קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כתבתי תסריט לסדרת דרמה-סאטירה.
וואלה!
מה הלאה?

עכשיו זה ישכב איזה עשרים שלושים שנה בתחתית ארון מאובק,
בעתיד אני ימצא את זה כשסוף סוף נזמין אינסטלטור לתקן את הנזילה שגרמה לעובש בתחתית הארון.
אין לי סיבה נראית לעין שהתסריט לעתידו של התסריט יראה אחרת.
כי ברוך ה' בציבור החרדי נמנעים מלצפות בסרטים, וודאי שלא בסדרות,
ובציבור החילוני אין לזה עתיד אם אין שם זבל פריצותי-ניבולי-גסותי.

אבל ברגע שאני אוחז ביד את ערימת הדפים הענקית, עולה מחשבה קצת חצופה בראשי.
אולי הגיע הרגע שאנחנו כיוצרים נצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית הזאת ולשווק חומרים לציבורים קצת יותר רחבים?
אתם יודעים מה?
לא כל העולם גר בצפון תל אביב ולא כל הצעירים ערסים.
אולי כן אפשר למצוא ציבורים ענקיים שסדרה כזאת של דרמה, אקשן, מתח, וסאטירה, שכתובה טוב ומשוחקת נפלא, ועם מיטב השחקנים - תוכל למשוך ולעניין אותם.
הציבור הדתי למשל?!
אנשים בוגרים יותר בציבור המסורתי למשל?!
(אולי אפילו יקרינו את זה בקעמפים של ישיבות (למחוק את השורה הזאת זוהי פריצת כל גדר)!!!)
אתם יודעים מה? בואו נעוף יותר רחוק.
אולי זה יכול לתפוס גם ברמה בינלאומית?!
הסיני והיפנים למשל, שהסרטים שלהם נקיים יותר.
יש אפילו תנועה באמריקה המעודדת צריכה של תקשורת וקולנוע בצורה שמרנית יותר מאשר ההפקרות הכל כך בולטת בכל סרט אמריקאי טוב.

אז האם באמת יש מצב לעתיד כל שהוא לתסריט שאני בתור אדם חרדי כתבתי?

וגם אם הסכמנו שאולי, שמא, יש מצב, הלוואי שיהיה לזה עתיד.
אם כן מהי הדרך?
אני צריך למצוא מפיק, בימאי, שחקנים, תסריטאים, עורכים, צוות הפקה, לוקיישנים, קיצער חברת הפקות גדולה שתאמין בי ותיקח על זה אחריות.

האם יש מצב?
או שעדיף לעשות גלגול נוסף ולהמשיך לישון.
טנדר גדול מסוג סוואנה שעל צדו מוטבע סמל יחידת נחשון, עושה את דרכו החוצה מכלא רימונים. בחלקו הקדמי מצטופפים כמה סוהרים גבוהי קומה וקשוחי מבט, בידיהם אלות, אקדחי טייזר ושאר אמצעי השתלטות על גברתנים סוררים. מאחורה, מעבר למסך ברזל מסורג, יושבים שלשה אסירים, אזוקים בידיהם ורתוקים ברגליהם על ידי כבלי פלדה אל רצפת הטנדר. אין שום קשר ביניהם חוץ מן הסרבלים הכתומים המסווגים אותם כאסירים, נקודת המוצא שלהם מתאים שונים באותו מוסד סגור, ונקודת היעד, בית המשפט בירושלים.

שלשה דיונים, אחד אחרי השני. שלשה פסקי דינים שיקבעו גורלות לגבי השנים הבאות, אולי אפילו לכל החיים. לא נראה שיש להם הרבה סיכויים לצאת מכאן לחופשי בתקופה הקרובה. הפשעים עליהם הם חתומים, גדולים וכבדים מנשוא, ואלו לא הפשעים הראשונים לחייהם. לשלשתם יש היסטוריה ארוכה על הרצף הפלילי. וכשם שפשעיהם שונים כן מחשבותיהם שונות. לכל אחד מהם יש את הרעיון שלו כיצד להיחלץ מן הסבך ולצאת נקי מן המשפט.

"בית המשפט" - הכריז המנקה הרוסי בדרמטיות והמשיך לעשות מסאז'ים לרצפה עם מכונת השטיפה הענקית. השופט התיישב על מקומו, התובע עלה והרצה את טענותיו, הקלדניות תקתקו במרץ, ואז ביקש האסיר את רשות הדיבור. השופט הנהן בראשו בקרירות מה והאסיר נעמד על מקומו, גבוה בראש וחצי מן המאבטחים שלצדדיו. הוא נשם עמוקות ופתח את פיו.

- כבוד בית המשפט, שופט נכבד, עדים, יקירי כולכם. אני נולדתי כבן עשירי למשפחת מצוקה, גדלתי בצל עניות, ניצול, אלימות וניכור. לא סיימתי בית ספר, גם לא התחלתי. מעולם לא ידעתי כיצד צריך להתנהג אזרח הגון. הרי אני עני ורש ודל ודלפון ואביון ואומלל וטיפש ובור ועם הארץ. אני פונה ללבך כבוד השופט. עזור נא לי לעלות על דרך המלך ולשפר את דרכי. מייחל אני בכל ליבי שתמחל לי על מעשיי הרעים.

כבוד השופט שלף את ממחטתו הצחורה וניגב דמעה שקופה וזכה כקריסטל.

חמש דקות הפסקה והדיון בעניינו של האסיר השני החל. השופט נקש בפטישו על שולחן העץ ושורת תובעים זועמים מגובים ביותר מכמה וכמה עדים חמורי סבר, החלו טוענים ומוכיחים על אודות פשעיו של אסיר מס' 2.

אך האסיר לא פצה את פיו. הוא הסב את ראשו לצד ימין וקרץ למישהו בעינו. מפינת ההיכל התרומם אדם גוץ בעל מראה מעורר חרדה. הוא פסע בצעדים מדודים אל מרכז ההיכל כשחיוך קלוש נטוע בזווית פיו. ידו הענודה בשעון רולקס מקורי אחזה בדש חליפתו היוקרתית. הוא היישיר מבט למתחם הספסלים בהם ישבו שורות התובעים. החיוכים נמחקו מפרצופיהם ופניהם נפלו באחת.

"ובכן, רשות הדיבור נתונה לעורך הדין יהורם פופוביצע" - הכריז שמש בית המשפט.

השופט הרים את עיניו ובין רגע קלט שהאסיר הלז עומד לצאת לחופשי. אם הוא השכיל לשכור את שירותיו של עורך הדין פופוביצע' ובניו ושות', הרי מובטח לו שלא יהיה אפילו עד אחד שיהין להשים את נפשו בכפו ולעלות ולעמוד תחת מכבש חקירותיו של פופוביצע' או פופו כפי שכינוהו העיתונאים הרבים שהיו משתבחים על סיפורי נפלאותיו בבתי המשפט. כולם בהיכל עוד זכרו את המשפט הידוע שהתנהל בקיץ הקודם. משפט שנפתח עם שורת עדי מדינה נכבדים, נגד קורבן אחד חלשלש שכל הגרפים נטו לרעתו. לאחר כמה וכמה שעות של מניפולציות מרושעות מצידו של פופוביצע' הנ"ל ותוצאות המשפט היו שורת שורת מורשעים נדהמים וחלשלוש אחד חופשי ומאושר.

"מישהו רוצה לקום ולהעיד דבר מה נגד מרשי?" - שאל פופו בקול קר כקרח ובמנגינה לועגת לאיד.

שקט מתוח הושלך בחלל בית המשפט.

הפטיש נקש חלושות והאסיר נשם לרווחה. יודע שקנה את חירותו, אמנם עם כיסים מרוקנים מזהובים במכנסיו.

חמש דקות לאחר מכן והדיון בעניינו של האסיר השלישי, האחרון להיום, נפתח. מחזה הביעותים חזר על עצמו בדמות ערימת ראיות פורנזיות שהוכיחו חד משמעית כי בוצעו על ידו פשעים ממדרגה ראשונה וכי דינו עומד להיות קשוח ביותר.

השופט כבר כמעט ופסק את דינו כששלח מבט אחרון אל האסיר. הלה ישב על מקומו ללא ניע, עיניו משוטטות חסרות מנוחה בקווים השחורים שבין המרצפות התוחמות את ד' אמותיו. שפתותיו מרחשות גיבובי משפטים וחצאי מילים בלתי נהירים.

"החשוד מעוניין להוסיף דבר מה?" - שאל השופט בחצי פה.

החשוד קם ממקומו, טפס על ספסל הנאשמים ובעוד ידיו מתנופפות סביב הוא החל לזמר בקול ובקצב: "שופט, יקר, תן לי פטור. שופט, יקר, תן לי פטור"..

"משוגע" - פסק השופט ופטר אותו מכל אשמה.

ורק אני נותרתי בירכתי היכל בית המשפט, פעור פה והמום מן המחזה שהתרחש מול עיני בשעות האחרונות.
איך זה שביום אחד, שלשה אסירים שכל ההוכחות נגדם היו חותכות ומוחלטות, הצליחו לצאת נקיים מן המשפט?!

- מי אתה? שאלתי את האסיר הראשון.

"אני ליטאי" השיב האסיר שהצליח לשכנע את השופט לפתור אותו עקב מסכנותו.

"ואני החסיד" השיב השני, "ועורך הדין שלי הוא האדמו"ר".

- ואתה? לא הבנתי מי הוא האסיר השלישי.

"אני ברסלבע'ר, והשופט נתן לי פטור משוגע".

שלש דרכים שונות לזכות ביום הדין.
בהשראת האשכול השכן 'פיטוטי ילדים',
כאן יקובצו דמיונות וסיפורי ילדים.
מכירים את זה שילדון חמוד אומר לך בעיניים גדולות ורציניות:
אתמול טסתי לאמריקה ואמא שלי קנתה לי את כל חנות הממתקים?
ילדים הם עַם עִם שפע של דמיון. ההבדל בינם לבין המבוגרים הוא, שהם באמת מאמינים לדמיון.
ר' ישראל סלנטר אומר שכאשר ילד משחק בקרש בתוך אמבטיה ומספר שזו אוניה, אם לוקחים ממנו את הקרש הרי זה כאילו כמו שמטביעים ספינה גדולה של אדם מבוגר, זה גוזל משהו מהילד.
הילד מדמיין, ומאמין, שזו ספינה אמיתית.

אז שוטו על זה, וכתבו כאן סיפורים ששמעתם מכלי ראשון.
לאחרונה יצא לי להתעסק הרבה עם תסריטים.
מלבד ההעשרה המקצועית עם הז'אנר הספציפי הזה, הסקתי כמה מסקנות שהשפיעו עלי בתור סופרת ועורכת גם עם ז'אנרים נוספים.
מה שגרם לי להבין, שהתעסקות בז'אנר ספציפי אינה בהכרח מגבילה את ההעשרה לתחום זה בלבד. ניתן לשייך שיטות עבודה גם בין התחומים השונים, למרות שונותם הבסיסית.
סופרת ילדים, לדוגמה, הגם שהיא מתעסקת ספציפית בז'אנר המסוים שלה, יכולה לפתח שיטות עבודה שיועילו לאחרים שעוסקים עם ז'אנר המתח, למשל. ועורך מאמרים אקדמיים יכול לשתף אותנו במסקנה מדעית שעשויה להשפיע עלינו בכתיבת פרוזה.

א. תנו לגיבור לדבר, יש לו פה // הקבלה מכתיבת תסריט לכתיבת סיפור
בתסריט (כמו גם בקומיקס), מומלץ להימנע ככל האפשר משימוש בקריינות. לא זה המקום והזמן להרחיב בנושא (דובר על כך כאן בפורום בהרחבה), אבל הדרישה הזאת גרמה לי לנסות ולאלתר במקוריות עשרות דרכים לדילוג על מהמורת ה"תיאור עובדות".
במקום-
קריין:
פניו של משה החוירו וגוון שפתיו נעשה כחלחל,

אכתוב-
משה:
אני חושב שאני לא מרגיש טוב,
אליהו:
אתה חיוור! הצילו! משה, מה קרה לך?!


ההתעסקות המסיבית סביב הדרישה הזאת גרמה לי להסיק ש -
בעצם, למה רק בתסריט? מה רע בעופר, הגיבור שלי ממותחן מקביל? למה הוא לא יכול לספר לקוראים על עצמו?
דיבור בגוף ראשון, לעומת שלישי, יוצר אצל הקוראים רגשות אהדה כלפי הגיבור. כשגיבור מספר לנו על עצמו, הקורא שומע אותו, ולא את הקריין, מה שיוצר אהדה. וכשהגיבור פורט על רגשותיו, נוצרת כימיה בינו לבין הקורא באופן אפקטיבי הרבה יותר מהתערבות בוטה של קריין.
אם כך, לא רק בכתיבת תסריט אני מתבקשת ליצור את הכימיה הזו. גם בטקסט סיפורי יש לי את האפשרות, וממילא גם את החובה, במקרים בהם היא רצויה ואפשרית.
 תגובה אחרונה 
כותרת שחורה
לא שוב, פליז
אני אמורה
להגיב ל
@RACHELIZ

@האגריד העלה
נושא מהותי
יש לי שאלה
ל @Sefi T

@מ''ם מסנן בעדנה
מוציא יקר מזולל
@אשר שרבר נענה
שיפוט @yonatanr מהלל


@קלמי שוב בפרונט
אך לפניו ראש שנה
שמתם לב שהפונט
בבועה השתנה

@יאן מגיח לשאלה
@הדוויג שותק, עניו
שמתם לב ש @שיילה
הדליף מי הגנב?


שיוהו השעה מתאחרת, מחר עבודה כרגיל. והניסוחים מתחילים לקבל כובד עייף.
סליחה שלא העליתי את כל שישים הניקים המדהימים שיש כאן. אולי ב503 הבא.
וגם מי שכן הזכרתי, סליחה אם לא הכל מדויק :). הלך לפי החרוז הנשמע ביותר.
במעבה היער השחור 'בני ברק' גרו עמי ותמי, בקומה שלישית עם גג רעפים אדום.

בשבת לפני הצהריים לאחר הסעודה, שמעו את אבא ואמא מתלחשים. אמרה האם: "יש לנו בקושי שעתיים למנוחה נשלח את הילדים למטה אולי ימצאו שם תעסוקה"

ענה האב: "הרי זה נורא, הם יפריעו לשכנים." אמרה האם: "מוטב שלא נראה אותם סובלים כך משעמום".

שמעו הילדים ושמחו. עמי קרץ לאחותו, יצא החוצה רוקן את שאריות הסעודה אל שקית האשפה וחזר לחדרו.

לאחר מכן קראה להם אמא לרדת עמה לחצר הבניין.

לפני שירדו התנדב עמי להוריד את הזבל, כך בעודם הולכים טפטף את נוזלי מאכלי השבת וסימן שביל לאורך המדרגות.

בחצר הושיבה אותם אמא ואמרה: "שבו פה תשחקו בשקט ואני ואבא נלך לנוח".

הילדים נשארו לבדם, אחרי שעה תמי השתעממה,

עמי ברוב תושייתו החזיק בידה והחליק עמה חזרה הבייתה לאורך השביל שסימן. המהמו ההורים מתוך שינה ושלחו אותם לסלון.

ושוב שמעו את הוריהם מתלחשים. אמרה האם:"רק חצי שעה נשארה למנוחה. נשלח את הילדים שוב אולי עם בימבה".

ענה האב:"הרי זה נורא, זה יפריע לכל הרחוב".

אמרה האם:" מוטב שלא נראה אותם סובלים משיעמום".

שמעו הילדים ושמחו. עמי קרץ לאחותו, רצה להתנדב להוריד את הזבל אך עדיין לא החליפו שקית אז הוא חזר לתמי בפרצוף מאוכזב.

נתנה להם אמא שקית ממתקים ושלחה אותם לחצר עם בימבה.

בעודם יורדים פיזר עמי ממתקים לכל אורך המדרגות. נסעו בבימבה והרעישו את הרחוב.

כך שיחקו לבדם, אחרי רבע שעה תמי השתעממה,

רצה עמי להרגיע אותה עם ממתקים אך ילדים אכלו את כל הממתקים שפיזר.

הלכו עמי ותמי יד ביד בחדר המדרגות החשוך.

אז יצאתי אני, המכשפה, עם עיניים אדומות ואף מאונפף, דילגתי על התסריט של הפינוקים והממתקים ונזפתי בעמי עם פרצוף שנתן לו להבין שאוכל אותו אם לא ישמור על הנקיון והשקט. לתמי אמרתי שעם כל הממתקים האלו היא תהפוך לצפרדע שמנה.

חיש רצו הילדים לביתם. התעצבנו ההורים למראה הילדים והבטיחו שיותר לא ישלמו ועד בית.
פרק ראשון

ישבנו זו מול זה על הכורסאות הנוחות למחצה בלובי הלא עדכני. מימיני הבחנתי בזוג נפגשים נוסף, בחור ובחורה בסגנון פתוח מדי לטעמי, לא ניסיתי ולא הצלחתי לזהות באיזו פגישה הם אוחזים. אנחנו היינו בפגישה שלישית, זו שלשיטתו של אבא שלי אמורה להיות האחרונה. במקרה הזה הצד השני לא גרס את השיטה והוזהרנו מראש שייתכן והבחור בכורסא הנוחה למחצה ממולי, לא יסגור הערב. הידיעה הברורה שאין סוף ברור לפגישה לא הסבה לי תחושה נוחה במיוחד. מאחורי הכורסאות שלנו, כך הבחנתי מזוית עיני, השתרעה על ספות חרדל מאורכות משפחה מורחבת. הדי השיחה בצרפתית קולנית צמררו את גבי ותמיהה הזדחלה בין חוליותיו; כיצד יתכן שבחור סופר-צדיק כמו זה שאני נפגשת עמו כעת על מנת להקים בית מושלם, יושב באדישות מול מראות שיכולתי רק לדמיין לעצמי שנמצאים מאחורי.

בחורה מלאת שאיפות ותכניות לא ברות ביצוע, ממשפחה שמרנית בת שמרנים, בלובי של מלון לא ישבתי מימי- מה לי ולפגישה ברוח זו?! ואז קרה הגרוע מכל: אל השולחנון הרבוע ניגשה, שומו שמים, מלצרית! ושאלה מה נזמין... בתמימות מופתית שאזלה מן הדור כולו כנראה, השבתי בחלחלה: "אנחנו לא מזמינים כאן כלום". המלצרית לא התרשמה מבורותי המביכה והשיבה בענייניות: "לא יושבים בלי להזמין". הבחור היושב באדישות מולי ענה באדישות לא פחותה: "תיכף נזמין שתיה" והמשיך במונולוג שנקטע קודם בלי להקדיש משפט סלחני לשגיאה מעוררת החלחלה שלי. כבר לא הבנתי כלום, לא את המונולוג בענייני פאות ומטפחות, לא את הרעיון להזמין שתיה במלון שכשרותו מקסימום רבנות ולא את התגובה של הבחור שהיתה לא פחות ממוזרה.

זו היתה ההזדמנות השניה שלי לשים אצבע על הנקודה, ואני המשכתי, כמו בהזדמנות הראשונה- בעיניים עצומות לרווחה.
 תגובה אחרונה 
פרק א'

רק כשהשעון הכבד והישן התלוי על הקיר בסלון מורה כי נותרו חמש דקות לפני חצות הלילה , אשר מרשה לעצמו להרפות את הכתפיים ולמתוח מעט את הרגליים. להמיר את ההבעה המחושבת והדרוכה קמעה בעייפות ניכרת לעין ושרשרת פיהוקים בלתי נשלטים. זרם המנחמים שהיה גדול יותר בימים הראשונים לשבעה הפך סוף סוף לטפטוף דקיק עד שדעך.

הוא ממצמץ ומתמתח ומחליט לקום ולהסתובב מעט בסלון כדי למתוח את שריריו העייפים. מן המטבח הוא שומע קול שקשוק צלחות וסכו"ם ודיבור מהוסה.

כנראה שאשתו וגיסותיו החליטו לנצל את ההפוגה כדי להגיש ארוחת ערב מאוחרת לאבלים העייפים לפני שיירדמו. אבל הוא בכלל לא רעב. הוא רק כמה למעט שקט. שקט אמיתי. בלי דיבורים, בלי סיפורים, בלי זכרונות, שקט שיהדהד לו באזניים.

כשברכה ממהרת אליו עם צלחת מלאה בכל טוב, הוא נושא אליה מבט מתנצל , "אני ממש לא רעב ואני מעדיף לנוח קצת, תשאירי לי בצד. אכלתי טוב בצהריים" הוא ממהר להגיד לנוכח המבע המודאג שמתפשט על פניה. " לך לנוח בחדר הימני" היא מציעה בלשון עקיפה. לא נוקבת בשם חדר ההורים. "רק שם יהיה לך שקט".

הוא מקבל את הצעתה ומשרך דרכו באיטיות לחדר ההורים .החדר שבשנים האחרונות מאז פטירתה של אמא הוא כמעט ולא נכנס אליו. כשהוא מדליק את מנורת הלילה באופן אוטומטי ושואף לקרבו את הריח המוכר שעדיין שרר בחדר הוא מבחין ששום דבר לא השתנה.

אבא שעדיין קצת מוזר לו לחשוב עליו בלשון עבר לא שינה דבר בחדר. אפילו חפצי הנוי של אמא נותרו פזורים באגביות מתוכננת על השידות הקטנות, כאילו ממתינים לה שתעביר עליהם יד עמלנית אוחזת במטלית ניקוי .

הוא מתחיל להתארגן לשינה קלה ורצוי כמה שיותר מהר מבלי להתערבל עם ניחוח הזכרונות שמציע לו החדר בדומיה סבלנית, אבל אחרי שהוא מתיישב על המיטה וחולץ את נעליו וגרביו מבטו שתעה בחדר בכבדות מותשת נתקל בשידה ונעצר שם.

מה הוא עושה שם על השידה? למה אבא הניח אותו עליה ? לא אופייני לו להניח אותו במקום כ"כ לא בטוח. חשוף לאויר הפתוח וללחות המעיקה של אשדוד בחודש אב.

בתמיהה ערנית משהו הוא נעמד באיטיות ליד השידה ומניח יד זהירה על הקאנון של אבא. כלי הנגינה שהיה חלק בלתי נפרד ממנו. מאז ומעולם. הוא מעביר ידו בעדינות לאורך מתאר הטרפז של הכלי הגדול על חיטובי העץ המרשימים המעטרים אותו ועוד יותר בעדינות על עשרות המיתרים המתוחים היטב, שלא ישמיעו קול.

גם מבלי לדעת לנגן והוא דווקא כן יודע הוא יכול לשמוע את צליליו ההחלטיים של הכלי, שחותכים את האוויר בחדות, כמו יהלומים מלוטשים שנופלים בקצב מהיר מידו של אבא, לראות את ידיו נעות מעל הכלי במהירות מסחררת, מכוונות ופורטות חליפות. אבל הצלילים האלו הופכים לתערובת לא ברורה במוחו ובתודעתו והוא מחליט לעת עתה לנסות להנמיך אותם. הוא יכניס את הכלי לארון בינתיים. חבל שיישאר בחוץ ויינזק מהלחות או מהנכדים השובבים- לא משנה הסדר.

מתי היתה הפעם האחרונה שבה ראה את אבא מנגן? הוא חושב לעצמו תוך כדי שהוא מכניס את הכלי בעדינות לנרתיק שהיה מונח לצידו ומשם לארון. אם הוא לא טועה הפעם האחרונה היתה בתחילת חודש תמוז. לפני שלושת השבועות בשמחת החלאקה של אלי אחיינו.


הוא נשכב על המיטה וממתין לשינה הגואלת אבל הזיכרונות מתעקשים להתדפק על ירכתי מוחו בטפטוף קל אך בסבלנות . באים בתור מסודר אף זכרון לא מנסה לעקוף את רעהו. אף זכרון לא חומק. הוא נותן למוחו העייף לבחון רק אחד מהם מקרוב אולי זה יספק אותו

מאיזה גיל הוא זוכר את את הקאנון? מסתמא מגיל ממש מוקדם. ארבע ,חמש.
הוא עומד ליד אבא בשמחות של המשפחה, מביט מוקסם בידיו הרצות בזריזות על המיתרים, באגלי הזיעה נקווים על מצחו של אבא במפרטים הענודים לשתיים מאצבעותיו חורטים על המיתרים ותובעים מהם צליל חד ומדויק.
"למה אבא כועס כשהוא מנגן?", שאל פעם את אמא בתמיהה ילדותית מתוקה.
אבא הנינוח והחייכן תדיר היה אדם אחר כשהיה מנגן. מצחו נמלא בקמטים, מבעו היה נוקשה והוא לא ענה לשאלות שהופנו לעברו. הוא לא שמע אותן בכלל.
"אבא לא כועס" , צחקה אליו אמא וליטפה את מצחו בחיבה " הוא פשוט מרוכז, הוא צריך גם לכוון וגם לפרוט על המיתרים וזה קשה".

"אה, רְבִּי מאיר" אמרו לו המבוגרים במבטאם הרך ובר' גרונית שהפכה את המאיר למִיֵיאר הם תמיד קדמו פניו בשמחה באירועים המשפחתיים אליהם הביא את הקאנון, מניח אותו בזהירות על השולחן המיוחד "תשמח אותנו באיזה
תַּקְסִים* כמו שרק אתה יודע."
אבא תמיד נענה לבקשות המבוגרים ופרט להם מנגינות בחינניות שזכתה תמיד לתשואות וטפיחות על שכמו. וכשהחזיר את הכלי בזהירות לנרתיקו וקיפל בזהירות את השולחן, התפנה גם לענות בסבלנות לשאלות הרבות של הילדים הנלהבים שהקיפו אותו בחיוך שהאיר את עיניו הרכות בברק מיוחד.
אור תדיר שכן בעיניו של אבא, אבל רך יותר, כנוע משהו. בסתם יום של חול היה זה אבא המוכר והטוב, השקט והזריז שהשכים לנץ של שחרית ומשם אץ לעמל יומו כמשגיח כשרות וכשוחט ומשם למנחה,ערבית ושיעור הדף היומי הקבוע.
אך כשדיבר על הכלי תמיד היה הבזק מיוחד בעיניו. ניצוץ מיוחד ששמור רק לרגעים האלו. אשר אהב לראות אותו כך. מדבר ועונה ומסביר בכתפיים זקופות וניצוץ ערני וגאה.

אבא לא ניגן רק באירועים. כשהיתה נחה עליו הרוח , בעיקר במלווה מלכה של שבתות החורף האררכות, כשהשגרה הזדחלה אל הבית בצעדים עגומים, אבא היה מתיישב לצידו כוס תה הנענע הנצחית ומולו השולחן הקטן ופורט על הקאנון מנגינות ופיוטים לילדים שעמדו רחוצים ומפוג'מים אך קשובים מסביבו ולאמא שעמדה בפתח המטבח, מגבת בידה תדיר וחיוך עייף של מוצ"ש על שפתיה. אך עיניה בורקות וזהבן משתקף ונפגש בניצוץ הערני שהיה מבליח גם בעיניו של אבא.

אבא חי את הכלי והיה חי יותר איתו. הוא היה אמן אחרי הכל.
אשר מחליט לחשוב כך וההחלטיות מרגיעה אותו מעט ומניחה לשינה ליפול עליו בכבדות חסרת חן, כמו השמיכה על הפלטה של שבת.

*תַּקְסִים - אלתור כלי חופשי ממשקל, המבוצע על ידי נגן יחיד.
התאריך נצץ מול עיניי ברגע שקמתי ודשדשתי אל לוח השנה. יום סגולה הוא לנו, הרהרתי. מיהרתי, יום כזה אסור לבזבז על שטויות.
התפללתי ביחידות בסלון, נוהם בפנים מאיימות על בנותיי שבאו לבקש ממני כסף לרב קו. תבקשו מאמא, תסעו בלי לשלם, לא חשוב. אין לי זמן פנוי היום ולו כדי לשלוף את הארנק ולהוציא כסף.
לאחר השחרית המהירה התגנבתי למטבח, ירא פן בנותיי תבקשנה ממני להכין להם סנדוויץ', ו... אבוי: האשה. ממהרת. ההסעה שלה לשמריקס בע"מ מגיעה עוד רגע. היא השליכה לעברי צרור הוראות באשר לאופן הכנת סנדוויצ'ים, מילוי בקבוקי מים, פריסת תפוחים - ונסה מהבית, הלמות עקביה הולכים ומתרחקים.
לכאורה הייתי אמור להתייאש, ולהבין שהיום לא אצליח לפעול ישועות.
ככה, על הבוקר, וכבר הפסדתי זמן כה רב?

אך ברוך השם, לא אלמן ישראל, ושמעריל לא עצל: הסברתי לצביה הגדולה שהיום היא אמא של המטבח, ושתכין לאחיותיה אוכל כטוב בעיניה - ובזאת שעטתי החוצה אל הרחוב, מקווה בכל ליבי להספיק את קו ארבע. הקו המגיע היישר אל קריית הממשלה, משאת נפשי.

האוטובוס בדיוק עזב את התחנה, מה שלא הותיר לי ברירה. רצתי במקביל אליו, דוחף והודף ילדים בשלל הגילאים המפריעים לי בדרכי - איפה החינוך של פעם? - והספקתי לעלות על האוטובוס בתחנה השניה.
מתנשף, התיישבתי על המושב הראשון מאחורי הנהג, מקפל באי נוחות את רגליי, מיחל כבר להגיע למחוז חפצי. יום קדוש הוא היום, חבל על כל רגע, ועליי להגיע בדיוק בזמן.

אנשים עלו, ירדו, נדחקו, התווכחו, כלום לא נגע בי. תכננתי את רשימת הבקשות אותן אבקש ברגע שאגיע אל מקום השפע: עושר, הצלחה, עושר, הצלחה, עושר. הצלחה, עושר, הצלחה, עושר. כבוד כבוד כבוד.

כשהאוטובוס הגיע אל קריית הממשלה והכנסת, הייתי האיש הראשון שיוצא ממנו. בזינוק מרהיב ומרשים. פסעתי נמרצות עד שהגעתי אל ביתן השומר, שם נפנפתי לעברו ומלמלתי משהו על פגישה עם אריה דרעי ויאיר לפיד.
השומר הודיע לי שהוא רוצה לראות תעודת זהות, אך לצערי לא יכולתי להקדיש לו תשומת לב. לא היום!

צעדתי בזריזות, מתעלם מקולות השומר, נכנס למבנה הכניסה. כנסת ישראל הנשאה נשקפת מולי, ואני כה כמה לנצל את היום הקדוש.
התור המסורבל היה ארוך ביותר, ונאלצתי להסתתר בין מספר תיירים שוודים על מנת לנוס מהשומר וחבריו הדולקים אחריי. סוף טוב הכל טוב - הגעתי אל ראש התור, ושם נכונה לי אכזבה. המרשעת היושבת סמוך לדלפק לא אשרה את כניסתי בשום אופן. אדוני, תפסיק לדחוף, ואני לא אוהבת את הצורה בה אתה ממתין. למי אמרת שאתה מגיע בדיוק?
במקום לענות לה - חבל לבזבז אנרגיות בוויכוחים עם עוכרות ישראל כמוה - ניסיתי להידחף דרך שער המתכת.
כישלון! לא הצלחתי.

רגע לאחר מכן כבר הקיפו אותי חמישה גברברים צוהלים, שמחים במפלתי. מושכים אותי הצידה לנגד עיניי הקהל הקטן. תפסנו אותך, רשרש מישהו לתוך משהו, וכעבור דקה ראיתי את אוייבי הוותיק - השומר.
הוא פסע לעברי באיטיות, מתנשף, מבטו זחוח משהו: בחורצ'יק, ממני לא מתחמקים. פה זה כנסת ישראל, לא מאה שערים. פה הכל חוקי. פה לא מזייפים תעודות זהות ולא מוציאים מתים מהקבר. פה לא נכנסים בלי רישום ותיעוד מסודר. בנת?

רציתי לענות כסיל כאיוולתו ושומר כטיפשותו, אך הכנופיה הקטנה שצרה את צעדיי נטלה אותי חיש קל לחדש סמוך, ללא חלונות ועם ריח סיגריות. הם תחבו אותי לתוך כיסא עץ רעוע, והאיש שאייש את המשרד הקטן סימן לכל הפוחזים העלובים לצאת ולהשאיר אותנו לבד, הוריד את מבטו מהמסך עם כל המצלמות, ושאל:
שמעריל?? מה אתה משתגע פה.
לא זכרתי בדיוק מיהו. אני חושב שהוא אח של אמזלג שלמד שיעור מעליי. שמעתי שהוא התקלקל, עשה צבא, ואחר כך פתח חברה שמירה פרטית ובסוף הגיע לתפקיד בכיר במשמר הכנסת. בוז.
זרקתי הצצה בשעון, ופה נשברתי. כליל.
כי בלי ששמתי לה, השעה התאחרה, ואוטוטו מגיעה השעה תשע בבוקר. שעת השיא. אסור לי לבזבז אותה!

קמתי מכסאי, קרבתי למקולקל עם הבלורית, כרעתי ואמרתי:
אני שמעריל. באתי לפה היום במיוחד כדי להתפלל. בבקשה תן לי למלא את חובתי הדתית.
הוא חצץ את שיניו בקיסם, יד ימינו מונחת באגביות על אקדח השירות שלו, זז קצת אחורה עם הכיסא, מתרחק ממני, ותמה:
לפה? להתפלל? היום? למה?

עקב השעה המתאחרת - דקה לתשע! - לא נשארה לי ברירה. סיפרתי את הסוד הסגולתי:
היום הוא היום המסוגל לתפילות. התשיעי לתשיעי שנת אלפיים ותשע עשרה. עוד דקה השעה תשע. תן לי להתפלל שאצליח בחיים ואהיה חבר כנסת, שאחיה את החיים הטובים ואיהנה מפנסיה תקציבית ומרכב סקודה סופרב בגימור אקסלנט.

כתגובה, הפרחח אמזלג המגודל פרץ בצחוק מקוטע. אה, אה, אה. חזהו קופץ. ולמה החלטת לבוא דווקא לפה, הוא שאל.
אה, זה פשוט, עניתי במהירות. להיות הכי קרוב לאיפה שאני רוצה להגיע. אני רוצה להיות מצליחן, להתפרנס בכבוד, לקבל ראיונות מלקקים בתקשורת, וליהנות מחיים לא מאמץ. חבר כנסת, בקיצור.

אמזלג לא התרגש, ליבו קר כאבן. בטח בגלל השירות הצבאי. הוא קם, פתח את הדלת באדישות, אמר לכנופיית הבטלנים מחוץ לדלת שאני לא מהווה סכנה, ולחש לי באוזן:
קופות הצדקה שהמציאו את הסגולה דיברו על התאריך העברי, לא הלועזי.
בלוח העברי אנחנו נמצאים בט' אלול. יום נורמלי לגמרי. אתה כזה מטומטם.

ובזמן שהשומר הראשי שמח וצהל וגירש אותי מהאיזור בכל כוחו, מיהרתי למלמל אי אלו מילות תפילה, מנסה להסתכל על מבנה הכנסת הנחשק בזווית העין, עודי נגרר החוצה על רחבת הכניסה.
אבל אין סיכוי שאהיה חבר כנסת, הבנתי לפתע. ממילא השעה כבר תשע וחמישה, הפסדתי את ההזדמנות.
לפני פרסום האתגר החדש, עשיתי חיפוש קצר בתולדות הפורום כדי לראות אם היה אתגר דומה. כשראיתי את מפרסמי האתגרים לדורותיהם, שהיו מגדולי הכותבים כאן, התרגשתי למדי, וחשתי את גודל האחריות המוטל על כתפיי הצרות.

מאידך, כשנתתי את לבי אל כמות הסופרים האגדיים שהיו איתנו ואינם עוד, נפלו פני, האמנם תמנו לגווע? אך שוב חזרתי ועודדתי את עצמי, בזיכרון העובדה שכותבים מוכשרים רבים הופיעו כאן בפתע פתאום, וכוכבם דרך עד מהרה, ו'משתמש חדש' הוא רק ציון לכך שרישומו לאתר היה לאחרונה.

הקדמה קצרה -

בהיותי 'תולעת ספרים' כילד, היה אחי הגדול, שלא הבין את החיבה שלי לספרים, שואל אותי את השאלה האלמותית "מה ההנאה שלך לקרוא סיפורים שלא היו ולא נבראו?", לא ידעתי כיצד להגדיר בדיוק את ההנאה מהספרים, אך תשובתי הייתה "ואם היו אלו סיפורים שאירעו במציאות, היית קורא אותם?! אני לא מכיר אותך כחובב היסטוריה גדול! אלא מה, הסיפור מעניין? אם כן מה זה משנה אם הוא התרחש או לא?!"...

אז כן, ישנן שתי סיבות לקרוא סיפורים, או שהסיפור כשלעצמו מרתק ומעניין, ואז הוא נקרא גם כשאין בו מסר, או שהוא סיפור אמיתי - היסטורי ויש מה ללמוד ממנו, שאז יש טעם לקרוא בו כדי להוסיף לקח.

העניינים מתחילים לחרוק כאשר הסופר מעוניין מכל סיבה שהיא, לרקום את סיפורו הדמיוני על גבי רקע היסטורי. לעיתים ההיסטוריה כשלעצמה מעניינת אותו כקליפת השום, והוא רואה אותה רק כמצע נוח לשטוח עליו את חלומותיו ואת דבריו. במקרה כזה, פעמים רבות ההיסטוריה מתמרדת תחת הררי הסיפורת הנשטחים עליה, ודי במכתב נזעם אחד למערכת, כדי שהסופר יגלה שהיסוד של סיפורו התערער, ומוטב שלהבא יכתוב את סיפוריו על תקופות שהתמצאותו בהן רבה יותר.

מאידך, בעוד שבעבר סופר רציני שרצה להכיר את ההיסטוריה שעליה הוא כותב, היה צריך לנסוע לספריות מרוחקות, ולנבור בהררי אנציקלופדיות מתפוררות, כיום כל שעליו לעשות בכדי לאמת מידע הוא ללחוץ כמה לחיצות במקלדתו – ו'ויקיפדיה' ו'המכלול' ועוד מגוון אתרים היסטוריים פתוחים לפניו.

בכדי שנתאמן בבדיקת עובדות ובהשוואת מקורות, בשביל להרחיב את אופקינו וכדי שנהיה כותבים וסופרים אמינים ומקצועיים, ובתור חובב היסטוריה, אני מכריז בזאת על אתגר כתיבת סיפור על רקע היסטורי, כאשר המלאכה העיקרית היא להימנע מאנכרוניזמים, ולהשרות אווירה שתואמת לתקופה ההיסטורית המדוברת.

אנכרוניזם – לרוב – הינו ייחוס דברים מאוחרים לתקופות ישנות יותר. כך למשל תיאור של שעון יד על ידו של גבר לפני מאה שנים, או ספר מודפס לפני שש מאות שנים, הוא אנכרוניזם.

כללי האתגר:

א. יש לכתוב סיפור שמתרחש החל מבריאת העולם ועד שנת ה'תר"מ – 1880 למניינם. הסיפור צריך להדיף ניחוח היסטורי. לא מספיק לכתוב סיפור שיכול לקרות גם בדורנו, ולהוסיף כותרת 'שנת תרפפ"ו'.

ב. אין מדובר על הוצאה מחודשת של 'כה עשו חכמינו' או 'סיפורי צדיקים'. הסיפור צריך להיות ניתן לביקורת, ועל כן הוא צריך לספר על אנשים רגילים, כמוני וכמוך, שכמותם היו בכל הדורות. לא על כל אי-מי-שיתכן-שאין-לנו-מושג-בגדלותו.

ג. כמובן שיש משקל גם לעלילה, למקוריות, ולאופן הכתיבה, אך עיקר השיפוט הוא על אמינות ודיוק היסטורי.

למצטרפים החדשים – ברוכים הבאים! יש לכם הזדמנות פז לבצר את מעמדכם כאן בפורום, על ידי כתיבת סיפור "פגזי", ומי יודע, אולי גם תזכו על הירייה הראשונה...

ולכל אלו שמצאו את עצמם בצוק העתים מחוץ לגבולות הפורום – אקרא נרגשות: לא שכחנו אתכם! אף אתם אל תשכחו אותנו, וזכרו את האפשרות לשלוח סיפור על ידי המנהלים...

למחמאות, הערות, ביקורות, קושיות, אפטרים ושאר ירקות – בנספח
כאן.
רשרוש מים מצחקק ברחבי הבית.

התעוררנו בבעתה ופקחנו את אוזנינו.

לך תבדוק, מלמלה הרעיה, אולי השארנו ברז פתוח, -תחשבי חיובי, צייצתי לעברה מבעד לחלום, אולי זה גנבים בכלל.

קירקסתי את רגליי ומיששתי את דרכי אל המטבח. לאחר ליטוף קרמיקה ממושך מצאתי את המתג והדלקתי את האור.

הרצפה יבישה, הברז סגור למשעי, המזגן המטפטף כבוי גם הוא. ההלך המנומנם המשתקף בדלת המיקרוגל מביט בי עייף ומיואש. בסלון אין מה שיטפטף, כך גם בחדר הילדים.

כנראה זה מהשכנים, אמרתי- והחלקתי על שלולית בכניסה לשירותים.

מסתבר שלמסטיק מגדים יש תאריך תפוגה בתור 'סותם-חורים-בניאגרה'.

סגרתי את ברז הניאגרה אפוף הקורוזיה, נשארתי עם הידית ביד, לפחות יש לי ידית לסגור איתה את השיבר הראשי גלוי הראש.

לאחר שסגרתי את כל המעיינות בסביבת דירתי, חזרתי למיטה ערני למחצה, מהרהר על הילד מהולנד שהחזיק את הסכר באצבעו במקום לסגור את השיבר.

רק הנחתי את הראש, קול טפטוף עז נשמע.

קמתי והדלקתי את כל התאורה בבית.

ידעתם שלפרפר בשרני שמתעמת חזיתית עם פלורוסנט לד יש סאונד של נזילה???
- להתקשר אליך באשמורת?

לא, למה? אימוג'י נוחר.

-למה? סליחות! שחכת? אימוג'י שופר בדבש.

הא. אתה עדיין מאלו של אשמורת? תתקדם אחי, היום כולם יוצאים לסיורי סליחות בירושלים. שתיים עשרה בלילה, השכונות העתיקות, דבקות מטורפת. סמיילי כוכבים בעיניים.

- יודע מה? זרקת רעיון!!! סמיילי קורץ.

אני יבוא לאסוף אותך באחת עשרה.

- תבוא קצת יותר מוקדם, נלך לאכול משהו.

סטורי: אנחנו בחומוסייה ירושלמית טיפוסית. אין על האווירה של סליחות בירושלים. בתי הכנסת, האבנים, השופרות, החומוס...

במכונית חזרה הביתה: אני עוד זוכר בילדותי איך הייתי הולך עם אבא לסליחות לפנות בוקר. עם פרצוף כרית, כולם רציניים כזה, אומרים את המילים המסובכות האלה, בוכים ביוד גימל מידות, רועדים מיויים הדין.

- תאמין לי זה לא מתאים לדור שלנו. היום מה שצריך זה סליחות ברגוע, עם חוויה שתשאיר טעם טוב, שיהיה לך כיף לבקש סליחה ולהגיע לדין בכיף וברוגע.

"יונדאי מסוג סונטה אפורה תעצור בצד"

- וואי אכלתי אותה, איך לא ראיתי אותו?!

הרכב האפור מאט ויורד לשוליים. ניידת משטרה אחריו.

"רשיונות"

- מה עשיתי?

"מאה שבעים קמ"ש בכביש של תשעים גג. אני רושם לך שבע נקודות, ככה בשביל הניגוב מה שנקרא. חוץ מזה אני מאמין שהשופט ייתן לך שלילה של איזה מינימום שש חודש".

היד רוטטת על ההגה ללא שליטה. זיעה קרה מציפה את כל הגוף, הדופק מפציץ את הלב בעוצמה, הפה מתייבש, והגבה השמאלית מקפצצת במקומה ללא מעצורים. עדר סוסים שועטים במרווח שבין האוזניים.

- אאאני מבקש סססליחה.

"מה סליחה. הצחקת אותי. סליחה תלך תבקש בירושלים. יש שם דבקות מטורפת".

- וחומוס... אימוג'י עצוב.
אז נכון שכבר התחיל אלול, והדגים כבר רועדים. אבל מה לעשות שהמשחק הגדול והמכריע של הפועל ראש העין מול מכבי נתיבות יוצא בדיוק עכשיו. הם לא שאלו אותנו מתי לשחק.
אז יצאנו, אני ויוסי לראות את המשחק. כזה משחק אי אפשר להפסיד.
"ואם המשגיח יתפוס אותנו?" רעד יוסי.
"עזוב אותך, המשגיח עסוק בללמוד מוסר" צחקתי בקול.

הקיוסק היה די ריק. אפילו החבר'ה מהישיבה לנוישרים לא הגיעו.
קניתי בירה בהכשר טוב. אחרי הכל אלול.

תחילת המשחק הייתה די משעממת. איזה בונקרים ראש העין האלה. פחדנים.
אבל לקראת סוף המחצית העסק התחיל להתחמם. דודו בן-אבו ממכבי נתיבות פרץ את כל המגרש כמעט לבדו, ובישל גול מרהיב. הפרשנים התמוגגו. מלך, מלך אמיתי הבן-אבו הזה.
עם תחילת המחצית השנייה ראש העין השוו והמשחק נעשה סוער יותר ויותר.

ובדיוק אז הוא הגיע - המשגיח. לא מצא זמן אחר.

*

"מה יש לישיבע בוחער לחפש בקיוסק עם כל הפושטקים?" הוא שאל.
ישבנו בחדרו. עינינו היו כבושות בקרקע. לא העזנו לענות לו.
"אני לא מבין. איך בחור יכול ללכת לראות משחק באלול. אני לא מבין."

ראש הישיבה נכנס לחדר. זקנו הצחור שיווה לו מראה מרשים ומלכותי.
"אתה באמת לא מבין?" הוא שאל.
המשגיח התבלבל לרגע.
"אם אתה לא מבין את הבחורים שלך אולי אתה לא צריך להיות משגיח"
עכשיו המשגיח ממש הסמיק. הוא יצא החוצה והשאיר אותנו עם ראש הישיבה לבד.

אני יודע שהם אוהבים לשחק את השוטר הרע והשוטר הטוב. שמעתי שהרבה פעמים הם עושים את הטריק הזה. אבל בכל זאת זה היה נעים.

ראש הישיבה שאל אותנו "למה כולם כל כך מתפעלים מדודו בן-אבו?"
זה היה ממש מוזר לשמוע את שמו של הכדורגלן יוצא מפיו של ראש הישיבה.
"גם אני יכול לקחת כדור ולהכניס לשער. בואו איתי למגרש ותראו."
גיחכנו בשקט.
"אלא מאי? יש מולו קבוצה שלא נותנת לו להכניס את הכדור לשער. מתנגדת אליו. והוא מצליח להבקיע מול כל ההתנגדויות. נכון קינדערלאך?
"והנה יושבים מולי שני טייערע ישיבע בוחרים, ויש להם התנגדויות. יש להם התמודדויות. אין להם כוח להשקיע וללמוד. יש להם כל מיני דברים שמושכים אותם.
אבל אם תתאמצו בכל זאת" הוא הישיר אלינו מבט חודר. "אם תצליחו למרות כל ההתנגדויות - אז דודו בן-אבו יהיה קטן עליכם. הם קוראים לו 'מלך', אבל הוא מלך אביון. מלך אמיתי זה מי שמולך על עצמו."

(ע"פ רעיון של ר' שלום שבדרון)​
האמת שזה צריך להיות ברגעים קטנים של אשר
אבל חדלו שם התגובות
ובלי פידבק כידוע אי אפשר
אאלץ להטריח אתכם באשכול נפרד.​

"אין לי כוח ללכת לגן!" היא אומרת שוב ושוב, רוקעת ברגליה ומסבירה לכולם מה דעתה על יציאת הבוקר הלזו. מכירים את זה? ו'אומרת' זו כמובן הגדרה עדינה למה שקרה הבוקר. (סצנה חלקית)

בכל זאת קחו את הסיטואציה, הכפילו בזוג תאומים, בן ובת, הוסיפו להם זוג הורים שצריכים להיות בשמונה כל אחד במקומו, אחים ואחיות גדולות דעתניות ופסיכולוגיות.

"אין לי כוח ללכת לגן של גדולות" היא צורחת ורוקעת.

"אבל את כל כך גדולה כבר וכל הגדולות הולכות לגן", אומרת ה'מחנכת' שהיתה בטוחה שהיום הכל ילך חלק אחרי שבשבת הן שיחזרו יחד את הסיטואציה. והכינה אותה לבוקר של ראשון. נמאס לה. הפעם היא תראה לכולם שאפשר לעשות את זה אחרת. "נכון אמרנו שהיום את הולכת כמו גדולה?!"

"אבל אין לי כוח ללכת לגן של גדולות" היא מחפשת בקבוק, אולי ינחם.

"רבקי הגננת נותנת פרס, כדאי לך, מעניין איזה פרס היא תביא היום. נכון ביום שלישי היא הביאה כדור וביום רביעי בובה קטנטונת? מעניין מה היא תביא היום" אומרת המעשית.

"אבל אין לי כוח"...

"לא צריך כוח, הולכים וזהו. עכשיו הולכים לגן. גם לי אין כוח ללכת לסמינר" אמרה השכלתנית, "עושים מה שצריך".

היא רוקעת חזק יותר, "אבל אין לי כוח"...

"את יודעת מה? בואי נתלבש ואחר כך נראה" חזרה האם להיות פרקטית. פרה פרה מה שנקרא.

היא מתקרבת בחשש, לא יודעת אם יש כאן ניצוץ של כניעה, עד הגרביים היא עוד סולחת. אחר כך מתחיל שוב הברדק, ואמא עוברת אל אחיה. הוא שומע את הבלגאן ומצטרף לחינגה שאחותו מעוללת, מנסה לרכב עליו.

"לא רוצה ללכת לגן חיידר".

אמא כבר לא שואלת שאלות מלבישה וזהו, הוא לא מתעקש ממש חזק, רואים שהוא רק רוכב על הגל.

היא ממשיכה ברקע.

הרגשנית מנסה, "יש לך חברות בגן שמציקות לך? את לא רוצה ללכת לגן?"

"אין לי כוח ללכת לגן".

"למה אין לך כוח?"

"אני עייפה".

"וגם שבוע שעבר היית עייפה?"

"כן, אין לי כוח ללכת לגן גדולות" היא מייבבת רוקעת וצווחת.

"אם אין לך כוח איך תלכי?" מנסה המתוחכמת. ואחרת בכלל מנסה באיומים: "אם לא תלכי - תישארי לבד, הכל יהיה חושך ואולי תבוא חתולה"...

"מה לשים לך בתיק?" מנסה שוב אבא לעבור להיות מעשי.

היא כמובן לא משתפת פעולה, רוקעת שוב ומייבבת. עמוק בסטרס. אין עם מי לדבר.

מזל שיש לאבא רכב. אמא, התאומים ועוד אחד הבנים נדחפים אחורה, זה הרי יגמר מתי שהוא, טוב שיש שעון ודד ליין.

מזל גם שהם לא נולדו ראשונים. מצד שני, לראשונים היו פחות מחנכים.
03/09/19

הדיכאון זורם בצינורות, אף זנב לא נראה מרצד בעליזות כבימי קדם. ודאי לא הזנב שלי.

את האמת שהפסקתי להתבונן בבבואתי בזכוכיות מזדמנות כבעבר, יען כי ממדיי גדלו לכדי פתח ארבע צול ובוש אני בתאוותנותי, מאוס שכמוני.

משפחתי כבר מספר דורות בבני ברק תחתית, עוד מימי בורות הספיגה.

חווינו תהפוכות עירוניות ושביתות מבורכות, לאחרונה אף פונינו מצינורות הביטון הנוחים, לצינורות פלסטיק מחליקים להחריד.

יש לנו סדר יום מדוקדק לפי משלוחי הלחם והעוגיות במאפיות הטובות, אני לא עומד בזה, הריח, הטעם. תופח לי בשקט, סוגר לעצמי את האפשרות למחילה.

עכשיו זו תקופה נוראית, חם בחוץ, חתולים קטנים מייללים, מקקים גדולים נדחפים לכל מסיבה אפשרית, יש להם כנפיים ולמרות זאת הם אוכלים אצלנו לחם חסד. קרבות הרחוב גובות גם הן מחיר יקר מהשלום התת קרקעי.

לפני תקופה אחי הקטן נתפס במלכודת דבק, לאחר מכן ילד על שתיים, עם סנדלים, שפך עליו מים רותחים באיטיות עד שמת.

קשים הם חיינו, קצתי בהם.

נראה לי שאקח אחד מהסוכריות שהעירייה מחלקת לנו.

היו שלום.

05/09/19

גם זה לא הורג אותנו.

דיכאון.
 תגובה אחרונה 
הקדמה: ישוב ישבתי בימי חורפי במשך זמן אלול שלם מול ספר "שערי תשובה",
שיננתי וקראתי וזמזמתי והתעמקתי, שעות על גבי שעות.
טכנית הבנתי את הכתוב, אך משהו היה חסר,
סי פעלט אפע'ס.
מוצאי ראש השנה אני יושב במשך שתיים עשרה שעות רצופות,
רכון על שולחן פשוט בבית מדרש חשוך שרק נרות הזיכרון מהבהבות בו,
והיד מתרוצצת על הדף, והשורות מתמלאות.
ובחסדי שמים כל עשרים וארבעת מדרגות התשובה שמביא רבינו יונה,
הלוא הן פרוסים לפניכם במהלך הפרקים הבאים שיועלו במשך החודש הקרוב אי"ה:

פרק א
'


שארל הנסיך קם מכורסת הקטיפה המוזהבת שלו, הכניס את רגליו לכפכפי המשי העדינות ופנה לצאת מטרקלין השינה שלו. הוא הניח את ידו על הידית המוזהבת בעלת העיטורים הייחודיים ופתח את דלת העץ המגולפת בעיטורי אריות שואגים תחת שיחי גפנים מסולסלים. הוא הטיב את חרבו עטורת היהלומים על נדנה, והתחיל צועד בפרוזדור. נברשות קריסטל אדירות ממדים השתלשלו מן התקרה הגבוהה והאירו את חלל הפרוזדור באור נוגה. עיניו החומות התרוצצו על תמונות השמן העתיקות בהן ניבטו אליו כל שושלת המלוכה עד אליו. ידו הסיטה תלתל זהוב שובבני ממצחו תוך שהוא מנסה להפך במחשבתו בניסיון להבין את ההוראה התמוהה שמורו האהוב שיגר אליו מאת אביו, המלך.

"בני היקר" ציטט המורה את דברי אביו: "יודע אני כי באחד מן הימים יתעורר בך חשק עז לטעום ולבדוק את היין המשובח אשר במרתפי הארמון. אוסר אני עליך לשתות יין מחוץ לשעות הסעודות! זכור, היין גורם לאיבוד עשתונות". כעת מנסה הוא להבין מה גרוע כל כך אם ינסה הוא לרדת למרתף ויטעם קצת מן היינות המצויים שם. הוא דווקא מחבב את טעמו המתקתק של היין שמוזגים לו המשרתים בעת הסעודות, או במשתאות הרבות המתקיימות בחצר המלך.

הוא החל פוסע בהחלטיות לעבר מרתפי היין. חוצה פרוזדורים ארוכים, עובר על פני אולמות וטרקלינים, מדלג גרמי מדרגות וחולף על פני משרתים עטויי מדים. הוא הגיע לקומת הגינה ופנה לרדת למרתף. שני משרתים קדו לפניו בהכנעה וסייעו בידו לפתוח את דלת העץ הכבדה. הוא צעד כמה צעדים פנימה ונעצר על עומדו כהלום רעם. לעיניו נגלה מרתף היינות האגדי במלוא הדרו. תקרות קמורות נמתחות מעל שורות שורות של חביות יין, נוגעות לא נוגעות בקירות מחופים עץ כהה. בתוך שקעים קטנים החצובים בקירות עומדים נרות בגדלים ונים ומפיצים אור רך בכל רחבי המרתף. בין החביות הכבדות, העשויות עץ אלון עתיק, עמדו שולחנות נמוכים ועליהן כוסות וגביעים בגדלים שונים, ומעל הכל הריח, ריח חריף שנוצר מהרמוניה נפלאה שנוצרה מאלפי סוגי יינות שונים, עלה באפו. הוא נשם נשימה עמוקה, נושם לתוכו ארומה מעודנת של משקאות חריפים המתמזגים עם הקרירות האופיינית למרתף היין.

המראה שבה את נפשו והוא נמשך לחביות היין כבמטה קסם. הוא נטל מאחד השולחנות גביע כרסתני במיוחד וקירב אותו לברז אחת החביות. יין אדום צלול מילא את הגביע עד גדתו. הוא קרב את הגביע לשפתיו ופתח את פיו. לרגע הרחיק את היין ממנו, הזהרתו של אבא צפה ועלתה מולו והוא נרתע לאחוריו. אך רגע נוסף לאחר מכן הוא שב וליקק בלשונו את היין. מימיו לא טעם כזה יין משובח. הוא לגם לגימה, ועוד אחת, ואז הריק את כל תכולת הגביע לגרונו באחת. זה היה ממש גן עדן.

שארל עבר לשורה השנייה, עתה מילא יין צלול כבדולח, יין לבן ועתיק בעל טעם שהיה ערב עליו במיוחד. ראשו הסתחרר לרגע מעוצמת היין, אך הוא המשיך לטור השלישי, והרביעי. בהמשך אף נטש את כוסו ועבר לשתות ישר מן החביות. וכך הלך ונסתחרר, הלך ונשתכר. הוא אף שכח לסגור את ברזי כמה מן החביות, וכשלבו עולץ בקרבו הוא פתח במחול עליז בינות לחביות היין.

המחול הפך לריקוד שיכורים גס והוא פנה לצאת מן המרתף. המשרת אשר בפתח המרתף נבעת מן הטפיחה העזה שנחתה על כתפו המבוהלת. הוא נרתע לאחוריו משראה את הנסיך שיכור כלוט, פורץ בצחוק גס, ועולה בצעדי ריקוד אל גינת הארמון. כובעו האצילי נשמט מראשו, נעליו נשכחו, כנראה במרתף, בגדיו ספוגים ביין. עוד לפני שהבין המשרת את שהתרחש לנגד עיניו, כבר יצא הנסיך אל גינת הבוסתן והחל צווח ומשתולל, מורט שערותיו, מושך בבגדיו ומשרבב לשונו לכל עבר.

יתר המשרתים ניסו לעצור בו, אך הוא נופף בחרבו המבהיקה למולם והמשיך לרקד בינות לעצי הפרי ואגמי המים. הנסיך החליק ונפל, התגלגל על האדמה והתמלא בבוץ ורפש, אך קם והמשיך בריקודו הנלוז.

ובאותה השעה ישב המלך באחת מפינות הבוסתן יחד עם אורחים רמי מעלה. שליטים ורוזנים, פריצים ושרים נכבדים. לפניהם שולחן ערוך בכל טוב, והם יושבים ודנים בעניינים העומדים על הפרק. לפתע הם שומעים קולות שירה פרועים, טפיפות רגליים וזעקות. לעיניהם נגלה מחזה מעורר פלצות. הנסיך ירום הודו, שרוי בשכרותו, הולך ומתנדנד, קופץ ורץ, תוך כדי שהוא צועק, צווח ושר שירי שיכורים.

משהבחין באביו המלך, הוא החל לביישו ולבזותו מול כל הנוכחים. והמלך ואורחיו נבוכו.

המלך קם בחמתו וציווה על משרתיו להעניש את הנסיך שבינתיים נפל על האדמה ושקע בשינה עמוקה מלווה בנחירות עזות. המשרתים הרימוהו ונשאוהו לארמון. הורידו מעליו את בגדי המלוכה והלבישוהו בבגדים פשוטים וגסים. אחר לקחוהו לכרכרה ונסעו לאחת הערים המוזנחות ביותר בממלכה. שם הניחוהו בקרן זווית ומיהרו להסתלק מן המקום.

המשך אי"ה בימים הקרובים.

שערי תשובה: "עתה בינה שמעה זאת, כי הוא עיקר גדול. אמת כי יש מן הצדיקים שנכשלים בחטא לפעמים, כענין שנאמר (
קהלת ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"
כשאתה נכנס למקום שבו לילדים יש סרטן, הריח בכלל כמו במונית. מתוק ושוהה, פחות ריח, יותר על גבול הנוזל. אבל זה טוב. זה מטשטש את איכות ההגיון שלך. אתה מבין את זה רק כשאתה יוצא משם. כשאתה יוצא ממקום שבו אימה היא נורמלית, אתה מרגיש את השמש. אתה נושם את האויר שונה, והמוניות בכניסה לבית החולים תפלות, וחסרות טעם טוב. כמו זבובים על פנים של תינוק.
פעם בשבוע אני מתנדב לבוא למחלקת אשפוז יום אונקולוגית ילדים, ולצייר לילדים שם. בהתחלה חשבתי שאני עושה את זה כי צריך לתרום למדינה. כן כן, מה יש. אתה בחדר גדול גדול, ויש בו אנשים שצריכים עזרה. אז תעזור, נג'ז. אבל אז הפנמתי שזו גישה חלולה, כי האני של בחור חרדי לא מורכב מהערך הזה. המניע הזה שם, כי אנחנו מצטטים את מי שחושב שסדר היום שלנו חסר ומיותר. אז הפסקתי להשתמש בזה כמניע. ניסיתי משהו אחר. אלטרואיזם. הו הו הו, כמה אני טוב. טוב ומיטיב וגדול ופס קול הרואי, והילוך איטי ושיער סמיך ומבע חודר בנעימות. כעעעעען. לא.
אני עושה את זה כי אני צריך להרגיש את האימה נכנסת אלי, ויוצאת. כאילו יוצאת. זהו.
אז אני בא, ומצייר. מקבל אסמס מהרכזת של עזר מציון, מפנה את החברותא לשעה וחצי, אורז תיק, נוסע, חונה, הולך, לוחץ, עולה, נכנס, יושב, מחייך, מצייר, הולך. אני יודע שהאימפקט שנשאר שם הוא של שמחה, והילד זורח כשנשאר לו היד הנייר עם הילד חבורת תריג, או סופרמן, או ציור שלו מרביץ לגוש שחור וכתוב למטה יוסי מנצח את המחלה, רפואה שלמה, מאבימי. לא ממעיט מהחוויה. זה נפלא, וכואב, וחי יותר.
אבל לפעמים זה מורכב, ומוזר. כמו ביום רביעי האחרון.
האחות שמכירה אותי כבר, ולא מסתכלת עלי במבט של 'זה דבר שצריך לצאת מכאן חת שתיים', היא עדינה. והיא ישישה פראית ונשמה טהורה, נוגה ושתלטנית, שהנכדים שלה הם הדרך שלה להסביר לך המון דברים על החיים. איך אתה מצייר יפה! תראה לי! יאאאאא, הנכד שלי בלה בלה בלה צייר בלה בלה וגם הנכדה בלה בלה. ואז מחליפה שקית חומר לבן ומזויע לילד בן 7, ומסתכלת בעיניים של האבא, ואומרת בקולי קולות שהיום הכימו בטעם ענבים נגמר, ונשאר רק הטעם של המישמיש. אחות באונקולוגית ילדים, נו. היא כבר לקחה ממני ציורים לעמדת אחות, בטענה שהם הצחיקו אותה, ומאז אנחנו חברים.
אז עדינה באה אלי ישר כשנכנסתי ואמרה לי שהילד שהיה אמור להיות היום לא הרגיש טוב, אז הוא לא בא. שתבינו. אבל, לחשה לי עדינה, מצטודדת לידי, כמשת"פית במחנה פליטים, לך לך שם למיטה שמונה, יש שם ילד שמה שצריך עידוד. הם פה לבד, ואין הרבה מבקרים, ולך תהיה נחמד.
בדרך כלל קשה לי עם ילדים "חדשים". המצב כל כך מורכב. זה כמו להכנס לתא של טייס במטוס שאיבד שליטה, ולהתחיל לנסות כפתורים סתם ככה. אבל עדינה יודעת מה היא עושה. אז עושים.
יושבת שם אשה. וילד בן 6 בישיבה מזרחית, מחובר לשקית של זוועה כתומה. אשה מטופחת. רעלה. רעלה סביב הראש, לגמרי. באופן של ישיבה על כסא אפשר לזהות חינוך, והשכלה. ויש את שניהם. הילד בשלב של הבלי שיער ועיניים חודרות, כהות. הערבית המהירה נפסקת, ושניהם מסתכלים עלי, אברך שמנמן וממשקף, תיק עקום על כתף אחת, בלוק ציור ביד, ועט מקפצץ בין אצבעות. לעזאזל, עדינה, מה עכשיו. בדרך כלל אני מגיע כירורגית, לילדים חרדים, שמבקשים את זה ספציפית, ומותאמים לזה, ומוכנים לזה. ועכשיו עדינה, עם הלאפעס שלה. נו.
אני מחייך חיוך, בטוח שנראה די מוזר, ומתיישב לידם. עברית? אני שואל את הכיוון של האשה. היא עונה, אנגלית. אינגליש איז אוקיי. אוקיי.
איי אם אייברהם, איי אם אן אילוסטרייטור אנד קרטוניסט, אנד איי אם היר טו דו סאם קרטונס טו דה נייס בוי היר.
היא קצת מופתעת, ושואלת, יו אר פרום דה הוספיטול?
נו, אי אם פרום עזר מציון, אני עונה. אחרי שהיא לא מבינה, אני ממשיך, איי אם א וולונטיר, איטס אן אירגוניזישן דדקייט טו מייק סיק פיפל הפי. אה, היא עושה, ובערך מקבלת את הסיטואציה.
ערבית מהירה, היא מסבירה לילד בערבית את מה שניסחתי באנגלית של חסר ליבה שכמוני. הילד מסתכל אלי עיניים שחורות. אני מציע לכיונם את הסקצ'בוק, הפנקס שלי שמלא איורים משונים, חסידים שמנים, גיבורי על שמבשלים קוגל, חבורת תריג בורחת מהק.ג.ב, כאלה דברים שמצחיקים ילדים בדרך כלל. האמא לוקחת בזהירות. הם מדפדפים והוא מחייך פתאום, מצביע על משהו שהצחיק אותו.
אוה, קליק.
אני אומר, את יכולה להגיד לו שהוא יכול לבקש איזה ציור שהוא רוצה. היא אומרת לו. הוא מסתכל ולא יודע להתמקד על משהו. ילד בן 6 כולה. אני שולף טקטיקות: תגידי לו, מה אתה רוצה להיות כשתתהיה גדול? מה הכי מגניב בעולם?
בדרך כלל מגיעה התשובה, כבאי. שוטר. אחד אמר לי פעם "אופה", ולא הסביר למה.
האמא חייכה ושאלה את הילד. הוא ענה לה משהו. היא הרימה גבה מצוירת, והסמיקה עד עגבניתיות.
מה, שאלתי. היא צחקה, עשתה פרצוף מוזר והתנערה קצת. מה, שאלתי כמו מטומטם.
הוא אמר, והסמיקה עוד קצת, שהוא רוצה להיות שאהיד.
אוקייייי.
הוא מסתכל עלי ועיניים שחורות, ומחכה שאני יצייר משהו, שוכח מהכימו, וזה השלב שאני אמור להתחיל לצייר, ולהיות ממש מצחיק. אני מתחיל לצחוק, כי אין לי משהו אחר להגיב. כי, שאהיד, נו.
מה זה שאהיד, אני שואל אותו. היא מתרגמת, עדיין נבוכה ומשועשעת לגמרי.
הילד עונה, היא מתרגמת. זה מישהו שמעניש את מי שלא מאמין לאללה, ועושה טוב למי שכן מאמין לאללה.
אני הופך דף בסקצ'בוק, ואומר לה, אז בואו נצייר שאהיד שעושה טוב למי שכן מאמין לאללה. והיא מנהנהנת, ומתרגמת, והילד מהנהן, ומנחה אותי, כמו ילד, כמו ילד בן 6 בכל מקום בעולם, לאט ועם מבט חולמני: שתהיה כאפייה, שיהיה גבוה, שיהיה לו שפם, והוא מחלק בקלאווה. וילדים מביאים לו פרחים. ואני מצייר כמו לכל ילד, והוא מסתכל משתאה בקווים שנוצרים על הדף, ומחייך ומהנהן כשאני שואל אותו אם אני מצייר נכון. הוא מקיא פעמיים תוך כדי התהליך, אבל רוצה שאמשיך. אני מסיים את העבודה, תולש את הדף, כותב למטה באנגלית בי וול, אייברהם. ומביא לילד. הוא מבסוט, ומראה לאמא שלו, והיא אומרת תודה, ואני קם ואומר גמלוני פיל גוד, מיי גוד בי וויס יו.
בדרך החוצה לא מצאתי את עדינה האחות, ולא יכלתי להגיד לה כלום.
ויצאתי החוצה מבית החולים, לשמש הירושלמית ולמוניות שרבות על חולים שיוצאים הביתה, ולרכב בחניון. והרחוב זרם מכוניות שנסעו למקומות רגילים, במהירות רגילה.



****
תודה שקראתם.
פורסם לראשונה בפקלע של נתן****
  • 688
  • בס"ד

    2. משל לבימבה ג'וק אדומה.

    אז נכון, לאחרונה- פעמיים בשבוע אני עובדת על עצמי ומפנה מזמני ויושבת ומנסה להרגע מהמרוץ ולהרגיש בטוחה- בה'. ובכל זאת, עבודה צריך, לא? אז אני שולחת את קו"חותי בכל כוחותיי לכל מכרותיי ומכרות מכרותיי ומצפה לישועת ה'. אט אט מתחילים לזלוג מילויי מקום שעתיים על בסיס יומי ואני לומדת לקוות שכמה שיותר מורות תחתנה- תברמצנה- תחלקנה בחלק'ה של בניהן- ותמסבבנה במסיבות יומולדת לבנותיהן. ובשבוע אחד שלם שאף אחת מן השמחות הנ"ל לא נחגגה ואף בן של אף מורה לא השתעל ואפילו לא נולד. ורק אצלי המכונה השתעלה ונולדו גם נולדו חורים בגרביים ובנעליים ובכל מקום אפשרי כמעט. בשבוע כזה לא מצאתי לי עוד מפלט חוץ מהמילים המתוקות בהן משכנע אותי, בעל הלב טוב בשם בעל חובות הלבבות בשם ה', שאחת מתועלות הבטחון היא-שהבוטח בה' הוא כמו הבן שבוטח באם הרחמניה לבנה, שרוחצת וחותלת אותו וקושרת אותו, ומשחררת אותו מקשריו על כרחו....
    האמא הזו, שרואה את הבן החמוד שמזגזג בנסיעה הררית על דרך לא סלולה, היא מזהה בקדקודו את גומיית הפלסטיק הירוקה שאוגדת שלוש שערות דקיקות כמזכרת לקוקו המושקע עליו עמלה לפני דקותיים.
    כשהיא מתקרבת עוד קצת היא רואה את שארית הפליטה מהתסרוקת הנ"ל נדבקת לאגלי זיעה קטנטנים ותפוחים שמבצבצים על האף הקטן והדולף, ושומעת את מטפס ההרים הקטן שלה מתנשף ומתקרקש עם הבימבה ג'וק האדומה והמתזזת שלו. נדרשת לה דקה כדי להעביר ממוחה את המחשבה של: נס שהבימבה הזו היא לא באמת ג'וק אחרת לא הייתי מעיזה להתקרב אליה ולעבור ל: "בא צדיקו'ש, אמא תחזיק את הבימבה ותתן לך יד עד שנגיע לגינה---" היא לא מסיימת את המשפט, כי קשה מאוד לדבר כשילדון עקשן בן שנתיים וחצי ממשיך לנסוע באדום, כלומר בזמן שאמא שלו בטוחה שהוא עוצר והוא ממש לא. האמא הטובה מתקנת את הרושם הגרוע שנוצר, מסתבר, אצל נהג הקטנוע המרשים ומסבירה במתק – בגינה, בגינה הגדולה והיפה והרחוקה, שם תוכל לנסוע ה—מון זמן. מאל'ן, היא מוסיפה, כדי להיות בטוחה שהמסר הובן.
    מה תעשה, ילדונצ'יק? תמשיך לנסוע בדרך החתחתים או תאזין לאמא הגדולה והיודעת, לאמא האוהבת שרוצה לרפד את המסע והמשא?
    תבחר להאבק, להתאבק ולרסק, אולי, את הבימבה או גרוע מכך- את היד?
    או אולי תשתכנע ישר כשאמא תסביר שהיא שומרת לך ושומרת עליך ולא תהיה כל כך טיפש ומתעקש, הא?
    מה את אומרת, ילדונת?
    גם את מאותם תינוקות שיש לשחרר אותם מקשריהם בעל כרחם, מפחדת להניח לסוס לסחוב את המשא שעל גבך, מתאמצת בדרך הקשה, מתייגעת- לשווא.
    מחכה, אולי, שאמא מסורה תאיים ותאמר שבקצב הזה, לא נספיק להגיע לגינה לפני שיחשיך והמגלשה ההיא, הכחולה והנוצצת- זאת שיש רק בגינה שאליה רצית לנדוד, שרואים בה את כולם מלמעלה כמו פרורים וגולשים בה בצ'יק בלי מאמץ והרוח מלטפת את הפנים והבטן מתכווצת והיא הכי 'כיופית' שיש – הרווחה ההיא שחלמת שתבוא לך מהעמל והיגע, שהתעקשת להשיג בכל מחיר ולא אבית לשמוע ולא האמנת שאפשר בלי, ולא ידעת שהאבא הטוב שלך לא מבקש לפרוק ממך את נשקך אלא את השק המכביד והמקשה שהרי עם הבימבה או בלי הג'וק- הקב"ה לא צריך שתהיה לך עבודה בשביל לתת לך פרנסה ובכלל הבוטח בה' שמח בכל דבר שה' מסבב אליו כמו שאמר דוד המלך עליו השלום כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים- הרמת האדם בעושר ונכסים לא באה לו ע"י רוב השתדלותו במסחר בארצות הרחוקות של המזרח (הוא מתכוון לאלה שמייבאים מסין?..) והמערב וע"י הליכתו דרך המדבר כי אלוקים שופט זה ישפיל וזה ירים- הכל בידי שמים ביושר ובמשפט מאת ה' (רד"ק ומצודת דוד) אכן, זה המלך הגולה, המיוסר, שהורחק ונרדף ואמר: "דוממתי נפשי כגמול עלי אמו"- שתקתי מפני שבוטח אני בך ה' ומאמין כי נפשי בידך כמו יונק בזרועות אימו, האוהבת אותו ודואגת לכל צרכיו (לפי פת לחם) ומה תאמרי אם נסיים את המשל ב-האמא הטובה ידעה שבהמשך השביל המתפתל כרוי בור גדול ולכן הרימה את הילד, ועל אף התנגדותו נשאה אותו, עם בימבתו על ידיה. אך הילד הסכל כעס וצעק, הוא בעט וצרח עד שאמא הניחה אותו על האדמה, נתנה לו את מבוקשו ובלב הולם עקבה אחריו רואה אותו נשרט ונחבל, מוכה ומדמם נחבט במעמקי הבור הפעור אליו ביקש לנסוע לבד- לבד.
    איזו אמא- ישר לרווחה או השב"נ הייתי שולחת אותה,
    אבל שטויות,
    אין אמא כזו, פשוט אין מצב שאבא שלך יתן לך לעבוד ולהפצע לשווא במקום בו את עלולה לפול ולהפגע. בעל כרחך הוא ימנע ממך לנסות את כוחך לבד. ואת, אם לא תהיה לך אמונה, אולי תבכי אז על שאין לך עבודה.....
    נתחיל דווקא בסוף.
    זו לא עומדת להיות ביקורת ספר מדעית וקרירה, למדנית, נוקבת ומעמיקה סטייל
    @ראש לשועלים המחמיר, אלא יותר רצף של אסוסיאציות.
    כי בינינו, קשה לכתוב ביקורת על ספר שקוראים וחוזרים וקוראים בהפרש של שנים.

    *

    את הסיפור קראתי כילד בעיתון ילדים הנפלא של משפחה. שמו של הסיפור היה אז - וכך הוא צרוב בתודעתי עד היום - "מחנה הקיץ של אדון איקס | אלגוריה לבני הנעורים".
    קראנו אותו ברצף, שבוע אחרי שבוע, ומובן שכססנו את ציפורנינו במתח מידי שבוע, סקרנים מהו ההמשך, ומה למען השם הסיפור של אותו אדון איקס, ולמה הוא בונה מחנה, ולאיזה ילד בעולם קוראים בכלל רייקי. זה לא שם של בת?

    מתישהו הפסקנו לעקוב אחרי הסיפור, ואינני זוכר מדוע. כשהספר יצא, מובן שרכשנו אותו (כי ספרים טובים קונים, לא שואלים מהספריה). ואפילו שמחנו לגלות שאדון איקס המאיים - כי מי אוהב איקסים מלחיצים למען ה' - הוחלף באדון הוא הערפילי. ובנוסף, או אז, כמה הופתענו! כי הנה המחברת שינתה את שמה, ועל העטיפה היפהפייה והמודרנית הופיע... שם חדש! נטע סיני.
    שיהיה נטע סיני, מחנכת ועוסקת בנוער, לבריאות.

    שמחנו לגלות שהסיפור אכן כולל בתוכו סוף מסודר ומאורגן (ועוד איזה סיום!), והיי, אפילו איורים חביבים!
    וכאן המקום לציין שהאיורים אינם ברמת הכתיבה, אך מעניקים לו בכל זאת נופך מיוחד. האם ייתכן והמחברת עצמה ראתה לנכון ללוות את הספר בשרבוטים פרי עטה? לא בטוח שמדובר במעשה חכם, אינני האיש לשפוט.

    *

    העלילה, בעיניי, לא פחות מגאונית. קבוצת נערים נתקלת בפרסום אודות מחנה קיץ מסתורי, והם נרשמים ומתייצבים, סקרנים. התגובות מההורים ומהאחים מאוד מסתוריות, ונראה שיש משהו שהנערים אינם מודעים לו. אולי כל מהות המחנה.

    כל אחד מהנערים שונה מרעהו ובעל תכונות אופי שונות ומוגדרות מאוד. חריף / ממוצע. אמיץ / פחדן. עצלן / נמרץ. וכו'.

    ברגע שהילדים מגיעים אל הכניסה למחנה, הם מגלים שאין דרך לחזור או להתחרט. נכנסת נסעת.
    המחנה מורכב בעצם משרשרת תחנות אינדיבידואליות ואישיות, והן מעבירות את הילד שינוי גדול באישיותו ובהתנהגותו, כאשר אין לו שום מושג מהו המסלול שהוכתב לו מראש על ידי בעל המחנה, מר איקס המסתורי.

    בשלב מאוד מוקדם מגלה הקורא הנבון (:rolleyes:) שהעלילה הינה פרשנותה של המחברת למסע שלנו בעולם הזה. ואולי לכך כיוונה כשהגדירה אותו כאלגוריה; כאשר כמעט בכל צומת אנו יכולים לבחור דרך מסויימת, ולכל אחת מאיתנו ישנה דרך מיוחדת משלו, שהבורא ("אדון איקס") הועיד לו. אין שום אפשרות ללכת בדרך של הזולת, או לחקות אותו, ועל כל אחד ללכת ולהתמודד עם האתגרים היחודיים שלו. כאשר אתגרים רבים מעניקים לילד מבט קדימה, עשרות שנים מעבר, כך שהוא יכול לראות כיצד יראה אם ימשיך להתנהג כפי שהוא היום, או אם יתאמץ וישנה את הליכותיו. שזה מסר עמוק וכל כך חכם, ומדוייק.
    אם תרצה להיות שם - תתחיל לזוז היום, ולו צעד אחד. כי אם תבהל מהמרחק הרב, ולא תעשה את הצעד הבודד - לעולם לא תגיע ל'שם'.

    *

    הספר בהגדרתו מיועד לנוער. אך עם זאת, גם כיום כמבוגר אני מוצא בו עניין רב. הן מפאת הכתיבה התמה והיפה, הסוחפת את הקורא ושואבת אותו עמוק עמוק לתוך המחנה / יריד הענק והצבעוני, והן מחמת המסרים החביבים והנכונים השתולים בחינניות בכל אנקדוטה.
    הסיטואציות מקוריות מאוד, אפופות במקוריות וביצירתיות שוברת שיאים, שלא לדבר על סיום הספר שהוא אומנותי ואמונתי גם יחד.

    עם זאת, כקורא הגברי, הופתעתי לגלות בספר הסופי פרקים שלמים העוסקים בקבוצת ילדות שכמו צצה מאי שם לתוך המחנה. אינני זוכר שהן הופיעו בסיפור המקורי, וגם היום - כבוגר - נראה שהמחברת תחבה אותן כטלאי לתוך הסיפור, על מנת שהוא ידבר גם לנערות ולא גם לנערים.
    ולמה זה חבל? כי החיבור לא באמת עובד;
    א- מצאתי את עצמי מדלג את הפרקים העוסקים בילדות, האתגרים / "תחנות" שלהן מדברים לנערות בלבד, כנראה.
    ב- ושנית, הן אינן מופיעות בפתיחת הספר, בכל תהליך ההכנה וההגעה למחנה, והן אינן מופיעות בסיומו.
    אך הערות אלו הינן כמעט חסרות משמעות, ביחד ליופיה של היצירה כולה, למורכבותה ולחינניותה. זהו ספר שקוראים מכל הגילאים יכולים למצוא בו עניין, טעם ומסרים.

    ציון סופי.
    + בעד:
    עלילה מקורית במיוחד
    יצירתית
    צבעונית
    מלאת תוכן אמיתי
    בניית ותפירת סיפור שלם בצורה מעולה
    כתיבה שנונה ומרתקת
    דמויות מאופיינות כדבעי ושונות מאוד זו מזו
    וכמובן: עטיפה יפהפיה וצבעונית!

    - נגד:
    איורים מעט ילדותיים ולא באותה רמה של הסיפור
    ניכר שהדמויות של הבנות הוכנסו כדי לצאת ידי חובה, והן אינן משתלבות בצורה טובה בסיפור
    ואיך אפשר להתעלם? לאחר עשרות קריאות חוזרות ונשנות - העטיפה התפרקה, מה שמעיד על איכות דבק לא מספיק טובה;)

    מסקנה:
    ספר נדיר, שונה ומיוחד, בולט לטובה בתוך מאות הספרים הבינוניים ומטה הנתכים על ראשינו באשד עוצר נשימה.
    קריאה (ורכישה!) מומלצת ביותר.
    שלום רב.
    לפניכם כתבה שפורסמה היום בכלי תקשורת ישראלי חילוני מרכזי.
    הכתבה כוללת רובה ככולה טקסט מאת דוברות המשטרה. והרי הטקסט והכותרת המקורית לפניכם כמעט ללא עריכה, מלבד השמטת מספר שורות בעלות תכנים קשים ו/או מסגירים ושינוי מספר פרטים בלתי מהותיים.
    והרי החידה:
    הכיצד תוכלו לדעת בבטחון מוחלט כי אין המדובר במשפחה חרדית, וזאת לאחר קריאה שטחית בלבד?
    מדגיש: קריאה שטחית מספיקה.
    בהצלחה.
    עריכה: התשובה פורסמה בתגובה מס' #13 ו#8

    פרשת התעללות והזנחה של הילד בן 7: ההורים חשודים שקשרו את בנם בן ה-7 בחבל עבה, נעלו אותו באמבטיה והלכו לסידורים.


    דוברות המשטרה (שפלה):
    "משטרת ישראל פענחה לאחר חקירה מורכבת, את תיק החשד להתעללות וההזנחה של הילד בן ה- 7 מלוד, שנמצא על ידי שוטרים בחודש שעבר בחדר המקלחת בביתו, כשהוא שוכב מקופל בתוך שלולית מים, קשור ברגליו, בידיו ובצווארו בחבל עבה.

    צוות שוטרי סיור, שוטרת ושוטר, שהגיעו אל המקום נערכו לפריצה אל הבית הנעול, כאשר אל הבית הגיעו לפתע הוריו של הילד. אביו של הילד פתח את הדלת והלך לעבר חדר האמבטיה, כאשר השוטרים בעקבותיו.

    כאשר הבחינו השוטרים בילד, ניסה השוטר להתיר את החבל העבה ומשלא עלה הדבר בידו, נטל סכין, חתך את החבל העבה ושחרר את הילד. השוטרים הזעיקו אל המקום גורמי רפואה שפינו את הילד במצב בריאותי קשה לטיפול בבית החולים ועצרו במקום את ההורים.

    מבדיקות רפואיות שנערכו לילד עלה חשד כי הוא סובל מהזנחה ממושכת, ועל גופו ופניו צלקות שמקורן בכוויות ונגעי עור.

    עם התקדמות החקירה, עלה כי על פי החשד, אביו של הילד קשר אותו בחבל העבה והשאיר אותו כך במשך שעות ארוכות, בזמן שיצא לקניות ביחד עם אמו של הילד ושאר בני המשפחה בתל אביב.

    בחיפוש שערכו השוטרים בביתם של החשודים נאספו ממצאים הקושרים את החשודים למיוחס להם וכן נגבו עדויות המחזקות את החשד כנגדם.

    מעצרם של החשודים (51,36) הוארך מעת לעת בבימ"ש השלום, ועם סיום החקירה צפויה הפרקליטות להגיש נגדם מחר כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים..."


    התדעו לענות נכונה, גולשי פרוג?
    וואי, אני לא מאמין שעברו יומיים בהם לא נגעתי במחשב,
    תראו מה אלול עושה לבן אדם.
    הקטע הזה נכתב בדקות של פתיחת שנת הלימודים.
    הוא נכתב עם עט על דף ורק עכשיו עלה על גבי מקלדת.
    אני בטוח שהמסר שלו עדיין רלוונטי.



    פרפרים בבטן. הילקוט החדש מוכן על הכיסא למראשות המיטה. כחול, מבריק, עם אבזמים חומים גדולים. סידור חדש עם שכבת לכה בוהקת שמבליטה את אותיות הזהב הנוצצות. חומש חדש, כרוך בדבק שחור עם ריח של התהוות. גמרא חדשה, דפים חלקים, שורות מאירות עיניים, שם פרטי ומשפחה בריבוע המיועד על הדף הראשון, כתוב בכתב יד ילדותי. כתיבה תמה מעיפרון חדש עם שפיץ מחודד. ספרים עטופים היטב בנייר וניילון, ריח של דפוס. קלמר מלא חלומות, תיק מלא תקוות, רגליים מעט רוטטות, הרגשה כזאת בגוף שהראש עדיין לא מכיר, השכל עודנו לא מבין.

    לא מצליח להירדם. מתגלגל במיטה בפעם האלף ואחת. מגניב מבט לבגדים המקופלים יפה, לחולצה המפוספסת שקיפוליה עדיין ניכרים בה, המונחת על משענת כיסא העץ. מדמיין את הכיתה החדשה, מקום בספסל ראשון מצד ימין. את הרב'ה החייכן, את החברים מלאי החיים. חולם על שיעורים מעניינים, ספרים נפתחים, מחברות מתמלאות, ריח של לורד מחיק על לוח. רב'ה שמחלק סוכריות על ציון גבוה במבחן. עיניים מלאות הערכה של אבא ואמא למראה תעודה מבטיחה. בסוף נרדם.

    אני פותח את דלת חדר הילדים לכדי חרך צר. פס של אור על פנים תמימות, כמעט מלאכיות, שחיוך נרגש עדיין מרוח על שפתותיהם מתוך שינה. בום בתוך ראשי. ידי לופתת את מזוזת הפתח, יד שנייה נאחזת בידית הדלת, מצח נשען על העץ הקר. חוזר עשרים שנה אחורה בזמן.

    ילד שמתחיל כיתה ז' מגיע ביום הראשון ללימודים עמוס בתקוות חדשות, מלא חלומות, גם קצת חששות. האם הנה הבאה עלינו לטובה תהייה שנה של עלייה, של התקדמות, של הערכה מההורים, מהרב'ס, מעצמי?! או ששוב בדיוק כקודמתה ושלפני פניה, גם היא תגלוש מהר מאד לרגל שמאל, לעימותים על בסיס יומיומי, לחוסר חשק ורצון להצליח, לאינספור מעשי קונדס חצופים יותר והרבה יותר, לאינסוף העפות הביתה ושקילה כל פעם מחדש האם לעבור תלמוד תורה וזהו, או שמה יועיל שינוי מקום אם אין שינוי מצב.

    האם השנה אני יהיה תלמיד מצטיין, כמו שאני מבטיח לעצמי בתחילת כל שנה, ואני יכול, ויש לי את הראש לזה, וחסר רק הרצון. או ששוב הרחוב יקרוץ לי בדיוק כשהרב'ה מסתובב אל הלוח, או ששוב יהיה מעניין לבדוק מה קורה לשלשה גלילי טישו גדולים, רטובים וסחוטים, שיעמדו על כנפי הווינטלטור בדיוק בשעה בה הוא יתחיל לפעול ולהסתובב סביב עצמו, מתיז ומעיף על כל הכיתה חלקיקי טישוז ספוגי מים.

    וכפי הנהוג בתחילת שנת לימודים בחיידרינו, מתקבצים הילדים ביום הראשון בכיתה הקודמת עם הרבה של השנה שעברה, ואז נכנס המנהל חמור הסבר ובידו טבלאות שמיות, הוא נעמד על יד שולחן הרב'ה ומתחיל להקריא שמות. כל ילד ששמו הוזכר קם ממקומו, נוטל את ילקוטו ואת ספריו החדשים, וצועד אל הכיתה החדשה, שם מחכה לו הרב'ה החדש, לוחץ את ידו ומורה לו היכן לשבת.

    הקראת השמות החלה ולחרדתי אני מבחין שהיא לא לפי האל"ף בי"ת אלא לפי מצוינים, בינוניים, ורק לבסוף החלשים, או החצופים והטראבל-מייקרים, במקרה שלי.

    שם ועוד שם והכיתה הולכת ומתרוקנת. עוד ילד קם ויוצא, ועוד אחד מחייך מאוזן לאוזן ונוטל את תיקו באושר. אני מביט לילדים האחרים בעיניים, כמו תמיד, כל חבריי למעשי הקונדס, כל עמיתיי לתעלולים, כל ידידיי למלחמות הקיום, כל אלו שפחות מובילים בדירוגי טבלאות הציונים. שם נוסף, ילד נוסף קם. עוד שם, ועוד ילד יוצא.

    נשארנו שניים, מביטים זה לזה בעיניים. מתח. מי ייקרא ראשון. כמו שני מתמודדים שהגיעו לקו הגמר בתחרות ואחד מהם עומד ליפול. המנהל פותח את פיו, הוא אומר משהו, לא שמעתי מה הוא אמר, הייתי יותר מידי מרוכז במחשבות הסוערות ששטפו את ראשי. חברי קם, נוטל את תיקו ועוזב את הכיתה.

    נשארנו כעת בכיתה רק הרב'ה, המנהל, הא כן, וגם אני.

    המנהל הסתובב אל הרב'ה, לוחץ את ידו בחום ופנה לצאת מן הכיתה, מתעלם לגמרי מקיומי. הרצפה נשמטה תחת רגלי, אחזתי בחוזקה בפלטת השולחן המחורץ ורגלי רעדו ללא שליטה. דמעה גדולה ומלוחה זלגה מעיני והשאירה במורד לחיי פס שקוף, רפרפה על שפתי והותירה בפי רע. המנהל הגיע אל הדלת וכמעט יצא. בשנייה האחרונה הוא הסתובב אלי ועם חיוך זדוני, כן אני בטוח שהוא היה זדוני, סימן לי בידו כתנועה של ניגוב שאריות בלתי רצויות לכיוון הכיתה החדשה, ויצא.

    קמתי סהרורי וטסתי אל הכיתה החדשה, עם הרב'ה החדש, עם כל החלומות שנגוזו מול כיתה מתרוקנת, עם כל התקוות שנעלמו בין שם לשם, עם הרצון החזק להשתנות שהתרסק בתנועת יד אחת של נפנוף מזלזל.

    נכנסתי לכיתה כאשר הרב'ה כבר התחיל את דברי הפתיחה שלו לקראת השנה החדשה. סקרתי את מפת המקומות בשנייה ושוב מצאתי את עצמי במקום האחרון בצד שמאל בסוף. עובר שנה נוספת, זהה בדיוק לקודמתה.

    הסיפור הוא אמיתי וטעם מר עודנו עומד בפי כשאני נזכר בתנועת היד המנפנפת, המזלזלת, שהעלתה אותי כיתה. אני רק מקווה שכשהילד שלי יעלה כיתה, יעמוד שם מנהל שיעשה את זה עם חיוך, וכן, אולי אפילו עם טפיחה על השכם.
    השקוף


    אני יושב בעמדה שלי, כמו בכל יום, מעיף מבט חטוף על פני העוברים והשבים ואלו שסתם מסתובבים בין החנויות. אהה ואלה שמפרגנים לעצמם פיצה עם גבינה צהובה ממוסטקת. קופת החולים ממול מלאה באמהות וילדים וקצת אבות. הכל נראה כמו תמיד בשעת אחרי צהריים רגילה שכזאת. מן ערבוביה של צבעים. אחרי שאתה יושב כל יום ורואה אנשים, אתה בעצם רואה רק צבעים זזים.

    הנה הילד התורן שמחריש אוזניים כי הוא רוצה את המכונית האדומה עם השלט שעומדת בחלון הראווה. כבר אמרתי פעם לדני שזה צער בעלי חיים. מה, מה עשיתי רע שמגיע לי כזה רעש איום ונורא?

    העיתון פרוס כמעט על כל השולחן מלפני. בעמוד הימני כתוב מידע על אולי תרופה חדשה שנמצאה לחולי סרטן ומצד שמאל יש תשבץ מלא חלקית. נתקעתי על ההגדרה של מג. מאיפה אני יודע מה זה מג?
    והביבי הזה, פשייי, מסכן, מה שעושים ממנו. שק חבטות.

    אנשים חולפים על פני כאילו אני אוויר. כבר התרגלתי לזה. רק כשאני רוצה לסגור, אז הם נזכרים שאני קיים. מתחננים כאילו אני אלוקים
    ומצליחים לספר את כל הצרות שלהם בעשר שניות. מעניין למה צריך שעה כדי לשבת אצל פסיכולוג. אפשר להסתדר יופי עם פחות. אני אשאל את ענת. אולי הפסיכולוג שלה יסכים ויעלה לי קצת פחות. גם ככה אני לא גומר ת'חודש.

    או, הנה האישה הזאת עם התאומים. באה לפה הרבה. היא בסדר דווקא. אני עוזר לה לפתוח את הדלת והיא תמיד אומרת תודה. יש גם אנשים טובים בעולם.

    הנה זוג מתקרב, הם מדברים קצת בקול מידי. ששש תהיו רגע בשקט.
    "הכל בגללך!", עיניה רושפות. "בגללי??? את אמרת לי לבוא איתך!!!"
    עכשיו היא עושה פרצוף נעלב ונהיה שקט.

    אוויר. כבר אמרתי? לידי גם בוכים בפלאפון שאין דופק והרופאה אמרה שלא נורא, יבוא אחר.

    מה זה? מה אני שומע? זה ילד או חתול מיילל? ילד. ואין שום קול של אמא שאומרת לו להיות בשקט אז אני קם לבדוק ומהתזוזה שלי נשפך קצת קפה - שבדיוק פירגנתי לי היום - על העיתון.
    "יופי!" אני מפטיר בעצבים. אבל ממשיך לכיוון הבכי, דואג שהעמדה תישאר בהישג עין.

    "היי ילד! מה קרה? איבדת את אמא?
    איך קוראים לך?"
    "אואההההה אההה בבבב אההה"
    "היי קטנצ'יק! אם לא תגיד, איך נדע מה קרה ומי אתה?
    של מי הילד הזה?" אני מרים את העיניים ומעלה טון. כולם מסתובבים, מסתכלים על הילד, רואים שהוא לא שלהם, בודקים שבמקרה לא אבד להם גם ילד, וממשיכים הלאה.
    והילד עדיין בוכה.
    "טוב, חלאס! דיי לבכות! בעצם 'תה נראה לי בחור גדול!"
    לשמע צמד המילים האחרון, הוא פוקח עיניים גדולות ואז מפתיע אותי... וממשיך לבכות!
    "טוב, טוב, תירגע. בוא, אני אדאג שמישהו יקח אותך למשרד הראשי למעלה והם יכריזו ברמקול: אמא של אואהההה, אמא של אואהההה, אואהההה מחכה לך בפתח הבניין, ואז היא תבוא".
    הילד משתתק. אחת אפס לטובתי.

    אני פונה ליוסף, זה, העובד של דני, ומבקש ממנו שיקח את הילד הזה למשרד.
    יוסף מסרב.
    "השתגעת?" אני בהלם.
    "לא, אחרי זה יגידו שעשיתי לו משהו. עזוב, תבקש מהמזכירה של הקופת חולים. טוב, טוב, אני ילך אליה".

    המזכירה כמובן באמצע טלפון. אחרי שהיא מסיימת, היא מגיעה כאילו יש לה את כל הזמן שבעולם. כנראה רגילה לילדים בוכים.
    היא לוקחת את הילד ועולה איתו למעלה.
    אחרי שתי דקות אני כבר יודע איך קוראים לו. שימי.

    והנה אמא שלו. ככה זה נראה. כן, היא צועקת "שימי, אוי שימי שלי". היא רצה אחוזת טירוף. כמעט נופלת במדריגות לידי. אין לה זמן לחכות למעלית. הילדים שלה רצים אחריה, בוכים, ונופלות להם שקיות מהידיים. אני קם, אוסף את השקיות ושם לידי. הם הרי יהיו חייבים לעבור דרכי.

    הדלת של המעלית נפתחת והם יוצאים ממנה.
    "היי, שימי אואהההה, קח את השקיות שלכם", אני קורץ לו.
    אמא שלו מפנה אלי מבט משתומם
    ורק שימי מפנה אלי חצי חיוך עם עקבות של דמעות.

    *

    אשמח להערות, תודה.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה