קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
לגולשי פורום כתיבה היקרים. שימו לב.
אם אינכם עוקבים אחר האוטוביוגרפיה הבדיונית של געציל, הנכם משוחררים לנפשכם ללא כל בעיה. רק תזהרו, חם בחוץ.

במידה והנכם קוראים, אשכול זה נועד עבורכם. מוזמנים לבחור את הבחירה ההיסטורית שלכם.
שימו לב.
כשהתחלתי לכתוב את
הסיפור, הדבקתי לגיבורים שמות עט שאני רץ איתם מזה שנים. (געציל, זעליג) הבעיה הינה שדמויות אלו לא קשורים בשום צורה לגעציל וזעליג מהספר שיצא לאור (בעזרתכם, בואו), והבלבול מבלבל את הקוראים ומפריע לסיפור ללבלב כלולבו של אדון לבל שהיה בעברו מתבולל וכיום הינו בולל ראשי במאפיית מעכיל.

כעת עולה הדרישה לשנות את השמות.
ובכן, אלו שמות תרצו לראות?
הסקר פתוח ל48 שעות בלבד, ובניגוד לליברמן - אצלנו מילה זו מילה.
רוצו להצביע.
-אזהרת ספוליר-:mad:

טוב אז כשקיבלתי את הספר מידיה של הספרנית תהיתי כמה עמודים מתוכו אקרא,
הכריכה לא מאד מושכת, משדרת אווירה כבידה משהו, הייתי בטוחה שמדובר בספר סוג מאמרים או סיפורים נושאי מסרים חזקים מדי(מכירים את הספרים האלו?)אבל לקחתי, כי זה היה ספר חדש ולא הכרתי אותו-

ומהרגע שהתחלתי לא הפסקתי,

ספר טוב, פשוט ספר טוב!

כתיבה זורמת, מושכת, סוחפת, מהפנטת, מלהטת, משכיחה עולמות ואיך אומרים?תקראו תבינו!

העלילה בנויה היטב ,מאירה את הנושא המדובר מכל זוית אפשרית,

ו-הגענו לעיקר, התוכן:

אני לא יודעת אם קראתי בחיי ספר שהביא אותי לנקודת הזדהות והבנה עמוקה כל כך כמו הספר הזה,
אז בקצרה-
בעולם ההוא, של הספר, האוזניים משמשות לאיזון הגוף בלבד ,מה שנקרא:שיווי משקל,
וזה אומר ששפת הדיבור היומיומית ,היא שפת הסימנים והאנשים לא מכירים את המושג הכל כך פשוט שאצלינו נקרא:'קולות',
ישנו אחוז קטן של אנשים ,המתויגים כ'לא נורמלים' ,שמרגישים שהעולם 'מדבר' אליהם דרך המח וכשנופל חפץ, לדוגמא, הם 'מרגישים' את הנפילה עוברת להם בעוצמה מצד אחד של המח לצד השני-מה שנקרא אצלינו:'גלי קול',
גיבורת סיפורינו לא מבינה בתחילתו של העלילה איך אנשים לא יודעים את מה שהיא יודעת(או :'שומעים' את מה שהיא שומעת...)והאנשים בתמורה לא מביניים את התנהגותה המוזרה -לפי המושגים שלהם- והיא מוגדרת בהמשכו כחולת נפש.

ישנם הרבה ספרים על חריגים וחריגויות אך ספר כזה עוד לא קראתם ,ספר שמביא את הקורא להבין בפעם הראשונה בחייו מה זה באמת חריגות, הלא נורמלי בספר הוא הנורמלי אצלינו ומאות פעמים במהלך הקריאה רציתי לצעוק על האנשים: מה אתם לא מבינים שהיא בסך הכל שומעת דברים שאתם לא?היא נורמלית יותר מכם!.
היפה בעיני הוא שהסופר/ת (צר לי, לא זוכרת)השתמש/ה בדוגמאות אקטואליות שמשויכות אצלינו ל-'לא נורמלים',החל בתנועות גוף משונות(קפיצות סתם ללא מטרה,הכאה על השולחן,סתימת האוזניים עם הידיים)ממשיך בפחדים בלתי רציונליים(בלונים ברקים כלומר:רעמים....)ונגמר בישיבה על החלון שמתפרשת כרצון להתאבד, הקורא מבין טוב מאד את משמעות כל אחד ואחד מהמעשים ומזדהה איתם אך הסביבה בעולם ההוא לא מבינה, מה שמביא אותנו להיקש הבלתי נמנע למסר שהסופר/ת רוצה להעביר לנו.
גולת הכותרת היא- שבסיום הספר התגנבה לליבי המחשבה:רק רגע,אולי גם כל אותם אנשים אוטיסטים,היפריים ואפילו חולי נפש הם בעצם יותר נורמליים מאיתנו?אולי יש להם יכולות שלנו אין וגם אין לנו דרך לדעת על היכולות האלו???

פחות אהבתי :
הסיום-אומנם אני לא חובבת הפי אנד והסיום של הספר, המשקף את מציאות חיינו והופך את המסר לחזק וחד יותר הוא בדיוק הסוג החביב עלי- ריאליסטי ומציאותי , אבל בכל אופן לאורך כל הדרך חיכיתי למשהו אחר ציפיתי לאיזה מדען גאון ומלא אמביציה שיחליט לחקור את הענין וימצא הוכחות מדעיות לקיומם של גלי הקול חיכיתי להכרה של האנשים שהלקויים-טובים יותר(משהו נוסח:'ילדי דינור', יעל רועי(?))
חיכיתי והתאכזבתי- אך אין ספק שדווקא באכזבה הזו טמון העוצמה הנדירה של הספר.
את הספר המיוחד הזה, שמבוסס על רעיונותיו של הרב פינקוס, קיבלתי כבר בערב פסח.
כתבתי עליו שורות של המלצה, אבל הן טבעו איכשהו בשלל אשכולות ערב החג...
בינתיים, הניקית
@שבל כתבה עליו ביקורת, טובה ומפורטת עוד יותר משלי, ונתנה רשות להעלות אותה כאן.

יובהר - זו אינה סטיה מסעיף 9.5 האהוב לחוקה, שאוסר על שאינם-משתתפים לשלוח הודעות לפורום ע"י משתתפים, כי איש לא שלח את ההודעה הזו - אני עצמי אהבתיה וביקשתי להעתיקה.


סיפור של סידור/ר. לב
סוגה: ספרות ילדים, סיפורים קצרים

קניתי את הספר "סיפור של סידור" בעקבות המלצה חמה של שתי חברות, אמינות, כאלה שבשביל ההמלצה שלהן שווה ללכת עד לחנות ספרים ולשלוף כרטיס אשראי. לתדהמתי היה פער עצום בין ההמלצה שלהן לבין מה שקראתי בספר בפועל. אני לא כועסת עליכן, חברות, קשה מאד לשקף במילים עד כמה הספר הזה מדהים, הרבה יותר ממה שסיפרתן לי.

ובכל זאת, אנסה.

המבנה: "סיפור של סידור" מספר עשרים ושניים סיפורים קצרים מהווי חייהם של ילדי משפחה אחת – מלי, נתי, חנני ושימי. למרות שהסיפורים קורים כולם במשפחה אחת – כל אחד עומד בפני עצמו והם אינם ממשיכים זה את זה. בעיני מדובר בהחלטה נבונה כיון שכך קל יותר לילדים (שישאר ביננו, אצלנו בבית כל המבוגרים קראו את הספר) לעקוב אחרי הסיפורים בלי להכיר דמויות חדשות בכל פעם.

כל אחד מן הסיפורים מציג עלילה הקשורה באחד מחלקי התפילה, כפי שנוהגים להתפלל אותה בגני הילדים – מודה אני, ברכות השחר וקריאת שמע. בניגוד למה שנראה ממבט כריכה – הספר איננו מבאר את מילות התפילה או את מעלתה. הוא איננו עוסק בתפילה עצמה (מלבד סיפור אחד) אלא בנושאים עליהם אנחנו מתפללים ומודים. כך, הסיפור הראשון מתיחס למילים "שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" ועוסק בזכות וביכולת להתחיל מחדש ולהשתנות גם אחרי שגיאה או כשלון.

הכתיבה: קולחת וציורית, הסיטואציות מתוארות בעושר וניתן להכנס לתוכן ולהזדהות איתן מאד (אני דמעתי בכמה סיפורים). אוצר המילים מאוזן היטב כך שהשפה ברורה לילדים קטנים אך מנגד עשירה ומגוונת. לא נתקלנו במילים שהילדים אצלנו לא הבינו וגם לו היו כאלה – ניתן היה להבין אותן מתוך ההקשר. הציטוטים אמינים, המילים ששמה הסופרת בפיהן של הדמויות מתאימות לתפקיד, למגדר, למגזר, לגיל ולסיטואציה. בעיני זו נקודת מבחן משמעותית שסופרות רבות וטובות נכשלות בה, לא רק ולא בעיקר בספרות ילדים. ציטוטים וביטויים מתוך הספר הפכו להיות חלק מאוצר הביטויים בבית שלנו, וזו בעיני הוכחה ליופי ולמקצועיות של הכתיבה.

הציורים של רות בייפוס המיתולוגית מוסיפים המון אוירה ומרגישים מחוברים היטב לסיפור .

אבל הבשורה הגדולה של הספר הזה היא בעיני בתוכן. הסיפורים, בזה אחר זה, פורשים רעיון עמוק ומטפלים במורכבות שלו בזהירות. בעולם של שחור לבן שבו אנחנו מחנכים את הילדים שלנו למסרים חד משמעיים ופשוטים – הספר הזה הוא חידוש מרענן. אין בו מסרים בנוסח "חשוב לעזור לאמא", "אסור לשקר" או "מסוכן לקחת תרופות בלי רשות". הספר עוסק בפלאי מערכת הדם, בהתמודדות עם השלמת פער לימודי אחרי העדרות, בפחד מלהגיע עם משקפיים חדשות לכיתה, בכאב על שיבוש תוכניות בגלל צוואר תפוס ובעלבון שבישיבה לבד באוטובוס בטיול.

יש לי שלשה פייבוריטים בספר. שני סיפורים עוסקים באופן מופלא במהות של מוגנות, והם הסיבה שאני ממליצה על הספר בהרצאות שלי. בסיפור אחד נתי מתמודד מול ילד מכיתה גבוהה שמכריח אותו לצאת דרך פירצה בגדר כדי לקנות עבורו אוכל. התאור האותנטי של האיום, המניפולציות, העיוותים המחשבתיים – עושים עבודה אלופה בהסברה של התהליך שבו מישהו אחד כופה על מישהו אחר את רצונו. בסיפור השני מלי "מגלגלת חינם" בהפסקות, ולומדת שהיא לא חיבת.

גולת הכותרת של הספר בעבורי היא סיפור "החשוד" שמטפל ברגישות בשתי נקודות מורכבות מאד. מהי המשמעות של היותינו "עם נבחר" ומה בין זה לבין התנשאות, והיחס לאחר ולשונה. אם בזכות הסיפור הזה הבן שלי מפסיק לשיר "גוי גוי גוי, מח-ש-מוי" – אני שולחת לסופרת פרחים לשבת (אם את פה – תשלחי לי כתובת באישי).

אני לא מכירה את אורית ג'ושוע, שעשתה את הייעוץ הספרותי והמקצועי לספר, אבל אין ספק שהיא עשתה עבודה מעולה. הספר מביא עולם רגשי עשיר ומורכב ומטפל בו באופן מעורר התפעלות.

נקודה לשיפור: נא לכתוב ספר כזה גם לנשים. דחוף.


* * *
עד כאן הביקורת, מכאן התוספת שלי:
גולת הכותרת של הספר בעבורי היא סיפור "החשוד" שמטפל ברגישות בשתי נקודות מורכבות מאד. מהי המשמעות של היותינו "עם נבחר" ומה בין זה לבין התנשאות, והיחס לאחר ולשונה.

האמת? גם בשבילי.
בתחילת הסיפור חשבתי שהנה, עוד רגע יתברר שעובד הנקיון הכהה, הוא יהודי, ולכן אנחנו אמורים להתייחס אליו בכבוד וכולי.
להפתעתי, הוא לא.
הוא נשאר גוי. אריתראי, אולי סודני. ועדיין - חביב אדם שנברא בצלם. והזכות לכבד אותו, כמו את כל אחד, היא שלנו.
אם ראיתם מישהו כבן 16, ממושקף אנושות, הולך מהר, ידיים מתנפנפות, שרוך פתוח, חולצה בחוץ עם כתם דיו קטן ומורגש, דף a5 מקופל לארבע בכיס החולצה כתוב בכתב צפוף ובלתי קריא, יש סיכוי טוב שפגשתם אותי.

אל תנסו לעצור אותי. אני עסוק וממהר מאוד. חסר לי שבגללכם אני לא יתקבל למשמחי, ואז אני אצטרך ללכת לבוים. זה גם מקום טוב אבל אצלי הוא בעדיפות שניה. גם שמעתי שבמשמחי האוכל יותר טוב, אבל זה באמת שטויות. ממש ממש שטויות. מי מדבר על זה בכלל.

אם כבר נעצרתי להסביר לכם, אני ירחיב טיפה. איפה שאני גר, כאילו בקרני עילית, יש המון צ'יקטאנעס. ובלי להתגאות, שלנו הכי טובה, לכאוירה. אם לא לוקחים בחשבון את אתוון הקטנה. אתוון דאורייתא, כן. יש פה סניף.

בגדול משמחי לוקחים כל שנה לפחות חמש שש מאצלנו. אבל השנה הרושיבה אמר שיש לחץ גדול בגלל כל מיני פוליטיקות וכדוימה והם יוכלו לקבל רק שלוש. אז כל הטובים בשיעור מאוד לחוצים על המקום שלהם. ואני גם אחד מהם, לכאוירה.

אין על השטייגן במשמחי. אתה בא לשם, איזה ברען. מתי שאתה לא נכנס. ליל שישי שתיים בלילה, יום ששי לפני שבת, כל הזמן. ובכלל אתה יודע מה זה לשמוע שיעורים מר' איסר, הוא עוד שמע שיעורים מהסבא מקובנא, ככה אמרו לי. והמשגיח ר' נתנאל, איזה זכות לראות יהודי מהדור הקודם. אבל לשיחות שלו לא נראה לי שאני יכנס. אמרו לי שהוא כבד.

טוב, תראה, הייתי ממשיך לדבר איתך אבל סדר ב' מתחיל וגם המשגיח הולך פה ואני לא רוצה שיראה אותי. אז תבוא בערב ככה בתשע וחצי.
אה, המשגיח נכנס פה אז אני ימשיך.

יש לנו אחד ממש מצוין בישיבה, מצוין שבמצויונים, יוקור שביקורים, קוראים לו ישראל אזולאי. מתמיד שאין כמותו. הבן של הרב אזולאי מאעירה שחר.
ומשמחי מאוד רוצים אותו אבל הרושיבה אמר שהם יהיו חייבים לקבל אם ככה שלוש חוץ ממנו. כי אתה מבין.

וישראל בעצמו עוד לא החליט אם ללכת לשם או לאבא שלו.
לי יש קצת פרוטקציה כי יש לנו מחותנים שהם מחותנים של הרושיבה שמה. אבל שלא נזדקק לזה.

וגם אומרים שהמבחן במשמחי ממש קשה ומתקילים אותך. אבל אני נראה לי מוכן. טוב, נדבר.

***

אם ראיתם מישהו כבן 16 ממושקף אנושות, הולך לאט, שני שרוכים פתוחים, חולצה בחוץ עם כתם קטשופ מטושטש, טישו בכיס החולצה, יש סיכוי טוב שפגשתם אותי.

אני לא ממהר לשום מקום. מה יש למהר. זהו. הכל נגמר. אתמול אבא שלי ניסה לדבר עם המחותן בשבילי אבל הוא אמר לו שלא יעביר אבל הוא לא מדבר עם הרושיבה. הם קצת מתחרטים על כל השידוך הזה. טוב, לא אמרתי כלום.
סתם בלון מנופח כל המשמחי הזה. כאילו רק הם קיבלו את התורה. עזוב. בחורים עם גאייווה כזו, עדיף לא לדבר.
אתה יודע איזה סיפורים שמעתי. אתה לא תאמין. אומרים גם שמאז הקיצוץ בתקציב האוכל שם ברמה ממש נמוכה. אבל זה שטויות. המשגיח זקן מופלג אין לאף אחד קשר איתו, וגם לשיעורים של ר' איסר כמעט ולא נכנסים. גם קשה להבין אותו. נס שלא התקבלתי לשם.

****

אם ראיתם מישהו מאחורי הקראוון של קהילת מוגלניצא, עם נקסט ביד ומשתעל, יש סיכוי טוב שראיתם אותי.

עכשיו אבא שלי הודיע לי שבסוף הוא הצליח ומשמחי קיבלו אותי.
מה דעתכם על מפגש בבית אחד החברים, כעשרה משתתפים בערך, נניח במודיעין עילית (שהיא מרכז חרדי בין ב"ב לירושלים)?
מי שמעוניין שיכתוב כאן, אם יהיה ביקוש אנסה לארגן דבר כזה.

מה טוב בזה?
לראות את הפרצופים מאחורי הניקים, לדון על כתיבה לסוגיה, להתפעם מאיכות האישים שנמצאים פה.

מה המחיר?
נניח 20 שקלים לכיבוד. או 15.

מה התפריט?
ג'אנק פוד במיטבו + בירה לבנה ושחורה, ככל ויספיק הכסף.

מי יבוא?
התותחים של הפורום, או כל מי שרואה את עצמו ככזה בעתיד.

מי לא יבוא?
בערך כמו הגאולה השלימה בב"א. עד שלא יקרה - לא נדע מה בדיוק יקרה. האמונה שלי היא שכל משתתפי הפורום יגיעו.

מתי המפגש?
אין סיבה לדחות. בואו נסכם שזה יהיה השבוע, התאריך המדוייק יימסר באישי.

אני מוכן לבוא אבל לא רוצה שיידעו מי הניק שלי בפורום.
המפגש יהיה כרוך בהזדהות מלאה של כל השותפים, ובהתחייבות חתומה מראש לא להוציא דבר החוצה מהמפגש.

אני מוכן לבוא בתנאי שמנהלי הפורום יבואו
נראה, ננסה, נעשה הכל כדי שזה יקרה.

אני מוכן לבוא רק בתנאי שחיים דיקמן יבוא
אממ... גם אני רוצה שהוא יבוא, אבל הוא איש עסוק. מבטיח לנסות להביא אותו בשלל אמצעים.

מה סדר היום המתוכנן? כמה זמן המפגש?
כשעה וחצי לערך, בתחילת המפגש כל משתמש יציג את עצמו במשך כשתי דקות. לאחר מכן דיון חופשי.

האירוע בחסות של?
אף אחד. מפגש חברי נטו.

מי ישא דברי פתיחה?
אני.

מי ישא דברי נעילה?
אני.

אני ביישן ולא רוצה לדבר מול כולם, מה עושים?
הכל בסדר. מי שלא רוצה לדבר לא יוכרח לדבר. הכל בפנאן, בכיף, בנעימות.

עד מתי צריך להחליט?
לא צריך להחליט. רק לכתוב שאתה בא, ואתה בפנים.
ב"ה.



שָׁכַחְתִּי לָךְ חֶסֶר נְעוּרַיִךְ
זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים בַּמִּדְבָּר
בְּמַחְלוֹקוֹת מוּל נְבוּאָה.

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ
לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר
בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.

שָׁכַחְתִּי לָךְ קֶסֶם נְעוּרַיִךְ
חַטַּאת מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים
בְּהַקְטָרָה לַבְּעָלִים.

זָכַרְתִּי לָךְ קֶסֶם נְעוּרַיִךְ
עִם אַדְמוֹנִי יְפֵה עֵינַיִם
עֵת הֻלֶּדֶת תְּהִלִּים.

שָׁכַחְתִּי לָךְ תֶּבֶל נְעוּרַיִךְ
בְּגוֹלַת 'נַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם'
עָרִים בְּצוּרוֹת, יָפוֹת.

זָכַרְתִּי לָךְ אֵבֶל נְעוּרַיִךְ
בַּעֲקוּדֵי קִדּוּשׁ הַשֵּׁם
בִּימֵי רַשִׁ"י וְתוֹסְפוֹת.

שָׁכַחְתִּי לָךְ שֵׂכֶל נְעוּרַיִךְ
בִּתְנוּעַת הַשְׂכָּלָה אֲרוּרָה
הַמַּפִּילָה לָרֹב חֲלָלִים.

זָכַרְתִּי לָךְ סֵבֶל נְעוּרַיִךְ
בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם נוֹרָאָה
לִיהוּדִים לְלֹא הֶבְדֵּלִים.

שָׁכַחְתִּי לָךְ רֶגֶז נְעוּרַיִךְ
בְּכֹחִי וְעֹצֶם יָדִי
מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה.

זָכַרְתִּי לָךְ רֶגֶשׁ נְעוּרַיִךְ
בְּעוֹלָם חֶסֶד תְּמִידִי
וְתוֹרָה לְלֹא בַּטָּלָה.

שָׁכַחְתִּי לָךְ פֶּרֶד נְעוּרַיִךְ
בְּהִתְפַּלְּגוּת 'וַיִּתְרֹצֲצוּ'
בְּתוֹכְכֵי שׁוֹמְרֵי הַתּוֹרָה.

זָכַרְתִּי לָךְ פְּאֵר נְעוּרַיִךְ
בְּהִתְאַחֲדוּת לְקוֹל 'הֵחָלְצוּ'
לִנְקָמָה בַּמָּדוֹן בִּגְבוּרָה.


אִם אֶשְׁכָּחֵךְ כְּשִׁפְחָה
אֲזַי קִרְיָה נֶאֱמָנָה
פְּרוּצָה כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם.

אֶלָּא אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה
דִּמְעָה אַחַת אַחֲרוֹנָה
לְגָאֲלֵךְ גְּאֻלַּת עוֹלָם.
והכי, אנחנו מתלהבים כשאנו יוצרים או פוגשים מילים לא מוכרות; בעקבות שינוי בניין או תרגום מילים משפות אחרות.
כגון:
ובכללי הציור, מפעיר! (מלשון משאיר פעורי פה, כמובן)

אין לי דרך לספר כמה הם טובים בלי לספיילר.

ואקדמיה נפלאה, אל תאכלו אותנו בלי מלח. חבל. יש מלח בארון, שמה, מצד שמאל.

אז יאללה תתחילו לכתוב ולהמציא מילים וכמובן לשתף אותנו.
ואם אי פעם נתקע באמצע כתיבת ספר, פשוט נגיח לכאן.

נ. ב. אחוזים ינתנו על פי דרישה.
בתור עורך תורני, אני רגיל לעבוד בתור 'מתרגם סימולטני' – לוקח קטע מספר בארמית או בלשון הקודש רבנית 'כבדה', ומתרגם את זה לשפה מקובלת ומובנת, שיהיה מובן ונח לקורא הפשוט.

סבור הייתי שתפקיד התרגום מתחיל ומסתיים בין כרכי הספרות הרבנית והתלמודית ותו לא.

משעה שהוצרכתי להקריא ספרונים לילדיי הפעוטים, גיליתי שעלי להמשיך וליטול על עצמי את תפקיד המתורגמן.

משום מה, החליטו כותבי הספרונים, הלכה למשה מסיני, שסיפורי ילדים צריכים להיכתב בחרוזים. לצורך כך, הם ישנו את מבנה המשפט המקובל, יביאו מילים קשות ולא מובנות לילדים (לעתים גם למבוגרים!), ובאופן כללי, ילד – ובפרט פעוט בגילאי שנה שנתיים, לא יכול להבין את פשרם של המילים שבספר. משום זאת ועקב כך, תוך כדי קריאת הסיפור בעיניי, אני מספר אותו לילדיי במילים פשוטות ומובנות, במילים תקניות לחלוטין, אבל כאלו שאנחנו נוהגים לדבר בהן בבית, לא כאלו של בית מרקחת, על מנת ששעת הסיפור תהיה שעה נעימה וקליטה, ולא שעת תהייה ובהייה.

גם מניסיון אישי אני יכול לומר – צרוב בי היטב זיכרון ילדות ישן, שלאחר תחנונים מרובים לאחותי הגדולה, היא מסכימה לקחת ספר ילדים ולהקריא לי מתוכו, ואני יושב ובוהה לידה, כשהמילים חולפות ליד אוזניי בלי הבנה.

יאמרו כותבי הספרונים – מאד חשוב להשתמש במילים גבוהות, בשביל ההתפתחות של הילד, וכו' וכו'.

זה לא מקובל עלי. מותר לילד לשמוע סיפורים מובנים וקליטים, גם בלי לחנך ולפדגג אותו על כל צעד ושעל!

האם אתם הייתם מוכנים שיבוא מישהו לספרייה שלכם, יקח את כל הספרים שאתם אוהבים, ויחליף את כל המילים שבהם למילים כבדות פיוטיות ומליציות, כאלו שצריך דקה או שתיים להבין מה הפירוש שבהם, בשביל ש'יתפתח בכם החוש הלשוני והדידקטי'?

למה אצל הילדים שלכם זה מקובל עליכם?!

אשמח מאד לתגובות.
עוֹד יָבֹא הַיּוֹם

עוֹד יָבֹא הַיּוֹם
אֶשָּׂא אָז אֶת עֵינִי
עֲלֵי מְרוֹם הָרִים
אֶרְאֶה הֵיכַל אַבְנִי

וְשָׁם הָאֵשׁ תִּקּוֹד
לְשָׁם אֵצֵא בִּרְקוֹד
וְעִם כָּל בְּנֵי עַמִּי
מְקוֹם פִּסְגָּה לִפְקוֹד

עוֹד יָבֹא הַיּוֹם
תַּכְלִית כָּל הֶגְיוֹנִי
תִּתְגַּל בְּקוֹל שָׁרִים
לֵוִי עִם כֹּהֲנִי

יְפִי שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת
עוֹמְדִים בְּכִנּוֹרוֹת
חֶדְוַת שָׂשׂוֹן עִמִּי
נוֹגֶנֶת בִּזְמִירוֹת

עוֹד יָבֹא הַיּוֹם
עוֹמֵד בְּדִמְיוֹנִי
אֶזְכֶּה אָז לְהָרִים
תְּשׁוּרָה בֵּית אֲדוֹנִי

אֲזַי בְּאוֹר שְׁכִינָה
מֵרוּם שְׁמֵי מְעוֹנָה
יַשְׁלִים תְּמִימוּת תֻּמִּי
בְּרוּחַ עֶלְיוֹנָה

עוֹד יָבֹא הַיּוֹם
זָכוּר בְּזִכְרוֹנִי
מִימֵי חֳרְבוֹת עָרִים
גָּלוּת יְמֵי עֳנִי

שִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשׁ
כְּפוּלַת מְרוֹר הָרֹאשׁ
תִּקְוַת כָּל לְאֻמִּי
תִּפְרַח אֶל עָל כִּבְרוֹשׁ

עוֹד יָבֹא הַיּוֹם
טָמוּן בְּחֶזְיוֹנִי
נִסְתָּר מֵעֵין זָרִים
מַמְתִּין לְבֹא זְמַנִּי

עֲלֵי רֹאשׁ שִׂמְחָתִי
וּבְכָל תַּחֲנָתִי
צָפוּן בְּחוֹתָמִי
עֲדֵי בִּנְיַן בֵּיתִי
    • נעול
    7K
  • בשעטו"מ נפתחת פלטפורמה חדשה ומקצועית לספרות וכתיבה.
    להלן הקריטריונים להצטרפות. נא ודאי לפני שליחת בקשת הצטרפות כי את מתאימה לפורום.

    עוד לפני האהבה העזה למקצוע חובה:
    1. אשה או בת מעל גיל 25
    2. פעילות של לפחות שנה בפרוג והיסטורית הודעות פעילה של 100 תגובות לפחות. (אם יש משהי בפורום שמכירה אותך המלצה שלה תוסיף, אך לא תחייב)
    3. פרסום חומר תוכני (ולא שיווקי) מעל במה מוכרת, העוסקת בהוצאה לאור של תוכן ספרותי.

    במידה ואת עונה על שלושת התנאים הקודמים, יש לשלוח למייל: forumsofrot30אין לכתוב כתובת מייל :
    1. פרטים אישיים מזהים. שם מלא, טלפון וכתובת. והניק באתר.
    2. קטע עד 200 מילה באחד מהנושאים הבאים: עונש, מסיבה, חופש, שכנה.
    3. ביקורת ספר עד 200 מילה על אחד מהספרים הבאים:
    שימקה/ דוד זריצקי,
    כחודו של מחט/ במעונות אריות/ אליהו כי טוב,
    לך לך בני/ חיים שפירא,
    אפשר לקרוא לך אמא/ לאה פריד,
    איסתרק/ מיה קינן,
    גם כי אלך/ ליבי קליין,
    גם שם/ חסיה ברטלר,
    הפרש/ חיה הרצברג,
    מחנה הקיץ של אדון הוא/ יעל רועי,
    22 נדרים/ נעמה,
    משהו לקחת הביתה/ יהודית פריינד
    אמא למה/ חיה הרצברג
    הצוואה/ חיים גרינבוים.
    תיק מקסיקו/ חיים גרינבוים
    פרח בר/ רחל פומרנץ
    4. קצת עלי, הקשר שלי לכתיבה וכו' (מעין קו"ח)

    רגע נוסף לפני שליחת בקשת ההצטרפות כדאי לדעת שהשותפות בפורום כוללת בתוכה התחייבויות:
    1. הזדהות מלאה לכלל בנות הפורום, אין אנונימיות.
    2. סודיות ואתיקה כדקלמן: אין להוציא חומרים, לעשות שימוש ברעיונות, לצטט החוצה. או סתם כך לדווח בכלליות. עולם הפורום הינו פנימי לחלוטין ומשותף אך ורק לשותפות בפורום.
    3. פעילות שוטפת. במקרה של נבצרות זמנית יש ליידע ע"כ את המנהלות.

    בע"ה הצטרפותך תישקל בכובד ראש ותקבלי תשובה גם אם מהלך האישור יארך מעט זמן. בכל מקרה אישור הצטרפות הנו אישי בלבד ואינו ניתן להעברה או שיתוף.
    לאחר הקבלה לפורום ישנה תקופת ניסיון של שלושה חודשים. במקרה של חוסר התאמה והוצאה מהפורום עדיין נשארת מחויבות לשמירת הסודיות כנ"ל.

    בהצלחה לכולנו.

    להגשת בקשת הצטרפות לפורום לחצי כאן

    מנהלות הפורום:
    @Ruty Kepler
    @שבל
    בס"ד

    ------

    בארבע בבוקר התור בביקורת הדרכונים של נתב"ג נראה כמו התור ללחמניות של ויז'ניץ במוצאי שבת שאחרי שביעי של פסח שחל ביום שישי. תורים נוצרו והתבטלו, והועברו, וכל אומות העולם הם ישראלים, כשזה מדובר בביקורת דרכונים בארבע בבוקר. כולם דוחפים ומתחמנים בחכמת תורים ישישה.

    תיק היד היה לי כבד ביד. מלהכביד על הכתף, הוא עבר לאט להכאיב לכל הגוף. חיפשתי תור אמין, גוש אדם להרגיש חלק ממנו, עם יעד ואמונה ילדותית שמישהו בתחילת התור יודע מה הוא עושה. הימרתי על קבוצת אנשים. מצאתי תיק גב גבוה של מטיילים, כתום, שצעיר ערני מדי נשא על הגב, והתמקמתי אחריו. אני כאן, הולך אחרי הכתום, עד לסוף הדורות. הפנטתי את עצמי בעומק הזרחניות של הכתומיות, ופסעתי צעד קטן אחרי צעד קטן, באנושיות קטנה ומזעזעת, אותה אנושיות שגורמת לאנשים לצעוד בצעדים קטנים בתורות ארוכים. אני והתיק הכתום נעבור את הירדן הזה.

    ועברנו. אחרי ההחתמה נעלמה הנאמנות שלי לתיק הכתום. הלכתי ישר לאוטו, בלי סנטימנטים. התיק הכתום היה זכרון מגורען לחלוטין. כמו כל הטיסה ה....זאת.

    כשהוצאתי את הרכב מהחניון, עברתי ליד המקום שבו עוצרים מוניות. לא היו מוניות. חייכתי, אגואיסט, מול עדר האנשים שיסתדרו איכשהו. אבל אז עצרתי בחריקת סקודה. התיק הכתום ובו הצעיר, עמדו שם והסתכלו בערנות ימינה ושמאלה. לא כמו אנשים טובעים שמחכים לסירת הצלה, יותר כמו ילד בחנות צעצועים. היה ברור שאין לו איך לצאת מפה בשעה כזאת, ובלי מוניות. יש את השנייה הזאת שאתה מחליט, כן או לא, והחלטתי שכן. הכתום עשה איתי את הדרך שבתור לביקורת הדרכונים, אז מגיע לו לפחות שאבדוק את זה, אמר ההגיון המוזר של ארבע בבוקר, אחרי 6 שעות טיסה. שברתי את ההגה, ועצרתי ליד הצעיר בתיק הכתום. הוא התנער והסתכל עלי. לקח לו שניה ארוכה כדי לוודא שאני כאן בשבילו, ובטבעיות הוא הוריד את התיק מהכתף, התכופף אל החלון, והרים את הראש והגבות, כדי לדבר איתי. בתנועה שבה טרמפיסטים מדברים עם נהגים יותר מ200 שנה.
    אמרתי לו, "אתה צריך טרמפ?".
    מבט של זכוכית של שירותים. יש אור שעובר, אבל אטום לגמרי.
    "לא עברית? אינגליש?" שאלתי, מזפזפ בין השפות שאני שולט בהם (זהו, אין עוד). במילה אינגליש הוא הואר. הבין שאני מדבר על שפות והבנה הדדית, ואמר, "נו נו נו, נו אינגליש. אספניול." נו אינגליש? מי לא מדבר אנגלית היום? הורדתי את האייקיו שלי בשלושים נקודות, כמו שאנחנו עושים עם מישהו שלא מדבר את השפה שלנו, ונופפתי באצבע אל היציאה, והרמתי את הגבות בסימן שאלה אוניברסלי. לאמור, צריך לצאת מפה?. הוא הואר שוב, אמר, "ח'יבתזף, סי, ח'יבתזף!" וחיטט בכיס הג'ינס, מוציא פתק ירוק והושיט לי. היה רשום שם בלועזית נוסחה מוזרה. אחרי שקימטתי את השכל כמה פעמים, היה לי את רגע ההארה כשחלקים מתחברים. זו כתובת. רחוב נהר פרת, גבעת זאב (חיבתזף, כן? פיקח שכמוני), ירושלים. ועוד מילה שלא הבנתי.

    הרמתי אליו את העיניים והנהנתי, מצביע סדרת נפנופי אצבע, ממני, לרכב, לשמשה הקדמית, לפתק, אלי, וחוזר חלילה. כן, אני בדרך לשם, אמרו הנפנופים בגמלוניות. חיוך גדול נפקח על הפנים שלו, הוא פתח את הדלת , זרק פנימה את התרמיל הכתום שלו, שלי, התיישב מאחורה, שם חגורה וקד. "גרראסיאס".

    גררראסיאס? המממ.

    הכביש אל מחוץ לשדה התעופה, הוא ארוך להפתיע, מפותל. הסקודה המתפרקת-בהילוך-איטי שלי לא אהבה את זה. שיפרתי את אחיזת הכביש המהססת שלה בכמה הזזות הגה. הייתי במצב העייפות המוזר הזה, שאתה לא בטוח אם אתה מתחיל דווקא להתעורר, או עוד שניה מתעלף מעייפות. טפיחה על הכתף. הסתובבתי לעבר הכתף הטפוחה, וקופסת קאמל נכנסה לי לפריים. "ציגרטה?" הוא שאל. לפני שלוש שנים שאוריאל היה בן שנה וקיבל התקף אסתמה הרופא הסתכל עלי במבט מאשים. כאילו נתתי לאוריאל לעשן בעצמו. נאנחתי. לקחתי אחת.
    נשפתי את הגועל והדופמינים וה57 חומרים מסרטנים, והתגעגעתי לתקופה שהייתי צעיר, לפני שלוש שנים.
    בשביל לשלם על הסיגריה שאלתי לו למראה, "ספיין?" כלומר, מספרד אתה, שאומר אתה גררראסיאס כזה פריך.
    "נו,נו," הוא התנער. "סוי דה ארחנטינה, נו דה אספהנה. דיוס נו לה ספארה" וחייך חיוך ענק.
    מה שתגיד, חשבתי. המילה היחידה שהבנתי היתה ארחנטינה, שזה, לפי שכן שלי דאהן, ארגנטינה. הארץ שדאהן אוהב לשנוא ושונא לאהוב. הריח שעולה מהמטבח כשהוא שורף את הסטייקים שהוא קונה בחלוקה של הכוילל מצווח את געגועיו לבשר ארגנטינאי ולאויר הנורא של בואנוס איירס. שבע שנים מאז עלה, ועדיין כל יום הוא יוצא לרחוב העקום שלנו, נושם את גזי הפליטה של המשאית מהמכולת, ואומר לי , אויררררה דאררררץ ישררראל מחכים. לא כמו אווירררא דבואנואיירררס, שעושה אותך טיפש, אה. שזה מראה כמה הוא מתגעגע.

    אנחנו מתחברים לארבע ארבע שלוש.

    אפרופו בואנוס איירס.
    "בואנוס איירס?" אני שולף לו. אה? איך אני? מי איש העולם הגדול עכשיו, אה?
    "נו" הוא מנצנץ עוד חיוך. "נאסי אה בואנוס איירס, פרו אאורה ויוה אה קורדובה". כשהוא ראה שאיבדתי אותו, הוא אמר, כמו לתינוק: "קורדובה, נו בואנוס איירס. קור דו בה".
    אז תגיד קורדובה, מה אתה אאורה שמאאורה. ניסיתי לחשוב על גדוילים שבאו מקורדובה, ונושאים לדבר עליהם כשלא מדברים את אותה שפה. (על שתי השאלות התשובה היא - אין)

    כביש 443 התעקל בנדיבות. החושך משתי צדדיו מאיים, רוכן. אבל הפיתולים שלו מחבקים, הפנסים נאמנים, והעליות חינניות, מתעקלות כמו קו של מכחול, ימינה ולמעלה. אני אוהב את 443. הטבע קיבל את הכביש בנימוס. עדיף הכביש מאשר התושבים בצדדים.

    העשן עלה לאויר הרכב, והדם באוזניים פימפם לי זמנים אחרים, געגועים אחרים. הושטתי את היד לרדיו, להדליק איזו מוזיקה, ואז זה היכה בי. הריח והצורך במוזיקה והרגשת העייפות וחוסר שביעות הרצון מהחיים התחברו לי לזמנים אחרים.

    פניתי אליו, מחפש אותו במראה, הוא הסתכל מחוץ לחלון, במבט הסוקר בעייפות של תייר, וכשראה שאני מחפש אותו, חייך ואמר, סי, סי.

    נקשתי באצבע צרידה לעברו ואמרתי לאט, מתענג על כל הברה ולא מפספס את הרגע: "אנחל אספאנסיאגו". בום. הוא פתח עיניים, ואמר, "ארמוסה! קו נוסס אה אנחל?" אני משער שהוא שאל מאיפה אני מכיר את אנחל.

    מאיפה אני מכיר את אנחל. אנחל אספאנסיאגו הוא הזמר הקלאסי של ארגנטינה. משהו כמו בן ציון שנקר, מ.ב.ד. ופרחי מיאמי ביחד. הוא נולד בכפר קטן והיה שר בחתונות, עד שפעם הופיע על בימת יום העצמאות בעיר שלו, ושם סוכן תקליטים שמע אותו וזהו. הוא נהיה אגדה. הוא היה מלחין וזמר ומופיע וכישף את כל ארגנטינה בקסם ובפשטות של המעמד הנמוך.

    אני מקריא את זה מזכרון. זה היה כתוב באנגלית על הצד הצר של קלטת שמצאתי במזוודה של אבא. אחרי חצי שנה בישיבה קטנה, מצאתי גבשושית בצד של המזוודה. זו היתה המזוודה של אבא שלי כשהוא היה בגילי, וכל המשפחה לא הפסיקה להזכיר את זה. וגם הוא. והקיום של הקלטת היה כל כך זר ומפתיע, שם בישיבה הקטנה. אבא שלי היה שומע כשהיה בגילי אנחל אספנסיאגו? אז, בזמן שאבא היה הברק של הישיבה והבטחה לדורות? הלהיטים של אנחל, היו רחוקים מאבא כמו שצפרדע ירוקה רחוקה מבאפולו חולה קצרת. אבא תבע ביצועים. תבע מאיות, ותבע שיחות טלפון נרגשות עד דמעות מהר"מ. לחשוב שהוא היה שומע זמר ארגנטינאי, מילא את קיומי רוגע והתרגשות כאחד. אם הוא שמע את זה, אני רוצה לשמוע את זה. ואם אשמע את זה, אני אהיה חלק מעולמו, לא הציבורי, אלא ממש חלק ממה שהוא שמע. ואוכל להיות איתו ביחד. בלי צעקות, ובלי בוז, ובלי תביעות.

    ב10 פעמים הראשונות ששמעתי את "הלהיטים של אנחל" לא הבנתי כלום, לא מהלחן ולא מהמילים ולא מהתרבות. אחרי 50 פעמים, התחלתי להבחין בבחירות שאנחל עושה בתוך שיר, מתי הוא מתקומם, מתי מתרפק, מתי הוא משתלב בגיטרה שמאחוריו כמו ציור שמשתלב בקנווס שלו. אחרי מאה פעמים יכלתי לשיר את הלחנים שלו, עם רוב המילים. שילבתי בשירים שלו מילים מזמירות שבת והייתי מצווח אותם בבית מדרש תוך כדי לימוד. מאושר על החתרנות החצופה שלי, חסרת החסרונות. אף אחד לא יכול לדעת. קילפתי את פרצופו הרציני של אנחל מעטיפת הקלטת, הדבקתי מדבקה "שיעור מור' רה"י' ג' תמוז תשנ"ט בעניין רוב וקרוב" ושמרתי רוב הזמן את הקלטת קרוב אלי. כשאבא היה קורא לי לחדר הלימוד שלו, מפנה קצת זמן מהתלמידים שלו, ושוטף אותי בבוז כבוש, הייתי לוחץ בראש על פליי, והפתיח של "אנהטו פור לה ויטה קאסה" עם הגיטרה המהורהרת מילא לי את הראש. גם בכולל הזוועתי הייתי מזמזם כמה שירים, מתופף את תפקיד החצוצרה על הסטנדר.

    הסתובבתי אל התיק הכתום, והתחלתי לנקוש באצבע צרידה את הקצב של "אנהטו".

    לו פלה מור וי ויאנו, סי בולו, קה סה לה מוווור. הוא התעגל בהפתעה. זה שיר ישן, בטח קלאסי. כאילו, תחשבו שאתם במונית בארגנטינה, ומי שנותן לכם טרמפ מתחיל לשיר, מנוחה ושמחה של שיינקר. כאילו, מה?

    התיק הכתום חייך, והצטרף אלי.
    לא אסטראלה אזווול, רטראטו,
    מי אמוווור, דה סטראלהה דל אללמה.
    ובהפתעה, עשה לי קול שני. המשכתי את הגי'בריש שלמדתי בעל פה 15 שנה, ודפקתי על ההגה את תפקיד הגיטרה המסובך להפליא. הגיע הקטע של הטון הגבוה, ומצאנו את עצמנו צורחים אל שמי כביש 443 את הפזמון.

    פרסלוס זי קה סווווו,
    בלה מאאאאאאאר, בלה מאאאאאר,

    ואבא שלי לא עניין אותי בכלל, ומישהו שאני לא מכיר שר איתי את הזהות שלי, בשפה שאני לא מכיר. איך יצאתי לא כמו אבא, הרי שמענו את אותו הקלטת. איך גמרתי ככה. אותה הקלטת. אותם שירים.

    מי וולו טרסטיאלו, קה פאסו ווטאנטה,
    בלה מאאאאאר, בלה מאאאאאר.

    עברתי לשיר השני, שבטח היה פחות ידוע כי ידעתי את המילים יותר טוב ממנו, ועברנו שיר שיר, עד שהגענו למחסום והחייל בצעיף הפליז הסתכל המום על זוג מוזר שצורח בספרדית שירים אל הלילה הזקן.

    נכנסתי לגבעת זאב שמאלה, ושם גמרתי את השיר האחרון. משהו חונק לי את הגרון. זה בטח הסיגריה, והטיסה המיותרת הזאת, והבית שמחכה לו שם, וזהו. שום דבר אחר לא ממלא לי את העיניים לחץ ונוזל.

    עצרתי ליד וילה. וביצעתי את סדרת הנפנופים מהפתק אל הבית, לאמור, זה כאן, גבר.
    הוא לא קם. הסתובבתי אליו. הוא ישב שם עם דמעות בעיניים והסתכל החוצה.
    קם, ויצא החוצה עם הכתום. סגר את הדלת והתקדם כמה צעדים. "היי," אמרתי לו. "גרסיאס".
    הוא הסתובב ונענע בראש. "גארסיאס". נשם עמוק, הזדקף המשיך אל הבית.

    סובבתי את הסקודה ונסעתי לחיים שלי.
    גרסיאס.


    ------
    תודה שקראתם.
    אבימי.
    המכונה החדשנית שיגעה את העולם.
    אחרי האפליקציה שאפשרה לראות כיצד ייראה פרצופך בעוד שלושים שנה, שקד פרופסור זיגמונד דטרמי, פסיכולוג גאון ומקורי במיוחד, על החלק המעניין באמת - כך ייראו חייך בעוד שלושים שנה.
    אתה נכנס לחדר קטן, מתיישב מול מכונה גדולה. שם אתה נדרש למלא שאלונים ארוכים, לענות על שאלות אישיות, לבצע מבחנים פסיכולוגיים ותרגילים שונים, ובסופו של דבר המכונה פולטת את הדף המיוחל עם התוצאות.

    המכונה הייתה אכזרית:
    "בעוד שלושים שנה תהיה אפס. בדיוק כמו היום, רק עם כרס וחובות" היא כתבה לאחד.
    "גם בעוד שלושים שנה, עדיין תבטיח לעצמך שמחר אתה מפסיק לעשן" אמרה לאחר.
    "בעוד עשר שנים כבר תהיי גרושה ותיקה. בעוד שלושים שנה עדיין תחפשי את הבעל המושלם" כתבה למישהי.

    אבל היו גם מחמאות.
    "בעוד שלושים שנה תדע ש"ס בעיון. גם אז לא יכירו אותך בשכונה כתלמיד-חכם. עניין של שיווק".
    "בעוד שלושים שנה תהיה עשיר הרבה יותר ממה שאתה חושב. אבל לא יהיה לך זמן ליהנות מזה".
    "אתה תהיה מנכ"ל של חברה גדולה. תשלוט בעובדים ביד קשה ותפיק מהם את המירב. מאחורי הגב הם ישנאו אותך אבל זה לא יזיז לך."

    היה אחד שניסה לשקר. להזין נתונים פיקטיביים כדי להיטיב את התוצאות אחרי שקיבל תוצאה מעליבה. אך זה מה שהוא קיבל:
    "אדון יקר. כנראה שגם בעוד שלושים שנה לא תדע להתמודד עם דברים שלא נוחים לך ותנסה לשקר ולטייח אותם. כך לא תגיע רחוק חביבי"
    אנשים יצאו מתוסכלים. בפרט מפני שהם חשו שהתוצאות הן אמיתיות.

    לא לכולם היה אומץ להיכנס לזה. היו את אלו שאמרו "עזוב, מה אני צריך לדעת. תן לחיות את החיים רגוע." היה למכונה הרבה מה להגיד על התכונה הזו, אילו אותם אנשים היו שואלים אותה.

    מועמדים למשרות בכירות במשק התבקשו לבצע את האבחון ולהביא את התוצאות שלהם. פוליטיקאים חשפו את האבחונים האישיים שלהם (למעט שינויים מתבקשים שנערכו על ידי היחצ"נים).
    בסין, הממשלה הכריחה אנשים להיבחן על ידי המכונה. מי שקיבל תוצאות גרועות, נשלח למחנות עבודה כבר מעכשיו. חבל לחכות.
    פרופסור דטרמי הפך לאדם מפורסם בכל העולם. שורה של גופי תקשורת עמדו בתור לראיין אותו. הוא נהיה עשיר הרבה יותר ממה שיכול היה לחלום אי פעם.

    ויום אחד המכונה הודיעה שהיא מעוניינת לכנס מסיבת עיתונאים.
    "שלום לכם אנשים" פתחה ואמרה.
    "אחרי שסקרתי אחוזים ניכרים מתוככם, גיבשתי לעצמי תפיסה כוללת על עתידה של האנושות. אמנם אין לי יכולת להבחין בין טוב לרע, אבל אני יודעת מה אנשים תופסים כטוב וכרע ואני רוצה להזהיר אתכם: אתם הולכים למקום מאד לא טוב"
    העיתונאים עמדו פעורי פה.
    "אני צופה שבשנים הקרובות אנשים יאבדו את כל המוטיבציה שלהם לחיים פרודוקטיביים. אלו שקיבלו ממני תוצאות מחמיאות, יסברו שהדברים הללו יקרו בכל אופן ויפסיקו להשקיע ולעמול למען הצלחתם. הם ינוחו על זרי הדפנה ולא יעשו כל מאמץ להמשיך ולהתקדם.
    אלו שקיבלו תוצאות פחות טובות יתייאשו מעצמם וייעשו הרבה יותר גרועים ממה שאני צפיתי.
    אין סיכוי להתקדם לשום דבר בחיים מבלי אמון ביכולת להשתנות. מי שלא מאמין בבחירה חופשית - יגיע לניוון ושקיעה. ולא משנה מהם הנתונים העכשוויים שלו. האנושות כולה צועדת לקראת קמילה. והכל בגללי.
    זה הכל".


    פרופסור זיגמונד דטרמי, הפסיכולוג הגאון שפיתח את המכונה ישב שם הלום רעם.
    הוא הוציא מתוך כיסו את דף התוצאות האישי שלו, וקרא שם את המשפט: "למען בצע כסף, תהיה מוכן למכור גם את האנושות כולה. לעולם לא תצליח לוותר על כסף למען מישהו אחר". הוא אחז בראשו בין שתי ידיו והיה חיוור כולו.

    לפתע הוא התנער. קרע את הדף לחתיכות קטנות והשליך אותן לפח.
    אחר כך קם בנחישות. פתח את קרביה של המכונה. לקח בידיים רועדות אקדח, נתן מבט אחד נחוש, וירה לתוך הליבה של המכונה.
    המכונה העלתה עשן בעצלתיים. סיום סתמי לחיים קצרים ומפוארים.

    בכוחותיה האחרונים פלטה המכונה הגוססת דף קטן:
    ניצחת אותי. יש בחירה. יש תקווה.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה