קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
אני לא שדכן מצליח. מאז השידוך שעשיתי בין שטרונדל לקוקריאנקר לא ראיתי שקל מהמקצוע.
היו לי הרבה שיחות, גם עם פנחסי שיש לו בן בפונוביץ', גם עם זייבלד וכמובן בלי סוף הצעות שנתתי לשלמיהו.
שום דבר לא צלח.
לא שאני מתלונן, אני חדור בתחושת שליחות חריפה, והסיפוק של השידוך היחיד שעשיתי עד כה מעניק לי כח להמשיך ולהשקיע.
מה שכן, אין לי תקציב לשכור משרד נורמלי.

החברים שלי בתחום, מאיד וידס וחיים שלומוף, יכולים להרשות לעצמם לשכור עמדת עבודה נוחה בצ'יזמאקס, משם הם עושים כל הטלפונים, ועוקבים באקסלים שלהם אחרי הגילאים של השמות הבעיתיים.

לי אין תקציב, לכן אני נוסע לירושלים הלוך חזור פעמיים שלוש ביום. תלוי בכמות השיחות שצריך לעשות.
לקחו לי כמה שבועות של ניסוי וטעיה עד שמצאתי את השעות שבהן האוטובוסים לא מפוצצים, ככה שממש נחמד שם.
יש לי מזגן, כסא נוח, נוף מעניין. אני ממש אוהב את העבודה שלי. במיוחד בנסיעות שאף אחד לא יושב לידי.

חוץ מכמה נוסעים שתוקעים בי עיניים זועמות, הכל בסדר.
ובינינו, עיניים זועמות זה מחיר ששווה לי לשלם. כי תכל'ס חופשי חודשי ירושלים בית שמש יוצא הרבה יותר זול מעמדת עבודה מלאה בצ'יזמקס.

רק חבל שאין שם מתקן למים קרים ומכונת קפה, כי אז העולם היה מושלם. מקווה שיום אחד יהיה רפורמה באגד וגם זה יקרה.
מעשה באחד שמו נדב,
שנטה להיות קצת גנב.

הוא אהב לשלוח ידיו,
בחפצים של ידידיו.

בחנות מעולם לא שילם,
מהמוכר היה מתעלם.

מכניס לכיסו ובורח,
אכן נער פוחז ופוחח.

ובאו פסיכולוגים, מנחים, יועצים,
ויעצו להכיל, לקבל, להעצים.

אסור לומר לו אף מילה רעה,
להיות גנב זו זכותו המלאה.

רצונו של אדם זהו כבודו, חירותו.
בדמוקרטיה שלנו - איש יחיה בנטייתו.

מותר וצריך לטהר את השרץ,
ואין צווחה ואין רפי פרץ.


והנה יום אחד באביב,
הגיעה השמועה הרעה אל אביו.

האב בכלל לא היה מעודכן,
בחינוך המודרני הנהוג כאן,

הוא תפס את הבן ואמר: זה לא עסק,
שלגנוב ולשדוד יש לך חשק.

לסחוב זה אסור, לא בסדר. זה רע,
לגנוב ולגזול זו ממש עבירה.

עכשיו נחנך אותך כמו שכתוב,
נעמיד אותך במקום, וכל טוב.

אחת למעלה ושבע למטה - הניף,
ולא היה מתכוון אלא כמצליף.

ואולי זה לקח עוד כמה פעמים,
אך בסוף הילד הבין והפנים.

הוא הבין את המסר, כן, נחשו מה,
שלגנוב זה אסור, זו בושה, זו חשומה.

ומאז הוא לא חזר על העבירה.
ורק כמה צדקנים צעקו: המרה.
בכביש שש, שם בשולים בין מחלף עירון לתחנת ההתרעננות, ששם היו עוצרים לשירותים, יש צוק חצוב בידי אדם ובידי שמים, עליו יש עץ עם ענפים בלי עלים.
כבשים שוטים מלחכים תחתיו עשב, כי הוא לא מרשה לעשות שם שום דבר אחר, רק ללחך.
ומישהו צבע את הסלעים שלו במיני צבעים, הוא יודע את זה, כי הוא ראה את דמותו משתקפת בחלון של מיניבוס מבריק שנתקע בשולים בדיוק לידו.
תמיד הם חולפים כל כך מהר, הוא לא מספיק להציץ במראה, מה לעשות, הוא צוק, וצוק זה לא הדבר הכי זריז בעולם.
הוא ישן הרבה, הצוק, לא אכפת לו אם זה בוקר או צהריים, הוא ישן ומשתזף בשמש, אפילו שבחוץ תשעים מעלות, שיישרף.
לכבשים אין שמות פרטיים, הוא ידע, רק שמות משפחה וכינויים צמריריים שבהם הם משתמשים בשעות חיבה, היה אחד פודולסקי שהיה רובץ לו על הקצה, בדיוק בנקודה הכי לא נוחה, מתגרד בקרניים שלו בצוק, גורם לסלעים קטנים להתפורר ולנשור בקול רעש במורד הצוק.
בחורף הוא ממש שמח, העץ הגדול מתנער מהעלים הבודדים שצומחים בענפים האחרונים שנותרו בחיים, וככה הוא מתמסר לרוחות שאוהבות לטוס לידו כדי לומר שלום.
הוא מתרחץ בגשם בעיניים עצומות, ובשמחה הוא משכשך את ירכיו בשלולית שנקווית לרגליו, ומרוב שמחה הוא נותן לכל הפרחים הכי יפים לצמוח עליו, חוץ מהרקפות שלא מסכימות לצמוח עליו מסיבות היסטוריות שלא מתוארכות לשום תקופה, פשוט לא מסכימות.
פעם אחת התיישבתי מולו, רציתי לבקש ממנו רשות לצייר אותו.
אבל הוא בדיוק נרדם, ולך תעיר הר, אז ציירתי אותו בלי רשות, אבל ליתר ביטחון התרחקתי וציירתי מהזיכרון.
וככה זה יצא.
ציור יפה.jpg
יעקב חיכה לשלמה עד שלוש בלילה, בקושי כמה חזירי בר שוטטו בחוץ והוא חשב שבטח שלמה חושש לעבור את הכבישים בשעה כזו ואולי בגלל זה הוא לא בא, הוא איש טוב, תמיד דן לכף זכות.

שלמה יצא הערב לפגישה שלישית. אתמול הם חפרו כל הלילה אם היא מעניינת או לא, ואם זה הבאשערט או שזה סתמי מידי ולא מעניין. אחר כך שלמה הלך לראשישבע שאמר לו פגישה שניה היא תמיד דאון כזה ומי בכלל עושה פגישות ביום, הכי טוב בלילה, אז יש אוירה כזאת שמתאימה יותר.

עוד סיבוב במיטה, נכנס יוצא, ירד לעוד סיגריה ושוב למכונה של הפחיות לקנות פרוט וואטר בטעם אבטיח להעביר את הזמן

בסוף נכנס מאוכזב למיטה, שלמה לא עונה לטלפון והוא לא רוצה לנג'ז למרות שנראה לו מוגזם לחשוב שהם נפגשים עד עכשיו. אבל איך זה שהוא לא התקשר להגיד שסיים והלך הביתה. רק לספר לו את כל הצרות הוא יכול אבל להגיד איך היה הוא משאיר אותו במתח.

בתחילת השבוע שלמה התלבט אם בכלל לגשת לשידוך הזה. אמא שלו ביררה ואמרה שהיא מתלבטת אבל שייגש ונראה איך יילך. אם תהיה כימיה היא תזרום. והוא חשב שהוא לא בשל לבדוק כימיה, איך אני אדע אם יש בינינו כימיה? הוא חשב. ויעקב שכבר נפגש שלוש פעמים אמר לו מרגישים, אתה תראה לבד. שלמה צחק ואמר שהוא לא יודע, אחרת כבר היה מתארס בעצמו ויעקב שתק. לך תספר לו מה הוא הרגיש ולמה לא יצא מזה כלום.

כשהוא חזר מהפגישה הראשונה הוא אמר שהוא לא יודע, ויעקב אמר שאם היא לא דוחה אותו ואין סיבה מיוחדת להגיד לא, עושים עוד פגישה. שלמה אמר שהוא רק רצה לבדוק אם מרגישים ויעקב אמר שזה עדיין לא נקרא.

בבוקר באמצע הסדר שלמה דפק לו על הגב, יעקב אמר לחברותא שהוא מקווה שזה יהיה קצר ויצא.

סליחה שלא עניתי אתמול כבר ישנתי, ולא הייתי מסוגל להתקשר קודם.

מה קרה? איך היה?

היא אמרה לי שחסרה לה אצבע.

מה?!

כן, אחרי איזה שעה וחצי של פגישה היא אמרה שיש משהו שהיא רוצה להגיד לי. האמת שהחסרתי איזה פעימה וחצי, נלחצתי, הייתי בטוח שהיא על כדורים או משהו כזה. אבל אז היא אמרה שחסרה לה אצבע.

?

!

ומה אמרת?

האמת, שהייתי נבוך ושתקתי, וזה היה רגע מזור כזה. תחשוב אני לא מכיר אותה, ופתאום בום. ממש מביך. למרות שאני מלך בלפרק סיטואציות מביכות, אתה מכיר אותי. שם פשוט שתקתי.

חשבתי גם על למה אמא שלי לא שמעה על זה, ופתאום הבנתי שאולי זה מה שהיא רמזה. הייתי נבוך ומתוסכל, לא רציתי לפגוע בה, רק לבוא הביתה ולשאול את אמא שלי, למה? למה מגיע לי בחורה בלי אצבע, ולמה היא לא סיפרה לי.

היא הסתכלה עלי מחכה. ואני בשלב מסויים אמרתי בחיוך, טואוב, נחשוב גם על זה. וחזרתי למה שדיברנו קודם.

ואז, היא עצרה אותי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה. זה לא נושא לטאטא מתחת השטיח.

זה היה הבום השני שלי בפגישה.

נכון, אמרתי שנחשוב על זה.

אבל אני רוצה לדבר על זה, היא אמרה.

היא סיפרה על ההתמודדות של ההורים עם החיסרון הזה, על חסרי הטאקט ברחוב ובבית הספר, על התמודדויות חברתיות בכיתה ובשכונה ועל איך שהיא הפכה את החיסרון למותג.


אולי בגלל זה לא שמעתי על זה כלום

היא אמרה לי שהיא היתה בטוחה שאני יודע מזה וכשראתה שאני לא אומר כלום הרגישה שחייבים לספר.

תקשיב יעקב, חזרתי הביתה מבולבל כמו שלא הייתי מעולם. נכון אמרת לי שמרגישים? אחרי שדיברנו על הקושי וההתמודדות, הרגשתי, נפתחנו אחד לשניה סיפרתי על חולשות שלי ועל דרכים שלי להתמודד איתם. וגם פירגנתי לה על הצורה שהיא מתמודדת עם זה.

אתה יודע מה. ברגע שהיא אמרה לי שאני מטאטא מתחת לשטיח והיא רוצה לדבר על זה, הרגשתי.

אבל כשעזבתי אותה פתאום ממש כעסתי. כעסתי שהסתירו ממני, שנתנו לי להרגיש ולא לחשוב. כעסתי נורא ולא הייתי מסוגל לדבר עם אף אחד.

אני מבולבל יעקב. מבולבל.

בכל חיידר יש את ילד שהגיע מארץ עוץ וכל היום מפגין כישורי קוסמות ונבואה, משל היה הוא הארי פוטר ג'וניור בסמטאות הגוורטס.

כמובן לא מדובר על התעופפות פיזית או ניחוש מספרי הלוטו אלא פיתוח טכניקת אצירת מידע ושימוש בו בצורה מושלמת.

מי שאני הכרתי היה משהו מיוחד.

לדוגמא, כשראה את המלמד מבעד לחלון ספר את השניות עד להגעתו אל הפתח, ובכל יום מאז הפנה את תשומת הלב של הכיתה כשהוא ממלמל מילים מגובבות ומנופף בידיו לעבר הדלת,

1 2 ו3 בום המלמד נכנס, כולם מופתעים וסוגדים לו.

"הקוסם" קראו לו.

לאחרונה פגשתי אותו, נשוי כבר. פלוס כמה זאטוטים סמוקים.

היה זה בתחנת האוטובוס, הוא היה באמצע שיחה עם קו מידע תחבורתי כלשהוא. כשסיים, פנה לילדיו- ילדים, שימו לב, אם תספרו עד עשרים האוטובוס יגיע.

תוך כדי ספירה מונוטונית לאחור, סימן למאן דהו בהבעת גועל על דש חליפתו, רגע לפני שנמרחה בלשלשת יונים.

הנה הגיע האוטובוס, הילדים מופתעים ומאושרים, איזה אבא חכם יש להם.

החלטתי לעקוב אחריו ועליתי על האוטובוס.

כמה עולה נסיעה? שואל הוא בתמימות את הנהג,

' 5.60 למבוגר 3.50 לילד'

אוקיי, אנחנו שני מבוגרים ושלושה ילדים, כמה זה יוצא?

הנהג מוציא מחשבון מדעי, זה יוצא לך...רק רגע... אוקיי 21.70 .

"לא תאמין" זועק בעל המופתים, זה הסכום המדוייק שהיה לי ביד, מה הסיכוי...לא יאמן.

כשירדנו אמר לאשתו ולילדיו שהוא לא זוכר את הכיוון, אבל הוא מהמר על הכיוון ההוא, כי השמש זורחת מצד ימין ומספר הכביש הוא אי זוגי, אז כנראה זה שם.

ברמזורים ראיתי אותו מחשב במוחו את מכמני הצומת, כך ששלוש שניות לפני שהתחלף הרמזור- צעד מעדנות עם ילדיו עד אמצעו של כביש, ועד שהזקנה המרוקאית פתחה עליו את הפה, התחלף לו הרמזור לירוק, כשידידי מחייך מנתיב לנתיב.

איבדתי אותו ואת סבלנותי.

בשביל הכיף החלטתי לנסות את הקטע עם הרמזורים ונדרסתי על ידי אופניים חשמליים.

את זה גם הוא לא יכול לחזות.
צהרים טובים, לחשה. מבטה גמלוני משהו.

מי את? שאלתי בחשש.

שקט מביך השתרר.

אולי קפה? ספק שאלה ספק פקדה, פוזלת בעין עצלה לכיוון המטבח.

פרצופה מוכר לי עד כדי כאב, כנראה נפגשנו פעם.

שרכתי רגלי למטבח, כשידי מורטת קורים מעיניי.

זמזום חרישי של שיר לא מוכר בקע מפינת האוכל.

איך הגעת לכאן? זעקתי בשקט על היצור המתרווח כשרגליו על השולחן. מבטה עדיין מזוגג.

משעמם לי, אמרה.

ואני מה? לשכת התעסוקה? לשכת הסעד? זעמתי בפה מלא נשנושים.

את? צחקקה בקול. את לשכת הסעד? מתי הכנת לאחרונה ארוחה ללא המיקרוגל?

היא ממש מעצבנת אותי, איך היא נכנסה בכלל? הדלת נעולה כבר יומיים.

ומה עם הרצפה? הכביסות? ממשיכה היא לדקור אותי בגב. אי אפשר לדרוך כאן,

את חייבת ללמוד ניהול זמן, דחוף.

היא לא עוצרת, אני על סף שגעון.

אני לא מכירה אותך ואין לי מושג על מה את מדברת, צווחתי בגרון ניחר.

איך קוראים לך בכלל?

יולי, אמרה, שמי יולי אוגוסט.

הייתי כאן גם בשנה שעברה, כנראה התאמצת לשכוח אותי.

אחותי הקטנה הייתה כאן בחגים.

אני הולכת להתגורר כאן לפחות חודשיים, אולי בכל זאת קפה?
ארנסט מאלי (Ernest Lalor Malley) נולד בבריטניה בראשיתה של המאה הקודמת. חברי ילדותו תיארו אותו כטיפוס מופנם, בעל נפש פיוטית והתבוננות מעמיקה. חייו היו רצופים אבדן, סבל ומכאוב. דבר שֶמִן הסתם תרם למבטו הייחודי על העולם.
בגיל 17 החל ארנסט מאלי לכתוב. בתחילה הוא ניסה את כוחו בכתיבת פרוזה, אך עד מהרה מצא את מקומו בכתיבת שירה.
הייתה לו כתיבה עשירה ועמוקה, עשויה שכבות ורבת רבדים. לא רבים ירדו לעומק כוונתו והצליחו להבין את שיריו.
הוא הושפע רבות מהשירה המודרנית, ובעיקר מכתביו של ריימונד סליפט שהיווה ה'השראה שלו לאמן אמיתי'. מאלי תיאר שהיה קורא את שיריו של סליפט עשרות פעמים ברצף. פעם מהר ופעם לאט, פעם בקול ופעם בשקט. הוא סיפר שכך היה מתחבר ליצירה מכיוונים שונים, ומוצא בה גוונים חדשים.

בשנים הבאות כתב למגירה מאות שירים. הוא השקיע את כל כולו ביצירה שלו, אך הוא לא תכנן לשתף בה את העולם. הוא חשש שהעולם לא יבין אותה לאשורה. משום כך נמנע מלפרסם את שיריו בבמה כלשהי.
מאלי לא כתב באופן סדיר. לפעמים היו יכולים לעבוד חודשים ארוכים בהם לא כתב מאומה, לעומת זאת היו שבועות בהן כתב שיר כמעט מדי יום.
'השראה היא כמו אהבה', אמר פעם, 'אי אפשר לגרום לה להגיע, אך כשהיא שם, היא לא נותנת לך מנוח'.

לאחר מותו ממחלת ה'גרייבס', מצאה אתל - אחותו של ארנסט - כמה מהשירים שלו ושלחה אותם למשורר מאקס האריס.
מאקס האריס היה משורר ידוע בפני עצמו, אך מעבר לכך הוא נחשב לאחד מגדולי המבינים בתקופתו בשירה ובאמנות. הוא הוציא לאור את מגזין השירה הנחשב "Angry Penguins" (פינגווינים כועסים) שהיה אחת הבמות היוקרתית למשוררים מרחבי העולם.

האריס התלהב מהשירים של ארנסט מאלי ופרסם אותם במגזין שלו. אחותו של ארנסט שלחה עוד ועוד שירים של אחיה, ואת כולם מאקס האריס פרסם במגזין שלו כשהם זוכים לתשבחות מהמבקרים, המשוררים והמרצים לספרות.
גיליון הסתיו של Angry Penguins בשנת 1944 הוקדש כולו ליצירתו של ארנסט מאלי. הגיליון עוטר בציורים בהשראת שיריו של מאלי, אותם צייר סידני נולאן, שנודע בשנים שלאחר מכן כאחד הציירים האוסטרליים המובילים של המאה ה-20.


טוב. רוצים לשמוע קטע? ובכן, מעולם לא היה אדם בשם ארנסט מאלי.
את המשורר ארנסט מאלי ואת אוסף שיריו המציאו שני חיילים משועממים בני 26 ששירתו בצבא האוסטרלי. שני החיילים, ג'יימס מקאולי והארולד סטויארט, חמדו לצון מתוך כוונה ללעוג לשירה מודרנית, ולהוכיח שהיא חסרת ערך ספרותי. הם בדו את שמו של המשורר ואת סיפור חייו ה'טראגי' בתוך שעות ספורות. ושלחו את המכתבים למאקס האריס בשם אחותו הדמיונית של ארנסט המומצא.

השירים הורכבו מקטעי משפטים שהועתקו מספרות אקראית, מילון אוקספורד ומילון ריפמן לחרוזים. כך למשל השיר: "ביצות מדמנות, בורות חפירה ומקומות אחרים של מים עומדים משמשים כבית גידול… כעת מצאתי אותך אנופוליס שלי", נלקח מילה במילה מחוברת הדרכה של הצבא לשהייה בתנאי בתי גידול של יתושים.

השניים סיפרו כי "לא הושקעה כל מחשבה לטכניקת החריזה פרט להדגשה מדי פעם של הרשלנות בכתיבה… לאחר שסיימנו את מלאכת כתיבת השירים כתבנו הקדמה והצהרה יומרניות ביותר וחסרות כל משמעות… חלק זה לקח לנו יותר זמן מחיבור יצירותיו".

ועכשיו תחזיקו חזק. כשהשקר הגדול התפרסם, האריס המשיך לדבוק בהערכתו לשירתו של מאלי על אף הלעג שספג, וטען ש'לעיתים המיתוס גדול יותר מיוצרו'...
הצטרף אליו הרברט ריד, משורר ומבקר ספרותי בריטי נודע, ואחד ממיסדיו של ה-Institute of Contemporary Arts (מוזיאון לאומנות עכשווית) בלונדון. ריד טען שאפשר ליצור אמנות גאונית גם אם כוונת היוצר היא זיוף, חיקוי ולעג.

גם משוררים מאסכולת ניו יורק נודעו בחיבתם למאלי. קנת קוצ', טען שמעשיהם של השניים ראויים לחיקוי אבל לא כאקט פולמוסי אלא כאקט אומנותי. ג'ון אשברי טען שכוונות אינן רלוונטיות לתוצאות, ושתפיסתנו של טוב, רע, אמיתי ומזויף נתונים לשינוי מתמיד. השניים לימדו את שירתו של מאלי באוניברסיטת קולומביה ובברוקלין קולג', וכללו שניים משיריו במגזין האוונגרד שהשתתפו בעריכתו "Locus Solus" בשנת 1962.

את המסקנה ניתן למקאולי וסטיוארט לומר בלשונם: "עובדה זו אינה מוכיחה היעדר אינטליגנציה מוחלטת מצידם, למרות שיתכן שזה נראה כך. אך היא מוכיחה כי אופנה ספרותית יכולה להפוך לבעלת עוצמה היפנוטית עד שהיא גורמת להפסקת פעולתה של אינטליגנציה ביקורתית אצל מספר רב של אנשים".
כל בוקר מארבע ורבע ככה עד רבע לשש, זה הזמן החופשי של הילדים. הם מקיצים עם ציוץ ראשון של שחרית, נוטלים ידיים בדבקות ומתגנבים לשאר חדרי הבית בניסיון לצוד טרף. כל מה שלא מקובע במסמרות, אטום סתום בלום בצמר חום - תחת סיכון גבוה.

אוכל - מתכלה. ממתקים - התכלו כבר בבוקר אמש. 4 קופסאות מסטיקים של 4 ב-10 - יהי זכרן ברוך. קירות - מתקשקשים. מחשב נייד של אבא - מפורק. ועוד כהנה וכהנה עד שתכלה היריעה. הם קרעו אותה ושמו במכונת כביסה. והפעילו. בלי אבקה ומרכך בכלל.

אחד המכשירים הסובלים שוב ושוב זה הטלפון הנייד. כמה ידידים איבדתי משיחות בשעות בוקר! מ-6 עד 10 אני עסוק בלענות לשיחות חוזרות ולהתנצל "אלו הילדים"... (ע"ע "מי שבר כלי זה, מי אכל תאנים אלו"). הקרובים לסכנה הם האנשים מהשיחות האחרונות וכמובן אנשי הקשר בא'.

זו הסיבה שהעברתי לאחרונה את איש הקשר "אבימי" ל"מנהל פורום איור", את "אריאל1" ל"1אריאל" ואת "אשר שרבר" ל"שרבר אשר". אין לי שום דבר אישי נגד אף אחד מכם, בפרט שאני לא מכיר אתכם.

*


‏‏076 (Medium) - עותק.JPG

(וזה, לשם דוגמה, מה שצולם על ידי ברנש בשעות בוקר או לילה. יש המון תמונות מסוג כזה במחשב. בכל פעם שמגיעים למצלמה מוצאים עוד סדרה. בדרך כלל לא מוחקים. אלא אם כן היא לא כל כך אמנותית כזאת).
התפילין ביד אחת, והיד השניה ממששת בתיבת הדואר. מעטפה. לכבוד הר"ר צמח דוד דורוכובסקי שליט"א.
נראה סתם קופת צדקה. אבל ליד המעלית יש תור למשפחתון, ולחכות עם כל הנשים והטף לא בא לו, אז הוא מעסיק את עצמו בפתיחת המעטפה.

הפתעה. מכתב מהישיבה. מה נזכרו?
שנת היובל. יפה. הוא למד בישיבה שכבר חמישים שנה על הכביש.
אז לכבוד שנת היובל עושים התרמה המכונה בשפה יפה כנס בוגרים.
מגיע להם, ללא ספק. בפרט הוא שהתחתן כמעט אחרון בוועד ולמד שם שבע וחצי שנים.

ביום ראשון הקרוב. יש לו משהו? כרגע הוא לא נזכר. בהחלט הוא מעוניין להשתתף. לפגוש את כולם. כמעט עשרים שנה כבר.

ספק קל החל להטריד אותו. האם לבוא עם עניבה? ובכן, יש צדדים לכאן ולכאן. מצד אחד, הוא מונה לאחרונה לר"מ בשיעור א' ביש"ק של הרב יונגר, והמעמד מחייב. מצד שני, אתה בא להבליט את ההצלחות שלך? שקיבלת שטעלע? סתם להוציא את העיניים.
יש חשש גדול לעין הרע. בפרט מידידיה פאשלר. תמיד היתה ביניהם מתיחות קלה של מי בראש, עוד מימי מהישיבה.
אחד המיישיבים הדליף לו שהרב יונגר הסתפק מאוד בינו לבין ידידיה ובסוף בחר בו.
ואתה רוצה לדעת למה?
נו, למה? שאל באדישות שהסתירה תחתיה סקרנות, כי הוא אמר שחוץ מהשכל הישר שזה גם לידידיה לא חסר, ממך הם יכולים ללמוד אורחות חיים.
באמת יש לו ראש טוב, הסכים בפרגון של מנצחים, אני הרי מכיר אותו שנים, תמיד ידעתי את זה, מעניין למה הוא עוד לא התקדם.

ולענין האורחות חיים, הוא נאלץ להודות בכך בענווה. הוא באמת בעל מידות. הנה, עכשיו הוא חושב איך להופיע בצורה עדינה שלא תבליט את ההישגים שלו בחיים. ההישגים שהקב"ה נתן לו. ברור, ברור.

לאחרונה אשתו קיבלה תוספת משמעותית בעבודה והוא שידרג את הרכב לטויוטה אוונסיס. שיהיה תורה מפוארת בכלי מפואר, אמר לאשתו ולא הבין למה היא מסתכלת בחיוך עקום קצת.

גם זה יכול לעשות עין הרע. יש הרבה שנוסעים על גרוטאות. או אפילו באוטובוס השם ירחם.
זה קצת יותר משמינית שבשמינית לבוא ולחנות עם הנוצץ הנוצץ הזה. צריך לחשוב מה לעשות. היום במנחה יהיה שמונה עשרה ארוך מהרגיל.

המעלית התפנתה סוף סוף והוא נכנס הביתה לעבור על (כותרות) העיתון עם כוס קפה.

דן טריסק בן הרב גד טריסק התארס עם חנה חזנוביץ' בת הרב אשר חזנוביץ'.
הקפה כמעט נשפך לו.
אשר חזנוביץ' הליימך הזה נהיה מחותן עם הרב טריסק. הוא זוכר שפעם אשר שאל את הר"מ מה הדין של שן ורגל שהזיקו בכרמלית, והרב שאל אותו ומה הדין במקום פטור? ואשר אמר ששם מסתבר שפטור. ליימך עם קבלות.
ככל הידוע לו גם עשיר גדול הוא לא נהיה, אלא אם כן מתעשרים ממכירת טיטולים.
אז מה הרב טריסק מצא שם?

בשמע קולנו צץ לו הרעיון. את העניבה הוא ישים בכיס, ואם יראה שרוב הציבור מעונב אז גם לו מותר. ואת האוטו יחנה רחוק קצת אבל לא מידי. שיקלטו שזה שלו. בתחושת הקלה המשיך להתפלל.

הגיע היום.
בסייעתא דשמיא מצא חניה בדיוק כמו שרצה. בהחלטה של רגע הוציא את העניבה מהכיס ולבש. בכל אופן הוא ר"מ.

איך הראש ישיבה הזדקן. זו המחשבה שתפסה את ראשו מיד כשנכנס. אבל החיוך נשאר אותו חיוך. שלום עליכם ר' דוד! עליכם השלום.
איפה הרב קריינקר?
לא שמעת? קיבל אירוע מוחי נעבעך. לפני שבועים שלוש. נו, יש לו כבר מעל שמונים. השם ירחם. שיהיה בריא.

מחזור תשנ"ד, הודיע שלט קטן על השולחן. בעלי כרסים ועבדקנים הסבו מסביב, אך בלי כל קושי זיהה בהם את חבריו לשיעור. הוא התיישב והחל סוקר את סביבותיו. ראובן. מעניין מה עושה היום. נראה שטיפ טיפה נפתח. הוא היה טיפוס צו"ל ומרובע ועכשיו נראה יותר משוחרר.
כמה מהחברים הניחו את מפתחות רכביהם על השולחן בהיסח הדעת או בכוונת מכוון.
פג'ו. מיצובישי. הונדה. וולבו. מי זה? צוקרמן. תמיד היה סויחר. באיטיות הוציא את מפתחות הטויוטה והניח לצד הצלחת. למען ידעו. הוא חיכה שישאלו אותו, מה אתה עושה היום?

קולות צחוק וטפיחות על הכתפיים. חברויות מלפני עשרים שנה קמו לתחייה בן רגע כאילו לא נזנחו שנים רבות. אנשים לא משתנים, נזכר בסיסמה שסבתו היתה אומרת תמיד.

משהו הפריע לו. עוד מבט ונפל לו האסימון. ידידיה פאשלר לא כאן.
שיהיה ברור, להיות סתם אברך זה מצוין. שבתי בבית השם כל ימי חיי. אבל אנשים אוהבים להרגיש שהתקדמו בחיים וזה טבעי. כנראה ידידיה הרגיש לא נוח שאין לו שום כרטיס ביקור, והעדיף בכלל לא להגיע. לקח את החיים קשה, הבנאדם.

אז מה? פאשלר לא פה, הא? פנה ליושב לצידו.
הלה הפנה אליו פה מלא לחמניה עם טחינה. למה לא? הוא במזרח.
במזרח?
כן. הוא נהיה ראש קיבוץ פה במקום הרב קריינקר.

ואכן, במזרח ישב לו ידידיה, נטול עניבה.
  • 679
  • בתוך שלושה ימים לשבת, עדיין אפשר...

    עַמִּי נָא זְכוֹר

    עַמִּי נָא זְכוֹר יָעַץ בֶּן צִפּוֹר
    וּמַה הֶשִׁיבוֹ שָׁם בִּלְעָם
    עַל רֹאשׁ גְּבָעוֹת בְּרֶשַׁע לִכְפּוֹר
    בִּקְּשׁוּ לְבַלֵּעַ הָעָם

    אַתָּה אַךְ יוֹשֵׁב שׁוֹכֵן לִשְׁבָטִים
    עַל פְּנֵי מִדְבָּרוֹת בְּתֵבֵל
    וְהֵם בִּלְשׁוֹנָם כָּשְׁלוּ כְּשׁוֹטִים
    וְכָל נִסְיוֹנָם כְּנוֹבֵל

    יָדְעוּ שֶׁתָּקוּם נָשִׂיא כַּאֲרִי
    כְּנֶגֶד אוֹיְבִים תִּתְגַּבֵּר
    בְּכֹחַ גְּבוּרָה וּבְעֹצֶם בָּרִיא
    שׂוֹנְאִים לְפָנֶיךָ יַדְבֵּר

    עַמִּי עוֹד זְכוֹר עֵצוֹת הָעַמִּים
    עָלֶיךָ בְּכָל הַדּוֹרוֹת
    כֵּיצַד חֶמְדָּתְךָ חָמְדוּ לְאֻמִּים
    וְאֵשׁ בְּעֵינָם כִּמְדוּרוֹת

    וּכְכֶבֶשׂ מִתּוֹךְ שִנֵּי זְאֵבִים
    נִשְׁלַפְתָּ לָצֵאת לְחֵרוּת
    וְאַף אִם חָבוּל וּפְצוּעַ זָבִים
    שָׂרַדְתָּ כְּאִישׁ אַבִּירוּת

    יָמִים עוֹד בָּאִים לְךָ הָעָצְמָה
    מֵאֵת הַנּוֹתֵן רֹב חֵילוּת
    וּשְׁאָר שִׁלְטוֹנוֹת יִרְבּוּ הַכְּלִימָה
    בְּיוֹם שֶׁיָּשִׂיגוּ שִׁפְלוּת

    עַמִּי גַּם זְכוֹר כָּל עַם וְלָשׁוֹן
    רוּחוֹת מְשֻׁנּוֹת מִסָּבִיב
    עָלֶיךָ הֻקְמָה שִנָּם כְּקִלְשׁוֹן
    רָצוּ לְהַכְרִית אוֹם חָבִיב

    אַתָּה בְּשֶׁלְּךָ אָחַזְתָּ חָזָק
    לְבַל אֱלֹקֶיךָ תִּשְׁכַּח
    מַסֹּרֶת דָּתְךָ תּוֹרָה בַּל תֻּזַּק
    מִדְּבַר שְׁקָרִים מִתְוַכַּח

    וְעוֹד תִּתְגַּדֵּל בְּרוּחַ עֶלְיוֹן
    עַל כָּל רַעְיוֹנֵי תַּרְבּוּיוֹת
    שְׁלַל כְּזָבִים רַבֵּי הַדִּמְיוֹן
    יֵרְדוּ בִּמְצוּלוֹת הוֹמִיּוֹת

    לָךְ כֹּחַ לָבִיא תּוֹעֶפֶת רְאֵם
    אֶבְרֵי נְשָׁרִים נִפְרָשִׂים
    מַלְכוּת וּמִמְשָׁל כָּל עַיִן תִּרְאֵם
    כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים

    שָׁלֵם בְּמַדָּע וּבְכָל הַמִּדּוֹת
    בְּרֹב מוּסָרְךָ נִפְלָאִים
    יַשְׁרוּת הַלֵּבָב עַנְוַת חֲמוּדוֹת
    בְּצֹפֶן לִבְּךָ נֶחְבָּאִים

    צְנִיעוּת מִשְׁכָּנוֹת וְטוּב אֹהָלִים
    מַעְיַן קְדֻשָּׁה כִּנְבִיעוֹת
    וְחֹסֶן אֱמוּן יִרְאַת אֵ-ל אֵלִים
    נוֹתֵן הַחַיִּים בִּתְרוּעוֹת

    שְׁאַף נָא שְׁאַף לְגֹבַהּ נִשָּׂא
    פְּרוֹש כְּנָפַיִם גְּדוֹלוֹת
    וְאַל אַךְ תִּשְׁעֶה לְקוֹל מְנוּסָה
    זְכוֹר אֵ-ל עוֹשֶׂה מִפְעֲלוֹת
    בשבועות האחרונים התרחש בפרוג אירוע מסעיר - 'שבוע האיור'. הנהלת האתר החליטה להעלות על נס את המאיירים שבינינו, ולפרגן להם כניסה חופשית לפורום שלנו, באנרים ופרסומות קופצות מכל הכיוונים, והעיקר – ראיונות עם ציירים אגדיים, כדוגמת יוני וגדי פולק.

    כידוע שבעלי המוסר תמיד השתדלו להוציא מכל אירוע שראו או ששמעו 'נקודה מוסרית' שתשמש אותם בחיים, וכשקראתי את הראיונות המדהימים הנ"ל, חשבתי מיד 'למה שלא נלמד מזה לקח למקצוע שלנו, הכתיבה והסופרות'. והרי כתבו רבות על נקודות ההשקה בין שני המקצועות. אפשר לראות כבר שנענו לבקשתו של
    @Natan Galant ונתנו לנו רשיון כתיבה בפורום המאיירים...

    אכתוב כאן כמה תובנות שאולי פשוטות מאד לסופרים המקצועיים, אבל חידשו לי בתור כותב לא כל כך ותיק:

    · סקיצות רבותי, סקיצות... התפעמתי עד עמקי נשמתי לקרוא את דברי גדי פולק, שעל כל ציור הוא מצייר בין 4 ל-50 סקיצות... זה לא חייב להיות רשום בטאבו על שם המאיירים. גם כותבים מקצועיים יכולים וחייבים לעבוד עם סקיצות. כותבים משפט לאחר חשיבה, מביטים עליו אם הוא מסתדר לנו, ואם לא - מתקנים אותו. למחרת עוברים על כל הפיסקה, מסדרים מחדש את המשפטים, משפצים מילים שאפשר לכתוב בצורה אחרת, מעבירים פסיקים ונקודות, וכן הלאה. וכבר אמר החכם – לכתוב כל אחד יכול, החכמה היא לדעת למחוק.

    · @גדי פולק הבהיר חזור והבהר, כי בשביל ללמוד ציור לא לוקחים תמונה ומציירים אותה, אלא מציירים את הדבר האמיתי, ואחרי אלפי פעמים שציירנו אותו, כבר מקבלים 'שטאנץ' בראש איך להוריד את האובייקט על הנייר, ורק אז אפשר להיעזר בתמונות בשביל לראות נקודות מסויימות. לעניינינו - בשביל להיות סופר לא מספיק לקרוא. כשקוראים את דבריו של הסופר, גם אם הוא מאד מקצועי ואהוב, עדיין אתה קורא את הנושא מנקודת המבט של הסופר. אי אפשר לשבת עם ספר ולומר 'איכה יכתוב הסופר סצנה זו ואעשה כן גם אני'. צריך לשבת עם עצמך, לחוות את האירוע בדמיון, ו'להוריד' אותו על הכתב. נכון, בתחילה זה לא יהיה מקצועי, אך לאחר כתיבה חוזרת ונשנית, וביקורת עצמית מהסתכלות אובייקטיבית, תתייצב דרך הכתיבה, ואז יהיה מקום להיעזר בקריאת סופרים מקצועיים, לראות אפקטים ספרותיים, צורות התחלה וסיום, ועוד.

    · @יוני גרשטין כתב ש'הרעיונות הם המוטיבציה לצייר. הציור הוא רק המדיום, השפה שלי.
    לפני הכל אני חושב. חושב מה אני רוצה להגיד? לחזק רעיון או לתקוף או להמחיש.
    צריך לדמיין את הציור מראש בלי פרטים בצורה ערטילאית ורק אחר כך להתחיל בבצוע'. כך לעניינינו, אי אפשר להחליט 'אני רוצה לכתוב סיפור בהמשכים', להמציא דמויות ורקע ו-הופה, הסיפור לפנינו. צריך מראש לשבת ולתכנן – מה המסר שאני מעוניין להעביר? אלו דמויות ישתתפו בסיפור? מה התהליך שהן יעברו בו? איזה סגנון הולך להיות הסיפור? דמיוני או ריאלי? מצחיק או רציני? וכן על זה הדרך.

    אשמח לתובנות נוספות, ביקורת ושאר ירקות.
    אפילוג

    חזי פתח את עיניו בבהלה, והביט סביבו, העולם נותר על כנו. החלום האחרון על עליית מפלס הים התיכון לא מש ממחשבתו.

    מודה אני, נטילת ידיים ושטיפת פנים הפכו את מחשבתו לצלולה יותר, ולאחר שתיית כוס מים גם לרגועה יותר.

    לאחרונה, חשב לעצמו, יש לי יותר מידי חלומות זוועה, הטיטאניק שטבעה, החללית שהתפוצצה ועכשיו גם המדינה שהוצפה. מוכרח להיות פתרון לזה!

    כשהשמש עלתה במזרח האופק גמלה ההחלטה בלבו – הוא ילך לאברם, הזקן שיושב בקצה סמטת הנגרים, אומרים שהוא פותר חלומות מובהק.

    אחרי תפילה טרוטת עיניים, ניגש חזי לאזור השוק, והחל לפלס דרך בינות לנהרות האנושיים שזרמו בו.

    כאשר הגיע למקום, קלט את אברם בעיצומו של ויכוח עם ערבי מהדוכן הסמוך. אף שאברם נותר עם מראה פנים לבנבן, הרי שפניו של הערבי הלכו והתאדמו וקצף החל לצאת על שפתיו.

    מספר צעדים קדימה הובילו אותו לשמוע איומים על חיי אברם, משפחתו וכל היהודים. תשובותיו השקטות של אברם, הציתו להבות נוספים, אך היה בהם דבר שרכש את ליבו של חזי – עוצמה ויציבות.

    אברם, בעומדו עם עיניים מכווצות היישיר מבט אל חסן באומרו, הקשב ידידי, אם רצונך לראות את השקיעה הבאה, מומלץ לך לקבל על עצמך שלא לגעת בשום יהודי לרעה! ואינני מתיימר לעשות זאת בכח הזרוע!

    חסן, שפתאום קלט את הסיטואציה, החל לזעוק: שדים! רוחות! אנשים תצילו אותי!

    קריאותיו לעזרה נענו בדמות אמבולנס ישיר אל אחד מבתי המחסה לתשושי נפש.

    חזי שנותר עם פה פעור, מיהר לסוגרו, ניגש לאברם וביקש לשוחח במקום בו תהיינה רק ארבע אוזניים.

    אברם, הביט בריכוז על מצחו ואמר, אתה הולך להציל את העולם! נפגש הערב בשמונה בבית הכנסת של עולי בבל..
    ב"ה.


    // חזון ומטרות

    קהילת הסופרים המקצועיים, או בשמה הנפוץ "קהילת הכתיבה", נועדה לעסוק בכתיבה לענפיה השונים בצורה מקצועית ומיועדת לעוסקים בכתיבה, עריכה לשונית ודקדוק.

    החוקים שלפניכם נועדו לשמור על האופי המקצועי של הפורום ככזה המסייע לנוכחים להתפרנס ממקצוע הכתיבה, לשפר ביצועים ולהתמקצע, להתייעץ עם עמיתים ולסייע זה לזה, לשתף חומרים ולקבל עליהם מחמאות וביקורת.

    על חוקים בשטחי אש נאמר כי הם "נכתבו בדם" (או לעניינינו: דיממו בכתב...). גם החוקים הבאים נכתבו לאור ניסיון העבר, לטוב ולמוטב.


    // הצטרפות לקהילה

    הקהילה נועדה לבעלי ניסיון בכתיבה מקצועית. ההצטרפות היא לבעלי ותק של מינימום שלושה חודשי פעילות בפרוג. ועדת חריגים מיוחדת תטפל באלו העוסקים בכתיבה בפועל ברמה גבוהה.

    נא לצרף לבקשה קטע כתוב פרי עטכם בן כ-200 מילה.

    בכל סוף שבוע ייבחנו הבקשות (הניקים על ידי המנהל והניקיות על ידי המנהלת) ויאושרו אלו העונים על הקריטריונים. אם בקשתכם נדחתה, אין טעם לשלוח מיד בקשה חדשה.

    אם לאחר תקופת פעילות קצרה יתברר כי הכותב אינו מתאים לקהילה, תישקל מחדש חברותו בפורום.


    // פעילות בקהילה

    פורום סופרים מקצועיים - כשמו כן הוא. כדי לקדם את הפורום ולעשותו, כהגדרתו, "פורום מקצועי" יש לדלל את השיח שלא נוגע בענייני ספרות ולא מקדם כלל. יקודם בברכה כל חומר שעולה לצורך קבלת ביקורת ודיונים ספרותיים ומקצועיים שנעשים סביבו, יצירות ספרותיות ותגובות בונות ומכוונות.

    הפורום פתוח לצפייה לכלל הציבור. ניתן אפילו לשלוח תודה בלי להיות חבר בפורום, כך שאין צורך להיות חבר בקהילה אם לא משתתפים בכתיבה בפועל (חוץ מהחגורה התכולה ליד שם הניק).

    חברים שלא ישתתפו באופן פעיל במשך זמן, תישקל חברותם מחדש "עד להודעה חדשה".


    // מו"לים ודרושים

    אין לפתוח אשכולות בסגנון "דרוש כותב לפרויקט פלוני נא לפנות למייל המצוין מטה ploni שטרודל גימייל". הפורום אינו שוק בשר.

    התכבדו בבקשה לעבור על עבודותיהם של החברים בדומה למקובל בפורומים מקצועיים אחרים, להתרשם מהסגנון הרצוי לכם ולפנות אל הכותב באמצעות התיבה האישית.

    במידת הצורך ניתן להתייעץ עם המנהלים או כותבים ותיקים המכירים את הנפשות הפועלות וסגנונם.


    // ביקורת ספרים ועיתונים

    ביקורות ספרים יתקבלו בברכה מרובה, אם ייכתבו בצורה מקצועית ומכבדת, לגופן של הערות ולא לגופו של כותב.

    ניתן לפרסם ביקורות גם על ידי ניקים אנונימיים (כן, כן!) המוכרים בקהילת הכתיבה, אך יש לקחת בחשבון כי אם הסופר נשוא הביקורת יבקש להסירה מטעמים מוצדקים – היא תימחק.

    לביקורת עיתונים מותר להיות נשכנית יותר מטבע הדברים – אך גם כאן, כל זמן שאינה עוסקת בכותב ספציפי.

    ביקורת חיובית נטו ניתן לפרסם בכל עת וללא מגבלות.


    // קרדיט אבק הגזל

    העלאת חומרים כתובים בכל אורך שהוא, מיועדת בעיקר לחומרים שלכם, זאת כדי לקבל עליהם חוו"ד, ביקורות ומחמאות – אך לא לחומרים ש"רצים ברשת", "בא-במייל" ודומיהם.

    במקרה שאתם מעוניינים לשתף חומר שלדעתכם יביא תועלת לחברים אך לא נכתב על ידכם – אנא ציינו זאת בבירור בתחילת ההודעה, עם קרדיט מלא לכותב. במידה והכותב מסר זאת לכם לפרסום ללא קרדיט, ציינו זאת.

    הדברים אמורים גם לגבי עיבוד לסיפורים או לרעיונות של אחרים. אל תסמכו רק על זה ש"מן הסתם רוב החברים אינם מכירים". בעיני אלו שכן מכירים – אתם מאבדים נקודות רבות.

    התרחקו מחשש פלגיאט, היו הוגנים וציינו את המקור עליו התבססתם. הדבר לא יוריד בכבודכם (או בתודות...) ורק להיפך.


    // ניכפולים וחיות אחרות

    כנגד ארבעה ניכפולים דיברה החוקה: אלו שרק שולחים תודה לעצמם; אלו שמנסים לקדם יחד עם הניכפול שלהם אינטרס משותף כמו כותב, טור או תגובה; אלו שמפרגנים לעצמם בתגובות; ואלו שסתם מחזיקים אחד נוסף ליום סגריר.

    הצד השווה בכולם, שזה פשוט מיותר בקהילה מקצועית. להנהלה יש דרכים פשוטות לדעת מי הוא ניק וניכפולו. אנא, הימנעו מכך.

    אם ישנו צורך ספציפי מוגדר, ניתן לקבל על כך אישור מהמנהלים (אפשר להסתפק גם באחת או אחד מהם).

    במקרה של מניפולציות שייעשו בשני ניקים של אותו כותב – הוא יאבד את אישור הכתיבה בקהילה לשלושתם, וחבל.


    // מוקפצים

    אין להקפיץ אשכולות שעברו עליהם שלושה חודשים. הקפצות כאלו יימחקו ללא התראה.

    במקרה הצורך ניתן לפתוח אשכול חדש ובו קישור לאשכול המבוקש.

    גם בפחות משלושה חודשים, השתדלו לא להקפיץ דיון ישן בלי סיבה טובה.


    // פעולות הנהלה

    - מנהלי הקהילה הם הסופרת
    @רותי רפפורט ואני. בהצלחה לנו.

    - אם ברצונכם לבקש מחיקת הודעה שלכם, מוטב לשלוח הודעה פרטית למנהלים ולא על ידי "דווח על תוכן שלילי". טכנית, כך תטופל הבקשה מהר יותר.

    - אשכולות שחרגו מהדיון המקצועי או סטו משמעותית מהדיון המקורי - יינעלו. כשאחד המנהלים כותב שהאשכול נעול, נא לא להגיב בו גם אם לא נתלה עליו בפועל מנעול זהוב.

    - בדרך כלל, יחד עם כל מחיקת הודעה או אשכול נשלחת הודעה פרטית לכותב המסבירה את הצעד. עם זאת, בזמני לחץ או ממגבלות טכניות לא תמיד ניתן לפרט את הסיבה בסבלנות הראויה. אנא התחשבותכם מראש.

    - אין לכם הרשאה לכתוב בפורום? ניתן לשלוח תגובות באישי למנהלים.
    התגובה תישקל ואם תימצא ראויה ומתאימה תפורסם בשמך.
    אין להעביר הודעות לפרסום דרך כותבים אחרים בפורום.


    // צפון - נרצה

    לסיום, כחחחמ. אולי ראוי לא לדבר על זה בכלל. אבל ההכרח לא יגונה.

    אין עושר כנפשם העשירה של סופרים. כמי שיודעים לתאר מאות דמויות שונות על נבכי נפשן, אפשר רק לנסות לשער עד כמה מורכבת ועמוקה הנפש היוצרת עצמה...

    וכששתי נפשות כאלו (או יותר) מתנגשות, נוצרת תאונת רכבות אטומית.

    אז אנא, ברחמים.

    כשאתם כותבים, הימנעו מחשש וצל פגיעה בכותב אחר. עד לקצה האחרון. "אם יש ספק – אז אין ספק". היו מקצועיים.

    ומן הצד השני – אם נראה לכם שמישהו פגע בכם בהודעה, בחנו זאת שוב. דונו לכף זכות. מן הסתם הוא לא התכוון, ואם כן התכוון – מה זה אומר על איכות החומרים שלכם שגרמה לו זאת...

    ההנהלה תעמוד על המשמר בעניין זה ללא הנחות וללא איפה ואיפה, בעז"ה.

    *

    יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה קִנְאַת סוֹפְרִים עָלַי וְלֹא קִנְאַת סוֹפְרוּתִי עַל אֲחֵרִים.
    שאלתי איפה מחלקת נוער,
    הפנו אותי לסניף הדואר.
    שאלתי אם אפשר להשתמש,
    אמרו לי: לא כדאי להשתבש.
    ביקשתי: לא להפריע אני מנקה,
    הם לא הבינו למה אני מדכא.
    סיפרתי על מישהו שהוא בנאי,
    התפלאו: אתה חושב שהוא בדאי?

    כנראה שאני מצונן
    עבר עלי יום מעונן


    ראיתי תאונה, סיפרתי, מתלהב.
    אז ראית תעודה, מה יש? תשב.
    אמרתי שהבית עלה לי מיליון.
    הם פקפקו, אתה בטוח שהוא שווה ביליון?
    זהירות, התרעתי, זה נראה לי הונאה.
    הם משכו כתף, למה להיזהר מהודעה?
    תקנה לי וופלים של מן, ביקשתי.
    הוא תמה, 'וופלים מִבַּד טרם פגשתי'.

    כנראה שאני מצונן
    ישנתי לילה במזגן


    בוא נלמד, תביא את הגמרא.
    החברותא לא הבין, למה הגברה?
    סיפרתי שיש לי ריפוד מנומר,
    הם לא הבינו, מה כל כך מדובר?
    אמרתי שבאו הרבה אנשים,
    הם תמהו, מדוע באו הרבה עדשים?
    וכשרק ביקשתי ממישהו לשמור,
    לא הבנתי למה הוא החליט לשבור.

    כנראה שאני מצונן
    ולא יעזור שאני מחונן



    כשקראתי ברחוב למישהו: אדון.
    'אני לא הדוד', הוא הרים את הטון.
    שאלתי כמה עולה משלוח מהיר,
    ענו לי שאין הנחה למשלוח בעיר.
    וכשלא התלהבתי ואמרתי: 'נו נו',
    'מה נזכרת פתאום בדודו'? - נענו.
    אמרתי שאין בית אשר אין בו מת,
    הם הסתכלו עליי כמו אנאלפבית.

    אין לי מ"ם ואין לי נו"ן
    כנראה לקיתי בצינון.


    לבותר לצייד שכל הזכויות שבּוּרות
     תגובה אחרונה 
    מעלה כאן טור שהורידו לי לא מזמן במערכת כלשהי. אז חבל שירקב על שולחן העבודה שלי. תהנו לכם.

    ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


    בשעה שמכוניות כבר לא חולפות בסימטת אשכול, משהו נוראי קורה.

    גם עכשיו, כמו בכל הלילות האחרונים, ישב אביגזול על כורסת העור וזמזם מנגינות ברשעות.

    הסלון היה מואר בנקודות שונות, קצת כמו אוטובוס בכביש מהיר, ואף החלון, שהשקיף לחשכה נפנף את הוילון בתנועות חבטה.

    סלונו של אביגזול נראה לפעמים כמו עוד סלון 'גוש-דני', חמים ויתכן שמעט חנוק, מה שיוצר תחושה בשכניו שהוא כמעט כמו כל אדם כאן בשכונה. גודלו של הבית היה ממוצע, והוא רוהט ברישול, ממש כמחסן עודפים חסר הקשר וטעם. ארון ארגמני ניצב בקצה הדרומי, משמש כמו משענת לספסל שככל הנראה נלקח מתמחוי דל תקציב. ואף הכורסא שלגודל ההפתעה היה בה משהו ארגמני, בלתה עם השנים, וכעת כשיריעות דמוי-העור התקלפו בקצוות, דמתה יותר מכל למתקן ג'ימבורי מפוקפק.

    אביגזול נטע מבט חולמני באופק הבתים, מעודד את הרוח לנופף את שערותיו צפונה. חיוך כלשהו היה בפניו, ורק ליבו היה קצת מודאג. הוא הביט בקערת הענבים וסקר בראשו את המצב.

    בעבר עוד הייתי עשיר, התמרמר. היה זה לפני שנים, שהיה עוד אדם, חייכן, מבודח, ומרבה לפטפט. רגיל היה לקשקש עם חבריו בחצר בית הכנסת, או בתור במכולת, תמיד היו אלה דברי חכמה ומליצה, שהנעימו את בדידותו. שכיום, מאגפת את מוחו, שכפי האמור היה פעם אדם, היום כבר לא.

    צלצול בפעמון.

    הפתעה! לחש אביגזול ובלע עינב. הם כבר פה?

    השעון לעומתו הראה רק 11:48 – 12 דקות הם הקדימו. הוא אימץ את מוחו בנסיון לאתר שיבוש אפשרי בתכנית. ידיו היו זרוקות אל קערת הענבים, מחפשות אחר אחד חמצמץ.

    משבושש לקום, הפכו הדפיקות לאגרופים מחוצפים.

    'מי זה?' קרא בזריקת סנטר

    בום בום בום.

    בסוף, כשתמו הפירות, ונותרו רק מי השריה עכורים, קיפל את רגליו, וטמנם בנעלי הבית עטורות הפרווה. 'בסדר אני בא' אמר בעודו אוזק את אבנטו בקשר כפול. בצליעה קלה הוא חצה את הסלון, בועט בחבילות חטיפים מרוקנות. 'אני פותח' אמר כמה פעמים, מציץ דרך העינית, רואה את חדר המדרגות כרגיל, טחוב ומאובק.

    בום בום... נשמעו עוד שתי דפיקות. – הוא פתח את הדלת.

    הוא עיגל את מבטו, עד שנח על מפתן הדלת, שם הוא ראה חפץ מרובע, מבריק ביותר, מוקף מנורות, חלקם אף מהבהבות בצבע כחלחל, רובוטי כזה. הבוהק הלבן, הטיל השתקפות יוקרתית, והנורות כמו אמרו לו משהו, בשפה מטופשת.
    הוא סקר את חדר המדרגות, מחפש את בעליו של החפץ, מישהו שיקח אחריות על הצעצוע. אבל הטחב והאבק נשארו כשהיו, ומלבדם איש לא היה.

    'טוב מה אני עושה איתך?' שאל אביגזול את עצמו, והעביר יד לחוצה במורד פניו.

    הוא ראה שהחפץ מהבהב פתאום, אומר לו משהו כמו, עוד כמה זמן אני יתייבש פה בחוץ.

    'אתה לא רציני!' קבע וחיפש שוב אם מישהו רואה אותו בשפלות כזו, מדבר לחפצים.

    אור ירקרק הבהב פתאום במרכז הקופסא.

    אתה מבין אותי כאילו?

    האור הבהב שוב.

    אתה רוצה אולי להכנס? אביגזול הטה יד אל עבר הסלון, פותח את דלתו קצת יותר.

    שוב הבהב האור, ויתכן שקצת בהתלהבות.

    טוב, הכנס! הדלת נפתחה עד הקיר, והוא חיכה לראות אם הטיפש יעשה משהו.

    קולות קרקוש בקעו מהמכונה, אורות שונים התחלפו, ונראה זה היה לרגע כמו תודה, או משהו דומה. שני כיסים נפערו בדופני הקופסא, נדחקים אל הקורות, תחתיהם בקעו גלגלים לבנים אף הם, גודלם כזית ומחצה, ואור כחלחל, רובטי, בוקע ממרכזם.

    אביגזול הופתע מעט, ונצמד אל הדלת, מותיר לברנש לחדור למשכנו. רק כשניצב בסלון הוא העיז לסגור את הדלת, ולשאול בגירוד מזוייף, אז מה אתה צריך?

    אף הבהוב.

    מה אתה רוצה?

    הרובוט נע באיטיות בין הספסל לארון, מגיע בסוף אל הקיר המפריד בין הסלון למטבח. ומשהגיע בסמוך לקיר, החל מתנגש, חוזר לאחור, ושוב מסתער בהתנגשות, בום, בום, בום.

    מה? שאל. מה אתה רוצה? רוצה אוכל?

    בום, בום.

    רוצה את התמונה הזו? רוצה את השעון?

    שקט. הרובוט נעצר

    את השעון?! ירה אביגזול

    המנורות הבהבו, כבתחילה.

    אתה משוגע לגמרי, אמר בעודו שולף את השעון יחד עם קורי עכביש מושקעים. רוצה שעון, קח שעון. אמר והניח על הריצפה.

    הרובוט, הסתובב, כמו ילד שרוצה פתאום משהו אחר, ואביגזול כעס ממש כמו אבא, שרוצה ילד מחונך, ועוד יותר רוצה קצת לישון. הרובוט נע בזהירות, עוצר כל כמה רגעים, ואז פונה בחדות, לבסוף ראה אותו אביגזול מתנגש בארון, חובט את מוחו על תחריט העץ.

    הוא לא שאל שאלות, פשוט הלך אחריו משתדל להבין את השטיון החייזרי הזה.

    מגירה? אמר ופתח את מגירת העץ, אך הרובוט לא הרפה, את המגירה השניה? הציע בזריזות, ושמח בליבו כשהאור הבהב. הוא שלף את המגירה ושפך את תכולה לרגלי הרובוט שכמו בן בית חנה ממש מעל פטיש פלדה חלוד מכל צדדיו.

    פטיש? – הבהוב.

    אחרי שאסף והחזיר אותה בטריקה, פנו השניים, לעבר המטבח, זה הולך להגמר? שאל אביגזול שנשרך אחריו ברגלים כושלות. בכלל, אמר פתאום. לא אמרת לי איך קוראים לך. איך קוראים לך ברנש קטן?

    הרובוט לא חנן אותו בצליל או באור, רק החל מנגח את מדף התבלינים.

    פפריקה? – לא שום כתוש? גם לא? אז מה כן? הוא נבר לאורך המדף, שולף מיכלים בזה אחר זה, משסירב הרובוט לקבל את האורגנו, הוא הרים ידיים, בקולו צער של מוכר בעת פיוס ילדים מאוכזבים. אני מצטער אני לא מבין מה אתה רוצה. אמר לרובוט שהמשיך לקעקע את המדף. עד שפתאום זה נפל,

    נר!

    תגיד נר, יש לי פה אלף כאלה, שתהיה בריא

    עכשיו נראה שמצא הוא את מבוקשו, רק צריך לארוז לו אותם, ותיכף יסתלק מפה.
    אביגזול ידע שתיכף הם באים, ולא נעים שיגלו אותו משתעשע עם מכונות מטורפות, ועוד מדבר איתן?

    במרכז הסלון, איפה שהכורסא, נחו בשורה שעון, פטיש, ונר. כנראה זה היה קוד כלשהו, כי הרובוט החל פתאום לנגח את אביגזול, שנרתע ממש. מה אתה רוצה? עזוב אותי במנוחה, אמר בקול יבבה כשהוא נופל על ברכיו, מושיט ידיו לפנים, אקט הגנה מהסתערות.

    הרובוט הסביר לו משהו, וניגח בו, ואז בשעון.

    שעון? לא! שעה? אין תגובה. זמן?

    אור כחול, בוהק כל כך.

    אה זמן! חייך אביגזול, אוקיי, תמשיך, פשט אצבעות צמודות בתנועה מתעגלת.

    לחרדתו, עבר הרובוט לעבר הפטיש.

    פטיש? מסמר? לשבור? מה יכול להיות... אה? זינק אביגזול, תיקון...

    הרובוט נע קדימה ואחורה, כאומר, כן כן, קרוב קרוב. 'אה אני יודע, לתקן?

    לא היה ערב מאורו התכול, שריצד בשובבות לאורך המוטות החובקות את מותניו.

    טרם ועבר אל הנר, החל אביגזול לנחש, זורק אפשרויות באופן אקראי אור, הבדלה, שעוה, נרות שבת...

    הרובוט התנודד באכזבה.

    נר? מה יכול להיות, נר, נר, נר...? מבטו נדד מסביב, ושתי אצבעות תמכו בסנטרו בנסיון למציאת פתרון הולם.

    הרובוט צהל בגווני כחול, כאומר, כן כן!

    נר? נר!

    טוב מה זה אומר לנו, חפן אביגזול את זקנו בראש מכופף, זמן, לתקן נר, נר לתקן זמן.... זמן נר לתקן...

    פתאום הוא חייך - פתאום הוא לא חייך

    קולות סיוטים התדקפו על הדלת, קצרי זמן, קצרי רוח. דפיקות מחליאות בצליל מרוקן, מרושע כל כך. הוא ראה פתאום שהשעה 12:00

    הם פה! אמר בצהלה מהולה בעצב. הוא קם ממקומו, ואז ראה שוב את הנר, לתקן, זמן, הוא לחש לעצמו בעיינים מרצדות, כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן.

    בשעה 12:10 חמק הרובוט מחלון ביתו של אביגזול, מותיר אותו חושב, מהרהר, ככה לבד על כורסת דמוי העור בצבע ארגמן.
     תגובה אחרונה 
    מי טונה / מבוסס על סיפור אמיתי מאוד

    הערב הזה היה חוויה מתסכלת בהחלט.
    זה התחיל עוד ברגעים הקסומים ההם, כשסיימתי את כדורי הבשר שנותרו במעמקי הסיר והרגשה מוזרה התנחלה לי בלב, מחלחלת שם באכזריות: זהו זה. בזאת חתמתי את דיני למשך ששת השעות הקרובות.
    אין קפה. אפילו לא שוקו. גם לא איזה בורקס קטנטן או פיצה חפה מפשע.
    כלום. גורנישט. אפילו לא קפה. גם לא שוקו. או בורקס, או פיצה. או כלום.
    שעה שקטה של עבודה עברה. היה צמא לי בפה, וגם רעב. יצאתי לטיול קטן במטבח, לבדוק אם צריך לנקות אותו. היה צריך לנקות שזיף אחד מהמקרר, אבל לאחריו גם השזיפים נגמרו. שעה נוספת. אי אפשר קפה. גם לא שוקו, או בורקס או פיצה. יש אולי פפסי? אין. קולה? גם אין. חלב יש, ברור. אבל אי אפשר חלב. אולי מיץ? אפשר להתפשר אפילו על המתוק של הילדים, מלא בצבעי מאכל דוחים. צורך השעה. אין, כמובן. רק החלב והקפה הקורצים לי ממרחק, כאילו שאני לא רואה אותם בעצמי.
    עוד שעה. כבר ממש היה לי צמא. רק פפסי אחד קטן. או סבן אפ. אבל אין. נגמר, צריך לקנות. אי אפשר לקנות, הכל כבר סגור. וצמא לי בפה למשהו קר כזה, חותך. עוד טיול במטבח, אבל הוא כבר מבריק ומצוחצח. אין. שום. דבר.
    חוזרת למחשב. מגרדת את הראש. מנסה להתרכז. רק פפסי, זהו. קפה פצפון.
    בשתיים אני כבר אומרת די. צריכה משהו קר. מוכנה להתפשר על מים קרים לנפש עייפה.
    אין מים קרים. כמובן. גם לא קרח.
    מכניסה תבנית של מים למקפיא. עכשיו צריך לחכות שעה עד שיקפא. מה?! כבר אחת. ואני עדיין לא חלבית.
    בשתיים אני מתלבטת אם שווה לי לחכות עוד שעה אחת בודדת ואחרונה, עד שלוש, בו יגיע הקפה המיוחל. או שעדיף ללכת לישון וחלאס. אבל אי אפשר ללכת לישון, אני רק צריכה את השלוק הקר הזה. הולכת למקרר. ריק, רק חלבי. הולכת למקרר השני. מגלה שם בקבוק של מי טונה, שהחברה בטעות כתבה עליו "משקה מוגז בטעם לימון". בפעם האחרונה שטעמתי את הטונה הזאת כמעט הקאתי. שווה? לא שווה. לא שווה? שווה.
    אני לוטשת מבט בבקבוק והוא לוטש בי מבט חזרה, אני שואלת אותו ללא קול "אתה שווה את זה?" הוא שותק בענוות חן. באין ברירה אני מחליטה שאין ברירה. הולכת להביא כוס. חוזרת למקרר, מוזגת שני סנטימטרים בחיל ורעדה. מקרבת לפה, מברכת שהכל, יודעת שזה הולך להיות דוחה. אבל דוחה ממש. לא משלה את עצמי. יודעת שזה אמור להיות גרוע. אבל העיקר קר.
    לוגמת, הקור ממלא לי את הפה. מסתובבת מהמקרר.
    ואז. פתאום. למול עיני.
    פפסי.
    עומד סגור על המדף, בשקט, עניו, לא פוצה פה. קורץ לי משם כמו ידיד קרוב, 'ידעתי שחיפשת אותי. הנה אני פה'.
    עומדת נטועה על מקומי. מי הטונה עדיין בפה, עוד לא נבלעו.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה