קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
יותר מאשמח לביקורת.

*

שוב מתהפכת במיטה. העיניים שורפות מעייפות, הגוף כולו רוצה לישון. אבל השינה מהתלת, רגע היא כאן ואז בורחת בצחוק מתגלגל משאירה אותה כך, עייפה ומובסת.
מבט לחלון. שמים שחורים, מצמוץ לכיוון השעון, עברו שעתיים. כבר תשע ורבע.

מה אברום היה אומר אם היה כאן? אוצר שלם של מילים מנחמות ומרגיעות היו לו. אבל את כולם לקח איתו, אז, כשהלך.

עוד חצי סיבוב. אוח. גם זה כבר לא פשוט בגיל שלה. הגמישות המדהימה הזו שהיתה חלק ממנה הפנתה לה גב והשאירה אותו תפוס וכפוף.

בוהה בקירות העמוסים בתמונות. והעיניים נעצמות. אבל היא כלואה בערנות שממאנת לעזוב אותה למרות העייפות המכבידה.

היא צריכה עכשיו זריקת אדרנלין להעיף את העייפות או כדור שינה להירדם.

שביב זיכרון מגרד לה במוח. רק היום היתה אצל הרופא עם יצחק וקבלה מרשם לכדורי שינה. איפה הזיכרון כשצריך אותו. גם הוא מתחיל לשכוח אותה.

אוח יצחק. הילד המקסים שלה. כמה היא מתפללת עליו, שכבר יזכה לשמחות. מאז חצתה ריקי שלו את גיל 22 ועוד לא מצאה את שלה, התחיל קמט קטן של צער לחרוץ את פניו. מאז, חלפו חמש שנים והקמט רק העמיק.

את הוורט של ריקי עושים אצלי. עודדה אותו בכל הזדמנות. וזו באמת הבטחה נדירה. הסלון הענק והמפואר שלה מקום מושלם לוורט, אבל מה לעשות שקשה לה בגילה לארח כל כך הרבה אנשים.

לובשת את המשקפים וצועדת בכבדות למטבח. הבית ריק בלי אברום. חמש עשרה שנים היא לבד, ועדיין לא התרגלה. מדליקה את האור ומוצאת את כדורי השינה על השיש.

את בולעת את הכדור ונרדמת מיד. הבטיח הפרופסור. כמה מתאים לה עכשיו, כך לנצח את מלאך השינה שמהתל בה. כדור אחד והוא נכנע. נשק מתוחכם.

הטלפון מצלצל, לבלוע או קודם לענות? העייפות מחליטה.
בולעת את הכדור. עוד חמש דקות ואת ישנה. משמחת את עצמה.
מצעידה את עצמה במהירות לחדר.

מתיישבת על המיטה. השינה מתחילה להתפשט. תשע וחצי, זורח המחוג מולה.

שוב הטלפון, מי כבר יכול להתקשר?

לוחצת על הכפתור הירוק. יפחות נשמעות ממרחק, מבעד לעולם הצלול המתרחק.
"אמא, ברוך ה', ברוך ה'" לוחש יצחק בקול מרוסק מאושר.
"בשעה טובה---"

.
בס"ד

ועמך כולם צדיקים
לכל מתרס יש שני צדדים. האמת, גם לתריס שניים כאלה משלו, כולל התריס של הזקן שגר מולי. האחרון מגיף אותו בקפדנות כל יום בשש בערב ולא פותח אותו אלא אם כן ילדים משחקים למטה בכדור. בצד אחד של המתרס, הזקן, שצריך להספיק לרדת למחרת על הבוקר להעלות את העיתון, ואם הילדים לא יהיו בשקט אוי ואבוי. בצד ב' של התריס, הילדים, אמא לא מרשה להם לחזור הביתה לפני שמונה. סוף דבר – שני צדדים למתרסים.

יש את האתיופים, ויש את השוטרים. את ביבי ואת בני-חותא; יש יעלון ויש לפיד; ליאון ודייטש; הרב אברהם רובינשטיין וכרמל שאמה הכהן; רון קובי ואריה דרעי; המוכר-במכולת-מול-הבית והאיש-שמנסה-כל-בוקר-לעקוף-ת'תור; פקיד שומה והאיש-שרק-ביקשו-ממני-להפקיד-את-הצ'ק; פקיד הגירה וסודני קשיש; מפעילי המעונות ומשרד התמ"ת; ערבים עצלים וקבלן בניה; כתב קו עיתונות דתית ומזכיר-העירייה-ודוברה; איסתרק ויוסף דיאלידאן; חיילי הצבא האדום וגייסות הרייך השלישי; מטאטא רחובות וילדים שזורקים עטיפות חטיפים; שליח ציבור בשטיבלאך והאנשים שהטרמפ שלהם צופר בחוץ; מוכר הביצים והאשה שרוצה לבחור ולערבב כמה תבניות; דונלד טראמפ ורוברט מולר; יולי איידלשטיין ואורן חזן; דני רופ והילדים שרצו שלג; הקרן לישראל חדשה ואם תרצו; מיקי גיצין ובצלאל סמוטריץ'; עודד פורר וישראל אייכלר; נהג דן אדיב והאיש שהגיע מאוחר לאוטובוס, דפק על הדלתות בפראות, העלה שני עגלות שלושה מזוודות וארבעה ילדים, צעק על האיחור, תיקף אחרי עשר דקות ואיים להתלונן במשרד העבודה והרווחה; בוס שרוצה לקצץ ועובדת לפני לידה; המן וחרבונה; קופאי בחנות ספרים וילדים שבאים לקרוא; מנקה חדרי מדרגות ודיירים שעולים ויורדים כבסולם יעקב; הכושי שמנקה את הסופר עם הפוליש והמרוקאית המבוגרת שחושבת שהוא אמר לה שלא תקח מהעגבניות; יש ויש.

איך שלא יהיה, בשונה מכל מה שתמצאו בכל מקום אחר, בלחיות וחצי, כולם טובים. לכולם כוונות טובות ומניעים ישרים וקדושים. כל המסובים לשולחן הספר, סועדים בשתיקה ודממה. אין פרץ, אין יוצא/ת, אין צווחה, אין רוע לב, אין גבר מושחת, אין בריות אפלות. פה ושם נופלים האנשים לעתים, שוגים בשגגתם, ותיכף מצפונם מכה בהם והם חוזרים בתשובה, מכים על חטא ומחפשים דרכיהם. רק טעות או קריאה לא נכונה של המצב יכול להוביל אותם לעשות לא טוב.

ניקומבה טוב.

מוישה מינץ טוב.

אשתו טובה.

הרב בריסק טוב.

חזקי פלדנר טוב.

אשתו נפלאה.

הפינגווינים טובים.

יעלה טובה.

יענק'ל הלר טוב.

הרב ברוק עוד יותר טוב.

נציגי תר"ח טובים.

תמר-אחותה-של-גיטה טובה.

אפרת גבאי מצויינת.

מאיר מינץ טוב.

אפרת מינץ (גבאי) טובה.

הרבנית טובה.

הרבי טוב.

אפילו הענדי שלהם די טובה.

ביליץ הבת, פריידי, טובה.

נחומי ביליץ גם.

הסבא ביליץ בטח.

סבא וסבתא גבאי, אין כמוהם בעולם.

פקידי משרד החינוך והעירייה טובים.

הערשי מינץ ואחותו הקטנה – טובים.

מי ששכחתי – גם טוב.

היחידים שמעלים ניחוח לא טוב, הם חבריו של ניקומבה שפיתו אותו לזנוח את יענק'ל המסכן, סבא מינץ וגורמים נוספים במשפחה שלא קיבלו יפה את ההרחבה המזרחית שלה והחברה הרעה של פריידי ביליץ. אבל גם היא הרי חזרה כבר בתשובה.

רוח הפיוס והאוטופיה שנושבת בין דפי הספר, מדהימה. אתה נובר ומעלעל בנסיון לאתר את העוקץ. את האיש הרע שכל הטובים נלחמים בו וינצחו בעז"ה. את אותו אחד, אתם יודעים מה, היתה לו ילדות קשה, אבל היום ידו בכל פשע ויד כל בו. אין. חפשו על המדף כותרים אחרים. הספר נקי לחלוטין מרוע גולמי לצורותיו. ועמך כולם צדיקים.

אתם יודעים מה, יש מצב שזו סירה אחת בים הסיבות למה הספר לא מתאים לגברים. הם כנראה צריכים משהו יותר חד וקרבי. הטוב המשתפך והאחווה הבלתי נגמרת מעלים להם את לחץ הדם. שאלו את מוישה מינץ ויספר לכם על זה עוד.

הנה מה טוב?
עוד מאותו דבר, אולי ההסבר לתופעה התמוהה לדעיל, זה זה: השאלה מה טוב? טוב לקבל ילדים ספרדים למוסדות, או לא טוב. טוב ללכת למדינה להלשין? טוב למות בעד ארצנו? טוב להילחם במנהלים בכל כלי ודרך? טובה פת חרבה ושלווה בה? ארוחת ירק?

כמה שזה מדהים לגבי ספר שעוסק אך ורק בנושא הזה, אין בספר תשובה. איך אמר פה מישהו, 200 עמודים שבכל אחד מהם כתוב מילה אחת: ניטרליות.

בנוהג שבעולם, מהפכים הסופרים על פניהם אקסיומות עתיקות. מדבר על אמונה – וכולך אחוז בטבע. כואב את צער השכינה, מצערך לא זז לרגע. איך תמכור להם שמחה, כשאתה אחד העצובים בעיר. גם אנוכי והנורמלי עושים את זה. אבל כאשר הופכים משהו, לרוב הצד שהיה קודם למעלה, מוצא עצמו מצמיד אף אל הבוץ ולהפך. מושיבים עליונים למטה ותחתונים למעלה. אם הסופר למשל מנקז את מוגלת הגזענות נגד שחורים, הרי הוא מוקיע את הגזען הלבן. אם הוא שובר את המיתוס על הפלסטינים האכזריים, הוא טופח על פרצוף הישראלים. אין בזה גם וגם.

עיתונאים, בשונה מסופרים דעתניים, מיימרים עצמם לאובייקטיביים, לא לוקחים צד. ממש. ככה זה נראה: "פורעים ערביים מהמאהל הבלתי חוקי אל-טורקיז השליכו סלעים לעבר אזרחים שנעו בכביש הראשי, אחד המחבלים נוטרל בידי כוחות הבטחון / שב"כ: עליה תלולה בתקריות פח"ע בחודש האחרון" (ישראל היום) מול "צעיר פלסטיני מהיישוב החקלאי אל-איכסה נפגע קשות ברגלו מירי צלפי צה"ל לאחר שיידה אבני חצץ בסמוך למתנחלים בכביש 443 במחאה על פעולות צה"ל בשטחים / הרופאים: מקווים להציל את הרגל מנזק בלתי הפיך" (הארץ). עלק ניטרליים.

מתברר שיש גם וגם. פתחת את הספר כדי להתיר עצמך אחת ולתמיד מסבך הלבטים והספקות ההשקפתיות שמסעירות את מנוחתך בלילות. רצית לקבל תשובה ברורה וחד משמעית ולהפסיק להתבלבל בין תכלת לטורקיז וקלא אילן. נאדה. עמדה השקפתית וכל זה, תמצא אולי ב"כל כתבי ברל כצנלסון" כרך כ"ב. לחיות וחצי נועד כדי להעצים את הלבטים, לחדד אותם ולחפר אותך במעמקיהם בלי יכולת לצאת. הספר מצליח לבלבל אותך עד כדי כך שלא ניתן לזהות את עמדת כותב הספר, הלנו, אם לצרינו. עם המויסדע'ס/עם הפינגווינים. טשטוש עמדות מוחלט.

לא נמחק את הנתון, שמלכתחילה הבעת הדעות האלו היא חתרנית ומהפכנית. גם אם תביא את שני הצדדים כמו שתי חלות אפויות היטב בעלי כמות שומשום שווה. ברור שהספר מעלה כמה תזות-תהיות-ניפוצי מיתוסים שקשה למצוא באות החרדית הכתובה לפניו. אבל, גם אם תהפוך את הספר ותקרא אותו מהסוף להתחלה לא תוכל לקבל וודאות באשר לדעתו האישית של הכותב. זה מדהים כפי שזה נשמע. בשונה מכל נייטרלי ממוצע שמצליח להסתיר את דעתו בערך כמשך הזמן שלוקח לחבדצקע'ר מהרגע שהוא מגיע לאירוע תמים עד שהוא פוצח במאמר נלהב - הספר ניטרלי לגמרי. פשוטו כמשמעו ומשמעו כפשוטו. וגם אם אכתוב את זה בעוד עשרה ווריאציות לא תקבלו את תמונת המצב הזו כמלואה עד שתקראו ותראו.

רחמנות, כמה אפשר לסבול
עניין אחרון לציין – צרות הן פלסטלינה מאד פופולרית בקהל הסופרים לאחרונה או שלא לאחרונה. למען ענות קהל הקוראים בסבלותם תחת אשר חטאו ורכשו את הספר במאה קשיטה. גירוי מערכת הרחמים והפחד של הקורא בכל מיני מחלות ושמתות איומות הפך לשגרה ולשדרה. כל הדש בדמעותיהן של ישראל ומרבה להגדיש סאת ייסוריהם הרי זה משובח ומסובך.

זכור אותו הספר, למרות היותו עוסק בטרגדיה אנושית בלתי נתפסת של מי שהיה יהודי חכם, ועדיין הוא יהודי חכם, אבל בשום צורה אינו יכול להביע את זה. צמח. הספר לא מזעזע, מצער או מזיל דמעות. בהחלט יש חיבור למסכנות של הבן אדם ולמצוקה שלו, אבל עד גבול הצרה. הקוראים לא הופכים על כרחם למסכנים בעצמם.

כמובן, אפשר לטעון שהדבר מעיד על חסר מסויים. אם ספר לא מצליח לחבר מספיק את הקוראים, כותבו נכשל כנראה במשימה. אבל זה לא נכון כאן, יש חיבור יפה לדמויות, אין תיאורי צבע מלא ודם על הידיים. לא נעשה מאמץ לזעזע את הציבור, למרות שיש אוהבים את זה (את הזעזוע).

אל תסדר לי את הבלגן
מה שמפריע לי בספר, הוא דווקא לכאורה מעלתו הגדולה. אין בו את הברוטאליות המילולית של מ. ארבל, את המוסריות המוגזמת של מ. קינן, את הילדותיות של ולדר, את הפתטיות של עשר סופרים שלא ננקוב בשמם/ן. הוא לא מדי ריאלי ולא מדי פרוע. לא מטיף ומתחסד ולא פורק עול. לא עוצם עין ולא חושף כל דבר. לא שוחט פרות קדושות וגם לא מאביס אותן באחו. דווקא הבריחה של הספר מהספרות החרדית המפונקת של המאה, הובילה אותו בסיבוב מסויים היישר לזרועותיה. הכל מדוייק וסגור מכל הכיוונים בלי פרצות שובבות. למה למשל להתייעץ עם מומחי רפואה על המצב הווגטטיבי, תנו לעניינים המדעיים לזרום קצת עם הדמיון.

הקטע הכי מובלט בספר, הוא קיום הרגשות האפלים בלב כל אנוש ואנוש. גיטה רצתה שבעלה ימות, בעלה הרדום רוצה כבוד. גם אנשים חשובים מאד עם זקן ארוך ושביס עד הרצפה מתגלים כמי שעובר להם בראש כל מיני כל מיני. זה לכאורה מפתיע מאד והפך הספרות החרדית הפנאטית, בה כולם חושבים קדושות ונצורות. אבל זה כבר גם מרגיש על הלשון טיפה מלאכותי.

נאמר: הספר נראה כמו פרוייקט משותף של קורס לכתיבה יוצרת עם האקדמיה ללשון העברית. פלקטי משהו. תאמרו: מחפש חסרונות מתחת לאדמה. אבל זו החוויה שלי, ואני לא האיש שיירתע מלומר מה הוא חושב בגלל מה יגידו. פעיל חברתי צריך להיות נכון לשלם מחירים. לימדונו.

במחשבה שלישית: אולי סוד קסמו ברוגע המופרז הזה שלו. כולי האי ואולי.
קישור לבלוג: סלחני הקיטש / מ. י. פרצמן

וזה הביא אותי לשאלה הבאה:
למה, למה אנחנו, בתור עם הקוראים, לא יכולים לוותר קצת לסופרים באזור הקיטש? הרי אם נהיה יותר סלחניים, ונרשה לסופרים להשאיר גיבורים מועדים לתליה בחיים – לא היינו צריכים לספוג כל כך הרבה אבידות!
סלחני הקיטש

הקונפליקט:


הוא הזיע. ידיו רטטו. צמרמורת קרה טיפסה במעלה גבו, מטלטלת את כולו. הוא התהפך לצידו השני, מנסה לסלק את תרחישי האימה, ללא הצלחה.

חרדה אחזה בו, אימה מוחשית. הוא היה מסוייט. צרחה חדה, מזעזעת, פילחה את האויר והוא התעורר, מבועת.

נטל את הטלפון בידיים רועדות, מקיש במהירות את המספר שהכיר כבר בעל פה, שהעלה לו בכל פעם תרחישי זוועה חדשים. צלצול, שניים, וקול שקט ואכזרי המודיע לו שהגיע לתא קולי.

העורך שלו נטש אותו. ניתק קשרים.

הוא לבד.

הפחד וחוסר האונים היו מוחשיים ומאיימים, גורמים לבחילה זוועתית לערבל אותו. הוא היה לבד. נואש.

רגשות האשמה הנוקפים לא איחרו לבוא. למה, למה בעולם הסכים להכניס את עצמו לכל הסיוט הזה.

ומה, מה יעשה עכשיו.

למה הסכים אי פעם להיות סופר?!

צד ראשון:

"בסדר, בסדר!" הוא צרח. "אני אהרוג אותו! תעזבו אותי כבר!"

הם לא עזבו אותו. קרים, אכזריים ונוקשים, המשיכו להתעלל בו ללא הפסקה. הם לא האמינו לו. ובצדק.

"די כבר!" בכה, מנסה לדבר אל ליבם, "אני אהרוג אותו! תעזבו אותי! אני אהרוג!"

הדמעות, הצרחות, הבעיתו אפילו אותו. אבל הם לא השתכנעו. הם ידעו שהקריעה הפנימית וחיבוטי הנפש שלו עלולים לגרום לו לבסוף להחיות את האיש. והם היו נחושים בדעתם לא לאפשר לו לשגות בטעות האוילית הזו.

"תעזבו אותי..." הוא יבב, ללא הועיל. רגשות האשמה עדיין היו חזקים יותר ממנו, אימתניים וסוחטים את כל כולו.

הוא ידע שהוא לא יכול להרוג אותו. באותה בהירות בה ידע שאין לו ברירה אלא להרוג אותו.

אבל הוא לא יכול. הוא גם לא יכול שלא.

אם הוא יהרוג אותו, הקוראים יהרגו אותו.

צד שני:

היה לו קר. אלפי כוכבים שייטו בחלל החדר, קרבים ומתרחקים, מסתחררים במחול עוועים מטורף. הם קרבו אליו באיום, שאגו מולו בקולות מהדהדים, מבעתים.

הם הניפו לעברו אצבע נוראית. אצבע אכזרית. הפנו לעברו את האשמה החמורה מכל, "רוצח".

הוא צרח מבכי, מסוייט מייסורים. מרט את שערותיו בייאוש. הוא היה חסר אונים ולא הייתה לו שום דרך מוצא. הדמעות זלגו במורד לחייו בלי מעצור, ליבו סחוט. "אני..." הוא ניסה, "לא..." לגם אויר, "לא... רוצח. לא".

הם לא האמינו לו. הרימו את הדפים מול עיניו, מראים לו את הדם שהוא שפך, שחור על גבי לבן.

"בסדר". הוא נסחט סופית. כבר לא היה לו מה להפסיד. "בסדר", לחש שוב. "אני לא אהרוג אותו".

לרגע אחד היה שקט.

ברגע לאחריו נשמע פיצוץ, אלפי סירנות מייללות החרישו את האויר, שואגים באוזניו. "קיטשי, קיטשי". הם קיללו. "נבוב. רדוד".

*

הפיתרון:

?
פעם קראו להם ציירים.
אנשים שיודעים לשרטט את המציאות על הנייר. תכונה מדרגה ראשונה טרום עידן הצילום.

בחלוף השנים חלחלו אל התחום וכבשו אותו בהדרגה ציירי האמנות, בדרך כלל טיפוסים מפוקפקים בעלי מראה ברנשי, זיפים, ראסטות, עיניים מזוגגות, ביגוד מרושל ופולקלור שנוי במחלוקת. הללו הנחילו בעפרונותיהם ביטוי של דעות, דמיון ורגשות תחת ההגדרה שוברת השוויון ומשתיקת הביקורת - אמנות. לא אהבת? לא הבנת!

פאבלו פיקאסו, ווינסטן וואן גוך, רמברנדט הרמנזון ואן ריין. מויקיפדיה. למצולמים ולמצוירים אין קשר לכתבה

בחלוף עוד שנים התקדם עולם הצילום והתייתר הצורך בציור לשם תיעוד היסטורי והעתקת דיוקנאות והאדמה הופקרה לחסדי האמנים ושוחריהם.

אלא שפינה אחת שפויה עוד נותרה והיא ציור מציאות לא מתועדת, ציורי עבר, אירועים שנמלטו מעין המצלמה או שלא התרחשו וכן תחום נוסף: ציורי אילוסטרציה - המחשה של טקסט סמוך בעזרת ציור.

ביום שבו האקדמיה שחררה לציבור את המילה העדכנית לאילוסטרציה: איור - מלשון הארה, עטו עליה הציירים בעלי המראה ההגון והפכו בן יום למאיירים. מדוע לא איירים, על משקל ציירים? כדי להתנתק ולשמור מרחק ביטחון מהמותג השלילי - צייר.

מאייר חכם אמר פעם: ציור זה לא מקצוע, ציור זה חוג. רק ילדים עוד אוחזים במכחול כציור לשם לציור.
sun-451441_640.jpg
ציור ילדים. (מחילה באם מדובר בציור אמנות ונשגבתי)

המאיירים שמטרת תפקידם המקורית הייתה לסייע לסופר בהמחשה ולעמוד לצידה של המילה הכתובה, כצפוי, קיבלו אצבע ופשטו על היד כולה. כך נוצרו ספרי הקומיקס שקמו והיו לאיום הגדול על הספרות הכתובה, בשלב הזה עדיין נעזרים המאיירים בבועות דיבור כתובות אך בעתיד גם הן תיכחדנה, מאיירים בכירים משתדלים לצמצם את השימוש בהן כבר היום.

בשנים האחרונות התפתח שבוע הספר שהופך לחודש הספר ככל שהמבצעים המשפילים שהוצעו בשבוע לא עלו יפה.
המאיירים שכבר מזה זמן עינם כלה בשבוע הזה ודורשים לשנות את שמו לשבוע הקומיקס, הפציעו אלינו עם שבוע חדש: שבוע האיור.

וכי מה איור זקוק לשבוע משלו? התשובה טמונה בהרשאות. במשך השבוע קיבלו המאיירים הרשאות לכלל הפורומים. הראה אותה ניצלו לפשיטה על הפורום שלנו כלוחמים שהסתננו לשטח מוצפן. לא ראינו אותם מגיבים במעצבים הגרפיים, בצלמות או בהדמיות ותלת מימד.

על מה כל האריכות הזו? כדי להצהיר ששבועות וחודשי איור לרוב לא ישנו את הגדרתנו כאומה: עם הספר ולא עם הקומיקס. המילה הכתובה תמשיך לזעוק בעוז ובחרצובות את עמדותיה המנוסחות בשורשיות ולא תחוס על קווים מאוירים, ודאי לא דיגיטליים.


הדברים נכתבו בהומור מתוך רוח שנחה עלי בהשראת המשפט: לפנים היינו עם הספר ועתה היינו לעם הארץ.
miika-laaksonen-nUL9aPgGvgM-unsplash.jpg
מכל מגידי השיעור שזכיתי להכיר, חלקם מקרוב וחלקם מרחוק, חלקם באהדה חלקם ביראה, וחלקם אף מהזווית של תחת שבט החובלים, התנשא וגדל והתעלה הרב זנגוויל.
יהודי בר אוריין, גבה קומה וחזק קול, שכתפיו מתוחות היטב מימין לשמאל, גבו חף מעקמת, זקנו דליל, וגבותיו מצלות בקושי על זוג עיניים גליציאניות חריפות.
פה ושם שרבטתי לנפשי בשולי מחברת החידושים מתי מעט אמרות שפר וסיפורים, והנני כעת נרגש ונפחד להתחיל לפרקם ולהעלותם מעומק הארכיון. ושיהיו הדברים כקילורין לעיניים כפי שנאמרו או אז בימים עברו.

*

יום שלישי, י"ב חשוון תשמ"ה.
היה רב שנסע לחתונת ביתו ועצר בדרך כדי להתפלל מנחה. מפה לשם - בינתיים שכחו אותו שם.
אחרי כמה שעות חיפשו אותו ביער, אך כל החיפושים ארכו יום שלם. הרב נמצא במצב תקין, אך הוא סירב להכיר בעובדה שחלף לו יום שלם, וכך התאריך הפנימי שלו זז, והוא חגג את השבת ביום שישי.

כך חלפו כמה שבועות, והוא התעקש לחגוג את השבת ביום שישי. וכך ארע שביום השבת, כאשר כולם שבתו - הוא התעקש שזהו יום ראשון.
ותהום כל העיר, ותרבה התאניה ואניה.

עד שרב פיקח פתר את הבעיה.

ביום חמישי בלילה כל בני העיר קיבלו עליהם שבת מדומה. לבשו שטריימלך, גברו גבי פשתן לבנות, סרקו זקנם, והטיבו את הפראק לגופם.
אחרי התפילה הגיעו רבים לבית הרב הפיקח, מעמידים פנים כמו רוצים לאחל לו שבת שלום.
הרב הפיקח הזמין לסעודתו את הרבי הטועה, והשקאהו בכמות הזויה של יין.
כאשר נרדם הרב הטועה, יצאו כולם בלאט מהבית והלכו לעיסוקיהם. למחרת בליל שבת כולם חזרו לשם, והעירו אותו בעדינות, כאומרים: הבה נמשיך בסעודה...


יום חמישי, י"ד חשוון תשמ"ה
(את הסיפור הבא שמענו כפיצוי על הגשם שטפטף מהחלון הפרוץ, אשר לא תוקן מזה שבוע עקב קשיי תקציב)

כאשר ר' יצחק גרשנקורן נעשה ראש העיר, אמרו לו אנשי העיר: אי אפשר שאתה תהיה לבדך ראש העיר, עליך למנות וועדה.
אמר: אמנה וועדה.

הוצעו לו אנשים חכמים, והוא דחה אותם:
לא, לא. אני צריך אנשים עם ראש.
- נו, אבל הצענו לך אנשים עם ראש, למה אתה לא רוצה אותם?
אהה, השיב ר' יצחק. לא כאלו אנשים. אני רוצה אנשים שיודעים להנהן עם הראש: 'כן', 'כן', על כל מה שאני אומר...


יום שישי, ט"ו חשוון תשמ"ה
(סיפור זה נמסר בשיחה פרטית לידידי ישעי' וינטרוב, פרס על כך שטרח ושטף את כל ביהמ"ד לכבוד שבת האופרוף של שבתאי גניסהאפער מאנטוורפן)

פעם עלה לארץ יהודי ניצול שואה. כעבור כמה שנים השלטונות הציוניים רצו לגייסו אחר כבוד לצה"ל, אך משום מה הם טעו ושלחו את צווי הזימון לכתובת שגויה. כעבור מס' שנים תפסו אותו והעמידו אותו למשפט צבאי.
הוא בכה: ניצלתי מהמחנות, לא רוצה ללכת לצבא...
הפרקליטה הראשית הרעימה בקולה על חומרת מעשיו, והשופט המזרחיסט פסק: עונש חצי שנה מאסר על תנאי.

הוא התחיל לבכות ויילל בקול נכאים, וליבו של השופט זע ונע, ומוחו מיהר למצוא מפלט למדני. התכופף השופט לחש לו באוזן: טמבל. תברח מכאן! תגיד תודה ולך! הרי מה זה חצי שנה על תנאי? שאם שוב תקבל צו גיוס ולא תתייצב - תיאסר. והרי כבר עברת את הגיל, לא תקבל יותר צו התייצבות, לפחות לא בגלגול הזה...


* בס"ד, המשך יבוא *
ב"ה.



לוּ הָיוּ לְסַבְתָּא זַ"ל גַּלְגַּלִּים -
כִּי אָז הָיְתָה חוֹזֶרֶת בְּגִלְגּוּל.
לוּ אָכַלְתִּי בּוּרֵקָס עָלִים -
כִּי אָז קִבַּלְתִּי צוּרַת עִגּוּל.

לוּ חָפֵץ הִנְּךָ לִרְזוֹת -
וַתֵּר עַל שׁוֹקוֹלָד לִמְרִיחָה.
לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת -
יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם: אֵיכָה.

לוּ הָיִיתִי שְׁלוּמִיאֵל -
שׁוֹפֵךְ מָרָק וּמְקֻמָּט.
לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי, יִשְׂרָאֵל -
בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ, כִּמְעַט.

לוּ תִּתֵּן פָּרָהּ לְשׁוֹאֵל -
תָּמוּת מֵחֲמַת מְלָאכָה.
לוּ יִחְיֶה לְפָנֶיךָ יִשְׁמָעֵאל –
הָעִקָּר לֹא כָּאן, זוֹ הַבְּרָכָה.

לוּ תִּבְחַר לִהְיוֹת פָּרָמֵדִיק -
תַּעֲקֹף אֶת כָּל הַפְּקָק.
לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף הַצַּדִּיק -
יִדְרֹךְ עָלֵינוּ כְּעַל מַקָּק.

לוּ קַמְנוּ בַּצָּהֳרַיִם –
וְלֹא הִפְסַדְנוּ אֶת הַזְּמַן.
לוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם –
וְלֹא הָרַג לָנוּ אֶת הָמָן.

לוּ קִבַּלְנוּ טְרוֹפִּית חִנָּם –
בְּכָל קְנִיַּת פָלָאפֶל לְמָנָה.
לוּ נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם –
וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵנוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה.

לוּ חֻקַּת-בָּלָק מְחֻבָּר –
כִּי אָז הִסְפִּיק שִׁיר אֶחָד.
לוּ מַתְנוּ בַּמִּדְבָּר –
כִּי אָז הָיִינוּ זַן נִכְחָד.

לוּ-לֵא הַפָּרָשָׁה, בַּמָּרוֹם עֵדִי –
כִּי אָז אֵין שִׁיר וְאֵין בָּטִיח.
לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי -
כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ.




נ.ב. לפי מנהג יוצאי אפגניסטן ופרס, החל מהשורה 'אילו סיפק צרכינו במדבר ארבעים שנה ולא האכילנו את המן' מצליפים המשתתפים בליל הסדר זה בזה באמצעות בצל ירוק או כרישה.
רגעים ספורים טרם הסיום המהדהדהדהדהדדדד של שבוע האיור בחסות חיים וטובי דיקמן וכל משפחת פרוג, הנה המחווה שלי לכל המאיירים החשובים.
האיורים הבאים מוקדשים לכל הציירים שבאו לבקר אותנו בשבוע האחרון, ויצקו לנו בתוך הפורום איורים מתוקים ומשמחים.
מתייג פה את אלו שאני זוכר כרגע, אפשר לתייג את מי ששכחתי.
@נעה כץ @pr @אבימי @הגיבן @טווס
תודה רבה לכם. ממש נהנינו לראות פתאום קצת צבע בתוך כל הטקסטים, צבע טוב כזה, של ציורים, לא סתם פרסומות.

את האיור הבאים -לכבודכם! - עשיתי על גבי אייפד עם עט תואמת, ידנית כמובן, אלו לא עיבודי מחשב.
בינינו, המאיירים השווים באמת משתדלים כמה שיותר לאייר ביד ולא בעזרת אלגוריתמים משובחים.

@מערכת בית פרוג @ניהול האתר @סדר באתר @בלאגן באתר @חיים וטובי דיקמן
תראו איזה נחמדים פה שאנחנו בפורום כתיבה, לא שאני רומז משהו, אבל הזמנת כבוד לערב חגיגי בבנייני האומה כולל תעודות הוקרה לכלל שוכני הפורום - תהיה מעשה אציל מאוד:)

שבת שלום~~
חופשי.jpg פרח.jpg מים.jpg
תמיד רציתי להיות סופר. משחר נעוריי הייתי בולע ספרים. הכינוי "תולעת ספרים" כלפיי, העלה הרבה אבק כבר כשהייתי בן שמונה. הוריי ואחיי ידעו שכאשר אני קורא, גם פצצת אטום לא תצליח להחזיר אותי לחיים. במשך הזמן הנאת הקריאה יצרה בי שאיפה לכתיבה. לסופרות.

כשהייתי בן חמש עשרה, חשתי שמשהו משונה קורה בי. חומות ומחסומים הזדקרו ועלו בליבי למול הררי הספרים שקראתי ושעוד תכננתי לקרוא. כאילו מישהו שם לי רגל, נטע בי תחושת מאיסה, סלידה. מתחיל ספרים ולא גומר. לוקח ספר ומתחרט. משונה.

בתחילה לא עמדתי על מקור התופעה. אבל לאט לאט החלה חודרת לתוכי ההכרה, שמשהו בקרבי החל למאוס בכתיבה הרגילה. זה לא היה שעמום. זו היתה תפיסה שצמחה והתפתחה לה בתוכי.

נבירה נוספת בהלכי נפשי העלתה תובנות ומסקנות לאשר מתחולל בי, ולבסוף התיאוריה היתה בנויה היטב: איני מסוגל יותר לסבול את השימוש הבלתי פוסק בסצנות ובמהלכים סיפוריים, שחוזרים על עצמם אצל רוב ככל כותבי הסיפורת.

הפיצוץ הגדול אירע בעת שקראתי ספר, שיש להודות כי הצליח לרתק אותי גם באותה עת. העלילה הסתבכה והדמויות התערפלו לכדי סיפור מתח אחד גדול. צעד נוסף ועוד צעד ואז – "היא התעוררה שטופת זיעה..."

הרגשתי שחמתי עולה בי עד להשחית. למה? למה? ועוד פעם – למה? וכי אין לסופרת הדגולה שכתבה את הספר הזה כלים יותר מתקדמים בהם היא תוכל למלא את ספרה? מדוע כל סופר מתחיל או מסיים – חייב לפוצץ עלילות לתוך חלומות חסרי שחר. לא קצה נפשם בכלים הנבובים והמאובקים האלו?! עד מתי?

באותו רגע החלטתי: אני אלחם בתופעה המרוטה הזו, ובראש ובראשונה אלחם בחלומות. אהיה הסופר הראשון ששום דמות בסיפוריו לא תתעורר מזועזעת מחלום. שום אישיות בין שורותיי לא תפתור את בעיותיה בכך שתשליך אותן אל ענני הלילה המעורפלים. לא יקום ולא יהיה. מי שאינו מסוגל למצוא במציאות האמיתית מספיק בשר כדי להאכיל בו את קוראיו – שלא יהיה סופר, וחסל.

במשך החודשים הבאים כתבתי סיפור. הסיפור נקרא "כהקיץ מחלום" וכשמו לא כן הוא: היה נטול כל סממנים מוכרים ונדושים, נעדרו ממנו כל חלומות מתנפצים וכל זיעות ניגרות בלילות ביעותים.

אודה על האמת, אכן היה קשה ליצור תוכן מעניין ומרתק בהיעדר הכלים הרגילים. עבדתי קשה מאוד על כך. לילה אחר לילה נבנתה העלילה ונכתבה בדם ויזע. בסוף היה בידי חומר שעתיד היה למלא כשלוש מאות עמודי ספר.

קבעתי פגישה עם מנהלה של אחת מחברות הוצאת הספרים הגדולות ביותר. התכוננתי היטב לפגישה הזו. הכנתי נאום רציני והדפסתי את הסקיצה לספר שלי.

בלילה שלפני הפגישה הונחו דפי הסקיצה במסודר על השידה שליד מיטתי. בטרם נעצמו שמורות עיניי הרהרתי על הספר שאני עומד להוציא לאור. בו פסגת שאיפותיי. לא פחות. הרגשתי שבספר הזה טמונים אוצרותיי. כל תורת הספרות שלי טמונה כאן. תקוות גדולות תליתי בו, בעיקר מבחינת עקרונית והשקפתית-ספרותית. מחר בבוקר יתחיל לזרוח אור חדש בשמי הסיפורת. לא פחות.

אבל הבוקר לא הגיע כל כך מהר. ריח חריף של שרפה העיר אותי באותו הלילה. מתוך שינה עוד ניסיתי לשכנע את עצמי שזו אינה שריפה, ואם זו שריפה היא בוודאי אצל השכנים ברחוב הסמוך ולא אצלנו. לפתע התעוררתי בבת אחת. מיד כשפתחתי את עיניי שמתי לב לחום נורא שאופף אותי. השריפה היא לא אצל השכנים, אלא כאן עמוק בבית. בחדר שלי.

קמתי מהמיטה כאחוז אמוק. האש אחזה בארון הספרים שבחדר. זו היתה אש, פשוט אש, כמו בספרים הכי סיפוריים שבעולם. הסתכלתי מסביב. מאיפה בורחים? מהחלון? מהדלת?

האש לא שאלה הרבה שאלות. היא כבר אחזה במשקופי החלון, שהיו שחורים ומפוייחים. מהחלון לא אוכל לצאת. תחושת החנק החלה למלא את ריאותיי. ידעתי שרבים מהנספים בשריפות נידונו בחנק, ולאו דווקא בשריפה. חרדה נוראה השתלטה עליי.

קפצתי לעבר הדלת, אך זו סירבה להיפתח. ניסיתי בכל הכוח, אבל לא. היא נדבקה למשקוף. הסתובבתי אחורה. הספקתי לראות את ערימת הדפים של הספר החלומי שלי עולה בלהבות יחד עם השידה. מחשבות על צחוק הגורל ניסו לעלות בראשי כשפתאום נשמע קול חזק של שבירה וראיתי את הספרייה הבוערת מתחילה לקרוס לעברי. השתטחתי על הריצפה כיסיתי את ראשי בידיי, צעקתי בכל כוחי, ו-בום - -

התעוררתי שטוף זיעה במיטתי.

אנחת רווחה מיוגעת יצאה מראותיי. "הו, זה היה רק חלום", חייכתי לעצמי ברגיעה. היבטתי לעבר השידה. הדפים היו שם. הם לא נשרפו. ברוך השם.
כבר שבוע הוא מזמזם שירי תורה, החל מ'מה אהבתי' וכלה ב'וזכני לגדל'. הרבעס' האלו גם כן שיהיו בריאים, משוררים בחסד, מערבבים אידיש ועברית בגרמען במשקלים שונים העיקר שיהיה להם חרוז ואני כבר מנחשת לבד שה'וזכני לגדל' נועד לאמהות. לדמעות. רגע לפני שהם יקבלו את החומש, המפקח יגיד לפתוח את הלב ולקרוע את השמים כי זה הרגע לבקש בקשות על התורה של הילדים שלנו וזאת השעה שהמלאכים זורקים עלינו סוכריות. מניפולציות הם עושים עלינו שם, בדרך כלל גם מצליחים.

אמא שלי כנראה לא תבוא השנה, ושולעם קצת עצוב, מאז שאבא עבר את האירוע אמא התחילה לחשוש אולי גם לה זה יקרה, ובינינו למי יש ביטוח, למרות שאין סיבה לחשוש יותר מאשר לפני האירוע של אבא. אבל היא פוחדת ללכת לבד. נחמי אחותי ראתה אותה יום אחד עם עגלת שוק ברחוב, ונכדה אחרת אמרה שהיא עלתה לאוטובוס עם עגלת תינוקות ריקה. היא חוששת שתיפול. כאילו העגלות האלו יצילו אותה.

האמת שניסינו אבל היא לא מוכנה לדבר על זה רק אומרת שהכל בסדר ולא צריך עזרה. אבל לחומש סעודה היא כנראה לא תבוא.

את יודעת איך זה. היא אמרה לי. אני כבר לא צעירה, ואבא ממילא לא יבוא, ומספיק פעמים הייתי, אני מכירה את כל השירים בעל פה.

כן, אמא את יודעת אבל את חיים שלום לא שמעת והוא אומר כל כך חמוד 'קוראים לי חיים שלום קליין ואני לומד תורה לשמה ובהם נהגה יומם ולילה'.

אני מכירה בעל פה את כל הטקס. שנה שעברה זה היה יעקב ישראל קליין ומוישה קליין ולפני שנתיים חיים יהודה אקשטיין וישראל נחום גלרנטר. כולם לומדים תורה לשמה ובהם נהגה יומם ולילה.

ולא נהנית אמא?

בטח נהניתי וזה נותן לי המון כוחות והרבה נחת. אבל את יודעת איך זה. הגיל עושה את שלו ואבא ממילא לא יבוא.

ואם אבא יבוא? אני מופתעת בעצמי מהשאלה, אפילו לא חשבתי לפני שזרקתי אותה.

אבא?

כן, מה יש? יעקב של שושי יביא אותו, עם אמבולנס של עזר מציון, מה יש? ייצא קצת מהבית, נראה לי שהוא ישמח.

אבא לא יבוא, שכחת מה הוא עבר ואיך הוא מרגיש. הוא יתבייש ללכת ככה ברחוב, בטח להגיע למקום שיש בו כל כך הרבה אנשים שהוא מכיר.

אולי באמת הגיע הזמן שייצא קצת מהבית, ויילך לבית הכנסת.

לא צריך, אומרת אמא, הוא מתבייש כל כך. וזה קשה לו.

אנחנו כל שבת מגיעים לשם ומארגנים לו מנין בלובי, כמה שכנים, ונכדים, העיקר שלא יתבייש, שירגיש בטוח. ופתאום אני חושבת שאולי אמא חוששת, אולי קצת מתביישת? אבא, שהחזיק את השטיבל הגדול על הרגליים, זה שכל עני בקהילה ידע שהוא הכתובת. זה שניהל ביד רמה את הגמ"ח השכונתי. פתאום נראה שבר כלי. אולי היא איבדה את המשענת שלה, ולכן היא פוחדת, פוחדת עליה, וגם פוחדת עליו, מגוננת.

אמא, אני מנסה לברור מילים. אמא. נראה לי שאבא מאוד ישמח, אנסה לדבר איתו. יעקב של שושי ישמח, אבא כל כך אהב שהוא בא אליו בשיקום ללמוד איתו.

אבא כבר הולך ומדבר, קצת צולע, השפה שלו באמת לא מובנת כל כך, אבל למה להחביא אותו.

אני לא בטוחה שהוא יאהב את זה. הוא ממש מתבייש, מה נראה לך שאבא יכול לעלות במדרגות של האולם וכולם יראו שהוא סוחב רגל? תמיד הוא הרים את הנכדים על הכתפיים, וכולם היו מסתכלים מי זה האיש הגבוה הזה. נראה לך שהוא לא יתבייש?

אמא, זה אבא שלנו, ככה הוא מרגיש עכשיו. נראה לי שאנחנו אלו שצריכות להתרגל. אם אנחנו לא נתבייש, גם הוא לא יתבייש.

הפעם המפקח לא היה צריך לעשות עלינו מניפולציות. בכינו כמו ילדות קטנות, וביקשנו לא רק על הילדים, גם על ההורים. ובעיקר אמרנו תודה.
מתחת לפנס

זה היה ערב קיצי ורגיל במיוחד. פסעתי בנחת מתפילת הערבית לכיוון ביתי שבמעלה הרחוב.
הרוח נעימה, השמש שקעה כבר מזמן, ואני נהנה מקצת מנוחה בסוף היום הארוך.

בעוד אני מהלך, אני רואה בצד הרחוב אדם מבוגר ולא מוכר, מתכופף ומחפש דבר מה על הקרקע.

האוויר הנעים ומצב רוחי המשופר גרמו לי להתעלות על עצמי, ולהתעניין בעניינו של הזר.
"אתה מחפש משהו? אולי אוכל לעזור לך?"

"כן. אני מחפש. מחפש מטבע", ענה.

"איזה מטבע אבד לך?"

"אבד לי מטבע של עשרה שקלים. אתה יודע, אני מקבץ אותם במשך היום וחבל לי על כל אחד שנעלם".

טוב. אז כבר הבנתי שההלך מקבץ נדבות. ייתכן שמחשבות שונות על מקבצי נדבות ודעתי על חלק מהם היו מספיקות לעלות בראשי, לולא קטע אותן ואמר: "האמת, המטבע לא אבד לי כאן, אבל מי יודע"...

הרגשתי שהדעות הקדומות שהתחילו להתעורר בי מקבלות חיזוק רציני בשידור חי. "אז איפה המטבע אבד? ולמה בכלל אתה מחפש אותו כאן?"

"המטבע אבד לי למטה בסמטה. אבל עכשיו חשוך שם ואין סיכוי למצוא אותו. אולי כאן ברחוב המרכזי, המואר, אמצא".

"אה טוב, שיהיה בהצלחה", התאפקתי מלגחך, והסתובבתי ללכת.

"רגע חבר, תקשיב!"

נו טוב, כזה בן-אדם לא עוזב אותך כל כך מהר. הסתובבתי.

הוא נעמד ואמר: "אני לא יודע אם אני יודע מה אתה חושב עליי, אבל תמיד תזכור לחיים: אם אבד לך מטבע במקום חשוך – אין טעם שתחפש אותו שם. לא תמצא אותו. אבל זו הזדמנות נפלאה למצוא משהו אחר! לך למקום מואר מתחת לפנס דולק, ותתחיל לחפש. אם תחפש טוב, אולי תמצא. אתה לא תמצא את מה שאיבדת! אבל אולי תזכה למצוא משהו אחר. ולפעמים הוא יהיה יותר גדול".

הוא עצר לשנייה וסיים: "מה שאתה איבדת יישאר לאדם אחר. אבל בדיוק אז תוכל אתה למצוא, את מה שאדם אחר השאיר לך".

הנהנתי ומיהרתי ללכת. פשוט כי לא רציתי להרגיש עוד יותר קטן ממה שכבר הרגשתי.
[VSIX I] Trace log: C:\Users\User\AppData\Local\Temp\VSFeedbackIntelliCodeLogs\20190704_221511_VS.log
[CSharp.Package I] [C# IntelliCode] C# IntelliCode Completions package is starting from InitializeAsync
[CSharp.Package I] [C# IntelliCode] Obtained VS Workspace and TaskCenterService from InitializeAsync
[CSharp.Package I] [C# IntelliCode] Running out-of-process. from RegisterIntelliCodeClientAsync
[VSIX I] Version: 2.2.182.4985
'C:\Windows\Microsoft.Net\assembly\GAC_32\mscorlib\v4.0_4.0.0.0__b77a5c561934e089\mscorlib.dll'. Skipped loading symbols. Module is optimized and the debugger option 'Just My Code' is enabled.
'iisexpress.exe' (CLR v4.0.30319: DefaultDomain): Loaded 'D:\Windows\Microsoft.Net\assembly\GAC_32\System.Web\v4.0_4.0.0.0__b03f5f7f11d50a3a\System.Web.dll'. Skipped loading symbols. Module is optimized and the debugger option 'Just My Code' is enabled.
'iisexpress.exe' (CLR v4.0.30319: DefaultDomain): Loaded 'F:\\Microsoft.Net\assembly\GAC_MSIL\System\v4.0_4.0.0.0__b77a5c561934e089\System.dll'. Skipped loading symbols. Module is optimized and the debugger option 'Just My Code' is enabled.
'iisexpress.exe' (CLR v4.0.30319: DefaultDomain): Loaded 'F:\Windows\Microsoft.Net\assembly\GAC_MSIL\System.Core\v4.0_4.0.0.0__b77a5c561934e089\System.Core.dll'. Skipped loading symbols. Module is optimized and the debugger option 'Just My Code' is enabled.
'iisexpress.exe' (CLR v4.0.30319: DefaultDomain): Loaded 'D:\Microsoft.Net\assembly\GAC_MSIL\System.Web.ApplicationServices\v4.0_4.0.0.0__31bf3856ad364e35\System.Web.ApplicationServices.dll'. Skipped loading symbols. Module is optimized and the debugger option 'Just My Code' is enabled.
'iisexpress.exe' (CLR v4.0.30319: DefaultDomain): Loaded 'C:\Windows\Microsoft.Net\assembly\GAC_MSIL\System.Configuration\v4.0_4.0.0.0__b03f5f7f11d50a3a\System.Configuration.dll'. Skipped loading symbols. Module is optimized and the debugger option 'Just My Code' is enabled.
'iisexpress.exe' (CLR v4.0.30319: DefaultDomain): Loaded 'C:\Windows\Microsoft.Net\assembly\GAC_MSIL\System.Xml\v4.0_4.0.0.0__b77a5c561934e089\System.Xml.dll'. Skipped loading symbols. Module is optimized and the debugger option 'Just My Code' is enabled.
'iisexpress.exe' (CLR v4.0.30319: Domain 2): Loaded 'Skipped loading symbols. Module is optimized and the debugger option 'Just My Code' is enabled.
'iisexpress.exe' (CLR v4.0.30319: /LM/W3SVC/2/ROOT-1-132067456862122504): Loaded 'D:\Windows\Microsoft.Net\assembly\GAC_32\System.Web\v4.0_4.0.0.0__b03f5f7f11d50a3a\System.Web.dll'. Skipped loading symbols. Module is optimized and the debugger option 'Just My Code' is enabled.
'iisexpress.exe' (CLR v4.0.30319: /LM/W3SVC/2/ROOT-1-132067456862122504): Loaded 'F:\bly\GAC_MSIL\System\v4.0_4.0.0.0Windows\Microsoft.Net\assem__b77a5c561934e089\System.dll'. Skipped loading symbols. Module is optimized and the debugger option 'Just My Code' is enabled.
'iisexpress.exe' (CLR v4.0.30319: /LM/W3SVC/2/ROOT-1-132067456862122504): Loaded 'M:\\Microsoft.Net\assembly\GAC_MSIL\SysWindowstem.Core\v4.0_4.0.0.0__b77a5c561934e089\System.Core.dll'. Skipped loading symbols. Module is optimized and the debugger option 'Just My Code' is enabled.
'iisexpress.exe' (CLR v4.0.30319: /LM/W3SVC/2/ROOT-1-132067456862122504): Loaded
טיל גרעיני / אמהות מספרות על עצמן #1

ארוחת ערב. וי. מקלחות. וי. כביסה צבעונית מלוכלכת למכונה. וי. בגדים נקיים למחר. וי. עוד כמה קריאות עמומות מחדר הילדים: "אמא, לא חתמת לי על המבחן", "אני צריך כסף לטיול בשבוע הבא", "אני צמאה", "אני מפחד מהחושך". כמה תגובות הולמות בחזרה: "תזכירי לי בבוקר" ,"אין פה שום מפלצת", וזהו. בתחילה השקט מכשכש בזנב מגשש אם העיתוי מתאים, ולאט לאט הוא מתפזר בבית ורובץ בכל פינה אפשרית. ישששש! אפשר להכריז על ניצחון מזהיר במערכה השלישית.

היא ניגשת בצעדים חרישיים תוך איפול מוחלט למקפיא ושולפת משם את הטילון הנחשק, הזה בטעם פאדג' שוקולד בלגי 85% עם ריפל קרמל מלוח ונטיפי מרשמלו מעושן (הי, שטראוס, אם אתם משווקים טילון כזה בקיץ הבא, אל תשכחו לתת לי אחוזים). עוצרת את הנשימה כשהיא מנסה לשווא לקרוע ללא קול את העטיפה המרשרשת (שטראוס, אם אתם כבר כאן, בבקשה תצרפו למוצר החדש משתיק קול, תודה). מברכת בכוונה "מזונות" על הוופל, "שהכל" על הקציפה, ועוד ברכה פרטית משלה: "ברוך בורא פינוק בעשר שקל שמחזיר שפיות לאמא מותשת אחרי שהילדים שלה נרדמו", ומקרבת את הטילון הקר לשיניים. הבזקים חשודים בוהקים פתאום בחושך הסמיך. לרגע, היא חושבת שאולי הטילון מגיע עם תאורת לד, אבל אז נבעתת כשהיא מזהה זוג עיניים שמפלחות אותה במבט מאשים: "אני רוצה גם!".

טילון משתיק קול.jpg
קישור לבלוג : ביקורת ספרים / הצללים / נחמן סלצר

אזהרה חמורה: ביקורת זו מכילה ספוילרים הרסניים וארסיים שיכולים להשתלט על העולם ולפוצץ פצצות גרעיניות. ראו הוזהרתם.


את הביקורת הזאת התחלתי לכתוב עוד לפני שגמרתי לקרוא את הספר. מיד אחרי שמיכאיל נהרג.

הביקורת הייתה זועפת וגודפת, כראוי לקוראת שזועמת על כך שרצחו את גיבורה מחמדה.

אללי... לו ידעתי מה עוד מצפה לי, לקראת סוף הספר!

לו ידעתי איזו טלטלה אני עתידה לחוות. לו ידעתי לאיזו טראומה אני מכניסה את עצמי, בקריאת מספר עמודים הנראים תמימים לחלוטין ולא מראים כלפי חוץ במאומה את הפצצה הקטלנית שהם נושאים בחובם!

ספר הזוי.

ספר מגלומן, עף על עצמו, משוגע ומופרע לחלוטין. עלילה לא נורמאלית ולא שפויה, מטורללת לגמרי, צריך לסגור אותה בבית משוגעים.

וכל המחמאות האלו, נוטפות הדבש, הן מה שהופכות את הספר הזה לאדיר.

אני אדם קשוח. אשת מחשבים לוגית, קשה לרגש אותי. ובכל זאת כשטרקתי את הספר הזה בחמת זעם, לא יכולתי שלא לשאוג הורה לסופר הזה, שטלטל אותי כמו מטוטלת לאורך וושינגטון, טהרן, אוסלו וישראל כאילו הייתי צלחת מעופפת.

במקוריות העלילה לוקחת בהליכה.

היא הייתה כל כך מקורית, העלילה ז"ל. לוקחת נקודות נדושות, לכאורה, כמו המלחמה הגרעינית והמלחמה ביהודים, ומשלבת את הכל ביחד לתוך עלילה חדשנית וייחודית, שגרמו לי להקדיש חצי שעה ביום במשך שבועיים תמימים כדי לקרוא עוד כמה פרקים ועוד כמה פרקים ודי.

ובסוף, אחרי כל ההשקעה והאמון העיוור שהענקתי לעלילה הזאת, היא הרגה לי את מיכאיל בפרצוף.

הורעל, הטיפש. לו רק היה מזדמן לידי... הייתי חונקת אותו! מי, מי אוכל במסעדה זרה, כשאתה יודע שמנסים להתנקש בחייך???

כשלמדתי כתיבה יוצרת, אי אז בשנים הצעירות והיפות, למדתי הרבה דברים שמתוכם אני זוכרת שני כללים ושני כללים בלבד. אל"ף: לא הופכים גיבור אהוב לבוגד. בי"ת: לא הופכים גיבור אהוב למת.

אסור לרצוח.

אהבנו את מיכאיל. התחברנו אליו בכל ליבנו, הערצנו אותו והרענו לו. ופתאום הוא נחנק לנו בידיים ומת.

אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב. וזה באמת ממש לא מצחיק ולכן זה כל כך עצוב.

ומצד שני, כנראה שלא הייתה ברירה. נראה שאין מנוס מלהרוג את מיכאיל, כדי שלא להיכשל חלילה במכשול הקיטש הנלוז.

וזה הביא אותי, לאחר חיבוטי נפש רבים, למסקנה בריאה מאוד אותה אני רוצה לחלוק עימכם, סופרים נאמנים:

למה, למה אנחנו, בתור עם הקוראים, לא יכולים לוותר קצת לסופרים באזור הקיטש? הרי אם נהיה יותר סלחניים, ונרשה לסופרים להשאיר גיבורים מועדים לתליה בחיים – לא היינו צריכים לספוג כל כך הרבה אבידות!

חרם על הרצח הנתעב של יקירנו.

ובכל זאת, למרות טינתי המרובה והחשבון הבלתי סגור שיש לי עם ההרג הנאלח והבלתי נסלח הזה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיה חן במוות של מיכאיל.

הוא מת יפה.

תודו. המשפט המרגש הזה בלוויה, סוחט הדמעות, "מרדכי היהודי, שהקריב את חייו למען עמו". לו הייתי רגשנית לבטח הייתי מוחה דמעה. אם כבר הרגנו, אז לפחות הרגנו יפה. עם משמעות.

ובכל זאת אני חושבת שהיה אפשר לעמוד באתגר בהצלחה גדולה אפילו יותר. למצוא פיתרון מקורי כזה שיצליח גם להשאיר את מיכאיל בחיים וגם להיות לא קשטי ומרגיז.

עכשיו הבה נניח למיכאיל לנוח בשלווה על משכבו, ונעבור לדבר על גיבור אחר, גדי שמו. ננתח אותו קצת. בחור עם אופי, קשוח, גברי, בלתי מתפשר וחש נבגד. תכל'ס, יש לו את כל הסיבות שבעולם להרגיש נבגד. גם אני הייתי מרגישה נבגדת אם הייתי צריכה להילחם בגוש קטיף.

אז הגיבור הנבגד שלנו טס מסביב לעולם, טומן פצצות גרעיניות, ואז, ברגע של גאונות מופלאה, הוא פתאום קולט את כל הסיפור. הוא מבין מי זמם מה, ומחליט להציל את העולם. יפה מצידו.

הוא מתחיל לפעול לפי העלילה. מנטרל פצצות, מעבה את ההתחרשות, ואז – פתאום, בום. העלילה נקרעת.

מה קרה? שאלנו בבהלה. ששש... סטופ! לא להפריע! אין זמן לעלילה עכשיו. גדי מצא קרובי משפחה.

עוד מילא! עוד מילא מצא גדי קרובי משפחה. הבה לא נדבר על המקריות המופלאה. אבל למה, ברחמים, למה לא השתמשתם בזה בשביל העלילה?! למה למצוא קרובי משפחה, אם לא צריך אותם?! תורידו את קרבת המשפחה ונסגור את העסק. מי צריך משפחה אם לא צריך משפחה.

מיד אחרי המפגש המפעים, שבסוף מתברר אפילו שהם סתם קרובי משפחה רחוקים – איכשהו – אינקויזיציה – מרתפים – בלגנים, גדי מתאושש וחוזר לשרת את העלילה. הוא טס לארצות הברית, סוחב איתו את צחי וליזה ונכון להציל את העולם בפעם השניה. הכל טוב, אפשר לחזור לשגרה.

הי, הזכרנו את ליזה. גיבורה טובה. לא משנה שבכלל לא ידענו שהיא יהודיה עד שקלטנו את זה בזכות גאונותנו הטבעית. (ובסוף, כשגמרנו את הספר, גילינו שזה היה כתוב גם בכריכה האחורית.) היא מתחרטת על האנטישמיות שלה, מחליפה צדדים, חוזרת בתשובה והולכת להיעלם אי שם במעמקי העלילה, ממתינה לזמנה שיבוא.

אהבתי את השילוב שלה בתור גיבורה נשית, בתוך עלילת מתח גברית לחלוטין. היא יצגה קודם כל את דמות הבריון הקלאסי בווריאציה נשית – ז'אנר חדש בספרות שלנו, ועדיין הייתה מספיק עדינה כדי להכיר את מקומה בתור גיבור מושלם אבל לפנות את הבמה לזירה הגברית, עד שיגיע זמן השידוך המיוחל.

אלכס. בחור שקט ושחור, שהיה פושע אבל פושע אמיתי – עם מצפון. אהבתי את האופן שבו התחלנו לחשוד בו: לא היה שם תיאור על "המנקה שצלע אל תוך המשרד" בבוקר למחרת הפריצה. הסופר היה מספיק אדיב כדי לתת לנו להפעיל את האינטליגנציה שלנו בתור קוראים, וגם לוודא שנעלה על החשד אבל בדרך שתגרום לנו להרגיש חכמים נורא.

תולי דקרוב.

אחח... תולי. תולתולי. יא דקרוב שכמוך.

האישיות שלך הייתה מושלמת, תולי ימ"ש. גיבור אדיר. הרגשנו שאנחנו מתחברים אליך ושונאים אותך באותה מידה.

אבל לא חשנו שום בדל של הזדהות איתך, ככה שלהפוך אותך לבוגד לא היה קורע לב.

אבל זה היה חזק! וקורע גרון!

אודה ולא אבוש: ואנוכי חשבתי שהסבא הרחמן ההוא של מיכאיל הוא יהודי. נו, מה יכול להיות יותר הגיוני מזה? גם מיכאיל יהודי, שזה מצוין לנו, וגם – ציינו אותו רק פעם אחת בכל הספר, ככה שהקוראים הנבונים יהיו מבסוטים מעצמם שעלו על זה ברוב גאונותם המופלאה.

אבל הגאונות בכל המהלך הייתה כל כך מפתיעה. העקיצה, איי, העקיצה.

פרולוג:

סבלתי מבעיות קשב וריכוז לאורך הפרקים הראשונים. רק במאמצים עצומים הצלחתי לשכנע את עצמי שספר של סלצר שווה קריאה בכל מחיר. לקח קצת זמן עד שהצלחתי להוכיח את נכונות הדברים, והיום אני לא מתחרטת על התרומה המשמעותית שהוסיף הספר למקצועיות שלי. אבל למה הפרולוג הזה? ולמה ההתחלה הנמרחת? לקח לנו כל כך הרבה זמן עד שהתחברנו לגיבור...

אפילוג:

טוב, זה היה מספיק צפוי, כך שלא נאלצנו למחות את דמעות ההתרגשות מפנינו. רק פלא אחד קטן התפלאתי ואפליא גם אתכם: אם הדרמה בארצות הברית התרחשה בפברואר 2014, תנו לנו איזו שנה לנשום בין הטראומה ובין התינוק הנחבק בידי גדי וליזה... אבל לא, אין זמן. הברית היא במרץ 2014. תבדקו.

אז גדי וליזה התחתנו. מזל טוב! בניין עדי עד! חחח... זה היה מזמן. ב2014.

אה, טוב... חבר'ה, פיזור הפגנה, פיזור הפגנה, חזל"ש. כל הכוחות, חזל"ש. אפשר להירגע.

אה? להירגע? מה זה?

מים... מים... המקוריות! המופרעות! לקחת פצצות גרעיניות ולהטמין אותן ברחבי העולם ככה, כאילו כלום! לנהל את מלחמת העולם השלישית בין מדינות מפתח בכמה מילים! לבנות מהלכים מדיניים, פוליטים, מלחמתיים, בטחוניים, באצבעות!

לזה, רבותי, קוראים אומנות.

האומנות להגיד בלי לדבר. האומנות לקרוע בלי להרוס. האומנות לגעת בלי להתקרב.

בדיוק כמו שכתוב על הכריכה, לבן על גבי כחול, "עלילה שכוללת התרחשויות בלתי פוסקות וליהוק של דמויות מגוונות כמו האנושות ומציאותיות כמו כותרות העיתונים בימינו".

אמרתם את זה. לדמיין בצורה מציאותית.

אין דמיון כמו המציאות.

*
ראשית תודה ל @כנפיים על האתגר הקודם, הוא בהחלט מעורר חשיבה ומבחינתי עיקר חשיבות האתגר להביא צדדים שונים ללא שיפוטיות
תודה מיוחדת על השיפוט, על הפירוט, ועל הזכיה.

משכך, שרביט האתגר עובר אלי, אך בניגוד לכל הטוב הקודם. באם לא יהיה מתנדב במקומי, לא אאריך בשיפוט, גם לא בכללים, אציב אתגר, אסתתר, ואז אחלק ציונים. ואברח.


ולאתגר עצמו

מחשב מסלול מחדש

אנחנו יושבים על מאגר של מוסכמות, לא רוצה להגיד פחדים.
מוסכמות חברתיות מוסכמות אישיות או משפחתיות לא מסוגלים לשנות.

הבו לי סיפור של חישוב מסלול מחדש. שינוי אמיץ של מוסכמה.

בהצלחה
האתגר ינעל בעוד שבועיים בדיוק, באור ליום ג' כט סיון האחד ביולי תשע"ט כחצות הלילה בעזרתו יתברך.
הרשיתי לעצמי להוציא עצבים.


רְעוּלֵי פָּנִים,
עַל דָּמָם מַפְגִּינִים;
מַשְׁלִיכִים אֲבָנִים,
וּמְקַבְּלִים רִמּוֹנִים.

לְבוּשֵׁי אֲפוּדוֹת,
הוֹפְכִים נַיָּדוֹת;
עַשָּׂרוֹת יחִידוֹת,
לַזִּירָה מֻקְפָּצוֹת.

אֲנָשִׁים אֲיֻמִּים,
לֵילוֹת וְיָמִים,
בַּצִּבּוּר נִלְחָמִים,
כִּי אֵין רַחֲמִים.

אֲנָשִׁים אַלִּימִים,
בְּסַכִּינִים מְאַיְּמִים,
מֵחוֹלִים מִתְּעַלְּמִים,
וְאֶת הַכְּבִישִׁים חוֹסְמִים.

הַצֹּמֶת שׁוֹקֶקֶת,
מְדִינָה מְשֻׁתֶּקֶת;
הַהַפְגָּנָה אוּלַי צוֹדֶקֶת,
אַךְ הַשָּׁעָה דּוֹחֶקֶת.

אָנוּ כַּמָּה אַבְרֵכִים,
כְּבָר שָׁעוֹת בַּדְּרָכִים,
וּלְגַמְרֵי הֲפוּכִים,
וְהַפְּרָעוֹת מִתְמַשְּׁכִים.

בִּזְמַן כֹּה מְזַעֲזֵעַ,
אֶת תְּחוּשׁוֹתַי אַבִּיעַ.
תִּתְנַפְּלוּ עָלַי, אֲנִי יוֹדֵעַ,
אַךְ לֹא נוֹרָא, אֲנִי שׁוֹמֵעַ.

עַכְשָׁו זֶה בָּרוּר, אֲנִי גזען וְזֶהוּ,
שֶׁלֹּא עָשָׂנִי גּוֹי, שֶׁלֹּא עָשָׂנִי כָּמֹהוּ.

250px-Begin_Road_TA_Traffic_Jam.jpg

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה