קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
קטע שכתבתי בעבר בפורום אחר, מוגש לפניכם עם שיפורים וחידודים .
***

ערב יום הקדוש ביותר בשנה, יום הכיפורים – שניות אחדות לפני תפילת כל נדרי,

שקט השתרר בהיכל בית המדרש, רב בית הכנסת עלה על המדרגות המובילות אל ארון הקודש וקיבל את ספר התורה מהגבאי המסור, אחריו עלה ר' חאצקל, מזקני בית המדרש לקבל גם הוא את אחד משלושת ספרי התורה,

הוא פנה לאחוריו כדי לרדת חזרה אל במת בית הכנסת, אך כנראה שמפאת גילו הוא לא נזהר מספיק, ומדריגה אחת הוא פיספס, מעד והחליק על הריצפה

השקט השתלט על היכל בית הכנסת לרגע אחד בלבד, ולאחריו הוא נבעט החוצה עם הצעקות והויכוחים, "הספר תורה על הרצפה" "הוא כן נפל! אני ראיתי" טען בלהט אחד מאלו שהתירו להתפלל איתם ביום כיפור, "צריך לצום" צקצק בלשונו צקצקן שני.

הסקרנים כבר התגודדו סביב הישיש והספר תורה, נהנים מהאקשן, "זה סימן רע לכל השנה!" הכריז "גאון" נוסף, שהוכיח למי ניתנה הנבואה.

מירכתי בית המדרש, קם מתפלל אחד ממושבו, רץ אל עבר ארון הקודש, לא, הוא לא היה מאותם סקרנים מטופשים שנהנו משכחת יום הדין, הוא בסך הכל נגש לר' חאצקל המסכן, הושיט לו יד, ועזר לו לקום מהרצפה הקרה.
"לאחרונה, אנו עדים לרוחות זרות החודרות אל תוך - תוך שורותינו, אצל השורות הכי - הכי צפופות, וזה ממש לא מוצא חן בעיני!, כאן?, אצלינו?, שאני ישמע אתכם משוחחים על המבורגר?!, מאיפה, מאיפה אתם אמורים לדעת מה זה המבורגר?

אני מרגיש שיש כאן רפיון ידיים, סוג של קריצה לעולם הגדול, הנוצץ, המושך, אבל אסור לכם לשכוח. מי שמתחיל רק להתעסק עם מושגים אלו, בסוף הוא יבגוד בכל הערכים שהוא קנה כאן, הוא חושב שהוא יודע כיצד הוא מתחיל, אבל לא יודע איך זה יגמר,

אני יודע שישנם כאלו שחושבים לעצמם, נו. לא הפסדנו שום דבר, עדיף לצאת לעולם הרחב, אבל אני יודע אלו סכנות עורבות לכם שם, כמה שקר מתגלגל ברחובות, ולכן, אני! לא יוותר על אף אחד!,

ישבתנו יחד כל הצוות, צוות מדהים שחושב אך רק עליכם, והחלטנו, יש לשים סוף לשימוש בכל המונחים הרחוביים האלו, אסור, אסור לתת למצב הזה להתגלגל ולזרום כמו שהוא היה,

ולכן, אני מודיע, ומזהיר, ומתריע מראש, כל אחד, מקטן ועד גדול, שיתפס כשהוא משתמש בכל המונחים המערביים שאבותינו לא הכירו אותם, ייענש בחומרה, וכשאני אומר ייענש, הכוונה שהוא ייענש, ואין צורך להרחיב בסל העונשים המגוונים הנמצאים ברשותינו,

זהו עת מבחן, לכל אחד ואחד, כולנו, כל אחד אשר אוהב את העם שלנו, צריך לעמוד ולומר, כן אבא יקר ואוהב, אני אוהב את קוריאה, ואני יעשה את כל מה שאב האדמות מצווה, כי אני יודע שזה בה מדאגה, אמיתית,"
בעקבות ידיעה שפורסמה השבוע, כי בצפון קריאה, החליטו לפתוח במלחמת חורמה נגד מונחים מערביים, כגון המבורגר ודומהן....
פה ושם הוצרכתי לתעד זמן עבודה. משהו שכל פריליאנסר מכיר... ויש, באמת באמת, הרבה כלים טובים לכך. גם בחינם אגב למי שחוסך.

אפשר רישום בסיסי באקסל.

אבל רציתי תוכנה. קליק פתיחה, קליק סגירה. חישוב זמן ורווח אוטומטיים.
אז בניתי משהו בבינה, שיפרתי עם הזמן. ועוד שפור ועוד אחד. מלא זמן לקח. ואז הגיעו עוד בקשות מחברים, ושיפרתי עוד וכו'. בסוף יצא משהו ענק עם מליון אפשרויות וכלים וכו', כרגע הוא בפיתוח מקצועי אצל מתכנת כדי שיהיה באמת כלי אמין. בתפילה ותקווה.

איני מוכר אותה, וגם אם כן לא רוצה לפרסם אותה פה - זה מעשה מכוער ממש - אבל מביא פה כמה צילומי מסך.
למה?
כי בד"כ מי שכותב תוכנה אלו מהנדסים. ולכן כל מה שקשור לתוכנות כתוב בשפה כל כך לא נעימה. כל כך לא מזמינה.
באפליקציות ב"ה המצב שונה. ועדיין, מאוד מצוי במחשב שפתאום קופצת איזו הודעה לקונית מפוצצת....
זוכרים את "המסך הכחול"? זו הייתה תקלה שגרמה למחשב "למות", והייתה עולה אז הודעה כחולה מבעיתה.

זה קצת קשור למיקרו-קופי (הדבר הכי כיף בלהיות כותב תוכן, רק אומר). בעבר אתרי אינטרנט של מכירה, בשדה התשלום, היו מאוד לקוניים, וממש היו עצבניים כאשר טעינו בפרט מסויים בתשלום.
היום יש הרבה הודעות עדינות וכו, במיוחד כאשר אנו טועים ושוכחים לציין כתובת או משהו.

קיצור הנה כמה צילומיסך, מעניין האם הייתם רוצים לראות הודעות כאלו ב"וורד" או תוכנות אחרות שאתם עובדים עליהם ביום-יום, או שזה רק מעיק?

מוזמנים לכתוב כאן בשפה מקצועית ועם צילומיסך. מתי נתקלתם בהודעה גרועה ממש ומאיימת שרמה לכם לרצות ולברוח מהאתר/אפליקציה/תוכנה/תפריט?


1756116264696.png.


1756115834151.png1756115826396.png



1756115865739.png
1756115884321.png




1756115906938.png
1756115927089.png

כאן ממש חיפשתי תקלה נדירה שיכולה לקרות, ואז ניסחתי מחדש את ההודעה המאיימת (משהו בסגנון תקלה! זהירות! הודעת מערכת)
1756115961083.png

ואחרון חביב.
לאחר כל העבודה, עם הזמן נוספו לתוכנה המון פקדים וכפתורים.
יום אחד נמאס לי, החבאתי את כולם בכפתור אחד, ונתתי לו את השם...
תראו כאן...
1756116009936.png

ב"ה קיבלת בינתיים מ 10 איש בערך שמנסים אותה, המון פידבקים, אבל בעקר הם מצאו שהם נהנים לעבוד איתה רק בגלל השפה...
מעניין!
  • 33
  • "אני חושב שכמה שהם משקיעים יותר בלהקשות עלינו ללכלך, ככה אנחנו משתדלים יותר לעשות את זה".

    "כלומר?" שאלתי.

    במקום לענות הוא הציג בפני את צנצנת הסוכר ספוגה בנוזל חום כהה, שהפך את הגרגירים לגושים בלתי שמישים.

    "יש עוד, למטה" התכופפתי לפתוח את הארון רק כדי לגלות שהוא ריק.

    הוא ניסה לפורר את הגושים בעזרת ידית של כפית מלוכלכת, מצחו חרוש קמטים "אני מנסה לחשב כמה קפה אני צריך להוריד כדי שיצא לי משהו מאוזן".

    "אין קפה" אמרתי בבהלה, מצביע על מקומו המיותם של הטסטר צ'ויס.

    "טוב, קיבלתי שניים במחיר אחד" ציין בתבוסה תוך שהוא מעביר גוש סוכר חום אל כוס זכוכית סדוקה, מתקרב אל המיחם ונדהם לגלות מים לבנבנים יוצאים ממנה. "כמה אבנית..."

    "זה מריח מוזר" ציינתי תוך שאני צועד אל המקרר, מתנדב להביא את החלב, המקרר הריק גורם לי לצעוק בטון גבוה מדי "גם חלב אין".

    ההוא בחוץ מיהר לגדוש את הכוס במים הלבנבנים, ובחש אותם עם גושי הסוכר ליצירת מופת ריחנית, והכריז בחיוך של מנצחים "זה לא באג, זה פיצ'ר".
    לפני כמה זמן ממש נכנסתי לחנות ספרים, וממש שאלתי את המוכר איפה הסיפור האחר של @הווה פשוט . המוכר לא ידע.
    בסוף התקשר למי שמתקשרים מוכרי הספרים (אולי לגי פי טי? מי יודע מי ענה לו שם בטלפון? אולי גדי מהשב"כ? אולי רונה מהפרקליטות?), והסתבר שהספר היה מונח מאחוריו, הפוך. השדרה צמודה לקיר. אחד על השני. אולי 10 כאלו. באמת סיפור אחר...

    ככה לא מוכרים ספרים, מר הווה פשוט! מאמין שהחנות סידרה את הבאג מאז. אגב, אם המחבר יקר לכם, פשוט תכנסו לחנות ספרים ותבדקו שהספר שלו נמצא במיקום טוב ומזמין. אם לא, בקשו מהמוכר שיתקן את העוול. ככה גם תעשו חסד נסתר בחודש אלול, אחחח.

    בקיצור, הספר התגלה כהצלחה גדולה - ולא, לא רק בגלל ש @הווה פשוט ריחם על @נתן הפשוט וכתב לו לאחר הרכישה הקדשה במייל - מטופשת ומלאת סופרלטיבים מופרכים, חחח בדיוק כמו שביקש הפשוט... הסמקתי ממש...
    הספר, באמת, חגיגי במיוחד.

    מדובר בספר הומוריסטי ומוצר הביכורים של סופר שכתב בעיקר כאן (דז'ה וו!!!!). והספר מהמם ושנון וחריף ומלא עומק. בניגוד לספר הומוריסטי אחר, צהוב, ורדוד יותר משלולית דשא.
    למעשה, מפתיע ככל שזה יישמע - - לא הייתי מסווג את "סיפור אחר" כספר הומוריסטי קודם כל. לא. הוא הרבה יותר מזה. הוא סיפור על חברויות אמת, על אכפתיות, על בחירות טובות ופחות טובות בחיים. על 7000 רגשות סביב שוקולד. ועוד כל מיני דברים.

    הספר כתוב סיפורים סיפורים, עם כמות הזויה של משחקי מילים וסצנות מלאות הבעה ועומק אנושי טוב. וחרוזים. והברקות. ויציאות. וסגירות מעגלים (מוגזמות לטעמי, כן אכתוב זאת שוב גם בהמשך סליחה).
    אבל רגע עם הפרגונים, נהיה רגע ישראלים, חמצוצים, מרירים וזה, ונגיד קודם מה לא טוב בספר, אוקיי?

    1.
    יש פה כמה סיפורים, עם פערים מטורפים בנפחם. אחד יהיה 60 עמוד למשל, והשני 3. זה לא מאוזן! הצילו! היה כדאי למסגר כל סיפור, או לחלק את הספר מראש לכמה חלקים. כל חלק - סיפור.

    2.
    יש משפטים או קטעים שנפלה הנקודה בסוף המשפט. דוגמה: זה מציק כי מרגיש כאילו לא מהודק עד הסוף

    3.
    הסיפורים מסתיימים עם פאנץ' מוגזם בד"כ. הייתי מוותר על רוב הסיומים. יותר אנשים יישארו ככה בחיים,

    4.
    וזהו, אין עוד חסרונות. אה, אנשים מהדור הקודם יגידו שאין כאן פסקאות שבנויות נכון, אלא שורות שורות מנותקות אחת מהשניה, לא יודע, זה קריא וכייפי כמו שזה.

    עכשיו למילים הטובות - זהירות יש המון!
    הדמויות מופלאות. הן אמינות. הן טובות. עשויות טוב. זו הבשורה הגדולה.

    בספרי ביכורים רבים, הדמויות עשויות מגומי. לא מרגישות אמיתיות. כאן הפוך. הכי הפוך שיש.

    המקוריות. אין פה שום דבר דומה למשהו שאנחנו מכירים. הספר הזה הוא לא חיקוי של משהו קיים. (לתחושתי - גם לא של סוגה גויית כלשהי)
    וזה כל כך כיף לקרוא בו. אין כאן דמויות 'רעות' באמת, אכזריות או משהו. באופן די מדהים, כל הדמויות חיוביות, מי יותר ומי הרבה יותר!!

    סיפור הפתיחה הארוך מאוד על הרב גלנץ תפס אותי בהפתעה. לא ציפיתי לאורך כזה, ולא לדמות כזו. ולא לעומק הזה!
    הרב גלנץ הנכבד והיוקרתי בנוי נפלא, למרות שמימיי לא פגשתי רב ממסדי עם משכורת ותנאים ברמה של הרב גלנץ, הווה פשוט מיטיב להעביר את הרושם המדוייק. ובלי לתאר את המעמד שלו ישירות! רק באזכורים אגביים ונסיבתיים. שזה וואו.

    הוא מגיע למקומות שלא היה בהם שנים, ונזכר בארועים שחווה כבחור. דמויות מהממות, צבעוניות, זירות טובות, הרבה סיגריות ובירות. הזכיר לי כל מיני קטעים של ידיד נפשי וליבי @יואל ארלנגר - קקטוס. אבל בניגוד לקקטוסנו עם הכתיבה המרהיבה שאיש לא הצליח ולא יצליח לחקות, הדמויות של הווה פשוט אמינות יותר. לא "פליימוביליות" אלא "אנושיות ויומיומיות". קשה להסביר, תקראו תבינו.

    חיבוטי הנפש שלהם מעולים, ושוב בפעם המאה - אמינים.
    אכתוב פה משפט שבוודאי יגרד להרבה, מתנצל מראש: כשאני קורא את איסתרק-מהללאל-יוזבד וכו', חיבוטי הנפש של הדמויות מרגיזים אותי. הם מרגישים לי מאוד נוקשים ודוקרניים, מייסרים ותובעניים. בסגנון דיקור סיני אטום מבע. כאן יש משהו נעים, רך ומכיל בהרבה.

    ונחזור לסיפור האחר...
    מעל הכל יש לנו כאן הומור. הרבה ממנו. הומור טוב, חד, חי, עשיר, מקורי, יפהפה. עמוס בשנינויות אבל לא מעצבנות.
    וגם - רגש יהודי חם, אמיתי. הערצה ואהבה אמיתית לתורה, רוחניות, מצוות. משהו שמורגש היטב בכל דף בספר.

    חבר סיפר לי שישב 4 וחצי שעות ברצף ולמד, משהו שהוא לא עשה לצערנו שנים רבות, אבל הצליח לעשות זאת בעקבות אחת הדמויות בספר שלפנינו. אמיתי, מבטיח.

    ואין לי עוד מה להוסיף. רצתי לקנות את החלק הבא עם העטיפה הכתומה היפהפיה.
    שבוע טוב!
    אֲנִי פּוֹעֶרֶת בִּי חֲתָךְ עָצוּם
    וְהוּא יַחְזִיק אֶת כָּל הַכְּאֵב עֲבוּרִי
    וְאֶת הָעֶצֶב וְאֶת הָאַשְׁמָה
    וְלֹא אֶצְטָרֵךְ לְהָעִיר בִּי אֶת זִכְרוֹנְךָ יוֹם יוֹם

    עָצוּם מַסְפִּיק כְּדֵי לֹא לְהֵעָלֵם לְעוֹלָם
    לֹא לְהַחֲלִיד מֵהַגְּשָׁמִים בַּחוּץ
    לֹא לִדְהוֹת מִמָּה שֶׁהָיָה קוֹרֶה אִלּוּ
    לֹא לְהַגְלִיד לְצַלֶּקֶת

    וַאֲנִי פּוֹעֶרֶת בִּי חֲתָךְ
    פּוֹעֶרֶת בִּי עוֹלָם שֵׁנִי
    וְקוֹשֶׁרֶת אוֹתִי בְּתוֹכוֹ
    מַשְׁלִיכָה מֵעָלַי אֶת עֹל הַגַּעֲגוּעַ
    בְּטוּחָה בּוֹ שֶׁאֶהְיֶה כְּלוּאָה שָׁם תָּמִיד

    חֲתָךְ קָטָן מַסְפִּיק
    כְּדֵי לְהָכִיל אֶת הָאֱמֶת הַדַּקָּה וְהַפְּשׁוּטָה שֶׁאָחַזְתָּ בָּהּ
    כְּדֵי לַעֲמֹד מוּל הַמַּרְאָה
    לִרְאוֹת אֶת עֵינֶיךָ מִשְׁתַּקְּפוֹת מֵהֶחָתָךְ
    אוֹמְרוֹת לִי עָשִׂית הַכֹּל
    הָיִית דַּיָּהּ

    עָצוּם מַסְפִּיק כְּדֵי
    שֶׁאֶסְמֹךְ עָלָיו שֶׁיִּכְאַב לִי לָנֶצַח
    וַאֲנִי אֲנִי
    אוּכַל לִשְׁכֹּחַ מֵהַכֹּל

    לְהָנִיחַ לִי לִהְיוֹת
    מִתּוֹךְ הַסֶּדֶק הַזֶּה
    מִי שֶׁרָצִיתָ
    חֹדֶשׁ אֱלוּל פִּתְאוֹם מַפְתִּיעַ

    וַואי וַואי וַואי וַואי

    בְּבַקָּשָׁה, רַק עוֹד קְצָת חֻפְשָׁה

    שָׁה שָׁה שָׁה שָׁה



    קוֹל הַשּׁוֹפָר בְּעֹז מֵרִיעַ

    טוּ טוּ טוּ טוּ

    אֵיזֶה נַּיְעֶס, מֶמְשָׁלָה כַּלְכָּלָה

    לָה לָה לָה לָה



    הַמּוֹכִיחַ עוֹמֵד בַּשַּׁעַר וּמַתְרִיעַ

    נוּ נוּ נוּ נוּ

    אָחח, בְּדִיּוּק נִזְכַּרְתִּי בִּבְדִיחָה

    חָה חָה חָה חָה



    שְׁבוּעַ הַסְּלִיחוֹת הִנֵּה מַפְצִיעַ

    אוֹי אוֹי אוֹי אוֹי

    יֵשׁ אֵרוּעַ, חֲבֵרִים וּכְלֵי נְגִּינָה

    נָה נָה נָה נָה



    יוֹם הַדִּין כְּבָר בַּפֶּתַח מוֹפִיעַ

    טוּק טוּק טוּק טוּק

    מָחָר, מָחֳרָתַיִם, מָה הַדְּרָמָה?!

    מָה מָה מָה מָה



    "הַמֶּלֶךְ!", הַחַזָּן בְּרַעַד מַצְדִּיעַ

    בּוּם בּוּם בּוּם בּוּם

    לֹא נוֹתַר לִי עוֹד לְאָן לִבְרֹחַ

    אָח אָח אָח אָח



    עוֹמֵד מוּל עַצְמִי וְדוֹמֵעַ

    אַי אַי אַי אַי

    אֵיךְ אֲנִי בָּא בְּלִי הֲכָנָה?!

    אָה אָה אָה אָה



    מֵרִים מַבָּט מְבֻיָּשׁ וּמַבִּיעַ

    יוֹ יוֹ יוֹ יוֹ

    סְלִיחָה עַל הָאִחוּר בַּהַצָּתָה

    טָה טָה טָה טָה


    אֶת רְצוֹנִי הָאֲמִתִּי אַתָּה יוֹדֵעַ

    יֶא יֶא יֶא יֶא

    בָּא לִי לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ, אַבָּא!

    בָּא! בָּא! בָּא! בָּא!





    תודה לAI על ההלחנה, העיבוד והביצוע...
     תגובה אחרונה 
  • 12
  • בס"ד


    נכתב בהשראת השיר המדהים
    ים סוף של @tmr

    לִפְעָמִים, לֵב שֶׁלִּי,
    אַתָּה מַרְגִּישׁ יוֹתֵר מִדַּי.
    רְגָשׁוֹת גּוֹאִים בְּךָ,
    עַד לִבְלִי הֵכִיל, דַּי.

    דַּי. דַּי. נוּ.

    אָז אוּלַי תֶּחְדַּל,
    אֶשְׁאַל, בְּלֵב כּוֹאֵב,
    אוּלַי לֹא תַּעֲבִירֵנִי,
    בְּתוֹךְ כְּאֵבִי,
    אוּלַי. אִלּוּ.

    וְאַתָּה מוֹסִיף לְהַטְבִּיעֵנִי,
    בְּיָם רְגָשׁוֹת.
    שֶׁאֵין לוֹ,
    סוֹף.

    לְיָם, בּוֹ מְצָרַי, מַקִּיפִים אוֹתִי,
    מִכָּל עֲבָרַי,
    לְיָם שֶׁרוֹצָה לִקְפֹּץ אֵלָיו,
    בְּאֹמֶץ, רִאשׁוֹנָה.

    אָז אוּלַי, לִבִּי,
    תִּתחַשֵּׁב בִּי, נָא,
    אַל תְּצִיפֵנִי,
    בְּנֵה לִי חוֹמָה.

    פַּלֵּס לִי דֶּרֶךְ,
    בְּתוֹךְ הַיָּם,
    קְרַע אוֹתוֹ,
    שָׁלֵם.

    שַׁקֵּעַ,
    אֶת אוֹתָם רְגָשׁוֹת מְיֻתָּרִים,
    צָרַי.
    וּלְכַאֲבִי תֹּאמַר,
    דַּי.

    דַּי. דַּי. נוּ.

    ...
    "בן אדם לא ילבש בגד שגדול עליו בשבע מידות, נכון?", הוא נגס בבורקס, מנסה להבין לאן אני חותר.
    צבי ירחמיאל הוא מכר ותיק, עוד מימי הכוילל העליזים.
    היום הוא פסיכולוג מהשורה הראשונה, כל התיקים הכבדים מתנקזים אליו. איזה כיף להיפגש ככה אחרי שנים סביב שולחן חתונה משמים.

    אולי הוא, עם ההבנה העמוקה שלו בנפש האדם, ייתן לי תשובה לשאלה שמטרידה אותי שנים.
    "בן אדם לא יעטה על עצמו טלית מוגזמת של 'כל הנערים' בתפילת שחרית סתמית, נכון?" הוא הקשיב כמו פסיכולוג טוב: נענע בראשו אחת לתשע שניות, והפיק צלילי הקשבה קצרצרים אחת לחצי דקה. חששתי שתכף גם תבוא החשבונית, אז מיהרתי להבהיר את הנקודה.

    "אז למה בכל חתונה או אירוע קהילתי, אנשים שלא יודעים לצרף תו לתו ולהחזיק קצב מינימלי, מתעקשים לעלות על הבמה ולהביך את עצמם בצורה הכי מפוארת שיש?"
    הוא חייך חיוך של הזדהות. לא אמר מילה. במקצוע שלו מילה שווה כסף. והרבה ממנו.

    אז דיברתי אני:
    "נראה כאילו המודעות העצמית השעתה את עצמה מתפקיד שיקוף מצבו של אדם בפניו, כשזה קשור לשירה. כאילו היא אמרה: אני כבר עובדת מספיק קשה, בזה אני לא נוגעת".
    צבי ירחמיאל חייך באיפוק. ביקש שאעביר לו את הוויסקי.

    העברתי באדיבות גם את הוויסקי וגם את המשך נאומי:
    "מעניין שמדובר בדרך כלל באנשים מאוד מכובדים: עורכי דין, רבנים, עסקנים ידועים. כשזה מגיע לשירה, ההבדל בינם לבין איש בעל מוגבלות שכלית הוא מזערי עד לא קיים".

    היה מדהים לראות את המקצוענות של צבי ירחמיאל. גם אחרי רבע שעת שיחה, הוא שמר על הקצב: נענוע ראש אחת לתשע שניות, הפקת צלילי הקשבה אחת לחצי דקה. לא פלא שסיים את לימודיו בהצטיינות.

    "לפעמים אני מרגיש", המשכתי בשוונג, "שזה בעצם הבידור של המודעות העצמית. כל היום היא עובדת קשה מאוד, מסנכרנת בין רצונם ושאיפותיהם של אנשים לבין יכולתם, או ליתר דיוק, היעדר יכולתם. בסוף היום היא מגיעה לשמחות ולאירועים, ונותנת לאנשים להתרסק על הבמה בעודה עומדת למטה בין הקהל ונקרעת מצחוק. זה גם מהנה אותה, וגם מזכיר לה למה מה שהיא עושה ביומיום נחוץ כל כך לאנושות".

    את השיחה המרתקת קטע המיקרופון:
    "ועכשיו נזמין את דודו של החתן, הפסיכולוג הידוע ובעל המנגן האגדי, הרב צבי ירחמיאל, לשיר לכבוד החתן והכלה".
    הובכתי קשות.

    הוא שלח לי מבט של: "לא התכוונת אליי, נכון"?
    אני החזרתי מבט של: "מה פתאום, אני התכוונתי לאנשים שבאמת לא יודעים לשיר".

    הוא רץ בחדווה אל המיקרופון. ריסק מעמד. מחק מוניטין. בידר נוכחים.

    על הכיסא המיותם של צבי ירחמיאל התיישבה עכשיו המודעות העצמית. היא שמה יד על כתפי, ואני על שלה. התנועענו ימין ושמאל לפי הקצב (?) ויחד התמוגגנו ממופע אדיר של פסיכולוג דגול המזייף עצמו לדעת.
    ב"ה

    האמת? רוב החיים זה התמודדות. פעם ככה, פעם אחרת.
    ולפעמים הכי קשה זה פשוט לא להבין למה זה קורה לנו בכלל.
    אנחנו מסתובבים בלי תשובות, מה עושים? איך מתמודדים?

    ואז מגיע רגע כזה, פתאום אור קטן נדלק.
    אנחנו מתחילים להבין מה לעשות, מה רוצים מאיתנו, איך להסתדר עם העניין
    וזה הרגע שמקדם אותנו, לא רק להבין בראש, אלא גם לדעת מה לעשות בפועל.
    דווקא מתוך הקושי, אנחנו באמת מבינים ומרגישים על מה מדובר.

    יש ניסיונות מתמשכים, ולפעמים יש משהו שחוזר שוב ושוב.
    אם זה עניין של אופי שתמיד מביא איתו היתקלויות,
    אם זה חסר כלשהו,
    או אם זה קושי ספציפי.

    כך היה עם התמודדות רבת שנים.
    לא אפרט, אבל מדובר במשהו ספציפי, לא מאוד קרוב, אלא ברמה של שכנים, אך מספיק נוכח כדי להציק.
    כמה סבל היה שם, שוב אותן הצקות, שוב אותה אטימות, שוב אותה התעלמות.
    וכמובן, מה שמציק הוא לא רק ההפרעה עצמה אלא גם האטימות והחוסר התחשבות הנוראה שמתלווה אליה.

    ואז התפללתי. לא שיפסיקו להפריע לי, אלא פשוט: "ריבונו של עולם, תן לי להבין".
    וברגע הזה נפתח לי שער חדש.

    הרגע שבו מנצנצת הבנה, זהו רגע שאפשר לומר שהוא ההתחלה של הסוף.
    גם כשהבעיה לא נעלמת, עצם ההבנה כבר נותנת כוח להמשיך.
    הרבה מאוד תפילות ובקשות מובילות בדיוק לבקשה הזאת.

    ותודה לך בורא עולמים על כך ששמת לי את המילים בפה.
    כי ברגע שמגיע הרגע הנכון, כשמתמלאת סאת הצער, גם הדרך הופכת למפולסת.

    באותו רגע נצנצה בי ההבנה: זה בכלל לא עליי, זה כעס ענק שבוער אצלם ויוצא החוצה.
    זה כעס עצום, פנימי, שאין לו אוויר לנשום, אז הוא פשוט נשפך על אחרים, מי שקרוב ומי שרחוק.

    כשהבנתי את זה, הבנתי שכמו ששאלה טובה היא חצי פתרון, כך גם תשובה טובה היא חצי פתרון.
    עד עכשיו התייסרתי מכך שאנשים כל כך חסרי התחשבות, נוהגים בחוצפה ומנצלים.
    ועכשיו הבנתי שהם מנסים להפיל עלי את הכעס הנורא שקיים אצלם.

    הבנתי משהו חדש: אני לא חייבת לפענח אותם בכלל, כי מה שמניע אותם בכלל לא קשור אלי.
    אני גם לא חייבת לקחת על עצמי את הכעס הזה.
    ופתאום יש שקט בלב, אפילו מול כל ההצקות שהיו.

    ההבנה הזו שחררה אותי.
    לא חייבת לקחת על עצמי כעס שאינו שלי.
    לא חייבת להסביר או להצדיק.

    בימים אלו של סליחה ומחילה, כשאנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ימצא לנו מחילה תחת כיסא כבודו ונוכל לשוב אליו בלב שלם.
    אנחנו לא מבינים את דרכי ה' ולא מבינים את מעשי בני האדם.

    אבל אנחנו יודעים בידיעה גמורה שכל מה שעברנו היה לטובה גמורה.
    ועד אז ננסה להבין מה אנחנו צריכים לעשות, וכמה אנחנו לא מבינים.

    ואם הצלחתי לעזור למישהו לראות טיפה מעבר,
    להבין שלא תמיד נבין את העליות והמורדות,
    זה מספיק.
    כי תמיד, תמיד, אתה סיבת הסיבות.

    * כשמישהו משליך עלינו כעס, אנחנו כמעט באופן אוטומטי מתחילים להרגיש אותו, כאילו הוא שלנו.
    אבל האמת היא, זה בכלל לא שלנו.
    הכעס הזה יכול לעבור דרכנו, להדביק אותנו, רק אם אנחנו מוכנים לקחת אותו פנימה.
    וכשאנחנו בוחרים שלא, אז לא משנה כמה ישליכו לכיווננו, אנחנו פשוט לא שם.
    ב"ה

    טוש ירוק הציץ עלי משולחן המטבח.

    לרגע לא הבנתי מה הוא עושה שם, ואז נזכרתי, היום הביאו שני חטופים שנרצחו בידי חמאס לקבר ישראל.

    יש לנו רשימה על הדלת, אחד הילדים הניח אותה אי־אז כשפורסמה בעיתון.
    היא נקראת: "עד החטוף האחרון".

    בכל פעם כשהם זוכים לשוב אלינו, השם שלו מואר במרקר ירוק.
    ברוך ה' ותודה לה' על כל אחד ואחת ששבו הביתה.

    הטרגדיה הזאת היא בלתי מתקבלת על הדעת,
    היא זועקת את זעקתה יום יום, שעה שעה, רגע רגע,
    והזעקה נשמעת מקצה העולם ועד סופו.

    אהההההההההה!
    ריבונו של עולם, תושיע, תרחם, תשיב.
    תבוא לפדות את בניך!

    רק אתה יכול לפדות אותם.
    אף אחד אחר מבלעדיך אינו יכול להושיע.

    בבקשה תבוא אלינו, אתה ולא מלאך,
    אתה ולא שליח,
    לפדות את בניך אהוביך משבי הקליפות.

    אנחנו לא יכולים לעמוד בצרה הזאת.
    כלו עינינו, והמו מעינו אל גאולת שכינתך.
    וכמה תחנונים לפניך שפכנו.

    אנחנו יכולים רק לבקש, רק להתחנן,
    ואתה, כל יכול.

    וזו מצווה שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים,
    אלא רק על ידך.

    פעם שיתפתי חברה בכך שאני מתפללת על החטופים "לפני הקפה של הבוקר",
    מזכירה את שמותיהם ומבקשת:
    ריבונו של עולם, "החזירם אל הקדושה".
    החזירם מתוך השבי בידי הקליפות, כפשוטו וכמשמעו.

    חברתי שמעה והחליטה גם כן לתלות את כל השמות על המקרר.
    וכך היא כותבת לי:
    "חנה יקרה, שמתי את השמות של החטופים על המקרר כדי להתפלל בבוקר עוד לפני שאני שותה קפה.
    תכתבי לי אם אין טעות בשמות."

    שבוע לאחר שהיא התחילה להתפלל,
    ברוך ה' הצליחו להביא עוד שני חטופים,
    שנרצחו בידי בני עוולה, החמאס, לקבר ישראל.

    ריבונו של עולם,
    השמש זורחת כל יום,
    עוד יום עובר של זריחת השמש ושקיעתה,
    של ירח מאיר, והחטופים עדיין שם.

    ומי יודע אם הם זוכים לראות אור שמש.
    ושכינה איתם בצער הנורא.

    הלב נקרע, אכפת לנו.
    ריבונו של עולם, אכפת לנו כל רגע.

    וכל רגע שעובר, והם עדיין שבויים,
    זעקתם עולה עד כיסא הכבוד.

    מתי? מתי תבוא כבר להושיע?
    אתה, ולא מלאך?
    מתי, תשמע קל?

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה