קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
הסכם השלום שהושג בסיומו של סבב הלחימה האחרון, היטיב עם כולם.
גברים עייפים ומותשים ממלחמות חזרו להסתובב ברחובות העיר בעיניים זוהרות. נשים מסורות חדלו לבכות בדאגתן לחיי הלוחמים אשר בקו החזית. המלך גם הוא חזר לחייך, וכמה מן השרים טענו ששמעו אותו מזמזם שיר עם שאהב באחד מדיוניה המשמימים של ישיבת הממשלה.

ההסכם היטיב עם כולם? לא לגמרי, הגנרל פיטרסון, שר הצבא האגדי של הממלכה הסתובב בחוסר מעש, מובטל.
מיד לאחר הסכם השלום הוא קיבל מאת המלך עיטור גבורה, משכורת שמנה במיוחד והודעה על סיום תפקידו.
"פעלת רבות למען הממלכה" אמר לו המלך במבט מעריך. "כעת, אתה יכול לפרוש לביתך ולהזדקן בנחת. ואני כולי תקווה כי לא נזדקק לשירותיך יותר לעולם".
גנרל פיטרסון ענה אז "אמן" מעומק לבו. כי למרות שחיבב את עבודתו מאד, היה לו קשה לראות בכל פעם את החיילים הפצועים בשדה הקרב. וכל 25 שנות שירותו לא הצליחו להקהות את רגש הכאב שאחז בו, כשנפגש עם משפחות שכולות שיקיריהן לא יחזרו יותר לעולם.
אבל היום, לאחר חודשיים של שקט הוא מתחיל להרגיש את השעמום הנוגס בו. חסרה לו תחושת הסכנה התמידית המאתגרת, חסר לו את האדרנלין שזרם בדמו כל אימת שיצאו לקרב. את תחושת המנהיגות ולקיחת הפיקוד. ואת הנאת השליטה שחש בשעה שעמדו מולו אלפי חיילים הסרים למרותו.
כסף היה לו בשפע כדי לכלכל את משפחתו בעשרות השנים הבאות, וברווח. אבל הבטלה הציקה לו.
ומה עושה רמטכ"ל מובטל? במדינות אחרות אולי הולך ומקים מפלגה עם עוד כמה מובטלים כמוהו. אבל בממלכה שלהם שולט מלך, המקבל את תפקידו בירושה. וממילא אין מקום למפלגות שונות.
בינתיים, הוא מילא את זמנו בארגון מסיבות וחגיגות לידידיו הרבים מימות הצבא, והם שהיו חסרי מעש כמוהו, נענו להזמנתו בשמחה.


האוכל שהוגש היה משובח ביותר, השתיה כדת אין אונס וכרצון איש ואיש. היין זרם כמים וגנרל פיטרסון שמעולם לא נתן לעצמו להשתכר בעקבות תפקידו והאחריות הגדולה שעל כתפיו, התמכר לטעמו החריף של היין, ולתחושה הפושטת בכל איברי הגוף בעקבות שתייתו. הוא לגם מלוא הכוס ואחר כך מילא אותה שוב ושוב. שני בקבוקים התרוקנו לתוך גרונו, לפני שביקש מן הנוכחים שקט, נעמד על השולחן והחל מגדף את המלך. ידידיו הדואגים ניסו להשתיקו, אך ללא הועיל.
הוא דיבר ודיבר, גידף וזלזל, עד שצנח ראשו על השולחן והוא נרדם הלום יין.


גזר הדין היה תמציתי וכואב.
בזיון בית המלוכה היה חמור, והשופט פסק: למען יראו וייראו- מוות בתלייה.
"גזר הדין יבוצע כעת" הודיע השופט. "האם יש לנאשם בקשה אחרונה לפני מותו?" פניו של השופט היו חמורות, אך גנרל פיטרסון שהספיק להלקות את עצמו בכל רגע במהלך השבוע שבו שהה בתא הכלא על איבוד שליטתו שהביאה עליו את קיצו, ידע מה הוא רוצה.
"אני מבקש לפגוש את הוד מלכותו" הוא התחנן, קולו מרוסק.
התייעצות חרישית בין השופטים ורץ שנשלח אל בית המלוכה, שם ישב המלך שלא היה מסוגל להיות נוכח באולם בית המשפט, ולראות בקלונו של שר הצבא הנאמן והאהוב שלו.
"מבוקשך יינתן לך" בישר השופט לבסוף לגנרל "אך המלך הדגיש שהוא מוכן לראותך בתנאי שלא תאמר מילה"
הגנרל חייך חיוך פצוע ולחש "תודה". 2 חיילים, מאלו שהיו פקודיו לשעבר לקחו אותו אל בית המלוכה, מול כסאו של המלך.
הוא כרע ברך, ירא, ורגע אחר כך קרע בידיים רועדות את חולצתו, חושף תחתיה עור מחוספס ומצולק.
המלך הביט בו מזועזע. " מהם הצלקות האלו?" הוא ברר.
"האם יורשה לי לדבר, הוד מלכותו?" שאל הגנרל, המלך הנהן.
"זה" הצביע הגנרל על שריטה ארוכה שנמתחה מבית השחי ועד למותן. "צלקת מהקרב בנימאר"
"וזה" הוא העביר את אצבעו על חתך גדול נוסף, נושם עמוקות "האם הוד מלכותו זוכר את המארב שנקלענו אליו ביער סטרק? החתך הזה הוא מזכרת מהחרב שפגעה בי כשקפצתי לפני הוד מלכותו כדי להגן עליו, וספגתי את מכת החרב שהייתה מכוונת אליו"
עיניו של המלך מלאו דמעות. "הקרבת את חייך בשבילי, לחמת למעני שנים רבות בנאמנות. נכון, טעית טעות חמורה. אבל אני לא יכול שלא לסלוח לך. ואני מעניק לך בזאת חנינה, מחול לך".


ערב ראש השנה.

אנו עומדים לפני בורא עולם יראים, מושפלים.
טעינו, חטאנו, עברנו על רצונו, ביזינו את כבודו.
מגיע לנו להיענש על כך.
אך אנו זועקים לפניו: "אבינו מלכנו, עשה למען הרוגים על שם קודשך"
עשה למען כל הצלקות שנחרתו בעמינו למען קידוש שמך,
למען כל אלו שמסרו נפשם, אלו שחייהם נגדעו באיבם, רק בגלל שהם הילדים שלך.
אבינו מלכנו, עשה למען כל הבנים והבנות שלך שחיים על קידוש שמך. שמלאים בצלקות של ויתורים כואבים על רצונות וחשקים הנוגדים את רצונך. צלקות של הכרעות קורעות בזמני מלחמה פנימית קשה, למען שמך, למען כבודך.
עשה למען כל אלה וסלח לנו אבינו.
וכתוב את כולנו לשנה טובה ומתוקה, אמן!
מכירים את האנשים האלו שמקפידים על קלה כבחמורה, אך עושים את הכל ללא טיפת לחלוחית של התלהבות?
ברגע אחד של הארה הצלחתי להיכנס לראש שלהם ולראות את העולם דרך העיניים שלהם.
זה קרה כשרפררתי באתר:
https://unsplash.com/ (אין כאן שום עניין של פרסומת, זה אתר להורדת תמונות בחינם ללא זכויות יוצרים).
חיפשתי תמונה בנושא דבקות בירושלים. אז אמנם התמונות יפות, אבל תתמקדו בהסברים הממוחשבים שמתחת לתמונות.
אמיתי לגמרי, לא נגעתי:

אלמוני מחזיק טקסטיל חום ושחור.

אהבתי את ה"טקסטיל חום ושחור".

עוד דוגמה מעניינת:

שני גברים בראש לבן עומדים ליד הקיר

מילא ה"ראש לבן", אבל סתם כך עומדים ליד קיר?

ועוד בעניין ה"קיר":

אנשים מתאספים ליד קיר לבנים

סתם כך באמצע יום אחד לא כל כך בהיר, הלכו קבוצת אנשים ברחוב ופתאום מישהו צעק: "יעלה עכשיו כולם מתאספים ליד קיר לבנים".
איזה פראיירים, למה הם בכלל הקשיבו לו?!

ועדיין בעניין ה"קיר", היה שם אחד גבר שגם אחרי שכולם כבר הלכו, הוא עדיין נשאר לעמוד ליד ה"קיר":

גבר מול קיר

ולסיום: מה אתם רואים כאן?
יהודי ירושלמי, הדור פנים, נראה תלמיד חכם. האור קורן ממנו.
מה הם רואים?:

גבר לבוש מעיל שחור

זהו. לא יותר מזה. גבר לבוש מעיל שחור.
כמו המעיל, כך הגבר.

אשרינו שזכינו לשמור תורה ומצוות מתוך שמחה והתרגשות ולא סתם, כי כתוב באיזה ספר שככה צריך לעשות.
הסיפור המטורלל הבא מבוסס על טיול אמיתי עם ידיד משעשע, שמטעמי נוחות בלבד מכונה להלן השף מאיר חיימובסקי.
אל חשש, אין בסיפור פאנץ' או משהו, והוא בדיוק מה שהוא.
הסיפור פורסם במקביל בפעקל'ע, והנני שמח להגישו כאן גם לאלו שאינם מנויים.
אשמח לכל הערה או תיקון, כי כולנו פה כדי להשתפר. (ובראש השנה אנחנו משתתקים לפני מוסף ונותנים לעצמנו להתרכז בתקיעות ולהשתפר)
@אבימי מספיק עם הסיפורים העצובים שלך, תהנה.

פרק א'. סיריון צהובה בדרכה אל סנהדריה.

ישראל קרנצ'פיקסר היה חד משמעי. אני מציע שתסעו לחוף סנהדריה, יעשה לכם רק טוב.
לא נטיתי למהר לקבל את ההמלצה שלו. ערכתי לעצמי את כל הסיבות לסירוב ברשימה מסודרת שתסייע לי בוויכוח הצפוי מול השף מאיר חיימובסקי:

1- אני מפחד מים המלח.
2- אני לא אוהב רחצה לילית.
3- אני מפחד מים המלח.
4- אני מפחד מים המלח.

השף ראה את הרשימה, וצחוקו הצטלצל: נתן, מה הסיפור. יהיה כיף. חברת קופמן עושה לשם הסעות מסודרות, מדובר בחוף הכי קרוב לירושלים, אני אביא גם את הבן שלי, שימעל'ה, ואתה תהנה מאוד.

כשסיים מאיר את טיעוניו, הוא הרים את מכסה הסיר הקרוב, ובחש בסיר בהתלהבות מחודשת. אח, אין לך מושג, הוא גנח בעונג. צ'ולנט קורקבנים. איזה מעדן מלכים.
פוי.

בלית ברירה נתתי את האישור שלי, וישראל קרנצ'פיקסר שיתף פעולה בשמחה. קחו את הרכב שלי. דייהטסו סיריון, תהנו.
האמת? מחווה יפה.

עלינו על הסיריון.
אני בכס הנהג, שימעל'ה מאחורינו, נועץ מבטים חומדים בשקית החטיפים, ולצידי, במושב הנוסע – המטרידן הבינלאומי מר מאיר חיימובסקי.
הוא פצח בסדרה שלו דקה אחרי שהתנעתי:

· נתן, אני רעב!
· נתן, סע יותר מהר!
· נתן, תזהר מהמשאית בצד שמאל!
· נתן, סע יותר מהר, דרוס את החתולה הזו, היא ג'ינג'ית.
· נתן, הבאתי איתי קופסה קטנה עם הצ'ולנט, רוצה כפית?
· נתן, סע יותר מהר את הירידות לים המלח, אל תהיה פחדן
· נתן, אני עייף.
· נתן, הצ'ולנט לא יצא לי טעים כל כך. רוצה לגמור את הקופסה?
וכך זה נמשך ונמשך.

לאחר מספר דקות סבל ארוכות, גיהק השף קלות והשתתק. עכשיו התחלתי ליהנות.
השמש כבר שקעה דקות קודם לכן, הכביש היה כמעט ריק, נסעתי בהנאה בנתיב השמאלי המרווח היורד מטה מטה.
עברתי את מצפה יריחו, המשכתי לגלוש עם הכביש, הדלקתי פנסים למראה הכביש הריק המשתרע לפניי, ואז שמעתי את הרשרוש שאי אפשר לטעות בו...

• המשך יבוא בס"ד •
כתבה מתוך העיתונות החילונית

לראשונה: מסלול לתלמידות בלבד ייפתח בבית ספר חילוני



בניגוד למגזר החרדי, מטרת כיתה ז’ על טהרת הבנות בירושלים היא הפוכה - להעצים, לחזק ולטעת ביטחון. לפי יוזמות הפרויקט, למידה נפרדת מובילה למיצוי הפוטנציאל.

06:20 עפר לבנת 28/08/2019

תגיות: חינוך / הפרדה מגדרית


לאחרונה עלה לכותרות נושא ההפרדה בין נשים לגברים במגזר החרדי. אולם כעת מתברר שמדובר בתופעה שאינה נחלת המגזר הזה בלבד. שכן, בשבוע הבא ייפתח, לראשונה בארץ, מסלול לימודים לתלמידות בלבד – בבית ספר חילוני.

מדובר במסלול “ענבר” לתלמידות כיתה ז’, מבית “האגודה לקידום החינוך” בירושלים, שלעת עתה יפעל במסגרת בית ספר קיים.

אולם, מטרתו היא לפעול בהמשך במתכונת של בית ספר צומח והוא מבוסס על מודלים של בתי ספר לבנות שכבר קיימים בארה”ב ובאירופה.

הדס רייס, יזמת חינוך שהגתה את הרעיון, אמרה ל"מעריב": “ילד וילדה לא חווים אותה החוויה במערכת החינוך. הם מתחילים את כיתה א’ ברמה זהה של אמביציות וחלומות ותחושת מסוגלות, ומסיימים בפערים לטובת הבנים. צוותי ההוראה נותנים יחס שונה ומועדף לבנים - קוראים להם יותר לעמוד מול הכיתה, ולהשתתף בניסויים. גם נוטים לוותר יותר לבנות.”

רייס החליטה לטוס לארה”ב כדי להיחשף לפתרונות קיימים שם, במטרה לצמצם את הפערים האלה. “נסעתי ללמוד ממודלים קיימים של בתי ספר ציבוריים לבנות”, היא מספרת. “ראיתי שהבנות שם עם המון ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות גבוהה. זה מודל חיובי המאפשר לבנות להתגבר על מחסומים המתקיימים במערכת, ולייצר סביבה מעניקה עם מעטפת תמיכה.


"לא רק לפי ציונים"

מרים ליבוביץ אשרף, מנהלת בית הספר, מספרת: “יש לנו תהליך קבלה, לא רק לפי ציונים. אנחנו מחפשים תלמידות עם ברק בעיניים, שיש להן מוטיבציה להשקיע ולהתקדם, תוך כדי תהליך של נתינה לסביבה וקבלה ממנה. בעולם, המודלים האלה נהנים מפריחה בעשור האחרון".

לדבריה, להבדיל מההפרדה במגזר החרדי, כאן מדובר במטרה הפוכה – כזו שאינה נובעת ממניעים דתיים, אלא נועדה דווקא להעצים את הבנות ולאפשר להם לפרוץ מחיצות ולשבור תקרות זכוכית.

ימים אחדים לפני תחילת שנת הלימודים רשומות כבר לתוכנית כ־ 20 תלמידות, ונותרו עוד כמה מקומות. אחת הבנות שנרשמו למסלול החדש היא עמית נחום.

היא אומרת: "זהו מקום בטוח שאוכל להציג בו את הרעיונות שלי באופן יותר פתוח".

***​

בפעם המיליון ו...
תגובתה של היהדות החרדית


הבה ננתח את הדברים האמורים:

לטענת מרים ליבוביץ אשרף, מנהלת בית הספר, במגזר החרדי מטרת בתי הספר לבנות היא על מנת להחליש ולטעת חוסר ביטחון בתלמידות, וכמו"כ למנוע מהן את האפשרות לפרוץ מחיצות ולשבור תקרות זכוכית, וממילא הלמידה הנפרדת אצלם מובילה לחוסר מיצוי הפוטנציאל.

כמו"כ, הדס רייס הגתה את הרעיון.


קולה של היהדות החרדית:

ובכן, לא אכנס כעת לנתוני הציונים במגזר החרדי, שעלו עשרות מונים על של המגזר החילוני, הן אצל הבנים והן אצל הבנות, אלא רק אקרא כאן את קולנו, קולה של היהדות החרדית.

מטרת בתי הספר לבנות בלבד היא אכן בראש ובראשונה ממניעים דתיים, וזה הדבר היחיד שצדקה בו מנהלת ביה"ס.

המניעים הדתיים הללו ברורים לכל דרדק, אולם מכיוון שכנראה למנהלת ביה"ס הנ"ל הדבר אינו ברור כ"כ, נסביר: היהדות מבוססת ומושתת על קדושה, ומכיוון שלא תתכן קדושה במצב של ערבוב בנים ובנות וזאת מאחר שבמצב כזה הניסיונות גדולים, אזי אנו מפרידים אותם.

כפועל יוצא מכך, הבנות חשות בטוחות יותר, מוגנות יותר ומשוחררות יותר, דבר המאפשר להן התבטאות מלאה בלי להיחשף להתנכלויות פוגעניות וכדו' מצד הבנים. ומשום כך הבנות מצליחות בלימודים והדבר מחזק אותן, מעצים אותן ומקנה להן תחושת ביטחון עצמי וכללי גבוהה מאוד, וממילא גם מאפשר להן למצות לחלוטין את הפוטנציאל הגלום בהן.

אינני יודע לאלו מחיצות ותקרות זכוכית כוונתה של המנהלת הכבודה, אך אם מדובר במחיצות ותקרות בתחום הלימודים, אזי הבנות במגזר החרדי מצליחות לפרוץ לא רק מחיצות עץ ותקרות זכוכית, אלא אף מחיצות ברזל ותקרות מפלדה.

מכיוון שמצב ההפרדה - הן הכללית והן במקומות הלימוד - קיים בעם ישראל מאז היותו לעם, אזי צר לנו לנפץ את החלום ולעדכן את מי שלא יודע, כי הדס רייס לא הגתה את הרעיון. הרעיון היה קיים אלפי שנים לפני שהיא בכלל חשבה להיוולד. צר לנו על כי רייס נאלצה להרחיק טוס עד לארה"ב, ולא השכילה לפקוח עיניה סביבה וללמוד ממנו, הציבור הנאמן לה' ולתורתו הנמצא ממש לידה.

אנחנו, כציבור החרד לדבר ה', מודעים לכך עוד מאז כי בכדי שילד וילדה יחוו את אותה החוויה במערכת החינוך ובכדי לגרום לכך שלא רק שיתחילו את כיתה א' ברמה זהה של אמביציות וחלומות ותחושת מסוגלות, אלא גם יסיימו את כל חוק לימודם באופן זהה בלי לגרום לפער בין המינים, עלינו להפריד אותם במוסדות הלימוד.

ולא רק במוסדות הלימוד אלא בכל מקום. מכיוון שברור שמה שקורה במוסדות הלימוד, קורה גם בחיי החברה שאינו מצומצם למסגרת שעות הלימוד, דואגים במגזר החרדי להפריד את הבנים והבנות, בכדי שגם חיי החברה שלנו יפרחו ויתעצמו ולא יעמדו בדרכנו מכשלות כלשהן.

בניגוד למגזר החילוני, עליו נמנית המנהלת הנ"ל, אין בכוונת המגזר החרדי להדיר ממוסדות לימודיו את אותן בנות שאין להן גישה ללימודים עם "ברק בעיניים" ושאין להן "מוטיבציה להשקיע ולהתקדם, תוך כדי תהליך של נתינה לסביבה וקבלה ממנה". מטרת המגזר החרדי היא להקנות לאותן בנות את הברק בעיניים ואת המוטיבציה להשקיע ולהתקדם לקראת מיצוי הפוטנציאל הגלום בהן ומימוש תפקידן עלי אדמות. מטרת המגזר החרדי היא דווקא לאפשר לכל בת לתת מעצמה לסביבה ולקבל מהסביבה באופן בריא וקדוש.


(ב.א.)​
לאחר שהאשכול הקודם מיצה את עצמו, החליט בוריס על הקמת אשכול חדש עבור ג'ורג' קזאחי.
לטקס קביעת המזוזה הוזמן הרבי מקורצוויל שליט"א, אך עקב תאונה קשה של נהגו האישי בוקי מזורי, לא יכל הרב להגיע.
תחת זאת הגיע השכן מהבניין ממול, הדביק את המזוזה עם סלוטייפ (לא היה לו מספריים, לצולניק, אז בוריס נשך את הסלוטייפ, והכתר שלו כמעט נפל מהשן, באסה), והפציינטים המשיכו להגיע.
בוריס מבקש להדגיש שכל החומרים העולים כאן מוגנים בזכויות יוצרים, וכו וכו'.
אפשר להגיב גם באישי.

סיפור אחד עשר מאת קליניקה טיפולית בשיטת מילצ'אייב!! בהגשת ג'ורג' הקזאחי!

הוא נכנס בהליכה מסודרת, כולו מפיץ סביבו בועה בלתי נראית של מתינות ויישוב הדעת.
הוא לחץ את ידי:
נעים מאוד, אני יצחק.
הוא התיישב בצורה מכובדת על הכורסה, ואני נכנסתי ל'מוֹד' של יחס וי אי פי. הרגשתי עליו שהוא האיש שצריך לקבל יחס וי אי פי.
חיככתי ידיים במכובדות מעושה, והצגתי את עצמי:
אני ג'ורג', מטפל רגשי מקצועי ואמין. מה מביא אותך אליי?

אני תמיד מזכיר לעצמי שיש אנשים שיש להם באמת בעיות בנפש שלהם. אנשים כאלו נפגעים מכל דבר. במיוחד הם מתרסקים נפשית כאשר הם מגיעים למטפל רגשי, ועוד לפני שהם פותחים פה, מטפל כבר שואל: איך אני יכול לעזור?
הם נהרסים מהשאלה התמימה הזו! הם חושבים:
למה הוא חושב שאני צריך עזרה? אני לא צריך עזרה בכלל, באתי אליך רק בשביל לשמוע עצות לחיים.

אין בעיה, אמרתי בקול שקט ומהורהר של מטפל מקצועי איכותי ויקר:
שלום מר יצחק. נעים מאוד. איך אני יכול לעזור לך?

יצחק הרים בעדינות אצבע אחת, לאות שהוא חושב מחשבות עמוקות. מהרהר עמוקות.
חיכיתי בסבלנות 4 - 3 שניות, ונעתי באי נוחות על כיסא שלי.
אמרתי:
מה הבעיה, יצחק. איך אני יכול לעזור לך?

הוא הזדקף מעט בכורסא, ואני ראיתי שהוא קיבל החלטה, חיובית, בונה, מקדמת.
הוא אמר:
שמי יצחק וידס. אני עוסק לפרנסתי בעימוד. מעמד ספרים מהטובים בארץ, אם יורשה לי. הוא חייך לעצמו בהערכה עצמית מעצבנת, והמשיך:
בשנים האחרונות היו לי עיסוקים שונים במקצת, אינני יודע איך וכיצד התגלגלתי אליהם, אבל התוצאה היא ששקעתי בשיקום של כמה צעירים מוכשרים מ'מרכז מוסאיוף'. וברוך השם הצלחת- - -

עצרתי אותו, הרמתי יד שלי באדנותיות קזאחית אופיינית. רציתי לשאול אותו סדרת שאלות. להתחיל לחטט לו בחיים, לחפש איפה יש פצעים, ואם כן איך הכי טוב לפתוח אותם ככה שיכאיב לו הכי הרבה, כפי שלמדתי בשיטת מילצ'אייב.

- - - הוא לא נתן לי לדבר, בכלל. הוא פשוט המשיך בשלו, הצ'יזמאייעק.

הוא המשיך כאילו ג'ורג' לא פצה פה שלו בכלל:
ברוך השם הצלחתי מאוד לקדם אותם. בעידודי ובהכוונתי הם עזבו את 'מרכז מוסאיוף' וחלקם נכנסו לישיבות חרדיות טובות וקלאסיות. בזכותם הבנתי שיש לי נפש של מטפל רגשי מעולה, ולמדתי הרבה קורסים בתחום.
הצלחתי לקדם בחסדי ה' יתברך את כל הבחורים, אבל עם אחד מהם, חזי צייט, פשוט לא הצלחתי.
ועליו אני רוצה לספר לך.


כעסתי בפנים מאוד. מי אתה בכלל שתפריע למטפל רגשי להתקדם איך שהוא חושב שצריך להתקדם?? בשביל מה באת למטפל רגשי, להשמיע או להשמיע?
אבל שתקתי, אפילו לעצמי אין לי הסבר ברור למה. אולי אני נחיתי קצת ומפחד אנשים חכמים.

מטופל חסר בושה וכבוד המשיך לדבר:
...חזי צייט קיבל ממני הרבה, ללא ספק. שוחחתי איתו לא מעט על הילדות ההרוסה שלו באחת מערי הפריפריה, על הקיוסק שבו הוא עבד ונוצל בצורה מחפירה, על השנים הקשות שהוא העביר בצבא, מחציתן בכלא הצבאי, לסירוגין. על השנים המדוכאות אחר כך, על כל המרמור הרב והתסכולים שהוא רווה בשפע.
לאט לאט עזרתי לו לפלס דרך בתוך ערימת הגרוטאות הזו שהייתה חייו, סייעתי לו - - -

לא הצלחתי להתאפק. יש גבול לכוח סבל של מטפל רגשי!
דפקתי חזק על השולחן, כוסיות קטנות של וודקה זזו לפחות סנטימטר שלם.
צעקתי:
אתה מגיע למטפל רגשי מהטובים בארץ, אתה לא מקשיב לשאלות שלו, אתה חושב שאתה קובע את סדר היום??

יצחק התעלם ממני במלכותיות מרשימה, הוא שוב הניף את ידו ואני שוב מצאתי את עצמי...
שותק!
כמו דג!
מה קורה לי??
אני חושש אצטרך לחפש לי מטפל טוב לנפש שלי, אני מרגיש חלקים של נפש שלי זזים ומתחילים להתפרק. אני רגיל כולם מקשיבים דברים חכמים יש לי להגיד, קשה לי להיות בשקט ולתת למטופלים מקום להתבטא.

הרגשתי כמה אומים וברגים בנפש שלי מתחילים להשתחרר, וכמה גומיות נקרעו. חשבתי שיוצא לי עשן שחור מהאוזן הימנית, ובזה הרגע מתפתחות אצלי בעיות נפשיות חדשות שיהרסו לי כל חלקה טובה בנפש מדהימה וטובה שלי.
לעסתי חזק את השפתיים שלי, נשמתי לאט, לקחתי אוויר, והנפש שלי חזרה להיות תקינה.
המשכתי להקשיב בפרצוף של מתעניין כרוני.

...אבל מה, חזי צייט לא התקדם. למרות כל העזרה שהושטתי לו, הוא לא הצליח להגיע לשום מקום.
מאוד מאוד כאב לי.

פתאום יצחק קם ונענע לי את הכתפיים בלי שום התראה, קפאתי בהלם!
הוא המשיך לדבר אליי תוך כדי:
אני בטוח שדווקא אתה, ג'ורג' המומחה, יכול להבין את האכזבה שחשתי.
כל כך ניסיתי, קיוויתי, התפללתי בשבילו, השקעתי בשבילו זמן וכשרון.
אבל הוא לא היה מוכן להיכנס לישיבה נורמלית. למען האמת, הוא לא הסכים להיכנס לשום ישיבה, בכלל.

התקשרתי לכמה רבנים שאני בקשר איתם, התחייבתי לקחת עליו אחריות, אבל הוא סירב לחלוטין להיכנס.
אמרתי לו: חזיק'ה, חזיק'ה היקר והצדיק. אני בטוח שעוד תהיה רב גדול.
לא עזר לי כלום.
נסעתי לכותל - הוא עדיין נענע לי את הכתפיים, שיעזוב אותם כבר!!!! - והתפללתי עליו שניים וחצי ספרי תהילים. דמעתי לפני השכינה הקדושה:
חזי בן נעימה שפרירה, להצלחה ברוחניות.
ועדיין, חזי לא הסכים להיכנס לשום ישיבה.
ישבתי איתו שבוע שעבר פגישה ארוכה, ניסיתי כל טריק שלמדתי, לא עזר לי כלום, הוא התקפד ולא קיבל ממני כלום.


פתאום פציינט עזב את הכתפיים שלי, ומשך לי בשתי אוזניי:
ג'ורג', למה אתה לא מגיב??
למה אתה לא נותן עצות חכמות?
למה אתה לא מראה אכפתיות?

שתקתי מוכה אימה. קודם כתפיים שלי, עכשיו אוזניים, מה יקרה הלאה?
איפה בוריס?
למה אף אחד לא מגיע להציל אותי??
מלמלתי חלושות:
יצחק, אני ממש מבקש, רחמנות. אנא, אנא. תעזוב אותי, בבקשה.

יצחק פלט אוויר באיטיות, עזב בבת אחת את אוזניי המאדימות, התרחק, נסוג לאחור.
בגלל שראיתי שמילים שלי משפיעות סוף סוף גם על פציינט מוזר כל כך, אמרתי מהר מהר ובקול שקט, אולי אפילו - אני מתבייש להודות - גם מפוחד:
יצחק, מה באמת קרה כאן?
מה אתה רוצה ממני, מה אני יכול לעזור?

וּוּוּוּ!

סוף סוף, יצחק הראה אות חיים אמיתי, סוף סוף! גרייעפ.
הוא התלבט לרגע, ראיתי את העווית עוברת לו במצח. מילצ'אייב תמיד היה אומר: אם מישהו מתלבט זהו סימן לכך שיש פה מישהו.

הוא השעין את ידיו על השולחן, התכופף קדימה לכיווני, ונעץ באפי אצבע חסרת בושה.
הוא אמר:
ג'ורג', תודה רבה שהקשבת לי.
תן לי להסביר לך.
לא באתי הנה לבקש עצות, או פתרונות. כי אם הייתי רוצה כאלו, בוודאי שלא הייתי פונה אליך.
למען האמת, אתה האיש האחרון בעולם שהייתי פונה אליו לייעוץ.
במחשבה נוספת, אתה האיש האחרון בעולם שהייתי פונה אליו, בכל עניין.


לא העזתי לשאול, בטחון עצמי שלי נעלם כמו גשר שער הברזל שתכנן ניקולאי וקרס ביום ההשקה.
אבל קליינט רע לב, ניחש את השאלה שלי, וענה מעצמו:
באתי אליך כדי להוכיח לעצמי שלמרות שנכשלתי, עדיין כדאי שאמשיך לעסוק בתחום הייעוץ הרגשי.
כי אם לא - השוק יתמלא בנוכלים שתויים כמוך.

אמר - ויצא.

מנוול!!!!!!!!!!!!!!!!!!


חריין, חילבה, אנה קרניבה, יאבוענס, יאצמעח גרויס, שטיקעלע שטויף.
שתישרף רוסיה, מוות לפוטין, חיז'מאייעס,
גרייעט, דרייפס,
מוות לערבים, לדרוזים, לבוכרים, לאוקראינים, לעזתים,
מוות לכולם,
צ'ימאעסצ'אצ'סקו!!!!!!
יום שלישי, י"ז אלול, יום הבחירות.
אני יוצאת לקיים את מצוות היום. חמושה בתעודת זהות ובהרבה גאווה חרדית.
בן השלוש מדדה אחרי, נרגש כולו, אחרי הכל זאת פעם שלישית שהוא יוצא לבחור השנה, אל תזלזלו.
אני ניגשת אל מאחורי הפרגוד. הוא מסתופף מאחורי, סוקר את המבחר בעיניים מצומצמות.
עודי עדיין מחפשת את האות המיוחלת, והדרדק ניגש קדימה, מניף את אצבעו בגאון ומכריז נחרצות - "זה!"
אני בודקת מה זה הזה הלזה. מסתכלת, ומחייכת.
מסתבר שהברנש מצא לנכון לבחור לז'. עוצמה כלכלית, קולם של העסקים בישראל.
כן, מותק. מה שתבחר. רק ז'.
נושקת לו על הלחי, נוטלת ג' ומכניסה למעטפה.

מאוחר יותר, שעה שמביני עניין מנתחים את התוצאות - מתבלים אותן במלח גס ופלפל שחור, אני מספרת את האפיזודה המשעשעת לשלל מעריצי הברנש, ומנסה לחשוב מה זה מנסה לומר לי.
אלול, בכל אופן.
הוא רק בן שלוש. חושב שמבין הכל. הז' מצא חן בעיניו. אז - למה לא?
אנחנו לא כמוהו, ילדים בני שלוש, שמשהו מוצא חן בעינינו וכך טוב ויפה?
אבל יש שם מישהו, שמבין טוב יותר ממנו.
והוא כתב לנו הוראות ברורות.
  • 436
  • התוצאה של הבחירות היתה צפויה מראש. כל אדם שהתעניין קצת בסקרים, שמע את ראשי המפלגות, את המצע הקטנוני של חלקם, הבין שמשהו טוב לא יצא מהבחירות הללו.
    נו, בטח - תאמרו - לדבר זה קל, חכמה לאחר מעשה.
    נכון, אבל בכל זאת. מה כבר חשבו ראשי המפלגות? שהמצביעים של ליברמן לא יצאו להצביע? שברגע האחרון איזה קוסם יוציא שפן מהכובע? מה כבר יכל להיות?
    והמאשימים את עוצמה יהודית- האם המינוס ארבע מנדטים שלה יכלו לגרום להקמת קואליציה?
    אנחנו מאמינים כמובן בהשגחה פרטית יודעים שהכל מנוהל משמים ויש סיבה לכל.
    בכל מקרה במבט ארצי - הפוליטיקה הפכה לדבר צפוי וידוע מראש.
    אלא אם כן מישהו יכופף את עצמו.
    והאגו, האגו.
    תחשבו מה היה קורה לו ש"ס וג' היו מחמיאות לליברמן בקמפיינים שלהם. מסתייגות מהדרך אמנם אבל מנהלות שיח של הערכה על האיש עצמו.
    (מה היה קורה? המצביעים שלו היו מתרחקים ממנו לדעתי וגם אולי הוא היה פחות קיצוני)
    תחשבו מה היה קורה לו אנשיו של ביבי היו ממלכתיים יותר (קראתי שניהלו ברשת מלחמה מכוערת שגרמה לאנשים למאוס בליכוד).
    ולמה, למה שונאים אותנו ציבורים נרחבים? אולי אנחנו מתנשאים מידי, לא מדברים בגובה העיניים? אולי אנשי הציבור צריכים לשכור יחצנים שידבררו את הציבור שלנו במקום אנשי עשיה שכוחם יפה בעשיה ופחות בדיבורים?
    (חלק מהדברים מבוססים על מאמר הפתיחה של יוסי אליטוב בחדשות משפחה)

    בבחירות האלו, רוב המפלגות ניצחו בקרב והפסידו במערכה.

    והדור הזה שואף לאחדות ומואס בפוליטיקה.

    הסיפור הפוליטי הזה קשור כל כך לאלול.
    יש לנו הזדמנויות רבות לראות את התוצאות של מעשינו.
    להיות חכם לאחר מעשה, זה לא חיסרון, זה מה שצריך.
    אם התנהלות כלשהי גורמת למריבה, לא הגיעה הזמן לשנות למשהו אחר?
    אם יש משהו תקוע, לא הגיעה העת לפקוח עיניים, לחשב מסלול מחדש?

    והמלך - כתוב בספרים - מצפה לראות אותנו שבים אליו.
    או לפחות מתקדמים
    לאשתי היקרה:

    ערב ראש השנה זה הזמן לבקש ממך סליחה.

    כמה פתטי.

    ועכשיו ברצינות.
    אתמול בערב הרעמתי עליך בקולי.
    את יודעת מה עברתי באותו היום לפני שזה קרה?
    קמתי מאוחר, פספסתי את המניין של שמונה וחצי בעשר דקות.
    לא נשאר לי זמן לאכול את ארוחת הבוקר שהשארת לי על השולחן לפני שיצאת לעבודה.
    רצתי לבנק להפקיד את הכסף שהוצאתי לילה לפני כן מהגמ"ח כדי שלא יחזרו הצ'קים וייחסם לנו החשבון.
    לא הספקתי. שלשה צ'קים חזרו. נכנסתי למנהל הבנק להתחנן שייתן לי ארכה של רק עוד יום אחד.
    הוא לא הסכים וגער בי על ההתנהלות הכלכלית הגרועה שלנו.
    איחרתי לכולל. הרוישם סימן אותי כבר בפעם הרביעית מתחילת החודש.
    הראש שלי היה בבנק, לא הצלחתי להתרכז בגמרא.
    נגמר החלב בפינת הקפה ולאף אחד לא היה איזה יארצייט בשביל לתרום עוגיות.
    ראש הכולל הודיע שלצערו שוב חלוקת המלגות תידחה עד שהוא יטוס ויחזור מחו"ל.
    רצתי לבית המרקחת לקנות לך את תוספי התזונה וגיליתי ששכחתי את המרשם בבית.
    הלכתי לתחנת האוטובוס, השמש הרגה אותי ונכנסתי לקופיקס לקנות אייס-קפה.
    האוטובוס חלף לי מול העיניים. צעדתי ברגל שלושים וחמש דקות.
    חני ויהונתן כבר חיכו לי על יד הדלת.
    חיממתי עבורם את ארוחת הצהריים. השניצלים נשרפו.
    הכנסתי למיקרו שניצל תירס. הם לא אהבו וזה הלך לפח.
    ניסיתי לתפוס תנומה קצרה. מושקוביץ החליטו בדיוק היום להתקין מזגן וקדחו לי בראש.
    רצתי לכוילל עם כאב ראש. החברותא לא הגיע, הבת שלו חטפה דלקת ריאות.
    נרדמתי על הסטנדר.
    שחכתי להתפלל מנחה. חמש דקות לפני השקיעה רצתי לשטיבלאך.
    התפללתי במהירות ובלי לכוון, באמצע שמונה עשרה הגעתי בטעות לברכת המזון.
    הגעתי הביתה סחוט, מותש וגמור.
    בחדר המדרגות כבר דמיינתי את סלט החסה וכרוב הטעים שלך.
    זה עם החמוציות והשקדים, עם המתבל החמוץ-חריף-מתוק.
    דמיינתי את הבית הנקי, אותך יושבת על הכורסה עם כוס קפה וצלחת עוגיות חמאה.
    יושבים ומדברים ברוגע. מספרים האחד לשנייה את קורות היום.
    פתחתי את דלת הבית.
    המטבח היה מלוכלך,
    הכלים מהצהריים עדיין בכיור,
    משחקים פזורים על הרצפה בסלון,
    הילדים עוד לפני מקלחות,
    צריך להחליף טיטול לתינוק...
    ואת מפטפטת בטלפון עם אחותך.
    אז הרמתי עליך את קולי.
    ונפגעת.
    הלכנו לישון עם תחושה רעה.
    ואז,
    אחרי שכבר נרדמת, לא הצלחתי לעצום עין.
    אם אני הגבר 'החזק' כביכול של המשפחה, יצאתי מהיום המטורף הזה כמו סמרטוט סחוט.
    מי יודע מה את עברת היום?!
    איזה קשיים את חווית?!
    כמה מפחי נפש עברו עליך?!
    אז אני באמת מבקש סליחה.
    ובלי שום קשר לראש השנה.
    כשפתחתי את גמ"ח הכספים לעילוי נשמתו של אבי, היו לי בראש כל מיני דברים. חשבתי על הזכות הגדולה לעזור ליהודים בשעת לחצם, חשבתי על המצווה המיוחדת של הלוואה לנצרכים, חשבתי על הנחת-רוח שתהיה לאבי בשמים. רק על דבר אחד לא חשבתי. על החלק הפחות נעים של לרדוף אחרי הלווים.

    הנה למשל עכשיו, שעת ערב מאוחרת. אני פותח את היומן הגדול ובודק מי צריך להחזיר היום גמ"ח. יש שניים. יהודה כהן וחיים לוי.

    מתקשר ליהודה כהן, הוא לא עונה. מנסה שוב, שוב הוא לא עונה. מנסה פעם אחרונה, אחרי הרבה צלצולים הוא עונה לטלפון. "כן ר' שלום, מה שלומכם?"

    "אצלנו הכל בסדר, ברוך ה.'"

    "ברוך ה'" אומר יהודה בעליצות מחשידה. "מה זכינו לטלפון?"

    "אתה בטח זוכר, יש לך חוב אצלנו שהתאריך שלו זה היום. רציתי לשאול מה קורה עם זה?"

    "אההההה" אומר יהודה. "ודאי, ודאי. ההלוואה. כן בטח. זה היום התאריך?"

    "לפי מה שרשום אצלי זה היום"

    "אואה. איך זה הגיע כל כך מהר..."

    "לא כל כך מהר. שלושה חודשים..."

    טוב, אה... טוב שאתה מזכיר לי. בעזרת ה' בימים הקרובים אני אחזיר לך את הכסף. אל תדאג ר' שלום, אל תדאג".

    משום מה אני כן דואג.


    ועכשיו הטלפון לחיים לוי. עוד לפני שאני מספיק לחייג אני שומע דפיקות בדלת.

    חיים בפתח.

    "שלום עליכם ר' חיים" אני מזמין אותו להיכנס.

    "היום זה התאריך שאני צריך להחזיר את ההלוואה" הוא אומר בכובד ראש.

    "נכון".

    "תראה, לצערי אין לי את הכסף. אבל באתי לפה כדי לומר לך שאני זוכר את החוב, אני לא בורח ולא מתחמק, אני יודע שאני חייב. ואני אעשה כל מאמץ להחזיר אותו ברגע שאוכל."

    לא יודע להסביר. אבל לגביו - אני הרבה יותר רגוע.

    נכון, שניהם לא החזירו לי שקל עדיין. אבל אצל יהודה, אני הייתי צריך לרדוף אחריו. ואילו במקרה של חיים, הוא זה שבא אליי ראשון, מיוזמתו. זה אחרת לגמרי.

    *​


    "במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה" - - -
    בס"ד

    כֻּלָּהּ תְּכֵלֶת

    את ההלל גמרתי. את סיר הבקר העמדתי על האש. הכל נראה מתקתק תודה לקל. אני יושבת תחת הסכך הירוק ונושמת את ריחם של העלים הטריים המתפשט ברחבי הסוכה, מתבוננת בקרני שמש עקשניות חודרות מבעד לתקרה הצמחונית וזורקות אור על כל הנוצץ והפייט שמסביב.

    האבות חזרו מבית הכנסת. מיניהם בידיהם ודרדקיהם מקפצים מסביבם בעליזות, מתעקשים להראות לסבא בפעם ה־מי־יודע־כמה את הקישוט שהכינו.

    בתוך בליל הבורק והחוגג שמסביב, צדו עיני את טליתו של שלומי בני. לא רציתי לעכר את אווירת החג הטובה ששרתה עלי, אבל ממש לא יכולתי להתעלם מצבעה הצהבהב כהה ומן הכתמים ש'עיטרו' אותה - יוצרים לה מראה של אטלס מקומט וישן.

    ליבי התמלא כאב על רשלנותה של אסתי כלתי. זאת לא פעם ראשונה שאני רואה אותה מופיעה בהופעה מכובדת ומתוקתקת עד לפיפס האחרון ואילו הופעתו של שלומי לא נראה הכי מתקתק בלשון המעטה.

    הרגשתי שהפעם היא הגזימה.

    איזו סוג אשה זו שלא דואגת לנקות ולהבהיק את טלית בעלה?! ועוד לקראת החג!

    כולם מגיעים לבית הכנסת מטופחים חגיגיים ואילו שלומי שלי צריך להסתובב כאחד המסכנים עקב רשלנותה של אשתו?!

    "איפה האחריות? האכפתיות? זה בסך הכל בעלך!" גערתי עליה בליבי.

    "הרי כל אחד מבין שמתחת לכל טלית מוכתמת מסתתרת אשה רשלנית, את לא מתביישת מעצמך?"

    אחרי הסעודה – שכנה בי ההחלטה – אגש אליה ואעיר לה בעדינות על התנהגותה הרשלנית וחסרת האכפתיות.


    "אסתי'לה" ניסיתי להישמע חביבה מאי פעם, "הטלית שהלך איתו בעלך היום לבית הכנסת..."

    "כן" קטעה היא את דברי משל אני לא אוחזת באמצע משפט, "כמה וכמה פעמים הזכרתי לשלומי להכניס את הטלית למזוודה והוא פשוט שכח. את יודעת, ילדים, מזוודות, ארבעה מינים, אוטובוסים. לא נורא. את האמת, אני ממש מתפעלת מהנדיבות של ה'שווער' – לקחת לעצמו את הטלית של ימות החול ולתת לשלומי את הטלית השבתית והחגיגית זה כבר ממש מעל ומעבר. באמת שלא היה צריך".

    (ע"פ שיעוריו של הרב אברהם מרדכי מלאך שליט"א)
     תגובה אחרונה 
    ערב ראש השנה תש"ף​
    רשימת האנשים שצריכים לבקש ממני סליחה לקראת יום הדין הבעל"ט:

    [1] ר' יוצמח הגבאי. שוב הוא שיבץ אותי במפת מקומות הישיבה לימים הנוראיים, בדיוק בספסל לפני [2] חמשת ילדי משפחת מושקוביץ החצופים, שבמשך כל מהלך התפילות צחקקו בקולות עולים ויורדים על הפס העקום המעטר את סיומת תספורתי באחורי ראשי, מעשה ידיו להתפאר של [3] ניסים הספר שפישל קשות עקב לחציו האובססיביים של [4] דובי וויינבאך שעמד על ימינו והכריח אותו לסיים איתי בכדי שיוכל לגלח כבר את ראשו ולשחרר אותו מן המספרה, למען יוכל השמענדריק הזה לאוץ לקריאת החירום שקיבל בביפר לסיוע בלידה אצל [5] גברת מנדלסון שהתעקשה להישאר בבית עד הרגע האחרון, בכדי שילדיה הרכים לא ייפלו למעמסה על [6] שכנותיה לבניין שגם ככה עסוקות בבישוליהן לחג שתפסו את כל סדר יומן, ועקב כך לא התאפשר להן לפנות מזמנן ולהתנדב בארגון "עזרא ליוילדע'ס" שהעומד בראשו [7] ר' עזרא פייבלזון, מתעקש שרק שכני הבניין בו התרחש המזל טוב הנוכחי - יתעסקו בבישולי החסד, לאחר שר' [8] יצחק חסידי, ור' [9] יהויסף אתרויגי - גבאי הצדקה המקומיים - טענו בתוקף שהמשפחות המתנדבות ב'עזרא' תורמות פחות ל"קופה של צדקה", עקב מצפון נקי מידי, מה שגורם לכך של[10]עניי השכונה אין די צורכם לכלכלת ביתם.


    רשימת האנשים שאני צריך לבקש מהם סליחה לקראת יום הדין הבעל"ט:

    [1] ???...
    (חמש דקות לאחר מכן)
    ... ר' ???
    אשתי היקרה (היא הייתה האשמה בסיפור הזה)...
    בהיותי שומר בגן חיות שנים רבות, למדתי את שפת החיות.

    בלילות הייתי יושב ומספר את נבכי חיי להיפופוטם ואת רגשותיי לסוסים. כך למדתי עם הזמן להבין את תשובותיהם והייתי מתייעץ עמם על כל צעד בחיי.

    בשלב מסוים התחלתי לחזור בתשובה ולמדתי על בורא עולם ועל המשיח, כמובן שכל מה שהתחדש לי העברתי בשיעור יומי לחבריי לכלובים.

    בשיעור אחד אמרתי לכבשים ולגדיים בהתרגשות שיבוא יום בו ישבו הכבשים עם הזאבים וירבצו הגדיים ליד הנמרים.

    מהומה פרצה.

    נציג הכבשים הצהיר ברשמיות שלעולם לא ישב עם זאב בכפיפה אחת, הגדיים העדינים געו בבכיה וטענו שדבר כזה יגרום לכליה.

    הזאב לעומת זאת חייך חיוך רחב חושף שיניים וקרא לעבר הכבשים בקריאות של פיוס ואחדות. הנמר קרא לעברי שאין צורך להתחשב בדעתם של הכבשים ויש לכפות עליהם את המהלך.

    הכאוס יצא מכלל שליטה, ניסיתי להרגיע את הרוחות ללא הצלחה.

    תפסיקו כבר חיות, צווחתי, קודם צריך לבוא משיח, רק אז תהיה האחדות.

    מ – ש – י – ח, הדהד קולי ברחבי גן החיות.
    עמדתי שם - מול שלושתם.

    החדר היה חשוך ואפל, האור היחיד הגיע מקצהו של החדר - וגם הוא לא פעל כשורה.
    הייתי מבולבלת, היה לי כל - כך הרבה מה לשאול אבל לא ידעתי מאיפה להתחיל.

    "יש לך שלוש שאלות, ברור?!" לפיד קטע את מחשבותי.

    "מה, מה אתם מתכננים לעשות הלאה?" שאלתי את שאלתי הראשונה בהיסוס.

    "מה זאת אומרת, עוד היה נדאג להעמיס אותם" הצהיר ליברמן.

    את מי? למה???? ניסתי להסתיר את הסערה שעל פני - אך לשווא.

    "את בחורי הישיבות, כמה משאיות והעניין סגור, לא ניתן עוד מקום לרשלנות. כולם - מבלי יוצא מן הכלל יתגייסו"

    "אבל, מה יהיה עם השבת?" המשכתי לשאול.

    "אה השבת, עד שיש לנו יום חופשי אחד אתם רוצים לקחת אותו ממנו?! אנחנו בישראל של 2019 לא ניתן לזה לקרות" - לפיד נראה רציני יותר.

    "וההפרדה במגזר החרדי, מה יהיה איתה???" - שאלתי את שאלתי האחרונה.

    גנץ הרים את עינו באיטיות, מבטו היה מיוסר, ובקול סדוק ענה: " לא, לא ניתן לכם להמשיך עם ההדרה אנחנו עדיין עובדים על זה, נעשה הכול - אני מבטיח. אבל בינתיים, אני יכול לומר שבמניין כבר לא יתפללו רק גברים."

    יצאתי משם נפעמת, דפיקות הלב החרישו את אוזני משהו רע הולך לקרות, הרגשתי את זה באוויר.

    ########
    אני מניחה שלא צריך לומר שהקטע דמיוני :rolleyes:.
    יומו השלישי של זמן אלול, שיעור ג'.

    הנקניק-עטוף-בצק-העלים קרץ אלי בידידות מהשולחן הסמוך. מה לך מתמהמה, קחני ונהיה מאושרים יחדיו.
    הבטתי עליו בגעגוע. אני חסיד גדול של המאכל הלא בריא הזה, המוגש בחדר האוכל מידי יום שנכפל בו כי טוב. למה מגישים רק שניים לנפש.

    נו, לא הביישן אוכל, חיזקתי את עצמי, ופניתי בקול סתמי לעבר גרוס: זה מיותר שם?
    מה, הבורקס? חכה. אולי מנחם יבוא.
    משום מה לא התנהלה שיחה בשולחן שלי.
    לא היה לי מה לעשות. הביך אותי להמשיך לשבת ולחכות למנחם שהלוואי ולא יבוא.
    הכל לטובה. תמיד יש לי נערווים של ברכת המזון על קביעות סעודה. לכבוד אלול הקב"ה הציל אותי. וגם תענית הראב"ד באותו מחיר. בירכתי ויצאתי.

    יש'ך אקמול?
    וואי. לא. חבל.
    דופק לי הראש רצח. אני חייב לישון הרגע.
    מה אתה אומר. תנסה אצל דנינו. תרגיש טוב.
    זה היה מנחם. התביישתי לבקש ממנו את המנה שלו, כמובן.

    גם בארוחת הערב מנחם לא היה. לא הרגיש טוב, נסע הביתה, אמרו לי.

    יום א'.
    שמת לב שהוא חסר כבר כמה ימים?
    צודק. צריך להתקשר.
    התקשרתי.

    הוא לא נמצא, אמר לי שם מי שאמר.
    תגיד לו שיוני חיפש אותו. יוני חפרמן.
    בסדר.

    יום ג'.
    כמעט בטבעיות אני לוקח את הבורקס המנוקנק של מנחם. בשולחן שלו לא מתים על זה.
    מה איתו בעצם?
    את התשובה קיבלנו כולנו לפני מעריב באותיות שחורות וגדולות, עם הלוגו של הישיבה.
    נא להתפלל לרפואת מנחם בונים בן טובה.
    מה יש לו, איפה יש לו, איפה הוא נמצא, יואו.
    השיחה של המשגיח התמקדה כמובן במאורע המטלטל. יצאנו כולנו בהרגשה מוחשית של ספרי חיים וספרי מתים.

    שבוע של חיזוק חלף.
    חברי החדר והחברותות נסעו לבקר אותו בבית החולים, אך הוא היה בשלב ההכחשה. לא רצה לראות אף אחד.

    הופתעתי לראות בסידור המקומות לימים נוראים את השם מנחם זלצקי ליד שמי.
    כן, אמר לי האחראי. הוא משתחרר לכמה ימים ורוצה להתפלל בישיבה.

    איזה בכיות, איזה דמעות שזרמו שם. חרדת אלוקים. התביישתי להיזכר לידו בבקשותי הקטנוניות. מעמד חברתי, תלמיד עם אבא עשיר לבין הסדרים, טסט ראשון (???). שום דבר.

    כל יום סדר אלף בתשע. סדר בית שלוש וחצי. סדר גימל שמונה ורבע. ואין שטיבלאך יותר.
    וגם שעה משנה ברורה. וחפץ חיים. זכרנו לחיים.

    ביום השני לא הייתי מסוגל. מצאתי מקום ריק מרוחק מעט, אך הבכיות, האנחות, והיללות רדפו אחרי. אותה שנה הבנתי טוב טוב מהו גנוחי גנח, ילולי ילל, פעיות, וכל שום וחניכה דאית להו.
    הקבלות שקיבלתי על עצמי לנוכח אדם שעל גבו רשום הסימן האדום מטיל האימה חרגו מעל ומעבר לדרגתי ביום יום.
    זה היה ראש השנה בלתי נשכח, כך הרגשתי. את הקבלות רשמתי במוצאי ראש השנה על דף מיוחד, שנטשטש מרטיבות.

    באדר התקיימה הלוויתו של חברנו היקר, נפש נקי וצדיק שנלב"ע בגיל שבית דין של מעלה טרם מענישים. בצורה מסויימת שמחתי בשבילו.

    אתמול התחלתי קיבוץ א'. לאחר השיחה הראשונה מהמשגיח יצאתי לשבת על ספסל בודד ולהרהר בתשובה.
    השנה אני חייב להתחזק ברצינות. השידוכים באופק, לא צחוק.
    מאז שפתחו את המנין ההוא בתשע אני מגיע כמעט כל יום ברבע לעשר לסדר. אין הרגשה של התחדשות. גם אלול לא עושה לי את זה כמו פעם. ללכת לחיזוק אולי?
    סדר ב' סובל מעייפות החומר.
    סדר ג'... נעבור הלאה.

    אולי אני אקבל על עצמי ללמוד רבע שעה משנה ברורה, לדעת את המעשה אשר יעשון. זה נראה לי קבלה ממש טובה.

    ***
    מבוסס על סיפור אמיתי
    אבל גם כשהשבתי בחיוב לא נתן לי שתי מעטפות רק אחת, אז מה זה שווה? עם כבוד ופרסום לא קונים במכולת או מצביעים פעמיים בקלפי כל הפרטים בכתבה המלאה.


    הכל התחיל בבוקר, כדרכם של ימים.

    שלא כמו בימים אחרים, היום יש לנו מצוות "ועשית ככל וגו'". אז עושים כמו כולם, הולכים להצביע. מה טוב לפני התפילה.

    בכיכר הראשונה עוצר אותי נער מסולסל פאות ומציע לי דיסק המחולק חינם. דיסק! עגול כזה, שהצד השני שלו מסוגל להבריח יונים. מי משתמש היום בדיסק? לפחות שייתנו דיסקון-כיס, ונוכל להשתמש בו אחר כך כקישוט למחזיק המפתחות. בוחן את הדיסק העגול בעניין. בהנחה שדיסק ריק עולה כמה אגורות, מעניין מה החומר הצרוב עליו שגרם לו לאבד מערכו ולהתחלק חינם.

    הפקק משתחרר. מגיע לכיכר היונים. הדיסק לא מבריח אותם. עוד פנייה אחת שמאלה והנה הקלפי, פעם שלישית השנה לא כולל הקפצות של מכרים ידידים ורעייתי-יונתי.

    *

    הקלפי סגורה. אדמו"ר הגיע להצביע. איך אמרו חכמים מאיתנו? כשהתותחים נוהרים לקלפיות – בדיקת התפילין והמזוזות. כמנהגם הקדוש של ישראל בחודש אלול.

    האדמו"ר יוצא עם הפמלייה. נראה שכל שמונת חסידיו הגיעו ללוות אותו להצבעה. בודק ברשימה – אני בקלפי מספר 20. הקלפי פתוחה? ממש לא. הם יצאו להפסקה.

    זה חייב להיות יו"ר ועדת קלפי מוצלח במיוחד אם ארגן לעצמו הפסקה כל כך מהר אחרי תחילת היום. אצלנו במערכת החינוך ההפסקה הראשונה היא רק אחרי שעה וחצי. ברומא התנהג כרומאי, ואתם הרי יושבים בתוך כיתה בבית ספר! שוין.

    הנה, הדלת נפתחת. קשיש עבדקן וזוגתו החרדית ביותר מנופפים מהפרוזדור לשלום ליו"ר הוועדה, גאים בו על התפקיד החשוב לו זכה. הורים? אולי דודים-זקנים. כמה עמלו וטרחו לגדל אותו עד שהגיעו לרגע המאושר הזה.

    זוג צעיר תמים למראה נכנס להצביע. אני מיד אחריהם וסיימנו. כמעט נושם לרווחה כמו נשימת הרווחה של נתניהו היום בעשר בלילה שתהדהד מקצה הארץ ועד קריית שמונה. אבל לא! הזוג החשוב הזה נחוש להדגים לזאטוטם בן השנה וחצי איך להצביע. יו"ר הוועדה מתנדב לצלם אותו מצביע. מתברר שהמוטוריקה הגסה של הזאטוט צריכה שיפור, והוא עוד נדרש להצביע פעמיים. פעם בשביל אבא ופעם בשביל אימא.

    עצה שלי? תתרגלו איתו נתינת צדקה לקופה לפחות פעם בשבוע, ובשטרות.

    *

    עוד איזה קשיש בעל חזות מפוארת מנופף לשלום ליו"ר הוועדה וגם נוקב בשמו, והנה סוף סוף תורי. יו"ר הוועדה שכבר הספקתי להחליף את דעתי עליו כמה פעמים עד כה, מחזיק את תעודת הזהות ביד, מקריא את השם בהטעמה, מביט בי ובתמונה לחילופין, ומהרהר. טוב, אני יודע שהשמנתי, אבל דחילק, יש עוד תור ארוך מאחוריי. שחרר!

    "אתה מ"ם מפרוג?" הוא שואל לבסוף.

    אני הוא! אני ולא מלאך, אני ולא שורף קולות שמצביע לעוצמה יהודית. בבת אחת עוברים מאווירת קלפי כחלחלה ומלחיצה לאווירת פרוג ירקרקה ופורייה.

    "כן! ומי אתה?"

    "אני..." הוא אמר משהו שנשמע כמו שם או ניק. לך תשמע ברעש שיצרו שאר חברי הוועדה והממתינים חסרי הסבלנות מהדלת.

    לפני שהסרט הנע נשא אותי החוצה עם הרוח, הוא הספיק לשחרר עוד כמה מחמאות שלצערי לא יכולתי להשיב עליהן כגמולן. כאמור, לא ידעתי מי האיש.

    אז יו"ר ועדה יקר, בסיום היום המתיש הזה בעז"ה בניצחון גדול לכל מה שאתה מייצג, אל תשכח ליצור קשר ולהזדהות.

    חגיגה לדמוקרטיה.

    *

    הקטע העממי הזה עלול להימחק בהמשך ביחד עם הלייק שלכם, אז תחסכו. כתיבה וחתימה טובה.
    סטיב רובינזון, השר והאגדה, היה נרגש מאוד באותו בוקר. הודעת מייל שקיבל בישרה לו שהוא נבחר, יחד עם מספר מצומצם של נכבדים, להשתתף בטקס רב רושם בהשתתפות נשיא ארצות הברית.

    הטקס אמור להתקיים בעוד מספר שבועות ולסטיב הנכבד היה די זמן להתארגן.

    ראשית הוא צריך לבדוק איזו חליפה תתאים למעמד, שנית, עליו לרענן את הכללים הנהוגים בטקס, יש לו גם נאום קצר להכין; עליו להחליט איזה מזון הוא יאכל ביום הטקס. שלא יבוא רעב מידי ואז לא יהיה מרוכז, וגם לא שבע מידי שאז יתקשה לזוז. ככל שהוא הופך בדעתו הוא מוצא עוד כמה הכנות נחוצות, עורך רשימה וחושב בכל יום להתקדם בהכנות מעט.

    הימים לא נחים ממרוצתם. הזמן דוהר לכיוון הטקס הנחשק, וסטיב מיודענו עסוק מאוד. עסוק ביותר. יש לו אלף ואחד עיסוקים, וגם את הטקס הוא לא שוכח, בכל יום הוא משנן לעצמו שיש טקס ועליו להתכונן. כדי להרגיע את מצפונו הוא גם מתארגן מעט פה ושם.

    למה לא?

    והטקס שמגיע, אוי הטקס. סטיב רובינזון הרשלן, עכשיו כל כלי התקשורת ילעגו לך; אתה מרגיש את גודל ההפסד בעצמך? לא מיצית כמו שצריך את המומנטום; ההזדמנות עליה חלמת עברה, סטיב יקירינו. איזה פספוס!

    ככה מתכוננים? ככה?

    (אז נכון שאלול זה לא אותו דבר ויש את חרדת הדין. וההפסד הוא גם לא דומה בכלל. בכל זאת...)
    ניסיתי לכתוב בצורה נתנית גלנטית, לא כל כך הצלחתי, אבל אולי בכל זאת?!

    השנה יצחק הולך לנצח את השיטה!

    לאחר שבמוצאי ראש השנה הקודמת הוא ישב עם הפנקס הצהוב ובמשך שעות ארוכות העלה על גבי הכתב ותיעד את כל איי ההבנות ששחו בתוך ים הרגעים הבלתי נכונים, איי הנעימויות שצצו בתוככי ים הפאשלות, נחלי הטעויות ומעיינות הקונפליקטים, הקטנטנים אמנם, אך המציקים להחריד, שהרסו לו את ראש השנה דאשתקד.

    כעת הכל כתוב, רשום, מסומן ומתויג עלי צהבהביות דפי הפנקס ששכן לבטח ממעל לארון המטבח, עטוף בניילון נצמד, שבתוך נייר כסף, שבתוך שקית פצפצים, שבתוך מרבד הפשתן שהגן בזמנו על האתרוג ז"ל, שבתוך שקית קטיפה ששימשה בזמנו את תפיליו של סבא ז"ל, שבתוך ריבועי קלקר לבנים ומצמררים בגירודם, שהגנו בזמנו על מכשיר המיקרו-ג"ל, שבתוך קופסת קרטון שסובבה בזמנו את ההיי-רובוט ימ"ש וש"ז שר"י, שבתוך מזוודונת גלגלונים שהסיעה בזמנו לישיבה הקטנה את גופיותיו של אבא שליט"א, שבתוך תיבת הנצרים שהביאה עמה בזמנה כנדוניה - אמא תליט"א, שבתוך ארגז עץ מלא שאכסן בזמנו עלי אוניית מעפילים רעועה את אקורדיונו ע"ה של סב רבא מנשה זצ"ל. ולולי היה תופס נפחו של הנ"ל את כל המרווח המתנשא מגגו של הארון הדל, ועד לתקרת המטבח המהולל - הייתה הרשימה מתארכת וממשיכה עד אין קץ.

    אבל זהו. לא עוד. עד כאן. השנה הוא עומד להפיק את הלקחים כולן במלואן.

    כבר מראש חודש אלול החל יצחק מסתובב כאחוז תזזית כשבכיסו שוכן לבטח הפנקס. מידי כמה רגעים הוא היה עוצר מהילוכו, פותח את הפנקס ומשנן לעצמו בפעם המי-יודע-כמה את רשימת המטלות אותן עליו לבצע עוד בטרם יתקדש החג, למען לא ישובו על עצמן אותן הרגשות הנבזיים והמאוכזבים מן השנה שעברה עלינו פחות לטובה.

    השנה הולך להיות לו דין דין.

    החליפה כבר מצויה עמוק עמוק אצל המנקה היבשושי, למען יעביר ממנה כל הקליפות והמניעות ושאר שאריות של מריבות וכעסים, מחשבות זרות וענייני חולין, העלולים לפגום ח"ו בהשפעות הקדושות לקראת השנה החדשה.

    עץ רימונים נבחר קיבל על עצמו באהבה את השלט שננעץ בגרונו, המורה כי כל פירותיו ופירות פירותיו מעתה ועד למוצאי ראש השנה, הרי הן מיוחדין ושמורין ליצחק ומשפחתו וכל בני ובאי ביתו.

    סבתתו הקשישה קיבלה על חשבונו שלש עוזרות פיליפיניות שיעמדו על ימינה, יסייעו בידה וימלאו את כל דרישותיה והוראותיה, למען לא שוב יישרפו אותן הקציצות הירוקות והכתומות המסייעות בהכרתת וסילוק כל אויבנו ומחרפנו ומגדפנו ומבקשי רעתנו מכאן ולהבא ולאלתר ולכתחילה ועד כי לא יותר מהם שריד ופליט.

    מאבטחי נמלי אשדוד וחיפה כבר התרגלו לדמותו התזזיתית המתרוצצת אנה ואנה בין המכולות, מחפשת ומפשפשת, חוקרת ובודקת ביבוא הרוביא, בחיפוש אחר הגרגרים המובחרים שביניהם, למען יאה כל גרגר - גרגר, מכוון זוויות ומושלם מכנימות. ולמען תאה כל נקודה שחורה המעטרת את מרכז הרוב - הוא הרוביא היחידני - שחור, קטיפתי, מלכותי ומבריק.

    שלשה טכנאי מזגנים שונים, מעדות שונות, התרוצצו סביב בית הכנסת, בודקים ובוחנים מזגן אחר מדחס, מאוורר אחר ווינטלטור. מוסיפים גז לזה וכבל מתח לאחר. מיטיבים צינור סורר ומשאירים אחריהם גנרטור חרום, סוללות גיבוי ופאנלים סולארים העומדים בתקנים, על מנת לקדם כל קפיצת מתח, נפילת חשמל או קצר פתאומי שלא יבואו ר"ל.

    "הערב בשמונה וחצי תיפתח מכירת המקומות לקראת הימים הנוראיים הבעל"ט" - הכריזה מודעה קטנטנה, כתובה בכתב יד בלתי קריא בפינת לוח המודעות. מוסתרת על ידי שלטים ענקיים הקוראים לציבור הבודד להתבודד, ולבעלי המשפחות מרובות הילדים להבטיח את מקומם ברכישה מרוכזת ומוזלת של רגלי עופות מסוג 'בראקל פורטוגזי ללא ציפורניים באגודליים'.

    בשתיים בצהריים הוא כבר עמד שם, מוכן להיות הראשון בתור, מאחורי דלתו של הגבאי הקשיש כמובן. בשלוש הוא הסניף בהנאה מרובה את ניחוחות ארוחת הצהריים של הגבאי דנן ומשפחתו. בארבע וחצי הוא מנע מן הגבאית הכבודה להוריד את הפח שאולה - מחשש שמא יקדימנו אחר במרווח הרגעי שיווצר בעת עוברה את מפתן הדלת כשהשקית המטפטפת בידה. זוג גבאי צדקה כחושים נשלחו על ידו אחר כבוד לנסות את מזלם בבתים אחרים בהם לא מצוי אדם קצר רוח המונע כל גישה אל הדלת. תפילת מנחה - התפלל הגבאי באותו יום ביחידות מעברה הפנימי של הדלת. לו היה המעשה בגבאי אחר, כבר מזמן היה פותח את הדלת ומאפשר למר יצחק היקר לתפוס את מקומו ובכך להיפטר מן הטרדן עד לשנה הבאה. אך כגודל טרחנותו של יצחק, כן חוזק עקשנותו של היקה הזקן והוא יפתח את הדלת בשמונה וחצי. שנייה לא לפני.

    ובשמונה וחצי הסתובב המפתח סיבוב אחד בחור המנעול. יצחק, שלא לקח בחשבון שקשישים נוהגים לנעול את דלתותיהם בשני סיבובים, וקשישים יקים אף בשלשה סיבובים - הזניק את גופו לכיוון הפתח. הוא חישב את הזמן שבשעה שבה גופו המרחף יגיע אל מקום הדלת - היא כבר תהייה פתוחה לרווחה, אך לא כך היה מעשה. גופו נחבט בדלת בחוזקה וזו נעקרה מציריה ועפה פנימה אל חלל הבית. יצחק אחריה פנימה, מרחף בין נתז שבבי עץ, מדלג על יפעת הברזלים העקומים ששימשו כמנעול, ונחת בחבטה אדירה על כיסא עץ בעל ריפוד אדום עתיק.

    ענן אבק התרומם מן הריפוד וסימא לרגע את עיניו של קשישא. ידיו עדיין אחזו במפת המקומות בעלת מאות הריבועים שעדיין היו ריקים. משפקח את עיניו, המקום מולו כבר היה ריק. על מפת המקומות סומן בלורד שחור עבה, בשלשה ריבועים שונים היוצרים יחדיו משולש שווה שוקיים החולש על כל יתרונותיו של בית הכנסת: "יצחק". שלשה מקומות. אחד למעריב, השני לשחרית והשלישי למנחה.

    ובליל ראש השנה, עם השמש השוקעת בעת בא ומתקדש החג. כאשר פסים צהובים, אדומים ובורדו לוהטים, משתקפים מקרני השמש דרך ריבועי הזכוכית הצבעוניים, מלטפים בעדינות את יצירות הוויטראז' המדהימות ואוספים אל חיקם את השניות האחרונות של השנה החולפת. מפנים את המקום לקראת השנה החדשה שבאה ומפציעה לעולם שכולו יהיה טוב. והנה יצחק בכבודו ובעצמו מופיע בפתח בית הכנסת. טלית מקופלת על זרועו האחת, ערימת מחזורים וספרי מחשבה בעניינו של יום, ביד השנייה. חיוך רחב מרוח על פרצופו וזמזום נרגש מתזמזם לו בין שפתותיו: "ויאואוימרו, הנה. יואהואוהוים הדין. לפקויד"...

    "אוח"! בתנועה קלה ובלתי זהירה נדפקה זרת רגלו הימנית בפינת רגל ספסל העץ הכבד. הכאב היה בלתי נסבל. קטן, טורדני ומציק. בשמונה עשרה של מעריב - זרת נפוחה. ב"המלך" - זרת שולחת איתותי כאב. בקריאת פרשת עקדת יצחק הוא מרגיש כאילו התורה אשכרה כותבת עליו ועל מה שהוא עובר. האש, המאכלת, אל תשלח ידך אל הזרת, זרת נאחזת בסבך...

    ובמוצאי ראש השנה הוא התיישב בראש השולחן, הניף את הרגל אל על, שלף את נעלו וקילף את הגרב. הוא נופף בזרת אדומה ונפוחה וקרא בקול רם: "יהי רצון שיידפקו זרתות הרגליים לכל אויבנו ומשטיננו ומקטרגנו וכל מבקשי רעתנו.

    אוף אלע' גויים.
    מי יאמין?


    מכירים את זה שמישהו שם עליכם עין, ואז כל מה ש'תם לא תעשו, יהיה לו מה לומר? ואם מישו אחר היה עושה ת'ותו דבר, זה לא היה עובר להם ת'עיניים?
    אז ככה דודו.
    מהשנה, הוא לא גומר להציק לי ולעצבן אותי.
    הוא צחק עלי שיש לי מחברת עם עטיפה של בנות ומכשירי כתיבה משנה שעברה.

    הוא אומר לכולם ש'אבא'שלו דפוק. הוא לא עובד בכלום. ואמא'שלו מסכנה צכה כל היום להיות מנקה'.

    הרבה הפסקות הוא מסתודד עם ילדים. אפילו ירון, שהוא קצת התחבר אלי לאחרונה, ראיתי אותו יום אחד מטייל עם דודו בחצר. כשהם חזרו, כבר ראיתי איך שהוא לא מסתכל עלי, אפילו לא שניה אחת! באמצע השיעור קראתי לו "פסססט", כמו שקראתי לו הרבה פעמים, והוא עשה את עצמו לא שומע. אני יודע! ראיתי שהוא מזיז את הראש חצי סיבוב ומיד מחזיר בחזרה.

    מישהו פעם אמר לי שאם יש מישהו שמציק, סימן שהוא מקנא. אבל תכל'ס, מה יש לדודו לקנא בי? באמת הבית שלי לא משהו.
    אף פעם אין לי כל מיני דברים מעניינים להביא לכיתה.
    אין לי ממתקים לחלק.
    אין לי ילקוט של אדידס.
    אין לי נעליים עם אורות.
    להם יש מלא כסף.
    אבא שלו עורך דין ש'תופר את כולם'.
    אמא שלו אדריכלית. גם עושה המון כסף. היא עיצבה לבן חמו את הבית. ככה שמעתי פעם את אמא אומרת לאבא.
    כל שני וחמישי אמא שלו מביאה לו דברים שווים מאמריקה או לא יודע מאיזה ארץ שהיא הייתה שם, בגלל כל מיני תערוכות של מי שמעצב בתים.
    כולם רוצים להיות חברים שלו, הוא יודע לפנק.
    אז מה יש לו איתי? מה עשיתי לו?

    בחופש הגדול דודו היה אצלי ואמא בדיוק הייתה בבית, כי זילבר, שהיא מנקה אצלם בימי שני, טסו לטיול והם אמרו לה שהיא לא צריכה לבוא, אז היא הביאה לנו ביסלי. הוא קצת היה ישן ולא טעים ואני נורא התביישתי מה דודו יגיד. אצלם, הביסלי תמיד רק של אוסם, ככה הוא אמר לי אחרי זה. והעיניים שלו היו מבריקות קצת.
    הוא גם אמר שאמא שלו נותנת לו לקחת כמה ממתקים שהוא רוצה מהארון. היא אפילו לא צריכה לבוא עד אליו להביא.

    והיום. היום דודו עשה משהו ממש נורא. בגללו אני עכשיו מחכה למנהל.
    דודו הכין מטוס מהדף של המחברת שלו, שהוא תלש מהאמצע, וזרק על הגב של המורה לגאוגרפיה. הוא בדיוק הסתובב להראות לנו משהו על המפה ודודו ניצל ת'הזדמנות.
    המורה קפץ בבהלה וכולם חנקו עם היד צחוקים שרצו לברוח. המורה היה אדום כולו והוא כעס מאוד מאוד.
    הוא אמר בקול שהיה נראה לי כזה קול מעולב: אני רוצה לדעת מי היה זה שזרק את הדף?!
    ודודו, החצוף הזה, הצביע עלי ואמר שנראה לו שזה היה אני, המורה הסתכל עלי ושאל אם זה היה אני. הורדתי את העיניים למטה. ידעתי שאין לי סיכוי. המורה הבין שזה אני ומיד שלח אותי למנהל ואמר שאני לא חוזר לכיתה בלעדיו.
    המנהל באמצע טלפון. והלב שלי נוסע כמו ברכבת של הלונה פארק, שפעם דודה מירי לקחה אותנו לשם.
    מי יאמין לי?
    אף אחד!
    עדיף שאני אגיד שזה היה אני וזהו...



    #אשמח לביקורת.
    בסיפור הקודם, השקוף, העירו לי שהמשלב לא תאם לתפקיד המספר.
    השתפרתי?
    אני לא יודע אם לבקש יחס למחדלים של הקטע
    כי אני אהרוס את הפאנץ' אז תתחשבו ותקטלו ווקשה
    תגידו איך הייתם עושים אותו אחרת והרעיון ישאר.

    מוקדש לאמהות שחיכו כל כך
    הביעו את רגשותיהם גם בתבניות ובסירים מלאים כל טוב
    והריח שמילא את הבית.


    כבר מיום שישי שעבר היא שאלה את יוס'ל העגלון באיזה יום הוא נוסע לעיירה ליריד להביא נוסעים משם, אולי הוא יראה את שלוימל'ה שלה, הוא אמור לחזור מהישיבה.

    הוא יבא ברכבת אל העיר הגדולה, משם השיירות מצויות עד לעיירה, לשם יוסל נוסע פעם או פעמיים בשבוע ומביא נוסעים אל הכפר הקטן שלהם.

    שלוימל'ה הלך כבר מזמן לישיבה, לפני כמעט שנה. מיד אחרי פסח הוא נסע, היתה הזדמנות. המשולח של הישיבה עבר בין הכפרים וקיבץ פרוטה לפרוטה, והיא החליטה שזו ההזדמנות שלה לשלוח את שלוימל'ה אל הישיבה הגדולה. היא לא בדיוק ידעה איפה זה, רק ידעה שזה מאוד רחוק, הבנים של הרב למדו שם.

    שבוע שעבר היא קיבלה טלגרמה יוס'ל הביא לה מהדואר בעיירה. שלוימל'ה בא לבקר, "כבר שנה לא ראיתי אתכם, וראש הישיבה אמר לי שכדאי שאקפוץ לפסח הביתה, שלא אשכח איך נראית דבוירהל'ה שהיתה בת כמעט חמש כשעזבתי ועכשיו היא כבר בת שש".

    "הכל בסדר איתי" הוא כותב במילים קצרות מידי פעם, מברק עולה כסף. אבל עכשיו הוא שלח טלגרמה. ויוס'ל מידי פעם קופץ לדואר לבדוק אם יש משהו לאי מי מיהודי הכפר הקטן שליד הנהר.

    יוסל' אמר שאולי בחמישי, ואם לא אז בשני הבא, אבל יכול להיות שאם שלוימל'ה יגיע לפני שבת הוא יתפוס את העגלה של איגור העגלון הגוי, הוא ביום שישי נוסע.


    היא כבר לא יכולה להתאפק, מהמטבח היה חלון גדול שמביט אל השביל, שבסופו כביש. אוטובוס עובר שם כל שבוע יש לו תחנה לפני הסיבוב איפה שפינקל גרים. ביום שישי הוא נושא בקרבו את האורחים שבאים למושב, והיא מביטה אל השביל, ומשם אל הכביש.

    היא הוסיפה עוד תפוחי אדמה בסיר של הגולש עוד קישקע בטשולנט והיא כל הזמן על הסירים בחלון מחכה כבר שיבוא.

    שלוימי שלה יצא בר"ח אלול והנה הוא חוזר לסוכות, אף פעם לא היה חסר כל כך הרבה זמן מהבית אבל המושב רחוק ואוטובוסים יש רק פעם בשבוע. היא קנתה לו מספיק גרביים לחודש, מקווה שהסתדר.


    הקל-קו עובד שעות נוספות על חיוג חוזר, מקישה על ארבע לחיפוש קודם, היא לא רוצה להטריד, הוא אמר שהוא יוצא באוטובוס של שש וחצי. האוטובוס נמצא כבר ברחוב מתחת, עוד שתיים וחצי דקות הוא כאן. היא לא יכולה להכיל, הבכור שלה כבר בישיבה גדולה והשבת הוא בא אחרי שבועיים. 'שבת געגועים' קוראים לזה, בחורים צריכים להתרגל, האמת שהיא מתגעגעת לא פחות. הבית מלא ניחוח של קינמון, היא מכינה לו שמרים לשבוע הבא בטוח היא תקפוץ עם אבא בליל שישי לתת לו עוגות וכביסות לשבת, שבוע שעבר הם גם קפצו, לתת לו קצת ריח של בית לשבת. לראש השנה היא תשלח לו 'סימנים' עם הבן של השכנה הוא בטוח יבוא גם לפני החג, הוא כבר שיעור ג'.

    היא מקישה שוב ארבע בקל-קו, האוטובוס נכנס לתחנה. איזו התרגשות, היא מחכה בחלון מסתכלת אל המדרכה והנה שלמה שלה חוזר מהישיבה, כמה הוא גדל, ולחשוב שרק שבועיים עברו מתחילת הזמן, פעם היו מחכים שנה שיגדל כל כך.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה