה כשהם עזבו, הביט בהם מתרחקים אל הלא נודע. ורגע לפני שכבר לא ראה אותם, צ'יקו סובב את ראשו לאחור, והביט בג’קי, בעיניו ייאוש ותקווה. ומבלי שצ'יקו יאמר מילה, שמע אותו ג’קי זועק: "אני לא אתן לעליבות החיים לנצח, אתה עוד תראה, אני אעשה משהו עם החיים האלו שלי!"

עברו מאז שנים. לפעמים עוד מכה בו המשפט ההוא, מכה בליבו עד זוב דם, אבל ג’קי דואג להשתיק אותו עוד בטרם מגיע לסיומו, חוזר לתכנן את הפריצה הבאה.

***

הפסקת נוסטלגייה, חזרתי.

אני מחזיר את הכסא בזהירות למקום, יוצא מהבית, סוגר את הדלת, יורד את 3 הקומות. הכל בתנועות מכניות. ניסים עומד מאחורי דיקט סדוק שנשען על קיר ליד הבניין. אני זורק לכיוונו: "זה צ'יקו". ולא מחכה לראות את התגובה שלו. אני ממשיך ללכת, אין לי מושג לאן. כל מה שאני רואה מול העיניים שלי זה את התמונה על המקרר, ואת כל מה שהיה בה – חום, משפחתיות, אהבה, שפיות, הבטחה שקויימה, חלום שהתגשם.

כשאני מרים את העיניים, אני רואה רמזים חיוורים לזריחה שמתקרבת בצבעי אדום וכתום. ומשום מקום אני שומע את עצמי ממלמל: "אני הולך לעשות משהו עם החיים האלו שלי" ויש מצב שאני מדמיין , ואולי זאת בכלל היתה הרוח. אבל אני כמעט בטוח שראיתי את אחד העלים על העץ שמולי קורץ לכיווני, מהנהן בעידוד ונעלם חזרה בין שאר העלים.

לפילוקרטס אחי היקר!

אני מכיר היטב את אהבתך להיסטוריה ולדעת, ועל כן אספר לך את תולדות תרגום התורה ליוונית:

כאשר נתמנה דימיטריוס לאחראי על הספרייה הגדולה של המלך באלכסנדריה, הוקצב לו סכום עצום כדי שיביא לספרייה את כל הספרים אשר בתבל. הוא קנה והעתיק אינספור ספרים, כדי לממש את רצון המלך, ולשאלת המלך מהו מספר הספרים שבספרייה, השיב שהוא כבר יותר ממאתיים אלף ספרים, והוא מעוניין להגיע לחמש מאות אלף.

עוד הוסיף דמטריוס, שנאמר לו שגם חוקי היהודים ראויים להימצא בספריה. וכששאל אותו המלך מה מונע אותו מכך, בעוד שלא חסר לו תקציב לכל הוצאה, השיב שספרם של היהודים זקוק לתרגום. היהודים משתמשים בשפה מיוחדת ובאותיות מיוחדות, ואין אנו מבינים את שפתם.

כאשר שמע זאת תלמי השני, מלכנו האהוב, ציווה לכתוב אל הכהן הגדול של היהודים, כדי להשלים את העניין באופן מזורז.

ניצלתי את ההזדמנות כדי לבקש מן המלך שישחרר את כל היהודים השבויים שבמצרים, שנשבו בזמן שחיילותיו כבשו את הארץ, ואכן, מלכנו רב החסד נענה לבקשתי, וציווה לשחרר את כל היהודים, יותר ממאה אלף נפשות, בתור קרבן תודה לה', ואף להעניק לכל משוחרר עשרה דרכמונים, ובתוך שבעה ימים נתקיימה פקודה זו.

לאחר מכן ציווה המלך על דמטריוס להכין תזכיר מסודר על אודות העתקת ותרגום ספרי היהודים, במלכותינו אין דבר נעשה ברפיון ידיים או במקרה, הכל מאורגן בסדר מופתי.

בתזכיר ביקש דימיטריוס לכתוב אל הכהן הגדול שבירושלים, לשלוח אנשים זקנים, בעלי מידות, בקיאים בתורתם, ששה מכל שבט, על מנת שברוב דעות יגיעו לתרגום המדויק ביותר, מילולי וענייני.

המלך ציוה לשלוח תזכיר זה אל אלעזר הכהן הגדול, אחיו של שמעון הצדיק, יחד עמי ועם ידידי אנדריאס, והוסיף מתנות נכבדות ביותר, חמישים ככרות זהב, שבעים ככרות כסף, ומספר רב של אבנים יקרות.

אלעזר הכהן שלח בזריזות אגרת חוזרת, בה הוא הודה על המתנות היקרות, ואף על שחרור העבדים, וסיפר על כך שהם מיהרו להקריב קרבנות בעדו, ועל תפילותיהם שישמור האלוקים על מלכותו, ועל כך שתרגום התורה יעשה בדיוק ולתועלת. הוא הודיע על בחירתו בשבעים ושנים זקנים, ששה לכל שבט, ועל כך שהוא שלחם עם התורה, וביקש ממעלת המלך הצדיק, שיצווה לאחר תרגום הספרים ישובו האנשים לארצם בשלום.

אלעזר בחר את האנשים המובחרים ביותר, מלומדים ומיוחסים, ושבקיאים לא רק בספרות היהודית, אלא גם בתרבות היוונית, ואף מעורבים הם עם הבריות, ושאיפתם היא לאחוז בחיים את השביל האמצעי. במעמד הפרידה היה ניתן להרגיש כמה גדולה היא אהבתם לאלעזר, לפי קושי הפרידה שלהם ממנו. אלעזר הבטיח לנו שרק מחמת טובת הכלל הוא שולח אנשים אלו, ובשום אופן לא היה שולח אותם לסיבה אחרת.

כשהגענו לאלכסנדריה, נהג בהם המלך כבוד רב, ולמרות שמשלחות רבות מרחבי הממלכה המתינו בחצר מלכותו על מנת להתקבל אצלו, שלח הוא את כל הפקידים מעליו, וציווה שרק אנחנו והזקנים אשר עמנו נקבל את פניו.

המלך התפעל מאד למראה ספר התורה אשר ליהודים, התורה היתה כתובה בזהב באותיות עבריות, על גבי קלף מעובד להפליא, והתפר בין היריעות לא היה גלוי לעין. לאחר גלילתו את היריעות, עמד הוא נפעם במשך שעה ארוכה, ולאחר שבע השתחוויות, אמר בלשון זו: "מודה אני לכם, רבותי, ועוד יותר מזה לשולחכם, ויותר מזה לאלקים, אשר דברי קודש אלו נאמרו על ידו". כאשר כולנו קראנו בפה אחד "יחי המלך!", פרץ המלך בבכי מרוב שמחה.

ניקנור הממונה, ציווה להכין לזקנים את כל הנצרך להם לפי מנהגיהם, שלא ירגישו שום חוסר נעימות, וירגישו בנוח, ואף הרחיק משום כך את כל הכמרים מחצר המלך.

לאחר שלושה ימים שהיו הזקנים במחיצת המלך, אשר שאלם חידות ושאלות קשות, והם השיבו לו תשובות מדהימות, והמלך ממש השתומם מהם, לקחם דימיטריוס אל בית מרווח ושקט, וביקש מהם להתחיל את עבודת התרגום.

הזקנים ישבו מדי בוקר כמה שעות, נשאו ונתנו בנחת באופן התרגום, ולאחר הסכמתם על המילים הנכונות, כתב דמטריוס את הנוסח המוסכם על כולם.

לאחר שבעים ושנים יום נשלמה מלאכת התרגום, במהירות מפתיעה, כאילו לא היה זה אלא שיכתוב טיוטה מוקדמת, ובסיום המלאכה, אסף דמטריוס את כל קהל היהודים אל מקום מושב הזקנים, וקרא לפני כולם את התורה המתורגמת ליוונית.

הזקנים קבלו שבחים רבים מן הקהל, על גודל המלאכה הנפלאה אשר עשו, ואף הודו לדמטריוס, ובקשו ממנו למסור למנהיגיהם את התורה המתורגמת. בסיום קריאת הספרים, קמו הכהנים, הזקנים המתרגמים ומנהיגי הקהילה, והצהירו, שמאחר שהתרגום נעשה באופן מדוקדק, אין לעשות בו כל שינוי ותיקון, והחרימו כל איש אשר ישנה את הנוסח.

כשהודיעו את הדברים למלך, שמח מאד על פקודתו שנעשתה בשלמות, וכשספר התורה נקרא לפניו השתומם הוא מהחכמה הטמונה בו, ושאל את דמטריוס היאך אף היסטוריון או משורר לא הזכיר ספר חשוב כזה, אשר חוקיו מושלמים, מאחר שניתן על ידי בורא העולם בעצמו.

לאחר מכן ציווה המלך לארגן את החזרתם של הזקנים לארצם, ונתן לכל אחד מהם שלש שמלות מן הסוג המובחר ביותר, ושני ככרות זהב, וכן פקד להכין מנחה יקרה מאד עבור אלעזר הכהן הגדול, ושלח בקשה לאלעזר, שאם ירצו אחדים מן הזקנים לחזור אליו, לא יעכב אותם, כיון שהוא מכבד מאד את החברות עם אנשים משכילים כאלו, ואינו מפזר את ממונו לשווא עבור אנשים כאלו.

כעת, פילוקרטס חביבי, הנה לך הסיפור אשר הבטחתי. אני מאמין שתתענג על סיפור זה יותר מאשר ספרי המיתולוגיות היווניות. הרי אתה בוודאי מעדיף ללמוד דברים מועילים לנפש, מאשר לבלות זמן על הבלים.


(שכתוב מקוצר מתוך 'אגרת אריסטיאס', מסמך היסטורי קדום, חשוב ומרתק).

#אתגר_דו_שבועי_הצעקה

וַיְהִי הַיּוֹם,
קָשֶׁה, מַר
וְנִמְהָר.

נוֹרָא וְאָיֹם,
לִבִּי נִכְמָר.
זֶהוּ, נִגְמַר.

אֵין עוֹד מֶלֶל
שֶׁל יַלְדָּה וְיֶלֶד
שֶׁמִּתְּקוּ אֶת הַיָּמִים
וּמִקְלֶדֶת שֶׁהֶעֶלְתָה
הַחִיּוּכִים.

שוב נפגשתי בזה, מעניין אותי אם אתם מכירים
אני רואה סיפור/כתבה חדשה מחברה שאני מכירה פותחת כדאי לקרוא בהנאה ובמקום לקרוא זורם כמו שהייתי קוראת אם לסופר היו קוראים "סביונים בחורף" והוא היה גר בברצלונה אני קוראת באופן מאד איטי כאילו מחלק אחר של המח, ההנאה של הקריאה כבר מזמן ז"ל ואני אפילו לא בטוחה אם שווה להצטער כי מתוך מה שראיתי לא בטוח שזה שווה קריאה
וברור לי שזה רק בגלל שאני מכירה את הכתבת ממקום אחר ואז הקריאה היא ממקום יותר ביקורתי ובוחן ולא זורם
יצא לכם?<

חלומי

חלום מתוק
חלום רחוק
נימה דקה כמו קפאה

על שלג רך
עקב נשרך
ומטשטש את התקווה


וממעל הקור
נוקב באור
כוכבים פורשים תורן

ירח קט
פוסע אט
ושמש עד
פתאום קרן


טיפה זלגה
הרים דילגה
מעמק הבכא שירה

רוצה לבכות
בחלומות
להתעורר לקול זמרה


מי יאמר את המחר
ידע שיש לי לחכות
לחוש קרוב
קשור וטוב
וזה גורם לי
שוב לבכות

בס"ד


לפני שבע שנים

היה הוא בחור

צעיר וחדור מטרה,

ובין הסדרים

הוסיף לו שיעור-

לימוד עוד דף של גמרא.


ובאותם הימים

כל עולמו

היה באולם הלימוד,

לא ידע הוא טרדות

יכול הוא ללמוד

בלי דאגה עוד עמוד.


וחלפו השנים

והביאו עימם

חתונה, ואישה וילדים,

ופתאום הוא נדרש

לדאגות פרנסה

אתגרים של חינוך פה עומדים.


ויחד עם זה

דף של גמרא

מדי יום הוא אינו מפספס,

גם ביום חתונה, נסיעה,

או לידה

דף של גמרא הוא תופס.


וכל חודש נבחן

על שלושים הדפים

גם כשהזמן הוא קצר,

כי דפי הגמרא

השגורים על לשון

בשבילו נחשבים לאוצר.


בתום שבע שנים

של לימוד דף ליום

הוא זוכה לסיים את הש"ס,

הוא בקיא בהכל

ולמרות זאת מתחיל

את מסכת ברכות מחדש.

כבר מגיל קטן ידעתי שאני פרפקציוניסט. לא יכולתי להוציא תחת ידי דבר שאינו מושלם לטעמי.

כל מחברותיי מהוקצעות אך מדוללות נייר, יען כי בטיוטות תלשתי את הדף משני צדדיו, שלא יהא זכר לכישלון.

כל מבחן היה סיוט לי ולסביבתי, רק לכתוב את שמי בראש הדף בכתב מסתלסל לקח לי זמן יקר, שלא לדבר על המבחן עצמו.

כשנבחנו משניות בעל פה, מסכת שלמה להיבחן היה נראה לי קשה מדי אז ויתרתי, לא נבחנתי אפילו משנה אחת.

בישיבה קטנה זה החמיר, בסדרים בהם לא הצלחתי למצוא את החברותא המושלם העדפתי לשבת לבדי.

סיכומי הגמרא שהתחלתי לכתוב, בדרך כלל מצאו את עצמם בגניזה לאחר שהרגשתי שהם לא מושלמים.

כשעליתי לישיבה גדולה אז סיימו את הש"ס במסגרת הדף היומי. לראות את עיניהם הזורחות של המסיימים עורר בי חשק עז. אני רוצה גם.

החלטתי, אני מתחיל ללמוד דף יומי בלי הנחות. מצאתי לעצמי ברוך השם חברותא כלבבי, התחלנו.

מסכת ברכות סיימנו בהרבה התרגשות, אמא שלי אפתה עוגה וקנינו שתייה ופיצוחים, מושלם.

במסכת שבת היה יום אחד שפספסנו, אחותי התחתנה ולא היה לי זמן, שערורייה.

למחרת ניסינו להשלים ולא הספקנו, היה גם שבע ברכות, צברנו חור של חמש דפים שלמים.

התקשרתי לחברותתי ואמרתי לו שככל הנראה סוג הלימוד הזה לא מתאים לי, אני שוקל להפסיק.

הוא לא ויתר לי, המשכנו עוד שבוע, הרגשתי שאין לי טיפת אמביציה ללימוד הזה כשאנחנו בפיגור. פרשתי.

אתמול הוא התקשר אליי וסיפר לי שמאז החמש דפים האלו הוא לא הצליח להדביק את הפער, למרות שהתאמץ מאד.

"בשביל מה אתה מספר לי את זה?", שאלתי.

"כדי להזמין אותך לסיום הש"ס", אמר בפשטות. "לא היום", הוסיף, "בעוד חמשה ימים".

זוכרים את באג 2000?
את ההפחדות שחולים ימותו?
ושפצצת אטום תתפוצץ לבד?
ושבכלל העולם ימחק כי הוא יגיע ל00?
זוכרת שבת גשומה של צפת. ואנחנו לא ישנים כי הולך להיות קריסה טוטאלית של החשמל/ושאר מחשבים.
ובצפת כמו צפת היו הפסקות חשמל אחת ליום בחורף הקשה כמה דקות לשעה 12 בלילה
--------------חושך. את צעקת באג 2000 עד היום אני זוכרת.
אה.. והחשמל חזר בדקה ל12 בלילה.
למען ההסבר לצעירים ביננו אחרי 31.12.99 התאריך הגיע 1.1.00[שנת 2000]
קיבלתי כל מיני הודעות על 2020 והנזקים שיכול להיגרם מזה.
נראה שמשהו מהדור הקודם מנסה לתפוס טרמפ על זה לדור שפחות מכיר.
מה אתם אומרים?

מה זה לייקים?

הלייקים הם עוד דרך לתקשר עם העולם
הלייקים מעודדים נותנים תחושת ערך וחשיבות
הלייקים מפתיעים ומרגשים
הלייקים זה סוג של תגובה שאומרת: אתם עשר!

אם כי-
אין בהם ממשות
הם מאכזבים יותר ממשמחים
על דעה של קהל בצורה כזאת אפשר לומר:
כל אדם כוזב

אז אם נכניס שדר של העצמה נבין
שהוא
והיא
והם
לא מצפים שניתן בידיהם את המפתח לאושר שלנו
נבין
שכולם
בני אדם
והתנהגויות שונות,
דעות שונות
הן חלק חביב ובלתי נפרד
נבין שאם גם אנו משתייכים למשפחת בני האדם-
יש לנו אפשרות בדיוק כמותם
לחרות
לשמחה
לפדות
לאושר
נבין שלא כל בדל של מחשבה בעל חשיבות
נבין שיש אחד יחיד ומיוחד... ורק הוא נמצא וקיים ואוהב ותומך רק הוא יודע ומכיר באמת מי ומה ואיך רק הוא עשה עושה ויעשה את הכל ואם נשים את עצמינו בצד ונבין שאנחנו לא במרכז - מוטב. אז רק מילה אחת נשנן: תודה


ופליז, אולי במקום ללייק לטקסט זה תאמרו לה' תודה.

ובלי ללייק לכם תדעו שאתם, כמו שאתם, משהו מיוחד !

ידעתם שהיא תחזור. כך היא הטל"ח, תמיד חוזרת. חיפשתם באותיות הקטנות, ליד הכוכבית, איפה כתוב הטל"ח, נכון? הנה מצאתם. האמת שאני מצאתי ראשונה, מודעות רחוב, סתם דפי בנק, ואני? קפצתי מבוהלת. מדוע אני מתפרסמת. מי זה שהחליט לפרסם אותי תחת כל מודעה. אחרי רגע נרגעתי. מחוייכת. זה לא אני. עד... המודעה הבאה, שוב נבהלתי, שוב נרגשתי. וחוזר חלילה.

אז הנה באתי. באתי על מנת להישאר. להיות לשאול. ולהתפרסם. הי. להתפרסם? נבהלתם בצדק. מי מפרסם את עצמו לדעת? טעויות. מפרסמות עצמם לדעת. לדעת על מנת לטעת, ולהיצרף בתודעתם של אנשים. טעות אנושית. מי כמוני. טועה ונואשת, טובעה ונושכת...

זה לא רק אני. לא. הנה גם אתם פתחתם. מה חשבתם שתמצאו, שוב רוורס של כל הטעויות הקודמות. למה פתחתם. ככה. בטעות. הפעם לי הייתה סיבה להיכנס חזרה לפורום. ביקשו 200 מילים, קיבלו 200 מילים. מי צריך לקרוא הגיגי המאתיים, למה לא עשו לעצמם הנחה, מדוע לא הסתפקו במאה מילים, על מה ראו להעניש עצמם לקרוא מאתיים מילים? אמת, הגזרה שנגזרה מלכתחילה הייתה מאה, ידוע לכל שמאה פעם הראשונים אינם דומים למאה ואחת. המאה הראשונים אינם דומים, כלומר הם אינם השיא. פה נעצרים רגע לפני השיא. רגע לפני המאה ואחת, ואומרים תחזרו על עצמכם, על המאה הראשונים. וואו נתקעתי באמצע הלומדעס. מאתיים מילה:

צללנו לעומק, הרגשנו גיבורי העולם, להיות 758 מטר מתחת לפני הים זה לא מה בכך. אומץ.

כשגילנו מערה ארוכה ומסקרנת, דם הנעורים התוסס לא הניח לנו לנקוט בצעדי זהירות מבוקשים. נכנסו, שחינו פנימה. מתעלמים מכל מחשבה על כללי זהירות וכדו'.

וכמובן, אם הסיפור נכתב, ההמשך טראגי. נתקענו בפנים, איבדנו את הדרך ליציאה, נעלם מאיתנו הפתח לחיים.

העפת מבט חרד עד מוות למחוג הצבירה של החמצן היה המעשה הבא בתור…

1.14 שעות. סדיסטיות של שעון. סופר לנו את הרגעים שנותרו לנו לחיות. ממשיך לדהור ללא מצפון לעתידנו.

השתוללנו כעכברים במלכודת ברזל. תרים אחר נקודת יציאה. איזה זרזיף אור שיעיד על פתח תקווה, ואין.

השלב הבא - ההשלמה היה מחריד. טעם הייאוש היה מר מכל, התייאשנו מהחיים… הרצון שגדול מהאדם עצמו נזנח בתוך המים הרבים…

הרגשות שהתערבלו וגעשו כים אכול טירוף, שיתקו את המוח והגוף. שתיקה עמדה ביננו. העיניים לבדם גילו אומץ להביע את כל מה שאסור, שלא ייתכן…

העיניים שמולי הביטו בי לוחשות, "לא, אל תביט בי ככה. אני לא אשם שאלו הם יצרי, אל תכעס שפיתתך לצעוד אל מותך, לאאא". עניתי, "אכן, אתה לא אשם. אבל למציאות זה לא מפריע לנהל סדר יום משלה".

במיקרופון קטן לחשת לי, "אלי, אלי אהובי, אל תביט בי כך. רק זה לא, אל תתן לי למות מנקיפות מצפון".

שתקתי. לא כי לא היה לי מה לענות. הדמעות פילסו דרך בחפשיות, בכל מקרה עוד 0.53 לא נכיר אחד את השני. אף אחד לא נכיר…

הטירוף התיישב במוחי, נוטל לעצמו את ההנהגה. שנים הוא המתין ועתה בא זמנו -

כשקצף בשפתי, ודמעות בעיני, תלשתי לעצמי את כבל החמצן והתחלתי לפזר בועות אוויר לדגים, "שלא יחנקו" לחשתי לך...

המתת חסד…

ידוע הסיפור על האיש שלא ידע לקרוא וקיבל מכתב מהבן שלו בו הוא מבקש כסף, הביא לשכן לקרוא והלה קרא את המכתב בנימה תוקפנית.
התכעס האב והחליט לא לתת לבן כסף לעולם ועד, למזלו התייעץ עם אדם נוסף, והוא דווקא פירש את המכתב כבקשה לעזרה ונימת התחינה בה קרא את אותו מכתב עוררה את רחמיו של האב.
האב שלח ביד רחבה עזרה לבנו, והכל בזכות המנגינה.
לפעמים קוראים איזה טקסט, בעיקר אם הוא קצר בלי מילות רקע. ניתן לקרוא אותה בנימה צינית, בכובד ראש, בקביעה, בדרמטיות, ב... אותה מילה ואינסוף אפשרויות.
ממש מעניין!

קיבלתי הצעת עבודה בה בקשו ממני להביא קבלות וכו', דהיינו לפתוח עסק פטור.
עד היום קיבלתי מכל מעסיקיי תלוש רגיל.
למי שיש ניסיון -
האם זה כדאי?
האם אצטרך לשלם ביטוח לאומי וכל השאר?
איך זה הולך?
כל מידע יתקבל בברכה.

בס"ד

אֲנִי מִתְנַצֵּל, סְלִיחָה אָחִי
שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁאַתָּה לֹא הֲכִי
כְּשֶׁנָּגַסְתָּ בַּבָּנָנָה לְיַד הַבָּסְטָה.

מְבַקֵּשׁ שׁוּב, סְלִיחָה אָחִי
שֶׁלִּגְלַגְתִּי עָלֶיךָ בְּתוֹכִי
כְּשֶׁבְּרֶגֶל רָקַעְתָּ וּבְיָד פִּרְכַּסְתָּ.


בַּשׁוּק, עַל כֶּסֶא הָפוּךְ
עָמַדְתָּ עַל רֹאשְׁךָ הַמָּעוּךְ
לֹא יָדַעְתִּי בְּכִי אוֹ צְחוֹק.

בַּמָּה אַתָּה סָבוּךְ
אוּלַי כֶּשֶׁל בְּהִלּוּךְ
חָשַׁבְתִּי לִי אֲפוּף שׁוֹק.


נָשַׁפְתָּ בְּגָרוֹן נָפוּחַ
צָעַקְתָּ בְּפֶה פָּתוּחַ
נִסִּיתִי לִדְלוֹת מִלִּים.

פַּרְצוּפְךָ בְּצֶבַע מָרוּחַ
לְיָדְךָ עֶלֶם פָּחוּחַ
מְנֻעֲנָע לְקוֹל צְלִילִים.


כַּעֲבֹר שְׁנָתַיִם יוֹם
לָחַצְתִּי עַל לִינְק בְּתֹם
וְשׁוּב חָזְרוּ הַמַּרְאוֹת.

מֵאוֹתוֹ יוֹם כָּתֹם
עָלוּ הַזִּכְרוֹנוֹת פִּתְאוֹם
בְּ'קְלִיפּ' מְסַמֵּר שְׂעָרוֹת.

ברכות לרגל סיום הדף היומי במוצאי השבת הקרובה.
בין המסיימים קיימים עירובין של כל סוגי היהודים.
עשירים בעלי ממון, לצד עניים ה'מחזרים על הפסחים' לאסוף שקלים.

הרבה מהם לא ידעו מראש שהשנה הם יזכו לסיים את הש"ס ולחגוג יומא טבא לרבנן.
הם לא ויתרו ולמדו בכל עת ובכל מקום. למדו בסוכה, למדו עם הביצה שלפני התענית, ואחרי קריאת המגילה בפורים.
כל סיום מסכת היה מועד קטן, בו הם עשו לעצמם חגיגה שדרבנה ונתנה כוחות להמשך.

עכשיו נערכים מעמדים מכובדים על גבי במות גדולות, שמותיהן של כל המסכתות כתובות על מסכי ענק.
אם נדרים או נצפין בכל מקום נמצא מעמדי סיום. כתר נכתיר ונזר נזיר ללומד הדף היומי האלמוני.
אך הוא לא התחיל היום. צועד הוא בעקביות יום יום, לא סוטה מן הדרך.
מי יודע כמה צרות ומועקות חסך לעם ישראל בלימודו הקדוש, כמה גיטין, כמה מחלות ופיגועים חסך בלימודיו הקידושין.

תאמינו לי, כל 'דף היומי ייד' אפשר לבקש ממנו ברכה. למרות שהוא לא בבא, כמה הוא עמל בתורה.
(לא כל בבא הוא מציאה. יש גם בבא בהתרעה, שנותן מכות ומאיים בחרמות ושבועות. אומרים שיש כאלה שכוחם מעבודה זרה. אין להם חלק בהלכה ובהוריות)

אלו הלומדים שהקריבו זבחים מזמנם.
לפני מנחות ואחרי מעריבים, בזמני חולין ובזמני קדשים
בתענית בכורות ובמוצאי חופשות
הבינו את הערכין האמיתיים, אלו שאין להם תמורה.
נתנו גט כריתות לעולם הזה. מעילה זו ומסיבה אחרת לא הפסיקו.
והעלו נר תמיד לתורה הקדושה.
אשרי חלקכם, רק בעולם הבא, את שכרכם נכיר ונידע.

כעת נקצרים הזרעים שנזרעו מבעוד מועד
נשים לב לגודל הרגע גם כי נזקין לא נסור ממנה.
עם ישראל קדשים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות.

היום יהיו כאן אלף תודות,

התודה מראש נתונה,

היום יהדהד קול מחיאות,

תהיה תהודה, גם תעודה.

היום אתרגש לי לבד אערוך חגיגה

ומי ישים לב וישלח לי עוגה.

זר נרקיסים, ואולי גם תואר 'מקצוען'

היום שרתי לי שיר,

שיהיה לכם מה ללייק

שאגיע לאלף. שאצליח לדייק.

היום שרתי לי שיר.

זה ברור שלכבוד המאורע...

כבר אצמיד לו מנגינה.

חכו עם הלייק האלף ואחד.

תנו לי עוד רגע.

של אלף בלבד.

אני מוכנה
להיות פורעת חוק
לחכות בתחנה
כשהאוטובוס רחוק.
במקום להפיל
את הפרוסה על החמאה
אסגור את העניין
בסנדוויץ עם ריבה
במקום ללכלך
את החולצה האחרונה
תמתין לי רזרבה
מגוהצת, מוכנה.
אני מוכנה
לפרוע חוק וזה ריאלי
אבל מה אעשה
שחוקת מרפי מפריעה לי