קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 957
    • ט
    מאיירת לספרים, עיתונים ולכל מטרה
  • טווס //
    • אשמח ליצור שיתופי פעולה!
    המייל שלי: <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

    מצרפת עבודות לדוגמא.
    ‏‏לכידה 4.PNG ‏‏לכידה 3.PNG     ​

    ‏‏לכידה 7.PNG ‏‏לכידה 6.PNG
    ‏‏לכידה 7.PNG
    ‏‏לכידה 6.PNG
    ‏‏לכידה 4.PNG
    ‏‏לכידה 3.PNG
    ועוד 1 נוספים
    • תודה
    Reactions: shira bira, רחל שמש, פררו רושה ועוד 14 משתמשים17 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    --
  • 2 2K
    • ו
    לא רק בשבוע האיור!
  • ורד10 //
    • ציורים ואיורים בכל סגנון, מוזמנים להזמין.

    פרסומת מעודכנת.jpg

    הרב יעקב אדלשטיין סימן מים.jpg
    פרסומת מעודכנת.jpg
    הרב יעקב אדלשטיין סימן מים.jpg
    • תודה
    Reactions: בר כוכבא, יוצרת כתיבה, שרי ווייס (אסתי ק.) ועוד 16 משתמשים19 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    ראש לשועלים
    לולאה אין סופית מעוררת סחרחרה.
  • 958
    • מ"ם
    מי שמשמין לא מפחד
  • מ"ם //
    • ב"ה.

    מדהים עד כמה שאנשים נוטים להתכחש לדברים שלא נעימים להם ולא חיים בשלום איתם.

    זה קורה גם כאן בפורום: ניקח לדוגמה את בעיית השתייה עליה רמזתי לא-פעם. יושבים האנשים החשובים וחושבים: מה, בינינו, בין כל השפויים, הנורמליים, היפים והחכמים, המסורקים המגוהצים והמגולחים למשעי – יש מישהו שמטביע יגונו ביין? ס'פאסט נישט. לא מתאים לנו. אז מה נעשה? אה! הוא בוודאי צחק, הליצן. הוא בטח התלוצץ, הבדחן. ברור שהוא התבדח, המוקיון. - איזו בדיחה מוצלחת! חה חה חה.

    אבל זה היה רק המשל של הדוגמה. הדוגמה של המשל התרחשה בשעת ערב מוקדמת אמש, ברחובה הראשי של שכונת בקעה (בעצם, אין לי מושג אם זהו רחובה הראשי או סתם סימטה. נהירין לי שבילי בקעה כשבילי דנהרדעא וכשבילי דרקיעא).

    כזכור, לחץ עליי הבוס לצאת איתו להליכה יומית. וכשהבוס לוחץ – זה כואב. אז אתמול בבוקר היה לנו דיון מזורז על הנשוא והנושא ובעיקר על המושא והמשא. העניין נסגר ברוב מוחץ ולוחץ, ואפילו הצלחתי לסחוט ממנו חופשה בתשלום לחנוכה, כך שאוכל לטוס לבקר את הבנים.

    וכך אנחנו מוצאים את עצמנו באותו ספק רחוב ספק סימטה, ובו שלטי "שרותי בריאות כללית" (שב"כ!) ועיריית ירושלים המסמנים את מסלול ההליכה. רכב השרד חונה בסמוך והבוס פוזל אליו בגעגוע, אבל נחוש בדעתו להתחיל את ההליכה.

    הוא מתגלגל לעבר השלט וקורא אותו בעיון. "זה 5 קילומטר!" הוא קורא בהשתאות. "חשבתי בטעות שרק 4!"

    "באמת?" אני. "כי אם במסלול הזה מורידים 5 קילו למטר, אז תוך 30 מטר אתה נראה כמו גלדיולה, ואני, כנראה איעלם לגמרי"...

    הוא לא ממש הקשיב. והפעם זה בדוק, לא כמו במקרה של שמשון. הוא מצא בסוף השלט משהו מעניין. "ברוך, בוא הנה. יש כאן על השלט תרגילי חימום שצריכים לעשות לפני ההליכה".

    "לא מאמין בזה".

    "נו, אל תיתן לי לעשות אותם לבד... אתה רוצה לשלם על הבייגל בעצמך?"

    זה היה איום כביר צבוע בצבעים של גבינת שמנת ורוטב צ'ילי. והנה אני מוצא את עצמי לצד הבוס, מותח רגליים על הספסל, 30 שניות לכל כיוון. לו הייתה מצלמה בידי – היו כל עובדי המשרד זוכים מחר לשעה של קורת רוח מול תיבת המייל שלהם. אבל אין, והם יצטרכו להסתפק בתיאור מפי. אינה דומה שמיעה לראייה.

    סיימנו.

    "צריכים לנוח קצת מהתרגילים הללו?" מתנשף הבוס.

    "לא נראה לי". אני משיב בעדינות מירבית. "חשוב להתחיל מיד, כדי שלא יאבד האפקט. אם מחכים – צריך תרגילים שוב".

    "אבל לא אמרת שאתה לא מאמין בזה?"

    "אני – באמת לא מאמין. אבל למי שמאמין – זה עובד ככה".

    (משהו כמו היהודים הראשונים בארצות הברית שמפחד היטמעות בגויים היו משננים לילדיהם: "יש אלוקים אחד – ואנחנו לא מאמינים בו").

    "שתהיה לי בריא, ברוך. מה הייתי עושה בלעדיך?"

    וצועדים שנינו ברחוב יהודה, דרך בית לחם, מטפסים לשדרת דרך חברון, ו...

    "ברוך, חכה רגע! אל תרוץ!"

    בחייכון וביומיכון שלא רצתי בכלל. את ג' הפסיעות שלפני שמונה עשרה אני כבר פוסע יותר מהר. ובכל זאת הוא מפגר. אחריי.

    עצרתי. הוא מגיע אליי מתנשמף בכבדות.

    "אוי, ברוך. ברוך... זה מסלול הליכה זה, לא מסלול ריצה!" הוא מתלונן בין נשימה לנשימה.

    "אני רץ?" מיהרתי להתגונן. "אל תשכח שזה 5 קילומטר לשעה המסלול הזה... חייבים לעמוד בקצב!"

    הוא מביט בי בייאוש. "חבל, הייתי בטוח שזה מסלול של 4 קילומטר. לא לקחתי בחשבון"...

    "וחוץ מזה" אני מנמיך קולי כממתיק סוד. "שעוד חצי שעה הבייגל נסגר..."


    דרך חברון, החשמונאית, שוב דרך בית לחם, וימינה לזרובבל... (המסלול ממשיך ימינה לזרובבל, הבייגל זה ישר בדרך בית לחם פינת יהודה).

    "שנייה", הוא עוצר אותי. "בוא ננוח רגע על הספסל, אני צריך לעשות שיחה חשובה".

    "מנוחה זה חשוב", אני לא מתווכח איתו לרגע באשר למניעיו (וזה המשל של הדוגמה), וצונח לצידו על ספסל ברזל גס של עיריית ירושלים.

    "מה עם השיחה?" אני שואל אחרי 5 דקות של נשימת אויר הרים צלול כיין, כאשר שום רכיב סלולרי לא מופיע בידיו.

    "חכה, תן להסדיר את הנשימה"...

    "יודע מה?" הוא אומר אחרי כמה דקות. "אני בניתי על 4 קילומטר, לא על 5. אולי נעצור כאן?"

    "עוד קצת וזהו?" אני מנסה. בכל זאת, עברנו כשליש המסלול בלבד!

    "בסדר, עד הבייגל"...

    מה יש לומר, הבייגל היה טעים מאוד. ומי שמשמין לא מפחד. את הכולסטרול לא לאבד.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: HennyS, יום ראשון, חנה אביטל ועוד 42 משתמשים45 //
    0 תגובות
  • 2 4K
    • א
    עזרה בכתיבה עבור קומיקס לעיתון ילדים
  • אפקטכתיב //
    • התגלגלה לפתחי הצעה לכתוב בשת"פ עם מאיירת קומיקס לעיתון ילדים.
    פעם ראשונה שלי בכלל בסוג כתיבה הזה. שאם אני מבינה נכון(רק על סמך קריאה.כן?)
    אמור להיות בסגנון הומיריסטי (ע"ע שיקופיצקי)בשילוב סגנון תמים("מפי הטף")
    1.האם אכן כך?
    2.האם זה רעיון טוב לבנות דמות של תאומים או שלישיה עם שמות דומים
    כמו תמר ואיתמר?אולי זה נדוש...
    3.עלה לי רעיון לכתוב/לאייר כאילו תמר התאומה שנהיתה אף היא בת 3
    ועשתה לעצמה פתאום תספורת בשירות עצמי אחרי אחיה
    על דרך "ילדים מספרים את עצמם")ולמה יגרע חלקינו...
    מה דעתכם?איך כדאי והאם ?
    אשמח לעזרתכם...
    • תודה
    Reactions: בר כוכבא, -חיה-, יוצרת כתיבה ועוד 6 משתמשים9 //
    34 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אפקטכתיב
    הקיצור בזבוז זמן בכלל כל השת"פ הזה ולחשוב שעוד כתבתי לה כמה טיוטות ושיחות בטלפונים ומיילים.
  • 2K
    • ג
    שיר יש אמא ששחור לה
  • גוגלית //
    • מי שגזר
    בראשית חיי
    את החבל
    הוא עדי.

    מי שגזר
    והשית עלי
    שנת אבל
    שהדי:

    אין דם שחור.
    ומשנשפך - נוכחתם.
    רק אין דרך חזור
    לנשמה שלקחתם.

    נשמה ממגזר
    שמופקר
    פרחה
    לפני ואחרי השוטרים.

    כשבן עמי גזר
    בדם קר
    משפחה,
    עָם ועדה לגזרים.
    • תודה
    Reactions: טלח, רוחי ברג, אפקטכתיב ועוד 36 משתמשים39 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מטאלי
    אדגיש בראשית הדברים שאין בכוונתיי להסביר להבין או להכיל הנהגות והתנהגויות מהסוג שראינו בשבוע...
  • 1K
    • ב
    אשמח לביקורת
  • בר כוכבא //
    • לא בוכים על חלב שנשפך ?!

    אינני יודע מה גורם לי לפתוח את פי אחרי ככ הרבה שנים ששתקתי, אולי נקיפות מצפון שנוקפות
    אותי בזמן האחרון יותר ויותר ואני מפחד לקחת את סודי אל הקבר, אולי סתם לא נעים לי שנכדי
    ימשיכו להפיץ שקר לעולם, שקר שאני המקור שלו ואולי הידיעה שעל ידי סיפור זה אנשים יבינו את
    כח הפרסומת, ואיך אפשר למנף עסק בעזרת פרסומת נכונה. בכל מקרה אתחיל בסיפור:
    לפני עשרות בשנים שהמדינה שלנו הייתה עדיין בחיתוליה, התאספנו אט אט באחד המושבים
    במרכז הארץ קבוצה של אנשים, שמה שאיחד ביננו היה זה שכולנו אודים מוצלים מאש בוגרי
    המחנות הארורים. כל שאיפתנו הייתה להקים משפחה ולבנות בכך גל-עד למשפחותינו האהובות
    היד שנשארו שם, ולפרנס את משפחתנו בכבוד. אך הרבה אופציות לעבודה קבועה לא היה, וכך
    כל יום היינו נפגשים בערב כל החברים, ושואלים איך נביא מחר לחם לבית.
    ערב אחד אמר אחד החברים: למה שלא נקנה פרה ביחד, וכך נחסוך את הכסף של החלב שכה
    נצרך לילדינו, ואם יהיה קצת חלב מיותר נמכור לשכנים ונרוויח קצת כסף.
    אף אחד לא הקשיב לו, רק שלושה חברים ואני מבניהם נשארנו לצידו. אמרנו לו שמהיום נתחיל
    לחסוך כסף, ותוך חודש חודשיים נוכל לקנות את הפרה. חודשיים עברו והיה ברשותנו פרה טובה
    שמניבה חלב בשפע, ואני לא יודע אם היום בדור השפע מבינים אותי, אבל אז היה הקלה גדולה
    מאוד שלא צריכים לקנות חלב, ועוד נשאר קצת כסף לשאר הדברים.
    חצי שנה לאחר מכן עוד פרה הצטרפה, וכך מכרנו יותר חלב והרווחנו יותר כסף. בקיצור, לאחר
    שנתיים היו ברשותנו שש פרות, ומהם היה לנו פרנסה, וסביבם התנהל סדר היום שלנו. סדר יום
    שהתחיל בשעת בוקר מוקדמת, שהיינו חולבים את הפרות אל תוך דליים, מעבירים את החלב למיכל
    הפסטור, ממלאים בבקבוקים ואז יוצאים לסיבוב החלוקה בבתי המושב, לוקחים מהם את הבקבוקים
    הריקים, מנקים אותם וחוזר חלילה.
    לא הרבה זמן היה לנו ליהנות. ואז התחילו הבעיות, פרה אחת חלתה ומתה, המכונה של הפסטור
    התקלקלה ותיקונה עלה הון תועפות, כסף שלא היה לנו להשקיע בתיקון, ולווינו את הכסף מהחברים
    שלא השתתפו אתנו בהשקעה, ונראה לי שבליבם שמחו מאוד על זה שלא השתתפו אתנו בהשקעה.
    המכונה חזרה לעבוד, ואנחנו כבר רצינו לצאת מהבוץ ולחזור ולהרוויח. הגענו בכוחות מחודשים
    לחליבה, העברנו את כל דליי החלב למיכל הפסטור הענק, ואז באתי להתחיל את הפסטור, כנראה
    עשיתי בטעות תנועה לא נכונה וכל החלב נשפך על הרצפה. חבריי הסתכלו לשנייה בהלם, ומיד
    התיישבו על הרצה כאבלים, והתחילו לבכות בכי תמרורים. הבכי היה מדבק וגם אני יושב על הרצפה
    ובוכה.
    אחרי כמה דקות, למרות שאף אחד לא האשים אותי, אני לא הרגשתי נעים, ואמרתי להם, די חברים
    לא בוכים על חלב שנשפך;. הם מסתכלים עלי ומתחילים לצעוק, לא לבכות?! זה הדבר הכי עצוב
    שקרה לנו, ואם על זה לא נבכה על מה כן נבכה?! וחזרו לבכות בכל כוחם.
    תוך כדי שאני חושב איך להרגיע אותם עולה לי רעיון, חברים די לבכות אני אומר להם בשמחה,
    שמעתם פעם על מיליארד סינים לא טועים? כן הם עונים בשקט, אבל מה הקשר לעכשיו, ולמה
    בגלל זה להפסיק לבכות?

    תקשיבו ותבינו, אתם לא יודעים איפה זה סין, אף פעם לא ראיתם סיני, ואתם לא בטוחים במאה
    אחוז שיש בדיוק מיליארד סינים. אולי יש קצת יותר אולי יש פחות? ובכל אופן אתם יודעים שיש
    מיליארד סינים, כי אמרו לכם שמיליארד סינים לא טועים; מי אמר שהם לא טועים? ובכלל איזה
    דבר כל המיליארד סינים עושים וצודקים? אפילו לאכול לא כולם אכלו היום, כי אחד ישן, ואחד צריך
    לעשות בדיקה רפואית והוא בצום היום ובכל אופן הוא אכל, אז זה היה טעות בשבילו לאכול, אז מה
    הסיכויים שכל המיליארד סינים עשו משהו ולא טעו? הם מסתכלים עלי כתרנגול על בן אדם
    בכפרות, טוב בסדר. אבל מה הקשר לעכשיו?
    אני מקודם אמרתי לכם שלא בוכים על חלב שנשפך. אני מסכים אתכם שזה משפט שטותי, אבל
    הרעיון שלי הוא כזה: נכון שהיום אין לנו חלב לחלק, אבל ממחר על כל בקבוק חלב שלנו יהיה כתוב
    ;לא בוכים על חלב שנשפך;, נכון שביום הראשון אנשים לא יבינו, אבל לאט לאט זה יכנס להם
    לראש. ואם עד עכשיו אנשים מאוד שמרו ונזהרו על כל טיפת חלב, לאט לאט הם יתחילו לזלזל
    בזה, ואם יישפך קצת חלב הם לא יבכו אלא יגידו לא בוכים על חלב שנשפך. ואם איזה ילד יבכה
    על משהו שטותי, אמא שלו תגיד לו, חמודי ;לא בוכים על חלב שנשפך;. אמא מה הכוונה ;לא בוכים
    על חלב שנשפך;? האמא תיקח אותו למטבח, תשפוך קצת חלב ותגיד לו, אתה רואה נשפך חלב
    ואנחנו לא בוכים.
    ומה הרווח שלנו בזה, ואני שכבר חשבתי שהם הבינו אותי אמרתי להם עם חיוך של מנצח, נמכור
    יותר חלב ונרוויח יותר. וכך עשינו, על כל בקבוק כתבנו בגדול ;לא בוכים על חלב שנשפך, תלינו
    שלט גדול מעל הרפת עם הכיתוב ;לא בוכים על חלב שנשפך. לא עבר יותר מחודש, והתחלנו לשים
    לב לעליה במכירות. מי שהיה קונה חצי בקבוק חלב התחיל לקנות בקבוק, ומי שהיה קונה בקבוק
    התחיל לקנות שניים. עד שלא עמדנו בהספק וקנינו עוד ועוד פרות, הוספנו עובדים, הגדלנו את
    המחלבה והרווחנו בלי סוף.

    כיום אנחנו אנשים מבוגרים, וכבר אין בכוחנו לנהל את המחלבה. ישבנו וחשבנו למי נמכור אותה,
    ושנהיה רגועים שמפעל חיינו נמצא בידיים טובות.
    פתאום נזכרתי ואמרתי להם, אתם זוכרים ממתי התהפך עלינו הגלגל והתחלנו להרוויח, חבריי
    צוחקים ואמרים ;לא בוכים על חלב שנשפך. נכון, ומאיפה בא לי הרעיון, מהסינים. אם הסינים
    הצליחו לעבוד על כולם שהם לא טועים, אז הם אלה שצריכים להיות הבעלים של המחלבה, חבריי
    הסכימו איתי פה אחד,
    וכך נמכרה תנובה לסינים.
    נ.ב. דרך אגב, עד היום אם לי או לאחד מחבריי מנהלי תנובה נשפך קצת חלב, אנחנו מיד בוכים בכי
    תמרורים, כי אנחנו היחידים שיודעים שבוכים על חלב שנשפך

    מקווה שדברי יהיו לתועלת
    יענקלה הרצליך

    מבעלי תנובה לשעבר
    • תודה
    Reactions: M&MB, פררו רושה, דבש 28 ועוד 15 משתמשים18 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נחמד לעזור
    על אף כושר הסיפור והיצירתיות יש צורך בתיקונים רבים. כפי שכבר כתב מר @הדוויג עליך לקצר משפטים...
  • 2K
    • Natan Galant
    מרפאת העיניים הרגועה והשלווה של מר גזיזה | איור שי קיש
  • Natan Galant //
    • בס"ד

    את הסיפור הבא פרסמתי בפעקל'ע באחד השבועות הראשונים לקיומו.
    מניח שלא רבים קראו אותו, ועל כן מעלהו לפה, גלוי לכלל הציבור.
    אודה ואעריך לכל ביקורת (או לייקים, כמובן, ועדיף כמה שיותר)

    *****

    דלת העץ הלבנה התרגלה להיות נחשקת. מהבוקר ועד ערב, נחשקות מלאה.
    בבוקר הגיעה הממתינה הראשונה, אישה מבוגרת צועדת בקושי, כפופה, בתה מסייעת בידה, מושיבה אותה על הכסא הסמוך לדלת, בדיוק ממולה. היא לחשה באוזנה: אמא, אנחנו הראשונים, ואת נכנסת עוד מעט.

    עוד לא חלפה דקה, ומשה, בחור שמנמן, ניצב בסמוך. חגורתו רכוסה היטב, חולצתו חלקלקה ומבריקה, אוזניה מהבהבת נעוצה בצווארונו. סלחנה לי, כך משה, רופא המשפחה שלח אותי לפה, אני רק רגע.
    האם ובתה לא התווכחו, שיהיה, כנס אתה קודם.
    דלת העץ נפתחה מבפנים, ורופא העיניים נשא את מבטו החוצה: זילברמן! תורכם!
    הבחור ניסה להכניס רגל פנימה, אבל הרופא נענע באצבעו לסירוב. לא, חכה בסבלנות. אקרא לך, מה, אין לך גם תור? אז לא, תחכה בצד, אולי עוד שעתיים.
    צמד הנשים נכנסו פנימה בחדווה, סגרו את הדלת, ורגע אחר כך השוק היומי נפתח.

    שורת הממתינים התמלאה כמעט בו זמנית על ידי שלל מוזמנים, ורוחי וקוחי המזכירות קרצו זו לזו: היום יהיה שמח, חה.
    והשמח התחיל מיד.
    אני קודם, אתה קודם, התור שלי לשעה תשע ורבע, לא, התור שלי לשעה תשע ועשרה, אני בכלל באתי מחוץ לעיר, תחכה, תחכי את, תחכה אתה, תחכו שניכם אני נכנס עכשיו...

    מידי פעם דלת העץ נפתחה, ובכל פעם כזו קפצו עליה כל הממתינים, ביחד. קולות הוויכוח היו זהים לשוּק הדגים של פולטובה.
    רוחי שאלה את קוחי: כך זה תמיד? אני פה רק שבועיים, ולא היה יום אחד שהתור היה מסודר, אני לא מבינה למה.

    קוחי התכוונה לענות, אבל גברת קלמנוביץ' הכפופה קמה מכסאה, באה אליה ואמרה: תגידי בבקשה לכל ה.. שאני הייתי הראשונה בתור וזה לא בסדר שעוקפים אותי.
    רוחי אמרה בשביל שתיהן את המנטרה: דוקטור גזיזה בעצמו מנהל את התור, הוא יקרא לך כשתורך יגיע.
    קלמנוביץ' חזרה מאוכזבת להמתין בתור הווכחני, ומשה נצמד לדלת כמעט כמו פלומפה. עכשיו עשר ורבע, ואני נכנס עכשיו, נבח לחלל החדר.
    דוקטור גזיזה לא התמקח. כנס בבקשה, אדוני.

    משה נכנס, כיבה סוף סוף את האוזניה המהבהבת, שלח יד ארוכה לסגור את הדלת מבפנים, אך ד"ר גזיזה עצר אותו - - -
    חכה רגע לפני שאתה סוגר, אני מנהל פה את התור. היי, הלו, אתה שם בחוץ, בוא פנימה.

    קוחי לחשה: ראית? הוא הגיע עכשיו וכבר נכנס. עכשיו את מבינה? אף אחד לא מבין את החוקים של הדוקטור ואת הצורה בה הוא מנהל את התור.

    זקן מקשיש חייך את החיוך הכי רחב שיצא לו לחייך מאז שזלטה זוגתו נפטרה לפני שלושים שנה, ופסע בעונג לתוך הקליניקה, הליכונו מקרקש ונוקש על המרצפות המהוהות. דאנג, טאנג, קאנג.
    הד"ר נשא אליו את מבטו החם: כן אדוני, אני זוכר אותך, היית פה אתמול ושמתי לך טיפות עיניים. חיכיתי לך כל היום, איפה היית? עכשיו צריך לשים לך שוב...
    חיוכו של הזקן התקצר בכמה ס"מ טובים, והוא הסביר: יצאתי רק לשירותים, אבל כשחזרתי כולם פה בחוץ לא נתנו לי להיכנס, אמרו שבאתי עכשיו ושיש תור מסודר.

    ד"ר גזיזה הרים אצבע משתיקה ומתרה לעבר משה שעמד לפתוח בקונצרט של תלונות, קם מכסאו, טפטף לקשיש שבע טיפות בכל עין ושילח אותו החוצה. "והפעם, סבא, אל תלך לשום מקום ותשב פה בדיוק ממולי, עוד חצי שעה בדיוק תיכנס שוב..."
    ועכשיו הוא חייך סוף סוף אל משה. כן אדוני, מה הבעיה שלך בעיניים.
    משה התרווח, החליק את חולצתו שוב ושוב, וביקש בדיקת ראייה שגרתית.
    אהה, לא. זה לא, נהם הרופא. הוא הצביע על שלט צנום בפינת החדר בתוך מסגרת פלסטיק כתומה, מחופה בזכוכית מאובקת: על פי תקנות קופת החולים אין בדיקת ראיה למשקפיים מעל גיל 18.
    - נו, בכל זאת, אדוני, חיכיתי פה שעה...
    ד"ר גזיזה ליבו רחב כאולם, ושעונו אינו דוחק. טוב, שב. נבדוק אותך בחורצ'יק, נציץ לך בתוך העיניים קצת.

    משה התיישב על כס הבדיקות השחור, וגזיזה בהה לתוך עיניו, אגב כך שסנוור אותו ישירות לתוך האישונים ומלמל: אל תזוז, אל תזוז, תסתכל על הטרקטור האדום, יופי, יופי...
    הוא עמד לעבור לבדוק את עין ימין, אבל אז דלת החדר נפתחה בפראות, וערימת ממתינים התפרצה פנימה, כולם אדומים, זעופי פנים, מנפנפים בחימה בשעוניהם: הלו, מה זה, כבר חצי שעה הבחור הזה בפנים, מה זה צריך להיות...

    ברוך השם, דוקטור גזיזה רופא העיניים לא נועד להיות פרייאר. הוא איש שלא חושש להביט למציאות בעיניים. הוא הודיע בקול שקט: יש לכם עשר שניות לצאת, האחרון שיוצא לא יתקבל אליי היום לבדיקה.
    בְּלַאפף. גַאנְפ. רַאקְפְּף. החדר התרוקן בשניה. כל הפורצים נסו החוצה, מנסים לא להיות האחרונים.
    משה חייך: ד"ר, אני אוהב את השיטות שלך.

    הרופא הודה בהנהון, הציץ לעומק קרביה של עין שמאל, ומלמל: כל ירושלים אוהבת, אתה לא בן יחיד. כולם אוהבים את ד"ר גזיזה. אני מנהל פה את התור. אל תזוז אמרתי, נכון? עכשיו נתחיל מההתחלה ובבקשה אל תזוז.

    הוא עבד מהר הפעם, סיים צ'יק צ'אק, העניק למשה רצפט מדויק ופתקית עם מספרים למשקפיים.
    משה הודה, פתח את הדלת ויצא, וקוחי קרצה לרוחי: תראי עכשיו מה קורה.
    טרונג. כל הממתינים בהו בדלת הפתוחה, עיניהם לטושות, לשונם יבשה. אוי, רבונו של עולם, תעשה שעכשיו יהיה תורי, אמן.
    הדוקטור זקף את ראשו ושאל בקול נינוח של מוכר פרחי יוקרה במשתלת בוטיק: של מי התור לאחת וחצי בצהרים?
    שקט השיב את פניו. איש איש מתפלל בליבו כי הדוקטור יקבל אותו עכשיו.
    גזיזה גנח, לא משנה מה אני עושה, תמיד אתם לא שומרים על הסדר.

    הוא נעמד בדיוק בדלת, רגל בפנים רגל בחוץ, העלה והוריד את אצבעו באוויר, ולבסוף פסק: אני חייב הפסקה קצרה, בינתיים הגברת בסוף עם עגלת התאומים וכל הילדים תיכנס עכשיו. אני מנהל פה את התור.

    שני בחורים צעירים זהים להחריד קמו ממקום מושבם הפינתי והמבודד, הפסיקו את אמירת התהילים ואמרו בקול אחיד, נמוך וצווחני: אבל אדוני, אנחנו פה מהבוקר...
    הרופא גירד את שפמו בהיסוס, משך את מכנסיו באי נוחות מסוימת, סידר את חגורתו, ולבסוף הודיע להם בקול רך וחמים: תבואו מחר מוקדם ותיכנסו הראשונים. ותעשו טובה, חבר'ה צעירים. תבואו עם עיניים אופטימיות יותר, אל תהיו עצובים. יהיה בסדר, אני מנהל פה את התור.

    ורוחי חשבה: אני חושבת שאני כבר מבינה.


    12.jpg

    ***

    אשמח לכל הערה ממכם.
    (מה עוד שהטור מבוסס על מציאות אמיתית)
    12.jpg
    • תודה
    • חחח
    Reactions: אבן דרך, וי שלוק, ההדס ועוד 35 משתמשים38 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    Tweenset
    בשדות תעופה גדולים איחורים הגיוניים מאד כי מגדל הפיקוח שמנהל את התור מקציב לכל מטוס חלון זמן...
  • 1K
    • י
    דיון מאיירים טרקטורים?
  • יעקב1245 //
    • שלום לכל אורחינו ואורחותינו היקרים והיקרות

    מזה זמן אני חושב מחשבה שיתכן והיא מוזרה, או תמימה, או נאיבית, אבל לרגל שבוע האיור, שנועד 'ליצור שיתופי פעולה' אני מנסה להתגבר ולהעלותה

    יצרתי כמה סיפורים, והעליתי את חלקם פה באתר, ודי מתחשק לי שהם יראו אור.
    איך זה הולך?
    מאייר הוא רק עובד בשכר? או שיתכן ולהיפך הוא יקח את הטקסט באחוזים מסויימים וכדו' ויוציא את הספר כרצונו.
    אני אשמח מאוד אם מישהו/י יציעו להוציא לאור.
    והנה, לפני שאשכח, מצורף הקישור לשני הסיפורים שהתפרסמו כאן בפורום
    הטרקטור שרצה להיות מטוס
    ו - שלושת הטרקטורים

    תסתכלו, אם תגיבו אחכים, ואולי, אולי, 'יווצרו שיתופי פעולה'.

    • תודה
    Reactions: אשר שרבר, SC, שירה 123 ומשתמש 1 נוסף4 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    אסתי 25
    אסתי 25
    יש מצב לשיתוף פעולה, אני יכולה לבדוק את זה, אפשר לפנות באישי
  • 1K
    • הדוויג
    עולם כמנהגו
  • הדוויג //
    • הכל התחיל בעוד יום רגיל של איצקו. הוא נהג במונית שלו, משוטט ללא מטרה ומחפש לקוחות.
    זה לא היה יום מוצלח. חוץ מהזקנה ההיא בבוקר, לא היו שום לקוחות. איצקו העביר תחנות ברדיו ונסע לאיטו ברחוב חצי ראשי.
    ואז הגיע הלקוח. כבר מהתחלה איצקו הרגיש בחוש-ריח של נהגי מוניות, שמשהו לא תקין איתו. הבנאדם רצה נסיעה של חצי עיר ולא התווכח על המחיר, לא ביקש להפעיל מונה. איש מוזר.
    איצקו לקח אותו לכתובת שהוא ביקש. הלקוח אמר תודה רבה והלך. איצקו חשב שהוא בטח עלה הביתה להביא כסף, אבל האיש פשוט נעלם.
    איצקו רתח מזעם. הוא דפק בכל הדלתות בבניין, רובם לא פתחו את הדלת. אלו שכן פתחו לא הצליחו להבין מה הוא רוצה מהם.

    ואז, גמלה ההחלטה בליבו של איצקו. נמאס מההפקרות הזו. אני אעשה לזה סוף. צריך לארגן איזו מחאה גדולה. איזו הפגנה שלא תישכח.
    הוא כבר ראה בעיני רוחו עורקים ראשיים עמוסים במוניות צופרות. והוא עומד שם בראש עם מגאפון וצועק.

    אבל כשסיפר על הרעיון למוטקה, הוא הוריד אותו מהעניין. 'עזוב אותך, זה לא נושא להפגנה. צריך משהו יותר עוצמתי. משהו שידבר לציבור'. מוטקה היה מאזין בקביעות לכל תכניות האקטואליה, ואף היה עולה לשידור מדי פעם בתכנית 'מתווכחים עם מאזינים'. משום כך הוא ראה את עצמו כמומחה לתקשורת ויחסי ציבור.

    וכך ישבו מוטקה ואיצקו ורקחו את הסיפור האולטימטיבי.
    למחרת כבר התראיין מוטקה.
    "הנוסע יוצא עם לום. מברזל, כן? ואז הוא נותן לחברשלי איצקו אחד בראש, אחד בגב, אחד בבטן, אחד ביד, אחד ב..."
    "טוב, טוב, הבנו" אמר המראיין, "אז אתה מספר לנו שהיה מקרה של אלימות כנגד נהג מונית. איך בעצם התחיל הדין ודברים ביניהם?"
    "זה לא מקרה אחד, זה כבר תקופה ארוכה של אלימות מתמשכת נגד נהגי מוניות תמימים שרק רוצים להרוויח את לחמם ביושר. בוא אדוני עלה, לארלוזרוב זה 40. כן איפה היינו?"

    וכך התארגנה לה מחאת נהגי המוניות הגדולה. המחאה קיבלה את השם 'מחאת הכובעים הצהובים'. חסימת עורקים, צפירות, בלגן. בדיוק כמו בחזונו של איצקו. התקשורת חיבקה, שרים הגיעו להצטלם, חברי כנסת הביעו את תמיכתם במאבק. מוטקה התראיין, איצקו לחץ ידיים.
    כל יום הם צעקו במגאפון עד ניחור גרון.

    ובסוף יצא הודעה מדוברות ראש הממשלה. 'הוריתי לאנשי לשכתי לשבת עם ראשי מחאת נהגי המוניות ולהגיע איתם לסיכומים בעניין'.
    מוטקה ואיצקו הוזמנו לבניין משרדים גדול בקריית הממשלה. שם הוכנסו ללשכה שעל דלתה נכתב 'משרד ראש הממשלה. ירון בלסקי, סמנכ"ל פניות ציבור'.
    הם נכנסו ללשכה, ופתאום איצקו צעק "היי, אתה הנוסע הגנב!" מוטקה ניסה להשתיק אותו. אך איצקו כבר זיהה שהסמנכ"ל המהולל הוא-הוא הלקוח שלא שילם לו לפני שבוע.
    מר בלסקי הסביר לו שהוא נוסע בחינם לפי התקנה החדשה שנכנסה לחוק לפיה עובדי מדינה רשאים לנסוע במוניות בחינם.

    "איזו מן תקנה דרקונית זו?" צעק למחרת מוטקה בתכנית האקטואליה "הם ייסעו להם בחינם, ומאיפה אנחנו נתפרנס?"
    אבל איש כבר לא לקח אותו ברצינות.
    לנהגי המוניות לא היה כוח לעוד הפגנה.

    ירון בלסקי המשיך לנסוע במוניות בחינם ולשבת עם אנשים ממורמרים.
    מוטקה שובץ במקום לא ריאלי במפלגה חברתית כלשהי.
    ואיצקו חזר לשוטט ברחובות ולתור אחר נוסעים.
    • תודה
    Reactions: חנה אביטל, תן סימן, יהודי נוסף ועוד 32 משתמשים35 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    I
    I.Q
    יפה. אהבתי את הסיומת.
  • 1K
    • עט להשקיע
    יום הולדת שמח
  • עט להשקיע //
    • אני משתף בסיפור שכתבתי עבור עבודה עם ילד שמתקשה בהבנת ה"מסר הנסתר"..
    [בטח לרגל שבוע האיור, מישהו יתנדב לצייר את העוגה...]
    ----
    יוֹם הֻלֶּדֶת שָׂמֵחַ!
    ​
    דָּנִי חָגַג יוֹם הֻלֶּדֶת, הַשָּׁנָה הַתְעַגֵּל הַמִּסְפָּר וְזֶה בֶּאֱמֶת סִבָּה לִמְסִבָּה. אַבָּא וְאִמָּא הֵכִינוּ עוּגָה עֲנָקִית בַּת מִסְפָּר זֵהֶה שֶׁל קוֹמוֹת, כְּשֶׁבְּכָל קוֹמָה הֻנְּחוּ חֲפָצִים מַתְאִימִים.

    אִמָּא הֵכִינָה מִבָּצֵק סֻכָּר, שׁוֹקוֹלָד וְעוֹד כַּמָּה סוֹדוֹת מִקְצוֹעִיִּים אֶת הַחֲפָצִים הַלָּלוּ.

    בַּקּוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה הָיוּ עֲגָלָה, בַּקְבּוּק וְתִינוֹק זוֹחֵל; בַּשְּׁנִיָּה תִּינוֹק יוֹשֵב, וְצַעֲצוּעִים; בַּשְּׁלִישִׁית הָיְתָה רַכֶּבֶת הָאוֹתִיּוֹת. וְכָךְ הָיָה גַּם בִּשְׁאָר הַקּוֹמוֹת.

    בַּקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה, הֻצְּבָה גְּמָרָא גְּדוֹלָה, עִם הַכִּתּוּב: דָּנִי בֶּן 10!

    דָּנִי מְאוֹד הִתְרַגֵּשׁ לִקְרַאת הַחֲגִיגָה, הוּא הִזְמִין אֶת כָּל הַחֲבֵרִים מֵהַכִּתָּה וְצִפָּה לְהַגָּעָתָם.

    בִּתְחִלַּת הַמְּסִבָּה הוּא רָאָה שֶׁכֻּלָּם הִגִּיעוּ חוּץ מִזֶעלִיג, הַיֶּלֶד הַמֻּזְנָח שֶׁל הַכִּתָּה. בְּרֶגַע שֶׁל הֲפוּגָה שִׁגֵּר דָּנִי לְאִמּוֹ בַּקָּשָׁה – לִיצֹר קֶשֶׁר עִם בֵּיתוֹ שֶׁל זֶעלִיג, וְלִדְאֹג שֶׁיּוֹפִיעַ בְּמָקוֹם בִּכְדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַחֲגִיגָה שְׁלֵמָה.

    אִמָּא מְאוֹד נֶהֶנְתָה מִדָּנִי וְנָתְנָה לוֹ נְשִׁיקָה גְּדוֹלָה עַל הַמֵּצַח בְּאָמְרָהּ, עוֹד תִּגְדַּל וְתִהְיֶה צַדִּיק גָּדוֹל!

    ---
    [אם תבקשו יפה, אעלה גם את הדף עבודה P-; ]...
    • תודה
    Reactions: פררו רושה, שני זאת אני :), נחליאלי(ת) ועוד 5 משתמשים8 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    עט להשקיע
    עט להשקיע
    1. הוא ברמה של כיתה וא"ו, המטרה הייתה אחת: לראות איך מוצאים ביחד את התשובות. 2. לאכילה. תתעדכני...
  • 1K
    • י
    מה יותר קשה - להשלים משימה, או לבצע אותה? (גילוי נאות: התשובה לא כאן)
  • יואב ברק //
    • הרבה יותר קשה לי להשלים משימה, מלבצע אותה, אמר לי מישהו ביום אחד.

    בלי שמות, ולא יעזרו שיכנועים. זה מישהו מאוד מוכר, ומאוד מאוד מפורסם. ואני לא רוצה להיכנס לשאלות של לשון הרע ורכילות, הרבה מכירים אותו, הרבה שמעו עליו, לא הרבה יודעים שהוא פשוט עצלן!

    לצערי, אני כן יודע את זה, ואני אומר לצערי, כי זה פשוט הורס לי את איכות החיים.

    אתם שואלים למה? אני אספר!

    את מאיר (שם בדוי לצורך הענין) פגשתי לא מזמן מתעצל ברחובה של עיר, ללא בושה. הולך לו בעצלות מרוממת כזו, כביכול להרגיז – אותנו - הזריזים, שרצים בבוקר להספיק את ההסעה, ורצים בערב מההסעה, להספיק את המכולת שתיכף נסגרת, למה, למה העולם רץ? יותר נכון, למה מאיר לא רץ?

    מספרים שפעם נרדם מאיר בעודו לוגם מכוס קפה מהביל, ובהיותו זהיר, או למוד נסיון מצריבת הכוויה, קם והכריז, מהיום והלאה אינני שותה עוד קפה, (בל"נ כמובן). כך מספרים אנשים, ספק היה ספק לא, עזבו את זה. מה שחשוב זה שמאיר יכול להוציא אותי מדעתי.. (בצורה חיובית כמובן). אני מאוד אוהב אותו, וממש נחמד לי לשמוע ממנו דברי מליצה מתוחכמים. אבל הצורה איך שהוא עושה את זה... אויש! זה מרגיז אותי כל כך!!! מאיפה יש לו זכות ללכת כל כך לאט? מאיפה?

    בשיגרת היום יום אני חובש שני כובעים. כובע של מדען, וכובע של איש מחליף כובעים לפי הצורך. מה שמטיל צל כבד על הכובע הראשון. לענינו, בהיותי מדען (לצורך הענין כמובן) אני רואה במאיר הוכחה ניצחת שישנו נתק רציני בין הגוף למוח. כי אחרת אין הסבר איך מוחו של מאיר מתזז כמו מאיץ חלקיקים משודרג, לבין גופו שמתעלה על עצמו בשבירת שיאים חדשים של חוסר תנועה. לו רק היה לי זמן, הייתי רושם לי את הממצא, ובטח מדפיס אותו בחודש הבא בכתב עת כלשהו שרואה אור בשיקאגו (לצורך הענין) אבל אני איש בלי זמן, חרוץ ותזיזיתי, רץ ביום רץ בלילה. ושלא תחשבו שיש תכלית בריצה עצמה. הדברים פשוט צריכים להתבצע, כמו שאומרים היום, 'לתקתק עניינים'.

    כל זה היה הקדמה, עכשיו אחרי שאתם מכירים קצת את מאיר, וגם קצת אותי. תשמעו סיפור.

    נתי, הבן הגדול שלי, העיר אותי בבוקר של יום שני, ואמר לי בערך ככה, אבא כבר שבע ועשרה...! היה בקולו צליל בהלה, ובאמת היה מקום להבהל, שאני יפספס את המנין של שבע??? אבל מה לעשות שאתמול אח אישתי חיתן בת באשדוד, ומראש כבר הודעתי שאני חוזר מיד אחרי החופה, כי יש לי בוקר מחר, וכולם הסכימו, אבל החופה התעכבה מאוד, וכך הייתי מאכיל את הילדים בגלילי בצק גדושים בתפוחי אדמה, הם חשבו שזה סיגריות, ואני הייתי לחוץ נורא, תמיד למשפחה שלך יש זמן, נזפתי באשתי שעמדה במחיצה ודיברה איתי בטלפון, והיא רצתה להגיד לי שאצלנו זה בדיוק אותו דבר, רק שרחש בקהל הבהיר לנו שהראש ישיבה הגיע, ואפשר להתחיל.

    אחרי שרקדנו, וכולם התיישבו בהתרגשות, הודעתי לילדים שאנחנו צריכים ללכת, בקיצור היו בכיות נוראות, ואשתי אמרה, רק נטילת ידים ואז הולכים, ובלית ברירה התיישבתי שוב ליד דוד נחום ששאל, מה לא הלכתם? בקיצור, לא נעים בכלל.

    הסוף היה שלא היו אוטובוסים, והייתי צריך לחכות בבהלה להסעה של כל המשפחה, שהתעכבה מאוד בגלל שאחד הילדים שכח חליפה מפוספסת ליד התזמורת. ליד איפה? שאל דוד נחום שהתחרש זמנית. וכולם צעקו, ליד התזמורת!!! הוא שמע. ואז סימן באויר תנועת ביטול, כמה עולה חליפה חדשה, אני ישלם, אמר. פתאום חיבקתי את דוד נחום. תודה תודה, אמרתי על סף עילפון.

    אני לא יאריך, כי גם ככה אני עוד רגע יוצא לכולל, אז מה שקרה באותו בוקר, היה כמו יריית פתיחה חגיגית לסיוט אימים. היה זה כשרצתי לבית כנסת להספיק את המנין של שבע ורבע, מה שאומר במילים אחרות שאת גרבי חבשתי רק על יד הברזים של בית שני, מיהרתי ליטול ידי, להניח תפילין, ואז, עולה הקול מתיבת החזן, כמו עולה מן המדבר צחיח וחיוור, הכרתי את הקול, הכרתי את הדיבור, הכרתי את התנועה הזו.... זה מאיר!!!! הוא החזן שלנו בבוקר הנפלא הזה.

    זוז, נדחפתי קלות. דוד נחום גשש בכניסה מחייך אלי במשובת נעורים. מי הניח אותך במעבר, שאל כדי להשלים את הבדיחה. הבטתי בו בחרדה, בטח הוא לא שומע את מאיר מסלסל את המשנה של 'רבי ישמעאל', הכל אבוד, הבנתי פתאום. גם דוד נחום לא יציל אותי. לא שבסוף הוא לא הציל אותי, הוא פשוט התענג מהחזן החדש שניגן את פסוקי דזמרה במנגינות קצביות מרחבת הריקודים אמש, כולם נהנו, ורק אני פסעתי מהארון ועד הכיור, וחוזר חלילה, עוצר כל מחזור להביט בשעון, לראות שעברו 15 שניות!!!

    כשאמר דוד נחום את הקדיש האחרון, הציג השעון בכוחותיו האחרונים את השעה שמונה וחצי! ידעתי שאני באיחור של חצי שעה, והכל בגלל מאיר! מאיפה הזכות שלו, לזחול ככה על חשבון הציבור? מאיפה?

    כך חטפתי את חפצי ומיהרתי לאוטובוס ברגשות החמצה מייסרות, מדמיין את מאיר נוטש את העמוד בסביבות השקיעה מזמזם י"ג עיקרים במנגינה חדשה,

    ורק דוד נחום עטה שלווה רגילה כזו, כמו כל יום, והלך בשמחה למקומו הפינתי בבית המדרש.
    • תודה
    Reactions: אוהבת אמנות, קופירייטה, משויטט ועוד 30 משתמשים33 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נחמי פורתא
    אהבתי מאד את התאור על אלה שרק מלראות מישהו שחי ברוגע ולא בטראנס, הם חוטפים התקף לב. הלו, מה...
  • 1K
    • נ
    שיר חיים מתים
  • נחמי פורתא //
    • בס"ד


    והוא כמת
    ליבו חדל לפעום
    לא יכול שאת
    רגשות העולים ויהום

    והוא כמת
    ליבו נואש מאהבה
    נפשו לא מעמת
    עם עוצם אכזבה

    והוא כמת
    חדל עוד לקוות
    דחייה לא נחווית
    אפוף ליבו שכבות

    והוא כמת
    מצטנף לו הכאב
    נערם, מתקמט
    בין קפלי הלב

    והוא כמת
    עדי ליבו יסכים
    לחוות כאב ממוטט
    ולחזור לחיים
    • תודה
    Reactions: Almonit, * מירי *, RIVKAG ועוד 15 משתמשים18 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נחמי פורתא
    תודה רבה על התגובה שלך! שמחה שהתחברת לשיר והרגשת אותו.
  • 1K
    • I
    איש פשוט\ב'
  • I.Q //
    • איש פשוט \ ב'
    זה היה לפני הרבה שנים אפרים ראה אדמו''ר כלשהוא, כשמאות רוכנים למוצא פיו. אפרים זיהה שם בינות לקהל אנשים כבודים. כבודים בעיניהם, אך לא רק. היו שם גם אנשים שאמת בלבבם, אנשי צורה, רבנים, אנשי רוח, כולם נדחקו יחד עם ילדים קטנים. נדחקו יחד עם אנשים פשוטים ללא תואר. פשוטים ללא תואר חיצוני, אך לא רק. היו שם גם אנשי חומר של ממש. שעסוקים ביום ובליל בדברים נמוכים, נמוכים מאוד. זה היה משובב נפש בעיניו. אתה מקבל את הגובה האמיתי שלך, סבר, אתה משנן לעצמך בינות לדוחק האנושי, את חולשתך, את קטנות האדם. את העובדה שלכשנתעמק הרי כולנו אנשים קטנים, שמנסים לטפס. מנסים. קמים ונופלים וחוזרים חלילה.


    רק שאפרים חיפש את הרבי של היהודים הפשוטים. שמחפשים לטפס לאט. צעד אחר צעד. יהודים שמחפשים לטפס בעצמם. עם הדרכה צמודה, אבל לבד. דוד, לעומתו, רצה להתרומם מן הקרקע גבוה ומהר. חיפש רבנים שמרגשים, שיוצרים להט סביבם. אפרים סבר כי דוד חי בעולם הדמיון, וכי הוא בורח מן המציאות. הוא בורח מעצמו.


    זה היה ויכוח נוקב שהתארך על פני שנים. דומה היה לפעמים כי שניהם -אפרים ודוד- אינם דוברים אותה שפה. יותר מכך; שניים שאינם דוברים את אותה שפה יכול להיות ביניהם שיח. תנועות ידיים, חיוכים, הבזקי מבט. בכוחם של אלו להחזיק זמן מה שיח. אך לא כן בנידון דידן. מה שאצל דוד מבטאת תנועת ידים זו אצל אפרים היא ביטוי למשהו אחר לגמרי. ומה שאצל אפרים חיוך אצל דוד היא היפוכה של השמחה. לשיחה ביניהם אין תקווה, אין דרך.


    שניהם אנשי חינוך. לכן רשמית הויכוח הוא על דרכי החינוך. אבל זו רק עטיפה לוויכוח הפנימי. לשונות. לפעמים היה נדמה לו לאפרים כי השונות בינו לבין דוד היא היא הדוגמא שכה רבים נלאו למצוא; דוגמא לאין-סוף. למשהו שלא נגמר. או מדוייק יותר; שלא שייך שיגמר.



    עץ הסרק עם העלים האדומים - כתומים שגדל ליד הספסל במדרכה היה נראה לו לאפרים פסגת יפי הבריאה. העץ הבודד התמיר, השרה על סביבתו רוגע. הוא פיזר את הרוגע בעליו האדומים - כתומים שעפו לכל עבר. העלים נחתו בהיסוס מה על הספסל, על המדרכה ועל מה שנקרה בדרכם. העלים נחו על כל מי שעמד רגע לפוש ליד העץ, עמד להתבונן. אך מי שלא נוח, מי ששאט לדרכו, העיף מעליו את העלים. העיף מעליו את הרוגע.


    אפרים טען כי אין הבדל בין יער עד לבין עץ בודד. ההבדל הוא כמותי בלבד, ואין בה, בכמות, כל חשיבות.


    הוא התבונן במטאטא הרחוב שטאטא את העלים. הוא, בעיניו, טאטא את היופי, בלי משים. השאיר את המדרכה ריקה ונקייה, אך גם שוממת. שוממת מן העלים, שוממת מלבלוב הטבע, מן החיוניות.


    היופי המעושה המתכתי היה בעבורו מנגינה צורמת. בערך כמו קולות השירה הלוהטת מביתו של דוד. מעושה, צורמני, נטול רגש. קר.


    באותו יום כשאפרים נכנס הביתה ותלה את כובעו על המתלה, נשר מכובעו עלה כתום-אדום. הוא הביט בעלה שנושר לאיטו על הרצפה הנקייה. וחייך.
    • תודה
    Reactions: דיונון, nechamizak, S ועוד 10 משתמשים13 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    I
    I.Q
    תודה. הפרק ממשיך את איש פשוט \ א' הנמצא גם הוא כאן בפורם. ושם, מבוא להגדרת ''פשוט''. אם כי מסכים...
  • 2K
    • מ
    דיון מעניין אותי אם זה נכון
  • מירי איצקוביץ //
    • יש איזה משהו בזה שהרבה ציירים באיזשהו שלב גם מוציאים לאור ספרים שכתבו בעצמם. לדעתי יש משהו בציירים ובסופרים שנובע מאותו שורש רוחני - אומנותי - אמוציונאלי, שגורם להם להזדהות מאוד זה עם זה. ורק תשימו לב כמה ציירים נמצאים פה בפורום, או לפחות קוראים אותו גם בלי להשתתף. המון!!! מה דעתכם? זה נכון?
    • תודה
    Reactions: shira bira, כנפיים, super tiger ועוד 7 משתמשים10 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    P
    palm
    לא נראה לי שכוח הדמיון מוגבל לאומנויות ספציפיות ישנם אנשים שפועלים, יוצרים או לומדים בשיתוף עם...
  • 1K
    • R
    סיפור וציור
  • ronitg //
    • בחשש מה, אני רוצה לנצל את ההרשאות שיש לנו השבוע...
    יש לי כל מיני דברים שכתבתי, והייתי שמחה לנצל את ההזדמנות ולשתף קצת בחומר ששוכב לי במגירה.
    אבל אני נורא מתלבטת, לא יודעת בדיוק באיזה חומר לשתף.

    אז בינתיים, מעלה לפה בתור סנונית,
    משהו שכבר העלתי בפורום ציירים בעבר (זה משהו די ישן, מלפני שנתיים בערך)
    אשמח לקבל משוב,
    ונראה אם אאזור אומץ לשתף בהמשך בדברים אחרים שכתבתי.



    בערב
    כשהשמש כבר עייפה ורוצה לשקוע
    האנשים הולכים הביתה.
    הילדים רצים, הצעירים ממהרים, והזקנים הולכים לאיטם,
    וכולם הולכים הביתה.

    בערב,
    כשהשמש כבר ממש עייפה, והירח עוד לא ממש התעורר
    והאנשים הולכים הביתה - לאכול, לקרוא או לנוח,
    דימיטרי האיום יוצא החוצה.
    או שאולי הוא בחוץ כבר מהבוקר, אף אחד לא בדיוק יודע.
    אבל הביתה הוא לא הולך.

    וכשהוא עובר במבט מאיים ליד חבורה של יונים, הן פורחות בבהלה לכל הכיוונים.
    וכשהוא עובר ליד דוכן בשוק, הרוכל מגן על הסחורה בגופו.
    והאמהות עם הילדים הקטנים עוברות את הכביש, כשהוא עובר לידן בדרכן הביתה.
    הבחורים הצעירים מחסירים פעימה של פחד, והמבוגרים יותר מחישים את צעדיהם, הביתה.

    דימיטרי הולך במבט קשוח
    מגיע לפינת הרחוב, מכבה סיגריה בעקב נעלו
    זורק את לוח השש-בש על השולחן הקטן בקול נורא ואיום
    וכולם בורחים מהר הביתה.
    לפני שיצטרכו לפגוש את החברים האיומים של דימיטרי, שבטח יבואו לשחק איתו הערב.
    לפני שיצטרכו לראות את חבורת אנשי העולם התחתון שיופיעו פה תכף ומיד.

    כולם ממהרים הביתה
    רק דימיטרי נשאר לשבת ליד לוח השש-בש שלו
    חתול בודד מניף לו את זנבו.

    דמקה.jpg
    דמקה.jpg
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: +shira, Without meaning, דבש 28 ועוד 28 משתמשים31 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כנפיים
    הרגשתי את זה. את הבעת את זה נהדר. בזה: ואחריו: ובכלל, השתמשת ממש הרבה במילה הביתה, וזה הבליט...
  • 2K
    • ש
    שיר בושה תכסה את פנינו...
  • שיילה //
    • זכרנו את חורבן הבית,

    בצימר מפנק.

    שקענו בהבלי הקיט,

    במקום להתאבל, להאנק.

    מה נענה כשישאלונו,

    בבוא יום דין.

    עת יבהילונו

    בסדין.

    ציפית לישועה?
    • תודה
    Reactions: טראכטער, 8695, רוחי ברג ועוד 28 משתמשים31 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    ישיר
    ומאידך ידוע שנעשה בעבר 'גורל הגר"א' בנושא ביטול בין הזמנים, ועלה בגורל "השמר לך עלות בהר ונגוע...
  • 3 4 5 9K
    • א
    דיון נספח לאתגר - מחשב מסלול מחדש
  • אשר שרבר //
    • כל מה שיש לכם לדסקס לפדבק ולבקר
    על האתגר
    https://www.prog.co.il/threads/אתגר-דו-שבועי-מחשב-מסלול-מחדש.453361/
    כאן מקומו.
    • תודה
    Reactions: nechamizak, דוכסוסטוס, שני זאת אני :) ומשתמש 1 נוסף4 //
    93 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    אני שמחה שקטגוריית הלייקים היא חלק קטן ולא נכבד ממערכת השפיטה, מאחר והלייקים לא תמיד משקפים וכן...
  • 2 6K
    • הדוויג
    ביקורת ספרות גְבוּל אֶדוֹם - שמואל אורבך
  • הדוויג //
    • 'גבול אֶדוֹם' הוא ספר סיפורים מאת הסופר ואיש ההגות שמואל אורבך.
    העטיפה של הספר לא מושכת במיוחד, וגם השם לא נשמע יותר מדי מרתק. לכן לפני שראיתי את שם המחבר, לא חשבתי ליטול לידיי את הספר.
    אלא שהשם שמואל אורבך צלצל לי מוכר. לפני כחמש שנים הוא פרסם ספר הגות מקורי ומרתק במיוחד שעורר סערה לא קטנה. עניין אותי לקרוא עוד מפרי עטו. התחלתי לקרוא את הספר בסקפטיות השמורה לספרי ביכורים. ו... נשביתי בקסמו. לגמרי!

    שמואל אורבך מביא איתו אינטליגנציה עצומה, שליטה מדהימה בהיסטוריה, וידע כללי מקיף, משולב עם תוכן עמוק ונקודת מבט ייחודית ויהודית על העולם והתוצאה היא תענוג אמיתי.

    אמנם הספר מורכב מסיפורים-סיפורים, אבל כל הסיפורים משלימים האחד את השני. יש שם איזו שלמות של יצירה אחת.
    הוא מחולק לשלושה שערים. 'ימים מקדם' - סיפורים מהעבר, 'הנה ימים' - סיפורים מההווה, ו'ימים יגידו' סיפורים מהעתיד.
    כל אחד משלושת השערים הוא ייחודי. בחלק הסיפורים מהעבר הוא לוקח פרשיות היסטוריות ידועות יותר או פחות, ושוזר בתוכן סיפור. הוא די נצמד לעובדות ההיסטוריות, אך נוטל לעצמו חירות אמנותית כלשהי, כאשר בסוף כל סיפור הוא עושה סדר ומסביר מה החלקים האמיתיים בסיפור ומה המצאות שלו.
    לא יאומן עד כמה אפשר להפיח חיים וחיות בסיפורים היסטוריים כמו המצור הצרפתי על ירושלים, המאבק של האינדיאנים באמריקה, ומשיחיותו של שלמה מולכו. נשמע לכם משעמם? כנראה עוד לא קראתם את הסיפורים 'הגשר הצר', 'מפגש בערבה' ו'שלומי ושלמה'.

    בחלק הסיפורים מההווה, ישנם סיפורים 'רגילים', כאלה שאפשר למצוא במוספי החגים של העיתונים. אך הם בכלל לא רגילים.
    באחד הסיפורים בחורה ליטאית שורשית נקלעת לציונו של רבי נחמן מברסלב באומן, בסיפור אחר בחור ישיבה מוצא את עצמו דן בעניינים העומדים ברומו של עולם עם פלסטינים תאבי דם.

    וחלק הסיפורים מהעתיד - פשוט וואו. אין לי דרך לספר כמה הם טובים בלי לספיילר. (לא שיש לי בעיה מוסרית עם ספויילרים, אני פשוט לא רוצה להרוס לכם את ההנאה...)

    יש לו מומחיות להתבונן בחיים מנקודות מבט שונות. לספר על בחור שנחטף על ידי טרוריסטים ולגרום לך להזדהות עם החוטפים (בסיפור 'השבוי'), לספר על מסעות הצלב מנקודת מבטו של צלבן (בסיפור 'עובדיה'), ולתאר מה הייתה תגובתו של הרמב"ם כשהובא לפניו ספרו של רבי חיים מבריסק (בסיפור 'רמב"ם זמנים').

    עכשיו ככה, סופר טוב צריך כמה כישרונות. הוא צריך יצירתיות וכישרון להמציא סיפורים. הוא צריך 'יכולת סיפור', לדעת איך לספר את הסיפור. מאיפה להתחיל, איך לסיים ואיך להוביל את המהלכים. והוא צריך לדעת לכתוב היטב, לנסח, לתאר.
    בנוסף, כדאי שיהיה בסיפור גם מסר כלשהו. כדי שגם ההורים יהיו מרוצים...

    אצל שמואל אורבך זה עובד הפוך יש לו תוכן להעביר, יש לו מסר עוצמתי, יש לו צידה לדרך לחיים, ואת כל זה הוא מלביש בסיפור.
    במקרים כאלה, הרבה פעמים יוצא שה'סיפור' הוא החלק השולי בסיפור. מכירים את הסיפורים האלה ששלושת-רבעי מהסיפור זה מה המרצה בערכים אמר לבחור היהודי שהגיע להודו.
    לא במקרה שלנו. ב'גבול אדום' זה ממש לא כך. באמנות וירטואוזית הוא מספר לך סיפור שעומד לגמרי בפני עצמו. סיפור מרתק וייחודי, אמין, מוגש היטב, בנוי נכון, מסופר כמו שצריך. אורבך בהחלט ניחן כל הכישרונות שצוינו לעיל. רק כשאתה מסיים את הסיפור אתה נותר המום. בוהה באוויר, ומהרהר בתובנה שנמסכה בדמך דרך הסיפור.

    בקיצור, רוצו לקרוא ולא תתאכזבו.
    אין לי אחוזים בספר, אך אשמח מאד אם יהיו לי אחוזים בשמיים אם מישהו יקרא את הספר בעקבות המלצתי ויקבל ממנו חיזוק או תועלת.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: Deep Media, אוראל סולטן, אמת מארץ תצמח ועוד 18 משתמשים21 //
    25 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ"ם
    מ"ם
    לא. שאם מישהו יעלה ביקורת אוהדת לספר שמחברו כתב מאמר נגד ראש הישיבה של י. אונטנר (או יונתן ר.) -...
  • 676
    • ע
    שיר טעמנו לִגְבוֹהַ
  • עכביש //
    • נִרְאֶה מַמָשׁ מֻרְעָב, גּוֹוֵעַ
    כָּל הָאֹכֶל אֵצֶל חֶצְקְ'ל הַשָּׁמֵן.

    כְּמוֹ דָּג. בַּמַּיִם - לֹא טוֹבֵעַ,
    בִּשְׂחִיָּה אֵינִי צָרִיךְ לְהִתְאַמֵּן.

    "כְּמוֹ-גַּפְרוּר-אַתָּה-נִרְאֶה" אוֹמְרִים לִי,
    חוֹשֵׁב לִשְׁקֹל דִּבָּה לִתְבֹּעַ
    "אָרֹךְ-כְּמוֹ-שְׂרוֹךְ" מְעַקְצְצִים לִי.

    וּמִי יוּכַל לִקְבֹּעַ -
    מִי אָכַל יוֹתֵר.
    חֶצְקְ'ל לֹא יָכוֹל לִבְלֹעַ.

    מֵחֲצִי פְּרוּסָה, שָׂבַע, הוֹתֵר,
    וְזֶה מִנּוּן קָבוּעַ!...

    וְלַמְרוֹת -

    אֶת חֲזִיתוֹ כֶּרֶס תְּעַטֵּר
    כְּמוֹ הָיָה כַּלְבָּא שָׂבוּעַ.

    וַאֲנִי, זֶלְמָלֶה,
    בְּרִיטוּאָל קָבוּעַ -
    דּוֹחֵס דּוֹחֵס עַד מִתְמַלֵּא.

    כִּכָּר לְיוֹם.
    שְׁמוֹנֶה לְשָׁבוּעַ.

    לְקִנּוּחַ –
    גְּלִידָה פִּסְטוּק, אַרְטִיק קַר
    אַל תַּגִּידוּ לֹא שָׁוֶה, הָא?
    וְקוֹלָה עִם תּוֹסֶפֶת סֻכָּר
    פְחַאל נַחַל נוֹבֵעַ.

    וְלַמְרוֹת -

    מַקְּלוֹן אֲנִי נִשְׁאַר -
    מַמְשִׁיךְ לְכֶרֶס לְשַׁוֵּעַ.

    ***

    כִּי כָּל מַה שֶׁאוֹכֵל הַחֶצְקְ'ל
    אוֹתוֹ מַכְרִיחַ
    לְהִתְרַוֵּחַ...

    (וְאוֹתִי, לִבְרוֹחַ...)

    וְכָל מָה שֶׁאֲנִי טוֹעֵם
    לִגְבוֹהַּ.
    • תודה
    Reactions: וי שלוק, דיונון, פררו רושה ועוד 8 משתמשים11 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שני זאת אני :)
    פיתרון איחוד שתי המדינות נחמד. והקטע, קטע!
  • 4 5 6 14K
    • הדוויג
    דיון במעלליו יתנכר נער?
  • הדוויג //
    • מכירים את הסיפור הידוע על אותו צדיק מגדולי הדורות שבצעירותו היה נכשל בעבירות שוב ושוב ונופל במלכודות היצר-הרע פעם אחר פעם?
    לא מכירים? גם אני לא.
    נשמע שכל הצדיקים היו קדושים מרחם. מעולם לא טעמו טעם חטא, לא ידעו צורת ניסיון והתמודדות. לא הכירו מה היא נפילה. מגיל אפס הם ניצחו את היצר הרע בנוק אאוט מוחלט.
    בגיל שלוש הם כבר ידעו את כל הש"ס בעל פה, בגיל שש כבר לא היה בעיירה מי שילמד אותם תורה, אז הם נסעו לרשכבה"ג. ובגיל תשע גם רשכבה"ג זצוק"ל כבר הרים ידיים מרוב העומק והחריפות של הנער.

    ועכשיו הילד שומע את סיפורי הצדיקים, ומה הלקח שהוא מפיק מזה? שאני כבר לא אהיה צדיק. כי אני לפעמים שוכח לברך, ולא תמיד מכבד את ההורים, וקורה שלא בא לי להתפלל. אני ילד רגיל.

    יש מכתב ידוע של ה'פחד-יצחק' שבזמנו עורר פולמוס גדול. במכתב הוא כותב שלבעל החפץ-חיים היו המון ניסיונות ונפילות בלשון הרע. כן. הסבא קדישא, ההייליגער חפץ חיים - דיבר לשון הרע. אז לכן זה עושה אותו פחות צדיק? לא ולא. זה עושה אותו בן אדם. הוא לא נולד מלאך, אלא בן אדם קרוץ חומר, עם ניסיונות ונפילות כמוני וכמוך. בן אנוש שעבד על עצמו והתרומם לדרגות גבוהות ונשגבות. 'שבע ייפול' זה תנאי כדי להיות 'צדיק וקם'.

    ואם באים ומספרים לילד סיפורי צדיקים שהופכים את הצדיקים לאויס-מענטש - זה לא מרומם אותו. כי הוא יודע שהוא לא כזה.
    הילד יודע שיש לו כל מיני 'מעללים'. והם גורמים לו לניכור מהדמויות הנשגבות שמוצגות בסיפורים. במעלליו יתנכר הנער.

    אז אולי עדיף לספר את הסיפורים האמיתיים? את כל ההתמודדויות שהיו לצדיק עד שהוא נהיה צדיק, את הדרך הארוכה שהוא עשה עד שהוא הגיע להיכן שהגיע, כך יש יותר סיכוי שהילד יתחבר לדמות וישאף להיות כמוה.
    • תודה
    Reactions: איש אחד הלך, הוריקן, yonatanr ועוד 32 משתמשים35 //
    113 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ"ם
    מ"ם
    היה כאן אשכול בעניין לא מזמן...
  • 841
    • S
    עזרה מחיקת אשכול
  • shira bira //
    • האם ההנהלת יכולה לפרט את נימוקיה למחיקת האשכול מאתמול -כתיבה ספרותית מול עלילה טובה?
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    shira bira
    מקבלת ומתנצלת. תודה רבה.
  • 1K
    • מ"ם
    חֻקַּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה (39)
  • מ"ם //
    • ב"ה.



    לַיְלָה, בֶּנְאָדָם.
    מַה לְךָ נִרְדָּם?
    הַסֵּט וִילוֹן,
    פְּתַח חַלּוֹן,
    גְּלֹל תְּרִיס,
    עַפְעֵף בְּרִיס,
    צַיֵּת לְצַו קְדוּמָה:
    "הַבֵּט הַשָּׁמַיְמָה".

    מִמַּשְׁבֵּר אוֹרֵחַ,
    מֵהַסְתָּרַת עֲרָפֶל,
    מִתַּחְבּוּלוֹת עָרוּם,
    מֵרֹב עֲלִילָה,
    מִשֶּׁצֶף קֶצֶף מַיִם –

    בְּלִבְּךָ זוֹרֵחַ
    אוֹר הַיָּרֵחַ.
    מְטַהֵר, גּוֹאֵל
    זִיו כּוֹכְבֵי אֵל.
    נִשְׁמָתְךָ תָּרֹם
    עִם נִיצוֹצֵי מָרוֹם.
    נַפְשְׁךָ עוֹלָה,
    עִם הַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה.
    מְחַיָּהּ מִיּוֹמַיִם,
    יִפְעַת צְבָא הַשָּׁמַיִם.


    שֶׁלֹּא הַנָּחָשׁ
    הוּא הַמְּחַיֶּה
    חָלִילָה.
    אֶלָּא יִשְׂרָאֵל
    הַמִּסְתַּכְּלִין
    כְּלַפֵּי מַעְלָה.
    • תודה
    Reactions: דיונון, קורונער, כנפיים ועוד 12 משתמשים15 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שני זאת אני :)
    טובב כל שורה, שורה. פספסתי להבין משהו?
  • 2 2K
    • הדוויג
    משגיח מן החרכים
  • הדוויג //
    • מנחם ישב על קצה הכיסא בחדרו של הרב בלייכר והרגיש שהאדמה בוערת סביבו.
    "מה זה?" תבע המשגיח בעיניים חמורות. זה היה מחזה מוזר. לראות את הרב בלייכר, המשגיח, אוחז בין אצבעותיו את המכשיר שהיה אצלו בארון עד לפני שעה קלה.

    למה אני תמיד מסתבך? הלקה את עצמו. אתמול הוא פגש את יוסי, יוסי שאל אותו מתי הוא חוזר לשכונה וביקש ממנו להעביר לציגלר שקית קטנה. רק כשהוא הגיע לישיבה הוא ראה את המכשיר שהיה בתוך השקית. טוב, מה כבר יקרה? הרגיע את עצמו. האייפון נעול עם סיסמה, ואפילו אם יתפסו את זה אני פשוט אסביר שזה לא שלי וזהו.

    "הרב, זה לא היה הפלאפון שלי. ביקשו ממני להעביר את זה למישהו" הסביר מנחם.
    המבט של המשגיח אמר אי אמון מוחלט.
    "באמת הרב. אני יודע שזה התירוץ שכולם אומרים, אבל אצלי זה באמת". עיניו של מנחם התלחלחו.
    "ודאי ודאי. לא חשבתי לרגע שאתה משקר" חיוך דקיק הסתתר מתחת שפמו.
    "מישהו ביקש ממני להעביר את זה"
    "אה, באמת?" אמר המשגיח. אי האמון ניכר למרחקים. "מה אתה אומר? ולמה לא אמרת לַמישהו שאסור לך להשתמש בזה בישיבה?"
    "הוא ביקש ממני להעביר משהו, ולא ידעתי מה זה."
    "פשששש, לא ידעת מה זה... אה! אתה אפילו לא יודע מה זה אייפון. כל הכבוד לך."
    "אני יודע מה זה אייפון, אבל..."
    "מאיפה אתה יודע מה זה אייפון?" חתך אותו המשגיח בחדות.
    "מה זאת אומרת? כולם יודעים... אבל אותו מישהו רק ביקש ממני להעביר משהו"
    "הבנתי. מישהו אמר למשהו שמישהו ומשהו ומישהו"
    "מה... " מול זה, כל המילים שלו נעלמו.
    "מה מה? כבר כשהיה את הסיפור של העיתונים אמרנו לך, עוד חריגה אחת הכי קטנה, ואין לך מקום אצלנו בישיבה. קח את הדברים ולך הביתה. אולי תחפש לך ישיבה שמותר שמה להעביר מכשירים כאלה"
    "אבל הרב..." דמעות עלו בעיניו.
    "שום אבל הרב" הוא המשיך להתעסק ברשימות שלו. "הדמעות המזויפות האלה לא קונות אותי"




    "בלייכר יעקב". אמר פקיד מס ההכנסה את שמו במבט עוין.
    "כל הדוחו"ת שלך בלגן אחד גדול."
    "כן, אני לא טוב בדברים האלה" מלמל הרב בלייכר.
    "לא טוב בדברים האלה? או לא אוהב לשלם מס?" שאל הפקיד בסרקזם לא מוסתר.
    "ניסיתי לארגן את זה לבד, אבל זה קצת הסתבך"
    "הסתבך, אה? אנחנו חושדים שמסרת דיווחי כזב פעם אחר פעם" נעץ את מבטו בחומרה.
    "חלילה וחס. אני אדם רציני, משגיח בישיבה. למה שאני אשקר לכם?"
    "משגיח בישיבה מעניין לי את הגרביים. מבחינתי כל החרדים גנבים"
    "למה אתה אומר דבר כזה?"
    "אני אגיד מה שבא לי לומר. אם יש לך תשובות טובות - תענה. אל תחנך אותי, ברור?"
    "בסדר, סליחה"
    "לא קשור פה סליחה. תסביר לי למה שיקרת לנו?"
    "לא שיקרתי. הכל דיווחי אמת"
    "מה אתה אומר? כולם אומרים את זה. למה שאני אאמין לך?"
    "אין לי עניין לשקר"
    "בטח שאין לך עניין. רק להעלים מיסים ולגנוב עוד כמה שקלים מהמדינה..."
    "אני לא גנב"
    "את זה אני אחליט. נראה לי שאני אתן לך חתיכת שומה קשוחה ואכזרית. ככה תלמדו, אתה וכל הדוסים, לא לשקר יותר."
    "אבל לא שיקרתי. דיווחתי על הכל. באמת." דמעות עלו בעיניו של הרב בלייכר.
    הפקיד המשיך להתעסק בניירות שלו. "הדמעות המזויפות שלך לא קונות אותי"




    בבית יושב מנחם על הספה, תהום של עצב בעיניו.
    הטלפון מצלצל. מישהו עונה.
    "מנחם, יש לך טלפון. אחד בלייכר רוצה לדבר איתך"
    • תודה
    Reactions: איש אחד הלך, אבן דרך, רוח השראה ועוד 48 משתמשים51 //
    22 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מעצב פנימיות
    ביקום חייםולדרי מקביל אני צודק.
  • 1K
    • ש
    שיר סגולה עיוורת
  • שני זאת אני :) //
    • סליחה, אני נורא ממהרת,
    בדרך לרבי משטיסל,
    עידכנה אותי קודם גברת,
    שמתקיים שם היום איזה פריסייל

    זה יצא בול הסוף, זה מדהים!
    של ארבעים ימים בכינרת,
    בהם טבלתי כל יום בבגדים,
    ח"י בבוקר, וח"י למשמרת

    תרמתי כבר לקופת "על הגשר"
    כמנין 'גאולה' פלוס 'תש"ת',
    (תאמת לא הבנתי תקשר,
    אבל הבטיחו שמחה בתשע"ט)

    ביקרתי אצל הבאבא מסלוף,
    הוציא לי מאתיים עיניים
    הוספתי לו טיפ, והאלוף,
    הסיר לי גם כמה קרניים

    המשכתי לכפר רקפות,
    קבור שם ה'שואב עם הכובע'
    סובבתי שבעה הקפות,
    ועוד אחת לשבר את הטבע

    שתיתי ח"י רוטל של סודה,
    ליד שלט הכניסה לחרמון
    הטמנתי פתק, (קרדיט, דודה)
    על ענפי תאנה ורימון

    הדלקתי נרות פעמיים,
    כל יום בנץ ובשקיעה
    עמדתי בלי לשבת יומיים,
    אומרים זה ביטול מניעה

    אוטוטו ישועתי מגיעה לה
    אל תקשקשו שזה בלוף,
    אני לא מאלה בסקאלה
    שמשקיעים בדבר בר חלוף...
    • תודה
    Reactions: Sara led, כנפיים, ביזנסטורי - אילה ועוד 36 משתמשים39 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אשר שרבר
    יאא, איך פיספסתי?
  • 1K
    • הדוויג
    מה שלא רואים משם
  • הדוויג //
    • 'אם אני הייתי הגבאי פה - הכל היה נראה אחרת'. זו הייתה המנטרה של יענקלה. היא נאמרה בעשרות וריאציות, בהזדמנויות רבות ובהקשרים שונים, אבל המסר היה תמיד אותו מסר, והנאשם אותו נאשם - שולם הגבאי. הגבאי הכי נוראי שקם בהיסטוריה של עם ישראל, אם תשאלו את יענקלה. ולמען האמת לא תצטרכו לשאול אותו. תצטרכו רק לעמוד ברדיוס שלו בקאווע-שטיבל, במקווה או במרפסת של קידוש-לבנה, ואז תשמעו לבטח את שלל התלונות, הטענות והמענות על שולם הגבאי.

    רוב המתפללים - כמו גם רב בית הכנסת - הכירו בעל פה את הנאומים של יענקלה. כדי שלא יהיה משעמם הוא היה מנפיק מדי פעם טענות חדשות.
    פעם זה היה חלוקת המקומות לימים נוראים, פעם אחרת הגבייה המוגזמת בהוראות קבע. פעם קניית המזגן המיותרת, ופעם הברז שלא תוקן. תמיד היה על מה להתלונן. והוא היה עושה זאת במקצועיות ובמומחיות.

    כשהיה יענקלה ניגש למוסף, הוא היה מטעים לאט לאט את 'וכל מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה'. מדגיש כל מילה ומילה ונועץ מבטים בשולם.
    מיותר לציין שאף פעם זה לא היה אישי. חלילה. רק טובת המתפללים והצלחת בית הכנסת עמדו לנגד עיניו של יענקלה. "זה לא שיש לי משהו נגד שולם, אבל מי עושה מנין מעריב ברבע לתשע כשבפרושים יש מנין בתשע?" או "תאמין לי שאין לי בעיה עם שולם, אבל מי שקונה בכספי ציבור סטנדרים חדשים במקום להשקיע באויצר הספרים יש לו בעיה חמורה בהתנהלות"

    "מה יש לך נגד שולם?" היו שואלים אותו. איך הוא אהב את השאלה הזו. הוא היה עוטה אז את הפרצוף התמים-בואכה-נעלב, "לי? נגד שולם?! מה פתאום. אכפת לי מהבית כנסת. אכפת לי שמביאים פה ניקיון בארבעים שקל לשעה על חשבוננו כשאפשר למצוא ערבוש שיעשה את זה בחצי מחיר. זה לא משהו אישי נגד שולם. חס ושולם. אבל אם אני הייתי הגבאי פה - הכל היה נראה אחרת"

    ויום אחד הכל השתנה. הרב קרא ליענקלה ונתן לו את המפתחות. מהיום, אמר לו, אתה הגבאי.
    "אני? ו... ומה עם שולם."
    "לא שמעת? שולם עובר דירה. מהיום אתה תהיה הגבאי. שיהיה הרבה הצלחה"
    יענקלה החזיק בידיו את צרור המפתחות במבט מבולבל.
    "טוב, בסיידר. אם הרב מבקש אני אקח על עצמי את התפקיד"

    בשבועות הבאים הכל השתנה. זמני התפילות, חלוקת העליות, גביית ההוראות קבע, התקציב של בית הכנסת. את הכל יענקלה שינה ותיקן.
    אך הוא עוד לא היה מרוצה. בירכתי מוחו היה חסר לו משהו בלתי מוגדר.
    "מה הבעיה? למה אתה לא מרוצה? הנה עכשיו הכל מתנהל כמו שצריך, לא?" שאלה אותו ביילא.
    יענקלה גירד בראשו. "כן, אבל אני לא יכול יותר לומר שאם אני הייתי הגבאי הכל היה נראה אחרת"
    • תודה
    • חחח
    Reactions: הנף מקלדת, איש אחד הלך, אבן דרך ועוד 25 משתמשים28 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    P
    palm
    הכתיבה יפה, גם הדקדוק והתחביר [אבל אם אני הייתי הגבאי...;)]נראה לי שיש כמה סטיות קלות בניסוח...
  • 929
    • הדוויג
    שיתוף, דיון, ביקורת ספרות
  • הדוויג //
    • הוא סיים את הספר באנחת רווחה.
    קטע הסיום היה כל כך טוב. סוגר את כל הפינות, אבל משאיר אותך בוהה באוויר ומהרהר. סיום טוב, אבל לא הפי-אנד.
    וואו. לחש לעצמו. איזה ספר! איזו יצירת מופת!
    הוא הפך את הספר וקרא שוב את הטקסט על הכריכה האחורית. אחר כך התחיל לקרוא את הספר מהתחלה. אחרי שלושה פרקים אמר לעצמו: אני אכתוב על זה ביקורת ספרותית. העולם צריך להבין איזה אוצר יש פה.

    הוא ניגש למחשב ושפך את כל התפעלותו מהספר. הכביר בסופרלטיבים, העמיס מחמאות, ונתן דרור להערצתו.
    הוא סיים את הביקורת במשפט: יצירת פאר. אפשר רק ללמוד ממנה, כך צריך לכתוב.
    אחר כך קרא את מה שכתב, והעווה את פניו. לאאא. רק מחמאות? הכל טוב? איזה מין מבקר ספרותי אתה? גער בעצמו. כך נראה טקסט שיווקי של כותב בינוני. לא ביקורת ספרותית אמיתית ואמיצה.
    מה הקוראים של הביקורת יחשבו עליי? שאני ילד מתלהב? שאני לא יודע לבקר?

    הוא מחק את הכל והתחיל שוב.
    האו עטה על פניו ארשת חשיבות וכתב משפטים מנופחים ורבי רושם. הכביר בכללים ספרותיים שאת חלקם המציא בזה הרגע. העמיס עצות לסופר המתחיל, ונתן דרור להלך הרוח הביקורתי והמעונב.
    הביקורת החדשה נראתה כמו שצריכה להיראות ביקורת. נשכנית, צינית, עוקצנית.
    הוא סיים במשפט: יצירה גרועה. אפשר רק ללמוד ממנה, כך לא צריך לכתוב.
    עכשיו יעריצו אותי הקוראים. הרהר. אם אני מטיל ביקורת על יצירה כל כך מוצלחת - אני מבקר אמיתי.

    קרא שוב את הביקורת, ואמר לעצמו: הקוראים לא טיפשים. הם יודעים שזה ספר טוב. מה הם יחשבו עליי? אם אני קוטל ספר כל כך טוב, אולי אני לא מבין בספרות.
    צריך לאזן.

    כתב גירסה שלישית. מאוזנת.
    "יצירה ממוצעת. אי אפשר ללמוד ממנה כלום"
    וזה בדיוק מה שחשבו הקוראים על הביקורת שלו.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, איש אחד הלך, תן סימן ועוד 24 משתמשים27 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    ש. צ. וינמן
    זה טוב! משום מה זה מזכיר לי את הסוסים הדוהרים בחדווה במרכז הכביש.
  • 3K
    • י
    דיון חתול קשור
  • ישיר //
    • אז מה הקשר לחתול?
    כולנו מכירים את הביטוי השגור בפי כול: "חתול בשק". מי שקונה דבר בלי לעמוד על טיבו כראוי, הריהו כקונה חתול בשק. זבש"ו בלעז.
    אך אם נחשוב מעט, לא נוכל לדחות את הרהורי הכפירה המעיזים פניהם ואומרים: וכיצד זה הגיע החתול אל השק? ואפילו הגיע - ומה בכך שהוא שם? וכי שפן בכובע טוב מחתול בשק?!
    אז טובי המומחים ויודעי האנציקלופדיה האינטרנטית למיניהם, העלו ראיות וקישורים למושגים דומים בשפות זרות, שכולם פה-אחד הכניסו את בעל-החי אל תוך השק (ויש שהכניסו לשם דבר אחר), ורכשוהו בחוסר אחריות מינימלית... (עיי"ש).
    אבל -
    בתלמודנו הבלול ישנו מושג בכוונה זהה: חייתא דקטרי (כתובות צג.). הסביר רש"י: חייתא - שק קטן. דקיטרי - מלא קשרים.
    ובהקשר שם משמעות הדבר דומה, סברת וקבילת. קנית בלי לבדוק, האחריות עליך. זבש"ך בלעז...
    מהו 'שק מלא קשרים'? נוכל להסביר: קנית שק גדול מלא קשרים, אך הוא ריק. כלומר, בגלל שהשק מלא קשרים, לא טרחת לפותחו ולבדוק מה יש בו.
    מעתה נוכל לחשוף את החתול שבשק: רבותיי, שום חתלתול אינו מסתתר בשק. חתול בשק פירושו עטוף, מכוסה, בשק. לוט בחיתול השק. וכאשר קניתי דבר חתול בשק ולא בדקתי מי הוא ומה שמו, זבש"י (בלעז)...

    (ותודה לאחי שהעלה בחכתו את הרעיון תוך כדי שיחתנו. ומי שימצא מקור לזה, תע"ב)
    • תודה
    Reactions: נחליאלי(ת), ספרא וסייפא, yonatanr ועוד 9 משתמשים12 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    ישיר
    אתה בהחלט צודק וזה מה שגורם להבדל בניקוד שתי המילים: מְקוֹר - ובסמיכות: מְקוֹר מים מַקּוֹר -...
  • 2K
    • עט להשקיע
    זה לא סתם חתול..
  • עט להשקיע //
    • אתם בטח מכירים את זה שאני יוצא בבוקר ומודיע לכם שהמנוע שלכם בסדר?

    אגב, כשאתם אומרים "עוד חתולה", אני ממש נפגע, אני בכלל בן.


    רציתי לספר לכם קצת על עצמי, על חוויותי ובכלל, למה נראה לכם שלהיות חתול זה משעמם?

    נכון שאנחנו רובצים רוב היום בלי לעשות שום דבר, אבל בחייכם, אתם לא אוהבים לישון, חבר שלי שהסתובב על יד איזה בית סיפר שכל בוקר (בשעה שהשמש כבר ממש רותחת) הוא שומע את האמא צועקת: "נו כבר, תקומו זה מאוחר!" אז אל תספרו לי סיפורים.


    יש קטעים מעניינים, כמו להסתובב בין הרגליים של הרוסים הזקנים, הם חושבים שאני כמו כלב, נהנה מהתחושה.. האמת היא שאני פשוט מסמן טירטוריה..

    הם חושבים שאנחנו נזקקים, שופכים לנו על הרצפה את כל השאריות מהשבוע האחרון, נו טוב, לפעמים זה שווה, אבל בדרך כלל זה מזון עבש שגם אנחנו מקבלים ממנו קלקול קיבה..

    בן דוד שלי פעם קיבל משהו כזה, והוא הקיא, וואיי איזה פדיחות היו לו, בדיוק עברו שם אנשים..

    אבל בדרך כלל יש את הטיפש התורן שחושב שנגמרו העכברים בעולם, ומערים בכל פינה אפשרית "אוכל לחתולים". אין דבר, הוא לא יודע שיש לנו מצבורים גדולים.. אל תדאגו, אנחנו אוכלים הכל, אלא אם כן פשטו עדר חלזונות על האוכל, שאז לא נשאר הרבה..

    ---

    בקיצור עד פה להיום, אם תגיבו טוב, אמשיך לספר לכם איך זה להיות חתול (זה ממש מסטול).
    • תודה
    Reactions: undo, פררו רושה, דג סלומון ועוד 27 משתמשים30 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    עט להשקיע
    עט להשקיע
    פרק #3: --- עד בוש יכולתי להמשיך ולצפות, אבל כנראה שסיפורי חתולים זה לא Featured, אך אין דבר...
  • 2K
    • ר
    דיון ברצוני לדון על כמה נקודות
  • ראש לשועלים //
    • מהו תפקידן, אם בכלל, של שלושת הנקודות ששימשו אותנו במסירות שנים הרבה. האם יש להן עדיין מקום? האם לא עברו הימים בהם היינו עוצרים פינו בכוח מהתמלא שחוק, עד שהיו שלושתן יושבות יחד ומאשרות לנו במותב תלתא לעשות כן.

    אפשר חלפו גם הימים הבלתי עליזים בהם סיים מנחם קלוגמן או מ. שלום את הטפתו במילים "נקל לשער מה היה קורה אילו הערבים היו מפיקים אירוע המוני כל כך בצפון הארץ". ועדיין לא היתה התמונה שלימה ולא המרמור ותחושת הקיפוח מושלמים ומוסלמים, עד שהוציא את קיטורו בשלוש נקודות מודגשות וכועסות. או אז רווח לו ורווח לנו ורווח לפיסקה הבאה אחר כך לטובה שהשתחררה מעולה המעיק של הפסקה הקודמת...

    אולי היה נאה תפקידם לשעתם, עת היו הטקסט והכותבים רציניים להחריד כפרופסור נְזוּל-משקפיים. ובשום אופן לא יכולת להפיח רוח חיים וסאטירה אילולי הצבעת על כך מפורשות בשמונה תמרורי הדגשה והתראה. רק אז הואיל הקורא הכבד והנכבד להסיט שפתיו בארשת חיוך מסופקת.

    היום אפילו הפרופסורים כבר אינם רציניים ונוזלי משקפיים כל כך. ומה יאמרו אזובות הקיר הקטנות. הטקסטים רצופים ציניות מבואם ועד צאתם. מקיר לכריכה. וכשם שאי אפשר לבר בלי תבן כך אי אפשר לטקסט בלי הפוגה מתמרורים ותזכורות. חוק שימור קוראים קובע כי לא ניתן להפוך את הקטע כולו למקשה אחת של נקודות בריחה והיסחפות אחר הבדיחה או הקריצה. הפח ישבר, הקוראים ימלטו ואתה תישאר ערער עם הציניות המפורסמת שהדור לא זכה לה.

    מבלי להיכנס לשאלה. דה פקטו המוות הזה מתרחש. הנקודות נעלמות אל תהום הנשיה, שם הן חוברות לטוני בלייר, לקולה לימון ולכרטיסיות הנייר. רואים אותן פחות ועוד פחות. ככל שהלכו והתרבו השלישיות בשולי המאמרים, הלכה עליבותם והתעצמה; גברה תחושת המיאוס והשובע; התבצרה הקלישאה במדור הקלישאות. דבש מצאו, אכלו די, אכלו גם הותר, ואכלו עוד ואכלו עד כי תשבענו והקאת.

    --- אם יורשה לי, לא יגונה לציין את בעלי המניות החשובים ביותר באותה קריסה של מבנה הנקודות. הלא הם חביבי הוירטואליה, הסמיילים-אמוג'ים. במקום להביע את כל קשת הרגשות וההרגשות ב-250 מעלות תחת קורת גג אחת, משומשת ודולפת, הם כאן. לא תמיד מחייכים ונחמדים כמו שצריך, אבל תמיד לשירותנו. מעשה להלכה הם הוורסיה המשודרגת של הנקודות העתיקות, שאחרי הכל לא באמת מהוות חלק מהשפה הקדומה והקדושה. אז הפה שאסר אותן זו לזו, התיר עכשיו את חרצובות הפרצופים הצהובים והמחוצפים שדוחפים לכל מקום את אפם הלא קיים, עם/בלי קשר ופשר.

    תשאלו, אם כן, למה הטרחתנו עד הלום וקדחת במוחנו בקונגו ולא הנחת עד שעשיתו ככברה מחוררת וכרשת של דייגי טונה. למה כל הצער והסער שהיה עלינו כבר לזרא, לשם מי המספד הכבד הלז.

    פשוט. בל נשכח ונסלח, שעם כל הכבוד, ואין לי, לפורומים ולמסרים המידיים, המיילים והרשתות החברתיות, המילה הכתובה לא נמצאת רק שם. ולא תמצאו בשום מקום סמיילי מוזר בלב כתבה בעיתון, או ספר עב כרס. אז האם נכון להוסיף את סילוק הנקודות מהבמה, גם כאשר הן כן נחוצות, לקופת השרצים שעל צוואר המחשב והרשת? ---    ​

    השאלה היא, אם זהו מוות מיותר של גבירות מתפקדות בשיא כוחן. כאלו שנכונו להן עוד שורה של תפקידים בכירים בשדה הכתיבה.

    האם עלינו לשלוח את הנקודות להזדקן בכבוד באיזו מחלקה גריאטרית קורסת, או שמא שומה עלינו להוסיף ולהחזיקם בביתנו, חרף העול והעלויות הכרוכים בכך.

    בסוף, הרי לפעמים אנחנו חשים צורך כן לעשות בהן שימוש, וכן לצרף אותן אל היצירה, ומבינים את הבעייתיות. אולי, כמו כל קלישאה, עלינו לשפץ את המבנה המט, ולשנות את מספר הנקודות. נצרף אל שלושת הוותיקות אחת שתיים שלוש צעירות, שתצלנה את כבודן האבוד.
    • תודה
    Reactions: פררו רושה, Natan Galant, מ. י. פרצמן ועוד 12 משתמשים15 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    אני רק שאלה: מה הקשר בין שלושת הנקודות שכוחן יפה עד היום לרכך את הטקסט, לבין מאמרי השקפה עמוסי...
  • 1K
    • ש
    לרקוד על שתי החתונות
  • שיילה //
    • "הדוד ר' יענקב משה מכובד בברכה אחריתא", הכריז בחור סמוק לחיים לתוך מקרופון צרוד בנסיון להתגבר על ניגון ד' בבות מחופה חסידית סמוכה ועל תיפופי סבתות מרוקאיות בחגיגת חינה בקומה שניה, לשווא.

    חריקת רמקול, הוחלפו הכבלים. "הדוד ר' יענקב משה מכובד בברכה אחריתא", צווח העלם וכמעט ובלע את המיקרופון, זה לא הכבל הנכון.

    "תחברו כל מה שמתחבר" פקד על מספר דרדקים, תוך מזיגת כוס מים לאיש הסאונד שנקשר בסבך הכבלים ואינו יכול להניע איבר.

    אוו...חד..חד... שני נקישות, עכשיו שומעים.

    "הדוד ר' יענקב משה מכובד בברכה אחריתא" זעקו כל הרמקולים מכל החופות והאולמות.

    שבעה יענקב משה עלו לבימת החופה ואחזו בסידור הברכות, מסדר הקידושין בעל התושייה דרש מהם תעודות זהות כולל ספח פתוח.

    החתונה התקיימה בקומה רביעית, אבל אל דאגה אמרו המחתנים, יש מעלית.

    הזמנתי את המעלית, ליתר בטחון לחצתי פעמיים, הדלתות נפתחו ומולי עומדים ובוהים בי עשרה פרצופים חולמניים. לאן אתם? יורדים, מלמלו. הדלתות נסגרו באוושה ושלחתי אותם אלי מטה.

    המעלית השניה השמיעה קולות מוזרים, החלטתי לחוס על חיי הצעירים והתפשרתי על המדרגות.

    בקומה ראשונה התפללו תפילת מעריב, הצטרפתי אליהם. את תפילת שמונה עשרה לחשתי מבלי משים לפי קצב הבסים מהאולם הצמוד.

    ב'עלינו לשבח' שמתי לב שאני לבן העור היחיד בחתונה אז החלטתי לעלות קומה נוספת למנה ראשונה.

    בקומה השניה, עם כניסתי, פרצוף מוכר צוהל לקראתי "שכויח שכויח" לא הייתם צריכים לטרוח, באמת, בכל זאת עברו שנים.

    אין לי מושג מי האיש, כנראה מישיבה קטנה או משהו, אבל כל נסיון להעמידו על טעותו בשאון התזמורת המורחבת, היה נשמע לו כאיחול לבבי, "אומיין אומיין" ,שיהיה.

    לקחתי דג סלמון ברוטב חריף עם ברוקולי שום, ויצאתי למבואה. על המדרגות פתחתי לי בופה פתיחה קליל, חיש קט ולא נודעו כי באו אל קרבי.

    בעזרתו של קבצן מרשרש עליתי לקומה שלישית. שם יש אוכל טוב, הוא מסביר לי.

    קרפצ'יו עגל על מצע של סלט בייבי וברוסקטות מתובלות. מרק כרובית וארטישוק עם שוקולד מריר. לא מתאים לי כל הפצ'קריי הזה, לא באתי לאכול עגל חי ולא את העשבים שהשאיר בעזבונו.

    בקומה רביעית סחבו אותי כמה בחורים נלהבים להוציא את החתן מה'חדר יחוד'. מצאנו את עצמנו עומדים מול עשרה דלתות, מנסים לשחזר לאן דחפו את החתן דנן.

    בחרנו דלת להתפרע עליה, לאחר דקה נפתח חרך צר פרצוף ברסלבר חינני מציץ "הרגע סיימנו חופה, נשמות של אבא" .

    בסוף חיכינו לשליפתם של שאר החתנים עד שהסיכויים הפכו לסבירים ואז הכינו שנית והעברנו את החתן למעגלי הזיעה.

    לאחר שהנחתי את רעבוני על כרעי התרנגולת ישבו המסובין לברכת המזון ושבע ברכות, מזווית עיני ראיתי את סמוק הלחיים מושך כבל למקרופון מהאנטנות של פיקוד העורף.

    מבחינתי קיימתי את מצוות 'שמח תשמח' כהלכתה, מדושן פניתי ללכת לביתי.

    "ישנה הודעה קולית חדשה": -שלמה איפה אתה? הייתי ממליצה לך ללכת לישון היום מוקדם יש חתונה מחר.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: שלחן עורך, הנף מקלדת, איש אחד הלך ועוד 43 משתמשים46 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שני זאת אני :)
    אהה ואני הבנתי מההודעה הזאת, שהסיפור הולך לחזר על עצמו מחר.
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה