קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 2 2K
    • ה
    שיתוף - לביקורת החיים המכוערים
  • הווה פשוט //
    • החיים האלה
    שאני כל הזמן מגדף

    יום אחד פקעה סבלנותם
    והם התפרצו מולי
    "מה אתה רוצה מאיתנו?! לך למי שיצר אותנו ואמור לו – ראה כמה מכוערים חיים אלה שעשית"

    "ומי יצר אתכם?"

    "אתה!"
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: yael305, בחלל הריק, גאווהסקריפט ועוד 74 משתמשים77 //
    22 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הווה פשוט
    מיינדפולנס
  • 308
    • T
    שיר נַחְנִיאֵלִי
  • tmr //
    • רָאִיתִי נַחְנִיאֵלִי
    וְהֵבַנְתִּי שֶׁמַּמָּשׁ כָּמוֹנִי
    גַּם הַשֶּׁמֶשׁ הֵבִינָה שֶׁתּוֹרָה לְהַרְפּוֹת
    לְהַשְׁלִים עִם הַחֹרֶף
    לָתֵת לוֹ אֶת מְקוֹמוֹ הַכּוֹאֵב
    הַשּׁוֹטֵף וְהַטּוֹב

    רָאִיתִי נַחְנִיאֵלִי
    אִמַּצְתִּי אוֹתוֹ אֶל חַדְרֵי לִבִּי
    מֻתָּר לוֹ לְבַקֵּר לִפְעָמִים
    מֻתָּר לִי לֶאֱהֹב אוֹתוֹ
    הָאָבִיב לֹא הָיָה צוֹמֵחַ לוּלֵא
    הַנַּחְנִיאֵלִי

    רָאִיתִי נַחְנִיאֵלִי
    נַחְנִיאֵלִי קָטָן
    אֲבָל
    רָאִיתִי נַחְנִיאֵלִי
    • תודה
    Reactions: בחלל הריק, R.E.Y, אבינועם גולדברג ועוד 9 משתמשים12 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    tmr
    אז סטיתי לגמרי מהכוונה הראשונה שלי, מקבלת @דיונון @CN תודה🙏 @ניהול קהילת כתיבה אשמח לעריכה...
  • 805
    • מ
    שיתוף - לביקורת בדרך לעולם טוב יותר- מהרהוריה של תלמידה נואשת
  • מוז'יניקית //
    • 70%.

    80%.... 90%.

    100%. אחלה.

    הוא פלט נשיפת הקלה קצרה ופנה לשלב השני.

    "קדימה בייבי", האיץ בחיבה במסך הגדול, תוך כדי העפת מבטים חרדים סביב. אסור שיגלו אותו כאן.

    המחשב המתקדם השלים את השלב השני והוא פנה למחוק כל זכר לביקור הנחמד והבלתי מאושר שלו.

    הוא שלף את הכונן העמוס בחומר שעמל להשיג בשעה וחצי האחרונות, והכניס אותו בחרדת קודש לכיס מכנסיו. המיילים הזדוניים ששלח ישלימו את המלאכה.

    תחושה מדהימה הציפה אותו באושר צרוף כשחדרה ההבנה לראשו כי העולם נעשה טוב יותר בדקות האחרונות. הצדק עומד לצאת לאור.

    הוא, שליחם של עשרות אלפים מסביב לעולם, עשה את זה.

    הוא חייך בטוב לב לחתולה שחורה שרבצה בסמוך לפח אשפה ומיהר את צעדיו.

    לא עוד לאפלייה. מהיום כל תלמיד ותלמידה בכל מקום על גבי הגלובוס יוכלו לדרוש וגם לקבל את טפסי המבחנים יומיים לפני כל מבחן.

    הוא נשם אל קרבו אוויר לילה צלול, יודע כי הבשורה עומדת להקל על אלפי תלמידים והוריהם.


    על המחברת: תלמידה נואשת יום לפני מבחן, עם רזומה עשיר בבזבוזי זמן על כתיבה בלתי תועלתית במקום ללמוד למבחן. עצוב.



    מזדהים?
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: הספרן, ~yg~, איש אחד הלך ועוד 21 משתמשים24 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מוז'יניקית
    הייתי שמחה לעזור אם רק הייתי מכירה אותו בעצמי😭
  • 2 3 4 8K
    • ה
    סיפור בהמשכים "אמבולנס ובו מתאגרף משוגע" - סיפור קטן בהמשכים
  • הווה פשוט //
    • - פרק 1 -

    ִ.
    ​
    בחזור מבית הספר מצא אמיר טופי. ולידו עוד אחד. ועוד אחד ועוד אחד.
    שביל הטופים נמשך לאורך המדרכה עד שהתעקל לתוך סמטא שוממת,
    בה חנתה מכונית כהת חלונות שעליה נשען גבר רחב כתפיים והמתין.

    ***​

    "עכ..." אמר הבחור האוחז במצלמת הוידאו בנעימה איטית ומתוחה
    "...שיו" קפץ קולו באוקטבה שלמה.
    וטיפה כתומה נשרה אל תוך הבקבוקון הפתוח.

    הקריין המתין שהפרופסור יטפטף לשני בקבוקונים נוספים ורק אז התחיל לדבר.
    "חברת התרופות קיורקם הוקמה בשנת 2007 על ידי צוות פרמקולוגים בראשות פרופסור נחום ציקלין, אותו אתם רואים כעת כשהוא רוקח את ה'רואיגוקסין', תרופת הדגל של החברה, שמרבית בתי החולים הפסיכיאטריים בעולם עושים בה שימוש קבוע..."

    הקריין סיפר על ההישגים הבינלאומיים של הפרופסור ועל ההצלחה האדירה של החברה המשגשגת בעוד עדשת המצלמה ממשיכה לעקוב אחרי ידו של הפרופסור המטפטפת את החומר הפעיל לתוך שורת בקבוקונים אינסופית.

    הטלפון רטט ללא הפסקה בכיסו של הפרופסור, שלא יכול היה לענות באמצע השידור החי ונאלץ להמשיך לחייך אל המצלמה בשלווה.
    הוא נאלץ להמשיך ולחייך למרות מסכת השקרים של הקריין העליז.
    אף אחד בחו"ל לא שמע על נחום ציקלין והמקום היחיד בעולם שבו השתמשו ב'רואיגוקסין' הוא בית החולים 'אלומות' בפאתי אשקלון. החברה היתה על סף פשיטת רגל ואף אחד מצוות הפרמקולוגים שפתחו את החברה לא יכול היה לחלץ את ציקלין מהחובות ששקע בהם, משום שלא היה צוות כזה.

    הפרופסור שתלה תקווה נואשת בתשדיר הפרסומת הזה, המשיך עם הטיפטוף בחיוך מלא חשיבות, אבל כשהגיע לבקבוקון מספר 271 פקעה סבלנותו והוא הוציא את הטלפון מהכיס.

    מספר לא מזוהה.

    הוא ענה.

    "אבא", זה היה אמיר שלו, "הם לק...." הקול נקטע.
    "תכין עשרה מליון דולר" אמר קול זר "ואל תספר לאף אחד בעולם. תמשיך בהצגת הפרסומת שלך כאילו לא קרה כלום. עשרה מליון. אודיע לך מחר על המקום והזמן".

    ניתוק.

    הוא החזיר את הטלפון לכיס, הצלם החרוץ שבזמן השיחה הפנה את המצלמה לכיוון אחר, סיבב אליו את העדשה ונחום ציקלין חזר לחייך, הצוואר שלו היה נוקשה בטנו מכווצת וחוט השדרה קפא.

    אמנם היו לו עשרה מליון בחשבון הבנק...
    אבל במינוס.

    עיניו היו מעורפלות כשהוא הוסיף טיפה שניה לבקבוק 270 במקום לטפטף לבקבוק 271.

    הטעות הזאת הצילה את חיי בנו.

    ***​

    ניסים יהלום היה אלוף ישראל באגרוף במשקל כבד, הוא היה ממש טוב בזה והיה קרוב לזכות גם באליפות העולם, אבל הקריירה שלו נגדעה באורח טראגי בקרב שלו נגד סמיר חאלייאני, אלוף אלג'יריה.
    כפפת אגרוף סגולה המגיחה במהירות משמאל, היתה הדבר האחרון שהוא ראה בעולם השפיות.
    החלום על האליפות הפך לעליפות.
    הוא חזר להכרה אחרי ארבעים ושלשה יום, וההכרה הזאת היתה מעוותת מאד.
    ניסים הוגדר כמסוכן מאד לסביבתו ואושפז בבית החולים הפסיכיאטרי 'אלומות'.

    מדי בוקר הייתה עוברת האחות איריס מלווה בשני גברתנים ירוקי מדים ומזריקה 'רואיגוקסין' לכל דיירי המחלקה הסגורה שבבית החולים. הזריקה שהפכה כל זאב לכבש וכל מתאגרף חמום מח לג'נטלמן אדיב חייכן, ומאד מטושטש.

    בבוקר יום שלישי ישב ניסים יהלום במיטתו והסתכל בחלון.

    הכל היה מאד מאד שונה היום.
    הוא ראה את צמרות העצים שבחוץ בבהירות. הוא ראה כל עלה ירוק וכל פיסת שמים תכולה שבין הענפים.
    השמש זרחה ישירות אליו ועוררה בו כוחות חדשים.

    הוא קפץ מהמיטה במין קלילות שכזו, ממש כמו פעם. מתח את כל שריריו המשתרגים בנהמה שהפתיעה את עצמו, והתבונן סביב על החדר הקטן שלו. הכסאות המוברגים לרצפה, כיור המתכת, הפוסטרים שמודבקים לקירות, הכל בצבעים מרגיעים ורכים, ירוק בהיר, תכלת, צהוב מפויס, ורוד עדין, סגול לא.
    בחדרים האחרים דוקא שלט הסגול השליו והמרפא, לא בחדר של ניסים. האגרוף של סמיר חאליאני היה מנתר אליו מכל אוביקט סגול ומוציא אותו מהכלים.
    הכלים שמלכתחילה סדוקים ושבריריים.
    איריס הקפידה מאד שהגוון הזה לא יכנס לטווח הראיה שלו.

    נסים נהם שוב וחבט באגרופו הימני בקיר.
    הכוסות שעל הכיור קרקשו.

    "גבריאל, אני מרגיש היום מ ד ה י ם!" קרא והכה גם באגרופו השמאלי.
    טיח נשר ממקום הפגיעה.

    "גבריאל?!" התפלא נסים על חוסר התגובה, הוא שלח מבט אל המיטה השניה שבחדר.
    עינו השמאלית מצמצה פעמיים, כפי שעשתה תמיד כשהוא התרגש.
    - שותפו לחדר שכב רועד, חיוור כמו מת, ריר נוזל מפיו, ועיניו מתגלגלות כמו סביבונים.

    "איריס!" צעק ניסים בבהלה

    "א י ר י ס, משהו קרה לגבריאל!"

    בקבוקון ריק היה מוטל בפח האשפה הקטן ליד המיטה של גבריאל ועליו המספר 270.
    הוא קיבל מנה כפולה מהחומר המרגיע, והיה בסכנת הרגעה לצמיתות.
    החדר נמלא באנשי צוות מבועתים, ורופא המחלקה שהוזעק הזמין מיד אמבולנס.

    בתוך הבלאגן הגדול איש לא הבחין בניסים יהלום שחמק החוצה וירד לקומת כניסה. וכשהדלתות נפתחו והפרמדיקים פרצו בריצה פנימה, יצא נסים מן הבנין בו היה כלוא בחמש עשרה השנה האחרונות, מצמץ פעמיים, נכנס לאמבולנס שחנה במנוע פועל.
    ויצא לטיול במרחבי העולם החופשי.

    בפח האשפה הקטן שליד מטתו התגולל בקבוקון מספר 271. שתכולתו הייתה מים מזוקקים בלבד.

    *
    המשך בעזרת השם - יבוא.​
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: חיפאית!!!!, אש קודש!, באחדות ננצח ועוד 75 משתמשים78 //
    65 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הווה פשוט
    צורף קובץ
  • 124
    • א
    שיתוף - לביקורת שריקת ניצחון
  • איש המילה הכתובה //
    • השריקה בחלל אוזנך, היא בכלל תרועת ניצחון חייך

    גם כשהסוף המר משפשף את התנוך, הטוב עוד לפניך

    רק אל תתרשם מהפסד שצורב את נפשך

    תתמודד בגבורה עם שופטי ומבקרי מעשיך

    תיישר מבט נועז מול קליעי מוות הבאים אליך

    ותצפה לישועת השם אלוקיך
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: yael305, נסיך על חלל, אחת כזאתי;) ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 369
    • הלוחשת לתווים
    שיתוף - לביקורת המציאות, הדמיון, מה שביניהם, ומה הקשר שלכם לזה בכלל?!
  • הלוחשת לתווים //
    • מכירים את זה שאתם הולכים ברחוב, ופתאום אתם רואים/ שומעים/ חושבים/ מדמיינים משהו, ואז אתם כאילו ממשיכים הלאה, אבל בראש אתם מתחילים לדמיין מה היה קורה אילו זה כן היה?
    אוךך, אתם מכירים את זה שיש לכם רעיון בראש אבל אתם לא מצליחים להסביר אותו? אני מכירה...
    בקיצור- בין אם הבנתם (הכי טוב ככה..) ובין אם לא (אין לי איך לעזור) זה מה שכתבתי..

    רגע, רגע,
    לפני שאתם מתחילים, זה הדרך הכי מוצלחת לקרוא את הקטע:
    1) קראו את הקטע בלי לפתוח את ההערות המטושטשות.
    2) קראו את הקטע שוב, עכשיו נסו לנחש כל שורה מה עבר לי בראש בסיטואציה הזו...
    הסברים בסוף...

    מלחיץ אותי אנשים שהולכים בצורה מוזרה, זה בטח אסיר בטחוני שברח מהכלא והתחפש כדי שלא ימצאו אותו 🤥
    מלחיץ אותי אנשים שמדברים בשפה זרה, אין אמון היום!! זה בטוח מרגל למדינה עוינת 🕵🏻
    מלחיץ אותי אנשים בקיץ עם בגד עבה, מה, קר להם?? אין מצב. זה בטח נשק מוסתר.. 😶‍🌫️
    מלחיץ אותי אנשים שמסתובבים עם רובה. ופתאום יבוא מישהו ויחטוף לו את הרובה ו--- 😟
    מלחיץ אותי אנשים עם משקפי שמש בלילות, מה הקשר להסתיר את העיניים? מילא את ההאף, את האוזניים.. עיניים?! 😎
    מלחיץ אותי רשרושים בשיחים ויללות, כנראה זה מחבל שעושה קול של חתולה כדי שאני יחשוב שאין שם כלום 🙈🙉
    מלחיץ אותי אנשים שמדי קרובים אלי, או רחוקים, למה הם קרובים אלי? אולי זה מחבלים?😯 ולמה הם רחוקים? מה, אני מחבל? 🙄
    מלחיץ אותי לשמוע הרבה אנשים שצועקים. אולי זה פיגוע??😨 או מחבל??😰 והכי גרוע- אולי זה הפגנה? 😱
    מלחיץ אותי אנשים שמסתכלים סביב בזהירות, מה מטריד אותם??מה מטריד אותי? 🤔
    מלחיץ אותי רכב שנוסע במהירות, אולי זה פושע נמלט מהמשטרה? 🚓
    מלחיץ אותי גם רכב שעוצר בחריקה, אולי זה לא פושע אלא מחבל עם כוונות אובדניות?? 😮‍💨
    מלחיץ אותי סאונד של אזעקה. אוי נו.. 😏
    מלחיץ אותי אנשים שעומדים בתחנה עם תיק ביד, בד"כ הם עומדים על שפת המדרכה, ומסתכלים על השעון ועל האופק חליפות- חשוד! 💣
    מלחיץ אותי להישאר באוטובוס לבד, מה, ואם הנהג יחטוף אותי? אין לדעת.😶
    מלחיץ אותי ללכת במקום בלי בניינים, איך יכול להיות שבמדינה מתוקנת במלחמה יהיה מקומות בלי בניינים?? ואם יהיה אזעקה?😬
    מלחיץ אותי לראות בשמים בלונים. הכי הגיוני שישימו חומר נפץ על בלון עם מספרים 91... מי חוגג יומולת בכזה גיל?🤨
    מלחיץ אותי צליל של אופנוע, לי יש כלל- כשזה יהיה אזעקה- לא תהיה התלבטות!!.... לא עוזר, מניסיון 😒
    מלחיץ אותי מקומות שהיה בהם פיגוע, אפילו שמה ההסתברות שיהיה פעמיים פיגוע באותו מקום? לא משנה...
    מלחיץ אותי ריח של דלק, או גז, 100% פצצה ביולוגית מאיראן 💥
    מלחיץ אותי לנסוע עם נהג מרוגז. אלה מסוכנים, אלה... כל שניה היא פוטנציאל לתאונה.
    מלחיץ אותי סופות רעמים, יש להם נטיה אכזרית להיות יותר חזקים ככל שמאוחר יותר, וחשוך יותר, וכששוכבים במיטה ומנסים להירדם..😵‍💫
    מלחיץ אותי רכבים שעוברים ברמזורים אדומים, זה יכול להיות רק פושעים שבורחים מהמשטרה ולא אכפת להם להרוג אותי! 🧐
    מלחיץ אותי קבצנים עם בקבוקים על המדרכה, ומה אם זה מחבל בהסוואה עם בקבוקי תבערה??🍾🍾
    מלחיץ אותי אנשים שמסתובבים עם מסכה. מה קורה??? הקורונה הייתה לפני שנים! מה המספר של המשטרה? 🥸
    מלחיץ אותי אנשים שפתאום נעצרים, לא יודעת... מבהיל אותי!
    מלחיץ אותי שנוגעים בי אנשים זרים, לא נוגעים בי! אין לי טלפון ולא שעון, ואני לא יודעת איפה אנחנו ואיפה זה שם... לעזאזל, איך קוראים לי בכלל?! 😩
    מלחיץ אותי קולות של מטוסים, כנראה הם יוצאים לחסל מישהו, ואז הם יחזרו ויהיה תגובה של חמאס- בקיצור, תוך 7 דקות צריך להיות בבית. 🏃🏻
    מלחיץ אותי שמסתובבים לידי טיפוסים. בלי גזענות, יש טיפוסים מפחידים. צריך לעשות מקום מיוחד שמיועד לטיפוסים! נקרא לזה.. קיר טיפוס 🧱
    בקיצור-
    מלחיץ אותי אנשים.
    מלחיץ אותי רעשים.
    מלחיץ אותי כבישים.
    מלחיץ אותי מקומות נטושים.
    הכל מלחיץ אותי...

    1) בשביל אנשים חסרי מעוף מרובעים שבטח לא הבינו מה מלחיץ ב-מממ, קבצן שיושב עם בקבוקים..
    2) בשביל זה-
    בשבילכם יש את הסיבה הראשונה- חסרי מעוף, או שאין לכם סבלנות...
    או שאתם לא מספיק מדומיינים, או שאין לכם השראה..
    אתם מדומיינים, מסוג אחר פשוט...
    כנראה שאנחנו פשוט קרוצים מאותו חומר- נכון שזה נחמד?

    שיווו, כמה שאני ארוכה לפעמים... בכל אופן, אשמח להארות והערות : )
    *מחילה מכל מי שחשב שזה הולך להיות קצר יותר..
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: שון שון, הבזק של שפיות, מפרש ועוד 16 משתמשים19 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    אהבתי וחייכתי... אני שייך לספוילר 2 ו4 ביחד (חצי חצי...;)).
  • 279
    • ה
    עזרה מחפש שיר
  • הווה פשוט //
    • לא מזמן קפץ לעין שלי כאן בפורום, התחלה של שיר, משהו כמו:
    הים לקח מהחוף את כל המלח אל בטנו.
    ותכננתי לקרוא כשיהיה לי זמן. ועכשיו אני לא מוצא אותו.
    יש כאן כל כך הרבה חומרים טובים ונורא קשה למצוא.
    אם הכותב או מישהו אחר יכול להראות לי, אשמח.
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן1 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הווה פשוט
    אמנם כרעיו וקרבו הולכים יד ביד. אבל כרעיים הם רגליים ובדרך כלל לא בולעים לשם. ומרשים הכשרון...
  • 265
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת אנשים טובים באמצע הדרך
  • צביה ר. //
    • אנשים טובים באמצע הדרך

    פגשתי איש
    עם חיוך ועם לב
    קשוב
    ומרגיש
    ועוטף
    ואוהב

    פגשתי אישה
    נשמה
    מדהימה
    חיממה
    והמיסה
    את כל האימה

    פגשתי עוד איש
    ועוד אישה מיוחדת
    ועוד אחד
    ואחת,
    מאתיים בערך...
    שחיממו לי
    ת'לב
    באמצע הדרך

    ושם באמצע
    מוקפת,
    בטוחה,
    ידעתי, אבא-
    כל האנשים
    הם חיבוק ענק
    שלך---

    רוצה
    להחזיר לך
    חיבוק
    ואהבה --
    באמצע הדרך
    של מישהו,
    אהיה אני
    האישה הטובה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: נסיך על חלל, אחת כזאתי;), RU1 ועוד 14 משתמשים17 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לגדול נכון
    מרגש.
  • 520
    • 5
    סיפור בהמשכים לא פשוט להיות!!!
  • 535 //
    • -פרק 1-
    יום שני, א' חשוון התשפ"ד
    בום. טראח. בום!
    קולות שבירה והתנפצות חדרו אל תוך שנת הצהריים המתוקה של תהילה, קטעו אותה באחת. היא התישבה על המיטה
    בבהלה, משפשפת עיניים. טילים? יירוטים? יריות? אוטומטית קישרה את הקולות אל המלחמה השוררת בארץ, משביתה
    פעילות וחיים.
    הקולות לא חדלו. עתה הבחינה, אלו זכוכיות מתנפצות, וזה נשמע קרוב, קרוב מתמיד.
    תהילה קפאה על מיטתה, התאבנה, החווירה והלבינה. זה יכול להיות מחבלים, והם כאן באזור. אולי אני מדמיינת או חולמת?
    השלתה את עצמה, אך אז הם באו : עוד בום עוד אחד ועוד. ולאחריהם- שתיקה וריח חריף שנישא בחלל. היא מזהה אותו.
    ריח שקיים בכל הבקבוקים במדף היינות של אבא.
    תהילה מזיעה, הרגליים שלה רועדות והשיניים נוקשות זו לזו . בשניות היא מזדחלת אל מתחת למיטה ומצטנפת שם.
    מוצאת לה מקום מחסה.
    הריח האלכוהולי מתחדד ומתעצם מרגע לרגע ובכל רגע שכזה הדופק שלה פועם מהר יותר, לחוץ יותר.
    "אבא, אני רוצה לחיות!" פורצת מתוכה זעקה שרק הוא שומע.
    פתאום, נושכת את השפתיים עד זוב דם. נזכרת ברות. איך במשך שתיים וחצי דקות מקפיאות דם דאגה רק לעצמה
    כשאחותה גם היא כאן בבית? איך לא חשבה עליה?
    תהילה מושכת בחוזקה בשיער, מכאיבה לעצמה. הוא מלא באבק שהצטבר תחת המיטה .
    היא מעבירה לעצמה חשבון מהיר בראש: נכנסתי לנוח לפני חצי שעה. רות אז הייתה בסלון. בדיוק התחילה לקפל כביסה
    בכמות שאמורה לקחת לה לפחות שעה. היא הבטיחה לעצמה שלא תעצור באמצע, רצתה שהכול יהיה מקופל עד שאמא
    תחזור מהעבודה. קולות הנפץ הגיעו מהסלון, הפוגרום מתרחש שם.
    אני לא אפקיר את רות בעד שום מחיר שבעולם!!! תהילה מחליטה להתגבר, להתעלות מעל הפחדים ולצאת להיאבק על
    חיי אחותה הקרובה אליה ביותר, בלב ובגיל.
    היא מחלצת את עצמותיה המצונפות ממקום מחבואן ויוצאת אל המסדרון , מודעת לכך שהמעשים שעושה עכשיו מסכנים
    אותה, אך היא חדורת מטרה. מדמיינת את עיניה המתחננות של רות שזועקות :"בואי להציל אותי! לא אכפת לך מאחותך?"
    המילים תובעות, מחייבות. כאילו נאמרו.
    היא עושה את דרכה לעבר הסלון, צמודה לקיר המסדרון. מתקרבת מדודות, צעד אחר צעד, בשקט ובהיחבא.
    מהסלון עולה שקט מהול בארומה חריפה. הוא גורם לה להעביר במוחה תסריטי אימה, לדמיין את הגרוע מכל.
    ברררר! המיקי מאוסים שעל גרביה מאדימים, המסכנים. כפות הרגליים שלה חשות במגע רטוב וצונן, איכס!
    נחלי האדום האדום הזה מצאו יציאה מהסלון, זרמו ממנו הלאה. באו עד אליה. בערוצי הנחל משייטים בשלווה רסיסי זכוכיות,
    נעים עם הזרם.
    תהילה מנסה לפלס דרך בין ים ליבשה, להימלט מזכוכיות, מצליחה חלקית. רגליה אמנם חפות מכל פגע ושריטה אך
    מדשדשות הן בערבוביית משקאות אלכוהוליים.
    רגע האמת הגיע. רגע השיא. היא בפתח הסלון.
    הלב שלה קופא. עוצמת עיניים, כאילו שהמציאות תיעלם.
    חלקיק שנייה עובר והיא פותחת חזרה, לא נותנת לעצמה להשתהות. הזמן יקר מדי.
    עמוד | 2
    המוח שלה פועל, מניע גלגלים, נערך לכל תרחיש. פניה לבנות, חיוורות. השפתיים כחולות, רועדות. העיניים אדומות,
    בוכיות, דואגות ו- מציצות פנימה.
    שום מחבלים. שום מחבלים ושום נעליים.
    רק רות. רות שיושבת בתוך ים אדום כאילו הייתה סירה. בידיה שני בקבוקים, משמשים לה כמשוטים. וויסקי ועראק. אחרונים
    מתוך עשרות.
    ברגע הראשון עיניה של תהילה מצומצמות, ממצמצות בחוסר הבנה. ברגע השני העיניים גדלות, יוצאות מחוריהן. הלם.
    ברגע השלישי הפה נפער, מוציא מעצמו גמגום: " רות, א, א, איפה ה, המחבלים?"
    רות מביטה בתהילה בעיניים מזוגגות. "מחבלים ,איזה מחבלים, אין פה שום מחבלים." רות מושכת את המילים, מורחת
    אותם כאילו היו מסטיק בלתי נגמר. "מה יש לך, תהילה?"
    תהילה נועצת מבט בשיבאס ריגל שביד השמאלית של רות. באותו הרגע מעיפה אותו רות בקשת ישירה לכיוון הספה והוא
    מתנפץ למאות רסיסים.
    "את שואלת אותי מה יש לי? מה יש לך, רות??? מה קורה פה?" היא צורחת. השאלות שלה מהדהדות ברחבי הסלון באלפי
    סימני שאלה, לא זוכות למענה.
    כמה שניות של שקט ואז פורצת רות בצחוק מתגלגל, פרוע.
    היא מורידה ראש לרצפה, טובלת את תלתליה בערבוביית נוזלים שנאמדו פעם בשווי אלפי שקלים, כשהיו ממולאים
    בבקבוקים שעמדו במדף המשקאות, בן טיפוחיו של אבא, שכעת מרוקן מתכולתו.
    רות מרימה באחת את ראשה חזרה. מעיפה את הקוקו אחורה. הקיר הלבן מתמלא בנתזים אדומים. היא ממשיכה לצחוק
    בפראות, בחוסר שליטה. הצחוק שלה ממלא כל פינה שקטה בבית.
    תהילה עדיין עומדת בכניסה לסלון, לא מעזה להתקרב. המומה.
    מנסה להבין, לעכל, לא מצליחה. מה יש להבין פה? היא השתבשה, רות!
    היא מעדיפה לשתוק. אין בה מילים. רק דמעות שגואות, חונקות את הגרון. גדול עליה. את המערכה הזו צריכים חכמים
    ומנוסים ממנה לנהל.
    05:15 , היא מעיפה מבט לשעון. טוב שבגלל המלחמה העבודה בבנק נגמרת בשלוש. תכף אמא תחזור משם, תתמודד.
    קשה לתהילה לחשוב שאילו המראות שיקבלו את פניה של אימה, אך אין לה ברירה. היא לא מסוגלת יותר.
    היא בורחת לחדר, מרטיבה את הכרית בדמעותיה. יוצרת ים נוסף. שקוף ומלוח.
    צחוקה של רות ממשיך להיות נישא בחלל...
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: מלי :), S., בשלנית ועוד 15 משתמשים18 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    5
    535
    -פרק 2- יום שלישי, ב' חשוון התשפ"ד משעמם. תהילה מוטלת על הספה בחוסר מעש, בתנועה שבין ישיבה...
  • 473
    • א
    שיתוף - לביקורת שיתוף ראשון שלי
  • אורייה //
    • בס"ד

    אז הצטרפתי לפני כמה ימים בעיקרון בשביל לשפר את הכתיבה שלי פעם הייתי כותבת המון ונטשתי את זה עכשיו אני מנסה לחזור לכתוב אז אשמח לתגובות

    הוא ישב באולם מהופנט, צלילי המנגינה סוחפים אותו, הוא מאזין למילים הן זרות לו, לפתע הוא מתחלחל "זה אתה יהודה המתמיד הגדול של הישיבה שיושב כאן? שמאזין למילים הללו? אך התדרדרת כל כך?" מעט מן החרטה נכנסת ללבו אך בהינף יד הוא מסלק אותה, הרי הוא הגיע לכאן ליהנות מה פתאום באות לו המחשבות הללו, עד שהצליח להתחמק מן הישיבה ללא שיבינו את כוונותיו הוא לא יכול להפסיד זאת, כמה טוב לו שהשכיל למצוא חבר כמו ארי הרי רק בזכותו הוא כאן.
    *****
    "אפרת, יהודה לא בישיבה"

    "מה זאת אומרת לא בישיבה, אז איפה הוא? הוא אמור להיות עכשיו אחרי סדר שלישי, לא?"

    "אחרי מה ששמעתי פה אני לא חושב שהייתי צריך לקנות לו את מתנת היומולדת ולבוא אליו"

    "שמעון, אל תלחיץ אותי מה הוא עשה? אני לא יכולה להיות במתח"
    *****
    "נו יהודה איך היה?"

    "נהניתי של החיים"

    "ראית איזה חבר אני, דואג לך להופעות שלא היית חולם להגיע אליהם אי פעם"

    "אין עליך ארי, לא יודע איך זכיתי בחבר כמוך"
    *****
    הם עולים במדרגות הישיבה, השעה מאוחרת, הישיבה כבר שקטה, כל הבחורים נמצאים בחדריהם מתארגנים לשינה, כל רצונם עכשיו הוא לישון, הם מותשים מהנסיעות ומההופעה, הם מגיעים לדלת חדרם מתנשפים, קשה לעלות ארבע קומות במיוחד שאתה מותש כל כך, קולות נשמעים מחדרם ואור בוקע ממנו, הם מסתכלים אחד על השני בבהלה, אף אחד לא אמור להיות כרגע בחדר זה רק הם ושמואל שנשאר בבית היום.

    החרדה מטפסת לליבם והם נכנסים אל החדר.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: המתכנתת ממישיגן, מרדכי ואסתר, כוכב צפון ועוד 18 משתמשים21 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אורייה
    תודה אני באמת אנסה להשתפר בזה
  • 285
    • א
    שיתוף - לביקורת כעבור 11 שנה.
  • אוראל סולטן //
    • הלב עדיין כואב,

    המוח עדיין דואב.

    הגוף מסרב לעכל,

    את לכתו של מנהיג ישראל.

    מרן רבנו עובדיה,

    מי יתננו תמורתך.

    גם בני התורה ועובדיה,

    גם כל העם, הלכו בדרכך.

    ולאחר אחד-עשר שנים,

    מן היום המר והנמהר.

    עדיין מבקשים ומתחננים,

    שתמליץ טוב בעדנו, ואל יאחר.

    מתפללים, בוכים, מספידים,

    ואת חיבוריך עדיין לומדים.

    כי זו כוחה של תורה,

    להחיות האדם גם אחרי הפטירה.


    מוקדש לע"נ הר' עובדיה יוסף בן ג'ורג'יה זצוקלל"ה זיע"א, נפטר ג' בחשוון תשע"ד.

    תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: י"ג מידות, נסיך על חלל, אביגלוש ועוד 9 משתמשים12 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    H
    hadassah m
    מרגש מאוד:cry:
  • 351
    • %
    שיתוף - לביקורת צל.
  • %תמר% //
    • אשמח לביקורת.
    רק לדעת אם זה יפה אם מובן. אם אהבתם. אם לא.😉

    צל

    הוא הלך לישיבה במהירות, נכנס לבית המדרש לתפילת שחרית. נעמד במקומו הקבוע מאחור.

    הסתכל סביבו, על כל הבחורים. מרוכזים יותר או פחות, מתנדנדים יותר או פחות.

    הסתכל על עצמו. מרוכז בסידור. מתנדנד בקצב של נדנוד למשפט.

    קדימה- אחורה. קדימה- אחורה.

    התנדנד בדיוק כמוהו, לאורך כל תפילת העמידה. קדימה- אחורה. נדנוד למשפט.

    בסיום התפילה יצא במהירות בתוך זרם הבחורים החוצה, לכיוון חדר השיעורים.

    בדיוק כשעבר בדלת שטיינמץ דרך עליו. תמיד בדלת דורכים עליו.

    שניה אחר כך דרכו עליו גם שיף וגולדברג. המשיכו הלאה בלי לשים לב.

    הוא לא אמר להם כלום. גם לשטיינמץ לא.

    לא כאב לו בכלל.

    בסדר א' הוא ישב עם רוטשילד, החברותא. לא יצא להפסקה אפילו פעם אחת, התנדנד מעל דף גמרא בקצב של ארבעים נל"ד (נדנודים לדקה).

    בחדר אוכל, הוא ישב מעל צלחת מלאה עב"מים, לא התעמק בהם, מעולם לא עניין אותו אוכל.

    "תשמע חידה" אמר גולדברג לפישמן בחיוך עליז ובפה מלא עיסה בצבע חום שמישהו חסר לב וטעם העניק לה את השם 'קציצה';

    "הוא בגודל של פיל, הוא נראה כמו פיל, אבל הוא לא שוקל כמוהו. מה זה?"

    פישמן הפסיק רגע ללעוס. חשב. "נו" הוא אמר. "מה?"

    "הצל של הפיל!" ענה לו גולדברג בטון מנצח.

    "זאת תשובה טיפשית מאד" התעקש פישמן להישאר חכם, והוסיף גיחוך ליתר ביטחון. "צל זה כלום. זה שום דבר."

    "פישמן צודק." פסק עצמו בטון בטוח- ובפה ריק- יש לציין, מנומס להפליא. "צל זה לא משהו אמתי. אתה אפילו לא יכול להגיד שהוא לא שוקל. הוא כלום."

    "אתה לא יכול להסכים שפיל הוא יצור, והצל שלו לא. הוא בדיוק בצורה שלו" גולדברג המשיך להתפלסף במנגינת אמר אביי.

    "זה לא משנה" טען פישמן. "זה שהוא בצורה מסוימת, ולפעמים גם בדיוק בגודל, לא הופך אותו למשהו אמתי. הוא עדיין שום דבר".

    הוא לא המשיך להקשיב לפלפול שלהם. לא בגלל שהם המשיכו להתנצח בפה מלא, בלי שנראה שזה מפריע לאי מי, טוב נו, גם בגלל זה, אבל בעיקר בגלל שהוא עבר לבחון את עצמו.

    נראה טוב, מה יש לומר, בדיוק כמוהו. רק בצבעוני ו... נו... מגושם יותר.

    לא הבין למה עצמו טוען שהוא כלום. שום דבר. הוא הלך הבוקר לישיבה? אמת. התנדנד כל התפילה? אמת. אחר כך התנדנד כל הסדר על הגמרא? אמת.

    אז במה הוא לא אמתי? בזה שהוא חד גווני ושטוח? אז מה. זה מעניק לו יופי של יתרונות.

    כאילו כדי לאשר את מחשבותיו, הוא קפץ עם עצמו בבת אחת תוך זעקת 'אייייי!' מרשימה.

    "תסתכל לאן אתה הולך!" עצמו צעק לשטיין, שדחף לפניו את עגלת השירות בפנים מדושנות עונג, "מעכת לי את הבוהן!"

    "תרגיע תרגיע" שטיין ניסה למזער נזקים "בא תראה מה קרה".

    אין מה לומר. לו זה בחיים לא היה קורה.

    כמעט כל יום עוברת מעליו העגלה, מעולם הוא לא הרים את קולו על אף אחד בגלל זה. לא הרגיש. לא כאב.

    יש יתרונות בלהיות הצל של עצמו. אולי יום אחד הוא יגיד לו את זה, יסביר לו שלהיות צל זה לא כלום ושום דבר.

    בשש, כשהם יצאו להתאווררות בחצר הישיבה, הוא כבר היה משוכנע בזה.

    אם יש הבדל ביניהם, זה שהוא שקט ולא מזיק. שני יתרונות ברורים לחיים.

    ושעצמו מזיע בשביל שתיהם. עצמו ממש מתאמץ כשהוא מתנדנד על הסטנדר. הוא לעומתו, רק נהנה מזה , קדימה- אחורה.

    חוץ מזה? חוץ מזה הוא בדיוק כמוהו.

    ניצב בכל התפילות במקומו בדיוק בזמן. מתנדנד על הגמרא במצטבר עשר שעות ביום. יוצא לחצר כשכולם יוצאים. חוזר הביתה כשכולם חוזרים.

    זז בדיוק מפליא של עצמו. לא מפספס אף נפנוף אגודל או סידור פאות.

    מושלם.

    הוא תכנן להגיד לעצמו את זה. ממש סידר לו את המילים בפה. שידע. הוא מצוין. הוא אפילו יותר טוב ממנו. חסר צבע ורגש.

    אבל בדיוק אז השלים כדור הארץ מאה שמונים מעלות, נתן למי שעליו לראות את השמש כאילו שוקעת בים.

    והוא נעלם.

    תְּלוי שמש.

    ואפילו שהוא הגיע בדיוק בזמן לתפילה, ואפילו שהוא התנדנד כל היום מעל הגמרא, ואפילו שהוא לא יצא מחדר האוכל לפני הזימון,

    כשהשמש שקעה, לא נשאר ממנו כלום.

    וגם אם השמש הייתה זורחת

    עשרים וארבע שבע,

    וגם אילו הכדור שעליו אנחנו חיים לא היה מסתובב סביב עצמו,

    מביא עם כל סיבוב לילה,

    הוא עדיין היה נשאר

    צל.

    בגודל הנכון,

    בצורה המדויקת.

    חסר ממשות.

    לא אמיתי.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מיריכ, ה' תמיד עוזר, כוכב צפון ועוד 17 משתמשים20 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מה השאלה?!
    וואו! הייתי צריך לקרוא פעמים כדי להבין. גאוני ויפיפה!
  • 1K
    • ש
    שיתוף - לביקורת לחתן בת
  • שוקולד עילית //
    • @אשר שרבר

    השבוע היתה אצלנו שמחה גדולה, בגדול זה לחיות את החלום.
    אני מניח שזה אחד הרגעים הגדולים והמרגשים ביותר במסע ההורות.
    אז מה זה בעצם אומר לחתן בת?

    לחתן בת זה לדאוג לכסף, כמובן. להרבה כסף, כזה שאחרי שכבר דאגתם למלא כסף, מלא, אתם הולכים לבנק, מבקשים הלוואה של מאה אלף ₪, ואחרי יומיים אתם בודקים ואתם שוב במינוס. בסדר, זה ברור.
    לחתן בת גם אומר לדאוג לדירה שהיא תגור בה אחרי החתונה, ללכת איתה לחפש יחידה שהיא לא קטנה מידי שיהיה מקום גם לריב, ולא יקרה מידי, שיש בה מרפסת קטנה ואוויר, ואוויר, שייצא הריח של החביתה שנשרפה בלילה הקודם.
    כמובן אחר כך גם למלא את הבית הזה, לקנות הכל מהתחלה, ממספריים לציפורנים ועד קולפן וקרש חיתוך, לא כולל בגדים שהיא קונה בלי סוף לאירועים וליומיום. היא דווקא בסדר עם המחירים ולא משתגעת.
    לחתן בת זה לדאוג לתלבושות לשמונה מאות בנות אותו דבר, שגם לאמא יהיה תואם וגם העניבות של הבנים צריך באותו גוון כמו החליפה של בן השמונה. כמובן שזה לא שלי, אני לא דאגתי לגזרה ולעיצוב, לא בדקתי בכמה גמח"ים ומכירות ביתיות להשכרת שמלות ערב שמקבלים בשעות ובימים מאוד מסוימים ולא נסעתי (כמעט) לבני ברק אשדוד וקריית שמונה לחפש, אבל להביא אותם ולהחזיר אותם ולבדוק שכל התחתיות נמצאות במשלוח מהתופרת זה גם קצת עליי.
    לחתן בת זה לוודא שהעניין עם האולם סגור, מספר מוזמנים בסעודה, וסוגי פשטידות ושניצלונים בבר הבשרי או הפרווה לבחירתכם, וכמובן גם עיצוב כיסא הכלה והפרחים ושליחה הלוך חזור של טיוטת ההזמנה לחתונה, עד שכולם יהיו מרוצים מהגרפיקה, ולגלות בסוף שחסר 'ר' בשם של סבא מצד אמא.
    לחתן בת זה כמובן להסתדר עם הצד השני שהיו אחלה, אין לי מילים, זרמו והכל דפק נהדר, לא תמיד זה ככה.
    לחתן בת זה אומר לרוץ ברגע האחרון לשלוח חתן עם רכב אחד לקנות חגורה בדרך לצילומים ואת החתן השני למצוא ציצית מוכנה לאבא.
    כמובן לא להספיק ללכת איתה לכותל לילה קודם ולהרגיש החמצה על אינספור שיחות שכבר לא יתקיימו, אבל גם לא לשכוח להודות על כל מה שהספקנו.
    לחתן בת זה לחייך מלא ולהגיד לכל אחד שאומר מזל טוב 'פששש אה', -בשמחות אצלכם, ובעיקר להנהן ולהסכים שזה בכלל לא אנחנו זה הקב"ה חיתן.
    וזה לא כולל שבת שבע ברכות וערכות ודירות וקייטרינג ומלצרים ובירות ופיצוחים ומנות אחרונות ומליון דרשות.
    לחתן בת זה לשמוע מלא שבחים על החתן שלך ולדעת שעשית את המקסימום להכין אותה לחיים ומכאן ללמוד לשחרר, לדעת שזה החיים שלהם.
    לחתן בת זה לחזור אחרי החתונה ולראות שאריות של חומוס שהיא קנתה לילה קודם ואין על מי לצעוק שהיא לא זרקה את זה לפח, ואין גם מי שיסיים את זה מחר בבוקר.
    לחתן בת זה לעשות סיבוב בלילה ולוודא שכל המיטות מלאות, כולם חזרו, מכוסים ונינוחים ולגלות שהיא לא נמצאת.
    לחתן בת זה להמשיך להתאמן בלשחרר ולהבין שהילדים הם לא שלך, אתה רק המעטפת ומשתדל לא להרוס.
    לחתן בת זה להתמלא אושר אין קץ, להיות מוצף בהודיה, ולהתאבל בקטע טוב.
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: אילולי, אורה גזיאל, ~yg~ ועוד 48 משתמשים51 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    5
    535
    אהבתי! מטורףף! מלא מזל טוב
  • 1K
    • 5
    שיתוף - לביקורת מנין באת, בת?
  • 535 //
    • מנין באת, בת?​

    וילון מוסט. בעלת התפקיד הראשי ניצבת במרכז, ערוכה לתפקידה. יודעת מה נדרש ממנה. אורות מסנוורים נדלקים, מכוונים עליה. מעט זזים, מתמקדים ברקע ותפאורה, נעצרים עליהם. משהו שם לא לגמרי כפי הנדרש. "אבל אני עשיתי מה שצריך" הגיבורה מזדעקת.| על במת החיים. גיבורות ראשיות עם רקע רצוי קצת פחות. על מה ישימו המוסדות דגש ומה יכריע בסופו של דבר?

    הודיה שרה ראובני


    לפנינו סיפור כאוב בנימה אישית, שרה דן משמשת בו גיבורה ראשית. לאחריו, נשות חינוך מחוות דעה.

    שרה, את נמצאת עכשיו בסמינר שמור ואיכותי, באת מרקע שלא נחשב כזה. שתפי אותנו מעט על המקום בו למדת ועל סוג החברה בה שהית.

    "התחלתי את כיתה ט' בתיכון שלא מספיק הייתי מודעת לסגנון שלו. באתי אליו בתור ברירת מחדל אחרי שלא התקבלתי לתיכון טוב שרציתי ללמוד בו.

    ''מהר מאד הבחנתי שהרמה הרוחנית בתיכון שבאתי אליו ירודה מאד. החלטתי שבמקום הזה אני לא נמצאת יותר. את החודשיים הראשונים של התיכון ביליתי בבית, אך לאחר התייעצות עם רבנים, מורות ועוד אנשי מקצוע הבנתי שאין לי ברירה אלא לחזור לתיכון, לא יתכן שאשב ארבע שנים בבית.''

    שרה נעצרת לרגע משטף הדיבור, נושמת עמוק. הזיכרונות כואבים, אבל היא מומחית בלהמשיך הלאה.

    ''הייתי צריכה להשלים עם ההבנה שאני יוצאת עכשיו למסע ארוך ומורכב שבשביל לצלוח אותו אני זקוקה לגייס הרבה כוחות נפש. חזרתי לתיכון, יצאתי לדרך.''

    גלים סוערים בים התיכון​

    ''יום יום הייתי עוברת התמודדות חברתית קשה מנשוא. אני נמצאת בשיאו של גיל העשרה, בו החברה תופסת מקום משמעותי מאד, אך אני לא יכולתי לאפשר לזה לקרות. נלחמתי בשיניים. כולן היו בצד אחד, ואני בעבר השני, לבד.''

    וואו, כך במשך כל השנים היית חייל בודד במערכה?

    ''לגמרי כך. הנס שלי היה שבאמצע כיתה ט' פרצה הקורונה. מה שנחשב לאסון אצל כולם אצלי היה כמתנה משמיים. בחודשים המשמעותיים ביותר של השנה הייתי מסוגרת בבית, כמו כולם, וכך הרווחתי קרוב לחצי שנה של הפוגה מההתמודדות.



    ''ביום בו חזרנו ללמוד מקרוב, חזרו כל אותם ניסיונות שהיו לפני כן, אך במינון מוגבר. ההתמודדות מעצימה את עצמה. בזמן השהיה הממושכת בבתים הבנות הדרדרו מאד רוחנית, וכל הזוהמה שדבקה בהן, הגיעה יחד איתן לתיכון. הן הכניסו מושגים זרים, רעיונות שונים ומשונים ותרבויות מהעולם החיצון שנוגדות לחלוטין את רוח היהדות.

    ''בשלב זה לא יכולתי רק להתרחק מדברים מסוימים שהן עושות , הייתי צריכה להתנזר מהן לחלוטין.''

    נשמע קשה עד בלתי אפשרי...

    ''כן. עברתי מסכת שלמה של פגיעות חברתיות. כולן הסתכלו עלי בתור שונה ומתבדלת, המשבקי''ת של המורות , כביכול. הן רדפו אותי והתנכלו אלי, לא קיבלתי תמיכה מאף אחת.

    ''חברה אחת הייתה לי, בתוך הג'ונגל הטורף הזה, וגם היא, בסופו של דבר בגדה בי, ערקה לצד השני. הרגישה מאוימת, פחדה שגם אותה ישסעו לגזרים.

    ''לקראת סוף י''ב תכננו כולן לחגוג את הפרידה בצורה שרוח של טומאה נושבת ממנה. [הפרטים צונזרו על ידי המערכת] דבר האירוע הובא לאוזניי המורות שכמובן, דאגו שלא יצא לפועל. ואיך לא? כולן היו בטוחות שידי במעל, הרי אני היחידה שהודעתי שלא אשתתף.

    ''לא אני הייתי זו שיידעתי את הצוות. ניסיתי להבהיר את זה לכולן, אך הן היו בטוחות בעצמן ולא פנויות לשמוע. הן רצו לנקום בי, ובעוצמה. כך גיבשו החלטה לעשות עלי חרם.''

    חרם?

    ''חרם מוחלט. הן לא דיברו איתי מטוב ועד רע. רק העיניים המאשימות שלהן, יורות גיצי השנאה, דיברו בעד עצמן.

    ''השנה הרביעית בתיכון מגיעה אל קיצה ואני עוזבת במצב הזה, של חרם שהיה ועודנו. אין לי ממי להיפרד.''

    ראש מעל המים​

    שרה, את מדהימה. אנו משערות שאנשים אחרים שהיו עוברים התמודדות מהסוג שאת מתארת, היו מהר מאד נופלים חללים. ואילו את, כנגד כל הסיכויים, בחרת ללחום. מנין היו לך הכוחות להמשיך להיאבק? איך לא התייאשת באמצע הדרך?

    שרה מחייכת, שומעים את זה מבעד לטלפון. ויש לה תשובות.

    ''כל הזמן הזכרתי לעצמי שהחיים הם כמו גלים. קורה שהם נמוכים ושלוים, אך הם יכולים לנסוק למעלה ואפילו להיהפך לסערה של ממש, שמאיימת להטביע.

    ''התפקיד שלי, הוא להרים ראש מעל המים. זה קשה, מאמץ, אבל ידעתי שזו הדרך היחידה לשרוד. אני לא יכולה לתת לזרם לסחוף אותי הרחק. ניחם אותי לדעת שבסוף הגל יעבור ונפשי תיוותר לשלל.

    "היה לי רצון פנימי חזק לבחור בטוב והוא זה שהנחה אותי תמיד, אך באמת הגיעו זמנים שהרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. הרגשתי שבורה ומרוסקת מבפנים טוטאלית.

    ''דבר אחד החזיק אותי, משפט ששיננתי לעצמי שוב ושוב: 'אחכה לו בכל יום שיבוא'. חיכיתי ליום שבו כל הסבל יגמר, ידעתי שהוא יבוא. אני לא הולכת ללמוד בתיכון הזה כל החיים, תכף תסתיים מסכת הייסורים.

    ''תתחיל שנה חדשה, אני אתחיל מחדש, והפעם בסמינר. טוב. איכותי. שמור. נחשב. אהיה כשווה בין שוות, יקיץ הקץ על הגלות. מיקדתי את המבט על היום הזה שיבוא, ספרתי ימים ושעות עד אליו.''

    עוגנת בחוף מבטחים​

    ''בסוף הוא הגיע, היום הנכסף. אני מתחילה את כיתה י''ג, חוזרת כל יום הביתה עם פנסים בעיניים, עם כל יום שעובר אני רק נהנית יותר. זו חוויה בשבילי לבוא לסמינר. הרגשתי מחוברת, מחובקת, שייכת.

    ''סוף סוף אני כמו כולם, וכולם כמוני. שווה בין שוות. הייתי אומרת לחברות החדשות: 'לא להאמין שאני יושבת בכיתה של ארבעים בנות, וכולן נורמליות, שפויות.' הן לא הבינו ממה אני מתרגשת, אך אני, לא הייתי רגילה למצב הזה. הייתי באורות, נשמתי, הכרתי, עיכלתי.

    ''הייתי בטוחה שנגמרו המלחמות, לא ידעתי שפרק ב' עוד לפניי.''

    הקול של שרה שהיה מלא חיות במשפטים האחרונים, יורד דרסטית בפתאומיות.

    ושוב פעם, סערה​

    '''שמחת תורה. פורצת מלחמה, כל עם ישראל שותפים בה. ימים אחדים אחר כך, פורצת עוד מלחמה, והפעם, בחזית האישית שלי.

    ''הסמינר עובר ללמוד במרחב קולי. באחד הימים אני רואה שהמחנכת שלי מי''ב מתקשרת אלי. חשבתי שהיא רוצה להתעניין בשלומי, זה היה נוהג רווח אצלה. אני עונה לשיחה שתופסת אותי בלתי מוכנה לבאות.

    ''המחנכת מסבירה שנשלחה בשם המנהלת של הסמינר הנוכחי שלי להעיר לי על כמה דברים. הייתה לה רשימה שלימה של הערות והטחות כלפיי, אילו היו דברים שלא אפיינו אותי כלל.

    ''הייתי המומה. נשברתי. הרגשתי שכל מה שעמלתי לבנות במשך שנים מתמוטט כמגדל קלפים. ניסיתי לשמור על איפוק, אך הדמעות פרצו בלי לבקש ממני רשות. הוציאו את כל מה שבתוכי החוצה.

    ''החברות, שכבר הספיקו להכיר אותי, סירבו להאמין. 'את טובה כמונו בדיוק' הן טענו. 'מה רוצים ממך?'

    ''הייתי מרוסקת. שנים אני נאבקת על הטוב ביותר ולא מאפשרת לעצמי הנחות ואחר כך באים אלי עם טענות?''

    נשמע שכאן נשברת סופית...

    ''    כמעט וזה קרה, אך החלטתי שאם הייתי כל כך חזקה עד עכשיו אהיה חזקה גם הלאה, לא אתן לשום דבר שבניתי להיחרב. קמתי, אספתי שברים, איחיתי אותם. אספתי כוחות, שמרתי אותם. המשכתי.

    ''המצב הביטחוני נעשה רגוע יותר עם הזמן החולף, והסמינר שב ללימודים סדירים. בימים הבאים חשתי במעקבים ובעיניים חודרות של הצוות הננעצות בי. החברות שלי ביטלו את טענותיי, סברו שאני מגזימה ומדומיינת. בא יום שכולנו הבנו שהמציאות עולה על כל דמיון. המחנכת בעצמה סיפרה שהמנהלת ביקשה מהמורות לשים עלי עיניים ולדווח לה על התנהגויותיי."

    ככה? את רוצה לחזור איתנו אל אותו יום, לספר לנו מה היה אז?

    "פחות רוצה לחזור ליום הזה, כן יכולה לנסות לחזור על מה שהיה בו. לאחר מספר שבועות של לימודים קוראת לי המחנכת לשיחה. יום חינוך. זו הייתה חצי השעה הכי מתמשכת ומכאיבה שהייתה לי אי פעם.

    ''המורה הסבירה לי שיש פער עצום ביני לבין שאר בנות הסמינר. היו לה אמירות כמו: באת ממקום אחר. הרמה כאן גבוהה משלך. מה את מחפשת כאן?

    ''היא כל הזמן חזרה על הטענה שוודאי ספגתי רוחות זרות מהמקום ממנו באתי, ולכן הייתי צריכה ללכת לסמינר ברמה נמוכה יותר, שתתאים לי.

    "לי התשובות ברורות. המקום הזה מתאים לי. זו הרמה שאני רוצה. לא אתפשר על פחות. בשביל זה לחמתי כל השנים.

    ''ניסיתי להסביר למורה עד כמה התנזרתי מכל דבר המקשר ביני לבין הבנות הללו, לספר לה איזו חומה הקמתי סביב עצמי. כמה אני שונה מהבנות שם, כמה אני דומה לבנות כאן.

    ''נתקלתי באוזניים אטומות. המחנכת איתנה בעמדתה. יצאתי. הלב שפעם הרכבתי נשבר שוב. בבום גדול. באותו רגע רציתי ללכת, להתרחק מהמקום הזה, לעזוב שלא על מנת לחזור. למה היא עושה לי את זה? למה?''

    למה באמת? אם את אומרת שאת כמו כולן, אז מה רוצים ממך דווקא?

    ''מה שקרה זה שבמקום להסתכל עלי הסתכלו על המקום ממנו באתי. הסיקו מסקנה שאם למדתי בתיכון חלש ורדוד אז וודאי הושפעתי ואני גם כזו. האם אני זה המקום ממנו באתי? אני זו הפנימיות שלי!''

    הטון של שרה עולה בכמה אוקטבות, היא בטוחה במשפט שאמרה. משוכנעת. משכנעת.

    הגעתי לאי. אי יציבות​

    ואת מצליחה להמשיך הלאה, אחרי שנחבלת מכל הכיוונים והוטלת אל החוף באפיסת כוחות?

    ''זה קשה. מאד. אני מפורקת. אבל אני יודעת שאם אני רוצה להגיע ליעד אליו חתרתי כל השנים, אני חייבת להרים את עצמי, כאן ועכשיו.

    ''אז הרמתי את עצמי, השתדלתי לחבוש פצעים פתוחים, מדממים. עד כמה שניתן. מה אעשה ויש כאלו שלעולם לא יחלימו? צלקות בבשר החי השאירו לי, לא דאגו לחטא, לא דאגו מראש פשוט לא ליצור אותן...

    ''אהבתי את הסמינר, הייתי מחוברת לשיעורים, קיבלתי מהם. עכשיו, קשה לי לקבל מאנשים שכך נהגו בי. קשה לתת אימון במי שלא נתן בי טיפת אימון בסיסית.''

    לא פשוט בכלל. כואב. מדמיע. אך, מעניין לשאול דווקא אותך, שחווה את הדברים מהצד הפגוע של התלמידה, מה היית מצפה מהמורות? האם את חושבת שצוות במוסד חינוכי צריך לקחת בחשבון את הרקע ממנו הגיע התלמיד או לבחון את אישיותו בלבד?

    ''אני בטוחה שלהסתכל על תלמיד דרך משקפיים של הרקע ממנו הגיע זו לא רק טעות אלא עוול. נכון שסביבה משפיעה על האדם ולכן, תלמידה שהגיעה מרקע לא סטנדרטי צריך לבחון אותה. יש לברר ולבדוק מיהי באמת ועד כמה היא מושפעת, אך בשום אופן לא להדביק תוויות חסרות בסיס. תווית כזו יכולה להחריב הווה ועתיד, להרוס חיים שלמים!.

    ''לא לבוא מראש עם מבט שלילי, לא לקטלג על פי דברים חיצוניים. לדוגמא במקרה שלי, אם המורה הייתה מנסה לשוחח איתי ולהכיר אותי מקרוב, הייתה מתוודעת להפך הגמור משחשבה, מגלה עד כמה אני מחוברת וקשורה."



    לו רק דברים היו מתנהלים אחרת, אנו חושבות עכשיו. לו היו מתמקדים בגיבורת הסיפור ולא ברקע ותפאורה. לו היו חושפים אמת, תומכים, מעריכים.

    סיפור כאוב. והוא לא יחיד. חברים לצרה יש לו רבים. אולי לא כולנו נחשפנו למקרים קשים ומטלטלים בכזה סדר גודל, אך כל מקרה הוא עולם מלא לחווה אותו.

    בואו ניזכר רגע בשכנה שלא התקבלה לתיכון כי באה ממשפחה חוזרת בתשובה, בבת דודה שעשו לה בעיות בקבלה כי באה ממגזר שונה מהסמינר, בחברה שנקראת לשיחות על ימין ועל שמאל כי יש לה אחים שירדו מהדרך, הספיקו הדוגמאות?

    הן באו מרקע שונה מכולן, אך הן עצמן טובות ואיכותיות. [כמובן שלא תמיד כך פני הדברים, בדרך כלל בני אדם מושפעים מסביבתם. אנו כאן לדבר על גיבורות רוח. אלו שנגד הזרם, נגד הסיכויים.]

    הבנות הללו ראויות להערכה, אנחנו מזדעקות. יחס דורש שינוי, מתקוממות. רוצות לקום, לפעול, להוציא אמת לאור.

    סטופ! בטרם אנו הופכות מחשבות למעשים באנה ניזכר ששמענו רק צד אחד. גם לצוות החינוכי כל מקרה מסוג זה הוא דילמה לא פשוטה. זה לא שהם פוסלים מראש, בעיניים עצומות. הם מבררים, שוקלים ו... גם נדרשים להכריע, בדיני נפשות ממש. זו באמת מורכבות.

    בעצם, מה לנו לנאום הרבה? נשמע את הדברים ישירות מהנוגעים אליהם. הצטרפנה אלינו לביקור בחדרי המנהלת והסגנית, שמורנה על שקט ומכובדות.

    ישיבת צוות ​

    אנו פוגשות אותן עסוקות עד למעלה מראשן. פגישות, טלפונים, ראיונות, הנחיות, ועדות, חתימות. "רק כמה דקות, אפשר?" אנחנו מעזות לבקש. נענות בהסכמה. יש להן מה להבהיר ולהעביר לנו.

    גב' פנינה לוינשטיין, מנהלת תיכון בבני ברק, מזדהה עם התיאורים שאנו שוטחות בפניה, מכירה אותם מקרוב. "כשמגיעה להתקבל לתיכון שלנו בת שבאה מרקע שונה, מחובתנו לעשות את הבירורים הנדרשים על מנת לוודא שהיא אכן מתאימה ללמוד אצלינו. אין לנו סיבה לומר לה מראש לא, כן אנו בודקים אותה יותר מאשר כל בת אחרת. חשוב לנו לדעת שרמתה הרוחנית תואמת לרמת התלמידות ושהיא לא עלולה להשפיע עליהן לרעה חלילה.

    "יש משקל משמעותי לסיבה בשלה בחרה לבוא ללמוד כאן. האם זה בגלל קרבה לבית לדוג' או מניעים חיצוניים אחרים או שהיא באמת רצתה מקום איכותי וברמה גבוהה כי היא מחשיבה את עצמה לכזו?

    "אם לאחר בדיקה הבת מתגלה כמתאימה ללמוד אצלינו- נקבל אותה. כמובן שבהתחלה נשים עין לראות אם הכול 'חלק', כי אחרי הכול, התמונה השלמה לא באה מבירורים אלא ממציאות בשטח. ואם כעבור זמן הבת הוכיחה את עצמה לטובה- לנו


    אפשר גם אחרת​

    פנינו אל הרבנית מירה מימון שתחי', מנהלת סמינר "קהילות יעקב". סמינר שהוא חממה וקרקע פוריה לבניה לבנות שבאו מרקעים לא חלקים ורוצות יותר.

    האם הרקע ממנו באות הבנות יכול להפריע להתקדמות שלהן?

    "לעיתים הוא אכן מקשה, בנות באות עם מטענים וצריכות לדעת להיפרד מהם. כמו כן חלק מהן כשחוזרות הביתה לשבתות נקלעות להתמודדויות לא פשוטות.

    "אך מה שעוזר לבנות שמתחילות ללמוד אצלינו זה לראות את שנה ב', שכבר התחנכו שנה בסמינר, מלאות דרך ארץ, מידות וערכים. הן מבינות שההשקעה והקשיים משתלמים כי מגיעים איתם למקומות חיוביים."

    ואיך המבט של הצוות על הבנות באשר הן?

    "לכל יהודי יש נשמת אלוקים. אנו נותנים אמון בכל אחת, גם אם באה מרקע כזה או אחר. עצם העובדה שבת באה לכאן אומרת שהיא עשתה כבר כמה צעדים והיא רוצה להמשיך להתקדם."

    אהבת ישראל נוטפת מקולה של הרבנית מימון, חוצה גלי טלפון.

    "אצלינו מתמקדים בצדדים החיוביים של כל בת



    נותר רק להעריך אותה, הרבה יותר ממה שמעריכים כל בת רגילה."

    איתנו גם הגב' ציפי סגל, סגנית בסמינר "החדש" נתיבות. היא רוצה באמת בטובת הבנות. "במבט ראשוני נראה לנו שאם הרמה הרוחנית של הבת ושאיפותיה תואמות לסמינר- בוודאי ראוי לקבלה גם אם הרקע אחר ושונה. אך עלינו לקחת בחשבון שלא כל מקום יכול לקבל בת כזו. גם אם יש לה שאיפות ניסיונות והתמודדויות שיכולים להשפיע עליה וכתוצאה מכך על בנות נוספות.

    "לכן כדאי לבת כזו ללכת מראש למקום בעל יכולת להכיל ולתמוך. במיוחד במקרים בהם אין גב של בית והבת נזקקת לדמות סמכות שתלווה ותכוון. מוסד שלא ערוך לזה לא תמיד יוכל לתת מענה.

    "בדרך כלל במוסדות הקטנים יש קו אחיד יותר. מסיבה זו אפשר להבין את חשש הצוות מקבלת בנות מרקע שונה. בנוסף, גם לבנות עצמן יהיה קשה לחוש שייכות. מומלץ להן להיכנס למקום שיועד לכתחילה לרקע כשלהן, או אפילו לסמינר גדול שבו קיימים מגוון סגנונות ורקעים."







    ובזכות הקבלה והאמונה בבנות- הן מתחברות, מתקדמות ומוציאות מעצמן את המיטב. אנו מסתכלות על הבנות הללו בהערכה עצומה. איני באה להוריד מערכן של בנות ששומרות על הדרך בה חונכו, אך כשבת מעצמה בוחרת בטוב בזמן שזה לא מובן מאליו ומוכיחה את עוצמות הנפש שלה- ההערכה אליה הרבה יותר חזקה."

    האם הרבנית סוברת שכדאי שבת שמגיעה מרקע שונה תלמד במקום בו גם שאר הסביבה כזו, או שהיא יכולה להשתלב בסמינר רגיל?

    "התשובה לכך מאד משתנה מבת לבת. בסמינרים רגילים, עם כל זה שהם איכותיים ומדהימים, אין את המקום והזמן להשקיע אישית בכל אחת. נותנים שיעורים ושיחות והבנות גדלות מאווירה כללית מחזקת. יש בנות שכבר עשו תהליך עם עצמן וכעת רוצות לשמוע ולקבל והן תוכלנה לעשות את זה בסמינרים הללו ולהתמזג בקלות. בירושלים ישנו תיכון לבעלות תשובה שבמהלך שנות התיכון הבנות עובדות על עצמן ומגיעות לפסגות גבוהות. כשהן מסיימות אותו רובן ככולן הולכות ללמוד בסמינר "הסניף" ומשתלבות מעולה בחברה השמורה. אך מנגד, ישנן כאלו שחייבות את היחס האישי, הליווי, האמון והגב התומך. בשבילן הוקמו סמינרים כשלנו ואחרים."



    נותר רק להעריך אותה, הרבה יותר ממה שמעריכים כל בת רגילה."

    איתנו גם הגב' ציפי סגל, סגנית בסמינר "החדש" נתיבות. היא רוצה באמת בטובת הבנות. "במבט ראשוני נראה לנו שאם הרמה הרוחנית של הבת ושאיפותיה תואמות לסמינר- בוודאי ראוי לקבלה גם אם הרקע אחר ושונה. אך עלינו לקחת בחשבון שלא כל מקום יכול לקבל בת כזו. גם אם יש לה שאיפות ניסיונות והתמודדויות שיכולים להשפיע עליה וכתוצאה מכך על בנות נוספות.

    "לכן כדאי לבת כזו ללכת מראש למקום בעל יכולת להכיל ולתמוך. במיוחד במקרים בהם אין גב של בית והבת נזקקת לדמות סמכות שתלווה ותכוון. מוסד שלא ערוך לזה לא תמיד יוכל לתת מענה.

    "בדרך כלל במוסדות הקטנים יש קו אחיד יותר. מסיבה זו אפשר להבין את חשש הצוות מקבלת בנות מרקע שונה. בנוסף, גם לבנות עצמן יהיה קשה לחוש שייכות. מומלץ להן להיכנס למקום שיועד לכתחילה לרקע כשלהן, או אפילו לסמינר גדול שבו קיימים מגוון סגנונות ורקעים."

    לחצ/י כדי להרחיב...
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ימים טובים יבואו, אהבה אין סופית, בת עם סגולה ועוד 12 משתמשים15 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    5
    535
    תודה רבה!!
  • 2 2K
    • ללמוד לכתוב
    שיתוף - לביקורת פאנפיק למלחמה
  • ללמוד לכתוב //

    • השנה האחרונה התעלתה על כל ספרי המתח.
    האירועים שקרו בה, הדברים המופלאים שהתרחשו בה, לא יכלו לעלות בדמיונו של הסופר הכי מופרע.
    ולכן החלטתי להתייחס אליה כאל סיפור המתח הכי טוב שקראתי, ולכן מתבקש שאני אכתוב איך אני הייתי רוצה שהסיפור הזה ייגמר.
    הסוף הזה מופרע לגמרי, ואין לו שום מחוייבות למציאות.
    הוא ארוך למדי, אבל לא גמור.
    תגידו אם אתם רוצים המשך!
    מקווה מאד שתיהנו!​


    יום שישי ל' תשרי תשפ"ה, 7:00 בבוקר, בבור בתל אביב

    כולם ישבו בדממה וחיכו, הדריכות מילאה את האוויר.
    אחרי כמה דקות של שקט דרוך, בהם היה נראה שרה"מ מתייסר בלבטיו, הוא פצה את פיו.
    הוא אמר מילה אחת. "מאשר".
    הרמטכ"ל הוציא את מכשיר הקשר ואמר, "מבצע 'עם נבל תתנבל' יוצא לדרך".

    באותו זמן, בצפון הרצועה

    "זה לא יאומן! יש אור ירוק! איך רה"מ מסכים לקבל על עצמו את האחריות הנוראית הזאת?" הרהר המפקד לעצמו, אבל פקודה זו פקודה.
    "תפילו את רשת האינטרנט ואת הרשת הסלולרית בכל צפון הרצועה, תיצרו מיסוך ללווינים מלמעלה, ותוציאו את כל הכוחות לשטח", ירה המפקד צרור פקודות.
    החמ"ל הפך לקלחת גועשת.
    בכל האיזור התפרסו כוחות רבים והתחילו לכנס את כל האזרחים לשטח מוגדר שיועד לכך מראש.
    כעבור שעתיים לא נשארה נפש חיה בכל האיזור.
    כוחות יהל"ם מתוגברים עברו בין כל המבנים שפונו מהאזרחים ומלכדו אותם.
    הכל מוכן.

    באותו זמן, בדרום לבנון

    "אור ירוק, אור ירוק" צרצרו כל מכשירי הקשר.
    האינטרנט והרשת הסלולרית הופלו, המיסוך הלוויני הופעל, והכוחות יצאו לדרך.
    וכמו בצפון הרצועה, גם כאן הכל התנהל אותו דבר.
    בתשע בבוקר כבר לא היתה נפש חיה בכל דרום לבנון.
    כל האזרחים רוכזו בשטח גדול ומגודר, וכל המבנים מולכדו.
    גם כאן, הכל מוכן.

    באותו זמן, בבסיסי חיל האוויר

    "יש אור ירוק" אמר מפקד חיל האוויר ברשת הקשר.
    כל הטייסים יצאו מהבסיס ועלו כל אחד על מטוסו.
    "תצאו לדרך, ושהשם יהיה בעזרכם" אמר המפקד וקולו נחנק מהתרגשות.
    תוך כמה דקות המריאו כל מטוסי חיל האוויר לכיוון איראן, עמוסים בטילים.
    גם כאן, הכל מוכן.

    באותו זמן, ביהודה ושומרון

    כוחות רבים התפרסו בכל היישובים והמאחזים היהודיים והתחילו בפינוי אגרסיבי.
    מהומות אלימות התפרצו בכל המקומות, אבל הכוחות היו נחושים ועקשים ובתוך שעתיים לא נשאר אף יהודי בכל שטח יו"ש.
    התקשורת פתחה משדרים מיוחדים, הפרשנים ניסו בכל כוחם להסביר את הרציונל מאחורי הפעולה התמוהה, חברי הכנסת הימניים צרחו בגרון ניחר בראיונות שקיימו בתקשורת.
    אבל הפעולה התבצעה, וגם כאן הכל מוכן.

    9:00 בבוקר, בבור בתל אביב

    "אדוני, הכל מוכן בכל הגזרות, ובעוד רבע שעה יתחילו המטוסים להגיע לאיראן. אני חושב שכדאי להתחיל להסריט את ההצהרה" אמר הרמטכ"ל.
    ראש הממשלה הנהן בראשו.
    הצלם הוכנס לחדר, ראש הממשלה סידר את עניבתו.
    "אזרחי ישראל, ואזרחי כל מדינות העולם" פתח ראש הממשלה את ההצהרה ההיסטורית.
    "בדקות אלו תוקפים מטוסי חיל האוויר את כל מתקני הגרעין ומתקני הנפט באיראן, וכמו כן את כל בנייני הממשל ואתרי שיגור הטילים. אנחנו עוד לא יודעים בוודאות, אבל ככל הנראה חמינאי וכל צמרת השלטון באיראן ובמשמרות המהפכה חוסלו.
    במקביל, בצפון הרצועה ובדרום לבנון רוכזו כל האזרחים לשטח אחד וכל המבנים מולכדו.
    יש לנו כמה דרישות, ואם כל הדרישות לא ייענו עד יום ראשון באחד בצהריים נתחיל בסדרת פעולות בכל שש שעות.
    בשלב הראשון נהרוג את כל האזרחים בצפון הרצועה.
    בשלב השני נהרוג את כל האזרחים בדרום לבנון.
    בשלב השלישי, נטיל פצצת גרעין על יהודה ושומרון. אל דאגה, פיתחנו טכנולוגיה חדישה שתוודא ששום גרגיר אטומי לא יזלוג מחוץ ליו"ש.
    ואם כל זה לא יעזור, נתחיל לשגר פצצות אטומיות לכל ערי הבירות במדינות המערב.
    ואם לא נראה כיוון חיובי בתוך שש שעות מעכשיו, נשמיד את כל המבנים כהוכחת רצינות".
    ראש הממשלה לקח נשימה עמוקה והמשיך:
    "ואלו הם דרישותיה של מדינת ישראל:
    1. החזרת כל החטופים.
    2. כניעה מרצון של כל מחבלי החמאס והחיזבאללה.
    3. סיפוח רצועת עזה ודרום לבנון למדינת ישראל, ופיזור הפליטים בכל מדינות העולם.
    4. סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל, ופיזור כל התושבים הערבים במדינות העולם.
    5. קבלת כל אזרחיה הלא יהודיים של מדינת ישראל במדינות העולם.
    6. הכנסת ישראל למועצת הביטחון של האו"ם וקבלת זכות וטו.
    7. סגירת התיקים בבית המשפט בהאג, תוך התחייבות שלא יפתחו תיקים נוספים בקשר לסכסוך הישראלי – פלסטיני.
    8. התחייבות כל מדינות המערב לא לנקוט בצעדים כנגד ישראל בגלל הפעולה הזאת.
    9. השתלטות מערבית על תימן ועיראק ונטרול האיום הנשקף מהם על מדינת ישראל.
    10. העברת שטח הר הבית לשליטה ישראלית.
    ואני חוזר, אם כל הדרישות לא יתממשו ננקוט בכל הפעולות שאמרתי.
    לא רצינו להגיע למצב הזה, אבל לא הותירו לנו שום ברירה אחרת.
    ורציתי לציין שאנחנו לא פתוחים למשא ומתן בכלל, אני לא אקבל שום שיחה משום מנהיג בעולם.
    שיהיה לכם יום טוב".

    9:15 בבוקר

    הדיווחים התחילו לזרום מאיראן.
    המשדרים שהתחילו על נושא גירוש היהודים מיו"ש, שבינתיים קיבל את השם "ההתנתקות על סטרואידים" הפכו למשדרים על התקיפות באיראן.
    "כל מתקני הגרעין והנפט הותקפו", "כל צמרת השלטון חוסלה", "התחילה התקוממות עממית", ועוד ועוד.
    ואז פורסמה ההצהרה של ראש הממשלה.
    כל העולם נתקף בתדהמה מוחלטת.
    הפרשנים באולפנים תקפו את ראש הממשלה במילים בוטות, ומנהיגי העולם כינו את ראש הממשלה "טיפש מטופש, בריון אלים שחושב שכל העולם צריך לציית לו".

    כעבור שש שעות

    פיצוץ אדיר נשמע בצפון ובדרום.
    ראש הממשלה מימש את איומו.
    לא נותר מבנה אחד שלם בכל צפון הרצועה ודרום לבנון.
    בהצהרה שפרסם ראש הממשלה הוא אמר "לא זיהינו שום התקדמות לכיוון מימוש הדרישות שלנו, אתם חושבים שזו בדיחה, ולכן הוריתי לפוצץ את כל המבנים בכדי להוכיח את רצינות כוונותינו".
    נשיא ארה"ב הכריז על כינוס חירום של כל מנהיגי מדינות המערב.
    העולם היה שרוי בפאניקה מוחלטת.
    אף אחד לא האמין שאפשר לעמוד בדרישות ההזויות שהציב ראש הממשלה.
    בכל ערי הבירה של המדינות המערביות נצפו תורות ארוכים ליד החנויות.
    אף אחד לא ידע מה יקרה ביום ראשון.
    העולם כולו עצר את נשימתו והמתין בדריכות לבאות.
    • וואו!
    • חחח
    • תודה
    Reactions: מחוברת לעצמי, פינקיו, י"ג מידות ועוד 45 משתמשים48 //
    28 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ללמוד לכתוב
    ללמוד לכתוב
    לא יודע:unsure: אולי שכל חברי הכנסת יסכימו להעביר את חוק המעונות...
  • 462
    • %
    שיתוף - לביקורת בור.
  • %תמר% //
    • היא נפלה לבור.
    אח. זה כאב.
    הסתכלה למעלה, לפתח, הוא היה גבוה. ורחוק.
    הסתכלה סביבה, על הבור, הוא היה אהה... בסדר.
    הכירה את הסביבה החדשה.
    למדה להכיר גם את ההרגשה הזאת, של להיות נמוך נמוך, בחושך.
    התחפרה בחול. נהנתה. זה נעים ורך.
    התמלאה כינים, התעלמה. למה להיטפל לדברים המעצבנים.
    התמלאה בעוד כינים. המשיכה להתעלם.
    התמלאה בעוד כינים, למדה להסתדר איתם.
    אפילו לחבב אותם, את תחושת הגירוד העדינה שהם מביאים איתם. יש בזה
    משהו נעים.
    יום אחד נמאס לה.
    נזכרה בעולם גדול, מואר.
    נזכרה במרחבים.
    נכרה במקלחת.
    התגעגעה.
    דחפה אצבעות לקיר הבור, התחילה לחפור בו.
    ציפורניה נתקעו באבנים חדות. נשברו.
    היא המשיכה.
    כפות ידיה נשרטו, זבו דם.
    היא המשיכה.
    חסרת כח היא הביטה על תלולית העפר שנערמה למרגלותיה.
    טיפסה עליה.
    החליקה.
    המשיכה לחפור עוד.
    להיפצע.
    להיחתך.
    לכאוב.
    לדמוע.
    ערבבה את דמעותיה בתלולית, ייצבה אותה.
    עלתה למעלה.
    יצאה החוצה.
    ראתה שמש. ציפורים. מרחבים.
    שמחה.
    לילה אחד, היא נזכרה.
    בחושך.
    בחול שהיה נעים להתכסות בו.
    בגרוד התמידי של הכינים שלמדה לחבב.
    נזכרה גם כמה הוא מציק. וכמה חשוך שם. וקר. ובודד. ועצוב.
    אבל למה להיטפל לדברים המעצבנים.
    הלכה.
    חיפשה את הבור ההוא.
    מצאה.
    קפצה לתוכו.
    אחח. זה כואב.


    מלכי.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: rrrrrrrrrrrrrr, Professional1194, איש אחד הלך ועוד 17 משתמשים20 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    %
    %תמר%
    נעים מאד. אני מלכי. שמחה לשמוע שאני כותבת כמו תמר, מחמיא לי. סליחה שאני משתמשת לפעמים בפרופיל...
  • 528
    • H
    שיתוף - לביקורת שיתוף קטע ראשון שלי
  • hadas112 //
    • עבר הרבה זמן מאז שהצטרפתי לקהילת הכתיבה ורק עכשיו התפניתי להעלות קטע ראשון.
    אשמח מאוד לביקורת:)

    רחלי יצאה מהבית, תוחבת אוזניות של נגן לאוזן. בי אמא יצאתי להליכה היא קוראת. יוצאת מהבית. זה מצחיק שאנשים עושים דברים בלי לדעת מה הם יגרמו וישנו וגם לרחלי ואין לה שום דרך לדעת שזה הרגע שישנה את חייה לנצח.

    היא הולכת, רגועה, פתאום עוצרת מכונית שחורה עם חלונות כהים בסמוך אליה. היא נבהלת לרגע אך בשנייה הבאה היא צוחקת על עצמה וחושבת למה שלמכונית יהיה קשר אלי, אנחנו לא ברוסיה הקומוניסטית שמכוניות שחורות חוטפות אנשים למרתפי הק.ג.ב.

    אבל רק שניה

    כי בשניה הבאה היא מרגישה משהו שדוקר אותה בגב ומישהו שלוחש לה באוזן, "כנסי למכונית ותחגרי בלי לעשות שום רעש או לסמן משהו למישהו.ואני מזהיר, האקדח שמכוון אלייך טעון"

    רחלי, חיוורת כולה ורועדת, כמעט מתעלפת אך מבצעת את ההוראות בשלימות היא נכנסת לרכב והחוטף נכנס גם הוא, מתיישב לידה מכוון אקדח ארוך. עכשיו היא יכולה לראות אותו, פנים מפחידות, שרירים, צלקת בגבה, עגיל באוזן _ואקדח.

    הוא יהרוג אותי, זה מה שרחלי מריצה לעצמה בראש הוא יפגע בי ואחר כך יהרוג אותי. לא רגע הרכב נוסע אז יש גם נהג, חוטפים אותי ואין לי מושג למה.

    מה זה הסרט הזה ולמה אני השחקנית הראשית בו?

    החוטף פונה אליה

    "את הטלפון שלך " הוא יורה

    רחלי מהססת לשניה והוא לוחץ לה עם האקדח על הכתף

    "אני לא יבקש שוב"

    רחלי מוציאה את הטלפון ביד רועדת. החוטף לוקח את הטלפון מחייג ומפעיל רמקול

    "תגידי לחני חברה שלך שאת לא יכולה לצאת אתה להליכה כמו שסיכמתן ותעשי את זה אמין בלי לרמוז שום דבר" הוא אומר בקול שקט וארסי והאקדח לוחץ שוב, הפעם על הצוואר. חני עונה

    "היי רחלי איפה את, אני מחכה לך בכיכר כמו שסיכמנו"

    ורחלי בולעת רוק ובקול כמעט יציב היא עונה "מצטערת חני אני לא יכולה לבוא בסוף" בולעת

    "רחלי את בסדר? את נשמעת לא טוב"

    האקדח לוחץ חזק יותר עד שהיא כמעט ואינה יכולה לנשום

    "כן כן אני רק..." בליעה, נשימה עמוקה "רק חטפתי כאב ראש" והאקדח מרפה.

    החוטף מנתק

    "יופי, ילדה טובה"

    אלוקים תעזור ליי, לא שאני יודעת במה אבל תעזור.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: איש אחד הלך, שוקולד עילית, מחוברת לעצמי ועוד 13 משתמשים16 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    ימים טובים יבואו
    מהמם ומסקרן! משהו קטן- חסר כאן פיסוק.. הייתי כותבת כך: רחלי יצאה מהבית, תוחבת אוזניות של נגן...
  • 2K
    • ה
    סיפור בהמשכים אני לא מכשפה
  • הטעם המושלם //
    • עוד ארגז אחד, וסיימתי.
    לא, שכחתי את ההוא של שונות מחדר הילדים.
    כוס קפה ראשונה בקריית הנשיאים. וופלה אחרון מהחבילה של הקניה הראשונה במכולת החדשה. וישיבה ראשונה בבית החדש.
    הילדים שקועים עמוק בעולם החולומות ואני נותנת לגוף הדואב והגב התפוס טיפ טיפת מנוחה.
    אליעד יצא לתפילת ערבית. המניין היחיד בשכונה הצעירה. אחריו יהיה גם שיעור בדף היומי- דווקא לא היחיד, יש גם בנץ.
    שמורות עיניי כבר נעצמות כמעט כאן בכסא המטבח. חולמת ספק בהקיץ ספק שלא בהקיץ על אפיק הפרנסה המתוכנן.
    ובחלומי אני עומדת מול עדת מעריצות בנות 9 או 10, מרצה להן בשטף על בישול ספגטי או אפיית עוגה.
    לאחר מכן מול האמהות של אותן מעריצות צעירות, המעונינות ללמוד לחסוך בהוצאות ולהכין בעצמן את סעודת בר המצווה של הבן הבכור בעוד שלושה חודשים.
    חלומות מתוקים, חלומות נעימים, כל עוד הם רק חלום.
    השלום של אליעד העיר אותי משנתי, שנת עמלים עריבה.
    השלום לא היה מתוק כמו החלום.
    החיוך לא היה מסופק כמו אותו חיוך שאחרי החוג החולמי.
    וכי מה חשבת? גערתי בי בליבי, החיים הם חלום?
    • תודה
    Reactions: שמש שוקעת, איש אחד הלך, אביגלוש ועוד 19 משתמשים22 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    תהילה בצלאל
    ותיק לא מספיק. לחזרה בתשובה יש דרגות. יש כאלה שיסתפקו במינימום - יחליפו לסמארטפון מוגן, יחליפו...
  • 1K
    • י
    שיתוף - לביקורת אין שליח לדבר מצווה
  • יאן //
    • כמו הרבה פעמים, אחרי סדר ב' נכנסתי קצת להתאוורר בחדר המחשבים המסונן.
    לשמחתי העמדה "שלי" היתה פנויה, ואני שקעתי בדפדוף רנדומלי בין שלושת האתרים הקבועים JDN פרוג ואופסס.
    פתאום ראיתי מודעה מעניינת: דרוש אברך לעבודה קלה ומכניסה בשעות בין הסדרים, סביבה שמורה טלפון 05271 וכו'.
    העתקתי את המספר יצאתי והתקשרתי.
    "שלום עליכם" ענה לי מישהו לבבי מאוד.
    "התקשרתי בקשר למודעה" אמרתי.
    "בטח בטח, אנחנו מוצפים פניות. אבל לאנשים טובים תמיד יש מקום". הוא צחק קצת מהבדיחה של עצמו ושאל:
    "אתה אברך כולל היום?"
    "כן".
    "ואתה בטח רוצה להישאר בכולל, נכון? אז העבודה שלנו בדיוק בשבילך. בסך הכל אנחנו צריכים כמה שליחויות קטנות, אפילו לא כל יום, אנחנו נתקשר אליך או נשאיר הודעה מה צריך לעשות. אתה תעדכן אותנו שעשית ותקבל את התשלום. מאה שקל לשעה מתאים לך?
    "בטח".
    "איך קוראים לך? צבי? אני יואל. נהיה בקשר כל טוב".
    בדרך עברתי במאפיה וקניתי לציפי עוגת גבינה עם אוכמניות על החשבון. לא סיפרתי לה על העבודה החדשה. גם כי היא לא תשמח וגם כי אני בעצמי לא ידעתי הרבה פרטים.
    למחרת הוא התקשר.
    "שלום צבי. אני צריך ממך שליחות קטנה. אני יודע שזה על חשבון הכולל אבל מדובר בפיקוח נפש ממש".
    "כן ודאי, בשמחה".
    "אז ככה. יש איזה אחד, השם ירחם. היה פעם ממש משלנו, אבל יצא לאקדמיה והתקלקל שם. הוריד את הזקן והפאות, הכל, אפילו החליף את השם, עזב את אשתו והילדים ולא רצה לתת גט. שנים חיפשנו אותו. ממש לאחרונה נודע לנו שהוא עובד באיזה מכון, משהו שקשור למשרד הביטחון עפעס, ואנחנו רוצים שתסע ותצלם אותו בבוקר כשהוא יוצא מהבית, נוסע לעבודה, וגם כשהוא חוזר, תמצא איזה דרך לצלם בלי שישימו לב. אנחנו ניקח את ההסרטה לעורך דין ובעזרת השם נצליח להכריח אותו לתת גט, ועוד דבר, כל ההוצאות עלינו, כן? אבל! אל תספר לאף אחד. אין הברכה שרויה וכו'. אני ישלח לך למייל תמונה שלו, הוא יוצא לעבודה כל יום בשמונה בבוקר".
    "שום בעיה ר' יואל, אני שמח להיות שליח לדבר מצווה. יש לי G7 ואתה תקבל תמונות א' א' ".
    "יופי סומך עליך, להתראות".
    זה היה לא פשוט. אותו פרופסור/אברך לשעבר גר בנוה מונוסון. חור שלא שמעתי עליו מעודי. סיפרתי לציפי שאני נוסע ללוות חבר שצריך לעשות על הבוקר בדיקה בתל השומר ולא רוצה שאף אחד מהמשפחה ידע מזה. את המצלמה פילחתי וקיויתי שלא יחפשו אותה באותו יום.
    קרוב לשמונה בבוקר ירדתי מהאוטובוס סמוך לביתו, וילה בעלת שני מפלסים. החלטתי שהשקר הכי טוב הוא האמת. אני צריך לצלם ואני לא אסתיר את זה.
    הוא יצא מהשער ואני ניגשתי אליו "בוקר טוב".
    "בוקר טוב" ענה, והסתכל בי בתמיהה. "במה אני יכול לעזור לך".
    "אני לומד באור יהודה פה ליד, ואנחנו לומדים עכשיו הלכות מזוזה".
    "אוקיי". היתה התגובה. ציפיתי לראות ניצוץ מוכר בעיניו אבל לא. כנראה שהטמטם לגמרי ממאכלות אסורות.
    "עברתי פעם באזור ושמתי לב שיש כאן המון בתים שבנויים בצורה מעניינת. כל מיני צורות הפתח, בית שער, אכסדרה". שמתי לב שהוא מתחיל לאבד את הסבלנות - שנה ופירש שכמותו - לכן ניגשתי לענין. "רציתי לצלם את הבתים ולהראות בכולל. נראה לך שזה יפריע למישהו?
    הוא צפצף לטסלה וענה לי תוך כדי הליכה "לא נראה לי. ממילא זה נמצא בגוגל מאפס. יום טוב".
    מיד שלפתי את המצלמה והתחלתי להרביץ תמונות על ימין ועל שמאל. בין השאר גם תמונה חדה של הפרופסור מביט בי בתימהון לצד הרכב עם המספר. ידעתי שר' יואל יהיה מרוצה.

    הוא אכן היה מרוצה. "שמע" צהל אלי באותו ערב. "אין לך מושג כמה עזרת לנו. בעזרת השם האלמנה תהיה גרושה בימים הקרובים ממש".
    "אתה מתכוון העגונה" תיקנתי אותו.
    "כן כן. מנה הגונה הוא יקבל. העורך דין כבר תופר לו תיק. יופי, תשמע. אתה בבית עכשיו? עוד עשר דקות יעבור מתחת לבית שלך בחור עם אופניים חשמליות ותיק של גיטרה. תעצור אותו והוא יתן לך משהו.
    התפלאתי מאיפה ר' יואל יודע את הכתובת שלי אבל לא שאלתי. הבחור הביא לי 400 שח אפילו שכל הסיפור לקח רק שעתיים ורבע. כנראה המשפחה מרוצה ונתנה לי טיפ. חיכיתי לטלפון הבא.

    "שלום צבי. מדבר יואל. הפעם יש לי ממש משימת קודש בשבילך. יש מישהו אחד בעל קצביה גדולה בהכשר מפורסם, שההכשר חושד בו שהוא קונה בשר מערבים ומוכר אצלו. מה שאנחנו צריכים זה שתצמיד לו לרכב מגנט קטן שניתן לך. אבל אי אפשר לבוא סתם בלילה ולשים כי הוא חונה בחניה סגורה. אתה צריך למצוא דרך להדביק לו את זה מתחת לטמבון הקדמי. בסדר ר' צבי? עוד עשר דקות תרד למטה ותפגוש את הבחור עם הגיטרה, הוא יתן לך את המגנט. תעדכן, כל טוב.
    כעבור כמה דקות המגנט היה בידי. הוא נראה יותר כמו מצלמה זעירה ומתוחכמת. שמחתי שר' יואל לא חוסך במאמצים למען המטרות הנעלות.

    במוחי התרקמה תוכנית קלה ופשוטה. אותו ספק מאכיל נבילות התגורר ברחוב שקט בפתח תקווה. ר' יואל ידע לומר לי שעה משוערת שהאובייקט יוצא מהבית. נסעתי לשם עם אופניים חשמליות שהאירגון סיפק ועשיתי כמה סיבובים להכיר את האזור. בשעה היעודה רכבתי לעבר ביתו. ראיתי את הדלת החשמלית נגללת מעלה והבנתי שהוא יוצא. בתזמון מדויק ירדתי מהמדרכה לכיוון הרכב ובלמתי בפתאומיות. מהכיס עפו הטלפון העט וכמה שקלים. הוא סימן לי באצבע על הרקה ואני התכופפתי לאסוף את הדברים. החוויתי ביד תנועת התנצלות והתרחקתי מהמקום. המשימה בוצעה.

    ר' יואל היה מאושר. "ר' צבי, אין כמוך. הרבה זכויות יש לך. הרב מרוצה ממך מאוד, הוא ביקש שנקדם אותך למשימות יותר מורכבות. תשמע. יש איזה בית שמתקיימת שם פעילות שצריך לעצור אותה ויפה אחת קודם. אני לא רוצה לפרט. אתה פשוט תעבור שם ותזרוק פנימה משהו. זה הכל. ותעשה את זה ממש עכשיו. עוד עשר דקות אתה כבר יודע, הבחור יתן לך את המשהו וגם אלף שח על אתמול.
    המשהו היה תיק קטן וקשיח, והבחור בעל הגיטרה הזהיר אותי מאוד לשמור עליו בעדינות כי זה שביר. נסעתי מיד למקום. אזור חילוני. שכונה שקטה שקטה. רכבי יוקרה ונביחות פה ושם. בלטתי מאוד עם הכובע והחליפה. המשימה הכבידה עלי אבל זכרתי שהרב (מי זה בעצם?) מרוצה ממני. התקדמתי בנסיעה איטית. מחוץ לבית עמד מאבטח.
    אופס! את זה ר' יואל לא הזכיר. התרחקתי והתקשרתי אליו. הוא ענה מיד. אין לך מה לפחד. הוא לא ישים לב. זה תיק קטנטן. סתם, משהו סמלי שיבינו את המסר, שעוקבים אחריהם, אין שם שום דבר מיוחד. הרב מברך אותך שתצליח.

    התחזקתי באמונה וחזרתי למקום. המאבטח לא היה שם. זרקתי את התיק ומיד הגברתי מהירות. בום! שמעתי מאחורי פיצוץ אדיר מלווה בצופר של גלאי אש. כל הדרך היתה לי תחושה רעה. נכנסתי לחדר מחשבים וראיתי כתבה בJDN על "פיצוץ ברחוב קיש ברמת גן על רקע פלילי המשטרה חוקרת". הרגשתי שכולם מסתכלים עלי.
    ר' יואל לא התקשר באותו יום. גם לא למחרת. האמת, ויתרתי על התגמול. התחרטתי על הכל. מי יודע מה עם המאבטח. ומי היה בבית.
    ביום השלישי הטלפון צלצל. על הצג הופיע "יואל". עניתי. קול בס שאל אותי היכן אני נמצא כרגע בדיוק והורה לי לא לזוז מהמקום. במקרה הייתי בכיכר ברטנורא. לא עברו שלוש דקות ורכב קטן הופיע. שני אתלטים קפצו ממנו והורו לי להכנס. קיבלתי סחרחורת והתחלתי להקיא.
    אני לא רוצה לפרט על החקירות. רק דבר אחד אני יכול לומר: מי שחושב שהוא יכול לשתוק - שישכח מזה. ומי שחושב שיש כסף קל, שיגיד לי מהר איך.
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: שמח-לעזור, ניק 3810, גיטריסט ישיביש ועוד 72 משתמשים75 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    ימים טובים יבואו
    עצוב. קטע יפה וממש אמין, ולכן עצוב.
  • 479
    • T
    שיר פְּלַסְטֵרִים
  • tmr //
    • מָה אִם הָיוּ פְּלַסְטֵרִים בַּמִּדְבָּר
    בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה
    בְּהַר סִינַי
    בְּהַקְרָבַת יִצְחָק
    בְּיוֹסֵף עָזוּב בַּבּוֹר

    אוּלַי לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים עַל הַכֹּל
    אוּלַי הָיוּ דִּבְרֵי הַיָּמִים מְכִילִים שָׁלוֹשׁ מִלִּים
    הַכֹּל
    הָיָה
    בְּסֵדֶר

    וּמָה
    כְּשֶׁמְּנִיחִים עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת
    גּוּפוֹת גּוּפוֹת
    שֶׁל פְּלַסְטֵרִים
    עַל כָּל תְּהוֹם
    שֶׁנּוֹצְרָה בְּכָל נֶפֶשׁ
    בְּכָל יַלְדָּה תְּמִימָה

    בְּנֵי אָדָם מַכְפִּילִים אֶת נִפְחָם
    נֶאֱבָקִים עַל כָּל נְשִׁימָה
    אַךְ נִשְׁאָרִים עִם פְּלַסְטֵרִים
    עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת
    גּוּפוֹת גּוּפוֹת
    וַעֲדַיִן בְּנֵי אָדָם

    אִם פְּלַסְטֵרִים הָיוּ מִתְכַּלִּים מֵעַצְמָם
    מְמֻחְזָרִים אֶל אֲוִיר הָעוֹלָם
    קוֹפְצִים לְבִקּוּר שֶׁל כַּמָּה רְגָעִים וּמִתְאַדִּים
    מַשְׁאִירִים אוֹתָנוּ לִכְאֵב וְחֵרוּת-

    הָיִיתִי תּוֹמֶכֶת בָּהֶם
    מַזְמִינָה אוֹתָם אֵלַי לְכוֹס קָפֶה
    לִדְלִי שָׁלֵם

    טוֹב שֶׁיְּלָדִים לְעִתִּים
    נִרְתָּעִים מִפְּלַסְטֵר

    אֲנִי לְעֻמָּתָם
    מַזְמִינָה אוֹתָם אֵלַי
    לְכוֹס קָפֶה
    לְאוֹקְיָנוֹס
    שָׁלֵם
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: איילת556, אזמרגד, כל שם שתרצה ועוד 7 משתמשים10 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    tmr
    @סבתא חביבה הבנתי לגמרי. זה לא משנה איזה כותב משווים לאיזה. אני חושבת גם ככה. אבל אנחנו כמובן...
  • 526
    • מֶנַחֵם
    שיתוף - לביקורת רמש, וציפור, כ-נ-ף!!!!
  • מֶנַחֵם //
    • יש רגעים בחיים, שמזמינים לך סיפור מרתק, חיוך על הפנים - אבל אז גם סטירת לחי מצלצלת אל תוך המציאות.

    תרשו לי לספר על אחד הרגעים האלה, שאירעו איתי לפני כשמונה שנים.

    הייתי אז בחור בישיבה גדולה, כשבוקר אחד התעוררתי באיחור יחסי, וכשהתקדמתי לכיוון בית המדרש - הבנתי שאת המניין הישיבתי כבר לא אספיק.

    נו, בשביל זה יש את סאטמאר.

    למי שלא מכיר, מדובר בשטיבלאך חסידי תוסס במיוחד, המנוהל כולו בשפת האידיש כמובן, והוא ממוקם ברחוב אבן האזל בירושלים הבירה.

    בכניסה, איך לא, ממתינים כמה אספני כספים. לאורך המסדרון העמוס מתפללים קיימים מתלים המארחים באורח קבע מספר עצום של מטריות ומעילי גשם, ביניהם גם כאלה שעוד זוכרים לכאורה את ביקורו ההיסטורי של ה'דברי יואל' זיע"א בירושלים. הם נותרו שם כדי לספר...

    המניינים לכשעצמם מסודרים מאוד. זה לא עובד בשיטת 'צענטער צענטער', אלא באמצעות לוח קבוע שמודיע היכן מתחיל מניין. בכל רבע שעה - עוד עשרה יהודים (לפחות, בדרך כלל הם היו עשר מניינים) מכריזים 'הודו להשם קראו בשמו'.

    על השולחן בסוף המסדרון נערמים נרתיקי תפילין של מאות בחורי ישיבה מהאזור שכמוני גם איחרו היום למניין בישיבה.

    אבל האירוע שעליו אני רוצה לספר - התרחש קצת לפני סוף המסדרון.

    שם יש שטיבל די קטן, שמשום מה יש בו פחות מניינים, ובאותו זמן הוא היה חף ממניינים.

    הנחתי תפילין במהירות והצטרפתי למניין הראשון שמצאתי.

    אינני מאובחן בקשיי קשב וריכוז כלשהם, ברוך השם, אבל מה כבר אפשר לצפות מבחור שזה עתה התעורר משינה טרופה ויום עמוס בתורה ועבודה ורגשות ממתין לו מעבר לתפילה, ואפילו את ארוחת הבוקר הוא ככל הנראה פספס? התקשיתי לעמוד במקום אחד. קבעתי מקום לסידור התפילה - ואילו אני אמרתי את מילות התפילה בעודי מתהלך הלוך ושוב במסדרון העמוס.

    אגב, לא הייתי היחיד. היינו כמעט רכבת אנושית של מתהלכי אנה ואנה.

    כך או כך, במהלך אחד השיטוטים אני עובר ליד השטיבל הריק. הצצתי פנימה בחוסר סקרנות - ולמול עיניי נגלה מחזה מפעים!

    בחור, שחזות פניו מעידה עליו שהוא בקושי בן שבע עשרה.

    אבל הוא עומד שם, ליד ארון הקודש, רכון על הפרוכת. והוא חוזר שוב ושוב על כמה מילים מהתפילה, בדבקות ששמורה רק לחסידים של פעם.

    לא הצלחתי לזהות את המילים שהוא אמר שם, יען הוא התפלל די בלחש, אבל לומר לכם את האמת? הוקסמתי.

    עומד מולי בחור, בן תמותה כמו כולם, בן שבע עשרה בלבד - והוא מתפלל בדבקות, בעיניים עצומות, בכוונה ובפירוש המילות, והוא הוגה את המילים כמונה מעות, שוב ושוב ושוב את אותם המילים, במנגינה קסומה שאי אפשר להסבירה.

    בבת אחת הוצפתי קנאת סופרים עזה. מתי יגיעו מעשיי? כָ'אטְשׁ אַ נְגִיעָה?

    איפה אני ואיפה הוא?

    לכאורה, הסקתי בתוך עצמי, אני עד כרגע לעוד סיפור מהז'אנר של 'במעלליו יתנכר נער'. יש כאן את אחד מעובדי ה' המופלגים של הדור הבא, ואני זוכה לראות את 'רבינו בצעירותו'. רק חבל שנרתיק התפילין לא נמצא כאן בחדר, כדי שאוכל לדעת את שמו ולספר לנינים את אשר ראו עיניי ולא זר...

    אבל מה הוא אומר שם?!

    נו, ודאי הוא מתחנן ב'והאר עינינו', כמעשה החקל יצחק בשעתו.

    אולי דווקא ב'ואתה מחיה את כולם', תפוס בהכרת גדלות בוראו?

    או אולי הוא דבוק במילים 'וחוסה נא על בן אהובך', מתרפק על אביו שבשמים?

    ואולי בכלל אלה המילים 'עבדו את השם בשמחה'?

    נו, תורה היא וללמוד אני צריך. התקרבתי מעט יותר לבחור.

    הוא לא זז. כולו דבוק במילים. לא שם לב לביוגרף העתידי שמתחיל כעת את סיקור סיפור חייו.

    ואז אני שומע את המילים הבאות, במנגינה קסומה ומרטיטה שמסוגלת להעלות דמעות, בצרידות השמורה ל'עובדים' ותיקים -

    "החיה וכל בהמה רמש וציפור כנף, החיה וכל בהמה רמש וציפור כנף, החיה! וכל! ב, ה, מ, ה!!! רמש וציפור כ----נף!"

    והתפילה היחידה שעמדה אז על קצה לשוני היתה - ריבונו של עולם, תעזור לי שלא אתפרץ בצחוק מטלטל מול הבחור העייף והמוזר הזה, כי להעליב אני לא רוצה...

    ואני עוד חשבתי שהוא מכוון בתפילה כחד מן קמאי!

    לא יאומן. הוא ודאי משוטט לו, בעודו מעוטר בתפילין, בדמיונותיו ומחשבותיו, וכדי ליצור רושם של 'עובד השם' - הוא משמיע את מילות התפילה חסרות הכוונה במנגינה של תלמידי הבעל שם טוב הקדוש...

    תחושת זלזול עמוקה מילאה אותי.

    לא יאומן. זה בדיוק משקף את הרדידות של הדור הזה! הכול רק חיצוניות! לא מעניין מה יש לך בלב, העיקר שאתה נראה טוב ונשמע מצוין!

    שעה ארוכה המשכתי להסתובב הלוך ושוב במסדרון, צובט את עצמי מרוב הלם, לא מפסיק לחשוב על אותו בחור חסר ערכים שכך עושה, ובלי לשים לב בחר במילים הכי לא קשורות למנגינה. הוא בכלל לא מתפלל! הוא חושב על כל העולם, ורק עושה את עצמו מתפלל! למה, כדי לסמן 'וי'?! כדי להיחשב בחור טוב שלא עובר על הכללים?

    ורק אז קלטתי,

    שגם אני בעצם, עטור בתפילין, ממלמל מילים - והמוח? נו שוין, לא חשוב...
    • תודה
    • שכוייח!
    • חחח
    Reactions: גאווהסקריפט, איש הזוי, יהלום-יצירות מלוטשות ועוד 23 משתמשים26 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מֶנַחֵם
    מֶנַחֵם
    תודה לכל המפדבקים למיניהם
  • 581
    • ב
    שיתוף - לביקורת לִרְאוֹת עִוָּרוֹן
  • בינה חכמה ודעת //
    • זו כתיבה שניה שלי
    אשמח מאוד להערות והארות

    לִרְאוֹת עִוָּרוֹן.


    הִיא עָמְדָה וְהִכְחִישָׁה,
    וְלֹא רָאֲתָה.
    חָלוּל מַבָּטָהּ,
    חָרַב עוֹלָמָהּ.


    רוֹצָה לְהַזְהִיר, לִשְׁמֹר כְּתָמִיד,
    אַל תֵּלֵךְ לְמָקוֹם חָשׁוּךְ וְקָרִיר.
    אֲבָל לֹא שׁוֹאֲלִים וְאוֹתוֹ מְכַסִּים,
    מְדַמְיֶנֶת 'מִפֹּה יִצְמְחוּ לוֹ זְרָעִים'.


    לֹא רוֹצָה שִׁבְעָה, מַעֲדִיפָה לְעַצְמָהּ,
    אֵין בְּמָה לְנַחֵם אֵם עַל שְׁכוֹלָהּ
    חַיִּים שֶׁבְּאַחַת הָפְכוּ לִדְמָמָה,
    לִהְיוֹת בְּלִי יַלְדָּה, כָּל עוֹלָמָהּ.


    גְּזֵרָה שֶׁיִּשְׁתַּכַּח הַמֵּת מִן הַלֵּב
    אַךְ לֹא שׁוֹכַחַת, שֶׁהוּא לָהּ הַלֵּב
    חַג וְשִׂמְחָה, לְמוֹעֵד שֶׁצּוֹרֵב
    כָּל לַיְלָה בַּחֹשֶׁךְ עוֹלֶה לוֹ הַצֵּל


    הִיא לֹא יְחִידָה כָּמוֹהָ מֵאוֹת,
    נוֹפְלִים שִׁבְעָה מֵאוֹת וְאִתָּם עוֹלָמוֹת.
    יְהוּדִיּוֹת שֶׁהָיוּ אִמָּהוֹת, וְאֵינָם,
    לְבָנִים שֶׁזִּכְרוֹנָם צַעַר וְדִמְעָה.


    זוֹ לֹא אַשְׁמָתֵנוּ אַךְ וַדַּאי בְּכוֹחֵנוּ,
    לְהַצִּיל אֶת אַחֵינוּ, זוֹ חוֹבָתֵנוּ.
    שֶׁתִּיבַשׁ דִּמְעַת אֵם עַל בְּנָהּ,
    קֵץ לְצַעַר הָאָב עַל בָּנָיו .


    עוּרוּ נָא בְּאֻמָּנוּת אֲבוֹתֵינוּ,
    וִיבֻלַּע הַמָּוֶת מִתּוֹךְ מַחֲנֵנוּ.
    לֹא נַפְקִירֵם אֶל לְגוֹרָלָם,
    לֹא נַעֲמֹד עוֹד עַל דָּמָם.

    נכתב בשבוע שהותר לפרסום החייל ה700
    אבל אם לא עכשיו לאימתי
    זהו זמן קריטי שנתעורר לא רק למען החיילים אלא על הישוב כולו
    ננצל ימים מסוגלים אלו ,וישיב שבות עמו ויגאלנו בקרוב

    שהחיזוק יהיה לעילוי כל אותם נשמות טהורות שבגופם הגנו על כולנו, על כל האומה הי"ד
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: כל שם שתרצה, חיימקוש, יוסף ל ועוד 8 משתמשים11 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    בינה חכמה ודעת
    יש"כ על הערות והארות.
  • 304
    • מ
    שיר חרדת נשימה
  • מלי וייס //
    • גם אני
    בלופ הזה
    שמסתחרר
    לא גומר
    לערבל
    רגשות.
    וגם אני
    מחפשת פינה
    לכתוב קינה
    בשקט
    ולבכות בעיניים
    יבשות.

    לא רק אני
    רועדת מכל
    דבר שזז
    חדש
    ומה לא.
    שמתחפשת
    אולי למפלצת
    בלבן עמוק
    ושרה סולו
    בשיניים נוקשות.

    לא רק לי
    מוקדם בבוקר
    או בלילה מאוחר
    הלב צורח
    ומתחיל לשקשק
    רק כי
    לחיזבאללה
    לשלוח טיל
    התחשק.

    כי גם אני
    כמו הרבה
    אחרים
    בעיקר אחרות
    פחדנית.
    נעלמת
    נאלמת
    אם משנים לי
    ת'תוכנית,
    שולפים אותי
    מהתבנית.

    אם שוברים
    חומות בצורות
    שבניתי
    בכוח
    רק כדי לברוח
    לשכוח.

    זו אני
    נעים להכיר
    ילדה עם
    חסימה
    ורשימת פחדים
    מרשימה
    כי אני
    יש לי
    חרדת נטישה
    חרדת נט אישה
    חרדת נשי
    מה.


    נכתב בהשראת השיר הקצר של     @❤️אילולה❤️
    www.prog.co.il

    שיר - שירים קצרים

    מתי נקום יבין יקום, שבסוף, הכל נשמע. רק תדליקו נשמה.
    www.prog.co.il www.prog.co.il


    אשמח להערות והארות :)
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: 535, הווה פשוט, ❤️אילולה❤️ ועוד 7 משתמשים10 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מ. ש
    משהו בחרוזים בשיר שהוא לא דווקא חרוזים לא היה נשמע טוב (תגידי את זה בקול בהתאמה) אולי תקראי לזה...
  • 139
    • י
    שיר לדגים אין בית
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • קרדיט: קרוב משפחה מוכשר ושנון החפץ בעילום שמו

    לא
    עוד לא תמה הגלות
    תקיעת שופר גדול
    לא פילחה את הדממה

    טרם נבנה בית
    לא הסתיימו נדודים
    עודנו נוודים

    לא
    עוד לא ידענו מנוחה
    טרם תקענו יתד
    לא ננטעו אוהל ושדה

    ואין איש יושב על המדוכה
    כיצד יוצאים מהמבוכה
    ומייצבים את מרחב-המחיה המתנדנד

    טלטלות ואבק דרכים
    על אם הדרך, סחופים
    תחת מטרות עוז ומטחים
    עודנו מבקשים
    מקום מבטחים
    קורת גג

    ורק דייג אחד
    עם משניות ביד
    צוחק למשבתנו

    היי, תשמחו
    דמעה מחו

    הלוא יש בידכם חכה
    כיסא וגם דג

    ואתם, מה לכם בוכים
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: כותבת הפחדים, אריאל ריבו, דיונון ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 2 3 10K
    • ח
    סיפור בהמשכים לא מוותר - מיומנה של ישיבה למתמודדים
  • חודו של כל //
    • כבר תקופה ארוכה שאני רוצה להעלות על הכתב את הנושא הזה. לנסות לתאר איך נראית כזו ישיבה מבפנים.
    אשמח לשמוע ביקורות.

    פרק א'
    "בוקר טוב חברים, השעה 9:15, חברההה' ש-חריס'. נוו, דוד בא נראה אותך. 2-3 ש-גר"
    "אההה מי זה? מי חופר לי פה באמצע הלילה??? אההה הרב טוביה, תן לישון הרב, לא ישנתי כל הלילה"
    "עוד פעם נסחפתם? מה הפעם?"
    "לא, הרב. הפעם זה היה בקטע טוב. ישבנו עם הגיטרה ככה איזה שעתיים היה כיף של החיים שרנו את כל השירים של. דיייי מה אתה בועט בי".
    "תגיד דודו אתה נורמלי, מה אתה מספר לרב את כל זה, אתה יודע שזה שירים שהרב לא אוהב..."
    "וואלה צודק. אתה שומע הרב טוביה, שכח המ שאמרתי ך'. לא היה. א'קיצער ואחרי זה היינו רעבים אז היינו חייבים לקפוץ לעיר לקנות איזה באגט דלוח. עמדנו בתחנה חותר משעה וחצי, תאמין לי הרב, לא נעים לי לפתוח פה לידך את הפה אבל ברכות לא נתתי להם..."
    "אייי דוד, את האמת שאין עליך. אתה תמיד מפתיע עם המקוריות שלך... אבל יאללה עוד שלוש דקות 'ישתבח' ואני חייב לראות אותך שם"

    ככה נראים פחות או יותר הבקרים של הרב טוביה פינטושטיין בישיבה לנוער מתמודד שהוא מכהן בה כרב.

    טוביה כל החיים התחבר אליהם, ללב שלהם, לאמת הטהורה בפנים, לעדינות שנמצאת עמוק עמוק מאחרוי מסך החיספוס העבה שנוצר על ידי שנים של נחיתות ואכזבות.

    טוביה תמיד אמר לעצמו שברגע שהוא יגיע לגיל המתאים הוא ילך להיות איש צוות בכזו ישיבה וישתדל להנעים להם את החיים ואולי אפילו לזכות להעלות אותם קצת קצת לדרך המלך.

    זה הגיע בסוף, אחרי כמה שנים טובות בכולל, ואחרי שתפס קשר עם כמה בחורים בבית כנסת וגילו בו איש שיחה, הגיעה ההצעה.

    שעת ערב מאוחרת והרב לוי פרידסקי מתקשר אליו ומציע לו להיות אברך בישיבה החדשה שזה עתה נפתחה בשכונתו. "לא ישיבה רגילה" כך הוא אומר. וטוביה מבין שזה בלשון המעטה...
    מהר מאד הוא מוצא את עצמו כאיש צוות בישיבה ה"לא רגילה"... וכאן העבודה מתחילה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: oraniti3, מיקי ג'קי, כוכב צפון ועוד 79 משתמשים82 //
    43 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חודו של כל
    כאן פתחנו סניף... פרק מיוחד מתארח באתגר הדו שבועי
  • 435
    • ת
    מידע שימושי טיפים וכללים לסיפור קצר, יש?
  • תהילה בצלאל //
    • היי,
    אשמח לשיתוף של טיפים וכללים לכתיבת סיפור קצר דווקא, אם יש לכם בארסנל...
    תודה רבה!
    • תודה
    Reactions: -Frida-, אוראל סולטן, yael305 ומשתמש 1 נוסף4 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yael305
    עוד משהו חשוב שאני לא זוכרת אם כתבו פה: עם הטיפים האלה שווה לעבור על סיפורים קצרים ולראות איך הם...
  • 2 3 4 9K
    • מ
    סיפור בהמשכים פרספקטיבה
  • מיהי //
    • 1.

    "לא בא לי!!!!"

    "מה עושים איתו?!" אהובי כמעט בוכה, היא לא מאמינה שהן הגיעו למצב הזה.

    אלישי בן הארבע עומד על השולחן הסלוני שלהם, מעיף חלקי לגו, פליימוביל, קרעי פיצה וכדורים מולידים לכל עבר, צורח את חייו.
    אשירה מסוככת על אזניה עם ידיים מוכתמות בגואש "אמרתי לך!" היא זועמת. "אמרתי לך שזה היה רעיון גרוע!!"

    "נו מה עכשיו?!" אהובי נואשת, ודמעות אמיתיות נוצצות לה בעיניים. "תראי מה הולך פה! אל תרביצי בי מוסר בדיוק הרגע, אשירה, בבקש- לאאא!"

    בום, טראח, מה קרה, נשברה הקערה.

    וגם העציץ, והכיסא מהגמ"ח, והיד של מושי הבן של השכנים.

    בערב אמא יושבת על הכורסה בפרצוף מכווץ. כוס קפה מתקרר ועיתון מקומט בין ידיה. היא בוהה באשירה ואהובי שעובדות על הפוגרום בשתיקה - לפחות היא חושבת שהן שותקות, ולטובתן מוטב שכך.

    "איזה בושות עשינו לעצמינו ולאמא." מסננת אשירה, כשהיא מקרצפת את הרצפה משעווה צבעונית. "אני לעולם לא אקשיב יותר לרעיונות ההזויים שלך."

    "מותר לך, מותר לך, מותר לך." אהובי ממינת חלקי לגו לפי צבעים, ופוזלת לעבר אימה מבלי להטות את הראש.

    "את לא בעלי." אשירה מפסיקה לרגע לקרצף ומסתכלת עליה במבט רושף.

    "ואת תמשיכי להקשיב לי, כי עשרים ושתיים שנה את עושה את זה, וכי אנחנו חייבות את הכסף."

    "לא, לא, לא. זה מתחיל להיות מוגזם. נגמר לי, נמאס לי, נשבר לי!! נשברות לי כל הצפורניים מהשעווה הזאת! תזכירי לי של מי היה הרעיון המטופש לעשות יצירה משעוות לילדים בני ארבע?"

    אהובי עושה לה פרצוף ומגלגלת עיניים, ומיד מתכופפת כשהספוג עף מעליה בקשת רחבה הישר לכוס הקפה של אמא, והקפה ניתז לכל עבר.

    "אופס!" אשירה מניחה באינסטינקט יד על פיה, ואז מתחילה להשתעל מהחומר החריף.

    אהובי מציצה אל הכוס הריקה "בדקנו ולצערינו התוכן בכוס זה לא טוב." אומרת ברצינות, עם מבט קונדסי. אשירה משתנקת ורצה למטבח.

    "להכין לך כוס קפה חדשה, אימוש?" היא שואלת, ונוטלת את הכוס מידיה של האם.

    "לא, תודה." אומרת אמא בעייפות. "לכי תרגיעי את אחותך, השיעול שלה נשמע מוזר." היא מתרוממת ופוסעת אל חדרה בכבדות.

    אהובי נחפזת למטבח, ומוצאת שם את אשירה מנגבת עיניים דומעות, מצחקקת בלי שליטה.

    "קחי מים רותחים" היא ממליצה, אוספת את שערה הארוך והחלק לקוקס מרושל.

    "מה, ל'שיעול'?" אשירה נבוכה, מוציאה כוס קרטון מהמגירה, מצייתת לאחותה הקטנה, בזמן שזו מתחילה לשטוף כלים.

    "את לא רוצה שנסדר באותו החדר? יהיה יותר כיף."

    אהובי מנצלת את ההזדמנות להתנקם ומעקמת את הברז לכיוון אשירה שצורחת בבהלה.

    "אני רוצה ללכת לישון." היא נשמעת פתאום מותשת, מיואשת קצת אפילו. "לבד נגמור מהר יותר."

    אשירה מרגישה את הלב שלה מתכווץ. היא לא חוזרת לסלון, נשענת על השיש, מתבוננת באחותה ומחכה שתסתכל לה בעיניים.
    "הי, אל תתבאסי על מה שהיה היום. אז לא קיטנה, לא נורא. נמצא משהו. יש לך תמיד רעיונות מבריקים. מבטיחה שנצא בסוף לחופש הזה. מגיע לנו."

    "בלי חרטות לעול---מים!" אהובי מזנקת על כיסא המטבח ומניפה יד אל המנורה המשתלשת "נגעתי בשחור! בלבן!"

    "תרדי הרגע מהכיסא!" אשירה מנופפת בבהלה "השתגעת לגמרי את! ילד היום שבר ככה יד! אחותי המחורפנת!"

    "אחותך המחורפנת השיגה כעת הבטחה מאחותה הזקנה! טרללה לה!" אהובי קופצת מהכיסא לרצפה, מחליקה, ונאנקת בכאב כשאשירה מסייעת לה לקום.

    "זקנה את בעצמך" אשירה חובטת בה קלות.

    בשלוש בלילה אבא נכנס בשקט,

    מגלה בית מצוחצח,

    כיסא שבור,

    עיתון מקומט ומיותם, על הכורסה,

    וכוס קפה קר עם פתק קטן ורוד - "לאבא, לילה טוב, באהבה"
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: מישהי עם יראת שמיים, ד. מ., מתגעגע ועוד 38 משתמשים41 //
    68 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yael305
    וואו. תודה על זה. קצר ולעניין! ואני באמת תקועה באמצע איזה סיפור ככה שאולי יועילו לי העצות פה...
  • 378K
    • פ
    אתגר אתגר דו-שבועי/ אילו וכאילו
  • פניני ריין //
    • כמה כיף זה הצבעות מכורות מראש.
    כמו, למשל, לערוך בקהילת כתיבה הצבעה על רמת מופרעות של אתגר. ממש הופתעתי שהיה מי שסימן 'לא מופרע'. כנראה הוא לחץ בטעות.
    וברגעים אלו ממש אני מעבירה חגיגית את כתר המופרעות אליכם. ההיגיון הולך יפה לישון, השכבנו אותו בחדר השני שלא יקשיב לשיחות של המבוגרים. קדימה, תתחילו להפגיז.

    דבר ראשון, המחוון על אתגר זה יהיה: 45% כתיבה איכותית, 50% הצגה מעניינת, מתוחכמת ולא בולטת של אקספוזיציה, ו5% מחקר. מקוריות לא צריכה ניקוד, גם ככה היא מקבלת ממני יחס עודף.

    האתגר שלנו היום נועד לשפשף את כתיבת האקספוזיציה.
    נמאס לי לגמרי לקרוא ספרים של סופרים באמת טובים, ובאמת מוצלחים, שבאמצע המתח עוצרים פתאום ומתחילים להאריך בסיפורי רקע על התקופה והדודה-רבה של הגיבור. שלא נפספס את המשפחולוגיה.
    אז כשליחות לאומית לציבור הקוראים, ומתוך הנחה שכאן באזור מסתובבים הסופרים של הדור הבא, החלטתי לעשות כמיטב יכולתי הדלה לשים לדבר סוף.

    ולאתגר:
    ימים טובים עומדים לבוא עלינו.
    פתחו עיניים בדרך לכותל, חדדו אוזניים בביקור אצל סבא, תציצו ברמב"ם ברגע פנוי.
    בחרו מצווה או מנהג שאינם נוהגים היום.
    זאת אומרת- הם יכולים לנהוג פעם, לנהוג בעתיד, או לא לנהוג אף פעם. (בן סורר ומורה לדוגמה)
    לבעלי אומץ- אפשר גם להמציא. (יום טוב על חיסול נסראללה, מה דעתכם? אולי אפילו ינהגו בו לדבר בביפרים;))
    רקע הסיפור יכול להיות כל מקום. ההיסטוריה, העתיד, אילו וכאילו, הלכה בקרוב למעשה, ואפילו יקום חילופי בו חיים בני ישראל אחרים-עובר.

    אל תאריכו בתיאורים ורקעים. כתבו סיפור. חשבו מה מרגיש עבד שמצפה לשחרורו ביובל, על מה יכולות לריב שתי צרות, איך ילד קטן בהונגריה מנסה להציץ למטבח של סבתא לפני סוכות. תחשבו על הגיבורים שלכם, ממה הם פוחדים, למה הם מקווים, מה גורם להם לפעול.
    ותדאגו שהסיפור שלכם לא הופך לערך אנציקלופדי אלא נשאר סיפור. עם עלילה, גיבורים ורגשות.

    בהצלחה!

    לפטפטת, הטלת רעיונות מופרעים או בקשות מידע דחופות ("מי יודע איך היו עושים "כך יצאו אבותינו ממצרים" בתימן??)--    בנספח.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: הדר 310, מדינאית, מנחם דפנה ועוד 24 משתמשים27 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אלישבע קיי
    איזה כיף:) והיה גם מחקר, משפחות ממוצא מרוקאי... האתגר יעלה עד מחר בערב בעזרת ה'.
  • 2 3 2K
    • פ
    אתגר נספח לאתגר- אילו וכאילו
  • פניני ריין //
    • כל מה שקשור לאתגר, לכם בטח יש רעיונות יותר מוצלחים ממני מה- בשרשור הזה.
    לאתגר עצמו- לחצו     כאן.
    • תודה
    Reactions: Talya kadosh, שיבת ציון, אוראל סולטן ועוד 2 משתמשים5 //
    46 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ללמוד לכתוב
    ללמוד לכתוב
    @פניני ריין
  • 154
    • H
    שיתוף - לביקורת בין רצון הנשמה לקולות שבלב ( שיתוף ראשון)
  • hadassah m //
    • שיתוף ראשון שלי (אמאלהo_O) אשמח מאוד מאוד להערות הארות....

    לפעמים הלב ממאן להתנתק
    זכרונות ישנים מתעקשים בו לשקוע
    עד שאצליח מהם לשכוח ולהתרוקן
    בלילה אלי הם יבואו ביתר שאת
    אותי בכאב החד משאירים להילחם.

    לפעמים הנשמה שמחה ומאירה
    עד כי מתחננת היא במקומה להישאר נטועה
    לעלות מעלה מעלה ממדרגה למדרגה
    לא לחזור אחורה בדרגת רוחניותה

    ולפעמים הנשמה מתחננת למעט טהרה
    לקורטוב של קדושה
    עד כי הינה תוהה
    הכיצד ממקומי הנשגב הנעלה
    התדרדרתי לשפל המדרגה

    לפעמים המוח האנושי המופלא מרכז הרגש והחשיבה
    יוצא בהצהרה אני הוא זה הלוקח פיקוד ושליטה
    האמנם? מרכז הרגש והחשיבה?
    מרכז החשיבה..........

    לפעמים המוח האנושי המופלא
    שוכח את הלב האנושי וה.... מופלא
    ולעניין הרגש והחשיבה
    החלוקה הינה ברורה
    המוח- מרכז החשיבה
    הלב- מרכז הרגש
    לעיתים התאום ביניהם מושלם
    ולעיתים מרכז החשיבה אינו מתאם עמדות עם מרכז הרגש והתאווה
    עד כי נדמה ש ביניהם מתרחשת מלחמה מדם עקובה.....

    לפעמים האדם נשמה קדושה וטהורה
    מגלם באישיותו דמות זכה מאירה
    כמלאך מסתובב לו בעולם
    והנה שבבי אור מדמותו
    פזורים גלויים כמעט לכולם
    תוצאה של מלחמת היצר
    של עבודת המידות גם בזמני הסתר.......
    תוצאה של עליות ומורדות
    של מלחמות חיצוניות ופנימיות

    מכנה משותף אחד מחבר בין כולם
    אהבת השם יתברך
    קשורה בתפילות ודמעות כמים
    השמורים הכן אצל בורא כל העולם

    לפעמים האדם יצור שפל מן העפר
    בשבילי החיים תועה ובהחלטותיו טועה
    נופל לזכרונות העבר
    מכל עבר הכל נדמה שממה
    חש הוא בהתרסקות קשה לאדמה
    כל מה שנבנה בעמל רב ויגיעה
    כמגדל קלפים הועף למרחקים
    שמא כל עבודת חייו לשווא הייתה?

    צעקתו כה עצמתית וחזקה
    נובעת היא מייסורי הנשמה......
    אך לא לא לשווא הכל היה
    המשך החיים הנסיונות הבאים
    אותו לימדו שיסודות הבניין המרוסקים
    היו לא כל כך מוצקים וחזקים

    ההבנה היכתה בפתע
    התחלה חדשה בעבודת השם
    עומדת ומחכה בפתח
    אך כעת יסודות הבניין עתידים להיות חזקים מתמיד
    מושתתים על נפילות העבר ונסיונותיו המרים
    משאלת הלב זועקת את עצמה
    מי יתן שמעתה והלאה
    יסודות הבניין החדש
    יוכלו לשאת כל טלטול בלי להישבר לרסיסים.

    תובנה חדה מן הכתוב עולה
    יצור קטן ומופלא ברא הבורא בעולמו
    ציפור שמה קטנה כגדולה.....
    קיימת היא בשלל צורות וגוונים מרהיבים
    אך על הנהגה ברורה הציפור על כל סוגיה מעידים
    הציפור שבכנפיה מסוגלת לדאות כלפי מעלה
    באותן כנפיים צונחת היא כלפי מטה
    אל עבר מזונה המצוי באדמה
    הנהגה זו מסמלת את השלימות האמיתית
    את יכולת החיבור בין שמים לארץ
    שמגלמת את התשוקה את מלחמת האדם
    האדם שכולו רוח
    רוח העטופה בגוף עטיפה חיצונית וחומרית
    בכדי להגיע לשלום האמיתי
    מוכרח הוא לחבר שמים וארץ בחייו
    ובכך יגיע לאיזון רגשי רוחני ונפשי......
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: יהלום-יצירות מלוטשות, איש המילה הכתובה, כל שם שתרצה ועוד 4 משתמשים7 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    H
    hadassah m
    תודה לכם, מחמם אץ הלב! @.חיה פ לגבי הכתב עשיתי העתק הדבק מקובץ וורד מעוצב לא שמתי ליבי לכך שזה...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה