קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בעז"ה


היי, מה נשמע?
אני יודעת שהייתה כאן כבר סקירה טובה של
@קוראות על הספר הזה. האמת, היא זו שגרמה לי לשלוף אותו מהמדף בספרייה ולקרוא:))

הפעם נלך קצת על יומן קריאה. פחות ביקורת ספרות. יותר הגיגים פוסט קריאה, גם מנקודת מבט של קוראת וגם של כותבת. יש כמובן הרבה ספויילרים. מוזמנים גם אתם לשתף את דעתכם.

אז.
מלך הטיולים הוא בהחלט ספר שונה בנוף. וזה מתחיל בכך שהוא מביא שתי נקודות מבט של שני אנשים שונים בנוף: האחד, ספי, חיפאי שמאלני שעושה עבודת מחקר בנוגע למיעוטים בישראל, והשני- גבריאל, בחור ישיבה שמחפש את דרכו.

מה אהבתי יותר-
  1. לא הבנתי. השפה הספר מהירה, מהירה ממש. כל משפט יכול להכיל התרחשות חדשה, מפנה במערכת היחסים, מחשבה יוצרת דופן. וזה עוד היה ממילא, אבל גם הדיאלוגים, המרכיבים את רוב הספר, בנויים אחרת: אחרי כל משפט שכל דיאלוג, במקום שבו היה אמור להיות רק 'אמרתי' 'צעקתי' או כל פעם אחר שיסביר במינימום האפשרי מי אמר ואיך, כל משפט פוסט דיאלוג הוא יצירה בפני עצמו.
"השבוע הבא תוכנן לאחמדים," העליתי זכרונות מספסלי האוניברסיטה.
"אבל הגענו היום במקום שבוע הבא," עיניו של יוסוף הביעו דעתו על סיבובי הפיליבסטר שאני עורך.

אני קוראת מהר, ולפעמים גיליתי שהבנתי את המשפט הקודם רק באמצע המשפט הבא.
הסגנון מזכיר קצת את הסגנון של דבורי רנד, שבו חלק נכבד משפטים מכילים משמעותיות נוספות שמטרתן להביא בצורה נוספת את האווירה, הרגש או המסר, רק צבעוני ורועש יותר ממנו. יש לזה מחיר של חוסר בהירות במהירות מדיי פעם, אולי גם קצת עומס, אבל תכלס, נהנתי. אני אוהבת לנסות לפרק בעצמי משפטים עם מזלג.
  1. נון מיינסטרים. יוסוף, וכל דבר אחר לא שהוא מיינסטרים, ויש שם הרבה. כל מסע אחר המיעוטים, בעצם, הוא חוסר מיינסטרים אחד גדול. נפגשנו עם מוסלמים מכל הצבעים והסגנונות, נוצרים פה ושם, ודעות הזויות. אהבתי את החשיפה. את הטרלול. והטרוליות. מרתק.
  2. איך. הייתי משלמת הרבה כדי לדעת איך הסופרת בשם שרי רובל הצליחה לכתוב גם שמאלן חיפאי וגם בן ישיבה אותנטי. טוב נתחיל מההתחלה. בחורים. איך. תודה.
  3. האופי של ספי. תודה על הדמות הכל כך רעשנית וטרולית. איזה כיף. גם גבריאל עמוקה ולעיתים מפתיעה, וכיף לשהות במסע שלו.
ומה שפחות-
  1. איפה איפה איפה המפגש. בספר עם שתי דמויות, במיוחד גוף ראשון, התסריט הקלאסי הוא המפגש וההסתבכות שלהם ביחד. מההתחלה ציפיתי. בחצי הספר כבר התחלתי להתייאש. בסוף קלטתי שזהו. ספי וגבריאל נפגשים שלוש פעמים בדיוק, מפגשים שאורכים בערך שישה פרקים מכל הספר. מובן מבחינת פוליטיקלי קורקט, הרי ספי הוא באמת חברה לא טובה, אבל בכל זאת חסר.
  2. התחרות. מתחילה מצחיק וממשיכה מעיק. תכלס הבנו את הפואנטה באיזשהוא שלב, וכשהבנתי שבמקום מפגשים מעניינים בסגנון ספי-גבריאל אנחנו מקבלים מסע בשלבי התחרות השמאלנית סלש ההזויה, הייתי צריכה להשלים עם זה. בכלל, בניגוד למסע של גבריאל, שהקונפליקט בו ברור והדרך ולפעמים עצובה לא צריכה שום תפאורה מיותרת, במסע של ספי יש המון תפאורה ומעט מסע פנימי, שמתגלה בעיקר בסוף.

אבל הסוף טוב. אמרנו כבר הרבה פעמים שסוף טוב הוא לאו דווקא סוף שמח. כאן יש סוף לא מושלם, אבל שלם.

בקיצור- ספר שונה בנוף. קריאה מפתיעה ומרעננת. חובה פאנפיק המשך, אם יש מתנדבים מהקהל. ספי חוזר בתשובה, הרי:) סך הכל, נהנתי.
הַיָּמִים מִתְקַדְּמִים מוּל מִסְמָךְ רֵיק
עוֹבֵר כִּבְנֵי מָרוֹן אֶת מַעֲשַׂי סוֹרֵק
בִּסְקִירָה אַחַת וְלֹא מֻפְחָת הַלַּחַץ
רַק כְּבֵינוֹנִי מַחֲזִיק אֶת חַיַּי וְעוֹשֶׂה יַחַץ

וְלֹא יוֹדֵעַ מָה הַחֵלֶק הַגָּדוֹל וְהַקָּטָן
הָעֲבֵרוֹת וְהַמִּצְווֹת מִזְדַּחֲלִים לְאִטָּן
וּמְנַגֵּן לִי יִזְכֹּר אַהֲבַת אֵיתָן אֲדוֹנֵנוּ
וְאִם כָּלְתָה זְכוּת אָבוֹת רַק לְמַעַנְךָ עֲנֵנוּ

וְאֵין זְמַן לְתֵרוּצִים אֲבָל לֹא יוֹדֵעַ מָה
אֵיךְ כַּמָּה לָמָּה, הַמְלָכָה תְּשׁוּבָה וְסִסְמָא
וְהַלֵּב מְקַוֶּה אֲבָל לְעוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה
לֹא הִגַּעְתִּי, וְרַק בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה

עָשְׁשָׁה מֵעֲיֵפוּת עֵינַי, וְלִבִּי דּוֹפֵק כְּמוֹ דּוֹדִי
וְאִם אֶת זֶה לֹא יוֹדְעִים אָז מַהוּ יְהוּדִי
אֲבָל לְבַדִּי בַּבַּיִת צוֹעֵק הַשֵּׁם הַשֵּׁם
אָנָּא הָסֵר מִלִּבִּי מַשְׂטִין שֶׁאֶת כֻּלִּי חוֹסֵם

וְעוֹד יוֹם עוֹבֵר וְעוֹד יוֹם עָבַר
וּמָה אֶעֱנֶה רַק לִבִּי נִשְׁבַּר
אֱלוֹקִים לֹא תִּבְזֶה עֲמֹד לִי
כִּי כָּל חִשְׁקִי הוּא אַתָּה אֵלִי

מָרוֹם מִמְּרוֹמִים מֶלֶךְ בַּשָּׂדוֹת
כָּל הַשָּׁנָה אִתָּם בַּעֲבוֹדוֹת וּבִבְגִידוֹת
וְרֵיחַ מִבּוֹגְדִי וְקוֹלִי הוּא בִּגְדִי
וּבִמְקוֹם שֵׂעִיר לָה' הִקְרַבְתִּי גְּדִי

אַבָּא תִּשְׁלַח לִי נְבוּאָה דָּבָר בָּרוּר
כִּי אֵיךְ אֶעֱבֹד אִם כֻּלִּי סַהרור
אתה איש תקשורת. העורך שלח לך הודעה וביקש שתכתוב 200 מילה ותבחר: מי איש השנה שלך?
לפניך קטלוג אנשי התקשורת שבוחרים את איש שנה.

הנדוש: יבחר את אחד מהמנהיגים כבר 10 שנים ברצף. טראמפ או נתניהו. הוא יסביר למה השנה במיוחד מגיע לו להיות איש השנה.
בינינו? סתם התעצלת לחפש אז הלכת על הכי קל..

המרגש: יבחר איזה מישהו עם זקן ארוך שמפעיל בית חב"ד באיזה חור, וגם עשה השנה 700 ימי מילואים, וגם סיים את הש"ס פעמיים, וגם נפצע בעזה וחזר להתנדב

המתחכם: לא יבחר איש מסוים, אלא יבחר דמות כללית ("איש השנה שלי הוא מי שבחר השנה לאהוב ולהתאחד ולא נכנע לפלגנות וההסתה")
בינינו? הטקסט הזה שמור לו עוד משנה שעברה.

הדוס בהגזמה: יבחר את המגיד שיעור דף היומי בבית כנסת שלו, או את החזן של מוסף שיודע לעשות 'ונתנה תוקף' כמו שאף אחד לא יודע.

המקורי: ימצא לך איזה מישהו שאף אחד לא מכיר, שעומד בראש עמותת חסד בתחום זניח שאיש לא שמע עליו (העמותה לשיקום מעמד האתיופים ברעננה)

היחצ"ן: יבחר את אחד מחברי הכנסת מהשורה השלישית ש'קידם השנה חקיקה משמעותית בתחומים רבים, עשה עבודה פרלמנטרית מעולה, שהוכיחה שהוא עוד יגיע רחוק'
בינינו? מה לא עושים בשביל קצת פרנסה בערב החג...

הפרובוקטיבי: יבחר איזה מנהיג ערבי אנטישמי, מתון באופן יחסי למדי, ויכתיר אותו לאיש השנה על כך שהוא לא היה קיצוני וחנק יהודים במו ידיו.

הבינלאומי: יבחר איזה סנאטור רפובליקני אוהב ישראל, או איש פרלמנט ימני במדינה אירופית בינונית לא מעניינת במיוחד.

איש משפחה למופת: יבחר את אשתו שעמדה לימינו השנה ושמרה על הילדים כל האזעקות.
בינינו? חבל על המאמץ. היא לא קוראת את הטורים שלך.

חובב המוזיקה: יבחר איזה זמר ותיק שעשה השנה קמאבק עם סינגל שצבר מיליוני השמעות.

החרדי: יבחר את בחורי הישיבות, או אברכי הכוללים. בגדול אין עוד אופציות שיעברו מסך. אולי מקלב או חנניה צ'ולק.


.
  • 186
  • ספר טוב, בעיניי, הוא ספר, מכל סוגה שהיא, שאקרא שוב ושוב מבלי לדלג על אף מילה. פעם הייתי מוסיפה גם עוד דגש – שהמילים ישאבו אותי עד לדף האחרון, אבל עם הימים שהפכו לשנים, אבדה לי הפריווילגיה ונותרתי רק אני, אהבה למילה כתובה וחוסר זמן מציאותי עד כאב.

    את רימייק קראתי פעמיים, פעם אחת בהמשכים בקדם, בשעת הפסקה מענגת במיוחד, ולאחרונה ממש מתוככי ספר עם ריח דפוס, בקטעים שחטפתי בשעות סבירות ופחות. לגמתי אותו מאפס וחזרתי הנה כדי לספר.

    רימייק כריכה.png

    נתחיל בכריכה – רקע קרמי, בעיצוב דפי סקיצה, עליו משורטט בית דו-קומתי בסגנון כפרי - בית ילדותה של שירי - ועליו מריחת צבעים שנוטפת עד לגלגל הנשען על גדר. בגב שרבוטים שונים לצד צמד פתקים, שהם, כמו מקבילם בקדמת הכריכה, נראים כרפרנס לפתקי המערכת.

    כריכה שמבטאת מעבר לאומנות אותה סובב הספר, גם את תהליך ה'רימייק' הפלאי.

    נמשיך אל העיקר – העלילה.

    קשר רעיל הוא כבר לא סוד, ורגישות יתר מעולם לא הייתה מחלה. אבל מה קורה כאשר השניים נפגשים?

    שירי, שמתמודדת עם רגישות נוגעת ומציפה, רק רוצה להיות משוחררת. אבל בעוד ההווה מספק לה אנשים רבים שעונים על ההגדרה ולא בהכרח מבינים אותה, קם העבר ומציף מולה את קשייו.

    ויש לא מעט –

    שושנה, חמותה, נאלצת לעבור לצרפת עקב תקרית עסקית תמוהה, שמערבבת את כל המשפחה המורחבת איתה; אלישבע, איתה מזמן ניתקה שירי כל קשר, ממשיכה לנעוץ בה רעל במילותיה בלבד; ורשל... רשל, שהביאה איתה קסם ואור לילדותה של שירי, מתאדה. מותירה אחריה חידה רבת נעלמים ומלאי צבעי פנדה, מים ושמן, סקיצות וחלומות בעליית גג קטנה ומאובקת.

    העבר יכול היה להישאר כלוא, בדיוק כמו שירי, אלמלא הייתה שושנה מבקשת ממשפחתה לעבור לצרפת, אז היא מחליטה להתחקות אחר העקבות של רשל, ולשים סוף לשאלות הרודפות אחריה.

    תכנונים לחוד, ומציאות לחוד. ובין שיעורי ניתוח התנהגות לניסיונות התחקות אחר גורם העזיבה של חמותה, נגררת שירי למרדף אחר פתקי מערכת ומסריהם. והללו, עם בעליהם, לא חושבים לתת לה הנחות.

    כשהאירועים מציפים את שירי אל עומק סערה שחששה ממנה תמיד, צצים האנשים הטובים שבדרך – אביגיל, שמסורה עד כלות, אולי טיפונת יותר מדי; רחלה, זורמת וחביבה; ומרים, שהחום שלה ימיס אפילו אתכם וכל מילה שלה שווה יהלום, אם לא פחות; יחד איתן, ובליוויים של תפילות ואמונה, תצלח שירי את המכשולים, תחתור לעצמה דרך, ותגשים, לא רק לה, חלומות עבר ובנייני עתיד.

    ולסיכום -

    באומנות נדירה שמשלבת רגש נוגע ומתח דק, מעניק הספר לקורא לא רק חווית קריאה עמוקה, עלילה תפורה היטב ודמויות שאי אפשר שלא להתחבר אליהן, אלא גם תובנות לחיים – על פירוק ובנייה, סתירה ויצירה, רעל ומרפא.

    הרבה ספרים קראתי בחיי. רימייק גילה לי שלא רק אנשים רוכשים ספרים, אלא גם ספרים רוכשים אנשים. והוא, אכן, עשה את זה בגדול.



    רימייק/ תמר איתן

    הוצאת קולמוס

    569 דף, כריכה רכה.
    יריתי את החץ.
    הוא פגע.

    המטרה נוקבה, וחור דק נוצר. שביבי עץ זעירים עפו לכל כיוון, מתפזרים על הקרקע היבשה וממלאים אותה גם ביובשם שלהם.

    חייכתי, מושך בחץ נוסף, פוגע גם איתו.
    טראח. טראח. טראח.

    עוד חץ. ועוד חץ. ועוד אחד. עד שנגמר לי מלאי החיצים בנרתיק העגלגל שעל גבי, והמטרה שהוצמדה לעץ כבר נוקבה מחיצים.

    העץ זעק בכאב, מדמם את השרף אל בין סדקי האדמה הגבשושית. אני המשכתי לחייך, נוטל את המטרה ממנו ושולה מתוכה את החיצים הדוקרניים.

    העץ העתיק הביט בי במבט מתחנן. אני, לעומת זאת, לא חננתי אותו אפילו בזה. העלווה ירוקה שריפדה את הדשא ברכות רשרשה תחת רגלי, ואני נפניתי להתיישב על גזע עץ כרות ויבש שניצב מרוטש על צדה של הדרך, מכניס תוך כדי את המטרה בחזרה לנרתיק העגלגל ומוציא ממנו את מעט האוכל שעוד נותר בקרבו.

    עצי האלון התמירים שעמדו סביב נדמו כמגנים בגופם העבות על שאר העצים החלושים ששמם ומוצאם בלתי ידוע לאיש. הם סוככו בכנפי העלים הענקיות שלהם על שמי התכלת, וכיפתם הסבוכה הסתירה כל מוצא מכיפת השמים הריקים.

    והם גם הסתכלו עלי במבט עצבני.
    מאוד עצבני.
    אוי לא.

    "מ.. מה את רוצים?" אמרתי בקול מבוהל, שעה שכמעט ונחנקתי מפרוסת הלחם הדקה שאחזתי בין אצבעותיי. אך הם המשיכו להביט בי בכעס, ולא ענו ולו מילה אחת.

    רגע, חשבתי לעצמי, היום קוטיקמוטי (טו' בשבט), ראש השנה לאילנות! אולי בגלל זה הם מעוצבנים עלי.

    כן, בטח. הם כנראה רוצים שאני אברך אותם בשנה טובה.


    "שנה טובה," קרקרתי, כשאני ממשיך ללעוס בכוח חתיכה קשיחה של לחם שגודלה לא אפשר לה להיבלע בגרוני.

    הם עדיין היו עצבניים.
    מאוד עצבניים.
    אוי אוי אוי.
    אולי הם מעוצבנים על זה שתקעתי בחברם הישיש את המטרה והחצים, הבריקה בי המחשבה בפתאומיות, טוב, בסדר, אם הם מתעקשים, אני אבקש מהם סליחה.

    "וסליחה אם פגעתי," המשכתי את דברי, בולע את פירורי הלחם האחרונים שנשארו בכפות ידי.

    הם עדיין כעסו.
    מאוד כעסו.

    כל כך כעסו, עד שרימון היה נראה חיוור מבחינתם.
    כל כך כעסו, עד שהם העלו את צמרתם למעלה, כך שנותרתי חשוף לפגעי השמש והחום.
    כל כך כעסו, עד שחסמו לי את היציאה.
    גזעניים.


    יומיים ישבתי שם, מנסה לכופף את הענפים הדקים והעבים, לצאת מבין סבכי העלים המקיפים את חלקת האדמה עליה אני נמצא.

    שום דבר.

    אחרי עוד יום-יומיים כבר ישבתי מיואש על אותו גזע יבש, מביט בקרקע ובוטש ברגבי החול בעצבים ובעוצמה.

    כשלפתע נפל לי האסימון.

    טוב, אין מה לעשות. לפחות ננסה. עצת השם היא תקום.

    ניגשתי באיטיות אל עבר העץ הזקן והחבול, שהשרף הזולג ממנו כבר התייבש זה מכבר, והוא נותר מדמם אך בליבו. העצים הניעו את ענפיהם, מפלסים לי דרך ומעבר.

    התכופפתי. ואז אספתי בכפות ידי את שאריות השרף היבש שנשרו על העלווה המרשרשת שעל האדמה. גירדתי אותה מבין סלעים, מגזעים יבשים ומתוך סדקי האדמה.

    ואז ניגשתי אל הנרתיק העגלגל, מוציא משם פיסת בד לבנה כשלג, קושר אותה כשק, ומניח בתוכה את השרף.

    העץ התכווץ ממרחק מכאב שלווה בחשש. התקרבתי אליו בשנית, מלטף את גזעו הישיש בעדינות בידי האחת, בעוד השנייה מחזיקה בבד.

    העץ ניסה להתחמק, אך אז תפסתי אותו במקומו במהירות. הוא נרתע בבהלה מפוחדת. חייכתי לעברו.

    הבד שבידי השנייה החל להכביד. פתחתי אותו והוצאתי ממנו את גושי השרף. החורים הדקים שבעץ ניבטו אלי מכל כיוון. נשכתי את שפתי ותחבתי את הגושים לתוכם, מכסה וקושר בבד הלבן והעדין.

    "סליחה." אמרתי. "סליחה, עץ. זה לא... לא ידעתי... לא התכוונתי... זה... זה היה בטעות... ת'מבין?"

    אך זה לא עזר לי, העץ הביט בי בזעם שגבר מרגע לרגע, ובשנייה שבאתי להתרחק, הוא הנחית את עצמו עלי במכה פוגענית.

    בקושי הספקתי לפלוט 'אאוצ'' וכבר כל עצי החורשה שמסביב קרבו אלי בענפיהם, חובטים בי כל אחד לפי תורו.

    זה לא יעזור עכשיו, הכתה ההבנה במוחי, הייתי צריך לבקש סליחה מוקדם יותר.

    וכך העצים המשיכו לחבוט בי, עד אשר ירד הליל והם התעייפו מזעמם, כך שבנס הם לא חסמו את דרכי אל החופש.

    ברחתי משם כל עוד נפשי בי. העצים, למזלי, לא התעוררו, ואני הצלחתי להתחמק מן היער ולהגיע למקום ישוב סמוך.

    כעבור שנים שבתי לשם, ועץ ישיש ועייף עמד מולי, ויישר כשראה את פני, חייך.

    "זה אתה?" שאלתי.

    הוא הנהן לחיוב. ואז סימן לי בענפיו להביט אל האדמה.

    עלווה ירוקה כבר לא הייתה שם, אך במקומה, על האדמה התחוחה, החל העץ לחרוט מילים.

    סליחה שהייתי כפוי טובה אליך, רשם, פשוט הייתי יותר מדי מרוכז בעצמי ובאגו שלי מכדי להבחין שגם אתה סובל ממני, ולא רק אני ממך.

    סליחה שלא מחלתי לך מיד, הרי בזכותך אני חי. וסליחה על זה שהייתי צריך לבקש סליחה, ולא ביקשתי ממך עד עכשיו.


    וכך המשיך וכתב, מחק ורשם ומחק, עד שרגבי האדמה התשושים נראו כמו סדקי פניו הישנות יותר מאשר כמו רגבי חול קשים.

    "גם אני צריך לבקש ממך סליחה," אמרתי, והופתעתי איך קולי שלי יצא כזה חד ובהיר, "אני זה שלא התנהג אליך בסדר. אני זה שבגללו נחבטת ונשרטת. אני זה שבגללו נזל ממך לב. אני האשם, לא אתה."

    שוב שפתי ננשכו, כמו ביום ההוא, ושוב קרבתי אליך, נוגע בעדינות בפיסת הבד הלבנה והקרועה, שעדיין נותרה מן הפעם שעברה.

    "סולח?"

    העץ הנהן לעברי בחיוך מאושר, ומשהו רטוב החל נוגע בשפתי. הנחתי את ידי מתחת להן, ולא האמנתי למארה עיני הבוכות, עד כי קלטתי שזהו העץ המזיל עימי דמעה.

    הדמעות שלי נקוו גם הן. התקרבתי עוד יותר אל העץ הישיש וחיבקתי אותו חיבוק עז. העץ חיבק אותי חזרה בענפי, ושנינו בכינו.

    "רגע," אמרתי, והתרחקתי מחיבוקו. ואז הורדתי את הנרתיק העגלגל מכתפי, "אני רוצה להביא לך משהו."

    הכנסתי את ידי וחייטתי בתאים, ובסוף נתקלתי במשהו קשיח ועגול. הוצאתי אותו.

    העץ הביט בי בתמיהה. המטרה הייתה מונחת בכף יד, קטנה ומחוררת כמו אז, כאילו מתביישת בעצמה שזהו תפקידה, לספוג חיצים מאחרים ולשתוק.

    "הנה," אמרתי, והגשתי את המטרה לעץ, "קח את זה בשבילך. אני לא רוצה יותר להמשיך ולפגוע ללא מטרה. כלומר... עם מטרה ללא מטרה. כלומר... הבנת אותי."

    העץ הנהן.

    "זה מגיע לך," הנחתי את המטרה בין ענפיו של העץ, שלקח אותה בדממה, "אתה עמדת איתי בגבורה ענקית, יחסית לעץ שפגעו בנפשו. אני לדוגמה לא יודע מה הייתי עושה במקומך... אתה גיבור עץ. אתה חזק. רק תאמין שאתה טוב, ותצליח להמשיך ולשרוד."

    הבטתי בעץ. סדקיו זהרו כאילו אור זהוב ומסנוור יוצא מביניהם. מכל סדק וסדק, מכל שבר ושבר, הוא צמח, והתעצם. מכל התגברות, מכל מחילה שלי, אני התעצמתי.

    חץ ישן וקטן נגלה לפתע על הרצפה למול עיני. אחזתי אותו בידי, ושפשפתי איתו את כפותי בחום.

    וישבתי שם, על גזע יבש, והבטתי בעץ זקן.
    ושברתי את החץ.



    מוקדש לכל המתגברים. לכל המוצאים בעצמם את הכוח למחול. לכל העומדים איתנים למרות שנפגעו, כדכתיב: "אוהביו כצאת השמש בגבורתו." לכל השורדים באמונה, השותקים בתפילה והעומדים במסירות. יהי שכרכם הרב משולם מן שמיא.

    אנצל הזדמנות זאת לבקש מחילה וסליחה מכל חברי פורם פרוג בכלל, ומכל חברי קהילת כתיבה בפרט במקרה ופגעתי בהם, בשוגג או שמא ח"ו במזיד, בכל פרטי ודקדוקי הדינים הקיימים, ולומר שאני מוחל מחילה גמורה לכל אדם באשר הוא יהודי אם בטעות ח"ו יצא שנפעתי מדבריו, בין בשוגג בין ח"ו במזיד, בכל פרטי ודקדוקי הדינים הקימיים.

    שנה טובה ומתוקה.


    (שכוייח גדול ל
    @הווה פשוט על ההשראה לסיפור.)
    כשסבא וסבתא של קלמן הגיעו לבקר,
    זו היתה התחלה של הרפתקה ארוכה.

    כי סבא הביא להם במתנה את הגביע העתיק שלו, שעבר במשפחתם מדורי דורות.
    בני המשפחה היו נרגשים ולא הפסיקו להסתכל על הגביע הכסוף המרשים עם ריקועי הגפן המדויקים.

    גם קלמן הנרגש הביט על הגביע בעיניים נוצצות, יחד עם בני משפחתו האזין לתיאור המופלא:
    "הגביע שייך לסבא רבא שלי, הרב שמואל כ"ץ שהיה צדיק גדול ואני קרוי של שמו", סיפר סבא שמואל בפנים נוהרות.
    הילדים הנרגשים סיפרו כמובן לחבריהם בכיתה ובשכונה על הגביע, ובאחד הימים שמע קלמן את הוריו משוחחים, אבא אמר בקול דואג:
    "אני חושש שאנשים לא ישרים ישמעו על הגביע, צריך לחשוב על פיתרון".
    "אולי נבקש לשמור על הגביע בכספת בביתם של משפחת נחום", אמרה אמא.
    "אשאל אותם", אמר אבא.
    *
    לא עברו ימים רבים, והאנשים הלא ישרים, או נכון יותר הפורצים, נכנסו לביתם של משפחת כ"ץ ולקחו את הגביע מהוויטרינה.
    הוריו של קלמן היו אובדי עצות,
    אבל אז בארוחת הערב נכנס קלמן למטבח ובידיו החפץ היקר.
    "הגביע היה אצלי, החלטתי לשמור עליו", אמר בקול צלול.
    "אתה לקחת את הגביע?"
    "רציתי לשמור על הגביע, אבל שמעתי שאתם חושבים שנכנסו פורצים אז אני מחזיר אותו", הכריז קלמן בקולו הדקיק והמתוק.
    את אנחת הרווחה ניתן היה לשמוע עד דירתם של סבא וסבתא בירושלים.
    אבא אמר: "תודה קלמן על התזכורת, אתה צודק הגביע כה יקר צריך שמירה של הזמן".

    הוא הביט על הגביע בהערכה, כאילו קיבל אותו רק עכשיו, "אתם יודעים", פנה אבא לבני הבית, "חוץ מהגביע, שהוא פריט יקר ערך עבורנו, קיבלנו במתנה גם אוצרות רוחניים שעברו אלינו מדור לדור, את האוצרות הרוחניים שהם התורה והמצוות והאמונה, ברכות בכוונה ואהבת חינם. גם אותם צריך לשמור מכל משמר, מפני פורצים בחוץ, אבל אנחנו לא נאבד את האמונה, ולא נשכח שהתורה והמצוות הם הנכסים הכי יקרים שלנו. נעשה תחבולות לשמור עליהם, כמו קלמן היקר שחשב איך לשמור על הגביע ולא התעצל".
    קלמן חייך, העיניים שלו נצצו.
    הוא ידע שאביו צודק, וכמו נכסים גשמיים שיש להם ערך, צריך לשמור על מצוות התורה כל הזמן ולא להתעצל.
     תגובה אחרונה 
    "אני מתפללת שבריאיון לא ישאלו מה היה שם-משפחתנו הקודם", אמרה יהודית שוורץ (אטיאס לשעבר) לידידתה הקרובה.
    *
    "הצבא כבר ידאג להם", אמרה נירית לבעלה, בשעה שלקח איתו את הנשק, מוכן לצאת להצלת הישובים.
    "אני לא יכול לסמוך על אף אחד", הבהיר ח' בכנות, "זו הצלת נפשות ואם אני יכול לעזור לאנשים זו חובתי".
    קול רכבו המתרחק, נשמע באוזניה כאזעקה, באותו בוקר של השביעי לעשירי.
    מאוחר יותר התברר שצדק.
    *
    "חמאס לא מסכימים לעזוב את השכונה", אמרה העזתית כמו לעצמה, בום אדיר הרעיד את השכונה.
    *
    "המורה לא מסכימה להיעדר מהכיתה, גם אם לא מרגישים טוב, היא תיערב את הקב"סית" סחו התלמידות זו לזו.
    "זו הוראה מההנהלה".
    *
    "וועד השכונה סירב לקבל אותנו, טוענים שאנחנו ממגזר שונה/לא מתאימים לציביון", לגברת קלמני יש מטפחת ובעלה חובש מגבעת רק בשבת.
    *
    "רוסיה שולחת חיילים נוספים לחזית מול אוקראינה, כל האזרחים חייבים להשתתף בלוחמה", כותרת בעיתון.
    *
    וזו לא ידיעה מוגזמת: צפון קוריאה לא מסכימה לאזרחיה לחייך בימים מסוימים, עונש חמור יינתן למחייכים.
    *
    דינה אמרה שהצבע הסגול מכוער, אף אחד לא מעיזה לסתור את דבריה
    *
    עוד כותרות מרחבי העולם?
    מהשכונה?
    יש ויש,
    מוזמנים להוסיף.

    *
    המסקנה היא שסמכות זה דבר חשוב כשהיא מגיעה במידה.

    לפעמים, שלטון היא ממשלת זדון.
    ועל זה אנחנו זועקים, מתפללים ומתחננים:
    "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ".
    גם מהלב פנימה,
    תעביר את החרדות ואת השקרים והדמיונות
    וגם מהעולם האמיתי, תעביר את הסמכות הכוזבת, את ההתנשאות, החינוך המיותר וההתעמרות בזולת.
    *
    והיה ה' למלך על כל הארץ.
    זו ההבנה שאין בעולם סמכות או כח לאף אחד.
    היחיד עם הכוחות זה ה' יתברך.
    למדנו זאת מהתורה הקדושה, בה אין סמכות וכח לאף אחד, יש הרבה בירורים ורצון להגיע לאמת.

    כולנו טובים, אין צורך בשליטה חיצונית.
    אף אחד לא יכול להחליט עבור הזולת.
    להחליט על הזולת זה להיות בגניבת דעת.
    *
    אפשר לכוון את הזולת, במידה.
    להסביר, מתוך רצון טוב.
    המקום היחיד שניתן להחליט על הזולת זה למנוע דברים לא רצויים, או להשפיע דברים טובים, וגם זה במידה נכונה מתוך כוונה אמיתית להיטיב, להגן על החלשים, ולא תוך רצון לשלוט.

    כי תעביר את החושך
    והרשעה כולה בעשן תכלה.
    וכי תעביר את ממשלת הזדון מתוכנו, ומכל העולם.

    אמן כן יהי רצון.
     תגובה אחרונה 
    שעות חיכיתי לתקיעת שופר.
    כי אז היה קצת אקשן.
    בשאר הזמן כולם מלמלו והתנדנדו מלמלו והתנדנדו, ולי היה משעמם נורא. וקצת פחדתי שאלוקים יעניש אותי על זה שאני משתעמם, כי ראש השנה וזה...
    וגם חיכיתי לתקיעות בשביל המלאכים, כי אבא אמר שמהשופר יוצאים מלאכי רחמים.

    כשר׳ יהודה לייב, עם העיניים הקטנות והמצח המכווץ שלו, הוציא את השופר מתחת לטלית, עליתי על כיסא ממולו והבטתי היטב היטב ולא ראיתי שום מלאך.
    אחר כך יצאתי מהבית כנסת והסתובבתי בחוץ בשמש. הרחובות היו ריקים, ואני הייתי עצוב, שאני לא מסתדר עם כל המילמולים. ואולי השם יתן לי עונש כי מה זה טיולים כאלה בראש השנה...
    וחזרתי לבית כנסת שהיה קר מאד מהמזגנים, וגם הלב שלי היה קר, וחשבתי שבגלל שאני רשע לא נראו אלי המלאכים.

    אחר כך הייתה הסעודה, ואח שלי התחיל לחקות את החזן של מוסף, ואחותי אמרה בדיחה, וכולם התחילו לפטפט בעליצות, אפילו אבא היה חופשי לגמרי וסיפר על הויכוחים של דודה שלו עם ביטוח לאומי, וחשבתי שמותר להם להתפרק קצת כי הם התפללו יפה, אבל אני...
    ומחר עוד יום, יום שלם כזה. למי יש כוח...

    ושוב מילמולים, ושוב הגיעה השעה, ור׳ יהודה לייב במצח מקומט וחמוץ מוציא את השופר. ואני עומד על כיסא ממולו, נשען על הבימה בין מרפקי המבוגרים
    טווווווווווווווו
    מהשופר יצא לאיטו, מלאך.
    היו לו תלתלים בלונדיניים יפהפיים, וגוף כמו ענן בוהק ביום קיץ, הוא הבחין בי וחייך.
    הושטתי לו את שתי ידי, והוא ריחף אלי.
    ”משעמם לך, נכון?” הוא אמר בקול הכי רך בעולם.
    ”השם יודע שמשעמם לך, הוא לא כועס על זה. אתה עוד ילד”.
    ”שנה הבאה אני בן אחת עשרה” אמרתי.
    ” זה עדיין ילד. השם לא מצפה ממך שתעשה דברים שמעצבנים לך. רק שתגיד תודה פשוט, ותבקש שיהיה לך שנה מוצלחת, ותתכנן להיות טיפה יותר טוב”.
    ”אבל...” אמרתי, והמלאך רק נשק אותי על המצח ונעלם.
    ואז אבא העיר אותי לתפלת שחרית של היום השני.

    וכשכולם התנדנדו ומילמלו ומילמלו והתנדנדו, הרגשתי את המלאך מהחלום, יושב לידי, ועיניו מאירות בעידוד.
    אמרתי מה שיכולתי, וזה היה קצת מאד. אבל בלב אמרתי תודה חזקה ובקשתי שנה מוצלחת, וקבלתי על עצמי לא לצחוק יותר על יהושע, אפילו בזמן שהוא לא רואה. וגם להוריד זבל כשאמא מבקשת, מיד בפעם הראשונה.

    כשהגיע זמן תקיעת שופר.
    דממה הייתה הרבה זמן, ופתאום יצאה מין נשיפת אוויר מחרחרת, ואחריה עוד אחת,
    ור׳ יהודה לייב עצם עיניים וניגב את שפתיו במטפחת לבנה.
    ואז יצא ציוץ קצר ושוב נשיפה כמו בלון שעזבו אותו.
    הצבע של ר׳ יהודה לייב היה אדום כהה, והוא החליף לשופר אחר. זה גם לא עזר לו. אנשים הסתכלו לצדדים כדי לא להביך אותו, ושני ילדים קטנים, התאומים של רוזנברג ציחקקו.

    ואז לחשתי למלאך שלי ”לך, לך תעזור לו”. וגם הבטחתי שבתפילת מוסף אני אגיד שלושה עמודים שלמים מהמחזור לאט ובכוונה.

    המלאך עשה את שלו.
    המעיין נפתח.
    וסדרת התקיעות יצאה לדרך, צלולה, ומדוייקת.
    אנשים הרשו לעצמם להביט בר׳ יהודה לייב ולחייך. והרב שעמד לידו והקריא לו את התקיעות, עשה לו עם האצבעות סימן של שביעות רצון.

    בסעודת החג, אח שלי שר ונתנה תוקף ואחר כך דיברו על התקיעות של ר׳ יהודה לייב, ואבא הסביר איך השפתיים צריכות להיות בדיוק כדי שזה יצליח. והראה לנו כשהוא מדגים עם המלחייה.
    אבל אני ראיתי פתאום דמות מרחפת מעליו, עם תלתלים זהובים. ושנינו חייכנו. כי ידענו שלא כיווץ נכון של שפתיים, הוא זה שהוציא את התקיעות היפות.
    שעת צהריים במטבחו של שף ד"ר דורון שיטרוי.

    הוא עמד ליד לחם שהיה נראה רגיל, טעם ממנו ואז צעק "יש! זה אכיל, וזה יעבוד! מאה אחוז!"

    "מי יעבוד ולמה? " נכנס עוזרו בסערה.

    "זה לא הזמן לבדיחות, דוקי, הלחם המשביע בידיי!"

    "הלחם המשביע? זה לא מה שכל לחם אמור לעשות?"

    "אוחח נו באמת" נאנח הד"ר "זו ההמצאה שאני עבד עליה שנים!"

    "אה, הזה שמשביע לחודשים?"

    "בדיוק! סוף סוף אתה מבין! זהו, צריך לצאת עם זה לשוק! האמת, יש לי רעיון ללקוח ראשון, חכה שנייה".

    הוא לקח בידיו את הטלפון הקווי החוטי, כיאה לדוקטור, וחייג.

    "הלו, זה מיסטר שליג? אה, המזכיר שלו? אפשר לדבר איתו? תודה. היי מיסטר שליג! יש לי בשבילך המצאה דלוקס!" הכריז ד"ר דורון.

    "לי אתה מציע את ההמצאות שלך? אתה נורמלי? אתה יודע שאני..."

    "יודע שאתה, אבל תקשיב, זה גאוני! לחם שמשביע לחודשים!"

    "ובוא נגיע ישר לעניין" המיסטר היה מעשי "כמה יעלה לי התענוג?"

    "מאה דולר לחתיכה!"

    "אתה רציני? לי אתה מציע כזו הצעה? אתה יודע שאני לא מוציא שקל על דברים מיותרים!! אז על המצאות שלך..."

    "יסלח לי כבודו, אבל העניין הוא הפוך בדיוק!" ד"ר דורון היה נחרץ.

    "מה הפוך?"

    "הסיבה שאני פניתי אליך זה דווקא בגלל שאתה קמצן! אל בני אדם רגילים אין לי כל כך מה לפנות כי בן אדם רגיל פשוט קונה אוכל כל יום בכיף, אבל אתה? אם תהיה לך האפשרות לא לקנות אוכל כל יום, ועוד לחודשים ארוכים, אתה הרי אמור לשוש על זה!"

    --------------------------

    הנביא ישעיהו בדברו על ימים נעלים אלו, מדבר אל השאננים שבעם ישראל לחזור בתשובה. (נָשִׁים֙ שַׁאֲנַנּ֔וֹת קֹ֖מְנָה שְׁמַ֣עְנָה קוֹלִ֑י בָּנוֹת֙ בֹּֽטְח֔וֹת הַאְזֵ֖נָּה אִמְרָתִֽי׃ יָמִים֙ עַל־שָׁנָ֔ה תִּרְגַּ֖זְנָה בֹּטְח֑וֹת כִּ֚י כָּלָ֣ה בָצִ֔יר אֹ֖סֶף בְּלִ֥י יָבֽוֹא׃)

    נשאלת השאלה, מה ההיגיון לפנות לשאננים? הם שאננים! הם לא השומעים של הדרשות/המתחזקים, למה שירצו לשמוע עכשיו?

    אומר המגיד מדובנא, פשוט, אליהם זה אמור הכי לדבר! מילא הצדיקים כל השנה חוזרים בתשובה על כל חטא, עובדים קשה, כמו שצריך באמת לעשות! אבל הם? הם הרי במשך השנה בשאננותם, אם נותנים להם הזדמנות להשיג בימים משהו ששווה חודשים של מאמץ, הם אמורים לקפוץ על המציאה!
  • 21
  • "הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאֵת ה' מָה אוֹחִיל לַה' עוֹד" (מ"ב ו לג)

    הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאִיתְךָ
    וְאֵיךְ עוֹד אוֹחִיל?
    וְאִם אֶפְתַּח פֶּה לְבַקֵּשׁ
    יֹאחֲזֵנִי חִיל
    כִּי אֱלוֹקֵי כָּל בָּשָׂר אַתָּה-
    וּכְתוֹלַעַת אֲנִי
    מִי אֲנִי, מֶה חַיַּי
    וּמָה עֲווֹנִי?

    הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאִתְּךָ-
    וְאֵיךְ עוֹד אֲקַוֶּה?
    כִּי מִי אַחֲרֶיךָ יָבוֹא-
    לְשַׁנּוֹת אֶת אֲשֶׁר תְּצַוֶּה?
    וּמָה עוֹד אֹמַר וְאֵין,
    בִּלְשׁוֹנִי אֵין מִלָּה
    וְאִם אֲדַבֵּר כְּבָר יָדַעְתָּ,
    יָדַעְתָּ כֻּלָּהּ

    הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאִתְּךָ,
    וּמָה אַמַלֵל
    מִמַּחְשְׁבוֹתַי- גָּבְהוּ מַחֲשָׁבוֹת
    וַאֲנִי קָטָן וְשָׁפֵל
    בְּיַם דַּרְכְּךָ, לֹא נוֹדְעוּ עֲקֵבוֹת
    אָמַרְתָּ לִשְׁכֹּן עֲרָפֶל
    וְאֵין אַחֲרֶיךָ, וְאֵין לְהַרְהֵר-
    רַק צַדִּיק הוּא הָא-ל!

    הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאִיתְךָ-
    וּבְמִי עוֹד אֶבְטַח?
    וְאֵין לִי מָנוֹס וּמִפְלָט-
    רַק אֵלֶיךָ אֶבְרַח
    וְאַחֲזִיק בְּכִסֵּא רַחֲמִים-
    רְאֵה בְּעָנְיִי וְהוֹשַׁע!
    אַ-ל רַחוּם- לַצַּדִּיק
    וְחַנּוּן- לָרָשָׁע...

    וְגַם אִם בְּחָשֵׁךְ אֵשֵׁב
    כִּמְתֵי עוֹלָם
    וְאִם גַּם מִטּוֹב אֶחֱשֶׁה
    כִּי מִמֶּנִּי נֶעֱלַם
    הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאִיתְךָ-
    וּבָזֹאת אֶנָּחֵם
    כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ-
    וְאַתָּה תְּרַחֵם

    אַתָּה הֲדַפְתַּנִי לִפֹּל-
    וְאַתָּה תְּקוֹמֵם
    יוֹמַיִם פְּלָאִים הוֹרַדְתַּנִי-
    וּבַשְּׁלִישִׁי תְּרוֹמֵם
    בָּאֵשׁ שֶׁאַתָּה הִצַּתָּ-
    עוֹד תִּבְנֶה אֶת בֵּיתִי
    הִנֵּה הָרָעָה הִיא מִמְּךָ,
    וְזֹאת תּוֹחַלְתִּי!
    הִיא עוֹד רֶגַע נֶעֱלֶמֶת מֵהַמַּפָּה

    תַּשְׁפָּ"ה.

    בִּרְגָעִים אַחֲרוֹנִים שֶׁל אֱלוּל

    אֲנִי יוֹשֶׁבֶת רֶגַע לְסִכּוּם,

    מֹאזְנַיִם, חֶשְׁבּוֹן

    וְנֶפֶשׁ.


    מְנַסֶּה לְפַשְׁפֵּשׁ

    לְחַפֵּשׂ

    צְדָקָה אוֹ תְּפִלָּה?

    הַפְרָשַׁת חַלָּה?

    מַעֲשִׂים טוֹבִים וּמְיֻחָדִים?

    עֶזְרָה לִיהוּדִים?

    כִּבּוּד הוֹרִים?

    שׁוֹמֶרֶת עַל הַלָּשׁוֹן?

    שׁוֹמֶרֶת עַל הִלְכוֹת שַׁבָּת?

    שׁוֹמֶרֶת עַל הַיְּלָדִים ?

    שֶׁל הַשְּׁכֵנִים

    שֶׁל הַגִּיסָה

    אוֹרְחִים מַכְנִיסָה?

    מְקַבֶּלֶת מֻקְדָּם שַׁבָּת?

    מְבַשֶּׁלֶת אֲרוּחוֹת לְהֻלֶּדֶת הַבַּת.?

    כִּמְעַט כְּ ל וּ ם.



    בְּגָדוֹל

    אֲנִי רַק מְכַבֶּסֶת

    מְנַקָּה

    כְּשֶׁאֲנִי מַסְפִּיקָה אֲנִי גַּם מְבַשֶּׁלֶת

    (לִפְעָמִים גַּם כּוֹעֶסֶת אוֹ צוֹעֶקֶת)

    וְשׁוּב מְכַבֶּסֶת מְנַקָּה מְבַשֶּׁלֶת

    וְשׁוּב

    וְשׁוּב

    עַד כַּמָּה זֶה חָשׁוּב?

    כַּמָּה מִשְׁקָל זֶה תּוֹפֵס?

    קְצָת יוֹתֵר מֵאֶפֶס?


    בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה

    אֲנִי לֹא מְכַבֶּסֶת

    אֲנִי מְפַיֶּסֶת

    יְלָדִים שֶׁרָבִים וּבוֹכִים.

    אֲנִי לֹא מְנַקָּה

    אֲבָל מַרְגִּישָׁה אֶת הָרִצְפָּה הַדְּבִיקָה,

    בַּדִּירָה הַשְּׂכוּרָה וְהַצְּפוּפָה

    וַאֲנִי לֹא מְבַשֶּׁלֶת

    אֲנִי מֻתֶּשֶׁת...



    הָיִיתִי כָּל כָּךְ רוֹצָה

    לְהַרְגִּישׁ נַעֲלָה

    לְדֻגְמָה, לְהִשְׁתַּתֵּף בַּתְּפִלָּה

    לְהַנִּיחַ סִדּוּר עַל הַפָּנִים

    וְלֹא לְהַרְגִּישׁ עַל הַפָּנִים

    מִגְּעָרוֹת שֶׁקִּבְּלוּ הַיְּלָדִים...

    לְהַזִּיל דִּמְעָה

    וְלֹא מֵחֹם הַגִּנָּה

    וּלְהִתְרַגֵּשׁ בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר

    וְלֹא רַק לִנְעֹץ מַבָּט עַל הַשֶּׁקֶט שֶׁמּוּפָר...



    אַךְ,

    בְּזֹאת אֲנִי בְּטוּחָה

    בָּרוּךְ ה' אֲנִי זוֹכָה

    וּמַמְלִיכָה

    בְּאַהֲבָה

    עוֹשָׂה אֶת רְצוֹן מַלְכִּי

    בָּאֹפֶן הֲכִי עֶרְכִּי

    עַל עַצְמִי מַמְלִיכָה

    בְּלֵב פָּתוּחַ לִרְוָחָה

    כִּי לַהּ' הַמְּלוּכָה
    הַי אַתְּ...

    יֵשׁ לִי מִישֶׁהוּ לְהַצִּיעַ לָךְ,
    בּוּל, אֲבָל בּוּל בַּסִּגְנוֹן שֶׁלָּךְ!!
    בֵּינֵינוּ -
    עוֹד 'שַׁדְכָנִית' שֶׁתַּפִּיל בַּפַּח,
    הֲרֵי אַנָּ'לָא הָרִאשׁוֹנָה בַּמַּטָּח.


    כִּי... כְּבָר אָמְרוּ לִי ש...


    יֶשְׁנוֹ אֶחָד, קוֹרְאִים לוֹ 'אָבִי',
    הוּא לוֹמֵד בַּיְּשִׁיבָה הֲכִי טוֹבָה.
    יוֹדֵעַ עַל פֶּה, תּוֹסָפוֹת וְרָשִׁ"י,
    מְמַלְמֵל גְּמָרָא מִתּוֹךְ שֵׁנָה.


    אֲבָל.... שָׁכְחוּ לוֹמַר לִי ש...


    הוּא עוֹשֶׂה אֶת זֶה 'בִּשְׁבִיל',
    הוֹ... כַּמּוּבָן שֶׁלֹּא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ.
    הוּא אַךְ וְרַק צוֹעֵד בַּשְּׁבִיל,
    אֶל עֵבֶר הַהִיא שֶׁשָּׁם 'בִּשְׁבִילוֹ'.


    כִּי הוּא צָרִיךְ לְהַוּוֹת דֻּגְמָא,
    חָלִילָה לֹא לִסְטוֹת לַסְּטִיגְמוֹת.
    אֶחָד אַבִּיר כָּזֶה, בֶּן תּוֹרָה...
    שֶׁנִּרְאֶה עָדִין מִכָּל הַוַּרְיַאצְיוֹת.


    אָז... אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם ש...


    בַּמְּצִיאוּת הוּא 'קְצָת' שׁוֹנֶה,
    יוֹתֵר נִרְאָה כְּמוֹ 'אָבִי-לאַפִי'.
    לִלְמֹד תּוֹרָה הוּא לֹא רוֹצֶה,
    הַרְבֵּה יוֹתֵר מ'לֹא מַתְאִים לִי'.


    אָז עֲשׂוּ טוֹבָה לְעָצְמֵיכֶם,
    כָּל הַחֶבְר'אייה שֶׁבַּסִּירָה.
    תִּבְחֲרוּ אֶת בְּחִיר לִבְּכֶם,
    לְלֹא תַּחְפֹּשֶׂת אוֹ מַסֵּכָה.


    כִּי הֶעָתִיד הוּא לֹא מִשְׂחָק,
    וּשְׁנָיֵי חֲלָקַי פָּזֶל הֵם גּוֹרָל.
    גַּם אִם הַקָּצֶה שֶׁלָּהֶם נִשְׁחַק,

    הֵם יֵחָבְרוּ לְאַחַר חִפּוּשׂ עָמָל.
    בערב אחד, כשהרחובות כבר החלו להתרוקן, שמע בנימין צלילים עולים מתוך מבנה גדול שברחוב הראשי.
    המוזיקה נישאה באוויר כמו ריח מתוק. תחילה כחלום רחוק, אחר כך כגלים מציפים. הוא עצר. לא ציפה לדבר כזה. כל חייו חיפש צליל שיגע בו כך, שיפתח חלון בליבו. והוא ידע, שם בפנים מתרחש משהו נדיר, אולי חד־פעמי.

    בפתח המבנה, על כסא שחור ישב שומר רחב כתפיים, בעל שפם עבות, ומבטו חמור.
    בנימין רצה להכנס אך ירא מן השומר.
    "האם אפשר להיכנס סתם כך? מה אם יגרש אותי?”
    הוא פסע כמה צעדים אחורה, ואז שוב קדימה, ואז נעצר. הצלילים מבפנים רק הלכו וגברו, סוחפים, קוראים אליו, כמעט מתחננים.

    כך עמד דקות ארוכות, אולי שעות. בליבו התנהל מאבק: תשוקתו להיכנס נלחמה בפחדו מהעין הקשוחה שמתחת לשפם. הוא מצא לעצמו תירוצים, "אין לי בגדים הולמים לקונצרט שכזה", "אני בכלל עייף", "המוזיקה נשמעת טוב גם מבחוץ". ובכל זאת, בתוכו ידע שכל דחייה, כל רגע של היסוס, הוא אובדן.

    לבסוף, לאחר שגייס את כל אומץ לבו, ניגש. קולו רעד:
    "אמ… אדוני השומר… איך נכנסים פנימה?"

    והשומר הביט בו לרגע, ואז השיב בפשטות, כמעט בחיוך:
    "אני יושב כאן רק כדי להראות את הדרך. תיכנס חופשי."

    האדם מיהר לעלות במדרגות. דלתות ההיכל נפתחו לפניו, והוא נכנס בהתרגשות, הוא הדף מעט את הדלתות הכבדות והציץ פנימה.
    האולם היה ברובו ריק, זרקורי הבמה כבים בזה אחר זה, כסאות נטושים, נגנים אורזים את כליהם, ואיש עם תיק גב גדול סוגר את מכסה הפסנתר


    בפתח היכלות זהב הימים הנוראים יושב אלול מפחיד עם שפם שחור, אבל אל תתן למראה שלו להטעות אותך, הוא יושב שם רק כדי להראות לך את הדרך פנימה.
    מהר, אל תתמהמה, אל תכנס רק אחרי שהקונצרט נגמר...
    רֵיחַ שֶׁל שַׁבָּת מַכֶּה בִּי,
    כְּנָפָיו הַלְּבָנוֹת נוֹשְׂאוֹת שָׁלוֹם.
    אֲוִיר טָהוֹר מֵרִים עֵינַיִים לְקִרְבִּי,
    עָלֶה יָרֹק נוֹפֵל פִּתְאוֹם.

    עוֹלָם שֶׁלּוֹ לוֹ לִרְגָעִים,
    נוֹשֵׁם בְּלֵב שָׁקֵט וְרַךְ.
    מַלְאֲכֵי מַעְלָה מַרְגִּיעִים,
    אֲשֶׁר בְּשִׁיגְיוֹנוֹ מֻנָּח.

    טַלִּיתוֹת חוֹזְרוֹת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת,
    צוֹעֲדוֹת בַּבֹּקֶר שֶׁל שַׁבָּת.
    מַלְאַךְ מְלַווֵה שַׁלְוָה נִכְנֶסֶת,
    נוֹצַר שָׁבְתוּ כְּמוֹ בְּבַת.

    נוֹשֶׁבֶת רוּחַ עַל חַלּוֹן,
    שַׁבָּת שׁוֹקַעַת לְשָׁלוֹם,
    מִרְיָם מַלְאָךְ עָלָה קָטֹן,
    מֵקִיץ אֲנִי מִן הַחֲלוֹם.

    מַבִּיט בְּשֶׁקֶט עַל שַׁבָּת,
    מְחַכָּה בַּפֶּתַח לְבֹאָהּ.
    אֲוִיר טָהוֹר מַיְשִׁיר מַבָּט,
    וְהִיא יָצְאָה מִמַּחְבּוֹאָה.

    נוֹשֵׂא עַיְּנִי בַּתְּפִלָּה,
    עוֹמֵד לִפְנֵי בּוֹא הַכַּלָּה,
    אָכִין לִבִּי בְּגִילָהּ.
    אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו תְּהִילָּה.

    שַׁבָּת נִכְנֶסֶת לָעוֹלָם,
    נוֹשֵׂאת עָלֶה, שַׁלְוַות מַלְאָךְ.
    שַׁבָּת תשפ"ו אוֹמְרִים כֻּלָּם,
    אוֹצֵר הַטּוֹב לָנוּ תִּפְתַּח.


    נכתב בזכות האשכול
    הזה. שכוייח גדול ל @אימפולסיבי על הפתיחה, העידוד והדחיפה.
    מוקדש באהבה לכל הכבשים השחורות באשר הם

    אי שם במדינה רחוקה, לפני שנים רבות, חי לו עדר כבשים.
    בעדר כבשים רבות, גדולות וקטנות, שמנות ורזות, גבוהות ונמוכות, לבנות ושחורות.
    בעל העדר אינו מטפל בכבשים בעצמו. הוא שולח אותם למרעה בליווי הרועה שלו.
    הרועה מאכיל את הכבשים, חולב אותם, וגוזז את הצמר כשצריך.

    יום אחד החליט בעל העדר לבקר במרעה שמחוץ לכפר. לראות כיצד הרועה מנהל את העדר, באיזו צורה הוא מטפל בכבשים, והאם הוא עושה את מלאכתו נאמנה.
    כאשר בעל הבית הגיע למרעה, נשאל הרועה: "כמה חלב נותנת כבשה בכל יום"?
    ענה לו הרועה: "כל אחת מן הכבשים הלבנות נותנת תפוקה של שלוש ליטר ביום".
    שואל אותו בעל הבית: "והשחורות- כמה הן נותנות"?
    אומר לו הרועה: "הכבשים השחורות גם הן נותנות תפוקה של שלוש ליטר חלב ביום".

    מחזיר בעל המרעה: "ובאיזה אוכל אתה מאכיל את הכבשים במידה ואין להם מספיק מהמרעה כאן?"
    עונה לו הרועה: "יש לי אוכל משובח, בריא ומזין אותו אני נותן לכל הכבשים הלבנות."
    "ומה לגבי הכבשים השחורות?"
    "כמובן שאתן גם לשחורות".

    ממשיך הרועה ומספר כי בשעות הצהריים הוא נוהג להכניס את הכבשים הלבנות לתוך הדיר הסמוך למרעה בכדי שהשמש הקופחת לא תציק להם.
    שואל אותו בעל המרעה: "ואת השחורות?"
    אומר הרועה: "גם את השחורות".

    אומר בעל המרעה לרועה בפליאה: "אני לא מבין את ההתנהלות שלך. בכל פעם אתה מדגיש את היותך דואג רק לכבשים הלבנות, מה שמביא אותי למסקנה כי יתכן שהכבשים השחורות שונות מהם. אלא שבסופו של דבר, כאשר אני שואל אותך במפורש האם הכבשים השחורות נכללות גם הן יחד איתן – אתה משיב לי בחיוב. אז תגיד לי, מדוע אתה לא אומר מלכתחילה "כל הכבשים"? למה אתה מתייחס לאותן כבשים שחורות כאל סוג ב' עד כדי כך שלא צריך לספור אותן או לדבר עליהן?

    "ספר לי, האם הכבשים השחורות נותנות פחות חלב או צמר מאלו הלבנות? האם הן פחות ממושמעות? האם הן עושות נזקים?"

    אומר לו הרועה: "לא".
    "אבל הן שחורות".
    מאז שהוא היה קטן הוא היה אוהב את זה, את הטבע, את הנגינה , את ציוצי הציפורים,
    הנפש השקטה שלו אהבה את זה תמיד, אלו היו ההנאות שלו.
    לא האוכל, היופי והאגו היו מנהיגים אותו, בשבילו מנוחה של שעה בין עציי השדות
    הגבוהים ונגינה בחליל לקול ציוץ הציפורים היה מה שגרם לו לאהוב את החיים, את העולם
    ואת עצמו.
    ככה הוא היה תמיד, עד שיום אחד בלי כל תיכנון , העולם הרגוע והשליו שלו התנפץ,
    המוני חיילים דהרו על סוסיהם ושרפו כל מקום, כל בית, הוא שמר על החליל שלו כמו על
    עצמו, אבל השדה- השדה נשרף ונגמר.
    העצים כאילו לא היו, נהפכו לחתיכות שחורות ומפויכות, הוא נלקח בשבי, החליל מתחבא
    מתחת למעילו, משפחתו הקטנה נעלמה כלו הייתה, והשקט שלו גם כן, נעלם ולא היה.
    כל לילה היה מתעורר שטוף זיעה לאחר חלום נורא, מתנשף ומזיע , מוודא שהחליל שמור אצלו.
    כל פעם שהיה מתעורר ומביט סביבו, על הרצפה המלוכלכת שעליה היה שנרטבת בדמעות
    של הישן לצידו כל פעם מחדש, והוא עצמו- אין? מה הוא עושה כאן? איך הגיע לכאן?
    איפה העולם הרגוע שלו? איפה המשפחה הקטנה שלו שבכל מקרה לא היה ממנה כזה
    הרבה- רק הוא, אחיו ואביו, וגם הם נעלמו לו- או שדווקא הוא זה שנעלם להם?
    לאחר מספר לילות של שינה גרועה, של סבל מתמשך, לאחר שהתעורר שוב מסיוט לא נורמלי,
    הוא חשב לעצמו מה היה קורה אילו במקום לחלום חלום על שריפה ועל עצים מפויכים
    היה חולם על שדה מלא בציוצי ציפורים וצלילי נגינה? מי יודע , אם הייתה לו שליטה על חלומותיו
    בהחלט היה רוצה לחלום על כזה דבר, אבל לצערו גם זה חלום שכנראה לא ייתגשם.
    החלום לחלום.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה