קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
יצירתיות

ישבתי אתמול באוטובוס וניסתי לגרד משהו לכתוב, על מה אני אכתוב? איך ממציאים משהו?

קורה גם לכם?

נזכרתי שפעם הלכתי בכנפי נשרים וצד את עיני ספרון שלצערי שכחתי את שמו שעסק בעניני יצירתיות, פתחתי אותו ואיך שהוא מצאתי את עצמי קורא חצי ספר בנשימה.

המיתוס אותו הוא בא לנפץ היה 'החשיבה מחוץ לקופסא'. החשיבה מחוץ לקופסא, לדידו, מהווה יותר התיימרות מאשר מציאות, היא זורקת אותנו מחוץ לעולם המציאות בלי יכולת לחבר ענין לענין ומשכך פעמים רבות היא רק מוחקת את היצירתיות שלנו ולא מפרה אותה.

הלך המחשבה על פי אותו הספרון בנוי על תבניות, אנו חושבים ומסננים עם פרידגמות והנחות עבודה, ולכן באורח מפתיע כדאי להשתמש דווקא באותן תבניות ומתוכן ליצור ולהמציא על ידי שינויים קטנים.

הספר מדבר על יצירתיות במוצרים, והוא מונה כמה פעולות שהן פשוטות אך הן מפתח ליצירה.

א. הוספה. הוספת תכונה.

ב. גריעה. הורדת תכונה

ג. איחוד. חיבור שני מוצרים למוצר אחד.

ד. חלוקה. הפרדת מוצרים.


אחת הדוגמאות שמצאו חן בעיני היה סיפורו של המחבר על הרצאה באוניברסיטה על יצירתיות, כשהוא מגלה תעלול של הסטודנטים שהחליפו את הלורד של המרצה הקודם בלורד שאינו מחיק, עכשיו צריך לקרוא לשרת וחומרי ניקוי וששון ושמחה יהיו ליהודים

המרצה בחר שלא לגעור לא לקרוא לשרת אלא לקח את זה כבעיה כיתתית, איך אנחנו יכולים באמצעים שיש לנו בכיתה לטפל בבעיה.

המרצה הורה לכל הסטודנטים להוציא את כל אשר בכליהם, יצאו שם בירות, חמאת שיאה, שפתונים ודואדרנטים, וגם חבילת מלפפון חמוץ. בדקו את החומרים אחד לאחד וכו', עד שהגיעו לחפצים שהיו על שולחן המרצה.

הלורד המחיק ישב שם בנחת וחיכה.

ואופס, הנה רעיון המחץ. הלורד המחיק מכיל הרבה פולימרים שגורמים לכך שהוא לא מתקבע, כאשר עברו עם הלורד המחיק על הלורד הלא מחיק, נוצרה אפשרות למחוק את שניהם.

אך זה עדיין לא הכל

סטודנטית ביישנית הציעה, שאולי גם כמות הפולימרים הקטנה שיש בלורד הלא מחיק בכדי שיתאפשר לכתוב בו, היא עצמה תספיק בכדי למחוק את הכתיבה הקודמת.

ואכן, הלורד הלא מחיק הוא זה שפתר את הבעיה.

היצירתיות היא לא בחוץ, בשמים, המעין הוא בפנים. וזה היה השלב שבו המרצה ביקש לקרוא לשרת..


אז מה לעניננו?

חשבתי, שאולי הדרך הכי פשוטה (בשבילי, ואולי גם אחרים יתקדמו על ידי זה) היא לקחת אירוע פשוט שמופיע בעיתון, הכי בנאלי שיש, ולנסות לפתוח אותו, יש שביתה במפעל הצבעים, מה מרגיש מנהל העבודה, על מה הבעלים כועס, איך אשתו של יו"ר ההסתדרות מקבלת את בעלה שרותח מזעם, וכו' וכו'.

אז לקחתי את הנושא של חסימת המעברים מהרשות לישראל, וניסיתי לראות אותו מבעד למבט של אחד מהצדדים המעורבים בו.

אם ימצא חן בעיניכם, תוכלו להעלות גם כן צדדים נוספים לאותו הסיפור, או לפתוח את העיתון מחר ולהביא לנו באירוע הכי נדוש זוית חדשה ובלתי מוכרת.
אאבאא!! יללה לידי הסירנה, תוך שאני מחליף את מצב השבת במקרר ומערבב בידי השניה את הרוטב לחסה.

'זה לא שווה לי בכלל'! באה התגובה לאחד מנסיונות הנפל להשקיט את הלהקה בסתימת ביסקויטים בתקווה לרעש מונוטיני של בליסה רגועה.

'זה לא שווה, הוא שבור הביסקויט לשניים. למה לרחלי נתת ביסקויט שלם'?

הנסיון להוריד את חבילת הביסקויטים מעל המקרר תוך כדי תחיבת תבנית העוגה למקפיא התגלה ככשלון מתוק, האריזה נפלה בקול רעש עדין, ותוכנה התעופף לכל עבר לשמחתה של דסי ששלפה את המוצץ הנצחי במהירות הבזק.

מחוסר ברירה ותוך תחושה כי הביסקויטים כולם תקועים לי בגרון, צעקתי –

'אסתי, את ילדה גדולה את כבר יודעת שאין שום הבדל, תטעמי את הביסקויט ותראי, זה אותו הדבר בדיוק'.

איפשהו בין לכה דודי למגן אבות הצליחה השבת לקנות בי שביתה וכשנכנסתי הביתה קיבל יוסי את פני בצהלה ובקריאות גיל –

'אבא, תסתכל, אני ערכתי את השולחן, כבר שמתי את החלה שנשארה מיום שישי בשביל הקידוש'.

'כל הכבוד יוסי. אבל בוא שניה תביא לנו גם את החלה השלימה שעומדת על השיש'.

גוט שאבעס.
לבושים מחלצות עמדנו בתחנת האוטובוס באיזורי הפריפריה של בני ברק ממתינים עד בוש להגעת קרונות עמידה עמוסי אדם ועגלות צאן.

חתונה של אח זה לא משהו שאפשר לפספס, אם ההגה היה בידיים שלנו כמובן. טלפונים בהולים אל כל מכשיר הקולט שיחות שנמצא בסביבתנו גרמו לנו לוותר על התענוג הסרדיני, ולקחת מונית. "ספיישל" כמו שאבא שלי אומר.

הילדים בוכים, כמה זמן אפשר להיות ארוז בחליפת צמר עם פפיון צמוד צוואר, יחד עם פיקוח אדוק שלא יגעו, ישבו, יזוזו, ויתלכלכו חס וחלילה.

הוא עצר לנו, נראה שבעל כרחו. לחוץ מהסביבה הבני ברקית, מונית חדשה מקושטת בדגלים ובסמלים מהגלגל ועד הכפה. פטריוט נלהב כנראה, לא ברור של מה.

לאן צריכים? לא מסתכל לי בעיניים.

אולם "תפארת הדובדבן" בצומת הניצנים מהשמאלה החדש שמה. אמרה אשתי. אני עדיין מנסה לעזור לשבט לחגור, קשה לי להתרכז בשני דברים.

האווירה ברכב קרה, כמעט כמו המזגן שנשף בשיא כוחו, שקט דחוס וטעון.

בסוף הוא נשבר. אפשר לשאול אותך משהו? שאל בחשש אך עם רסיסי עזות, מוחט באפו בתזזיתיות.

למה לא, בכיף. שיקרתי, והתכוננתי להיות שק החבטות בינו לבין הציבור החרדי.

הבן שלי כעת בעזה, אמר ,מצביע לעבר תמונת בנו על הדשבורד. ואני לא מבין למה אנחנו כהורים צריכים ללכת לישון כל לילה רועדים מפחד, וכל טלפון אנחנו על סף התקף לב. ואתם, שולחים את הבן לישיבה והפחד היחידי שיש לכם הוא אם הוא יאכל שניצל או קוסקוס.

-שאלה טובה, אמרתי, ואני מבין מהכאב שלך שהרצאות על חשיבות התורה לא יספקו אותך, לכן אני ישאל אותך שאלה, ברשותך.

-נו, שיהיה.

-מדינת ישראל היא מדינת לאום יהודי, נכון? דמיין לעצמך מה יהיה אם אני בא ומציע לך פרוטקשן מלא ושלום עם כל העולם, אך שהלאום בישראל יהיה מוסלמי, היית מסכים לכך?

-מה פתאום, אחי זה לא קשור. חלק מההגנה שלנו היא בעצם על הלאום שישאר יהודי.

-צודק, אתה יודע שיהודי שנשוי לגויה, הילדים אינם יהודים. איך זה שאחרי יותר מאלפיים שנה יש עדיין יהודים? מי שמר על עם ישראל מהתבוללות במשך כל הדורות? אני יענה, לומדי התורה בלבד הם אלו שהעבירו את ההתבדלות מדור לדור כך שהיום בזכותם עדיין היהדות חיה וקיימת.

-אח שלי זה לא ככה, באת לי בהפוכה. אני מדבר איתך על ילדים שלנו שנהרגים על ההגנה הזו, ואתה מביא לי אנשים ששומרים עלינו מהמזגן?

-סליחה? הגבהתי את קולי, כמה שנים המדינה הצעירה הזו קיימת? שבעים בקושי, כמה מלחמות היא עברה? שבע או שמונה מקסימום, לומדי התורה ושומרי המצוות ששימרו את היהדות בחרוף נפש, עברו הריגות פוגרומים גירושים במשך אלפיים שנה. ולך יש את הזכות לומר- "שומרים מהמזגן"? יש כאן צורך אמיתי לשמור על היהדות לא רק מפני הערבים אלא מפני ההיטמעות שהיא מאיימת על הלאום הרבה יותר מכל אויב אחר.

וחוץ מזה, החלטתי ללכת עד הסוף, מי אמר שארץ ישראל שייכת לעם היהודי? אולי הערבים בעצם הם קרבנות כיבוש.

-די, נו זה כתוב בתורה, לא?

-נכון, ואתה יודע מה עוד כתוב באותה התורה? "והגית בו, כלומר בתורה, יומם ולילה".

-מאתיים חמישים שקל, המהם לקול צרצור מדפסת המונה, אוקיי שומע מה שת'אומר, נחשוב על זה.

פספסנו את התמונות, לא נורא, הלכתי הצידה ואמרתי שני פרקי תהילים.

שיחזרו הבנים הבייתה. מעזה ומתל אביב.
השנה אנחנו בעלי ניסיון.

שנה שעברה היה פשוט לשרוף כסף. ככה אבא שלי אמר כל הזמן. סתם לשרוף כסף. לא ראיתי אותו שורף כלום, אבל אם אבא שלי אמר אל תתווכחו. אתם צריכים להכיר אותו.
בעצם אולי אתם מכירים אותו. גבוה, רחב, כלומר גבוה מאוד לרוחב, עם קול חזק, ועיניים אוכלות. ככה אני קורא לעיניים שלו. הסתכלתי במראה ונראה לי שגם לי יהיה עיניים אוכלות. יש לו גם גבות כאלה מחוברות שעוזרות לאכול.
אתם מזהים?
הוא תמיד מתפלל במנין של 9:45, הוא גבאי שמה, הוא אמר לי שהוא ביקש להיות גבאי כדי שיהיה לו סיבה להגיע לפחות לקריאת התורה. הוא כזה מדקדק במצוות. הרבה פעמים אני מתפלל איתו ואז הוא תולש פתק קטן מהקופסה של הסיגריות וכותב: שוקי מאחר בידיעתי, ועושה קשקוש. ואז אומר לי לרוץ מהר כי הוא משלם מספיק לחיידר, וחבל על הכסף.

אז שנה שעברה היינו במלילות. היה המון אנשים, וקצת הופעות, והאוכל לא היה מספק, ככה אמא שלי אמרה, והמזגנים התקלקלו ביום השלישי שהיינו. הטכנאי אמר שזה יכול לקרות אם זה דולק מעל 60 שעות רצוף.

בקיצור השנה מאחרי חנוכה אבא שלי התחיל לארגן משהו אחר. הוא דיבר עם כמה חברים מהמנין, וגם מהמנין שאחריהם, והם סיכמו לעשות נופש שיתקן להם את כל הטראומה (ככה אומרים את זה?) של שנה שעברה.

היה אספה אצלנו בבית. צורי הציע דבר ראשון לעשות את הנופש בתשעת הימים. בהתחלה כולם הסתכלו עליו בהפתעה, אבל לאט לאט קלטו את הפוטנציאל. אבל במקום לספר לכם על כל הרעיונות אני פשוט יספר לכם איך היה.

קודם כל היה הרבה מקום. לא היה את הדוחס של כל שנה.
בלילה הראשון אחרי ארוחה ענקית של סלומון ודגים מעושנים, ומלא אוכל חלבי, היה הופעה של מקהלת בין המצרים. הם שרו כזה יפה, ממש היית יכול לחשוב שזה עם כלים, אבל הכל היה ווקאלי לגמרי. הם כשרונות. וגם הם הקפידו לשיר בעיקר פסוקים ממגילת איכה. ככה הם אמרו. לא ידעתי שיש כזה הרבה שירים באיכה.

למחרת היה צריך להיות בריכה. אבל אסור סתם להתרחץ, לכן התכנון היה שקודם נכנסים לחדר כושר לכמה זמן, עד שמזיעים, ואז מותר. אבא שלי שלח הודעה לרב אחד בסמס מהטלפון שבכיס הפנימי של הוסט, והוא שאל אותו מי שמזיע מאוד אם מותר לו להתרחץ בתשעת הימים והוא אמר שכן.
אז היה שלט גדול בכניסה שרק מי שהיה בחדר כושר יכול להיכנס אבל ראיתי שהרבה נכנסו סתם והשומר לא אמר להם כלום.

ביום השלישי היה הפתעה, הגישו לנו ארוחה בשרית. הביאו בחור שעשה סיום על מסכת אבות וככה יכלנו לאכול. אמנם הרבה הגיעו אחרי הסיום אבל כולם אמרו שזה מותר וזה אותו סעודה. היה נורא טעים.

ביום הרביעי היה רקדנים. קראו להופעה נפרצו החומות, והרקדנים באו להציג את הרומאים איך הם שמחים שהם ניצחו אותנו כדי שאנחנו נצטער מזה. היה מה זה יפה.

עכשיו ערב תשעה באב ואנחנו בדרך חזור. כזה סוף מעצבן לחופש.
לאוהבי הסגנון הפיוטי.
הערה: מבחינת המקצב של השיר בכל שורה יש שש תנועות (או שבע כאשר המילה האחרונה מוטעמת במלעיל). שווא-נע לעיתים נחשב כתנועה ולעיתים לא. כדי לשמור על מקצב השיר יש לנווט היטב בין המצבים (במילים אחרות: אם נראה לך ששורה כלשהי לא עומדת היטב במקצב השיר, שים לב לשוואים נעים).


הֲלֹא תִּתְגַּעְגְּעִי


הֲלֹא תִּתְגַּעְגְּעִי
הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה
הֲלֹא תְּשַׁוְּעִי
לָעֵת הַחֲבִיבָה

הֲלֹא יֵהוֹם קִרְבֵּךְ
עֲדֵי זְמַן שִׁיבָה
הֲלֹא יִסְעַר לִבֵּךְ
עֲדֵי שׁוֹב אַהֲבָה

הֲלֹא תִּתְעַצְּבִי
עַל שֶׁבֶר אֲבָנַיִךְ
אִם לֹא עוֹד תִּתְאֲבִי
עָבוֹר יְמֵי טִינַיִךְ

הַאִם אֵין זִכָּרוֹן
צָרוּב שִׂכְלֵי בִּינַיִךְ
עַל עֵת טְרוֹם חָרוֹן
חָרְבַּן רוּם מִשְׁכָּנַיִךְ

הֲלֹא תִּרְצִי חָזוֹר
תְּקוּפוֹת לָךְ הַמַּלְכוּת
זְהַב בִּגְדֵךְ לִשְׁזוֹר
כְּיוֹם שִׂגּוּי זְכוּת

הַאֵין לָךְ עוֹד תִּקְווֹת
לְיוֹם גְּמַר בָּכוּת
נַפְשֵׁךְ לְהִתְאַוּוֹת
הֵרוֹם מִנְּמִיכוּת

הֲלֹא תּוֹךְ נְשָׁמָה
בְּאֵשׁ אוֹר לְהָבָה
תִּבְעַר בְּרֹב עָצְמָה
וְלֹא תְּהֵא כָּבָה

לִדְאוֹת לְהִתְרוֹמֵם
לִשְׁאוֹף תֹּם דַּאֲבָה
לִפְעוֹל גַּם לְקוֹמֵם
שְׁכִינָה מֵעִלּוּבָהּ

הֲלֹא דּוֹרוֹת עוֹלָם
עֵינָם הַצּוֹפִיָּה
קוֹלָם לֹא נֶאֱלַם
תְּפִלָּה בָּם הוֹמִיָּה

גָּדוֹל עִם דַּל הָעָם
תִּקְוָה שָׁם רְווּיָה
לִרְאוֹת הַנֵּר הֻעָם
דּוֹלֵק אוֹר וְהָיָה

הֲלֹא אַתְּ בַּת עַמִּי
לֹא תִּתְּנִי פוּגוֹת
לָשׁוֹן לָךְ אַל תִּדְּמִי
מִלּוּל מִלַּהֲגוֹת

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ
מוֹעֵד הָסֵר תּוּגוֹת
הִנֵּה שָׁבָה עֶדְנָה
וְיוֹם תִּקְווֹת עוֹרְגוֹת
"כן. כך הוא החליט".
"כן גם אנחנו מצטערים על כך. זו בחורה איכותית ואני בטוחה שהיא תקבל מישהו ברמה שלה-כמו שמגיע לה".
כן סימה. שוחחנו איתו על כך אבל זו התשובה הסופית."
"תודה רבה על הכל ורק שמחות".
"אמן אמן. כל טוב."
שימי שעד עכשיו התרווח על הספה שומע את צליל הניתוק של השיחה וממהר ליישר את רגליו. עוד רגע אמא תופיע במרפסת.
לפני שעתיים הוא חזר מעוד פגישה, שלישית בסדרה עם אותה הבחורה.
כבר בתחילת הפגישה הוא ראה את עיניה התלויות בו במבט מקווה. כזה שיש לו רק משמעות אחת מהסוג הסופי והמוחלט והבין שיש לחשב מסלול מחדש לתחנת היציאה הקרובה הידועה יותר בשם: מוצא של כבוד.
הבחורה -רבקי קראו לה, ציפתה מן הסתם לשיחה כבדת ראש. מקטגורית הישורת האחרונה.
פחות על תחביבים יותר על תוכניות לעתיד, פחות סיפורי ישיבה יותר דיונים על כוללים.
אבל הוא הסיט באלגנטיות את השיחה לאפיקים קלילים ובעיקר בלתי מתחייבים ושזר בהם הומור וסיפורים מענייניים. בכל זאת הוא מעוניין לשמור על המוניטין שלו וכמובן אינו מעוניין לפגוע במשודכת או להעלות את רף הציפיות.
נראה לו שהוא הצליח. כמו תמיד. אין מה לומר הוא כבר אלוף בלסיים בצורה אלגנטית.
צילה של אמא נופל על הספה במרפסת. הוא מרים את העינים ומחכה לשיחת התחנונים הקבועה: אולי תנסה, אולי תחשוב שוב.
אבל אמא מפתיעה אותו היום. היא ואבא מגיעים ביחד ומתיישבים בפנים חתומות.
רק האודם שמתפשט בלחייה של אמא - זה שלמד לזהות כתמרור אזהרה עוד בתור ילד, כשמעשי הקונדס שלו עברו את הגבול, מבהיר לו שהפעם הוא הולך לשמוע דיבורים מסוג אחר.
"לא האמנתי שנקיים אי פעם את השיחה הזו אבל אני חושבת שכרגע רצוי שתפסיק להיפגש".
"מה גורם לך לחשוב ככה?", הוא אומר בנימה כאילו נון-שלנטית ,להסתיר את הפתעתו.
"מה שקרה היום ובחודש שעבר ובזה שלפניו. אי אפשר להמשיך להתנהל כך. לא איתנו , לא עם השדכנית ובטח לא עם המשודכות". אומר אבא במפתיע. לא מתאים לו להגיד משפט כל כך ארוך.
שימי מנסה להשחיל משפט מתגונן אבל אמא קוטעת אותו בנימה חדשה והחלטית : "שימי. גם ההחלטה שלנו סופית. אתה תקח פסק זמן. תנצל אותו לחשוב מה אתה רוצה ובעיקר מה אתה לא רוצה ותלמד לומר לא בזמן ובמקום המתאים ומהסיבות הנכונות. אבא ואני פה כדי לעזור ולכוון."
אבא מציע לו לעזוב את המרפסת וללכת לישון ואז יוצא מן המרפסת ביחד עם אמא.
שימי נשאר במרפסת עם המילים שעדיין מרחפות באויר ועם לחיים סמוקות.
הוא יושב ומחכה בחושך. היא מגיעה שוב. הפעם בטעם מריר מתוק. תחושה של חירות ישנה ומוכרת. אבל בצליל חדש ומזויף.
שלום,
תודה ל
@רותי רפפורט על אישור ההצטרפות לקהילה המענינת הזו, אני מעתיקה לכאן פרקים של סיפור בהמשכים שכתבתי בפורום אא"ר.
ותודה ל @כנפיים, הפרק הראשון בסדרה נכתב בעקבות האתגר הקודם.
בהנאה!
לפני כשבוע שיגר אליי אחי הנערץ טור קצר פרי עטו (טור מפעים ומיוחד, אגב).
מכיוון שאחים אחים אבל צריך להתכתש ולהתקוטט קצת בחיים, הודעתי לו שאני שולח את הטור להגהה לשונית קצרה כי ככה אין מצב בכלל.
נו, מה הוא יכל לעשות. עוד פעם הקטנצ'יק עושה בעיות, אמר - והסכים.
בינתיים, עד שהעורך (נקרא לו יעקב איש פסיק, לצורך העניין) ערך, ערכתי גם אני במקביל את הקובץ.
כעת כבר היו לנו 3 גרסאות.
1- מקור
2- שלי
3- יעקב איש פסיק

על מנת לפשר בדו קרב הזועם הצפוי והכולל ביני ובין אחי ובין איש הפסיק הניצים בחמת זעם - פניתי לעורך נוסף, מקצוען אשר ליבו גדול, איש סימפטי מאוד בשם אשר לב.
האיש הסימפטי עשה מעשה תמוה וחסר פשר, ובמקום לגשר ולהסביר שכל הגרסאות טובות - הוא... שומו שמיים, ערך ופיסק מ ח ד ש את הקטע (!).
כעת יש לנו 4 גרסאות של אותו קטע, עם שינויי פיסוק קלים. אבוי לנו.

אני חושב שיצא מעניין, בדיעבד. איכשהו הקטע מרגיש שונה מעריכה לעריכה, וזה מעניין.
להלן הטור המקורי, ואחריו בהודעות נוספות שאר העריכות. מפני הנוחות לא אציין מי ערך, כדי שלא תהיינה לכם כל נקיפות מצפון.
שימו לב שחלק מהעורכים גם הוסיפו פה ושם מילים, וחלקם גם הוסיפו כותרת.

וכמצופה בימים סוערים וסקורים אלו - יש גם סקר!
רוצו להצביע, וזכרו שהפעם הסקר מפוקח ע"י כוח מקצועי ומיומן מאוד מטעם יוניפי"ל, ככה שאפשר לרמות ולזייף ככל העולה על רוחכם. זה בסדר. המשקיפים קושרים נעליים בדיוק מתי שצריך והעיניים שלהם סגורות חזק חזק חזק.
רק תצביעו.
בפעם הראשונה שרוזגרטן קיבל תשלום לפי שעות, הוא רכש סטופר גדול ואיכותי.
הוא התיישב לעבוד בחרדת קודש. הפעיל את הסטופר ובתוך-כדי-דיבור התחיל לעבוד. בכל פעם שהפסיק כדי לנשום או למצמץ עצר את הסטופר. זהירות בממון זה לא צחוק. משלמים לי לפי שעות עבודה, חבל לחזור בגלגול בשביל כמה שניות שלא עבדתי בהן.
לבסוף הוא הגיש את החשבון. שלוש שעות, עשרים ושתיים דקות, שלוש עשרה שניות ושבעים ושתיים מאיות.

בפעם החמישית שרוזנגרטן קיבל תשלום לפי שעות, הוא הרשה לעצמו לבדוק ברשת דברים שקשורים לעבודה בלי לעצור את הסטופר. הרי גם על המחקר הוא מקבל כסף, זה גם חלק מהעבודה, לא?
גם כשקם להכין לעצמו קפה לא עצר את הסטופר. ליתר ביטחון הוא גלגל בראש דברים שקשורים לעבודה כשחיכה שהמים ירתחו. כשהגיש את החשבון, עיגל אותו כלפי מטה בחמש דקות. שלא יהיה גזל.

בפעם העשרים וחמש - הוא לא עצר את הסטופר גם כשהלך לקנות חלב לקפה, קרא את העיתון היומי, הזמין טכנאי מזגנים, בדק מה חדש בפורום החביב עליו, ענה לשיחות טלפון מחסוי, הלך להחזיר את הקטנה מהגן, וגידל בחצר עץ רימונים.

כרגע הוא לא מקבל עבודות נוספות. הסטופר עדיין רץ.
בספר הזה אין עלילת מתח וגם לא שיאים מיוחדים ובכל זאת זהו ספר עדין מחד וחזק מאידך.
ספר על אנשים, רגילים ,"משלנו" שגם בעלילה שגרתית לכאורה עושים כברת דרך ושינוי תודעתי.

העלילה מתרכזת במשפחה אחת- זוג הורים וילדיהם הנשואים והרווקים כדלקמן:

1. מוישה ומינה – האב והאם.
אין זוגיות יותר מנוגדת מזו. אש ומים. מוישה הרגשן, הסוער, האב החם אך הבלתי מתפשר. שמתבטא בקול רועם מול כולם ובחופשיות יתרה. מחלק מחמאות וגערות במידה שווה.
מינה אשתו שצמחה מבית הרוס. אשה עדינה ,שקטה, מסודרת ומאופקת מאד הדואגת לילדים בדרכה שלה השקטה, המעשית והמאפשרת (שלעיתים נתפסת על ידם כאדישות ולא כמתן חופש) אך מתקשה להביע בפירוש את רצונותיה וכמובן את רגשותיה.
מינה נתונה לאורך כל הספר בקונפליקט מול עצמה-האם היא אם טובה לילדיה הנשואים ולילדיה הרווקים. האם לדבר או לא האם להזמין את הילדים לשבת או להעדיף שבת שקטה עם הרווקים בלבד. האם ללכת לטובה חברתה האלמנה או להעדיף את הילדים והנכדים.
מוישה לעומתה מעדיף שלא להתעכב לצד כל מילה ומשפט של הילדים ובעיקר מעדיף רעש. רעש של ילדים ונכדים. ושולל בכל תוקף אפשרות להתרחק מהם (כדוגמת שבת ללא נשואים).

2. מירה ובעלה אריה.
מירה-הבת הבכורה ובעלה אריה יושבים על תקן הזוג המושלם והילדים המושלמים. כאלו שדומה שסימנו וי על כל סעיף ב-WISH LIST של כל הורה.
אחראים- כיאה לזוג הבכור. מכבדים וקשובים, צנועים ונמנעים מראוותנות אך לא קמצנים.
מירה מתוארת כאשת חיל שמוסרת את נפשה על לימודו של בעלה. מנהלת בית מתוקתק,מקפידה על תזונה בריאה וילדיה מחונכים למופת, מירה מאופיינת כרגישה גם למילים שלא נאמרו בעיקר על ידי מינה וגם על ידי אחרים. וכבכורה היא תמיד חשה צורך לדאוג גם לאחיותיה הנשואות ולסייע במידת הצורך. מתקשה להתמודד לעיתים מול הלחץ הכלכלי ומול שכנתה התחרותית יוכבד.
גם בעלה של מירה- אריה מאופיין כאדם חם ורגיש ובעיקר מלא טקט.

3. בנימין ורעייתו נחמה.
בנימין הוא הבן הגדול אך הלא מפונק. נשוי לנחמה ובעל משפחה ברוכה.
נחמה מתקשה להתמודד מול העובדה שאינה מצליחה לנהל את הבית בסדר ונקיון בסטנדרטים של משפחת בעלה וכן אינה משתלטת על ילדה הבכור והשובב –שרגא ומוצאת את עצמה נפגעת בסיטואציות שונות מתוך מחשבה שיש לחמותה ביקורת על אופן התנהלותה. נחמה מאופיינת כאשה טובה ומסורה לבעלה , בשלנית מיומנת וגיסה חמה ואכפתית. בנימין מתואר כבעל למופת שמדואג להרגשתה הטובה של אשתו יותר מאשר למראה הבית ומנסה לשכנע אותה שהיא אם ורעיה למופת.

4. ציפי ובעלה ראובן.
ציפי היא ילדת הסנדויץ האולטימטיבית. חלקה וזורמת ובעיקר טיפוס מרצה. נמנעת מחיכוכים גם במחיר של ויתור על רצונותיה האישיים.
ראובן בעלה- לא נעים לומר, מאופיין לאורך רוב העלילה כהתגשמות כל הסיוטים. חרד לכספו וחסכן מקצועי שלא לומר קמצן אמיתי. מתחשבן על כל דקת מונה ומרצה בלהט את משנתו הכלכלית הסדורה והעקבית באוזני משפחתה של אשתו למרות הגיחוכים והבעת הספקנות המרומזת, למרות חוסר הנוחות הבולט מצד אשתו וסבלנותה המאיימת לפקוע של חמותו. ראובן גם מאופיין באופן ברור כאדם שאינו מבין סאב טקסט ולא רמזים מה שמקשה על ציפי עוד יותר להסביר את עצמה ומביא אותה לשיאים של ייאוש לאחר לידת בתה החמישית רחלי.
ספוילר: לקראת סוף העלילה ציפי לומדת לדבר ולהביע את רצונה לצאת לקניות מדי פעם וראובן לומד (וגם מתבייש) שלא כל הנשים חייבות להתנהל כמו אמו ושרצון לרכוש בגד חדש אחד לפחות עבור תינוקת הוא לגיטימי לחלוטין.

5. גיטי ובעלה צביקה.
דווקא הזוג הצעיר של הספר. הנוצץ והחדש מהניילונים עובר את כברת הדרך הארוכה ביותר והפתלתלה ביותר מבחינה רגשית וזוגית.
צביקה- המאופיין כבעל מן החלומות מתואר כבחור נלהב, מלא מרץ, בעל מידות טובות ובעיקר מוכן לקטוף את הירח בשביל גיטי אשתו הצעירה. כל הכוונות היפות האלו מתנגשות במהירות של 1000 קמ"ש בגיטי המאופקת והחסומה. שמתקשה להביע את רגשותיה (ירושה ממינה?), שלא מצליחה להתייחס בחום לבעלה, רודפת אחריו עם הסמרטוט מתקנת את שגיאות הלשון שלו ,לועגת להתלהבותו ומותחת עליו יותר מדי ביקורת. רק כשצביקה החם והאכפתי הולך ודועך למול עיניה היא מתעוררת ונפתחת אט אט.

שאר הדמויות שלהן לא מוקדש מקום רב הם הילדים הרווקים שבבית וכן טובה מאירסון חברתה של מינה.

כמה הרהורים פרטיים:

1. עיגולים ושבלולים או: עלילה ואפיון.
כיאה ליהודית פריינד הדמויות עגולות, מורכבות ומאופיינות הדק היטב היטב הדק באפיון עקבי ויסודי מאין כמותו.
פרט למירה ובעלה אריה וכן בנימין ואשתו (וזה פספוס),כל אחת מהן עוברת כברת דרך רצינית משל עצמה והן בהחלט מעוררות הזדהות.
החזרתיות הינה חלק מטביעת האצבע הספרותית המובהקת של פריינד אך נראה כי בספר הזה היא מוגזמת. ייתכן כי חלקה נובע מהעובדה כי הסיפור פורסם לכתחילה בהמשכים (מתוך רצון להקל על הקוראים) אך לטעמי המינון המוגזם מעייף את הקוראים ופוגם בעלילה.


2. הצעת הגשה או: אין מסר בכפית.
היופי בספר הזה הוא שאין בו מסרים חד משמעיים. הסופרת מתארת מצבי זוגיות שונים ורבים. סצנות חזקות ושיחות יפות. היא כאן כדי להגיש. אנחנו צריכים ללקט את התובנות.
אליבא דפריינד אין דרך אחת לזוגיות מושלמת אלא הרבה שבילים יפים וטובים.
ודווקא הרבגוניות הזו היא המסר החזק ביותר של הספר: אין מתכון אחד לזוגיות.


3. עברית קשה שפה או: היעדר הגהה ועריכה לשונית.
לא נעים לומר אבל אחד המאפיינים שבלטו בספר הנהדר הזה והקשו על קריאתו הוא היעדר הגהה ועריכה מינימלית. לא אגזים אם אומר שמצאתי בספירה שטחית למעלה מ-15 שגיאות שמקורן בהקלדה נטו.
כאשר אני קוראת בעטה במקום בעתה או ניטר במקום ניתר אין ספק שהדבר פוגם בחווית הקריאה באופן משמעותי וחבל.
המלצתי החמה היא להוציא מהדורה חדשה מוגהת וערוכה באופן קפדני יותר.
(יש דרך להכניס סימן שאלה לתוך המקדם "שיר"?)

ב"ה.

מָה הַתַּכְלִית
שֶׁל זֶה הָרָעָב
אִם לֹא לְהוֹרִיד לִי קִילוֹ מֵהַגַּב
אוֹ מֵהַכֶּרֶס – מָה טוֹב
שׁוּב אֶהְיֶה רָזֶה וְחָטוֹב

מָה הַמַּטָּרָה
שֶׁל זוֹ הַהֲלִיכָה
לְהוֹרִיד קָלוֹרְיַּת שׁוֹקוֹלָד לִמְרִיחָה
שֶׁלֹּא אֶהְיֶה כְּהֹר הָהָר נָפוּחַ
צוּרָתִי כְּתַפּוּחַ עַל גַּבֵּי תַּפּוּחַ

לָמָּה אָכַלְתִּי
זֶה הַסָּלָט
כִּי מִבּוּרֵקָס אֲנִי נִמְלַט
לִצְנוֹנִים לְצִדִּי וְקוֹלוֹרַבִּי כֻּלּוֹ
כָּךְ אֶהְיֶה מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ

לָמָּה קָצַצְתִּי
זוֹ הַחַסָּה
שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בְּעוֹד פְּרוּסָה
וְיִתְקַיֵּם קָטֹנְתִּי מִכָּל הַחַסָּה (דִים)
לֹא אֶצְטָרֵךְ אֶת הַמַּצְפּוּן לְהַרְדִּים

נה נה נה נה נה
בִּמְקוֹם וָפֵל תֹּאכַל בָּנָנָה
נה נה נה נה נה
רַק לֶחֶם מָלֵא בְּלִי גְּבִינָה

לָמָּה הִתְחַלְתִּי
זֹאת הַדִּיאֵטָה
כְּדֵי שֶׁלֹּא אֲשַׁבֵּר אֶת הַמִּטָּה
אֶהְיֶה רָזֶה כְּתֵימָנִי מִתֵּימָן
בִּרְזוֹנֵנוּ אַל יְהִי מַשְׁמָן

לָמָּה הֵרַמְתִּי
אֵלּוּ הַמִּשְׁקוֹלוֹת
אִם לֹא לִזְכּוֹת בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת
כְּדֵי לְרַקֵּד וּלְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה
חוֹבָה לַעֲרֹךְ בְּמִשְׁקָל הַקַּלָּה

לָמָּה שָׂחִיתִי
בְּזוֹ הַבְּרֵכָה
כְּדֵי לְהַשִּׁיל מֵעָלַי אֶת הַכְּרִיכָה
אֶתְפַּלֵּל "לְרָזוֹן וְלֹא לָשׂבַע"
אִם אֵין לֶחֶם - תֹּאכַל תַּ'כּוֹבַע

לָמָּה רַצְתִּי
בְּזוֹ הָרִיצָה
אִם לֹא שֶׁתִּסָּגֵר עָלַי הַחֻלְצָה
כְּבוֹדִי כָּל הָאָרֶץ מָלֵא מְאֹד
וְלֹא אוֹסִיף ל"דַּאבָּה" עוֹד

נה נה נה נה נה...



(במנגינת "מה התכלית" של שולי רנד. מה התכלית של שולי רנד באמת?)
אני רוצה לכתוב כמה סיפורים היסטוריים, השאלה היא האם הסיפור יאכל טוב יותר ע"י סיפור דברים כהווייתם. או על ידי יצירת דמות מאותה התקופה המעבירה חוויות שחוותה לאדם אחר. לדוגמא-

יום רגוע היום, נעלי מפצחות עלים יבשים להנאתן, האויר שורק לו שיר רוח, הרכבים מעשנים בשיירה ומשתעלים קלות בהנאה.
שער הברזל הזקן, פניו ידעו ימים אפורים יותר אך עדיין צועק בפתיחתו כבצעירותו. עץ האקליפטוס נרעד קלות, כמו מתאמץ להרים את שביל האבנים בעוד כמה סנטימטרים.
דלת העץ המבריקה מעידה על הסמרטוט שעבר עליה, משאיר אחריו ריח נפטלין חזק, שדבק בו כששכב מקופל סימטרית לצד ערמת הממחטות המעומלנת.
שקית התפילין התיישבה במקומה הקבוע, אני פניתי לאכול את ארוחת הבוקר הרגילה, סרדינים קטומי ראש עם מריחת חמאה על לחם שחור, וכמובן כוס סודה קרה.
כשהאורלוגין מצלצל שנים עשר צלצולים אחד הנכדים נכנס מתנשף ומתנצל על האיחור, אני מרגיע אותו ואומר שכאן זה לא רכבת, מותר לאחר.
בוא שב ואספר לך....
יום שישי האחרון היה אחד מימי השישי המוצלחים.

הספקתי לסדר ולנקות את כל הבית. בית אמנם קטן, שניים וחצי חדרים בלבד בשיכוני שמואל הנביא, אבל מי שמכיר את שני השובבים שלי ה' עליהם יחיו בלי עין הרע, יודע שהם מסוגלים בעשרים שניות לבלגן עבודה של שעות רבות. הגדול למשל רואה כספורט חיובי מאוד לפזר את מיכל אטבי הכביסה ברחבי הסלון. מטבע הדברים זמן קצר אחרי שהוא עושה את זה שולי או אני דורכים על אחד מאותם אטבים והוא הולך לבית עולמו. שתי חבילות חדשות לשבוע ב"כל זול" זה הסטנדרט.

כשאני מתכופף בקושי ואוסף את כל האטבים לתוך המיכל הייעודי, שולי מגיעה. מביטה ככה מלמעלה עם יד על המותן ופה מעוקם. אני פה קורע את עצמי והיא עוד יש לה תלונות.

"ברוך, למה אתה אוסף בכל פעם גם את כל השבורים יחד עם השלמים?" היא טוענת. "אחר כך כשאני תולה כביסה אני צריכה לברור מתוך הערימה את השלמים!"

למה אני עושה את זה באמת? לא חשבתי על זה עד היום. ברירת המחדל היא שאני עושה זאת מתוך עצלות, אין לי כוח למיין את השלמים מתוך השבורים. אבל זה לא נשמע טוב. תוך כדי דיבור אני מואיל בטובי להסביר לה את הסיבה האמיתית. סיבה אותה מצאתי ברגע זה ממש:

"זה עניין של סטטיסטיקה". אני פותח בפאתוס. "אם בכל פעם אאסוף רק את השלמים, אז בפעם הבאה שהוא ישפוך ונדרוך על כמה אטבים בטעות – בטוח יהיו אלו אטבים שלמים. כך כשאני מחזיר את כולם, אז יש סיכוי שבפעם הבאה נדרוך על שבורים ולא על שלמים! עניין של חיסכון!"

היא מביטה בי בתהייה. "לא הרבה חושבים כמוך", היא ממלמלת ופונה לקלח את הילדים. אקח זאת כמחמאה.

אחרי הכול, השבת נכנסת ברוגע. הדלקת נרות בנחת, הילדים מקולחים ולבושים חגיגית, באה שבת באה מנוחה...

אני צועד מעדנות לעבר בית הכנסת. לבוש חגיגי עם כל השמונה בגדים, מקולח מבושם מסורק, ממורק וממורט, כל דבר במקומו, אח, עונג שבת אמיתי.

הגעתי לבית הכנסת, עדיין לא התחילה תפילת מנחה. אני מוציא ספר תהילים ואומר כמה פרקים בכיף שלי. מתחיל להרהר על היום שעבר, על כל הניקיונות שעשיתי, על כל הקניות שקניתי, מי ידמה לי ומי ישווה לי...

בחוץ לארץ הכול אחרת לגמרי. אני ממשיך להרהר ברוגע מחשבות נעימות ומשייטות כאלו. שם יש בכל בית עוזרת צמודה כל השבוע, היא עושה את כל הכביסות, כל הניקיונות, כל הכלים וכל הגיהוצים. המעלה באותה גויה היא שגם כשצריכים גוי של שבת, היא יודעת בדיוק מה לעשות ואפילו לא צריכים לומר לה. אם שוכחים לכבות אור, להדליק מזגן, לסגור את האור במקרר – אם כי אצלנו זה קצת מסובך יותר הפעולה של השבתת המקרר לשבת: צריכים ללחוץ על הכפתור השמאלי 5 שניות, ואז, יחד איתו גם על הכפתור הימני למשך שבע שניות...

מקרר? אני מזנק ממקומי כנשוך נחש, לתדהמת שמשון התורן מהספסל הסמוך. שכחתי להעביר את המקרר למצב שבת!!!

עשרות הסלטים, התבשילים, הקינוחים, הגלידה, השתייה, הכול כולל הכול לשלוש סעודות – נמצא בפנים! אם לא נוכל לפתוח את המקרר – אין שבת כפשוטו!

מבט מהיר בשעון בית הכנסת – עוד 8 דקות השקיעה. הדרך לבית לוקחת בדרך כלל עשר דקות לפחות בהליכה רגילה!

אני לא עושה חשבונות מיותרים, סוגר את הסידור ופותח בריצה מהירה במדרגות בית הכנסת. רץ במורד הרחוב כמטורף סמוק לחיים, בגדיי מתפזרים, הזיעה מתגברת, הזקן מידבלל...

לבית אני מגיע בלי נשימה בכלל, 2 דקות לפני השקיעה. בכוחותיי האחרונים אני מושיט יד למקרר, מעביר אותו למצב שבת בקושי באצבעות רועדות ונוחת בחוסר אונים על הספה.

משהו לוחץ בכיס המכנס המגוהץ לשעבר ומפריע להסדיר את הנשימה. אני שולח את היד לכיס ומגלה שם שני שברי אטבים...

עניין של סטטיסטיקה.
אתם החרדים, פתח נהג המונית את פיו ואת המונה, יש משהו מוזר אתכם, יושבים שעה שעתיים עם המשודכת, ו...אופס, 'הוקוס פוקוס' כמו שאומר תומר שלי, אתם יודעים שזה זה.

לא נוח לנו מאחורה, אני אשתי ושני ילדינו והעיניים מהמראה הקדמית.

תשמע, אמרתי לו, אספר לך סיפור ואולי תבין.

היה מלך אחד שיועצו החכם סייע לממלכה רבות, עד שהחליט לגמול לו ביד נדיבה, שלח המלך את משרתיו לזמנו אליו, ואמר לו שברצונו להעניק לו רכוש רב.
כנס לבית האוצרות, אמר המלך בחיוך, צעד במסדרון וקח בידך את התכשיט הכי יקר שאתה רואה, אך דבר אחד אתה צריך לזכור, אינך יכול לחזור על עקבותיך.

נכנס היועץ אל בית האוצרות והחל לצעוד במסדרון, גביע זהב קרץ לו מהמדף, כמעט לקח אותו בידו אך אמר בלבו מן הסתם בהמשך יש תכשיטי יהלומים יקרים לאין ערוך, ואכן תכשיטים יקרי ערך עטרו את הקירות בהמשך אך גם שם לא נגע, באומרו, הרי באוצרות המלך ישנם לבני זהב ולא היה רוצה לוותר עליהם וכך גם את הלבנים לא לקח ולא את כיסא היהלומים עד שהגיע לסוף המסדרון ופגש בפקיד האוצרות שגרר אותו החוצה בידיים ריקות.

חזר היועץ אל המלך חפוי ראש, וסיפר את מה שקרה עמו בחדר האוצר. המלך בטוב ליבו, פנה אליו ואמר- יועצי היקר, נותן אני לך הזדמנות נוספת ואחרונה, באותם התנאים, וכמובן במסדרון אחר.

בחדר האוצרות הכניסוהו למסדרון השני, שם פסע היועץ בצעדים בטוחים, ראה תכשיט יקר, ענד אותו על צווארו ויצא מחדר האוצרות, מאושר ושמח.

מה ההבדל בין הפעם הראשונה לפעם השנייה? שאלתי את העיניים שבמראה.

הוא הבין שאם לא ייקח תכשיט בגלל הדמיון אולי יהיה משהו יקר יותר, הוא עלול להפסיד הכל, אמר הנהג בעיניים מבינות.

נכון מאד, בדיוק זה ההבדל בין ה"שידוכים" שלכם לשלנו, אנחנו יודעים שאם יש משהו טוב אין מה להלאות את המחשבה, אולי יהיה טוב יותר או אולי אם נתבגר נהיה חכמים יותר , שאז לעתים מפסידים הכל.

וואלה לא חשבתי על זה ככה, העיניים במראה חולמניות.

גם אני לא, אמרתי, הבנתי את זה בזכותך.
למרות שהספר לא לידי, אשתדל להיות נאמנה לו.

מי שמחפשת עלילה עם זירות סוערות, מרתקות ובלתי מוכרות, לא תמצא אותן בספר הזה. מי שמחפשת ציר עלילה מהותי עם נקודות ציון בולטות, לא הגיעה לספר המתאים. אפשר לומר, שעל פני השטח הסיפור אותו מספר הספר הזה כמעט מדשדש במקום. כמעט אמרנו, ולא בכדי. רוזי שיין ומימי זילברמן שוזרות את חייהן זו בזו. כשאחת מהן נכנסת למסלול פרידה מתואר האלמנות ומתחילה לחשב מסלול מחדש, רעותה נכנסת לתהומות הכאב, החסר והאבדן.
קל מאד לתייק אנשים ולהחליט שאנחנו מבינים מה קורה איתם ומה עובר עליהם. אם זה תהליך האבל שכולל התכחשות, הלם, כעס, דכאון, והשלמה, או כל תהליך אחר. אפשר לתאר הכל במילים מלומדות, מלוטשות וסנוביות, בלי להבין מה זה אומר על חיי היומיום. אפשר ליצור פורומים ולדון, אבל עד שלא נוגעים בכאב עצמו ומתנסים בו - אי אפשר להבין את אפס קצהו באמת.
הספר הזה, שכמעט אין בו עלילה, מורכב מאד. העלילה האמיתית מתרחשת עמוק מתחת לפני השטח, במישור הרגשי בלבד. רוזי שיין מתאלמנת בפתאומיות, ומימי חשה דחף פתאומי לתמוך בה. למרות שרוזי דוחה את הצעתה בהתחלה, מגיע שלב בו היא מבינה שזה אילוץ ואין לה ברירה, אלא להעזר ולהתמך, והאופציה היחידה באותה נקודת זמן היתה מימי. רוזי לומדת על מעמדה החדש, היא מבינה עד כמה המצב החדש משפיע בבת אחת על ילדיה, משנה אותם ומבגרת אותם, ומאידך - מבינה את מקום הקשר הזוגי בחייה ועד כמה הוא היה משמעותי ומהותי. בעזרת מימי, הגיבורה המשנית המדהימה שכבר עברה את תהומות האלמנות ותומכת ברוזי, לומדת רוזי להכיר את הפינות השורטות והכואבות שמצפות לה למרות שמימי לא ממש מגלה לה אותם מראש. שיטתה היא שלכל אחת דרכה שלה, ורוזי צריכה לעבור אותה בעצמה.

הגיבורים בספר:
רוזי שיין ומימי זילברמן.

שתי נשים מלוטשות ברמת הכתיבה. מאופיינות עד דק. כשקראתי, כמעט יכולתי להרגיש אותן עומדות מאחורי. כמעט הצלחתי ללטף את גבה של זו וללחוץ בחשאי את ידה של האחרת. התיאורים עדינים מחד, אבל מפורטים. ובמקום שיש תיאורים עניים - יהיה מקום אחר, משלים, עם עושר שמשלים את המבט. למרות הבדל השנים ביניהן, הן מוצאות שפה משותפת ומבינות זו את זו בשפת הלב היחודית למצב המשותף, שבו החלל משיק זה לזה.
המשפחה הנרחבת של רוזי:
ההורים הכאובים של רוזי, שאבדו חתן ורואים את בתם בצערה הנורא. ההורים השכולים של אליהו, שאבדו בן אהוב וכל מזכרת ממנו פוצעת את לבם ומטלטלת אותם היטב. ההורים של רוזי מתוארים היטב. החל מאמה, שתהליך העיכול של מבולבל וסוער, ולקראת סוף הספר היא קונה לעצמה ספר פסיכולוגיה שמסביר במעט מה עובר על אנשים שחוו אבדן, עבור דרך אביה המדהים, שלטעמי מתואר עם נגיעות נשיות במקצת. הדינמיקה ביניהם ראויה ללימוד, ולמרות שהם לא הגיבורים בעצם - יש להם מקום של כבוד.
חמותה של רוזי, אמו של אליהו ז"ל: התיאורים שלה הרבה יותר שטחיים. למרות שאליהו לא נוכח בשטח מרגישה רוזי חובה עצומה וקדושה להדק קשרים עם חמותה. למרות שהיא לא נוכחת מאד בספר, מרחפת דמותה בעדינות על גבי דמותו של אליהו.
אחותה של רוזי (וסורי ששכחתי את שמה):
הדמות האנטי המעצבנת והקרציה, שתמיד צריכה להיות בשטח ולעורר סערות רגשיות דווקא אצל הקוראים. העולם היה יכול להיות הרבה יותר נחמד בלעדיהם, אבל היא, לדעתי, מדרבנת את הזירות הרגשיות הבאות במקומות שהן לא מתרחשות מעצמן או מתקדמות בקצב טוב מספיק. אולי אני שיפוטית מדי, אבל האחות הזאת ממלאה את מקומה של הדמות האנטגוניסטית. למרות שיש לה לב טוב, היא שטחית מדי ומעבירה את החיים בניגוב. ובמקום שרוזי עדיין מתבוססת בכאב היא מדרבנת להמשיך הלאה. מתחשק לי לטלטל אותה ולהזכיר לה לא בעדינות יתר, שמרכז הבמה הוא של רוזי ולא שלה.
אליהו ובעלה של מימי:
דמות של מלאך... איך לא. הוא כבר לא בעולם הזה, ואין צורך ליצור לו חסרונות. הדמות שלו מגלמת את הכלל כי החיים חזקים יותר מהכל, נוטים לטשטש את כל הזכרונות הרעים, ושמים פוקוס חד כמעט רק על הזכרונות הטובים.
החברות מקבוצת התמיכה:
מדהים איך קבוצה הטרוגנית כל כך, שהדבר המשותף היחיד ביניהן הוא הסטטוס המשפחתי, ובכל זאת כל אחת מאופיינת היטב בצורה שאי אפשר להתבלבל ביניהן. תקראו, תבינו.
ילדיה של מימי:
גיבורים מדהימים, מתוקים ונוגעים ללב בזכות עצמם. יש להם דינמיקה פנימית, סדר חיים שזורם. היתמות מתייגת אותם והם לומדים להסתדר עמה ולחיות למרות התיוג.
ילדיה של רוזי:
למרות גילם הצעיר מדי, תפקידם הוא לקדם את זירות העלילה בעיקר.

הרקעים:
הבית של רוזי. הרחוב. הבית של מימי. מרפסת הבית. הסלון. הסלון של השויגער. ספסל ברחוב. אולם אירועים. חדר המדרגות. חדר האוכל של בית הארחה. הטנדר שמחזיר את כולן. חדר השינה.
יופי של גיוון משעמם וחוזר על עצמו.
אבל מה, הפוקוס הוא בכלל לא על המיקום החיצוני. יכולה אשה לשבת בחדר שינה בבית הארחה בשבת, ולעבור תהליך משמעותי ומקדם מאד.

הכתיבה:
נעמי מפזרת המון רמזים. בלון אדום שמתפוצץ, ילד עצבני. מדהים ללכת בעקבות הרמזים הקלילים, לאסוף אותם ולהבין מה הם אומרים במארג הכללי. כשקראתי, שמתי לב שיש יותר מדי מטאפורות ודימויים, וזה גרם לי להבין שכדאי לי לאסוף אותם - הם מרמזים בעדינות על הצעדים הבאים. הרגשתי אותם כמו מטבעות במשחק מריו - אוספים בשלב ראשון כדי להשתמש בהם בשלב שני.
הדימויים: עשירים ומפתיעים, מקוריים ולא קלישאתיים. לא עקבתי אחד אחד אמנם, אבל כמעט לא זכור לי שהתאכזבתי מדימוי שקראתי.

לסיכום:
אם אתם מחפשים ספר מסעיר, אל תקראו את הספר הזה. אי אפשר לקרוא אותו במרוצה. כדי להבין אותו, צריך לקרוא בנחת, בהבנה, צריך לפתוח את הלב. אפשר רק להיות ליד, לגעת, לדעת ולהבין שיש דברים שגם מי שעובר אותם לא יכול להבין.






הערות אגב:
העירו לי: עוד נקודה קטנה, הדמויות של נעמי נוטות לעשות מעשים מאוד משונים בגלל תחושות לב או דחפים, ואני לא אוהבת את זה בכלל. לא מצליחה להאמין שבאמת יש דמויות שפועלות ככה.
תשובתי: יש מצב. בספר "חכמת נשים" זה כמעט מתבקש מאליו בגלל קיצוניות הרגש שהיא מובילה אותנו לשם. למעשה, בינינו, אנחנו לא עושות דברים מוזרים לפעמים בגלל מצבים רגשיים?
אבל אם זו מגמה שחוזרת על עצמה, זה צריך לבוא לידי ביטוי גם בספרים אחרים שלה. קראתי, כנראה, עוד אחד כזה. משהו על שכנות. ואני פשוט לא זוכרת אותו כדי לצטט או לנתח.

העירו לי: מה שאני אוהבת בכתיבה שלה זה:
1. מערכות היחסים שהיא בונה ודקויות האבחנה בין רגשות.
2. הדיאלוגים שלה- אפשר לשמוע אותם באמיתי.
3. הדימויים שלה- לא שבלוניים ושוברי שגרה.
בספר הזה הפריע לי:
1. אין מספיק עלילה. גורם מתח שיחזיק אותי עם הספר.
2. אפשר לקצר אותו ב100 עמודים לפחות.
3. אחת ממערכות היחסים (בין מימי לבת שלה) היתה נראית לי לא מספיק אותנטית.

תשובתי:
אוהבת: 1. נכון! 2. איך פספסתי... זוכרת חויה כללית, פחות פרטים ופרטי פרטים. הכל מתגבש לי לכדי יחידה אחת ואני פשוט לא מספיק שמה לב למרכיבים. 3. כתבתי על זה, לא?
הפריע: 1. העלילה אינה במישור העלילתי אלא ברובד הרגשי. ציינתי את זה. דווקא לי היה קשה לא לסיים אותו, למרות שלא הייתי מסוגלת לקרוא אותו בבת אחת. הוא כבדדד, ולכן - אני לא מסכימה עם 2. זה היה פוגע בלכידות וביופי. 3. על איזו בת את מדברת? חני או דינהלה?

העירו לי: בעייני הבכור בוגר מידי לגילו. כמה שהמצב וההתמודדות יכולים לבגר, זה לא בעוצמה המתוארת בספר.
תשובתי: מממ... איך ילד. התיאור קיצוני מאד לדעתי, ואפילו נוגד מעט את דמותו של רפאל בפרק הראשון, כשהוא מנדנד לרוזי שתתקשר לספר לאבא על הסנדלים החדשות והבלון האדום. מצד שני, זה יכול לקרות. משאירה את זה בצ"ע לחיים האמיתיים.
פעם אמרה לי חברה שהיא לא מסוגלת לקרוא ספרים על השואה.
ואני, שמגיל 13 קראתי את "ניחוח פרחי שלג" ו"לך לך בני" 3 פעמים בשנה, לא הבנתי אותה.
"אנשים עברו את זה ואת לא יכולה לקרוא על זה?" שאלתי אותה בפליאה.

***

מאז החתונה, קשה לי לקרוא על גירושין, אלמנות, או בעיות קשות בנישואין,
ומאז שנולד הילד הראשון, קשה לי לקרוא על לידה שקטה, מוות עריסה וילדים פגועים.
סיפרתי על כך לחברתי והיא שאלה בפליאה: "אנשים עוברים את זה ואת לא מסוגלת לקרוא על זה?"


בשנים האחרונות הספרות החרדית עברה סוג של מהפך, ולא אני המצאתי את זה.
הרבה נושאים שפעם לא היו נידונים ביותר מ-4 עיניים, היום נמצאים על השולחן. מטבע הדברים, הנושאים האלו ברובם לא עוסקים בצד השמח של החיים.
כרגע אני לא רוצה לדון מה המעלות ומה החסרונות של המצב הזה. הוא קיים ולא ישתנה יותר.

הנושא שמעניין אותי הוא הצרות והקשיים שמופיעים לאחרונה בספרים בכמות כל כך גדושה, והצורה בה הם מוגשים.
אין ספק שקריאה על קשיים וצרות עשויה ללמד הרבה, לחדד רגישות ולפתוח כיווני מחשבה חדשים.
כל השאלה היא באיזו צורה.

לטעמי יש שני סוגים עיקריים של ספרות שמדברת על קשיים/בעיות/צרות:

1. ספרות שמתארת התמודדויות בצורה בריאה (התיאור בריא, לא שההתמודדות בהכרח בריאה).

מאפיינים:
  • הקורא יכול להזדהות עם הגיבורים ולהתמודד עם הקריאה גם בלי ערימות טישיו ועיניים אדומות, ועדיין להפיק תועלת גדולה מהקריאה.
  • הקושי מאוד ממוקד, אדם אחד לא יתמודד עם מידי הרבה צרות. (אני חושבת שגם בחיים האמיתיים רוב האנשים שמתמודדים עם קשיים לא מתמודדים בכל הזירות).
  • הדרך שבה הגיבורים מתמודדים עם הקשיים, ברורה, ויכולה ללמד אותנו להבין איך אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים. (אולי גם לעזור לנו להתמודד עם קשיים דומים? ספק)
דוגמאות:
  • לחיות וחצי
  • המשך יבוא
2. ספרות שנראה שמטרתה בעיקר להתעמק בקושי של הגיבורים.

מאפיינים:
  • ירידה לפרטים צהובים שלא תמיד רלוונטיים.
  • הנושאים יהיו קיצוניים מאוד. לא מספיק לדבר על אמא לילד פגוע, לדוגמא. חייבים להוסיף שההורים גרושים/חולים, היא התעכבה בשידוכים זמן רב, לבסוף מצאה את שחיפשה והזוגיות מצוינת. הם חיכו זמן רב לילדים, ואז נולד הילד הפגוע, וזמן קצר לאחר מכן הבעל נפטר מתאונת דרכים או משהו.
  • סיפורים פשוטים יותר, לא יסחטו מהקורא מספיק רגשות.
  • הרבה פעמים לא ברור התהליך של היציאה מהקושי. דברים פתאום יקרו מעצמם, החולה האנוש יחזור לאיתנו על ידי תרופה חדשה שפותחה ממש בחודשים האחרונים, הגיבורה תקלוט פתאום שהכל משמיים ותמשיך לחיות עם הדברים שהיא לא יכולה לשנות.
דוגמאות:
  • צונזר.
לסיכום: לדעתי, גם ספרים על קשיים, וגם ספרים על צרות קשות ורעות, לא אמורים לגרום סבל למי שקורא אותם.

מה דעתכם?
פרק א'
"תמר חמודה עצמי בבקשה עיניים"
תמר עוצמת ומרגישה אלומת אור נזרקת על עפעפיה. שמאל, ימין ,ימין שמאל.
"את יכולה לפקוח עיניים" אומרת ד"ר אדירי בקולה הנעים וממשיכה לבחון עם הפנס. הפעם את הרגליים.
שוב שמאל ימין. ימין שמאל. מלווה בדממה. כזו שנשמע בה רק קול נשימות מתוחות.
ד"ר אדירי מזדקפת, נושמת עמוק ומכבה את הפנס ואז מפנה את מבטה אליהם ומכחכחת בגרונה.
"אז פטרית שמש זה לא" היא אומרת בשקט. "זה ויטיליגו"
אתי וישראל מחליפים מבט תמה, וישראל בנימה שמנסה להיות עניינית מבקש הסבר נרחב
"הכתמים נוצרים מכך שמסיבה לא ברורה הגוף תוקף את עצמו ומשמיד תאי צבע וכך נוצרים על העור שטחים חסרי צבע. המחלה מופיעה באופן סימטרי בד"כ כפי ששמתם לב ואצל תמר החמודה היא הופיעה בעפעפיים ובברכיים."
"הבנו בערך" אומרת אתי בחיוך קלוש ומנסה להתקדם הלאה: "אז איך מטפלים?"
"לצערנו טרם נמצא טיפול אפקטיבי וחד משמעי" ד"ר אדירי משפילה עיניים ועונה במהירות.
" ישנה אפשרות לנסות טיפולים בלייזר אך מחובתי לציין שהם לא עוזרים לכל החולים ובמקרה של כתמים בגפיים הם אפילו פחות אפקטיביים. ובכלל , גם לנו כרופאים רב הנגלה על הנסתר. עדיין לא ידוע לנו מספיק על המחלה. היא יכולה להתפשט , היא יכולה גם להיעלם."
"כן חשוב לי להדגיש לך תמר חמודה" היא פונה לתמי בעיניים רכות ומבט מעודד "שעם ויטליגו אפשר לחיות טוב. בסופו של דבר זו מחלה קוסמטית ולא יותר. ואם את מרגישה לא נעים אפשר לשים מייק אפ על העפעפיים."
תמר החמודה כבר לא מקשיבה.
יש לה כתמים מול העינייים שהולכים וגדלים. מרחוק רחוק המילים מתערבלות לה באוזן : קרם, הגנה, מייק אפ ,לייזר , פובה. אמא שמבררת דברים בקול לחוץ אבא ששואל שאלות בטון מעשי.
היא בכל מקרה כבר רוצה לקום וללכת מפה.

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה