קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 1K
    • ק
    עובדת ???
  • קולות חדשים //
    • ביטוח חיים.
    במה את עובדת?
    מזל טוב!
    איזה חמוד את נראית.
    איפה עשית פאה?
    יחידה חדשה?
    איזה יופי!
    ואיך החיים?
    מה עוד את מספרת?
    נו, ובמה את עובדת?
    ככה זה התחיל.
    האמת, אולי נכון יותר להתחיל כך; "היה הייתה אשה שחיפשה עבודה" אוף, לא, נדוש מדי. "אשה שחיפשה עבודה?" נו, מי לא חיפשה? אולי מי שעדיין מחפשת. ומי שמצאה- דבר אחד אני יודעת עליה בוודאות- אני לא חברה שלה. ולא בגלל שקשה עלי לפרגן לה, רק משום שבין מכרותי אין אף לא אחת- גם לא בין אלו שלמדו הנדסאי מחשב וציפו לאייש לשכה מכובדת באחד ממשרדי הממשלה- שנמצאת על תקן מצא עבודה מצא (או מצב...) טוב. שכן, גם אלו מביניהן שיוצאות יומיום מכותפות בתיק ובקמצוץ כבוד עצמי וצועדות לעמל יומן עדיין מצפות, רוצות ומחפשות משרה מלאה יותר שתהיה ממלאה עוד יותר את חשבון הבנק המדולדל וד"ל.
    ולא, שלא תטעו לחשוב שאיני יודעת במה אני רוצה לעבוד , אני רק מסתפקת מי עוד חוץ ממני רוצה שפרח ההוראה הנדיר יפיץ את ריחו בסביבתו ועד כמה יאלץ הפרח הענוג הנ"ל לסבול חרישות, עדירות, ומכות עד שיאמרו לו גדל וד"ל.
    (ומי שעדיין לא הבינה ד"ל= די למבין, ומשום שכל כתיבת הטור הזה והחשיפה הנוראית לאין האונים העמוק שחוויתי קשה עלי במיוחד, השתדלתי להשתמש ברמזים ודימויים רבים הכי שאפשר ומסגירים הכי שפחות ....)
    זה כבר לא חידוש שבדורנו האישה לקחה על עצמה גם את עול הפרנסה. החידוש המסעיר אליו אני מתוודעת עם נישואי הוא שאני, אני אמורה לגלם את האישה ההיא. אני, שעוד לא אוחזת ראש בדיוק מתי כדאי לחדש את מלאי החלב (כן, ברור שכשהוא נגמר, אבל מתי, למען ה', הוא הספיק בדיוק להגמר?) ולא לגמרי יודעת על איזו תכנית כדאי להפעיל את החולצות שתצאנה נקיות אך לא אפורות.
    אני, שעברתי באבחת יום מהילדה המפונקת- זו שאמא משאירה לה מנה על השיש, שתוכל לחמם מיד כשהיא חוזרת
    ממ—ו--טט—ת מהסמינר, להיות זו שאמורה להכין- לחמם- וגם להגיש מנה לבעל הבית, ומי בכלל יודע אם היא אכלה היום משהו בעצמה.
    אני, שאוהבת מאוד לקרוא, לחשוב או סתם לחלום, אני זאת האישה ההיא, שדיברו עליה בהרצאה של ערב פסח ואמרו שבזכות נשים צדקניות של דורנו וכל זה? כי אם כן, אז חזרנו לאין מוצא, כלומר- אין מצב-
    אני מחפשת עבודה.
    כבר עובדת?
    כן, ועוד איך, אובדת עצות.
    נאבדת בסבך ה- קורות חיים,(הדרכת שלוש שכנות בקייטנת ער"פ ות"ב)
    דרושים, (דרושה עובדת שמוכנה לעבוד ללא תנאים, תנאים טובים למתאימות)
    קניות (מה, שמן קנולה עולה 6.90? סתם דבר משמין ולא בריא, לא קונה!)
    חשבונות חשמל ומים( למה מזגן צריך לעלות כל כך הרבה אם הוא סה"כ מוציא אויר, הא?) מילויי מקום מזדמנים בבית הספר השכונתי (תוכלי לבא לשעה שניה ללמד נביא ישעיהו בכיתה ח', זה מאוד קל להכין ממש נביא ורש"י ומצודות וכמה ווארטים חסידיים. מתי מתחילה השעה השניה? אהמ עוד שלוש ורבע דקות. אז בסדר?)
    ופנטזיות מרחיקות לכת על רווחה כלכלית בעתיד הקרוב ממש. (תראי, את הצ'ק מדודה פולה אני משקיע בפוליסה משתלמת. תוך חמש שנים הסכום מכפיל עצמו מ150 ל300 ₪ מהם נוכל לשכור איזה בודקה ממפעל הפיס ולעשות ממנה יחידת דיור שתכניס לנו 80 שקל בכל חודש, וכל זה בלי לעבוד אפילו דקה!)
    אתמול אמרה לי חברה טובה שמתמצאת טוב מאוד במצב הלא כל כך טוב שיש לה עצה.
    היא שמעה שלימוד שער הביטחון הוא סגולה מוכחת, הבטחתי ונושעתי.
    אמנם פעם ממש, איפשהו בד' סמינר היה במערכת איזה שיעור כזה והיתה לנו אפילו חוברת שהיתה חובה להביאה ולהוציא מהילקוט. אבל אי אפשר לומר שממש למדנו אז משהו ובכלל- אז לא היינו צריכות את הישועה אז מסתבר שלסגולה אין אפקט רטרואקטיבי.
    החלטנו לנסות, מילא אנחנו מובטלות. לפחות נרגיש שאנחנו עושות משהו.
    קבענו על יום ושעה
    אפילו זכרנו.
    וכמו ילדות טובות (לא ירושלים, הרי כל המשכורת שלנו מכסה שכירות ליומיים בעיר הבירה) התחלנו מההקדמה--
    "אמרותיו טהורות, עיניים מאירות, כאשר הפליגו קדמונים מהחיבור הקדוש והנורא הזה, שכל ההוגה בו מחזה ש-קי יחזה...והנה הקדוש האר"י ז"ל הטיל חיוב זה על תלמידיו ללמוד בזה הספר מדי יום ביום, לעורר לבבות לקל נורא ואיום..."
    ולא , לא העלנו בדעתנו שברגע זה ממש נמצאה לה המשאלה הנכספת וקיבלנו עבודה, עבודה מאוד רווחית ומשתלמת, שכר מקסימום, תנאים משופרים והמלצות מוסמכות ---
    "באמת העיקר הוא לזרז לייחד בכל יום איזה עת ללמוד ספר מוסר... ומי שלא למד שער הביטחון ושער יחוד המעשה ממנו לא ראה מאורות מימיו..." (!)
    מעוניינת? התקבלת ללא ראיון.
    יש לך עבודה לכל החיים, ומעכשיו גם את כמוני לא תהססי לעונת בבטחה על שאלת השאלות-
    עובדת?
    כן, ועוד איך,
    בעבודת המידות.
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: ניק 5595, אחת....., נחליאלי(ת) ועוד 34 משתמשים37 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    ביזנסטורי - אילה
    מושלם! איך אהבתי...
  • 2 3 4 12K
    • י
    סיפור בהמשכים- לפי הערה נבונה.
  • יוצרת כתיבה //
    • זה בעצם האשכול שפורסם לפני,"סיפור בחיתולים", קיבלתי שם עצה לפרסם את הסיפור פרק פרק, וזה מה שאני עושה,
    מנהלים נכבדים! בבקשה למחוק את האשכול "סיפור בחיתולים".

    סיפור:

    פרק א'

    בעבר:

    שלושת האנשים נכנסו למערה בחשש. ידו של סטיב כבר הייתה על ההדק. לא היה לו שום רצון להיכנס בעיניים פקוחות ללוע הארי.

    הסוכן חתום הפנים הניד בראשו בדומיה. סטיב נשם נשימה עמוקה והוציא שריקה מפיו. נביחות כלבים עזות ענו לו, וכולם נשמו לרווחה. זה היה מוקדם מדי.



    ג'ון עצר בבת אחת מהקריאה, ושמט ידו באנחה עשויה היטב מעכבר המחשב האלחוטי, מפנה מבטו לעבר אלברט.

    "טוב מאוד, אלברט." הוא החמיא. אלברט לא הרשה לעצמו להרפות. הוא הכיר את הבוס שלו יותר טוב משהכיר את עצמו...

    ואכן, זה לא איחר להגיע...

    "אבל... ל"ניו יורק פוסט", אני צריך משהו אחר לגמרי. כמה רמות מעל."

    אלברט נותר תשוש וצפוד על כיסא העור המרופד.

    "אתה יודע, בוס, שהם לא יקבלו את הסיפור בגלל רמת המתח שלו, או לשונו המלוטשת. מילה אחת ממך, והפרקים מתחילים לזרום, ללא עוררין."

    "נכון", הודה ג'ון, ורק טיק עצבני מעל עינו גילה שהוא מתוח, "אני רוצה להצדיק את עצם ההעזה שלי, לפרסם סיפור ב"ניו יורק פוסט". ברגע שאופיע עם מותחן זול, משהו כמו אל- קעידה או טליבאן, כולם מיד יבינו, שבעצם, העיתון מרוויח מספיק כדי לשתוק על פרסום בינוני ומטה, ואת זה אני ממש לא רוצה!"

    אלברט בלע את העלבון החלקלק בדומיה. גם כך הוא מקבל מספיק כסף כדי לסכור את פיו מהזכרת נימוסים כלשהם.

    "אתה יודע, יתכן שטוב ממני, את השמועות שמתרוצצות אודותיי בעולם שבחוץ. אנשים בטוחים שאני מגלומן, רודף כבוד ושררה. ייצור שרואה רק את המשבצת שלו." הוא נרכן קדימה. "אינני בא לערער על דברים אלו, לא כאן המקום." חיוך זעיר עלה על פניו. "את זה אני עושה עם הפסיכולוג שלי... דבר אחד איש אינו מתיימר לייחס לי. אינני טיפש, ומעולם לא הייתי."

    רוברט שתק. הוא לא ידע מה יש להגיב לאחר וידוי שכזה.

    "את התו החקוק עליי לא אוכל לשנות, והאמת... אני לא בטוח שארצה. אנשים חוששים להתעסק עם בריות שכאלו, ורחרוחים מיותרים, מעולם לא הטיבו עם עסקיי."

    ג'ון חזר לחיי המציאות באחת.

    "אלברט, רציתי להכיר לך מישהו." הוא לחץ על כפתור בקצה שולחנו, החליק על חליפתו ויצא בחפזה מהחדר.

    דמות גבוהה וכחושה נכנסה לחדר. אלברט אמץ את עיניו, וקבע בינו לבין עצמו, שהבן אדם הזה, נראה בעל עוצמה וביטחון עצמי רב.

    הברנש לחץ את ידו בידידותיות מופגנת, מבטו בהיר וישר 'אין לו מה להסתיר', חלפה המחשבה באלברט. לא רבות פגש אנשים כאלו, בוודאי שלא באחוזתו של ג'ון אריסון, מעסיקו הישיר.

    "אדי גרימבלד, נעים לי מאוד להכיר אותך."

    מבטו של אלברט ננעץ בחוסר נימוס משווע בפרצופו של האיש. ג'ון לא סומך עליו. הכתה ההכרה במוחו. לכן הוא דאג מבעוד מועד לשריין לו מחליף. כל הסיפור האחרון שעליו התייגע, היה לחינם, פשוט כך!

    האמת, נראה לו שיהיה משתלם להשאיר את העלבונות בחוץ. יהיה אינטלקטואלי, ולא פחות מכך, מסקרן, להכיר את הסופר המוערך ביותר באירופה, למרות, ואולי בגלל היותו יהודי.

    אדי התיישב באדנות מולו, השטיח הרך הבליע את פסיעותיו. "תמיד נחמד לפגוש עמיתים למקצוע." הוא אמר לאלברט בנינוחות, ופשט את רגליו.

    עמיתו זע במקומו באי נוחות. נראה היה לו, שהמשפט האחרון לא זרם לאדי בקלות.

    'האמת, אי אפשר להתפלא. איש לא יוכל להבטיח לי, שגם אני, עם כמות הערצה וכסף כמו שהאיש הזה מקבל, לא הייתי מתעוור לגמרי.'

    "הבנתי מהבוס שלך, שדרוש לו סיפור בהמשכים, משהו יוצא מן הכלל. אתה יודע..." הוא קרץ לו. "הרמה של ה"ניו יורק פוסט". זה לא הולך להיות קל."

    "נפלא ונהדר. שיהיה לך בהצלחה. אני רק לא מבין דבר אחד."

    "אשמח להסביר לך כל דבר שאינו מובהר כל צרכו." הגיב אדי בכנות.

    "למה ג'ון צריך אותי כאן?!אני יכול, פשוט, ללכת לביתי. אשתי תשמח מאוד, תאמין לי." הוא הניח יד על ליבו.

    "ג'ון לא יוכל לשכור את שירותיי, גם אם מאוד ירצה בכך. אינני נתון להשכרה כרגע." הגיב אדי בקול משועשע משהו.

    "אני רואה, שאתה עדיין כאן." ענה אלברט בעזות, מישיר מבטו לאדי.

    אדי שוב מתח את זוויות פיו. חיוכו כבר התחיל להרגיז את אלברט. "שתי סיבות לדבר: אחת, המחיר שאני לוקח לשעה הוא גבוה מאוד, והזמן הדרוש לכתיבת ספר הוא רב, כפי שאתה בוודאי יודע. שתיים", הוא מנה באצבעו, "וזו הסיבה המשמעותית ביותר. לא הסכמתי בשום פנים ואופן להצעה, גם תמורת סכום גבוה.

    האג'נדה המקצועית, זו שרכשתיה בעמל, ועט הסופרים שלי אינם מיועדים למכירה. לא הייתי רוצה שמישהו יגלה את הסגנון שלי תחת שמו של הבוס שלך, ויהיה עשיר ככל שיהיה. לכן הוא נאלץ להתפשר, ונאות לשכור אותי למספר שעות יעוץ בשבילך."

    אלברט, נעלב למחצה, יישר את ידיו על השולחן. אחרי הכול, הוא בעל הבית כאן, ולא אדי!

    "אני בהחלט מבין את תחושותייך. גם אני הייתי נפגע למראה חתירה כזאת תחת כיסאי". אמר אדי בלויאליות.

    אלברט נרכן קדימה, זיק נדלק בעיניו. לפחות האנושיות של אדי אינה עומדת בספק.

    מבטו סקר ברפרוף שמתוך הרגל את כורסאות הקטיפה היקרות, את רהיטי העץ הכבדים, והטפט שתלה על הקירות במלאכת מחשבת.

    "סגנון העלילה שלי ייחודי מאוד וקל לזיהוי." הסביר אדי. "וכדי שאיש לא יחלום שתחת השם ג'ון אדמס מסתתר לו אדי גרימבלד, הסופר המפורסם, החלטתי על מהלך שונה לחלוטין בסיפור, כדי לפתור דילמה זו".

    אדי התחיל להרצות בשטף, ואלברט האזין לו בריכוז מוחלט, דוחה את כל מחשבותיו לזמן מאוחר יותר.



    המשך יבוא...​
    • תודה
    Reactions: אבן דרך, מקשיב, שרה֫ ועוד 24 משתמשים27 //
    74 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יוצרת כתיבה
    שלום לכם, אנשים זרים שקוראים את הסיפור ואין להם רשות תגובה: מכיוון שאני רואה כמות צפיות נחמדה...
  • 1K
    • עט להשקיע
    חברים בלב ונפש
  • עט להשקיע //
    • מורי ורבותי, דעו נא, כי מאחר שעלה הרעיון להעלות את הגיגי מקלדתי,
    בכדי שתדעו מה הוביל את עכברם של מארי אתרא קדישא הדין לאשר את השתכנותי בין מושכי הקולמוס
    הואילה נא, ואצרפה את הדברים כהוויתם.
    ודעו, כי דברים אלו הם מעשה נורא וחמור שהתרחש בין ארבעה כתלים,
    אלא שמחמת המסיק, העלנו שמות אלו בשמות אחרים, לקיים בנו מאמר החכם "לא מדבר אלי", וד"ל.

    ------

    חיים ועוזר היו חברים טובים. בהתחלה, כשחיים לא הכיר את עוזר, הוא לא ממש אהב אותו. רק לאחר התקלויות רבות, בהן עוזר נחלץ לעזרתו, הוא החל לחבבו.

    וכמובן, לא זז מחבבו עד שקראו רבו אלופו ומיודעו. הפת במלח והשינה על הארץ במשכנות אהלים בפזורת הנגב הפכה את ידידותם למוטלת בספק.

    אין בדברים אלו לרמז על פרידה, שכן לא משה ידו מידו, אלא שככל שחלף הזמן, הם חדלו מלהיות ידידים, ונהיו כמקשה אחת – כל דבר שרק צף במחשבתו של חיים, עוזר כבר עמל על ביצועו; ולאידך, כאשר עוזר הפעיל את מטחנות חכמתו, חיים נחלץ חושים וסייע בידו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

    ויהי היום, אכן 'ויי היה' באותו היום, חיים שם את ליבו לנגד עיניו, והנה המקום מקום מקנה, לא נותרה פינה אחת עבורו, כל מקום היה מושלט – מקלט, מקלט, זהו מקום מקלטו של עוזר, ואתה, לך אתר לך את מקומך בקרבו, שמא תוכל ויתאפשר לך.

    חיים לא הסכין לזאת, ובהזדמנות קרובה החווה במחוג קמיה עוזר, ואף אמר לו בפירוש: חברים אנו רוצים להיות, ומה רבה וגדולה אכזבתי מהיותנו זהים!

    עוזר נפגע מעט, היתכן?! אחרי כל הדברים האלו כך נסיים? והרי אני הגבר אשר ישא את כל משא כאבך וריבך, הן אנוכי ידעתיך, ואת מכאובך הרב מעודך ועד תשלום 200 המילים.
    • תודה
    Reactions: פררו רושה, האגריד -בוצי פוליקמן, Sefi T ועוד 9 משתמשים12 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    עט להשקיע
    עט להשקיע
    אה, זה בגלל שהיה צריך לשלוח קטע של 200 מילים ושם זה נגמר... ;)
  • 902
    • מ"ם
    עקב בצד אגודל (46)
  • מ"ם //
    • ב"ה.

    נַחֲמוּ, עַמִּי נַחֲמוּנִי,
    שִׂימוּנִי אֲחוֹרֵי זְכוּכִית.
    סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי,
    בְּתַפּוּחִים מַלְּאוּ לִי כְּרוּכִית.

    נַחֲמוּנִי מְנַהֲלַי וּמוֹרַי,
    שֶׁהֱבִיאוּנִי עַד הֲלוֹם.
    חַבְּקוּנִי בֵּיתִי וְהוֹרַי,
    צַיְּרוּ לִי יַלְדוּת חֲלוֹם.

    וִתּוּר זוֹ מִלַּת מַפְתֵּחַ,
    הַקְשָׁבָה וַהֲמוֹן הַכָלָה.
    כָּךְ אוּכַל לְהִתְפַּתֵּחַ,
    אַל תִּשְׁכְּחוּ הַאֲכָלָה:

    תְּנוּ מַיִם בְּלִי לַחַץ,
    גַּם לֶחֶם לֹא-צָר.
    שֻׁלְחַן עוֹרֵךְ בְּלִי יַחַץ,
    אַל תַּחֲזִיקוּ קָצָר.

    אֶצְעַד עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל,
    אַל תִּדְחֲקוּ אֶת הַקֵּץ.
    יוֹם אֶחָד אוּלַי אֶגְדַּל,
    לְמָתוֹק מֵעַז וּמֵעֹקֶץ.


    ...הַאִם כָּךְ אֶצְמַח גְּדוֹל הַדּוֹר?
    אֵין לָדַעַת, אַךְ לֹא נוֹרָא.
    בֶּעָתִיד, בִּלְחִיצַת כַּפְתּוֹר,
    רֹב גְּדוֹלִים יַעַמְדוּ לִבְחִירָה:

    נַפְלִיג אֶל דּוֹרוֹת קוֹדְמִים,
    בְּתַהְפּוּכוֹת עַם יִשְׂרָאֵל.
    נְיַבֵּא צַדִּיק, נְזַמֵּר לוֹ "יָמִים",
    וְחוֹזֵר חָלִילָה עַד בִּיאַת גּוֹאֵל.
    • תודה
    Reactions: פררו רושה, מלכי וולף, אברהםהעברי ועוד 17 משתמשים20 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ"ם
    מ"ם
    ועוד כמה מילים, על מה שקרה כאן בשבוע האחרון. ביקום מקביל, גם זה שייך לעקב. ב"ה. פת באפריקי...
  • 1K
    • ה
    שיר לא ידעתי לאן נפלתי...איזה פורום שווה
  • הני ר. //
    • שולחת לכם שיר שהוא מהות החיים..
    • תודה
    Reactions: אסתררר, shakshuka, ביזנסטורי - אילה ועוד 15 משתמשים18 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    ביזנסטורי - אילה
    וואו! מיוחד מאד מאד.
  • 533
    • א
    חורץ גורלות
  • אשר גולד //
    • חויה אמיתית של התלבטות קבועה איך לבחור מקום באוטובוס


    התקבלתי לעבודה ! בירושלים.

    אבל אני גר בביתר. ובתחנה האחרונה.

    אני עולה לאוטובוס, ובסקירה מהירה מגלה שכל הספסלים תפוסים ע"י אנשים שיושבים 1 בספסל.

    מוחי מתחיל לעבד במהירות את הסיטואציות.

    ראשונה אני מגלה פרצוף מבוהל שחושש שייקחו לו את המקום הנוסף.

    בזוית עיני אני קולט אברך שדוחק עצמו לעצום עיניים בתנוחה ישנונית כשרגליו מתפרסות על שני המושבים.

    משמאלי יהודי יקר שאת חבילותיו הושיב כקטן הצריך גדול שיעמוד על גביו.

    ובאמצעו של האוטובוס יושב לו איש רב מידות, אשר חולק מעצמו למושב שותפו בנדיבות.


    אני צד במבטי איש בגיל העמידה צנום למראה המחזיק עליו שקית שחורה. פרצוף סתמי, מבע חלול.

    בהבזק של שניה אני חורץ את גורלו ובאנחה כבדה מפיל את עצמי לכיסא הסמוך לו

    אני תוחב אוזניות, ותוקע מבט על נקודה עלומה, מנסה לא להישפד ממבטו של חברי למושב.


    רשרוש מחשיד של שקית וניילון נצמד מפלח לו את דרכו לעבר אוזני, עבור דרך נחירי וכלה במעמקי בטני, ומגרה את רפלקס הבחילה.

    מי לועס בקול אדיר ?

    בשבע בבוקר !

    סנדוויץ טונה וביצים !

    בדציבל צורם !

    היישר לאוזני ?


    היכן כושר השיפוט המעולה שלי ?. ככה זה יראה כל יום, האם זוהי נקמתו של חורץ גורלות ?

    אני מהרהר נוגות לעקור דירה לתחילתו של מסלול האוטובוס, או לחלופין לעזוב את העבודה.


    שלוק אדיר של דיאט קולה מעיר אותי ממחשבותיי.
    • תודה
    Reactions: חנה אביטל, א יודעלע, פררו רושה ועוד 23 משתמשים26 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מם יוד
    התיאור חי ואותנטי. מעניין לחקור את הטבע של האנשים להתיישב כל אחד בנפרד ועוד לשלוח מבטים משפדים...
  • 1K
    • ב
    כרטיס הכניסה לכתום כתום הזה
  • ביזנסטורי - אילה //
    • זה הקטע ששלחתי כדי להתקבל לפורום המתחדש.
    הארותיכם, בבקשה.

    קניבלים
    (בהשראת האירוע של אתמול)    ​
    אתמול פגשתי קניבלים,

    כן, אוכלי אדם אמיתיים כמו שיש רק בג'ונגלים של אפריקה.

    זה היה מפחיד. מאד.

    הם ישבו במעגל גדול סביב מדורה בוערת, עיניהם מתרוצצות לכל הכיוונים במטרה למצוא טרף לארוחת הערב של היום.

    התחבאתי מאחורי עמוד גבוה שצמח שם והסתכלתי מבועתת באדם שהתקרב אליהם לאיטו מבלי לדעת מה מחכה לו מעבר לצומת.

    הרגעים שאחר כך היו מזעזעים. אני מצטמררת כל אימת שאני נזכרת בהם.

    הם קראו לו, נעצו בו עיניים. ואז... בבת אחת הם קפצו עליו, תפסו אותו, ככה, כולם ביחד. עלו עליו, דשו בו, קילפו את עורו שכבה אחרי שכבה...

    הוא בכה בשקט.

    הם צחקו בקול פראי.

    לאורה המוזר של המדורה והצלליות שהיא הטילה הם ניתחו את אישיותו,     ירדו למעמקי מניעיו, חיטטו בנבכי רצונותיו הכמוסים ופרשו לעין כל את חסרונותיו וכשלונותיו.

    לא יכלתי יותר, נסתי משם כל עוד רוחי בי. מותירה מאחוריי ערימת עצמות גרוסות, חבורת אנשים מצחקקת, גחלים עוממות, וכוס אחת מתחת לחופה.

    שבורה.
    • תודה
    Reactions: בר כוכבא, soomsum, פררו רושה ועוד 23 משתמשים26 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אשר שרבר
    זה יכל להיות גם השניצל מנקודת מבטו של טבעוני/צמחוני
  • 678
    • ש
    שיר שנורקל
  • שיילה //
    • השגרה ממלאת את הבית כמו מים,

    אנו צפים אי שם, סמוך לתקרת כוח הסבל,

    מנסים לשאוף אויר מחרך קטן של נופש.


    אורזים את הקיץ במזוודה שמנה,

    נודדים בלהקות לאקלים סביל, צפונה.

    זרם דקיק, רציף, מרקד בכביש החוף,

    'הבה נגלילה'.
    • תודה
    Reactions: מגבת, ורדרדה, פררו רושה ועוד 9 משתמשים12 //
    0 תגובות
  • 2K
    • RACHELIZ
    עזרה היי. אחת. היי.
  • RACHELIZ //
    • מידי פעם נכנסים לבדוק מה חדש
    בכל זאת ט"ו באוב עבר, חלף לו
    נשמח לקבל עדכון סטטוס
    שנחזיר את הלב לקצב פעימותיו הרגיל.
    אני לא מצליחה להתרכז בשפיטה ככה.
    תודה.

    מה?
    המיקרופון לא עובד???
    דיי.. מויש!
    פעם אחרונה ש'תה עובד עלי!
    שמעת?!

    אהה? לא שמעת?
    לא עובד?
    • תודה
    Reactions: פררו רושה, shira bira, yonatanr ועוד 10 משתמשים13 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הני ר.
    מה זה חגורה כתומה ליד השם? כמו ששמו לי?
  • 667
    • מ
    גרגיר של חול
  • מם יוד //
    • הקטע הבא נכתב כדי לקבל חגורה כתומה
    וקיבלתי. זה אומר שהקטע טוב?

    הר של גרגרים זהובים מסתיר את כפות הרגליים הקטנות.
    כמה נמשים קטנים נוספים, כנראה, על האף הסולד בחינניות.
    אני מהדקת את האחיזה בידה של הקטנה,
    מבקשת למנוע את היעלמה בין עשרות ומאות הגלגלים ונושאותיהן.
    מגיעים אל הים. סוף סוף.
    שואפת אל קרבי מלוא אויר ים, מורחת קרם הגנה בנדיבות.
    נכנסים?
    היד הקטנה נלפתת בי בכוח רב, יחסית לגילה.
    קול צווחה נשמע.
    מה זה? זו הילדה שלי?
    הילדה שתמיד נמצא אותה בקרבת מים? שכאשר אני שומעת ברז פתוח אני יודעת שהגברת באזור?
    שכל מקלחת הופכת לחגיגה שכל מי שבסביבה הופך לרטוב?
    היא- לא- רוצה- להיכנס- למים?
    חובבת המים בדימוס בורחת אל החול הרך ומתיישבת עליו בהחלטיות.
    אני נכנעת. לא משכנעת ולא מושכת בכוח.
    רק מתפלאת. מאד.
    ונסחפת עם הילדה למשחק חול מלהיב וכובש.
    האמת, שכל משחק עם הילדה שלי הופך לכובש, כי היא ילדה פשוט כובשת.
    ואני נכבשת בקסם ומוכנה לוותר על המים.
    הזמן חולף מהר. אולי מהר מדי.
    ואני מציעה לילדה הזדמנות אחרונה להיכנס אל המים.
    בתגובה, היא מפהקת ומושכת בכתף.
    שלום לים, כלומר, שלום לחול. היה כיף.
    מגיעים הביתה, מנערים שאריות חול וצונחים למיטה, עייפים אך מרוצים.
    רגע לפני שהעיניים נעצמות, אומרת לי הקטנטונת:
    "אמא, מתי נלך עוד פעם לחול?"
    לחול. לא לים. מה זה אומר?
    אמא! מים יש לנו כל היום, אבל חול, אין אף פ'ם! תקחי אותי עודפ'ם, טוב?"
    ואז האסימון נופל לי,
    ואני מדביקה נשיקה לנמשים הרוקדים על האפון הקטן,
    שנולד בדור שאינו יודע חול מה הוא.
    והולך לים בשביל פיסת חול.
    • תודה
    Reactions: מן טל אורה, MS2, avyasy ועוד 26 משתמשים29 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yonatanr
    הקטע כתוב היטב. עד כמה שידוע לי, או שמניחים רווחים לפני ואחרי המקף, או שלא מניחים כלל רווחים.
  • 2 6K
    • RACHELIZ
    אתגר דו שבועי - סוף כל סוף
  • RACHELIZ //
    • מכירים את הלב?
    כן, זה שפועם בנו כל הזמן ואנחנו לא תמיד שמים לב אליו, ואפילו אפילו לפעמים ממש דוחקים אותו לקיר וסוגרים את התריסים והדלת בפניו, שמים לו רסן שבשום פנים ואופן לא ישמיע הגה כי צריך וחייבים לפעול אחרת?
    אז שווה לפעמים להקשיב לו.

    אחרי כל קטע שהעליתי לאתגרים השונים, אמרתי לעצמי 'וואלה ואם אזכה? אני חייבת שיהיה לי רעיון לאתגר' והמעצבן הזה, שתמיד סוגר את הדלת של הלב, אמר: כשנגיע לנהר, נבנה את הגשר.

    אז הפעם הלב הזה אמר לי שאני הולכת לזכות ובחרתי להקשיב לו.
    התחלתי לחשוב על רעיון. אז, הגרעין הוטמן.
    אחרי שזכיתי, חשבתי איך לפתח את הרעיון או לנסות לחשוב על עוד כיוונים. אבל משהו בכיס כבר היה.
    כי תכל'ס, מפחיד קצת לזכות.
    להביא רעיון טוב (מקווה, כן?)
    אח"כ לשפוט כמו שצריך...

    בקיצור,
    כולי תפילה ורצון
    שמי שנתן לי את הכישרון
    ובעקבותיו את הנצחון
    וכמובן הביא לי את הרעיון - - -
    יעזור לי לשפוט נכון
    אמן.

    אז במעבר חד ומרענן לאתגר הבא:

    האתגרים נועדו לגרד לנו במוח ולסובב גם את הגלגל האחרון שם, זה שתמיד עומד בשקט ובוכה בלב (אפרופו לב) שאף אחד לא צריך אותו.
    אז הנה, כאן אני עושה לכם מבצע אחד פלוס אחד:
    כתבו התרחשות עלילתית על כל נושא בעולם (אפשרי גם מחוצה לו) ובשיא המתח, כתבו שני סופים.
    אבל מה, שיהיו הפוכים ומנוגדים אחד לשני.
    למשל סוף אחד שנון ומצחיק והשני עצוב ומזיל דמעה או שתיים ועל זה הדרך.

    לאחר מכן כתבו לאיזה סוף התחברתם יותר ולמה, וכן מה היו הקשיים בכתיבת הסוף הנוסף.

    בהצלחה.
    מסוקרנת כבר להתחיל לקרוא.

    למחמאות, דיונים, ושאר תופינים (כי מי אמר שחייבים רק ירקות?) בנספח     כאן.
    • תודה
    Reactions: מוריופ, M . A, Sefi T ועוד 31 משתמשים34 //
    25 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ"ם
    מ"ם
    אתגר ושיפוט מעולים, תודה רבה! ברכות לכל המוחמאים, את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה. בהצלחה רבה...
  • 2K
    • ש
    שדולת הנחלים או פטריות בקיץ.
  • שיילה //
    • האוטובוס צעק וגנח, גלגליו נאחזים בקושי באספלט הרותח. ההר המטפס בקלילות אל השמש, נראה מתענג על גלידת עננים קרירה. מחייך חיוך בזלת, כמו שמח לאידו של המטייל בתקופה זו של השנה.

    הגענו למעלה, מקום בו האויר צוחק צחוק פסגות, מביט מתנשא באנשים הקטנים הרוחשים אי שם בלהט העמק.

    קופסת המתכת העייפה חנתה בצווחת מדחס, פתחה את הדלתות לשאוף מעט אויר ולהריק מתוכה זאטוטים סמוקים לצד אבות נרגנים.

    מדריך צעיר אשר תלתליו שמחים עם כל משב, עם זיק בעיניים שיש רק למי שתרם את גופו לטבע, נעמד על כתפיו של סלע איתן, מרצה גיבובי מילים המתערבלות ברוח ונופלות כשלכת על אדמת הטרשים.

    זימר הוא על קדושת הארץ וההיסטוריה, על ייחוסם של צמחים ובעיקר על טיבו של המסלול רב הזרועות הגולש במהירות אלי מדרון, כמו מתחרה במים הרצים על ידו. על גבו עתידים אנו להידרדר עם רגלינו הביתיות.

    התחלנו לרדת כלהקת פינגווינים. זה אחר זה השתלשלנו בשבילים נחשיים כשלצידנו הנוף מתפרקד עד קו האופק, יופי פראי שאינך יכול להביט בו פן תצעד פסיעה יתירה, אז תושלך כשעיר לעזאזל בינות לסלעים ההמומים, שהמוות זועק מעיניהם וטעם הפסגה עדיין בין שיניהם.

    ירדנו בסולמות מאולתרים מחזיקים בשערותיו של ההר לבל יירק אותנו לקערת העשב שתחתיו. הגענו אל הנחל.

    נראה שהעצים שמעו עץ מפי עץ את פכפוך המים ונקבצו יחדיו לשכשך רגליהם עמנו במים הקרירים. קרני השמש מנסות לפלס דרך נטולת צמרות.

    כשקרן שמש נופלת אל המים צוהל הנחל לקראתה בעיניים נוצצות וחיש אץ אל החושך כאומר בוש אני בבגדי הזרדים ועטיפות הממתקים שעלי.

    כך ישבנו שם רוחצים רגלינו להנאתנו, אזוב זה, כך נראה, מעולם לא ראה פטריות בשלהי הקיץ. אכלנו שם ארוחת צהרים, מותירים את קליפות הכריכים לצוף על שמיכת הבדולח ושתלנו מאכלים בינות לחלוקי הנחל.

    לא אתפלא אם בקיץ הבא ישנה הנחל החביב את מסלולו. הוא לא יספר על כך לאיש.

    גם לא לקק"ל.
    • תודה
    Reactions: פררו רושה, תהילה ברג, S ועוד 30 משתמשים33 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    stars
    האמת שזו אינה שפתי. זוהי רק דוגמה לביטוי "המילים נעתקו מפי"...
  • 652
    • ה
    חוש הומור
  • האגריד -בוצי פוליקמן //
    • ועוד מנפלאות נופשי עמך בית ישראל בכל מקום שהן, בין בגופן ובין בממונן.

    בטח במודעות הפרסומת שלו הופיע בצד שמאל למעלה כוכב צהוב עם הכיתוב: "מתווך דירות עם חוש הומור" כשלידו סמיילי קורץ.

    אין שום הסבר אחר לתופעה המדהימה השוכנת ברחוב הברושים 2/4. בשתי דירות באותו הבניין, באותה הקומה, דלת מול דלת, מתגוררים בשלווה שתי משפחות זו מול זו, כאשר על הדלת הימנית מופיע שלט עשוי קרטון ביצוע עם גזירי קריפונים היוצרים את הכיתוב: משפחת שמואלי", ואילו במרכז הדלת השמאלית מקובע שלט מעוצב "משפחת ימיני", כאשר זנבו של האות נון בולטת קמעה, נגעת בנון הפעלת את הפעמון.

    אך לא בהשוואת שמות וצדדים בלבד מתבטאת שנינותו של המתווך הנמרץ ששיכן את שתי המשפחות הנ"ל בתוך שבוע אחד בלבד, כי אם בשוני שבסגנון המשפחות, ויש שוני, והוא קיצוני, מאד.

    משפחת שמואלי שמצד ימין של חדר המדרגות, מקדישה את חייה לתורה, מסתפקת במועט ושמחה במה שיש לה. לעומתה משפחת ימיני שמצד שמאל משתדלת לחיות ברמה הגבוהה ביותר וצועדת עם חוקי המודרנה העדכניים שבשוק.

    וכך חיות להן באושר ובאושר זוג המשפחות, בניגודיות קיצונית. אך למרבה הפלא לא קיימים חיכוכים בין המשפחות כלל, הגבולות ביניהם ברורים למדי והם חיים בשלווה ובהכלה לצורת הקיום השונה כל כך.

    האידיליה ביניהם אינה נפגמת כלל גם כאשר מגיעים ימי בין הזמנים. משפחת ימיני אורזת את מיטלטליה ומשגרת את עצמה לעבר הקפריזה החדשה שמוצא עבורם מתווך הדירות ששינה סטאטוס בינתיים, וכעת הוא סוכן נסיעות בעל חוש הומור. לפני שנתיים הוא שלח אותם למסע חוצה אירופה, בשנה שעברה הם היו עשרה ימים בג'ונגל "בין טבע, בעלי חיים וילידים פראיים" - כפי שהופיע בכוכב צהוב, בצד שמאל למעלה, במודעות של מארגן הנופש הנ"ל. ואילו השנה הם טסו למלון התלוי בין הפיורדים הגבוהים איי שם.

    כעת הם שבים סוף סוף לביתם החמים, עייפים ומותשים, אך מרוצים למדי. מר גלעד ימיני החל פורק את המזוודות מתא המטען בעוד הגברת מעבירה את הילדים הישנים מן הרכב אל הבית. היא נכנסה לחדר המדרגות רק כדי לגלות שבדיוק הלילה הוכרז על ידי משפחת שמואלי כלילה לבן שבו מתמודדים כל ילדי המשפחה בתחרות הכנת כריכים, בעוד ההורים מפתיעים אותם בפופקורן חמים ומלוח, ברד מתוק ומקפיא ושערות סבתא/סוכר/ימבמבם/מחק את המיותר, ששילח נתיזים קטנטנים ומתקתקים שניהלו מסיבה סוערת משל עצמם בחדר המדרגות, רק תפתח את פיך והן בפנים, ואל תשכח כמובן לשטוף את שערותיך לאחר מכן.

    גברת ימיני סחבה את הילד השני לכיוון מיטתו. כאשר היא הגיעה למדרגה העליונה כמעט ונתקלה בשלשה מנוזלים עם שלל מתוק/מלוח/קר/חם בידיהם, מרימים אליה שלש זוגות עיניים בורקות, פיות דבוקים ופרצופים מזיעים שאינם מצליחים להכיל את האושר שנפל בחיקם.

    בכל אותו הלילה שיגעו אותה העיניים הבורקות, הן הסתדרו מולה בשורה, מביטים בה בשמחה, כמו רוצים לומר לה משהו. ואז הגיעו עיניים נוספות, הפעם של ילדיה. מול מפל עצום בגודלו - עיניים שקועות במסכים, במצלמות, או סתם משוטטות חסרות מנוחה. מול חוף ציורי מחסיר פעימה - עיניים פוזלות לחופן גרעיני החמנייה, מצפות לריבועי האבטיח, בולשות בתוכניה אחר היעד הבא. מול מתקן ממבה מפלצתי בלונה פארק מהגדולים בעולם - עיניים עייפות, מעט מפוחדות, מתגעגעות לבית החם.

    שורה מול שורה נעמדו העיניים במחשבותיה, ימין מול שמאל, שמואלי מול ימיני, בורקות מול לאות עד שובעה. וכמו נלחמות העיניים אלו באלו. מצד אחד מתעופפים גרעיני תירס מנופחים, מרחפות פיסות סוכר מתקתקות, נשפך מפל של ברד צבעוני, קריר ומרענן. ומצד שני נוסעות מזוודות עמוסות לעייפה, נעות לכל מלוא העין שורות של תוכניה רציפה ומלאה, נשפכים הררי מזומנים המתבזבזים על כל צעד ושעל.

    דיי. היא הולכת לשנות את המשוואה. רעיון מהפכני צץ ועולה בראשה והיא כבר מחכה לחופש הבא בעוד קצת פחות משנה.

    ימים עברו, חודשים חלפו, עונות השנה מימשו את עצמן זה מכבר ובין הזמנים נוסף שוב בפתח. תוכניות נלחשו מפה לאוזן, תיאומים בוצעו בין הצדדים, סדר יום חדש נקבע ונופש 2019 יצא לדרך. הרגע המיוחל הגיע, האות ניתן, ומשפחת שמואלי על מיטלטליה הארוזים בתוך מזוודותיהן של משפחת ימיני, עושים את דרכם למכונית ההדורה. ר' נחום שמואלי הסביר לילדיו שבשונה מאוטובוס, כאן הדלתות אינן נסגרות מאליהן, והם יצאו לדרך. הדרכונים שלהם חיכו להם בשדה התעופה לאחר לא מעט מזומנים ששפך מר גלעד ימיני על העניין, ותוך שעות ספורות הם כבר היו על המטוס בדרך ליעד האקזוטי הבא של הקיץ הנוכחי.

    משפחת ימיני ארזה את חפציה במזוודות הישנות של משפחת שמואלי ויצאה לחדר המדרגות. אם המשפחה נשקה למזוזה ונעלה את דלת הבית. הם ירדו במדרגות, סבבו את הבניין ועלו בחזרה, פונים ימינה לבית משפחת שמואלי.

    שבוע לאחר מכן טיפסה גברת שמואלי במעלה המדרגות, סוחבת בידיה את בתה הישנה מן הרכב אל המיטה. על המדרגה האחרונה חיכו לה שלשה מנוזלים אוחזים בידיהם כוסות ברד ריקות, גרעיני תירס, קשים, וחבילות סוכר פתוחות. הם הרימו אליה שלש זוגות עיניים בורקות: "אמא אמרה שהיא ואבא לא יודעים איך מפעילים את המכונות ונחכה לכם שתכינו לנו פופקורן וברד".

    ועוד באותו הלילה פנו שני המשפחות בקריאה נרגשת למתווך הדירות-סוכן הנסיעות שיעזוב את כל משרותיו הקודמות ויפתח חברה להשכרת מכשירי פופקורן, ברד, ושערות סבתא, עם חוש הומור כמובן.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: אבן דרך, חנה אביטל, בר כוכבא ועוד 30 משתמשים33 //
    0 תגובות
  • 923
    • ת
    גם מעבר שומעים??
  • תהילה ברג //
    • שלום לכולם.
    קודם כל, תודה למנהלים על אישור ההצטרפות לפורום.
    רציתי להביא לכם מנקודת מבט שלנו, המצטרפים החדשים לפורום.
    תודה על ההקשבה...
    • תודה
    Reactions: shira bira ו-אשר שרבר2 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אשר שרבר
    רק תראו מה זה, בא בנאדם מפרגן משהו למישהו, תראו איך החיים שלו משתנים, גיב א שמיכעל יידלע
  • 2 3K
    • מ. י. פרצמן
    מעשה באדם עם שני ראשים
  • מ. י. פרצמן //
    • מעשה באדם עם שני ראשים / מ. י. פרצמן

    "מזל טוב! מזל טוב!" נשמעו קריאות ההתרגשות מכל עבר.

    ענבי הגפן בענבי הגפן: עוד זוג צעיר בא בברית האירוסין. השניים מתאימים אחד לשניה ככפפה ליד, אלא שעד מהרה התברר כי לחתן דנן, נרו יאיר ויזרח, יש שני ראשים.

    ובכל זאת שברו השניים צלחת, ולאחר מכן גם כוס. וכך חיו יחדיו באושר ובעושר, ומהומת שני הראשים לא העיבה על חייהם. נולדו הצאצאים אחד אחרי השני, כולם בריאים ושלמים, מלבד בן אחד, מיוחד, ולו גם לו שני ראשים.

    חלפו להן השנים, ואז ביום בהיר אחד נהיה האב בן מאה ועשרים.

    הלך האב, באה הירושה.

    ישבו להם האחים סביב שולחן ועוגה, ודנו בסוגיית החלוקה בכובד ראש ובטוב טעם. נימוס רב שרר שם וגם הכלה וקבלה, ממש כמו במשפחות הטובות שלא זוכות להיכנס לסיפורים.

    אלא שאז קם הבן המיוחד, בעל שני הראשים, כחכח בגרונו סידר עניבתו ופצח בנאום מצמרר חוצב להבות אש שבסיומה נזרקה המהלומה: היות ויש לי שני ראשים אני שני אנשים, ועל כן מגיעה לי ירושה כפולה.

    ואז פרצה לה מהומה. רוחות סוערות לכאן ולכאן, ששון ושמחה וגם בכיות לרוב. והמשפחה כולה נבוכה.

    הלכה אותה משפחה, אנשיהם נשיהם וטפיהם, אל שלמה המלך. בפיה הסיפור העצוב ובליבה בקשה: אנא, פתור לנו את בעיית הירושה. האם צודק הסכיזופרן בטענתו? האם הוא אכן שני אנשים?

    שלמה המלך בחוכמתו הורה להביא קערה מלאה במים חמים.

    כופף האיש את ראשיו לפי בקשת המלך, ומשרתיו של זה רוקנו את גיגית המים החמים על אחד מהם.

    או אז פצחו שתי הפיות את שפתיהן. עמד האיש, וצרח מלוא פיותיו – צעקה גדולה ומרה.

    הורידו המשרתים את הקערה והמלך פסק: לו היית שני אנשים, היה רק אחד ממך צועק. אתה איש אחד, ואחד בלבד.

    *

    לפני כשלושים-ארבעים שנה היגרה קבוצת יהודים גדולה מאיראן אל ארצות הברית של אמריקה. אך בבואה בשערי המדינה – גילתה הקבוצה כי שעריה סגורים בפניהם, בתואנת מהלכי פרוצדורה.

    באופן זמני התיישבה הקבוצה בבירת אוסטריה, עד שתאושר כניסתה למקום נחלתם.

    או אז נשלחה קבוצת אברכים ואברכיות אל וינה. הגיעה הקבוצה, פתחה בתי ספר וישיבות ויישבה את המקום למענם של המהגרים.

    שבת בבוקר בוינה. רבי חיים גרינפלד, רב אגודת ישראל בוינה, עוצר לאחר קידוש ופונה אל המתפללים. בפיו סיפור מרתק, כמעט אגדה: מעשה באדם עם שני ראשים.

    יש כאן קבוצה של אנשים, נשים וטף שברחו מאיראן והיגרו לכאן. מנגד, יש כאן קבוצה של זוגות צעירים שנדדו ממרחק כדי לעזור להם.

    הצבעים לא אותם צבעים.

    השפה לא אותה שפה.

    המנטליות לא אותה מנטליות.

    אפילו האוכל והתבלינים וגזרת הבגדים שונה בהחלט.

    אבל כששופכים מים על ראש אחד, הראש השני צועק.


    On the shoulders of Giants, שמואל בלום
    • תודה
    Reactions: אפרת תהל, מקשיב, וי שלוק ועוד 37 משתמשים40 //
    22 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    stars
    מה שבטוח זה שאם הגרון האחד סידר את עניבתו, הגרון השני כחכח בגרונו. זה אחד לאחד. אא"כ זה לא אותו...
  • 511
    • K
    וורוד זה לא רק צבע
  • kiwi //
    • דודה שלי היא מהזן של הדור הקודם
    היא מהווה עבורי מקור ענק להשראה, דווקא מתוך האהבה הגדולה שהיא אוהבת את... עצמה
    יותר נכון היא הדודה של אימי. אשה שכמה שסובלת, מרגישה עם עצמה הכי טוב והכי מקסים שאפשר.
    היא לא מדברת על לשים משקפים ורודות או להביט על חצי הכוס המלאה
    כי מבחינתה אין חצי כוס ריקה ואין צורך לשים משקפיים ורודים, כי המציאות עצמה ורודה.
    המראה החיצוני שלה לא וואו, אבל מבחינתה היא נראית הכי הכי, וכשהיא הלכה לבית חולים, היא שיבחה את העובדה שהיא לא צריכה לעבוד קשה, ושמשרתים אותה. כשדיברת איתה הבנת שהיא מרגישה בבית מלון.
    כל דבר קטן ראוי להערכה. והקושי? לא קיים. ואם הוא קיים אז ממשיכים הלאה, במלוא העוצמה, בשמחה ועשיה.
    כשהיא מתארת את הארוחות שהיא מכינה מרגישים כמה שהוא טעים רק מהתיאורים, היא מטלפנת ל-כ-ל המשפחה, גם לאלו שלא עונים או מתחמקים ולא מתייאשת להיות בקשר עם כו לם
    אני שייכת לדור הזה. שמפונק, ומחפש כמה לא נוח לו... (לא כולם, בוודאי יש המון כמו הדודה הנ"ל, אני בכל מקרה צריכה את המשקפים הורודות תמיד אצלי בכיס) אבל כשאני נזכרת בה בדודה הזו, שכמה שאתאר אותה זה יהיה מעט מידי ולא ממצה, אני מרגישה את ההשראה שלה ממש שורה עלי.
    מקווה שכעת גם עליכם.
    • תודה
    Reactions: פררו רושה, נעמה :), יוצרת כתיבה ועוד 13 משתמשים16 //
    0 תגובות
  • 1K
    • מ"ם
    דברים שבלב (44)
  • מ"ם //
    • ב"ה.



    אֵיכָה
    וּמַדּוּעַ?
    טֶרֶם בָּא הַמָּשִׁיחַ.
    וְשִׁבְטְךָ,
    הַגָּדוּעַ,
    צֶמַח לְדָוִד לֹא הִצְמִיחַ.

    אֵיכָה
    וְכַמָּה?
    נִגְבּוֹר עוֹד עַל צַר נִלְחָם.
    חַיֵּי בִּנְךָ,
    עַל בְּלִימָה,
    כְּנִשְׁכָּח בְּרֶכֶב חַם.

    אֵיכָה
    וְאֵיךְ?
    עֹל גָּלוּת נוּכַל לְעַכֵּל.
    נֵר עַמְּךָ,
    דּוֹעֵךְ,
    כָּל זְמַן שֶׁאֶפְשָׁר לְקַלְקֵל.

    אֵיכָה
    וְכֵיצַד?
    גְּאֻלָּה לְעַמְּךָ לֹא תַּטֶּה.
    בִּימִינְךָ,
    מִמֵּצַד,
    הוֹצֵא נָא בְּיָדָא אַ רִיכְטֶע.

    אֵיכָה
    וּמָתַי?
    יֶאֱתָיוּ כְּבָר כֹּל לְעַבְדְּךָ.
    וּמִיכָה,
    וְגַם אִתַּי,
    יְסַלְּדוּ בְחִילָה אֶת פָּנֶיךָ.

    אֵיכָה
    וְהַאִם?
    תָּאִיר פָּנֶיךָ כַּצָּהֳרַיִם.
    בָּרֵךְ "יְשִׂמְךָ",
    יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים,
    כַּבֵּן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם.

    אֵיכָה
    וְעַד אָנָה?
    נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן.
    מִמְּבוּכָה,
    גְּאַל נָא,
    תְּפִלָּתִי לְךָ, עֵת רָצוֹן.

    אֵיכָה
    וּמָתַי כְּבָר?
    יְקֻיַּם "כִּי לֹא בְּחִפָּזוֹן".
    הָשֵׁב מְלוּכָה,
    תְּהִלַּת עָבָר,
    גְּאָלֵנוּ הַיּוֹם, כִּי שַׁבָּת חֲזוֹן.
    • תודה
    Reactions: מ. י. פרצמן, מנוחה כהן, אברהםהעברי ועוד 26 משתמשים29 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ"ם
    מ"ם
    נראה שכך ניקדו במחזורים
  • 3 4 5 8K
    • RACHELIZ
    דיון נספח לאתגר - סוף כל סוף
  • RACHELIZ //
    • כאמור, כאן המקום לנשנש...
    • תודה
    Reactions: שני זאת אני :)1 //
    97 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    ביזנסטורי - אילה
    הייתי צריכה אולי לנסח את המשפט שלה אחרת. אבל היא היתה זאת שאמרה את מה שאמרה. מצטערת... (והשווער...
  • 778
    • U
    ככה זה נראה
  • undo //
    • אמא שלנו נסעה לנופש
    אמא שלנו נסעה לחופש.
    ואנחנו מתכוננים לחגיגה.
    אמא שלנו ארזה לה תיקים
    ואנחנו החבאנו שם ממתקים
    נו מתי כבר תתחיל החגיגה?!

    תכף - תכף זה יתחיל
    רק נבדוק שהתיק מכיל
    ושהוא לא כבד יותר מדי.
    ואמא רק תחבוש הפאה
    וליד הדלת, עם רסיס של דמעה
    היא תברר - תסתדרו בלעדי???

    הדלת נסגרת ונפתחת באנקה
    רק עוד פעם אחת נשיקה
    עוד פעם בלחי לגעת.
    כולנו רצים מהר לסלון
    לנפנף לאמא מהחלון
    מסכנה, היא כל - כך מתגעגעת

    וכשאמא בעיקול תסתובב
    את פנינו הביתה נסֵב
    בחיוך של ילדים לא - תמימים.
    כי סופסוף היא באה
    היום היא הגיעה
    החגיגה לה ספרנו ימים.

    לא נשכים בבוקר מחר
    היום נלך לישון מאוחר
    ונאכל פיצה ופלאפל
    לא נסדר המיטות
    ננסה לטגן לבד חביתות
    והבית יראה כמו ג'ונגל

    ונפזר משחקים
    ונכרסם ממתקים
    בלי מידה ובלי שיעור
    ונלך לקיטנה עם עקבים
    ונשפריץ מים ונהיה רטובים
    ונרגיש חופשה ושחרור

    וכשאמא תחזור בעינים טרוטות,
    ותהיה בטוחה שנחכה במיטות,
    ואחרי שהיא לא תזהה את הבית שלנו,
    מרוב מה שסידרנו ובילגנו,
    אני חושב שהיא תשאל בצורה זהירה
    אם במקרה המשפחה שלה עברה דירה...
    • תודה
    Reactions: פררו רושה, מלכי וולף, נקודה אחת ועוד 23 משתמשים26 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ו
    וו החיבור
    חריזה מקצבית וקלילה. אהבתי.
  • 860
    • ה
    אליהו
  • האגריד -בוצי פוליקמן //
    • ועוד מנפלאות נופשי עמך בית ישראל.

    אליהו הנביא. אין כל ספק שזה היה הוא. יישב שם על סלע בודד מול גשר הצינורות בנחל קיבוצים. קסקט דהוי לראשו, זקנו לבן וארוך, פאותיו העבדקניות מתבדרות ברוח הפרצים הסוחבת עמה עלים נואשים, שקיות ניילון זנוחות, אריזות חטיפים ריקים, כוסות חד פעמי משומשות וענן אבק לבנבן הניטל מתחת רגליהם של עוברי הדרכים, עולה ומתפזר על בגדיהם, מסמא את עיניהם, ממלא פיהם בטפו והופך את שערותיהם ושערות זקניהם לקרוצ'י מתולתל וקופצני.

    יושב שם ומטה העץ בידו, קומתו הנמוכה מוטלת על האבן המחורצת ששיני הזמן נגסו בה בכל פה. כפות רגליו אך בקושי נוגעות לא נוגעות בקרקע המציאות. על גבו מוכתף תיק בלוי ומידי כמה שניות הוא מטה את פניו כלפי שמיא, מסוכך על עיניו בעזרת ידו המגויידת ובודק האם כבר הגיעה השעה לגאול את עם ישראל. מחכה לאות משמיים, לשדר ממרומים, שירמוז לו שאכן הגיע הרגע לשלוף את השופר הארוך והמסולסל, המוסלק היטב בבגדיו המרופטים ולתקוע את אותה התקיעה הידועה שתזעזע מוסדות עולם ומלואו.

    כל החברים כבר במים, משתעשעים בתחרויות שחייה ומתיזים סילוני מים כעדר פילים חסרי גבולות. אך אני עדיין נטוע על הגדה, מרותק למחזה שלפני. אין ספק שזה הוא. הזיהוי וודאי.

    לפתע אני ננער. המשיח וחמורו. בהיגיון פשוט הם אמורים להיות איפה שהוא כאן באזור. אני מתרומם על קצות אצבעותיי השמנמנות וסוקר את האזור. מאחורי הטנדר הגדול המהווה מקום משכן זמני וממכר למאות ואלפי שלגונים, ארטיקים, קרטיבים, טילונים, ביסקוויט, בקיצור, אוטו גלידה - אני מזהה שם תזוזה קלה. מיטיב את ראייתי. שם המקום האידאלי להסתיר את המשיח וחמורו בחום הזה.

    עיניי מתמקדות על המטרה. אכן יש שם התרחשות. אופנוע גדול פורץ בסערת רגשות ועליו שני ערסים מגודלים המוכרחים להוכיח בדיוק כעת את גודל כישוריהם בתחום פיזור האבק באופן אחיד על כל המטראז' הסמוך להם. אז זה לא שם.

    חבריי כבר מזמן באמצע המסלול כשמבטי שב וחוזר אל אליהו הנביא. הוא צופה לעבר מקום מסוים. אני עוקב אחר מבטו, העיניים מתפזרות לרגע ואז חוזרות ומתמקדות על קבוצת שיחים גבוהים הממוקמת בדיוק באמצע הנחל. אי קטן ובלתי נגיש למראית העין. קני סוף גבוהי קומה וקשוחי מבט מסתירים מאחוריהם משהו, ובדיוק לשם צופה כעת אליהו הנביא. בעיניו אני מבחין ברוך ובדאגה לחמור הקשיש, שיהיה לו מספיק אוכל, שישתה מים בין הביסים שלא ייחנק.

    אליהו מתרומם, מבטי מתחדד, חיוך בלתי רצוני נמתח בין אוזניי, אושר בלתי נתפס ממלא את לבי. הנה זה קורה אני הקטן הולך להיות עד לדבר הענק הזה. ידו נתחבת אל תוך חליפתו, לופתת שם משהו, הוא מסתובב לכיוון החמור, תזוזה בין השיחים. הוא קורץ בעינו. הרוח מתזזת בין קני הסוף ואליהו מסתובב והולך לדרכו, מדדה בעזרת מקלו וחוזר לשגרת חייו.

    אוף. זה לא היה הוא.
    • תודה
    Reactions: L_M, פררו רושה, יוצרת כתיבה ועוד 19 משתמשים22 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    האגריד -בוצי פוליקמן
    - אגב אני אדם מבוגר (כך אני חושב בכל אופן) ואצבעות רגלי עדיין שמנמנות.
  • 557
    • ה
    סטריאוטיפים
  • האגריד -בוצי פוליקמן //
    • ועוד מנפלאות נופשי עמך בית ישראל בכל מקום שהן, בין בעיר ובין בכפר.

    ליל קיץ. גידולי התירס בשדות כבר מגיעים לגובה של שני מטרים. הקלחים נקטפו זה מכבר, ומחר יבוא הקומביין ויהפוך את גוף הצמחים לחלקיקים תזונתיים שיתווספו למזונן של הפרות החולבות. לפני שבוע פוצחו אבטיחי הגרעינים לאחר חודש שלם של ייבוש בשדה לאחר הקצירה, ורק שלשום נאספו סוף סוף הפלפלים החריפים מן המרבדים המנותקים, כעת הם בדרכם לתנורי המפעל לייבוש וקציצה, עד להפיכתם לתבלין. גם הענבים ייבצרו מחר לפנות בוקר וקטיף האתרוגים כבר בעיצומו.

    כעת השדות ריקים למדי ושאריות הגידולים שנותרו מאחור מזמינים את עטלפי הפרות, שפני הבר, התנים ושאר החרקים, לחגיגות הקיץ הגדולות. זה גם הזמן למלאות את המאורות במזון לקראת החורף שאוטוטו ממשמש ובא. לא יהיו עוד גידולים נוספים לקראת עונת הזריעה החורפית וצריך לנצל כל רגע בטרם יופיעו הציפורים הנודדות המתחרות בעקשות על כל גרגר בודד שלא השכיל להתחפר מבעוד מועד בין תלמי החרישה.

    ובעוד מסיבת הטבע בעיצומה, העטלפים יוצאים במחול עליז, עכברושי השדה עושים גלגלונים במדרון, התנים פורצים באופרה משלהם, תזמורת החרקים מנסה לגבור על שירת הסולו שנטל לעצמו הצרצר החופר, ואפילו חפרפרת אחת נועזת במיוחד העזה לשרבב את קצה אפה מן המחילה לקול תרועות ההלם של חברותיה.

    ואז: "בום בום טראח, בום בום טראח"! פיצוצים מחרישי אוזניים שוטפים את האזור ובין רגע מתפזרת המסיבה. החוגגים המבועתים רצים, עפים, קופצים, מנתרים ומתחפרים במאורותיהם, מחילותיהם וקיניהם, צופים בדממה במחזה הסוראליסטי של שלשה נערים, שמצויים על קצה הסקאלה, לא פה ולא שם, קרועים בין העולמות, קרבים לשולחן הפיקניק שהציבה המועצה האזורית בנקודת תצפית לעבר יעד בלתי ידוע.

    על גבו של הארוך מביניהם מיטלטלת בוקסה עוצמתית המפיקה מבין קרביה קולות נפץ זוועתיים, והם צועדים בקצב העוועים לכיוון פינת הישיבה בעוד אלפי עיניים בפוסט טראומה, בגדלים שונים וממינים שונים, צופים בהם ומלווים את פלישתם למסיבה לא להם.

    ואף אני ליוויתי אותם במבט עצוב. תמה כיצד מסוגלים הם להרוס כזאת מסיבה עשירה בקולות, ריחות, צלילים וטעמים, ותחת זאת לפתוח לפצוח במסיבה מונוטונית, אפורה וחדגונית.

    קרבתי אליהם אט אט מתוך החשיכה, נזהר לא להבהיל אותם יתר על המידה. נכנסתי אל מעגל האור ושאלתי אותם: "תגידו, כמה קולות אתם שומעים?"

    הם הביטו בי כאילו קורח שמי ואך לפני רגע פרצתי החוצה מן האדמה.

    "תחשבו" - עודדתי אותם. הם היו חבר'ה חכמים, התרכזו לרגע ואז התווכחו ביניהם האם ששה או שבעה קולות. שלושה או ארבעה סוגי תופים, שתי קולות פסנתר ואחד קונטרה בס.

    ניגשתי וכיביתי את הרמקול. גבותיהם התרוממו בפליאה.

    "כעת שבו בשקט במשך שלש דקות, תתרכזו ותנסו לספור כמה קולות אתם שומעים". הם זרמו.

    עצמנו עיניים והתחלנו לספור.

    לאחר רבע שעה הם פתחו עיניים, אני כבר לא הייתי שם. הבטתי בהם מבעד לחשכה הסמיכה. אחד מהם פלט "וואו", השני נשם עמוקות והשלישי ניגב דמעה סוררת.

    ילדי הסטריאו-טייפ.
    • תודה
    Reactions: L_M, פופאי, פררו רושה ועוד 18 משתמשים21 //
    0 תגובות
  • 2K
    • ג
    עכשו שומעים???
  • גדי ישראלי //
    • מעולה! עטענצ'ן פליז!!


    קחו לדוגמא אותי. ניק נחמד רצח, חביב ברמת קיצון ואנונימי להחריד.

    עדין באופן גס למעט אי אלו עקיצות טבולות ברוטב חריף לאשר שרבר אחי (99% מהפעמים הוא הרגיז אותי לפני כן), וביקורת קטלנית לטוריו של דוכסוסטוס רעי (שמקורה בקנאת סופרים סמויה).

    חובב גלידה אמריקאית גם בחורף ונהנה ממוזיקה מזרחית של זמרים חסידיים, אבל זה באמת לא קשור לענייננו. אז בואו נחזור לנושא...

    הכתיבה שלי בפורום היקר והאהוב של פרוג הינה על בסיס זמן פנוי. ולא!!! לא שכחתי את "דירה מס' 9 – פרקי המשך וסיום", אבל הכל בימינו ענין של זמן. (וכסף). עד היום כשאני פוגש את בוקי ולייבל ברחוב, הם נעצרים ובוקי אומר בטון חד משמעי: "גדי, שלא תשכח אותנו, הא?". ולייבל מוסיף, "שלא נראה לך מאיפה ההרינג אוכל קוגל!".

    אז ככה, עד הכירותני את פרוג, הכתיבה שלי התפזרה ברחבי הרשת בצורה קלושה. משמצאתני את הפורום שמחתי לפלטפורמה מכובדת ונעימה זו. הניק שלי אנונימי משיקולים אנונימיים בוטים בצורה מוחלטת. אני לא ראש ישיבה, ולא ראש כולל, ולא ראש השנה, ולא שום ראש בשום אופן צורה ומשקל שהוא. ועדיין אנונימי מהשיקולים האמורים לעיל. דווקא הבמה הזו, האנונימית ולא מחייבת בנתה לי את יכולת הכתיבה בצורה טובה ומוצלחת. היה טוב בחברה טובה.

    בבין הזמנים, אני מגיח להצצה חטופה ורענון נהלים, ו...בום! טרח! בריונות! אלימות רשתית! הודעות אנונימיות!

    את האמת. אני הרבה זמן בפרוג. מטבע הדברים גם התכתבתי עם אי אלו ניקים/יות פה ושם. לא נפגשתי עם שום דבר שחורג מגבולות הנורמה והמכובדות.

    אבל – אם בנאדם בא ואומר לך שזה המצב, אין מקום לויכוח. אולי אנשים לא הסתבכו איתי בגלל שפחדו מבוקי, לך תדע...

    מכל מקום, אני את החלטות ההנהלה מכבד ויהיו אשר תהיינה. הכתיבה שלי נכון לעכשו תיעצר פה, עד שנמצא אפיק אחר. מכל מקום, אם תינתן הזדמנות לבעלי ותק שהוכחו ככותבים מתאימים, אשמח להמשיך ולהימנות ביניהם.

    אז זהו. תודה עד כה, והרבה הצלחה בהמשך הדרך.

    היו שלום משפחת פרוג


    מאיתי הצעיר

    גדי ישראלי


    נ.ב. מודה שהנאום עבר עידון ושיפוץ. נא לתת כבוד. בהתחלה היו לי טענות נגדיות להפריך את כל השיקולים של ההנהלה, ולהוכיח שהכל קונספירציה... אבל אז אכלתי (ליקקתי?) גלידה אמריקאית לצלילי מוזיקה מזרחית בהברה ליטאית יקית, וקיבלתי שכל.
    • תודה
    Reactions: מנחם דרורי, אפרת תהל, הפצחן ועוד 31 משתמשים34 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אשר שרבר
    לא קראתי זה לא מעניין אותי, פתחתי את פרוג וראיתי שם מוכר שמדגדג לגעגוע. הוי ידידי חסרת לי מאוד...
  • 1K
    • ה
    דיון מדיניות ההגירה | הרהורי פרידה
  • הגשש //
    • ליל טו באב, רגע לפני סגירת השערים. פתח לנו שער בעת נעילת שער.

    האמת. תכננתי מאמר מבריק לחגיגת העשור של הגשש בתחומי 'פרוג'. קווים ראשוניים כבר נטוו בתוך תאי מוחי, אמורים היו להישפך בימים אלה לקובץ חגיגי, שבוודאי הייתי פותח בתיקיית 'המסמכים שלי'.

    לא זכיתי.

    במשך השנים שאני כאן, מנהלים באו, מנהלים הלכו. כללים נוסחו שוב ושוב והוראות הונחתו מכל עבר. הבמה המכובדת הזאת ידעה ימים כאלה ותקופות אחרות.

    ואני. עיתים הייתי נכנס יום יום, שעה שעה. קורא הרבה, מחכים המון. מגיב מעט, מלייק, או תוקף חזיתית בפוסטים מושחזים מלאי התלהמות, יוצרי התפלמסות.

    ופעמים, הייתי יורד למחתרת הווירטואלית. נעלם ממסכי המכ"ם לתקופות ארוכות. מתכנס לי אל תוך עצמי, עושה יותר למען משפחתי או קהילתי. ממעט את עולם הפנאי האישי.

    אינני יודע כמה מתוך באי הפורום כיום ידעו להגות את השם 'פרוג' לפני עשר שנים, המקום שהיה לי לבית בטוח בתוך גלי החיים הסוערים.

    אך לא עוד.

    בהחלטה אחת - שאחרי דיון בן תשעה עמודים ו-178 תגובות הבנתי - שיש בה מן ההיגיון, הכל נעצר עבורי. דממה.

    לא עוד דיונים ארוכים אל תוך הלילה, לא עוד כתיבה תחרותית באתגר דו שבועי והשוואה נסתרת לכמות התודות של המתחרים ולא עוד כתיבת תגובות שיכולות להחכים את מפרסמי השירים, הפוסטים, המאמרים והסיפורים.

    כן. אשאר כאן בסביבה. עשר שנים לא הולכות ברגל. לא אוכל לנטוש לגמרי את אי המבטחים שמציע לי המקום.

    כך. למרות שאני יודע, כי מהיום לא אוכל עוד להציב את רגלי על החוף ולהטביע בו את חותמה/חותמי, אמשיך לשחות סביב. אוציא מדי פעם את ראשי מבין גלי החיים ואציץ פנימה אל החיים השלווים או הסוערים, שיתרחשו בוודאי באי הסופרים.

    ואולי. בעוד אי אלו חודשים, אולי שנים. תתחלף ההנהגה באי, מדיניות ההגירה תהפוך למקלה יותר ושוב אוכל לבוא בשער עם עוד עמך בית ישראל, המשחרים לטרף הכתיבה.

    נאמתם לי מאוד. סופרים, סופרות, אוהדי וחובבי הכתיבה היצירתית, הפיוטית והספרותית. הצליחו בכל כתיבתם וקחו לכם כצידה לדרך את המשפט האלמותי שהיה ניצב בחתימתי בשפה האנגלית:

    אם אתה רוצה לכתוב, כתוב! אל תדבר.
    • תודה
    Reactions: בר כוכבא, פרפר סגול, פררו רושה ועוד 43 משתמשים46 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ניהול האתר
    ניהול האתר
    שבוע טוב, כפי שכבר נכתב ההחלטה הזו לא התקבלה בהיסח הדעת ובוודאי שלא במטרת פגיעה או חפירה. מאחר...
  • 1K
    • ה
    קיא
  • האגריד -בוצי פוליקמן //
    • ועוד מנפלאות נופשי עמך בית ישראל בכל מקום שהם.

    בדיוק כבימי אתמול אתמולתים, כן יהיה מחר ומחורתים, כך בדיוק גם היום חזר על עצמו אותו המחזה. אוטובוס גדול, מרעיש ומקרטע, עוזב את התחנה בנהמת מנוע תוך שהוא מנפיק מצינור הפליטה, מה שנקרא "האגזוזיישן" ענני עשן אפורים, מחניקים ומזהמים. מותיר מאחוריו משפחות על מיטלטליהם, מזוודותיהם, ועגלות תאומיהן, וכראוי לימי בין הזמנים עליזים, ובהתאם למיקום תחנת היעד, גם זוגות אופניים, גלגלי ים ומצופים.

    אני עומד בצד וסוקר את סגנון המשפחות הנופשות הטריות, עוד הרגל ישן שהתמכרתי אליו. אני מבחין בזהותן, כמו תמיד, שתי משפחות חסידיות, משפחה אחת ספרדית, ומשפחה אחת ליטאית חזושניקית. הצ'אלמרים לא שוכרים צימרים. הם נוסעים במהלך החופש פעמיים לים, אחת מן השתיים לפארק לכיש באשדוד, ופעם אחת לרשב"י עם עצירה של חצי יום במיי-בייבי בירכא, ובזה הם מסתפקים. כעת, המשפחות הנרגשות מחלקות את התיקים בין הילדים הצוהלים כשהאבא מקבל שניים כמובן. מפקידים את הגדולים על הקטנים כשהאם מקבלת שניים כמובן, ויוצאים בצעדה אל עבר הצימר הנכסף. בצד התחנה אני מבחין בילד רזה אוחז שקית ניילון (למה שקופה? למען ה') בשני ידיו ו...בוווואח מקיא את נשמתו פנימה.

    פלש בתוך ראשי. אני קופא על מקומי, כל גופי צמרמורת. אני חוזר עשרים שנה אחורה בזמן. אני ילד רזה עם פנים תמימות. יורד מקו 402 לאחר חתונה משפחתית כאשר בבטני נחים להם בשלווה סטואית, שניצל עסיסי, אורז ותפוחי אדמה, לחמנייה וסלטים. ואז...בוווואח. הכל מונח בחוץ, מוצג לראווה בפוזה פחות נעימה, במרכז המדרכה שלפני תחנת האוטובוסים העמוסה שבמרכז הרחוב הראשי.

    בושה. זוהי התחושה הראשונה שתקפה אותי. למה אכלתי כל כך הרבה, ולמה לא לעסתי כמו שצריך, ולמה לא ביקשתי שקית כשהרגשתי שזה הולך לקרות, ולמה לא הצלחתי לעצור את עצמי בכוח, ולמה דווקא אני, ולמה דווקא כאן במרכז המדרכה שלפני תחנת האוטובוסים העמוסה שבמרכז הרחוב הראשי.

    אבא רץ והביא קרטונים על מנת לכסות את החרפה. שלא תלכלך את שולי בגדיהם של העוברים והשווים שכן מצליחים לרדת מן האוטובוס ולשמור את מה שיש להם בפנים - לעצמם.

    אמא נלחצת ונוברת בקדחתנות בשקיות השונות ומחפשת את חבילת הטישו שתנגב את פני ותקנח את פי. שלא אכלם מן התושבים החשובים שכן מצליחים לשרוד נסיעה של שעה ורבע ולהשאיר את מה שיש להבם בבטן - לנוחיותם ולפרטיותם.

    אחי מנסים לזרז ולהביא את האירוע לסיומו, שלא ינעצו בי עיניים כל האלו שאכלו שניצל לפני שלש שעות והטעם הטוב עודנו בין שיניהם, וחולצתם עודנה לבנה ונקייה, וחיוך עודנו מרוח על פניהם, ובטנם עודנה מקפצת מן הריקודים הסוערים - ולא מטלטולי הדרכים.

    עשרים שנה אחרי, אני פוקח את עיני. הילד מסיים להקיא, זורק את השקית (למה שקופה, למה) לפח העגול ומצטרף למשפחתו. כבדרך אגב אמו מקנחת בעזרת מגבון את פיו ומיישרת את פאותיו. אביו מחייך אליו ושנייה אחת לאחר מכן הוא כבר שוכח את השקית (אוי, השקופה) שבפח העגול.

    ננערתי משרעפי, אצתי רצתי לביתי הקט והכנתי לארוחת הצהריים, אורז, תפוחי אדמה, ושניצל עסיסי, טעמו עודנו בפי.

    חוויה מתקנת קוראים לזה?

    נו נו.
    • תודה
    Reactions: חנה אביטל, L_M, פררו רושה ועוד 20 משתמשים23 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    לי זה יותר בקטע של 'לא חוזרים על בדיחה פעמיים'... אולי - שלוש פעמים. מה גם, שמילא היה מדובר...
  • 829
    • א
    מנחה
  • א. איזראעל //
    • אתי הרגישה שהכל סוגר עליה,
    כאבי הראש, המשכיר הזועם, הגז שנגמר בדיוק ביום חמישי, המורה של דיתי שהתקשרה כבר פעם שלישית, הרב'ה של חיים שהזהיר שללא חונך הוא עוד מעט ימצא את עצמו מחוץ לכתלי התלמוד תורה.

    הכאב ברקות התעצם, אתי התבוננה סביב, החדר היה חשוך, החלונות מוגפים, רק קולות צחוק עמומים שעלו מהגינה שמתחת לבניין הזכירו את העובדה ששעת צהריים עכשיו.

    'זה לא הראש, אתי' היא ניגשת למדף השלישי, מושכת מטפחת צבעונית ארוכה קושרת אותה בחוזקה סביב המצח 'לא הראש כואב לך, חביבתי. זה הלב שמתפוצץ', דיברה אתי לדמות שבמראה. המטפחת הקשורה הקלה קצת על הרגשתה, גורמת לה לנשוף נשיפה ארוכה שהייתה כלואה לה בין הצלעות.

    היא יצאה מהחדר, משפשפת עדיין רקה בכאב.

    דובי, צועד בפרוזדור לכיוון החדר, נתקל בה, מרים עיניים משתתפות 'הו, אתי, שמעתי מדיתי שאת לא מרגישה טוב, קרה משהו?'

    אתי נשענה על הקיר, מותשת. 'עזוב, זה כלום, הכל טוב...'

    דובי המשיך להביט בה באותו מבט משתתף ומצפה לתשובה, כאילו לא אמרה אתי דבר.

    'כן. קרה.' אתי הרגישה שבוץ שחור וסמיך מתפרץ ממנה כמו סודה תוססת מבקבוק שזה עתה נפתח. 'קרה שבלושטיין התקשר לומר שהתשלום על השכירות לא הגיע, קרה שהמורה של דיתי הודיעה שדיתי צריכה בדחיפות מורה מתקנת, וזה עולה כסף... קרה גם שהרב'ה של חיים כבר לא מסוגל להתמודד איתו בכיתה, והאמת היא שגם אני כבר לא מתמודדת איתו, הבלאגן שנוצר מיד כשהוא חוזר מהחיידר, ההצקות לאחים הקטנים, די, דובי, אני לא מתמודדת'

    דובי הנהן בהשתתפות. 'את לחוצה, את עובדת קשה מידי, את פשוט צריכה לצאת לכמה ימי מנוחה'

    אתי התלבטה אם לכעוס או לצחוק, היא הרימה מהרצפה מכונית צעצוע כתומה מהאוסף של חיים, חיפשה בעיניה אחר מקום להניח אותו, מעבירה אותו מיד ליד.

    'כמה. ימי. מנוחה.' אמרה באיטיות, מדגישה כל מילה בנפרד, 'לפני שאמרת, חשבת על מה שהצעת?'

    דובי הרים אליה עיניים שהניצוץ התעמעם בהם מעט, 'את צודקת' הוא אמר בכבדות 'אין לנו אפשרות טכנית וכלכלית לחופשה כזו, אבל...' הוא הביט בה שוב, ברק מחודש האיר את עיניו, הוא חייך 'יודעת מה? את משוחררת!'

    ידה של אתי שמטה את אחיזתה במכונית, מאפשרת לה ליפול ולעקם מעט את המראה הימנית.

    'משוחררת. למה אתה מתכוון?'

    'אני מתכוון שעכשיו שתיים בצהריים, עד אחת עשרה בלילה את משוחררת. הבית, הילדים, העול, הכל על הכתפיים שלי...'

    מה? אתי לטשה בו עיניים. 'מה תעשה עם הילדים? איך תסתדרו? ובכלל... ממ... מה... אעשה מעכשיו עד אחת עשרה בלילה?'

    דובי חייך אליה, מעדיף להתעלם מהשאלות הראשונות.

    'אני לא יודע מה תעשי, תעשי מה שמרגיש לך שיעשה לך באמת טוב.'

    'ילדים' דובי הסתובב לכוון הכניסה לבית, מעיף מבלי משים את המכונית הכתומה לסלון 'מי בא עם אבא לגינה...'

    אתי התבוננה אחריהם, הם יצאו עליזים, ועיניה התמלאו דמעות.

    הבית נהיה שקט באחת. כל בליל הקולות, מריבות, צחוק, צעקות, יצאו עם דובי והילדים לגינה.

    שקט. הדממה הדהדה באלפי בנות קול. אתי, מה יגרום לך להרגיש באמת טוב?

    הגרון התכווץ לה, תחושה צורבת עלתה בה.

    היא חייבת לספר, לומר, לבכות. היא חייבת. מוכרחה מישהו שישמע אותה. שיבין אותה, עכשיו.

    השעה שעת צהריים מוקדמת, ברוב בתי ישראל יושבים אנשים לארוחת צהריים משפחתית, הם אינם נודדים לגינה כדי לאפשר לאמא מנוחה. בלי ספק, זו לא שעה להתקשר.

    מבטה של אתי נח על ארון הגבס בסלון, על המדף הימני מעל הויטרינה שכב בדממה סבלנית, הסידור שלה.

    היא לקחה אותו בפיזור דעת מנשקת אותו בתנועה מורגלת.

    כבר שנים היא לא התפללה מנחה. בקושי מלמלה תפילת שחרית מקוצרת תוך כדי ריצה ממהרת לעבודה.

    אבל עכשיו יש לה זמן, ושקט. היא תשב, תתפלל בנחת, אחר כך תמצא את המשהו שיגרום לה להרגיש באמת טוב...

    אשרי, ובא לציון, שמונה עשרה, רגליה של אתי כמו נעמדות מעצמן. שלוש פסיעות אחורה, שלוש פסיעות קדימה,

    התפילה שגורה על לשונה כמו שהיא שגורה על פיהן של רוב הנשים שהיא מכירה. שירה חדשה... ברוך אתה... גאל ישראל...

    במד המיוחד שבליבה, המודד את תחושותיה בדייקנות, נע המחוג שבריר מילימטר ימינה.

    רפאינו, היא דומעת. כל הכאב הפנימי. הכוסס. שקברה, כל התחושות הקשות. החונקות. 'רפואת הנפש, רפואת הגוף...'

    'ברך עלינו... אבא' היא מוצאת את עצמה בוכה. 'ברכה, בבקשה...

    תקע בשופר גדול לחירותנו... המיצר הפנימי, גלות הנפש, הכל מהדהד בה. הכל בוכה בה, מתפרק.

    'אב הרחמן... קבל ברחמים וברצון את תפילתינו...'

    אתי כמו רק חיכתה למילים האלו, לתפילה הפנימית והאישית שלה.

    'אנחנו מחכים לגאולה, לאור שיזרח על ציון, למשיח' אתי מרגישה את היובש פושט בה ומתנערת.

    'אבא' היא מנגבת את עיניה בגב ידה. 'אני לא מסתדרת. לא מסתדרת עם הילדים, לא מסתדרת עם הכסף, לא מסתדרת עם החיים' היא נבהלת לרגע, מביטה על עצמה בדחיה. זה מה שמעניין אותי בחיים? כסף?!

    בידיים, כמעט בכוח הודפת אתי את המחשבות.

    'אבא, קשה לי! תן לי כסף. קשה לי שאין לי לתת לבלושטיין בראשון לחודש. אני לא מסוגלת לראות את חיים נובל בלי החונך שכל כך נחוץ לו, העיניים כלות לראות את דיתי חוזרת עצובה כי שוב צחקו עליה שהיא תינוקת שלא יודעת לקרוא.
    א - ב- - אאא!

    אני רוצה ללכת למכולת, להוריד מהמדפים כל מה שאני רוצה בלי לחשבן אם התפוחים חשובים מהמלפפונים ועל מה לוותר. רוצה לקטוף את המותגים הכי טובים, לגהץ את האשראי בלב קל ולחזור הביתה מרוצה. אבא, בבקשה!'

    היא דוממת רגע, בולעת דמעות אחרונות.

    'מודים אנחנו...' היא מתחילה לחייך. שלוש פסיעות אחורה...

    אתי פוסעת חזרה שלוש פסיעות, וכבר לא משנה לה מה יקרה, כי ביחד עם נשיקת הסיום החמה בוקע מליבה אור של גאולה פנימית שמתחיל לזרוח.
    • תודה
    Reactions: מן טל אורה, עט הדר, הולנדית ועוד 28 משתמשים31 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. איזראעל
    צודקת... קלטתי את זה מאוחר מידי, ביקשתי מאחת המנהלות לשנות. נקווה שזה יקרה...
  • 1K
    • ה
    דיון מנפלאות נופשי עמך בית ישראל
  • האגריד -בוצי פוליקמן //
    • לא נעים. אבל בשתיים עשרה וחצי בלילה נשמעו דפיקות בדלת. רצתי לפתוח. בטח זה עוד משפחת נופשים עם תינוקת אדומה בוערת ששכחו למרוח לה מסנן קרינה לפני שיצאו לחצי יום של בילוי בחיק הגיהנום שבחוץ. כעת הם ככל הנראה באים לבקש אם יש בגמ"ח התרופות משחה כל שהיא שתקל על ייסוריה.

    פתחתי את הדלת. בפתח עמדה אשה חסידית בערך בת 40+ אוחזת בחצאיתה מיושבת: "ההאם, הרבנית שלך נמצאת?".
    שלחתי את "הרבנית שלי" לדלת.

    באמת שלא נעים אבל גברת+ רכבה על אופניים מן ההשכרה המקומית, חצאיתה נתפסה בשרשרת ו... נאבעך, היא דפקה על הדלת הראשונה שנקרתה בדרכה וכעת היא מבקשת האם יש לרבנית שלי חוט ומחט לתפור את החצאית הסוררת.

    תוך כדי שאני כולא את עצמי בחדר הפנימי ומחכה שהרבנית שלי תסיים לתפור את שמלתה של הרבנית הנבוכה, אני שומע את אשתי שואלת אותה: "תגידי, בירושלים את גם רוכבת לפעמים על האופניים? אם למשל את צריכה לקפוץ רגע למכולת, או סתם ביום של כיף עם הילדים בפארק?!"

    - "חס וחלילה, מה פתאום!" - הזדעקה הרבנית. "זה לא צנוע שאשה תרכב בעיר על אופניים".

    "וכאן?" - מנסה אשתי להבין את ההבדל.

    - "הא, כאן אנחנו בנופש. שילמנו על הצימר וגם על ההשכרה של האופניים אז אנחנו מנצלים את זה, את מבינה?"

    לא, אני לא מבינה.

    אולי אתם מבינים את זה?
    • תודה
    Reactions: קריה נאמנה, ישר והפוך, elis56 ועוד 27 משתמשים30 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    האגריד -בוצי פוליקמן
    הכל באווירה טובה אשריך ישראל שאלו הן נופשיך. וקווי ה' יחליפו כח.
  • 614
    • א
    עזרה הספרים של צפריר בשן
  • אפקטכתיב //
    • איך הם מבחינת תוכן (נקי?)
    ומבחינה מקצועית?
    ובכלל אשמח לחוות דעת.
    0 תגובות
  • 602
    • הפקות כתיבה
    ההוד וההדר לחי אוּלמוֹת | או: בקול דממה דקה
  • הפקות כתיבה //
    • "'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו...
    כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם' –
    הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום.
    פלשתים באו בנצחונו של גולית מה היה סופו?
    לסוף נפל בחרב ונפלו עמו...
    ואתם אי אתם כן 'כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להלחם' –
    זה מחנה ארון"
    (סוטה מב).    ​

    בְּרוּחַ המון לְהָדִיר
    לְשַבֵּר ולַחֲדוֹר
    אֶל הָרָש
    ואחר הרוח רעש
    בקול וּמָמוֹן
    לחמוס המָדוֹר
    מִמִדְּרָש
    בְּאֵש ועָשָן
    להשמיד
    את הנר הַיָּשָן
    להעמיד
    מחיצות בְּעֵרָה
    להפוך אֵש תָּמִיד
    לאַסקוּפָּה הַנַַדרסת
    ממאירה ותמירה
    לנרמסת
    בלי תמורה, מִכְּשֵרָה
    לאספסת
    בְּרוּחַ הַקוֹר
    ביקשתם עֲקוֹר,
    הָעִיקָר
    לִדרוֹך וְלִדקוֹר
    לזלול הַיָקָר
    ***
    וְאַחַר הָאֵש,
    בִּדְמָמָה דַּקָה
    בִּזִעָקָה
    חרשת
    ברוח פנימית
    באש לוחשת
    אתם באים
    בניצחון על מקום
    ואנו חיים
    בניצחונו של מקום
    ועמוד האש
    יגדיר, יבדל
    יאיר ההולכים
    יְגַדֵּל
    וּברמה
    הקול לא נשמע
    רק קול דממה דקה
    • תודה
    Reactions: גוגלית, אלישבע10, גולדברג. ועוד 6 משתמשים9 //
    0 תגובות
  • 859
    • הדוויג
    מילות הנצח
  • הדוויג //
    • המילים הנצחיות והאלמותיות הללו.

    הביטוי הכל כך יהודי הזה.

    המשפט הזה שנאמר פעמיים ביום, בוקר וערב, כבר דורות על גבי דורות.

    המילים הללו, אליהן חזרנו בנקודות השיא ובנקודות השפל. בעיתות האושר ובעיתות העצב. ברגעי התקווה וברגעי הייאוש.

    המשפט הזה, שאיתו אנחנו משכימים בעת שחר, ועימו אנו עולים על יצוענו לעת לילה.

    המילים הללו אשר מלוות את חיי האדם מיום לידתו ועד יום פטירתו.

    הביטוי הזה שמאחד את כולנו כאומה. דתיים וחילונים. אשכנזים ומזרחיים. ימנים ושמאלנים. שמרנים וליברלים.

    המילים הללו שמזכירות לנו שוב ושוב מי אנחנו באמת.

    המשפט הזה שמבטא בעיני רבים את הסיפור הגדול שלנו.

    המילים הללו שאולי יותר מכל מאפיינות את אומתנו.

    אמא משעמם לי
    • תודה
    • חחח
    Reactions: אבן דרך, I.Q, הוריקן ועוד 38 משתמשים41 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    דווקא חשבתי על זה. רק מה, פתאום חזרתי לכותרת ואז התבלבלתי... *התקופה הרעה שלי 3 **הכותרת...
  • 2 3 6K
    • כ
    דף שהולך לפח
  • כנפיים //
    • זה בין המצרים, ואני לא יודע אם כדאי לספר.
    מצד אחד, זה מתאים לבין המצרים כי זה מאד עצוב.
    מצד שני, אולי זה כמו לשון הרע, שזה כמו להלשין לקיסר על היהודים. ילד בכיתה ג' כבר יודע קצת. אבל נראה לי שאני כן אספר. גם בגלל שאני נורא רוצה, וגם בגלל שלמדתי מזה משהו. אבל את זה אני כבר אספר לכם בסוף.

    חחח... איזה מצחיק אני. "אספר לכם בסוף" אני כותב על הדף שעוד שניה וחצי ואני זורק אותו לפח. כי בכלל אני שונא דפים, ובטח כאלו שאני ממלא בגלל שאין לי משהו אחר לעשות והבטן עוד עושה לי קולות כאלו וסיבובים, ואני לא יכול להירדם.
    אז אני אכתוב את זה כמו סיפור, אולי, ואז אזרוק אותו לפח. וזה לא יהיה לשון הרע, כי הקיסר בכלל לא מבקר אצלנו, ולא מחטט בפחים.

    אז הסיפור שלי מתחיל באמצע שיעור חומש, או הלכה, אני אפילו לא זוכר. לא בגלל שזה היה מזמן. בכלל לא. רק בגלל שאני לא זוכר כלום מהיום, חוץ מאת הסיפור. והשיעור, הוא היה לפני, אז אני לא זוכר איזה הוא היה.

    פתאום התחלתי לעשות רעש עם הנעליים. חריקות כאלה, שעושות לחלק מהאנשים נקודות בולטות על הידיים, וחלק רועדים מזה. צמרמורת. כן.
    למה עשיתי רעש? כבר אמרתי לכם שאני לא זוכר. אבל לנחש, אני יכול. כי זה לא פעם ראשונה שאני עושה רעש. עם הידיים, או הלשון או העט או הכיסא, וגם ברגליים.

    אולי היה לי משעמם, אולי רציתי לשמוע עוד קולות חוץ מהקול של הרב'ה אולי הייתי כבר רעב, וכשמזיזים ת'רגליים לא מרגישים כלכך את הבטן. גם עכשיו זה עובד לי.

    ואז הרבה אמר לי שאם אני יעשה רעש עם הנעליים, הוא ייקח לי אותן.

    באמת. ככה הוא אמר.

    אוף. אני לא יכול להיזכר! איזה בלאגן של מילים בתוך הראש נהיה לי כשאני מנסה!
    לא'כפת לי, אני אכתוב מה שאני חושב. כי אני חושב שבטוח שלפני זה הוא אמר לי להפסיק להרעיש, וגם בטח הוא עשה עם הגבות שלו צורה של הר, ובטוח שהוא גם התקרב אלי, ועשה שקט בכל הכיתה, ואמר-די!
    בטוח!
    כי הרבה פעמים הוא עושה ככה, אז למה שהיום לא?

    ואז עוד פעם עשיתי רעש, ואח"כ עוד. למה? כנראה בגלל שהסיבה של מקודם לא נגמרה.
    אז הוא בא, והוא התכופף קרוב לנעליים שלי, ובשתי תנועות חזקות הנעליים שלי היו לו ביד.
    והוא שם אותן בצד.
    הוא שם אותן ליד הפינה של הכיתה.
    מה'כפת לי! אני יכול לעבור שם בהפסקה, ובדרך להיכנס לנעליים ולברוח.

    ואז אהרון שמואל, שהוא חבר שלי, הביא לי את הנעליים שלו. אני לא יודע אם הוא חשב שזה לא נעים לי להיות בלי נעליים או קר לי מהמזגן, או שהוא רצה שאני אתן לו בכדור שלי ראשון או שהוא רצה לעצבן את הרב'ה.
    לא'ידע.

    אבל הרב'ה ראה, והוא לקח גם את הנעליים של אהרון שמואל, והלך לחדר מלמדים כי כבר הגיעה ההפסקה של הצהרים.

    זה נהיה מסובך אז החלטתי ללכת לבקש את הנעליים שלי ממנו. דפקתי, וביקשתי שיקראו לרב'ה שלוסיג, וכשהוא בא הסתכלתי לרצפה ושאלתי אם אני יכול לקבל את הנעליים, והוא אמר לא וסגר את הדלת.

    אז דפקתי עוד פ'ם, והוא בא אחרי קצת זמן, ושאלתי עוד פ'ם, ועוד פ'ם הוא אמר לא, וסגר.
    ואחרי שדפקתי עוד פ'ם וקראו לו, הוא הסתכל עלי חזק, וראיתי שהוא מתאפק לא לתת לי סטירה חזקה בפנים, והוא אמר שאם אני יבוא עוד פ'ם לבקש את הנעליים, הוא ייקח לי גם את הגרביים.

    לא ידעתי מה לעשות. עוד רגע כבר נגמרת ההפסקה של הצהרים, ועוד לא אכלתי בכלל כי אני לא יכול ללכת ככה במדרגות, ועוד עם המכנסיים הברוגז שיש לי היום.
    ואם הוא לא יחזיר לי את הנעליים עד סוף היום?
    ואם עד מחר?
    ואם הוא לא יחזיר אותן בכלל?
    חשבתי על אמא ואבא ומה שיהיה בהסעה בלי נעליים, והידיים שלי דפקו עוד פ'ם על הדלת של החדר מלמדים.

    מקודם, כשככה הוא אמר, אני עדיין הסתכלתי לרצפה, וזה חבל מאד. כי ככה לא יכולתי לבדוק אם האור הזה שיש בעיניים שלו כשהוא מספר משהו מצחיק, דולק, או לא.

    הוא לא דלק. בטוח.

    כי ברגע שהוא בא לפתח, ואני אמרתי עוד פעם- אפשר את הנעליים שלי?
    מיד הוא התכופף, והוריד ממני את שתי הגרביים.
    זה קצת הסתבך לו, ואני קצת התנדנדתי מזה, ותפסתי בקיר, ואפילו שהרצפה היתה נורא מגעילה, ודביקה, אני לא הרגשתי כלום ברגליים.
    רק את הסיבובים האלה בבטן, שעוד לא מפסיקים, וגם כזה רועד בגוף, והרבה זיעה כמו כשמשתוללים ממש, ושורף חזק בעיניים, שצריך לסגור אותן ולחכות שזה יעבור.
    אבל לא יכולתי לסגור את העיניים. מה פתאום. אני צריך לשמור שלא יראו אותי ואת הרגליים שלי.
    הוא נכנס וסגר את הדלת, אבל שמעתי אותו אומר לרבע'ס ששם, שהוא אף פעם לא שובר את המילה שלו. וזה הכוח שלו.
    מעניין איך שוברים מילים. אין להן גרביים שאפשר לקחת. אולי עם סכין, או פטיש.
    שמעת אותם מדברים עוד קצת, על ילד אחד, אלחנן, שאיזה מסכן הוא, ואיך הוא ממש כמו חילוני, ומסתובב עם כל מיני. ככה הם אמרו, ומישהו עשה צצצ...
    מיד אח"כ נפתחה הדלת של החדר מלמדים, ויצא הרב'ה כוכבי. הוא נעמד לידי, ונראה לי שהוא לא ראה אותי.

    ככה עמדתי ליד החדר מלמדים, וחיכיתי שתיגמר ההפסקה.
    לא זוכר כלום אחר כך.
    רק שהרב'ה כוכבי לא הלך משם, וכל פעם שמישהו עבר לידינו, בדיוק הוא זז קצת, וככה זה יצא שהוא הסתיר את הרגליים היחפות שלי.

    ועכשיו אני מרגיש קצת מוזר.
    הבטן לא מפסיקה להסתובב ולכאוב, וגם הראש קצת, והעיניים עוד שורפות הרבה, ודוקרות. וגם כשהתרחצתי היום, המים היו לי נורא קרים אפילו שכיוונתי אותם כרגיל, אז מהר לבשתי גרביים אחרי המקלחת.

    אני לא נרדם, אבל עכשיו אני אזרוק לפח את הדף וגם יקמט אותו ואולי כדאי גם לגזור אותו כמו שעשינו לדף עם הציורים המצחיקים של הרב'ה.

    אה, שכחתי.
    לא כתבתי בסוף מה למדתי מזה. מוסר השכל.
    אז עכשיו אני אגיד לכם:
    המוסר השכל שלי, זה שמה שמלמדים זה לא על באמת. זה בסתם.
    אפילו דברים שנראים דווקא אמיתיים.

    איך אני יודע?

    כי אני זוכר שלפני שבועיים, ביום שלישי אחד, היה לנו שיעור כזה מיוחד, עם איש אחד, שבא לראות איך הרב'ה שלוסיג מספר לנו סיפורים ואומר לנו מה לעשות אם עושים לך משהו לא נעים.
    היה ל' גדולה על הלוח, והרב'ה שלוסיג אמר שהל' מזכירה מה לעשות:
    לצעוק-לא
    מהר- לברוח
    וללכת- לספר
    לאבא או לאמא או למישהו אחר.

    הרב'ה שלוסיג אמר במפורש, שמותר לעשות את זה. וזה מצווה. גם לרבה, וגם לאנשים אחרים מבוגרים, מותר להגיד לא ולעשות את כל הלמד'ים האלו.
    והוא גם הסביר, שאפשר להרגיש בגוף שלנו. שהוא נותן לנו סימנים, אם אנחנו מפחדים מזה, או שזה ממש לא טוב, מה שקורה.
    זה היה בדיוק הסימנים האלה, שאני הרגשתי היום.

    אז הוא סתם אמר.

    הבנתם?

    כי אם אני הייתי עושה את הלמד'ים האלה, בטח הוא היה לוקח לי גם את החולצה. או המכנסיים.

    אבל אולי בעצם, לא לזה הם התכוונו, האיש והרבה שלוסיג בשיעור ההוא, על הלמד'ים.
    כי הם אמרו שהאנשים הלא טובים, רוצים שזה יהיה סוד, מה שהם עשו. והרב'ה שלוסיג סיפר את זה לכולם, וגם השאיר אותי ככה במסדרון.

    אז כנראה רק הגוף שלי התבלבל ועשה את כל הסימנים.
    לא יודע.
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: SRW, HennyS, בדוח ועוד 88 משתמשים91 //
    58 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    Almonit
    בספר שקראתי פעם מנקודת מבטו של ילד תקשורתי , ככה הוא אבחן את האנשים סביבו, אם היה להם את המבט...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה