קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
אם אהבתם את התחפושות של שנה שעברה, אתם יכולים להתחפש אליהם שוב!
אם לא, או שלמרות שאהבתם אתם רוצים לגוון
הטור הבא מיועד בדיוק בשבילכם...

מצב מלחמה זה לא זמן להתחפש! הכוונה - לחיילים ושוטרים!
זה הזמן לחפש אותם... לדאוג שהם יהיו בזמן הנכון במקום הנכון... ואתם לא רוצים שבטעות יעלו את ה'בן יקיר' שלכם לסיבוב בעזה, רק כי הוא התחפש לחייל גולני...

במקום זה, קבלו הצעות חדשות לתחפושות רלוונטיות, רק הבהרה קטנה: אני לא לוקח שום אחריות ומעדכן אתכם מראש שזה לא פחות מסוכן...

התחפושת הראשונה והמעט משעשעת, היא תחפושת החות'י
חפשו את הבגדים הכי ישנים שקיימים בארונות של סבתא, נסו להתאים חלקים לא תואמים וליצור ספק שמלה ספק גלימה, וזהו בגדול...
את כלי הנשק, איראן כבר תשלח לכם, ואל דאגה זה יהיה בחינם...
זה רק ידרוש ממכם לאיים ולאיים ו...לרקוד... את הריקוד המדהים של אחורה קדימה אחורה שמזכיר קצת את ריקוד ה'דעסה' התימני האהוב.
עצה טובה: נסו לשמור על מקצב כך שהחושים של התימנים בסביבה שלכם, לא יגרמו להם להאשים אתכם בהתחזות שווא.

הרעיון לתחפושת הבאה קצת מורכב לפיצוח, אבל לדעתי הוא די מוצלח ויעבור טוב בגרון גם לאלה שלא אוהבים שמתחפשים לרעים.
אז אם אתם מאלה שכן אוהבים להתחפש לרעים ועבר לכם בראש להתחפש ל'חמאסניק'
הנה לכם התחפושת העדכנית של מחבל נוח'בה
החומרים הנדרשים הם תחפושת של עכבר בלי הראש... וחול ים
את החול תפזרו בנדיבות על השערות והבגדים למראה פרשי, שיחשבו שהרגע יצאתם ממחילה תת קרקעית...
עצה טובה: נצלו את פורים השנה כי זו ההזדמנות האחרונה, שנה הבאה בעז"ה, אין חמאס!

אפרופו הזדמנות אחרונה, יש עוד תחפושת בסכנת הכחדה, והיא דווקא דמות שנחשבת מ'הטובים'...
ג'ו ביידן נשיא ארה"ב
למעשה, להתחפש לג'ו ביידן זה ממש קל, כל שעליכם לעשות, זה פשוט לשכוח להתחפש...
אם התפקשש לכם משום מה, ושכחתם לשכוח, תתארגנו על חליפה שחורה ועניבה כחולה, וכשאתם בסביבת אנשים, הושיטו ידיים בחביבות ולחצו את ידיו של האוויר... אל חשש הוא לא לוחץ חזק בחזרה...
עצה טובה: במהלך הפורים תתרחקו מכל מי שנראה כמו ג'ינג'י אמריקאי בן 77, הוא עלול לקחת לכם את כל הפוקוס...

רעיון נוסף לתחפושת קצת בועטת, אבל עם מסר חד וחשוב, אם תתחברו, לכו על זה!
התחפושת היא של 'מפגין נצחי', או אם תרצו להשתמש בשמה השני - 'השישי באוקטובר'
בכדי להשיג תחפושת מושלמת נדרשת עבודה לא קלה שכוללת סיור ברחבת קפלן בת"א בשעות הרלוונטיות [כמעט תמיד] ואיסוף חומרי הסברה רלוונטיים, מומלץ לחזור לשם כל כמה ימים עד פורים, כי המסרים מתעדכנים ומשתנים כל הזמן בהתאם לספינים המתחדשים.
כך תגיעו לפורים עם שלל סטיקרים ומדבקות של נגד, כשבין המדבקות חייב שיהיו גם מסרים של 'אחדות', שהרי בתכלס' זו המטרה...
פזרו את המדבקות על הבגדים בצורה מחושבת, ואת הגב תשאירו ריק שעליו תדביקו את מדבקה גדולה עם צמד המילים הנצחי - ביבי, לך!
וזהו, תתחילו ללכת... רצוי על הכביש באיילון ו/או בבני ברק, איפה שגר מושק'ה הפריץ...
עצה טובה: תשתדלו לא להדביק את המדבקה של הבושה, כי כבר אין להם בושה!

והנה עוד כמה השראות לתחפושות עדכניות למיטיבי לכת...
נסו להתחפש ל'שבוי בקונספציה' וללכת יום שלם בעיניים עצומות
או להבדיל ל'נשיא ארגנטינה - חאבייר מיליי' עם כיפה שלא מביישת חסיד גור
למגזר הנשי נציע את 'רחל מאופקים' עם העוגיות הטעימות
ולגברים שבינינו את 'יוסי יוסיאן' שכל מה שצריך בשביל להתחפש אליו זה - סושי חבילת חומוס ומגבונים...
  • 228
  • למה התחפשת? נשאל כל ילד, בין אם נראה אותו מחופש לחייל שוטר או מרדכי היהודי על הסוס, ובין אם אוסף הבגדים שלו מקרי לחלוטין.
    אז יהיה הילד שהוא או ההורים שלו- חשקה נפשם בתחפושת מקורית במיוחד. הילד הזה לא יהיה סתם עוד חייל אנגלי. יתווסף לחייל האנגלי גם משלוח של תה עם כוס וצלחת תואמים.
    ותהיה הילדה שהמורה שלה היתה מקורית במיוחד, והנושא שהיא בחרה העסיק את מוחה של הילדה ואמה ימים ולילות איך מיצרים תחפושת נורמאלית מנושא כזה. ככה תמצאו את הילדה המחופשת לחצי חצי, או חתול ועכבר.
    ויהיו הילדים שהמסיבות שלהם מחר או אתמול או בכלל לא.
    למה התחפשת? נשאל כל מבוגר, שבפורים נראה אותו- את הנשמה האמיתית שבתוכו. את אותו אדם שבחיים לא מפרגן שום חיוך- רוקד בשמחה של מצווה אמיתית.
    למה התחפשת? נשאל את אותה אישה שבקושי מצליחה לומר ברכות השחר, ובאמצע סעודת פורים נמצע אותה משתפכת בדמעות שליש בברכת מודים.
    כי בעוד הילדים מתחפשים בפורים, אנחנו מתחפשים כל השנה, ובפורים משילים את כל המסכותומראים את הפרצוף האמיתי של הנשמה שבוערת בתוכינו.
    כן, גם אותם הוללים אומללים, כי אותם נמצא פתאום באמצע פורים צועקים לאמא שכבר כמעט שכחה איך היו נראים לפניעידן ועידנים- אמא אני אוהב אותך!!!!!
    מוקדש באהבה לכבוד יום התחפושות המרכזי
    אז בעקבות ההצלחה המסחררת שלנו כאן, עם המגזימים ו - 1M הצפיות (לעת עתה) אני מתכבדת להציג בפניכם את חלק ב' בניתוח האופי שלנו, למען ייראו וכו'.

    אז אני מאמינה שאתם מכירים את הרחפנים האלה, וגם אם לא;


    אלו שכאשר הם רוצים לוודא שהשמן במחבת רתח, הם מכניסים את אצבע לתוך השמן ובודקים על בשרם ממש...

    אלו שבמקרה שהם רוצים לבדוק את חודו של הסכין, הם יעבירו אותה על האצבע, בלי זהירות או עדינות מיוחדת.

    ההם שגם אם תאמרו להם להגיע לפגישה בשעה, שמונה, חצי שעה לפני הזמן הרשמי, הם תמיד יגיעו בתשע.

    אלו שתמיד ילכו ברחוב ויתקעו בכל דבר שזז – וגם מה שלא. ואם הם ממש מרוכזים, הם גם יבקשו סליחה.

    אלו שכאשר הם לא רואים טוב, הם יחפשו את המשקפיים שלהם שעות, ובסוף מישהו יזכיר להם שהן על גשר האף, ורק צריך לנקות אותן.

    האלה שגם אם תזכירו להם עשר פעמים לכבות את התנור בשעה אחת ורבע, הם תמיד ישכחו והעוגה תישרף בתנור להנאתה.

    ההם שכשצריך להוציא את הילדים מהגן באחת וחצי בדיוק, הם תמיד יגיעו רק לאחר שיחת טלפון נזעמת מהגננת הממהרת שרק בגללם היא תקועה עם הילדה מתוק שלהם בגן.

    אלו שילכו לסופר, יימלאו עגלה שלמה בכל טוב, וכשיגיעו לבית, ייזכרו במוצר הספציפי ששלו הם יצאו למסע הקניות - וחזרו בלעדיו.

    האנשים האלה, שתמיד כשמגיע שלב התשלום, הם יגלו שהארנק ובו כל הכסף וכרטיסי האשראי, נותרו בבית

    הברנשים האלו, שאתה יכול לעמוד מולם ולצרוח את שמם עשרות פעמים, ובפעם השבעים ושמונה הם ירימו אליך עיניים שלוות וישאלו: 'קראת לי אולי?'


    אז מקווה שאהבתם, וכמובן, אם יש לכם מה להוסיף, אני אשמח! ;)
  • 184
  • אני צריכה להגיש מחר את המאמר הזה. אשמח לביקרות. בעיקר על כללי כתיבת מאמר.
    הרבה מהדוגמאות והציטוטים ממוצאים במקום.

    בס"ד

    "ותתן לנו... חיים של עושר וכבוד"

    משאת נפשם של רוב בני האדם בעולמינו הוא כסף. עושר. כל אדם הרי חושק בעושר, שפע כלכלי שיאפשר לו לחיות בלי לדאוג מהיבט הכלכלי. בתים מפוארים, תכשיטים, אוכל משובח ועוד. אלא רק מקצת הדברים שהכסף יכול להביא. אך חוץ מאלו הכסף גם יכול להביא איתו ניסיונות קשים.

    במאמר זה נדון על הצדדים החיוביים והשלילים של העושר.

    העושר נותן לאדם חיים בריאים. כשלאדם יש עושר כלכלי הוא אינו מודאג כל הזמן ממה יאכל מחר, חוסר הדאגה משפיע ישירות על הבריאות, הנפשית והגופנית כאחד. לחץ דם תקין, שינה טובה, ונפש רגועה. אלו חלק מהדברים שהרוגע הכלכלי נותן. ולא רק זאת, אלא, אדם שיש לו כסף, כאשר הוא חולה, הוא יכול לממן לעצמו טיפול מהראשונה הראשונה. יש לו כסף לרופאים הכי טובים, לתרופות הכי טובות. העושר הוא ביטוח רפואי.

    ובנוסף לזאת, לאדם עשיר מקשיבים ומקבלים את דעותיו, כמו שאמרו חז"ל "בעל המאה הוא בעל הדעה" אנשים נוטים להאמין ולקבל דברים שנאמרים ע"י איש עשיר מאשר אדם שאינו. כמו שראו אצל טומס ארנו: הוא היה אחד מהעשירים הגדולים של כל הזמנים. את העושר שלו הוא קיבל בירושה מאימו. אך הוא היה אחד מהטיפשים הגדולים ביותר, עם מנת משכל של 37 אי קיו. אבל איתו התייעצו במלחמת 14 השנה! למה? כי "אין דבר יותר חכם מכסף" כמו שאמר לוציאנו פברוטי.

    ולא רק זאת, אלא שאדם עשיר הוא אדם פנוי לתורה ולמצוות. יש לו זמן לשבת וללמוד תורה ולעסוק במצוות בנחת. "דרך ארץ קדמה לתורה"- פרנסה קודמת לתורה, וכשיש פרנסה אפשר לשבת וללמוד בנחת. בלי עול הפרנסה שמעיק על הצוואר. רבי, היה על שולחנו גם תורה וגם גדולה. שומר הסוסים שלו היה עשיר יותר ממלך פרס, ובזכות העושר שלו הוא נהייה לרבי. כי היה לו את הפניות ללמוד תורה.

    למרות כל המעלות שמנינו כאן, אי אפשר להתכחש לחסרונות הרבים של העושר. נפרט כמה מהם:

    אדם עשיר הוא אדם מנותק מהקב"ה. ולמה? הנחש קולל בדבר שיכול להיראות כברכה: שתמיד יהיה לו מזון. אם כן למה זו קללה? בגלל שהוא מנותק מהקב"ה! הוא לא צריך להתחנן לאוכל מהקב"ה כמו שאר החיות. כך העשיר, הוא אינו צריך להתחנן להקב"ה לאוכל, הוא כביכול מסודר. יש לו את מה שהוא צריך. ולא סתפ אמרו חז"ל "גדול ניסיון העושר מנסיון העוני".

    בנוסף לכך, העושר עלול לסנוור את עייני העשיר, שישכח ממי העושר ויתגאה במעשה ידיו, וינכס אותו לעצמו ולא יתן ממנו לאחרים. בדיוק כמו שדרך חלון זכוכית אפשר לראות את האחר עד לרגע שבו שמים שם כסף, ואז החלון נהפך למראה, והאדם רואה רק את עצמו.

    בנוסף לכך, העושר יכול לגרום לאדם נתק ממשפחתו. אדם שעסוק כל היום בעסקיו הוא אינו פנוי דיו למשפחתו. עשיר שחוזר הביתה מאוחר וטרוד, גם אם הוא מוצא זמן למשפחתו הוא אינו פנוי נפשית למשפחתו. מחקרים מראים שככל שאנשים יותר עשירים כך הם נוטים יותר להתגרש. וזה גם מפני שעשירים חשים עליונות גם על בני משפחתם, שהם הרי אלו שמביאים להם את הכל, ולכן הם פחות מכבדים את בני משפחתם מה שיוצר נתק בין העשיר למשפחתו.

    לסיכום: עושר הוא דבר שיכול להיות נפלא, צריך רק לדעת איך להשתמש בו. ולא להסתנוור ממנו. ולעשות איתו רק דברים מועילים וטובים. החפץ חיים ברך את צאצאיו שיזכו לא להיות עשירים. שלא יתנסו בניסיון הזה. כי העושר הוא ניסיון קשה מאד, וכמאמר הפתגם הידוע "עושר לא מביא אושר".
    חרדי מחמד

    אני הוא אותו הבחור
    שלא עולה אצלכם לשידור
    לא בא להתווכח רוצה רק דיבור
    יש לי שם והוא לא "הציבור "
    ואני לא רק כותרת אני גם הסיפור
    ויש בי מעבר למותר ואסור
    אז אל תבואו להכיר אותי בסיור
    כמו איזה כושי בחבל דארפור
    גם לא בכתבה שלא עברה צינזור
    שמציירת אותי על כריכה של סידור

    כן אני הבחור שמציית לרבנים
    אשתי במטבח ויש לי עשרה בנים
    ולא למדתי ליבה למדתי דינים
    ויש לי פיאות דווקא בלי כינים
    וכיפה מעל הראש ומוח בפנים
    וגם לב....... למרות שקשה לכם להפנים

    רציתי שתראו בי מעבר לציצית וזקן
    שתדעו שאני לא מסריח ולא מסוכן
    שתבינו שאני לא צריך להסביר כל עסקן
    שמעבר ללבוש יש בי יותר משחור ולבן
    גם אם אני גר בבני ברק ולא ברמת גן
    וגם אם אני מעדיף תוכן מסונן
    גם אני נהנה מדיבור מסוגנן
    גם אני בעצם חי ושייך לכאן

    וכואב לי שמתייחסים לאמונה שלי כמו למחלה
    ופוגע בי לראות בעיניכם פטרונות וחמלה
    כי דת היא לא כת ולא מצריכה גמילה
    ומצוות הן לא נכות ולא הגבלה
    ויש לי אמירה שהיא לא דווקא תפילה
    ואני גם בן אדם לא רק קהילה

    אז צאו גם אתם מכבלי הבורות
    כי דווקא בדת יש בחירה והמון חירות
    אז אתם המתיימרים למונופול על הנאורות
    עשו טובה ורק לא ביהירות
    אל תדרכו עלי בחוסר זהירות

    למתגעגעות.

    ועדיין, ממשיכות לקוות.



    זה קרה יום אחרי הפרידה ממך.

    אחות אחת, הגדולה והיחידה שלי. זאת שתמיד העלתה חיוך בפרצוף העצוב שלי.

    שבי, נסעת.

    זהו. לתמיד.

    טבעתי בים של רגשות. הכל היה שם.

    צער אינסופי, כאב שָקט. געגוע. אהבה. כעס.

    הכעס הכיל את הכל. מה, מה חשבת שנסעת רחוק כל כך? שאסתדר כאן בלעדייך?

    מה חשבת שעשית נגד אבא ואמא? נגד הדרך הסגורה שלנו?

    בתמימותי שאלתי אז...את אבא, אם נשב עלייך שבעה רחמנא ליצלן, ואם יהיה אסור לעולם להזכיר את השם שלך...

    אבא אמר בכעס שקט שלא. לא נשב שבעה. אנחנו בדור חדש.

    אבל להזכיר את השם שלך בבית יהיה אסור.

    כי מי שמרשה לעצמה לבגוד בבית שלה לא תוכל להיזכר כאן יותר.

    ומאז לא הזכרתי את השם שלך. כי היה אסור. ופחדתי. אבל את לא נשכחת מהראש שלי, שבי. מהלב הריק שלי. אפילו לרגע.

    כל כך התגעגעתי. אני מתגעגעת. כבר מנוסה עם הרגש הזה.

    שבי, את היית פרח.

    לא היית. את פרח. את מושלמת. את מדהימה. את טובה. את חכמה. את הכל.

    כל מה שאחות רק יכולה לבקש.

    את זאת שלא הבינה את סיפורי החברות שלך על שאין להן עצבים לאחים הקטנים והמעצבנים שלהם. לא יכולת לעכל את זה. הייתי הכל עבורך.

    אחות יחידה, לב. אוזן.

    ובשבילי היית מלאך. זו הייתה שבי. האחות שלי.

    גם כשהתחלת להידרדר רוחנית, לעזוב הכל. להתפרץ לדלת סגורה. גם כשהיית עצבנית על כל העולם. עליי אף פעם לא.

    היית חוזרת אחרי יום ארוך וועדות בסמינר, אחרי צעקות ועונשים של אבא ואמא.

    וחזרת אליי, למיטה שלך שהייתה סמוכה אליי.

    וחייכת. פתאום כל הרע נשכח ממך. "איך היה לך היום, ללוש?" בחיוך. באהבה אינסופית.

    ויום אחד שאלתי אותך בתסכול מה יוצא לך מכל זה. איזו תמורה את מקבלת במרד הזה.

    ורק לחשת חזרה ברוך. "לא מקבלת שום תמורה. רק רוגע נפשי ואהבה".

    אהבה מאת מי בדיוק? צרחתי. לא הבנתי אותך.

    ובלילה סיפרת בשקט שאת זקוקה לחום. משוועת אליו. ואז צרחתי שאני לא זקוקה אליו בחוץ. אני מקבלת אותו בבית.

    ולא הבנתי שרק ממך אני מקבלת אותו. רק ממך. אהבתי אותך אהבת נפש. אבל שבי, היית זקוקה לחום מאדם גדול. לא רק מאחות קטנה כמוני.

    והיית ריקה.

    ואז בטיפשותי סיפרתי לאמא על השיחה שלנו. ואמא כעסה. השתוללה. חזרת הביתה באותו ערב ואמא צעקה מתי חסרה לה האהבה?

    התכווצתי בחדר. רועדת.

    בוכה בטרוף על מה שעוללתי לך במו ידיי.

    את ואמא דיברתן בצעקות במטבח, לא הצלחתי לשמוע. הבכי סתם לי את האוזניים.

    ואז נכנסת פתאום לחדר. חיכיתי שתצעקי עליי. שתכעסי.

    ואת רק חייכת חיוך עצוב. ולחשת בשקט שאת אוהבת אותי. תמיד.

    הר של כאב היה פזור בבית שלנו. אפילו בחדר השקט שלנו.

    איך הלכת, שבי???

    ויום אחד אבא הודיע ששבי לא יכולה להמשיך להיות כאן. את לא היית בבית.

    ואני נכנסתי למקלחת. פתחתי את זרם המים. וצרחתי מבכי. מעבר לכל הכוחות שלי זה היה.

    אני ללא שבי לא שווה כלום.

    ויצאתי משם בנחישות, עם עיניים נפוחות. ואמרתי לאמא באומץ שזה לא באמת יקרה. זה בלתי אפשרי.

    אמא כעסה עליי שאני מתערבת.

    ואז חזרת, פתחת את הדלת ברעש. ואבא הודיע לך את זה בקור.

    לא הגבת. היית אטומה יותר מקיר. "לא רוצים, לא צריך. יש לי לאן ללכת". לחשת לעצמך.

    אבל אמא ואבא שמעו.

    ידעתי שאת מחפשת מקום להיות בו. האזנתי לשיחות הטלפון השקטות. להודעות הקוליות שהיית מקליטה כל לילה.

    וריחמתי עלייך כל כך. ויותר על עצמי.

    את תמצאי איפה להיות. ואני אישאר כאן חסרת כל.

    "שבי..." לילה אחד קטעתי אותך מאמצע הקלטה.

    את חייכת. "כן, מותק?"

    "אל תלכי". ביקשתי. התחננתי.

    ואז פתאום לא ידעת מה לענות. פעם ראשונה.

    "אבא ואמא לא מסכימים לי להיות כאן".

    התרוממתי מהמיטה למצב ישיבה. "אז תחזרי חזרה, תזרקי את הטלפון. תחזרי לסמינר". תמימה מטופשת שאני.

    "אני לא יכולה, ללוש". הנחת את הטלפון, הסתכלת לי בעיניים עייפות.

    "אבל מה אני אעשה, שבי? מה?" בלעתי גוש של דמעות בגרון.

    "תתפללי עליי, זהו". חתמת את השיחה.

    חזרתי לשכב.

    אחרי כמה ימים, בוקר אחד תפסת אותי מתארגנת ללימודים.

    וסיפרת לי שיש לך טיסה עוד כמה שעות. כנראה לתמיד.

    השתוללתי. צעקתי איך את יכולה לעשות לי את זה. מה יהיה איתי. איתך. ולמה רחוק כל כך?

    "הכי רחוק שיכולתי". ענית. עם העיניים העצובות שלך.

    ביקשת שאלווה אותך לשדה התעופה. רק אני. וכך יצאנו. עם המזוודה.

    אני ואת. במונית. בלי שלום לאמא ואבא, בלי חיבוק. ריקות.

    לא דיברנו שום מילה כל הנסיעה. זה היה עצוב מדי. סוער מדי. הגענו לשדה.

    ישבנו בשקט. המתנו לטיסה.

    לא ידעתי לאן את טסה, לא ידעתי למי. לא לכמה זמן. רק קלטתי פתאום שאת עוזבת.

    ואז לא יכולתי יותר לסבול את השקט הזה.

    "שבי, אני מתחננת אלייך. בבקשה ממך". התחלתי לבכות.

    והסתובבת אליי. וחיבקת.

    בכיתי עלייך, הרטבתי את החולצה הקצרה שלך. וחיבקת עוד יותר חזק.

    "אני לא אשרוד, שבי". התייפחתי. אנשים הסתכלו מכל כיוון. לא היה לי אכפת.

    "את תשרדי, ללוש שלי. מבטיחה". הבטחת. עד היום לא קיימת.

    "נדבר בטלפון?" ידעתי שזו התקווה האחרונה שלי.

    העיניים שלך הגיעו עד לאישונים שלי. עמוקות. "אבא לא מרשה לי. בשום אופן. אולי פעם ב...", זה היה קשה לך, כי מיליון דמעות ירדו מהעיניים היפות שלך באותו רגע. "אבל את יודעת שאני תמיד אוהבת אותך, לעולם. נכון, ללוש?"

    "לא, שבי. זה לא יכול להיות. תביאי לי את המספר שלך". דרשתי. תקיפה. כמעט בצעקה.

    הנדת בראש. "אני לא יכולה, הבטחתי לאבא. הוא דואג לך, שומר עלייך". את המילים האחרונות אמרת בזלזול משהו.

    ומאז לא עניתי. לא דיברתי יותר.

    לא יכולתי.

    חיכינו עוד קצת. בשקט. עצב אינסופי רעד שם בינינו.

    "הטיסה שלי, להתראות..." נעמדת. נשארתי לשבת.

    הסתובבת. התחלת ללכת.

    סובבת את הראש רק לפני שנעלמת לי לתמיד.

    ונופפתי לך באומללות. בכיתי. שיוועתי שתחזרי.

    נעלמת מהנוף. לא היית שם יותר. מאז חזרתי עוד כמה פעמים למקום הזה. בדיוק לספסל שישבנו בו. ולא חזרת לשם עד היום.

    חיפשתי אחרייך בכל מקום. בכל חור.

    אפילו ביום החתונה שלי. רק הצל שלך הלך איתי יד ביד. רחוק כל כך. קרוב.

    אחת החברות הישנות שלך סיפרה לי יום אחד שאת בארצות הברית. התחתנת. השתנית. מתגעגעת.

    ומאז ידעתי שתחזרי. שאנחנו עוד נחזור.

    עדיין לא חזרת. אבל זה יקרה. זה ברור לי.

    את אף פעם לא זנחת אותי, את יודעת כמה קשה לי. כל יום. כל שניה. כל שמחה משפחתית, כל אזכור קטן של השם שלך.

    יודעת שכשהשמש זורחת כל בוקר הגעגועים אלייך מתעוררים מחדש.

    כמה אני מחזיקה חזק כדי לשרוד. כמה אני מייחלת שתהיי כאן רק לרגע כדי לספר לך כמה קשה לי.

    אני מתגעגעת, שבי.

    אבל בכל יום אני מוצאת בי את הכוח לגבור על הכל, ולהקים משהו חדש. לבנות נפש נקייה.

    זה עוד אחד מאלפי הפתקים שלי אלייך בכל השנים. פתקים שאף פעם לא קראת.

    הבית שלי תמיד יהיה פתוח בשבילך. תמיד.

    ואפילו עוגת האגוזים שאהבת כל כך תמיד נמצאת לי בתנור. מחכה לך.

    אני מחכה לך.
    אוקיי, היום הצטרפתי.
    משתפת פה משהו שכבר שלחתי לפני כמה ימים במאמר של
    @שועל ספרות,
    ואז שלחתי לניהול קהילת כתיבה.
    אז תודה רבה!
    ואשמח לביקורת.; )

    "היי", כיחכוח. "אממ.. יש פה מישהו?"
    "אני", קול צרוד התקרב אליו מפתח המגירה. "חדש?"
    "כן", אמר הוא.
    "אהה… מסכן. כמה זמן הצלחת להישאר שם עד שנזרקת?"
    "'שלוש שעות".
    "אוה, הישג חדש", התפעל הזקן. "אותי השאירו חמש דקות. וגם בדקות המעטות האלה לא התייחסו אליי". הוא מחט באפו השבור.
    "מצטער", הוא השפיל את ריסיו.
    "אין לך על מה", ההונגרי הזקן טפח על עורפו הגבישי של החדש.
    "אתה נראה חכם. בן כמה אתה?" התעניין הגבוה החדש.
    "אני בן שש. שש שנים קשוחות אני פה, תאמין לי", נאנח ההונגרי הזקן.
    "מאמין לך. יש פה עוד גברים?" בירר הגבוה בלחישה מהוסה.
    "לא. יש פה כמה בנות ברביות שישנות בקצה השני. אני ממילא לא יכול לדבר איתן".
    "באסה, איך הסתדרת כל השנים האלה לבד?" התפלא.
    "זה היה קשה". נאנח ההונגרי אנחת עייפות. "בהחלט. מזלי שהיה לי לפני שלוש שנים חבר נאמן-" הוא מחה את דימעותיו שהחלו ליפול על זקנו הצהוב- אדום- כחול- לבן, והמשיך: "אבל הוא עזב, המסכן. זרקו אותו למכולה. איזה בקבוק שקט ונאמן הוא היה". אמר ביובש שלא תאם את דימעותיו לפני כמה שניות בודדות.
    "אני מצטער", אמר לו הגבוה באהדה. "אבל תראה, הנה, אני הגעתי, ואני הדור הבא שלך".
    האישונים הצבעוניים שבתוך עיניו של המבוגר סקרו אותו לרגע בפליאה.
    "נכון", ההונגרי דפק על מצחו, "אתה מהדגמים החדשים והמשוכללים!", אמר בשמחה.
    "לא מכחיש ", חייך המשולש הגרמני. "במיוחד שאתה הקובייה ההונגרית ואני הקובייה הגבוהה פה בסיפור".
  • 373
  • השגרה.
    אחרי שקצת התעכבה,
    היא הגיעה באיחור ולא התנצלה,
    אבל לא הייתה לה ברירה אלא להמשיך במעגל השנה.
    היא התחילה בחנוכה, הוא היה קצת מביך.
    אבל סלחנו לה,
    היא הייתה אז רק בתחילת התהליך.
    המשכנו קצת, עברנו את עשרה בטבת שדי התאים לתקופה.
    והגענו לט''ו בשבט, שהביא פריחה יפה.
    אבל אחרי שפרחו השקדיות, שגרה קצת חששה.
    כעת היא צריכה לשנות גישה.
    עכשיו מגיע חודש שמח, כזה שמשנה אווירה.
    ולה אין כוח, אבל נו, אין לה כל כך ברירה.
    ראינו את החשש שלה והחלטנו להתחשב
    הוספנו לה חודש, קיווינו שיעבור בו הכאב.
    השגרה קיבלה את המחווה בתודה וחיוך
    אבל אפילו המתנה לא הוציאה אותה מדכדוך.
    הימים חלפו ועברו והגיע אדר ב',
    חודש מגניב ומגוון, יש בו הרבה צחוק ופאן.
    אבל מה ששגרה לא לקחה בחשבון,
    שיש חודש נוסף, איך קוראים לו? אה, רמדאן.
    שגרה נבהלה, לא אהבה את הרעיון.
    אבל אין מה לעשות, לבעיה אין פתרון.
    היא תאלץ פשוט להכיל את החודש הזר
    לתת לו להתפרע ולהתנהג מוזר.
    וכך היא עושה.
    רמדאן משתולל והיא אדישה.
    רמדאן דוקר אבל היא קשה.
    ממשיכה בשלה, ולא משנה ממה שקבעה.
    אפילו שבתוך תוכה יש איזושהי תקווה.
    תקווה שהיום לא יהיה פיגוע בו ירצחו יהודים,
    ושמחר הרחובות לא יתמלאו בדמים.
    ושביום הבא, זה שיגיע אחרי מחר
    לא תהיה היא זאת שתפגע.
  • 407
  • איי איי איי
    איך שעולם מסתובב לו
    מסתובב ומסתובב
    פעם למטה פעם למעלה פעם ימינה פעם שמאלה
    אין לאף אחד שליטה על זה!
    גם כשאני מנסה להחזיק חזק, לא משנה במה, אני נופל...

    איי איי איי
    איך שעולם מסתובב לו
    קירות בטון, עמודי ברזל, כיסאות, שולחנות, מיטות זהב וכסף
    הכל מסתובב
    אפילו התקרה נראית כאילו שהיא עומדת ליפול
    אבל היא לא נופלת
    היא רק מסתובבת.

    איי איי איי
    איך שעולם מסתובב לו
    גם מתוך שינה, גם על המיטה
    העולם מסתובב, נע על צירו
    ואני השתיין שמחפש לברוח מהחיים האלה
    נמצא על הגלגל הענק, מסתובב איתו ביחד, אל הלא נודע...

    איי איי איי
    איך שעולם מסתובב לו
    אנשים באים, אנשים הולכים
    אנשים עולים, אנשים יורדים
    אנשים נכנסים, אנשים יוצאים
    אויש, למה אמרתי יוצאים...
    הנה! עכשיו גם זה... עומד לצאת
    אוי לא! לא!!!
    אני שומע אותם צועקים
    מה קרה לו? לא קרה לו כלום!
    תביאו מים! תזמינו הצלה!
    התפילות בוקעות את השמים שמסתובבים גם הם, עדיין...

    איי איי איי
    איך שעולם מסתובב לו
    לפני שעה הוא רקד
    לפני שעתיים הוא היה מאושר
    לפני שלוש שעות, אני זוכר, הוא דיבר ממש לעניין...
    תראו אותו איך הוא שוכב כאן
    מתחת השולחן
    איי איי איי

    איי איי איי
    איך שעולם מסתובב לו
    כן, כן, שתיתי, לא מעט, אולי אפילו יותר מידי...
    אלו החיים!
    אדם שותה ושותה ושותה ושותה
    באמצע הוא גם קצת אוכל
    ואז הוא נרדם!
    לנצח!
    שוכח את כל מה שהיה וקם לתחייה לבוקר חדש!

    אמיתי! אני לא זוכר כלום!
    דבר אחד אני זוכר
    היין היה ממש טוב!
    [שבת יפה, נושאים את הצ'ונט המוטל כאבן בקיבותינו אל האויר הצח של שכונה ירושלמית שקטה,
    ובתרדמת אילן ואבן, שבויה בחלומה, העיר אשר בשלווה יושבת ובליבה... נהמת מנוע מתקרב]



    תראה אותו, אופנוע... חייב לעבור בשכונה?! לא יכול לסוע מסביב?! כזו מין רשעות!!
    תרגעי אסתי

    אני רגועה רק מרגיז אותי ש...

    ששש. להיות רגוע זה אומר לא להתרגז.

    יאללה אתה גם כן, תמיד לצידם!

    אני לצידך אסתי, תפסיקי עם זה...

    אז מותר לך להפגין קצת עצבים, כהזדהות!

    ואו תראי איך את מתלקחת, וממה?! מכלום...

    זה לא כלום! זה לא כלום! זה הכל!!! זה ה"ביחד" שמתפורר.

    זה הכי ביחד! שאת מרתיחה ואני מצנן, ומתפשרים בצוותא. רק את טובתך אני מבקש, תדוני אותי לכף זכות אסתי.

    דנה דנה. אתה חושב שאנלא יודעת שאתה מוכן לרוץ יחף על ים של סכינים למעני?! סתם התחרפנתי, תן לי דקה להתאפס.



    ואם כבר מתאפסים, אז גם אותו צריך לדון לזכות.

    את מי, את האופנוען?

    כן, אולי הוא לא יודע שאסור.

    אין יהודי בישראל שלא יודע שאסור לנסוע בשבת.

    אולי הוא לא יהודי.

    הבנתי אותך! הבנתי.

    מה, אסתי.

    אתה מנסה לפצות אותי על מקודם!

    לפצות??

    אתה יודע שאני חובבת פרדוקסים, אז ארגנת לי אחד.

    מה הפרדוקס?
    אל תתמם, אם הוא גוי כבר לא צריך לדון אותו לכף זכות, אז אפשר כבר לומר שהוא יהודי, אבל אם הוא יהודי אז כן חייבים לומר שהוא גוי, וכך עד אין קץ.

    לא חשבתי על זה, אבל שמח שאת נהנית.

    במחשבה שניה מי אמר שגוי לא דנים לזכות?! נראה לי דוקא שצריך. ואל תתחיל לי עכשיו עם ה"יא שמאלנית אחת" שלך...

    אומרים שאדם מושפע ממראה עיניו, והרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין, שמעתי שמטרת הציווי לדון לכף זכות היא כדי שכך לא תשפיע עליך ההתנהגות הרעה שלו, כי הפכת אותה במחשבתך להתנהגות טובה. אם זה הטעם אז אין הבדל בין יהודי לגוי.

    אז אתה מחזק את דבריי?

    תמיד!

    חבל, אבדנו פרדוקס חמוד.



    עוד לא. אני נזכר עכשיו! הפסוק שממנו לומדים לדון לכף זכות הוא "בצדק תשפוט את עמיתך" פרט לגוי.

    גוי הוא לא עמיתך?! הגזמת...

    חכי שניה שמאלנית שלי....(אחח, איי, אמרתי לך אלף פעם, המרפק שלך כואב יותר ממה שנדמה לך, אחחח), עמיתך זה 'עַם שֶאִתְּךָ במצוות', זהו קריטריון סקטוריאלי לא סוציאלי.

    הרגע המצאתָ את זה...

    לא, זה כתוב זה כתוב, אולי לא בנוגע לפסוק הזה, אבל הרעיון מופיע איפשהו.



    מילא, אבל יש לי מחשבה חדשה.

    נו בטח כשהמעיין שלָך מתחיל לקלוח אין כח שיסכור אותו.

    חנפנצ'יק, תקשיב. גם אם אין לדון גוי לכף זכות, עדיין אני חייבת להחליט שהאופנוען הוא גוי, כי כך יוצא שיש יהודי אחד פחות בעם ישראל שמחלל שבת, אז אני דנה בעצם את העם היהודי לכף זכות ולא את הגוי.

    אוה, זה קצת גדול מידי.

    מה הבעיה?

    אם יש מצווה לדון את הכלל לכף זכות, אז את יכולה גם כשאת לא רואה כלום, סתם לשבת ולחשוב שאף יהודי לא מחלל שבת היום, ולקיים מצוה.

    ומה רע? הנה אני מתיישבת לחשוב.

    אסתי תרדי הרגע מתיבת החשמל, ואל תעשי לי בושות.

    ואתה, תנמיך תטון!! מי שמדבר על בושות...

    תקשיבי, בהלכה מונים שש מצוות תמידיות שאדם יכול לקיים בכל זמן ובכל מצב, אילו היית צודקת בלימוד זכות על הכלל, היתה זו המצוה השביעית.

    ומה הן ששת המצוות?

    אהבת השם יראת השם ו... לא זוכר.

    אז אולי היא אחת מהן?
    היא לא, תסמכי עלי.

    כמו שסמכתי עליך שתכבה את המרק ביום ששי?!



    הנה הוא! שוב עובר... נעכס כזה. ממש אויפצילוחעס.

    אבל סיכמנו שהוא גוי?!

    סיכמנו שלא דנים גוי לזכות, אז הוא יהודי.

    סיכמנו שזה נקרא לדון את כלל ישראל

    סיכמנו שאין דבר כזה אחרת זו היתה מצוה תמידית

    זו לא מצוה תמידית.

    למה לא?

    כי לדון לכף זכות זה רק כשיש מאורע שבא לדיון לפנינו, כמו האופנוען, ואז אנו דנים את העַם לזכות ומחליטים שהבחור גוי. אבל סתם לשבת על תיבת חשמל ולומר 'אף יהודי לא מחלל עכשיו שבת' זו פנטזיה לא דיון, ובהחלט אין מצוה כזו.

    אז למה היא מנויה בשש מצוות תמידיות?!

    מנויה??? אמרת שהיא לא!

    סתם סתם צוחק... הנה חזרנו הביתה עם מסקנה, הוא גוי נקודה.

    עכשיו תעצום עינים תפתח תפה ותברך שהכל.

    או קיי... אאוץ' אאוץ' מה זה?!

    דנתי אותך לכף זחוג.



    (כל שבת אותו סיפור)


  • 161
  • ב"ה

    ראש חודש אדר ב' – עכשיו אין תירוצים, מדוע אינך מרבה בשמחה???

    זה הזמן לזכור את הניסים והחסדים, זה הזמן להתפלל על ונהפוך הוא,

    אשר יישלטו היהודים המה בשונאיהם, זה הזמן לקוות לראות במפלת רשעים.

    אבל השמחה ממני והלאה, ולהיפך, עצבות גדולה וצער עמוק שוכן בלבבי, מתפרץ הוא לעת ערב עם בואה של החשיכה.

    כאב גדול לופת אותי.

    על אכזריות גדולה שפגעה בבני עמי, ביום החיתום, שמחת התורה.

    אלו שנגדעו ואין יודע.

    על בחורי חמד עם עיניים נוצצות שהקריבו את חייהם למען עם ישראל וארץ ישראל.

    על חיילים במצבים קשים שהקריבו את גופם והפכו לנכים גיבורים.

    על אנשים טהורים שהפכו ברגע אחד לקדושים.

    ועל בני משפחותיהם.

    בתוך עמי אנוכי יושבת, ורואה וחשה את עומק הכאב, כאב שלא שייך לזמן רחוק מאיתנו, אלא ממש קרוב אלינו, עכשיו ממש.

    כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי. (אסתר ח', ו',)

    האם הצער שלי הוא באמת על עמי? אולי אני סתם מדוכדכת, אולי העומס של החיים הדרישות והדברים שלא מסתדרים הוא שמשפיע עלי?

    אולי.

    אבל בנוסף לכך אי אפשר שלא לחוש את הכאב הסמיך כמו החושך במכת מצרים שאפשר היה למשש אותו.

    שמחת תורה עבר, חג חנוכה מלא האור עבר, ועתה אנו עומדים לפני חג פורים, ככיפורים.

    ואני עדיין אוחזת שם, ביום הכיפורים.

    ריבונו של עולם, בלב מרותח, בצער איום, בכאב שאין כמותו.

    תהפוך לנו, יגון לשמחה, אבל ליום טוב.

    בתחנונים, בתפילות, תהפוך לנו, אנא, תהפוך לנו.
    0 תגובות
    בס"ד


    הבוקר שאחרי הרגיש מוזר. מוזר מדי בשביל להסביר את המיטה המסודרת של שירי.
    מצמצה לקרן שמש שהתגנבה לחדר שלה, פסעה אל החדר של שירי. רק בשביל לוודא שהכל קרה באמת.

    החדר היה ריק. הסדין מתוח. פירורי אבק הספיקו לאייש מקום על כיפת הפלסטיק של מנורת הלילה. לפני שבועיים שירי קראה לאורה ספרים בנושא הבית היהודי. אהבה לראות אותה רכונה אל המילים, לוגמת אושר.

    הביטה בחדר הערום. הבינה שהכל קרה באמת. באמת הייתה חתונה בשבוע שעבר. באמת כולם שרו ורקדו ושמחו ושתו ואכלו. באמת היא פסעה עם שירי על השביל הלבן.

    כל זה קרה באמת.

    בפעם המי יודע כמה, פתחה את המגירה השלישית. הוציאה את המכתב של שירי. רפרפה על עשרים ושתיים שנים שהתקבצו לפתק אחד, ארוך.

    "תודה על הכל, אימוש", כתבה לה שירי בכתב יד מסודר השמור רק לה. ולא יכלה להתעלם מהפרידה שנדבקה למילים הללו.

    שירי היא בת. ותמשיך להיות כזו. לפני חופה ואחריה.

    כעסה על עצמה בזמן שמחתה דמעות מול ציפורים מרחפות בשמים. ניסתה להילחם בגעגוע, אך ככל שהרהרה בו הוא רק התנפח בתוכה. המשיכה להיזכר בתמונות מהעבר: אמא ובת נשאבות לשיחת נפש ביוגרטיה: אמא ובת צוחקות בהליכה: אמא ובת קונות נדוניה לחתונה.

    התמונה האחרונה הייתה שלה לבד: אמא מחכה לבת. מחכה לטלפון.


    המשיכה בסדר יום שכפתה על עצמה. הלכה לעבודה, חזרה. העמידה סיר או שניים. הייתה עסוקה. והכי פנויה ביקום לשמוע את שירי.

    ושירי לא התקשרה. גם לא ביום המחרת.

    המתינה לערב. כל צלצול טלפון הניע מיתר בליבה. אף מספר לא היה מזוהה עם המספר של שירי.

    וחיכתה לבוקר. ושוב הטלפון אכזב.

    והמשיכה להיות אמא. המשיכה להתגעגע, המשיכה לאהוב.

    - - - - -


    זה קרה בשש עשרים ותשע בערב. המחוג המהיר נע בין שתיים עשרה לשלוש בזמן שהטלפון צלצל. שירי הייתה על הקו, אמרה: "אימוש התגעגעתי".

    עפעפה אל הרחוב שהתכסה בשמיכת עלטה. לא אמרה 'גם אני'. לא רצתה לשתף פעולה עם קלישאות. אמרה רק "שירי נכון שלא שכחת אותי? אני נשארת אמא. לתמיד".
  • 580
  • משנכנס אדר מרבים בשמחה!

    עשר שעות לפני...
    השעה 00:13
    ר' נוחעם היה עייף אך מרוצה המאמץ היה שווה, הוא הרגיש בחוש את הטעם המתוק של הפתגם החז"לי – יגעת ומצאת תאמין!
    מבחינתו, לא רק כל העולם נברא בשבילו...
    גם המאמר הזה כוון בדיוק לרגע הזה שבו הוא עומד מול המראה אחרי חודש של חזרות מתישות לקראת הרגע הגדול בו הוא יפזר אל חלל העולם את החיוך האדרי שלו.
    היגיעה הייתה יגיעה, אך המציאה הייתה שווה את הכל...
    גם את הביזיונות של ר"ח אדר א' כשכל הבית מדרש דיבר על החיוך העקום שלו
    וגם את האומץ לב שנדרש ממנו באמצע שמו"ע של השבת האחרונה אז ניסה ר' נוחעם להדביק את החיוך הרחב עליו התאמן, על הכוונה המיוחדת שלו ב'ושמח נפשנו בישועתך'...
    אם תשאלו את ר' נוחעם, זה דווקא עבד יופי, ואפילו גרר אותו לחשש ריקוד בשבת, ועוד באמצע תפילת הלחש...

    כעת, הוא רואה את עצמו מאיר כמו פרוז'קטור, כשעל פניו מרוח חיוך מאוזן לאוזן
    מבחינתו של ר' נוחעם עם החיוך הזה הוא המציא את השמחה מחדש, שהרי לא ייתכן שהשמחה של פורים השנה תהיה כמו פורים שעבר.

    ר' נוחעם עלה על יצועו, כשמאחוריו חודש של הכנה לרגע הגדול של המולד שיתרחש בעיצומו של סדר א' למחרת
    הוא לא שם לב, אבל הוא נרדם כשהחיוך עליו עמל כל כך הרבה נסוך על פניו, מקדים את זמנו...

    ר' נוחעם ננער, החושים החדים שלו הרגישו שמשהו לא כשורה, הוא עדיין נאמן להחלטתו לנהוג כדעות 'המקילים' להרבות בשמחה רק מהמולד של אדר ב', והוא לא ייתן לעצמו להיכשל בחיוך שלא לצורך בשעות האחרונות של אדר א'
    הוא מחק את החיוך מעל פניו, ושב למנוחתו
    אבל לחיוך היה תוכניות אחרות, עד מהרה הוא שב על פניו של ר' נוחעם
    לא נאריך במאבק האיתנים שהתחולל במיטתו של ר' נוחעם כל אותו הלילה עד הבוקר, אז קם ר' נוחעם עייף כשם שהיה עייף טרם עלה על יצועו.

    את תפילת ראש חודש הוא עוד הצליח איך שהוא לעבור, את ההלל הוא קרא כמובן בעמידה וגם כך נזקק להלכה שמתנמנם יצא דלא גרע מקריאת המגילה
    לסדר א' הוא הגיע בשעה 09:15 באפיסת כוחות ממש, הוא התיישב על יד הגמרא, מרגיש שכל רגע הוא עלול לקרוס על הדפים ולשקוע בשינה, הוא נחרד, מילא לישון, אבל החיוך מה יהא עליו? הוא כבר חודש עובד עליו...
    כשר' נוחעם רוצה להילחם ביצר, הוא יודע, אבל הפעם העייפות הכריעה אותו, מה גם החברותא עוד לא הגיע, אז הוא נשאר לבד, הוא הגמרא והעייפות.
    שעה וקצת הוא נאבק בהצלחה ולא נרדם, אבל הקרב האחרון גמר עליו, שטיפות הפנים, ההתנדנדויות וארבע כוסות הקפה לא ממש הועילו, ראשו צנח על צידו היישר על דפי הגמרא.

    אך אל דאגה, בדיוק ברגע בו הורה השעון בבית מדרש על השעה 10 ו13 דקות ו6 חלקים, נפרס חיוך ענק על פניו של ר' נוחעם הישן עמוקות, היה זה אותו חיוך בדיוק עליו עמל כל כך הרבה.
    איך אמר הראש כולל כשהוא עבר ליד המחזה הספק תמוה ספק משמח – 'אצל ר' נוחעם 'דקדוק הלכה' זה בין ער בין ישן'.
    'אולי כדאי להעיר אותו', התייעץ החברותא של ר' נוחעם שהגיע סוף סוף, עם ראש הכולל, 'הרי ר' נוחעם יהיה בצער גדול כשהוא יתעורר ויגלה שהוא הפסיד את ה'זמן שמחה' הראשון', הראש כולל טפח על שכמו ואמר לו 'תנוח דעתך, ר' נוחעם כבר ימצא הסבר שיניח את דעתו'...

    השעה הייתה 13:00 הדפיקה של הגבאי על הבימה, העירה את ר' נוחעם, החברותא עדיין ישב לידו מסיים לעיין בדין המתנמנם בקריאת המגילה.
    לקח לר' נוחעם כמה רגעים להבין מה קורה איתו, החיוך עדיין נסוך על פניו ממאן להיפרד, גלגלי מוחו החלו בניסיון למצוא תשובה הלכתית שתייישב בקלות את מה שקרה איתו בשלוש שעות האחרונות
    הוא דפק על הסטנדר בעוצמה, וצעק כמו שהוא יודע לצעוק רק כשהוא מיישב קושיא של ר' עקיבא איגר -
    'נכון!' הוא זעק מקירות ליבו - 'מצוות צריכות כוונה! אבל מותר לשמוח גם בלי להתכוון!!!'
    הוא ניגש לשאול את הראש כולל, הוא רצה להיות רגוע
    הראש כולל כבר היה מוכן...
    'ודאי ודאי, זה גם מדויק בלשון' השיב לו ראש הכולל -
    'הרי כתוב - משנכנס אדר מרבים בשמחה, לא כתוב מרבים בשמחה 'של מצווה', ומכאן פשוט ששמחה אין צריכה כוונה... א גוטע חודש ר' נוחעם'.
    היא כבר הרבה זמן לא מדברת.


    בימי שישי היא חוזרת שמחה מהגן
    מבשרת על החברה שלבשה מטפחת וחילקה ממתק
    משוויצה עם הספר שבחרה מהספריה
    פשוט ילדה שמחה
    טוב לה

    מדיי פעם היא שומעת סיפורים על המלחמה
    על אנשים שנמצאים בשמיים, יותר מקרובים להשם
    קצת נעצבת. נרגעת מייד ואומרת
    הכל לטובה
    מחזקת אותי לפעמים יותר מכל אדם אחר.

    היא גם אוהבת לשחק
    משחקים של סתם
    עם חברות או בלי
    היא מסוגלת לשבת שעות ולשחק
    ולאסוף וללכת לישון

    יש דברים בודדים שהיא מפחדת מהם
    אזעקות ובומים. מובן לגמרי
    גם אני כזאת לפעמים


    לפני כמה ימים טיילנו בחוץ
    היא בחרה ברד, אני דוגלת במים (היה קצת חם וקפצנו טרמפ על זה).
    פתאום - -
    בום.
    בום.
    בום.

    הופתעתי, אבל המשכתי ללכת רגיל, כבר מזהה את הנפצים בעל פה.
    היא נעצרה
    עם פה חתום ועיניים פעורות
    ציפתה לראות אותי כמוה

    אמרתי- מה קרה?
    שקט
    מה קרה, ילדה?
    שקט.

    חיבוק. נסיונות דיבוב.
    כלום.

    שמעתי צחוק מתגלגל מאחורה, והבנתי גם אותו. ילדים אוהבים לחגוג
    ומה יותר מתאים מפורים בשביל זה

    אבל
    בכל זאת.
    ציפיתי למשהו אחר.

    חזרנו לבית מזמן. לגן, ולחברות.
    והיא לא מדברת.
    כבר הרבה זמן.
    הותר לפרסום: לוחמי צה"ל במבצע חילוץ חשאי ודרמטי מעזה
    מבצע הרואי של סיירת מטכ"ל יחד עם לוחמי השב"כ הביאו לחילוצו של גו' הביתה
    תמונות ראשונות של המחולץ באדיבות דובר צה"ל

    אחרי 135 ימים בשבי, יצא לדרך מבצע “הבה נגילה” – מבצע החילוץ הנועז לשחרור שבוי תוך שיתוף פעולה הדוק בין סיירת מטכ"ל, שב”כ וחיל האוויר.
    ה. ספרא | צבאי

    בלילה שבין יום שני לשלישי, ב-20 בפברואר 2024, במהלך הלחימה ברצועת עזה, הגיעו באופן חשאי כוחות מיחידת מטכ"ל יחד עם לוחמי השב”כ ללב העיר חאן יונס במרחב 'כלביא' אזור בו טרם פעלו כוחות הבטחון של מדינת ישראל, וחלפו על פניהם של חמשה גדודי חמאס ושלושה גדודי כלבים בעת שישנו בדרך לקומה הראשונה בבניין בו הוחזק השבוי (את הקומות הראשונות חיל האוויר דאג לגלח מבעוד מועד..).
    הכוחות חיפו זה על זה וקיבלו חיפוי גם מחיל האוויר. הם הגיעו למלון.. בו הוחזק השבוי כאשר סביבם היו מחבלים חמושים הן מחוץ למבנה והן ליד החטופים.
    בעוד הכוחות פשטו על המסתור בו הוחזק השבוי, מטוסי קרב סיפקו מעטפת אש סביב, כלי-טיס מאוישים מרחוק ומסוקי קרב תקפו כל איום על הכוחות ולבסוף מסוק הסער הביא את הלוחמים והשבוי בחזרה הביתה.

    עתה הכוחות שלקחו חלק בחילוץ ההיסטורי מספרים על תכנון המבצע ועל אותם רגעים הרי גורל בלב שטח אויב משחזרים את רגעי החילוץ הדרמטיים.
    “השבנו אותו למלונו בשלום” מספר אל"מ כ’, סגן מפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל שפיקד על כוח הפריצה במבצע חילוץ החטוף מרגע הפריצה לבית, דרך קרבות הירי ועד להגעה בשלום למסוק כשהחטוף בריא ושלם - “שלשום בלילה נערכנו על פי מידע מודיעיני יחד עם חברנו מהשב”כ, וחיל האוויר על מנת לחלץ שבוי ממרחב העיר חאן יונס במרחב 'כלביא', כשהגענו לאיתור פרצנו פנימה, נתקלנו בהתנגדות קשה וירי מאסיבי מתוך הבית והפריפריה.
    למרות זו העמסנו.. את השבוי וחיסלנו מחבלים. לאחר מכן הוצאנו את השבוי מהמרחב תוך כדי התנגדות מהפריפריה, כשאנחנו מגנים על חייו הקצרים במעטפת בד.. עד אשר השבנו אותו למלונו.. בשלום”.

    תגובת ראש הממשלה:
    המבצע ההרואי שבוצע במרחב 'כלביא' לשחרור השבוי נפל על רוה”מ נתניהו כמו מים קרים על נפש עייפה, והוא מצדו מיהר לקחת את הקרדיט שמגיע לו, למורת רוחם של מתנגדיו הנשכניים.. מבית ומחוץ.
    "הכלבים נושכים והשיירה עוברת" אמר נתניהו בתגובה עוקצנית למתנגדיו הנשכניים...

    מבית החולים הווט' נמסר אודות מצבו הרפואי של השבוי:
    החטוף שחזר ארצה משבי החמאס בעזה במבצע החילוץ, קיבל טיפול תזונתי בית החולים הווטר' בעקבות תזונה לקויה המבוססת על עצמות שקיבל בשבי. המפגש עמו המחיש ביתר שאת את הנזקים המצטברים מ-135 ימים בשבי החמאס - מופנם מתמיד, אוהב להתחבאות וחושש מחשיפה לעולם... אבל כפי שהרופאים אומרים זה עניין של יום יומיים עד שיתלוצץ עם רופאיו..
    נ.ב לראשונה רציתי להעלות אותו לאשכול ר"ב, אך אחד המנהלים (חו"ע) המליץ לי לפרסם את זה בקהילת כתיבה ומשכך קבלתי את המלצתו, ומאמין שזה בסדר

    מצורף בזה סרטון (בזיפ) שפירסם דו"צ מרגעי החילוץ
    דו"צ/עריכה
    הס ופיצי בע"מ

    אחרי כמה פניות נרגשות ונרגזות של שוכני פורום זה, שכעסו מאוד על כך שהעזתי להעיר להם הערות או להאיר להם הארות לפני שנתתי לפרי עמלם לייק כלשהו, היות שאני צריך להוציא את עצמי מידי חשד, אסביר את עצמי בפומבי.


    את חטאי אני מזכיר היום, הייתי ניק צעיר שלא בדיוק היה לו מה לתרום לשיח הער בפוֹרוּמֵי פרוג השונים והרגשתי את עצמי קצת מיותר, אמנם תרמתי מניסיון החיים העשיר שלי פה ושם, אבל בכללי הייתי די משעומם.

    באחד משיטוטי האינסופיים במרחבי הפורומים של פרוג, נתקלתי במאמר הזה:

    https://www.prog.co.il/articles/f12-מכירים-את-הדבר-השימושי-הזה.3928/

    התחלתי לבחון קצת את האפשרויות שהקונסולה מציעה, ומצאתי דרך מקורית ללייק שרשור שלם ללא מגע יד אדם, אני לא אביא פה את הקוד המלא כדי לא לגרום לעוד אנשים לחזור על השטויות שאני עשיתי.

    לאחר זמן לא רב שמו המנהלים הכבודים את ליבם שמשהו לא טוב קורה כאן, ועל אף שאין שום כלל בפורום שאוסר עלי ללייק בלי חשבון, הם פשוט הסירו לי את כפתור הלייק. ומאז ועד היום פשוט אין לי את הכפתור הזה:



    בתחילה הרגעתי את עצמי, עזוב אותך, לייקים, זה מיותר – ובכלל לייקים זה דבר ממכר ואני לא אתן את ידי לדברים שימכרו אנשים לפרוג או משהו כזה.

    אבל אז הפכו חיי בפורום לסיוט מתמשך. אין לך שום דרך להעיר לניק או לשבח אותו בלי שתיאלץ לנסח איזו תגובה של כמה מילים. אי אפשר פשוט ללחוץ על כועס, על צוחק, על המום או סתם תודה. פשוט אין כפתור כזה.

    לאחר ששכנעתי את עצמי עמוקות שאין בפניה להנהלה שום פחיתות כבוד עבורי, הואלתי בטובי לפתוח פניה להנהלה על מנת שיחזירו לי בטובם את כפתור הלייק תוך כדי הבטחות נמרצות שחלילה וחס לא אחזור על מעשי הנלוזים שוב, ואעניק לייקים רק למי שמגיע לו באמת, במידה ובמשורה.

    הפנייה להנהלה לא עזרה, הם לא הגיבו על הפנייה. כנראה שהם עדיין לא סומכים עלי (או שמישהו שם נורא נעלב שמתוך ים הלייקים שחילקתי לא טרחתי ללייק אותו אפילו פעם אחת) ולכן, אין לי כפתור לייק, פשוט אין. אז כל האנשים שנעלבים ממני, אני רציתי מאוד ללייק את ההודעה שלכם (לייק כועס, אם שאלתם את עצמכם) אבל מה לעשות, אין לי אפשרות.
    אף אחד לא יצחיק את ר' נוחעם ביום הכי עצוב של השנה!

    ר' נוחעם משתדל למעט בשמחה משנכנס אב ועד להודעה החדשה, ומאחר ואנחנו עומדים בשנה מעוברת ההודעה החדשה התקבלה קצת מוקדם...

    היה זה ביומו האחרון של חודש שבט השתא, ר' נוחעם יצא מדלת בית המדרש ובדרכו צדה את עיניו מודעה בכתב ידו של אחד מהמעוררים בכולל, שבכמה שורות הצליח לאכלס לא מעט מקורות לכך שחיוב ה'מרבים בשמחה' חל השנה כבר מר"ח אדר א' לתשומת ליבם של עצובי הקהל...

    היה ברור לר' נוחעם למי הכוונה, הוא הרי היחיד שנוהג את מנהג הפרושים להאריך את הפרצוף 'תשעה באב' שלו עד לשלהי החורף, ולמרות שאפשר למצוא עוד פרצופים דומים בסביבה, אינם ממין העניין! שהרי אצל העולם העצבות באה מקשיים בפרנסה, סכסוכי שכנים ובעיות בשלום בית רח"ל, אבל אצל ר' נוחעם זה נושא הלכתי טהור!

    ושיהיה ברור! אצל ר' נוחעם זה לא בא על חשבון ה'בין אדם לחבירו', להיפך, הוא מכוון בעצבות שלו להוציא ידי חובה את כל הסובבים אותו מדין 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם'...

    ר' נוחעם ניסה לחייך, זה לא פשוט אחרי שבעה חודשים, הוא לא ממש זכר איך עושים את התנועה הזאת, אבל הוא ניסה... אך עד מהרה המבטים שהופנו אליו הבהירו לו חד משמעית, שהוא כנראה נראה יותר מאיים מאשר מחייך...

    ברירה אחרת לא הייתה לו, הוא ניסה להעלות בזכרונו בדיחה טובה שאולי תכניס בו קצת שמחה, אך כל מה שעלה במוחו העלה אבק וצליל של קרש, בדחן הוא לא, והבדחן של הכולל מסיים את הסדר די מוקדם כך שגם ממנו לא תבוא הישועה.

    ר' נוחעם לא אוהב להקל, גם כשזה לא נוח לו... אבל במקום שאי אפשר, אי אפשר!
    והרי להמשיך עם החיוך העקום שלו זה לא 'כבוד הבריות'! ו'גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה' כל שכן שידחה את ה'מרבים בשמחה'.

    בלית ברירה פנה ר' נוחעם לאופציה האחרונה מבחינתו – 'להקל' כפי השיטות שרק באדר ב' יש להרבות בשמחה [עיי' שו"ת שבט הלוי י' ק"ה ג'].

    אף פעם לא קל לר' נוחעם להקל, אבל הפעם זה היה ממש קל...
    הוא חזר בספונטניות לפרצוף המוכר והחליט שאם כבר אז כבר, הוא נכנס לסוגייא חזק ותוך כמה ימים בהם עמל על העניין, מצא ר' נוחעם כמות נדיבה של ראיות איתנות ודיוקי לשונות שמסייעים למנהגו שבכל יום שעבר הפך מ'דיעבד גמור' ל'לכתחילה שבלכתחילה'...

    בשקט, בשקט, מחשש למראית עין, עמל ר' נוחעם מול המראה על חיוך מהודר שיהדר את פניו אוטוטו משעת המולד של חודש אדר ב' הבא עלינו לטובה...

    עד אז, נראה אתכם מצחיקים אותו...
    שלום. הצטרפתי לפורום נכבד זה אך אתמול, כדי לחגוג את האירוע הנה קטע קצר - נא ונא, אך ורק ביקורת עניינית.

    רעש. רעש אימים, מפר את שלוותי, טורד את מנוחתי ומשבש את ריכוזי. מתבונן סביבי לגלות היכן הוא מקור הרעש, להשתיקו, כדי שאוכל להתרכז ולעשות. ביקשתי ותרתי אחריו אך הוא סרב להתגלות בפני - טמיר ונעלם מקומו.
    אולי מאוורר תלת כַּנְפִי שמנשב רוחו בחדר הוא טורד את שלוותי? אולי מנוע מזגן מטרטר לו בחוץ? אולי אוושה מרוחקת של אוטובוס מתאמץ?
    רעש. הוא בלתי נסבל.

    אוזניות קשת כבדות ואטומות - כמו של טייסים - אני מניח על אוזניי, הם יאטמו כל רעש, יעניקו לי דממה.
    הרעש מחריש את אוזניי.
    כמעט אובססיבי אני מתרוצץ לתור אחריו, מהרהר באפשרות שעכביש התנחל באוזני והחליט שהנה המקום להלחין בו את הסימפוניה העכבישית השמינית של טרנטולה. נוטל קיסם אוזניים לידי ודוחק אותו עד עור התוף נעוץ ושלוף, יזוב דם עכביש מאוזני העיקר לא לשמוע את הרעש הנורא.
    הוא מתעקש להישאר. הרעש, לא העכביש.

    נכנס אל חדר הממ"ד טורק את הדלת, מגיף את חלון הפלדה הכבד, נוטל שמיכת פוך עבה מארגז המצעים נכנס אל המיטה ומתעטף בה מראש ועד כף רגל.
    הרעש איתי.
    לימדו אותי פעם שאם לא מתייחסים לטרולים ונודניקים - הם מתאיינים. אני מפסיק להתייחס.
    הוא נשאר, שורד את כל ניסיונות החיסול.
    הוא מפריע לי להתרכז, לחשוב וליצור. הוא מסלק ממני כל בדל של רעיון וכל שביב של הבנה. אני מזדהה פתאום עם ואן-גוך - כמעט הייתי ואן-גוך בעצמי.

    דופק את הראש בקיר. דופק חזק. אני רואה שחור בעיניים - זה כואב.
    לא עוזר.
    היא הייתה ציפור שיר.
    מאלו שעומדות על הענף בבוקר השכם, ושרות לעולם את בשורת היום החדש.
    הייתה.



    הרבה זמן עבר מאז הייתה גוזל חסר דאגות, שבוחר לו ענף אקראי ומצייץ, מאושר.
    הרבה מדי.

    "שוב?"
    קארי קידמה אותה בכניסה אל הקן, חצי נאנחת חצי מפהקת.

    היא משכה בכנף.

    "איזה רעות" נשפה קארי אוויר החוצה, כמעט בלי קול. "ככה לצייץ לך את כל האמת בפרצוף..."

    האמת?
    היא אפילו לא הסתובבה אחורנית כדי לתת בקארי מבט נדהם, נעלב. גם קארי חושבת שהיא לא ציפור שיר נורמלית, גם היא.
    גם קארי בטוחה שהיא זייפנית חסרת תקנה, מאלו שאפילו קול שני או שיר-שילוב לא ראוי להן.

    "אבל את יודעת מה את יכולה לעשות--"

    "מה?" כעת הסתובבה, חסרת תקווה. כבר לקחה שיעורים בפיתוח קול, כבר עפה עד לקצה השני של הארץ כדי לשתות ממעיינות מיוחדים וכרסמה כל בוקר בעץ הנורא ההוא, עם הפירות הקשים.
    הקול שלה הפך צורמני פחות, אבל יכולת הדיוק שלה לא השתפרה.
    ובלהקה של ציפורי שיר אין מקום לזייפנים. אין מקום לקרקרנים חסרי תועלת שהורסים את צלילה הטהורים והנדירים של השירה, את הדיוק והקצב.
    זו לא סתם שירה חובבנית של בניית קן או משהו, כפי שהבהירה לה היטב מיטיבת-שיר רק כמה דקות קודם. זו שירת-בוקר. היא הסמל שלנו, ציפורי השיר. היא המטרה. אין מקום לטעויות. לחריגות. לזייפנים.
    אין דבר כזה, התרגזה זמרת. היא חייבת לשיר. כולן חייבות לשיר. אבל שתפסיק לזייף כבר! נמאס!

    "את יכולה" קארי צייצה בקול נמוך, כזה שלא יעבור את מחסה הזרדים של הקן בשום אופן. "בבוקר, לעמוד על ענף כמו כולן, לפתוח את המקור--"

    "נו?" היא הייתה מתוחה.

    "אבל לא לשיר." היא הנמיכה את הציוץ עוד, הגניבה מבטים חפוזים לכל הכיוונים, וסיננה: "זה מה שגם אני עושה."
    רציתי שתהיי נורמלית.

    את לא רצית להיות.

    אז הייתי נחמדה אלייך. הכלתי והייתי סבלנית.

    הייתי הכי מהממת שרק יכולתי. היי, תראי כמה נורמליים מוצלחים יש בעולם!

    לא רצית. מה לעשות.

    נתתי לך את הזמן שלך. ידעתי לא ללחוץ. לחץ רק מביא תוצאות הפוכות.

    חיכיתי. חיכיתי וחיכיתי.

    לא רצית.

    אז חיכיתי עוד.

    בינתיים שלחתי לך תמונות של נורמליים, דיברתי אתך דיבורים של נורמליים. העליתי נושאי שיחה נורמליים.

    שיתפת פעולה יפה, שיחקת את המשחק.

    אחר כך שאלתי בזהירות עלייך.

    ענית לי, וידעתי: את לא רוצה להיות נורמלית.



    די. זהו. ניסיתי הכל. מה עוד אפשר.

    אל תהיי. יודעת מה? עזבי.

    לכי, תהיי משוגעת. מה אני יכולה לעשות?

    הכל עשיתי בשבילך. מבטיחה לך.

    לא רוצה? אז לא.

    לא בעיה שלי שאת ככה. אל תבואי בטענות.

    התייאשתי.

    מה עכשיו.

    נגמר.



    אבל אני אוהבת אותך, עדיין.

    אז אני מדברת אתך שוב.

    התייאשתי מלנסות לנרמל אותך.

    אז אני מדברת אתך סתם.

    היי, כיף לדבר אתך.

    כיף להכיר.

    יודעת מה, בעצם, עזבי, אל תהיי נורמלית.

    פשוט תהיי.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה