קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
זהו קטע שכתבתי לפני שנים, כשהייתי מופרע למדי, אבל הוא מביע אמת קשה בקשר לחרדת הדין ועומק המשפט, וגם אם הוא מציג זאת בצורה הומוריסטית כדי לשכך את האימה, חשוב להפנים אותו, ולפעול בהתאם (תשובה תפלה צדקה מעבירין).
ואזהרה: בשיא הרצינות. מי שמאבד עשתונות ממחשבה על גהינום עדיף שלא יקרא
!

.
....................................................................................................
♨סרגל כאב משוכלל למדידת טמפרטורת הגהנום ♨
מאת רבי ישראל סלנטר זצ"ל (הפקה ועיבוד לנוער, הווה פשוט)
....................................................................................................
השענו לאחור עם כוס לימונדה, זה הולך להיות כיף.

א.
איננו יודעים מתן שכרן של מצוות, ואיננו יודעים איזו מצוה שכרה מרובה.
[את הטעם לזה מתאר המדרש במשל נחמד על מלך ששכר פועלים לטעת לו גן ולא גילה להם איזה עץ הכי יפה בעיניו שעליו התשלום יהיה גבוה יותר, כי אילו היה מגלה היו הכל נוטעים רק אותו והגן היה יוצא משעמם וחדגוני]
אבל קריטריון אחד כן גילו חז"ל, לפום צערא אגרא.

ב.
אין אדם יודע גם מה עונש העברות (אכן בסוף המאמר כבר יהיה לנו קצת מושג).
וגם כאן קריטריון אחד הודלף לנו, "קשה עונשו של לבן מעונשו של תכלת".
בדיוק כמו בשכר המצוות אבל בקורלציה הפוכה. קשה יותר להשיג חוטי תכלת לציצית ולכן המוותר עליהן עונשו קטן מהמוותר על החוטים הלבנים.

ג.
לצורכי נוחות בהמשך הדיון עלינו למצוא עבירה לדוגמא, העבירה שקופצת ישר לראש היא - כמו תמיד - 'לשון הרע'. אבל לא אשתמש בה כמובן, איש לא אוהב להיות באנאלי. מבטי נופל על ספר קודש גדול הפתוח על השלחן, בשער מצוירים שני אריות רזים ונלעגים עם שיער דליל ועינים בולטות האוחזים בלי חשק בלוחות הברית (סליחה על ההתפרצות הספרותית שאינה במקום, זה לא יקרה שנית, מבטיח) אז בחרתי משהו מעשרת הדברות, את "כבד את".
נניח שאני לובש את הגרביים בצבע הבורדו, שאמא אסרה עלי ללבוש. (להלן ה"עבירה").

ד.
על האדם להמנע מעבירה גם במחיר סבל.
ואפילו סבל רב. למעשה פרט למוות, עליו לשאת את היסורים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת. כלומר נניח שאני קשור על שולחנו של מומחה עינויים יפני המבטיח להשתמש בכל הזוועות שיש לו ושהוא עוד ימציא בהמשך, בלי הפסקה מעכשיו ועד סוף חיי, אם לא אעשה את ה”עבירה” (גרביים בורדו). עלי לבחור באופציה הראשונה. [בלי פלפולים כרגע שאילו אמא היתה יודעת ש, וכאלה.. אני בטוח שתמצאו דרך ליישב את הפרטים הטכניים או למצוא עבירה אחרת, בלי תקלות].

ה.
רבי ישראל אומר דבר פשוט מאד, לא יתכן שהעונש על העבירה יהיה קטן מהסבל של ההתגברות עליה, או מהסבל שהיפני ההוא מציע. שהרי העונש אמור לשמש הרתעה ומי פתי להרתע מהעבירה ולסבול כאב הגדול יותר מעונשה. זה ברור.
נמצא אם כן, בשילוב סעיף ד - שהעונש על העבירה גדול יותר מהעינויים הקשים ביותר האפשריים והממושכים ביותר.

תמלאו שנית את הכוס שהתרוקנה בלימונדה קרה, אתם תזדקקו לה.

ו.
בואו ניצור לרגע סרגל כאב, שמצידו האחד מופיע אפס - אדם רובץ בג'אקוזי בסוויטה מדהימה הצופה לאוקינוס, בידו האחת כוס בירה ובשניה סיגר קובני (... תשפרו לפי הטעם האישי וכיד הדמיון). ובקצה השני של הסרגל 100 - שם ניצב היפני הזכור לטוב מחייך עם איזמל מלובן. בין הקצוות יש מאה דרגות של סבל. וכפי שאמרנו העונש על העבירה חייב להיות גדול מ100.

ז.
עכשיו ניקח את התחשיב מסעיף ב, ולפיו נקבע שעבירה בדרגת 100 (כלומר עבירה שהקושי להמנע ממנה הוא כל כך גדול עד שהוא יוצר סבל ברמה 100, כמו שהוסבר באות ה). היא העבירה הקלה ביותר, משום שקשה כל כך להתגבר ולהמנע ממנה, ו”קטן הוא עונשו של לבןּ”. ועבירה בדרגת 99, היא טיפה יותר קלה להתגבר ולכן עונשה חמור. אז אם על עבירת 100 העונש יהיה 101, אז העונש על 99 יהיה 102 לפחות. וככל שנרד בסולם העינויים והקושי של העבירה יפחת, כך נעלה בעוצמת העונש. וכשנגיע לעבירה באפס קושי העונש יהיה ממש ממש ממש... לא כיף.

אז תחשבו פעמיים לפני שאתם נוגעים בגרביים הבורדו.
מהו מקדם?
1759311781906.png
איך מגיעים אליו?
1759311914746.png
למה בכלל צריך אותו?
כדי לסווג את האשכול שלכם לקטגוריה מרכזית, דבר שמקל אחר כך לאיתורו, לניקים אחרים להבין במה יעסוק האשכול ובאופן כללי למראה נקי ומסודר של האשכול.

איך משתמשים בו נכון?
כל הפרטים כאן למטה.

למען הסדר הטוב:
קורה שניקים לא מועטים מתבלבלים במקדם הנכון לאשכול שלהם. כמובן, איננו שופטים אותם, ואנו מניחים כי הדבר קרה בתום לב או מבלי משים.

חלק מהמקדמים כבר לא רלוונטיים לימנו, והם פריט לא מעודכן מימים עברו. מהסוג של הענתיקות שמוצאים על מדפים ישנים אבל לא באמת משתמשים בהם. ועל כן נבקש שיהיו בבחינת "לראותם בלבד". לא להשתמש בהם.

למען הסדר הטוב (תרתי משמע) נחדד את משמעותה של כל הגדרה אחת ולתמיד:
בס"ד

1.
"מאיה?" דלת הבית נפתחת ועידו פוסע פנימה
"כן?" היא מנגבת את ידיה במגבת המטבח ויוצאת לסלון, הוא מתיישב באנחת רווחה על הספה ומעיף את נעליו מרגליו.
"יום קשוח היה" קובעת, נשענת על מסעד הכיסא הקרוב אליה.
"כן" עידו נאנח "גמרו אותי אלה, נכנסים לכל הפרטים של החוזה כאילו אני הולך לרמות אותם במשהו" ידו מסרקת את שערותיו מסדרת אותם היטב לאחור.
"מעניין" מאיה מתיישבת על הכיסא "הרי יצא לך בשוק שם של אדם ישר במיוחד, זו הסיבה שהם רצו מלכתחילה לעשות את העסקה איתך".
"כן, כן... טוב יאללה עזבי את זה, יש אוכל או שנזמין משהו? "
"יש, יש" היא ממהרת לקום ומהדקת את מטפחתה "הכנתי לחמניות ממולאות פטריות ובשר".
"נשמע טוב" הוא מרחרח את האוויר במטבח, תוך כדי ששתי לחמניות כבר אחוזות בידיו ועושות את דרכן לצלחתו "אכלת כבר?".
"לא, חיכיתי לך" היא מחייכת.
"שווה" חיוך קטן עולה גם על פניו, "להוציא משהו לשתות? בירה אולי?"
פניה מתעוותות בסלידה "אתה יכול להוציא לך אני אוותר על התענוג"
עידו מוציא בקבוק זכוכית קטן מהמקרר ומתיישב ליד השולחן, נוגס בלחמניה בהנאה "עבודה טובה מאיה" פיו מלא בצק ובשר היא מחייכת תוך כדי נטילת ידיים, מתיישבת ליד השולחן, נוטלת את הלחמניה, מברכת ונוגסת מעדנות.
"אמן"
היא מרימה אליו מבט מופתע.
"אמרת שצריך להגיד אמן אחרי מה שאת ממלמלת ,לא ? "
היא נבוכה "אמרתי את זה לנועם, לא ראיתי שגם אתה שומע היה נראה שהיית עסוק בטלפון"
"זה שאני עסוק בטלפון לא אומר שאני מנותק ממה שקורה סביבי" הוא מציין באגביות כביכול.
"אתה יודע מצוין מה דעתי לגבי זה עידו, אל תנסה לגרור אותי שוב לויכוח הזה" נימה קלה של תוכחה משתחלת למשפט.
"חס וחלילה" הוא נכנע "שום ויכוח, הנה, סיימתי" הוא מעביר את ידו על פיו, כביכול סוגר רוכסן בלתי נראה.
היא מחייכת "יופי, אז מכאן נעבור לנושא חשוב לא פחות, כמו שאתה בטח יודע, בשבוע הבא חל פורים, רציתי שנחגוג אצל הרב והרבנית, זה לא חג כמו שבת אז אפשר לנסוע בו, ככה שנוכל ללכת אליהם בבוקר ולחזור אחרי צהריים, זה זורם לך?" נימת חשש מתגנבת לקולה.
הוא מתלבט מה לענות, בסוף בוחר בתשובה הדיפלומטית "מאיה, אמרת שלא תכריחי אותי לעשות את כל הדברים האלו" הוא בוחר לבסוף בתשובה הזו.
"לא מכריחה" היא ממהרת לענות "אבל באמת שזה חג קליל, סך הכל מקשיבים לקריאת מגילה, שמים תחפושות ואז כולם אוכלים, באמת בקטנה"
"יודעת מה? אם ככה אז אני אבוא, אבל מזכיר לך שאני לא שם כיפה גם לא בשביל הרב" הוא מבהיר.
היא בולעת את רוקה "סגור".
"יופי" הוא מרוצה "עכשיו בקשר לתחפושות שאמרת, לגבי מי זה תקף? אני מקווה שאני לא אמור גם לשים איזו עניבת פפיון" עידו מנסה להעלות חיוך על פניה.
היא מגחכת רק מהמחשבה על בעלה לובש עניבת פפיון אדומה עם נקודות לבנות כמו שראתה היום בחנות "הבנתי שבעיקר הילדים מתחפשים" אחרי שבטעות היא שאלה בחנות איפה התחפושות לגיל שלה… טעות שעלתה לה במבטים שגם מלחשוב עליהם כעת היא מסמיקה.
"אז למה נועם מתחפש?" חוט מחשבותיה נקטע בקולו של עידו.
"טוב ששאלת" עיניה נוצצות פתאום "נועם למד בגן על מרדכי היהודי והוא רוצה להתחפש אליו, קניתי לו היום טוניקה תכלת כזו עם עיטורי זהב ובובת סוס חמודה כזאת וזקן לבן ו…".
"רגע רגע, למה זקן? אין תחפושות שיותר מתאימות לגיל ארבע?" הוא מתפלא.
"זו דמות מהמגילה של פורים" היא מסבירה "מקובל שילדים מתחפשים אליו"
"וואלה? מעניין בחיים לא שמעתי עליו, טוב לא משנה, לא משנה מה נועם ילבש הוא יהיה מתוק" הוא מחייך כשנזכר בפרצוף הממיס של בנו הקטן.
"כן, והוא ממש מתרגש מזה, חמוד" מאיה מתחילה לפנות את השולחן.
"גם את מתרגשת מזה?" הוא קם ומתחיל לעזור לה, מפנה את הכלים לכיור, מאיה קולטת אותו עוצר לרגע ומתלבט באיזה סקוץ' להשתמש, היא מרימה את הכסוף בשעשוע, הוא מפנה לה את השטח.
"קצת" מודה "זה פורים ראשון שאני באמת מבינה את המשמעות שלו ומכירה את המצוות, זה די מרגש".
"זה חמוד" הוא מציין, "מה חמוד?" מאיה פותחת את הברז, שוטפת את הכלים מהארוחה.
"האור שלך בעיינים כשאת מדברת על זה".
התגובה שהוא מקבל זה סומק שמכסה את פניה ומשיכת כתף מתעלמת, הוא מצחקק.

פעם ראשונה שמנסה לכתוב סיפור של ממש, לא שיר ולא קטע קצר (הכוונה לכתוב ולא להתקע אחרי שלושה פרקים:))
יותר מאשמח לשמוע את דעתכם, ביקורת והארות
"די, זהו, אני גמור!" דוד שייע היה מיואש.

"מה קרה?" חיים משה היה נכון לעזור.

"מה מה קרה? כאילו שאתה לא יודע..." קולו נשבר.

"אה, אופס... הפשיטה על המפעל שלך..." הוא באמת שלא התכוון לפגוע.

"אה, אתה אפילו לא מעודכן. מצאו פערים של כמה מיליונים בדיווחים, שחררו אותי עם מעקב עד המשפט בעוד שבוע. הולכים לגזור עליי איזה שלושים שנה!" אמר דוד שיי'ע באימה.

"אתה לא אמיתיי! מה אתה אומר... רחמונע'ס! אתה צריך ל.... רגע! יש לי רעיון אדיר!" חיים משה קפץ באחת.

"מה רעיון, מה אדיר? אתה לא מבין שאני במצב ש..." הוא לא מיהר להתרגש.

"לא, אתה לא מבין! נכון יש לי את הבית ספר לחינוך מיוחד?"

"כן, אבל למה בדיוק זה קשור לכסף העצום שהרווחתי ועכשיו הלך לקנסות. שלא לדבר על שנות הכלא הנוראי שאני עומד לעבור?"

"תקשיב!!!!!! עוד יומיים יש ביקור של טראמפ אצלנו בבית הספר! משהו שהוא עושה כל שנה לכמה בתי הספר ענקיים לילדים מיוחדים... בקיצור, יש איזה שעה שהוא הולך להסתובב איתי בבית ספר, אתה תבוא איתנו לסיבוב, דבר איתו, ספר לו את המצב שלך, תבכה, תסביר לו שמהיום אתה סרגל במיסים! אני אומר לך זה יעבוד, כך זה עובד איתו, אתה תרוויח את הכסף של הקנס אפילו!"

"וואו, אני לא מאמין, תודה, אין מילים!" דוויד שיי'ע דמע ברגש.

---------------------------------------

לאחר יומיים:

חצי שעה אחרי בואו של הנשיא:

"טוב, דוויד שיי'ע, תקשיב! עכשיו זה הזמן שלך, גש אליו!" לחש חיים משה באוזנו של הנ"ל.

"חח דקה, אתה לא מבין איזה סרטון שלחו לי עכשיו במייל, יואו, זה גדול!" דוויד שייע היה שקוע במסך.

"נו נו" הניד חיים משה את ראשו ברחמים. 'במה הוא מתעסק עכשיו...'

וכעבור עשרים דקות:

"דוויד שיי'ע!! אתה מוכן כבר לגשת אליו?" חיים משה לא ידע את נפשו מלחץ. פחד שמלווי טראמפ יראו את פרצופו האדום ומי יודע מה יחשבו עליו...

"שנייה, אני יושב פה, הולכות לי הרגליים!"

כעבור עוד חמש דקות:

"נווווו?" לחש חיים משה בזעקה אילמת לדוד שיי'ע.

"רגע, אני צמא נורא!" אמר ופרש לכיוון ברזיה קרובה.

חיים משה התנצל בפני פמליית הנשיא במבוכה נוראה, שהוא זקוק לצאת לשנייה.

הוא צעד נמרצות בעקבותיו של דוד שייע', תופס אותו בחוזקה מאחורי עמוד שיסתיר אותו.

"תגיד לי אתה נורמליייייייייי?????? טראמפ כבר בדלת!!!! עוד שנייה הוא יוצא!!!! זו ההזדמנות האחרונה שלך לדבר איתו לפני שהוא הולך!!!! אתה יכול עכשיו בשיחה הזו להרוויח בחזרה את כל המיליונים ולהיפך, אם אתה לא מדבר איתו עכשיו, אתה יכול לאבד את כל העתיד שלך!!!!!!"

-----------------------------------

להבדיל אלף אלפי הבדלות.

עם ישראל!! תאחזו, השם בדלת!!!! עוד שנייה הוא יוצא!!!! עכשיו לפני יום הכיפורים וביום הקדוש זו ההזדמנות האחרונה שלכם לדבר איתו לפני שהוא הולך!!!! אתם יכולים עכשיו בתפילות שלכם, בחזרה בתשובה על העבר, בבכיה על העוונות ובקבלה לעתיד, להרוויח טוב בלי גבול!!!! ולהיפך, אם אתם לא תפעלו עכשיו בעת רצון המופלאה הזו, אתם עלולים חלילה לאבד את כל העתיד שלכם!!!!
צירי ארונות בגיל השלישי חורקים בחוסר מוזיקליות משווע. דלתות נטרקות ללא קצב. דברים נחבטים לארץ בזה אחר זה.
שלוש בלילה. אני במיטה, מתעורר בבעתה.
גנב לא מוזיקלי במיוחד מסייר לי בבית, ואני מולו לבד. כלומר, לא ממש לבד. ילד בן חמש וילדה בת שנתיים וחצי נמים להם בחן בצד השני של הבית. אבל אני לא רואה איך הם יעזרו לי בקרב האיתנים מול הגנב וביצועיו הזייפניים.

על כניסה לא מנומסת לביתי ונטילת אי-אלו דברי ערך ללא רשות עוד הייתי מוותר לו, אבל על הקקופוניה האיומה שהוא מתזמר, אני לא יכול לשתוק.
אשתי נמצאת במה שמכונה "נופש נשים" – בפועל, זו התאגדות בלתי חוקית לדפיקת הגברים.
תמיד ידעתי שזה יקרה לי כשאני לבד, ויותר מזה, ידעתי שהיא תדע לחמוק מהאירוע המפחיד ולתת לי להתמודד לבד, עם זייפן נוראי, שבזמנו הפנוי גם גונב למחייתו.
באתי לקפוץ מהמיטה ולהסתער עליו. אלא שאז הוא טרק דלת בחבטה עצומה, שהעידה על שריריו המפותחים מאוד. מה שהשאיר אותי במיטה, קפוא ומצועף מפחד.

חשבתי להעמיד פני ברמינן, אבל משהו במחשבה הזו הרתיע אותי. אז החלטתי להעמיד פני בובת שעווה.
אלא שאז חשבתי: אם הגנב הזה בעניין של בובות שעווה, אני עשוי למצוא את עצמי מושלך לתוך שק האוצרות שלו, חוטף פיצוצים בראש מפמוטי השבת בעלי העיצוב הפרחוני, המחוספס והכואב, ובולע בעל כורחי את טבעת היהלום שהתיירת המכובדת שכחה לקחת איתה לנופשון הידוע לשמצה.

בלית ברירה התקשרתי למשטרה, תוך נטילת סיכון שהגנב ישמע את קולי. לחשתי את מצוקתי למוקדן בקיצור נמרץ, כדי לצמצם את סיכון ההיחשפות.
אבל הוא היה נינוח באופן בלתי נסבל: "מה שמו של אדוני? איפה אתה גר? בן כמה אתה? מה תעודת הזהות?", המטיר עליי את שאלותיו המרתיחות.

"תרצה גם את מספר הנעליים אולי, או שמא אתה מעוניין שאשלח לך את תצלום כפות ידיי ונפענח וננתח בצוותא את אופיי לפי עקרונות חוכמת כף היד העתיקה?", השבתי לו בזעם.

לאחר דקות מורטות עצבים, אני שומע סוף־סוף שוטרים פורצים לבית. "איפה הפושע?" הם זועקים, ועוצרים ליד מיטתי.
הם שולפים אותי באכזריות ואוזקים את ידיי. "אני לא הגנב", ניסיתי להסביר להם מתוך ההלם.
"נכון, אבל אתה עריק", ענו בקור מרושע.

ליד הדלת אני רואה את הגנב עם עיניו המפוחדות. זהו גבריאלי שלי, בן החמש. מסתבר שהוא חיפש את השמיכי שלו, והפך את הבית בשבילו כמו גנב.
ציפיתי שיבוא לעזרתי ויעורר את חמלת השוטרים, אבל הוא התחיל לצעוק עליי בכעס עצום:
"אבאאאא! עוד פעם לקחת לי את השמיכי באמצע הלילה!"
רק אז קלטתי שהשמיכי שלו בידי, צמוד ללחי שמאל, בצידו הפרוותי.

השוטרים הביטו בי רועדים מצחוק: "אז מסתבר שאתה לא רק עריק, אלא גם גנב לא קטן".
ונתנה תוקף-

"פעם, פעם", כך מתחילות אגדות, שתי מילים שחוזרות על עצמם, יוצרות קסם במציאות, "בארץ רחוקה, רחוקה, חי עדר כבשים, כבשים רבות היו בעדר, מהן שחורות, מהן לבנות, מהן מנוקדות, גבוהות ונמוכות, שריריות ועדינות, כאלו עם גומה ותלתלים, וכאלו שתמיד ידעו איפה למצוא דשא", ככה מתחילים סיפורים טובים, כך נבזק בהם קסם, חותם על מילים כותרת: אגדה.

אחר כך, בקול לוחש ממשיכות אגדות ב"פתאום". "פתאום" אומרת האחות התורנית לאח הקטן. "פתאום". אומר האב לבנו שלא מצליח להירדם, "פתאום". אומרים החיים בקול מקפיא דם, "פתאום בא זאב", מלחששת האגדה, "הוא הגיע לכיוון העדר, פער את פיו, שיניו נצצו לאור הירח", הילדון הקטן ששוכב במיטה עוצם עיניים בבעתה, הילדונת מצטרחת, והסיפור ממשיך, "הוא לקח שני כבשים מהעדר, אכל אותם, פצע שתי כבשות רועדות, זרע בלגן ובלבול, והלך, היה חושך", מייטיב האב לספר, הוא מתאר שמיים זרועים באלף כוכבים, והיסטרייה של פעיות רכות, מבוהלות, בליל של בכי, ולחישות שקטות, כאב אין אונים, סבל אינסופי, ואיפה הוא הרועה הגדול והחזק איפה?

"ואז", כך ממשיכה כל אגדה, יש בה "אז", יש בה רועה שבה, עם חליל ומקל, רדף אחרי הזאב, חילץ מפיו כבשה, התיישב באמצע העדר שלו, והתחיל לספור את כבשותיו, הוא ספר את המבוהלות, את אלו שאיבדו נשימה, את אלו שהיה להן אח, את אלו הרועדות, הוא אסף אליו בחיבוק את אלו שברחו רחוק מידי, עצמו עיניים לא פתחו כדי לראות שזה הרואה, הוא ספר אותם, העביר אותן תחת המקל, אחת. אחת.

"וכך הן חיו באושר", מסיימות האגדות ואחות מתמתחת, ילד נרדם, ילדונת צוהלת, "כך הן חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה".

"פעם, פעם" לחשו לי החיים אגדה, ניסו לזרוע קסם בבלבול, "זה לא פעם" תיקנתי אותם בקפידה. "זה כל פעם" כך מתחילה אגדה של חיים. אין מרחק. אין קסם. אין פעם שניה.

"בארץ אחת שאני מכירה היטב, יש עדר גדול, ממנו יש גבוהות ונמוכות, לבנות ושחורות, חזקות וחלשות, מתולתלות וחלקות, יש בו את אלו עם נעלי הטומס ויש בו את אלו שיודעות מה לענות למורה, עדר גדול מאד". כך נבזק קסם של חיים לתוך סיפורינו כותב כותרת נוקבת: חיים.

חיים הם לא אגדה. אין איך לעצור פתאום. אי אפשר לעצום עיניים. להיצמד לשמיכה כשזאב נושף, ותמיד בחיים בא ה"פתאום", החיים לא הופכים ללוחשים, הטון לא יורד, כך בא פתאום של חיים, יודע הוא איפה למצוא ילדות, איך לסחוט מהן אוויר.

"פתאום" כך צורחים החיים בקול יריות של פיגוע.

"פתאום" כך צורחים החיים בקול חריקת תאונה מצמררת.

"פתאום" הם לוחשים למול סידור לא רטוב

"פתאום" הם שותקים למול דמעות בלי כמות.

"פתאום" הם אומרים בקול מקפיא דם, זורעים בלבול וחושך, והיום עוד מאיר, שולח קרניים מסנוורות לעיניים שאיבדו כבר דמעות. ורק סימני שאלה עוד יש בהן ויש שמיים זרועים באלף כוכבים, והיסטרייה של בכיות רכות, מבוהלות, בליל של צעקות, ולחישות שקטות, כאב אין אונים, סבל אינסופי, ואיפה הוא הרועה הגדול והחזק איפה?

"ואז" אומרים החיים בקול תרועה, וילדה עוצמת עיניים, "ואז הוא מגיע, ברחמים גדולים, יהיו שיתארו אותו סופר, מעביר פס, ויהיו שיתארו אותו רועה. יהיו שיתארו אותו רואה. רואה את עדרו אחרי שבא בו זאב, הוא סופר את המבוהלות, את אלו שאיבדו נשימה, את אלו שהיה להן אח, את אלו הרועדות, הוא אוסף אליו בחיבוק את אלו שבורחות רחוק מידי, עוצמות עיניים לא פותחות כדי לראות שזה הרואה, הוא סופר אותן, מעבירן תחת שבט. תחת חסד. מרפא להן. חובק אותן. מבקר.



"כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם-הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ-צֹאנוֹ, נִפְרָשׁוֹת--כֵּן, אֲבַקֵּר אֶת-צֹאנִי; וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם, מִכָּל-הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם, בְּיוֹם עָנָן, וַעֲרָפֶל וְהוֹצֵאתִים מִן-הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּים מִן-הָאֲרָצוֹת, וַהֲבִיאוֹתִים, אֶל-אַדְמָתָם; וּרְעִיתִים, אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאֲפִיקִים, וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בְּמִרְעֶה-טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם, וּבְהָרֵי מְרוֹם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם; שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב, וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אֶת-הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ, וְאֶת-הַנִּדַּחַת אָשִׁיב, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ, וְאֶת-הַחוֹלָה אֲחַזֵּק; וְאֶת-הַשְּׁמֵנָה וְאֶת-הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד, אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט." (יחזקאל ל"ד)
אח שלי אשריך.
אשריך שנתפסת.
אשריך שנסעת.

יש מי שישאל
אבל באמת- למה?
יש מי שיאמר-אז אולי אתה?

יש מי שיגיד- אלה. בטח.
יש מי שיקבע- הוא? שילך!
יש מי שיכריז- הוא כן!

יש אנשים.
סופרים אחוזים.
יש אנשים.
מכסות קובעים.
יש אנשים.
מי לחיים ומי ל...
חושבים שקובעים.

ואני, אח שלי, יודעת.
אני, אח שלי, רואה.
אני, אח שלי, לא סתם אומרת.
אני, אח שלי, לא סתם חושבת.

עובד במאפיה?
בישיבה גדולה לא דרך?
מוציא רישיון?
אפילו לא שחור לבן!

אבל כל אלו סתם.
כל אלו כותרות.
כל אלו לא יודעים.
שאתה- ת"ח אמיתי.

לא הישיבה קובעת.
לא האבחון אומר.
לא מספר השעות צועק.

כי אתה- בן של מלך.
בן שקיבל מתנה
מידו הפתוחה והרחבה.
ADHD שמה.
כי אתה- כל שעה היא יום.
כל דקה - היא שעה.

ומי יודע מי ימנה.
מי יודע מי יספור.
שעות של חברותא.
מסכתות בחרוק שיניים.
פלאפון כשר? כמעט נעלבת.

כי אתה- בן של מלך!
אתה וחמש אלף בחורי "מכסות".
בנים של מלך מלכי המלכים.
עליך ועליהם- לעולם לא נוותר!
שום בחור זה גם אתם!
כי בסוף, "עץ", צדקתם...
אז נכון שהספרות צולעת, ומתוך אלפי מדפי ספרים יש מדף וחצי שהגונים לקריאה, וגם אני אחת מהאלו שהולכים על בטוח ושומרים אמונים לסופרים הבודדים שיודעים לכתוב כמו שצריך. אבל הפעם החלטתי לחרוג, ולתת צ'אנס.

לא התאכזבתי.



להי נאאר

דבר ראשון השם, כבר הבנו שזה לא אחד מסיפורי הסמינר/משפחה/מוסד/שואה, זה סיפור בלי זמן, בלי מקום ובלי תאריך.

דבר שני ה
כריכה, חוץ מלבושת השחורים שמקלקלת את הנוף, הציור שבכריכה מנסה להמחיש את האגדיות שהסיפור טובל בו.
לפחות 20% מהספר הולך על תיאורי אוירה שמדליקים את הדמיון, במיוחד לאוהבי טבע שכמוני.

מי לא היה רוצה לקום אל יער בראשיתי, יקינתונים סגולים או אדומים מפוזרים, סלסלת קש ואוכמניות נקטפות, וכל זה בדרך ללימודים. אחרי צהרים יש בתפריט ירידה אל הנחל הירוק שגדתו מלאת לוונדרים וסיגליות. ובלילה הסמטאות מלאות אוירה, ריח של תפוזים מהשדות הרחוקים וספסל הצופה אל העמק. זה עוד לפני שדברנו על השקיעות... אני חושבת שהסופרת הנחמדה בלעה אנציקלופדיית פרחים לפני כתיבת הספר. כך או כך, זה מגרה בהחלט. מי שישכיר לי את הבית של לינאר לכמה ימי חופש אני אשלם עליו אפילו דיואון זהב שלם.

סגנון:

זהו ספר ראשון בטרילוגיה. אומץ, אין מה לומר. ועוד לא פחות מ900 עמודים.

העלילה כולה מתרחשת בכפר שבו עניים בבית חימר גרים לצד עשירים באחוזות פאר ולמרבה המוזרות- הם חיים יחד, לומדים יחד, נענשים יחד, מתאספים יחד ושונאים זה את זה.

כולם מחויבים לשלטון האימה, שתולה אנשים בכיכר מרכזית כמו כלום.(לא ברור איך עוד נשארו בכפר אנשים לאחר שנלקחים כל יום כמה) מפחדים מהצללים ברחובות אולי זה איש משטר,(חיבת לומר, כמות אנשי המשטר הינה בלתי הגיונית בעליל, כאילו, מחצית מבני הארץ מגויסים למשטר ושומרים על המחצית השניה?) מחפשים אוכל ביער,(ושהדודה שולחת להם שושני קנמון או עוגת אוכמניות הם עדיין חולמים על לחם, מה שנקרא אם אין לחם תאכלו עוגות) מלאי ביטחון עצמי שמתגלה כגאווה עיוורת משהו.(זה אמור להצטייר כגבורה, אבל זה לא יותר מגאוה שפלה)

דמויות:

הכפר מתחלק ל2- נאמנים ולא נאמנים.

הנאמנים מתחלקים ל2- נאמנים נאמנים ונאמנים מלשינים.

לינאר שנבחרה להתחתן הראשונה מזה עשור בהוראת הזקן אברהם ראש הנאמנים.(איש לא שאל לדעתה, אגב) ופיאגרו חתנה, בחור בעל כוחות על, עשיר, נאה, מוצלח, נפגש איתה לראשונה חודשיים לאחר הארוסין שלא נחגגו, ולאחר מכן נוסע איתה למסע מסעיר ומלא אימה לקנית נדוניה. אל תגידו, זה אחלה בחור, כל אחת היתה מתחתנת איתו על עיוור.

הנאמנים מורדים בשלטון, אבל לא עושים דבר.

אנשי המשטר נמצאים בכל מקום, אבל הנאמנים מדברים בגלוי על תוכניות, והחתונה למשל, ידועה ומפורסמת, אז למה לינאר נבהלת כשהיא ומעת שהמשטר שמע על זה, מה חשבת? טיפשונת.

זמן:

אי אפשר לתארך את הסיפור.

הם גרים בבתי חימר, אבל יש להם תנור ומאוורר.

המשטרה מצירת דיוקנאות של מבוקשים, בעוד ישנם אנשים עם מצלמה ותמונות מפותחות.

נוסעים בעגלה וזוג פרדות בעוד ישנן מכוניות בעיר הסמוכה.

כותבים עם קלף וקסת אבל בתיק של לינאר ישנו גם עט. מענין למה.

אנשי המשטר יורים חיצים, אללי, מי יביא להם נשק אמיתי



מה שמגניב בספר:

-הטרילוגיה, דבר נדיר בספרות אצלינו. ויש לזה יופי.

-הספר הוא חצי אליגוריה, אם כי הבנתי רק לחצאין לאן זה הולך.

-הוא כתוב יפה, וטוב, אומנם היה ראוי לו עוד 5 דקות בתנור, שיהיה יותר אפוי, אבל זה טעים.

-אוי כמה קפה שותים שם, לא תדמינו, לא חלמתי שיש מישהו שעוקף אותי בזה

-המשחק עם המילים שנותן נופך יותר קסום, וכמובן תיאורי הטבע שציינתי לעיל.

-כמות האגדות והפתגמים השזורים הספר, אם כי לא כולם חכמים כל כך, נותנים לזה לוק.

-כמו מיה, גם אביגיל המציאה שמות שיראו מתאימות לממלכה, לא כמו ממלכה במבחן, אבל בהצלחה רבה (וגם היא, בשעות יאוש קשות כשמוחה לא הנפיק עוד שם מומצא שמצטלצל טוב, היא נפלה לשמות תנכיים כמו לאה, או שמות-תנכיים-בהזזת-אותיות כמו: דינאל, טוביאה)

יש לי גם איזו ביקורת על הגיון שאיננו , על סצנות שלא תרמו לסיפור והן מיותרות, על תיאורים שיכלו להתקצר, ועל אי אלו נתונים שהייתי משנה.
ובכל זאת אומרת, אהבתי.
@נ. גל ציינת לפני זמן מה שהיית שמחה לפתוח דיון על ספרים שונים וביניהם על הספר הזה. קראתי אותו לפני שנים ויצאתי בתחושה לא ברורה, אבל מהר מאוד שכחתי ממנו לגמרי (על השכחה עוד אפרט בהמשך). בגלל שהעלית אותו בדיון אחר שלפתי אותו ממדף שכוח וחזרתי אליו בחודש האחרון.

אני לא מספקת כאן ביקורת שלימה עם ניתוח מבני ותמאטי מלא ככל שניתן, כמו שאני מנסה ומתאמצת לעשות בד"כ. זה יותר קובץ הרהורים על הספר המהרהר הזה, והזמנה לדיון עליו.
@נ. גל תודה !
סיפור אלולי קצר שאפשר להנות ממנו בכל תקופה.
(כל תגובה תתקבל בברכה)


השקט שסרר בשעת בין הסדרים בפנימיית ישיבת 'חיים על התורה' הופר באחת כשהדלת של החדר הפינתי זה עם החלון הצופה לקיר הבטון נפתחה באחת, המשגיח ר שימי חדדוביץ' נכנס אל החדר תוך שהוא מעיף מבטים מהירים לכל עבר,
מבטו נעצר על חמשה בחורים שהחווירו והסמיקו חליפות, ''אלול''. השאגה שהתפרצה מליבו של ר' שימי הדהדה בעוצמה בחדר ובמוחותיהם של הבחורים שנתפסו בקלקלתם. מבטו ננעץ בגדליה שעמד במרכז החבורה '' גדליה אוחנובסקי?! המתמיד של הישיבה?! עליך לא הייתי מאמין! שאתה תתעסק בהעתקות שירים בשעת בין הסדרים?! איך נפלו גיבורים? איך????.

האדמה לא חישבה להיפתח ולבלוע לתוכה את גדליה הלז, וגם השמיים נשארו במקומם - שכן על לשונה של גדליה הייתה תשובה סדורה ומוכנה שרק חיכתה לצאת.

''רק רציתי את השיר החדש של הזמר שרגא מויאלבוכפלד'', ענה גדליה בבטחה. ''הוא הוציא עכשיו לקראת אלול ו''הימים הנוראים'' שיר מאוד מחזק ומעורר בשם 'תפילה ובקשה' ולחיים ביטונרוטנברג יש אותו, זה כל העניין קצת להתחזק ולהתעורר מהשיר שחיים מעתיק לנו.

''פששש, שרגא מויאלבוכפלד הוציא סוף סוף את תפילה ובקשה?!'' נדלקו עיניו של ר' שימי שמיד התאפס, עטה שוב את פרצופו הקשוח, ואמר.

''טוב אני רוצה לדעת ר' ביטונרוטמן'' אמר ר' שימי בקול שאינו משתמע לשתי פנים תוך שהוא מכווץ את גבותיו,

''ביטונרוטנברג'' מחה חיים. ''אני רוצה לדעת ר' חיים'', התעלם המשגיח מההערה, ''מאיפה אתה משיג את השירים האלו, אני מקווה שאין לך איזה מכשיר פסול''...

''מה פתאום'' מחה חיים נחרצות, ''הלכתי אתמול לחדר המחשבים והורדתי את המהדורה האחרונה של מייל מוזיק'',

''מייל מיוזיק שלחו אתמול מהדורה?!'' שאל - קבע ר' שימי. ''ושם היה גם את השיר של שרגא מויאלבוכפלד?!'' המשיך הנ''ל בחקירתו.

משראה את ההנהונים הנמרצים נרגע המשגיח ואמר: ''אם באמת אתה שומע רק את מה שמייל מיוזיק שולחים - אז אני רגוע. לשירים שלהם יש באמת מטרה אחת - לעורר ולחזק. בכל אופן תביא את הנגן, אני רוצה לבדוק שאין שם חס וחלילה שירים ממקורות אחרים''. המשגיח ר' שימי לקח את המכשיר מחיים והפטיר תוך שהוא יוצא את פתח החדר, ''מה שיכולים לשלוח לבחורים במייל.... כאלו שירים שהשם ישמור. רק מייל מיוזיק.. רק עליהם אפשר לסמוך!.

הבחורים שחררו אנחות, חייכו על הדרך שמצא המשגיח להעתיק את המהדורה של מייל מיוזיק,
ומייד פנו לעשות שטייגן בהיכל, כמובן לא לפני שהתחזקו מ''תפילה ובקשה'' של ''שרגא מויאלבוכפלד''.

נ.ב יודעי דבר מספרים שאפילו הקירות התרגשו והוזילו דמעות כש''בסיידר מוסר'' לא התאפק המשגיח וזמזם מדי פעם: ''תפיייייייייילה וווווווווווובקשה''.

(אשמח לביקורת מהמקצוענים, היות ומעולם לא למדתי כתיבה יוצרת באופן רשמי.)​
  • 51
  • תדמיינו את הסיטואציה הבאה:
    אתה מחכה במסדרון ארוך ואנמי,
    מלא דלתות ברזל חלודות מכל הכיוונים.
    ואז קוראים לך להיכנס לחדר 5.
    שם, בחדר, בצד הנכון של שולחן החקירות, יושבת... אני.
    ואני מציעה לך עסקה. אני מוציאה מכיס מעיל העור שלי מעטפה ומספרת לך שיש לי שתי מעטפות בכיס: אחת עם X כסף, והשנייה עם 2X כסף. כרגע נתתי לך באופן רנדומלי מעטפה.

    ועכשיו שאלתי היא: האם את רוצה להחליף בין המעטפות?
    ובתור בן אדם חכם אתה ישר מתייעץ עם השכל, ואתה מבין ש (כאן נכנס הסבר מצוטט מילה במילה על ידי גדולים ממני, שלא תצא מכשלה תחת ידי):

    יש שתי אפשרויות: או שבמעטפה השנייה יש סכום כפול, כלומר 2A, ואז הרווחתם A; או שבמעטפה השנייה יש רק חצי מהסכום שבמעטפה שלכם, ואז הפסדתם ½A.
    סביר להניח שההסתברות שבחרתם במעטפה עם הסכום הגדול יותר היא ½.

    אם כן, האם כדאי להחליף או לא?
    הדרך שבה משתמשים למדוד את כדאיות ההחלפה היא תוחלת הרווח; מעין ממוצע משוקלל של הרווח/הפסד שיכול להיווצר כתוצאה מהפעולה שלכם, כשהשיקלול הוא על פי ההסתברות של המאורע.

    אפשר לחשוב על תוחלת בתור הרווח הממוצע שיתקבל לאחר הרבה מאוד חזרות על המשחק; כך למשל במונטי הול, תוחלת הרווח במקרה של החלפה (אם אומרים שזכייה ברכב היא רווח 1, והפסד הוא רווח 0) היא ⅔.

    חישוב התוחלת במקרה שלנו קל מאוד, והנה הוא:
    E = ½A − ½·½A = ¼A.

    כלומר, תוחלת הרווח במקרה של החלפה היא חיובית. לכן כדאי להחליף.

    (הסבר נגמר, חוזרים לסיפור)

    אז חישבת את הכול והגעת להחלטה חכמה, ובתור בן אדם חכם את מקיימת את ההחלטה החכמה ומבקשת ממני להחליף בין המעטפות.
    ואני מחליפה, ומחליקה את המעטפה שהייתה לפני שנייה ביד שלך לכיסי.

    וכאן מגיע הקאץ':
    אני נשענת מעט קדימה ושואלת אותך: "ועכשיו, את תרצי שוב להחליף?"


    וזה, חבריי, פרדוקס המעטפות.
    (קרדית לאיילת)
    ב"ה

    הייתה לי שיחה עם חברה יקרה…​

    שמתמודדת עם עניין לא קל בכלל.
    המילים שדיברנו עליהן נגעו בי כל כך, שהרגשתי צורך לתמלל אותן ולשתף.
    כתבתי כאן לכל אחד ואחת שנמצאים בתקופה דומה, שעוברים ימים מאתגרים וזקוקים למעט כוח וחיבוק של אמונה.
    אולי המילים האלו יצליחו להאיר גם לך משהו בלב, בדיוק כשצריך.

    יש זמנים שלא משנה כמה את משתדלת…​

    יש זמנים שבהם את משקיעה את כל הלב: מתפללת, מתכוננת, עושה את המיטב, ובכל זאת המציאות מתעקשת ללכת הפוך.
    לא רק שלא מסתדר, אלא אפילו מסתבך ונפתח למסלולים שלא חלמת שתגיעי אליהם.
    זה כואב, זה מתסכל, וזה שובר את הלב.
    אני רוצה לדבר איתך על המקום הזה, מתוך הבנה אמיתית.

    הכול בידיים שלו, גם כשקשה לראות את זה​

    קודם כל, זו התחזקות אדירה באמונה.
    כתוב: "אני מאמין באמונה שלימה...הוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים"
    הרבה אנשים תולים את מה שקורה בעצמם או באחרים, אבל האמת היא, זה ה'.
    וכשאת מגיעה לעומק ההבנה הזאת, את כבר במדרגה גבוהה יותר.
    את אומרת לעצמך: "זה לא אני, זה אתה, ה'".
    וכשאת מגיעה לעומק ההבנה הזאת אז את במדרגה יותר גבוהה.

    ומתוך המקום הזה אפשר להתקדם לשלב הבא:
    אם זה אתה ה', ורק אתה, אז תעזור לי.

    זו תפילה של אמונה.
    וזה לא סותר לקיחת אחריות.
    לקיחת אחריות לא מבטלת את העובדה שהכול אתה, ה'.

    כשמבינים שה’ אחד, אפשר סוף סוף לבקש עזרה​

    יש רגע שבו את באמת מפנימה: ה’ אחד ויחיד ואין בלתו.
    ורק אז אפשר לפנות אליו ולבקש ישועה.
    אחרי שמבינים את זה אפשר לשאול למה?
    למרות שזה נשמע שאלה קשה, אבל כשזה מגיע ממך, זה נכון.
    לשאול לא אומר לקבל תשובה ולא אומר לא להסכים זה רק לשאול.

    זה לא חוסר אמונה, זו בקשה כנה להבין.
    וכשהתשובה היא שוב, זה אתה ה', ואני מקבלת את זה ממך באהבה.

    וכשאת שואלת באמת, את מקיימת את הכתוב:
    "קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת."

    איך למצוא את הלב שלך בתפילה​

    אם את מכריחה את עצמך להתפלל, אז אולי את מתפללת אבל זה לא נובע ממך זה הכרח,
    אבל אם את בוחרת רק להתחיל ומתרכזת בזה שאת עומדת לפני ה' וחושבת רק על פירוש המילים
    אז ממילא את נכנסת לתוך הנביעה של התפילה.

    טוב מעט בכוונה.
    אפשר להסתפק בתפילה אחת של שמונה עשרה, אשרי יושבי ביתך, או אפילו פסוק אחד שאת מרגישה אותו באמת.
    העיקר הוא מה שאת מרגישה, לא מה שאחרים חושבים.

    תרשי לעצמך לנשום ולעשות לך טוב​

    אם את צריכה כוחות נפש כדי לארח, את עושה מצווה ענקית.
    בספר של האדמו"ר מביאלה זצ"ל "מבשר טוב" כתוב שמי שנותן אוכל ליהודים, זו מדרגה מאוד גבוהה.
    אני קוראת לזה שלוות הנפש, להיות מרוצה ממה שאת עושה, לא להגיד אני אתאמץ כמה שאני יכולה עד קצה הגבול אלא אני יעשה את הדברים מתוך מה שאני מרגישה שטוב לי.
    ככה את שלמה עם עצמך וזה חשוב כדי להגיע לחיבור,

    ההבנה הזאת, שלא הכול תלוי בי, שה' רוצה את הלב, כל כך מדויקת.
    יש כאן מוכנות לשחרר את המאבק הפנימי ולסמוך עליו.

    הלב השבור שלך יקר כל כך בשמים​

    זה מאוד קשה להיות במצב שעוד לא נושעת,
    את צריכה לדעת שאת במדרגה גבוהה כי את מאוד חסרה ואדם חסר ולב שבור זה עולה כמו קרבן,
    וכל המציאות שלך זה קרבן כי את מקבלת את זה מאת ה',
    לכן כשאת אומרת משהו יש לזה כוח להשפיע שפע גדול לכל עם ישראל.

    צריך לזכור שאנחנו בצעדי ענק לקראת גאולה
    יש פה עבודה של דורות רבים ואנחנו בסוף,
    לכן כל הרגשה בלב של מישהו נשבר של הסתרה בתוך ההסתרה,
    של אמונה, זה מה שמחזיק את כל עם ישראל לקראת הגאולה,
    ועכשיו אנחנו רואים חושך אבל האמת היא שאת כולך אור,
    זה שאת מחזיקה מעמד וממשיכה להתפלל ולעשות חסד, ומאמינה זה אור עצום,
    ועוד רגע קטן את תראי שהכל היה לטובה גדולה מאוד.

    להפסיק להאשים את עצמך ולהתחבר באמת​

    ולכן כשאת אומרת לעצמך אני רק "שורדת" ושומרת על נחת רוח את עושה התעלות גדולה בעולם,
    כי זה לא פשוט, היצר הרע רוצה לקחת לנו את מנוחת הנפש, את הנפש. וזה בעצמו "לקבל באהבה" דבר גדול מאוד.
    כי את מקבלת מציאות לא הגיונית ומאפשרת לעצמך לא לדרוש מעצמך להיות מושלמת בתנאים האלו אלה להיות את. ואת זה האמת שלך הרוגע שלך מה שאת בוחרת.

    וכשאת מתפללת זה מגיע מתוכך, מתוך הקושי מתוך השבירה, מתוך הרוגע של קבלה אמיתית,
    ולא מלחמה על לנסות להתאים את עצמך כשאת לא יכולה,
    זה כמו להרשות לעצמך להישבר ואז את שם, ואז את מתחילה תהליך של בניה,
    שזה אומר אני לא חזקה ואני לא מציגה את עצמי שכזאת אני תלויה ברחמים של ה', ואני צריכה אותם.

    גם אם את נותנת לעצמך נשימה או מנוחה, זו לא עצלות.
    זו פשוט הנשימה שהנפש צריכה כדי להמשיך.

    אני חושבת שתתחילי לחשוב במינוח לא של השתדלות תוצאה,
    שזה יותר עניין של הגדרה ומחשבה ותבנית אלא במינוח של אני מתחברת וזה עושה לי טוב,
    כשאני מקדישה את האמת שלי.
    ולגבי ישועה תזכרי שכל תפילה תמיד נשמעת,
    ויש בנק של תפילות והתפילות עצמן יש להן חשיבות אדירה,
    ותבקשי שה' יכלול את הישועה של הכלל בישועה הפרטית שלך כך שתזכי להתפלל על כל עם ישראל,
    ותאמיני שזה עצמו מצווה להאמין,
    תגידי אני מאמינה שהכל ממך לטובה גם כשאני לא רואה את זה,
    וזה לא קשור אלי אלא זה אתה.
    ככה תזכי להתפלל להאמין.
    וגם הציפיה לישועה תהיה מכוונת לקיווי שזה הדרגה הכי גבוהה ואת שם.

    מהי תפילה?​

    לפעמים זה מייאש, את כל הזמן מתפללת ולא קורה מה שרצית,
    כשאת אומרת את המילים את מתחברת והמילים עצמן נותנות לך כוחות וחיבור,
    והתפילה עצמה היא דבר שהוא מתנה,
    זה לא עניין של הספק,
    זה עניין של לאט ולשים לב למילים ולעמוד כאילו את מדברת עם ה'.
    זה עבודה אבל זה לימוד שאת לומדת איך להתקשר
    ועדיף קצת אבל שנתת את הלב,
    ואז כשאת מבינה איך זה עובד את מגיעה לתפילה מתוך חיבור וזה משהו שאת רוצה אותו.

    גם את צריכה חיבוק ודאגה לעצמך​

    תראי את המדרגה שלך ותעריכי את עצמך כי את בת של ה',
    ומגיע לכל אחת מעם ישראל ישועה,
    ומי שמסתיר את זה זה כוחות של רוע שרוצים לקחת לנו את האור ואת יישוב הדעת,
    ולספר לנו סיפורים כאילו אנחנו לא בסדר ואנחנו מתבטלים ואנחנו לא עושים מספיק,
    זה שקר, ה' טוב והוא רוצה שנעבוד אותו מתוך חיבור ומתוך נחת,
    וכן, גם אם נתעצל טיפה, זה לא בגלל שאנחנו עצלנים
    כי אנחנו לא, אנחנו פשוט נותנים לעצמינו את הנשימה שאנחנו צריכים,
    ואם אנחנו צריכים הרבה נשימה אז ניתן לעצמנו.
    ואם זה ייראה לנו כאילו התעצלנו אז זו טעות כי אנחנו לא עצלנים במהות, וכן מחפשים את הקדושה,
    זה רק למצוא את המקום שלנו ואת הדרך.
    אם זה בבכי או בדמעות ואם זה באי הבנה ואם זה בציפיה,
    הכל שם בשבילנו להכיר בזה, ואז אנחנו "מקבלים".
    כן כשאנחנו לא מסתכלים מה אחרים חושבים או רוצים או מצפים אלא מה אנחנו מרגישים,
    ונותנים לעצמינו מקום,
    ותעריכי כל דבר שאת עושה זה דבר גדול, את בת של ה',
    ותרגישי את זה ותרגישי שכשאת מתפללת הוא ממש מתאווה לתת לך שפע את יוצרת רצון למעלה להשפיע עליך שפע למטה,
    פשוט תרגישי איך המילים עולות לפני כסא הכבוד ועושות נחת,
    תגידי אני מכוונת לעשות לך ה' נחת,
    ואל תתפתי להרגיש שאת פחות, שאת אשמה,
    לחזור בתשובה אפשר להגיד ווידוי ולבקש שה' ילמד אותך מה שאת צריכה ללמוד
    אבל את לא אמורה להרגיש רע עם עצמך,
    להיפך אדם שחוזר בתשובה הכל נהפך לו לזכות,
    זה אהבת ה'', גם אם את לא מבינה.

    צריך לזכור מי היצר הטוב ומי היצר הרע
    והדרך לזכור לפני שאת הולכת לישון תחשבי מה עשית טוב היום אפילו אם זה דבר אחד יש לו ערך אין סופי וזה נותן הרגשה טובה.
    וגם תחשבי כל יום איזה דבר כיף אני עושה לעצמי, את צריכה להכיר בערך שלך, את בת של ה', את מלכה,
    אז אם את עושה לעצמך כיף דאגת לנשמה שלך,
    אם את שמחה את מעבירה את השמחה הלאה,
    זה לא אנוכיות זה ההיפך מאנוכיות את לא חושבת רק על עצמך ולא על אחרים את דואגת "לה",
    כי את היחידה שיכולה לדאוג לה והיא חשובה כי הנשמה שלה היא חלק אלוק ממעל.
    אז את עושה מצווה וגם נהנית העולם נברא כדי שנהנה ממנו.
    תני לעצמך כוח להמשיך.

    בתוך כל הקושי יש אור ענק שמאיר ממך​

    תחשבי אם ה' היה מגיע אליך ואומר לך נתתי לך ניסיון קשה מאוד וכל הכבוד לך שאת מחזיקה מעמד בתוך ההסתר הזה,
    את יודעת שמי שמקבל באהבה את מה שקורה לו זה כאילו שאלו אותו והוא אמר אני מסכים,
    זה מסירות שאין כמותה,
    ומה שקרה לך זה ממש ניסיון והסתרה כי מצד אחד את נפגעת ומצד שני כל מיני קולות אומרים לך שאת לא בסדר וזה הכי גרוע,
    יש לי חברה טובה שאמרה לי משפט חכם, כאשר יש לך ניסיון אז גם כולם פתאום לא מבינים אותך, וכשזה מסתדר פתאום כולם מבינים
    אז את צריכה להיות חזקה בלדעת שזה ניסיון וניסיון זה אי הבנה וברגע שהניסיון יעלם את גם תביני,
    יש מלא אנשים שהלב שלהם יודע שהם עשו טעות והם מתעקשים עליה,
    למשל מי שחסר התחשבות מי שמקנא מי שלוקח, זה דברים רעים ועל זה צריך לעשות תשובה
    אבל אם הלב שלך נקי אז את צריכה להאמין בלב הנקי שלך,
    כשנגיע למעלה אני לא יודעת מה יהיה אבל ברור לי שמי שכיוון לעשות נחת רוח,
    הוא יהיה במקום טוב.
    ופתאום מלא אנשים שעשו הצגה לא יבינו מה רוצים מהם,
    לכן אני מאמינה שאת צריכה לדעת שאת עושה טוב,
    ואת כל הזמן מחוברת לה' ואת מקשיבה לקול הפנימי שאומר לך להיות באמונה.
    ההקשבה לעצמך זה כבר מקום יותר טוב בשבילך.
    וזה הקשבה לקול הרוחני שה' שם בתוכך זה הקשבה לקדוש ברוך הוא.
    אני רוצה שתדעי: הניסיון שאת עוברת קשה וכבד, אבל יקר מאוד בשמים.
    עצם זה שאת ממשיכה להאמין, לנשום, לקבל ולהתפלל, זו עבודת קודש אדירה.
    כל דמעה, כל מילה טובה, כל תפילה, יקרה ומרעידה את השמים.

    כל תפילה שלך עולה לפני כיסא הכבוד ועושה לו נחת רוח עצומה.
    כל קושי הוא קושי ולפעמים אנחנו לא מבינים למה ואיך ומה לעשות,
    ולפעמים לא רואים תיקווה אבל הנשימה העמוקה זו קבלה, אני מקבלת על עצמי לדאוג לעצמי...
    שלום לכולם :)

    הדבר ידוע שיש כאן, בקהילה הפורחת הזו, משוררים ומשוררות שהם אלופים בכל קנה מידה. אלופים הכוונה במלוא משמעות המילה, תרתי משמע. באמת רמה מטורפת של אמנות השירה, ההשחזה, הקליעה, החיתוך, הדימוי, ההגשה, והכל.

    אממה, יש מה שמפריע לי בכל החגיגה. חלקם לכל הפחות, ובלי לנקוב בשמות ניקיהם, עסוקים תמיד, אבל תמיד, או כמעט תמיד, אך ורק אך ורק, בשירה העוסקת בכאב. ברע. ברוע. ברוע שחור משחור.

    אז נכון שבעולם השירה יש מקום עננקקקק לכל זה, כי איפה ומה יכיל את הכאב הזה, אם לא העולם העמוק הזה. אבל בכל זאת, כקוראים נאמנים, שכל כך הרבה כואבים את הכאב, סופגים את החיצים, ופעם אחר פעם פותחים את הכפתורים לחלוץ את הלב לשיר נוסף שיפלח אותו כאילו היה תפוח, זכותנו לטעום את האיכות הבלתי שגרתית הזו גם בפן חיובי. שירה יכולה גם לבטא שמחה, וגם סתם רגשות של יומיום כאלה ואחרים. לא רק עצב, כאב, בגידה, וריסוק טראגיים כל כך.

    אני מבקש וקורא מעל במה נכבדת זו, מהמשוררים הרואים את עצמם שייכים להנ"ל, לפרגן לנו כאן באשכול הזה - שיר שמח. אבל היי! איכותי לא פחות מהמדממים ביותר שלכם!!

    אשמח כמובן גם לתגובות כאן באשכול על עצם טענותיי.

    חושב שלפחות באחד המקרים כאן, מדובר באמת בעט שנושא על גבו מטען אדיר של כאב. ואני, ובטוח שגם אחרים, שמח להטות שכם ולשאת מעט שבמעט מהכאב, בקריאת הקטעים הפוצעים. אבל גם חושב שלנסות לשיר שמח זה בעצמו יכול להפציע תחת לפצוע...
    כבר במהלך הנחיתה הוא ראה אותם, שורות צפופות של חיילים לבושים במדים מגוהצים, עומדים זקופים, מחכים לו – למלך שיופיע בדלת המטוס, הוא נאנח לעצמו, הדביק לפניו את החיוך המנומס ופסע לעבר דלת המטוס,

    הדלת נפתחה ומול עיניו התגלה שטיח אדם מבריק, מעוטר ברקמת זהב מפוארת, הוא החל לרדת במדרגות המטוס, התזמורת הצבאית פתחה בשירה, מקצוענותם ניכרת היטב בכל תו וצליל, הוא הרים את עיניו, מבחין במגוון הכלי נגינה שהובאו לשדה התעופה הממורק,

    למרגלות המטוס כבר המתינו לו, שרי המחוז, לבושים במיטב מחלצותיהם, והם היו נראים מרוצים הם מאוד נהנו מהמוזיקה, הרהר לעצמו, הוא הושיט להם את ידו, והמתין שיגמר סבב הלחיצות,

    הוא פסע בין שורות החיילים, ואפילו לא חנן אותם במבט, עושים את עבודתם הפטיר לעצמו,

    ראש המחוז הכווין אותו אל הכיסא המפואר שעמד בין שרשראות פרחים ווילונות יוקרתיים,

    הוא התיישב במקומו, התזמורת עצרה את השירה וראש המחוז נעמד לנאום, במשך רבע שעה הוא סקר את פעילות המלך ה"אהוב" יש לו כותב נאומים לא רע, גיחך לעצמו המלך בליבו תוך כדי שהוא מהנהן בראשו בהנאה מרובה כמיטב הנימוס והטקט.

    הטקס התקרב לסיומו, המלך עלה על לימוזינה מפוארת, מלווה בשירת משמר הכבוד, רגע לפני שהוא סגר את הדלת סימן המלך למושל המחוז להתקרב אליו, הוא דחף לו צ'ק מכובד בידו, והפטיר לו, תודה רבה, שמחתי לפגוש אותך, ומרמז במפורש על ביטול כל שאר הטקסים שתוכננו להמשך הביקור.

    לנהג הוא הורה לפנות בדרך הכי קצרה עד לאכסנייתו כשהוא מתעלם משורות חיילי הכבוד שעמדו בשולי הכביש, מצדיעים לכבודו, או לכבוד מפקדם.

    הרכב נכנס למבנה המפואר, המלך המתין עד שאחרון השרים יצא מהמבנה, ואז פנה לשלושת משרתיו הנאמנים,

    קדימה, אנחנו יוצאים לדרך, הם לבשו בגדים פשוטים, טשטשו את פניהם, ויצאו מדלת צדדית, שהם הכינו לו משרתיו הנאמנים רכב קטן ופשוט,

    נסיעה קצרה הביאה אותם לרחוב ישן ומוזנח, הרכב נעצר ליד בית קטן מט ליפול, הוא יצא מהרכב והתקרב אל הדלת,

    אחד ממשרתיו כבר התכונן לנקוש על הדלת, אך המלך סימן לו להמתין,

    מתוך הבית נשמע ילד קטן משוחח עם אחד מבני הבית,

    "אתה יודע? זה המלך הכי טוב בעולם, הוא באמת אוהב אותנו..."

    עיניו של המלך התמלאו דמעות, הוא לא המתין רגע, פתח את הדלת לרווחה ואסף את בנו האבוד לחיבוק חם.

    ***

    בנוי על קטע מחזק מהזוהר הקדוש
    אמר רבי אלעזר:
    מאי דכתיב. (תהילים ק״נ:ג׳-ד׳) הללוהו בתקע שופר הללוה''ו בנב''ל וכנו''ר הללוה''ו בתו''ף ומחול הללוה''ו במני''ם ועוגב. וכי צריך הקדוש ברוך הוא להאי.
    אלא אמר דוד, כל מה שתשבחו לקמי קודשא בריך הוא בהני מיני זמר, אינו כלום. כאדם האומר לחברו, עכשיו עשה זה וזה, וכל מה שתעשה אינו כלום, עד שתעשה דבר פלוני. כך אמר דוד, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה, כלומר אינו הללו, אלא מהו הללו, כל הנשמה תהלל יה הללויה. והאחר אינו כלום, אלא הלול הנשמה, הדא הוא דכתיב, (שם) כל הנשמה תהלל יה הללו יה.

    בתרגום חופשי, השי"ת אינו רוצה שנהללו ונשבחו בכלי נגינה מפוארים, אלא שהנשמה תהללו.
    אז והיום.
    מאת: ש. לוינגר
    שנת ה'תשפ"ו-[ג' אלפים נ"א]

    קרני שמש ראשונות של בוקר בקעו מבין שני עננים לבנים, אני מביט בהן, מתפלא על היופי. הכיפה צונחת מראשי, אני תר אחריה מנסה להבין להיכן צנחה. אני מביט על האדמה, מרים גבה אחת כלפיה מעלה, אחר כך מרים גם את ראשי לשמיים.

    רגע, הכרה נפלה בי. אני מביט לכל עבר, לא מבין. איפה אני? איך הגעתי הנה? מה זה המקום הזה?

    איש מבוגר נושא מקל הליכה עובר לצידי, אני עוצר אותו. "סליחה".

    האיש עוצר מביט אליי. "כן איש צעיר, הזקוק הינך לעזרה?"

    "אכן", למה אני מדבר ככה? ממתי? 'אכן'. "היכן אנחנו?"

    "יהודי אתה? מה שימך?" הביט בי האיש.

    "הינני", מה קורה לי בדיבור? "יהודי אני. אבל אינני מכאן. שמי יואל מנצור". אני שולח יד ללחיצה, כנהוג בדורנו, אולם האיש לא הגיב, הביט בידי במבט מתפלא. "מה שימך?" החזרתי את ידי חזרה.

    "נתנאל בן יגאל משבט בנימין אני", האיש מתקדם אלי מניח את כובד משקלו על כתפי, נעזר בי כמשענת. "היודע אתה כי חג היום להשם?" האיש נראה בעיניי מבוגר הרבה יותר מכפי הנראה לעין. "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. עלינו להזדרז להגיע להר המוריה, אל בית המקדש".

    היום חג? על איזה חג הוא מדבר?

    "בוא, בוא נערי. נמשיך יחדיו אל מקום השכינה". האיש מושך אותי להתקדם, אני צועד איתו יחד. עולים לכיוון ירושלים – לפי הבנתי.

    אני עדיין לא מבין מה אני עושה באזור ירושלים, איך הגעתי למצב שאני צועד עם איש מוזר בדרך לירושלים, בלי רכב או לכל הפחות האופניים החשמליות שלי.

    למה אין כביש, וכל הדרכים הן דרכי עפר לא סלולים כלל? האם בשנת תשפ"ו הדרך לירושלים חזרה להיות כבימים עברו? האם בית המקדש השלישי נבנה? אם כן מתי?

    מה הדבר האחרון שעשיתי? אני מהרהר בתוכי, מנסה להיזכר מה היו הרגעים האחרונים שחקוקים בזכרוני.

    רגע! הייתי בשיעור של ר' אליהו פרידמן. אני מישיבת זכרון אברהם בבני ברק!!! אז איך הגעתי הנה? ומה קרה לדיבור שלי? מדוע אני מדבר בשפה מוזרה, כאילו בלעתי חמישה חומשי תורה.

    "נו, נערי. תכף מכריז הכהן הגדול על השעיר להשם". מזרז אותי האיש. אני מתקדם מהר יותר.

    שערי חומות ירושלים נגלות מול עיניי. גדולות, יפות. לרגע לא שיערתי שכך היא, ירושלים. שנה שעברה ביקרתי בעליות האלו, משום מה הן לא היו גבוהות כל כך כמו עכשיו, וגם הדרך הייתה סלולה בכביש אספלט, ובכניסה לעיר אין חומות ענק. מה קורה פה?

    "הגד נא לי בבקשה, באיזו שנה אנחנו נמצאים?" דיבורי השתרבב חלק מן התקופה וחלק מהעתיד – כך אני מבין.

    האיש נשען על חומות העיר. "השנה היא השנה העשרים ושבע למולכו של המלך חזקיה".

    מה??? שנת מה? למולכו של מי? מה הולך כאן? נכנסתי למכונת זמן, בטעות? אבל עדיין לא המציאו מכונה כזאת! מה הולך כאן?!

    "מה לך כי חדלת ללכת? אין פנאי להתמהמה הנה השומע הינך? זהו קולו של סגן הכהנים".

    קולו בס חזק נשמע מהמשך הדרך, אני מאמין לאיש שמדובר בסגן הכהנים. השמש כמעט מגיעה לאמצע השמיים, העננים כבר אינם לצידה, החום יוקד. אני מזיע בכל חלקי גופי.

    ראשי סחרחר עלי, אינני מצליח להבין מה אירע, איך הגעתי לתקופה הזאת? מה קרה לדיבור שלי? מי האיש הזה שמוליך אותי לאזור המוזר הזה שנקרא ירושלים? מה קרה להוריי? היכן היא משפחתי? האם ראש הישיבה שם לב שנעלמתי? לאיזו מכונת זמן נשאבתי?

    אני מתחיל לרוץ עוקף את האיש, נכנס פנימה אל העיר.

    אין אנשים, אף אחד, המקום כאילו שומם.

    "היכן הם כולם?" אני מתחיל להשתגע מהדיבור הזה! האיש מורא לי להתקדם. אני מציית מתקדם אל פנים העיר. ולמחזה שראו עיניי לא ציפיתי.

    המון אנשים צובאים את העיר העתיקה לבושים לבן, נראים כמלאכי עליון. אני מביט בפלא הזה בעיניים פעורות, הייתכן!!! יום כיפור היום!!! חלחלה עוברת בי.

    מעולם לא רעדתי ביום כיפור. בכל עשרים שנותיי לא הרגשתי צמרמורת מהיום הזה. והנה לראשונה משהו בי מתחלחל.

    האם זה קשור לתקופה בה אני נמצא? אולי זה בגלל שגם דיבורי השתנה מעט? יכול להיות שגם הרגשות השתנו בי?

    שני זרים נצמדים אלי, עומדים קרוב מוחצים אותי מעט, אני מסתכל על לבושי, ונדהם. מהיכן הגיע הבגד הזה שאני לובש? ממתי אני לובש מן חלוק לבן כזה? הסחרחורת בראשי ממשיכה לחוג, הצמרמורת מטפסת במעלי גווי. רגלי חשבו להיכשל, אולם אני תופס אותם בכוח לבל יקרסו האחת אל חברתה.

    קול רעש גדול בקהל, סגן הכהנים כיבד אל הבמה את המלך חזקיה. אני לא מצליח לראות אותו אבל כן שומע את קולו. וקולו משרה בי איזו שהיא נחמה, רוגע. אני מרגיש בטוח. המלך הזמין אל הבמה את הנביא ישעיה, חמיו. קולו המיס את ליבי.

    לא הבנתי מה קורה לי.

    או שהשתגעתי, או שאני חולם. זה לא יתכן! לא הגיוני בשום צורה!!! אין מצב שחזרתי בזמן! אני לא מאמין שאני בתקופה הזאת.

    הרגשתי שזו הייתה אחת השנים הטובות שהיו לנו בתור עם, אחרי שלמה המלך.

    אומנם הכרתי את המשך הסיפור, אבל זה לא הפריע לי בחוויה.

    הנביא סיים את דבריו. אני רציתי יותר, השתוקקי להיות חלק מהמעמד. התקדמתי, דחפתי אנשים, אני רוצה לראות, להבין, להשכיל. אני צמא לדברי התורה המתוקים שנאמרו כת. מעולם לא שמעתי חידושים מעין אלו. ואני נחשב לעילוי בישיבה שלנו.

    הגעתי! אני מאושר. עומד במקום המשקיף על הבמה הגדולה. אני שוטף את עיניי בכל מה שמסביב. והלב שלי צונח באחת. רגליי אינן מתפקדות, אני נתמך בשני אנשים שעמדו לצידי, כמעט נופל.

    הייתכן!!!

    בית המקדש נמצא מול עיניי!!!

    בית המקדש הראשון!!!

    הזהב, ההוד, הפאר, החן, אור מוזר בוקע ממנו. אור שמאיר כעין השמש. לראשונה אני מבין את משמעות המילים ירושלים אורו של עולם. אם בית המקדש מאיר בכזה אור, ודאי שירושלים תאיר את כל העולם.

    הלב שלי דופק בעוצמה, המוח קולט כל פרט. אני חושב לרגע אחד על המשפחה, על החברים, כמה הם מפסידים. כבר לא אכפת לי איך הגעתי הנה, לא אכפת לי מה התאריך, מה השעה, ומי כל האנשים שעומדים מסביבי.

    בית המקדש עומד על תילו, והוא מול עיניי.

    מה זכיתי? למה דווקא אני? אני מדחיק את המחשבות האלו אחורה אל ירכתי התודעה, אני חייב עכשיו להתרכז. מה הוא אומר הכהן, אני בקושי שומע אותו. אני מרגיע את גופי המשתולל מהלם, ומקשיב בקשב לדברי הכהן, מסכת יומא מתחילה להתעורר בראשי.

    הכהן הגדול עמד באמצע מולו הקלפי, לצידו שני שעירי עיזים עומדים אינם זזים, כמו ממתינים לגזר דינם. ובצד עומדים סגנו וראש בית אב.

    הס הושלך בקהל, כולם ממתינים למוצא פיו של הסגן, אף אחד לא רוצה שהראש בית אב יפתח את פיו ראשון. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו...

    קולו של הכהן הגדול מהדהד בקול "להשם חטאת". אחד מהשמות המפורשים נאמרו מפיו, אבל לא הצלחתי להבין דבר. קולו חזק, מעביר בי צמרמורת.

    ואני ביחד עם כל הקהל צעקתי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מזל שלמדתי את המסכת הזו, אחרת לא הייתי יודע מה להגיד.

    ידיו של הכהן הוכנסו לקלפי ויצאו מהן במהירות. שני גורלות. שני שעירים. בכל יד גורל אחר. אחד להשם ואחד לעזאזל.

    הסגן הרעים בקולו. "אישי כהן גדול הגבה ימינך", שמחה נשמעה בקהל.

    חוט צמר אדום נקשר על רגלו השמאלית של השעיר לעזאזל, והוא נלקח לפינה צדדית, ממתין לתחילת הגזרה שנפלה עליו.

    בית המקדש כאן! אני לא מאמין! הוא נראה בדיוק כמו בציורים רק מואר וזוהר יותר.

    אחר כך נעמד הכהן הגדול מול השעיר העומד להישחט וקשר לו לשון של זהורית על צווארו, הניח עליו את שתי ידיו והתוודה.

    פתאום הבנתי מה זה ווידוי?! לא כמו שעשיתי עד היום, אגרפתי את יד ימיני והיכיתי במהירות על לוח ליבי, מנסה להספיק לסיים את הווידוי הארוך לפני החזן. לפתע הבנתי. כך זה צריך להראות!!!

    "אנא השם", קולו של הכהן דומע, עיניו זולגות דמעות. תחינה בקעה מגרונו. "עוויתי, פשעתי, חטאתי לפניך... אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך..."

    מעיניי גולשות דמעות. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. הבנתי איך אמור להראות יום כיפור רגיל. נזכרתי פתאום בכל סיפורי המשגיחים על אלול, שפעם בדורות עברו כשהיה מגיע אלול היו נכנסים אנשים לפחד, חרדה, מזדעזעים אמות סיפי הלב. כעת הבנתי במה מדובר! הלב שלי בקושי מצליח להחיל את שעיניי רואות.

    הכהן סיים ושוב כולנו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המילים האלו קיבלו משמעות מחודשת. כל הפאר, ההדר, ההוד, האור שבוקע מהמקדש, מתגמד ליד המלכת השם יתברך. זאת מן הרגשה כזאת שרק מי שנמצא במעמד הזה יכול להבין את זה.

    הקרבן להשם נשחט, הכהן הגדול נכנס פנימה, ויצא. כהני עזר מיהרו את המלאכה, עוזרים במה שיכלו.

    אחר כל זה ניגש הכהן הגדול והניח ידו על שעיר לעזאזל. והתוודה את עוונות בית ישראל. צמרמורת שבה וניערה את חושיי, מטלטלת אותי חזק. אני יואל מנצור הקטן מישיבת 'זכרון אברהם' בבני ברק משנת ה' אלפים תשפ"ו עומד ורואה את סדר העבודה. אותו סדר עבודה הנאמר מפי החזן כל תפילת מוסף של יום כיפור.

    אני לא מבין מה זכיתי שהגעתי למעמד הזה? על מה העניק לי השם יתברך את הזכות הזו לחזור אחורה בזמן? אני צובט את עצמי, לראות שזה לא חלום, וזה לא. אני עומד ושומע את הכהן הגדול בוכה ומתוודה.

    "אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל". ואני בוכה יחד איתו. "כי ביום הזה יכפר עליכם..." שם השם המפורש בקע מגרונו של הכהן הגדול.

    ואנחנו שעמדנו עד עכשיו צפופים, משתחווים על הארץ, וכל הצפיפות שהייתה לא הורגשה יותר, כאילו הקרקע התרחבה, גדל השטח. "ברוך שם כבוד מלכותו..." אנחנו צועקים בשלישית, פנינו טוחות בקרקע.

    הכהן הגדול מסר את השעיר לעזאזל למי שמוליכו. והוא נילקח לבית שילוחו. רציתי ללכת אחרי השעיר, להבין מה יהיה גורלו, איזה אדם לוקח אותו, ואיך נראה כל התהליך. אולם יצרי תקף אותי להישאר, להביט. היופי היה מהפנט.

    ספר תורה נפתח, הכהן הגדול החל קורא בו בפרשת אחרי מות. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני משקיף על בית המקדש לא מאמין, אוחז את לוח ליבי. מה הולך כאן?

    שמעתי את המלך חזקיה, את הנביא ישעיה, ראיתי את טקס סדר העבודה, עכשיו הכהן הגדול קורא בספר התורה שלו!!! מה עוד? הלב שלי דופק בעוצמה, אני מנסה לייצב אותו. הסחרחורות לא מפסיקות. הרעד ברגליי תוקף שוב. אני רואה שחור, ההכרה מתעמעמת לי.

    שקט. אני שומע שקט. כאילו אני כבר לא קיים.

    אולי אני כבר לא...


    .....

    ישיבת 'זכרון אברהם' תשפ"ו

    "יואל מנצור, אפשר לדעת מה נראה לך שאתה עושה?" אני שומע קול מוזר, נעים ובו בזמן תקיף. הרב אליהו פרידמן? מה הוא רוצה? גם הוא הגיע אל העבר?

    אני פוקח עיניים, מנגב את שפתיי מריר שינה. איפה אני עכשיו? איך הגעתי הנה? איך חזרתי להווה?

    "אני לא מבין איך נרדמת בשיעור?" הרב מביט בי במבט חם, אוהב. זקנו הלבן מדגדג אותי. אני מתרומם בבהלה, ומתיישב מיד.

    מה זה? איפה כל האנשים שמחצו אותי לפני רגע? איפה הכהן הגדול? המלך חזקיה? הנביא ישעיה? איפה כולם? מי החזיר אותי בזמן? רגע, רציתי להיות עד סוף שמיני עצרת. רציתי לראות את שמחת בית השואבה!!! רציתי להיות ברגל!!!

    התחלתי לבכות.

    "לא יואל אני לא התכוונתי...". הרב פרידמן התיישב לצידי מניח עלי יד. "בסך הכל רציתי להגיד לך שהפסדת את הסוגייה היפה ביותר במסכת יומא, זאת הסוגיה המרגשת ביותר".

    "באיזו סוגיה מדובר?" אני נעמד שוב, מניח את שתי ידיי על מצחי. הסחרחורות אבדו, כאב הלב איננו, אני עומד על הרגליים, הראייה לא מטושטשת. מה קורה כאן?

    "אני כמובן מדבר על סדר העבודה, היום התעמקנו בנושא הזה".

    חיוך מאושר על פניי, אני מרגיש אותו. "כבר הייתי שם. לא הפסדתי דבר". אם כבר ההיפך הפסדתם אתם שלא באתם איתי!!!

    "היית שם? אני לא מבין, איך?" הרב אליהו נעמד גם הוא תופס את מבטי. "על מה אתה מדבר, צדיק?"

    "הייתי שם. ראיתי הכל. את סדר העבודה, את הכהן, את הנביא ישעיה, את המלך חזקיה. הכל".

    "מתי?"

    "עכשיו. חזרתי בזמן!!!".

    "אני מבין", חייך לעברי הרב פרידמן. "אתה יודע השיעור היה משהו כמו ארבעים דקות, בכל הארבעים דקות האלו ישנת פה. זה הפריע לי כל מהלך השיעור. כאב לי על העילוי של 'זכרון אברהם' שישן בשיעור כל כך מרתק".

    "אז מה בעצם זה אומר... שלא... זזתי מפה בעצם?"

    "לא. היית כאן כל הזמן. וישנת", צחקוק קל בקע מגרונו של ראש הישיבה. "אתה בעצם האזנת לדברים שלי וחלמת אותם. וככה הייתי מצפה מעילוי שכל ראשו בתורה, שגם שהוא ישן, יקשיב ויחלום דברי תורה". הרב פרידמן העניק לי חיבוק אוהב.

    .....

    יום כיפור הגיע, ואני יודע!

    השנה לא תהיה כמו שנה שעברה. יום כיפור הזה אני לא אעשה ווידוי במהירות, הפעם לא אנסה להספיק את החזן, השנה אני מתכוון להתפלל כמו הייתי אני יחידי בעולם.

    השנה אדבר עם השם כאילו אני אדם הראשון בשעתו. כמו הייתי אני אדם הראשון. אין איש מלבדי. אהיה בבית המדרש בישיבה, התפלל במניין, אבל לא אהיה מקובע לחזן, אבכה, אתחנן, אבקש, הכל. כיחידי בעולם.

    זה לא עוד יום כיפור רגיל.

    אומנם חלמתי את יום הכיפורים בבית המקדש. אבל הייתי שם! אני יודע את זה! הרגשתי את זה בעצמות, בליבי, בכל תא בגופי.

    זה יום כיפור אחר לגמרי. זה היום כיפור!!!

    בעזרת השם אני משוחרר יותר, מרוגש יותר. מרגיש את יום כיפור כמו הייתי מזדעזע מאלול בדורות עברו.

    אני יודע איך הכהן הגדול הרגיש כשהתוודה, ראיתי אותו. כעת אני יודע איך ווידוי אמור להראות. זו לא עוד דפיקת אגרוף על החזה. זה זעזוע הלב, שבירת חומות הגנה, ניקוי המידות. אלו לא סתם מילים שכתובים שחור על גבי לבן, אלו געגועים.

    כשאמרתי עד היום 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. הרגשתי שאני אומר, מצטער, וזהו. היום אני מבין לא כך. אני לא אומר את המילים האלו רק כדי לכפר על חטאיי, אלא כדי להתקרב אל השם, יש בי געגוע אליו, ורק עוונותי הרחיקו אותי ממנו.

    הווידוי הזה יוצר קירבה!

    הבנתי את זה כשהבטתי בפניו של הכהן הגדול, כשאמר "אנא השם". זה לא היה 'אנא' של בקשה, זה 'אנא' של תחינה, והדמעות היו געגוע מהול בצער, בחרטה.

    אז כן. אני עומד מול ארון הקודש עכשיו, שומע כל נדריי.

    ויודע בוודאות גמורה.

    יום הכיפורים הזה, יהיה שונה.

    יהיה אחר!


    - סוף -
    בתקווה שגם לנו יהיה יום כיפור אחר. שנבין את המעלה של היום הזה. ונרגיש את הקרבה הנקייה לריבונו של עולם.
    שנה טובה וגמר חתימה טובה!!!

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה