קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
..."ברוך אתה... המבדיל בין קודש לחול".

-אאאמןןן.

רוחי הרימה את עיניה מנתזי היין שכעת גם הם מעטרים את המפה שהייתה לבנה איי-שם לפני מי-יודע-כמה-זמן בערב ראש השנה דאשתקד. מאז היא עברה גם שבת, ערב יום כיפור, יום כיפור, שבת, חג ראשון, שבת, חול המועד, שבת, שביעי של סוכות, הושענה רבאק, שמיני עצרת, וזהו. זה נגמר. ככל הנראה אלו הם הסימנים האדומים האחרונים שעוד יזכו להצטרף אל אינספור אחיהם על מפת השבת, חול, חג, חול, שבת, חג, חול, חג, שבת, חג.

העיניים עזבו את הכתמים וטיפסו אל עיניו של בעל הבית. הוא לא היה שם. הגביע שכב בהפוכה על צלוחית הכסף, הילדים עמדו מסביב, הקיטל, הטלית, ספר התורה מבד, מנייר, מקלף, הדגלים, קופסת האתרוג, נרתיק הלולב, עלי ערבות, הושענות חבוטות, טופים דבוקים לרצפה, לכיסאות, לשולחן, למצעים, למיטות, צנצנת דבש, שופר מפלסטיק, הכל עמד שם מסביב. חוץ מבעלה.

חלקיק השנייה לאחר שסיים את ההבדלה הוא נעלם. ואז היא נזכרה באותו הלילה. ליל חול המועד, אוזניים מצפצפות שבבי מנגינות עולות ויורדות עוד משמחת בית השואבה ההמונית, הרעשנית, המקפיצה, חלקיקי מילים ברבעי טונים בלתי יציבים שוטפים את האונות ומכות בחוזקה על מיתרי החשיבה. ובדיוק אז, שנייה לאחר שהיא הניחה את ראשה על הכר וניסתה לדמיין עדר כבשים לבנבנות צמריריות, עגלגלות ורחמניות, הצועדות בלאט על כרי דשא ירוקים, פוריים, שקטים ורגועים, ליד זרזיף טפטופי נטיפי מים חיים הזורמים ומפכים ברוגע מלאכי, בינות לסלעים ואבנים רכים ומענגים כמו פופים ענקיים, או כל חלום, דמיון, תמונה או תנועה שתצליח להשקיט סוף סוף את כל הרחש בחש שמתרוצץ לה בין האוזניים.

ורעש הטיפות נשמע היטב באוזניה. מן החלון שלא היה סגור עד הסוף. ושנייה לאחר מכן השתחל בעלה אל חדר השינה כשכתמי בוץ חמחמים ומעניינים מעטרים את כיפת הלילה הצחורה שהייתה לו - נדבת הסכך המאובק שלא הסכין לנער את עצמו ערב החג. הוא השתחל בצנעה אל החדר, משתדל שלא להעיר אותה, העביר יד בזקנקנו כה וכה, נטש את המזרון הדקיק מן המיטה המתקרפלת (מלשון קרעפלאך-אין קשר, למחוק את זה!), ונחת בדממה על מיטתו, שוכח לגמרי כי רגלי המיטה היו פוצחים בסדרת נביחות שאינה מביישת גם רפרטואר וויטרואז'י בכל אופרה המכבדת את עצמה - כל אימת שהיה איי מי מעז להניח את גופו עליהם.

ואז, ברקע נשימותיו התכופות היא לחשה לכיוונו בסתמיות מעושה - "לילה טוב"!

- את יודעת מה חשבתי? - הוא ניצל את העובדה שהיא עדיין אינה יישנה.

"הא?"

- שהשנה, בשונה מן השנים הקודמות, איך שנגמר שמחת תורה, אני נועל את עצמי במרפסת השירות הסגורה ואיני משחרר את עצמי עד שכל ערימות הבגדים יהיו מונחים מכובסים, מיובשים, מגוהצים ומקופלים, בשורות ארוכות, כבני מרון.

"אתה?"

- כן. למה לא? כל שנה את מתקשקשת שם במשך חודש ימים עד שהפריט האחרון מוצא את מקומו על המדף. השנה זה יהיה התפקיד שלי. את בזמן הזה תכיני לי סעודת מלכים כאות הוקרה על המאמץ הפיזי והנפשי.

בליל הושענה רבה הוא חזר הביתה כששקית שחורה בידו. הוא לא שיתף אותה במתרחש ורק הניח את החבילה במדף העליון. ברגע של חוסר שימת לב מצדו היא רחרחה בנעשה והציצה פנימה. סרבל כתפיות כחול, כובע שמש, כפפות לטקס כחולות מהסוג העבה, משקפי רוח, מגן אוזניים, מסכת פה מרושתת וחבילה ענקית של סוכריות גומי בכל הצורות, הצבעים והמינים. באותו הרגע היא לא הבינה מדוע הוא מצטייד כאילו הפך בין לילה למדען אטום העורך ניסויים גרעיניים מסוכנים לאנושות.

רק עכשיו, אל מול נתזי היין על המפה, אל מול מקומו הריק בראש השולחן, היא הבינה הכל. מבט לדלת מרפסת השירות. נעול. רעש עמום נשמע מתוכו. טוב. לפחות הוא עושה משהו מועיל עם עצמו.

שעתיים לאחר מכן היא הצמידה את אוזנה לדלת, תכונה נשמעה מבפנים. לאחר חמש שעות נוספות היא דפקה קלושות, אין תגובה. בבוקר היא קראה בשמו, שקט. בארוחת הצהריים היא התקשרה אליו, אין קליטה. בשתיים עשרה בלילה היא חבטה בדלת בכל כוחותיה, נאדה.

בארבע לפנות בוקר היא עמדה עם ספר תהילים בעוד עוזי הפורץ החרדי עומד מול הבונקר כשמפתח ברגים ענקי בידו והוא נכון לאות ההסתערות. שני מכות בכנף והדלת נפתחה. היא הביטה פנימה בחשש. חדרה מעט יותר פנימה.

בכל חלל החדר, מן המסד ועד לטפחות, עמדו, ישבו, רבצו, נזרקו, בגדים ופרטי לבוש, בדים ומגבות, מכל הסוגים והמינים, בערימות מבולגנות, בשורות מקופלות, בסלסלות מחוררות, מקובצים בתפזורות, והאיש איננו.

ערימה חשודה בפינת החדר. סלסלת כביסה ענקית ועליה מוערמים אינספור פריטים מלוכלכים. בקדחתנות לחוצה היא סילקה ערימות בגדים לכאן ולכאן, מעיפה ומפילה לכל הכיוונים, חופרת וחותרת עד לתחתית הסלסלה.

למטה, בתחתית הסלסלה, מקופל אל תוך עצמו ככדור צמר, כתינוק בן יומו, ישן עמוקות, בעלה שליט"א.






קרדיט לכותרת (ואם כן גם להשראה):
סמסונג ישראל - ליאו ברנט Leo Burnett
שיעולים הילכו בו

כל אחד והשיעול שלו, כל שיעול והסיטואציה שלו, לשיעול שפה משלו, אמירה משלו, וניחוח משלו.

והיה כי שעול ישעל האיש בביתו הריק, כי אז יזדעק גרונו בקול גדול ולא יסף, ואם ימצא אותו השיעול יושב על כסא מול המעסיק שלו לעתיד, אז יחמק השיעול החוצה בנימוס וברוגע.

וכמה וכמה משלי שיעולים נאמרו.

ישנו את השיעול המעושן, העסיסי, זה שנובע מעומק הלב ומשתפך החוצה בחריקה כבידה כקול דופן הסוכה אשר נמחץ בטעות בין רגלי בני אדם, עם ניחוח שהתיישן במשך שנים עשר חודש.

וישנו את השיעול הבהול, הנשנק, הנפלט בשרשרת מגרונו של צעיר שמנסה את כוחו בעישון בפינה נסתרת מעין רואים.

ישנו את השיעול המצונן, המנוכר, שלוקח את גווך עם רקותיך למסע מטלטל ומחריד, המאיים לפלח את מוחך לחצאין.

וישנו את השיעול הלח, המגמגם בלאות מבין שקדיך, המבשר בקול ענות חלושה, כי הגיע זמנך לשוב למיטתך בטרם יעלה החום.

ישנו את השיעול הטורדני, אשר אינו עוזב אותך לנפשך, ומספר בקול צרדרד על היותך מצונן בחורף דאשתקד.

ישנו את השיעול המפתיע, המופיע כרוח סערה כשפיך מלא בקוסקוס, ושוצף וקוצף ומפזר גיצים וברקים על כל סובביך.

וישנו את השיעול השרירותי, הרועם בקול גדול ואינו נח עד שיעלה בידו לגרש החוצה גרגיר תועה שהתיישב בתוך הקנה.

ישנו את השיעול המגחך, אשר גורם לבר שיחך לתור אחרי מאורת עכברים למלט את נפשו מיד צר.

וישנו את השיעול המרמז, השקט, שמשמש ככלי דיבור למקרה שחושש הנך כי המורה יקלוט שקראת לחבריך באמצע השיעור.

וישנו את השיעול המובך, המהוסס, אשר פותח את ההרצאה בטרם אינך מנוסה במלאכת הדיבור לפני קהלים.


העיקר הוא כי שעול תשעלו דרכיכם למשך החורף הבא, אך ורק בבריאות.
מאת הניק @יעקב1245

עֵינַי עֲגוּמוֹת בְּשַׂרְעַפִּים מְכֻוָּץ, נֶעֱמַדְתִּי לִפְנֵי הַכֵּס

קוֹמָתִי שְׁחוּחָה הִרְהוּרִים שֶׁל חָצָץ, בְּחַיַּי מְמָאֵס


עַל הַצַּעַר שֶׁעָגַמְתִּי

וְעַל נֶפֶשׁ שֶׁכּוֹפַפְתִּי

לֵב חָבֵר אוֹתוֹ רָמַסְתִּי

וְעָזַבְתִּי


בָּטוּחַ בְּחוֹבוֹת נִמְנַע מִלְּזַכּוֹת, נָפַלְתִּי לִפְנֵי הַכֵּס

בְּרַגְלַיִם כּוֹשְׁלוֹת בְּיָדַיִם כְּבוּלוֹת, אֶת עַצְמִי מְנַפֵּץ


עַל הַחָג שֶׁחָגַגְתִּי

אֶת נַפְשִׁי רִצִּיתִי

מִסְכֵּן שֶׁבָּא בְּחֶבְרָתִי

אוֹתוֹ עָזַבְתִּי


שׁוֹכֵב לִי בַּלַּיִל לֹא נִרְדָּם, הַכּוֹכָבִים הִתְעוֹרְרוּ כֻּלָּם, רַק רוּחִי יוֹדַעַת וּמְשׁוֹטֶטֶת, חֶבְרָה טוֹבָה בִּקְּשָׁה,
וְהִנֵּה לְבַדָּהּ נִשְׁאֲרָה.


אִם אוּכַל לְרַצּוֹת אִם אֶפְשָׁר לְהִתְרַצּוֹת, שָׁאַלְתִּי לִפְנֵי הַכֵּס

לֵב שֶׁרִצַּצְתִּי יְהוּדִי שֶׁנָּטַשְׁתִּי, מְבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשׂ


לְהַדְלִיק אֶת הָאוֹר

לְהַבְעִיר בַּמָּרוֹם

לְהָאִיר וְלַחֲזֹר

אֶל הַלֵּב?


שׁוֹכֵב עַל מִטָּתִי - מֻטְרָד, הַיָּרֵחַ לֹא לְבַד, וְרוּחִי שׁוֹרֶקֶת וְזוֹעֶפֶת. לִהְיוֹת בָּעִנְיָנִים רָצְתָה
וְהִנֵּה לְבַדָּהּ נִשְׁאֲרָה


אווווהווווהווהוווווו

אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הֵן אֲנַחְנוּ אַחִים. סַמֵּן לִי נָא הַנְּתִיבִים, לְהַבְעִיר אֶת הָאַחִים. הֲפֹךְ נָא לִבּוֹ עָלַי לְטוֹבָה, עֲזֹר לִי לִרְצוֹת לְהַשְׁפִּיעַ אַהֲבָה


אווווהווווהווהוווווו

יְקָרִי בַּמְּרוֹמִים, עֲזֹר נָא לְנִפְרָדִים. שְׁלַח נָא אוֹרוֹת גְּנוּזִים, לְאַחֵד בְּיִחוּדִים. הֲפֹךְ אֶת לִבִּי לִרְצוֹת הָאֲחֵרִים, גַּם אִם אוֹתִי הֵם מְשַׁעְמְמִים


עֵינַי בּוֹכִיוֹת, מַחְשְׁבוֹתַי רְפוּיוֹת, הִתְיַצַּבְתִּי וְשָׂמַחְתִּי לִפְנֵי כֵּס

קוֹמָתִי נְמוּכָה, הִרְהוּרִים שֶׁל תְּשׁוּבָה, יֵשׁ תִּקְוָה לֹא אֲפַסְפֵס

שִׂמְחָה לְהָשִׁיב

לִבּוֹת לְהַקְרִיב

לְחַפֵּשׂ וּלְהַאֲהִיב

וְשַׁבְתִּי
(מוקדש ל@הדוויג, @RACHELIZ, ו@האגריד)

לא התכוונתי להיות מרושע. בטח שלא להתנהג בצורה כה ילדותית. בטח שלא בערב ראש השנה.
ליבי כבד, רוחי נכאה. רע לי. עצוב לי.

לא התכוונתי לכלום, פשוט נמאס לי מההתנהלות הקבועה, הן מצידי והן מצד בת הזוג שתחי'. הדיון מתנהל מזה עשורים במסלול זהה: אני שואג ש'אין גרביים בבית הזה', וגם 'ולא נעים לי מהחברים בכולל'.
זוגתי שתחי' טוענת שאני צריך לכבס בעצמי את הגרביים ולהפסיק להתלונן כמו 'קוּטֶר', אני צועק שאני לא צועק ורק שואל למה אין גרביים, ואילו היא מסבירה שלא אכפת לה לכבס לי גרביים ככל ויהיו לי כאלה.

בנקודה קריטית זו אני נוהג לנופף לראווה בקבלה מהחנות 'גרב לכל גבר' משנת תשנ"ג, קבלה המוכיחה כי ביצעתי רכישה של כשלושים זוגות גרבי כותנה שחורות איכותיות תוצרת טורקיה, ואילו היא שתחי' מסבירה שעם כל הכבוד למסמכים החתומים, תכל'ס אין באף פינה בבית גרביים העונות על התיאור הנ"ל, ומה לי כי אלין.
בשלב הזה נמאס לי לחלוטין מהכל, ואני זועק שאילו רק היא תטרח לפשפש בקרביו של סל הכביסה ולהגיע עד תחתיתו - מצוא תמצא שם צרור גרביים נוקשות שנמצאות שם עוד מראשית הימים, מה שגורם לה לעקם את אפה ולציין שהיא מוכנה לבשל, לשטוף כלים וגם לעשות כביסה - אבל לא להיות פועלת במחצבה ולא ציידת אוצרות.
כך היו הדברים משכבר הימים, ואני כבר חשבתי שלנצח אתהלך ללא גרביים, מקפיד לקנות אך ורק מכנסיים ארוכות מהממוצע המכסות את הנעליים לחלוטין.

ואז נכנס החציל לחיינו, בסערה. ולא סתם חציל, אלא אחד בטעם אבוקדו, מכל הפלאות המשונות שבעולם.

בכנות, אף פעם לא התחברתי לירק הזה, הנפוח, המשמש כמתווך בין כמויות שמן ובין הסועדים.
בכל אירוע שני מוגש תבשיל כלשהו המבוסס עליו. מוסקה, רוטב חצילים, ריבת חצילים, משקה חצילים מוגז, מרק חצילים, תבשיל חצילים, וכמובן - סלט חצילים קלויים בשמן עמוק. מעולם לא הבנתי מדוע הוא זוכה לאהדה כה רבה. מה יש בו? לא מראה, לא חן, לא טעם, לא מחיר, לא כימקלים מיטיבים, כלום. סתם ירק, קל משקל, רחב מימדים, ללא טעם.

*

ערב ראש השנה קרה המפנה הגדול, ומשם ניצחתי את זוגת' שתחי' בנצחון מהדהד שעוד יירשם לתהילה בספרי ההיסטוריה, שאותם כידוע כותבים אלו שניצחו, חופשיים ומחליטים מה בדיוק קרה.

וכך זה התרחש.
באותו ערב ראש השנה מצב רוחי היה סביר ומעלה. החזן בשחרית היה מהסוג הנוח והמהיר, התור במכולת היה קצר, הירקן האיר לי פנים ואף תחב לידיי הר קטן של חצילים חדשניים בטעם אבוקדו תוצרת קומוניקיישן בע"מ - ומשם לכאן נכנסתי לבית נושא שקיות.
הנחתי על המזנון את כולן, לוגו המרכול מוטבע עליהן בכתב מרובע, והיא נכנסה להציץ בהן, מקווה למצוא ראשי כרובים, שורשי תרדים, ואולי אף צרור בצלצלים ענוגים.
היא פשפשה בערמת השקיות חיש חש, עיניה הסגילו למראה החצילים, ומגרונה נפלטו קריאות שבר:
אוי, לא. לא. מוטי, אני לא מסוגלת יותר עם החצילים שלך.

וכאן אערוך אתנחתה קלה מעמל הסיפור, ואפרוש את השקפת עולמי בנוגע לחצילים.
אני מתעב אותם.

ובחזרה לקורות דברי הימים.
זוגתי שתחי' מכירה היטב את דעותיי בנידון, אך תמיד הקפידה להיות מאוזנת ולהצהיר שעל-אף שהיא איננה אשת חצילים, וטעמם אינו ערב במיוחד לחיכה - היא חושבת שטוב לאכול מידי פעם מעט מהם, והיא אף מסרבת לראות בהם אוייבי האנושות, ובוודאי שהם אינם ראויים, ציטוט "לחטוף על הראש את כל הנאצות הקבועות שלך עליהם". שיהיה.

היות ואינני מעוניין להבעיר את חמתה של בת חמותי, אני מקפיד מידי פעם לרכוש חצילונים. קטנים, זעירים, כאלו שאפשר להסליק בפח האשפה ללא עדים. ראי נא, נוהג אני להצהיר. אני לא אחד שעושה עניין מחצילים. אני אפילו קונה מידי פעם כמה כאלו, ומבקש ממך להכין מהם תבשיל לשבע ברכות של השכנים.

עד הארוע בערב ראש השנה, לא שיערתי ולא פיללתי שגם היא שותפה לסלידתי מהירק אטום המבט. אלא שאותו משפט קטן, אותה קריאה קלושה להצלה - הבהירו לי היטב כי טעיתי כל חיי, וכי לאורך כל שנות נישואיי רכשתי לחינם חצילים, שלא לדבר על כל אותן סעודות שבת בהן לעסתי באיטיות שלל מאכלי חציל, על מנת להסוות את סלידתי מהן.
וכל זה... לחינם!

ואילו היא, שהבינה שנתגלתה בקלונה, לא אבתה להודות בטעות. לפיכך היא השלימה את המשפט, מנסה לטשטש את כוונת תלונתה המקורית, באומרה:
אני מתכוונת, מוטי, למה קנית כל כך קצת חצילים. אני צריכה הרבה יותר.
הרבה יותר, ברור.

בנקודה זו פרצתי בצחוק גדול. די כבר עם התרמית הזו. אפשר כבר להודות באמת. עשרים ושבע שנים אנחנו חיים בכזו אי הבנה, ומשם לכאן כבר הספקנו לחתן את כל ילדינו. הגיע הזמן לפתור את הנושא.

היא התאמצה להעמיד פנים שלא הבנתי נכון, הצליחה בכך עשרים שניות, ולבסוף נשברה. קורסת תחת הנטל הרגשי של העמדת הפנים לאורך שנים.
היא הרימה את שקית החצילים התפוחה בעווית של גבר המחזיק לאשתו את התיק, ולחששה:
מוטי, בבקשה, אני לא מסוגלת יותר עם הירק הזה. האמת שאני לא מסוגלת. לא רק שאני לא סובלת את הטעם שלהם, ואוכלת מהם רק כדי שלא תיעלב, רק כדי שתוכל לומר לשכנים שטעמנו מהסלט חצילים והטעם גן עדן, ולא רק שאני חושבת שיש להם מרקם גושי ולא מוצלח, האמת היא שאני פשוט מיואשת.
כל בישול וכל טיבול וכל טיפול שאני עושה לחציל התורן - התוצאה היא גוש שומני ודביק, לא בריא בעליל. בבקשה תסלק אותו החוצה. לא רוצה לראות אותו יותר.

משם לכן, קרו הרבה דברים שאני מעדיף לשמור לעצמי. אשמור את הפרטים בסוד. לא אספר האיך תשו כוחותיי מפאת כובד התגלית, עד כמה פח האשפה השכונתי נראה בדמיוני כה רחוק, לא אכביר במילים איך בדיוק נשאתי בעורמה את החצילים לסל הכביסה וטמנתי אותם בתחתיתו, ואיך היא מצאה אותם במקרה הבוקר, תמהה למה מרפסת השירות אפופת זבובים במימדים של אסון טבע. לא ארחיב ואתאר עד כמה היא שתחי' נפגעה, לצערי, וחשבה שהטמנתי אותם שם כמהתלה וכביקורת מרומזת על אי כיבוס גרביי הקשיחות משכבר הימים. לא התכוונתי. מבטיח.
הכל היה אי הבנה אחת גדולה.

מה הפלא שאני מתעב חצילים.
האשכול הסמוך של מר @הדוויג העשיר הזכיר לי נשכחות שכתבתי:


מעשה באבוקדו שרצה מאוד להיות חציל


אבוקדו אחד ירוק וקשה
לא היה כלל מרוצה.
כל יום חלם להיות חציל
אולי כך, חשב, המצב אותו יציל.

החציל כהה וסגול
ואני סתם ירוק.
כולם אותו מכבדים
ורק אותי בצד משאירים,
מתייבש כך על השיש
והוא?
הוא נטרף מיד כמו בשר ליד ליש

עבר יום
עברו יומיים
והנה, הוא רך
לאכילה נצרך.

אך פרצופו החמוץ
השאירו בחוץ
מי ירצה אותו לאכול?
מי ירצה איתו לסעוד?

כך את דעתו העמיד
אותה לא מוכן היה להזיז
עד..
עד שנמלא קמטים והשחיר.
אכן, דומה לחציל
זקן וכסיל
אשר מיד הושלך
למעמקי הפח...


20180129_102115.jpg
הוא החל לרוץ לאורך השביל, רודף אחר חתלתול חמוד במיוחד, מדלג בקפיצה על מכשולים ואבנים שניצבו בדרכו. פניו התקשחו בריכוז בעת שקרב אל החתול והעניק לו בעיטה אדירה. החתול עף קדימה בסיבובים, התייצב בהמשך השביל ונמלט בבהלה, עכשיו הוא הרפה מעט את גופו מהמאמץ, הביט לצדדים וחייך לעצמו בסיפוק, זו פעם שנייה היום שהוא בועט באותו החתול, הישג נדיר.

יללות החתלתול הדהדו ברחבי הפארק.

"מה יהיה? לא חינוכי כל העניין הזה" לחשה אימו לאביו בעווית פנים בספסל מאחוריו.
"כן" ענה האברך בהשלמה, "אבל לפחות זה עדיף מילדים שמסתובבים בבין הזמנים בלי השגחת ההורים".

לאחר מחצית השעה לא התאפק האב - האברך, והתייצב בריכוז בקדמת השביל.
הוא העיף מבט אחרון בבניו שהביטו בו בהערצה ובצפייה, ואמר "בואו תראו איך רצים אחרי חתולים.."
קיפל את שרווליו, סילק לצדדין את בנו הקטן שכיסה לו את שדה הראיה, והחל לרוץ בשביל.
הוא רץ באדיקות אחרי כל חתול שנקרה בדרכו, מפאת הגיל קצת היה קשה לו לקפוץ על אבנים שהיו בשביל והוא כמטע קרס על הארץ, אבל בסופו של דבר תפס האב את אחד החתולים, לקח פטיש והיכה בו פעם ועוד פעם לקול צהלותיו הקולניות של בניו

אשתו הביטה בו ובחתול האומלל בחוסר הבנה, "זה מחנך את הקינדערלך לאכזריות" סנטה בו.
הוא פשט את אגודלו ושחרר את החתול "מותר פעם אחת בבין הזמנים" ענה בהצטדקות

והחזיר את הגמבוי לילדים.
ראיון חשווווב ביותר מאחד העיתונים. התשובות שונו מעט כדי לטשטש פרטים:

קשה לתאר את מגוון הגמ"חים הקיימים כיום... אחד ומיוחד בהם הוא הגמ"ח... של... בשיחה עם המנהל הרה"ג ר'... אנו מבקשים לדעת מהו הסוד הגדול...

ידיד טוב הפקיד מכספו בגמ"ח וסיפר כי מאז הוא רואה ברכה רבה בפרנסתו. עם זאת, מנקר בלבו הספק, אולי היה עדיף להשקיע באפיק שיכניס גם מעט רווחים, שיעזרו לו עוד בפרנסתו. מן הסתם שאלה זו מוצגת בפניכם לא אחת, מה התשובה על כך?

- תראה, הוא די צודק, ואפשר להבין אותו. זו מצווה גדולה להפקיד בגמ"ח, אבל אם הוא חושש להרוויח יותר, אז שיפקיד בהשקעות שונות. מעיקר הדין הוא בוודאי לא עושה מעשה פסול.

כמי שעומדים בראשות אחד הגמ"חים הגדולים, בוודאי יש באמתחתכם סיפורי מופת מכלי ראשון על הסיעתא דשמיא שאכן ראו אותם מפקידים בגמ"ח.

- דווקא אין לי כרגע בזכרוני סיפורים. זו מצווה גדולה בלי קשר לתוצאות.

מהו החתך האנושי של מפקידי הגמ"ח: יהודים אמידים? אברכים? תושבי חו"ל?

- כמעט הכל מגיע רק מאברכים חצי היום שגרים בחו"ל.

ושאלה אישית משהו: האם ניהול הגמ"ח מעניק לכם סיפוק, או להיפך?

- מה אומר לך, הוא נאנח, אני לא רואה יום של נחת בעבודה הזאת. אנשים כפויי טובה, ואני גם לא יודע זה נכון עבורי לנהל גמ"ח במקום לשבת וללמוד. מכל מקום זה תפקיד חשוב, ויש לפעמים מקרים חשובים מאוד של פיקוח נפש שהגמ"ח מציל אותם.

האם אין זו הפרזה לומר שמדובר במקרים של פיקוח נפש?

- האמת היא שזו קצת הפרזה. התכוונתי לצרכים חשובים מאוד, אנשים שלא גומרים את החודש וכאלו.

הראיון התארך והחג כבר עומד לפתחנו. הדברים מדברים בעד עצמם וגו'.

- - -

אה, מה אתם אומרים, נזכה פעם לקרוא ראיון מפתיע שכזה? תשובות שלא ניתן לצפות אותן מתוך השאלות?
לא יודע מה אתכם, אבל אני כשאני קורא את הראיונות הקלאסיים שבעיתונינו הנפלאים, כל הזמן מהדהדים באוזניי הראיונות החשובים אותם אני מנהל מדיי יום עם הפעוט:

בסוכות יושבים בסו -
- כה.

ונוטלים לו -
- לב.

לילה -
- טוב.
אליך, שושנה.

אהבתי אותך, כן, אהבת נפש.
היית חלק מחיי, חלק ממני. כן. ככה זה אהבה.
בין אם רציונאלית ובין אם לא.
הרבה צחקו עלי, מה? השושנה הזאת? היא סתם שולית כזאת, בצידי הדרך תמיד, מה לך ולשושנה?
בכלל, איך הגעת אליה, אתה סמל של מרכז, של נוכחות.
אבל לא הרפיתי ממך, יצאתי לפגוש אותך, שיניתי את מסלולי המתוכנן מראש בשבילך. דאגתי לך.
ואת פרחת.
פעם ברגע של כנות השבתי לתמה התורן, שנכון, אני קולני, רועש, מתקיל, מצליח להזיז אפילו את העקשנים ביותר.
ולמרות זאת, או יותר נכון בגלל זאת, לפעמים אני מקנא בך.
כן, אני, היציב, הגדול והמחוספס. מקנא בהולכי שוליים. באלו שטוב להם לבד, בשקט שלהם.
אלו שמספיק להם האדמה והשמיים. והם עצמם.
מקנא בעדינות. בגמישות. במי שכל משב רוח עדין נראה בעיניהן כסערה, שכל תזוזה מטלטלת אותן.
הרכות שלך שבתה אותי.

כשהיית לצידי, זה הרגיע אותי, זה עשה לי טוב.

ואת, להפך בדיוק.
תמיד חיפשת את החזקים והגדולים כדי להתחבא מאחוריהם. את האבנים הגדולות שיסתירו אותך.
ורק הצצת, מאחורי, ככה בשקט על העולם הגדול.
ואני, אני גוננתי עליך מפני כל טפטוף, הרגעתי אותך בנוכחותי.
היציבות שלי, יחד עם מצבי הרוח שלך היו זוג מושלם.
גם אותם, אהבתי, את מצבי הרוח.
ברגעי פריחה, היית מדהימה, ממש.
כל מי שהבחין בך, עצר. משתאה. והייתי גאה בך. הו, כמה הייתי גאה.
היית מקור לחיות, לשמחה וליופי.
והיינו יחד. תמיד.
הימים שלי נראו אז אחרת. אוי, שושנה. כמה שאני מתגעגע אליך.
אני עדיין לא מאמין שנטשת אותי, שהשארת אותי לבד. בכיעורי.
גדול, גמלוני וחשוף.
יום יום אני מדמיין שאת עדיין כאן, לצידי. זה קורה ברגעים שאני צופה ביופי של העולם הזה.
ונזכר איך טענת שאני מחוספס מדי בשביל כאלו רגעים.
ושאני אספר לך עליהם. כדי שתוכלי את לראות אותם, ולהעריך.
בהתחלה לא הבנתי אותך, בכלל.
מה את צריכה שאני אספר לך כל דבר? את מי זה מעניין מה אני רואה, וחווה?
למה אכפת לך שאני שותק? לחוות זה התפקיד שלך.
וזה הפריע לך.
אז בסוף כל יום הייתי מתאמץ למצוא מה לספר לך, מי עבר לידי, את מי ראיתי, ואפילו מי נפל בגללי.
ולפעמים, היית אפילו מעירה לי, שאני צריך להיות עדין יותר, ולמה נתת לילד הקטן ליפול בגללך. ראית איך הוא בכה.
ואני הייתי כועס עלייך. כועס על כך שאת לא מבינה שאין לי איך להשתנות. שאת לא מכילה את מי שאני.
וכועס את זה שניסית לשנות את המציאות.
והיינו רבים.
הוי. הלואי שהיית פה לריב איתך. הלואי.
פעמים אני מסתובב אליך, בטוח שכמו פעם, את פה, מאחורי, רק שקטה יותר מתמיד.
אבל נעצר. כואב.
כואב את לכתך ואת העזובה שהשארת אחריך.
כואב את הידיעה שלעולם, לעולם לא אוכל למלא את מקומך.
כואב את זה שנבלת לי, ככה בלי שום הכנה מראש.
ורוצה לבכות. רק רוצה.
אבל העיקר שושנה,שסוף סוף הבנתי את מה שאמרת לי כל החיים.
למדתי, שגם לאבן יכול לכאוב. למרות שהוא אינו יודע להוזיל דמעות.
ואולי בגלל.
    • דיון
    607
  • אשר כותבת submitted a new Article:

    מוישל'ה והפרות האדומות | סיפור לחג

    הערה:

    הסיפור הומוריסטי לחלוטין, שלל הדמויות בו לא קיימות במציאות, וכולי

    *

    היו"ד החסרה, היא האשמה המיידית, האמצעית והאחרונה. אם הייתה יו"ד, כל העסק לא היה מתחיל, לא הייתי סופג מנה מהשוויגער, מוישל'ה היה ממשיך ליהנות מחיים בלי טראומות, והכל היה טוב.


    ומעשה היה כך היה.

    ביום שני, יום לפני ערב יום כיפור, החלטתי להפתיע. כזה אני, איש שנותן מעצמו...


    Read more about this article here...
    • תודה
    Reactions: undo1 //
    0 תגובות
    אם שואלים אותי, החלק הכי מעניין, - ויש שיאמרו היחיד שמעניין - בהר עיתוני החג, אלו מוספי הסיפורים. בלי פרסומות, בלי שיווק מוסווה ופתטי או גלוי ומעצבן, בלי סופרלטיבים דביקים, בלי ניפוחים והגזמות פרועות. פשוט סיפורים, כמו שאנחנו אוהבים. ערימה של חומר קריאה נטו.


    מוסף סיפורים / יתד נאמן
    - ביקורת

    הקונספט: ציון 9

    שם המוסף הוא 'שש שעות וסיפור'. הוא מתעד ניסוי ספרותי יוצא דופן. הסופרים והסופרות כונסו לתוך חדר סגור (בנפרד, בנפרד. סופרים לבד וסופרות לבד. אפילו ביום נפרד, אל דאגה.) הם התבקשו להנפיק סיפור בתוך שש שעות.
    התוצאה היא מוסף הכולל תריסר סיפורים ושיר.
    הרשו לי לפקפק בעובדה שהסיפורים אכן נכתבו בשלמותם במהלך ששת השעות המופלאות. עברנו את הגיל שאנחנו מאמינים לכל מילה שכתובה בעיתון הקדוש. אבל בלי קשר, היבול בהחלט נאה. מה גם שהקונספט לא הגביל את היצירות עצמן (אלא את היוצרים). עוד נקודה לשבח.

    העיצוב: ציון 8
    לא רע. קצת מיושן, אבל קריא ונעים לעין.
    התמונות של הסופרים מאד מוסיפות. (וגם התמונות של הפתקים עם שמות הסופרות. חחחח)

    התוכן: ציון 10
    יתד שומר על הרמה הגבוהה של הסיפורים כפי שאנחנו זוכרים מחגים קודמים. אין מה לעשות, השמות הגדולים עושים את העבודה. מוישה גוטמן, חיים גרינבוים, מיה קינן, חוה רוזנברג. חבר'ה מנוסים ומשופשפים שלא נס ליחם.
    רוב הסיפורים ממש ממש טובים.

    לא לפספס:

    'יא איבני' של מוישה גוטמן, 'סוד הצמצום' המדובר של מ. קינן ו'ברוח סער' של שרה קיסנר.
    התנאה לפניו במצוות/זיכרון ומחשבה לסוכות
    ריח טהרה עמד באוויר העולם, בחצר הבית כבר עמדה דופן ראשונה של סוכה ובשמיים ענני כבשים המלחשים כי כיפר אמש אלוקי ישראל לעמו ורוח נכון חידש בקרבו.

    אבי כבר עסוק היה בטרדתו של יום כששאלני אם חפץ אני לבוא עמו לרכוש את ארבעת המינים ברחובה של עיר ואני שששתי אל ריחם של הימים הושטתי את ידי ותחבתיה בכפו הגדולה, יחד צעדנו אל רחוב מאה שערים בחלקו הרחב יחסית בואכה חבקוק הנביא.

    המולת הרחוב שזה עתה התעורר הכה בי, אני מביט משתומם איך כולם עברו באחת מטהרו של יום אל המולת השוק, לבושי חליפות וקפוטות, מגבעות וכיפות לבנות, ירמולקות וסרוגות כולם נקבצו אל הרחוב ששבת מתנועה. משני צדי הרחוב שולחנות סדורים חלקם מסוככים ואחרים לחום השמש, פרוסים עליהם אלפי לולבים ירוקים שחודם לכיוון המוכר למען לא תיפגם תומתם.

    עיני לא שבעה מלראות את עושר הצבעים הגדול על הדוכנים ואת אושר האנשים שלולבם בידם וארשת סיפוק על פניהם.

    אבא ניגש אל אחד הדוכנים כנראה מאלו המוכרים לו משנים עברו, הביט אל הסחורה ושאל מתי אתם פותחים לול חדש והלה כמו ציפה לשאלה ויענה עליה כל היום בלא שום קשר למעשהו בפועל, הרגע פתחנו סחורה חדשה יפיפייה הוא אומר. מרחובות הגיע היהודי, מבני תימן. גם אתרוגים הביא עימו מהחצר אשר בביתו מגדל כמה פירות הדר ועצי דקל, בעשרת ימי התשובה צורר אותם על שכמו ויוצא אל ירושלים העיר הגדולה להציע מרכולתו בפני המהדרין ומחזרים אחר מצוות.

    משמאל פתח את דוכנו מיכאל בן חורין מנוב אשר ברמה הכבושה לא מכבר. ומציע את הדסיו המשולשים בדליים דליים סדורים על השולחן ומתחתיו, מחירם שונה ומעלתם בהתאם. רבים מבני עליה צובאים אל דוכנו ומעיינים בזווית עינם בשילושם של אלו, דנים ביניהם מה דינו של דילוג אחד והאם מחשבים את שיעור הענף מעצו או מקניו.

    אבא מחיש את צעדיו לקול הקורא "הדסים משולשים - חבילה חדשה עכשיו נפתחה" וקבוצת אנשים מצטרפת אליו לראות אם עדיין לא משמשו בהם בני אדם

    בפינת הרחוב פרס לפתע לוי מהמצות בד גדול ובו לולבים יקרים שלדעתו מחירם בהתאם למעלה מכל דוכני השוק, ברורים המה ומיוחדים עברו עליהם לפני שהבאתי אותם לכאן. ובעלי כובעים אפורים שרצינות מוגזמת אופפת אותם כמו חיכו לו ומיהרו לעברו. אבא אומר לי יקרה סחורתו של לוי, נכדיו של הרב מבריסק הם או דומים להם, מחפשים דברים מיוחדים אבל המתן דקות מעטות ולך לך אחר אחד מהם אותו הלולב שיאונה לידו ומן הסתם יניחהו חזרה קחנו, חזקה עליו שיפה הוא ומהודר, תיומתו סגורה ומראהו נאה. ולמה לא יקחנו? שאלתי את אבא, אוהו, הפטיר, עד שימצא זה את שאוותה נפשו, סגי לנו בהווה אמינא שלו.

    בכל בוקר של ימות החג הקדמתי את השחר, לולבי בידי, אתרוגי ארוז בשובל ארוך של צמר פשתן בקופסת קרטון לבנה ואני ממתין לאבא שיקחני עמו אל בית הכנסת, לעצור את הטללים הרעים מלבוא. מכל עבר מצטרפים אנשים המביטים בחיבה למעלה אל חודו של כפת התמר לראות השלום לו אם לא נקטם לדעת הייטב חינם בעיני האלוקים ובעינם של חבריהם, כאילו בפעם הראשונה מביטים הם בו.

    בבית הכנסת כבר קודם ההלל הוציאו כל העם את אתרוגיהם ונענעו בלולביהם, חלקם אף יצאו אל הסוכה להיות מסובבים במצוות, אחר הקיפו את בימת ההיכל וריח ירוק מילא את החלל, יופי לך מזבח יופי לך מזבח.

    וביום הרביעי מחולו של מועד שנתי נמשכה וקרני השמש הציצו בין חרכי הסכך, לא חפצתי להשכים אל בית התפילה, אבי הקימני ושאל, איה חדוותך, היכן חשקך, מדוע רגליך המשתעשעות לדבר מצוה כבדו לפתע, מדוע אתה מתעצל מלהעיר השחר. אימא ניסתה אף היא בארוחת הבוקר תחת ענפי התמרים וקישוטי הכוכבים עם פרוסת גבינה מלוחה ותה של שחרית לבחון האם אולי בבית הכנסת הציק לי מישהו חלילה, אולי פגע, שמא צפוף לי וקשה עלי ההליכה.

    אך אני מילאתי פי בתה וחריצת עיזים מתובלת במי זיתים שחורים, לא רציתי לומר לה שהתאכזבתי לראות את אלו אשר ברטט של קדושה חיפשו את יופי מצוותם, הוטרדו לנאות מלכם. ואילו כעת מהללים בערבה חבוטה שטעם וריח גם כך אין לה ועכשיו לא הוד ולא הדר, יבשה היא ושמוטה. בליבי תהיתי אך אל פי לא מיללתי, למי התנאו אלו שבהתרגשות אגדו מיניהם ודאגו שיעמוד זה למעלה מזה, מדוע רשמו את שמו של כל ילד על קופסת האתרוג שלו למה היה חשוב להם שאתרוגם שלהם, כן זה היפה ובנוי לתלפיות לא יוחלף חלילה. וכי ראו כל חבריהם את יופי מצוותם. או שהתנאו לבוראם, אם כך מדוע חדל לבלובם.

    • דיון
    558
  • אשר כותבת submitted a new Article:

    עולו אושפיזין / סיפור לסוכות

    הם עברו תהליך לא פשוט בכלל, הם עזבו עולם שלם שהיה להם בו הכל: משפחה, מעמד ותרבות. לטובת עולם חדש ומאיר, עולם של אמת, עולם של "אם יתן איש את כל הון ביתו... בוז יבוזו לו".

    וכעת, הם צועדים ביחד - אירית וארז דדון, שניהם נחשפו אל האור לפני ארבע שנים, את הפסיעות הראשונות הם עשו כל אחד בנפרד, היא במדרשה והוא בישיבה לבעלי תשובה, לפני מספר חודשים נישאו, בונים בית נאמן על קרקע ישנה – חדשה. הם עדיין טריים, כל כולם השתוקקות, רצון לדעת עוד ועוד, לשמוע, להכיר מקרוב, לגעת.

    את החתונה עשו בגן...


    Read more about this article here...
    0 תגובות
  • 633
  • ארבעה פאנצ'ים הם...

    האחד הוא הפאנץ' המובן מאליו. לכל אורך הסיפור ברור לקורא כיצד הוא הולך להסתיים, ומלאכת הסופר היא לדחוף עוד ועוד מילים שכביכול ימתחו את הקורא לפני שהלה "יגלה" את הפאנץ' הנכסף. האחרון מצידו, רואה את הסיפור כסוג של מירוץ מכשולים שיש להחזיק בו מעמד עד שסוף סוף יואיל הסופר בטובו לחשוף את הפיל הלבן שאסור לדבר עליו.

    השני הוא הפאנץ' הדחוק. הסיפור התהלך למישרים, עד שגילה הכותב שמכסת המילים שלו הסתיימה, לא נותרה לו ברירה והוצרך לקטוע את הסיפור על ידי פאנץ' בלי טעם ובלי ריח.

    השלישי הוא הפאנץ' התמוה. הוא בהחלט מגיע במקום, והוא מפתיע מאד, אבל לאחריו צצות אינספור תמיהות, ועשרות משפטים שנאמרו לפניו לא מסתדרים הגיונית. יש סופרים שמתעלמים מזה, ויש סופרים (גברים חרדיים בעיקר) שפותחים במערכה שלמה של תירוצים מפולפלים ליישב את כל הקושיות.

    והרביעי הוא הפאנץ' המושלם. הוא מגיע בדיוק בזמן, ובמקום, והוא מסתדר היטב עם כל האפיזודות, והוא נדיר בהחלט.
    • דיון
    686
  • RACHELIZ submitted a new Article:

    זמן שמחתינו / סיפור לסוכות

    ההפסקה מתארכת. מירי כנראה מוציאה שן. כבר כמה לילות לבנים מאחוריה וכל בוקר היא חוזרת לישון. צריכה לתפקד אחר כך בבית. להיות אמא נורמלית. והוא עומד לו מיותם. מחכה להזדמנות נוספת.

    Read more about this article here...
    השנה קניתי אתרוג משכמו ומעלה, חזונאישניק זקוף עם גארטל, מיוחס מדורי דורות.

    הזהרתי בתקיפות את זאטוטי ערב החג לבל יהינו להביט ללא השגחה, שמא יבהילו חס וחלילה את הפיטם הקטן והעדין.

    אל תחשדו בי שאני קונה אתרוג סתם כך מאיזה בסטה רעועה בשוק, בררתי אותו בקפידה בכוורת ממוזגת של עבדקנים עם עין מגדלת.

    את המחיר האמיתי לא סיפרתי לאשה כי אז תבין חלילה שהעגילים אינם זהב לבן.

    זה לגמרי האתרוג שהתפללתי עליו בט"ו בשבט כשלעסתי ריבת אתרוגים ואמרתי יהי רצון בדבקות.

    כל שעתיים הוצאתי אותו, להתענג על שקערוריותיו ובליטותיו הבשרניים והנקיים להחריד.

    בערב החג החלו לצוץ כתמים חומים קטנים. רצתי בדחיפות למוכר שגידל את האתרוג הזה במיוחד בשבילי.

    "צדיק", אמר בנענוע ראש ובציקצוק לשון, "התעסקת אתו יותר מדי"

    "ואז מה?", שאלתי.

    "חזונאישניק לא אוהב שמתעסקים אתו,

    אני אתן לך תימני או מרוקאי, הם יש להם גידול טוב לא עדינים כאלה".

    "למה לא הזהרת אותי?", דמעתי, "לא חבל?".

    "לא נורא", אמר אגב ספירת ערמה של שטרות כחולים, "בוא קח אחר בחצי מחיר".

    אין אתרוג בלי עוקץ.
  • 904
  • ..."ואתה לוקח את חזי אתך"

    אין מצב.

    - וגם נחי השכן מגיע איתנו - מרים אלי חזי זוג עיניים מאושרות.

    אני לא רואה את עצמי עוזה את זה, נו.

    "מה לא רואה?" אמא כבר ממש מתחילה להתעצבן עלי. "ומה עם טיול חול המויעד? ומה עם לעזור לי קצת? תתגבר קצת על האנטגוניזם שלך ותקח את אחים שלך".

    בכיף הייתי לוקח אותם ללונה פארק, אבל לחדר בריחה? נו באמת.

    - בלונה פארק כבר היינו מיליון פעם.

    "הם מתעקשים על חדר בריחה אז תקח אותם לחדר בריחה".

    אני ייקח אותם לחדר בריחה ואני יברח להם שם.

    "ריבוינוי של עויילם, מה הבעיה שלך?"

    אלף, אני מתבייש ללכת עם ג'ינג'ים ברחוב.

    "אל תתחצף".

    טוב יצאנו. אבל שיהיה ברור, שטות אחת שלכם ואני בבית.

    ______________________________

    שלושת רבעי שעה לאחר מכן אנו נכנסים למתחם חדרי הבריחה של סאשה, מהנדס אוקראיני שעלה לפני חמש שנים ומאז הוא ממציא ובונה חדרי בריחה. 'אנו' הכוונה לאחי, חזי הג'נג'י המנומש המעצבן והקופצני, לנחי חברו בלב ונפש, לא ג'ינג'י ולא מנומש, אך בהחלט מסוגל להוציא גם פיל אפריקאי בוגר משיווי משקלו, ועולה על כולנה, אברום מוישה, בחור צעיר מסוף הרחוב, אחד כזה עם פרצוף תמים כאפרוח בן יומו, אך ביום בו התגלו תריסר דגי זהב שמנמנים, שוחים להם להנאתם במקווה של הפושרים, ישר כל השכונה ידוע ידעה ידו של מי במעל.

    באמת שאין לי מושג איך הוא קשור לטיול הזה, אבל כאשר אביו סיפר לאבי מיד אחרי שחרית ש'צריך דחוף להוציא את הבן שלי לטיול, אחרת כל השכונה תקום מחר בבוקר כשבקופסאות אתרוגיהם שוכנים להם לימונים צהבהבים', או 'לפני שמישהו פה יפקח את עיניו בבוקר ויגלה שהוא שוכב באמצע הרחוב כאשר סוכתו התרוממה באמצע הלילה ומצאה משכן אחר למנוח לה'. אז גם אברום מוישה איתנו. ואני עוד צריך להסתדר עם כל הגוורדיה הזאת בתוך תא כלא סובייטי קטן ומחניק.

    "אתם צריכים לצאת בחוץ מכאן. לא נוגעים בחוטי חשמל. יש בעיה, אומרים לי במכשיר קשר". סאשה נועל עלינו את סורג הברזל, ואז את דלת החדר, נשמע קליק, רעש נעילה של עוד שלש ארבע דלתות מבחוץ, צפצוף ארוך, ברזל נופל, רעש עמום, משהו כמו של איי רובוט חלוד שנתפס לו הארדונג, שלש שניות של דמה ואז כבו כל האורות.

    "טוב אז אנחנו צריכים לחפש איך לצ..." אני מנסה לתפוס פיקוד כאשר אני מרגיש צביטה ברגלי. "מייאו". יללה חתולית נשמעת מבין רגלי. אני מזנק מבעתה. נחי מתרומם, קולות צחוק לועגים לפחדנותי. אני מתעלם. למען ה', איפה מדליקים פה את האור?!

    ידי ממששות סביב הקירות. חוט. מנסה למשוך. "אמרתי לא נוגעים בחוטי חשמל" נשמע קול במבטא אוקראיני מן הרמקול המחובר לתקרה. יותר מידי שקט כאן, מה אברום מוישה מעולל הפעם? מגבת עבשה מתעופפת לכיווני. זאת כבר חוצפה מוגזמת. "לא הבנתי. לא הגעתם לפה בשביל לנסות לצאת מכאן?"

    - אנחנו? - לא מבין אברום מוישה.

    - אני רק באתי כדי שלא ישעמם לחזי. לא. אין לי עניין לצאת מכאן. - נחי בקול הצטדקותי מעצבן.

    - אני מפחד מהחושך - חזי בחיקוי גרוע של ילד בכיין.

    אני מנסה לראות משהו דרך מסך החשכה הסמיכה הזאת שעוטפת אותי. משהו באוויר. שוב מתעופפת לכיווני המגבת העבשה. אני מאבד את סבלנותי, תופס את המגבת באוויר, אוחז אותה בשתי אגרופיי ומתקדם לכיוון אברום מוישה, דוחף אותו עם המגבת, דוחק אותו לקיר. "תקשיב לי טוב"... גבו לוחץ את הקיר והאור נדלק.

    "יופי. ועכשיו אתם כמו ילדים גדולים מנסים לצאת מפה. אחרת אני לוקח את המכשיר קשר ומורה לסאשה להוציא אותנו החוצה ונגמר הטיול".

    - המכשיר - אומר נחי בסתמיות.

    "איזה?"

    - קשר.

    "מה אתו?"

    - היה פה חור בקיר. דחפתי אותו עמוק פנימה ועכשיו הוא לא יוצא...

    מאז עברו כבר שלש שעות ואנחנו עדיין תקועים כאן בפנים. סאשה לדעתי שכח אותנו כאן והלך הביתה. כל רגע אני לחוץ מה תהייה המהלומה הבאה מכיוונו של אברום מוישה, אם מישהו שומע אותי ויכול להזמין כיבוי ש או משהו שיחלצו אותנו מכאן. אנחנו שלשה חסרי גבולות ואחד חסר אונים תקועים בתוך תא כלא סובייטי. הצילו!!!
    אפשר ווידוי אישי קצר?
    תודה.
    הייתה תקופה מסוימת בחיי בה זכיתי להשתתף בשיעור משנה ברורה יומי.
    הייתי יושב בקצה השולחן עם עט ודף, לכאורה מסכם לעצמי את ברורי ההלכות.
    למעשה הייתי יושב ומשרבט מילים סתומות, משפטים חסרי פשר,
    מידי פעם אפילו היה יוצא איזה שהוא סיפור טיפשי יותר או פחות.
    אחד הסיפורים התקשר בדיוק על הנושא הנלמד באותה שעה בשיעור:
    המשנה ברורה אומר בהלכות שבת:
    "אין הולכין בערב שבת יותר מג' פרסאות כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול".

    וזאת התוצאה:

    פרק א':

    כביש 90 - הקילומטר הראשון.

    מה גורם לישראלי המצוי להדביק מיליוני מסטיקים על סלע מזדמן באמצעו של מסלול הליכה. אולי אותו מניע הגורם לו להסתובב עם "פקקול" מחובר לתרמיל ולהרגיש קול. או דווקא להסתובב בכל קשקוש גרפיטי מחדש ולחפש את נחצ'ה מאחוריך.

    קפריזות. מחלת נפש ידועה שפוקדת את שלל טיילני ישראל על כל גווניהם. וככל הנראה זה גם מה שגרם לשני בחורים צעירים בנפשם, קצת פחות בגילם, להקים את אוהלם המט לנפול למנוחת לילה, דווקא בקצה הכיכר המדושאת שבטבורה של העיירה "מטולה". או אם נדייק בנון צדיקים - בעשרת הסנטימטרים הראשונים של כביש 90.

    חלום ישן - טען חיים במרץ נעורים לשלום, שותפו למסעות ההזויים ביותר שתוכלו להעלות על בדל דעתכם. מסעות שונים ומשונים שהמכנה המשותף היחיד שלהם, הוא, שכל כולם עד האחרון שבהם הנו בתוככי גבולות ארץ ישראל. חו"ל? בכלל לא מדבר אליהם, טוענים הם בתוקף, בכפוף למצב ארנקם, הידוע ברבים ככזה שאינו מן המנופחים או המשופרים במיוחד.

    ולא שארבעים וחמישה שקלים עבור אוטובוס מזדמן, כן היה להם. אך עם זה הם כבר יסתדרו. פעם היה זה מישהו שהם הצליחו לשכנע באין צדקם כי חכם מקובל עלום שם, קבור אי שם מאחורי הר סדום, וכי בדיוק באותו היום חל יום ההילולא שלו. ואף פירטו בפני הלז המזדמן כמה וכמה מן ההבטחות הידועות שהבטיח הצדיק בצוואתו למי שישתטח על קברו ביום הילולתו.

    כך יצא שהמשתכנע התורן הסיע אותם עד להר סדום, כאשר בנקודת היעד הם מצביעים לו על הר סמוך שרק חמש דקות טיפוס מפרידים בינו לבין הצדיק, טיפוס שעדיף שיעשה לבדו משום שזהו התנאי היחיד שהותיר הצדיק בצוואתו לקיום כל הבטחותיו.

    מובן שרגע אחד בלבד לאחר שהפנה להם הלה את גבו, הם עברו לשלב ב' ונעלמו מן האופק בין רגע. ואותו המנוצל התורן נאלץ למצוא אבן מזדמנת ולהאמין כי זהו קברו של הצדיק, בכדי לא לצאת פראייר. כך קמו להם כמה וכמה קברים וציונים חדשים וקדושים, ביעדים נבחרים ומנותקים בכל חלקי הארץ.

    כעת נמים הם את שאריות תנומתם בתוככי אוהל מאולתר במרכז מטולה. גבעולי הדשא הרעננים פילסו להן מקום דרך רצפת הבד, וליטפו את שולי גופם השרועים על הארץ. ראשיהם מוטלים על תיקיהם, ועיניהם החלו נפקחות אט אט, בשעה שקרני שמש ראשונות החלו להציץ בזהירות והודיעו על בוקר חדש שזה עתה מפציע ובא לעולם.

    כאן בדיוק, תחת לקדקודיהם, מתחיל כביש 90. הם הקפידו למקם את האוהל בקצה חלקת הדשא המעטרת את הכיכר הרחבה. למען לא יוכלו טענות שונות של המפסיד בוויכוח הנוכחי, לתרץ את הפסדו באי אלו סנטימטרים זניחים. את כל הכביש, סנטימטר לא פחות, הם עומדים לגמוע ביום אחד. משש וחצי בוקר במרכז מטולה, הם הולכים לנוע לאורך הכביש בכל צורת הנעה העולה ושאינה עולה על הדעת האנושית, עד שיסיימוהו בקצהו הדרומי, בשעת הדלקת נרות שבת בדיוק.

    והיה ויצליחו, הרי שחיים ניצח. ובמידה שלא, הרי ששלום ניצח. או כמו שהם מעדיפים לראות את המציאות בעיניים רעבות: או שחיים יפסיד, או ששלום יפסיד. ובמקרה שחיים יפסיד בוויכוח, או אז מצפה להם שבת בלתי צפויה היכן שהוא, זה יכול לקרות בכל נקודה בכביש, ואז יהיה לשלום שבת שלמה של תענוג ממפלתו של חיים, וחלילה להפך כמובן.

    חיים זינק ממקום שוכבו ובין שלשה רגעים קצרצרים היה מוכן לתזוזה בפתח האוהל. תרמילו כבר מוכתף לאחוריו, כרסו העגלגלה יושבת היטב בתוככי חולצת הכפתורים הלבנה והמעט מלוכלכת מאי אלו שיירי אוכל מזדמנים, בשעה ששלום שיש לו עניין שלא לצלוח את הכביש ביום אחד, מתנהל בעצלתיים. פיהק אחת ושניים, שפשף כפותיו זו בזו כמעשה בעל בית שעתותיו בידיו, הזיז רגל ועוד רגל, התרומם באיטיות, שייף את פניו ארוכות ואפילו שלף מסרק מקוואות מצוי והחל לסדר את שערות זקנו הקצוץ, שערה שערה ומיקומה הקבוע לה מששת ימי בראשית.

    חפציו היו מפוזרים בכוונה תחילה בכל רחבי האוהל. כעת החל הוא אוסף אותם אחד לאחד. מעניק לכל חפץ את מלוא תשומת הלב תוך כדי שהוא מבליע חיוך גנוב בקצה שפתיו, לקול שמע רקיעותיו הנרגזות והנמהרות של חיים הניצב על עמדו בפתח הפעור בבד, כשגופו כבר מוטה קלות קדימה כמו רץ על הקו בפתח המסלול.

    אך נרא נראתה צללית דמותו של שלום בפתח האוהל וכבר מצוי היה חיים במרחק חמישים מטרים ממנו, כאשר הוא שולף שעון עצר מאולתר ומחשב כמה חלקיקי אחוז הוא כבר עבר מהמסע. דקה נוספת לקחה לשלום לעבור את חמישים המטרים הראשונים. צועד עקב בצד אגודל. כאשר סבלנותו של חיים פקעה, הוא עבר לשלב ב' של התכנית הסודית שלו.

    הוא שולף במהירות מסחררת שלייקס צהובות בעלי גומי חזק במיוחד, מתפיס את צידם האחד באחורי מכנסיו ומרתק את התופסן הנגדי בדש חולצתו המעומלנת של שלום, בעוד הוא מזהיר אותו נמרצות כי אם הוא יעז לשחרר את חולצתו מרצועת הגומי, הרי שהוא, חיים, מכריז על כניעת הצד השני וניצחון מוחץ לכוחותיו.

    חמישה צעדים נוספים קדימה, וקול נהמת מכונית מתקרבת ממאחריהם. חיים פזל במבטו אחורה, אמד את המרחק המטראז'י, חישב את מהירות הנסיעה, שקלל בראשו בין רגע את כל הנתונים, ובהגיע שעת הכושר הוא זינק אל הכביש שהיה עדיין רטוב מטל שחרית.

    הנהג המסכן, זקן מזוקן בעל זיפים דוקרניים במיוחד, בלע את לשונו בעוד רגלו מוחצת את דוושת הברקס בחוזקה, עד כדי שסוליית נעלו האומללה השמיע צווחת מחאה עמומה. הצמיגים השחוקים שאגו במלוא גרונם בעוד הם נלפתים בצבת הרפידות וחורקים את עצמם לדעת על האספלט הזדוני.

    הרכב הועף כמה מטרים קדימה ואז נעצר באחת במרחק של שלשה וחצי סנטימטרים מגופו של חיים. הנהג לחץ באצבע רועדת על הכפתור המסיט את החלון אל תוככי שלדת הדלת, ותכף פער את פיו בכדי לשלוף סדרת שאגות על אוזלת שכלם. אך חלקיק שנייה לפני שהתפרץ עליהם בזעם, הצליח חיים להשחיל משפט שהשאיר את הנהג פעור פה אך שותק.

    "בבקשה תעזור לנו, חבר שלי חולה ירח וכעת הוא צועד מתוך שינה, אם תבהיל אותו הוא עלול להתעורר בפתאומיות ולחטוף התקף לב"

    האף הפחוס שבלט מחלון הרכב כדגל בחצי התורן, נע אנה ואנה. הזיפים הדוקרניים זזו ברוגזה על מיקומם, כמו רוח חיים נמסכה בהם. הפה הפעור נסגר אט אט והנהג המבוהל סינן בלחש מבין שפתיו - מה אני צריך לעשות עכשיו.

    תכניס אותו בעדינות לרכב, ציווה עליו חיים בביטחון, ולא שכח לצרף הזהרה - בעדינות. שלא יתעורר וימות. תסיע אותנו הלאה עד שנמצא פינה שקטה בה אוכל לרדת ולהעירו בעדינות ובאטיות.

    הנהג הביט חסר אונים על שלום, אך משראה את פרצופו הלום הרעם מן הרעיונות החדשים שחיים מצליח לשלוף בכל עת מצוקה ולהפתיע אותו מחדש - סר כל ספק מלבו והוא יצא בדממה ובאטיות מן הרכב. תנועותיו זהירות והוא עומד מוכן על יד חיים, נכון לקבל הוראות חדשות ולסייע בידו להכניס את שלום אל תוך הרכב.

    אך חיים שלא יכול היה לסבול את חיוכו של שלום שיתפשט על פניו תדיר בשעה שייזכר כיצד גרר אותו חיים אל הרכב כאחרוני האחיות הסיעודיות במחלקת גריאטריה. חיים לא נתכוון לרגע לסייע בידי הנהג לטפל בשלום. הוא הסביר לנהג במילים מדודות כיצד להשחיל את שלום בין המושבים בצורה שלא תגרום לו להתעורר, ובכדי לתת לרעיון נופך דרמטי הוא הוסיף בלחישה ואמר "אם הוא יתעורר בפתאומיות הוא עלול להיות מסוכן מאד לסביבתו ולהשתולל מזעם באינסטינקט אלים מטורף".

    מיד עם סיום פקודותיו, נכנס חיים כמעשה בעל בית למושב הקדמי של הרכב, בעוד הוא מותיר בידי הנהג להשכיב את שלום על גבי המושב האחורי. הוא פזל אל המראה והתענג במיוחד כאשר הנהג שמט את שלום כשפניו מרוחות על ריפוד העור הלוהט של גב המושב.

    הם יצאו בנסיעה דרומה, עברו רמזור ושניים כשהחליט שלום שסדר מקומות הישיבה החדש לא מקובל עליו. תחילה הוא פצח בסדרת נחירות שקטות, ועם הזמן החל להגביר את עוצמת הדציבלים ואת הקצב. הוא גיוון עם נחירות ארוכות וקצרות, גבוהות ונמוכות, עבר בין סולמות ושיחק בטונים. בשלב מסוים הוא אפילו זמזם שיר עממי מוכר בשלמותו תוך כדי נחירות עמוקות. הוא לא פסק עד שבשלב מסוים החל להתגנב ללבו של הנהג חשש שאולי הוא נפל קורבן לאיזו מתיחה טלוויזיונית. הספק ניקר בלבו רגעים מספר ואז הם הגיעו לרמזור אדום.

    שלום פקח חצי עין ופזל כלפי מעלה, אל האור האדום. ברגע שהבחין בעיגול האור הכתמתם המהבהב, הוא התרומם ממקומו בנונשלנטיות, הודה לנהג בכנות ויצא מן הרכב בטריקת דלת בדיוק בשנייה בה הנהג לחץ על הגז והרכב התחיל להתקדם כשחיים לכוד לצד הנהג שעדיין לא עיכל את ההתפתחות האחרונה. צרור קללות ואיחולים נשטפו היישר אל ראשו המסמיק והולך של חיים, בתוספות אי אלו נתזי רוק קוצפים. הלה בתורו הרים את כפות ידיו וגונן על ראשו בעוד עיניו מפלבלות בחוריהן והוא מנסה לחשב במהירות את המהלך הבא. הוא פנה אל הנהג והשחיל בין קללה לחרון אף - אם אתה לא עוצר לי תכף ומיד אני מתקשר לכוחות הביטחון ומתריע על חטיפה.

    עוד הוא מסיים להתיז את המילים מפיו וכבר מצא את עצמו מושלך בצד הכביש כשתיקו מתעופף אחריו ונוחת היישר על פרצופו המעוך. התיק המשי במנוסתו אל הרצפה וכאות מחאה על הריחוף הבלתי צפוי, נקרע האבזם ונתעופף החוצה מאתיים גרם במבה אדומה, חמישים גרם ביסלי בטעם גריל ועוד כעשרים וחמישה גרם בייגלאך שטוחין דקין דקין. הא, כן, היו שם גם כמה חתיכות מרשמלו צבעוני שהמשיכו להתעופף סביב במשך שניות ארוכות.

    כעת כבר קלט חיים ששלום ממש רציני בכוונותיו שלא להספיק את הכביש בתוך יום אחד.
    'היום זה היום הגדול'. זו הייתה המחשבה שעברה בראשו של הלל מיד כשהתעורר בבוקרו של י"א בתשרי.
    הוא קם מוקדם-מוקדם, התלבש ויצא לרחוב בפנים חגיגיות.
    היום זה לא סתם יום, היום זה היום הגדול והמיוחד, היום שבו יצא שמו ויתפרסם טבעו בעולם.
    הן היום יוצאת לחנויות מהדורת החג של המגזין הנחשב, ושם מתפרסמת עליו כתבת פרופיל נרחבת.

    הוא חייך בחביבות לעוברים והשבים. 'בטח הם מזהים את הפנים שלי מהכתבה' חשב לעצמו, 'אני צריך להראות להם שהכבוד לא עלה לי לראש, ושאני עדיין מתייחס יפה גם לפשוטי העם'.

    בחזור מבית הכנסת עבר באחד הקיוסקים וביקש לקנות את המגזין הנחשב. ו-"אם יש לך שקית שחורה?" עדיף שלא יראו אותו מסתובב עם העיתון. זה ייראה כאילו הוא בכלל מתרגש מהכתבה הזאת.


    הוא נזכר באותו יום קיץ לוהט של חודש אב, כשהגיע אליו העיתונאי, כתב צעיר ונמרץ.
    "בוא נריץ כמה תמונות, דבר ראשון". אמר הכתב.
    "איפה הצלם?" שאל הלל.
    הכתב החניק גיחוך ושלף את אייפונו. הוא צילם את הלל משלל זוויות. בכורסה המסתובבת ("תרים את היד, עוד. עוד. יופי"), בחדר העבודה ("תעשה את עצמך עסוק"), במרפסת ("צופה אל פני העתיד"), ו"בשיחה עם כתבנו" (אשתו של הלל צילמה).

    לאחר מכן שאל את הלל במשך כמה דקות סדרה של שאלות מעצבנות. הלל כמעט לא הספיק לענות בין שאלה לשאלה. ודאי שלא הספיק לספר על ארגון החסד שהקים.
    אחר-כך שקע הכתב לכמה דקות בהתכתבות נמרצת באייפון. דווקא אז הספיק הלל להאריך ולספר על מפעלות ארגון החסד הנפלא.

    הכתב התארגן ליציאה, "כמה אתה משלם שם?" התעניין.
    "איפה?"
    "לדודקביץ', על הכתבה. כמה אתה משלם?"
    "מי זה דודקביץ'?"
    הכתב הביט בו כאילו הוא קשה קליטה.
    "העורך שלנו. דרך מי תיאמת את הכתבה? לא דרך דודקביץ'?"
    "לא יודע. אמרו לי שאם אני ארכוש חבילת פרסום לשנה אני אהיה זכאי לכתבת צבע בעיתון החג"
    "אה... הגעת דרך מחלקת מודעות. הבנתי." הכתב חייך חיוך מתקתק.

    ---

    ישר כשהגיע הביתה פתח הלל את המגזין.
    אז הם לא שמו הפניה בעמוד השער, אוקיי. בוא נראה את תוכן העניינים. פרסומות פרסומות פרסומות... או! הנה תוכן העניינים. האדמו"ר הזה, הראש ישיבה ההוא, לא מעניין. ניצול שואה בן מאה מגלה את אחיו האובד, הכומר שגילה שהוא רב, הכדורסלן שמצא את אלוקים, הזמר הכושי שחזר בתשובה. נו? איפה הכתבה שלי?

    הלל דפדף את כל המגזין ולא מצא את הכתבה.
    אולי אני במוסף של 'אנשים חשובים'. דפדף, דפדף, אין.
    אולי אני במוסף 'מקרים מוזרים'. לא.
    בסוף, במוסף 'מוסדות וארגונים', בעמוד 136, בתוך עמוד של 'אנשי החסד המפורסמים', הוא מצא את זה.
    חצי עמוד, הנה התמונה עם הכתב (אויש, רואים אותי מגרד בראש. א-ברוך) והנה הכתבה.

    כמעט לא היה כתוב על הארגון שום מילה. רק על הלל עצמו ועל -- מה?! הילדות הקשה שלו? מאיפה הם הביאו את זה??
    הוא קרא תיאור מצמרר על ילדות קשה ובלתי אפשרית, על צמיחה מתוך הקושי, ועל ארגון החסד שהוקם דווקא מתוך הבנת המצוקה.
    אפילו מילה אחת נכונה לא נכתבה שם. איפה הסיפור על הרב שאמר לו לפתוח את הארגון? איפה ההקפדה על שיעור דף היומי בכל מחיר? איפה המקרה המרגש עם המכתב של האלמנה? נאדה.

    נו שויין. הוא נזכר במשפט הידוע "לא משנה מה יכתבו עלי, העיקר שיאייתו את שמי נכון".
    הוא היטיב את משקפיו. אחח. אפילו את השם לא אייתו נכון....
    עָמוּס היה בפחון הצפוף שהרב בועז הפך לבית כנסת מאולתר, ועקיבא היה מוטרד מאוד.
    הנוסח היה מוזר וגזור מכל הכיוונים, והשירה הייתה קלושה לפעמים, במנגינה מוזרה ולא ממש מדוייקת.
    למה כל הבעלי תשובה האלה מזייפים? הוא תהה לעצמו, ונעץ עיניים במזוקן כלשהו שעישן סיגריה בפתח הפחון, הוא לבש טלית פסי תכלת, ומתחתיה הציצה חולצת ציצית נטולת פתילים.
    הוא השתוקק להעמיד אותו במקום, לבוא אליו, להניח לו יד על הכתף, לומר לו: אחי, אתה לובש ציצית לא כשרה, תוריד אותה מהר, כי זה ממש אסור.
    אבל קול פנימי יותר אמר לו לשתוק, אתה היית רוצה שיפשפשו לך בציציות? כמה אתה שונא שאיזה מישהו מגיע ומתחיל לסדר לך את הצווארון באיכפתיות יתרה, או הופך לך את הרצועה של התפילין.
    את עצמו הוא הצליח להרגיע, אבל העיניים שלו פזלו מדי פעם לציצית הפסולה של המזוקן, מלטפות במבט את החורים הריקים.
    זה היה עוד בסדר יחסית, הרבה יותר גרוע היה להתאפק מלבדוק מה עומר סגל, הזמר המפורסם שחזר בתשובה לפני כמה שנים עושה, איך הוא מתפלל? האם הוא מסתדר עם הנוסח? אולי הוא מכסה את הראש בטלית, כי הוא באמצע להלחין איזה שיר מדהים שיערסל את הנשמה בחיקו העמוק?
    הוא סובב את הכיסא לצד השני, מזל שהרב בועז סידר את הכיסאות בצורה יותר חופשית, ולא בשורות ארוכות.
    גם בצד השני היה לו מה לראות, איזה תימני קשוח ומקועקע, שקוע בתפילה באופן קיצוני, מדי פעם מחייך לעצמו באושר עילאי ומרגיז, לידו נמנם איש אפור זקן בתוך טלית צהבהבה.
    פתאום הוא ראה את החלון, מלבן קרוע בקיר הפח, אור של זריחה חד פעמית בקע ממנו, משרטט את קווי המתאר של הפונפון שבקצה הכיפה הלבנה של התימני העילאי באור מסתורי.
    בתוך החלון היה סרט מדהים, שמיים אדומים ריחפו מעל ערפל שאפף אגם מוקף בקני סוף פראיים, שלא השלימו עם השלכת הזהובה של עצי האגוז הנפלאים שצמחו בלי חשבון בסבך המעורפל של הגדה.
    ברקע התנשאה צללית של ערבה בוכיה ענקית, ושורה של ציפורים זרות חצו את קו הרקיע, מחפשות מקום לקנן.
    וממש על אדן החלון, בין ענפים ועלים, רשת מושלמת של קורי עכביש, פרי עמל של לילה שלם, נצצה באור הקסום, ועקיבא כבר לא יכל לנשום.
    לא מעניין אותו מה עומר סגל עושה עכשיו, מצידו שישלוף את הגיטרה באמצע החג וידפוק הופעה.
    רק שאז המנמנם התעורר, נעמד, ולפני שעקיבא הספיק לעצור אותו, השליך המנמנם חופן קליפות גרעינים לתוך קורי העכביש, מלכלך את הפסטורליה בלי להתנצל.
    אני רוצה לראות איך היא תופסת אותם, נהם אפור הזקן בחיוך שחשף שינים צהובות ממש כמו הטלית שלו, ובאותו רגע השמש יצאה מתוך הערפל, והדמות נשטפה באור רך ומסתורי.
    מחיאות כפיים מהוססות התחילו להתפשט בחלל הפחון, ודעתו של עקיבא הוסחה, הוא לא הצליח לכעוס על אפור הזקן, כי דעתו הייתה נתונה לעומר סגל, שזקנו הג'ינג'י הזדקר מתוך הטלית המגוהצת שלו, ידיו העטיות צמידי בד ססגוניים נפרשו לרווחה, ועיניו הירוקות ברקו לאור נורות הליבון שהותקנו ברשלנות על ידי העוזר של הרב בועז.
    עקיבא התפעל מהבריה הנאה הזאת, בחינת מה רבו מעשיך השם, איך זה שכל כך הרבה כישרון, יופי, רכות וחספוס, הזדמנו כולם לאכסניה אחת, הקרויה בשם עומר סגל, ותוך כדי תהה בינו לעצמו, כמה זמן לוקח לעומר לעטות עלין את כל הצמידים והאקססוריז בצאתו מן המקווה.
    לאן אתה חושב שאתה עומד? שאל אותו מתפלל אחד בחולצה ירוקה וכיפת תרבוש פרומה שרקום עליה 'שמחה' , תוך כדי שהוא לופת את זרועו בעוצמה, ועקיבא הרגיש איך המגע מזריק אליו שנאה יוקדת, שאין לו מושג למה זכה לה.
    אודה לך אם תעזוב לי את היד, ענה עקיבא ונעץ בו מבט חודר, זה הכאיב לי מאוד, הוסיף, כאילו שזה מעניין את השמחה הזה.
    ההוא לא התנצל, רק צנח מובס לתוך כיסא הפסטיק שלו, מבטו ממשיך לסקור את הקהל, מחפש את הקרבן הנוסף, מישהו שיעמוד בזווית לא כל כך מדוייקת לעניות דעתו.
    רק אחרי שנרגע הכאב בזרוע, ועקיבא סיים את חגיגות הניצחון הפרטיות שלו על שמחה הנ"ל, שמע פתאום עקיבא את קולות השירה.
    בחצר, מעגלים מעגלים של אנשים צעקו איזה ניגון, ועקיבא מתוך אינסטינקט הערצתי, חיפש את עומר בתוך המעגל.
    ועומר רקד שם, סמוק משמחה עד קצה זקנקנו, עיניו מאירות בחיוך מתוק, וכל אישיותו משתוללת אל הקהל שרקד איתו.
    הוא מאוד שמח בשבילו, כי פתאום הוא הבין שזה לא פשוט ומובן מאליו שסלב ברמה של עומר, ישים ישים על הכתפיים המזיעות של אלכסנדר אוחנה מחד גיסא, ומאידך גיסא יחבוק את מותניו של הבן של הרב בועז, זה שכבר חזר בתשובה שלמה ובשאלה גמורה, ושוב נכנס לשערי תשובה, וכעת הוא מגדל שיער ארוך כדי שיוכל לגדל פאות יפות וגולשות, עקיבא כבא התייאש מלעקוב אחרי השקלא והטריא של הבחור.
    המעגל הסתחרר סביבו, ועקיבא ביד אחת מהדק את טליתו, ובשניה לוחץ על האזור הכואב במותניו, ככל הנראה הוא יצטרך לעבור מתי שהוא ניתוח בקע. מדי פעם הציץ זקנו הג'ינג'י של עומר מתוך בליל הרוקדים, מאושר כל כך, והוא ניסה לחקות את ההבעה, אבל זה ממש לא הלך, והוא נאלץ לפרוש מהמעגל ולהתיישב על המדרגות הכחולות שהובילו אל המגורונים, צופה מהצד בקהל המשולהב, מנסה להסדיר את הנשימה ולהנות מהמצב.
    הנוסח המוזר של הקהילה כמעט שבר אותו לגמרי, חתכו לו את הפיוטים האהובים, ובמקומם שתלו פיוטים של עדה אחרת. הוא חשב להשלים את הפיוטים בבית כנסת אחר, רציני יותר, עם חזן מופלג ומנגינות מבית סבא, לא אוסף הזמזומים שהוא שמע כאן.
    תפילה מעומק הלב.jpg
    בסופו של דבר הסתיימה התפילה והם הוציאו קידוש, גם שם הם לא נתנו לו להרגיש בבית. קרקרים מעטים, והרבה סביצ'ה, שני מגשי אינגליש קייק של קוגל איטריות, והרבה קוגל תפוחי אדמה.
    עקיבא לא הצליח לשים יד על חתיכת קוגל או פיסת קרקר.
    פתאום צץ לידו עומר סגל, מחזיק ביד קוגל איטריות, חצי נגוס, הוא עמד ממש קרוב אליו, ועקיבא לא ידע מה לעשות, עומר סגל בגודל טבעי, הזקן הג'ינג'י שלו זה שבכל הקליפים מבריק ומסורק, היה פרוע מחמת הריקודים, ועיניו נצצו בברק אמיתי של שמחה.
    רקדת? שאל אותו פתאום עומר, והוא לרגע הופתע מהשאלה, אבל הוא היה חייב לצאת ידי חובת קידוש, והקוגל שבידיים של עומר קרץ לו עוד יותר מאשר שיחה איתו.
    תביא חתיכה של מזונות, ביקש מעומר.
    עומר הופתע, אבל בצע לו פיסה מהקוגל שלו, עקיבא בירך מזונות, ואז הוא קלט פתאום שעומר הוא בשר ודם, בדיוק כמוה, אפילו נמוך יותר, ויש לו כרגע ריח של דגים מהפה, והמיטה שלו לא כל כך נוחה, והוא לא מצלי למצוא מקווה נורמלי בלי המוני אדם, והוא בכלל שכח את הטלית שלו בארץ, ואיזה מוכר מפולפל מכר לו כאן טלית קטנה במחיר גדול.
    תודה על השירים, הוא אמר לו, ותודה על השיריים מהרבי.
    עומר צחק.
    כמה גאווה, הוא אמר, הא?
    עקיבא רצה לומר "ובצדק", אבל הוא התאפק, ופשוט צחק בשקט לתוך הקיטל שלו.
    הקדמה, פרולוג, פתיח, או מה שזה לא יהיה.
    יש לי בעיה!
    אני רוצה להיות אסיר.
    אני גם רוצה להיות חולה, נכה, עוור, חירש.
    אני מת לדעת מהי ההרגשה של כל אדם שהוא לא "אני".
    במיוחד אם הוא שונה.
    לפעמים כשאני לבד בבית אני עוצם את העיניים ובמשך דקות ארוכות מסתובב, עושה דברים, מקפל בגדים, מוזג כוס חלב, והכל - בעיניים עצומות.
    לעתים רחוקות אני גוזר על עצמי לא להשתמש ברגליי כלל ולעשות ככל העולה על רוחי - אך ללא עזרת הרגליים.
    זה פשוט 'עושה לי את זה' להרגיש איך מרגיש אדם נכה.
    אבל הכי מושך אותי להרגיש מה עובר בלב לאדם ששפיותו מוטלת בספק.
    איזה מחשבה הוא חושב כשהוא עושה מעשה שטות.
    העניין הזה גורר אותי למקומות שונים ומשונים, מכניס אותי לפוזיציות מעניינות ומרתקות, לעתים מביכות.
    וזה מה שגרם לי ביום שגרתי למדי למצוא את עצמי עומד בחצר "המרכז לבריאות הנפש - איתנים", ופשוט להסתכל להם בעיניים.
    להסתכל להם בעיניים, לחוסים האומללים, אך להרגיש את עצמי בתוך גוף שבור, בתוך נשמה פצועה ומרוטה.

    חזרתי לבית המום.
    אחרי שבוע הייתי שם עוד פעם. ולאחר חודש בפעם השלישית. ועוד כמה פעמים מאז. וזה לא הולך להיגמר.
    תשפטו בעצמכם:

    *(אגב. זהו הקטע הראשון (כמעט) בחיי שאני מעלה לפורום הזה של פרוג, אז אתם מבינים מה זה הפרפר הזה שמפרפר לי בלב. אם אתם מרגישים אותו במהלך הקריאה - או שתתעלמו או שלא).
    תודה!

    "איתנים" - ביקור ראשון - 1
    כביש צר מתפתל בינות ליערות עבותים, הרים נישאים, ובתים קטנטנים המפוזרים פה ושם. רצועת אספלט צרה וסדוקה, המתלפפת סביב עצמה הלוך ולפוף, עצי מחט מבוגרים המרכינים ענפיהם בכובד ראש, לצד אי אילו עצים צעירים המנענעים ענפיהם הדקיקים עם כל משב רוח מזדמן, שרופי גזע ושדופי חטים, לצד פריחה רעננה עונתית ומתחדשת, עולה ומשתוקקת לכל טיפת מטר, לכל משב רוח קליל, לכל ליטוף חמים של שמש חייכנית היוצאת ומצחקת לה בין העננים, כמו לועגת לניסיונות החוזרים ונשנים של אלו האפרוריים להקדיר את פניה, לכסותה מעין כל חי ולהשליט על הדומם והצומח את ממלכת האפרוריות, שפלות הרוח ונמיכות הקומה.

    והולך אותו הכביש הצר, צר מאין נבצר, עולה ומתפתל, מטפס ומתעגל בתוך פסטורליה מתוקה, מלאה בצבעים ניחוחות וטעמים, המשתלבים אלו באלו ויוצרים יחדיו יצירה חדשה של מתיקות עילאית על גבול הערטילאיות הבלתי נתפסת. ומחבקת הפסטורליה את כל העוברים בתוכה, מכילה ומקבלת, מעניקה ומלטפת. גם הלך חסר פנים, גם עובר ואינו שב, גם עוצם עין וסוגר לבב, גם את החולף כצל עובר. אך גם ובעיקר, את הבא לטעום ונתפס, את המריח לרגע, מבליח מבט והרי הוא כבר בפנים.

    אי של פסטורליה נהדרת המטמיעה את תוכנה הנחבא אל תוככי עמקי לבבות, מחדדת עד גבול קצה ההבנה הנפשית את נקודת האמצע של האמת הפשוטה, הברורה והיציבה, את סוד החיים הטובים, המשוחררים והבריאים. מקום מפלט, מקבל ומגונן מפני החיים הרגילים של כלל בני האנוש, אלו המסתובבים בעולם ובטוחים שטוב להם. אלו החיים את היום יום, קמים בבוקר כדי לשרוד את היום והולכים לישון כדי לקום בבוקר. אלו הנעלבים כשמישהו מוציא להם לשון, במקום פשוט לשרבב בחזרה לעברו לשון ארוכה יותר. אלו הבטוחים שהם מנהלים את העולם, הכל בידם, הם השולטים. בעלי הכוח והעוצמה, היד החזקה ושרירי הברזל, חכמת המעשים וניהול העניינים. ובעיקר, שליטה גסה על אחרים, מסכנים וחלשים, נדכאים ונאנקים.

    עד שבוקר אחד הם קמים ומגלים שאיזה שהוא קוץ מציק חדר להם לנקודה הכי רגישה, פשלה קטנה שערערה את ראש הפינה. ואז הקרקע נשמטת תחת רגליהם כמסכת זכוכית דקיקה המתנפצת למיליוני חתיכות ושברים. כל העולם מתהפך עליהם כמגדל קלפים, הכל מסתובב סביבם, מסתובב ומערבל אותם, מסחרר ומפזר, מכסח ומרסק.

    ואז מתערפלים האדים, מתמוגג העשן, בליל הקולות ורעשי הרקע מתפזרים וברגע אחד הכל מתפוגג. ומה שנותר זוהי קול דממה דקה, על משטח ישר של ריק ותוהו שאין בו כלום מכלום. במרכז היקום, במקום שאין סביבו שום פינה, אך גם לא אף נפש חיה, צומח דומם או אדם ואדמה. שוכב על הקרקע, מרוטש ומרוסק, גוש אדם, לב שבור, ונשמה פצועה עזובה ובודדה.

    המשך יבוא אי"ה (תבינו, לא רציתי להעמיס).
    - מיסטר קוקוריקו!

    כן 'סי'.

    - אני צריך את העזרה שלך.

    מה הפעם? כפרה? נארגן לך תרנגול לבן, יפה, עם כרבולת גדולה, הרבה בשר לשחיטה, כל פולקע - פולקע.

    - לא רק. השנה אני צריך הרבה יותר מזה.

    אוקיי, תבוא בחליבה של חמש אחר הצהריים.

    - מה חליבה? מדבר אתך על תרנגולים.

    צוחק אתך, אחי. תבוא עכשיו, תקבל כמה כרבולות שתרצה.

    - תספור עשר אני אצלך.

    עשר מה?

    - צחקתי אחי, בא עכשיו...

    - אתה איתי אחי?

    נו מה, מה עכשיו?

    - אני צריך כפרה.

    נו כבר אמרתי לך, תבוא תקבל.

    - לא! השנה אני לא מנפנף בעוד איזה תרנגול חנון שבקושי יודע לקרוא ולקרקר. השנה אני מחפש את האב אבא של כל התרנגולים.

    מה הסיוט שלך?

    - הרב אמר לי: סימון, השקעת כל השנה בעבירות? עכשיו תשקיע אותו הדבר בכפרות. ואני השקעתי, אוהו השקעתי.

    אז מה אתה רוצה שאני יארגן לך.

    - אתה יודע. משהו ענק, עם כרבולת אדומה מינימום כשני. אחד כזה שמרעיד את כל המושב עם הקוקוריקו שלו. אחד כזה שאחרי השחיטה שלו, מהרגליים לבד אני יוכל לבשל מרק רגל לכל המשפחה למפסקת.

    עזוב אותי סימון. פשוט תבוא ותבחר לך אחד.

    - נו קוקוריקו באמת, אל תאכזב אותי. אתה מכיר את הנשמות שלך, אתה יודע מה אני מחפש, אז תפסיק לעשות סצנות ותארגן אותי על משהו שיוכל להתחרות בעוונות שלי.

    אתה יודע מה? יש לי משהו בשבילך.

    - על מה מדובר.

    משהו בגודל שלא ראית בחיים, נמצא אצלי לבד בתא מיוחד שהבאתי בשבילו מהרפת, האלו ששמים בהם את העגלים הקטנים.

    - וואו קוקו, על זה בדיוק אני מדבר. מתי אני בא לאסוף אותו ואיך?

    אנא אערף? תביא מלגזה או משהו כזה.

    - עד כדי?

    עד!
    __________________

    עשרים דקות לאחר מכן כבר התייצב סימון בכניסה למתחם הלולים של עמוס קוקוריקו. עמוס הוביל אותו בין הביתנים הארוכים ואז הצביע לו על קופסה בגודל של קונטיינר ממוצע, עשוייה ברזל חשוק וחלונות ריבועים לה בשלשת צדדיה, סגורים.

    - איפה התרנגול?

    ששש. הוא בפנים עכשיו. ישן צהריים. אסור להעיר אותו, אחרי זה הוא יהיה עצבני בלילה ויקרקר לך את הנשמה עד שאשתך תעיף אותך אתו ביחד לכפרות.

    - אז איך אני ייקח אותו?

    הבאת נגררת? יופי. אני יעמיס לך את כל הכלוב עם המלגזה, תניח את זה בחצר ובערב תעשה כפרות.
    ___________________

    חמש שעות לאחר מכן.

    - קוקוריקו אתה איתי?

    מה עכשיו?

    - הוא עוד לא התעורר, ישן הייצור.

    בדקת?

    - לא פתחתי, קצת פוחד למען האמת. אבל אם היה מתעורר וודאי היה יוצא החוצה, או מינימום קורא איזו קריאה שניתן לו אוכל. אני כבר ארגנתי מהמכולת את כל שאריות הלחם של החודש האחרון.

    תשמע 'סי', לא כדאי לך להעיר אותו. תקח מלגזה תרים אותו עם הכלוב וככה תעשה כפרות.

    - אתה בטוח שזה עובד? עם חציצה וזה...

    עובד עובד. עלי.
    __________________

    סימון הנרגש קרב עם המלגזה אל הכלוב הענק, לחץ את השיניים פנימה אל תחתית הברזל והניף אותו באוויר. הוא קיבץ את כל משפחתו תחת כלוב העץ והחל נוסע סביבם זיגזגים ברוורס תוך כדי שהוא מכריז: "זה כפרתנו, זה תמורתנו, זה חליפתנו"...

    - אבא אני רוצה לללטף.

    מה ללטף, אתה משוגע? הוא יינשך לך את האצבע עם המקור שלו לא תישאר לך יד.

    - אבא, אני לא פפ'חד, רוצה ל'טף.

    טוב, אני יבדוק אם הוא רגוע.

    סימון משך את הבריחים והחל לפתוח את דלת הכלוב. סדק צר. חשוך בפנים הוא לא רואה טוב. הרחיב את הסדק. תחב את ראשו בפנים, השחיל פנימה את כל גופו.

    הכלוב ריק.

    במרכז הכלוב, על הרצפה, בתוך אמבטיה קטנה מקש, שוכבת ביצה בודדה, אפילו לא אקסטרה לארג'.

    עודו מעכל את ההלם הוא הרים את הביצה בידו. על הקליפה נכתבו מילים בדיו אדומה בכתב ידו שלו קוקוריקו.

    "סימון היקר באדם! צדיקים - נדמה להם יצר הרע כהר - שיכלו לו. רשעים - דומה עליהם כזבוב - שלא יכלו לו. גמר חתימה טובה"!
    נתקלתי בהודעה הבאה של ידידי היקר והמלומד:

    מידי פעם נופל לידיי ספר חרדי "קלאסי", שעל כריכתו חתומה מחברת כלשהי, ואני מדפדף בו כמה דקות, לבסוף מעווה את פרצופי ומשליך את הספר ממני והלאה.
    הספר מתאר את עולמה הפרטי של הסופרת, בד"כ העולם שנמצא שמתחת לבית שלה (מורות, גננות, גיסות, שכנות, חברויות), אין בו שום דבר שיכול או אמור לעניין את הקורא הגבר. ספר טוב אמור לקחת - בעיניי! - את הקורא למקומות רחוקים ומעניינים.

    כמדומני שהתשובה לטענה החשובה הזו נמצאת בשיר הבא. של צבי יאיר, כמובן.


    הָעוֹלָם וְהַנֶּפֶשׁ

    חֲדַל לְךָ מִן הָעוֹלָם,
    אַל יִקַּח לִבְּךָ
    בְּמַרְאָיו וּבְקוֹלוֹתָיו.

    דַּיֶּךָ הַנֶּפֶשׁ,
    עַל הֲרָרֶיהָ וַעֲמָקֶיהָ,
    גַּלֶּיהָ וְסַעֲרוֹתֶיהָ,
    גֵּאוּתָהּ וְשִׁפְלָהּ,
    אוֹרָה וּצְלָלֶיהָ,
    שִׂמְחָתָהּ וִיגוֹנֶיהָ,
    תִּקְוָתָהּ וְאַכְזְבוֹתֶיהָ,
    נְדָרֶיהָ וַהֲפָרוֹתֶיהָ
    חֲטָאֶיהָ וְצִדְקוֹתֶיהָ
    רַחֲמֶיהָ וְאַכְזָרִיּוּתָהּ
    יִחוּלָהּ וְיֵאוּשָׁהּ

    בּוֹא עַד נִבְכֵי תְּהוֹמָהּ
    חֲקֹר אֶת מִסְתּוֹרֶיהָ -
    וְהִנֵּה יָמִים רַבִּים
    הִיא תִּתְעָרֶה לְעֵינֶךָ

    אַךְ עִם כָּל צָעִיף
    שֶׁהִיא מְנָעֶרֶת -
    מַסֵּכָה עָבָה מִן הָרִאשׁוֹנָה
    קוֹרֶמֶת.
    אָז תֵּדַע,
    כִּי שָׂגְבָה מִבִּינָתְךָ
    גַּם הַנֶּפֶשׁ
    אֲשֶׁר בְּחֵיקְךָ שׁוֹכֶנֶת.

    *

    רוב ספרי הסופרות אכן לא מגלים לך את אוסטרליה או חוקרים את החלל. הם כן עוסקים בנפש האדם, וכשזה עשוי טוב זה לא פחות ממדהים. גם אם התפאורה היא ספסל הגינה של השכנות או הזמנה לחגים אצל ההורים.

    דוגמאות רבות לכך. לקט מהן בהמשך, במידת הצורך.

    ספרי הסופרים לעומת זאת - שוב, ברובם - אכן מתעסקים פחות עם הנפש. גם כשיש שם חקר נפשי כלשהו, הוא בדרך כלל יהיה עטוף היטב בעלילה ותפאורה מעניינים יותר, תוך התרחשות משמעותית.

    והקורא או הקוראת, יצביעו ברגליים.


    והחוצפנים? אה.
    יש ספרות שכתובה מן הפנים אל החוץ. הסופר יוצא וחוקר מקומות "רחוקים ומעניינים". זו ספרות הגברים, ברובה. בלי-להכליל-חלילה.
    ויש ספרות שכתובה חוץ-פנים. מן החוץ אל הפנים, אל תוך ועומק נפש האדם. לכשתימצי לומר, זו הספרות הנשית.

    אחור וקדם צרתני, ותשת עלי כפכה.
    אזהרה: פוסט זה מלא בספוילרים על סדרת "מרגל להשכרה".


    טוב. אז את אייל גלבוע לא צריך להכיר לכם, אתם מכירים אותו היטב ואם לא – רוצו להכיר. גילינו אותו לראשונה ב2014 בחטיפת אריה להב. פגשנו בו שוב ב2015, באנגליה. קראו לו אז ג'ק נובר אבל ידענו היטב שזה אייל, לא לעבוד עלינו. (למרות העובדה שהוא הצליח להתחפש די טוב, יש לציין, בכל זאת אי אפשר היה לטעות בו.) בשלישית ראינו אותו בלוחמי הצללים, מלהטט באינספור זירות, וברביעית באוקראינה, התנקשות. ספר אדיר.

    אבל לא עליהם הביקורת עכשיו.

    הפעם זה היה בארצות הברית. אה, ובקובה.

    אז איך אייל הגיע לשם, הא? תסבירו לי. הוא היה אמור לשבת בבית יפה, אזוק לתפארת על ידי אשתו הנאמנה ושותה תה צמחים בריא, לחזק את גופו החבול. כבר היינו מוכנים לחתום על זה שהיא לא ת-סכים לו לעזוב את הבית, אחרי מה שהוא עולל!

    כנראה שהיא כן אזקה אותו, לפי כללי ההסתברות וההיגיון. כנראה גם שלא היה לו מסובך להתיר את עצמו מהאזיקים.

    בכלל, כל השלום בית שלהם שם לא כל כך ברור. תסבירו לי איך אישה שכבר אבדה את בעלה מוכנה להקריב כל כך הרבה? אז היא מרחמת על הילדים, נו נו. אם הייתה באמת מרחמת עליהם...

    טוב. נשאיר להם להתמודד עם זה. יש לציין ששיחת ההבהרה שלהם לחיי נישואין תקינים נעשתה בצורה בוגרת יחסית. אבל גם לזה נניח. טוב שהייתה להם כזאת שיחה, אחרת היינו דורשים אותה בעצמנו.

    הלאה. אייל מגיע לארצות הברית. הוא נסחט על ידי המתחרה שלו בכשרונות, ג'ון סמית. סמית עצמו ברנש מהסרטים – סוף סוף מישהו מתחרה באייל גלבוע האגדי! אבל גם הוא מת ): . טראגי. חבל על נרצחים וכמעט לא משתכחים – הוא היה בחור לעניין.

    ברגע שהוא מת שכחנו ממנו. העלילה מיד עברה טוויסט פתאומי, וג'ון סמית ומעלליו נזנחו לחלוטין לטובת עלילה חדשה. למה זה? תהינו. רוצים עלילה, תעשו עלילה. מה זה לדלג מפה לשם, ומשם לפה? זונחים את סמית? תגמרו את הספר. אל תכניסו שתי עלילות שונות בתוך כרך אחד, ובסוף תקשרו אותן עם איזה פתיל כסוף מלא הילה ומסתורין.

    טוב, לא שאלו אותנו. אייל ממשיך.

    הוא מגיע לקובה! הורה. קבלו אותו בתופים ובמחולות. אה... לא, אין תופים, גם לא מחולות. הוא כרגיל מעולל לנו הרבה כאבי ראש מיותרים. למה מיותרים? זה מרגש! זה אקשן! זה כיפי! אבל די... כמה אפשר? תנו לנו לישון.

    חה, צחקוק אכזרי. איזה לישון? תשכחו מזה. אייל לא ישן כבר 24 שעות, ואתם רוצים לישון? תתביישו לכם. אייל עסוק, אנחנו איתו. הוא פורץ במומחיות למאורת סוחרים בסמ-<צונזר>-חומרים מסוכנים, ומשם מגיע למאפיה.

    מה הוא עושה במאפיה? אה, לא משהו מיוחד. מגיע, מתחבר, קונה אמון... בקטנה. בטוב טעם ודעת הוא עוזר להם להשתלט על מחסן תרופות, צ'יק צ'ק ממש קלי קלות, ואז ברגע האמת הוא עוד פעם מראה כוחות על ומצליח לשחרר את כמעט כולם מהזירה. אל תשאלו איך, הנסתרות לאייל.

    משם הוא ממשיך להפתיע אותנו עם יכולות מרשימות. הוא הופך להיות השוטר הטוב ומשתלט על כל המאפיה, מגיש אותה למשטרה על מגש של כסף. אבל אז, פתאום, הוא מתרגש. יאו, מה זה מתרגש. פתאום הוא מגלה שהמאפיונרים הם בעצם ממש טובים, מסכנים כאלה, ודמעות חמות עולות בעיניו בחושבו על כפר של ילידים כהי עור שהממשלה מתעללת בהם. נורא מסכנים. ואז, באקט של גבורה מסעירה הוא מחליט: אני – אלך – להציל אותם.

    אשתו מחכה לו בבית? למי אכפת. הילד שלו רועד שאבא שלו יחזור? בקטנה. הוא – חייב! להציל את הכפר מכיליון.

    אה, וכמובן, לא שוכח לצרף את גיסו לטיול. תגיד לי מה נסגר איתך? מה חסרה לך הצרה הזאת על הראש? ילדון איתך במשימה כזאת רגישה? אז מה אם גידי עושה לך פוזות. על מחבלים קשוחים ממנו הצלחת לאיים, ובחור בן 17 אתה לא יכול לשלוח הביתה?

    אייל, לצערנו, לא הקשיב לנו אלא לקח את גידי איתו. בעזרת כשרון שתכף נדון בו – הוא מתחמק עם כל שבעת הנפשות שלו+של גיסו ומגיע לכפר.

    עד כאן התקציר. ההמשך – מתרחש מדי מהר בשביל לעקוב אחריו. ואף אחד לא מצליח לעקוב אחרי אייל גלבוע, מי שינסה יקבל מיד אגרוף לסרעפת. תשאלו את פול.

    אפרופו פול. בחור מעניין, קצת מוזר ומעופף כזה. לא כל כך ברור מיהו. בתחילה קצת חשדתי בו שאולי הוא אפילו המושבע האחרון, אבל הוא היה בסדר. נורא התפעל מאייל, וואלה איך התפעל. יצא מכליו, מחא לו כפיים, אפילו חתם איתו על חברות. נו נו.

    אה, והוא לא היחיד שיוצא מכליו. תשאלו כל בנאדם בגלובוס מי זה אייל גלבוע, תבדקו את התגובה שלו. רק אני היחידה שבחיים לו שמעתי עליו לפני הסדרה?

    איך זה? איך זה שכולם מתפעלים ממנו?

    נשאל זאת אחרת: איך יש כל כך הרבה מה להתפעל ממנו?

    במציאות שלנו יש הרבה סוכנים מוכשרים. יש סוכן שמומחה עולמי בפצצות. יש סוכן שגאון בחקירות, ויש, כן, אפילו יש כאלו שמוכשרים בשטח!

    אייל גלבוע יש רק אחד. לא, הוא לא מושלם. מה פתאום. פחח... יש לו חיסרון משמעותי, הוא לא טוב במוסיקה.

    חוץ מזה, הוא טוב בהכל. גם גאון מחשבה, גם אנליסט שנון, גם חזק ושרירי, גם מומחה נשק ופצצות, גם מהיר תגובה ובעל אינסטיקטים מרשימים, גם פועל מעולה בשברירי שניות, גם יודע שש-שבע שפות (ספרדית הוא לא! סמיילי חש את עצמו), גם אבא נהדר, גם מוסרי, וגם סוכן.

    וגם, בחיים לא מת.

    לא, הוא לא לובש שכפ"ץ. אפילו הקמע שלו אף פעם לא הציל אותו מספיגה של קליע בחזה. וקליעים בכתף, הרי, הוא מומחה בהם.

    עוד מילא אייל מוכשר, עוד מילא. אבל תסבירו לי איך כל עשרות ומאות הכדורים ששרקו סביבו במהלך 34 שנותיו היו כל כך מוכשרים כמוהו?! תסבירו לי סטטיסטית איך זה עובד. רק חסר קליע אחד טיפשון שיכוון טיפ טיפהל'ה שמאלה יותר, והלך על אייל.

    אבל אי אפשר. אם הלך על אייל, הלך על הסדרה.

    אז בחרוף נפש וביכולות מדהימות ניצל אייל פעם אחר פעם, בניסיות מופלאה. וכמובן שהוא לא שוכח להודות על כך נרגשות לאביו שבשמיים, רק שבספר זה לא כזה מודגש. כי זה ספר מתח, מה אתם רוצים. לא ספר לימוד. בשביל תפילה תפתחו סידור.

    ברגש אייל סטאר.

    הוא אבא למופת, שבאמת אכפת לו מהילדים שלו. משחק איתם, מדבר איתם, צוחק איתם. חוגלת שלו ברנשית לא רעה בכלל. רק תלמדו אותה איך להחזיק אקדח ואיך להגות מחסנית, והיא תצטרף אל אבא שלה לטיוליו. ושאפרת תבכה. גם ככה היא עושה את זה לא רע ולאף אחד לא אכפת.

    בעצם כן אכפת. אייל מרגיש נורא ואיום, הוא מבטיח לעצמו אלף ואחת פעמים שיותר הוא לא יוצא למשימות.

    אבל הוא כן יוצא. כן ובדווקא!

    כשאוכלים מדי הרבה שוקולד נמאס. אבל שוקולד זה טעים! אז מה, עדיין נמאס. די, כמה משימות אפשר! כמה אייל מסתכן. כמה אקשן, כמה! אבל אקשן זה כיף? עדיין. תנו לנו טיפה לנשום בין עמוד לעמוד.

    מצד שני, קנינו ספר מתח. אנחנו רוצים שיספקו את הרצון שלנו.

    עדיין אין לי תשובה על הברוך הזה.

    אך גם אין מנוס מלדלג על השאלה הזאת. ימים יגידו, אייל הרי לא יוכל להמשיך להתרוצץ ברחובות עם אקדחים שלופים עד מאה ועשרים. באיזשהו שלב, מוקדם או מאוחר, מישהו ישלח אותו לבית אבות ושם הוא יספר לנכדים שלו על הסדרה שבה הוא כיכב.

    מה עוד יש בה, בסדרה? שמא נשאל זאת על הספר, יען כי בו מתמקדת הביקורת.

    רגש. אחלה רגש. אייל הוא איש "בנאדם", יש בו רגשות ומוסריות, והתמרון בין המתח לרגשות שלו מעורר קונפליקטים מדהימים ביופיים.

    יש בו גם אמינות מדהימה. מאה אחוז נאמנות לפרטים ולדיוקים, תחקיר עמוק ואותנטי. מה שכן, יש שם גם הטפות מידע אובססיות. לא רק אינפורמציה אלא גם פרטים: קלטנו, קלטנו שלושים פעם לפני זה שלאייל עיני פלדה, ואנחנו כבר יודעים שסוכנים מאומנים לשלוט על רגשותיהם! להגיד לנו עוד פעם? עובר. עוד פעם? נבליג. עוד פעם? כבר לא. תכף לא נשלוט ברגשותינו מרוב עומס הטפה.

    בכל אופן, עד כאן קשקושינו להיום. אין מה להגיד, מחכים כבר לספר הבא.

    *ממקומו של אייל נמסרת התגובה: "תעמדו בתור".*

    ---
  • 584
  • בס"ד


    ממש מקודם, ניגש אלי בני ואמר:

    אבא, נכון מחר יום-כיפור וכולם מבקשים סליחה?

    הנהנתי בראשי והוא המשיך:

    אז אבא, אני סולח לך...


    * * *


    אז אבא - אני לא יודע אם מותר להגיד את זה

    אבל... אנחנו סולחים לך!


    סולחים לך על ימים של חושך ומועקה

    סולחים לך על זמנים של מחסור ודאגה

    סולחים לך על כשלונות ואכזבות

    סולחים לך על תקוות שהתנפצו

    סולחים לך על חלומות שכבו

    סולחים לך על קשרים שנפרמו

    סולחים לך על רצונות שנרקבו

    סולחים לך טרגדיות שהמטת על ראשנו

    סולחים לך על קשיים שהיו מנת חלקנו

    סולחים לך על היקרים שקטפת מחיינו




    סולחים לך באמת...


    כי אנחנו זוכרים שאתה טוב ומיטיב

    ועושה הכול לטובתנו

    גם אם אנחנו לא מבינים


    כי אנחנו לא שוכחים, אף לא לרגע

    את כל הטוב והשפע שהזרמת לחיינו

    בכל יום, בכל רגע


    כי אנחנו מאמינים שאתה הצדיק

    ואנו, במעשינו הרעים, הרשענו

    ודחינו מעלינו את כל הטוב


    כי אנחנו יודעים שמצדך – הכול פתוח

    ומי שסגר, סרח, ברח

    היינו אנחנו...



    * * * * *



    ידידיי ורעיי היקרים,

    סליחה על מילים או מעשים שהסבו לכם צער ועגמת נפש!

    שתהיה לכולנו שנה עמוסת טוב ומיטב, עד שיבלו שפתותינו מלומר דיי!


    גמר חתימה טובה,

    אשר

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה